א    🔗

זה המקום, לטוב ולרע. החלון מרושת והתריס פתוח רוב שעות היום, למרות שבדרך־כלל קייץ כאן (אשתקד נרשמו רק שלושה־עשר ימים מעוננים). שתי המרפסות העליונות של הבית ממול חשופות, השתיים למטה מכוסות מטַפסים, אחת בדלילוּת. הנשים מן הבית ממול חוצות את המדשאה באותו אלכסון כמעט; שלוש נוטות להרכין ראש בלכתן, כל אחת הרכנה אחרת, אבל שלושתן כמו אבודות עדיין בנחלה הגדולה הזאת; הרביעית תמיד על אופניים. גם הגברים על אופניים, באים ויוצאים. מימין לבית, במטושטש, קטע של גדר־תיל חיצונית. השמיים שם מאובקים יותר מאשר מעל לבית הקברות והבריכה שמשמאל.

היו שעות בהן אמרו, שניהם, שיכולים היו לשבת כך עד קץ הימים; בכל מקום שהוא; לחזור עד טמטום על השאלה מדוע כך קרה ולא אחרת, או לשוב ולנסות את הדרך אל איזו נקודה רחוקה מרחק שנות אור, שמשם אכן ייראו לעצמם כפרודות במעגל גרמי השמיים.

אומרים: בכל מקום שהוא, ונשארים בחדר הזה.

יושבים בחדר הזה.

תוך כדי נסיונות חוזרים להציל (בתורם) איזה פשר ממה שהיה, כבר עברו שנים, והדברים חומקים ונמוגים. מרחיקים אותם הכאב שבנגיעה, המאבק על צלילות הדעת, ההמשך המתמיה תמיד, החשבונות הסבוכים עם הזולת, גם היש שנשאר ושמגוננים עליו בהתמדה מורגלת, לפעמים בחמת־זעם.

כבר שנים רבות מפרידה מדשאה בין החדר הזה לבין המדבר (בתחילה היה הגנן ששתל אותה קובל על ילדים שמשחקים כדורגל ומקלקלים אותה), גם בית בן קומתיים ועץ פלפלון ענֵף למדי. השמיים מבעד לעלוותו (אם ממוֹללים אותה היא משאירה ריח מריר באצבעות) הם כבר שמיים של ארץ נושבת, של חיים שנחיו ונחיִים; ושל אובדן שלא יניח, כך נדמה, לשום פרץ של אושר מחוצף להסיר מעליהם את התמיהה, אותה ידעו גם קודם לכן, על העולם הנוהג כמנהגו, והם בתוכו, כאילו חללו לא נועד מלכתחילה אלא לאלה שממלאים אותו בפועל ממש, ברגע זה, במקרה.

גם יוֹדַי ידע לצרף מלים כמו אושר ו־מחוצף, אם כי הודיע יום אחד שהוא לא מבין בדיוק מה זה להיות מאושר. אחר כך העלה משהו, וזה היה מפתיע, גם לא בדיוק מביא הרווחה; כי מכל הדברים העשויים אולי להלום מצב לא־ברור זה שקוראים לו היות־מאושר, העלה אותו יום גשום בוונציה.

בתחילה היה כאן מדבר. אכן היה מדבר. אלא שמראה המדבר לא מצטייר לפניך כשם שמצטייר רחוב מסוים בעיר רחוקה, בנין־משרדים ארוך של לבנים אדומות־שרופות, חריצים אפורים ביניהן, או שמש סתיו נוכרי על מרצפות־אבן הנתוּנות לרגליך במפתיע, כדבר מובן מאליו; או כשם שריחו של בגד מסוים מקים בך ריחם של מקומות אחרים, או עשן חריכה ריחה של חריכה אחרת – לא: מראה המדבר לא עולה בך מואר פתאום; כי פעמים רבות כל־כך אמרו, כל אחד אל כל אחד מבין עשרת הראשונים (שנים־עשר למען הדיוק) שבאו אל המדבר, בנעימה ובחיוך שנועדו לאשר את שותפות הזכרון: סופות החול שהיו אז… אכן, היו אז סופות חול, ואכן הם הדפו אותן, ייחורי־אשל ניטעו על פני הדיונות, ידיהם הביאו המים (כך שרו בחג חנוכת הצינור), ובין הדיונות לבין בתיהם ניטעו עצי פרי, תמר ואפרסק וגם תפוח, ובין הבתים, בחצר, עצים לנוי, פלפלון, כאמור, ואורן וזית ומִכנף, מדשאות נשתלו והחול נהדף, לא עוד חופשי לנוע פרא, ומוגנים יותר מפני הסופות שקדו להרבות צל, כמוהם ככל העשרה או העשרים, ומאוחר יותר השמונים ואחר כך המאתיים, להרבות צל, להרבות חפצים בחדרם, מנסים לבחוֹר כבר אז במדף נמוך דווקא, ולאורך כל הקיר, ובמשפחת ההארלקינים הוורודים, וראו את הקומקום ואת ציפוי קערת הקרמיקה נקיים, משיבים ברק צלול כשל זכוכית וכשל מים ונהנו הנאה רבה.

ומקץ ימים הביאו את המאפרה העגולה ממוראנו.

הראשונים שבאו אל המדבר להפוך אותו למקום של צל באו מתל־אביב הקטנה, או מנווה־שאנן, מבתי הוריהם שם התריסים מוגפים רוב שעות היום, הרהיטים נקיים מאבק, ומפיות סרוגות, קנקני חרסינה וכלי זכוכית נערכים בהם ועליהם בקפידה ובאמונה. הם דיברו בגעגועים על אמבטיה ריחנית ועל מצעים לבנים ומגוהצים, ואכן התגעגעו; אבל כשפתחו לספר, והוסיפו וסיפרו, איך בקומם אחרי ליל סופה היו מוצאים מיתאר בהיר של גופם מוטבע בסדין הצהוב, אפשר ביקשו לא רק להזכיר איך עמדו בכל אלה, אפשר ערב ללבם כי הנה גופם מוטבע בחול המדבר, הקיים כמות שהוא מאז ומעולם. לאחרים יש יער עד שם דוב קדמון יהלך, לאחרים יש ים רחב שם לוויתן לבן יכה בזנבו – להם המדבר. ורק נוטים היו להוסיף: עובדה־פאקט, או: גם זו לטובה – מס שפתיים לפכחון שכבר הכירו בזכויותיו.

לוי, למשל. או שמעון. גם הוא בא הנה מנווה־שאנן, אם כי בביתו נערכו לאו־דווקא זוטות חרסינה ומלאכת מלמלה על גבי קטיפה – היו שם הנערה מבוהמיה של האלס, תעתיק־גבס נאה של ההוגֶה לרודן, בגודל בינוני, ניצב על כן מיוחד של עץ, וכן גובלין צרפתי, תיאור מנוסתו של יוסף מפני אשת פוטיפר. ואם יום אחד חשקה נפשו של שמעון במשהו שונה לגמרי, כשם שקרה לרבים לפניו ולרבים אחריו, לא יכול היה להעלות על הדעת הפלגה אל מעבר לים, אל יבשת אחרת, כי המעבר־לים היה כאן, לכאן הפליגו הוריו לפני מנין שנים בסך־הכל, והוא אִתם, ומעבר־משם התחוללה באותה העת מלחמה. אבל יכול היה, ואף נקרא, לעלות עם שניים־שלושה שלוחים־לפני־המחנה על אותה משאית־טראנטֶה שתוקרן מאוחר יותר מעל שקופיות מטושטשות וסרוטות (יריעו בקול: הנה מקום החניה על־יד המערה; תראו איזו בלורית גזעית היתה לשמעון), להתגלגל הרחק מעבר למושבות הדרום, רחובות וגדרה, הרחק מכל מה שהיה מוּכר, ולהרגיש איך המרחקים קולפים מעליו קליפה אחר קליפה (רק מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר, יאמרו: מרחק לא גדול בסך הכל, מאה ועשרים, מאה וחמישים קילומטרים), כדי להדרים ולהינשא לקראת נוף שלְיָמים יבקשו לתאר אותו במלים: גבעות ערומות כמו חומר שנזרק באמצע הלישה, או: קווים גליים ואופקיים, נמוך־נמוך, כמו בקריקטורות מסוימות, או: שמיים ריקים ואדמה שצבעה כצבע הגמל; להדרים לתוך האבק, לתוך אדמת־קמח כהה, קיטור חוּם העולה ממעמקים ושריקתו לא נשמעת; ובהגיעם אל המקום המיועד (כל מה שקרה בדרך הלא כבר תואר, וגם שמור בקופת־הזכרון הכללית) היו מכוסים אבק שנאחז ונקרש, מסֵיכה העושה אותם דומים זה לזה וזרים לעצמם, ואף חסויים לשעה מפני זרותו של המקום שאין בו שום דבר.

ומתוך המסיכה – שאלות: ציפורים יש פה, עכברים יש פה, זבובים יש פה, מה יש פה? עץ אין, שיח אין, צל אין, בקתה אין, גם בקתה עלובה אחת אין, כלום כלום. אוהל בידואי, זה לא אוהל, לאוהל יש צורה ברורה, תורן יתדוֹת וּברֶזֶנט בצבע חאקי, וכאן יריעות שקים שחורות, מורמות פה ושם מעל לאדמה ללא שום צורה, לא עיגול לא ריבוע לא מלבן.

ומבטים נפחדים ביחידוּת, עם רדת הדמדומים הקצרים, אל המדבר הרחוק שמעבר למדבר הזה (אחרי שקיעות רחבות בצבע הבשר החי) ואל הטעם המוזר ביותר מכל הטעמים שבגללם ירדו הנה (מאוחר יותר תיקנו: עלו הנה, כשלוש מאות מטרים מעל פני הים): המשאית נשלחה הנה, בין השאר, והם עלו עליה, בין השאר, כי אמורים היו להקים מחסום בפני צבאו של רוֹמֶל. בכל הרצינות. אמנם, למען הדיוק, מאז הוחלט על היציאה אל המדבר ועד ליום צאתה של המשאית לדרך נערך הקרב באל־עלמיין, אף־על־פי־כן רומל עדיין היה שם והם אמורים היו להקים את החייץ, ואין זה מופרך. יש רגעים כאלה, מסתבר, שאז לא תופסים, או תופסים אחרת, את ממדי הדברים. אולי כמו ילד שעדיין לא יודע את שעתידים ללמדו, כי הירח לא מהלך יחד אתו וכי אין לתפוס בכף־היד את כתם השמש. כאן המבוֹאוֹת אל חלל שהנה הם עתידים לקבוע את חוקיו. איש לא יגיד להם פה שום דבר, אין אבא ואין אמא וגם המנהיג איננו כאן, איננו אתם. הוא יבוא באחד הימים להלל ולשבח, לפרוש את הפרספקטיבה הנכונה, לשבץ את המעשה בדברי הימים המתרחשים לעיניהם. הם, הם הקטנים, יעצבו את דמותו של המקום הזה שהוקם בין שמיים לארץ, שמיים משעממים עד קהוּת, שהמבט לא נשאב לתוכם אלא נחבט במיני שכבות־שכבות של תָכוֹל על תָכוֹל; וארץ גבעות הדומות דמיון משתק האחת לרעותה. ורק למרגלות זו שעומדים במרומיה – אילו מרומים נמוכים! – פתח אפל, ואהבה מידית אל המערה, כי היא המקום שאין בו שמש ואין בו אבק ואין בו שמיים מכים בעלפון ואפשר סוף־סוף לפקוח את העיניים, להרגיל אותן לאפלולית ולומר משהו, למשל: ריח של טחב (למי שלא ידע מעודו יער של ממש), או: מזכיר את צחנת הירקון ביום חמסין.

עכשיו, בבאר־שבע, בשעה שבין לבין, סרים לפעמים אל הגן המקיף את המסגד, שלא משמש עוד כמסגד כי אם כמוזיאון עירוני. בזכרונך הרבה גנים, הרבה פארקים, תמיד אחרי, אחרי, אחרֵי מלחמות ואחרי אובדן. איש קטן יושב לו על ספסל, רגליו לא נוגעות בקרקע, אולי תימני, צפוד, יבש, שחרחר, משלים, ברוך השם, ברוך השם, יושב לו. נשים באות לרגע לתקן איפור, תסרוקת, מסֵיכה, לכסות קרעים, הנימוס מחייב, הנימוס גוזר שתיקה. באר־שבע בכיעורה, מין כיעור נוֹח, עיר שלא התפתחה אלא התנפחה בבת־אחת; שעת האוטובוס, קמים לחזור הביתה, אומרים הביתה ומבעד לחלון של החדר הזה מכוּסים השמיים בעלוות הפלפלון, הענפים מתנועעים ברוּח, אותה שעת דמדומים קצרה, ילד הולך, בשביל, אומר: רוּח, אומר: עלים זזים, שני צעירים ערביים שעובדים בבניית הבתים, ואולי בקינוב בצל, פונים אליו: הֵי, מוֹתֶק, אמו אומרת אליו: תגיד ערב טוב, והוא אומר: ערב טוב, שנה טובה… מה הווה עליהם? מה הווה על שמעון?

היו מחייכִים ומשרבבים סנטר לעבר המאהל הבידואי שמאחורי הוואדי. שמעון היה נטפל אל הרועים אחוז בולמוס להתערב בהם, לחדור פנימה, להבין עד הסוף, להציץ אל תוך היריעות השחורות, אל מתחת לגבעות האלה, אל מתחת לעורן של העזים הרזות, אל מתחת לצמרן המדובלל של הכבשים הלוחכות שיחי פרקרק משחירים ומתפוררים.

תצלומי אחווה: שמעון ליד רועה בא־בימים, שמעון ליד רועה עול־ימים. תיירים תרים אחרי מעשים יוצאי־דופן, באים ומצלמים. חיילים באים ומצלמים. עוברים כאן בדרכם ממצרים צפונה, מכל צבאות בנות־הברית, המלחמה עדיין נמשכת.

אפשר לעמוד על ראש הגבעה ולהשקיף אל האופק. להציב את האורח אל מול שמי השקיעה שכמותם לא ראה מימיו (גון הבשר החי בקיץ, הירוֹק החיוור באביב, הסגול בחורף). השאלה האם ניוטון הרס את יפי השקיעה כשפירק את האור למרכיביו לא הטרידה איש, עדיין לא הטרידה איש, לא היו פנויים להתדיינויות שכאלה, צריך היה לישב את המדבר, להקים מצפים שיפענחו את סודותיו; ואם זה אורח עצוב שקרא את כל הספרים, אפשר שראה איך הכדור האדום שממולו, על קו האופק, מהסה לשעה את שטף המון המלים.

ואפשר לשלח את הבא לדרכו, שמעון ישמח ללוות אותו עד לעיקול הוואדי; הוא ישתופף שם אצל הרועה הבידואי, קצת בענווה, קצת בגאווה, על שהוא יושב כך אתו כשווה בין שווים, כבר שומע שפתו; הרועה לא יודע קרוא וכתוב והוא, שמעון, לא יודע דרך גבר בעלמה, אבל כבר יודע לעלות על סוסה (נונה? האומנם קראו נונה לסוסתם הראשונה? מסע קנייתה שמור על דפי יומנים בארכיון), שצורפה בינתיים אל רכושם: טרקטור־קאטֶרפילֶר, מחרשה, חביות דלק, שמן, מיכל מים, מה עוד? אפשר לצאת ולרכוב, לשחק עם הרועים, יום אחד לשחק עם הרועָה, מה כאן חטא ומה כאן עונש.

בקופת הזכרון הכללית כמעט לא נשאר זכר לא לחטאו של שמעון ולא לחיפושיו לכפר על חטאו. ואם נזכר מישהו במרוצת השנים באיזה דיבור נלהב שלו מאותם הימים, היו מחייכים: התמים הזה, הציץ מתחת לאבעיה ודימה שגזל בתולים. אבל יום אחד בא שמעון וסיפר (שנים חלפו כבר גם מאז, בלוריתו עדיין גזעית היתה כשישב ליד החלון הזה) על הרועָה הבידואית שאנס, כן, אמר, אנסתי אותה. אם כי יום אחד יוטל גם זה בספק, ותישאל השאלה האם אין הזכרון מטעה; האומנם כך בדיוק אמר; ואם כן שמא היה כאן לאו־דווקא הרצון להתוודות על משהו שקרה באמת, אלא גם השגה מעומעמת שהתקופות מתחלפות, והרצון לקלוע אל הנוסח של זו החדשה, אשר בה ייאמרו ויודגשו דברים שלא נאמרו או לא הודגשו קודם. כך או אחרת, אין לדעת בדיוק מה קרה שם. אולי התעלסות כחום היום, אולי מילמל בינו לבינו: אפֵילת הרֶחֶם, אולי לא לבשה אלא שק שחור, אולי באמת לא היה צריך אלא להרים את שולי השק, אולי היה אסיר־תודה לה שלא הוצרך למשמש בידיו ולהתיר קרסים וכפתורים. ואולי הוא היה לה אֵל אהבה (חייליו של קורטֶז נראו כאלים בעיני האצטקים אלא שפתחו בהרג), בין שניהם רק הוא ידע מה זה מידה ומה זה משקל. אולי היתה מעולפת, מעולפת אהבה, או פליאה; מי יוכל לומר בדיוק. חיפשתי אחר כך הרבה זמן, אבל לא הצלחתי למצוא אותה. גם אינני יודע אם הייתי מכיר אותה. חושבים שסלחה לי?

בדרך כלל לא היו משמיעים שאלות כאלה, לא שמעון ולא איש זולתו. ובאמת, מה טעם בהן.

 

ב    🔗

את המאפרה הכחולה מזכוכית מוראנו קנו בסופו של אותו יום גשום בוונציה.

כבר ידעו: אפילו יעלה על הדעת שלא לחזור, הנה הם חוזרים אל המדבר המחכה להם. המסע כבר בגבם, והצפוי כבר ממש לפניהם. ואפילו אמרו בינם לבין עצמם: אימת הצפוי – כבר ידעו שלא בידם לבחור בצפוי־לא־צפוי אחר. ורק נטלו לעצמם יום נוסף כדי ללכת לוונציה. בדמיונם נקבע שבין מיני הארכה המצויים בתבל יש אחת מיוחדת ושמה ונציה.

טפטוף אפור קידם אותם שם, עושה יד אחת עם כל אלה שניסו לפכחם מן המשיכה אל הפלא הכוזב הזה, אשר לאמיתו של דבר אינו אלא צחנה עולה מתעלות מוזנחות ומהומת תיירים סביב; והם לא שעו לעצה והיטלטלו ברכבת־לילה דחוסה, בלי לדעת אם לקראת פלא ואם לקראת כזב.

כך או כך, ברגע שעמדו על רציף־הרכבת בוונציה מצאו עצמם מחייכים ולמבטיהם, השונים זה מזה, כמובן, והמופנים בכיוון אחד, התברר כי מה שבאו לבקש אכן כאן הוא, שוקט בגשם וברגעי ההתבהרות, וכי שוב אין צורך להיחפז או להתעכב דווקא, כיוון שכל תנועה היא ממילא מעין זכיה.

מה היה זה שהתברר להם? ניסו לגשש: עיר ללא חריקת מכוניות. ואמנם, אלא שעל סודה של ונציה הלא התחקו רבים עוד לפני שהמכונית הראשונה ראתה אור עולם. פכפוך המים? מיד בהינתק המעבורת מעל מזח־הקורות הרקוב הפך חיוכם לצחוק שלא מחפש עוד אחרי הסבר. כבר התחוור להם: הבלתי־מתקבל על הדעת הוקם כאן כדי שאפשר יהיה לומר בפשטות: הנה, זהו, ושום הסבר לא יוכל לשכנע כי לצורך אחר הוקמה העיר הזאת, שלעבור בה ממקום למקום צריך בסירה זו, המתנענעת עם הגלים, קשורה לגולת־ברזל לפני שער צר וכהה. היא פרחה, העיר הזאת, היא היתה כבדה בזהב, היא ירדה מגדולתה, היא הפכה עיר־רפאים בשעות הדמדומים הארוכות, מוזיאון מעלה ירוקת, היא שוקעת לתוך המים, כך אומרים (סנטימטר ויותר מדי שנה בשנה). מעל לתעלות הצדדיות שלה, בחלונות שלה המהוללים, שמוטים תריסים אכולי טחב, תהודת קולות מעטים מהלכת וילד בודד שפוף על גשרון ומביט באנשים השטים מתחתיו (ואולי כאן מתקבצים הגונדולֶרים לשתות בלילות?). מהגוני וארגמן בארמונות הדוג’ים, במוזיאונים (הולך ותם עידן המוזיאונים?), טיציאן, טינטורטו, מי עוד? וחיוך של רוכלים, מנוסה, וידי תיירים ממששות ביעף מאות מחרוזות תלויות בפתחי כוּכים, ובשדרת הארמונות שורת החנויות לממכר זכוכית, שעכשיו יוצקים אותה בקווים ישרים, באליפסות מדויקות וללא קישוטים (צו האופנה: וַאסַארֶלי ופוֹפ), ואין מכנים אותה עוד זכוכית ונציאנית כי אם זכוכית מוראנו. קריאות גונדולרים צנומים, מסוגננים לצאת ידי חובה, ובעל מסבאה נלבב, אבא שמנמן וחם, כתפיות מתוחות על כותנתו הלבנה והוא מקדם אותם בברכה שאינה לטורח, ברכה לשמה לנכנסים אל מסבאתו החבויה בכיכר זעירה, צבעי אודם וחרדל; מפות לבנות וּורדים טריים (מפשוטי הוורדים הוורודים) על שולחנות צרים בחדר פנימי, יין שטיבו מתקבל על הדעת ומחירו צנוע למדי וצלי־עגל ממוגג את החך (שידע קשות מכגון אלה), והנערה המגישה, כלילת הבריאות, מן־הסתם בתו של האבא החם, זריזה ולא בהולה, ושקט, גם הסועדים מנמיכים קולם ובצאתך אתה נמשך לפנות אל בעל הבית, לומר לו כי הצלי אכן ערב לך, גם היין, גם השעה, לזכות שנית בחיוכו המברך, כי הנה אחים לשבח אתם, לא אתה המשלם ולא הוא המונה את הרווח. וקיסוס אדום־סגול מטפס על קיר אדום של בית־מלון קטן המתגלה מתוך הכוך שם הצטנפו מפני הגשם, והנה התבהרו השמיים, אבל הם השתהו עוד רגע, כי פתאום עלה בהם רצון להתגורר בבית־מלון זה, חודש אולי, לפתוח מבפנים את כנפי החלונות המהוללים האלה, להקשיב לפכפוך המים ולצלצול פעמוני הבאסיליקה, ושתזמורת הנגנים באדום, בכיכר סאן־מארקו, תנגן דווקא על פי הזמנתם את הדרך־לטיפֶרֶרי וגם את ירושלים־של־זהב, דווקא על־פי הזמנתם, רגע, מה הם מתמקיינים כאן, הנה כבר נלכדו, כמוהם ככל שאר התיירים: דיוקנאות הבאסיליקה יפים לזיבורית שבחיים, מוסיפים עליה את האדום־הכחול־הזהוב של גלימות והילות באור השקיעה הנודע (לקראת הערב הצטללו השמיים לגמרי). והשלווה והעוגמה שמאחורי כל זה, הקיימות ועומדות, שיישארו קיימות ועומדות בתעלות הצדדיות. פכפוך המים יוסיף להישמע בין חזיתות הבתים הדוממים והנידחים, לחש המים ישוב למשול פה בלילה (הגונדולרים יתקבצו לשתות את יינם בדממה? בצווחות שיכורים קצרות ואובדות?), אבל הם כבר לא יהיו כאן.

