אל הקוראים

בעקב התנאים המיֻחדים, שבהם נתוּן כעת ענין הוצאת הספרים העברים, הננו פונים הפעם אל הקוראים העברים. זאת הפעם הראשונה שהננו פונים אליהם לא רק בספרים, אלא גם בהוספת־דברים.

הדבר ידוע למַדַּי, כי הוצאת־שטיבּל לא נוסדה לכתחלה אלא לשם המשכת קיומה של הספרות העברית — לתת לה קיום ואפשרות הקיום וההתפתחות. בכל מה שעמלנו ועשינו עד עתה, רק מטרה אחת היתה לנגד עינינו: לתת ליצירה העברית את הכֹּח לעמוד במלחמת־החיים הקשה. ההוצאה נתנסתה בנסיונות שונים, בכל הנסיונות שנתנסתה בכלל כנסת־ישראל בשנים האחרונות. היא גָלתה גלות אחר גלות, עברה ממקום למקום ולא פסקה אף יום אחד לעבוד וליצור. העבודה לא רק שלא רפתה, אלא הולכת הלוך והתרחב, הלוך והתפתח, הלוך והסתעף. לתחום העבודה של הוצאת־שטיבּל נכנסים כעת מקצועות חדשים, שלא עסקנו בהם עד עתה. עוד מעט ויצאו בהוצאת־שטיבּל ספרי־מדע מקוריים חדשים, תרגומים מספרים עברים עתּיקים, שנתחבּרו בשפות זרות, כמו־כן קבצי כתבים של סופרינו המשֻבּחים. מלבד המחלקות החדשות האלה, שכבר נפתחו, הנה עוד מחלקות אחרות עתידות להִפּתח בקרוב.

הוצאת־שטיבּל היא כעת כמעט ההוצאה העברית היחידה העוסקת בהוצאת ספרים; בכל־אֹפן היא כעת היחידה המוציאה ספרים עברים בקביעוּת. הדבר הזה מטיל עלינו חובות גדולים וקשים עד־מאד, והם גדולים וקשים ביחוד מפני האנדרלמוסיה השולטת בעולם, מפני הפזור הרב של הקוראים העברים, והעִקר — מפני שערי־הכספים הבּלתּי־נורמליים. כל ספר שאנו מוציאים, אף בארצות שבהן שער־הכספים נמוך, עולה לנו במחיר כזה, שבשום־אֹפן אי אפשר לנו לקבל תמורתו בכסף של מדינה זו, ורק על־ידי מה שנמכור מספַּר־אכסמפּלרים של כל ספר בארצות שבהן שער־הכספים הוא גבוה יותר — וגם שם אנו מוכרים את הספרים בזול מאשר הספרים של הוצאות אחרות במדינות הללו – אפשר לנו, להכניס באיזו מדה מה שאנו מוציאים; והנה באים אנשים סוחרים, מבריחי ספרים ממדינה למדינה, והם הזוכים במציאה זו. לא חרשו ולא זרעו — והם הקוצרים. אין לך דבר קל להשלח, אף למדינות הים הרחוקות, מספרים.

הדבר שאנו מבקשים מן הקורא והקונה ספר עברי בכל הארצות: לבל יקנה ספרים כאלה. מהיום והלאה ננהיג, שבכל ספר מספרינו יִמְּצא קול-קורא זה בראש הספר עם חותָם מיֻחד של הוצאת־הספרים שלנו. ובתוך החוֹתָם שֵׁם המדינה, שלה נועדו הספרים למכירה. ליתר בטחון תִּמָּצא בצד החותָם גם חתימת ידו של אחד הפקידים הראשיים בהנהלת ההוצאה, שיחתּום בשם ההנהלה. כל ספר שאין עמו חותם שֵם המדינה, שבה מציעים אותו לפני הקורא (החותם והחתימה באים כאן למטה) — גנוב הוא מאתּנו ואַל יקנה אותו.

ברגשי כבוד

הוצאת־שטיבּל.

 

דְזֶ’ק לוֹנְדוֹן (דברים אחדים)    🔗

“לפני היות האדם” ספור נוח הוא, שאינו זקוק להקדמה, ודברים אחדים אלו לא באו, אלא לצַיֵן אמת אחת, שעדַין לא עמדו עליה הרבה מקוראיו של דזֶ’ק לונדון, המגלים ביצירותיו פנים שלא כהלכה, לשבחו או לגנותו. אמת זו פשוטה היא: אין דזֶ’ק לונדון פילוסוף מבקש דרכים לתקונו של עולם ולא משורר גלוי־עינים, רואה ללבב החיים מסביבותיו ויודע לגלות את צפונותיהם. סֻבּיֶקטיבי הוא מהיות חלקו עם אלה. מדרך כל אמן לתאר את העולם החיצון, כפי שהוא מתרשם בנפשו ולא בנפש חברו. אולם בשעה שהאמן האֹבּיֶקטיבי עושה את נפשו בית־קבול גם לרשמיו הוא אשר יקלוט מן העולם, גם לרשמי החיים אשר בנפש חברו, אין האמן הסֻבּיֶקטיבי יודע כי אם את נפשו הוא. ולא יצא דזֶ’ק לונדון מכלל אמן סֻבּיֶקטיבי. שקוע הוא ברשׁמי חייו העשירים ורבי־הגוָנים עד כדי לשכוח את כֹּל וכֹל זולתם. כֹח־יצירתו שותה לרויה ממעינות־נסיונותיו שלו, ומעינות אחרים לא ידע. נפש האדם חברו זרה לו לגמרה ולא ימצא את דרכו אל מסתריה. דרך שבעים ושבעה מדורי־גיהנֹם שבמציאות האמריקאית עבר לונדון, ואת כל אשר ראה הוא בהם ואת כל אשר אֵרע לו בהם ימסור לנו ביצירותיו. כמעט כל ספריו כֻלם — ושלשים ושלשה כרכים כתב האישׁ בימי חייו המעטים – תולדות־חייו הם. אדם, שעוד קֹדם שהגיע לתשחֹרת, הספיק לשלוח ידו בכֹל ולהיות נער מוכר־עתונים, דַיָג פורש־מכמרות, סַפן מיורדי־הים, מַלח מחותרי־סירות על־פני נהרות, כורה־זהב באלַסקה, הֵלֶך נודד מירכתי־צפון עד קצוי־נגב רחוקים, פועל בבתי־חרֹשת רבים ושונים ועושה בכל עבודה בשעת־הדחק, — כלום יסיח דעתו ביצירותיו מרשמי־חייו ויטפל בחיי אחרים? לא יפלא אפוא, כי את אשר קרהו יספר לונדון בספריו, ואשר לא קרהו אותה לא יספר. ומספר הוא, מפני שהוא אוהב לספר במאורעות־חייו, ולא מפני שהוא רוצה ללמד את אחיו בני־האדם מה שלמד בחייו: קורותיו מעניינות אותו, ולמה לא יהַנה אחרים בהן? וכדברי משארמיאן לונדון אשתו: “תכונה נחמדה היא בדזֶ’ק, אשר יאהב לחלוק עם אחרים את כל אשר בו יתעַנין: שעשועיו, ספריו, פרקי־משנתו”, ו“תכונה נחמדה” זאת היא המאיצה בדזֶ’ק לונדון האמן, עשיר־הרשמים לספר לנו את רשמיו. לספר כיכלתו ולא ללמד, לספר ולא לתקן עולם. כי יותר משלבו הולך אחרי העולם ואחרי תקונו, הולך הוא אחרי רשמי חייו ואחרי חפצו לספר ולספר בהם.

ולפיכך תמוהה היא הטעות הגדולה, שטועים בדזֶ’ק לונדון מעריציו הרבים מעֵבר מזה ומתנגדיו הקשים מן העבר מזה. כאלה כן גם אלה רואים בדזֶ’ק לונדון אמן פילוסוף (אמן ממש, או נראה כאמן), שקושר כתרים לַכֹּחַ בכל גלוייו ורוצה להדביר את העולם תחת רגליו, אלא שהראשונים אומרים עליו, על לונדון, שהוא בוחר בכֹח, למען בער הרע מקרב הארץ, לתקן עולם במלכות־שַׁדי, והאחרונים דורשים את תורתו לגנאי ואינם רואים בה אלא אַלָּמּות גסה, צביעות והתפארות־שוא. אבל עד שאֵלה מדַינים עם אלה, דזֶ’ק לונדון מה חטא, שמעלילים עליו עלילות משֻׁנות ושׂמים בפיו תורות, אשר אולי לא עלו על לבו? בכלל מה לדזֶ’ק לונדון ולתורות? “משורר כֹח־האגרוף” קוראים לו ברוסיה, ודזֶ’ק לונדון לא ידע שירה אחרת, זולתי שירת־חייו על מאורעותיה השׁונים והמשֻׁנִים! אמנם הַעֲרֵץ העריץ לונדון את הכֹח, אבל לא את כֹח האדם בר־הדעת, כי אם את כֹח־הטבע העִוֵּר, כֹח־האיתנים, אשר ידע פנים אל פנים. בו היו כל מעיָניו, בו ובמלהמה הרַבָּה, הנטושה בינו ובין האדם החלש, המשׂתרר עליו ונעשה מתוך כך כֹח עִוֵּר, כֹח־איתנים אף הוא. כי את הכֹח השוטף, העִוֵּר הזה ואת המלחמה הזאת ראה דזֶ’ק לונדון בעיניו. בערבות־השלג הגדולות, המתנכלות בקַרחון להֵלך הבודד, בסערות־הים העזות ובזעזועי־הארץ העצומים ראה אותם והשתחוה לפני גאון־הדרם, ואת הכֹח העִוֵּר הזה בקש לונדון גם באדם, ובכל אשר מצא אותו ידע לתארו כל־צרכו, אבל מה לכֹח עִור זה, אשר אהב דזֶ’ק לונדון אהבת־פרא, ולתורות פילוסופיות מבית־מדרשו של ניטשה? אולי ישָׁמעו דברים אלו כפַרַדוֹכּס, אולם עובדה היא, שמן החברה האנושית כמעט העלים לונדון עיניו. הסוציַליסמוס שלו המתגלה באי־אלו מספריו, סוציַליסמוס של רגש הוא ולא של השקפת־עולם פילוסופית. ואין דזֶ’ק לונדון אומר לכפות את רגשו על אחרים: מתאר הוא את חיי דלת־העם, אשר ראה בלונדון, כדרך שהוא מתאר את כל רשמי־חייו. יתר על־כן: דוקא בספרים סוציַליים אלה אתה מרגיש מעין אֹנס וכבדות, והטעם פשוט עד־מאד: כאן, בחיי המציאות האנושית, אין דזֶ’ק לונדון יכול לפרֹש ידיו לשחות כדרכו. בגלים אחרים הוא אוהב לחתור, בגלי הכֹח הגורף שבטבע, אשר בו ילחם האדם, היחיד החלש, ויוכל לו. טעות גדולה טעו הרבה ממעריציו של דזֶ’ק לונדון ומבקריו הקשים, ביחוד מאלה אשר מחוץ לאמריקה: אין דזֶ’ק לונדון אלא רומַנטיקן, כורע לפני כֹחות־הטבע הסמוּים ומספר מתוך כריעה, איפה ואיככה נגלו אליו הכחות הסמוּים האלה.

ואם רוצה אדם להכיר את דזֶ’ק לונדון בדמותו ובצלמו ילך לו אצל יצירותיו הרומַנטיות ובהן ימצא את מבֻקשו. “קול הדם”, “לפני היות האדם”, “זאב־הים” וכיוצא באלה מיצירותיו, שלמרות מצען הרֵיאליסטי, רומַנטיות הן בהתפעלותן הכבושה מכֹח־החיים, הסמוי מן העין, משַׁמשות בבואה נאמנה לדזֶ’ק לונדון האדם, שהוא הוא דזֶ’ק לונדון האמן. הנה למשל, “לפני היות האדם”, ספר זה, שבו דזֶ’ק לונדון הרומַנטיקן מרחיק בדמיונו אולי יותר מבשאר ספריו ומכניסֵנו לאותו עולם נשכח ורב־הקסם, שאליו נמשך לב כל אדם ביודעים ובלא יודעים: אבות־אבותינו, אשר לפני אדם הראשון, מי היו הם ומה טיבם, מה מלחמותיהם ומה נצחונותיהם, — כמה אָפְיָני ספר זה לאמן כדזֶ’ק לונדון! כמה הוא מגלה לנו מרוחו הרומַנטית, המתפעלת דוקא מן האיתן והקַים שבחיים! שלשלת־היוחסין של האדם המודֵרני כמה סודות ורזים, נותני כנפים לדמיון, אצורים בה! ואמן כגון דזֶ’ק לונדון, כיון שהציץ אל מאחורי הפרגוד של התפתחות־האדם, שוב אינו מוצא מרגוע לרוחו, עד שיעמיק לחדור אל לב הפלא, המתחמק ממבטו ויעלה על הבד את שרטוטיו האחדים, לפחות, אשר תפסה עינו. כי מגָרה סוד־החיים הכביר את הרומַנטיקן, ושלא בטובתו הוא משתעבד לו ועובדו באהבה וביראה; נופל הוא אפים ארצה לפני “הגבורה” שבזרם החיים, “גבורה־שבתפארת”, ואומר שירה בדחילו ורחימו, ושירתו הסוחפת אותנו בשטפה, מַרְחַקְתֵּנו מיֵשותנו ומשַׁתַּפתּנו לשאר ההויה כֻלה. כי זה כֹחו של משורר רומַנטיקן וזה כֹחו של דזֶ’ק לונדון.

כ“ז אדר ב' תרפ”א.

שׁ. הַלקין.

 

פרק ראשׁון    🔗

תמונות! תמונות! תמונות! עוד בטרם למדתי דעת, שאלתי את נפשי בתמהון מדי פעם בפעם, מאין באה שפעת התמונות האלה, אשר הגיחו בהמון אל תוך חלומותי: כי מימי לא ראיתי כתמונות האלה בהקיץ. הן ענו את נפשי בילדותי, בהפבן את חלומותי לחזיונות־אֵימים עוברים לפני בסך; ובגדלי מעט הוכיחו לי, כי שונה אני מכל בני־מיני וארור מכל הבריות אשר על־פני הארץ.

רק הימים הביאו מעט רוָחה לנפשי. בלילותי מָלך הפחד — הפחד הגדול! מֵעֵז אני להגיד בפה מלא, כי בין כל האנשים, המתהלכים אתי על־פני האדמה, לא ימָצא גם אחד, אשר ידע פחד דומה אף במעט לפחדי אנֹכי. כי פחדי הוא פחד ימי־הקדם הרחוקים, הפחד אשר התהלך על פני הארץ בעודה בעצם נעוריה. בקצרה, הפחד אשר שלט בארץ שלטון גבוה בימים הנקראים בשם התקופה השלישונית המאֻחרה.

פשר דברי מה הוא? רואה אני, כי דברי צריכים בֵאור, בטרם אוכל לספר לכם את תֹכן חלומותי, שאם לא כן — לא תבינו דבר מכל הידוע והברור לי כל־כך. בעודי כותב זאת, והנה כל הבריות והמקרים, ילידי אותו העולם האחר, עולים ועוברים לפני עינַי דרך פנס־קסם גדול ונרחב; ואולם ידעתי גם ידעתי, כי בעיניכם ירָאו כל אלה כדברי־הבאי, אשר אין להם שחר.

ידידותו של סְרוּחַ אֹזֶן אוהבי, חן־קִסמה של קַלַת־הָרַגְלַיִם, תאוָתו ופראותו של אֲדוּם־הָעַיִן — במה נחשבו כל אלה בעיניכם? רק חזיונות־שוא ומַדוּחים. וחזיונות־שוא ומדוחים יהיו בעיניכם גם מעללי עַם־הָאֵשׁ וְעַם־העֵצים, גם שׂיחם ולהגם של בני־העדה במועצותיהם, כי לא ידעתם מימיכם את שַלוַת המערות הקרירות בצוקי־הסלעים, ובחוג הכורעים לשתות מאַמות־המים כפנות היום לא באתם, כי מעולם לא הרגשתם את צביטות רוח־הבֹּקר בצמרות העצים, וטעם הקלִפה הרעננה לא ימתּק בפיכם.

אכן אין טוב לפניכם בלתי־אם תדעו ותבחנו את כל אלה, כאשר ידעתים ובחנתים אנֹכי, דרך מאורעות ילדותי. בהיותי נער דָמיתי בכֹּל ליתר הנערים — בחיי בהקיץ; ואולם בשנתי שונה הייתי מהם. עוד משחר־ילדותי היתה לי שנתי עת זועה ומגור. רק לִעתים רחוקות מאד ידעתי את החלומות במנעמיהם. ברֻבם היו חלומותי רְוֵי־פּחד — ופחד מוזר וסתום, אשר לא ידעתי שחרו. בחיי בהקיץ לא תקפַני מעולם רגש דומה אף במקצת לאותו רגש הפחד, אשר העיק עלי בשנתי. בטיבו ובצביונו נִפְלֶה היה מכל רגשותי והרגשותי.

למשל, היה הייתי נער בן־כרך, או יותר נכון, ילד בּן־כרך, אשר תבל־יה מחוץ לעיר — ארץ לא עָבַר בּה איש היא בעיניו. ובכל־זאת מעולם לא ראיתי כרַכּים בחלומותי; ומעולם לא נקרה לי בחלומי מראה בית למושב אדם. יתר על־כן: מעולם לא פָרץ מראה אדם בן־ישוב פֶּרץ בחומת־תרדמתי. אני הנער, אשר ראֹה לא ראיתי עצים מימי, בלתי־אם בגני־העיר ובספרים מצֻיָרים, תעיתי בשנתי ביערות־עד לאין־קץ. ועצים אלה, עצי־חלומותי, לא עברו לפנַי במראה כטשטושי חזיון כהה; בולטים היו וברורים למאד, קרוב הייתי אצלם ולבי גַס בהם, ראיתי כל ענף מענפיהם, כל זמורה מזמורותיהם; ידעתי והכרתי את כל אחד מעלֵיהם.

עוד זכור אזכור את רגשותי, בראותי אַלּוֹן בפעם הראשונה בהקיץ. הבטתי על עליו, ענפיו וזרדיו, ופתאם נתחַור לי בבהירות מדַכֵּאת, כי את מין העץ הזה עצמו כבר ראיתי פעמים אין־ספורות בשנתי. וכמו־כן לא השתוממתי, בהכירי ימים רַבִּים אחרי־כן את הָאַשׁוּחַ, את האֵלה, את הלִבְנֶה ואת הדַפְנָה, בו ברגע שנתַתּי את עיני בהם. את כֻלם ראיתי קֹדם לכן, והייתי רואה אותם גם אז לילה לילה בשנתי.

עיניכם הרואות, כי כל המסֻפּר בזה מערער את החֹק המקֻבּל בדברי חלומות, שאין אדם רואה בחלומו אלא מה שראה בהקיץ, או צֵרופי הדברים שראה בהקיץ. ואולם חלומותי אני כֻלם כאחד עִרערו את החק הזה. בחלומותי לא ראיתי מאומה מכל אשר ידעתי בהקיץ. חיי בחלום וחיי בהקיץ היו מֻפרשים וּמֻבדלים אלה מאלה, ולא היה דבר משֻׁתּף להם זולתי אנכי בעצמי. אני הייתי הבריח המבריח אותם וחי את שני מיני החיים האלה גם יחד.

בראשית ילדותי למדתי לדעת, כי אגוזים מהחנוני יבואו, וגרגירים — ממוכר הפֵּרות, ואולם עוד בטרם קניתי לי את ידיעותי אלה, כבר קטפתי בחלומי אגוזים מעל העצים או אָריתי אותם מעל האדמה ואכלתים מתחת לעצים, וככה אכלתי גם גרגירים מעל זרדים ושׂיחים. והלא מעולם לא נסֵּיתי באלה בהקיץ.

עד עולם לא אשכח את אשר הרגשתי בפעם הראשונה, בראותי גרגירים כחֻלים, מֻגָּשים בקערה אל השלחן. מעודי לא ראיתי גרגירים כחֻלים קֹדם לכן; ובכל זאת — אך העיפותי עיני בהם, והנה קמו במוחי זכרונות חלומותי אשר חלמתי, בהיותי נודד על־פני אדמת־בצה ואוכל גרגירים כחֻלים כנפשי־שָׂבעי. אמי שמה לפני פִּנכה מלאה גרגירים, לקחתי מהם מלוֹא־הכף; אך בטרם הגשתיה למו־פי, וכבר ידעתי מה יהיה טעמם לחכי. ואמנם לא טעיתי. זה היה אותו הטעם החריף, אשר טעמתי אלפי פעמים בשנתי.

נחשים? ימים רבים בטרם שמעתי מפי איש, כי יש נחשים בעולם, וכבר עֻנֵיתי מהם ענויים קשים בשנתי. הם אָרבו לי בתֻרפות היער; זִנקו ולָחשו לרגלי; התעַותו והתפַּתלו בעשׂב היבש או על־פני קרחות־סלעים חשׂוּפות; ויש אשר דלקו אחרי והבריחוני אֶל צמרות העצים: הם מקיפים את גזעי העצים בגופיהם העבים והמבריקים ומדַדים אותי מעלה־מעלה, ואנֹכי מטפס ומניע את ענפי העצים, כופפם ומנַפּצם בכֹבד גופי, וראשי סחרחר מגֹדל המרחק ביני ובין האדמה. הנחשים האלה, עם לשונותיהם, אשר מראה המזלֵג להן, עם עיניהם הזגוגיות הירֻקות, קַשׂקַשׂתם הנוצצת, להישתם וקשׁקושׁם, — האם לא ידעתים מכבר ביום ראיתי אותם בפעם הראשונה בימי חיי, מוּנַפים לרַאוה בידי המנַחש בקִרקס? הם היו מיֻדעַי, או, יותר נכון, שונאַי מלפנים, אשר הרווּ את לילותי פחד וזועה.

הוי, יערות אין־קץ אלה עם עלטה זאת, מִשְׁכַּן בעתה ובלהות! ימים רבים תּעיתי בהם, יצור נפחד, מֻרדף, רועד מקול עלה נִדף, נִבעת ממראה צִלִי, נְטוּי אֹזן וצואר, עֵר ומקשיב לכל רחש, תר וסוקר על סביבותי, מוכן ומזֻמן לשאת את רגלי בין־רגע ולהמלט כל עוד נפשי בי. כי שַׁחֵר שִׁחרה לי כל חית־פרא השוכנת ביער, וְחִתּת־אלהים איֻמה היא אשר היתה עלי להניסֵני מפני המפלצות השואגות לטרף מסביב.

בהיותי בן חמש הלכתי אל הקרקס בפעם הראשונה בימי חיי, שבתי משם הביתה מדֻכדך וחולה — וְלֹא מאכילת בָּטְנִים ושתית לימונַדה ורֻדה, אלא כך היה מעשה: נכנסנו אל אֹהל־החיות, והנה שאגה צרודה הרעידה את האויר. שמטתי את ידי מתוך יד אבי, וכמֻכּה־שגעון פניתי לו עֹרף ונסתי דרך הפתח, נתקלתי בבאים אל האֹהל, נפלתי אפים ארצה ולא חדלתי מצְוֹחַ, אחוז פחד וזועה. אבי תפסַני והתחיל לשדלֵני בדברים. הוא הראה על המון המבקרים, אשר לא שמו לב לשאגה כל־עִקר, והרגיעני בהבטחותיו, כי כל רע לא יאֻנה לי.

ובכל זאת הייתי נפחד ומרעיד כֻלי, בגשתי אל סוּגַר האריה לאחר פִּתּוייו ושִׁדוליו של אבי לאמץ את לבי. אָה, בין־רגע הכרתי אותו! פריץ־החיות! הנורא והאיֹם! ובחזון־רוחי הבריקו זכרוֹנות חלומותי: שמש־צהרים זורחת על העשב הגבוה, תּוא רועה בדשא לאִטו, ופתאם — נתפלג העשׂב לשנים בפני שְחוּם־העוֹר, השוטף ובא, מזנק וקופץ על־גב התּוֹא, והנה קול נהם זועם וגעית נאקה, ופִצוּחַ עצמות מרֻצצות. ועוד תמונה: שלוַת־פלג קרירה, סוּס־הַבָּר עומד במים עד לברכיו ושותה בנחת, והנה שחוּם־העוֹר — שוב אותו שחוּם־העוֹר! — בא בזנוק וקפיצה, ואחר — צוחת הסוס ושכשוכו במים, ופצוח עצמות מרֻצצות, ושוב תמונה: אפלולית בין השמשות ודממת־תוגה, דממת היום הגֹוֵע, ופתאם שאגה נוראה, שאגת גרון פעור לבלי־חֹק, פתאֹמית כתרועת־מות, ותכף לאחריה — יללת־זועה רבה בין העצים, וגם אני רועד מפחד ונושא את קולי ביחד עם כל המיללים בין העצים.

ובראותי אותו הפעם מאחורי שׂבכת סוּגָרו, כלוּא ומחֻסר־ישע, נִצתה חמת־נקם בקרבי. חרקתי שן אל מול פניו, כרכרתי כנגדו אנה ואנה, השתוללתי וצעקתי צעקות־פרא ועִויתי את פני לעֻמתו, למען הרעימו. אף הוא ענה אחרי בקול, השתער בזעם על השׂבכה ושאג לעֻמתי שאגת־קצף אין־אונים, אָה! גם הוא הכירני וצלילי־קולי היו צלילים ידועים וברורים לו משכבר־הימים.

הורי נבהלו, “הילד חולה”, אמרה אמי. “אחוז־היסטֵריה הוא”, אמר אבי. מעולם לא הגדתי להם דבר, והם לא ידעו מאומה. גם אז כבר למדתי להסתיר מעין אנשים את תכונת־נפשי זאת, אשר, לפי דעתי, בצדק אקרא לה הַפְרָדַת האישיות לחצאים בנפש האדם.

ראיתי רק את המנַחש, וזולתו לא הוספתי לראות דבר מן הקרקס בערב ההוא. הורי לקחוני הביתה תְּשוּש־כֹח ונרגז־עצָבִים, כּלי חולה ודואב על חיי המַמָשיים, אשר פרצו בהם פרץ חיי האחרים, חיי חלומותי.

אמרתי למעלה, כי ידעתי להסתיר את סודי מעין כּל. רק פעם אחת גליתי את הענין הזר הזה לאחר. זה היה נער קטן, חברי הטוב, ושנינו בני שמונה שנים אז. מקטעי־חלומותי שִׁוִּיתִי לנגדו תמונות מחיי העולם הנעלם ההוא, אשר אני מאמין באמונה שלמה, כי חיֹה חייתי בו לפנים. ספרתי לו על־אודות בלהות הימים הקדומים, על־אודות סרוח־אֹזן אוהבִי ותעלולי שנינו, על אודות מועצות המלַהגים והמפטפטים, על־אודות בני עַם־האש ומושבותיהם.

הוא צחק ולעג לי, וספר לי אף הוא ספורי־מעשיות על־דבר הרוחות והמתים התועים בלילות. ביחוד הִרבה לצחוק על תעתועי דמיוני הרופף. ככל אשר הוספתי לספר לו, כן הוסיף הוא לצחוק. עמדתי ונשבעתי לו בלב תמים, כי כֵנים כל הדברים האלה, ואז נתן בי עיניו מתוך תמיהה מוזרה. קטעים מפליאים מספורי מסר גם ליתר חברינו, וכֻלם התחילו מתבוננים אלי בעיני תמהון וחשד.

נסיון מר היה לי זה, ואולם הרבה למדתי ממנו. ראיתי כי שונה אני מבני־מיני, יוצא מגדר הרגיל בתכונת־נפש נפלאה, אשר חברי לא יוכלו לעמוד על טיבהּ, ואם אמרתי להרבות דברים עליה — והייתי בעיניהם כמתעתע. ולכן החרשתי תמיד, בשמעי ספורי־מעשיות בשדים ורוחות. שמעתי וחִיַכתי לנפשי בפנים זועפים. חשבתי על לילות־פחדי, וידעתי, כי אכן חזיונותי היו דברים של ממש — ממשיים כחיים עצמם, ולא ערפלים קלושים וצללי־דמיון התלוּים על בלימה.

כי אני — מפלצות דמיוניות לא הלכו עלי אֵימים ורוחות רעות לא בִעתוני. הנפילה מגבהי עצים למטה, דרך דָלִיות עבֻתּות, הנחשים, אשר שָׁפוּנִי בעודי מתחמק ונמלט מפניהם, מקפץ ומנתּר ברתת, כַּלבי־הבר, אשר דלקו אחרי על־פני הרחָבות והניסוני לתוך מעמקי־החֹרש — אלה היו בלהות ממשיות, מאורעות ומעשים שהיו, ולא תעתועי־הדמיון, מעשים של חיי בשר־ודם וזֵעת הגוף. מפלצות, שדים ורוחות רעות — רק כידידים טובים היו בעיני לעֻמת הפחדים, אשר עלו עמי על משכבי בלילות ילדותי, ואשר עוד יוסיפו להלָווֹת אלי בלילות גם עתה, בכתבי את השורות האלה, ואנכי כבר באתי בימים.

 

פרק שני    🔗

אמרתי למעלה, כי מעולם לא ראיתי בן־אדם בחלומי. עובדה זו נתחַורה לי עוד בשחר ילדותי, והייתי מֵצר מאד, שאין עמדי גם אחד מבני־מיני. גם בהיותי ילד קטן כבר הכרתי מתוך אימי־חלומותי, כי אלו יכולתי למצוא לי רק אדם אחד, רק ילוד־אשה אחד, כי־אז נצלתי מחלומותי, ובלהותיהם לא היו מוסיפות עוד לגזול מנוחתי. רעיון זה היה מציק לי לילה־לילה במשך שנים רבות: לוּא רק יכולתי למצוא לי אדם אחד — ונצלתי!

צריך אני לחזור ולהטעים את דברי הקודמים, כי הרעיון הזה היה חולף במוחי בעצם חלומי, ואני מביא עובדה זו כראיה לדו־הפרצופים המשמשים בי בערבוביה, כאות ומופת, שיש נקודת־מגע בין שני חלקי הנפרדים. אישיותי האחת, האישיות החולמת, חיתה את חייה בעבר הרחוק, בטרם היות האדם על הארץ בצלמו ובדמותו הידועים לנו; ואישיותי האחרת, זו החיה בהקיץ, נדחקה ובאה אל תוך חלומותי, במדה שהכירה אותה שעה במציאות האדם.

אפשר, שחוקרי־הנפש מאנשי־הספר יחשבו, כי משתמש אני במבטא “הפרדת האישיות” שלא כהלכה. אמנם ידעתי את הוראתו של מבטא זה בתורת־הנפש, ואולם מֻכרח אני להשתמש בו לפי דרכי, מחֹסר מבטא יותר הוֹגֵן. הבה אבאר לכם, מה ראיתי על ככה להשתמש, שמוש נכון או בלתי־נכון, במבטא זה דוקא.

רק לאחר שהגעתי לתשחֹרת והייתי כבר מתלמידי בית־המדרש למדעים, התחלתי להכיר את ערך חלומותי ולבוא עד סבתם. קֹדם לכן היו נראים לי כתפלים וחסרי כל סבה ממשית. אך בבית־המדרש למדתי את תורת־ההתפתחות ותורת־הנפש, וידעתי למצוא פשר לכמה מצבי רוח ונסיונות מוזרים בחיי האדם. הנה, למשל, חלום הנפילה בחלל האויר — חלום זה, שהוא שכיח ביותר וידוע כמעט לכל אדם מתוך הנסיון. חלום זה, כך אמר לי מורי, הוא אחד מזכרונות הגזע. ראשיתו נעוצה בדברי ימי אבותינו הקדמונים, אשר ישבו בעצים. בהיותם שוכני־עצים, היתה הנפילה צפויה להם תמיד כסכנה אורבת. רבים מהם מתו בדרך זו; וכֻלם כאחד ידעו את טעם הנפילה הנוראה, בהצילם את נפשם מן הסכנה מתוך אחיזה בדליות בעת נפלם לארץ.

והנה הנפילה הנוראה, שרק בדרך זו נמנע ממנה האדם, היתה גורמת לו זעזוע. זעזוע כזה הוליד שנויים מוֹלֵיקוּלִיִים בתָאי־המוח. השנויים המוֹליקוּליים האלה עברו בירושה לתוך תאי־המוח של הדורות הבאים ונעשו אפוא לזכרונות הגזע האנושי כֻלו. ובכן, בשעה שאנו חשים מתוך שֵׁנה או מתוך נמנום, כי נופלים אנחנו באויר, ואנו מקיצים נדהמים ונרעשים בטרם הגענו לארץ, הרי איננו אלא זוכרים את אשר עבר על אבותינו שוכני־העצים ואת אשר הָטְבַּע בטבע הגזע כֻלו על־ידי שנויים בתאי־המוח.

אין שום פלא בדבר זה, כמו שאין כל פלא באיזה אינסטינקט שהוא. אינסטינקט אינו אלא הרגל טבוע בחֹמר הוָיָתנו, העובר אלינו בירושה מדור דור. אגב, כדאי להעיר, שבחלום־הנפילה, הידוע היטב לכל אחד מאתנו, לעולם אין אנו נחבטים בקרקע. הנפילה לקרקע — הרי זו כליון. אלה מאבותינו הקדמונים, שוכני־העצים, אשר נפלו לארץ, מתו מכֹּחַ הנפילה. אמנם זעזוע נפילתם זאת עשה אף הוא רֹשם בתאי־מוחם, אך הם מתו תוך־כדי־רגע, טרם הספיקו להנחילו לבאים אחריהם. אנחנו כֻלנו, החיים היום, הרי אנו יוצאי-חַלְצֵיהם של אלה, אשר בנפילתם לא הגיעו לארץ; ולכן אין אנו מגיעים לעולם לארץ בחלום נפילתנו.

ובזה הגענו לענין הפרדת האישיות. אין לך אדם אשר תהיה לו הרגשת הנפילה בחלל־האויר בהיותו עֵר. אישיותנו העֵרה אינה באה לידי נסיון כזה. נמצא – וזוהי ראיה שאין לה סתירה, — כי יש בנו מין אישיות אחרת, ברורה וקבועה, אשר תפול למטה בהיותנו ישנים, ואשר כבר היו לה נסיונות בנפילה זו — בקצרה: אישיות, אשר שמור בה זכרון הנסיונות מימי־הגזע הקדומים, כשם שבאישיותו העֵרה שמור זכרון נסיונותינו בהקיץ.

ורק לאחר שהגעתי למדרגה זו במהלך מחשבותי נפקחו עיני לראות אור. אור זה הופיע עלי בבת־אחת בזהרו המבהיק, והאיר לי את כל הסתום והכמוס, גִלה ובאר לי את כל הבלתי־טבעי והבלתי־אפשרי בנסיונות חלומותי. לא אישיותי בהקיץ היתה המושלת ברוחי בשעת שנתי. אישיות אחרת היתה זאת, מֻבדלה ומסֻיָמה, האוצרת בקרבה אוצר חדש ומיֻחד של נסיונות והרגשות, והשומרת בקרבה, בכל הנוגע לחלומותי, זכרון כל אותם הנסיונות וההרגשות המיֻחדים במינם.

מה טיבה של אישיות זאת? מתי חיתה בעצמה חיי־מציאות על כדור־ארצנו, עד כדי לקלוט לתוכה את כל האוצר הזה של נסיונות והרגשות משֻׁנים? על השאלות האלה נתנו לי חלומותי עצמם תשובה מספקת. בעל האישיות הזאת חי בימי־הקדם הרחוקים, בהיות עוד הארץ בנעוריה, באותה התקופה הנקראת בפינו בשם התקופה השלישונית המאֻחרה.

הוא נפל מעל העצים פעם בפעם, אך לארץ לא הגיע. הוא יבב מפחד לשמע שאגת האריה. חיות־טרף רדפו אחריו ונחשי־מות אפפוהו. הוא ישב בסוד בני־מינו ומלמל בשפתיו במועצותיהם, והוא ידע את תנואתם של בני עם־האש ביום ברחו מפניהם.

אם־כן — אשמע אתכם טוענים — מדוע אפוא אין גם לנו חלק בזכרונות הגזעיים האלה, מאחר שגם אנחנו יש לנו אישיות כהה אחרת, זו שנופלת בחלל־האויר בשנתנו?

ואני אענה אתכם בשאלה אחרת: וכי לא ראינו עגל בעל שני ראשים? תאמרו: בריה משֻׁנה היא זו. וכזאת אמנם אשיב לכם גם על שאלתכם. האישיות האחרת הזאת והזכרונות הגזעיים האלה לי הם, לי ולא לאחר, יען כי בריה משֻׁנה אנכי.

אך אבאר־נא את דברי ביתר באור: הזכרון הגזעי היותר שכיח בקרבנו הוא חלום־הנפילה בחלל האויר. האישיות האחרת הזאת הטבועה בנו, אישיות כהה היא מאד. כמעט רק זכרון אחד לה — זה של הנפילה. אך רבים מאתנו — אישיותם האחרת ברורה ומסֻימת יותר. רבים מאתנו חולמים את חלום הטיסה באויר, חלום המפלצת הדולקת אחריהם, חלום הצבעים, חלום המחנק מחֹסר אויר וחלום השרצים והרמשׂים. בקצרה, בעוד שהאישיות האחרת הזאת היא נחלת כֻלנו, הנה היא מטֻשטשת כמעט בקרב האחד וברורה יותר בקרב השני. אחדים מאתנו זכרונותיהם הגזעיים חזקים ושלמים יותר מאלו של אחרים. הכֹל לפי מדת שליטתה של האישיות האחרת באדם. בי — מדת שליטתה רבה עד־מאד. כֹחה של האישיות האחרת שבי שקול כמעט כנגד כל אישיותי שלי, ובענין זה הרי אני, כמו שאמרתי, בריה משֻׁנה — פלֵטת דורות קדומים.

מאמין אני באמונה שלמה, כי שליטתה של האישיות האחרת הזאת — אם כי אין כֹחה יפה כזו של האישיות האחרת שלי — היא שהולידה בלב רבים את האמונה בגלגולי נשמותיהם. השערה זו מתקבלת בנקל על לב האנשים האלה, כדבר הקרוב אל האמת. כשהם רואים בעיני־רוחם חזיונות, אשר לא ראו מעולם בעיני־בשרם, וזכרונות מעשים ועלילות מימי עבר רחוקים — הרי הבאור היותר פשוט לכל אלה הוא, כי חיֹה חיו כבר מלפנים.

ואולם באחת טועים הם — בהעלימם עין מהשניות אשר בנפשם. אין אלה מרגישים בָּאישיות האחרת אשר בקרבם. כסבורים הם, כי אישיות עצמם היא זאת, כי רק אישיות אחת להם; ומתוך הנחה זו על־כרחם הם באים לידי המסקנה האחת, כי חיה חיו כבר חיים קדומים.

ואולם אך מִשְׁגֶה הוא אתם: לא גלגול־נשמות הוא זה, רואה אני את עצמי בחזון נודד ותועה ביערות הארץ בנעוריה, ואף־על־פי־כן לא את עצמי אני רואה, כי־אם את מי שהוא רק חלק רחוק ומרֻחק ממני, כשם שאבי ואבי־אבי הם חלקים ממני – פחות מרֻחקים. אֲנִי — הָאַחֵר הזה — אחד מאבותי הקדמונים הוא, אבי־אבות־אבותי, אשר חי על האדמה בראשית ימי הגזע האנושי, ואבי זה הקדמוני בעצמו היה אחד מצאצאי משפחה קדומה אחרת, אשר ימים רבים לפני זמנו כבר רכשו להם אצבעות בקצות ידיהם ורגליהם ולמדו לטפס בעצים.

חַיב אני, למרות החשש להיות טרחן ביותר, לחזור עוד הפעם על מה שאמרתי, כי בתכונתי האחת הזאת הריני בריה משֻׁנה באמת: לא די שאוצר אני בקרבי זכרונות גזעיים במדה גדושה, הנה נושא אני בתוכי גם זכרונות מיֻחדים של אחד מאבותי הקדמונים והרחוקים מאד, העומד בפני עצמו. ואף כי הדבר הזה יוצא מגדר הרגיל, בכל זאת אין לתמוה עליו ביותר.

וזה מהלך־חקירתי, האינסטינקט אינו אלא זכרון גזעי. אם כן, הרי כֻלנו מקבלים את הזכרונות האלה איש מאביו ואמו, כשם שהם קבלו אותם אף הם מאבותיהם ואמותיהם. הרי, שצריך להיות מין אמצעי, אשר דרכו עוברים הזכרונות האלה בירושה מדור אחד למשנהו. אמצעי זה הוא מה שנקרא בפי וַיסְמַן בשם גירמפלַסם. הוא נושא בקרבו את כל זכרונות ההתפתחות של הגזע האנושי. זכרונות אלה כהים הם וקלושים, ורבים מהם אבדו ואינם. אך יש גם מיני גירמפלַסם, הנושאים בקרבם עתרת זכרונות גזעיים — והם, אם לדבר בלשון המדע, מינים יותר אַטַבִיסטיים ממיני־גירמפּלַסם אחרים; ומין כזה נפל בחלקי. בריה משֻׁנה אנכי, פליטת ירושה מקדמונים, חלום־בלהות אַטַביסטי, — קראוני בשם אשר תקראו; ואף־על־פי־כן הנני עומד פה לפניכם, חי וקים, אוכל שלש סעודות כהלכה מדי יום ביומו, ואין לאל ידכם לכפור במציאותי.

ועתה, טרם אפתח ספורי, רוצה אני להקדים תשובה לספקות התלמידים הוָתיקים של תורת־הנפש המֻשבעים, אשר יפקפקו בדברי מתוך לגלוג של בטול, ואשר יחליטו בודאי, כי הסדר ההגיוני שבחלומותי בא לי מתוך התמדה יתֵרה בלמודי ומרֹב ידיעותי בתורת־ההתפתחות, אשר נדחקו שלא מדעתי לרשות חלומותי. ראשית־כל, הרי לא הייתי תלמיד שוקד מימי. מכל בני־מחלֻקתי, שגמרו את חֹק־למודם, הייתי אנכי האחרון במעלה. לבי הלך ביותר אחרי עניני התעמלות והתגוששות, וגם – למה אכחד — אחרי משחק הבּיליַרד. מלבד זאת, הרי לא למדתי את תורת־ההתפתחות עד שנכנסתי אל בית־המדרש למדעים, ואף־על־פי־כן עוד בילדותי ובימי־נעורי כבר חייתי בחלומותי את חיי האחרים, חיי העבר הרחוק, לכל פרטיהם. אמנם צריך אני להודות, כי פרטים אלה של חלומותי היו באים תחלה בערבוביה חסרת־הגיון – עד אשר למדתי את תורת־ההתפתחות. תורה זו שִמשה לי מפתח להם. היא נתנה את הפתרון, את הסכמת השׂכל לתעלולי מוחי האַטַביסטי, אשר עם כל היותו מוח אדם מן הישוב ובן־זמננו, האזין והקשיב לקולות עולים מעבר כה רחוק, מראשית ימי המין האנושי.

כי בימי העבר ההוא, אשר ידעתי, אדם בצלמו ובדמותו היום טרם יהיה בארץ. אין זאת כי־אם בתקופת התהַווּתו של האדם חייתי את חיי הראשונים עלי־אדמות.

 

פרק שׁלישׁי    🔗

החלום היותר שכיח בשחר־ילדותי היה מעין זה: כמדֻמה היה לי, כי קטן אני מאד ושוכב מקֻפל ומכֻוָּץ במין קן של ענפים וזמורות. עתים הייתי שוכב פרַקדן. בשכיבה זו, כפי שנדמה לי, בליתי שעות רבות, שוכב ומתבונן אל משחק אור־השמש בין עלי־הצמרת אשר מעל לראשי וברטט העלים, הנעים מפני רוח. לעתים קרובות היה גם הקן עצמו מתנועע אָנֶה ואָנָה, בגעת בו רוח חזקה.

אך תמיד, מדי שכבי כך בקני, הייתי כאחוז־הרגשה מיֻחדת במינהּ — הרגשתי חלל רב ונורא מתחתי. מעולם לא ראיתיו בעיני, מעולם לא הצצתי מתוך הקן ולמטה; אך ידעתי ויראתי את החלל הזה, אשר אָרב לי מתחת והלך עלי תמיד אֵימים. כלוע פעור של מין מפלצת, הבולעת כֹּל.

את החלום הזה, אשר בו ראיתי את עצמי שקט ושאנן, ואשר היה דומה יותר למצב־נפש פנימי, מאשר לנסיון של פעולות ומעשים, חלמתי לעתים תכופות מאד בשחר ילדותי. אך לפתע־פתאם היו פורצים ומבקיעים לעצם חלומי זה דמֻיוֹת מוזרות ומאורעות מבעיתים, כמוהם בחיי בהקיץ. וסופם היה — מבוכת־נפש וחזיונות־בלהה. לא הבינותי דבר מכל הערבוביה הזאת. מדת ההגיון חסרה בכל אלה.

את חלומותי לא חלמתי בסדר הגיוני, בזה אחר זה. רגע הייתי תינוק מוטל בקנו על אחד העצים, ומשנהו הפכתי גבר בעצם ימיו, כֻּלי אחוז בזרועות אדוּם־העין המתֹעב במלחמת־שׁנים קשה; וברגע שלאחריו הייתי זוחל בלאט ויורד אל פלג־המים כחֹם־היום. מקרים, אשר קרוני בתקופת נעורֵי הארץ ואשר רחוקים זה מזה מרחק שנים רבות, עברו עלי בחלומי במשך רגעים או דקים אחדים.

ערבוביה של מאורעות היתה זו, אך אין ברצוני להטריחכם בפרשת הדברים. רק לאחר שהגעתי לתשחֹרת וכבר חלמתי את חלומותי אלפי פעמים, נתיַשרו כל ההדורים והכל נתחַור ונתפשט. רק אז עמדתי על סדר הזמנים, ונִתּנה לי היכלת לְאַחוֹת את המאורעות ואת המעשים בסדרם הנכון. ואז עלה בידי ליצור לי מחדש את לעולמי הנָגוז, עולם חיַי, או חיי אישיותי האחרת, על הארץ בנעוריה. ההבדל שבין שני מיני החיים ההם אינו חשוב; כי הנה גם אנכי, האדם המודֶרני, שבתי וחייתי את חיַי הקדומים בחברת אישיותי האחרת.

מכיוון שאין ברצוני לתת לפניכם חקירה יבשה בתולדות החברה האנושית, הנני לרקום בשבילכם את כל המאורעות השונים לסִפור אחד כולל ונוח להבין. כי מעין חוט אחד של השתלשות המקרים נמשך ועובר בכל חלומותי. הנה, למשל, ידידותי עם סרוּחַ־אֹזן אוהבי. והנה גם משטמת אדוּם־העין, ואהבת קלת־הרגלים. בטוח אני, כי כל אלה ביחד יהיו גם בעיניכם כספור אחד מסֻדר יפה ומלא־ענין למדי.

לא רבים הם זכרונותי, הקשורים באמי. זכרוני היותר מֻקדם, — ואל־נכון היותר חי, — הקשור בה, אולי הוא זה: דומה, כי הייתי מוטל על הארץ. בעת ההיא ואני גדול מעט, מאשר בימי חיי בקִני, אך עודני רך ורפה־אונים. התגוללתי הֵנה והֵנה בעלים היבֵשים, משתעשע בהם והוגה בגרוני הגה חרישי וצרוד. השמש זרחה עלי בחמימותה, ואני מתפנק ורוחץ בעדנים. המקום אשר בו נמצאתי היה מְקום מַעַר קטן. מכל העברים סַבּוני שׂיחים וצמחים מעין הַשָּׂרָךְ, וממעל לראשי ועל כל סביבותי — גזעי עצי־היער וענפיהם.

ופתאם שמעתי קול שאון. ישבתי זקוף והקשבתי רב קשב. לא נעתי ולא זעתי. קול הגיגי נחבא בגרוני, ואשב דומם כאבן. והשאון קרב ובא. דומה היה לנהקת החזיר. אז הקשבתי ואשמע את אִושת השׂיחים המזדעזעים, בפַלס לו איזה יצור דרך בינותם. אחרי־כן ראיתי את זעזוע עלי־הַשְרָךְ, הנעים מפני היצור העובר. והנה נתפרדו העלים, ושתי עינים מבריקות, חרטֹם ארֹך ומַלְתְּעות לבָנות נגלו לנגדי.

זה היה חזיר־יער. הוא הציץ עלי מתוך סקרנות מרֻבּה, נהק פעם ושתים והניד את כֹבד־גופו חליפות מרגלו הקדומה האחת אל השניה, ובאותה שעה עצמה הניע בראשו אנֶה ואנָה וזעזע את עלי השָרך מסביבו. ואני עוד ישבתי קופא תחתי, מביט אליו מבלי הָנֵד עפעף, ולבי מרתּת מִפחד.

אין זאת כי דרך אחרת, מלבד שבת דומם ובלי־נוע, לא היתה לפני. להרים קול צעקה בעצם הפחד לא ערבתי את לבי. פקֻדת החוש הטבעי היתה זאת. וככה ישבתי יחיל ודומם, מבלי דעת מה. והחזיר סלק את עלי־השָרך לצדדים ויצא מסתר־הסבך. סקרנותו לא היתה עוד בעיניו ונֹגַהּ אכזרי הופיע בהן. הוא הניע ראשו עלי מתוך אִיוּם ופסע לעֻמתי פסיעה אחת. ושוב הניע ראשו ושוב פסע פסיעה אחת לעֻמתי.

ואז השמעתי קול־חרדה, קול צוחה או יללה, כי לא אדע, מה אקרא לו. על־כל־פנים, צעקה צרודה ואיֻמה היתה זו. ואין זאת, כי דרך אחרת, מלבד צָעֹק, לא היתה לפני באותו רגע, שכן נשמעה לא מרחוק צעקה עונה על צעקתי. נִכּר היה, שצלילי־קולי הביאו את החזיר במבוכה, ברגע הִשָּׁמעם, ועד שהיה עומד מהסס ומטיל את כֹבד־גופו מרגלו האחת אל השניה, הגיחה עלינו איזו דמות משֻׁנה.

דמות משֻׁנה זו, היא אמי, מַרְאֶהָ היה כמראה אוֹרַנְגְ־אוּטַנְגְ גדול או כמראה השִַּׁימְפַּנְזֶה, אלא שבהרבה פרטים נכרים ובולטים היתה שונה מהם. גופה היה כבד במבנהו מגופם ושׂערה קלוש משׂערם. זרועותיה לא היו ארֻכּות כזרועותיהם ורגליה עבות מרגליהם. עירֻמה היתה בלי לבוש, בלתי אם שערהּ לבדו. אכן כאשת־מדנים איֻמה היה מַרְאֶהָ ברגזה.

וכאשת־מדנים איֻמה, הופיעה פתאם על שׂדה־המערכה: חרקה שניה, עִותה פניה, פני־פחדים, נהמה וצוחה צוָחות ממֻשׁכות, שהיו נשמעות כעין כ־אה! כ־אה! הופעתה היתה כה פתאֹמית ומראֶהָ איוֹם כל־כך, עד שהחזיר התכַּוץ כֻּלו, לעמוד על נפשו, ושׂערו סמר, בהשׂתערה עליו. מיד נסַבה לעמתי, והחזיר לא קמה עוד רוח בו מפניה. אף אני ידעתי להשתמש באותו רגע רצוי, קפצתי לקראתה, דבקתי בְּחָזֶהָ, ונאחזתי בה בידי וברגלי — כן, גם ברגלי, כי היטבתי לתַפֵּשׂ בהן כאשר בידי. ובדבקי בה בכל עֹז, הרגשתי בזעזועי שערה, בהתכַּוץ עורה ושריריה מתוך מאמצי־כחה.

קפצתי לקראתה, ובו ברגע נתרה זו למעלה בחלל־האויר ונאחזה בידיה בדָלִיָה סורחת אחת. כעבור רגע חלף החזיר ועבר מתחתינו, כשהוא מקשקש במלתעותיו. הוא התנער מתמהונו, זנק קדימה ונחר נחרה אחת, שהיתה באזני כמעט כקול־החצוצרה. נחרה זו לא היתה אלא קול קורא לעזרה, כי על כן נשמע אחריה קול־דהרת גופות הרבה, משתערים מעברים ובאים דרך הסבך ושיחי־השָרָך.

מכל צד ועבר פשטו חזירי־יער על הַמַּעַר הקטן — כעשרים במספר. אולם אמי המריאה ונתרה אל ראש בד עבה אחד, גבוה כשתים־עשרה רגל מעל לאדמה; שם ישבנו לבטח ואני עודני נאחז בה. היא היתה נסערה עד־מאד, הגתה בגרונה, צוחה ונהמה נהמת־גדופים אל חוג החזירים, העומדים מתחתינו חורקי־שן וסומרי־שׂער. רועד הצצתי גם אני למטה, אל החיות הרוגזות, וככל אשר היה לאל ידי השתדלתי לחקות את צעקות אמי.

צעקות מעין אלו, אם כי יותר עמֻקות ונשמעות כקול־שאגה עבה, נִשׂאו ובאו מרחוק. כעבור רגע התגברו הצעקות האלה, ולא היתה שעה מועטת, ואני ראיתי אותו, את אבי, מתקרב ובא. ולא שידעתי אז שאבי הוא זה, אלא שמתוך מאורעות הימים ההם, אני בא עכשיו לידי מסקנה, שהוא הוא היה אבי.

אבי לא לבבַני במראהו, כלבב אב את בנו, שכן היה חציו אָדָם וחציו קוף, ובכל־זאת לא אדם ולא קוף, קצרה ידי לתארו. אין מָשלו כיום על־פני כל הארץ, בבטן הארץ או מתחת לארץ. איש־מדה היה בימיו, ומשקלו בודאי שעלה למאה ושלשים ליטרה. פניו היו רחבים ושטוחים, וגבות־עיניו סרוחות ותלויות על עיניו. העינים עצמן היו קטנות, שקועות בחוריהן וסמוכות זו לזו. חֹטם כמעט שלא היה לו כלל. חטמו היה רחב ושקוע, בלי שום גב, כפי הנראה, ונחיריו כשני נקבים בתוך הפנים, פתוחים ופונים לא למטה, כי אם אל פני החוץ.

מצחו עלה בשִׁפוע מעיניו ולמעלה, ומעיניו גדל פרע שְׂעַר ראשו. הראש עצמו היה משֻׁנה אף הוא.

מעין קִמוּץ מיֻחד היה מָרגש במבנה־גופו — כשם שהיה מָרגש במבנה־גופם של שאר בני־דורנו. חזהו, אמנם, רחב היה, רחב מאד, אלא שיסרו לגופו השרירים המוצקים, הכתפים הרחבות, יֹשר האֵבָרים המהֻקצעים למשעי, וההתאמה הנאה שבצלם־תבניתו של אדם ילוד־אשה. גוף אבי היה סמל הכח, כֹח שאין בו יֹפי, כֹח פרא קדום ועז, עשוי לחטוף ולתפוש, לטרוף ולהשמיד.

שוקיו היו דקים; רגליו צנומות ושׂעירות, עקומות ומשׂרְגות־שרירים. באמת היו רגלי אבי דומות לזרועות־אדם. נראות היו כעשׂויות קשרים־קשרים, מעשה־עבוֹת, וסֹבך־הבשר העגֹל המיַפה את רגלנו אנחנו כיום, חסר בהן לגמרי. זוכר אני, כי אבי לא היה יכול לפסוע פסיעה ישרה בכף רגלו, לפי שרגל חטפנית היתה מטבע־בריָתה, וצורתה כמעט כצורת יד. בֹהן הרגל לא היתה נטועה בשורה אחת עם שאר אצבעותיה, אלא נטויה כנגדן, כבֹהן יד־אדם, עד שהיה אבי יכול לתפושׂ כל דבר ברגלו. ולפיכך אי־אפשר היה לו לפסוע פסיעה ישרה בכף־רגלו.

וכמראהו כן גם דרך־הלוכו משֻׁנה היה וזר, עודֵנו יושבים שנינו, אני ואמי, מעל לראשי החזירים הזועמים, והנה הוא הולך ובא דרך העצים מדלג מבד אל בד ומעץ אל עץ, מתקרב ובא קל־מהרה. גם עתה, בחיי בהקיץ, בעודי כותב את הדברים האלה, ראֹה אראנו, בחושו לעזרתנו דרך העצים: יצור שעיר בעל ארבע־רגלים, נוהם בזעם־אפו, עוצר בדרכו מדי פעם בפעם לטפח על לבו באגרופו הקפוץ, מנתר בחליל־האויר דרך עשר רגל וחמש־עשרה רגל, נאחז בענף־עץ בידו האחת ומטלטל את גופו מתוך נענוע רב אל ענף העץ השני, ולבו אינו מהסס בו ומעצור אין לפניו.

שמרתי את דרך בואו, ובכל ישותי, בכל אחד משרירי, הרגשתי תסיסה עצומה ורטט של חשק עז לנתּּר גם אני כמוהו מענף אל ענף, וכֹחי הצפון בסתרי ישותי ושרירי אלה לוחשני ומבטיחני, שיכול אוכל לעשות כן. ומה תְמִיהָה יש בדבר? הלא יחושו נערים קטנים, בהביטם אל אביהם, המניף גרזִנו ומפיל קורות־עץ אחת אחת, כי יבוא יום והם גם הם יניפו גרזִנם ויפילו קורות־עץ? וכזאת חשתי גם אָני. כֹחי, שבא לי בירושה מאבי, עשוי היה לחקות את מעשי אבי והוא הוא שנפח בי חרש את משאת־נפשי הרַבָּה על נתיבות־האויר וסיוּרי־היער.

לבסוף נגש אבי אלינו. חמתו בערה בו עד להשחית. זכֹר אזכֹר מראהו אז, בשׁרבּבו את שפתו התחתונה הבולטת, מדי הביטו בחרונו למטה, אל חזירי־היער. הוא נהם עליהם כנהמת־כלב, וְשִׁנָיו, שהיו גדולות כמלתעות־חיה, עשו עלי רֹשם כביר.

מנהגו לא הועיל כי אם להגביר את חמת החזירים. הוא קטם ענפים וזמורות וזרק אותם למטה על ראשי אויבינו. יתר על־כן, למען התגרות בחזירים, נאחז בדָלִיַת העץ בידו האחת, שִׁרבּב את גופו למטה, עד כדי התּפשׂ בשִׁניהם, והתעלל בהם, עד שהם חושׂפים את מלתעותיהם הלבנות בזעם אין־אונים. תעלוליו אלה לא הניחו את דעתו, עד שקטם בד עבֶה אחד, אחז אותו בידו האחת וברגלו האחת והתחיל נועצו בצדי החזירים המתאנפים ומחלק להם מהלומות קשות על חטמיהם. מובן מאליו, כי מאד מאד התענגנו שנינו, אני ואמי, על שׂחוק־השעשועים הזה.

אבל גם אָכל דבש הרבה לא טוב, ומתוך צחוק כָּבוש ורע פנה אבי לבסוף ללכת לפנינו, להנחותנו בדרכנו על־פני העצים. עתה היו כל משׂאות־נפשי כלא היו, ולבי נמס בקרבי מפחד, בהלחצי אל אמי, המטפסת ומנתרת בחלל־האויר. זוכר אני, כי ענף אחד נשבר מכֹבד משׂאָהּ, בחפצה לעבור מרחק רב בקפיצה אחת. בהתפוצץ הענף, אחזַתני הרגשה מעַנה, הרגשת הנופל בחלל־האויר. נגוז היער מעיני עם אור־השמש אשר על העלים המרשרשים. כמתוך ערפל נצנצה לעיני דמות־אבי. אשר עמד פתאם מלכת להביט לאחוריו, ואז הפך הכל שחור.

ברגע ההוא הקיצותי ואני שוכב במטתי המרֻפדת, מכֻסה זעה, רועד, ואחוז גֹעל־נפש. החלון היה פתוח ורוח קרירה נושבת בחלל־החדר ועששית־הלילה מפיצה את אורהּ השוקט. ולפיכך נראה לי, שלא היינו לבָרות לשִׁני החזירים ואַרצה לא נפלנו; שאלמלי כן, לא הייתי כאן כיום להעלות על לבי את זכר המאורע הזה, אחרי עבור מאות אלפי שנה.

ועכשיו בואו־נא והלָּווּ גם אתם עלי. התהלכו אתי מעט באשר התהלכתי אני בשחר ילדותי, לינו אתי לילה אחד ושַׁוּוּ נפשכם כחולמים חלומות־פחדים מעין אלו, חלומות נשׂגבים מבינת־האדם, זכרו־נא, כי נער קטן ומשֻׁלל־נסיון הייתי. מימי לא ראיתי חזיר־יער, ולא עוד אלא שגם חזיר ביתי לא ראיתי מימי. את החזיר ידעתי רק על־פי בשרו הצלוי, המֻגש אל השלחן עם פת־שחרית. ואולם בחלומותי, היו מגיחים עלי חזירי־יער ממשיים כחיים בעצמם, ואנכי, עם הורי הדמיוניים, ממריא ומנתר במרומי העצים.

היפלא אפוא כי לילותי, לילי־אימים, הרווּני פחד והעיקו עלי בנִטלם הכבד? ארור הייתי מכל אשר בארץ ועוד זו רעה חולה, כי ירֵאתי להגיד את דבר־חלומותי לאיש מקרובי. לא אדע, מה טעם ירֵאתי, אלא שכאשם הייתי בעיני ולא ידעתי, במה אשמתי. כך סבלתי דומם במשך שנים רבות, עד שהייתי לאיש ועמדתי על סבת חלומותי ומוצאם.

 

פרק רביעי    🔗

שאלה מטרדת אחת מעֹרה בזכרונותי הקדומים האלה, — זו שאלת הזמן. פרשה סתומה היא בעיני. לא תמיד אני יודע את סדר המאורעות ויש אשר יבצר ממני להגיד אל נכון, כמה שנים עברו בין מאורע אחד לשני: אם אחת או שתים, ואם ארבע או חמש. רק בקֵרוב אני יכול לקבוע את הזמן על־פי השנוים והתמורות, שחלו במראי מיֻדעי ובמהלך־חייהם.

אפשר לי לסדר את המאורעות השונים, הידועים לי גם על־פי הגיונם הפנימי. למשל, אין שום ספק אצלי, שאותו מעשה בחזירי־היער, שהניסו אותי ואת אמי אל ענפי־העצים, ונפילתנו מעל העץ בדרך מנוסתנו, קדום בזמן להתוַדעותי אל סרוח־אֹזן, ידיד־נעורי. וברור לי גם כן, שבתקופת־הימים שבין שני המאורעות האלה עזבתי את אמי, לבלי שוב אליה עוד.

מחיי־אבי איני זוכר אלא מה שמסרתי למעלה. בתוך כל שנות חיי שלאחר אותו מעשה לא שב ולא נראה עוד. מתוך בינתי בעתים ההן, אני בא לידי מסקנה אחת זו, שֶׁנִסְפֹּה נִסְפָּה אבי בענין רע ימים מועטים אחרי מלחמתו בחזירי היער, למותר הוא להוסיף, כי נספה בלא עת: חסֹן במלֹא אוֹנוֹ היה אז, ורק מיתה משֻׁנה וחטופה היתה יכולה להכריעו. אולם בבֵרור לא עמדתי מעודי על טיב מיתתו, ולא אדע, אם טבע בנהר או נבלע בלוע אחד הנחשים או היה לברות לְשֵׁן־החֶרב, הנמר הזקן.

כי רק אשר ראיתי בעיני, בימים הקדומים ההם, אותו אזכור ואותו אדע לספר. אמי לא הגידה לי מעולם, מה היה סופו של אבי, אם גם ידעה זאת בעצמה. ומסִפקני, אם היה אוצר־מליה מספיק, כדי למסור לי את הדבר הזה. כי אוצר לשון־עמי בכללו אפשר לא הֵכיל בימים ההם יותר משלשׁים או ארבעים קולות.

קורא אני לאלה קולות ולא מלים, לפי שבאמת לא היו אלא קולות־הברה סתם. שִׁמוּשם לא היה קבוע ולא עלול להשתנות על־פי שמות־תֹאר ותארי־פֹעל. הללו עדַין היו בבחינת כלי־דבור, שלא באו לעולם. ותחת אשר נְגַוֵּן מֻשׂגי פעלים ושמות־עצם בשמוש תָּאֳרי־פֹעל ושמות־תֹאר, היינו מְגַוְּנִים קולות סתם בהטעמה יתרה, בשׁנוי רב או מעט בצלצול הקול ובגבהו, במהירות הבטוי או באִטיותו. אֹרך הזמן, ששִׁמש לנו כדי לבטא איזה קול ידוע, הועיל אף הוא להוסיף למובנו לוית־גַּון מיֻחדת.

נטיות־הפעלים לא היו נהוגות בלשוננו. את זמן הפֹעל היינו למֵדים מתוך משמעותו של כל המשפט כֻּלו. היינו מדברים רק על דברים ממשיים, לפי שגם במחשבתנו לא היינו עוסקים אלא בדברים ממשיים. כל מֻשג מָפשט, ואפילו פשוט ביותר, היה נשׂגב מבינתהו, ואם קרה מקרה ורעיון מפשט עלה במחשבתו של אחד מאתנו, הרי קצרה ידו לשַׁתּף בו את חבריו, כי קולות וצלילים לצֹרך בטויו לא היה לו. חותר היה אל מעֵבר לגבולי שפתו, ואם חִדש את הקולות הנחוצים לו, לא הבינו חבריו אותם מפני חִדוּשם. בעל־כרחו יפנה אז בעל־החדוש לעזרת הַמָחוג, ובתנועות והעויות שונות יתאר לעיני שומעיו את מחשבתו החדשה, אם אך אפשר היה לו להביעה באלה, ובאותה שעה עצמה יוציא את הקול החדש מגרונו וישמיעו באזני חבריו כמה וכמה פעמים.

כך הלכה השׂפה הלוך והתפתח. הקולות האחדים, אשר היו אתנו, נתנו לנו את היכֹלת לחשוב מחשבות, שהיו מרחיקות מעט מעל לגבולי שפתנו. ומתוך כך הָרגש צֹרך בקולות חדשים, אשר יביעו את המחשבות החדשות האלה. אך יש אשר רחקה מחשבתנו מרחק רב מכח הבטוי אשר לקולותינו, ורעיונות מָפשטים (אמנם עמומים מאד) היו נולדים במוחנו ולא היתה לנו היכֹלת להשמיעם באזני חברינו. כי התפתחות השפה סוף־סוף לא היתה מהירה בימים ההם.

אמנם פשוטים עד־מאד היינו בחיינו אז, אך ידענו לעשות הרבה דברים, אשר לא יֵדע אדם לעשותם כיום. ידענו למַטְמֵט אזנינו, לזָקפן ולשטחן כְּאַוַּת נפשנו. ידענו להתגרד בין כתפינו על־נקלה. ידענו גם לקלוע אבנים ברגלינו. אנכי אנכי עשיתי זאת פעמים אין־ספורות. יתר על־כן: ידעתי לכפוף את קומתי מירכי ולמטה, וברכי זקופות, — ולנגוע באדמה לא בקצות אצבעותי, כי אם במַרפקי. ואין צריך לאמר, שאין בבני המאה העשרים נער, אשר ייטיב לטפס על להעצים לבקש קִני־צפרים, כמונו אז. אבל לא לאָסְפֵי־נוי אספנו את הביצים העזובות, כי אכול אכלנון בכל פה.

זכורני… — אך מקדים אני מאֻחר למֻקדם. מוטב שאספר לכם תחִלה, מי הוא זה ואיזה הוא סרוח־אֹזן אוהבי ומה דבר ידידותנו. עוד בשחר ילדותי עזבתי את אמי. אפשר שלא עשיתי כן, אלא מפני שאחרי מות אבי לקחה לה אמי איש אחר. מועטים הם זכרונותי, הקשורים באבי־חורגי זה, וגם המעט האלה אינם נעימים ביותר. בחור קל־דעת היה זה. כֹבד־ראש לא ידע מיָמיו ולשטף לשונו לא היה מעצור. לבי יֵרַע עלי גם עתה, מדי זכרי את להגו ופטפוטו. מחשבותיו היו חדלות־הגיון, ולפיכך לא יכול לכַון מעשיו כלפי מגמה קבועה אחת. מראה־הקופים בכלוביהם יעלה על לבי תמיד את דמות־דיוקנו של זה. אכן “קופי” היה מטבע בריָתו. בתֹאר זה הצלחתי, כמדֻמה, לתארו לפניכם בעין.

תכלית שנאה שְׂנֵאַנִי למיום ראותו אותי. ומיד למדתי גם אני לירֹא אותו ואת תעלוליו הרעים. בראותי אותו מתקרב ובא, הייתי זוחל אל אמי ודבֵק בה בכל עֹז. אפס כי הלכתי הלוך וגדול מיום אל יום ולא יכולתי להִטפל אליה תמיד, ונהפוך היא, כי ככל נער בן־גילי, התחלתי לפרוש ממנה מדי פעם בפעם. ולשעות־כֹשר שכאלה היה הפטפטן מצפה תמיד. (כאן רואה אני חובה לעצמי לבאר, שלא נקרֵאנו בשמות בימים ההם, ולא ידע אז איש את רעהו בשמו ובכנויו המיֻחדים לו. רק למען יֵקל על הקורא להבין את ספורי, קראתי אני בעצמי שמות לאלה מבני־עמי, אשר אִתם הייתי בא בדברים. “הפטפטן” — אין לך שם נאה מזה לאבי־חורגי היקר. לעצמי קראתי “גְדַל־השׁן”, על שום מלתעותי, שהיו גדולות ביותר).

אך נשוב־נא אל הפטפטן. הוא הוסיף להתעמר בי בידו החזקה. יום־יום העניקני מהלומות וצביטות, ולא נמנע גם מנשכֵני לעת־מצוא. עתים היתה אמי מתערבת בדבר, ולבי פחד ורחב מרֹב עֹנג, בראותי אותה מורטת שׂערו. אולם כל מחאותיה לא הועילו כי אם לחרחר ריב, ריב בעל באשתו לכל חֻקיו ומשפטיו, ואנכי אנכי סלע־המחלקות.

אכן מעט ורעים היו ימי שבתי בבית־אני. בת־צחוק תרחף על שפתי בכתבי את המלים האלה. בית־אמי! בית! בית, במובנו המקֻבּל כיום, לא היה לי. בית אין פרושו כאן: דירה, אלא קרבת־משפחה סתם. אל תקרא: חיי בבית אמי, אלא: חיי ברשות אמי ובהשגחתה. כי על־כן לא היתה לאמי דירה קבועה אחת, כי בכל אשר מצאה לה מחסה מעל לאדמה, בהיות הלילה, שם קבעה את דירתה.

אמי אדוקה בנושנות היתה ועדַין קננה בעצים. אמנם אלה מבני־עמנו, אשר התקדמו יותר, כבר ישבו במערות, הנשקפות על־פני הנהר. אבל אמי חשֻׁכּה היתה וחששנית ביותר ובין העצים שכנה לבטח. מובן מאליו, שעל־פי־רֹב היינו מקננים רק על־גבי עץ אחד, אלא שלעתים קרובות, כשהיה הלילה מחשיך עלינו פתאם מחוץ לקנֵנו, היינו עולים ולנים על כל עץ שהוא. וזה מעשה הקן: במקום רחב־ידים, אשר בין העפאים, היו עושים מעין איצטַבּה וּמְרַפְּדִים אותה ענפים, זמורות וצמחים לַפְּפָנִיִים, איצטבה זו באמת היתה דומה לקן־צפור גדול, אם כי מִבְנֶהָ היה הרבה יותר מגֻשם ממבנה כל קן־צפור שבעולם. רק בפרט אחד נבדלה צורת קננו מצורת הקנים השונים, אשר ראיתי בימי חיי: לקננו היה גג. ולא שהיה גג ממש, מעשה אדם נן הישוב, כי גם למדרגת גגותיהם של הפראים אשר בימינו לא הגיע, ומלאכתו היתה נופלת לאין שעור מכל מיני המלאכה הגרועים, אשר יוציא לפעמים האדם בן־דורנו מתחת ידו. כי ארעית היתה דרך בניָתו וחלקיו מוטים זה על־גבי זה בחפזון ובערבוביה. כל עצמו לא היה אלא ערֵמת ענפים וזרדים יבשים, צבורים על־גבי העפאים, אשר בסתרם נמצא הקן. ערמה זו היתה נתונה על ראשי בדים אחדים, ארבעה או חמשה מוטות סמוכים זה אל זה. בדים אלה גדולים ועבים היו וקָטרם כמלֹא זרת. ולפיכך אפר היה להם לשׂאת על־נקלה את משׂא הענפים והזרדים, שכאלו נערמו עליהם שלא לצֹרך. בני הדור ההוא לא נִסו מעולם לעשות את גגותיהם שכָבות שכבות של קָנִים. ויש להודות, שרבות סבלנו מגגנו, שהיה דולף בלי־הפוגות, ברדת עלינו גשם שוטף.

ועתה נחזור לעניננו. הפטפטן הֵמַר את חיי ואת חיי אמי גם יחד, ובאכזריות־המה רדף אותי בלי חָשָׂך. שאיפתו להציק לי היתה המטרה האחת בחייו, אשר, עם כל פחזותו, לא הסיח דעתו ממנה אפילו לשעה קלה. גם בזאת הוּרע לי, כי ברבות הימים חדלה אמי לשקוד על הגנתי, כאשר בראשונה. כפי הנראה, הייתי עליה לטֹרח מפני הקטטות הרבות, אשר חלו בינה ובין הפטפטן בגללי. בין־כך ובין־כך ומצבי הלך ורע מיום אל יום, עד כי בעוד זמן־מה בודאי הייתי עוזב את בית אמי בחפץ־לב. שאולם גם בזאת היתה בי יד הגורל לרעה, כי נגזלה ממני האפשרות לעזוב את בית אמי מרצון, כבן־חורין גמור. ובטרם הייתי נכון לצאת לדרכי, הָשְׁלַכְתִּי החוצה, כנֵצֶר נתעב. כן, הָשלכתי, פשוטו כמשמעו.

שעת־כֹשר זו בא לו לפטפטן, בשכבי פעם בקן לבדי. הפטפטן יצא עם אמי אל הבִּצה ללקוט גרגרים כחֻלים. נִכָּר, שבעָרמה עשה את הדבר הזה, בהתחכמו להפטר מאמי, וכעבור זמן־מה, שמעתי את קולו, בשובו לבדו דרך היער, שואג ונוהם מתוך כעס מעֻשׂה. הוא היה עוצר בדרכו פעם בפעם ומטפח באגרופו על לבו, כדרך כל בני־עמנו בכעסם או בבקשם להתעטף חֵמה במחשבה תחלה.

היטבתי לראות את גֹדל הסכנה הנשקפת לי במעט כֹחי, וחרד נִלְפַּתִּי בקִני. הפטפטן נגש אל העץ — זכורני: אלון היה זה — והתחיל מטפס למעלה, נוהם ושואג בלי־הרף. שפתנו היתה דלה ביותר, והפטפטן רדה בה בפרך, למען הביע את עֹז־משטמתו לי, להודיעני, כי כלה יגרש אותי מזה.

עודנו מטפס ועולה על העפאים, אשר הקן ביניהם ואני נמלטתי על נפשי, ועליתי על הבד השכוב, הסמוך לקננו. הוא רדף אחרי ואני נסתי הלאה, עולה ומטפס למעלה־מעלה, עד כי הגעתי אל בין העלים והזמורות הדקות, אשר בראש האמיר. הפטפטן, שהיה מוּג־לב מטבעו וזהיר עד מאד גם בכעסו המעֻשׂה, ירא לרדוף אחרַי אל בין העלים והזמורות הדקות, אשר לא יכלו לשאת את כֹבד־גופו. אלו מלָאו לבו לטפס אחרי אל ראש־האמיר, כי אז נפל ארצה דרך הזמורות השבורות, עוד טרם נתפשׂתי בכפו.

אבל למען עשות נקמה בי, לא היה אותו ריקא צריך לתפשני בכף, והוא גם הוא היטיב לדעת זאת. פניו הפיקו שמחה לאידי וברק־ערמומיות אכזרי הופיע בעיניו בהתחילו לנענע את העץ הֵנה והֵנה: הוא מנענע אותו ואני יושב בראש האמיר, נאחז בסמורות הדקות, המתפוצצות מכָבדי אחת אחת ודרך עשרים רגל ביני ובין הארץ.

ביתר און וביתר־עֹז נענע הפטפטן את העץ, ועל שפתיו שחשוק משטמה נצחת. אז בא הקץ. ארבע הזמורות, אשר נאחזתי בהן, נשברו כֻלן בבת אחת, ואני נפלתי תחתי פרקדן ועיני נטויות על מול פני הפטפטן, היושב על העץ, ושברי הזמורות הרצוצות בידי הקפוצות. אשרַי, שלא במעמד חזירי־היער נפלתי ארצה והשיחים הגמישים והרעננים אשר מתחת לעץ עכבו את נפילתי.

מקרה־נפילה, כי יקרני בשנתי, ונפסק חלומי באמצע, כי הזעזוע, אשר עבר לי בירושה מדורות קדומים, כחו יפה לגשור גשר על־פני מאות אלפי השנה, המבדילות ביני ובין עבָרי הרחוק, ולהטילני אל עריסתי תוך כדי רגע. אני מקיץ רועד ומכֻסה־זעה ושומע את קול קוּקִיַת־השעון, המכרזת במסדרון את מספר השעות, אולם חלומי זה, אשר בו אני רואה את עצמי יוצא מבית אמי, כבר חלמתיו הרבה פעמים, והָעֵר לא העירַני מעולם. בחלומי זה אני נופל תמיד דרך השיחים, צועק ונחבט בקרקע.

מָחוץ, פצוע ונאנק דם, שכבתי באשר נפלתי. הצַצתי למעלה, מבעד לעלי־השיחים, ואֵרא את הפטפטן יושב מעל לראשי. הוא נתן קולו בשיר־שטן, רוֵה־חדוה, ואת נענועי העץ כִּוֵּן לקצב זמרתו. ומיד כבשתי את קול־אנקותי. גֹרשתי ממעוני, מעון־מבטַחים, אשר בסתר העצים, וידעתי כי מתחַיב אני בנפשי, בהעירי עלי בבכי־כאבי את כל הטורפים אשר ביער.