ובכן, הם הניחו אותה, את המאפרה הכבדה, על השולחן הנמוך והמוארך שבחדר הגדול. לא היה בה מוונציה יותר משיש מדכי־גלים בצדף שמצמידים אל האוזן, סימן במערכת הסימנים: חצי כדור כחול וזך וקולט אור כדרך מים עמוקים. היו מטילים לתוכה בהיסח־הדעת אפר ובדלי סיגריות. יוֹדַי היה מסובב אותה בין אצבעותיו, בשבתות, בשעת בין־הערביים, בין עוגמה לחרדה, יושב רכון מעליה, ציפורניו כסוסות ורגליו מפוסקות.

עד שיום אחד: פאַק, והיא התבקעה לשניים עם טריקת דלת מקרית, ממש ככתוב בספרים. הם לא הצטערו הרבה, התפעלו, מקרה נדיר, צחקו.

אחר כך אסף יוֹדַי את שני החלקים, השווים כמעט, וצירף אותם אל כל החפצים שתמיד נמצא להם איזה מקום נכון בחדרו.

ובאותם ימים עצמם (עוד מעט ויתמו) התחילו לגלגל ביניהם את הרעיון בדבר בתי זכוכית. סיפרו ליוֹדַי משהו על חלומותיהם של סופרים מימי נעוריהם, צֶ’רנישֶבסקי, זֶ’רומסקי, שאלו, מחייכים ונסחפים, ספקנים נלהבים, אם לא זה המקום, לא זה החלון לנסות ולראות מבעדו בתים־בתים של זכוכית, אם לא זה המקום, יחיד ומיוחד, כפי שעשו אותו שנים רבות יחד עם שמעון, יחד עם רחל, כפי שהם מכירים אותו ואחוזים בו, מקום שאין בו מרתפים ואין בו עליות־גג, והכל כאילו רואים את הכל במפולש, כמעט יומם ולילה. לא היה צריך להכביר מלים כדי לעשותו שותף לספק או למהתלה של דמיון.

והם, הזכוכית לכדה אותם לשעה, לימים, כמו לַחַן שנטפל ואינו מרפה. לא היה מנוס מלקום ולראות מה כוחה. רבים שבחי הזכוכית, לא לשווא שבתה לבות בני־אדם מאז ומתמיד. כבר המבוססים בטיט היאור הגדול היו מתייגעים ומסננים חול ומערבבים ויוצקים ומתיכים ונוטפים זיעה אל מול לועי התנורים ואינם מרפים עד אשר יאחזו בידיהם את החומר השביר והשקול בזהב. והם, מדוע לא יפנו עורף לנוסחאות שהפכו פרוטות שחוקות (הניגודים נמשכים זה אל זה, אחדות הניגודים וכולי), ולא ילכו אצל חכמי קדם שמצאו בתמימותם כי יסודות דומים דווקא דבקים זה בזה, ומדוע לא יאמרו כי יהיו אשר יהיו השֵמות שמלומדי הדורות האחרונים יתנו לתכונותיה של הזכוכית, סברה שכל יוצקיה ומנפחיה הלכו שבי אחר היסודות שאת קיומם ניחשו בה ובעצמם: כי אין לה נקודת היתוך או נקודת קפאון קבועה; כי היא עמידה בפני לחץ אך לא בפני מתח; כי בכוחה לשאת משאות כבדים עד אין שיעור, אך אין לחזות את חוזק המכה בה תישבר; כי אינה מתבקעת בציר אחד וצפוי מראש אלא באלפי צירים אפשריים; ונוסף על כך, אולי חיפשו בה יסודות שהיתה להם זכות, כך הרגישו, לתבוע לעצמם ולא נמצאו להם, וביניהם היסוד שעשוי להעניק מרגוע לגישושים האינסופיים – הסגולה לראות מבעד.

סברה: יוֹדַי היה מוכן לגור במבנה של זכוכית. לא היה איכפת לו להיראות מתקלח, שותה, משתכר, שוכב עם נערה, קורא לעצמו בקול (עיניו מואדמות, הרשמקול פתוח): “מה זה מונטגיו? הן רק שם”… “אפריל הוא האכזרי בירחים”…

ובכן, פוקחים את העיניים שאינן רוצות להיפקח: כמובן, הקירות לא התמוטטו מן הצעקה, שום קירות מעולם לא התמוטטו משום צעקה. פגזים, פצצות – זה דבר אחר.

ובמאמץ נוסף ובידיעה מראש קמים ומנסים לראות גם את התמונה ההיא, פעם אחת, כאילו אכן הקירות קירות של זכוכית:

העומדים על הדשא בחוץ ממתינים כבר שעה או שעתיים בטל השחר, יודעים, בעוד האשה שהעולם יחשך עליה ישֵנה עדיין: כאשר האיש שלה עובר ביניהם ונכנס פנימה, מליטים אחדים מהם את פניהם בידיהם ואחרים מוסיפים בכל־זאת להתבונן מבעד לקיר הזכוכית השקוף איך הוא מקים אותה בזרועותיו אל הידיעה; אבל ברגע שהאשה שם בפנים צועקת, קורסת חזית הבית, מתנפצת לרסיסים, שברי זכוכית משוננים ניתזים לכל עבר ואל העומדים בחוץ בטל השחר, ובעוד היא מוסיפה וצועקת לא, והוא מנסה לשכך את צעקתה במשפט אחד חוזר על יוֹדַי שֶׁחַי חיים יפים, פוגע שם בחוץ רסיס אחד בפניה של רחל, ליד אחת מעיניה או ליד אחד מתופי אוזניה המתוחים, ורחל אנוסה ללכת לחבוש את פצעה; וכבר פְנים־המרפאה מואר בבת־אחת והיא מתחבטת שם בכלוב הקירות השקופים, שבה ואוחזת ברקתה, צווארה נטוי ושלוח קדימה, ידה האחת מוֹרָה לאחות על מקום הפצע, בעוד השניה פשוטה לעבר לשם. ושם מוסיף גד לעמוד על הדשא המטולל; אגרופיו קמוצים, עוד מעט יפתח אותם, יחפון בהם שברי זכוכית משוננים ויתבונן בידיו המתרססות בדם בטרם יעבור את הסף וייכנס לחדר המפולש לעיני כל. ואז חוזרים לזכור איך הוא הטיל ספק, והם תמהו שמא הצדק אתו, באמיתות תמונה מתוך סרט ישן (שם הבמאי נשכח בינתיים), איש צעיר אחוז זעם אין־אונים מועך כוס זכוכית באגרופו; ואחר־כך, תמונה מתוך סרט חדש (של אינגמר ברגמן), אשה צעירה תוחבת בזעם אין־אונים שבר של זכוכית לתוך ערוותה.

 

ג    🔗

והרי לא רק הם, גם אחרים שאלו שאלות כמו: איך היא עושה את זה? מה יש בה ברחל שמוציא מגרונך… שפתאום אַת מוצאת את עצמך מספרת לה דברים… למה?

שהמדבר סוגר סביב־סביב, וממה נזונים אם לא איש מן המתרחש אצל רעהו? שֶככה זה בחיים? בכל מקום זקוקים בני־אדם למזון הזה, וגם אי אפשר למדוד ולומר שרחל היתה זקוקה לו יותר מן האחרים. והלא יש שהיא עצמה היתה תורמת נתחים משלה. זכוּר, למשל: שלוש היו אז בבית־הילדים, רכונות אשה־אשה על תינוקה (ראש רך־מַרְפֵּס עדיין והפה סוגר על פטמת השד), מעוררות אותו כפעם בפעם בדגדוג הלחי או בלחיצת כף־היד הזעירה למען יוסיף וימצוץ, ופתאום היא אומרת, רחל: מכל הנשיקות שאני רוצה לתת לו אני נותנת רק אחת, רודף אותי סיפור על ילד שאמו היתה מנשקת אותו ומלטפת אותו בלי גבול והוא הפך אחר כך לחולה מין; או שוב, פתאום, אחרי שילדה ברביעית (ולא היתה אז אלא בת שלושים ושלוש): כל זמן שיולדים ועובדים אפשר לא לחשוב על הזיקנה… אחרת…

לידתה השניה נשארה שמורה בקופת הזכרון הכללית:

היה זה חורף שהתחיל בסימן בצורת, ופתאום, ממש על סף הפיכת השדות, באו גשמים רבים, פשטו אל הנגב מן הצפון ומהרי חברון, הציפו את הכבישים וגאו בוואדיות, ויום אחד מצאו את עצמם מנותקים מארץ הדרכים הפתוחות ומבתי־החולים, ונתמלאו תחושת ייחוד והתעוררות, בעיקר בשעה ששתי הנשים ההרות – רחל ואריאנה – הועלו על פייפר והוטסו צפונה בעוד מועד. השטפונות נמשכו זמן רב מן הרגיל. גם קו הטלפון נותק, תופעה רגילה בחורף, ושני המברקים הגיעו באלחוט. המברק של אריאנה אל המרפאה: בת נולדה לי, שמה רזיה. והמברק השני אל שמעון: רזיה שלנו נולדה בשבע בבוקר, שלושה קילו ושמונה מאות, כי טוב, כי טוב (מסתבר שהיה זה יום ג'). טפסי המברקים שמורים ממוינים בתיקי הארכיון.

עכשיו, באחד מימי החורף, בא היסטוריון ודפק על דלת חדרם. מאוניברסיטת הנגב על שם דוד בן־גוריון. ברצונו לרשום פרטי פרטים על הראשונים שבאו אל המדבר. זאת התחלה של מכון להיסטוריה אוראלית.

פרטי פרטים?

בהחלט.

דרכם של פרטי פרטים להיטשטש. רק חלקם צצים פתאום, בלי שתדע מדוע דווקא אלה.

וגם…

אין ערוך לעדות אותנטית, אפילו אם…

אי אפשר היה להתעלם מן ההתעוררות שבה נאמרו המלים: ערוֹך ו־אוֹתנטית.

אתה באמת מאמין שזה חשוב?

תלה בהם עיני תמיהה. אין ספק שרצה להעלים מהם את צל הלגלוג שהתגנב אל קולו:

בהחלט. חובה להציל מן השכחה כל מה שניתן עדיין להצלה. המיתוס כבר אוכל בכם בכל פה.

בתיאבון!

צחקו יחד. מצחו היה יפה, גבוה ושזוף. במבט שני נראה החיוורון הבוקע מבעד לשיזוף. כך גם ידיו. כל ציפורניו כסוסות. עוד מעט ישוב לכסוס אותן, לא יצליח להתאפק זמן רב:

ולכן אני כאן.

וגם… מה בדיוק כוונתך כשאתה אומר: פרטי פרטים? נאמר שיש כאן איש בשם… שכל מעשיו, לפרטי פרטים, תואמים את… או אשה ששמה, נאמר… נאמר ששמה איזבל, כי אז כמובן לא תוכל לזהות אותה. ברור שאין כאן אשה בשם איזבל… מה? שזה שם צידוני? כן, כמובן, ובכל זאת… הגר, למשל, יש, וגם אָסנת, כמובן: אָ־סנת, בקמץ גדול, אדרבה, שלא לדבר על רות, או אִתַי… אם כן, הרֶשע, חותם הרשע הוא בעיקר שמפחיד… או נוכריה וגם רשעה… כי הצליל הלא ערב דווקא: אי־ז־בל… ואולי דווקא כאן, במקום הזה, אין סיבה להירתע, כי הלא ההיא רוצחת היתה, עשתה הרע בעיני אלוהים, וכאן, על כל פנים, רצח אין. ואולי זה החשוב, אולי זה באמת מה שראוי לזכור. לא רצח ולא שוד. ולא עושק יתום ואלמנה. אולי זה מה שחשוב באמת, בסופו של דבר… ובכן, נאמר שיש כאן אחת איזבל, ששמה ערב לאוזן וכל מעשיה כשורה, ורק כשהיא שואלת אותך: מה שלומך? – אתה, איך לומר, איך למסור את זה…

ההיסטוריון הצעיר חדל לרשום, אולי איבד את החוט, ואולי החליט שזה אכן לא שייך. בין כך ובין כך רשם הרבה, מילא שתי מחברות בית־ספר. המחברות, או צילומיהן, יוכנסו בוודאי אל הארכיון, ימוספרו וימוינו, כמו המברקים שהודיעו על הולדת שתי הרזיות.

עם כוס הקפה השניה התנערו וחזרו לדבר כבני אדם מן הישוב. פתחו לספר באוזניו, בנעימה קלה, על המהומה שקמה עם קבלת המברקים, ועל מה שקרה לאחר מכן, בערב חורפי סביב תנור־נפט, ושוב הפסיקו. פרטי פרטים, ניחא. אלא שבכל זאת קשה להבדיל בין פרטי פרטים לבין מה שמתלווה לזכרון, מועקה, אשמה, נטיות־לב. ומה לזה ולהיסטוריה?

השטפון בוואדי הגדול נפסק רק ביום שישי אחרי הצוהריים (כן, כי במוצאי־שבת התקבצו אנשים באחד החדרים, סביב תנור־נפט, התחילו להתדיין על מקרה וכורח, על שמוֹת, משמעות וטעם הוויתור, לא הסכימו להפסיק גם כשבא המזכיר ואמר להם שכבר רבע שעה הוא מחכה עם פתיחת האסיפה הכללית, הוא התרגז, טרק את הדלת וביטל את האסיפה), ושני רצים בהולים יצאו אל שתי היולדות, אחד צפונה ואחד צפונה־מזרחה (אריאנה אושפזה בהדסה ירושלים; יש לה רק כליה אחת, והיה חשש לסיבוכים בלידה). שמעון קיבל על עצמו, מרצון, שלא להיות אחד מן השניים – ההגינות מחייבת: לאריאנה אין בעל. מִגְדלה, סמכות במקצועה, נפגשה עם הרצים: ממש מגוחך לדבר על זה שבחירת שמות לילדים הוא עניינם של ההורים, אמרה. איש לא בא לערער על זה. אבל קרתה תקלה מוזרה ויש הכרח להתגבר עליה, למען הילדים. הכרח בל יגונה. שמות אינם תווית־זיהוי סתם. קיים יחס אל שמות. מי שעוסק יום־יום במלאכת החינוך יודע כמה קשה להתרגל לאותו שם, אפילו אם הילדים שייכים לשתי קבוצות נפרדות, בשני בתים נפרדים. והנה כאן נגזר ששתי רזיוֹת – אגב, צריך להודות שזה שֵם יפה – תשתייכנה לאותה קבוצה עצמה. וכמובן, יש לתת את הדעת בראש־וראשונה על הילדוֹת עצמן, כי בנפשן הדבר. כל פעם שיישמע השם רזיה יהיה עליהן להגיב, ובמחצית המקרים תהיה הפניה מכוונת אל הילדה השניה. כבר ידוע ומקובל שבין ההפשטוֹת הראשונות שילד לומד היא ההפשטה שבמתן שמות כלליים לחפצים השייכים לאותה קטיגוריה. חפץ בעל ארבע רגליים ולוח שאוכלים עליו זה שולחן, בעל־חיים נובח זה כלב, בין אם הוא קטן ובין אם הוא גדול, בין אם הוא שחור ובין אם הוא לבן. אבל לשם כך זקוק התינוק תחילה לבטחון בכמה דברים יחידים במינם: אמא היא אמו, והשֵם שלו הוא שמו. מדוע להקשות על המוחות הקטנים והמתפתחים, שלא לדבר על הקשיים של המטפלות, הנמצאות עם הילדים מינקותם במשך רוב שעות היום?

אין לדעת אם הרצים הקשיבו מתוך עניין, או מתוך קבלת סמכות, או מתוך עירוב טעמים. מן המוסכמות היה שמִגְדלה נעלבת על־נקלה ושאין מי שיחליף אותה בתפקידה. כך או אחרת, השניים יצאו לדרך וחזרו כלעומת שיצאו.

וכך, בערך, זכורים דבריה של רחל:

נבצר ממני לשנות את שמה של רזיה שלי. השם הזה קשור בשמה של סבתי רייזלה, עליה השלום. קרה לי משהו לפני הלידה הזאת והבטחתי מה שהבטחתי לזכרה של סבתי. מי שחושב את זה לאמונות תפלות ואת עצמו למשוחרר, שיצחק. כבר ארבעה ימים אני קוראת לבתי רזיה, לא רזי ולא רזילי, פשוט רזיה, וימים מאושרים מאלה לא ידעתי מימי, והשם כבר טבוע בהם.

ואריאנה, זוכרים, הודיעה:

שם בתי יישאר רזיה כי כך אני רוצה. לא איכפת לי אם עוד ילדה באותה קבוצה תיקרא רזיה, או אפילו כל הילדות שבקבוצה.

מה נמשכים לשחזר מן הדברים שנאמרו אז, במוצאי־השבת, סביב תנור־נפט מן הישנים (העשויים בתבנית גליל מאונך עם מכסה מחורץ, ומרבים עשן)? את דברי לוי על הצורך בקנה מידה, ובוויתור שווה, ובמקרה זה אולי לא־רזיה ולא־רזיה?.. את דברי שמעון, שהפליג במדרשי שמוֹת, למשל יש לו חבר שעד היום קוראים לו דוֹריאן, וכל כך למה, כי בארץ מוצאו קראו לו איציק, כלומר יצחק, אבל כדי לשוות לזה שָׁם צורה מכובדת הפכו את יצחק לאיזידור, ובחיבה איזידוֹרֶק, ובקיצור דוֹרֶק, ואז קם מישהו ואמר שדוֹרֶק זה בוודאי דוֹריאן… את דברי לֶנה? את תגובתו של גד על דברי לנה (איש לא צפה מה יתרחש בין השניים בשנים שלאחר־מכן): המלה האחרונה של האופנה, שמענו, סמנטיקה, ובעברית צחה מלל; פלפולי מלים זה המקצוע שלנו מדורי דורות, מומחים בין־לאומיים, אלא שכוונתנו היתה להחליף את המקצוע; זה יפה מאוד ללכת אחרי השגיונות של אריאנה, אבל רחל שעושה הכל בלב שלם, ואם יקרה משהו למישהו מאתנו היא תמיד תהיה שם, היא תהיה במקום…

את דברי לֶנה.