זכורני: עוד אנקותי הולכות הלוך וגָוֹעַ, ולבי נמשך אחרי רקמות־האור המוזרות, המשעשעות את עיני, מדי פָּקחי ועָצמי את ריסיהן הרטֻבּים מדמעות, פָּקוֹח ועָצוֹם למחצה. אחר־כך התחלתי בודק בכל אברי, עד כי נוכחתי, כי לא אנושים פצעי. עורי נתמעך במקצת ושׂערי נתלש זעיר שם זעיר שם; קנה קצוץ אחד, רב־חדודים בא בזרועי כמלוא־זרת, ושוק־ימיני, אשר עליה נפלתי, בהחבטי בקרקע, כאב עלי מאד. אבל סוף־סוף היו אלה פצעים קלים. גם עצם אחת מעצמותי לא נשברה, ואף־על־פי־כן היתה נפילתי קשה מאד, כי צלעתי על ירכי שבוע תמים לאחריה.

שכבתי בשׂיחים ורגש־בדידות מעַנה תקפני. חשתי, כי בן־בלי־בית אנכי. גמרתי בדעתי, שלא לשוב עוד אל אמי ואל הפטפטן, כי אם להרחיק נְדוד דרך היער הנורא, עד שאמצא לי עץ לשים בו את קני. שאלת־מזונותי לא הטרידתני: ידעתי גם ידעתי למצוא את לחמי. כי זה שנה תמימה אשר התפרנסתי מיגיע־כפי ולא הייתי סמוך על שלחן אמי. אמי רק בעצתה נהלה אותי ולא חשה לעזרתי כי־אם לעתות בצרה.

זחלתי חרש ואצא מתוך השׂיחים. הבטתי לאחורי וראיתי את הפטפטן, המנענע עוד את העץ בקול־רנה. לא נעים היה המראה, ואני ידעתי להזהר ולשמור על נפשי מאד, בצאתי לדרכי בפעם הראשונה בימי חיי.

לא שאלתי את נפשי, אנה פני מועדות. רק מטרה אחת היתה לנגד עיני: ללכת למקום, שלא תמצאני יד הפטפטן. טפסתי על העצים ושעות רבות תעיתי בסבביהם, מדלג ועובר מעץ אל עץ, מבלי רדת על האדמה. אפס כי לא שׂמתי פני אל עבר אחד ומדי פעם בפעם עמדתי מלכת. כאחד מבני־עמי, לא ידעתי גם אני לנהוג בהגיון וסדר, ועוד גם זאת, כי ילד הייתי ומדי פעם בפעם הייתי עוצר בדרכי למען השתעשע.

כל המקרים אשר קרוני, בצאתי מבית־אמי, כהים מאד בזכרוני, וחלומותי לא יכילו את כלם. אִשיוּתי האחרת שכחה הרבה ממאורעות חייה, ביחוד מאלה שאֵרעו לה בתקופה זו, שאני עומד בה עכשו. ולא עלתה בידי לאַחות את חלומותי השונים, עד כדי לקשר את צאתי מבית־אמי עם בואי אל המערות.

זכורני: בדרכי פגעתי גם ברַחֲבוֹת־היער והייתי עובר בהן רועד מפחד, יורד לארץ ורץ ברגלי קל כצבי. זוכר אני גם ימות־חמה גם ימות־גשמים, שבאו לי בדרכי, וזו ראיה, שימים רבים הייתי נד־ונד ביער לבדי. בחלומותי שבים לתחיה יסורי, שסבלתי בימי טחב וגשמים, וענויי הרעב הקשים, אשר הציקו לי מאד. גם זכור אזכור, במה שברתי את רעבוני. באחד מזכרונותי היותר בולטים אני רואה את עצמי יוצא לצוד לטָאות קטנות על ראש סלע תלול. הלטאות היו בורחות מפני מתחבאות מתחת לאבנים, המתגוללות מסביב, ורֻבּן נמלטות מידי. אולם יש אשר בהפכי את אחת האבנים על פניה, הייתי לוכד את הלטאה אשר מתחתיה. אפס כי הנחשים גרשו אותי מראש הסלע התלול ההוא. הם לא רדפו אחרי, כי רק התעדנו בחַמה על־גבי הצורים החלקים. ואולם פחד־הנחשים, אשר מורשת־קדומים היה אתי, תקף עלי כל־כך, עד כי נסתי מפניהם, כאלו היו דולקים אחרי. אז התחלתי מכרסם את הקלִפּה המרה אשר על העצים הרבים ואֹכל גם אגוזים ירֻקים לרֹב, על קלפּתם הרכה ועל גרעיני־חֲלָבָם. כמו חי אזכור כאב־בטן אכזרי, אשר עִנה אותי באחד־הימים ההם. אפשר כי הלטאות אשר אכלתי גרמו לי כאב זה, ואפשר, כי אגוזי־הבֹּסר הולידוהו. דבר זה לא ידעתיו אל־נכון. רק זאת ידעתי, כי מזלי עמד לי, ולא הייתי לברות לאחד הטורפים, בשכבי שעות אחדות מקֻפל ומכֻוץ על הארץ, וכאב־בטני נורא עד מאד.

 

פרק חמישׁי    🔗

התמונה, אשר ראיתי, נגלתה לעיני לפתע־פתאם, בהגיחי מתוך היער. עמדתי על גבול כּר־נרחב. מעֵבר הכר מזה התנשאו אל עָל צורי־כֵפים רמים, ומעֶברו מזה שטף נהר. שפתו היתה תלולה ורק במקום אשר נעתקה הקרקע ממקומה בשכבר הימים וצנחה למטה, זעיר שם זעיר שם, היו נראים שבילים מובילים אל המים. אלה היו מקומות־השתיה אשר לבני־עמי, השוכנים במערות.

טירת בני־עמי היא שנזדמנה לי בדרכי. עיר־הבירה היתה זאת, במובן ידוע. אני, אמי והפטפטן, ועוד הדיוטות אחדים שכמותנו, היינו מבני־הפרוָרים. גם אנחנו נמנינו על שבטנו, אם כי לא בתוכו ישבנו. קצרה היתה הדרך בינותינו, למרות אשר שבוע תמים הייתי נע־ונד ביער, עד בואי אל המערות. אלו הלכתי בדרך ישרה, כי אז היתה לי זאת רק דרך שעה אחת.

אבל נחזור לעניננו. בעמדי בפאת היער ראיתי את המערות אשר בצורי־הסלעים, את הכר הנרחב ואת השבילים, המובילים אל מקומות־השתיה. ראיתי רבים מבני־השבט נפוצים על־פני הכּר. שבוע תמים תעיתי לבדי, ואני ילד קטן ואיש מבני־עמי לא נזדמן לי בדרכי. עזוב ושׂבַע־אימים הייתי כל הימים ההם ועתה, למראה בני־מיני, נפעמתי מרֹב גיל, וכמטֹרף רצתי לקראתם.

ואז קרה מקרה מוזר. אחד מבני השבט רָאַנִי מרחוק וקריאת־אזהרה פרצה מפיו. ובו ברגע פנה כל העם עֹרף וינס בצִוְחוֹת חרדה וזועה. מנתרים ומטפסים על־פני הסלעים, צללו אחד אחד בפיות מערותיהם, עד הֵעָלמם… לא נותר לרגלי הצור כי־אם אחד, תינוק פעוט, אשר נשמט מידי אמו בהִחפזהּ, הוא בכה בכי תמרורים. אמו זִנקה מתוך המערה, והפעוט קפץ לקראתה ונאחז בה בכל כחו, בטפסה על הסלע לשוב עמו אל מערתה.

בדד נשארתי. הכר הנרחב אשר המה זה עתה מרֹב אדם, שמם פתאם. ישבתי נבוך ומתיפח. לא ידעתי את פשר הדבר. למה ברח כל העם מפני? ברבות הימים ואנכי למדתי אל דרכיהם, עמדתי על טיב הענין: בראותם אותי והנה אני רץ בכל כֹחי, כנמלט על נפשי מתוך היער, אמרו כֻלם בלבם, כי חית־טרף רודפת אחרי. החרד החרדתי אותם מרִבצם, בגשתי אליהם גשת אדם שלא מן הישוב.

עודני יושב ומסתכל בפתחי־המערות, והנה הרגשתי בבני־העם, שאף הם מסתכלים בי איש איש ממקום מושבו. כעבור זמן־מה התחילו מוציאים את ראשיהם החוצה, ולאחר רגעים מועטים כבר היו קוראים ועונים זה לזה בקולי־קולות. בשעת המהומה והחרדה, אשר נפלה עליהם לרגלי, לא שבו כֻלם אי אל מערתו, כי רבים מהקטנים מצאו להם מקלט במערות אחרות. ועתה לא קראו אמותיהם אשה לילדה בשמו המיֻחד לו, כי שמות עוד טרם יהיו לנו: בני־בלי־שם היינו כֻלנו, אלא שהיו הוגות בקול דאגה ופחד, והפעוטות היו מכירים איש את קול אמו. אלו, למשל, היתה אמי שם אף היא והיתה קוראת לי בתוך כל הקוראות, כי אז הכרתי את קולה במקהלת קולותיהן של אלף אִמות שכמותה, והיא היתה מכירה את קולי־אני בערבובית קולותיהם של אלף תינוקות שכמותי.

רגעים אחדים לא חדלו קולות הקוראים, אבל נִזהֹר נזהרו מצֵאת את מערותיהם ומרדת לרגלי הצור. לבסוף יצא אחד. מאת הגורל היתה נסִבה, כי היוצא הראשון הזה ימלא תפקיד חשוב בחיי, כּשם שלא תפקיד חשוב בחייהם של שאר בני־השבט, עוד בטרם בואי לשבת בתוכם. היוצא הזה הוא אשר אקרא לו בספורי אדום־העין, על שם עיניו שהיו מֻכּות בדלקת וריסיהן האדֻמים תמיד, שהיו עושים רֹשם מוזר על כל רואם ומכריזים ברבים על אכזריות־לבו הנוראה: צבע נפשו אָדֹם היה.

מפלצת היה במראהו וענק המבנה־גופו. משקלו בודאי שעלה למאה ושבעים ליטרה. הוא היה הגדול בכל בני־מיני, אשר ראיתי בימי חיי. גם בבני עם־האש גם בבני עם־העצים לא ראיתי כמוהו לגֹדל ולגבורה. ויש אשר בקראי בעתונים את תֵּאורי המתגוששים ובעלי־האגרוף, בני־דורנו, אני מסֻפק, אם היו גם המשֻׁבחים שבהם יכולים להתיצב לפניו.

חוששני, שגם הם היו נופלים לפניו חלל. בלחיצת אצבעותיו, אצבעות־הברזל אשר לו, ובמשיכת־יד אחת בלבד היה יכול לעקור מבשרם את אחד משריריהם על שרשיו כֻלם. במכת־אגרוף שלוחה כלאחר־יד היה יכול לרוצץ את גֻלגלותיהם, כקלפות־הביצים. בבעיטת רגלי הדרסניות (הן ידיו האחוריות) היה שופך מעיהם לארץ בִּן־רגע, ובהטָיה אחת, שהיה מטה את צוארם הצדה, היה שובר את מפרקתם. ומֻבטחני שבגרימת־שִׁנים בלבד היה יכול לבקוע גם את הוריד שבגרון גם את חולית חוט־השדרה אשר לעֻמתו.

יכול היה לנַתֵּר מתוך ישיבה דרך עשרים רגל. שׂעיר היה עד לגֹעל־נפש. כל בני עמנו — שֵׂער קלוש לגאון ולתפארת היה להם. ואולם זה כאדרת־שער היה כֻלו וזרועותיו ואזניו שׂעירות אף הן. רק בכפות ידיו ורגליו ומתחת לעיניו לא צמח שׂערו. מכֹער היה להבהיל ופיו עם שִׁניו, החשׂוּפות תמיד מתוך לגלוג אכזרי, ושׂפתו התחתונה העבה ומשֻׁרבָּבה למטה הַתאם התאימו עם עיניו הנוראות.

זה אדום־העין וזה מראהו. בזהירות יתרה זחל מתוך מערתו, ירד לרגלי הסלע, וּמבלי תת לבו עלי כל־עִקר, התחיל תר את המקום מסביב. בלכתו היה כופף את גופו משוקיו ולמטה, וכל־כך ארֻכּות היו זרועותיו וכל־כך היה כופף את גופו, עד שפרקי־ידיו היו נוגעים באדמה מימינו ומשמאלו בדרך הלוּכו. קשה היתה עליו דרך־הליכתו זו, כשגופו זקוף למחצה, ובאמת לא היה נוגע באדמה בפרקי־ידיו אלא כדי להחזיק מעמד. ואולם על ארבע הפליא לרוץ, אם כי בני־עמנו בכללם בקֹשי היו רצים. עוד זאת, כי חזון יקר היה בקרבנו איש מחזיק מעמד בפרקי־ידיו בדרך־הלוכו. יצור שכזה אטַביזם היה נחשב, פלֵטת־ירושה מימים קדמונים, ואדום־העין היה אטַביזם משֻׁנה עוד יותר.

עמדנו אז בתקופת המעבר מחיי הקנים אשר בעצים אל חיי המושבות על־פני האדמה. שנוי זה, שבא באֹרח־חיינו, התפתחותו ארכה בימי־דורות רבים, ולפיו נשתנו גם גופותינו גם מַהֲלָכֵנוּ ומעמדנו. ואולם בזה היה אדום־העין משֻׁנה משאר בני־עמנו, כי דמה בתארו לבני־הדורות הקדומים אשר לפנינו, שוכני־העצים. רק מפני אשר נולד בתוכנו נשאר לשבת אתנו. ובאמת לא היה כי־אם אטַביזם, פלֵטת־ירושה מימים קדמונים, ומקומו לא הכירו בקרבנו.

עֵר מאד וקַשוּב מאד הוסיף אדום־העין לשוטט על־פני הככר, מציץ בחרַכּים אשר בין העצים ומתאמץ לראות בעיניו את חית־היער הנוראה, אשר רדפה אחרי, כפי שאמרו כֻלם בלבם. הוא עושה כֹה וכה מבלי התבונן בי, וכל העם צבאו בפתחי־מערותיהם ויביטו אחריו.

כפי הנראה, החליט אדום־העין לבסוף, שאין שום סכנה אורבת מסביב, ויָשב על עקביו מראש השביל, אשר עליו עמד, בהתבוננו אל כל הנעשה מתחת, במקום־השתיה. בדרך שובו הלך הלוך והתקרב אלי ועדַין לא הרגיש בי. מבלי־משׂים שֵׂרך את דרכו הלאה, עד שנגש אלי ולפתע־פתאם הרים ידו, ובלי שום התרָאה הכַּני במהירות מרעישה מכה אחת על ראשי. נפלתי אחורנית דרך שתים־עדרה רגל, עד שנחבטתי בקרקע, ועדַין אני זוכר את קול העם ברֵעו ואת שאון צחוקו וצהלתו, אשר עלה באזני מתוך המערות, ברדת המהלומה על ראשי, ואני נפעם ונדהם. בדיחה יפה היתה זאת — לפי טעם הימים ההם לפחות, — והנאה רבה נהנה ממנה כל העם.

כך קבלו בני־העדה את פני. אדום־העין לא שׂם אלי לבו עוד, והרשות נִתּנה לי להאנק ולהתיפח כאַוַּת־נפשי. נשים אחדות נאספו עלי מסביב והביטו בי מתוך סקרנות. הכּרתי אותן, כי פגשתין בשנה הקודמת, בצאתי עם אמי אל בקעת־האגוזים.

אבל אלה עזבוני מיד לנפשי, ואת מקומן לקחו מנין פרחחים סַקרניים וחצופים, אשר באו להרעימני. הם עמדו במעגל מסביבי, מוללו באצבעותיהם למולי, עִוו פניהם, צבטו ומרטו את בשרי, מתחלה נפל לבי עלי ואשׂא את תעלוליהם דומם, עד כי נִצתה חמתי להשחית, ואני קפצתי ממקומי ואתנפל על אחד מהם, החצוף שבכלם, הוא סרוח־אֹזן, בכבודו ובעצמו. קראתי לו סרוח־אֹזן, מפני שרק את אזנו האחת היה יכול לזקוף. השניה היתה סורחת תמיד ותלויה ברפיונה מבלי־נוע. אסון קרהו בילדותו ושרירי אזנו נפצעו, ולא היה יכול להשתמש בה כרצונו.

נאחזנו זה בזה ומלחמה אמתית, מלחמת שני נערים קטנים, פרצה בינינו. שׂרטנו בצפרנינו ונשכנו בשִׁנינו, תלשנו איש את שׂער רעהו, גפפנו איש את אחיו בידינו והפלנו זה את זה ארצה. זכורני, שהצלחתי לתפשׂו דרך אותה תפישה, שהיינו קוראים לה בבית־המדרש למדעים בשם “חצי־נֶלסון”. בכח אותה תפישה היתה ידי על העליונה, אך נצחוני לא ארך. הוא הרים אחת מרגליו (או ידיו האחוריות) אל מול בטני, כאומר לשפוך את מעי לארץ. ומיד הוצאתיו מתוך זרועותי לחָפְשִׁי, למען הצל את נפשי, והמלחמה החלה שנית.

סרוח־אֹזן היה גדול ממני בשנה, אבל כעסי גדל שבעתים, ולבסוף פנה הוא עֹרף לפני. רדפתי אחריו על־פני הכּר ובמורד אחד השבילים הברחתיו אל שפת־הנהר. לאשׁרו היטיב ממני לדעת את מבוֹאֵי המקום ואת מוצאיו, והוא רץ לאֹרך שפת־הנהר, רוֹץ ועָלֹה במעלה שביל אחר, עד שעבר את כל הככר באלכסון וקפץ לתוך מערה אחת פעורת־פה.

ובטרם ידעתי את אשר לפני, צללתי אחריו בעלטת המערה. כעבור רגע חרדתי חרדה גדולה: מימי לא הייתי במערה קֹדם לכן. התחלתי צועק ומתיפח וסרוח־אֹזן לועג לי בפטפוט ולהג הרבה. רואה ואינו נראה, זִנק עלי פתאם והפך אותי על פני. בכל־זאת לא מלָאוֹ לבו להשׂתער עלי שנית, והוא סר הצדה. בינו ובין הפתח הייתי, ובהתרחקו מעלי, לא עבר על פני; ובכל־זאת נדמה לי, כי יצא מן המערה. הקשבתי רב קשב, ולא ידעתי אנה נעלם. תמוּה היה הדבר בעיני, ובצאתי מתוך המערה, ישבתי לשמור את הפתח.

ברור היה לי, כי לא יצא דרך הפתח, ואולם לא היו רגעים מועטים, וקול צחוקו הכבוש נשמע סמוך למרפקי. רדפתי אחריו עוד הפעם, ושוב רץ זה ונכנס לתוך המערה; אבל אני נתעכבתי על־יד הפתח ולא נכנסתי הפעם. נרתעתי לאחורַי דרך צעדים אחדים ואשוב לשמור את הפתח. גם הפעם לא יצא מפתח המערה, ובכל־זאת נשמע צחוקו שנית סמוך למרפקי ואני הנַסתי אותו לתוך המערה בפעם השלישית.

המעשה הזה חזר ונשנה פעמים אחדות. אז נכנסתי אחריו לתוך המערה, אך לשוא חפשתיו בתוכה. סקרנותי נתעוררה בי. איזו הדרך הצליח להתחמק ממני? פעמים אחדות כבר נכנס לתוך המערה ואף פעם לא יצא מתוכה, ואף־על־פי־כן היה בא פעם בפעם ולועג לי סמוך למרפקי ממש. כך נהפכה מלחמתנו והיתה למשׂחק־מחבואים.

ממועד־הצהרים ועד רדת היום הוספנו לשַׂחק את משחקנו זה בהפסקות ארעיות, ורוח רעוּת וידידות צררה אותנו בכנפיה. לבסוף חדל סרוח־אֹזן לברוח ממני, וַנֵשֶׁב יחד חבוקים איש בזרועות רעהו. כעבור עוד זמן־מה גִּלה לי את סוד המערה פעורת־הפה. הוא אחז בידי ונהג אותי אחריו אל קִרבה. מערה זו היתה מפֻלשת למערה שנית ונקרה צרה מחברת את שתיהן. דרך המערה השנית הזאת יצאנו החוצה.

עכשו היינו רֵעים נאמנים. וכשנאספו עלי שאר הקטנים להרעימני כאשר בראשונה, חש סרוח־אֹזן לעזרתי ושנינו השׂתערנו עליהם. וכה קשה היתה המכה, אשר הכינו אותם, עד כי הרפו ממני כעבור רגעים אחדים. סרוח־אֹזן הראַני את הטירה ואת כל אשר בה. על תנאי המקום ומנהגיו לא יכול להגיד לי דבר: אוצר־מליו לא הספיק לו לכך. אולם אני התבוננתי אל דרכיו ואל מעשיו והרבה למדתי ממנו. הוא הראני גם את המקומות הידועים ואת הדברים המצֻינים, אשר בטירה.

הוא הוליכני אל הככר, המשׂתרעת בין הנהר ובין המערות, ומשם — אל היער הגדול. במקום מַעַר קטן אשר בין העצים סעדנו לבנו בגזרים משׂרְגי־שרשים. אחרי־כן שתינו לרויָה ממֵי הנהר ונָשב אל המערות, שוב וטַפס במעלה־השביל.

בשביל זה נזדמן לנו אדוּם־העין עוד הפעם. אני לא ראיתיו מתחלה, אלא שהרגשתי פתאם בסרוח־אֹזן, שהוא מתכַוֵּץ ונפנה הצדה, נלפת ונלחץ אל צֵלע ההר. שלא־מדעת התחלתי גם אני מתכַוֵּץ ונלפת כמוהו. אחרי־כן נשאתי עיני לראות, מה גרם לפחדו, והנה אדוּם־העין עושה דרכו בכבדות במרכז שבילנו ומַרעים גבות־עיניו המֻכּוֹת בדלקת. ראיתי, שכל הקטנים מתחמקים ממנו אף הם, והגדולים מסתכלים בו במורא ופחד, מדי הקריבו לבוא, וסרים הצִדה לפַנות לו את הדרך.

עם דמדומי־ערב שָׁמַם הכַּר מסביב. כל העם באו במחסֵה מערותיהם. סרוח־אֹזן הראה לי את הדרך אל מלוננו. טפסנו ועלינו אל ראש הצור, מעל לכ המערות, עד הגיענו אל נִקרה קטנה אחת, אשר לא נראתה מתחתית ההר וסרוח־אֹזן נדחק ובא לתוכה.

אף אני נדחקתי דרך הפתח הצר ונכנסתי למעון־צורים קטן. בית־מלוננו זה היה נמוך מאד וגבהו רק כשתי רגל, ארכו כארבע רגל ורחבו כשלש. במקום הזה לַנּוּ שנינו בלילה ההוא, מכֻוָּצים וחבוקים איש בזרועות רעהו.

 

פרק שׁשׁי    🔗

למרות אשר ראיתי את אמיצי־הלב שבפרחחים משתעשעים בפתחי המערות רַחבות־הפה, יוצאים ובאים לתוכן לבטח בדרך משֹחקם, הָרְאֵיתִי חיש לדעת, כי במערות האלה לא ישב איש, ואיש לא לן בהן בלילות. רק המערות, אשר פיהן היה צר כפי נקרה, שמשו דירת־קבע לבני־עמי, וככל אשר יֵצַר פי המערה, כן תיטב בעיני יושביה. כי שרויים בפחד היינו תמיד מפני חיות־הטרף, אשר הדריכונו מנוחה כל הימים וכל הלילות.

בבֹקר היום הראשון, לאחר שישנתי בלילה עם סרוח־אֹזן, נפקחו עיני לראות, מה יתרון לאדם במערה צרת־פה. רק האיר היום ושן־החרב, הנמר הזקן, הגיח מן היער והופיע על הככר. שנים מן העם השכימו בבּקר ויצאו החוצה, ובראותם אותו, נשאו רגליהם וינוסו. אפס כי אל מערותיהם אשר במרום־הסלע לא נִסוּ לעלות; אם מפני שפחדם העביר אותם על דעתם, או מפני שהנמר היה קרוב כל־כך, עד ששעתם לא היתה מספקת לכך; יהיה איך שיהיה, ושני הפליטים קפצו לתוך המערה רחבת־הפה, אשר ביום הקודֵם השתעשענו בה שנינו, אני וסרוח־אֹזן.

אי־אפשר היה לדעת את הנעשה בתוך המערה, אבל יש לשער, כי שני הפליטים חמקו ועברו מתוכה לתוך המערה השנית דרך הנקרה, המחברת את שתיהן. נקרה זו צרה היתה מעבור בה שן־החרב והוא שב על עקביו סַר וזעף. נִכּר היה, שבלילה הקודם שב מצידו ריקם ובבוא הבּקר אמר לסעוד לבו בבשַֹר אחד מאתנו. פתאם ראו עיניו את שני הפליטים יושבים בפתח המערה השניה, ומיד השתער עליהם. כמובן, החליקו הם דרך הנקרה לתוך המערה הראשונה. ושוב יצא שן־החרב כלעֻמת שבא, נוהם ושואג בחרון־אפו.

בולמוס צהלה אֲחָזָנו. עמדנו צפופים בכל הנקרות ועל כל הזיזים אשר בצור הגדול, פטפטנו וצוַחנו בקולי־קולות. עִוינו פנינו וחרקנו שִנינו. פקֻדת החוש הטבעי היתה זאת. מלאי־חמה היינו כשן־החרב, אויבנו, אלא שחמתנו־אנו תערֹבת פחד היתה בה. זכורני, שגם אני עִויתי פני וצוַחתי בכל כֹחי כמשֻבחים שבהם. ולא שמהם ראיתי וכן עשיתי, אלא שהכרח פנימי דחפני לעשות כמעשיהם. שׂערי סמר, וזעם עז, אשר לא ידעתי שחרו, עברני.

זמן־מה עוד הוסיף שן-החרב לקפוץ לתוך המערה האחת ולצאת מתוך השנית, קפוץ ויצוא חליפות, ושני הפליטים אך מתחמקים ממנו, מחליקים ועוברים מדי פעם בפעם דרך הנקרה. בינתים לא ישבנו גם אנחנו בחבוק־ידים, ומדי ראותנו את שן־החרב יוצא מאחת המערות, סקלנו אותו באבנים מעל ראש־הצור. מתחלה זרקנו את האבנים על ראשׁו כלאחר־יד, אך כעבור זמן־מה, התחלנו ממטירים אותן עליו בכל כֹח־שרירינו.

יריָתנו הסבה אלינו את לב שן־החרב וחמתו עלתה עד להשחית. הוא שכח את שני הפליטים, אנשי־חרמו, והתחיל מטפס ועולה אלינו אל ראש הצור, נאחז בצפרניו בסלע המתפורר תחת רגליו ונוהם מדי זחלו למעלה. פלצות אחזתנו למראה עינינו וכל העם נחפז לבוא במַחבֵּא המערות. הצצתי מתוך מערתי וארא, והנה שמם צלע ההר. לא נשאר בלתי־אם שן־החרב, המתגלגל ונופל לרגלי הצור, בהשמט הקרקע מתחת רגליו.

אז השמעתי קול ענות גבורה, ולקולי יצאו כל בני־העדה אף הם בצוָחות איֻמות, ואבנים כבדות החלו לנפול למטה ביתר מהירות. שן־החרב נטרפה דעתו מרֹב זעם, ושוב החל משֹתער על הצור. פעם כבר הגיע עד המבואות הראשונים של הנקרות ורגליו לא מעדו, אלא שלא היה יכול להדחק ולבוא פנימה. גלי פחד הציפו את לבנו בראותנו אותו מעפיל לעלות אלינו. בתחלה היו רֹב העם נסים אל מערותיהם, מדי טַפסוֹ מעלה־מעלה, ורק מתי־מספר היו נשארים בחוץ ומוסיפים לסקלו באבנים, אבל לא היו רגעים מועטים ורוח גבורה לבשה את כל הקהל: כֻלם כאחד עמדו על משמרתם בחוץ ולא הפסיקו עוד את יריתם.

מי שלא ראה את שן־החרב במבוכתו, לא ראה בריה נבוכה מימיו. פגיעה קשה נפגעה גאותו, כי נַצח נצחוהו בני־העם הפעוטים והרכים. הוא עמד לרגלי הסלע, נושא עיניו אלינו, מכשכש בזנבו, נוהם ונושך בעברתו את האבנים, הנופלות לרגליו. פעם זרקתי בו אבן אחת ובו ברגע נשֹא הוא את עיניו למעלה. והאבן פגעה בקצה חטמו פגיעה קשה כל־כך, עד כי קפץ הנמר קפיצה משֻׁנה על ארבע רגליו ונתּר למעלה, מילל ושואג מגֹדל הכאב וההפתעה.

הוא נִגף במלחמה וגם מעיניו לא נעלם הדבר. גאותו שבה אליו ובשובה ונחת נסוג אחור ויצא אל מחוץ למבול־האבנים, הנתּך עליו. בהגיעו לטבור הככר עמד מלכת, הסב פניו אלינו והביט בנו בעינים כלות ורעבתניות. צר היה לו למשוך ידו מסעֻדה שמנה שכזו, סעֻדת־בשר קרובה ורחוקה כאחת. צחוק פרץ מפינו למראהו, צחוק חזק ומתעלל. והנה ידוע, שקשה קול־לגלוג לאֹזן החיה וכמחט הוא בבשֹרה. וגם צחוקנו אנו העלה את חמת שן־החרב, ובקול שאגה שב להשֹתער על הסלע. אשר בקשנו בא לנו: המלחמה נהפכה לנו למשֹחק ורבה היתה הנאתנו בהמטירנו אבנים על ראשו שנית.

אבל התנפלותו זאת לא ארכה. כעבור רגע שבה בינתו אליו ואבני הבליסטראות אף הן פעלו את פעֻלתן. עוד היום אזכֹר מראה אחת מעיניו, עין יוצאת מחורה, צבה ועצומה כמעט ממכת־אבן, אשר באה לו מידינו. זוכר אני גם את דמות־דיוקנו בעמדו בפאת היער, אחרי שובו מהמערכה. הוא פנה להביט בנו ושפתיו המתעַותות חושֹפות את מלתעותיו הגדולות עד לשרשיהן, שערו סמר וזנבו מצליף הַנה והֵנה. הוא נהם את נהמתו האחרונה עלינו ויעלם בין העצים.

ואז נתַנו קולנו בפטפוט מחריש־אֹזן. זחלנו ויצאנו איש איש ממאורתו וירדנו למטה לבדוק בעקבות־צפרניו, החרותים בפני הסלע המתפורר. אחד משני הפליטים, אשר ישבו במצור במערה הכפולה, היה נער קטן, חציו ילד וחציו עלם. לובשי־גֵאות יצאו שני הגבורים ממצודתם, ואנחנו, קהל־מעריציהם, הקפנו אותם מעברים. אך פתאם הבקיעה לה אֵם הפרחח הגבור דרך בתוך העם, התנפלה על בנה בזעם וחרון, צבטה אזניו ומרטה שֹערו ביללת לילית איֻמה. אשה גדולה, חסֻנה ושֹעירה היתה זאת ועֹנג רב שבענו כֻלנו למראה המנה היפה, אשר נתנה האם לבנהּ. אדיר וחזק היה קול צחוקנו ומרֹב גיל וחדוה היינו אוחזים איש בידי רעהו ומתגלגלים על־פני האדמה.

אוהבי־שֹחוק היינו, למרות הפחד הכבד אשר העיק עלינו תמיד. ידענו לרדת לעָמקהּ של בדיחה ולשמחתנו לא היה גבול. להסתפק בשמחה למחצה, לשליש ולרביע לא יכולנו. כשהיה איזה דבר מבדח את דעתנו, היינו צוחקים עד ליציאת־נשמה. ולא היה דבר בעולם, ואפילו פשוט ביותר, אשר לא בדח את דעתנו. אכן אוהבי־שחוק היינו כֻלנו!

במדה שמדדנו לשן־החרב, היינו מודדים לכל פריץ־חיות, אשר מלָאוֹ לבו לפשוט על הטירה. מקומות־השתיה והשבילים המובילים אליהם היו בידינו תמיד, כי ידענו לרדת לחיי כל בריה, הבאה בגב לנו או עוברת לתֻמהּ בסביבות טירתנו. ואפילו העַזים שבטורפים לקחו מוסר והיו נזהרים שלא לנגוע בנחלתנו. אמנם גבורי־מלחמה לא היינו, אבל ערומים היינו ורכי־לבב, וערמתנו ומֹרך־לבנו, יחד עם פחדנו הגדול, היוצא מגדר הרגיל, הם שעמדו לקַיְמֵנו בסביבתנו האויבת אותנו, בני־הארץ בנעוריה.

כמדֻמה, שסרוח־אֹזן היה גדול ממני בשנה. את דברי ימיו הקודמים לא יכול להגיד לי, אולם מתוך שמעולם לא ראיתי את אמו, באתי לידי מסקנה, כי יתום הוא. האב לא נחשב למאומה בימים ההם, חיי־הנשואים עמדו עוד בראשית־התפתחותם, והבעל ואשתו היו מתקוטטים ונפרדים זה מזה. האדם בן־זמננו הרשות בידו לעשות כך על־פי דיני הגטין, הנהוגים במדינה. אבל חֻקים ומשפטים לא היו לנו בימים ההם. רק במנהג אחזנו בחיינו, וביחוסי־המינים היינו נוהגים מנהג־עֵרובים. אבל דמדומי המונוגַמיה, שהיתה עתידה לקַים את השבטים, האוחזים בה, ולעשותם לעמים גדולים וחזקים תחת השמים היו נכרים גם בקרבנו. יתר על כן: גם בעת אשר ילדה אותי אמי כבר היו בין שכנינו יושבי־העצים זוגות אחדים נאמנים בברית־הנשואים. אולם שבת העם יחד בתוך הטירה לא הועיל להתפתחות המונוגַמיה. מטעם זה עצמו, בלי ספק, היו הזוגות הנאמנים פורשים מן הצבור יושבים לבדם, הבעל ואשתו, במשך שנים רבות, עד כי מת אחד מהם או טָרֹף טֹרַף, והנשאר בחיים היה מבקש לו בן־זוג אחר או בת־זוג אחרת.

שאלה קשה אחת הטרידתני בימים הראשונים לשבתי בתוך העדה: מין פחד כמוס וסתום העיק על כל בני־עמי. בתחלה נדמה לי, כי פחד זה אין לו יחס כי־אם אל אחת מרוחות־השמים. בני־עמי יראו מפני רוח צפונית־מזרחית. צד זה עורר בהם תמיד רגשות פחד מדַכּא, ואליו היה כל אחד מַפנה מבטו לעתים יותר קרובות, מאשר לשאר רוחות העולם ומסתכל בו מתוך שממון ופחד רב.

וכשיצאנו שנינו, אני וסרוח-אֹזן, לפאת צפונית־מזרחית לאכול מקלחי

הגזרים משֹרְגי־השרשים, שטעמם היה משֻׁבּח ביותר באותה עונה – נמוג לבו בקרבו, שלא כדרכו. מסתפק היה באכילת השְׁיָרִים, הגזרים הגדולים עם הקטנים הקשׁים לאכילה, ובלבד שלא להתרחק אף דרך מעט למקום הגזרים הטובים יותר, שעדַין לא נגע בהם איש. לכשערבתי את לבי פעם להתרחק מעט, קם עלי לחרפני ולריב בי. הוא התאמץ להסביר לי, כי סכנה נוראה נשקפת לנו מן העֵבר ההוא, אך מה טיבהּ של סכנה זו, לא השיגה שפתו העניה לבאר לי.

הרבה סעֻדות ערֵבות מצאתי לי בדרך זו, והחרופים והגדופים, אשר המטיר עלי סרוח־אֹזן, היו מאָפַע. לא יכולתי הבינו. זהיר הייתי מטבעי, אבל שום סכנה לא ראיתי בדבר. תמיד הייתי מחַשב את שׁעור המרחק אשר ביני ובין העץ הקרוב אלי, וידעתי גם ידעתי, כי יכול אוכל להמלט שמה, בהופיע שחוּם־העור או שן־החרב לפתע־פתאם.

ויהי היום, בשעה מאֻחרה אחרי הצהרים, ומהומה גדולה נפלה במחננו. רגש אחד, רגש פחד, תקף את כל העדה. כֻּלם נקבצו בצלעי הצור, מביטים ורומזים בידיהם לפאת צפונית־מזרחית, לא ידעתי מה החרדה הזאת, אך מהרתי לעלות אל מערת־מצודתי הקטנה, אשר במרום הסלע ורק אז הסבֹּתי עיני לראות את הנעשה.

נשאתי עיני ובפעם הראשונה בימי חיי ראיתי את סוד הֶעָשָׁן, המתאבך במרחק, מעבר הנהר, בפאת צפונית־מזרחית. זו היתה החיה היותר גדולה, אשר ראיתי מימי. חשבתי כי נחש בריח, נחש ענק, הוא המנופף ראשו מעל לצמרות־העצים ומנענע אותו הֵנה והֵנה. ואף־על־פי־כן נדמה לי מתוך תנועות בני־עמי ומנהגם באותה שעה, כי לא בעשן עצמו כרוכה הסכנה. נדמה לי, כי יראים הם את העשן, אך מפני שאות הוא לדבר נורא ממנו. לא יכולתי לעמוד על טיב אותו הדבר הכמוס והנורא, וגם הם לא יכלו להגיד לי. אבל לא היו ימים מועטים, ואנכי למדתי לדעת, כי נורא הדבר ההוא גם משחום–העור גם משן־החרב או אפילו מהנחשים עצמם; נורא הוא מכל המוראים, אשר יכולתי להעלות על דעתי.

 

פרק שׁביעי    🔗

עוד נער גלמוד אחד ישב בתוכנו, ושְׁבוּר־השֵׁן שמו. אמו היתה יושבת באחת המערות, ובהוָלד לה עוד שני בנים, אחרי לדתה את בנה הראשון, עמדה והשליכה אותו החוצה להתהלך באשר יתהלך. עֵדי־ראִיה היינו למעשה־הגרוש הזה, שחזר ונשנה לעינינו במשך ימים אחדים רצופים והרנין את לבנו לא מעט. שְבוּר־השן מאן ללכת, וכשהיתה אמו יוצאת מן המערה, היה מתגנב ושב לתוכה מדי פעם בפעם. וכמה יפה, כמה נעים היה זעם אמו, בשובה ובמצאה אותו! רבים מן העדה היו מתכנסים ובאים לראות בחזיון. ראשית כֹּל היו צפים ועולים מתוך המערה קולות גדופים וצוָחות, אז ישָׁמַע קול מהלומות ויללות שְׁבוּר־השן. כאן היו שני הקטנים אף הם מצטרפים למנין ושבוּר־השן היה מופיע מתוך המערה, טס ונזרק למעלה בחלל־האויר כפרץ הר־שרפה זעיר־אנפין.

כעבור ימים אחדים, גֹרש מביתו כָלה. כחצי־שעה עמד המגֹרש בטבור הכּכּר וְתִנָּה צערו בקול־נהי, אך אישׁ לא שֹם אליו לב, והוא בא אל מערתנו לשבת אתי ואת סרוח־אֹזן. מערתנו היתה קטנה, אך דחקנו את עצמנו ופנִינו מקום גם לו. איני זוכר כי־אם לילה אחד, אשר לן שבוּר־השן במערתנו, וזו ראָיה, כי האסון, אשר קרהו התרחש תכף לבואו.