נהוג אצלנו להגיד (אמרה לנה, או עשויה היתה לומר), שאין זכות לא לנקוט עמדה, שלא לנקוט עמדה זאת הדרך הקלה. אינני יודעת אם זאת הדרך הקלה או הקשה. לפעמים אני חושבת שזה קל יותר ולפעמים שזה קשה יותר. פעם אחת שמעתי אֵם אחת מביעה משאלה למען בנה: שיהיה לו קל. חשבתי: קל, איזה ערך זה? יפה, מעניין, צודק, חופשי, מה שתרצו, אבל קל? מכאן שגם קשה, כשלעצמו, איננו ערך. אני יכולה רק לנסות ולהסביר מדוע לא אנקוט עמדה. אני מוכנה לספר… לא פעם שאלו אותי מדוע באתי הנה, אל המדבר הזה, כך, לבדי. לא עשיתי, כמו שאומרים, את הדרך

יחד אתכם. לא פעם טענו כנגדי שאני משתמטת מתשובה, היו אפילו שנפגעו: מה יש, לא מספיק חכמים לרדת לסוף דעתך? אני חושבת שהמרחק בין הבהרה כביכול לבין הבנה ממש לא נובע מזה שהשומע לא די חכם להבין, או שהמדבר לא די חכם להסביר… ומה חשוב בכלל אם כך או כך… הדבר נובע פשוט מזה שהם שני אנשים שונים. כן, זה פשוט, כל־כך פשוט ששום חוק ושום מסגרת לא ישנו את זה. חוץ מזה, קורה, כן, קורה שדברים מסתלפים מעצם הגדרתם. יש פגישות של חסד, הידברויות שבגדר פלא, יש, זה הכל… אמרתי שאני מוכנה לספר. נאמר כך: יש אנשים הסובלים מהתקפי קצרת כשצמח מסוים פורח בסביבתם. אם הצליחו לזהות את הצמח, ואם הדבר בגדר יכולתם, הם עוקרים ממקום מגוריהם והולכים למקום אחר, שם לא נודע על מציאותו של אותו צמח. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי נתקפת מין מיחוש כל פעם ששמעתי את המלה: שֶלי. מין טמטום חושים, עד כדי צורך לשכב ולעצום את העיניים. כל עוד דובר על הבובה שלי, העוגה שלי, אפילו ההורים שלי, אפשר היה להסתלק מן המשחק וללכת לאיבוד בסמטאות. גדלתי בירושלים, גרנו בימין־משה, לא רחוק מן החומה. אבל כאשר הדברים נשמעו בשיחת מבוגרים, ירושלים שלי, והאנשים היו מתחככים בכתליה כאילו זה חלוקי־אבן לצורך גירודם הפרטי, וכאשר הדברים הגיעו לאורי שלי ולעוזי שלי… עם כל דיבור כזה הייתי נתקפת מין יגיעה שאין לעמוד בה, די היה שמישהי תאמר לידי: רפי שלי, ומיד הרגשתי… או הדבר היחידי שחשבתי עליו היה: אני רוצה לישון, והבנתי שעלי לקום ולעשות איזה מעשה. הייתי עולה לאוטובוס בינעירוני ראשון ונוסעת, מוצאת כמובן איזה עניין שעלי לסדר בתל־אביב או ברחובות, לא חשוב, הנסיעה מנתקת. לנסוע זה למות קצת, יש אמירה כזאת. העיקר היה להינתק ולהביט בעד החלון. ישנו קטע מסוים של דרך, האופן שבו מופיעים ונסוגים לאחור עצים וסלעים, ששם הייתי מתקרבת, נאמר, אל היכולת לנשום בלי צורך לדבר או להגיב. עד היום אני זוכרת קווים אלכסוניים בסלע, בתנועתם מבעד לחלון. אני חושבת שזה היה בעיני, איכשהו, ההיפך של שלי. אולי. אבל הלא אי אפשר לבלות את החיים באוטובוסים. אם כן, הלכתי למקום ששם רב ביותר הסיכוי, כך חשבתי, לאי־פריחתו של הצמח שהביא עלי התקפי־מיחוש הגובלים בשיתוק. המקום הזה, נכון, גם היותו מדבר. לא במובן של חזרה אל הטבע, פרישות, הסתפקות במועט. כל אלה פשוט לא עניינו אותי. לא איכפת לי שנסתפק במרובה. אבל קשה לדמות אדם שיאמר: מדבר שלי, מדברי. מצחיק, לא? ומדוע למשל מרגיזים כל כך כל אותם רוני וּויקטור ויהודה החקוקים בסלעי ההרים? מפני שהם משחיתים את הנוף? אולי גם מפני זה, אבל בעיקר מפני שהם נדחפים… לשים יד, להפקיע לעצמם פיסת אבן, ובלבד שלא לראות את הלא־שלי העצום. איש איש מטיח מצחו בדופן ארובתו ומורח את הפיח על פניו. זה הדבר: נדמה לי שאנחנו עומדים לבזבז את הסיכוי. אמרנו: פרות לא שלי, בית לא שלי, מכונה לא שלי. ישבנו, נכון, גם אני, עשינו לילות כימים כדי לנסח, לסווג, זה אסור, זה מותר, נימקנו, נימקנו היטב… מה זה חשוב? נאמר כך: הכרחי, אולי כן, אבל חשוב? איך שלא יהיה, השֶלי כמו יבלית, שב ומופיע. ושוב אני רוצה לישון, או לשכב בעיניים עצומות ולחשוב על משהו אחר, אולי על איזה עיקול דרך שעברנו על פניו בלי לשים לב. כי נדמה לי שאי־שם, אי־פעם, אולי כבר בהתחלה, עשינו איזה עיקוף, איזה פיתול, והתהוותה לולאה שמתהדקת מסביב לצוואר, אנחנו מנסים להתיר אותה וקושרים לולאות חדשות, כל אחד לעצמו וכל אחד לזולתו… נאמר כאן: לוותר. לוותר? הייתי מבינה: לבחון, לבחור, להתמרד נגד גבולות הבחירה, לנסות להבין, להכיר שזכותו של פלוני עולה על זכותך, אבל מה פירוש לוותר? איזה יסוד מעורר או חדש או ישן ובעל תוקף יש בזה?… אני יודעת שהארכתי, ומתוך חפזון אגיד שאולי כל הצרות התחילו ביום שהומצאה המלה לוותר… לפי הרמת הגבות של גד, אני רואה שעלי בכל־זאת להסביר. אינני מתכוונת לשימוש בשיניים ובציפורניים, אלא לאי־שימוש במושג מסויים. זה כמובן לא מסביר הרבה, רק כמה שיש בידי כרגע. מדוע לוותר על השֵם רזיה? איננו יודעים שום דבר על שני בני־אדם אלה, שתי תינוקות בנות יומיים, שום דבר, אולי רק זאת שהן שונות זו מזו. לכל אחת יש כבר מספר נתונים, ויהיה לה מה שייעשה בנתוּנים אלה, ומה שעתיד לקרות בחייה. בינתיים יש בכל אחת מהן משהו מן הרז, וגם, ייסלח לי, מן ההברה השניה, כלומר שהסיכוי עדיין לא בוזבז. מה שמגוחך בעיני זה שעלינו כביכול להחליט שנמצא מוצא ויהי מה, כי בחיים כמו שלנו לא ייתכנו מצבים ללא מוצא. זה ממש פוגע בכבודנו, יותר מאשר בסיכויינו להמשיך. דרך־אגב, ייתכן שברגע זה ממש מחליטה אחת האמהות לקרוא לבתה מירב או ליאוֹרה. לא מן הנמנע אפילו ששתיהן מחליטות בלא לדעת כלום האחת על מחשבות השניה. ובהרהור שני, מי יודע, אולי באמת רק כפשע בין הנשגב לבין המגוחך, כלומר גם בין המגוחך הזה לבין הנשגב. מכל־ מקום, ברור שכל אחת משתי האמהות זכאית לקרוא לבתה כאוות נפשה. תהיינה שתי רזיות, ואנחנו לא נחליט שום החלטה, ונראה מה יקרה…

 

ד    🔗

היו ארבעה בוונציה ועוד אחד ועוד ארבעה ועוד.

עכשיו הם שלושה ועוד אחד ועוד ארבעה ועוד מניין ועוד אחד.

היו אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.

היו ארבעה ועוד אחד ועוד ארבעה ועוד.

עכשיו הם שלושה ועוד אחד.

עכשיו הם שניים ועוד שניים ועוד ארבעה ועוד אחד ועוד אחד – מניין.

עכשיו באה תמר לחיות בקירבתם. גם הפעם לא פירשה את כוונתה. אם היו יושבים בעיניים עצומות או בעיניים מושפלות והיו מרימים אותן, היו מוצאים אותה. אם לא ידעו מה לעשות באיש העומד בפתח (רבים באו והיו עומדים בפתח, והם, עם כל הרמת עפעפיים, דימו לראות במין אור מסנוור: זה לא יודע כלום על הכוח שמשך אותו לבוא הנה; זה נענה לשותפות שאין להפרידה ליסודות; זה לא יכביד; אף זאת מקומה בפנים; זה יודע את המחבר ואת המבדיל; וזאת שתלך לה, שתלך לה מפה) היו פונים אל מבטה, היודע לעמוד בפני מגע. לרגעים היו מכוונים בשקיקות את קולם לצליל צחוקה הקשה ואת תנועותיהם לדרך כניסתה וצאתה מחדרם. גילם כפול מגילה ויותר. היא נולדה במקום הזה ונדמה שמאז ומתמיד היו צעדיה ארוכים ובלתי נשמעים. זרועותיה ארוכות, גרמיות בפרקיהן וראשה שט אִתה גבוה על צוואר ארוך וחשוף לפגיעה (מתנדב אחד מסנט־לואיס התבונן בה פעם כשהיא עוברת בבגדיה המדובללים לאורך שורת השולחנות בחדר־האוכל ואמר: יש לה הילוך מלכותי, הילוך אומרים? הוא לא חשש מפני רצינותו). פעם אחת, עכשיו, ורק עוד פעם אחת, נפלה־התנפלה על צווארם, ידיה מושטות לפניה, ודי. לפני כן לא ראו אותה אפילו פעם אחת בידיים מושטות לפנים. היא ראשונה הגתה את שמו של יוֹדַי במפורש, ואת המלה מת, והם שיננו אחריה, מצייתים כדרך לומדי שפה זרה. באותו קול עצמו היא מדברת על כוכבים ומזלות, על מנחשת בקלפים (אני לא יודעת אם אני מאמינה, פשוט הלכתי, זה ביפו, באיזה כוך, היא אמרה לי שיהיו לי שבעה ילדים ושהתכנית השלישית שלי לא תצליח); על המורה שהיה יוצא מכליו בגלל ישיבתה האילמת כשמבטה תקוע בעיניו (הוא התאמץ נורא, פעם אמרתי לו: בסדר, פעם אמרתי: חמוד’לה, עזוב אותי במנוחה); על חלום שחלמה (כל לילה אני חולמת, אבל בתוך החלום אני תמיד יודעת שהוא מת וכשאתעורר לא אראה אותו, זה בטח מין המצאה בשביל הרגע שמתעוררים). היא עוברת בשתיקה על נסיונם לקרוע מעל פניה של מִגְדלה את מסֵיכת ההשתתפות. שתיקה נחרצת של בת מאה וצחוק של בת עשר משיב על חיוכם המגשש לעברה. למלים אין שליטה עליה. במחיצתה הופכים הדברים בלתי־מנוסחים ומדוייקים.

הסופר החכם תומאס מאן כתב כרכים רבים. באחד מהם, זכוּר, איש מעוטף שמיכות במרומי הר מוּשלג, על ברכיו כרכים הרבה, מחפש אחר חידת החיים. אבל אחר־כך, אף זה זכוּר, אשה בשחורים, מגבעת מגוחכת לראשה, סובבת שם בגן של בית המרפא ומשננת: שניהם, שניהם, כי את שני בניה כילתה השחפת. רואים את המספר ארך־הרוח, סיגריה בין אצבעותיו השקטות, הרואה את האשה ושומע את גיחוכם של שוכני הבית המורגלים במוות, רואה ושומע אותה ואותם ממרחק האירוניה המהוללת. חכם היה, גם הגון לכל הדעות, ובכן אם כך הוא רואה ושומע, שיקח אותו האופל. ועל קאנט, קאנט עמנואל הגאון, אמרו שכל ימיו היה מפריש מכספו לאחותו, אבל סירב בתוקף לראותה, כי האישי נוגד את המוסרי. הוא בז לדמעות, אמרו, כי אין דבר שמתייבש מהר יותר מדמעות. אבל כאשר הדמעות הן הנוזל היחיד שאפשר לרחוץ בו בלי מיאוס שבעבודה זרה – פרוסי נתעב.

שווא, שווא הבכי, תאמרו אל־נכון ידידַי,

מה אם־כן לא שווא בעולם, אֵלי, אל שדַי?

את העותק הצנום של ה’קינות' לקוֹחַאנובסקי (בשנת 1570 התיישב יאן קוֹחַאנוֹבסקי, שבע חיים ויאוש, באחוזת היער השחור, שם ידע אהבה ואושר ורינת פעוטות עד שמתה עליו ילדתו האהובה אוּרשוּלה) הביא להם מיכאל, וכן את האגדות שביקשו ממנו.

היו עטים על המופלא. אגדות, פיסיקה, הנדסה. אם היקום הוא אינסופי, ואינסופי מספר הכוכבים, כיצד זה שאין השמיים שמעל לראשינו מקשה אחת של אור־כוכבים; או הנה, אין החושים תופסים שבשני קווים לא־שווים באורכם יש מספר שווה של נקודות; והרי ברור: אם נשרטט אותם זה מעל זה ונחבר את קצוותיהם כצלעות של משולש, כי אז כל קו שיצא מקודקודו של המשולש ימצא את נקודתו בשני הקווים, הקצר והארוך. וגם כימיה: יש צירופי מולקולות בדמות גלולות שתבניתן דיסקית צהובה זעירה; המולקולות נבלעות במערכת המסועפת של גופנו (חידת החיים) והופכות לשכבת בידוד דקה וקהה בין קצה הכאב לבין הפלצות האחרונה; ויש אחרות, בדמות שעועית אדומה חלקה, האמורות להשיב לאיבר המכונה לב את תדירות הפעימות הדרושה לשם הושטת־יד, קימה, הליכה.

או על הקוטב הנגדי של הכימיה: חוכמת הדורות גיבשה את עצת השינון בספרים הקדושים, שלא לזכור את הגוף הגשמי אלא לתת את הדעת על הנשמה שהיא עיקר האדם, מהותו ועצמותו. אמנם אין קשר אף בין הקרובים ביותר אלא על־ידי הגוף ואיבריו, עיניים, אוזניים, ידיים, אף ופה, שבהם ועל־ידם מבטא האדם שנברא בצלם את רעיונותיו ורגשותיו ותכונות נפשו. אבן, רסיס של פגז, מחלה או תאונה, חס ושלום, עלולים לפגוע או להזיק לגוף, אבל קצרה ידם להזיק או אפילו לגרוע משלימותה של הנשמה. המוות, בסך־הכל, אינו אלא הפסקת הקשר שבין הנשמה לגוף, אבל הלא ברור שהנשמה מוסיפה לחיות את חייה, חיים נצחיים, ליד קרוביה, ובייחוד ליד החביבים עליה ביותר, להצטער בצערם ולשמוח בשמחתם. ורק שנבצר מן החיים לראות זאת בעיני בשר ודם, למשש זאת בידיים של בשר ודם, שהלא נפסק הקשר הגשמי. עילוי הוא לנשמה לראות את קרוביה מתגברים על כאבם ומשתדלים, ככל שהדבר תלוי בהם, להמשיך ולסדר את חייהם, אדרבה, מעודדים את כל אלה שמסביבם שלא יבוא עליהם היאוש, חס וחלילה, שלא תיפול בהם הרוח, חס וחלילה, כי אם אדרבה, שיוסיפו להתנהל באמונה בפרוזדור הארעי הזה, אפילו יש בו ייסורים מיותרים, לקראת הטרקלין ששם צפויים חיי נצח לכל הנשמות.

היו יושבים על הספסל העומד ניצב לחלון, או בכורסה העומדת ממולו (בחוץ עץ הפלפלון, לא להם לשוב ולמולל את עלעליו; הנשים חוצות את המדשאה באותו אלכסון כמעט; בני גילו של יוֹדַי באים לשבּת, אחדים קומתם כקומתו וצבע שערם כצבע שערו; פעם אחרי פעם מתרחש מה שמכוּנה בקיצור גס: מהלומה בלב), מתנענעים עם קצב של שיר־ערש או של קינה, מרגישים איך הקצב אוזל בעד כפות הידיים אל משענות הכורסה, מניחים לגעגועים לעלות על גדותיהם, שאין להן קנה־מידה, וכאשר מרגישים שהגדות נסחפות מגששים אחרי הגלולה הצהובה או אחרי הגלולה דמויית השעועית האדומה.

ממרחק הכוכבים זה בוודאי היינו הך. והם היתה להם פעם (בין לבין) עזות־המצח להלך חוגגים בראש חוצות, כמו לא היו דברים מעולם. האם לא בדין? מאז ומעולם הוזהרו שהחוגגים מעוררים את חרון האלים. ליתר דיוק: החוגגים שלא לכבוד האלים. ליתר דיוק: בעלי הגאווה.

הוא רצה לשטוף את גופו, סיפרה להם תמר, בנעימה שלא שיערו בה, איטית וערבה ומשככת, תמיד שש לשטוף את עצמו במים, אמר לאמנון אני הולך לשחות, אתה בא אתי, מי בא אתי, בלילה לא ראו את הסלע במים, הוציאו אותו מיד, היה שלם, בלי שריטה… לאמיתו של דבר, את חושבת על כוכבים ומזלות, תמר? לאמיתו של דבר את לא מאמינה במקרה? גם לא חושבת שהמקרה הוא המעליב מכל?… עוד דברים ידעו בינם לבינם, את תנועת לסתותיו כשרוחו קצרה עליו, את האופן שבו החזיק גבעול של עשב בין שפתיו על קבר כרוי אחר, כאשר לו נשאר עוד שבוע ימים לחיות (יודעים עכשיו), אלה הדברים ועוד, שלא יתנו מנוח או שיתפרשו כרמז: הניחו. תמר אמרה: לא צריך, יש דברים שלא צריך. הם אמרו, ממלאים זה אחרי זה, שואלים זה את זה, ועוד אחת ועוד אחד ועוד ארבעה, בוודאי, שום חשבון אינו מתיישב בסופו של דבר, או כל חשבון מתיישב בסופו של דבר. לרחל חמישה, לאריאנה אחד ויחיד, מִגְדלה לא היתה אשת איש, לא הקימה ולדות, לא תדע געגועים כאלה. למחוק את קיומו רק מפני שאין לשאת את הגעגועים? אל תנח לזרעך להפרות ולא תוסיף סבל, מצינו כתוב, אה? כל חשבון מתיישב באַין. גם זה פתרון, לא?

לא, אומרת תמר וצוחקת צחוק מתגרה (אין לה תקנה) המעלה חיוך על פניהם (גם להם אין תקנה).

לא צריך להסתיר ממנה כלום, גם אי אפשר, גם לא את דיבוק החשבון. בתודעה המעולפת מן המאמץ לקום ולצאת, לקום ולחזור, לעבור באותם השבילים, חרטו עצמם המספרים שחורים וחדים כמו צל בצוהריים. משפחות־שבטים, מדוע לא משפחות־שבטים, חמולות גדולות, אבות ואמהות וצאצאים לרוב, חיים יחד בשמחה ובאושר עד עצם היום הזה, מספיק לכל המלחמות, מספיק לכל האסונות. עכשיו רוצים יחד עם תמר. היא חזרה ובאה אל השבט, כי יוֹדַי הלך, פולחן קבלתה התקיים לאורה של מחצית מאפרה (זכוכית מוראנו כחולה) בחדרו שעל הגבעה, או כחום היום, תחת אחד התמרים שעל־יד הבאר, פניה מכוסים הינומה, או יד מוּכרת שציפורניה כסוסות, וגדי־עזים שנתעה לשם מן העדר, מן העלפון, מן העבר, גבו המיוּזע של יוֹדַי, שחום כמו תמרים שהבחילו, עולה ויורד ושוקע. יש עוד אחים בשבט, הם יֵדעו את תמר, גם מנחת גדי־עזים תישלח.

אחר־כך צונחים. הכורסה במקומה, התמונות במקומן על הקירות, החלון במקומו. אי אפשר לשאת את תקתוק השעון. מבקשים דבר־מה זה מזה, מבקשים דבר־מה לרצות בו.

אולי תקליט? את זה?

לא.

את זה?

לא.

לקרוא בקול?

לא.

אולי להתקשר אל מיכאל?

אולי.

בקצה הקו, שם מהדהד הצלצול, יש תחריטים עתיקים ורישומי־גואש חדשים ורהיטי מרפסת מבוקעים בגלל מליחות הרוח הבאה מן הים. ראשו של מיכאל מלא חידות, פירושים ל’עליסה בארץ הפלאות‘, ל’הנסיך הקטן’, שמות של אבירי השולחן העגול. הוא בוודאי מוסיף להכין קוקטיילים בכוסות גבוהות, פלח־תפוז רכוב על דפנותיהן. אם יום אחד יטלו עצמם ויבואו, יתן בהם את מבטו האובד: אכין לכם יין? והם יענו: כן.

האלו? כן… תבוא? תביא אגדות? על גלגול נשמות. כן? תחפש? תודה.

 

ה    🔗

היה היה מלך…

שוב מלכים?

מדוע לא?… והיתה לו בת יחידה, יפת־מראה, טובת־שכל ונגועת־חולי באותה מידה בה נוגעה בחולי כל בת־מלך מאז ומתמיד.

יום אחד קמה ואמרה:

הבו לי דבר חדש, ואם אַין מתה אנוכי.

והיו למלך שרים ויועצים, סופרים ומצביאים ואצטגנינים. קרא לשריו למען יטו את לבה אל כללי הטקס.

אמרה להם:

את אלה ידעתי בטרם היוולדי.

קרא ליועציו למען יורוּה את המעשה הנכון אשר יעשה האדם תחת השמש.

אמרה להם:

מימות עולם אתם עמלים לשווא לישב את המעשה הנכון עם השכר והעונש.

קרא לסופריו למען יַראוה כי הכל כתוב בספר.

אמרה להם:

מדוע לא תחרישו, איפוא?

קרא למצביאיו למען יזכירו לפניה ממלכות שחרבו ונכרתו מן הארץ וילמדוה כי אין סבלה סבל ואין משאלתה משאלה.

אמרה להם:

אילו נכרתתי גם אני עמהן כי אז פסוקכם פסוק. אלא שחיה אנוכי.

קרא לאצטגניניו למען יחזו לה נסתרות בכוכבים.

שאלה את פיהם:

ואז ייוּשב החשבון?

אמרו לה:

אין בשר ודם אמור לדעת מה הוא החשבון.

אמרה להם:

אצא איפוא ואחפש דבר חדש, ואם אַין מתה אנוכי.

ולא נמצא איש בחצרו של המלך שיעז ויאמר לה: מוּתי לך כאשר מתו בנות־מלך רבות לפניך, אף־על־פי שנאמר כי חיו באושר ובעושר. מאז ומעולם משככות האוֹמְנוֹת את בכיין של בנות־המלך בעריסותיהן ושרות להן על בני־מלך שמתו וקמו לתחיה, ומי יעז ויאמר לה: מוּתי לך איפוא ותם ונשלם?

יצאה בת־המלך לחפש דבר חדש ומצאה בן־מלך ואמרה:

הרי אתה חדש ומקודש לי.

הגיפה בת־המלך את דלתות חדריה עליה ועל בן־זוגה. אמרה: אם אביט ערב־ערב היישר לתוך עיניהם של שבעים ושבעה שדים, הרי אנחנו מתחדשים זה לזה לילה־לילה, עד קץ הימים.

באו השרים והיועצים, הסופרים והמצביאים והאצטגנינים ואמרו לה:

הסי לך, עם היה בארץ שעל מגילותיו נמצא כתוב: סוד נעלה נִגְלה בשעה שהמטרונית מזדווגת עם המלך.

שאלה:

מה היה על העם הזה?

אמרו לה:

בכל דור ודור קמו עליו לכלותו ואם לא כילו אותו הרי הוא חי וסובל עד עצם היום הזה.

ושבעים ושבעה השדים צחקו.

וכעת חיה ילד יוּלד להם, לבת־המלך ולבן־זוגה. היא נשאה את התינוק בזרועותיה ואמרה:

הרי הוא חדש לנו.

והיה הבן יפה־מראה וטוב־שכל. בן שנתיים התחיל… בן עשר היה עושה… בן שמונה־עשרה

יצא לראשונה…

הנה, מיכאל, אתה רואה.

אני רואה.

ומה.

מיכאל אמר כמה דברים מגששים, נכונים אחרי־ככלות־הכל. לבסוף הגיעה שעתו לקום ולנסוע. מן הסף תלה בהם מבט ארוך (עיניו בהירות, תכולות־לבנבנות, מעלות על הדעת גולות־משחק) שכולו להם, ורק בסיומו, לכהרף־עין, לצווארה הארוך הלא־שזוף של תמר.

אבוא שוב אם תרצו, עם אגדות או בלי.

תמר, ישובה על הספסל העומד ניצב לחלון, היתה עוקבת בעיניים משועשעות ופתוחות לרווחה (גם כשהיו מעירים אותה משנתה היו עיניה מיד פקוחות לרווחה, לא ממצמצות ודומה לא מעפעפות כלל) אחרי מאדאם סוֹסוֹסְטְרִי, שלה ושל יוֹדַי, המחליקה מלכותית מעל הענף הנמוך של הפלפלון. בתנועה שאינה נשמעת קמה על רגליה הארוכות ללוות את מיכאל לאוטובוס של אגד היוצא צפונה באחת ושלושים.

עכשיו כבר שוב עייפו מאוד. לא יוכלו לעשות שום דבר עוד, אולי רק לעצום עיניים או להוסיף ולהביט בפלפלון המטושטש מבעד לרשת המאובקת (לא ישוער איך אפשר יהיה לטבול מטלית במים ולנקות את הרשת) ובמאדאם סוֹסוֹסְטְרִי שפוערת לוע וחומקת אל מתחת למדרגות אל הצל. אחר כך אולי בכל־זאת יעשו תנועה ועוד תנועה, אולי יושיטו יד זה אל זה, באקראי, לשניה, תוך כדי קימה לרוקן מאפרה או להביא כוס מים, או במתכוון, בזהירות, איש בתורו, כל אחד לפי כוחו או לפי חולשתו באותה שעה למשות את השני מתוך חנק של מים או אדמה.

הבוקר ראיתי בראי… ראיה מנותקת כזאת… פנים שפויים… שוב מרגישים במים, במגע המגבת… מוזר.

תהודה מוזרה למלים. העפעפיים לא מתרוממים מאליהם כדרך שהם מתכווצים מאליהם, פקיחת העיניים היא עניין של בחירה. ועליהם לבחור, איש בתורו, להחריש או לדבר, בזהירות, בהפסקות ארוכות.

מוזר… חשבתי שכבר לא אוכל לחזור לזה… השורות שאהבתי פעם, שהייתי משננת… הנה אני יכולה: מה איטיים החיים / ומה אלימה התקווה… אז הבנתי את השורה השניה, לא הבנתי את הראשונה… עכשיו אני מבינה את הראשונה ולא מבינה את השניה.

איך השיר ההוא, שהיית שרה לפעמים… כשנראה לך שאין עוד מה… שיר־ערש… ביידיש… מן הגיטו…

ווֹיל איז דעם וואס האט א מאמען און א וויגעלע דערצו… זה?

כן.

אבל על זה לא צריכים… במצוקה פרטית… על זה אסור להתרפק… בושה אפילו… יש דברים שאסור… שאסור להפוך אותם משל לדברים אחרים.

הנה בחרו לדבר. המלים אף מצטרפות למשפטים של מותר ואסור.

אתה יודע… עוד מעט ייאמר: מה אתם… עזות מצח… שרירות לב… אין להם תקנה.

שייאמר.

כבר ידעו שעוד מעט יהיה עליהם להשיב על דברים נוספים, דברים שכמעט לא העזו לשאול על אחרים שכך הווה להם. כמעט, כלומר שאלו. בני אדם משיבים כך או אחרת על משכבם בלילות, עושים את המוטל עליהם. פשר חדש למלים: מוטל עליהם. להיטהר, לכוון יפה את השעה, בעיניים גלויות, בגוף נבוך. בלילה הגדול נופלים כוכבים. כמה משאלות סותרות נלחשו בנפול כוכב אחד, ואם גם לא סותרות. אותו מבט בכל העיניים הנשואות אל מסלול האור המבזיק והנמוג, אותו מלמול על כל השפתיים הבהולות להספיק וללחוש בטרם ימוג, שתבריא, שיחיה, שלא יאונה רע. לשווא. אי אפשר שכל בן יחיה, שכל אֵם תבריא, שלאיש לא יאונה רע. חורבות בתים בלילה הגדול, אשה תופרת כפתורים למדיהם ושרה, טוב למי שאמא לו ועריסה בנוסף, אחרי שכולם נלקחו ממנה, בטרם יקחו גם אותה. ומעבר לאוקיינוס השלג מוסיף לרדת. או אורנים בגשם. כאן חורב וחומרה, אין רוך גם ברבות הצל. יוֹדַי מתוך קירות הזכוכית. מתוך קירות האבן. הֶעדֵר שהיה לנוכחות מתמדת. אני אוהב את סימני הסתיו בקיץ, אמר פעם. אכתוב סיפור על פין הכתום, אמר פעם. מדוע לא להתנסות בכל דבר, אמר פעם, עיניו מואדמות או מצועפות. החיילים שלהם נשלחים לחזית מסוממים, מקור מהימן מאשר את זה, שלנו בדעה צלולה, אומרת רחל. כן? בדעה צלולה? כיצד זה לחזית בדעה צלולה? אחרי חמש מלחמות (לא דומות; ואחת שלא נטמעת בשום מניין) חוזרים על השאלה. עצים בחלון. אין יוֹדַי. עצים שלא היו בתחילה. מוסיפים לצמוח. כבר רבים. כבר רבים מדי. כבר גודעים אותם כדי לרווח ביניהם. הוא לא רואה. הרואים מוסיפים לראות, חדות יותר, עמומות יותר, עד שיחדלו גם הם. יהיו רואים אחרים. ראיות דומות, ראיות סותרות. כדור הארץ מוסיף לסוב על צירו. גברים שוכבים עם נשים, נושמים, נושפים. ממול, מעבר למרפסות, מעבר לרשתות מאובקות ומעבר לרשתות מנוקות, מימין, משמאל, ומעבר לאוקינוס. בבתי אבן, בבתי עץ, במבנים של זכוכית, שהדרך אליהם אין לה סוף. מלים נלחשות בלילה הגדול, בכל מקום. מלים נאמרו, מלים נחשבו, זוכרים מלים, בתמהון, בנפש נבוכה. מלים. דבש חלק וכבד. דבש דבש דבש אפל. מלים של פרא־בוּר, של בוסר, מלים של הודיה, מלים של היטהרות. תאנה בשלה, תאנה שמנונית ודביקה, תוֹך אדום, תוֹך אדום ומחוספס. גם יוֹדַי ותמר בלילה הגדול. כמעט קריצת עין. תמר לבדה בלילה הגדול. קריצת העין שורה בחדר. הס, לא ללהג, אוזניים חסודות תצילינה, לא ללהג, נכון, אבל אוזניים חסודות, מה איכפת. הנה הוא צוחק, לרגע, יחד אתם, כמו לפנים. במותם יורישו את קריצת העין, אולי קניין יחיד הראוי להורשה, למי שיהיה נכון לקבלה. תמיד יהיה מישהו שיוֹדַי היה אומר עליו: כמוני כמוהו.

ומדוע כתוב על מגילותיו של אותו עם: מצווה להתעסק בפריה ורביה ומי שמונע עצמו מפריה ורביה ממעט את הדיוקן הכולל כל הדיוקנאות. וכתוב: שלא יעשו פריצות וחציפות ולא לשם זנות כבהמות, שהבהמות אינן עושות אלא לשם כך? אם גם נכון שהכוונה היא המבדלת, כלום לא נתן איש דעתו שדווקא הבהמות כלל אינן יודעות למעט את הדיוקן הכולל כל הדיוקנאות, והנברא בצלם הוא לבדו יודע להזדווג שלא על מנת לפרות ולרבות?

 

ו    🔗

אכן, כך היה בסוף שנות הארבעים. הנה חדרם הראשון של רחל ושמעון: וילונות־יוּטה רקומי אימרות, ארון־ארגז עם וילון־יוטה מכווץ על מוט־ברזל, מיטה מכוסה שטיח ארוג שתי של צמר גס וערב של סיבי אגבה; על רצפת הביטון, בפינה, ג’רה צהובה־אפורה; שמעון מרים אותה בשתי כפותיו ובהטיית הפיה באלכסון כלפי מטה, והראש באלכסון לאחור, מערה קילוח מים אל בין שפתיו הפשוקות והמשורבבות מעט. או חדרה הראשון של אריאנה: וילונות־יוטה, ארון־ארגז עם וילון־יוטה; רק המיטה צרה יותר, והג’רה שבפינה שחורה־אפורה כבזלת; אין בה מי־שתיה, תקוע בה ענף קשתי של שיטה דוקרנית (או צאלה; הוויכוח איך להגדיר: שיטה או צאלה עדיין נמשך). אם חוזרים להעביר מבט על פְּנים־הצריף שאינו קיים עוד (השתמרה רק רצפת הביטון, ארבעה ריבועים מחוספסים וסדוקים), הנה ארבעה החלונות, חדר וחלונו, הפונים אל מטע־התמרים הצעיר; מיטות־ברזל מתחת לחלונות, למרגלות הקיר הימני או השמאלי מדף־קרש על גבי לבֵנים; ספרים מעטים, או רבים יותר, אבל אין מדף בלי ספרים; אחדים משמוֹת הספרים חוזרים גם בחדר השני והשלישי והרביעי; מעל למדפים תמונה או שתיים, ואין זוכרים עוד באיזה מן החדרים היו תלויות החמניות או הקוצר, ובאיזה הגשרון מעל לנחל או שלוש הסירות הקשורות לרציף.

פשוט, חדרים דומים, כביכול, אבל לחזרה אליהם מתלווה מין מצוקה קהה, כמו בשעה שמתעקשים לצרף חלקים של תמונת־הרכבה והנה חסר, ברור שמשהו חסר, חלקים עיקריים חסרים, ואז כל שאר החלקים מתדמים זה אל זה, כעשויים להשתבץ בכל מקום: אותו כתם חום יכול להיות חלק של רקע או של בית או של ראש, ואותו קו מעוקל הוא חלוק־אבן ואולי קימור־כתף או אולי כיכר־לחם. הנכסים, ככל שהם מועטים יותר, אומר גד, כך הם מתדמים; ומאוחר יותר, בחיוכו המרמז: מכל הכיוונים חוזרים אל האמת הפשוטה כי כל חתך שייעשה יגלה שבעומק מסויים אכן דומים בני־אדם זה אל זה.

ובכל־זאת אותה מצוקה קהה: קו זה הוא פיה של רחל בשעה שהיא משחרת לחדשות, ואילו זה, של לֶנה בשעה שהיא יודעת מה הווה עליה ועל היושב ממולה, ואין זה אותו הקו, הלא עיניהם הרואות שאין זה אותו הקו!

ועשר שנים מאוחר יותר: הווילונות שעל חלונות־הבתים תפורים אריג צבעוני־אטים, ויורדים בקפלים רחבים למדי (כמות הבד: רוחב־החלון פי שניים וחצי); לשטיחי המיטות גוון אחד בדרך־כלל, כחול או בורדו; או שהם שעירים, דמויי־פרווה, או דמויי־קטיפה; בכל החדרים שולחנות־פורמאיקה נמוכים ומוארכים, שני שרפרפים, כורסה אחת בפינה עם מנורה מעליה.

ושוב, חמש שנים מאוחר יותר (קצב השינויים עולה עם עליית רמת החיים): בכל הדירות פונים שני חלונות לצד מערב ואחד לצד מזרח, חלקם מכוסים וילונות שקופים, רשת קרם או חום־זהב (בינתיים הורכבו תריסים להצל בצוהריים ולאטום בערב); ספה ושתי כורסאות בחדר הגדול, ספסל או כיסאות עץ טבעי בפינת־האוכל; רבו התמונות על הקירות, גם השתנו: הוסרו החמניות והקוצר, גשרון העץ נשאר אבל הוזז לפינה, ומעל לספה נתלו תצלומים גדולים של נופי ואדיות או קוצים ופרחים בקלואוז־אפ, ובחדרי השינה הארלקינים, ורודים וכחולים. רק עכשיו הופנתה תשומת הלב לכך שאריאנה כלל לא תולה תמונות בחדרה, ושלֶנה העבירה מקיר אל קיר את הכנר־על־הגג ויום אחד הביאה מאיזו נסיעה לא מוסברת ציור־שמן ישראלי מופשט.

על אחד ממדפי הכוננית (הכונניות גדולות כבר, המדפים מרובים), בצד, תצלומים מאז: הוא והיא פוסעים לעבר המצלמה, חובקים זה את זו במותניהם, צוחקים; ואותו הזוג, ילד רכוב על כתפי האב, שוב לעבר המצלמה, שוב צוחקים; ברקע שביל צר, עצים נמוכים, בתים חשופים (תמונות של שניים היושבים זה בצד זו, מישירים מבט מהורהר, מקדם איזו ידיעה מתוך כובד ראש מוקפא – רק אחדים עוד זוכרים אותן מאלבומי־משפחה ישנים). מוכרחים להיות שמח, היו שרים בהטעמה חדה, מתקנים בחיוך: עורו אחים בלב שמח, וחוזרים ושרים בהתלהבות: מוכרחים להיות שמח, מוכרחים להיות שמח. כמו ראשונים לבריאה הם מחייכים מתוך התצלומים, כמו עליהם נאמר ולא ידעו עוד מלחמה, לא מה שהיה ולא מה שיהיה, ולא ידעו שיינתנו בהם אותות גם במדבר הזה, ולא ידעו מה מספר היבשות שעל פני כדור־הארץ, וכמה אנשים בכל יבשת, מתים וחיים, וכי מעבר לאוקינוס מוסיף לרדת שלג. עושים את מה שצריך לעשות, זהו. או אולי לא רק זה, בוודאי לא רק כך חשבו, אלא שאת השאר, פשוט, אין רואים.

עכשיו, שקופיות צבעוניות מוקרנות על קירות החדרים המרווחים. קסמי אומנות הצילום סחפו את רובם, כמעט כמו הארכיאולוגיה, בשעתה.

תפסת אותו. איזו כרס! הזווית, זווית־הצילום, זה העיקר. כרס בטכניקולור. לא להשמיץ, דווקא מגיעים לצבע טבעי, רק המחירים… עולה כסף שווה כסף, כך האמא שלי… ומה זה? אימון מאה מטר. גידי שוחה כאילו נולד על שפת הים. שמעון התנגד לבניית הבריכה, זוכרים? גם אותו תפסתי, טובל רגל אחת, הנה, חוצה את ים סוף. לא תם חזון. של מי הגב הזה, שם, לא של… היית מת, זאת מתנדבת, דנית. די, נגמרה החגיגה? יופי של זריחה, באמת. תן כותרת. הבוקר מה ייף, כולם לקטיף! מזדקנים, מה? עוד עונה. לא תם חזון. בסוף כולם רבים עם כולם. כולם עייפים. וכשלא עייפים לא רבים? וזה הפתעה בשבילך. בחיי שחמוד, ומתי הספיק להתמרח ככה בארטיק? הבאתי לו מִמִקודם, בכוונה, רצה רק את הלבן, שאוריד לו את הקליפה, אבל שכנעתי אותו שהשוקולד טעים. איך הפרצופונת הזאת קוטפת! ומי תוחב שם את היד? הכוונה רק לאפרסק. הובטח קפה, לא? להדליק את האור!

לא, לנה לא הירבתה להצטלם ועוד פחות מזה לשמור על צילומים. גם לא על מכתבים ישנים. מי שזוכר אותה זוכר אותה מהלכת בכבדות דווקא, כבר אז, לאורך ערוץ הוואדי, עד לעץ השלישי (השייח' שמכר את האדמות לא הותיר אחריו על־פני כל השטח אלא שלושה עצי צאלה – צאלה או שיטה – אולי תמרורים לסמן מרחק, כי הרווחים ביניהם שווים), הולכת, חוזרת, כמי שלא מצא את מה שחיפש, או כמי שלא חיפש דבר. איפה וּמתי החליטו לנה וגד להיכנס לחדר־משפחה? איך זה היה? לא לנה, גם לא גד, לא הירבו לספר. מה שזוכרים זוכרים, מה שמשערים משערים.

לאחרים סדין מרובב בדם־בתוּלים מונף לעיני המצפים בחוץ. לאחרים עוגב בחללה של כנסיה ושובל של שמלת כלה על מרצפות השיש. לאבותיהם ולאבות־אבותיהם מקווה־מים ורב ובדחן ושושבינים, סעודת בשר ודגים וקול חתן וקול כלה. כאן טבעו את המטבע: להיכנס־לחדר־משפחה, בלי גינוני־טקס לכסות על מבוכות, בלי תפאורה. גד העמיס את ארונו (ארגז) על מיטתו, לֶנה העמיסה את ארגזה על מיטתה, ולפנות ערב אחד נכנסו על כבודתם לחדרם החדש הריק, עירום ועריה, על מחשבותיהם וגופם, בלי כחל ושרק.

גד היה, על דעת הכל, הגבר המרשים שבחבורה. אמנם מלים כמו ‘גבר’ ו’מרשים' לא היו שגורות על פיהם בימים ההם, היו אומרים: בחור יפה, ומספרים על אותו פסל ירושלמי שביקש את גד שישמש לו מוֹדֶל (היה מוכן אפילו לשלם תמורת ימי־העבודה שיבוזבזו). כיצד ראתה לֶנה את גד? אפשר לנסות ולשער: ראתה את הרמת הגבה האומרת ספקנות כלפי כל מה שנקרה על דרכו, את המבט הבוטח בעצמו, את השפתיים שכמו מתעצבות בלי הרף לחיוך, לקביעה, לסירוב; אולי נתקפה רצון לישר את הגבה, לעצור בעד השפתיים המתעצבות, בטרם ילבשו הבעה נוספת, ולראות מה יקרה (כאשר סיפרו לה, מקץ שנים, על רעיון בתי־הזכוכית, אמרה מיד שהיא מבינה במה מדובר, והזכירה את הרצון ההוא שלה לחדור מבעד לפניו של גד).

ואחר־כך? מה היה אחר־כך?

היו ימים, היו לילות, הלא היו לילות רבים. בוודאות יודעים עליהם רק זאת שהיו אלה לילות של קייץ (רוב רובה של השנה), או לילות של רוח וחול (במקרים הנדירים כאשר הסופה לא שוככת עם שקיעה), או לילות של אדר, שהוא היפה בירחים במדבר. בשנים שאינן שחונות נפרשים, ממש נפרשים, מרבדי מנתור סגלגל־בהיר ומשכר בגלי ריח מתוק וקל. בדרך־כלל מתגבר הריח עם עלות השחר. ותמיד יימצאו באיזה חדר פנימה איש ואשה שאינם פנויים לשאוף את הריח הזה שבחוץ. אשה כמו לֶנה, למשל, היודעת בעת ובעונה אחת שאין כפרה לחיים משתבשים וחומקים, ושהיינו הך, וכבר היו דברים מעולם, ועין ראתה רעות מאלה, לא נורא, לא נורא, ושבזכרון יישמרו הדברים אחרת, שהמחנק כבר לא יהיה מובן בו.

חבלי־הלידה נשכחים כלא היו, מתפעלות נשים טובות, כדי שנרצה להרות וללדת שוב. וכאב אחר, שאין לו הכדֵי שלו… שום כאב לא זוכרים ממש. אבל יש שחוזרים ומתעקשים, חוזרים ומנסים לצרף איזה פשר, לדמות. חלומות למשל. חלומות קל יותר לדמות מאשר לזכור. אפשר שלילה אחד טיילה לנה בין חורבות עיר עתיקה, חורבות דומות לחורבות שִׁבְטָה ואחרות, כמו שקורה בחלומות. היה שם חם נורא, אדים עלו מן האבנים כמו מסירי מטבח. היתה הולכת ומסתמאה, הולכת ונחנקת, לא יודעת כלום על ריח המנתור בלילה הממשי שבחוץ. ביקשה לחזור, אבל האיש שהיה שרוע על המדרגות של מאגר־המים הביט בה ואמר שאם כבר הגיעו עד כאן אז צריך להישאר. איש זקן, לא מגולח, ידעה שהוא נוטה למות. והיו שם דמויות מטושטשות שהצטופפו באיזה פתח, למרות שהכל הלא פרוץ היה, וארבו לה, והיא פחדה שלא תספיק, היה עליה להתלבש מהר והיא לא מצאה את חצאיתה, והבושה והבהלה היו ללא נשוא, כמו שקורה בחלום כשיוצאים ערומים לרחוב. והאיש שזיפיו שחורים הביט בה מלמטה, לא יכול אפילו להרים את פלג גופו העליון, רק לחץ עליה במבטו האנוש, ואמר לה: נשקי לי. היא רכנה והניחה את שפתיה על שפתיו הרכות החולות וידעה ידיעה מורכבת, יש כמותה בחלומות, שמכוח המצטופפים שם הוא כולא אותה ושהיא נושקת לו על אפם וחמתם. ואז צחק שם מישהו, לבש צורה ברורה, פרצוף מגחך ותנועת ידיים המצביעות על ראשו העטור זר ועל ראשה הגלוי. כולם שם היו עטורי זרים כמו בתהלוכת־ביכורים והיא ידעה שהיה עליה להכין לעצמה זר מענפי קזוארינה ושהשיכחה חרצה את גורלה ושהאיש החולה המביט בה ידע את זה כל הזמן. אפשר שהתעוררה אז ומצאה את גד ישן לידה, בריא ואינו מצמיח זיפים, ואמרה לעצמה שצריך לשמוח על כך, אלא שכבר חשבה את מה שמוכרחה היתה לחשוב, שהלא לא היתה מן המכסים, ואם גם לא האמינה אמונה שלמה בסגולת הפיענוח, לא היתה אף מן הבזים לכל פיענוח. אולי חשבה: גד, ובתוך השם הזה היה מין חולי נסתר, ידוע רק לה, ואשמתה כבדה עליה, חלקה בחוליו, אשמת החלום. אולי לחשה: סלח לי, לעצמה כביכול, שלא להעיר אותו, אבל לא חדלה עד שהתעורר. סלח לי, אני כזאת. אפשר שגד התעורר אך לרגע, שמילמל: חלמת, תשני; או ששאל מה השעה, מה קרה, צריך לקום בארבע וחצי, ונרדם שוב והיא שכבה ערה וצפתה לבוקר כבד ונרגז. או אולי הבין מיד, אולי אף אמר קשות: אז קחי את עצמך בידיים ותהיי אחרת, כי הלא זכר את מה שהיה שעות אחדות קודם, או אתמול או שלשום, את האשה הדוממת, לא מסרבת, לא נענית, את עצמו אומר לה: זה משתק אותי, את כאילו יושבת ומביטה מן הצד בזוג הזה שבמיטה, קובעת קביעות, כמו שקובעים מזג־אוויר מבעד לחלון ופטורים, הנה יום אביך, יכול היה להיות יום סופה או יום בהיר…

או לילה אחר, בעונת החמסינים של פסח. השרב חרך במחי אחד את מרבדי המנתור. המשבים האחרונים של ריח מתוק וקל נשכחו כלא היו. הכל דיברו על כך שבבת אחת קייץ, שתמיד בט"ו בשבט סופה ובערב־פסח חמסין (סיר גדול של מרק־בשר עם כופתאות החמיץ בליל־הסדר). לא דיברו על אי־שקט, על יגיעה, על עצבים גרויים. בארוחת־הצוהריים סיפרה נערה אחת מן האולפן שבמקום הולדתה, על גדות הלַאק־לֶמַאן, ידועה לשמצה רוח שבאה מן האגם; היא נושבת במשך ימים אחדים, בעונה מסויימת של השנה, תמיד אותה עונה, אותם ימים, ומטילה דכאון על האנשים; הסטטיסטיקה מדווחת על מאות מברקי־חרדה שמתקבלים באותם ימים במשרדי־הדואר ועל מספר התאבדויות גדול פי כמה מן המספר הנרשם בכל שאר ימות השנה; הכל יודעים את תכונתה המוזרה של אותה רוח, את העונה בה היא מופיעה, וכל שנה חוזרים ומתמלאים טפסי־מברקים במלים: הודיעו מיד מה קרה; וכל שנה קמים אנשים ומתאבדים. גד אמר:

בגלל רוח, מה?