בצהרים באה הרעה. בבֹקר אכלנו גזרים לשֹבע, וכטוב לבנו במשחק, אשר שחקנו אחר־כך, הרחקנו ללכת מהלאה לישוב אל עֵבר העצים הגדולים. גם עתה לא אבין, איך זה שִׁנה סרוח־אֹזן ממנהג הזהירות, שהיה נוהג תמיד, אבל המשֹחק העבירו על דעתו, כפי הנראה. משחק ה“תַּג”¹ היה זה ושלשתנו הפלֵאנו לעשות בו. נקל היה לנו לנתּר בחלל־האויר דרך עשֹר רגלים וחמש־עשרה רגל, ולנפול לארץ, בכַונה תחלה, מגֹבה עשרים וחמש רגל לא נחשב בעינינו למאומה. באמת אני מהסס למסור כאן את שִׁעוּרי קפיצותינו, שהיינו קופצים מגבהי־מרומים, שלא אהיה כמַגזים. אמנם משגדלנו וגופותינו הכבידו, התחלנו נוהגים מנהג זהירות בעצמנו. אבל קטנים היינו בשעת המעשה, וגופותינו עשוים קפיצים־קפיצים, ולפיכך היינו יכולים לעשות ככל העולה על רוחנו.

שבוּר־השן הראָנו נפלאות בדרך־משחקו. רק לעתים רחוקות היה הוא “החוטף”, ובשעת המשחק עצמו חִבל תחבולה אחת קשה כל־כך, עד כי קצרה גם ידי גם יד סרוח־אֹזן לעשות כמעשהו, והאמת צריכה להאמר, שיראים היינו לנסות כֹחנו בכך.

וכשהיינו אני או סרוח־אֹזן “חוטפים”, היה שבוּר־השן מטפס ועולה בראש אמיר אשר לאחד העצים הגבוהים. מראש אמיר אשר כזה ועד הארץ מתחת בודאי שהיתה דרך שבעים רגל ודבר אין בתּוך לעצור בעד נפילת הנופל מעל העץ. רק במרחק עשרים רגל בערך מתחת לאמיר וכדרך חמש־עשרה רגל מן העץ הצדה יִמָצֵא ענף עץ אחר גדול ועבה.

וכשהיינו עולים על העץ, היה שבוּר־השן מֵסֵב פניו אלינו ומתחיל מנענע אותו הֵנה והֵנה. כמובן, שנענועיו היה מעכבים בנו מטפס הלאה, אבל מעִקרם לא באו כי־אם לסַיע לו בקפיצתו. עודנו מנענע את הענף, והנה הוא מפנה את שכמו לעֻמת העץ הסמוך, אשר אליו יחפוץ לנתר, וכמעט תפשנו אותו בכף, והוא כבר הוציא את הענף מידו. הענף המתנענע היה משמש לו מעין קפיץ, ובהשמטו מידו לפתע־פתאם, היה מטלטלו לאחוריו וזורקו למרחוק בדרך נפילתו, ועד שהוא נופל ארצה, יתהפך פעם אחת מצד אל צד, כדי לְכַוֵּן פניו אל מול ענף העץ הסמוך, אשר עליו היה אומר לנפול. מפגיעת גופו היה הענף נכפף מטה־מטה ומשמיע לפעמים קול נֵפץ מבַשֹר־רע. אבל מעולם לא נשבר הענף, ופני שבוּר־השן היו מתגלים פעם בפעם מבין עלי העץ ושחוק־נצחון על שפתיו.

אני הייתי “החוטף” בשעה שנסה שבוּר־השן לעשות את מעשהו זה בפעם האחרונה. הוא הגיע אל ראש הענף והתחיל מנענע אותו כדרכו ואני עודני זוחל אחריו, ופתאם נשמעה קריאת־אזהרה חרישית מפי סרוח־אֹזן. הבטתי למטה וארא אותו יושב בין העפאים, מתכַוֵּץ כֻּלו ונלחץ את גזע העץ. בפקֻדת החוש הטבעי שֶבִּי נִלְפַּתִּי גם אני על הבד העבה, אשר עליו ישבתי. שבור־השן הפסיק את נענועיו, אבל הענף לא חדל מהתנועע וגופו עדַין היה עולה ויורד עם העלים הרוחשים.

שמעתי קול זמורה יבשה מתפוצצת, ובהביטי למטה, נגלה לעיני איש־האש הראשון, אשר ראיתי בימי חיי. הוא זחל כמתגנב על־פני האדמה ועיניו נשואות אל נוֹף-העץ. בתחלה נתתי אותו כחית־פרא, כי היה לבוש קרעי עור־דֹב, נתונים על כתפיו ועל מתניו, אבל לאחר רגעים מועטים ראיתי את ידיו ואת רגליו, ושרטוטי־פניו אף הם הֻבררו בעיני יותר. בהרבה פרטים היה דומה לבני־מיני, אלא ששֹערו היה קלוש משֹערנו וצורת־היד אשר לרגלנו לא היתה נכּרת כל־כך ברגלו. אכן ברבות הימים למדתי לדעת, כי בני עם־האש כֻלם שערם קלוש משערנו, כשם ששערנו היה קלוש משֹער עם־העצים.

ובהביטי בו, נתחַור לי כל הענין כֻלו: אך זה הוא הפחד, האורב לנו מפאת צפונית־מזרחית, ואשר סוד־העשן מעיד על קרבתו! אבל תמיהה היא, שבני־עמי יראים מפני יצור שכזה: הלא על־נקלה יוכל לו אדוּם־העין או איזה איש־מדה אחר מגבורי עמנו. יתר על כן: זקן היה האיש, פניו כמושות ושערו לבן, והוא צולע על רגלו האחת. שום ספק לא היה אצלי, כי יכול נוכל לעברו במרוצה או בטפוס על העצים ומֻבטח הייתי, שלעולם לא יתפשֵֹנו.

אבל איש־האש נשא בידו דבר, אשר כמוהו לא ראיתי מימי: קשת היתה זאת, וחץ בה. אלא שבימים ההם עדַין לא ידעתי מה הם אלה, ואיך יכולתי לדעת, כי המות אורב לי מתוך אותו קנה־העץ הכפוף? אולם סרוח־אֹזן ידע זאת. כפי הנראה, כבר ראה בימיו את בני עם־האש ולמד מעט אל דרכיהם. איש־האש הביט למעלה, ראה את סרוח־אֹזן והתחיל מקיף את העץ סביב. סרוח־אֹזן אף הוא התחיל מקיף את גזע העץ מעל לעפאים, מתחבא מעבר האחד ומתעלם מעיני איש־האש, הנמצא מעֶברו השני.

ופתאם שִׁנה איש־האש את סדר הקפותיו. סרוח־אֹזן, שלא צפה לכך, מהר אף הוא לשַׁנות את סדר־הקפותיו, אלא שלא עלתה בידו לבוא בסתר הגזע, עד שדרך איש־האש את קשתו. ראיתי את החץ מזנק למעלה, מחטיא את סרוח־אֹזן, נתקל באחד מבדי העץ וחוזר ונופל לארץ. מרֹב חדוה התחלתי מכרכר בכל עֹז על־גבי הענף, אשר עליו ישבתי בראש העץ. הלא מִשֹחק הוא זה! איש־האש הרי קולע באיזה דבר אל סרוח־אֹזן, כְּקָלְעֵנו אנחנו איש אל רעהו בדרך משֹחקנו.

המשֹחק נמשך עוד זמן־מה, אולם סרוח־אֹזן לא יצא ממחבואו שנית, ואיש־האש עזבהו לנפשו. הוצאתי את ראשי מבין העלים, נשענתי על הענף השכוב אשר על ידי, והתחלתי מפטפט לעֻמתו. להשתעשע חפצתי. חפצתי, כי ינסה האיש לקלוע אלי בדבר אשר בידו. ראֹה רָאֲנִי, אבל לבו לא שֹם אלי ואת עיניו הסב אל מול שבוּר־השן, המתנענע עוד בקצה הענף לאטו ושלא־מדעתו.

חץ אחד זנק למעלה. שבוּר־השן צעק מכאב ופחד, החץ לא החטיא את המטרה והענין לבש צורה חדשה. לא חפצתי עוד להשתעשע וחרד נלפַּתִּי על בדי, חץ שני המריא למרום ושלישי אחריו, אך שניהם החטיאו את המטרה, זעזעו את העלים בעברם, שֹרטטו מעין קשת באויר ונפלו לארץ.

איש־האש כונן קשתו שנית, שִׁנה את מקום־מעמדו, סר הצדה כדי צעדים אחדים ושוב שִׁנה את מקום־מעמדו. אז דרך קשתו, החץ זנק למעלה ושבוּר־השן נפל מעל הענף בקול צעקה איֻמה. ראיתי אותו בנפלו, סובב ומתהפך על פניו, ידיו ורגליו מתנועעות לכל רוח וקצה החץ, הבולט מתוך חזהו, מתגלה ומתעלם חליפות, מדי התהפך גופו פעם בפעם.

מגֹבה שבעים רגל נפל שבוּר־השן הצועק, גופו נחבט בקרקע בקול רעש ורִסוק־אברים, נִתּר ממקומו מכֹח החביטה ונפל לארץ שנית. חי היה עוד, כי על־כן הוסיף לזחול, להתפתל וּלְתַפֵּשֹ בידיו וברגליו. עודני זוכר את מראה איש־האש ברוצו אליו ובהכותו על ראשו באבן אשר בידו… ושוב איני זוכר דבר.

בילדותי הייתי מקיץ פעם בפעם בקול פחד וזועה, מדי הגיעי למאורע זה בחלומי, ויש אשר אמצא את אמי ואת מינִקתי עומדות נפעמות ונרעשות על־יד מטתי, מחליקות את שֹער־ראשי בידיהן להרגיע את רוחי ומדברות על לבי, כי הן הן העומדות על־ידי ואין כל פחד מסביב.

בפתיחת חלומי השני – השני לפי סדר המאורעות – אני רואה תמיד את עצמי ואת סרוח־אֹזן בורחים מלב היער. שבוּר־השן, איש־האש ועץ־האסון חלפו ואינם, ואני וסרוח־אזן – אחוזי־פלצות נסים אנחנו בזהירות יתרה דרך העצים. כאב צורב אני מרגיש ברגלי הימנית וחץ מחצי איש־האש תקוע בבשֹרה ובולט משני עבריה. והמעט אשר כאב אכזרי גורם לי החץ, השוקע בפצע ומזדעזע בדרך מרוצתי, והנה עוד מטריד הוא אותי כל-כך, עד כי בעל־כרחי אני מפגר ונחשל אחרי סרוח־אֹזן.

לבסוף עמדתי מלֶכת ובמקום־מבטחים, אשר בין עפאי עץ אחד, נלפּתי חֶרש. סרוח־אֹזן עשה דרכו הלאה. קראתי אליו קריאת־תחנונים, והוא עצר בדרכו והביט לאחוריו. אז שב אלי, טִפס אף הוא אל בין העפאים ובדק את החץ. הוא נִסה להוציאו מרגלי, אולם בשֹרה עצר בעד שן החץ אשר בקצהו האחד, וחסם את הדרך בפני הנוצה אשר בקצהו השני. עוד גם זאת, כי הכאב, אשר גרם לי, קשה היה מנשוא ואני הפסקתיו באמצע.

זמן־מה נלפַּתנו שנינו בין העפאים, סרוח־אֹזן נרגז ונכסף ללכת, מציץ לעברים בדאגה ופחד, ואני מתיפח חרש ונאנק דֹם. לב סרוח־אֹזן נמס בקרבו, אולם מנהגו זה, אשר נהג אתי, בהשארו על־ידי למרות פחדו, יֵרָאֶה עתה בעיני כראשית דמדומי האהבה והאחוה. אשר הועילו לעשות את האדם בעל־חי עצום מכל אשר בארץ.

שוב נִסה סרוח־אֹזן להוציא את החץ דרך הבשֹר ושוב הפסקתיו באמצע. אז גחן עלי והתחיל מכרסם בשִׁניו את הנוצה אשר בקצה החץ, נזהר להחזיקו בשתי ידיו הכן, שלא יתנענע בתוך הפצע, ואני נאחז בו. לעתים קרובות אני הוגה בתמונה הזאת, הנצבת לנגד עיני, שִׁבתנו יחד, שבת שני גוּרים, שלא הגיעו לתשחֹרת, בראשׁית ימי הגזע האנושי, והאחד מבליג על פחדו, מתגבר על תשוקתו האנֹכית לברוח ועומד לימין חבֵרו לעזרו בצרתו. מהרהר אני בתמונה זאת וסמל העתיד, הצפון בה, יקום לנגד עיני ואני רואה את דַמון ופתִיאַס, את צבאות המצילים נפשות טובעים בים ואת האחיות הרחמניות, את כל הקדושים ונביאי כל התקוֹות הנדחות, את האב דַמיון ואת הנוצרי עצמו, עם כל גדולי־הרוח, אנשי־השׁם, אשר את שרש גבורתם אנו מכירים במעשי גְדָל־הַשֵן, סרוח־אֹזן ושאר הדמויות הכהות, דמויות בני הארץ בנעוריה.

לאחר שנטל סרוח־אֹזן את הנוצה בשִניו, יצא החץ מתוך הפצע על־נקלה. קמתי ממקומי ללכת, אך הפעם עכב הוא בי. רגלי היתה שותתת דם. עורקים קטנים אחדים בודאי נקרעו בה. סרוח־אֹזן טִפס ועלה עד לקצה ענף אחד, קטף מלֹא־קֻמצו עלים ירֻקים וסתם בהם את הפצע. סגולה יפה היתה זו, כי על־כן חדל הדם מזוֹב כעבור רגעים אחדים, ואז יצאנו לדרכנו, העולה את מערותינו השאננות מפחד.

 

פרק שׁמיני    🔗

זכור אזכור את החֹרף ההוא, הראשון לצאתי מבית־אמי. חלומות רבים אני חולם, שבהם אני רואה את עצמי ואת סרוח-אֹזן רועדים מקרה: יושבים אנחנו צפופים, מגפפים זה את זה בידינו וברגלינו וְשִׁנֵינו זו לזו נוקשות. לפנות־בֹקר, ביחוד, היתה הצנה מכבידה ידה עלינו. שנתנו נדדה מעינינו באותן שעות־בֹקר קרות ומתוך יסורי־קפאון היינו מתקפלים יחד, מצפים לצאת השמש, אשר יחמם את בשרנו.

ובצאתנו החוצה, תִּשָׁמַע חריקת הכפור מתחת לרגלינו. בֹּקר אחד מצאנו קרח על פני מי־הנהר השקטים, אשר עם מקומות־השתיה, והעם ראה, כן תמה. מֹחַ־עֶצֶם, הזקן שבבני־העדה, אף הוא לא ראה כזאת מימיו. זוכר אני את ארשת הצער החרישי, שהופיעה בעיניו, בהתבוננו בקרח. (צער חרישי זה היו עינינו מפיקות תמיד, בהיות דבר נשגב מבינתנו או בהרגישנו בקרבנו זעזועי תשוקה טמירה וסתומה). אדוּם־העין אף הוא הרעים פנים בהסתכלו בקרח, ועיניו נטויות אל מעבר לנהר, לפאת צפונית־מזרחית, כאלו מצא קשר בין המאורע הזה ובין תעלולי עַם־הָאֵש.

אפס כי רק בּבֹּקר ההוא מצאנו קרח על־פני הנהר. ואותו חֹרף קר היה מכל אשר עבר עלינו מעודֵנו. איני זוכר אף חֹרף אחר קר וקשה כחֹרף ההוא. ויש אשר אני סבור, כי חֹרף זה בִּשר את בוא החרָפים הקרים הרבים, אשר הגיחו על הארץ בזחול שכבת־הקרח מירכתי־הצפון וברדתה לאִטה על־פני האדמה. אבל עינינו לא ראו את שכבת הקרח עצמה. דורות רבים חלפו, כפי הנראה, בטרם יצאו צאצאי עמנו אל עבר הדרום, אז נשארו באשר ישבו מאז והסתגלו אל התנאים החדשים.

חיינו היו תלויים במזל ודאגה לא ידענו. מעולם לא חשבנו דרכנו מראש וגם את אשר יזַמנו לעשות לא היינו עושים. היינו אוכלים בשעת־רעבון ושותים בשעת־צמאון, נזהרים שלא לפגוע בחיה רעה ובאים בלילות במחבֵא המערות. זה היה תֹכן חיינו, חיי שחוק ושעשועים. סקרנותנו היתה רבה, דעתנו מתבדחת על־נקלה ולמזמותינו ותעלולינו אין קץ. כֹבד־ראש לא נהגנו בעצמנו אלא בשעת סכנה או כעס, אולם כשם שהיינו מהירים לרצות, כך היינו מהירים לשכוח את הסכנה בעָברהּ.

חסרי־הגיון היינו ורחוקים מכל סדר ושיטה בפעולותינו. אֹרך־רוח לא ידענו בשאיפותינו ובני עם־האש נִפְלו ממנו בתכונה יפה זו. מתכונותיהם־הם בכללן לא היו ברוחנו כי אם מעט. רק לעתים רחוקות היינו מֻכשרים לשאוף למטרה אחת ימים רבים, וביחוד, כשהיה במטרה זו משום רגש שבלב. אמנם העובדה שזוגות רבים היו נאמנים בברית־הנשואים, אינה משמשת ראיה לדברי, מפני שיש לאמר, שהרגלם נעשה להם טבע; ואולם תשוקתי העזה לקַלַת־הרגלים והמשטמה הנצחת אשר ביני ובין אדוּם־העין – אות ומופת הן, כי יש אשר רגשותינו האריכו ימים.

אבל זֵכר טפשותנו וחֹסר־הגיוננו יָמֵר נפשי גם עתה, מדי אתבונן בחיי הרחוקים ההם בשכבר הימים. פעם מצאתי דלעת חלולה ומבֻקעה, מלֵאה מי־גשמים עד לשֹפתה. המים היו מתוקים ואני שתיתי מהם עד כְּלותם. אחרי־כן נשאתי את הדלעת על הנהר, מלאתיה מים, שתיתי מהם מעט ואת שיָריהם שפכתי על ראש סרוח־אֹזן. ואז השלכתי אותה מעל פני, ולא עלתה על דעתי למלאותה שנית ולהביאהּ אל מערתי, למרות אשר לעתים תכופות צמאתי בלילות, ביחוד לאחר אכילות בצל וקַרְמוּל, ואיש לא היה בתוכנו, אשר מלאו לבו לצאת מפתח מערתו בלילה, לשתות מים.

שוב פעם מצאתי דלעת יבשה, שגרעיניה מקשקשים בתוכה. זמן־מה השתעשעתי בה להנאתי, כי צעצוע יפה שִׁמשה לי. ואולם לא היו ימים מועטים ובני־העדה התחילו נוהגים לאצור את מימיהם בדלועים חלולות, אבל לא אני המצאתי את ההמצאה הזאת. לכבוד זה זכה מֹח־עֶצֶם הזקן, ויש לשער, שהוא גם הוא לא בא לידי המצאה זו אלא מתוך צרכי זקנתו המֻפלגת.

בין כך ובין כך ומֹח־עצם היה הראשון בבני־העדה, אשר השתמש בדלעת לצֹרך גופו. תמיד היה מכין לעצמו מעט מים במערתו, כלומר: במערת בנו, חֲסַר־הַשֵֹעָר, אשר באחת מפנותיה היה דָר. לעתים קרובות היינו רואים את מֹח־עצם ממלא את דלעתו במקום השתיה ונושא אותה בזהירות יתרה אל מערתו. תכונת החקוי היתה נטועה בלבנו ואחד אחד התחלנו מוצאים דלועים לעצמנו ושֹמים בהן את מימינו, עד כי נתפשט המנהג בקרבנו לאצור מים במערותינו.

מֹח־עצם הזקן ידוע־חולי היה, ומדי פעם בפעם לא היה יכול לצאת ממערתו החוצה. לעת כזאת היה חֲסַר־הַשֵעָר ממלא את הדלעת בשביל אביו. כעבור זמן־מה מסר חֲסַר־הַשֵעָר את תפקידו זה לאֶרֶךְ־הַשָֹפָה בנו. וגם אחרי־כן, בשוב מֹח־עצם לאיתנו, לא חדל ארך־השפה, נכדו, משאוב לו את מימיו. מעט מעט למדו הגברים למסור את העבודה הזאת לנשיהם ולבניהם הגדולים ולא היו יוצאים בעצמם לשאוב מים כי־אם בשעת־הדחק.

אנכי וסרוח־אֹזן היינו עומדים ברשות עצמנו ומים לא שאבנו כי־אם לצֹרך גופנו. ויש שהיינו מלגלגים על שואבי־המים מבני־הנעורים, בהקָראם מדי פעם בפעם לפרוש ממשֹחקם ולצאת אל הנהר למלא את הדלועים במים.

התקדמותנו היתה אִטית, כי שׂחוק ושעשועים היו לנו חיינו. משחקי־תינוקות היינו משַֹחקים כֻלנו, הקטנים עם הגדולים גם יחד, ולא היתה בריה בעולם, אשר ידעה להשתעשע כמונו. גם את המעט אשר למדנו בחיינו, לא קנינו אלא מתוך משֹחק, וסקרנותנו והסתכלותנו החדה מסַיעות בידנו. עובדה היא, כי ההמצאה הגדולה האחת, אשר המציאו בני־עמי בימי שבתי בתוכם, אינה אלא שִׁמוש הדלעת.

בתחלה היינו נוהגים לשֹים רק מים בדלועינו, זכר למנהגו של מֹח־העצם. אבל פעם אֵרע שאשה אחת, – איני יודע, מי היתה האשה, – מלאה את דלעתה גרגרים שחורים לשֹאתם אל מערתה ומיד התחילו כל הנשים נושֹאות גרגרים, אגוזים ושרשים בדלועיהן. כיון שנולד הרעיון, הלך והתפתח מאליו. עוד אשה אחת העלתה את הרעיון למדרגתו השנית בדרך־התפתחותו: דלעתה של זו קטנה היתה, כפי הנראה, ואפשר ששכחה להביא אותה מביתה כל־עִקר. בין כך ובין כך והאשה אִחֲתָה שני עלים גדולים יחד, פרפה את קצותיהם הכפופים בזמורות דקות, והביאה בהם לביתה גרגרים רבים מאשר יכלה ללקוט בגדולה שבדלועים.

עד כאן הגענו בהמצאת מכשירים להעברת צרכינו ממקום למקום בימי שבתי בתוך עמי, ומכאן לא זזנו הלאה. מעולם לא עלה על לב איש מאתנו לקלוע לו סַל מערבי־נחל. רק מדי פעם בפעם היו האנשים והנשים קושרים בזמורות דקות את חבילות עלי־הַשָׁרָךְ וענפי־העצים, אשר נשאו למערותיהם להציע בהם את משכבם. אפשר כי במשך עשרה או עשרים דורות היינו מגיעים בהתפתחותנו עד לקליעת סלים. וזאת לדעת: כי אִלו עלתה קליעת־הסלים בידינו, כי אז הגענו ממילא לתולדתה המֻכרחת: אריגת אֵטוּן. מתוך כך היינו למדים ללבוש בגדים לכסות את מערומינו, ובגדינו היו מביאים אותנו לידי צניעות.

כך היה הכֹח הדוחף אשר בהתפתחותנו הולך הלוך ורב גם בימים ההם, ימי הארץ בנעוריה, אלא שכֹּח דוחף זה עדַין היה חסר לנו: התקדמותנו אך זה החלה ולא היינו יכולים להרחיק לכת בה בימי דור אחד. כלי־עבודה לא היו לנו, האש עוד טרם תִּמָּצא, ולשוננו עודנה בערפלי־יצירתה. המצאת הכתב רחקה ממנו כל־כך, עד כי פלצות תאחזני גם עתה, בעלות הדבר על לבי.

כמעט שבאתי פעם גם אנֹכי לידי תגלית גדולה. ולמען הראות, עד כמה היתה התפתחותנו בימים ההם תלויה בשֹחוק־המקרה, אני מעיד על עצמי שאלמלא זוללותו של סרוּח־אֹזן, אפשר הייתי זוכה להפוך את כֶּלֶב־הַיַּעַר לחיה ביתית. כי גם בני־האש אשר בפאת צפונית־מזרחית עוד טרם למדו להשתמש בכלב לשֵׁרוּתָם. מתוך הסתכלות נוכחתי, כי כלבים לא היו להם. אבל אספר־נא לכם, איך השיבה זוללתו של סרוּח־אֹזן את מהלך התפתחות האדם הרבה דורות אחורנית.

מעבר הטירה מערבה היתה בִצה רחבת־ידים ומדרום לה – רכס־צורים שפל. מן המקומות האלה הוקַרנו רגלינו משתי סבות: ראשית כֹּל, לא מצאנו שם את מיני־האֹכל אשר אכלנו, והשנית, כי מאוּרוֹת חיות דורסות ארבו לנו בצורים על כל צעד ושעל.

אבל יום אחד הרחקנו שנינו, אני וסרוח־אֹזן, לנדוד עד לגבעות־הצורים. ולא נדדנו לשם, כי אם לבעבור הַרעים נמר אחד. לא צחוק אני אומר לעשות לכם: שן־החרב בכבודו ובעצמו היה זה. בטוחים היינו, כי כל רע לא יאֻנה לנו. בבֹקר השכם נזדמן לנו ביער ומתוך מחסה־הענפים אשר מעל ראשו פטפטנו לעֻמתו פטפוט שֹנאה ומשטמה. מענף אל ענף ומעץ אל עץ רדפנו אחריו מעל לראשו, ובקול שאוננו, שאון־התֹפת, הזהרנו את יושבי־היער כי שן־החרב בא.

חֶפְצֵנו למַלט את צידו מפיו צלח בידנו וחמת שן־החרב בערה בו. הוא נהם עלינו בקולו, כשכש בזנבו, ומדי פעם בפעם היה נושא עיניו למולנו ומסתכל בנו דומם, כחורש מזִמות ללכדנו. ואנחנו הוספנו לצחוק ולא חדלנו מקלֹע אליו בזרדים ושברי־ענפים.

שעשועים שכיחים היו לבני־עמי תעלוליהם, אשר התעללו בנמר. רבים מבני־העדה היו נאספים מפקידה לפקידה לרדוף דרך העצים אחרי נמר או אריה, אשר מלאו לבו לבוא בגבולנו, בעוד היום גדול. זאת היתה נקמתנו בהם, כי לא אחד ולא שנים מבני־שבטנו מצאו קברם בבטן הארי או הנמר. ואף גם זאת, כי בתעלולי־רפיוננו המחפירים אִלַפְנו את חיות־הטרף להִמָּנע מבוא בגבולנו. ומלבד כל אלה, הלא מִשׂחק מבדח היה זה.

וכך רדפנו שנינו אני וסרוח־אֹזן אחרי שן־החרב דרך שלשה מילים בלב היער. לבסוף שֹם הנמר את זנבו בין רגליו, וכגוּר־כלב מֻכֶּה נמלט על נפשו מחצי־לעגנו. חגרנו שארית כֹחנו לבלתי פַּגר מאחריו, אבל בהגיענו לקצה היער, כבר היה בעינינו כנקֻדה קטנה, משחירה במרחק.

אין זאת כי סקרנותנו המריצתנו ללכת הלאה, ואחרי שַֹחקֵנו מעט, שמנו פנינו אל עֵבר גבעות־הצורים, דרך הערבה. לא הרחקנו ללכת. אפשר שגם דרך מאה צעדים לא היתה בינינו לבין העצים. הקפנו את הזיז הבולט אשר לאחד הצורים. (בזהירות יתרה עשינו דרכנו, כי לא ידענו את אשר לפנינו). ופתאם פגענו בשלשה גורי־כלב, משתעשעים בחַמה.

הם לא ראו אותנו ורגעים אחדים הסתכלנו בהם מרחוק. כלבי־היער היו אלה. בצלע הצור היתה נראית נקרה שכובה, היא המאורה, אשר בה נָטשה אמם אותם בצאתה ואשר בה היו צריכים להִשאר, לוּא שמעו בקולה. ואולם כֹח החיים התוססים, אשר הִשִׁיא אותי ואת סרוח־אֹזן להרחיק מן היער, הטריד גם את הגורים ממאורתם להשתובב בחוץ. ידעתי גם ידעתי, מה היה עונשם, אלו תפשה אותם אמם בכך.

אבל אני וסרוח־אֹזן תפשנו אותם. הוא הביט בי רגע אחד ומיד השֹתערנו עליהם שנינו. הפעוטות לא ידעו שום מנוס חוץ מן המאורה ואנחנו חסמנו את דרך־מפלטם לפניהם. אחד מהם נדחק לבין רגלי בשטף־רוצו. גחנתי אליו ותפשתיו בידי. הוא נעץ את שִׁניו הקטנות והחדות בזרועי ומגֹדל הכאב וההפתעה הוצאתיו מידי, ומיד נחפז להמלט לתוך המאורה.

סרוח-אֹזן, שהיה מטפל בגוּר השני, הרעים פניו עלי, ובמיני קולות משֻנים רמז לי, שטִפש אני בעיניו, איש לא־יצלח לכל מלאכה. בושתי ונכלמתי מאד ורוח־גבורה לבשה אותי. תפסתי את הגוּר השלישי בזנבו. הוא אף הוא נעץ את שִׁניו בבשרי, אלא שהִרפה ממני, כשהחזקתי בצוארו. ישבנו שנינו, אני וסרוח־אֹזן, לארץ, הנפנו את הגוּרים בידינו, הבטנו בהם וַנִתֵּן קולנו בצחוק.

הגוּרים נהמו, נבחו והילילו. סרוח־אֹזן נרתע פתאם ממקומו. נדמה לו, שקול שמעו אזניו. נבהלים ונפחדים הצצנו איש בפני רעהו: ידענו, שבסכנה גדולה אנחנו, כי הנוגע בגוּר החיה, כנוגע בבבת־עינה. הקטנים המֵילִילִים האלה גורי כלבי־היער היו, ואנחנו ידענו את הכלבים האלה, המתרוצצים סיעות סיעות, פחד אוכלי־העשב וחתיתם. בעינינו ראינו אותם, ברדפם אחרי עדרי בהמה ושורי־הבר ובזַנבם בהם את טפליהם, זקניהם וחוליהם. גם אחרינו רדפו הכלבים פעמים אחדות. בעיני ראיתי אשה אחת, אשר דלקו אותה, עד כי עיפה נפשה, וברגע הגיעה אל מחסה־היער תפשוה. לוּלא עיפה האשה במרוצתה, כי אז אולי הצליחה לעלות על אחד העצים. אמנם נַסה נִסתה את כֹחה להאָחז בעץ, אך רגליה מעדו והיא נפלה אחורנית. סיעת־הכלבים החישה מַעֲשֶֹהָ.

רק כדי רגע הבטנו זה בפני זה. אמצנו את שבויינו אל לבנו ונרץ אל היער. כיון שבאנו במחסה עץ גבוה אחד, הנפנו את הגורים בידינו ושוב צחקנו להנאתנו; כי אנוסים היינו לתת את קולנו בצחוק ויעבור עלינו מָה.

עבודה קשה מאין כמוה עדַין היתה לפנינו. נשאנו את הגורים אל מערתנו. ידינו היו טרודות בעבודת־המשֹא, וקשה היה לנו להשתמש בהן, בטפסנו על העצים. נסינו פעם לרדת ארצה, אך הַצְבוֹעַ, שנוא־נפשנו, אשר הלך בעקבותינו מתחת לענפי־העצים, הפר את מחשבתנו. צבוע פקח היה זה.

רעיון יפה נצנץ במוחו של סרוח־אֹזן. הוא נזכר, איך היינו קושרים יחד את חבילות העלים, שהיינו נושאים הביתה למצע למשכבנו, ומיד קִטֵּם זמורות דקות אחדות, כפת בהן את רגלי הגוּר אשר בידו, קשר עוד זמורה אחת מסביב לצוארו והפשילו על שכמו. עכשו היה יכול לטפס כחפצו בידו וברגליו. לשמחתו לא היה גבול, ומבלי חכות לי, עד שאכפות גם אנֹכי את רגלי גוּרי, עשה דרכו הלאה. אבל קֹשי אחד היה בדבר: הגוּר מֵאן להִשאר במקומו מֻפשל על שכם סרוח־אֹזן. הוא התנענע הֵנה והֵנה, עבר בתחלה אל צדו ואחרי־כן אל עבר־פניו. הקטן לא היה זָמום ומיד נעץ שִניו בבטנו של סרוח־אֹזן, שהיתה רכה ובלתי־מכֻסה. הוא השמיע קול צעקה, נפל לארץ כמעט ונאחז בכל כֹחו באחד הענפים להציל את נפשו. הזמורה הקשורה מסביב לצוארו נשברה, והגוּר הכפות נפל תחתיו, מיד נגש הצבוֹע לאכול את לחם־הצהרים.

סרוח־אֹזן חֻבּלה רוחו וחתמו בערה בו. הוא חרף וגדף את הצבוֹע ואחרי־כן סר הצדה ללכת לבדו דרך העצים. לא ידעתי, למה אני נושא את הגוּר אתי להביאו אל מערתי. רק זאת ידעתי, כי חפץ אני לשאתו אתי וידי לא רפו. הקִלֹתי מעלי את משא עבודתי בשכללי את תחבולתו של סרוח־אֹזן: המעט אשר כָּפַתִּי את רגלי הגוּר, כי עוד נעצתי מקל־עץ בין לסתותיו ואחרי־כן קשרתי אותן היטב.

סוף-סוף הבאתי את הגוּר הביתה. נִכּר, שעקשנותי היתה רַבָּה מעקשנותם של שאר בני־העם, שאם לא כן לא צלח חפצי בידי. הם צחקו לי בראותם אותי סוחב את הגוּר אתי אל מערתי אשר במרום הסלע. אפס כי לא שׂמתי לבי לצחוקם. חפצי בא לי והגוּר היה בידי. צעצוע יפה שכמותו לא היה גם לאחד מבני־עמי. מהיר היה לשמוע. פעם נשך אותי בהשתעשעי בו; סטרתי לו על אזניו, ושוב לא נִסה לנשוך אותי ימים רבים לאחר־כך.

טפול מרֻבּה טפלתי בו. דבַר־מָה חדש היה בעיני ואהבת כל חדש היתה אחת מתכונות בני־עמי. בראותי שאינו אוכל צמחים ופֵרות, התחלתי צָד צַיד לאָכלו: צפרים, סנאיות וארנבות. (אנחנו, בני־העם היינו אוכלי־בשר וצמחנים גם יחד, ומֻמחים היינו לצֵיד צפרים וחיות קטנות). הגוּר אכל בשר, עד כי שמן ועבה. ככל אשר אני יכול לשער כיום, גר בביתי יותר משבוע. אבל בשובי יום אחד אל מערתי ומלוא־הקן אפרוחי־פִסיונים בידי, מצאתי, כי הרג סרוח־אֹזן את הגוּר ואך זה התחיל אוכל אותו. זנקתי על סרוח־אֹזן – המערה היתה צרה – ושנינו נעצנו את שִׁנֵינו וצפרנינו איש בבשר אחיו.

המלחמה הזאת היתה גמר אחד הנסיונות היותר מֻקדמים, אשר נסה אדם לשַעבד את הכלב לעצמו. תלשנו מלוֹא־חפנינו איש שֹעַר רֵעהו, צבטנו, נשכנו ושֹרטנו זה את זה. מעט־מעט שכחה חמתנו והשלום שב על כַּנּוֹ, ואחרי־כן אכלנו את בשר־הגוּר עד תֻּמו. בשר חי? כן. עוד טרם נמצא את האש בימים ההם, חכמת־הבשול עדַין היתה כרוכה ומקֻפלת בפקעת־העתיד.

 

פרק תשׁיעי    🔗

אדוּם־העין פליטת־ירושה מימים קדמונים היה, שֹׁרש פורה מהומה ומבוכה בתוך העדה. פראי היה מכל בני־השבט ומקומו לא הכירו בתוכנו, אלא שפראים כל־כך היינו עדַין גם אנחנו, עד שלא היינו יכולים לבוא לכלל דעה אחת להרגו או לגרשו מן הטירה. כמה שלא היתה צורת־חברתנו גסה, כשהיא לעצמה, גס היה אדוּם־העין משבת בה אתנו יחד. בהליכותיו אי־החברתיות היה עשוי להשמיד את כל העדה כֻלה. באמת היתה דמותו דמות הטפוס, שקדם לנו במעשי־בראשית, ובתוך עַם־העֵצים הכירו מקומו, ולא בתוכנו־אנחנו, ההולכים בדרך התהַווּת האדם.

מפלצת אכזרית היה ואפילו בימים ההם, ימי האכזריות הרַבּה, הוא היה מכה את נשיו, אלו הנשים הרבות, שהיה לוקח לו לא בבת־אחת כי אם בזו אחר זו. שום אשה לא היתה יכולה לדור אתו בכפיפה אחת, ואף־על־פי־כן היו דרות אתו בעל־כרחן. אי־אפשר היה לסרב לו: איש ממנו לא היה יכול להתיצב לפניו.

יש אשר ישובו אלי חזיונות של שעה חרישית, שעת בין־השמשות. ממקומות השתיה, מחֶלקת־הגזרים ומבִּצת־הגרגרים נוהרים בני־העדה אל הככר וצובאים בפתחי־מערותיהם. להתמהמה עד בוא הערב לא יהינו, כי הנה החֹשך הנורא בא וחיות־הטרף תצֶאנה לחֹג חג־דמים בארץ, הנִתּנת בידיהן, ואבות־אדם רועדים יבואו בסתר מחִלותיהם.

עוד רגעים אחדים לפנינו, בטרם נטפס לעלות את מערותינו. עיפים אנו משעשועי־היום וצלילי־קולנו כבושים. ואפילו הקטנים, הצמאים עוד למשובה ולהוללות, מתאפקים מעט בדרך־משֹחקם. רוח־היום שככה וצללי־ערב הולכים ומאריכים עד שקיעת קרני־שמש אחרונות. והנה ממערת אדוּם־העין מתפרצת פתאם יללה מחרדת־לב וקול מהלומות אחריה: אדום־העין מכה את אשתו.

דממת־אימה יורדת עלינו בתחִלה. אבל קול המהלומות והיללות עדַין עולה באזנינו ואנחנו מתפרצים בפטפוט־שׁגעון של זעם אין־אונים. ברור הדבר, שהליכות אדוּם־העין למֹרת־רוח הן לבני־העדה, אלא שיראים הם מפניו. המהלומות פוסקות, אנקות חרישיות הולכות וגֹוְעות, ואנחנו מפטפטים איש אל רעהו ודמדומים נוּגים צונחים עלינו.

אנחנו, בני השבט, אשר כל מאורע ומאורע אך צחוק עשה לנו, לא צחקנו מעולם, בהכות אדוּם־העין את אשתו. ידענו גם ידענו, מה טיב האסון אשר לפנינו. לא בֹקר אחד מצאנו את גוִית אשתו האחרונה מתגוללת לרגלי הצור. לשם היה מטלטלה מפתח מערתו אחרי מותה. מעולם לא קבר האכזר את מתו, כי לבני־השבט היה מוסר את העבודה הזאת, נשֹיאת הגופה ממקום נפלה, שׁאלמלא נִשאה הלאה, היה מטמאת את מקום מושבנו, על־פי־רֹב היינו משליכים את מתינו אל הנהר, למַטה ממקום־השתיה האחרון.