היה עומד אצל שולחנם של האולפניסטים ומקשיב בהרמת גבה ובחיוך מתנועע על שפתיו.

ואפשר שבאותו לילה אמרה לנה:

אינני יכולה לשאת את דרך הדיבור שלך, את הבטחון שלך.

ואפשר שגד התפרץ אז. אולי קם מן המיטה ודיבר כשהוא מתהלך הנה והנה (כך הכירו אותו; בכל ההתכנסויות לא ראו אותו יושב אלא סובב סחור־סחור, מופיע בדלת זאת, מופיע בדלת אחרת; גם כשדיבר לפני ציבור היה מהלך, ולפחות מדשדש ברגליו):

לא יכולה לשאת, מה? מכיר, מכיר, כבר הכרזת, מאה פעמים כבר הכרזת: אני כזאת, בת כך וכך, עברי כזה וכזה, לא יכולה לשאת, לא מחשיבה את זה ואת זה, לא מתעניינת בזה ובזה, לא מנסה לאחוז בשום דבר, בשום קרנות מזבח… מה לעשות, זה חלקי בשותפות, קצת רצון לאחוז במשהו… חלקך הוא לחוות דעה, להצהיר, לא יכולה לשאת… מה איכפת לך אם אני… גם אני… פשוט מחפש יתד אחת תקועה, יתד יתומה אחת אבל תקועה, למכור את הנשמה המעודנת והמחורבנת בעד יתד אחת, לבעוט בה והיא תקועה, לנסות לעקור אותה והיא תקועה, לא יותר מזה, רק מדי פעם להיווכח שהיא תקועה… לא יכולה לשאת, לא מתעניינת, לא מחשיבה, לא את עסקי היום, וגם, הנה הפתעה, הרי לך עוד גילוי, גם לא את עסקי הלילה… אבל תמיד מוכנה להתרשם עמוקות מרוח שבאה מאגם.

ואפשר נתפשו לשתיקה: כשם שנתפשים לשתיה, מפני שנואשים, או אומרים שנואשים: שותים כי נואשים, נואשים כי שותים, וחוזר חלילה. שתיקה יקרה מפז, שתיקה סייג לחוכמה: או שתיקה של עלגות, של רוח נמוכה, של גרון חנוק; או שתיקה כאגוז שמגלגלים ומגלגלים בו, או ככדור־שלג שמתגלגל ותופח; אולי קשה מכל לדמות שתיקת־סתם, של מי שאינו יודע לשאול אם יש טעם לומר דברים (לא, לֶנה וגד לא שתקו סתם); ואולי יש שתיקה של שניים שנשארים זה אצל זה דווקא מפני שלא עולה בידם להידבר, הם שואלים מדוע, אינם מוצאים מענה ומתעקשים להמשיך, מרותקים כמו אל חידה שאין מוצאים את פתרונה; הזמן עובר, העייפות גוברת, דרכי־מוצא שהבזיקו כבות ונסתמות, אין יודעים עוד מה מחפשים; העין נמשכת לשוב ולהביט, היד לשוב ולגעת, ומבין השיניים החשוקות לא נפלט אלא: – צריך לתקן את התריס – לא אלך לשם הערב – מחר אני חוזר יותר מאוחר – אני רוצה לישון – אני עסוק – שמעת ש… – ביקשת להזכיר לך – מה בעניין…

עכשיו, לא נכנסים־לחדר־משפחה, עכשיו מתחתנים כדת וכדין. ואם גם חיו השניים בתחילה, ואפילו ימים רבים, תחת קורת־חדר אחת, הנה היום הנרשם בקופת־הזכרון הכללית אינו היום שבו העמיסו איש־איש את כבודתו על עגלת־הטרקטור, כי אם יום־הכלולות. קול חתן וקול כלה, לאו־דווקא בצנעה, וקול שושבינים למאות.

זאת מחלת־ילדות ולא יותר, אומרת רחל, לצאת חוצץ נגד הכל; מה פסול במשפט שאין לנתק שלשלת דורות. גם כאן יערכו חתונות, יעמידו חופות, רב יובא; רב אשכנזי, רב ספרדי מפזם בנחת, רב אוחז הגה, ממהר לערוך, לקדש, לברך. החופה רכוש המקום. הכלונסאות והאריג המרוקם מקופלים ושמורים במחסן. ברוח בדוחה, כן, גם מתרגשים, כן, מדוע להכחיש. ברכות היתוליות, כתובה היתולית, מתנות היתוליות, והחתן שובר את הכוס והצחוק עד לב השמיים. מזל טוב!

 

ז    🔗

משק הממטרות הסובבות ומשקות את המדשאה הגדולה שעל הגבעה נשמע מבעד לתריסים המוגפים כמו לחש אטי בתוך דממה. גם תמר ואמנון שומעים אותו. ואולי לא, אולי חלונות החדר סגורים שם. אם עוצמת הזרם לא כוּונה כראוי, מצליפים מטחי־המים בשמשות ברווחי־זמן קצובים ותמיד בהפתעה. אפשר שתמר צוחקת ואומרת בקול ברור:

פעם לא סגרנו את החלון וכשחזרנו היתה המיטה מוצפת לגמרי.

דקות אחדות לפני־‏כן מצא אמנון את השביל המוליך אל הבית. בוודאי היסס לפני שפתח לרוץ בעקבות קשת־המים הסובבת, שלא להירטב, ולפני שדילג על שלוש המדרגות הרטובות.

שלום תמר.

היא שכובה על המרבד הבידואי הפרוש שם מקיר אל קיר. החלון סגור, הווילונות מוגפים, שני חצאי המאפרה במקומם, זכוכית מוראנו המעלה על הדעת מים צלולים. צווארה הארוך הלא־שזוף מלבין בוודאי באור העמום. עיניה פקוחות לרווחה. היא לא זזה ממקומה ורק אומרת:

תרגיש את עצמך בבית.

אי אפשר להרגיש בבית כשהמדים עליך.

אז פשוט אותם.

עיניה משועשעות בוודאי.

החולצה האדומה של יוֹדַי תהלום אותך. ממילא יש לכם מידה אחת, אותו רוחב וכמעט אותו גובה.

הוא יורד לשבת על הרצפה, באלכסון המרוחק ביותר ממנה, זרועותיו מקיפות את רגליו וכפות־ידיו על ברכיו.

הידיים שלך יפות, אומרת תמר. יוֹדַי היה כוסס את הציפורניים.

לא שומעים אותה בקומה. רק הצל זע ועולה לתקרה. היא שולפת חולצה מאחד המדפים של הארון, פותחת את הכפתורים, מניחה אותה על הרצפה ליד אמנון וחוזרת לשכב במקומה. ריחה בוודאי נגע בו.

הכל הלם את יוֹדַי, אפילו המדים, אומר אמנון. בחור גזעי, אמרנו… וכשהוצאנו אותו מן המים…

אולי עכשיו גילה את החתולה הדחוקה בין המותן של תמר לבין הקיר. ישֵנה בוודאי. הוא שואל, דווקא את זה בהנמך קול:

מה שמה?

מאדאם סוסוסטרי.

מה זה?

מתוך שיר שיוֹדַי אהב לקרוא בקול. לפעמים היה קורא וקורא, צוחקת תמר, ואני הייתי נרדמת לי.

צחוקה פתאומי וגבוה. אמנון מתיר את שרוכי הנעליים הצבאיות. אולי רואה כל הזמן את צווארה, וזה לא נותן לו מנוח, כאילו המטריד הוא שאין לדעת האם מי שיגע בצוואר הזה ייפגע ממשהו קשה או יפגע במשהו לא־מוגן.

היינו קוראים לה סוֹסוֹ, אומרת תמר. יוֹדַי אהב להגיש לה אצבע לפה, הנה ככה. היא לא ישנה, רק מעמידה פנים. היא לא נושכת, תופשת את האצבע, זה משחק כזה. רוצה לנסות?

אמנון כבר חלץ את הנעליים ופשט את החולצה. בחדר פשט בוודאי ריח זיעה, ריח מדים וצבא. מוּכר. תמר מחזיקה את מאדאם סוסוסטרי בשתי כפות־ידיה הגדולות, על לוח בטנה, בין ברכיה הצרות, הצמודות והמורמות, לבין שדיה הנשטחים אך מעט בשוכבה. היא צוחקת בקול, בעיניים פקוחות לרווחה:

רוצה לנסות?

אמנון אולי חושב במעורבב על חלציה מבעד לאריג מכנסיה הקצרים, הפרומים בקצוות סביב ירכיה, ועל חיקה מבעד לחולצת הטריקו הנצחית שלה, ירוקה־כהה. יוֹדַי, אמנון, הם כולם שזופים מאוד, מתאמנים הרבה בשמש הלוהטת, ערומים למחצה. גון תמרים שהבחילו.

רוצה לנסות? שונה אחריה אמנון, כמו ילד אטי שאומרים לו: תגיד, והוא חוזר על השאלה, סבור שאלה המלים שהתבקש להגיד.

בטח! אומרת תמר.

אמנון אינו אטי. אולי הוא אטי ומהיר לסירוגין, כמו כל מי שלא טרח ללבוש אחת ולתמיד דמות מסויימת. בקפיצה אחת, כפות־רגליו היחפות צמודות זו לזו, כמו על מגרש־אימונים, הוא יורד ומשתופף לצדה. צמרמורת חולפת במאדאם סוסוסטרי, רעד נראה לעין. ופתאום מתקשת גווה, נדרך לקראת זינוק. לא, סוֹסוֹ, אומרת תמר לאט־לאט, את נהדרת. תכירי: זה אמנון, מהיחידה של יוֹדַי. תריחי ותדעי. אותו הריח, נכון? עכשיו תפשי את האצבע שלו…

אמנון בוודאי אף לא עיקם את שפתיו כשמאדאם סוסוסטרי נעצה את שני ניביה באצבעו. תמר הדפה אותה מעליה בלי רוגז. שתי טיפות דם זעירות ועגולות הופיעו על האצבע, כמו שני ראשי־סיכה מבריקים. בתנועה בלתי־צפויה ומחויבת־המציאות, כמרבית תנועותיה, הגישה את אצבעו של אמנון אל פיה, ליקקה אותה בלשון צוננת ומצצה את הדם מן השקערוריות שהותירו הניבים החדים של מאדאם סוסוסטרי.

זה לא הכשה של נחש, אומר אמנון, אולי מתוך צער.

מי יודע, אומרת תמר בלי לעפעף בעיניה.

הוא מנגב את אצבעו הלחה בשערה. אפשר לראות את ידו מתקערת על ראשה, אולי אף מגששת אחרי המיתאר הנערי של גולגולתה, אחר כך מחליקה על פני עיניה הפקוחות לרווחה, נרתעת מפני שדיה הנינוחים, ואינה נרתעת להצטנף בין חלציה. הם שכובים זה אצל זה, קומתם שווה כמעט, רק רגליה כפופות בברכיהן להצל על חלציה, וצווארה הלא־שזוף מואר באור העמום.

די מוקדם עוד, אומרת תמר, אולי בקולה הרגיל, ובוודאי לא בלחש. נתלבש יפה וניגש אליהם. זה בסדר שתלבש את הבגדים של יוֹדַי.

היא מרימה את גווה מן הרצפה, מעט, קצות שערותיה עדיין נוגעים במרבד, ובתנועה אחת מושכת את חולצתה מעל לראשה. חיכוך הבד בעור מעורר ריח דק של לחות מרירה. היא נזהרת שלא לגעת בידו המצונפת בשיפולי בטנה ומשליכה את החולצה לפינה מרוחקת. מאדאם סוסוסטרי מזנקת אחרי החולצה המועפת, נוהמת, אחר כך חדלה.

עכשיו נדמה שאפשר לשמוע בחדר פנימה את צקצוק ממטרת־הפטיש הסובבת בניתורים זעירים. צליפות המים בשמשות, אחת לסיבוב שלם, קוצבות להם את זמן הביניים. המים באים מרחוק, יוֹדַי זורם אתם.

לעולם מהמרים. שכך ולא אחרת, שלא איכפת אם כך או אחרת, שאיכפת. שהוא יניח לשעה הזאת שתעבור, או שיחרוק שן: דווקא. שיעשה את התנועה, תנועה זאת או אחרת, תנועה זאת ולא אחרת. הוא יכול להרים את תמר בלי לנוע כמעט, ולהניח אותה על גופו. היא יכולה לומר: החגורה שלך פוצעת אותי.

הוא שב ומרים אותה ממנו והצדה. טורח בשקט, פרקדן ובלי להרים ראשו, על מה שטורחים מיליוני גברים זולתו, בעדנה, בגסות, בבהילות, במבוכה, בתכליתיות, בחדווה, ביאוש. אחר־כך שב ומחזיר אותה אליו. הוא עירום מתחתה ומתעקש לא לעצום עיניו מול עיניה הפקוחות.

אפשר שגם תמר חושבת על הלילה הנופל לתוך ים הלילות, אולי רק במלים אחרות. אולי לגמרי אחרת. גופה יודע יותר מגופו.

בחוץ כבר קייץ. ריח מתוק של יערה, וחריף ממנו ריח מדורה. ילדים קולים תפוחי־אדמה. קליפתם תשחיר ותתעבה, תמרח בפיח את לחייהם ואת חוטמיהם בטרם יגיעו אל התוך הבהיר שיצרוב את לשונותיהם.

השבילים שנשטפו בנתזי ממטרות חלקים וקרירים. נעים להלך בהם יחפים.

אני פוחד פחד מוות מנחשים, אומר אמנון. יש כאן הרבה?

כן, עונה בוודאי תמר, פתנים. הנחשים הארסיים במדבר הם בדרך כלל שחורים.

 

ח    🔗

המבצע של רחל, כך זה שמור בקופת־הזכרון הכללית. מה שקרה לא הועלה על הכתב (דברים כאלה לא נרשמים ברשומות), אבל די היה ברמז להפגיש חיוכים, הנהונים של אישור או מבטים של יודעי־דבר. ואפילו הם, שלא חדלו מלשאול, שהיו נופלים השכם והערב למצוקה קהה והיו מנסים להקים לשעה קירות של זכוכית כדי לראות מבעדם, והיו נחבטים בלי הרף אף בקירות אלה – אפילו הם היו מחייכים ומאשרים. גם להם רגעים של רפיון, רצון שלא להיבדל כליל, לזכות בהרווחה של שותפות, להינשא יחד עם כולם, עם זרם חוכמת הרבים, לתאם תנועות ולחתור, הגלים מנענעים ומשככים, הנתיב רחב, אין חשש. מי יודע? מי יכול לדעת בוודאות, ולו בינו לבין עצמו, ולו בשעה שנוהגים לכנותה: רגע של אמת, נאמר באותן שניות אחרונות לפני שנרדמים, לפני שמושכים את המשיכה האחרונה בשמיכה, לפני שהראש מוצא לו את שקערוריתו בכר, באותן שניות כשרוצים לרדת עד לסופו של העניין, לקבוע בלי שום העמדות פנים, בלי שום ספקות, אחת ולתמיד, כך או כך, כן אם לאו… אלוהים אדירים, מההקנאות הזאת למחילות המוח שלא ייסתמו, שיוסיפו לשאוב אל תוכן ולהעביר דרכן, שלא יֵדעו שובעה! והלא ידוע כבר שלא תתגלה יבשת חדשה וגם לא חוק חדש של מהירות האור, ומה ההתכווצות הזאת, כמו זכרון של שיתוק שפגע פעם ועלול כל רגע לחזור, כשגד אומר, ובחיוך נעגם דווקא: מה לעשות, כבר למדנו שמוסר זה עניין של הסכמה; ואותה התכווצות עצמה כשהוא אומר: אין אמת אלא במעשים.

ובכן, שבת שלפני ט"ו בשבט (החודש זכור, השנה לא), יום נאה דווקא, לא אביך. בשעות הבוקר המאוחרות מלאים השבילים מין מהומה נינוחה, הילדים אל חדרי ההורים, מי ברגל מי בתלת־אופן מי באופניים, וההורים על־פי־רוב אל חדר־האוכל. נפגשים למשא־ומתן הרגיל והמחויך: תבואו אתנו לאכול? – כן, כן, יופי! או: כבר אכלנו, הולכים אל גידי. או: בכלל לא רעבים – נחכה לכם בחדר – נחטוף משהו בחדר. הכל ראו את רחל בחצר, אלא שהפעם איש לא התעכב לידה, כמו מתוך איזו הסכמה חשאית מראש. היו פונים לדרכם, אבל נדמה כי לפחות לחלק מהם היה מחוּור, תוך כדי השתהות לא־ניכרת כמעט בהליכתם, שאיזו מלאות חוגגת ומיוסרת קורנת ממנה. אפשר שבדומה לכך מתחוורת לפעמים, תוך כדי השתהות מרחוק, פריחת עצי האפרסק הגובלים עם הוואדי.

הדמות טבועה בעיניים הרואות אותה כל ימות השנה, כל שעות היום: במכנסי־עבודה, בבגד ים, בשמלת־ערב, בדברה, באוכלה, בפותחה מכתב, בשיער מאובק וסתור, בשיער חפוף, בצאתה מחדר הטיפולים של אריאנה, בהמתינה במרפאת־השיניים. ובכל זאת יש שמתעכבים: יפה? לא, מה פתאום; לא, לא התכערה עם השנים, אולי להיפך, כן… לא. אפשר שמשחקים לרגע משחק מחבואים עם הזכרון, מביטים בה מגבה כמו אין מכירים אותה: אשה צעירה, או אשה במיטב שנותיה (מי יודע מה הן מיטב השנים?), הליכה של נערה, המותניים וקרסולי־הרגליים דקים, אחרי כל הלידות (אין הזכרון מניח שישטו בו), ובעיקום הקל של השוקיים יש איזה חן דווקא; או אז מחישים צעד, משיגים אותה, חולפים על פניה, הופכים את הראש לאחור: פנים צרובים, ערניים; מבט שתמיד מקדים את מבטך; הנה אותו תו של השפתיים, הבט עכשיו, הנה, אתה רואה? קמטים כאתגר, לא צער עליהם ולא השלמה אתם, קמטים של שרב, של שנים, של לידות. כשהיא בחולצת־עבודה דהויה ושמוטה, נדמה שכוונתה לומר: ככה זה, לא צריך לתת את הדעת על זה יותר מדי; כשהיא בחולצה מגוהצת והולמת אותה: צריך לשים לב לזה, רוב שעות היום עוברות עלינו בעבודה. ואותה קווּצה של שער שיבה המסתלסלת על מצחה במין תו של חיוניות. מה שם מאחורי הקווּצה הזאת? מאחורי המצח הזה? מי יודע, מי יוכל לדעת בוודאות? ורחל עצמה האם יודעת? מה שם מאחורי המצח הזה בשעה שהיא מתרחקת במעלה הגבעה, לעבר החלקה שם נשתלו היחורים החדשים?