לא רק את נשיו היה אדוּם־העין הורג, כי גם בשביל נשיו, למען השיג אותן. כיון שעלה ברצונו לקחת לו אשה חדשה ונתן עיניו באשת איש מאנשי־השבט, מיד יקום על האיש ההוא ורצָחו נפש. בעיני ראיתי שני מעשי־רצח כאלה. כל בני־העדה ידעו זאת, אבל קצרה ידם מהושיע. שלטון שהוא נאה לשמו ושמו נאה לו עוד טרם יהיה לנו. מנהגים אחדים היו בידינו ונַּקה לא נִקִּינו את כל העובר עליהם. למשל, אחד שטִמא מקום־שתיה, גופו היה הפקר לכל מוצאו, ומי שהוציא אזהרת־שקר מפיו במזיד, היה לוקח מידינו כפלַים בכל חטאותיו. ואולם אדוּם־העין ברגל־גאוה היה רומס את כל מנהגינו, ורבה כל-כך היתה יראתו על פנינו; עד שלא היינו יכולים לצאת עליו כאיש אחד לענשו.

בחֹרף הששי לשבתנו במערתנו, נפקחו עיני ועיני סרוח־אֹזן לראות, כי הולכים אנחנו הלוך וגדול. עוד בתחלה היינו צריכים לדחוק את עצמנו, בהכנסנו אל המערה דרך נקרת־הפתח. אבל זו מעלה יתרה היתה לה למערתנו, שכן מַנעה בעד בני־העם הגדולים לגזול אותה ממנו. מערה חמודה היתה זו, גבוהה ובטוחה מכל המערות אשר בצלע הצור וקטנה וחמה מכֻלן, בימות־החֹרף.

להראות, מה היתה מדרגת התפתחות שֹכלם של בני־העם, כדאי להעיר, שעל־נקלה היו הגדולים שבהם יכולים לגרש אותנו ממערתנו ולהרחיב את פתחה, אלא שמעולם לא עלתה זאת על דעתם. גם אנֹכי וסרוח־אֹזן לא חשבנו על הדבר הזה, עד שהיינו אנוסים על־פי עָבְיֵנו ושִׁעוּר־קומתנו לשים לבנו אליו. שאלה זו צפה ועלתה לפנינו באמצע הקיץ, לאחר שעבִינו וכשִֹינו מרֹב אכילה מבריאה. אז נגשנו אל העבודה ומפקידה לפקידה היינו עושים בה, כנוֹח עלינו הרוח.

בראשונה היינו חותרים באצבעותינו בסלע המתפורר, עד שהיו צפרנינו כואבות, אולם במקרה עלתה במחשבתי להשתמש בבול־עץ לצֹרך החתירה. המצאה זן יפה היתה, אלא שהביאה שואה על ראשנו. בֹּקר אחד השכמנו לחתור בסלע, עד שהוצאנו מתוכו ערֵמת־אבנים גדולה. בהעברת־יד אחת הטלתי את הערמה מפי המערה. לא עברו רגעים מועטים ושאגת־זעם עלתה מתחת. להביט ולראות, מי הוא השואג, לא היה כל־צֹרך: ידענו גם ידענו את הקול. ערמת־השבבים נפלה על אדוּם־העין.

בתמהון־לבנו נלפַּתנו תחתינו בתוך המערה. כעבור רגע עמד אדוּם־העין בפתחהּ, מציץ בנו בעיניו אחוזות־הדלקת ושואג בזעם־שטן. אפס כי גדול היה מהכנס אל המערה. ולפתע־פתאם פנה והלך לו. חשוּד היה הדבר בעינינו: ידענו את טבע בני־העם; שאין איש מהם זז ממקומו עד שיניח חמתו באויבו. זחלתי אל הפתח והצצתי למטה. ראיתי אותו, בשובו לטפס ולעלות על הסלע ומוט ארֹך בידו האחת. עוד טרם עמדתי על טיב־מזמתו, ואדוּם־העין כבר עמד בפתח המערה, משלשל את המוט לתוכה לדוּשֵׁנו בו.

מכות גדולות ונאמנות היו מכותיו, ועל־נקלה היה יכול לשפוך בהן את מֵעינו לארץ. נרתענו לאחורינו אל כתלי המערה, עד כי יצאנו כמעט אל מחוץ לתחומי־פגיעתו. אבל השְֹכֵּל הִשְֹכִּיל להטיל בנו את המוט מדי פעם בפעם בלי החטיא את המטרה, ובקצהו בלבד היה חולק לנו מהלומות קשות ואכזריות, תולשות את השֹער ושֹורטות את הבשר. כשהיינו צועקים מכאב, היה אדוּם־העין נענה לנו בשאגת־שמחה, ומטיל את המוט ביתר־עֹז.

אז חרה אפי. נוח לכעוס הייתי בימים ההם ואֹמץ־לב לא חסרתי גם אני, אם כי אֹמץ־לב העכבר אשר בפח היה אֹמץ־לבי. תפשתי את קצה המוט בשתי ידי, ואולם כֹחו היה רב כל־כך, עד כי תוך־כדי רגע משכַני והעלַני אל פי הנקרה. הוא שלח ידו אלי וצפרניו קרעו קֶרע בבשרי, בהוציאי את המוט מידי ובקפצי למטה לבוא במחסה־הכֹתל, מחסה־מעט.

בַּהֲחִלּוֹ להטיל את המוט שנית, הכני על כתפי מכה מכאיבה. סרוח־אֹזן לא עשה דבר, כי-אם רעד מפחד וצעק מכאב, בפגוע בו המוט. בקשתי לי מקל להטיל באויבי ולא מצאתי אלא קצה־ענף אחד, ארכו רגל ועביו זרת. השלכתיו אל אדוּם־העין. אמנם הענף לא נגע בו לרעה, אבל קול־שאגתו התגבר מזעם־פתאם על העִזי לשלוח יד בו והוא התחיל מטיל בנו את המוט בחרון־אף וכעס. מצאתי פלח אבן, קלעתיו בו והכיתיו על חזהו.

הדבר חִזק את ידי, כעסי גדל ככעסו ופחד לא ידעתי עוד. עקרתי פלח־סלע מתוך הכֹתל, שתים־שלש ליטראות משקלו, ובכל כֹחי קלעתיו בפני אדוּם־העין. כפשע היה בינו לבין המות: כושל נרתע לאחוריו, הפיל מקלו מידו וכמעט שהתגלגל לרגלי הצור.

איֹם היה מראהו: פניו מגֹאלים בדם והוא נוהם וחושֹף מלתעותיו, כחזיר־יער. הוא מחה את הדם מעל עיניו, ראַני פתאם ושאגת־עֶברה פרצה מפיו. מוטו אָבד לו ולפיכך התחיל עוקר אבנים גדולות מן הסלע המתפורר ומשליך אותן עלי לתוך המערה. כך סִפֵּק הוא בעצמו אבני־בליסטראות לי. כגמול ידיו שלמתי לו ועוד הפלֵאתי את מכותיו על אחת שבע, כי מטרה יפה שִׁמש לי בגֹדל גופו, ואותי לא יכול לראות, כי־אם בשכבי תחתי מדי פעם בפעם, נלחץ אל הכֹתל.

פתאם נעלם שנית. הצצתי מתוך המערה וראיתי אותו יורד למטה. כל העדה נאספה בחוץ ובדממת־אימה הסתכלה בנו. רכי־הלב שבעם נחפזו להתכנס אל מערותיהם, ברדתו אליהם. ראיתי את מֹח־עצם הזקן צולע ונחפז אל מערתו בשארית כחו. אדום־העין קפץ מעל הזיז, אשר עמד עליו, נתּר דרך עשרים רגל בחלל־האויר וירד לארץ. במקום רדתו התחילה אֵם אחת מטפסת ועולה למעלה. האשה הֵילילה מפחד והעולל בן-השנתַים, שהיה דבק בה בכל כֹחו, רפה ממנה והתגלגל לרגלי אדום־העין. גם הוא גם האשה שלחו ידיהם אל התינוק והפרא תפשׂהו. תוך־כדי רגע נזרק הגוף הקטן והחלוש למעלה, חזר וטס בחלל־האויר, ונֻפץ על הסלע. אמו רצה אליו, תפשתו בידיה וכרעה עליו מתוך בכיה.

אדוּם־העין ירד למטה להרים את המוט ומֹח־עצם הצולע נתקל בו בדרכו. יד אדוּם־העין הגדולה נשלחה מאליה ואחזה במפרקת הזקן. אמרתי כי הִשָׁבר תִּשָּבר. גופו רפה בהֵעָנותו לגזֵרת הגורל. אדוּם־העין פקפק רגע, ומֹח־עצם, רועד וחרד, הֵשַׁח ראשו וכִסה את פניו בידיו המשֻלבות. אדוּם־העין הפילו על פניו ארצה. מֹח־עצם הזקן לא עמד על נפשו, כי־אם שכב באשר נפל, צועק מפחד־המות. ראיתי את חסַר־השֵׂער נצב בטבור הככר, שׂערו סמר והוא מתופף על לבו, אולם ירא היה לבוא לעזרת אביו. ופתאם עזב אדוּם־העין את הזקן לנפשו, כאלו היתה רוח אחרת אתו, והוא סר הצדה והרים את המוט.

אז שב אל צלע הצור והתחיל מטפס ועולה. סרוח־אֹזן, הרועד על ידי, חרד ומצפה, נרתע לאחוריו לתוך המערה.

ברור היה, כי אדוּם־העין מתנכל להמיתנו. עֶבְרָתִי וחרון־אפי עלו למעלה־ראש, אבל דעתי כמעט והיתה מיֻשבת עלי. רצתי רצוא ושוב על פני הזיזים הסמוכים ולקטתי גל אבנים בפתח מערתו. רק דרך צעדים אחדים היתה עתה ביני ובין אדוּם־העין, אשר התעלם מעיני באותו רגע, בטפסו מאחורי זיז אחד. ובהופיע ראשו מאחורי הזיז בדרך־טפוסו, השלכתי עליו אבן גדולה בכל כֹחי. האבן החטיאה את המטרה, פגעה פגיעה קשה בצור והרעישתו, אולם שפך האבק והחצץ, אשר העלתה בדרכה, מִלֵּא את עיניו והוא חמק ונעלם.

קהל הרואים בחזיון, והעם כֻלו, נתן קולו בצחוק ולהג הרבה כי על־כן ראו איש נועז להתיצב לפני אדוּם־העין. אבל לקול גילם ושמחתם, קול־עַנּוֹת, נהם עליהם אדוּם־העין נהמת־זעם ומיד נאלמו דומיה. הדממה הפתאֹמית הזאת עודדה את רוחו והוא הוציא ראשו ממקום סתרו, הרעים פניו, נהם בקולו וחשׂף את מלתעותיו, כמנַסה להטיל אימה עלי. איֹם היה מראהו, בהרעימו פניו, מקמט את עור גֻלגלתו בכֹח רב מעל לגבות־עיניו ומשרבב את שׂערו למטה, עד כי סמרה כל שערה משערותיו והִיְשִׁירה נִכְחָהּ. מראהו זה הקפיא את דמי, אך הבלגתי על פחדי, ובעמדי על מקומי הָכֵן ואבן כבדה בידי, אִיַמתי גם אני עליו. ואף־על־פי־כן נִסה לעלות שנית. השלכתי עליו את האבן בכל כֹחי והחטאתי את המטרה, אולם חבֶרתה הבאה אחריה הגיעַתּוּ ופגעה בצוארו. הוא נרתע לאחוריו ונעלם מעיני, אולם עד שהיה מתעלם והולך, ראיתי, כי מתאמץ הוא להאָחז בצלע־הצור באחת מידיו ובשנית הוא מחזיק בגרונו. מוטו נפל לארץ בקול־רעש גדול.

לא יכולתי לראותו עוד, אבל את קולו שמעתי מרחוק והוא משתעל ומכעכע כנחנק. דממת־מות עטתה את כל הקהל. התכַּוַּצתי בפתח־המערה וחכיתי. קול שעולו וכיחו גָוַע מעט מעט ורק מדי פעם בפעם הייתי שומע את קול כַּעְכַּעוֹ. כעבור זמן־מה התחיל מטפס ויורד למטה, פוסע בלאט ועוצר בדרכו פעם בפעם לשרבב את צוארו ולמששו בידו.

כיון שראו בני־העדה, שהוא יורד למטה, נסו כֻלם אל היער בצוָחות ויללות מחרידות־לב. מֹח־עצם הזקן אף הוא נחשל אחריהם, צולע וכושל. אדוּם־העין לא שׂם לבו למנוסת־העם. ברדתו לארץ הקיף את תחתית־הצור, חזר וטפס למעלה ונכנס אל מערתו. וכל אותה שעה לא הביט על סביבותיו אפילו פעם אחת.

נתתי עיני בסרוח־אֹזן והוא נתן עיניו בי. ירדנו זה לסוף דעתו של זה. ומיד התחלנו מטפסים בזהירות יתרה ועולים אל ראש הצור. הבטנו לאחורינו. הטירה היתה שוֹמֵמה. אדוּם־העין נשאר במאורתו ובני־העדה נחבאו במעמקי היער.

פנינו לנו ונרץ הלאה. רצנו על־פני רחָבות ומדרונות, בלי שׂים לבנו לנחשים אורבים בעשב, עד שבאנו אל היער. טפסנו אל בין הענפים, מנתרים מבד אל בד ונסים דרך העצים, עד שהיתה דרך הרבה מילים בינינו ובין המערות. אז רק אז, במקום־מבטחים אשר בין עפאי עץ אחד, עמדנו רגע, הבטנו איש בפני רעהו ונצחק. גפפנו זה את זה בידינו ורגלינו, עינינו זולגות דמעות, ואנחנו צוחקים בשברון־מתנים. צוחקים, צוחקים, צוחקים.

 

פרק עשׂירי    🔗

לאחר שצחקנו כל צרכנו, הֲסִבֹּנו, אני וסרוּח־אזן, את דרך־מנוסתנו הֲסִבָּה אחת אחורנית ואת ארוחת־הבֹּקר אכלנו בבִצת הגרגרים הכחֻלים. אל הבִּצה הזאת עשיתי ראשית דרכי בעולם לפני שנים רבות, בהטפלי אל אמי מדי פעם בפעם. מאז ראיתי את אמי אך מעט. על־פי רֹב הייתי נמצא ביער, כשהיתה מבקרת את בני־העדה אשר במערות. פעם או שתים ראיתי את הפטפטן עומד על הככר והיתה לי שעה של קורת־רוח, בעַוּוֹתי פני למולו ובהרעימי אותו מפי מערתי. חוץ מיחוסי־חבה אלה, לא היה לי דבר אל משפחתי. לא מצאתי בה ענין לענות בו וגם ביתמותי ראיתי חיים.

אכלנו מן הגרגרים כנפשנו שָׂבְעֵנוּ, מצאנו שתי קֻפות ביצי־שְׂלָיו דגורות למחצה לקִנוח־סעֻדה ואחרי־כן נדדנו בזהירות יתרה דרך היער ופנינו מוּעָדות אל שפת הנהר. במקום ההוא היה עץ־מולדתי, אשר משם השליכני הפטפטן החוצה. עץ זה עדַין שִׁמש מקום־דירה למשפחתי, אשר גדלה בינתים: ראיתי תינוק פעוט דבק באמי בכל כֹחו. גם ילדה אחת, בוגרת למחצה, ראיתי שם, והיא מבטת בנו הבטת־זהירות מעל אחד הענפים התחתונים. אחותי היתה זאת, כפי הנראה, או, יותר נכון, אחותי־חורגתי.

אמי הכירה אותי, ואולם בראותה כי אני מתחיל לטפס ולעלות על העץ, הזהירה אותי לשׂטות ולעבור. סרוח־אֹזן, שהיה זהיר ממני עד לאין־שעור, נסוג תכף־ומיד, ואני לא יכולתי לפַתּותו לשוב אתי. אולם כעבר שעות אחדות ירדה אחותי ארצה וממועד־הצהרים ועד רדת היום השתעשענו והתהוללנו שלשתנו בין העצים הסמוכים. לבסוף הוּפַר השלום. אמנם אחותי בת־אמי היתה זו, אולם היא לא נמנעה מהתעלל בי ברשעת־לבה, אשר נחלה מן הפטפטן אביה. לפתע־פתאם השׂתערה עלי בחרון־אפה, שׂרטה את בשרי ותלשה את שׂערי ואת שִׁניה הקטנות והחדות העמיקה־שִׁקְעָה בזרועי. לא משלתי ברוחי גם אני. אמנם חבול לא חבלתיה בגופה, אבל הלקיתיה מלקיות יפות מכל אשר ידעה לפניהן.

מיד הרימה זו קול בכיה ויללה. הפטפטן, שלא היה בביתו כל היום והיה הולך ומתקרב אותה שעה בדרך חזירתו, שמע את קול המהוּמה מרחוק וחפז למקום המעשה. גם אמי נחפזה לרדת אלינו, אלא שבעלה הקדימהּ. אנֹכי וסרוח־אֹזן לא חכינו לבואו; פנינו עֹרף תוך־כדי רגע וכמעט שפרחה רוחנו ברדוף הפטפטן אחרינו דרך העצים.

אחרי שוּב רודפנו מאחרינו ואנחנו צחקנו דיֵנו, ראינו לפתע־פתאם, שדמדומי־ערב ממשמשים ובאים.

הלילה הנה בא עלינו בכל מוראיו ואנחנו לא נוכל לשוב אל מערתנו: אימת אדום־העין היתה עלינו. עלינו על עץ אחד מֻפרש משאר העצים, ובמרום עפאיו לַנוּ שנינו בלילה ההוא. ליל־עמל היה זה לנו. גשם סוחף נתּך עלינו בתחלתו במשך שעות אחדות רצופות ואחרי־כן גבר הקֹר ורוח־צִנה נשבה עלינו. רטובים ממים, רועדים בכל אברינו, התקפלנו איש בזרועות אחיו וְשִׁנֵינו זו לזו נוקשות. התגעגענו על מערתנו היבשה והחמודה, אשר על־נקלה היתה מתחממת בחֹם גופנו.

סחופים ודווּים קַמנו בהאיר היום, ומנויה וגמורה היתה אצלנו, שלא להתענות עוד בלילות הבאים בכל אשר התענינו בלילה ההוא. זכרנו את מעונות אבותינו, שוכני־העצים, וגם אנחנו נגשנו לעשות לנו מעון אשר כזה. ערכנו מערכת קן־צפור מגֻשם ועל העפאים אשר מעל לראשנו הקימונו אַפְרִיזוֹת אֲחָדוֹת למלאכת הגג. אז זרחה לנו השמש ומתעדנים באורהּ, אור־מרפא, שכחנו את כל התלאה, אשר מצאתנו בלילה. יצאנו לבקש לנו פת־שחרית ואחרי־כן הלך לבֵּנו אחרי שעשועינו. כי חסרי־הגיון היינו בחיינו אז. עבודת הבניה בודאי שארכה לנו כחֹדש ימים, כי בהפסקות ארֻכּות עשינו בהּ, עד שֶׁכָּלְתָה המלאכה ומעוננו הוקם על העץ. ומשהוקם, הסחנו דעתנו ממנו ולא השתמשנו בו כל־עִקר.

אבל מקדים אני מאֻחר למֻקדם. בשׂחקֵנו שנינו ביום השני לנוּסנו מן המערה, יצא סרוּח־אֹזן לרדוף אחרַי בן העצים, עד שֶׁהֱרִיצַנִי אל הנהר. הגענו אליו במקום שהשתפך לתוכו פלג גדול ומלא טיט, נובע מן הבִּצה, בִּצת הגרגרים הכחֻלים. פי הפלג היה רחב, ואולם מימיו היו נחים ללא זרם כל־שהוא. במימיו השוקטים, אשר עם שפתו, היתה מוטלת ערֵמת גזעים, גזעי־עץ מסֻבּכים. קורות אחדות מאלה, שהיו ספונות־טמונות בחול וזוּט הנהר ושלוליתו שָׁחֲקו אותן במשך קֵיצים רבים, היו שדופות, חרֵבות וחסרות־ענפים. הללו היו צָפות על־פני המים, עולות ויורדות, מתגלגלות ומתהפכות על־פניהן, בהכביד גופנו עליהן.

זעיר שם זעיר שם היו בין הקורות שלוליות קטנות ובהן ראינו דגים פעוטים, קבַרנוּנים, רצים רצוא ושוב. אני וסורח־אֹזן נעשינו דיָגים תכף־ומיד. משתטחים מלוֹא־קומתנו על הקורות, היינו שוכבים שנינו במנוחה שלמה ואורבים לקבַרנוּנים עד התקרבם, ומדי בואם נשלח ידינו בהם בזריזות רבה. את צידנו היינו אוכלים באותו מעמד, בעודו לח ומַרתית, ותָפֵל מבלי מלח לא היה לנו.

מאז היה פי־הפלג למקום חמדה ושעשועים לנו. מדי יום ביומו היינו מבלים שם שעות רבות, מדַיגים ומשַׂחקים על הקורות, ושם למדנו יום אחד את ראשית תורת־הַשַּׁיִט. הקורה, אשר עליה שכב סרוח־אֹזן, הפליגה לתוך הנהר. ישן היה עליה, כשהוא מקֻפל על צדו האחד. רוח קלה נשׂאה את הקורה מעם החוף לאט־לאט, וכשהרגשתי באסון אשר קרהו, כבר היה המרחק רב לפניו מעבור אותו בקפיצה.

בתחלה לא היה לי מאורע זה אלא מעין בדיחה יפה בלבד. אולם משנֵעור בי אחד מאותם זעזועי־הפחד, שהיו שכיחים אצלנו בימים ההם, ימי הסכנה התמידית בארץ, הרגשתי פתאם בבדידותי. פתאם הכרתי, כמה רחוק ממנו סרוח־אֹזן זה, השט לו שם במרחק צעדים אחדים ממני, על־פני המרחב הזר. הרימותי קולי ואקרא אליו קריאת־אזהרה. נפחד הֵקיץ משנתו ובזריזות־בהלה התהפך מצדו האחד אל השני. הקורה נהפכה על פניה וְשִׁקְעָה אותו במים, ובהתאמצו לטפס לעלות עליה, שִׁקְעַתּוּ עוד שלש פעמים. לבסוף הצליח בנסיונו, עלה על הקורה ונלפת אליה, כשהוא הוגה ומפטפט מפחד.

גם אנכי גם הוא לא יכולנו לעשות דבר, כי לא ידענו לשחות בימים ההם. רחוקים היינו מטפוסי־היצורים השפלים, מהיות חוּש־הַשְׂחִיָּה נטוע בנו, ועדַין לא הגענו למדרגת אדם בעל־מחשבות, הלומד את חכמת־השׂחיה מתוך צֹרך־השעה. רצתי לא־נֻחָם על־פני החוף, רצוא ושוב, התאמצתי להתקרב אליו, בנוּדו כה וכה על־פני המים שלא־בטובתו, צועק ומיליל כל־כך, עד שלפלא היה בעיני, כי לא הביא עלינו בצעקותיו את כל חיות־הטרף אשר בתוך תחומי מיל אחד.

שעות חלפו עברו. השמש עלתה אל מעל לראשינו והתחילה יורדת למערב. הרוח הקלה שככה גם היא וסרוח־אֹזן נעזב לנפשו במרחק צעדים אחדים ממני. ופתאם, בלי שאדע איך, גלה סרוח־אֹזן תגלית גדולה. הוא התחיל חותר בידיו במים. בתחלה היה הענין יגע וקורתו שטה לאטה פעם בכֹה ופעם בכֹה. אז השתטח מלוֹא־קומתו והתחיל חותר בחזקה, מתקרב ובא. נשׂגב היה הדבר מבינתי, ואני ישבתי תחתי שומר ומצפה, עד כי הגיעו אל החוף.

תורה חדשה למד סרוח־אֹזן ביום ההוא ואני לא למדתי דבר. כעבור שעות אחדות אחרי מועד־הצהרים, הפליג על קורתו לתוך הנהר, במחשבה תחלה, ולאחר שעה קלה פִּתָּה אותי להטפל לו וגם אני למדתי לעשות כמעשהו. ימים אחדים לאחר־כך לא יכולנו לסור מן הפלג. שקועים כל־כך היינו במשׂחקנו החדש הזה, עד כי שכחנו כמעט לאכול את לחמנו. בלילות היינו לנים על עץ סמוך לשפת־הנהר, ולא זכרנו עוד את אדוּם־העין ונשכחהו.

נִסִינו לשוט על־פני קורות שונות ולמדנו לדעת, כי ככל אשר תקטן הקורה, כן נוכל למהר בשוּטֵנו עליה. גם זאת למדנו לדעת, כי ככל אשר תקטן הקורה, כן תרבה להתהפך על פניה וכן תוסיף להטבילנו במים. ועוד דבר אחד למדנו על־דבר קורות קטנות. יום אחד שִׁיַטנו את קורותינו יחד, חותרים במים איש על־יד רעהו. במקרה מצאנו בדרך משׂחקנו, כי־אם נֹאחז איש בידו וברגלו האחת בקורת אחיו, תַּחַזֵקנָה הקורות מעמד ולא תֵהפכנה על פניהן. שכבנו כך אל הקורות איש על־יד רעהו, וידינו ורגלינו החיצוניות חותרות במים מזה ומזה. מתוך כך באנו לידי תגליתנו האחרונה, שמעתה אפשר לנו להשתמש בקורות קטנות עוד יותר ולהגדיל את מהירות מהלכנו. כאן תם סדר תגליותנו. המצאנו את הרפסוּדה היותר קדומה, אף־על־פי שלא עמדנו בעצמנו על טיב המצאתנו. מעולם לא עלתה על דעתנו לקשור את קורותינו יחד בזמורות רעננות או בשרשים משׂרגים. שמחים היינו בחלקנו בחברנו את הקורות בידינו וברגלינו.

רק לאחר שֶׁפָּגָה ראשית־התלהבותנו בתורת־הסַפָּנות ואנחנו החִלונו לשוב בלילות אל מעון־העץ אשר לנו, מצאנו את קַלַּת־הרגלים. ראיתי אותה לראשונה, בלקטה בַּלּוּטִים מעל ענפי אַלון גדול אחד, שהיה סמוך לעצנו. פחדנית היתה ביותר. בּתחִלה נשארה עומדת על מקומה בלי־נוע, אבל בהרגישה, כי נִבְעָה מצפוּנהּ, צנחה לארץ וברחה חיש־מהר. יום־יום היינו רואים אותה מרחוק ובדרך הלוכנו אל פי־הפלג ובחזירתנו משם נָסוּר שנינו לבקשהּ בין העצים.

יום אחד לא נסה קלת־הרגלים מפנינו. היא עמדה, מחכה לבואנו, והגתה הגה־שלום חרישי לקראתנו. ואף־על־פי־כן לא יכולנו לקרוב אליה. בראותה כי נגשים אנחנו, נרתעה ממקומה לפתע־פתאם וברחה לה, ורק בעמה מרחוק, בטוחה מכל רע, הגתה אלינו שנית את הגה־שלומהּ החרישי. ימים אחדים חזר הדבר ונשנה בינינו, וזמן רב עבר עלינו, עד שעלתה בידנו להתוַדע אליה. אולם סוף־סוף קרה הדבר ונהיה, וקלת־הרגלים נטפלה לנו במשׂחקנו.

חביבה היתה עלי מיום ראותי אותה. חוט של חן מיֻחד היה מתוח על פניה. נוחה היתה תמיד ומימַי לא ראיתי עינים חסֻדות כעיניה. שונה היתה בתכונתה זאת מכל בנות־העם, כצעירות כזקנות, שהיו נשי־מדָנים מטבע־בריָתן. מעולם לא שמעתי קול־נזיפה יוצא מפּיה, וכמדֻמה, שנוח היה לה לברוח מריב וקטטה מלהשאר על מקומה ולהלחם באיש־ריבה.

נעימותה זאת הֵקִירָה מכל יֵשוּתה. שׂרטוטי גופה ופניה הם שגרמו לכך: עיניה היו גדולות מעיניהן של רֹב בנות־מינה ולא שקועות בחוריהן כל־כך וריסיהן ארֻכּים וישרים מריסי עיניהן של אלו. חטמה לא היה עבה ושטוח כחַטמיהן, גב נִכּר היה לו ונחיריו פתוחים ונשקפים למטה. חותכותיה לא היו גדולות, שפתה העליונה לא ארֻכּה ולא משֻׁרבּבת ושפתה התחתונה לא בולטת. שׂעירה לא היתה ביותר, שׂערה צִמֵּחַ רק על חלקי רגליה וזרועותיה החיצונים ולרֹחב כתפיה. דקת־ירכים היתה גם היא, אולם רגליה לא היו קלועות ומשׂרגות גידים.

ובהביטי עליה לאחור דרך חלומותי, אשר אני חולם עתה במאה העשרים, יש שאני תָּמֵהַּ, אם לא מבנות עם־האש היתה זו. אפשר שאביה או אמה היו מבני עם ההוא, הגבוה ממנו במעלת־התפתחותו. אמנם חזון יקר היה הדבר בתוכנו, אבל יש אשר קרה גם אז ובעיני ראיתי אחדים מן העם פורשים מן העדה ויוצאים לשבת בתוך עם־האש.

בין כך ובין כך וקלת־הרגלים היתה שונה ומשֻׁנה מכל בנות־עמי ונפשי נקשרה בה מיום ראותי אותה. בחן־רוחה ובנעימותה לבּבה אותי. מעולם לא נהגה גסות־רוח בנו ולא נלחמה אתנו אף פעם. תמיד היתה בורחת מפנינו, וכאן יש להעיר על מַשְׁמָעוּת שׁמהּ, אשר קראנו לה: היטב היטיבה לטפס גם ממני גם מסרוח־אֹזן. בשׂחקנו במשׂחק־הַתַּג, לא נייהו אנחנו יכולים לתפשׂהּ כי־אם במקרה, אולם היא היתה יכולה לתפשׂנו לרצונה. קלה היתה בכל תנועותיה עד להפליא, וכגֹדל כשרונה לְשַׁעֵר בטביעת־עין בלבד שִׁעור כל מרחק אשר לפניה כן גם אֹמץ־רוחה. פחדנית ביותר היתה מטבעה, אולם בטפוסה ובריצתה דרך העצים לא ידעה פחד, ואני וסרוח־אֹזן מוגי־לב נלעגים וכבדי־תנועה היינו לעֻמתה.

יתומה היתה. מעולם לא ראינוה בחברת מי־שהוא, ואי־אפשר היה להציל מפיה, מאימתי היא יושבת ביער לבדה. כפי הנראה, למדה לדעת עוד ברפיון־ילדותה, שאין לה תקוה אלא מנוסה. היא היתה פקחת ביותר ושומרת־סוד. מעין משׂחק היה לי ולסרוח־אֹזן נסיוננו, אשר נסינו מדי פעם בפעם למצוא את מקום־מושבה. ודאי היה לנו, שמעון־סתר יֶשְׁנוֹ לה על אחד העצים, אשר לא רחוקים מעץ־מעוננו. וככל אשר התחקינו עליו, לא יכולנו למצוא אותו. נכונה היתה להטפל לנו במשׂחקינו יומם, אבל את סוד מעונה שמרה בקנאות יתרה.

 

פרק אחד־עשׂר    🔗

יש לזכור, שתאור זה שתארתי את קלת־הרגלים אינו דומה לאותו תאור, שהיה מתארהּ גְּדָל־הַשֵׁן, אישיותי האחרת אשר בחלומותי ואבי־מחוללי הקדום. אנכי, האדם המודֶרני, רק מבעד לעַב חלומותי אני מביט לאחור ובעיני גדָל־השֵׁן אראה חָזוּת הכֹּל.

והוא הדין בהרבה מן המאורעות הקדומים שאני מַרְצֶה כאן. בכל רְשָׁמַי ישנה איזו שניות מוזרה, שניות שהיתה מבלבלת את דעת הקורא, אִלו הטעמתיה בכל פעם. ולפיכך איני מתעכב כאן אלא לצַין פעם אחת את טיב השניות הזאת, מהותו של ערבוב משֻׁנה זה של שתי אִישִׁיּוּיוֹתַי. אנֹכי אנֹכי, האדם המודֶרני, מביט לאחור מבעד למאות בשנים ומנתּח ושוקל את הרגשותיו ומאוַייו של גדל־השן, אישיותי האחרת. גדל־השן בעצמו מעולם לא עסק בנתוח ושקול. פשוט היה בתכלית הפשטות. הוא חי את חייו, למקריהם ולמאורעותיהם השונים, בלי שאול את עצמו, למה יחיה אותם על־פי דרכו שלו דוקא, דרך נפתלת זו המיֻחדת רק לו.

וכשגדלתי אנכי, כלומר: אישיותי שבמציאות, עמדתי מעט־מעט על טיב חלומותי. יש לך אדם חולם חלום וחש ומרגיש בה בשעה שחלום הוא חולם, ולא עוד אלא שאם חלום רע הוא רואה, הוא מתנחם בשנתו ואומר: אין זה אלא חלום. נסיון שכיח הוא אצל כל אדם. וגם אנכי, האדם המודרני, לעתים קרובות הייתי נכנס לתוך חלומותי הקדומים, נהפך לאישיות דו־פרצופין ונעשה מתוך כך גם המשַׂחק על הבמה גם הרואה בחזיון. אנכי, האדם המודרני, הייתי מתרגז מדי פעם בפעם ומתמרמר בחלומי על הטפשׁות וחֹסר־ההגיון, קֹצר־ההשּׂגה והבערות הגסה והרבה של אישיותי האחרת הקדומה. עוד אחת עלי להעיר, בטרם אחזור לעניני. החלמתם מימיכם, כי ראיתם חלום? כלבים חולמים, סוסים חולמים, כל חיה למינהּ חולמת. ואף בני דורו של גדל־השן, שהיו בני־אדם למחצה, היו חולמים חלומות וכשהיו רואים חלום רע, היו מיללים בשנתם. אנכי, האדם המודרני, יש אשר לנתי בלילות עם גדל־השן ואת חלומותיו חלמתי אתו.

ידעתי, שדברים אלו נשׂגבים כמעט מבינת־האדם, אבל גם זאת ידעתי, שדברים אלו עצמם קרו ונהיו אתי. דעו־נא אפוא, כי חלומותיו של גדל־השן, חלומות הטיסה באויר והזחילה על־פני האדמה, היו עומדים לעיניו חיים וברורים כל־צרכם, כשם שחלומותיכם, חלומות הנפילה בחלל־העולם, עומדים חיים וברורים לעיניכם אַתם.

כי גם לגדל־השן היתה אישיות אחרת, ובנפול עליו תרדמה, היתה האישיות האחרת ההיא רואה חלומות בעבר רחוק ממנה, חלומות נחשים בעלי־כנפים ועקרבים מתנפלים ברעש וקשקוש רב, חלומות ימים רחוקים עוד מאלה, ראשית ימי היונקים הזעירים, הכַּרְסְמָנִיִּים הראשונים, על הארץ, וחלומות רחוקים מכל רחוק, חלומות הָרִיר, אשר על שפת הים הקדמון. איני יכול ואיני נועז לגלות יותר, כי כהים הדברים וסתומים מאד ונוראים מהשמיע אותם. איני יכול כי־אם לרמז על המרחקים הרבים והאיֻמים, אשר דרכם הצצתי הצצה מעֻרפלת, בהתפתחות החיים בארץ, ולא מן הקוף ועד האדם, כי־אם מן התולעת ומעלה.

ואתה נחזור לספורי. אני, גדל־השן, לא ראיתי את קלת־הרגלים, כראות בריה בעלת שרטוטי גוף ופנים יפים כל אשר ראיתי לפניה, עם עינים בעלות ריסים ארֻכּים, עם גב הגון לחָטמה ונחירַים פתוחים ונשקפים למטה וכוללים את יפיה. ראיתיה רק כראות צעירה בעלת עינים נוחות ויודעת להגות הגה חרישי, צעירה שאינה נלחמת באיש. אהבתי לשחק אִתה, בלי שידעתי מדוע, אהבתי לבקש את מזונותי בחברתה ולקנן אִתה בעצים. ויש להודות, שהרבה למדתי ממנה בדרכי טפוס על העצים. פקחת ביותר וחזקה ביותר היתה זו ושמלות נצמדות בגוף לא עכבו בתנועותיה.

בימים ההם החל סרוח־אֹזן לפרוש ממני מדי פעם בפעם. מין הרגל נעשו לו נדודיו למקום העץ, אשר שם ישבה אמי. אחותי הַמִּרְשַׁעַת נתחבבה עליו והפטפטן התרצה לו. עוד בני־נעורים אחרים, מצאצאי הזוגות המוֹנוֹגַמיים, היושבים בשכונה ההיא, היו באים לשם וסרוח־אֹזן היה משַׂחק אִתם.

מעולם לא עלתה בידי להשׂיא את קלת־הרגלים, שתִּטָפֵל אף היא להם. בבַקרי אותם היתה מפגרת מלכת ומתעלמת מעיני. זכורני, פעם הרביתי לדבר על לבה, אולם היא הביטה לאחוריה בעיני דאגה ואחרי־כן שבה על עקביה והתחילה קוראת לי מעל אחד העצים. ומתוך כך התרגלתי שלא ללַוות את סרוח־אֹזן, בלכתו לבקר את רעיו החדשים. חֲבֶרְתִּי הטובה היתה קלת־הרגלים, אולם את עץ־מעונה לא מצאתי, עם כל בַּקשִׁי אותו. אין ספק שאלמלא אֵרע דבר, היינו מזדַוגים במהרה, שכן היתה חִבתנו הדדית, אלא שאותו דבר אֵרע בינתים.

בֹּקר אחד לא באה קלת־הרגלים, ואני וסרוח־אֹזן ירדנו אל פי הפלג והשתעשענו על הקורות. אך הפלגנו לתוך הפלג ושאגת־זעם הרעישתנו. אדוּם־העין היה זה. הוא גָהַר על ערֵמת הקורות ומשם שאג עלינו את שאגת משטמתו. נבהלנו מאד, כי מערה צרת־פֶּה לא היתה לנו פּה להתבצר בה. אולם רצועת־המים אשר בינינו ובינו, עשרים רגל רָחְבָּה, גוננה עלינו, לפי שעה, ורוחנו שבה אלינו.

אדוּם־העין הזדקף מלוא־קומתו והתחיל טופח באגרופו על חזהו השׂעיר. שתי קורותינו היו שטות זו בצד זו, ואנחנו יושבים עליהן, צוחקים לעֻמתו. צחוק מהַסס היה צחוקנו בתחלתו וְלִוְיַת־פחד לו, אולם משנוכחנו שאין־אונים הוא הפעם, הרעמנו קולנו עליו, והוא ממרמר וחורק שִׁניו בזעם־רפיונו. מנוס־מבטח היה מנוסנו בעינינו ואנחנו צחקנו לו בלעג ובוז: קצרי־ראות היינו כֻלנו בני־העם.

פתאם חדל אדוּם־העין מטפוח על חזהו ומחרוק שִׁניו, עבר במרוצה את ערֵמת־הקורות ויֵצא אל שפת הנהר. ותוך־כדי רגע היה גילנו לבלהה. ידענו שאין זו דרך אדוּם־העין, שיִמָנַע מֵעֲשׂות נקמה באויביו. ועדין לא עלתה על דעתנו לחתור במים ולהתרחק מן החוף. והנה שב אדוּם־העין אל גל־הקורות והוא קופץ קפיצות גדולות ואחת מידיו העצומות מלֵאה חלוקי־אבנים עגֻלים ושְׁחוּקֵי־מים, אשר לקט על שפת הנהר. אשרינו, שלא מצא אבני־בליסטראות גדולות מאלה, אבנים שמשקלן, למשל, שתים או שלש ליטראות, כי רק כדרך עשרים רגל היתה בינינו ובינו, ועל־נקלה היה יכול להרגנו.