אולי מראות ברורים, בלי הילה מערפלת, בלי חוטים מחברים כל דבר לכל דבר ברשת אחת סבוכה שנלכדים בה. מראות בנפרד. אולי מין סגולה לנפות תוך כדי ראיה, תוך כדי מחשבה, לסלק כל מה שעלול לטשטש. קווים ברורים, בזה אחר זה, קיימים ועומדים, צבעים וצורות שאינם משתמעים לשתי פנים. מטע עד פס החולות. עצי אפרסק גזומים כולם עד גובה אחד. שדה־פלפל קרוב. ערימת דליים־לאיסוף בתווך, אדומים כחולים וצהובים. שחור־לבן נע של פרות. צמרות־תמרים חדות ליד הוואדי. אולי היא מצליחה לחשוב בבירור: כל אלה מעשים שנעשו, ועליה לעשות עכשיו את המעשה הנוסף שלה. ושוב: מטע. שדה. רפת. תמרים. מדשאות. שבילים. מבנים. די בזה למלא חיים. מדשאות. שבילים. עצים. אנשים. שדה־כותנה. די בזה למלא את כל מרחב הראיה. יותר מעיר זרה. יותר מיבשת אחרת. יותר מכדור־הארץ המצולם מחללית. יש שאינו מוטל בספק. במו ידיה. היא המטע. היא השדה. היא מַשק הממטרות. היא המהומה הלא נלאית של החצר. היא גגות הלולים ופיגומי המבנים. כמובן, בצד האחרים. לא משרכת צעד. איש לפי תבונתו. מכוונים את המעשים. והיא לפי תבונתה תעשה עכשיו את המעשה הנוסף שלה. כצפוי, כן, הקשה ביותר זה לעקור את היחור הראשון… היחורים כנועים כל־כך. נשלפים מן האדמה הלחה כמו מקלות חלקים. כנועים להכעיס. זה חייב להיעשות. היא עושה את שחייב להיעשות. כבר עשרים שנה. עשרים ושתיים. כמעט שנות דור. היא מנווטת אותן לפי מיטב תבונתה. ממלאה אותן. אין ימים ריקים. היכן איש, מאה אנשים, עשרים אלף, שיוכלו לומר על חייהם יותר מזה? כן, יש מצבים שאי אפשר להתחמק מהם, שאי אפשר לעמוד בצד. היא תוסיף לכלכל את מעשיה במיטב התבונה אשר לה. ואם יש צורך גם את מעשיו של שמעון. אפילו בעל כורחו. כשם שכילכלה כל השנים. גם את הלילות, גם את הימים. ושמעון הלא יודע שהיא לא תחזור בה (איך היא חושבת עליו? שמעון? במלרע, כדרך שהיא נוהגת לבטא את שמו ברבים? או רק: הוא? ואיך היא פונה אליו כשהם ביחידות? לו אך ניתן לראות פעם, מבעד לקיר שקוף, תנועה שאין לשער בה, שפתיים כשהן מהגות כינוי של חיבה, קוֹד של קירבה, פינוק, כל כך קשה לשער… אבל אותו השם תמיד, אותו צליל עצמו בשעת חיבוק ובשעת מריבה, הלא גם את זה קשה לשער). הוא נסגר בחדר, עם הילדים, שלא יראו את אמא בשעת מעשה, המממ… בשעת המעשה הנפשע של עקירת שתילים. עניין גדול, לשלוף מן האדמה הלחה מקלות חלקים וכנועים. הוא תקע אותם כאן בשרירות־לבו. היתה אומרת לילדים, אילו נכרכו אחריה ובאו עד כאן: כן, אמא עוקרת את השתילים שאבא שתל. כן, אבא שתל, אבל על אפם וחמתם של הכל. מתוך התגרות בהם. הוא והנער הבידואי שתמיד כרוך אחריו. כמו גנבים בלילה. בכל הבורות שהוכנו מראש לשתילת עצי הפיקוס. יחורי אשל תחת שתילי פיקוס. שבת לעצמו. כאן אין שבת לעצמו. איפה יש? תראו לי מקום שיש! אבא שתל, מתוך עקשנותו. גם לעקשנות דרושה תבונה. מתוך מיעוט תבונתו. האומנם כך תאמר להם? מתוך מיעוט תבונתו? לא, פשוט: אם הרוב החליט על עצי פיקוס צריך שיהיו עצי פיקוס. מה מונע מלהסכים שטוב לשבת בצל עצי פיקוס, צל עבה ורחב. לשבת, לשוחח, להגיש קפה, עוגה. מה הוא צועק: בשביל זה?! כן, בשביל זה, אלא בשביל מה? מה הוא צועק: באנו אל המדבר לחיות אתו ולא להמית את נשמתו… נשמתו של מדבר, אה? יהיו תולים בו מבט מלגלג: תגיד, למה אתה מתכוון בדיוק? מה הוא צועק: פה לא עמק, פה לא גליל, פה לא ישקו עצי נוי במים יקרים, במים שאין, לא בשביל זה אנחנו פה… גם הפעם תחסוך ממנו בושת פנים. בזכותה לא תפרוץ שערוריה ולא יתחילו אותם דיונים מיגעים המלווים עיקום־שפתיים וצחקוקים. לא, לא לו, לא לשמעון שלה. ובכן לא, היא תמנע זאת. גם זה מקומה בתשבץ הזה. ובכן, ילדים, החלטתי לעשות גם את זה במו ידי… אבא לא יצא כנגדי לעיני כולם… ובעצם, הוא מבין. גם אמרתי לו מה אני מתכוונת לעשות…

אבל בכל־זאת מה שם, מאחורי הווילונות האטימים, מאחורי התריסים המוגפים, איך הם פונים זה אל זה בלילה, בטרם יֵלכו הלאה, בטרם יֵצאו אל בין כולם ויוסיפו לפסוע בהרחבה בשביל העולה אל חדר האוכל? הלילה שקט כאן. הילדים ישֵנים מוגנים במיטותיהם, בבתיהם. רשת־רמקולים פרושה על פני חדריהם, מגיעה עד ללוח הנורות והכפתורים, עד לשומרת־הלילה הצופה בו; כל בכי נשמע, כל כיחכוח; לוחצים על הכפתורים בזה אחר זה, עד שהקול העמום שהגיע מרחוק בוקע ברור והלוחית המוארת מודיעה: בית יערה, בית מִכנף; השומרת ממהרת אל הבית הנכון, מוצאת את המיטה הנכונה. שמעון אוהב לשבת שם בלילה, אומרים שהוא שומרת למופת, מכיר כל ילד בשמו, מזהה אותו מיד גם בלילה, באור המעומעם, מרגיע בפניה אחת, מפייט להם: שן, שן, שקט מסביב, עלים לא נופלים במדבר, עופות לא חובטים בכנפיים, נחלים לא זורמים, רק נשימותיכם נשמעות, ולפעמים־לפעמים ילל שועלים.

אבל איך הוא, שמעון, אותו לילה בחדרו? הוא משתהה, אולי, פנוי עדיין להקיש על הדלועים החלולים המשיבים תהודה קלושה, על הג’ארה הגדולה הנענית בצליל קצר, להפוך את דפי הצמחים המיובשים, המרשרשים רשרוש רם. או גם להציץ החוצה: ריח מנתור בראשיתו; האורות החשופים נעלמו מן החצר ופנסים דֶקוראטיביים הוצבו לאורך השבילים. גם את אלה הוא אוהב, מעולם לא טען שאין צורך בשכמותם. אולי הוא חושב לרגע: והלא אפשר היה כך, וטוב היה כך. אבל רחל הנה מזיזה את הג’ארה, מחזירה את מכבש־הצמחים למקומו על המדף התחתון, אומרת:

שמעון (במלרע? במלעיל?), יותר לא תנקוף אצבע בעניין השתילים. אני לא אתן שתפרוץ שערוריה.

אני יודע.

מה אתה יודע?

שאת מסוגלת לשים את כל אצבעותי בסד ובלבד שלא תפרוץ שערוריה.

אל תהיה מגוחך.

אבל אני מגוחך. זה ידוע. לא? הדיבורים שלי מגוחכים, המחשבות שלי מגוחכות, הסנדלים שלי, בכלל אין לי מעיל חורף, הזקן שלי…

לאף אחד אין כלום נגד הזקן שלך.

באמת? נחמד מאוד. לא הצביעו נגד? אין רוב נגד? אפילו לא הציעו לישר קצת, לקצץ קצת, לדלל קצת? איזה מזל! כי רוב הלא עשוי להיות בעד כל דבר, בכל מקום.

איך שאתה מפליג. זה באמת מגוחך.

בוודאי. את אף פעם לא מגוחכת. את בסדר. את תמיד בסדר.

אתה צריך לברך על זה.

אני מברך, אני מברך… רק לפעמים אני נזכר שבכלל לא רציתי בזה… ב־בסדר, לא רציתי כמו, לא ממוצע, ממוצע פלוס… לא בשביל זה תקעתי את עצמי כאן, לא בשביל איש תחת גפנו ואיש תחת פיקוסו… לא נעים להזכיר, מה? שרצינו הכל אחרת, כן, את זה רצינו, הכל אחרת, לדבר אחרת, להביט זה על זה אחרת, מופת לגויים, כן! מה יש? לא רצינו?

את כל החיים אפשר לבזבז על רצינו.

וככה לא מבזבזים אותם?

איך ככה? איך ככה?

אולי היתה שתיקה; אולי הוא הסתכל בה בשתיקה ואחר כך מילמל:

את מפחידה אותי… את מפחידה… תביטי על עצמך… פתאום רואים… את מסוגלת לכל רע… לכל דבר את מסוגלת, ובלבד ש… יישאר בסדר…

הלא עשוי היה לומר כזאת. מה לא אמרו בני־אדם זה לזה במצוקתם? אבל אם אכן אמר כזאת, כי אז בוודאי אחז את ראשו בשתי ידיו וברח מן החדר עוד לפני שהיה סיפק בידה להתיז בין שיניה: מוקיון! מטורף! כי הוא הלא ידע שזה חסר־טעם, שזה גרוע ממגוחך, ידע שאיבד כל מידה, הוא הלא ידע שהמלים: להיות מסוגל לכל רע יש להן פירוש, ושתהום מפרידה בין רע לרע, ושאם ייתבע לומר מה בין הרע הצועק אליו מפניה של אשתו, שמעולם לא הרימה יד על נפש חיה, לבין הרע שעוללו לנפשות חיות בפועל ממש, בזמן אחר ובמקום אחר, כי אז באמת יֵצא מדעתו. שאם עוד רגע אחד ייתבע לעסוק בענייניהם של בני־אדם, כי אז יֵצא מדעתו, כאן ועכשיו, בפועל ממש. ואם כך, הרי שלא יכול אותה שעה אלא להתאוות לאדמה הקשה, הרחק מן הבתים המוארים, מחוץ לגדר, לשכב עליה פרקדן ולהביט בכוכבים.

 

ט    🔗

אבל הפגישות הראשונות של לֶנה וגד איך היו, הלא היו פגישות של תקווה וקסם, שאם לא כן מי כפה איש ואשה שכמותם לנסות בשניים?

אחר־כך תוהים: קשה ביותר להעביר מלים של תקווה. אולי מפני שהן נקטעות כמו הצחוק, שעה שהבכי מתמשך. אולי. אם כי גם זה שקר (בסמטה מפוּלשת לים, אחרי־ככלות־הכל, במרתף של בית־קפה דחוס, שם שלושה צעירים מנגנים את קופרן תמורת ארוחת־ערב ומחיאות־כפיים, זוג: היא יושבת, מגלים שהרה, הוא עומד מאחוריה, כפותיו קלות על כתפיה, פניו המזוקנים שטופי רוך ותשוקה מתחדשת, ראשה עוטה קרבתו וקרבת המוסיקה, פסוקת באמצע שיער כהה היורד לצדי לחייה המוארכות ואסוּף לצנפה על עורפה, עיניים כלות וחיוך נוהר, כולה בצלמן של הנערות היהודיות משם, מלפני שלושה דורות, כפי שהן נראות בתצלומים לפני ששללו מהן את צלמן). ותוהים: היו דורות של מקיימי מצוות פרו־ורבו בלי לחקור במופלא ובלי־דיבור; והיו צעירים שהתהלכו כראשונים לבריאה, שאמרו לברוא הכל מחדש, בלי ללמוד דבר, ודאי שלא את אומנות האהבה, ובין משלט להפוגה, קצרי־רוח ועלגי־משחק, היו נערכים זוגות־זוגות, נערה ונער, אשה ואיש, כאילו עליהם נאמר: בת־קול יוצאת.

לכל איש ואשה, ידוע, תווי־היכר משלהם, בצד תווי־השייכות. ללֶנה היו תווי־שייכות מעטים בלבד. לגד היה יפי תוארו, וההכרה ביפי־המשחק בוודאי לא היתה זרה לו. יכול היה לומר:

באמת אין לך לפעמים רצון לומר לי: גד שלי?

בפגישת הטנדוּ השניה או השלישית שלהם, או החמישית. לא בראשונה, כמובן. זה היה מן־הסתם סמוך לאותו ערב שבו נטלה לֶנה חלק, במפתיע לכולם ולפי עדותה גם לעצמה, באחת מאותן שיחות־ברבים, שהנסיון לעמוד על טיבן מגלה בהן מיד את יסוד הווידוי, אבל לא וידוי שלוח־רסן, אלא וידוי קובע גבולות ומציב נקודות־אחיזה, רואה חובה לעצמו לשמש איזו תכלית חשובה, להיות יותר מאשר סתם דאגה־בלב־איש־ישיחנה (שיחות ברבים אלה היו מתארכות עד חצות, לפעמים אף למעלה מזה, אבל כבר לא עד אור הבוקר; לילות ללא שינה עד לשעת־יציאה לעבודת־היום יש בהם מן ההפקר או מן הדבקות הפולחנית, ובאותה תקופה היו כבר – כבר ועדיין – נרתעים מן ההפקר ומן הפולחן; הן התמעטו וכמעט פסקו עם השנים, ובמקומן באו דיונים־ברבים ערוכים יפה לסעיפיהם – ואילו בחדרים פנימה, ולא בחדר־האוכל, שיחות בשלושה, בארבעה, על כוס קפה, יין, ווֹדקה, גם ויסקי, ששוב נמצא בהן יסוד של וידוי, אבל וידוי המבקש דווקא שהגבולות ייסחפו, שנקודות־האחיזה יתרופפו ושהגילופין יסייע).

היכן?

המדבר הוא רחב־ידיים, ובכל־זאת נדמה (או אולי נדמה כך רק למי שלא הירבה להלך במרחבים), כי הטנדוּ נוטה לתור לו מקומות מסויימים, אם לא צל־שדרה או מחסה־הרים או בקתה על שפת אגם, אז אולי צאלה מאותן שלוש צאלים (או שיטות) שעם אפיק הוואדי; או המערה (זה כבר התחילו לזנוח אותה, אף פינו ממנה את מכשירי־הקשר של ימי־המלחמה, והיא חזרה לשמש משכן לעטלפים); או חדר מחדרי הצריפים החדשים (סוף שנות הארבעים) שהוקמו על הגבעה החדשה? זה ייתכן מאוד. ואם כך אז אפלולית של ערב יורד מהר, או אולי כבר חשיכה גמורה וסמיכה, מחוץ לכל תחום, ורק איזו מיטה צרה, ואולי שרפרף, ולחש, כי מי יודע אם אין אוזניים לכותל לא־נראה זה של לבידים, ונשימות של קירבה ראשונה, שקצבן תוכף, אכן תוכף, אם גם קצת ביודעים, אולי, ומתנגש ברצונה של לֶנה לומר: לא, גד, אין לי רצון כזה, אני מצטערת – מלים הפורצות מאז ומתמיד מאיזה מרבץ של סירוב שבתוכה אל קצה לשונה. אולי היא חושבת: עוד מעט ואגע בידו. מדוע לא? הפלא ופלא! תיגע בידו! הכל נוגעים. ידיים יפות וידיים מכוערות. ידיים יבשות וידיים לחות. אצבעות מוארכות, אצבעות רחבות ואצבעות מחודדות כמו ציפורני עופות. נגיעות נוקשות, נגיעות רופסות או מרפרפות, קצרות או מתארכות, כמו הנשיקות האטיות על בד הקולנוע, מורה־הדרך לנגיעות ולתנועות. הכל מביטים ורואים וכל אחד חייב לשחק את משחקו, לבד, בחשיכה, ולו עם מעט עזרה, כמו שכל ילד חייב ללמוד ללכת בעצמו, גם אם תומכים בו. לעולם חוזרים אל המלים: אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך, לא נמצאו אחרות במקומן, אפילו יודעים שהתשובה עשויה להיות: הנח, הניחי, למה לדבר, מה זה אהבה.

אולי היא חושבת, או מזכירה לעצמה בחשיכה הסמיכה: ידיו של גד קטנות עד להפתיע. פניו יפים. גבותיו ושפתיו. להעביר אצבע על גבתו, בכיוון הלא־נכון, כמו שמעוללים לחתול לקנטרו, מן הרקה אל שורשי האף, להסמיר את השיער הקוצי הרך ואחר־כך להרביצו בלטיפה אטית כלפי הרקה. אולי היא צוחקת חרש ומוסיפה להשתעשע: ללחלח אצבע בשפתיו ולשוב ולהעביר אותה על הגבה הכנועה. הוא שואל: מדוע את צוחקת? והיא מוסיפה ומשתעשעת: להניח אגודל ואמה על זוויוֹת שפתיו, למתוח אותן כלפי חוץ בטרם יעלו בחיוך או ירדו בספק, וחושבת: היפה בגברים שפגשה מעודה, כמין קביעה נינוחה, לא נלהבת, חושבת: יפה כמו פסל, נוהגים לומר. האומנם אין חשים בשום רטט כשנוגעים ביד של פסל? החוויה האסתטית היא… ולבסוף אומרת בקול מונמך, מפני החשש של אוזניים לכותל:

כי פתאום נזכרתי בספר אחד שעוסק… המלה חוויה היא חמקמקת… חוויה אסתטית היא חוויה סטאטית ולא קינטית.

גד עשוי לומר:

לפעמים קוראים יותר מדי ספרים… לא חושבת?

והיא:

לא, לא חושבת.

ואם הוא מחבק אותה אז, אולי היא חושבת: הנה כך, ובאמת, מדוע לא להיות מוגנים יותר. ידו זאת, לא גדולה אבל חזקה, ידו זאת בינה לבין הלילה. כשמתעוררים מחלום. כשאין יודעים עוד מה ולמה. כשרוצים לנסות את הכֵן. איך זה לנסות את הכֵן? סוף סוף לנסות פעם את הכֵן. להכיר ביופיה של הנגיעה הזאת מכל הנגיעות. בנחיצותן של תנועות. לנסות ולהגיש את התנועות. יד מגישה ספר, מלח, פשוט כוס מים. גוף מגיש את עצמו. יד קולעת יפה כשהיא תוקעת מסמר בקיר לתלות תמונה, וילון. בידיו אלה הלא־גדולות הוא זריז כל כך לקשור כבל לג’יפ ששקע בחולות. יופיין של תנועות נחוצות. לא כולן… מה בכך. תנועות נחוצות. אבל עדיין לא. עוד לא להיענות ליד הזאת, האחוזה היסוס אף היא. עוד לא להתחיל. עוד לא לזוז. עוד לא להמשיך. עוד לא להיות כפופה לעובדת ההיענות. ואולי דווקא ברגע זה גד מפתיע אותה: כן, לֶנה, הלא כן? ומתחיל לדבר על תקווה. הלא דיבר על תקווה. וקולו אז מהלך קסם. הלא זוכרים אותו אומר: מי יודע איזה גדולות ונצורות… וקולו מהלך קסם־פתאום. הקסם מהיר לחלוף, מלה אחת והוא פג, מלה אחת והיא מרגישה בכל כובדה של אותה קפיאה מוּכרת, כמו למראה הליכה נלהבת בסך, ובכל כוחה מנסה לחשוב: צריך להתגבר על הסירוב הזה הנוסך עופרת באיברים, כמו שמתגברים על מום. והוא לוחש והולך, הלא היו לוחשים כך, במעורב, מלים של משחק, אהבה, ומלים של הגיונות גדולים: מדוע לא, לֶנה… זה המקום… הרים נוכל לעקור… כן… לפעמים ממש נשימתי נעצרת, כל־כך ברור אני רואה כאן את התקווה… גדולות ונצורות, כן… לפעמים אני נדהם, כמו שנדהמים משלימותו של פתרון פשוט לשאלה מורכבת, חוזרים ובודקים את הפתרון, הלא חייב להימצא איזה פגם, ודווקא אין… כמו שצורות גיאומטריות הן המצאה, הנחה טהורה, וברגע שאתה רואה אותן הן מחויבות המציאות… בבקשה, תראו לי הרפתקה מעניינת יותר מן ההרפתקה הזאת כאן… ומועילה יותר… זה נשמע יפה דווקא… הלא תמיד זה יהיה נכון שכאן התחילו מחדש להוציא לחם מן החול, והלחם טעים, בחיי… וישבו יחד לֶנה וגד, בצריף ריק בלילה, ואמרו: אני שלך ואת שלי, ומה, אין דבר… אבל הלא לא אמרו הכל כתמול שלשום… הלא אתך אפשר, זה הדבר, אתך אפשר, וכאן אפשר, אף פעם לא לרצות שיהיה כמו שהיה, למחוק את המיותר, נרוויח, נרכוש, נצבור, כל החוזר־חלילה הזה, תראי כמה אנחנו קלים דווקא, דווקא בלי חבילות…

 

י    🔗

תמר לא במכנסי ג’ינס דהויים ולא במכנסיים גזורים במחצית הירך ומתפרמים בקצוות, אלא הדורה־נאה בשמלה יורדת בקו אחד מצווארה החיוור עד עקביה הצפודים (מרוב הליכה ברגל יחפה). לפנות ערב אפור בחוץ. לפנים היו טועמים באפרורית זאת טעם מיוחד למקום הזה, לאו־דווקא עוגמה כי אם מין ציפיה חגיגית לאפרורית כהה עוד יותר, דחוסה עוד יותר, נמוכה עוד יותר: אולי יבוא גשם. דוכיפת מנקרת בדשא, חד חד וזקיפת הציצית, לא מרחיקה, מן־הסתם מוצאת מזון די שובעה במעגל צר. ציפור של ארץ נושבת.

מוּתר לומר שהשמלה הולמת אותך?

בטח, צוחקת תמר בעיניים פקוחות נכחה, ומאדאם סוֹסוֹסטרי נועצת ציפורניים בבד הפסים, מטפסת אל חיקה להיקלט שם.

נחוצה מידה של התאפקות שלא לומר: אבל היא קורעת לָך את השמלה החדשה.

זה בד שקנינו לווילונות, יוֹדַי ואני, מספרת תמר. יום אחד נקלענו לשוק של אל־עריש… התחלתי לתפור בלילה, צ’יק־צ’אק, גוזרים. פחדתי שאחלום, אז קמתי והתחלתי להתעסק בזה. מה אפשר לעשות אם לא רוצים לישון ולחלום?

לפתוח ספר ולקרוא.

לקרוא? תמר מעבירה עיניים משועשעות על פני כוננית־הספרים, מימין לשמאל, לאט.

למה את חושבת שלא?