אפס כי בסכנה גדולה היינו גם עתה. תְּזִיז!.. אבן פעוטה אחת נִתְּזָה ועברה על פנינו בכח של חץ נפלט מקנה־רובה. אנכי וסרוח־אֹזן התחלנו חותרים במים בחפזון של טֵרוף־הדעת. תְּזִיז — זִיפּ — בַּנג!.. סרוח־אֹזן צעק מכאב־פתאם, האבן פגעה בין כתפיו. אחרי־כן נפגעתי אני ואצעק. נִצלנו רק בֶּאֱזוֹל האבנים מידי אדוּם־העין; וברוצו שנית ללקוט לו עוד חלוקי־אבנים, מהרנו לחתור במים והפלגנו מן החוף.

מעט מעט יצאנו מתוך תחום־יריָתו, אולם אדוּם־העין עדַין היה רץ על־פני החוף רצוא ושוב ולוקט לו אבני־בליסטראות, וחלוקי־האבנים עדַין מתעופפים על פנינו. במרכז הפלג היה זרם־מים קל ואנחנו לא הרגשנו בְּרָגְזָתֵנוּ, כי הזרם נושא אותנו, נשׂוֹא וסחוֹף לתוך הנהר. הוספנו לחתור במים ואדוּם־העין רץ אחרינו על־פני החוף ומתאמץ להתקרב אלינו ככל אשר יוכל. פתאם מצא לו פלחי־סלע גדולים. אבני־הבליסטראות האלה הרחיבו את תחומי־יריָתו. אחת מהן, כמלוא חמש ליטראות משקלה, פגעה בקורה על־ידי ממש, וכֹח־פגיעתה היה רב כל־כך, עד שננעצו ברגלי כעשרים מקִסְמֵי־המכִתָּה והם דוקרים בבשׂרי כמחטי־אש. אלו פגעה בי האבן, בודאי שהרגה אותי.

בינתים סְחָפָנוּ הזרם הלאה. דרך חתירתנו היתה מבֹהלת כל־כך, עד שאדוּם־העין היה הראשון שהרגיש בדבר, וצהלת־הנצחון שפרצה מפיו, אזהרת־סכנה ראשונה היתה לנו.

מְעַרְבָּלוֹת קטנות אחדות היו במקום שנגע קצה־הזרם במי־הפלג; הללו משכו את קורותינו לתוכן והתחילו מטלטלות אותן לעברים. מסובבות ומַטוֹת אותן הֵנה והֵנה. חדלנו מחתור ובכל כֹכנו התאזרנו להחזיק את הקורות יחד, זו בצד זו. בינתים לא חדל אדוּם־העין מסקל אותנו באבנים, ופלחי־הסלע נופלים מסביבנו, משכשכים במים ומתנקשים בנפשנו להמיתנו, והוא שואג עלינו בקולו, קול פרא אדיר.

לאָשרנו התעקם הנהר בערוּצו פתאם, במקום שעֵרה הפלג את מימיו לתוכו, וזרם־המים הסוחף נטה לשפת־הנהר השנית. אל עבר השפה ההיא, שפת־הנהר הצפונית, נשָׂאָנו הזרם ואנחנו שטים חיש־מהר ויורדים במורד הנהר. כך מהרנו לצאת מתוך תחומי־פגיעתו של אדוּם־העין. בפעם האחרונה ראינוהו מרחוק, כשהוא מרקד ומכרכר על ראש צוק אחד ומזמר, זמר־נצחון.

אני וסרוח־אֹזן החזקנו את הקורות יחד ושוּב לא עשינו דבר. קבלנו על עצמנו את גזֵרת גורלנו ולא נַעְנוּ ולא זַעְנוּ, עד שהרגשנו פתאם, שאנו צפים לאֹרך שפת־הנהר הצפונית ורק כדרך מאה רגל בינה ובינינו. אז החִלונו לחתור אל היבשה. כאן חזר הזרם ונטה ברֻבּו לשפת־הנהר הדרומית, וכך עלתה בידינו לחצות אותו במקום שהיה צר ביותר ומהיר ביותר. ובטרם ידענו את אשר לפנינו, יצאנו מתוכו ונכנסנו למפרץ שוקט אחר.

קורותינו שטו לאִטן, עד שנחו חרש על החוף. זחלנו שנינו ויצאנו אל היבשה. הקורות הפליגו מתוך המפרץ ונסחפו במורד־הנהר. הבטנו איש אל רעהו, אך צָחוֹק לא צחקנו. גֵרים היינו בארץ נכריה ולא עלתה על דעתנו, שיכולים אנו לשוב אל ארצנו בדרך אשר באנו בה.

למדנו לעבור נהר — ולא ידענו מה. איש מבני־העם לא עשה זאת לפנינו. הראשונים בבני־העם היינו, אשר דרכה רגלינו על שפת־הנהר הצפונית ובודאי שהיינו גם האחרונים. אין ספק שברבות הימים היו כל בני־השבט למדים לעשות זאת; אולם נדידת עם־האש ונדידת שרידי בני־העם, שבאה בעקֵבה, השיבו את התפתחותנו מאות בשׁנים אחורנית.

אין לשער את גֹדל הצרות, שתכפו על בני־העם עִם נדידת עם־האש. כשאני לעצמי, אני נוטה להאמין, שנדידה זו הביאה כליון חרוץ על בני־עמי, שהיה ענף אחד מענפי החיים השפלים, אשר הציץ ציץ אנושי ונקטף בעודו באִבו וזכרו אבד לנצח, על שפת הים הגועש, במקום שהנהר משתפך לתוכו. מובן מאליו, שאם אמת בפי, אני צריך להסביר, איך נשארתי אנכי בחיים. אבל מקדים אני מאֻחר למקדם והסברה זו תבוא בּעִתַּה.

 

פרק שׁנים־עשׂר    🔗

איני יודע, כמה ארכו ימי נדודינו בארץ הנכריה, אשר מצפון הנהר. דומים היינו לסַפָּנים, שנטרפה ספינתם בים, ומשנפלטו לאי־שומם, אינם יכולים למצוא את דרכם אל ארץ־מולדתם. הפנינו שכמנו ללכת מעבר הנהר ושבועות על חדשים תעינו לתֻמנו במדבר הגדול, אשר לא ישב בו איש מבני־העם. כבד ממני הדבר לתאר את מסעינו אלה כהלכתם ואי־אפשר לי לספר את כל המוצאות אותנו דבר יום ביומו. מאורעות אלו רֻבּם כֵּהים ומעֻרפלים בזכרוני, ורק זכר מקרים מעטים יעמוד לעיני ברור כל־צרכו.

ביחוד אני זוכר את יסורי הרעב, אשר סבלנו בהרים, בין האגם הארֹך ובין האגם הרחוק, ואת דבר העגֵל אשר צדנו, בעודו ישן בסבך־החֹרש. זוכר אני גם את בני עם־העצים, שוכני היער, אשר בין האגם הארֹך ובין ההרים. הם הם שהבריחונו אל ההרים והכריחונו לנוד משם אל האגם הרחוק.

לאחר שעזבנו את הנהר, עשינו את דרכנו מערבה, עד שבאנו אל נחל קטן אחד, שוטף באדמת־בצה. משם פנינו צפונה, הקפנו את הבצה וכעבור ימים אחדים הגענו א האגם, אשר קראתי לו האגם הארֹך. זמן־מה עשינו בקצהו העליון, מקום שמצאנו את מזונותינו בשֹׁפי, עד שנתקלנו יום אחד בבני עם־העצים. בריות אלו לא היו אלא קופים אכזרים, אולם מראֵהם לא היה שונה הרבה ממראה בּני־עמי. אמנם שׂערם היה רב משׂערנו, רגליהם משׂרגות יותר, קלועות מעשה־עבות; עיניהם קטנות מעט מעינינו, צואריהם קצרים ועבים מעט מצוארינו ונחיריהם נראים כנקָבים שבשטח שקוע. אולם על פניהם ועל כפות ידיהם ורגליהם לא צמח כל שׂער, וקולות־הברה שלהם היו דומים לקולותינו אנו באֹפן־בטוים ובמקצת גם במובנם. בני עם־העצים סוף־סוף לא היו שונים הרבה מבני־שבטנו.

הראשון מהם, שנזדמן לי בדרכי, היה זקן כָּמוּש, שפניו קמוטות, עיניו מלפלפות ורגליו כושלות. זקן שכזה, מן הדין שנתעלל בו. בימים ההם לא אהבנו את הזרים אשר לא מבני־מיננו, ואותו זקן לא מבני־מיננו היה. מבני עם־העצים היה האיש והוא זקן מאד. הוא ישב לרגלי עץ אחד, עץ־מעונו, כפי הנראה, שכן ראינו בין ענפיו את הקן הרעוע, שבו היה ישן בלילה.

רמזתי עליו לסרוח־אֹזן ושנינו השׂתערנו עליו. הזקן התחיל לטפס על העץ, אלא שלאִטו היה מטפס ואני תפשתיו ברגלו ומשכתיו לאחוריו. התעללנו בו להנאתנו: צבטנו אותו, תלשנו את שערו, תקענו לו באזניו, דקרנו את גופו בזמורות דקות, וכל אותה שעה אנחנו צוחקים שנינו ועיניו זולגות דמעות. כַּעְסוֹ שכעס ללא־הועיל שטות היה בעינינו. מגֻחך היה מראהו, בהתאמצוֹ להפיח אש באֵפר־עלומיו הקר, להחליף את כֹחו שכָּלה, במצוֹץ השָׁנים הרבות את לשַׁדו טפות טפות, ופניו מפיקים צער ולא עֶברה וזעם, כאשר יחפוץ, והוא חורק שִׁניו השחוּקות וטופח באגרופי־רפיונו על חזהו הצנום.

לנוספות אחזהו השעול והוא נשם בכבדות, הוגה ומגמגם בלי־הרף. מדי נסותו לעלות על העץ, היינו מושׁכים אותו לאחוריו, עד שלבסוף נכנע הזקן ברפיונו ושׁוב לא עשה דבר, אלא ישב ובכה. ואני וסרוח־אֹזן יושבים על־ידו, מגפפים בידינו איש את רעהו ושׂוחקים על משבַּתּו.

בכית הזקן היתה לקול פעִיָה דקה, הפעיה ליללה והיללה לצוָחה. נדהמנו למשמע אזנינו וככל אשר התאמצו להשתיקו, כן גברו צוָחותיו. אז הגיעו לאזנינו מתוך היער קריאות נשׂאות לא מרחוק: “גוֹהֶק! גוֹהֶק!” קריאות עונות על הראשונות נשמעו מעברם, ומדרך רחוקה מאד נשמע קול גדול ועבה קורא גם הוא: “גוֹהֶק! גוֹהֶק!” קריאת “והוּא! והוּא!” אף היא נשמעה ביער מסביבנו.

אז החלה הרדיפה. דומה היה, שלעולם לא תפסק. דרך העצים הבריחו אותנו כל בני־השבט וכמעט שתפשו אותנו. אנוסים היינו לרדת ארצה ומתוך כך היתה ידנו על העליונה, כי אמנם עם־העצים היו אלה, ואם כי בטפוס עברו הם אותנו, עברנו אנחנו אותם במרוצה. שׂמנו פנינו צפונה ובני עם־העצים רודפים אחרינו בקול יללה רבה. ברַחבוֹת־היער גברנו אנחנו ובָעֳבִי־הסבך גברו הם: אלה נבנים מחולשתם של אלה. ובכל אשר הוסיפו לרדוף אחרינו, כן נתברר בעינינו, כי לא מבני־מיננו הם האנשים ולא בעבותות־אהבה אנחנו קשורים אליהם.

שעות על שעות דלָקוּנו וליער לא היה קץ. ככל אשר היה לאֵל־ידינו התאמצנו לרוץ דרך הָרְחָבוֹת, אולם על גבול כל רַחֲבָה היה היער הולך ומתעבּה. יש שהיינו סבורים, שכבר נצלנו והיינו יושבים לנוח, אולם בטרם תשוב רוחנו אלינו, תִּשָׁמַעְנָה מדי פעם בפעם קריאות־המשׂטמה “והוּא! והוּא!” וקריאות־האימה “גוֹהֶק! גוֹהֶק!” ויש אשר עם גְוֹעַ הקריאה האחרונה הזאת תִּשָׁמע זעקת־פראים ממֻשכה: “הא־הא־הא־הא־הא־א־א־א־א”.

כך רדפו אחרינו בני עם־העצים הזועמים דרך היער. לבסוף, בשעה מאֻחרה אחרי הצהרים, התחילו מִדרוֹני־הגבעות מתרוממים והולכים והעצים הולכים ומקטינים. עלִינו בצלעי־הרים מכֻסי־דשא. כאן עברנו את רודפינו על־נקלה ועם־העצים חדלו ממנו ושבו אל יערם.

ההרים היו שוממים וזועפים. שלש פעמים נסינו ביום ההוא לשוב היערה. אולם בני עם־העצים עדַין ישבו במארב ומדי פעם בפעם היו מגרשים אותנו משם. בלילה ישנתי עם סרוח־אֹזן על־גבי עץ־נַנָס, שגבהו כגֹבה אחד השיחים. מלוננו זה לא היה מלון־מבטח לנו, ועל נקלה היינו יכולים להיות לְבָרוֹת לאחת החיות המשַׁחרות לטרף.

בבֹקר יום־המחרת שׂמנו פנינו אל עבר ההרים, כי יראת עם־העצים היתה על פנינו. ודאי לי, ששום מטרה ברורה לא היתה לנגד עינינו, בצאתנו לדרכנו זאת. רק הסכנה, אשר נצלנו ממנה זה־עתה, היתה מאיצה בנו. זכר נדודינו אלה מעֻרפל מאד בזכרוני. ימים רבים עשינו בחבל הארץ השוממה ההיא, ויסורים קשים סבלנו שם, יסורי־פחד ביחוד, כי חדש וזר כל־כך היה הכל בעינינו. גם הצִנה הציקה לנו והרעב אחריה.

ארץ־שממה היתה זאת, ארץ סלעים, נחלי־מים קופצים וַאֲשָׁדוֹת רועשים. עלִינו הרים וירדנו בקעות וגֵאָיוֹת רחבות־ידים ומסביבנו, לכל מלֹא־העין, רכסים מתנשׂאים עד אין קץ. בלילות היינו ישֵׁנים בִּפְחָתִים וּבְחַגְוֵי־הסלעים, ובלילה קר אחד לַנּו על ראש צוק שָׁנוּן ודק, שהיה נראה כעין עץ.

מתעלפים ברעב הגענו לבסוף, בצהרי יום שָׁחוּן אחד, אל רכס־הרים מבדיל בין מים למים. מעל שדרת־הארץ הגבוהה הזאת ראינו אגם רחוק רובץ בצפון, מעבר לרכסים, ההולכים ומשפילים ומקטינים. השמש זרחה על מי האגם, ערבות־דשא רחבות וישרות השתטחו מסביבו, ולמזרחו שורה שחורה, שורת יער משתרע אל מרחוק.

דרך שני ימים היתה לפנינו משם ועד האגם וכחנו כשל ברעב, אולם על חוף האגם מצאנו עגל רך, ישן בחֹרש שנת־ישרים. טרחה יתרה טרחנו בו, כי רק בידינו ידענו להרוג. אכלנו מן הבשר לשׂבע ואת הנותר נשאנו אל מזרח היער, להטמינו באחד העצים. לא שבנו עוד אל העץ ההוא, כי שפת הנהר, היוצא מן האגם הרחוק, היתה עמוסה פַּלְמוּדִים, אשר עלו מן הים להטיל שם את ביציהם והם נטושים חֳמָרִים חֳמָרִים.

מן האגם ולמערבו השתרעו ערבות־הדשא הרחבות, ושורי־הבר ובהמות־השדה רועים בהן המונים־המונים. גם סיעות כלבי־יער רבות היו שם ומקום־סכנה היה המקום לנו, מאין עצים מסביב להתחבא בין ענפיהם. ימים רבים הלכנו צפונה לאֹרך הנהר. אחרי־כן נטינו פתאם מן הנהר הצדה, ואיני יודע, מה טעם נטינו. פנינו למזרח ואחר־כך, דרך יער גדול, לדרומית־מזרחית. אין רצוני להלאות אתכם בפרטי מסענו. לא עמדתי עליהם, אלא כדי להודיע, איך הגענו סוף־סוף אל ארץ עם־האש.

יצאנו אל הנהר ולא ידענו, כי נהרֵנו הוא. כל־כך ארכו לנו ימי נדודינו, עד שהתרגלנו לראות את עצמנו נעים ונדים, אובדים בארץ לא־לנו. ובהביטי עתה לאחור, אני רואה ברור, עד כמה היו חיינו וגורלנו תלוים בכל מאורע קל. לא ידענו, כי נהרֵנו הוא הנהר הזה. אי־אפשר היה לנו לדעת זאת — ואלמלא עברנו אותו, ודאי שלא היינו שבים אל עדתנו לעולם; ואנכי, האדם המודרני, שהייתי עתיד להִוָּלֵד לאחר מאות אלפי שנה, לא הייתי נולד עולמית.

ואני וסרוח־אֹזן הלא נכסף נכספנו לשוב. בדרכנו תקפו עלינו געגועינו על מולדתנו ועל בני־מיננו ולעתים קרובות זכרתי את קלת־הרגלים, אותה ריבה, הוגה הגה חרישי, שטוב כל־כך היה לי להיות אִתה ואשר ישבה לבדה ואיש לא ידע את מקום־שבתה. הרגשת־רעבון היתה מתעוררת בי מדי זכרי אותה, ואפילו בשעה שלא הייתי רעב כל־עִקר ואפילו לאחר שהייתי אוכל לשׂבע.

אבל נשוב־נא אל הנהר. מזונותינו באו לנו בשֹׁפי, רֻבם פרי גרגרים ושרשים מלאים עסיס, ועל שפת הנהר השתעשענו שעות רבות מדי יום ביומו. ופתאם הֵנֵץ רעיון במוחו של סרוח־אֹזן. בעיני ראיתי בְּהָנֵץ בו הרעיון ההוא. דבר נראה בעין היה זה. ארשת צער ובקשת־רחמים הופיעה בעיניו והוא נפעם ונדהם. אז נעכרו עיניו פתאם, כאלו נשמט הרעיון המתרקם מתחת ידו, וכעבור זמן־מה שבה אליהן ארשת הצער ובקשת־הרחמים, כי לא הרפה ממנו הרעיון והוא תפסו שנית. הוא הביט אלי, אל הנהר ואל שפתו הרחוקה. הוא נסה לדַבר, אבל חסר היה קולות מספיקים, כדי להביע את רעיונו. פטפוט משֻׁנה פרץ מפיו ואני רק צחקתי לשמעו. קול־צחוקי הכעיסו והוא שלח בי את ידו לפתע־פתאם והפילני ארצה. מובן מאליו, שתגרה פרצה בינינו ואני הברחתיו אל ענפי עץ אחד. ובשבתו עליו, קִטֵּם לו זמורה ארֻכּה להטילה בי, מדי נסותי לתפשו.

ורעיונו דעך בו. אני לא ידעתי מה טיבו והוא שכחהו. אולם בבֹקר יום־המחרת נֵעור בו הרעיון עוד פעם. אפשר שגעגועיו על ארץ־מולדתו התגברו בו ונתנו כח לרעיונו שלא יאבד. בין כך ובין כך ואותו רעיון נֵעור בו שוב, ולא עוד אלא שנעשה ברור משהיה. הוא הורידני אל המים, למקום מפרץ קטן, שקורה אחת היתה נחה בו. סבור הייתי, שהוא אומר להשתעשע, כדרך שהיינו עושים בפי הפלג. ולא עמדתי על כונתו, גם בראותי אותו מסיע עוד קורה אחת אל המים מעם שפת־הנהר.

לא ירדתי לסוף דעתו, אלא לאחר שעלִינו על קורותינו, מחזיקים אותן יחד זו בצד זו וחותרים ומפליגים לתוך הזרם. הוא הפסיק את חתירתו, רמז לי על שפת־הנהר השנית אשר במרחק ומתוך קריאות חזקות ומעודדות שב לחתור במים. הבנתי גם אנכי וחתירתנו היתה נמרצת. הזרם הסוחף אֲחָזָנוּ והטילנו לשפת־הנהר הדרומית, אותם בטרם הגענו ליבשה, שב והטיל אותנו לאחורינו אל עֵבר שפתו הצפונית.

כאן נחלקנו בדבר: בראותי ששפת־הנהר הצפונית קרובה אלינו כל־כך, התחלתי חותר אליה, אולם סרוח־אֹזן נסה לחתור אל שפתו הדרומית. הקורות הסתובבו במעגל סביב, מבלי הֵימין או הַשׂמאיל וכל אותה שעה היער חולף־עובר על־פנינו ואנחנו יורדים במורד הזרם שלא בטובתנו. להִלחם איש באחיו לא יכולנו. ידענו שאסור לנו להרפות את ידינו ורגלינו מן הקורות, אלא שֶׁהֶעְתַּרְנוּ דברינו, דברי ריב ולגלוג, איש על רעהו, עד ששב הזרם ונשׂא אותנו אל שפת־הנהר הדרומית. עכשו היתה זו קרובה אלינו יותר ומתוך שלום ואחדות חתרנו אליה שנינו. יצאנו ליבשה עם מפרץ קטן אחד ומיד עלינו על העצים לתור את המקום.

 

פרק שׁלשׁה־עשׂר    🔗

בלילה הראשון לבואנו אל שפת־הנהר הדרומית מצאנו את בני עם־האש. אחדים מהם, סיעת צַיָדים נודדים, כפי הנראה, חנו בלילה ההוא בקרבת העץ, אשר אִוִּינו שנינו, אני וסרוח־אֹזן, למלון לנו. קולות בני עם־ האש החרידונו בתחִלה, אולם כעבור זמן־מה והחֹשך היה על הארץ, משכה אש מדורתם את לבנו. דומם ובזהירות יתרה זחלנו מעץ אל עץ, עד שנגלה עלינו המחזה במלואו.

במערה אשר בין העצים, על שפת־הנהר, יקדה אש המדוּרה. אנשי־האש, כששה במספר, ישבו מסביב לה. סרוח־אֹזן נאחז בי פתאם, עד שהרגשתי בו, שהוא רועד. הסתכלתי באנשים וארא את הצַיד הזקן, קטן־הקומה וכמוּש־הפנים, אשר ירה והרג את שבוּר־השן לפני שנים רבות, בהפילו אותו מעל העץ. בקומו ללכת אנה ואנה להוסיף עצים על המדורה, ראיתי שהוא צולע על רגלו החבוּלה. מוּם־קבוע היה מוּמו. כחוש וכמוש היה מאשר לפנים, ושׂער־פניו כֻלו שֵׂיבה.

שאר הצַיָדים היו צעירים לימים. ראיתי את קשתותיהם וחציהם מֻנחים אצלם על הארץ ומיד עמדתי על טיבם. אנשי־האש היו לבושים עורות־חיות, מכסים את מתניהם וכתפיהם, אולם זרועותיהם היו חשופות ורגליהם לא מָנְעָלוֹת. האנשים האלה לא היו שׂעירים כבני־עמנו. ראשיהם לא היו גדולים ובצורת ראשם, המשתפע מעיניהם ומעלה, לא נבדלו הרבה מבני־שבטנו.

קומתם לא היתה זקופה כקומתנו ותנועותיהם לא פזיזות כתנועותינו. חוט־שדרתם, שוקיהם ופרקי ארכובותיהם היו קשים משלנו. זרועותיהם היו קצרות מזרועותינו ומעולם לא ראיתי אותם נוגעים בידיהם באדמה להחזיק מעמד בדרך הלוכם. שריריהם היו מְעֻגָּלִים משרירינו, מקבילים יותר איש אל אחיו ופניהם נעימים מפנינו. נחיריהם היו פתוחים ונשקפים למטה וגבי־חטמיהם, שהיו מפֻתּחים יותר, לא נראו שטוחים ושקועים כשלנו. שפתיהם לא היו ספוֹגיות ומשֻׁרבּבות כשפתינו ומלתעותיהם לא דומות למלתעות־חיה כמלתעותינו אנו. אולם גם הם היו צנומי־שוֹקַים כמונו ומשקלם לא עלה הרבה על משקלנו. בכלל היו אלה שונים ממנו פחות משהיינו אנו שונים מעם־העצים ובודאי ששלשת המינים האלה היו קרובים זה לזה, קרובים באֹפן נִכּר.

המדורה אשר ערכו הצַידים, הרהיבה את עינינו עד מאד ואני וסרוח־אֹזן ישבנו שעות רבות מביטים בלהבות ובעשן. קסם היה בה, בהִזרק לתוכה גזרי־עץ חדשים ומטרות רשפים הגביהו עוּף. חפצתי לגשת אל האש להביט בה מקרוב, אך נבצר ממני הדבר. רבצנו תחתינו בין עפאי עץ אחד. אשר בקצה הַמַּעַר, ולא ערבנו את לבנו לצאת ממחבואנו.

אנשי־האש ישבו שפוּפים מסביב לאש, ראשיהם נטוּים על ברכיהם והם ישֵׁנים. שנתם לא ערבה להם. אזניהם התנענעו בשנתם וכֻלם שׂבעי־נדודים. מדי פעם בפעם היה אחד מהם קם ממקומו ומוסיף עצים על האש. בחֹשך השׂורר ביער מחוץ לעִגוּל־האור תעו חיות משחרות לטרף. ואני וסרוח־אֹזן הכרנו אותן על־פי קולותיהן. כלבי־היער וצבוֹע אחד היו שם ופעם נשמע קול יללה ונהם אדיר כל־כך, עד שהקיצו כל אנשי־האש משנתם תוך־כדי רגע.

אריה ולביאתו התיצבו תחת עצנו, הסתכלו בָּאֵשׁ בעינים מסקרות ושׂערם סמר. האריה לקלק את עור־בשרו מתוך רגזת־תאבון, כאומר לגשת אל סעֻדתו. אולם הלביאה היתה זהירה יותר. היא הרגישה בי ובסרוח־אֹזן ושניהם תלו את עיניהם בנו, עומדים דומם ונחיריהם מרתיתים ומריחים. אז שאגו שאגה עצורה, הביטו אל האש עוד הפעם ונעלמו מסבכי היער.

עוד זמן רב נשארנו אני וסרוח־אֹזן על העץ צופים ומסתכלים. מדי שעל שמענו קול שעטת גופות כבדים, עוברים בסבך דרך השיחים, ומתוך העלטה, אשר מעבר לעגול־האור, הציצו בנו עינים מבריקות מנֹגהּ־האש. שאגת־האריה נשמעה במרחק ויללת חיה פגועה, מפרכסת ומשכשכת באחד ממקומות־השתיה, נִשׂאה ובאה מדרך רבה. מאצל הנהר הגיעה לאזנינו נחרת־קַרְנַף חזקה.

בהקיצנו משנתנו בבֹקר שבנו וזחלנו אל המדורה. זו עדַין היתה מהבהבת ואנשי־האש כבר הלכו להם. סיַרנו את היער לשם זהירות ואחרי־כן רצנו אל המדורה. חפצתי לעמוד על טיב האש ובאצבעי ואגודלי חָתִיתִי לי גחלת לוחשת אחת. צעקת הכאב והפחד, אשר פרצה מפי, בהשליכי אותה לארץ, הניסה את סרוח־אֹזן אל בין העצים ומנוסתו החרידה אותי אחריו.

זהירים יותר היינו, בשובנו אל האש שנית, ובגחלים הלוחשות לא נגענו עוד. התחלנו לחַקות את אנשי־האש. ישבנו שפופים עם המדורה, ראשינו נטוים על ברכינו ואנחנו נראים כישֵׁנים. אז חקינו את אֹפן דבורם, מסיחים בלשונם בקול פטפוט ולהג הרבה. נזכרתי, שראיתי את הצַיד הזקן מחטט באש במקל אשר בידו וגם אני חטטתי באש במקל, הופך ערמות גחלים לוחשות על־פניהן ומעלה ענני רֶמֶץ לבן. משׂחק נהדר היה זה, וכעבור זמן־מה עֲטָפָנוּ הָרֶמֶץ לבָנים.

מובן מאליו, שחקינו את אנשי־האש גם בהֲטָבַת המדורה. נסינו להוסיף גזרי־עץ קטנים על האש ונסיוננו עלה יפה. הלהבה אחזה בעצים, המתנפצים בקול, ואנחנו מכרכרים ומפטפטים פטפוט־חדוה. אז התחלנו זורקים אל המדורה גזרי־עץ גדולים מן הראשונים, מוסיפים והולכים, עד שעָצְמָה האש. רַצנו מתוך התרגשות, רצוא ושוב וגָרור מן היער ענפים ובַדים יבשים. הלהבות תִּמרו למעלה־למעלה, גֵאות־העשן התאבכה מעל לעצים וקול־הנֵפץ, נהמת הלהבה ושאגתה, הולך וחזק. מפעל זה כביר היה מכל אשר עלה בידינו מעולם ועליו היתה גאותנו. אנשי־האש היינו גם אנחנו בעינינו, בכרכרנו בכל עֹז כשני גְנוֹמִים לבָנים אשר בַּתַּבְעֵרָה.

בעשׂב היָבש ובשׂיחים אחזה האש ואנחנו לא ידענו, פתאם התלקחה השׁלהבת בעץ גדול אחד, אשר בקצה המַער. הבטנו בו בעיני תמהון. חֹם האש הרתיענו לאחורינו. עוד עץ אחד נאחז באש ועוד אחד ועוד ששה. נבעַתנו שנינו, המפלצת שלחה רסן מפניה. בפחדנו גָהַרנו ארצה והאש אוכלת מסביב בכל פה ועוטרת אלינו לתפשנו. ארשת הצער החרישי, שהיתה לעינינו תמיד, בהיות דבר נשׂגב מבינתנו, הופיעה בעיני סרוח־אֹזן ובודאי שהופיעה גם בעיני. התקפלנו יחד, מגפפים איש את אחיו בידינו, עד שהתחיל החֹם מתקרב אלינו וריח שׂער חרוך עלה באפנו. אז פנינו עֹרף, נסנו מערָבה דרך היער, מביטים לאחורינו וצוחקים בדרך מנוסתנו.

לעת־הצהרים באנו אל מֵצַר־ארץ אחד, אשר הָרְאֵינו אחרי־כן לדעת, כי עקמומית הנהר, החגה מסביבו עגול שלם כמעט, היא הנותנת לו את צורתו. לכל רֹחב המֵצר השׂתרעו רֻכסי גבעות שפלות עוטפות־יער. עלִינו עליהן והבטנו לאחורינו אל עֵבר היער, אשר היה לים־שלהבת שוטף מזרחה ברוח־קדים עזה. עשינו את דרכנו מערבה לאֹרך שפת־הנהר, ובטרם ידענו א אשר לפנינו, באנו אל טירת עם־האש.

טירה זו עמדה במָקום אֶסְטְרַטֵגִי מְצֻיָן: בחצי־האי, אשר משלשת עבריו הֵגֵן עליו הנהר המתעקם. רק מעֶברו האחד אפשר היה להגיע אליו דרך היבשה, דרך מֵצר־הארץ אשר עברנו, אולם הגבעות השפלות אשר בו, שמשו מעצור טבעי לכל הבא גם מצד זה. מֻבדלים ומֻפרשׁים משאר העולם ישבו בני עם־האש בארץ הזאת וימים רבים, כפי הנראה, רבו ועצמו בה. סבור אני, שֶׁעָצְמָתָם היא שגרמה, ליציאתם מארצם; יציאה זו, שהביאה שואה על בני־שבטנו. אוכלוסיהם רבו, כפי הנראה, עד שלא יכלה הארץ לנשׂוֹא אותם. אז נפוצו על־פני האדמה ובדרכם הורישו את בני־העם מפניהם, נאחזו במערותיהם והתנחלו בארץ אשר היתה ארץ־נחלתנו בתחלה.

אבל אנכי וסרוח־אֹזן לא חשנו עתידות לנו, בראותנו את עצמנו במצודת עם־האש. מחשבה אחת לקחה את לבנו, מחשבת פליטתנו. ואף־על־פי־כן לא יכולנו להדיר הנאה מסקרנותנו ולהתאפק מהציץ בטירה. בפעם הראשונה בימי חיינו ראינו את נשי עם־האש ואת טפם. רֹב הקטנים היו ערֻמים, אולם הנשים היו לבושות עורות־חיות.

גם בני עם־האש ישבו במערות. המגרש רחב־הידים אשר לפני המערות היה נוטה ויורד אל הנהר, ומדורות־אש קטנות הרבה דולקות בו. אולם לא ידעתי, אם בִּשלו בני עם־האש את מאכליהם. אני וסרוח־אֹזן לא ראינו אותם בבַשלם. ואף־על־פי־כן נראה לי, שהיתה להם ידיעה כל־שהיא בחכמת־הבשול. את מימיהם היו הם מביאים מן הנהר בדלועים חלוּלות. רבים היו היוצאים והבאים וקולות נשים וילדים נִשׂאוּ מעברים. הילדים היו משתעשעים ומתהוללים כדרך ילדי העם, ויותר משהיה מראה הגדולים שבעם־האש כמראה הגדולים שבעם, היה מראה קטניהם כמראה קטנינו.

אנֹכי וסרוח־אֹזן לא התמהמהנו. ראינו אחדים מן הנערים הגדולים יורים בחצים ובקשת ומיד חמקנו ועברנו אל לב היער ומשם עשינו דרכנו אל הנהר. על שפתו מצאנו רפסוּדה אחת, רפסוּדה ממש, מעשה ידיו של אחד מאנשי־האש, כפי הנראה. שתי קורותיה היו קטנות וישרות, קשורות ואחוזות שרשים רעננים ויתדות־עץ.

הפעם עלה הדבר במחשבת שנינו גם יחד: הלא נמלטים אנחנו מארץ עם־האש, ומה טוב לפנינו מעבור את הנהר בקורות האלה? עלִינו עליהן והפלגנו מן החוף. ופתאם אחז דבר־מה ברפסודה בחזקת־היד, טלטלהּ במורד־הנהר וחבטהּ בחוף. במעצור הפתאֹמי הזה כמעט נִעֵר אותנו המימה. הרפסודה היתה אסורה אל אחד העצים בחבל קלוע שרשים משׂרגים. הִתַּרְנו את החבל והפלגנו שנית.

בהגיענו אל הזרם, כבר הרחקנו כל־כך לשוט במורד־הנהר, עד שנגלתה עלינו טירת עם־האש במלואהּ. טרודים היינו בחתרנו במים ועינינו נטויות אל עבר־הנהר השני ולא ידענו דבר, עד ששמענו קול צעקה עולה מן החוף. הבטנו מסביבנו. בני עם־האש עמדו על שפת־הנהר המונים־המונים, מביטים אחרינו ומרמזים עלינו, ורבים מהם מגיחים ויוצאים ממערותיהם. ישבנו על הקורות לראות במחזה, עד כי שכחנו לחתור במים. מהומה נפלה בקהל העומדים על שפת־הנהר, אחדים מהם כוננו עלינו את קשתותיהם וחצים מספר נפלו על־ידנו. אפס כי רבה היתה הדרך מהם.

יום־גדולות היה היום ההוא לי ולסרוח־אֹזן. מאכֹלת־האש, אשר ערכו ידינו, הקדירה בעשִׁנהּ את חצי־השמים ועתה הנה נמצאנו בלב הנהר, שאננים מפחד־רעה ומקיפים את מצודת עם־האש. ישבנו תחתינו וצחקנו להם בהִנָשׂאנו על פניהם, עוברים והולכים לדרום, פונים לדרומית־מזרחית ומשם למזרח ולצפונית מזרחית ושוב למזרח ושוב לדרומית־מזרחית, סובבים והולכים למערב בְּמֵעֵין עקמומיות כפולה. עקמומיות הנהר, המתפתל במקום ההוא ועונב כמין עניבה מִתּוֹכוֹ וּבוֹ.

עודֵנו נִשׂאים למערב, עם־האש במרחק מאחרינו, והנה הופיע לעינינו מחזה נוף אשר ידענו. מקום־השתיה הגדול היה זה, מקום־השתיה, אשר הרחקנו לנדוד אליו פעם או שתים לראות בתהלוּכת החיות היורדות לשתות. ידענו, כי חלקת־הגזרים רובצת מאחוריו ומערות העדה אחריה. התחלנו חותרים אל החוף, העובר על פנינו קל־מהרה, ובטרם ידענו את אשר לפנינו, הגענו אל מקומות־השתיה אשר לבני העדה. נשים וילדים שואבי־מים עמדו שם, ממלאים את דלועיהם. למראנו נסו כֻלם כמטֹרפים במעלה השבילים ונתיב דלועים, אשר נפלו מידיהם בנוסם, נשאר מאחריהם.

יצאנו ליבשה ולא נָתַנוּ את לבנו לאסור את הרפסודה אל החוף והיא שטה לה במורד הנהר. בזהירות יתרה עשינו את דרכנו במעלה שביל אחד. כל העם נעלמו במערותיהם, אולם זעיר שם זעיר שם ראינו עינים מציצות בנו מאחת המערות. אדוּם־העין לא יצא ולא נראה. שוב היינו בארץ־מולדתנו ובלילה יָשַׁנו במערתנו הקטנה אשר במרום־הסלע, אם כי צריכים היינו בתחלה לגרש מתוכה את הפרחחים עזי־הנפש, אשר התנחלו בה בימי־נדודינו.

 

פרק ארבעה־עשׂר    🔗

חדשים נקפו. פרשת הפורעניות, שהיתה עתידה לבוא עלינו, עוד טרם באה ובינתים היינו מפַצעים אגוזים ורואים חיים. זכורני, אותה שנה עלו האגוזים יפה. מלוא דלועינו היינו לוקטים מהם ומביאים למקומות־הַפִּצּוּעַ, מניחים אותם בבקיעי־הסלע, מפצעים אותם באבן אשר בידנו ואוכלים אותם באותו מעמד.

בשנה ההיא, בתקופת־הבציר, שבנו אני וסרוח־אֹזן ממסעינו רַבּי־המאורעות, והחֹרף הבא חם היה. לעתים תכופות הייתי הולך לסביבות עץ־מולדתי אשר ביער, משוטט ומבקש בכל חבל־הארץ, אשר בין בצת הגרגרים הכחֻלים ובין פי־הפלג, מקום שלמדנו אני וסרוח־אֹזן את תורת־הסַפָּנות, — ואת קלת־הרגלים לא מצאתי. נֶעֱלֹם נעלמה ועקבותיה לא נודעו. ואני חפצתי בה, כי חָזַק עלי הרעב אשר הזכרתי ואשר היה דומה לרעבון־הגוף, אם־כי רעבוני זה היה אוחז אותי גם בהיות כרסי מלֵאה. אבל שוא בקשתי אותה, כי לא מצאתיה.

ואף־על־פי־כן לא היו חיינו במערות חיי־שעמוּם. אדוּם־העין היה לנו ענין לענות בו. אני וסרוח־אֹזן לא ידענו מרגוע בלתי־אם בהיותנו במערתנו הקטנה. למרות אשר הרחבנו את פתחה, עדַין היינו צריכים דחוק את עצמנו, מדי הִכָּנסנו לתוכה. ואם כי מפקידה לפקידה הוספנו להרחיבו עוד, צר היה בכל זאת מעבור בו גוף אדוּם־העין, גוף ענק. אולם הוא לא נִסה עוד להשתער על מערתנו. לקח טוב נתתי לו וחבֻּרה גדולה היתה תלויה לו בצוארו, זֵכר למכה, אשר הכיתיו בפתח־הסלע. חבֻּרה זו לא זזה ממקומה כל־ימיו וגדולה היתה כדי הֵרָאוֹת מרחוק. לעתים קרובות התענגתי למראה מעשי־ידי ויש אשר העיר בי צחוק, בהסתכלי בו ממקום־סתר שאנן מפחד.

בני־העם לא היו באים לעזרתנו, אִלו טרף אדוּם־העין אותי ואת סרוח־אֹזן לעיניהם; ובכל זאת היתה חבה יתרה נודעת לנו מהם. אפשר, כי לא מאהבתם אותנו נטו לנו רצון, כי אם משנאתם את אדוּם־העין. אולם בין כך ובין כך היו מזהירים אותנו תמיד מדי התקרבו. אם ביער ואם במקומות השתיה או על הככר אשר לפני המערות — תמיד היו זריזים להזהירנו. וכך היו לנו עינים רבות לעזרה במלחמתנו את אדוּם־העין, הפרא הקדמון.

יום אחד נתפשתי בכפו כמעט: בבֹקר השכם היה הדבר, ובני־העם עוד טרם נֵעוֹרו. לפתע־פתאם אֵרע המאורע. אדום־העין חסם לפני את הדרך, המובילה אל מערתי אשר במרום־הסלע. ובטרם ידעתי את אשר לפני, קפצתי לתוך המערה הכפולה, היא המערה, אשר בה התחמק ממני סרוח־אֹזן לפני שנים רבות ואשר בה נִגַף שן־החרב הזקן, ברדפו אחרי שני בני־העם. בעברי את הנקרה אשר בין שתי המערות, מצאתי, כי אין אדום־העין רודף אחרי, ותוך־כדי רגע התפרץ לתוך המערה מבחוץ. חזרתי והתחמקתי דרך הנקרה והוא זנק החוצה ומשם אל המערה השנית, אשר בה ישבתי. שָׁניתי את מעשי הראשון ושוב התחמקתי דרך הנקרה.

מחצית־היום הייתי כָּלוּא שם, עד שחדל ממני. מן היום ההוא והלאה לא היינו אני וסרוח־אֹזן מטפסים אל מערתנו אשר במרום־הסלע, מדי הופיע אדום־העין לפנינו והשעה מספיקה לנו להתכנס אל המערה הכפולה. אולם זהירים היינו בו, שלא יחסום את הדרך לפנינו.

בחֹרף ההוא הרג אדום־העין את אשתו האחרונה, בהתעללו בה ובהכותו אותה מכות אכזריות. פרא קדמון קראתי לו, אולם בזאת היה רע גם מן הפראים הקדמונים, כי הזכרים שבבעלי־החיים השפלים במעלת־התפתחותם אינם מתעמרים בבנות־זוגם ומכל־שכן שאינם הורגים אותן. ולפיכך אני סבור, שעם כל נטיותיו הפראיות בִּשֵׂר אדום־העין את בוא האדם בתכונתו זאת, כי רק הזכרים שבמין האנושי הורגים את בנות־זוגם.

צפוי היה הדבר, שכיון שיהרוג אדום־העין את אשׁתו, מיד יֵצא לבקש לו אחרת. הפעם נתן עיניו בִּמְזַמֶּרֶת, נכדתו של מֹח־עצם הזקן ובתו של חסַר־השֵׂער בנו. ריבה רכה היתה זו, אוהבת לזמר בפתח־מערתה בשעת בין־השמשות. רק לפני זמן־מה הזדַוגה עם עֲקוּם־הָרַגְלַיִם, בחור שוקט, בורח מריב ואינו מכלים דבר בארץ. גבור־מלחמה לא יה העלם. גוּץ היה וכחוש, ולא קל ברגליו כשאר בני־העם.

מעולם לא עשה אדום־העין נבלה גדולה מזו. בדממת בין־השמשות אֵרע הדבר, ואנחנו נקהלים על הככר, בטרם נעלה אל מערותינו. פתאם השׂתערה המזַמרת במעלה אחד השבילים, המובילים ממקום־השתיה, ואדום־העין רודף אחריה, ברוצה אל בעלה. עקום־הרגלים העלוב התחלחל עד מאד. אבל גבור היה האיש יָדֹעַ יָדַע, כי המות אורב לו; ואף־על־פי־כן לא נסה להִמלט על נפשו. הוא הזדקף מלוא־קומתו, פטפט בקול, סמר את שערו וחשׂף את שִׁניו.

אדוּם־העין שאג שאגת־זעם. עוֹן פלילי היה בעיניו הדבר הזה, אשר יעֵז אחד העם להתיצב לפניו. ידו נשלחה פתאם ותפשה את עקוּם־הרגלים בצוארו. הלה נעץ את שִׁניו בזרועו של אדוּם־העין, אלא שתוך־כדי רגע נשברה מפרקתו והוא נפל תחתיו מפרפר ומפרכס על הארץ. המזמרת צוחה והגתה בקול. אדוּם־העין אֲחָזָהּ בשׂער־ראשה וסְחָבָהּ אחריו אל מערתו. בחֹזק־יד סחבה במעלה הסלע, סחוב והשלך אותה אל מערתו.

קצֹפנו עד מאד. נשׂאנו קול־צעקה ודעתנו נטרפה עלינו. מתופפים על לבנו, מסמרים שׂערנו וחושׂפים את שִׁנינו, התאספנו בזעמנו יחד. חוש־העֵדר נֵעור בקרבנו, נמשכנו איש אל אחיו מתוך הרגשת־צֹרך באחדות־פעולה ומתוך דחיפה לשתוף־מעשים. הרגשה זו סתומה היתה בדרך בוֹאה ולמלאות אחריה לא יכולנו, כי לא יכולנו להביעה. לא יצאנו כאיש אחד להרוג את אדוּם־העין מאין מלים בפינו. מחשבות כהות היינו חושבים וסמלי־מחשבה אין בידנו. סמלי־מחשבה אֵלו עדַין היו עומדים להולד בקרב הימים, לאט לאט ובקֹשי רב.

נסינו לעשות את צלילי־קולנו לְבוּשׁ למחשבות הכהות, המרפרפות כצללים בהכרתנו. חסַר־השֵׂער התחיל מפטפט בקול רם. בצלילי־פטפוטו התאמץ להביע את כעסו על אדוּם־העין ואת חפצו לשלוח ידו בו. עד כאן הגיע הוא בהבעת רעיונו ואנחנו בהבנתנו. ומשנִסה להביע את צֹרך־השתוף, אשר רחש לבו, נעשו צלילי־קולו פטפוט משֻׁנה סתם. גִּדָל־הַפָּנִים התחיל מפטפט אחריו, מתופף על לבו ושׂער־גבותיו סמר. אחד אחד הצטרפנו למקהלת־הזעם, עד שמֹח־עצם הזקן אף הוא התחיל הוגה בקולו המרֻסק ומתּיז בשפתיו הכמושות. אחד העם חטף מקל והתחיל מקיש בקורת־עץ. בן־רגע מצא האיש רִתְּמוּס להַקָּשָׁתוֹ ולא בטובתנו נענו לו צִוחותינו וקריאותינו. רִתְּמוּס זה הרגיע את רוחנו ובטרם ידענו נפשנו, שכחנו את כעסנו ונכנסנו לועידת־המולה רבה.

ועידות־המולה אלו אות ומופת הן לחֹסר־ההגיון ולחֹסר־המשטר, אשר בהם הצטַין עמנו. הנה אנחנו נקהלים יחד מתוך זעם רב, האוחז אותנו כאיש אחד, מתוך דחיפה לאחדות ושתוף־מעשים, ורִתְּמוּס גם תוקף עלינו ומביאנו לידי שכחה. אוהבי־חברה היינו וּועידות זמרה וצחוק אלה השׂביעונו רצון. מעין רמז היה בהן למועצות האדם הקדמון ולאספות הלאומיות ולכנסיות בין־הלאומיות אשר לאדם בן־זמננו. אולם לנו, בני־הארץ־בנעוריה, לא היתה שפה וכדוֹר־ההפלגה היינו באספותינו, הוגים ומַהגים בבליל־קולות, שׁרִתְּמוס־פרא בוקע מתוכו ונושא בקרבו זרע אמנות, עתידה לבוא. אמנות זו בראשית יצירתה עמדה אז.

מיני הרִתּמוס, שהיינו מוצאים לנו, לא היו מאריכים ימים בקרבנו, אלא הולכים ואובדים תכף ללֵדתם ואנדרלמוסיה יורדת לתוכנו, עד שנמצא את הרִתּמוס האובד או עד שנקים לנו רִתּמוס חדש תחתיו. ויש אשר יבקעו כששה מיני רִתּמוס בבת אחת וכל אחד מתגבר בפיות המחזיקים בו, המתאמצים להשתיק את שאר אֶחיו ולהמליכו על כֻּלם.

ברגעי האנדרלמוסיה שבין רִתּמוס אחד לשני, היה כל אחד ממנו מפטפט והוגה, צורח וצֹוֵחַ, מרקד ומכרכר ביחיד, ואיש איש מלא מחשבות ומאוים משלו, שאין לאחרים חלק בהם, איש איש עולם קטן בפני עצמו, מֻפרש ומֻבדל משאר העולמות הקטנים, החָגים ברעש מסביבו, ואז יבוא רִתּמוס הכלל, מחיאת־כפים או הַקָשָׁה במקל על גבי קורה, כרכור שחזר עליו אחד מבני הכנופיה פעמים אחדות, או זמר מקֻטע, הָגוּי בקצב ובהטעמה עולה ויורדת: אַ־בַּנְג, אַ־בַּנְג, אַ־בַּנְג, אַ־בַּנְג! וכל העם, כל העולמות המֻפרשים האלה, נַענים לו אחד אחד, עד שהם יוצאים במחולות־מחנים או מזמרים במקהלה כֻלם כאחד. “הא־אה, הא־אה, הא־אה־הא!” היתה אחת מזמירות־המקהלה החביבות עלינו ביותר. ואחריה: “אַה־וַה, אַה־וַה, אַה־וַה־הַה!”

מנתרים מתוך העויות־שגעון, חגים ונעים כאחד, היינו יוצאים במחולות, בשיר וזמר, באפלולית בין־השמשות, הצונחת על הארץ בנעוריה, באים לידי שכחה, מַשרים אַחדות בתוכנו ומגיעים לשכרון־החושים. כך שִׁכְּכָה האמנות את זעמנו באדוּם־העין וצוָחת־מקהלתנו הפראית וּועידת־המולתנו לא חדלו, עד שהזהיר אותנו הלילה מפני בלהותיו, ובקראנו חרש זה את זה, זחלנו בלאט אל מאוּרותינו אשר בסלעים. הכוכבים יצאו וחֹשך היה על הארץ.

רק מפני החֹשך היינו מפחדים. גרעיני־אמונה ומֻשׂגי עולם כמוס עוד טרם יהיו בלבנו. ידענו רק את עולם־המציאות ולא היינו מפחדים אלא מפני דברים שבמציאות ופגעים של ממש: החיות הדורסות, חיות בשר־ודם. הן הן שהפכו לנו את החֹשך לפחדים, כי עת־הטרף היה החֹשך. רק אז היו יוצאות ממאורותיהן ומזנקות לא־נראות על טרפן מתוך העלטה, מַאֲרָבָן.

אפשר שמתוך הפחד הזה, פחד בריות־החֹשך הממשיות, נולד פחד הבריות הדמיוניות, אשר התפתח לאמונה בעולם כביר בלתי־נראה. אפשר שככל אשר הלך דמיון האדם הלוך והתפתח, כן גדל והתפתח גם פחדו את המות, וצאצאי־העם אָצלו מפחדם זה על החֹשך ומלאוהו שדים ורוחות. סבור אני, שפחד עם־האש מפני החֹשך כבר היה מֵעֵין זה. אולם אנחנו, בני־העם, לא היינו מפסיקים את ועידות־המולתנו ובורחים אל מערותינו, כי־אם מפני שן־החרב, הנמר הזקן, האריות וְהַתַּנִּים, כלבי־היער, הזאבים וכל חיות־הטרף, האוכלות בשׂר, למיניהן.

 

פרק חמשׁה־עשר    🔗

סרוח־אֹזן לקח לו אשה. בחֹרף השני לשובנו ממסעינו רבי־המאורעות נהיה הדבר, ואני לא פִללתי לו, כי לא הגיד לי מאומה. רק בעלותי פעם עם דמדומי־ערב אל מערתנו אשר במרום־הסלע, נודע לי הדבר. דחקתי את עצמי לתוך הפתח ושם עמדתי. מקום לא היה לי במעוני. סרוח־אֹזן השתקע במערה עם בת־זוגו, הלא היא אחותי, בת הפטפטן, אבי־חורגי.

נסיתי להִכנס בחזקת־היד, אולם המערה לא היתה דַיָהּ כי־אם לישיבת שנים, ושנים אלה כבר ישבו בה. ידי היתה על התחתונה, ואחרי שָֹרטם בבשרי ותָּלשם את שערי, שמחתי להסוג לאחור. בלילה ההוא ולילות רבים לאחריו, ישנתי בנקרת המערה הכפולה. מתוך נסיונותי, שנתנסיתי בהם, נתתי אותה למקום־מבטח. סבור הייתי, שבדרך שהתחמקו שני בני־העם משן־החרב הזקן וכדרך שהתחמקתי אני מאדוּם־העין, כך אתחמק מכל חיה דורסת, ברוצי רצוא ושוב מן המערה האחת אל השנית.

אלא ששכחתי את כלבי־היער. הללו קטנים היו כדי עבור בכל מקום, שהייתי יכול להִדחק ולעבור בו. לילה אחד הריחוני הכלבים מרחוק. אִלו נכנסו לשתי המערות בבת אחת, היו תופסים אותי. וכיון שלא כך היתה דרך־כניסתם, קפצתי החוצה מפי המערה השניה ואחדים מהם רודפים אחרי דרך הנקרה. בחוץ עמדו שאר הכלבים מבני הסיעה. הם זִנקו עלי ואני קפצתי אל צלע־הסלע והתחלתי מטפס למעלה. אחד מהם, חיה רעה, רזה ורעבה, תפשני תוך כדי קפיצתי. שִׁניו ננעצו בשריר ירכי וכמעט שֵגְרַרַנִי לאחורי. הוא נאחז בי ואני לא נסיתי לפרקו מעלי, כי בכל כֹחי חתרתי לטפס למעלה אל מחוץ לתחומי פגיעתן של שאר החיות.

ולא שמתי לבי לכאב־ירכי האכזרי, עד שנמלטתי משאר הכלבים. בּגֹבַהּ שתים־עשרה רגל מעל לבני־הסיעה הנוהמים, המקפצים ומתגרדים בסלע ונופלים לאחוריהם, תפסתי את הכלב בגרונו והתחלתי חונקו לאט־לאט. זמן רב ארכה לי עבודתי זאת. הוא שרט את עורי ותלש אל שֹערי ובצפרני רגליו האחוריות פרפר וחתר לשמטני בכבדו מצלע־הסלע.

לבסוף נפתחו שִׁניו מאליהן והרפו מבשרי השסוּע. העליתי את גוִית הכלב אתי אל ראש הסלע וכל הלילה הסתופפתי בפתח מערתי אשר שם סרוח־אֹזן ואחותי. ועדַין לא הונח לי, כי בני־העם שפכו זעמם עלי על הרגיזי אותם משנתם. גם אני התנקמתי בהם. מדי פעם בפעם, בהשתתק שאון הכלבים, הייתי מגלגל אבן על ראשיהם ומעורר את שאונם והמונם, וחרפות בני־העם הרוגזים שבות ונתכות עלי מעבָרים. בבֹקר חלקנו אני וסרוח־אֹזן ואשתו את בשר הכלב חלק כחלק וימים אחדים לא באו אל פינו לא צמחים ולא פֵּרות.

סרוח־אֹזן לא ראה חיים עם האשה אשר לקח ולא היתה לו נחמה אלא זו, שימי שבתו עם אשתו לא ארכו. גם אני גם הוא שבענו רֹגז בתקופת־חיינו זאת. בודד הייתי. הָשלכתי ממערתי הקטנה, השאננה מפחד, ולהתחבר אל אחד הבחורים האחרים מבני־העם לא יכולתי. ידידותי עם סרוח־אֹזן כבר נעשתה לי טבע.

אמנם גם אנכי יכולתי לקחת לי אשה, ובודאי הייתי לוקחה לי, לולא מעט הנשים אשר בעֵדה. מִסְתַּבֵּר, שלא מעטו הנשים בקרבנו אלא מפני רעבתנותו של אדוּם־העין, להודיע, כמה גדולה היתה הסכנה בו לקיום העדה. קלת־הרגלים אף היא היתה מעכבת בי, כי עוד טרם שכחתיה.

בין כך ובין כך ואני הייתי נע־ונד בארץ כל הימים אשר חי סרוח־אֹזן עם אשתו, חיי תלואים לי מנגד בשנתי בלילות ומנוח אין לי. אחד־העם מת ואלמנתו לֻקְּחָה אל מערת איש אחר. התנחלתי במערה העזובה, אלא שרחבת־פה היתה זו ולאחר שתפשֹני בה אדוּם־העין פעם אחת כמעט־קט, שבתי ללון בנקרת המערה הכפולה. אולם בקיץ הייתי פורש מן המערות במשך שבועות רצופים ולן במלון־העצים, אשר עשיתי לי סמוך לפי־הפלג.

סרוח־אֹזן אף הוא לא ראה בטוב. בת הפטפטן היתה אחותי וסרוח־אֹזן קץ בחייו מפניה. לא היתה מערה מלֵאה ריב ומדנים כמערתם. אדום־העין התעמר בנשיו הרבות וסרוח־אֹזן היה כָפוּת לאשתו האחת, ומסתּבּר, שפקח היה אדוּם־העין מחמוֹד את אשת סרוח־אֹזן.

אַשְׁרֵי סרוח־אֹזן שמתה. מאורע יוצא מגדר־הרגיל אֵרע בקיץ ההוא: בימי הקיץ המאֻחרים, כמעט בסופו, עלה סְפִיחַ גזרים משֹרגי־שרשים. שרשי־ספיח אלה, אשר לא פִלל להם איש, היו רעננים, רכים וּרְוֵי־עסיס, וימים אחדים היתה חלקת־הגזרים מקום־מרעה חביב על כל העדה. בֹּקר אחד השכמנו בעשרותינו אל החלק לאכול פת־שחרית. מימיני עמד חסר־השֹער, אביו ובנו, מֹח־עצם הזקן ואֶרֶך־השֹפה מאחריו, ומשמאלי סרוח־אֹזן ואחותי, העומדת על־ידי.

איש לא הזהיר אותנו. לפתע־פתאם נתּרו אחותי וחסַר־השֵֹער ממקומם וזעקה פרצה מפיהם. באותו הרגע הגיע לאזני זמזום החצים, הנתקעים בהם, ותוך־כדי רגע נפלו שניהם לארץ, מפרכסים, שואפים ונושמים, וכל העם הנותרים נסים אל העצים. חץ עבר על־פני, ננעץ באדמה וקצֵה נוצָתו מרתית ומתנענע מפגיעתו הפתאֹמית בארץ, בהֵעָצר מעופו. זכורני, שנטיתי מן החץ אגב ריצה, עובר ועוקף אותו יותר מכפי הצֹרך. בודאי ששָֹטִיתִי ממנו, כִּשְֹטות הסוס מדבר נורא בעיניו.

סרוח־אֹזן הרץ על־ידי נפל תחתיו: חץ פלח את סֹבך־רגלו והכשילו. הוא נִסה לרוץ הלאה, אולם החץ הכשילו והפילו שנית. נלפת ורועד מפחד ישב לארץ וקרא אלי בקול־תחנונים. מהרתי לשוב אליו. הוא הראַני את החץ. החזקתי בו להוציאו, אולם כאֵב־המשיכה גרם לו, שיתפשני בידי להפסיקני. והנה חץ טס ועובר בינינו ועוד אחד נתקל בסלע, מתפוצץ ונופל לארץ. חרדה נפלה עלי, ולפתע־פתאם משכתי בכל כֹחי את החץ אשר בפצע. סרוח־אֹזן השמיע קול צעקה בצאת החץ ובכעסו הכני מכה אחת. אולם בעוד רגע מהרנו שנינו להִמלט על נפשנו.

הבטתי אחרי. מוח־עצם הזקן, העזוב לנפשו במרחק מאחורינו, שֹרך את דרכו חרש. צולע ומתחרה את המות במרוצת־כשלונו. פעם בפעם היה נכשל ונוטה לנפול, ופעם אחת נפל תחתיו, אולם החצים חדלו מבוא. הוא פרכס מתוך חולשה וקם על רגליו. זקנתו המֻפלגת היתה לו למכשול, אולם הוא לא חפץ למות. שלשת אנשי־האֵש, אשר הגיחו ממארבם ביער היו יכולים לתפשו על־נקלה, אלא שלא נִסו לתפשֹו. זקן היה האיש ובשרו קשה מהיות להם חפץ בו. ואולם באחותי ובחסַר־השֹער היה להם חפץ, כי על־כן ראיתי, בהביטי אחרי מעל אחד העצים, כי מרוצצים אנשי־האש את גֻלגלותיהם באבנים. אחד מאנשי־האש היה הצַיד הזקן והכמוש, הצולע על ירכו.

דרך העצים עשינו את דרכנו על עֵבר המערות – אספסוף סוער ופרוע מְדַדֶה אל מאוּרותיהן את כל בריות־היער הקטנות ומבעית את עורבי־הגלנדריונים, הצורחים בחֻצפת־רֹגז. עכשו שעברה שעת־הסכנה, עמד אֶרֶך־השֹפה לחכות לאביו־זקנו, מֹח־עצם. הזקן ונכדו היו המאַסף למחנה הפליטים וְרֶוַח דור אחד בין שניהם.

כך נעשה סרוח־אֹזן רַוָּק עוד הפעם. בלילה ההוא ישנתי אתו במערתו וברית־ידידותנו חֻדשה כקדם. מוֹת בת־זוגו לא צִער אותו, כי על־כן לא נִכּרו בו סִמני צער וגעגועים. פצע־רגלו הוא אשׁר הטריד אותו ושׁבוע תמים עבר עליו, עד ששבה אליו פזיזותו.

מֹח־עצם היה הזקן האחד אשר בעֵדה. ובהביטי עתה לאחור ומראהו ברור לעיני, יש שאני מוצא דמיון רב בינו ובין אֲבִי הגַנן אשר לאבי. אֲבִי הגנן היה זקן מֻפלג, שפניו כמושות ומקֻמטות ביותר ומדי הציצו בי בעיניו הפעוטות, המלפלפות ומדי מַלמלו בפיו חסַר־השִׁנים, היה מראהו כמראה מֹח־עצם ותנועותיו כתנועות זקן העם. דמיון זה היה מפחידני בימי־ילדותי, ומדי ראותי את הזקן משֹרךְ דרכו בשתי משענותיו, הייתי בורח מפניו. גם זקן קלוש ומדֻבלל היה למֹח־עצם, ומראהו כמראה זקָנו של אֲבִי הגנן.

מֹח־עצם היה הזקן האחד אשר בעֵדה. יוצא־מן־הכלל היה האיש. בני־העם לא האריכו ימים ורֻבם לא היו מגיעים אפילו לשנות־עמידה. מיתה משֻנה היתה דרך מיתתם. איש איש מהם מת כדרך שמת אבי, כדרך שמת רצוּץ־הַשֵׁן וכדרך שמתוּ זה עתה אחותי וחסַר־השֵֹער, מיתה משֻׁנה וחטופה, בדמי־ימיהם ובמלוֹא־אונם. מיתה בדרך הטבע? מיתה משֻנה – זו היתה מיתה בדרך־הטבע בימים ההם.

איש מת מתוך זקנה לא היה בעם. בחיי לא קרה כדבר הזה. ואפילו מֹח־עצם, שהיה יחיד בדורו ועומד להוציא שנותיו, לא מת בדרך־הטבע. כל מום רע וכל קלקלה קשה שבחוּשים, בין קלקלת־קבע ובין קלקלת־אֲרָעי, מיתה חטופה היתה כרוכה בהם. עדי־ראיה לא היו להן למיתות אלו, על־פי רֹב: לפתע־פתאם היו בני־העדה מתעלמים מן העין. בבֹקר היו יוצאים ממערותיהם ואינם שבים עולמית. בלֹעי חיות־טרף היו מוצאים את קבורתם.

התנפלות עם־האש בחלקת־הגזרים היתה תחלת הסוף ואנחנו לא ידענו. ברבות הימים התחילו הציָדים אנשי־האש באים בגבולנו לעתים תכופות יותר ויותר. שנים־שנים ושלשה־שלשה היו באים, זוחלים בלאט דרך היעה וחציהם המתעופפים שֹמים את המרחק לאֵל ומורידים להם את צידם מעל כל עץ גבוה, בלי אשר יטפסו עליו בעצמם. קשתם וחציהם כתוספות־שׁרירים היו להם, לזנק בהן ולפגוע בצידם, עד שהיו יכולים לנתר דרך מאה רגל ויותר ולהמית את צידם מדרך רחוקה אשר כזאת. בכֹחם זה היו איֻמים בעינינו משן־החרב עצמו. עוד זאת, כי פקחים ביותר היו בני־העם הזה. שֹפה היתה להם ושפתם נתנה כח למחשבותיהם. ולנוספות ידעו האנשים לשׁתּף את מעשיהם. אנחנו, בני־העם, נעשינו זהירים מאד, בהיותנו ביער, עֵרָנִים ביותר, זריזים ביותר ומפחדים ביותר היינו. שוב לא היינו יכולים לשים את מבטחנו בעצים בשעת הסכנה, לעלות בראש אמיר ולתת את קולנו בצחוק על אויבינו הטורפים, אשר על הארץ מתחת. אנשי־האש אף הם טורפים היו. מַלתּעותיהם וצפרניהם מאה רגל ארכן והם נוראים מכל חיות־הטרף אשר בארץ.

בֹּקר אחד, בטרם יצאו בני־העם היערה, נפלה מהומת־חרדה בקהל השואבים ושותי־המים, אשר על שפת הנהר. כל העדה נמלטה אל המערות. לעתים כאלה היינו נוהגים להמלט תחלה, ולדרוש ולחקור לסבת־המהומה לאחר־כך. אחרי־כן ישבנו צופים בפתחי־מערותינו. עבר זמן־מה ואיש־אֵש יצא בזהירות על הככר. הצַיָד הזקן הכמוש היה זה. זמן רב עמד והתבונן בנו, מסתכל במערות ומעביר את מבטו על־פני צלע־הסלע מראשו ועד תחתיתו. במורד אחד השבילים ירד למקום־השתיה, וכעבור רגעים מועטים שב בשביל אחר. ושוב עמד על מקומו זמן רב, מסתכל בנו בכונה יתרה. אז שב על עקבו, צולע על ירכו, ונעלם ביער, ואנחנו קוראים זה אל זה מפתחי־המערות קריאות תְּהִיּה ותחנונים.

 

פרק שׁשׁה־עשֹר    🔗

מצאתי אותה בסביבות עץ־מולדתי סמוך לבִצת־הגרגרים, – מקום שהיתה אמי יושבת ומקום שם בנִינו אני וסרוח־אֹזן את מעון־עצינו הראשון. בלתי צפוי היה הדבר: בבואי אל מתחת לעץ אחד שמעתי את קול הצלילים הרכים, אשר ידעתי. נשאתי עיני והנה קלת־הרגלים יושבת על אחד הענפים, מנענעת רגליה הֵנה והֵנה. מדי הביטה אלי.

רגעים אחדים עמדתי דומם. שמחה גדולה שמחתי למַרְאֶהָ, אלא שמעין רֹגז שבכאב העיב את שמחתי, כעבור זמן מה. התחלתי מטפס ועולה אליה על העץ והיא נרתעת לאחוריה ועולה לאִטה במעלה הענף. אך שלחתי ידי אליה והיא נִתרה בחלל־האויר אל בין ענפי העץ הסמוך. מבין העלים המרשרשים הציצה בי והגתה הגה חרישי. זנקתי אליה בדלקי אחריה, אולם המעשה הראשון חזר ונשנה: צלילי־קולה הרכים נשמעו שנית והיא הציצה בי מבין עלי עץ שלישי.

הרגשתי, ששונה הענין ממה שהיה לשעבר, בטרם צאתנו אני וסרוח־אֹזן לנוד על פני הארץ. חפצתי בה, אף ידעתי, שאני חפץ בה, והיא גם היא ידעה זאת, על־כן לא נתנַתני לקרוב אליה. שכחתי, שקלת־הרגלים כשמהּ כן היא, והיא שהורַתְנִי פרק בחכמת־הַטִּפּוּס. מעץ אל עץ רדפתי אחריה והיא מתחמקת ממני פעם בפעם, מציצה בי לאחוריה בעיניה החסֻדות והוגה הגה רך, מכרכרת ומנתרת, מתנענעת ומשתמטת מידי. וככל אשר הוסיפה להתחמק ממני כן גדל חפצי לתפשה, וצללי היום הפונה הולכים ומאריכים ומעידים בי, ששוא הם נסיונותי.

ברדפי אחריה או מדי עמדי לנוח על אחד העצים הקרובים, הסתכלתי בה והרגשתי בשנוי, שֶחָל במראֶהָ. היא גדלה, שמנה ובגרה. שֹרטוטי גופה נעשו עגֻלים משהיו, שריריה מלאים יותר, ובכל ישותה היה משהו מבגרות ממשמשת ובאה, משהו כמוס, חדש עמה ומגָרה אותי. שלש שנים התעלמה ממני, שלש שנים, לכל־הפחות – ושִׁנוּי זה שחל בה בולט היה. שלש שנים אֵלו שאמרתי, אינן אלא השערה בלבד, ואפשר, שמאז ראיתיה, עברה עלי עוד שנה, שנה רביעית, אלא שערבבתי את מאורעותיה במאורעותיהן של שלש השנים האחרות. וככל אשר אני מעַיֵן בדבר, כן יתברר לי, שארבע שנים התעלמה קלת־הרגלים ממני.

אנה הלכה זו, למה הלכה ומה המוצאות אותה בתקופת הימים ההם לא ידעתי. נבצר ממנה ספור הדברים האלה, כשם שנבצר ממני ומסרוח־אֹזן ספור כל המוצאות אותנו במסעינו. מסתבר, שאף היא יצאה מרצונה לנוד כמונו על־פני הארץ. ואפשר, להפך, שאדוּם־העין גרם לצאתה. דבר ברור הוא, שמפקידה לפקידה היתה מזדמנת לו, בנודו ביער, ולוּא רדף אחריה אפילו פעם אחת, כי אז עזבה את היער מטעם זה בלבד והלכה לה באשר הלכה. מתוך המאורעות שאֵרעו לאחר־כך, אני בא לידי סברה, שהרחק הרחיקה לנדוד לדרום, עברה רֶכֶס הרים, ירדה לשפת־נהר אשר בארץ נכריה, ואיש מבני־מינה אין אִתה. בחבל הארץ ההיא ישבו רבים מבני עם־העצים, ומסתבר, שהם הם שגרשוה משם והחזירוה אלי ואל העֵדה. טעם סְבָרָתי זאת יתברר לקמן.

הצללים היו הולכים ומאריכים, אני רודף אחריה ביתר־עז ועדַין איני יכול לתפשֹהּ. היא העמידה פניה כחותרת בכל כֹחה להתחמק ממני, ואף־על־פי־כן לא היתה מתרחקת אלא כדי שליחת־יד. שכחתי את הכֹל, את שעת היום המאֻחרת, את בוא הלילה ואת אויבי הטורפים. מטֹרף הייתי מאהבה ומכעס, כי לא נתנַתני לקרוב אליה. מוזר היה הדבר בעיני, כי כעסי זה כחלק הוא מתשוקתי אליה.

שכחתי את אשר מסביב וברוצי אחריה דרך רַחבה אחת, נתקלתי בְּמִרְבַּץ נחשים. הם לא עכבו על ידי. כמשֻגע הייתי, ובהשֹתערם עלי, שֹטיתי מהם, חמקתי ועברתי. אחרי־כן פגעני נחש בריח, שבימים שכתקונם היה מְדַדֵנִי אל ראש אחד העצים. הָנֵס הֱנִיסַנִי גם הפעם אל בין ענפי עץ אחד, אולם קלת־הרגלים כבר היתה הולכת ומתעלמת מן העין ואני מהרתי לקפוץ ארצה לעשות את דרכי הלאה. וכפשֹע היה ביני ובין המות. אז בא עלי אויבי מאז, הצבוֹע. מתוך מנהגי למד זה, שדבר־מה מתרגש ובא, וכשעה שלמה הלך בעקבותי. בדרך מרוצתנו הרגזנו עלינו סיעה של חזירי־יער, אשר פנו לרדפנו. קלת־הרגלים לבה מְלָאָהּ לקפוץ בחלל־האויר קפיצה רבה אחת, שהיתה למעלה מכֹחי. בעל־כרחי ירדתי לארץ. החזירים עמדו שם ואני לא שֹמתי לבי. ירדתי לתוך ארבע אמותיו של אחד מהם, הקרוב אלי מכֻלם. הם סַבּוּני, בפנותי לברוח, הניסוני אל בין ענפי שני עצים והטוני מן הדרך אשר בה רדפתי אחרי קלת־הרגלים. שוב ירדתי לארץ, פניתי להם עֹרף, חָציתי רַחבה גדולה אחת וכל הסיעה כֻּלה נוהקת, מסמרת שֹערהּ וחושׂפת מלתעותיה מאחורי.

אִלו נכשלתי או התנגפתי באותה רַחבה, מיד אבד סִבְרִי ובטל סִכּוּיִי, אלא שלא נכשלתי ולא התנגפתי ואחת היתה לי, אם אפֹל ואם לא. במצב־רוחי באותה שעה הייתי יכול להתיצב לפני אדום־העין עצמו או לפני 20 איש מעם־האש, היורים בחצים. שגעון־האהבה היה בי, בי, לא בקלת־הרגלים. פקחת היתה זו ונפשה לא שֹמה בכפה. ובהביטי עתה מבעד למאות־שנים באותה רדיפת־האהבה הפראית, אני זוכר שלא נחפזה קלת־הרגלים להמלט ממני, כְּשֶׁאֵחֲרוּנִי החזירים, אלא היתה כמחכה לי, שאשוב לרדוף אחריה. ובהסוגה אחור נזהרה להוליך אותי בדרך, שֶׁבָּהּ היתה רוצה ללכת.

לבסוף היה החֹשך על הארץ. היא הוליכה אותי מסביב לכֶתֶף צוק עוטה־אזוב, בולט בין העצים. אחרי־כן הבקענו לתוך סבך־שֹיחים עבות, אשר שֹרט ומרט את בשֹרי בדרך עָברי. אולם משֹערתה לא נפל ארצה, כי ידוע ידעה את הדרך. בלב הסבך עמד אלון גדול. קרוב מאד הייתי אליה בהתחילה לטפס ולעלות עליו, ובין עפאיו, במעון־קִנָּהּ, אשר לשוא בקשתיו ימים רבים, תפשתי אותה.

הצבוֹע, שלא עמד מלכת אחרינו, ישב מתחת לאלון ונתן קולו בקריאות רעבתניות. אולם אנחנו לא שמנו לבנו לו, ובפנותו נוהם ללכת דרך הסבך, לעגנו לו שנינו. תור האביב היה בארץ, וקולות־לילה שונים ומשֻנים נִשְּאוּ מעברים. חיות־היער היו טרודות במלחמות, כדרכן בתקופת־השנה הזאת. מתוך הקן שמענו צהלת סוסי־יער ונחרתם, תרועת פילים ושאגת אריות. כעבור זמן־מה יצאה הלבנה, האויר היה חם ואנחנו צחקנו לנו ופחד לא ידענו.

זכורני שבבֹקר יום־המחרת נזדמנו לנו שני תרנגולי־בר, שהתלהבו במלחמתם כל־כך, עד שנגשתי אליהם וחטפתים בצואריהם. כך מצאנו לנו אני וקלת־הרגלים פת־שחרית ביום־חתונתנו. בשַֹר העופות ערב לחכנו. נקל היה לצוד צפרים ובהמות־שדה בתקופת האביב. ומעשה בשני יַחְמוּרִים, שנלחמו זה עם זה לאור־הלבנה באחד מלילות השנה ההיא ואני וקלת־הרגלים מביטים בהם מעל העץ והנה אריה ולביאתו זוחלים ובאים אליהם חרש והורגים אותם, בעוד הם נלחמים.

אין לדעת, עד מתי היינו יושבים עוד בְּקִנָּהּ של קלת־הרגלים. אולם בצאתנו יום אחד מקננו, פגע ברק בעץ, בַּדיו הגדולים הֻתְּזוּ וקננו נהרס. אמרתי להקים את הריסותיו, אולם קלת־הרגלים לא הניחה לי. פחד הברק היה עליה, כפי שהָרְאֵיתִי לדעת לאחר־זמן, ולא יכולתי לְפַתּוֹתָהּ לשוב אל העץ. מקץ רגל־הַרְדּופִים יצאנו לשבת במערה. כשם שגרש אותי סרוח־אֹזן, בקחתו לו אשה, כך גרשתי אני אותו מן המערה, בהתנחלי בה עם קלת־הרגלים והוא לן בלילות בנקרת המערה הכפולה.

עם בואנו לשבת בתוך העֵדה באה הרעה. נשים לאין־מספר היו לאדוּם־העין אחרי המזמרת, כי היא גם היא הלכה בדרך שאר נשיו. לעת־עתה היתה לו איזו בריה קטנה, רכה ועלובה, בוכה ומתיפחת בלי־הפוגות, בין שהכה אותה ובין שלא הכה אותה, ויומהּ אף היא ממשמש ובא. עוד בטרם הלכה זו לעולמה, נתן אדוּם־העין את עיניו בקלת־הרגלים. אשריה, שכשמהּ כן היתה, מפליאה לעשות בקלות־ריצתה דרך העצים. רק על בינתה ואֹמץ־לבה היתה יכולה להשען במלחמתה את אדוּם־העין. ידי קצרה מהושיעהּ. מפלצת רבת־כֹח היה האכזר והיה יכול לְשַׁסְּעֵנִי כְּשַׁסַע את הגדי. ואמנם כל ימי היתה כתפי האחת חבולה, כואבת עלי תמיד וַעֲוִית אוחזת אותה בימי־גשמים: מומי זה מידו בא לי.

קלת־הרגלים היתה חולה, כשהפליא אדוּם־העין את מכתי. נִכָּר, שהקדחת הצהֻבּה, שהיתה פוגעת בנו מפקידה לפקידה, אחזה גם בה. בין כך ובין כך וקלת־הרגלים היתה יגעה וכבדת־תנועה שלא כדרכה. גמישות שריריה לא היתה לה והריצה קָשְׁתָה עליה, בהשֹיג אדוּם־העין אותה עם מאורת כלבי־היער, כדרך מילים אחדים מדרום למערות. בימים כתקונם היתה חוזרת במעגל סביבו, שוטפת במרוצה, עוברת אותו ובאה במחסה־מערתנו צרת־הפה. עכשו שהיתה יגעה וכבדת־תנועה, לא יכלה לחזור במעגל סביבו ולברוח. הוא חסם את דרכה לפניה מדי פעם בפעם, עד שחדלה מנסיונה וחתרה בכל מאמצי־כֹחה להתחמק מידו השלוחה.