זה מפחיד, לקרוא. קודם כל הרשרוש הזה של הדפים בלילה… רשרוש של בד זה משהו אחר לגמרי, אפילו כשגוזרים אותו במספריים… בעיקר כשהוא מונח על הברכיים ומכליבים בחוט, פנימה והחוצה, כמו גלים… זה נעים… אי אפשר כל הזמן ללטף את החתולה, ממילא היא כבר מפונקת נורא.

גם בריח של ספרים יש משהו נעים, ריח של צבע־דפוס כשהספר עוד חדש, ואחר־כך… לספרים יש ריח לא־אישי, גם זה מרגיע, לא?

הספרים רוצים נורא להיות חכמים, מתאמצים נורא להיות צודקים. אל תצחקו… יוֹדַי התחיל פעם לכתוב סיפור… על פין הכתוֹם. אמרתי לו, איזה מין שם זה, הלא יש לזה פירוש, אתה רוצה שזה יהיה סמלי או מצחיק? ומיד הרגשתי שגם אני כבר מתאמצת נורא להיות חכמה. הוא אמר שלא רוצה כלום, רק עלה על דעתו צליל שמוצא חן בעיניו, בלי שום פירוש, אז אולי שין הכתום? זה עוד יותר גרוע, שין זה שין. והוא אמר שאם כך לא איכפת לו ושם הגיבור יישאר דווקא פין הכתום, כי הפחד שזה מסמל את זה וזה מסמל את זה עוד יהרוס לו את הסיפור… מה עוד נשאר שלא מסמל משהו? פין הכתום וזהו… לפין הכתום היה שבט של לוחמים, היו לו כלי־תותח והרבה פגזים, אבל רק פגזים של צבע, צבע שאף פעם כבר לא יורד, צבע להרוגים, צבע לפצועים וצבע לשבויים. כל אלה שנצבעו בצבע חייבים להסתלק מן המלחמה… אמרתי לו שזה מזכיר קצת את הצוללת הצהובה של החיפושיות, מה, לא נכון?… והוא אמר שלא מעניין אותו אם מזכיר או לא מזכיר, נכון או לא נכון, אלא רק יפה או לא יפה… יופי של שֵם, פין הכתום…

קשה לדעת כמה זמן עבר מאז חדלה תמר לדבר, אם רוצים להוסיף ולשבת כך, בעיניים עצומות או לפחות מושפלות. הרבה זמן. אולי כבר יותר מדי? וכאשר מחליטים שצריך לעשות מאמץ ולהרים את העפעפיים, נדקרים בידיעה שמוטב היה, אילו ניתן, להשיב את המבט לאחור ולא לראות אותה שרועה כך פרקדן על הספסל, ברכיה כפופות כלפי מעלה, ישֵנה. שהלא אי־אפשר היה לשער שתפקיר כך לעין רואה פנים נעזבות אלה. גביניה מורמים בקשתות, מצחה ואפה כלילי המיתאר, מצח ואף של נפרתיטי, לא מקומטים גם בהבעה הזאת, רק מצטמצמים כאילו, ופיה פתוח כמו בתמונת־צעקה מתוך סרט אילם, או לא, קשה מזה, כאן צריך לחדול, מיד.

ובכן, לשוב ולעצום את העיניים. ובכן, היא תישן ותחלום, תמר. היה לא היה פין הכתום שאמר לאנשי שבטו: שמעו, אנחנו פותחים במסע חדש. נלך אל ארץ מלאה עצי ערמון פורחים. פרחי ערמון הם מגדלי־אור קטנים. שיהיה ברור, זה לא מזכיר כלום ולא רומז לכלום. הם כאלה. ומגדלים על כנסיות. אנחנו ננשוף בהם, לרוקן אותם מרוחות ומסמלים. הנה. מגדלים בשמש. כאלה. בלי דבר בפנים ומאחור. לא כלום. אנחנו יוצאים למסע חדש. עכשיו אנחנו בין שדות, השיבולים גבוהות מקומת אדם. קמה של ארץ אמי, שם ביקשה אמי להיחבא מפני הרוחות הרעות. הנה איש בא לקראתנו. אם יאמר שאסור ללכת בין שיבולים, נירה בו פגז של צבע־שבויים ונשלח אותו מעל פנינו. אם לא יאמר דבר, נקדם את פניו כך: השלום, אדוני? אם יאמר: שלום ולא שלום, לפעמים צריך מלחמה, נירה בו פגז של צבע־הרוגים ונשלח אותו לשכב תחת עץ־ערמון פורח. אם יסתכל בנו וישתוק, נשאל אותו: השלום, אדוני, הברכה, האם היא כתומה בעיניך? אולי יתרחש נס והוא יגיד: אנסה לראות, כי אז נגלה לו: כתום הוא היפה בצבעים. אנחנו באים מארץ הפירות הכתומים. על הכל שאלנו מה טעם, ומעולם לא אמרנו שאין טעם לקטוף פירות כתומים. אבל עייפנו מאוד. כי הראו לנו את כל השחור שהיה, וראינו, והראו לנו את הכתום החדש, וראינו, ואז הראו לנו שאין ברירה אלא אפור ואפור וקצת אדום וקצת שחור וגגות לבנים, כי גגות לבנים מורידים את הטמפרטורה בבתים פנימה בשתי מעלות צלסיוס. שתי מעלות צלסיוס, האין זה צודק? עד שאמרנו: לא רוצים. אמרו לנו: לא רוצים, אין דבר כזה; וראיה הביאו לנו, של אחד מגדולי הפילוסופים: צדק ירוק, אין דבר כזה. אז אמרנו: זהו, מכאן שאין תקנה לצדק. ולא רצינו לראות את אמנו שציוותה על עצמה להיות בין טוֹוי הרשת, שתי וערב אפור, חוט לצריך וחוט לאי־אפשר, וחוט לקבענו וחוט ליגידו, טוותה רשת ונצודה בה, ופניה מוריקים, כי הלולאות מתהדקות על צווארה הנחרב מטינה ובכי. אנחנו יוצאים למסע חדש, אמר פין הכתום לאנשי שבטו ההולכים אחריו ולאיש שבא לקראתם ולא שאל שאלות, לבנות בקתות כתומות, שם תוכל אמנו ללבוש שמלה כתומה כל הימים ולהוֹשיט יד לאט, כחפצה, לקטוף פירות כתומים ולהיות מלכה, בלי איש למלוך עליו ובלי איש לתעב אותו, כי אמנו מלכה…

אילו נרדמו, כי אז טוב היה, כך שלושתם, איש במקומו. אבל תמר הנה ערה מולם, עומדת על רגליה בשמלתה הארוכה ומביטה בעיניים קשות:

אמנון נהרג אתמול. עלו על מארב. החולצה של יוֹדַי נשארה אצלו.

היא פותחת את הדלת. רוח מכה, כאילו באה סוף־סוף לערבל אותם במערבולת.

מאדאם סוֹסוֹסטרי נסוגה, בורחת ביללה אל מתחת לספסל.

 

יא    🔗

פתאום היתה זאת אריאנה. עומדת בפתח ומביטה בהם בעיניה הבהירות, מתחת לאימרת־השיער הלבנה, הגזוזה נמוך על מצחה, ביד אחת מחווה מעין תנועת־הקדמה, ובשניה, השמוטה לאורך גופה, מחזיקה בקבוק מלבני גדול, מלא עד מחציתו, ושני פרחי אמריליס גדולים.

אתמול החלטתי להיכנס, ודווקא מאוחר, להיות בטוחה שאתם לבד, אז אני כאן… כן, גם אשב… לא אשתה קפה, רק ויסקי. אני יודעת שגם אתם לא מן המתנזרים… אל תכעסו, אני אומרת דברים ומרגישה שזה לא מה שצריך להגיד, ובכל־זאת מוכרחה לדבר… לא, אל תקומו, אני אשים את הפרחים באגרטל. רגע… קצת קשה לסדר שני פרחים… רק אביא מים, ואת הכוסיות. אני יודעת איפה… יוֹדַי הזמין אותי פעם לכאן, לכוסית.

יושבים משני עברי השולחן הנמוך והמוארך, הם מזה והיא מזה, אבל היא לא נראית לבדה. אשה גדולה ובהירה. על השולחן (שלבי־עץ עבים וצרים שאין שומרים עוד על ציפויים) בקבוק הוויסקי ושלוש כוסיות המתרוקנות בשקט, תוך כדי דיבורה. פרחי האמריליס באגרטל הגדול, בפינת החדר, נוטים הצדה.

אתמול חגגתי שנה לנישואי ויוֹדַי היה צריך להיות שם לקחת את חלקו. ובכן הבאתי את הוויסקי ואת הפרחים לכאן. הצער מספיק גדול, מוּתר לו להיות משותף. לפעמים… לפעמים נראים הדברים עצומים כל־כך, ובבהירות כזאת, ואחר־כך הם כאילו נעלמים. אני לא רוצה שייעלמו…

הוא הזמין אותה לכאן. אולי בשבת בצוהריים? אולי במוצאי שבת? יוֹדַי ישוּב־שעוּן אל אדן החלון, ראשו נוגע במשקוף, אריאנה באמצע החדר, עומדת, הכוסית בידה. בוֹב דילן שר בקולי־קולות… חגיגות אתה עושה לי! יוֹדַי מחייך, מביט החוצה.

בכיתי ביום חתונתי… זה היה שלושה חודשים לפני שיוֹדַי נהרג… כולם ראו אותי צוחקת… כי גם צחקתי מעומק לבי. חשבתי אז: כך עשויים החיים, משמחה ומבכי. אני חוזרת כל הזמן אל המחשבה הזאת, אם כי אז חשבתי אותה אחרת. כמובן, מחשבה פשוטה. אני אשה פשוטה בסך הכל… אולי יוצאת־דופן, עדיין, גם במקום הזה: ילדה בלי אבא, כל מיני הרפתקאות, פתאום קמה בגיל שלושים ותשע ומתחתנת עם איזה… בכל זאת אשה פשוטה. רק שאנשים טועים בי: קוסמטיקאית! מקצוע בחרה לה! גמרה סמינר למורים, היה לה ראש למתמטיקה, אפילו התעסקה במחשבים, ומה פתאום? משוּנֶה! יוֹדַי אף פעם לא היה אומר: משוּנֶה. זה נקלט איכשהו בחושים, כמו פניו, כמו הליכתו… ששום דבר לא נראה משוּנֶה בעיניו. אני יכולה להגיד בוודאות מה לא היה אומר אף פעם… סלחו לי, חשבתי שלא באתי לבכות כאן הערב… באחד הימים האלה חשבתי, בכית כשהוא עוד היה, עכשיו די, עכשיו דווקא לא, כי כבר הוצאת את הבכי לריק… באתי לבדי…

אדרבה, שתמשיך, הלא חושיה קולטים. ומותר להוסיף ולשבת כך, בשתיקה, בעפעפיים מורדים. ומותר לה לבכות.

אתמול החלטתי לבוא וגם האיש שלי אמר: לכי וקחי את ברכתי, אני חושב שפשוט תרגישי יותר נוח אם תהיו שם רק שלושתכם… הוא לא אמר בדיוק: ברכתי, אבל בוודאי התכוון למשהו כזה… כי… אני רציתי להודות, ולמי אוכל… גם לבכות, כן… זה היה יפה… כך… בלי הרבה דיבורים, בלי שום תביעות, זה יקר לי מאוד, לפעמים נדמה לי שיש כל כך מעט מזה… אני יודעת שכאשר הדברים נאמרים אין עוד דרך להחזיר את מה שהיה קודם, לפני שזה נאמר, משהו הולך לאיבוד, משהו נקבע, נעשה כאילו יותר ברור, אבל רק כזה ולא אחר, ושואלים: זהו? זה כל מה שהיה? זה כל מה שיש לי, זה מה שהיה לי, כך הרגשתי, זה הכל? ויודעים שלא, לא בדיוק כך, לא רק כך, וכבר אי אפשר לשנות, כי יש דברים שאומרים אותם רק פעם אחת. ואני לא רוצה שמה שהיה לי עם יוֹדַי יישמע פחות יפה… אבל כאשר הצער… לא, אני לא רוצה להתחיל מזה, אני רוצה שקודם תבינו, שתראו את זה… אני מעולם לא התביישתי, אולי לא יודעת מה זה להתבייש… ואם יש דברים שלא אמרתי… עוד מעט אנסה לומר אותם… אז זה בגלל… לא, אחר כך, כן… לא רק שלא התביישתי להתהלך כשכרסי בין שיני ואבא אין, שומו שמיים, בכלל לא היה איכפת לי, אני חושבת שבכלל לא היה איכפת לי אילו ראו אותי בשעת מעשה עם הגבר ההוא, יסלח לו אלוהים, אביה של רזיה… פעם דיברתי ככה עם יוֹדַי. הוא לא אמר שזה משוּנֶה, בטח גם לא חשב שזה משוּנָה… מה שראיתי ביוֹדַי זה גם… אבל לא כך זה התחיל, כמובן. אולי כך: ישנו המבט של גבר זר, באוטובוס, ברחוב, כל אשה מכירה את המבט הזה. ויש רגע שהיא אומרת לעצמה: זהו, מבט כזה כבר לא יופנה אלי. משהו כבר הסתיים. וטוב לה לומר לעצמה: גם אינני רוצה בזה עוד. מין הסכמה. לא השלמה, לא קבלת דין… הסכמה… אוסיף שנים בנחת. שקט. ופתאום יום אחד אני מבינה ששום דבר לא הסתיים, רק לובש צורה אחרת…

אדרבה. אין דבר. אין רע אם אריאנה תוסיף ותשתה, תוסיף ותדבר, אבל גם אין הכרח שתוסיף. עדנת הרמז שלא ילבש צורה. אולי עדנה שלא מן הזמן הזה, כאילו חל עליה איסור, מין טאבו מהופך. או לא בדיוק כך. אפשר גם אחרת. למה לא. למה לא. בשמש, למשל. בשמש נראים הדברים אפשריים דווקא בפשטות. סברה שהחיים בארצות החום פשוטים יותר. והלוא כאן ארצות החום. לו רק ניתן לחיות פשוט כבארצות החום. אריאנה, להזמין אותך אל הדשא שלנו? למה לא. צוהרי שבת. גם תמר שם עם מאדאם סוֹסוֹסטרי בחיקה, גם שכנים אחדים, גם אולפניסט צעיר עם גיטרה. אולי גם רזיה. הרבה מיכלי מישמש נקטפו במשך הבוקר הארוך והובלו אל בית־הקירור. עיסת המישמש עדיין תוססת בין בהונות הרגליים היחפות. רמקול מעשה־ידי־חובב מושחל בין ענפי הזית, הגדל לאט על הגבעה הסידית. אולי זאת הלהקה של דֵייו בּרוּבֶּק, Time in?Time Out? ראשו של יוֹדַי שעוּן אל גופה השכוּב־הישוּב של אריאנה. גופה בשמש גדול וטעים. ידה מרפרפת על פניו, מורגלת בליטוף עורן של נשים, מגלה חספוסים בעורו החם, משהים את האצבעות, מכמירים את הלב. ריח של דשא כסוּח, בגלים מעוררים, וכמו גלי שמש ביניהם, משככים. מבטו של יוֹדַי חס על ירכיה הרכות של אריאנה, ראשו נח בהן. גופה יוצא באין־תנועה אל הראש הזה, משיל עטיפות ושנים ויוצא אליו. ואולי ראשה הוא השעון אל גופו השרוע־הישוב. היא נושמת בנחת. מגישה לשמש את קמטי הצחוק והשנים שמסביב לעיניה ולצדי שפתיה. רזיה שוכבת פרקדן על־ידה. מה בכך, יפה כך. תמר יושבת אי־כאן. השמש נוסכת קירבה וריחוק. האולפניסט פותח לפרוט על הגיטרה, בן אנגליה, ראשו רכון על המיתרים, אצבעותיו מגששות אחרי קצב הביטְלְס. מבעד לשיער לבן וגזוז, נוסח נערים, גולגולתה עירום ועריה כנגד שקע בטנו, דוממת, לא נרתעת.

הייתי רוצה למסור את זה בדיוק… מינֵי… מינֵי התאהבות כאלה, רואים אותן כאיבוד עשתונות, השתעבדות, עיוורון… ואני אמרתי לעצמי: לגמרי לא כך, להיפך, פקיחת עיניים, חוכמה חדשה, והרגשת חופש… מסחררת, כן… כי… לראות אפשרות לא־צפויה זה לראות את כל האפשרויות, ולא חשוב בכלל אם בוחרים באחת מהן… כלומר, ודאי שחשוב… זה מסובך, הנה זה מתחמק ממני, קודם היה נדמה לי שאני יודעת בדיוק… אבל… עכשיו, הרבה פעמים… את זה רציתי לספר לכם… אני יושבת לי בממלכת הטיפולים שלי ורואה את יוֹדַי נכנס. אני ממשיכה לבחוש את המשחה, מוסיפה טיפת בושם, אני אומרת לו: הנה, אתה רואה, את זה אני עושה כאן, בסך־הכל את זה; או: יופי של איש בחרת לי… אם כי הוא הכיר את האיש שלי מעט מאוד, ואני כמובן לא שאלתי לעצתוֹ, והוא כמובן לא בחר… והוא מחייך, מביט איך אני בוחשת, כיודע דווקא, כאילו מגלה את הסוד שבכל זה… ואני ממשיכה לבחוש, אני הרי אוהבת את הממלכה שלי, את זה אתם יודעים, אני אוהבת לרקוח את המשחות שלי, ולזהות אחר כך את הריח בחצר, בשביל, על־יד שולחן, לראות פנים שכאילו עזרתי להם קצת להתפנות מאיזה טשטוש… כן, כך אני רואה כל אחת שנכנסת אלי, פנים וטשטוש שצריך לסלק. זאת יוצאת, זאת באה, כל אחת והפנים שלה, הקול שלה, החיוך, הדאגה, העייפות. כל כך הרבה עייפות אצלנו, בוודאי לא רק אצלנו… ותמיד על המשמר, תמיד מסֵיכה… חשבו שאצלנו יהיה אחרת, שכאן יתן בנו אותות רק מה שראוי לתת אותות, עבודה, שמש, מעשים גדולים, ולא קטנות, ולא רשעות… והנה מסֵיכה של בטחון, של עלבון, של… לפעמים אני מצליחה לסלק מן הפנים את המסֵיכה… כן, דווקא, למרות שכאילו אני מורחת מסֵיכות… זאת שוכבת, עוצמת עיניים, שקט אצלי בממלכה, מקום נבדל, והיא מתחילה לספר מה מונח לה על הלב, אני יושבת מאחורי ראשה, לפעמים צוחקת אל עצמי: כמו פסיכיאטור… אני מצליחה להתרכז, מחליקה ומקישה על הפנים בתנועות נכונות, קצת מנוחה מן החום, האבק, היובש, קצת רעננות… אני אוהבת ללטף עור של נשים, כן, לא, לאו דווקא את העור הצעיר והחסון. עור פניה של אשה זה דבר כל כך לא מוגן, אני רואה בדיוק איך הוא נפגע, את נקודות־התורפה שלו… אני יכולה לחזק אותו קצת, רק קצת, ואני אוהבת לעשות את זה… אני חייבת לשכוח… ואני שוכחת… שאת זאת אני אוהבת, את זאת אני מתעבת… מה? גם אני? ומה חשבתם, מה חשבנו, אה, כן, חשבנו שאפשר יהיה בלי תיעוב אצלנו, טוב, אז הגיע הזמן שנתחיל לחשוב איך אפשר עם… כשרחל שוכבת על הכורסה אצלי ואני ממששת את פניה, אני שוכחת… ורק כשאני מרגישה בקצות האצבעות את עורה, את עורה בלבד, אני מרגישה לשעה כאילו כל השאר, כל התוך הזה, שאני איכשהו מפחדת ממנו, הוא מין המצאה, פרי הדמיון שלנו ולא יותר, זה כאילו מתנדף ואיננו… אני יודעת שזה לא המצאה, אני יכולה למנות מאה סימנים… אבל לשעה הזאת כאילו… כאילו העור, עור־הפנים, תובע את זכותו להכרה נפרדת, או שיכירו בו כמיצג חוקי, חה־חה… וכאילו השעה הזאת דווקא ולא כל דברי החוכמה והאיוולת שאנחנו דשים בהם יומם ולילה, רומזת לאיזו אפשרות לחיות אחרת, ביחד ואחרת… אבל הרי לא על זה באתי לדבר…

 

יב    🔗

אולי כמו שען: קנה שחור של זכוכית מגדלת לחוץ בין גבתו ללחיו ובקצהו של הקנה, במעגל האור, מין תואם, נפרד לעצמו, מערכת קלילה של גלגלים וקפיצים זעירים.