אלמלא מחלתה, היתה משתמטת ממנו על־נקלה, אולם במצבה זה היתה זקוקה לכל זהירותה וערמומיתה, כדי שתוכל להמלט. ידה היתה על העליונה, רק בעלותה על ענפים, דקים מֵעֲלוֹת הוא עליהם ובנתרה מעץ על עץ שעורי־מרחק, אשר למעלה מכֹחו. טביעת־עֵינהּ אף היא עמדה לה לשַׁעֵר מדת כל מרחק וחוש היה לה להכיר בו, מה כֹחו של כל ענף וזמורה וכל בד רָקֵב.

הוא רדף אותה בלי־חָשָֹך. דרך היער רצו שניהם רצוא ושוב, סובבים־הולכים ומשתערים לעברים. כל העם רגז והשמיע קול־עַנּוֹת, שהיה מתגבר בהתרחק אדום־העין, ומשתתק בהתקרבו. עדי־ראיה חִדְלֵי־כֹחַ היו כֻלם. הנשים היו צֹוְחות והוגות והגברים טופחים על לבם בזעמם אין־אונים. רְחַב־הפנים היה כועס ביותר ואף־על־פי שהיה מנמיך קולו, בהתקרב אדום־העין, לא היה כובשו כיתר העם.

ואשר לי אני, לא הצטַינתי בגבורת־רוח יתרה. כן, מנהג גבור לא נהגתי באותו מעמד. וכלום הייתי עוזר לקלת־הרגלים, אִלו התיצבתי לפני אדום־העין? מפלצת רבת־כֹח היה זה, חית־טרף עצומה ותקוה לא היתה לי בהלחמי בו. הַרֹג הַרַגַני ומצב הדברים לא היה משתנה. בודאי שהיה תופש את קלת־הרגלים, בטרם התכנסה אל מערתנו. לא יכולתי אפוא לעשות דבר, כי־אם להביט בו מרחוק מתוך זעם אין־אונים, לנטות מדרכו הצדה ולכבוש את כעסי מדי התקרבו.

שעות חלפו. היום רד והרדיפה לא כלתה. אדוּם־העין גמר בדעתו לְהַתִּיש את כֹּחה של קלת־הרגלים וּבִצְּדִיָּה הֶלְאָה אותה במרוצה. עבר זמן רב וקלת־הרגלים, שהיתה הולכת ועיפה, לא יכלה לשטוף בריצתה כאשר בראשונה. אז החלה לטפס ולעלות לקצות הדקים שבענפים, למקום שלא היה יכול להגיעה. שם אפשר היה לה לנוח מעט, אולם אדוּם־העין שׁד מִשַּׁחַת היה. כיון שלא היה יכול לטפס אחריה, היה מפילה מעל העץ בנענעו אותו בחזקה. בכל כֹחו וכָבדו היה מנענע את הענף הנה והנה, עד שהיה מַשִּיבָהּ מעליו כְּהַשִּׁיב את הזבוב מעל השוט. בפעם הראשונה הצילה את נפשה, בנפלה אל בין הענפים התחתונים. בפעם השניה לא מנעו בעדה הענפים מנפול לארץ, אולם עצור עצרו בעד נפילתה. ופעם אחת הִשִּׁיב אותה מעל העץ בכֹח רב כל־כך, עד שהוּטלה על עץ אחד רחוק מן הראשון. נִפְלֵאת היתה דרך־אחיזתה בענפי־העץ, בהצילה את נפשה. רק מאֹנס היתה שֹמה את מִבְטֶחָהּ הארעי בענפים הדקים, אולם עיפה היתה כל־כך, עד שמנוס אחר לא היה לפניה ומדי פעם היתה עולה בעל־כרחה לקצות הענפים הדקים.

ועדַין לא פסקה הרדיפה, ועדַין העם צֹוְחים, טופחים על לבם וחורקים שִׁנֵּיהֶם. אז בא הקץ. דמדומי־ערב כבר היו ממשמשים ובאים. חֲרֵדָה, מרתיתה ונושמת בכבדות דבקה קלת־הרגלים האמללה בענף דק וגבוה. דרך שלשים רגל היתה בין הענף ובין הארץ, ודבר אין בַּתָּוֶך. אדוּם־העין נענע את הענף למעלה ולמטה, בעמדו עליו סמוך לגזע העץ. בענף היה בידו כמטֻלטלת ונענועיו מתרחבים והולכים עם כל טלטול מטלטולי גופו. ופתאם שִׁנָּה אדוּם־העין מדרך־טלטוליו, והענף כמעט השלים את נענוע־ירידתו. בית־אחיזתה נשמט מידיה והיא נפלה לארץ בקול צעקה.

אלא שהזדקפה בחלל־האויר וירדה לארץ על רגליה. ברדתה מגֹבה שכזה בימים כתקונם, היה הַקְּפִיץ שברגליה מֵקֵל את זעזוע גופה הנחבט בקרקע. אולם כֹחה תש והיא לא יכלה להשתמש הפעם באותו קפיץ. רגליה, שלא עמדו כל־צרכן בזעזוע־החביטה, מָעֲדוּ והיא נפלה תחתיה ונהפכה על צדה. נפילתה לא הזיקתה, אלא שפרחה רוחה והיא שכבה בלא כֹח, עמֵלה באויר־נשימתה.

אדוּם־העין השֹתער עליה ותפָשֹהּ. אצבעותיו המשֹרגות נקלעו בשֹער ראשה והוא הזדקף מלוא־קומתו ושאג שאגת נצחון ושאט־נפש על כל העם החרדים, הרואים בו מעל העצים. אז נטרפה דעתי, זהירותי זֹרתה לרוח וחפץ־החיים נשכח מלבי. עוד אדוּם־העין שואג, ואני השתערתי עליו מאחוריו. השֹתערותי היתה בלתי־צפויה כל־כך, עד שהפלתיו לארץ, לִפפתיו בזרועותי וברגלי וחתרתי לְהַדְּקוֹ תחתיו. אלמלא אחזה ידו האחת בשער קלת־הרגלים, לא הייתי יכול לעשות זאת.

מנהגי עורר את רוח רחַב־הפנים והוא חש לעזרתי. גם הוא השתער על אדוּם־העין, שִׁקַּע את שִׁניו בזרועו והתחיל שֹורט ומורט את פניו. שעת־כשׁר היתה זו ליתר העם להטפל לנו. אותה שעה היינו יכולים לגזור את אדוּם־העין מארץ־חיים; אולם אַחֵינו בני־עמנו נשארו על העצים בפחדם.

אי־אפשר היה, שלא יתגבר אדוּם־העין על שנינו במלחמתו בנו. רק מפני שקלת־הרגלים היתה למכשול לו בתנועותיו לא שם קץ לחיינו תכף ומיד. רוחה שבה אליה והיא אף היא התחילה נלחמת בו. הוא מֵאן לפתוח את ידו הנאחזת בשֹערה, ומתוך כך בא בין המְצָרִים. הוא תפשֹני בזרועי, ואני ידעתי, כי בא קצי. הוא התחיל מושך אותי אליו, למקום שיוכל לנעוץ את שִׁניו בגרוני. פיו היה פתוח והוא מגחך. ובו ברגע, שהתחיל מתאזר עֹז במלחמתו בי, שָׁסַע שֶׁסַע בכתפי, אשר כאבה עלי כל ימי.

ובו ברגע אֵרע דבר־מה. איש לא הזהירנו. גוף גדול נפל עלינו, על ארבעת המתגוללים על הארץ, הלפוּתים איש בידי רעהו. הגוף הנופל הפרידנו לפתע־פתאם, התהפכנו על פנינו פעמים אחדות, ומגֹדל ההפתּעה הרפינו איש מרעהו. ברגע ההפתעה צעק רחַב־הפנים צעקה איֻמה. לא ידעתי, מה טיב המאורע הזה, אם כי הרגשתי בנמר וַחֲבַרְבּוּרוֹת־עורו הַנֵצו לעיני, בקפצי לעלות אל אחד העצים.

שן־החרב הזקן היה זה. קול־שאוננו העיר אותו במאורתו, והוא הגיח עלינו חרש. קלת־הרגלים עלתה על העץ הסמוך אל עֵצי ומיד נטפלתי לה. חבקתיה בזרועותי ואמצתיה אל לבי, והיא מתיפחת ובוכה בחשאי. קול נהם ופִצּוּח־עצמות עלה באזנינו: שן־החרב סעד את לבו בבשר רחַב־הפנים. ומנגד עמד אדוּם־העין מציץ למטה בעיניו אחוזות־הדלקת. הנה מפלצת עצומה ממנו עומדת שם! אני וקלת־הרגלים פנִינו לנו ודרך העצים יצאנו בלאט לשוב אל מערתנו, עד שכל העם הנאספים על העצים ממטירים ענפים וזמורות ולעג הרבה על ראש אויבם מאז. הוא כשכש בזנבו, נדהם ולא הפסיק מסעודתו.

כך נִצלנו. מקרֶה היה זה, מקרה בלבד. שאם לא כן, הייתי מת בזרועות אדום־העין ולא הייתי מתגלגל ועובר דרך מאות אלפי שנה, עד צאתי לאור באור־החיים בימי דור קורא עתונים, נוסע בְּרַכְבוֹת־חשמל וכותב ספורים על ימים מקדם, ככתבי אני את ספורי זה.

 

פרק שׁבעה־עשֹר    🔗

בשנה השנית למעשה המסֻפר, בראשית ימי הסתיו, אֵרע המאורע. אדום־העין שנִסה לגזול ממני את קלת־הרגלים ולא עלתה בידו, לקח לו אשה חדשה. ולא יאמן כי יסֻפר: אשתו זאת עוד היתה בחיים. יתר על כן: ילד היה להם, תינוק בן חדשים אחדים – בנו הראשון של אדום־העין. אף אחת מנשיו הקודמות לא האריכה ימים, כדי לדת לו בנים. שנת־ברכה היתה השנה ההיא לכל העם. האויר היה נוח ביותר ואת אָכְלֵנוּ מצאנו לשֹבע. זוכר אני ביחוד את לֶפֶת השנה ההיא. יְבול־האגוזים אף הוא עלה יפה ושזיפי־היער היו גדולים ומתוקים מכל אשר לפניהם.

בקצרה: שנת ברכה והצלחה היתה זו. ואז אֵרע המאורע: בבֹקר־השכם נתפשֹנו במערותינו לפתע־פתאם. בדמדומי־היום האפורים והצוננים הקיצונו והנה המות עולה עלינו. קול הגה והי, קול־ענות, העיר אותי ואת קלת־הרגלים. מערתנו היתה גבוהה מכל המערות אשר בסלע, ואנחנו זחלנו אל פיה והצצנו מתוכה ולמטה. הככר מלאה המוני עם־האש. זעקותיהם וקריאותיהם הוסיפו על המהומה, אולם משטר וסדר שֹררו במערכותיהם, ובמערכותינו אנו – ערבוביה ומבוכה. איש איש מאתנו נלחם בפני עצמו ועשה מה שעשה על־דעת עצמו ואיש מאתנו לא ידע, מה גדול האסון אשר קרנו.

עד שהתחלנו מסקלים אותם באבנים, נקבצו אנשי־האש לרגלי הצור המונים־המונים. נִכר, שֶָׁיְרִיָּתֵנוּ הראשונה רִצצה גֻלגלות אחדות, שכן נשארו שלשה מהם מוטלים על הארץ כשנסוג אל החיל אחור, הללו היו מפרכסים ומפרפרים ואחד מהם חותר להמלט על נפשו מתוך זחילה. אבל אנחנו החישונו את קִצם. הגברים שבעם כבר היו שואגים שאגות־זעם וממטירים אבנים על שלשת האנשים אשר מתחת. אחדים מאנשי־האש שָׁבו אל הצור לסחוב את הפצועים למקום־מבטח, אולם אבנינו הרתיעו את המושיעים האלה לאחוריהם.

חמת עם־האש עלתה להשחית והם נשמרו מאד לנפשותיהם. בכל צעקות־כעסם עמדו מרחוק, בהשליחם בנו את חציהם, ומיד פסקה יריתנו. כששה מאנשינו נפלו חללים, עד עשרים נפצעו, ואנחנו נסוּגונו אחור לתוך מערותינו. לא יצאתי אל מחוץ לתחומי־היריה, גם בהתכנסי לתוך מערתי הגבוהה, אולם רבה היתה הדרך לפני אנשי־האש מפגוע בי והם לא הוציאו הרבה חצים עלי. סקרנותי נֵעורה בי. חפצתי להביט על סביבותי, ועד שקלת־הרגלים מתחבאת בתוך המערה, רועדת מפחד והוגה הגה־בכיה חרישי על שׁאני מסרב להכנס, התכוַצתי בַפֶּתח, צופה ומסתכל.

המלחמה היתה מתגברת ורפה חליפות והכרעה אין לה. ישבנו במערותינו ואנשי־האש לא ידעו, איך יוציאונו משם: לעלות אל המערות לא ההינו ואנחנו נזהרנו מִשִֹים את גופותינו מטרה לחציהם. מדי פעם בפעם, בגשת אחד מהם לרגלי הצור, ישליך אחד העם אבן אל ראשו, ומיד יִנָּעֲצוּ בו חצים אחדים. ערמומיתם זאֹת צלחה בידם בתחלה, אולם עברה שעה קלה ובני־העם לא נִפְתּוּ עוד לצאת ממחבואיהם. המלחמה נמשכה והכרעה לא היתה לה.

מאחורי עם־האש ראיתי את הצַיָּד הזקן הכמוש מפקד את כל הצבא. הם שמעו בקולו והלכו בפקודותיו אנה ואנה. אחדים מהם הלכו היערה ושבו טעוני זרדים, עשֹב ועלים. אנשי־האש התכנסו יחד. רֻבּם עמדו על מקומם הכן, קשתותיהם וחציהם בידיהם, והם נכונים לירות את כל היוצא מפתח מערתו החוצה, ומעוּטם צוברים את העצים ואת העשב היבש בפתחי המערות אשר בשורה התחתונה, מתוך הערמות האלה העלו בלהטיהם את המפלצת אשר ירֵאנו – את הָאֵש. תלתלי־עשן יצאו בתחִלה והסתלסלו במעלה־הסלע. אחרי־כן ראיתי את הלהבות אדֻמות־הלשון מזנקות כנחשים פעוטים ומציצות מבינות לעצים. העשן היה הולך ומתעבה ועוטף לרגעים את כל פני הצור, אולם בשבתי במרום הסלע, לא הציק לי ביותר, אם כי עקוֹץ עקץ את עיני, עד שחִכַּכְתין בפרקי אצבעותי.

מֹח־עצם הזקן היה הראשון, אשר הטרידו העשן מתוך מערתו. רוח קלה נִדפה את העשן אותה שעה ואני ראיתי את כל אשר מסביב. מֹח־עצם בקע בעַב־העשן, דרך ברגלו על גחלת לוחשת אחת, זעק זעקת־פתאם מכאב הַכְּוִיָּה ונסה לטפס במעלה־הצור. מטר־חצים נִתַּך עליו והוא עמד על אחד הזיזים, נאחז בבליטת הצור לבלתי הִכשל, מתעטש, שואף רוח בכבדות, מנענע ראשו ומתנודד. כשתים־עשרה נוצות־חצים היו תקועות בגופו. זקן היה האיש ולא חפץ למות. נענועי גופו הלכו והתרחבו, ברכיו כשלו, והוא בוכה בכי־תחנונים מדי התנענעו. ידו רפתה מן הזיז והוא התגלגל ונפל למטה. עצמותיו, עצמות זקן, בודאי שנשברו כֻלן. גונח וחלוש נסה לקום על רגליו, אולם איש־אֵש אחד הסתער עליו ורצץ את גֻלגלתו בּיָתד.

ומקרה מֹח־עצם קרה רבים מבני־העם. מבלתי יכלתם לשאת את מחנק־העשן, היו נחפזים ויוצאים מתוך מערותיהם ונופלים חללי־חצים. נשים וילדים אחדים נשארו במערות ונחנקו בהן, אולם רֹב העם מתו בחוץ.

כאשר כִּלו אנשי־האש את מעשם בשורת־המערות הראשונה, התחילו מתקינים עצמם לִשְׁנות אותו בשורת־המערות השניה. בטפסם למעלה ועֶשֹבָּם וַעֲצֵיהֶם אתם, הצליח אדוּם־העין למלט את נפשו ואת נפשות אשתו ובנו. כפי הנראה היו אנשי־האש סבורים שבין גֵרוש לגֵרוש נִשָּׁאֵר חבוּים במערותינו, ולפיכך לא היו נכונים בעלִיָּתם וחציהם לא התחילו להתעופף, כי אם בהיות אדוּם־העין במרום הסלע. בהגיעו אל ראשו, פנה לאחוריו, שלח מבט זועם ברודפיו שאג וטפח על לבו. הם כוננו אליו את חציהם והוא מהר להמלט על נפשו, אף כי לא השֹיגוהו.

ראיתי את גֵרוש השורה השלישית והשורה הרביעית, אחדים מן העם נמלטו אל ראש הסלע, אולם רֻבם הומתו ונפלו מעליו, בעודם מעפילים לעלות. זוכר אני את אֶרֶךְ־השפה. הוא הגיע עד זיז־מערתי, צועק בקול מעורר־רחמים. חץ תקוע בחזהו, נוצת־החץ בולטת מאחוריו וראשו, רֹאשׁ־גֶרֶם, מפניו, כי בגבו ירוהו אנשי־האש, בטפסו במעלה־הצור. הוא נפל תחתיו על הזיז ודמו שותת אל פי מערתי.

עכשו התחילו המערות שבשורות העליונות מתרוקנות בבת אחת; כמעט כל בני־העם, שעדַין לא הטרידם העשן, נסו יחד אל ראש הסלע. מנוסתם זאת היתה להם הצלה מועטת, כי על־כן לא יכלו עם־האש לירות בהם במהירות מספיקה. חלל־האויר מלא חצים, ועשרות־עשרות מן העם נפלו חללים למטה. אולם מתי־מספר הצליחו לעלות אל ראש הסלע ולהִמלט על נפשם.

חפץ־המנוסה גבר בי עתה על סקרנותי, החצים חדלו מבוא. האחרונים שבבני־העם נעלמו מן העין, אם כי אחדים מהם אפשר היו מתחבאים עוד במערות העליונות. אני וקלת־הרגלים יצאנו לברוח אל ראש־הצור. למראֵנו השמיעו אנשי־האש קול־צעקה. לא אני הייתי סבת־צעקתם, כי אם קלת־הרגלים. הם פטפטו מתוך התרגזות, מרמזים עליה איש אל אחיו. הם לא נִסו לירותה. אף חץ אחד לא דרכו בה. הם קראו אליה קריאות־רצון רכות. עמדתי מלכת והבטתי מאחרי, אולם היא היתה מפחדת, ומתיפחת האיצה בי. עבֹרנו את ראש הסלע לבוא בסתר־העצים.

מאורע זה מתמיהני לעתים תכופות ומביאני לידי השערות משֻׁנות. אם אמנם מבנות־מינם היתה קלת־הרגלים, על־כרחך שאבדה מתוכם בעוד קטנה מזכוֹר אותם. שאם לא כן, לא היתה מפחדת מפניהם. יש לשער, להפך, שמעולם לא אבדה להם, אם כי היתה מבנות־מינם. אלא שנולדה בעבי־היער, הרחק ממושבותיהם, ואביה אפשר היה איש־אֵש, שפרש מעדתו ואמה – אחת מבנות עמי. אך מי חכם ויגיד זאת? נשֹגב הדבר ממני, וקלת־הרגלים לא היטיבה לדעתו ממני.

יום־בלהות עבר עלינו. רוב השֹרידים נסו אל בצת הגרגרים הכחֻלים, להתחבא בסבכי־היער אשר בסביבותיה. וכל אותו היום נדדו סיעות־ציָדים מאנשי־האש על־פני היער והמיתו אותנו בכל אשר מצאונו. בודאי שהוציאו עם־האש אל הפֹעל תכסיס־מלחמה מסדר ומתֻקן מראש. כיון שפרצו אוכלוסיהם אל מעבר לגבולי־נחלתם גמרו לכבוש את ארצנו. כבוש איֹם היה זה. לא יכולנו לעמוד לפניהם. הרג היה זה, כליון חרוץ, כי לא חסה עינם: נער וזקן השמידו ואת זכרנו מחו מן הארץ.

חָרב עלינו העולם, נמלטנו אל היער, מנוּסנו האחרון, וגם שם סַבּונו והשמידונו למשפחותינו. הֶרֶג רב ראינו ביום ההוא ואני חפצתי לראות את כל אשר סביבותי, אנכי וקלת־הרגלים לא התמהמהנו על העצים, ולפיכך לא סבונו הצידים. אולם מפלט לא היה לנו. אנשי־האש היה נטושים בכֹּל ועושים בנו כָלָה. בכל אשר פנִינו נתקלנו בהם ועינינו ראו הרבה ממעשי־ידיהם.

לא ראיתי, מה קרה את אמי, אולם ראיתי את הפטפטן נופל מת לארץ מעל עץ־מולדתי הזקן. חוששני, שכרכרתי כרכור־גיל כל־שהוא למראה־עיני זה. טרם אֲכַלֶּה את דברי, אני רואה חובה לעצמי לספר בזה על־דבר אדוּם־העין, הוא נלכד עם אשתו על־גבי עץ אחד, אשר עם בצת־הגרגרים. אני וקלת־הרגלים עמדנו לראות מה יֵעָשֶׂה בו. אנשי־האש היו טרודים בו מהרגיש בנו, והסבך, אשר בו נלפַּתנו תחתינו, הסתירנו מעיניהם.

כעשרים ציָדים עמדו תחת העץ וירו חצים אל גופו. פעם בפעם היו מרימים את החצים, הנושרים לארץ מבין העלים. לא יכולתי לראות את אדוּם־העין, אבל שמעתי את שאגתו, בודאי שהתכנס אל אחת מנקרות הגזע; אולם אשתו לא הספיקה להמלט שמה. חץ פגע בה והורידה לארץ. אָנוש היה פצעה, כי על־כן לא נסתה לברוח. היא גהרה על בנה כסוככת עליו, התינוק דבק בה בכל כֹחו והיא רומזת רמיזות־תחנונים אל אנשי־האש וקוראת אליהם קריאות־תחנונים. הם סבבוה וצחקו לה, כדרך שצחקנו אני וסרוח־אֹזן לאיש־העץ הזקן. וכדרך שחטטנו שנֵינו בגופו במקלות ובזמורות, כן חטטו הם בגופה. בקצות קשתותיהם חטטו באבריה ונקרו בצלעותיה. אולם צחוק הרבה לא עשתה להם, כי לא עמדה על נפשה. יתר על כן: גם כעוס לא כעסה, כי רק גהרה על עוללה, בהתחננה אליהם. אחד מאנשי־האש נגש אליה ובידו יתד. היא ראתה והבינה את הכל, ואף־על־פי־כן לא הפסיקה מתחנוניה, עד שירדה עליה המהלומה.

אדוּם־העין היה חבוי בנקרת הגזע והחצים לא שלטו בו. אנשי־האש עמדו יחד והתיעצו שעה קלה, עד שהתחיל אחד מהם מטפס ועולה על העץ. איני יודע, מה אֵרע לו שם, אבל שמעתי את זעקתו וראיתי את רגזת העומדים מתחת. לא עברו רגעים מעטים וגופו נפל תחתיו ונחבט בקרקע ושוב לא נע ולא זע. הם הביטו בו והרימו את ראשו, אולם בהוציאם אותו מידיהם, חזר ונפל לאחוריו. אדוּם־העין הניח בו את חמתו.

הם קצפו עד מאד. חוֹר היה בַגֶּזַע סמוך לארץ. הם לקטו עצים ועשב וערכו מדורת־אש. אנכי וקלת־הרגלים ישבנו יחד חבוקים, צופים ומחכים בסבך. מדי פעם היו משליכים לתוך האש ענפים ירֻקים רבי־עלים, והעשן היה מתעבה והולך.

פתאם ראינו אותם נרתעים לאחוריהם מעם העץ. אולם שעתם לא הספיקה להם להמלט. גוף אדוּם־העין טס וירד לתוכם. איֹם היה זעמו בגזרו על ימין ועל שמאל בזרועותיו הארֻכּות. הוא הפשיט את עור פניו של אחד מהם, הפשיט, פשוטו כמשמעו, באצבעותיו המשׂרגות ובשׁריריו השַגיאים, ונקב בשִׁניו את צואר השֵׁני. אנשי־האש נסוגו לאחור בצעקות שבר נוראות ומיד השׂתערו עליו כֻּלם. הוא מצא לו יתד והתחיל רוצץ את גֻלגלותיהן כקלִפות־הביצים. עצום היה מהם ושׁוב הרתיעם לאחוריהם. שעת־כֹשר היתה לו זאת והוא פנה להם עֹרף ונמלט על נפשו, שואג בחרון־אפו. חצים אחדים התעופפו אחריו, אולם הוא צלל בסבך ועקבותיו לא נודעו.

אני וקלת־הרגלים זחלנו משם בלאט ושוב נתקלנו בסיעת אנשי־האש. הם הבריחונו אל בצת הגרגרים הכחֻלים, אולם נהירים היו לנו שבילי־העצים אשר בחלקותיה הרחוקות, והם לא יכלו לרדוף אחרינו על־פני האדמה וכך נצלנו. יצאנו אל עברהּ השני, ובאנו אל מֵצַר־היער, המפריד בין בצת הגרגרים הכחולים לבין הבצה הגדולה, המשׂתרעת למערב. שם מצאנו את סרוח־אֹזן. נפלאתה ממני דרך פליטתו־הוא. אין זאת, כי לא לן בלילה בטירה.

במֵצר־היער הזה היינו יכולים לבנות לנו קני־עצים לשבת בהם. אלמלא שקדו עלינו אנשי־האש להכחידנו. בצהרים יצאו שְׂעִיר־הפנים ואשתו מבין העצים, עברו על פנינו ונסו למזרח. דומם נסו שניהם, נחפזים עד מאד ואותות־פחד בפניהם. מעֵבר בואם נִשְּׂאו אלינו צעקות הצידים וקריאותיהם ויללות אחד העם. אנשי־האש כבר מצאו דרך לעבור את הבצה.

אנכי, קלת־הרגלים, וסרוח־אֹזן עשינו דרכנו בעקבות שׂעיר־הפנים ואשתו. בבואנו אל קצה הבצה הגדולה עמדנו מלכת: לא ידענו את נתיבותיה. מחוץ לגבולי־נחלתנו רבצה בִּצה זו ובני־העם הוקירו רגליהם ממנה. מעולם לא יצא איש אליה, ואם יצא היוצא, לא שב עולמית. סמל המסתורים והפחד היתה זאת בעינינו, סמל הכמוס הנורא, וּבְקָצֶהָ עמדנו מלכת. מפחדים היינו מפניה. צעקות אנשי־האש הלכו הלוך והתקרב. הבטנו איש אל רעהו. שׂעיר־הפנים רץ לפנינו דרך הבצה הרופסת, עד שמצא לו מַעַר־דֶשֶׁא להעמיד את כף־רגלו הכן, וכדרך שתים־עשרה אמה בינו וביננו. אשתו לא הלכה אחריו. היא נסתה ללכת – אלא שנרתעה לאחוריה מפני הקרקע הבוגד ורבצה תחתיה.

קלת־הרגלים לא חכתה לי ולא עצרה בלכתה, עד שהרחיקה בדרך מאה אמה משׂעיר־הפנים והלאה והגיעה למַעַר גדול מן הראשון. כשקרבנו אליה אני וסרוח־אוזן, נראו אנשי־האש בין העצים. אשתו של שעיר־הפנים, שפַּחדהּ העבירהּ על דעתה, השׂתערה אף היא אחרינו. אלא שׁעִוֶּרֶת היתה ברוצה, לא נהגה בעצמה זהירות כל־שהיא ורגליה טבעו בבֹּץ. פנִינו לאחורינו וראינו את הציַדים יורים בה, עד שהיא טובעת ושוקעת מטה־מטה. אותה שעה נטפל לנו שׂעיר־הפנים וארבעתֵּנו עשינו דרכנו הלאה, בלי דעת, אנה אנחנו הולכים, מעמיקים וחודרים אל לב־הבצה.

 

פרק שׁמונה־עשׂר    🔗

זכרונות ברורים מימי־נדודינו בבצה הגדולה אין לי. ערבובית־רשמים ובלבול־זמנים אני מעלה, מדי התאמצי לזכור את המוצאות אותנו שם. איני יודע, כמה ארכו לנו הימים באותה רחבה גדולה, אולם יש לשער, ששבועות על שבועות תעינו בה. זכרונותי אלה חלום־בלהות אחד הם לי. רצוץ מפחד רב־חליפות, אני תועה בה ימי דורות רבים עד אין מספר, נע ונד בערבה טחובה וזועפת, נחשי־ארס שפים אותנו וחיות־טרף שואגות מסביבנו, הבֹץ מזדעזע מתחת רגלינו ויונק את כפות־רגלינו.

ידעתי, כי נחלים ואגמים ויַמי־טיט הִטו אותנו מדרכנו פעמים אין־ספורות. סופות קמו עלינו והמַים היו מציפים את חלקות־ההשפלה רחבות־הידים: תקופות רעב ויסורים באו לנו ואנחנו כלואים בעֵצים ימים רבים והמים, העוברים ושבים, צָרִים עלינו.

תמונה אחת עומדת חיה לנגד עיני. עצים עבֻתּים עוטרים אותנו, גבעולי־אזוב אפורים תלוּים בענפיהם וצמחים לַפפניים גדולים מסתלסלים מסביב לגזעיהם, כנחשים בריחים, ומתפתלים במקלעותיהם בחלל־האויר. והבֹץ על כל סביבותינו, בֹץ רך, מְבַעְבֵּעַ ומעלה אֵדים, סוער ונאנק מתוך זעזועים פנימיים. וּבַתָּוֶך אנחנו יושבים, שנים־עשר במספר. רזים אנחנו ומדוכדכים ועצמותינו שֻׁפּוּ מבעד לעורנו, אשר צָפַד עליהן. בשיר, בפטפוט ובצחוק אין אנו נותנים קולנו. אין אנו משתובבים ומתהוללים. פזיזותנו וקלת־דעתנו כבושות בקרבנו ואנחנו הוגים הגה תהִיה וצער חרישי, מסתכלים איש בפני רעהו ומתכַּוצים יחד צפופים. דומה, שנהפך העולם לתֹהו ובֹהו ואנחנו, השׂרידים היחידים, נקבצנו יחד לאחר יום החֻרבן.

מאורע זה אין לו שום קשר עם שאר המאורעות, שאֵרעו לנו בבצה. איני יודע, איך עלה בידנו לעבור אותה, אולם לבסוף יצאנו אל רכס גבעות שפל, יורד אל שפת הנהר. נהרֵנו היה זה, והוא מגיח ויוצא מן הבצה הגדולה, כמונו אנו. על שפתו הדרומית, מקום שהיה מפלס לו נתיב בין הגבעות, מצאנו מערות רבות, מערות אבני־חול. מרחוק שמענו את המית הים, המשׂתער מן המערב על גבולו, אשר עם פי־הנהר. במערות האלה התישבנו, בשימנו את משכננו על שפת־הים.

לא רב היה מספרנו. ברבות הימים החלו באים אלינו עוד מבני־העם. אחד־אחד, שנים־שנים ושלשה־שלשה היו משׂרכים דרכם מן הבצה, נראים כמתים בחייהם, שלדים מתנועעים סתם, עד שלבסוף עלה מספרנו לשלשים. ושוב לא בא אלינו איש מן הבצה ואדוּם־העין לא היה בתוכנו. מן הילדים לא עבר אף אחד את בצת־הפחדים בשלום.

לא אספר כאן בפרטי שנות שבתנו על שפת הים. מקום־מושבנו זה לא שָפַר עלינו. האויר היה טחוב וקר ופעם בפעם אחזונו צנה ושעול. באקלים שכזה לא יכולנו להתקַים. אמנם ילדים נולדו לנו, אולם אחיזתם בחיים היתה רפויה והיו מתים בעצם ילדותם ומספר הגדולים, הנפטרים מן העולם, רב ממספר הַיִּלּוֹדִים. וכך הלך מספרנו הלוך וקטון.

השנוי העקרי, שבא באכלנו, אף הוא היה שנוי לרעה ולא לטובה. רק מעט צמחים ומעט פֵּרות מצאנו לנו ועל־כרחנו נעשינו אוכלי־דגים. אכלנו צְדָפִים, רְכִיכוֹת, שַׁבְּלוּלִים, וְסַרְטְנֵי־יָם גדולים, שהיו נפלטים ליבשה בימות־סער. מצאנו גם מיני צמחי־ים, ראוּים לאכילה. אולם שנוי זה, שבא באכלנו, גרם לנו חֳלָיֵי־מֵעַיִם, ואיש ממנו לא שמן בימים ההם. כֻּלנו כאחד צנומים היינו וחולניים במראנו. וכשיצא סרוח־אֹזן פעם אחת לדוג שבלולים גדולים, נגזר מארץ־החיים. עם זוּטו של ים נאחז אחד מהם באצבעותיו, ושלולית־הים באה אחר־כך וְטִבְּעַתּוּ. ביום־המחרת מצאנו את גופו. מאורע זה שמש לנו לקח טוב. למן היום ההוא לא נָצוד עוד איש ממנו בקלִפת־השבלול, הנסגרת מאליה.

אני וקלת־הרגלים הצלחנו לגַדֵּל בֵּן אחד לנו, לגדלו שנים אחדות, לפחות. אמנם מֻבטחני שלעולם לא היה מתקַים באותו אקלים מְשַׁכֵּל, אולם יום אחד הופיעו אנשי־האש עוד הפעם. במורד־הנהר באו האנשים ולא ברפסוּדה, אלא במין סירה מגֻשמת. שלשתם חתרו בה, ובתוכם־אותו צַיד קטן, זקן וכמוש. הם יצאו על חופנו והזקן, הצולע על ירכו, עבר את החול ובדק במערותינו.

כעבור רגעים אחדים שבו האנשים, אולם קלת־הרגלים התחלחלה מאד. כּלנו נבהלנו, אולם פחדהּ גדל מפחדנו. היא התיפחה כל הלילה, בכתה ולא מצאה לה מנוח. בבֹקר לקחה את הילד בזרועותיה ובצעקותיה האיֻמות, רמיזותיה ותנועותיה, האיצה בי להִמלט שנית והיא יצאה ראשונה. מנוסתנו השניה הזאת ארכה לנו ימים רבים. שמונת בני־העם, שׂרידי העדה, נשארו במערות ותקוה לא היתה להם. נִשְׁמֹד נשמדו, בלי ספק, ואפילו אם לא שבו הצַידים, כי רע היה האקלים במקום ההוא, אשר על שפת־הים. בני־העם לא היו מסֻגלים מטבע בריָתם לחיי חוף־הים.

הלכנו לדרום, הקפנו את הבצה הגדולה ימים רבים, אולם נזהרנו מבוא בגבוליה. פעם אחת חזרנו לאחורינו, לצד מַערב, עברנו רכס־הרים ויצאנו אל שפת־הים. אולם רע היה המקום בעינינו. עצים לא היו בו – וכֻלו שפֵלה זועפת אחת, שקצף־הים מרעים בה קולו ורוחות חזקות נושבות בה בלי־הפוגות. שבנו לאחורינו, עברנו את רכס־ההרים שנית, הלכנו למזרח ולדרום, עד שפגענו עוד הפעם בבצה הגדולה.

כעבור זמן־מה, הגענו אל קצה־הבצה הדרומי ועדַין היינו הולכים לדרום ולמזרח. חבל־הארץ הזה היה יפה מאד. האויר היה חם ושוב היינו ביער. אחרי־כן עברנו רכס־גבעות שפל, עד שבאנוּ אל ארץ־יערות יפה מן הראשונה. וככל אשר התרחקנו משפת־הים כן הלך האויר וחם ואנחנו עושים את דרכנו הלאה, עד שבאנו אל נהר אחד, שקלת־הרגלים ידעה אותו, כפי הנראה. בודאי, שלכאן הגיעה בתוך ארבע שנות־נדודיה, בפרשה מן העדה. את הנהר הזה עברנו בקורות ויצאנו ליבשה לרגלי כֵף גדול אשר בעֶברו השני. במרום הכֵּף מצאנו את ביתנו החדש – מערה, נשׂגבה מעלות אליה וסמויה מעין כּל אשר מתחת.

לא נשאר לי לספר כי־אם מעט. כאן ישבנו אני וקלת־הרגלים ועשינו בית לנו. וכאן תַּמה פרשת זכרונותי. לא יצאנו מן המקום ההוא לנוד עוד על־פני האדמה. חלומותי אינם עוברים את גבול מערתי הגבוהה, הנשׂגבה מֵעֲלות אליה. כאן בודאי שנולד אותו ילד שיָרש ממני את מהות חלומותי וספג אל קרבו את כל רשמי חיי – רשמי־חייו של גדַל־השׁן, אישיותי האחרת, שאינה אישיותי הממשית ואף־על־פי־כן ממשית היא כל־כך, עד שיש אשר יפלא ממני להגיד, מה הדור, אשר בו אני חי.

יש אשר תתמיה אותי שלשלת־יחסי זאת. אני, האדם המוֹדרני, אדם אני, בלי ספק; ואולם אני, גדָל־השֵׁן הקדמון, אינני אדם. אין זאת כי בשלשלת־יחסי זאת התחברו שני חלקי אישיותי אלה. ההלכו בני־העם בדרך התהַווּת האדם, בטרם השמידום עם־האש, ואני ויוצאי־חלצי עברנו את הדרך הזאת עד תֻמה? או אולי התערב אחד מיוצאי־חלצי בבני עם־האש והיה כאחד מהם? לא ידעתי פשר הדבר הזה. רק זאת ידעתי אל נכון: גדָל־השֵׁן הטביע את חותם רשמי־חייו על אחד מיוצאי־חלציו וחותמו זה בן־קְיָם היה וצבא־הדורות, אשר בינו לביני, לא טשטש את צורתו.

עוד אחת עלי להגיד, בטרם אכלה דברי. לעתים קרובות אני חולם חלום, שהמאורע שׁבּוֹ בודאי שאֵרע לי בימי שבתי במערה הגבוהה, הנשׂגבה מעלות אליה. זכורני, שהרחקתי לנדוד ביער לצד מזרח ובדרכי נזדמן לי שבט אחד מעם־העצים. נִלְפַּתִּי בסבך והסתכלתי בשעשועיהם. ועידת־צחוק היתה להם והם מכרכרים בכל עֹז וצֹוְחים במקהלות.

ופתאם כבשו את המולתם והפסיקו מכרכוריהם. מתכַּוצים מפחד רבצו תחתם לארץ ובעיני־דאגה תרו אחרי המקום מסביב, כמבקשים דרך להסוג אחור. אז הופיע אדוּם־העין בתוכם, כֻלם נרתעו מפניו לאחוריהם, כֻלם נבהלו. אולם הוא לא נגע בהם לרעה. הוא היה אחד מהם. אשה זקנה מבנות עם־העצים, אשתו האחרונה, שׂרכה דרכהּ אחריו ברגליה המשׂרָגות, העקֻמות, נשענת בארץ בפרקי־ידיה מזה ומזה בדרך הִלוּכה. הוא ישב בתוך החוג. רואה אני אותו עתה, בכתבי את דברי אלה, והוא יושב רעוּם־פנים ומציץ בעיניו אחוזות־הדלקת בחוג אנשי־העצים היושבים מסביבו. הוא מציץ לעבָרים, כופף אחת מרגליו, רגלי־מפלצת, וחוכך את כרסו באצבעותיה המשׂרגות. אדוּם־העין הוא, הפרא הקדמון.

* * *