אולי גם לֶנה כך, בדומה לכך: מרחב המיטה בלי נוכחות נוספת, אחרי שגד כבר יצא לעבודה. היד חופשית לנוע בלי לפגוש, בלי לגעת, בלי לעורר תגובה. החספוס הנעים־דווקא של הסדין הלא־מגוהץ (גד הוא זה שמתרפק לפעמים על הלוֹבן המצמרר של סדינים וציפות מגוהצים; גם זה גד: מסוגל לעמוד בערב, אחרי עבודה וישיבות ועניינים, ולגהץ סדין). אורצל היערה, המכסה על מחציתו של החלון הפונה לצד מזרח, מתחדד על תקרת החדר. היא אוהבת להתעורר לאור־יום. בצאתו לפנות בוקר פותח גד את התריסים ואת הווילונות ומכוון את השעון המעורר לשש פחות רבע. היא מתעוררת כמעט תמיד לפני הצלצול, שוהה בעיניים פקוחות ומשתעשעת בחישובים: אם אמצע תמוז, אז אור כזה וכזה וצל כזה וכזה אומרים שהשעה חמש וחצי בקירוב. אחר־כך נוטלת את השעון, נהנית לוודא שלא טעתה וסוגרת את מתג־הפעמון. עכשיו באות התנועות המניעות זו את זו, כמו מערכת גלגלים מכוננת היטב: כפות־רגליים יחפות על הרצפה הצוננת; בהונות מגלישים עצמם לתוך נעלי־העץ; מפסק החשמל להרתיח מים; שקע החשמל לטחון פולי קפה אחדים (סתם להנאתה, שהלא ממילא מזומנת לה מאוחר יותר ארוחת־בוקר בצוותא) פרוסת־לחם אחת, גבינה לבנה. למרוח לאט, אותו עובי של שכבה על פני כל השטח, עד לאימרת הקרום. לבצוע לשניים; הנגיסה הראשונה; עקבות קשת השיניים בגבינה; סתם להנאתה. כפית וחצי קפה טחון, שתי כפיות שטוחות של סוּכר, לבחוש, להוסיף מים רותחים, רותחים ממש, בדיוק עד למקום שם מתחילה שפת־הספל להתרחב קמעה. ספל חרס, Made in England. גדול וכבד, בצבע זבדה וחלק כמוה, עם אוגן עבה. לנה עשויה לחייך בינה לבינה: אלה הפינוקים שלי, ולחשוב: איזה מין מלה זאת, פינוקים? כביכול נחותה. נוהגים לומר: ההנאות הקטנות שלי, בנעימה של התנצלות, כמו רוצים להבטיח שלא עוברים על איזו מידה. והלא מלים כמו פינוק או מותרות הן מלים צרופות, ולא מושגים של כמות או גודל. עכשיו בוודאי כבר פשט האורצל על־פני כל התקרה. שמלת העבודה החדשה צבעונית וקלה. פעם קראו לזה מותרות, עכשיו קוראים לזה צורך, הוצאה מוצדקת בהחלט, או ראשיתה של רווחה. יום אחד אולי ישובו לקרוא לזה מותרות. הסיגריה עם הקפה. לאט. לאט. לא בבהילות. לא להזדרז: אלה המותרות. אחר־כך אל גן־הילדים. לבוא לשם ראשונה. עדיין יש פנאי גם לזה. היא יוצאת מחדרה, לֶנה, אולי חושבת על משחקי הבוקר־טוב עם המזדמנים בשבילים. להקדים ולומר, גם לילדים. בוודאי, גם היא לא הצליחה מעולם להפתיע את שמעון ולהקדים אותו באמירת בוקר־טוב. הוא על־פי כללי הנימוס, והוא המפתיע. ומדוע לא כללי נימוס? מה רע בכללי נימוס? להיות מוגן קצת. גם כאן. מדוע לא להיות מוגן? הדשא רווּי טל. איך זה שטל באמצע הקייץ, בחודש תמוז? היא רוצה לשמור את הנצנוץ הזה בעיניים גם אחרי שהטל כבר יתאדה מן הדשא, ומבין מחטי האשלים, ואחרי שהצל הקריר כבר יתקצר. לעשות את היום הזה לאט לאט, יותר יפה, עד כמה שאפשר, עד כמה שיעמוד בה השקט הנסוך בה בינתיים. לשמור את חיוך־הברכה של שמעון, את רמז האישור, שאולי יתאדו באבק וביובש של שעת הצוהריים, ללוות אותו במבט של כבוד פשוט.

חוצפת דשאים במדבר, אחת האמירות החביבות על גד. לֶנה, עכשיו, צריכה לסלק דעתה מזה, לכוון דעתה אל גן־הילדים שבמורד הגבעה: רשות אחרת, מוצלת, סגורה בתוך עצמה, לפחות בשעות הראשונות של היום. אם מתעכבים רגע לחשוב, הרי זה צירוף מיוחד במינו: עבודה בבית־ילדים. הבתים שלהם, של הילדים. היו עובדים בבית־אדונים, בבית־ספר, בבית־אוכל. הילדים היו המבקרים, היורשים המיועדים, החניכים. כאן הם בעלי הבית, דייריו היחידים, הוא נבנה למענם, כפי קומתם, ידיות הדלתות בגובה מסויים, המקלחות, הכיורים. לא משחק בעיר־נוער לשבוע, במדינת־ילדים לשעה. חוק־חיים המובטח להם מיום היוולדם. הגדולים עובדים אצלם (את עובדת אצלנו היום? הם מקדמים מטפלת חדשה), מבקרים אצלם (בואי לראות אותי בגן, הם אומרים לאורחת). מיום היוולדם. אולי זה הדבר. ולא יותר. ולא פחות. זה ולא…

סימפוזיון בין־לאומי (עם נציגים מבתי־ספר לחינוך בבוסטון, האג ושטוקהולם) על החינוך הקיבוצי. חדר־אוכל מקושט. מביאים ראיות סטטיסטיות, מסקנות־לאור־עובדות, יתרונות הצומחים כתוצאה מן… היא הלא זוכרת אותה תהיה מצטברת, אותו סירוב חוזר. ביקשה אז את רשות הדיבור ואמרה: אני לא ביחס לתוצאות, אני על הדברים לעצמם, התוצאות כוזבות, הדברים האלה עצמם לא כוזבים…

ואיך גד הקשיב, במבע של כבוד ועניין, מתוך הרמה קלה של הגבה, מתוך כיווץ קל של השפתיים, עד שנטל את רשות הדיבור: בהמשך לדברי לֶנה שאני מאוד… היא בוודאי עד עצם היום הזה לא סלחה לו, לא נרפאה מן הצורך לחזור ולהטיח בו: אבל איך אתה מצליח לעשות את זה? היתה בוודאי סולחת לו טענות כבדות, שוכחת אילו אמר שזה חסר־שחר, אבל לא את דרכו לומר: בהמשך… וכעבור משפט אחד לשוב ולדבר, גם הוא, על תוצאות, על חוסן, גאווה, כושר התאמה למציאות, כאילו לא אמרה דבר, כאילו לא היתה קיימת, כאילו לא דרך־דיבור זאת שלו היא שכנגדה יצאה.

אבל עכשיו צריך לפתוח את דלת־הכניסה, בזהירות, לאט, בלי חריקה. רובם עדיין ישֵנים. לעקוף את מסלול הרכבת שבאמצע המרפסת הסגורה (מתכננוֹ ביקש שישאירו אותו למחר, ובכן השאירו). זה מה שניתן לעשות. לכבד, ברגע זה, בפיסת־מקום זאת. להבטיח ולהשתדל לקיים. להשתדל מאוד. אין לדעת מה בעוד שעה. אין לדעת מאיזה חלום יקיצו עוד מעט. באילו מלים דיברה אליהם השומרת, אם עברה כאן בלילה. באיזו נגיעה תיגע בהם מחר. האם גרעין הכעס או הסירוב או האין־אונים תוסס בהם ברגע זה, או שהוא טמון בהם כלא־קיים עד בוא שעתו. היא עצמה (את זה לֶנה יודעת) עלולה לפגוע בעוד שעה או בעוד שבוע.

להסיט, עכשיו, את הווילונות לאט לאט, זה מה שבידה לעשות. להשתדל שקוֹלה לא יהיה צורם הבוקר. לעשות אלכימיה בצרימות־הלילה שלה, להפוך את המהומה לשקט. להכיר טובה לילדה הזאת שפוקחת את עיניה בחיוך. לומר אין דבר אם כוס חלב תתהפך על השולחן. לשוחח עם יצורים מתעוררים אלה שקומתם מחצית קומתה ואוצר מלותיהם עשירית מאוצר מלותיה. לדעת שבתוך תוכה הלא־ברור, לעולם לא־ברור, אין יותר ואין פחות… אחר כך כבר תבוא שעת ההתבוננות מן הצד. תשע, בערך, השעה שההורים באים לומר בוקר־טוב, והיא פנוּיָה, אין לה ילד משלה לבקר אותו בבית אחר (אולי היא חושבת ברגע זה: עוד מעט יהיה לי; אולי היא כבר יודעת: בעוד שישה חודשים יהיה לי); הנה לֶנה עם הקפה ועם הסיגריה. מה מאחורי מבטה השקט, הלא אפשר שכל השֵדים מאחורי מבטה השקט, לֶנה הלא מעולם לא פחדה משדים; מאחורי השפתיים הסגורות, הערוכות לחיוך אדיב; אפשר ששיחות מדומות־מדומדמות: בוקר טוב, את הנכנסת, צוחקת, ברגע זה, עוד מתעכבת בפתח לומר משהו לאישך שעל אופניו הלאה בשביל, עוד צוחקת, בוקר טוב, מה שלומך, שלומי טוב, אני משערת שהאיש שלך לוחש לך כל מיני מלים בלילה, גם גד לוחש כל מיני מלים בלילה, ומדוע זה תמיד כאילו לא ייאמן, הרימי אלי, לקרוע אותך, להזריע, את הישבן הגדול שלך, וכולי, אני אומרת וכולי כי גם הפירוט המדויק סופו לא־כלום, אני יודעת, שנים אני זוכרת משפט מתוך ספר, אשה משתאה לבעלה: מי היה משער אילו המצאות ממציא האיש הזה בלילה, ובכן, מה את אומרת, יש מקום לומר גם איזה המצאות בדיוק, מה את צוחקת, שהיום כבר הכל יודעים שמי היה משער וכולי, ומה הרעש אחרי־ככלות־הכל, אה, את בכלל לא צוחקת, את נזעקת, לֶנה ירדה מן הפסים, המין גורם לה זעזוע, היא מדמדמת, חכי רגע, כתרי לי זעיר, לא יודעת מה זה? ובכן, סתם מלים יפות ומדויקות, כדי שלא תהיי בטוחה כל־כך שירדתי מן הפסים, ובכן שהי־נא בטובך, הדבר הרבה יותר מסובך, כי אלף, כן, אחותי, עכשיו אדבר ראשון־ראשון ואחרון־אחרון, ואל בהלה ולא בחופזה, כי אָלֶף, הוא אומר לי למשל גם מלים כמו עדינונת שלי, כבר אהיה טוב, וגם ילדונת שלי, ובֵית, הלא ברור שאינני לא עדינונת ולא ילדונת כי אם כלי מלא סירוב או אולי פשוט כלי מלא עצלות, ואולי פשוט מעדיפה קפה עם סיגריה ואין לי במה להתפאר במיוחד, וגימל, כלל וכלל אין לי סיבה להתפאר כי אוי לאוזניים שהיו שומעות את מה שאני אינני משמיעה אלא ממציאה בתוך שתיקתי המרשימה, ואם כך אז דלת, אחת שאולי באמת היתה נרפית מכדי לקום ממשכבי־הזימה ביחידות של עדינונת־ילדונת־תמימונת, והא, שגם זה לא נכון, וּוָו, שכל סלידותי התהומיות אינן, להווי ידוע לך וגם לי, נשגבות יותר מן הבוסר הנסתר והמקהה־שיניים של גד, וזין, שאני צופה לי ושופטת, וגד (לנה עשויה, עד מאוד עשויה לחשוב כך), ובכן, בין חכמי התלמוד לבינו משתרעים לאו־דווקא דורות של פינוק ועידון, והוא עירום ועריה נכנס לחדר־בשניים, אפילו דיני אישות לא לקח אתו צידה לדרך הזאת, שמגששים אותה בחושך, וחית (אריאנה נכנסת לגן וחיוכה של לנה אכן משתנה לקראתה), אמת שנפשי יוצאת לקצת הרווחה.

הלא הם זוכרים את מבטה המשתנה לקראת אריאנה, אריאנה בהריונה ואחר כך עם רזיה. יש שהיו עוקבים אחרי מבטה זה, כן, גם מתחקים אחריו, לגלות בו את עקבות השֵדים שידעו בעצמם ובה; ולא מצאו: חי נפשם שלא מצאו אלא איזו התמלאות בחוֹם, ואיזו דחיפות, כמו רצון לאותת אישור, התפעלות צרופה, כן, גם הכרת־טובה. כך מביטים לפעמים בתמונה מסויימת במוזיאון (היכן בדיוק הגבול של החוויה האסתטית?), מין מאדונה, מאדונה בלי סבל כאילו, כאילו אפשר מאדונה בלי סבל.

כך או כך, תבורך האפשרות. מין ממלכה בהירה ותופחת, ובעת־ובעונה אחת מתנתקת מן הסובב ומשווה לו מראה חדש, כאילו ניתן לידיה פתאום מגע־פלאים המישר מזלגות פגומים ומעביר סדקים מצלחות, מין שלווה יחידה במינה שכל הידוע, הקיים בו־בזמן, אין כוחו יפה לעומתה. היא לעצמה. חודשים ארוכים להיות רק היא לעצמה, חופשית לשרות בשלוות הפוריות הזאת, ההופכת ממילא כל מגע ללא שייך.

ואחר־כך מבט הפגישה של אריאנה ורזיה. אריאנה הבהירה (בהירה כל־כך שכעבור שנים, כאשר יהפוך שערה לבן, לא תשתנה כמעט), ורזיה הג’ינג’ית, הקטנטונת, רזה־זעירה. ריצה, התנפלות, אצבעות זריזות, קולעות, משתלבות (תנועות כאלה יש בוודאי לצורפים). הלא לֶנה ראתה פעמים רבות כל כך את הפגישות בין ילד לאם, לאב, את המבט השמור להם, רק להם, ולא לאיש זולתם, לא תמיד מאושר דווקא, לפעמים בוחן, לפעמים נסוג ומתעלם, אבל תמיד מצפה לרגע זה, לרגע הזה המיוחד, את ההתפארות השמורה רק להם, ההתעקשות, ההתפנקות, השמורה רק להם, אבל בראותה את אריאנה עם רזיה היתה חושבת (כך גם סיפרה מקץ שנים), הלא זאת האפשרות שלי, ניסיתי לבחור באחרת, ניסיתי לבחור בשלא־לבד, להמתין ולשקול, אבל הלא תמיד ידעתי שגם בזה אבחר, בין כך ובין כך, ריצה כזאת לקראתי, ושנינו לבד, היצור העלום הזה ואני. ניסיתי לדחות, חשדתי בעצמי, אולי למען השלווה, אבל הלא ידעתי שגם בזה אבחר, יצור שבתחילה יושם בזרועותי ואחר־כך ירוץ לקראתי. ואם כך, יהיה־נא גם זה, חודשי השלווה, חופשית מנגיעה, מהתערבות בגופה, אחר כך, בינה לבין גד, המבט הזה, כמו של רזיה, אחר, כי מי יודע מה יהיה צבע עיניו, איזה משחק יעדיף, על מה יתעקש, אולי ידמה לגד, אבל עדיין יהיה המבט הזה, של תלות ואי־תלות, תביעת אהבה וכבוד, לא בזכות מעשים, לא בתוקף תכונות, מכוח קיומו בלבד. יקרה אחר כך מה שיקרה, הוא יפקח עיניים, יראה צבעים, ישמע צלילים, יושיט ידיים, יאכל די שובעו, יחובק אם יבכה, יכוסה במיטתו, יהיה קיים.

חלק שני

 

א    🔗

או שיכולים היו לנסוע. לעקור מן החדר הזה.

תחילה מרחקים קצרים. מקומות שאהבו לבוא שם לפני כן. נערכים היטב, יודעים מה צפוי. שעה־שעתיים של נסיעה באוטובוס, רק לא לפגוש מכרים: ארץ מלאה מכרים. אחר־כך דרך עולה מתונות בין הדרים. הריח שהיה משכר תמיד, שתמיד הורגלו לחשוב שהוא משכר. גבעה, דשא, חדר־אוכל חדש צופה אל נוף השפלה. עוד לא להיכנס, לעבור הלאה, ללכת לחדר שבו אפשר להסתגר בשלושה, בארבעה. בלעדיו. לדווח: בדיוק מה שנערכנו לקראתו. כאב של התרווחות בכורסה, בחדר שהוא נהג להשתרע בו על הרצפה. אבל דבר־מה נוסף, לא צפוי. יש לבחון את זה, לנסות ולמסור.

כאילו מן המראות שלנגד עיניהם הוסר צעיף. כל השנים, לפני כן, היה המבט מצועף ערפל. מה היה הערפל הזה, הקורים האלה?

אולי כך: הלא אי אפשר היה שלא להימנות עם הסבורים שיש איזו אי־התאמה בסיסית בינם לבין מה שנשקף לנגד עיניהם; הלא אי אפשר היה שלא להכיר, למשל, באי־התאמה בסיסית בין פרצי האושר המחוצף, והתשוקה הפראית להגן עליו, לבין מראה זכור של עגלת גוויות סבוכות זו בזו. ברגעים שריח ההדרים הפורחים היה משכר, שנפשם היתה יוצאת לומר: הנה, באמת אור שמש, הנה, באמת דשא וילדים מתרוצצים, ושלהם בתוכם, היו עיניהם נשטפות זיעת־יגיעה ליישב את תואם השעה הזאת עם האשמה הטבועה במוסיף וחי. לנסות ולמסור: מדללים שתילי פלפל, כפופים מעל השורות, השמש מכה, הגב רצוץ, הזיעה שוטפת את העיניים ולא רואים את האופק, ולא את שורות ההרדוף של בית־הקברות.

ניתוק אחד קורע פתח בצעיף, בקורי המארג, ומבעדו רואים, כבר בעצב תמיד ובצחוק לפרקים, כדין, את העולם בבהירות, באי־התאמתו המוכרחת לעיני המביט.

לא הילדים קשורים אל אמם בחבל הטבור, האֵם היא הקשורה אל עצמה בחבל הטבור. היא רואה עלי עצים על־פני שמיים של ערב, ושיעול של ילדה, בשר מבשרה, חוזר ומהדק אותה אל עצמה במשיכה מכאיבה בחבל הטבור; היא מנסה ללמוד פיזיקה ומבט של בן מבניה מטיח אותה אל גבולותיה; היא יודעת שרבים כל־כך הכרית המוות, וקשה מזה, שרבים כל כך בבת־אחת לא המוות, הוא לעצמו, אלא הכורתים הכריתו, והנה על אחד היא מוכרחה לבכות: בוֹא לשבּת, ילד שלי, נער יפהפה, בוא לשבּת, חזור.

אחר כך לנסוע הלאה, הרחק, להיעקר היטב.

אז נאמר להיכנס בשער־שבכה שחור, לעבור בשביל, דשאים מכאן ומכאן, להיבלע באחד מבתי הלבנים האדומות של הארווארד, באחת הספריות, וכבר להישאר שם. די בזה לשארית החיים.

נאמר, לשבת בפאטיוֹ של הספריה העירונית, כורסת־עץ לכל המבקש לנוח, שמש וצל, שבילי חצץ, מזרקה בתווך, ערוגות שיחים שלא יודעים את שמם, שדרות עמודי־אבן, קשתות תומכות גזוזטרות סביב־סביב. עצים בשמש, מאחוריהם קירות בצל, חלונות קשותים, גג־רעפים משופע, שקט. רק להוציא את הספרים שבמדף אחד, רק אנתולוגיות של שפה אחת, רק של מאה אחת, די לחיים שלמים, גם אם יוענק כוח רב מזה שנשאר לכאורה.

אבל לחיות איך. איך לחיות.

ובכן לא קתדרה בבניין לבנים עם כתובת: 1811. לא גילוי חדש של תנועת חלקיקי־אור; לא לשוב לוונציה, לא להתנענע עם פכפוך המים בתעלות; לא מסעות עם מזוודת עור ירוקה־כהה, בנוחות המובנת מאליה. הבל החן ושקר היופי. אבל לא שקר קסמה הקשה של נידחות שאין סכנה של התפכחות ממנה. יש אפשרות, להיטמן ולשקוע, להישכח. בשוליים, על סף, שולי זהות, סף העוני.

רכבת תחתית מטלטלת טלטול שווה את כולם, את ההשלמה על פניו של הפיליפיני או הקוריאני, את השמחה של הכושית על חליפתה האדומה, את הבחור הדק בחולצת קיימברידג', את האשה מישראל שהשכול שלה לא יימסר לאיש מן הנוסעים. יש אפשרות.

יש כיכר רחבה עם מזרקה גדולה וספסלים מרוחקים זה מזה. כנסיה בת מאתיים ממול. בניין של שישים קומות מימין. ויונים גם כאן, לא רק בכיכר סאן־מארקו. פתאום לתפוש: לאחרון החיים על סעד יימצאו פירורי־לחם לפזר ליונים (זוכרים: לבד מן… כל עוד לא… איך לומר? לבד מעתות שואה. וכן זוכרים: לכל אחד הזכות לישון תחת גשר… האירוניה, בצדק כמובן, ורווחת השותפות באירוניה). הכיכר פתוחה לכל, מי המזרקה ממריאים בלי הפסק, הספסלים כאן, מותרים בשימוש. בשעות שהעובדים עובדים, הלא עובדים שרועים עליהם. כל אחד רשאי: הכושי המזוקן ההוא בכובע־מצחה ובת ישראל שרוצה להיעקר. הכושי שם מעביר לכיס הימני את בקבוק היין הפתוח ומדבר אל האשה שלשמאלו. אשה לבנה, לא לבנה כמובן, צבע פניה כצבע שערה, צבע שאין לו שם, הקרוב ביותר יהיה חול מלוכלך; אשה בלה, לא בלה, רק פניה חרֵבים, חרֵבים וחזקים, לא אשליה ולא חרדה. סיגריה בפיה. היא מרימה אל מושב הספסל רגליים נעולות מגפי־גומי, נשענת אל המסעד, שוכבת למחצה בתנוחה של זימה משונה, ברכיה כפופות לצדדים. הכושי מוסיף לשבת לצדה, מוסיף לדבר, כף ידו הכהה מעל לכתפה, שכרות או חיבה בל תשוער. כל אחד רשאי לשבת כאן. ובכן, היא קמה, האשה, מנפנפת לו לשלום, הוא מנענע ידו לשלום, ובכן, הוא חולץ נעל, הכושי, מנער אותה, חוזר ונועל, קם, קרב. הפחדים ידועים, הכל כבר תואר, והלא ברור שקל לומר: ובכן לא כלום; כך, לאור היום, יונים, אנשים חוצים את הכיכר במרחק מאה צעדים, אם יבקש מטבע אפשר לומר אין לי, אבל אפשר גם להציע סיגריה, גפרור, ומה איפוא, אפשר לנסות. הוא יושב לו:

בוקר טוב בייבי… רוצה לגימה… לא שותָה, אה?

אפשר לענות, אפשר, לא מוכרחים לכווץ כתפיים:

שותה לפעמים, לא עכשיו.

יכול לשאול אותָך משהו… מאיפה את?

ישראל.

קלט?

ישראל?… (בפליאה? באיבה? באי־ידיעה מכל וכל?) ואני מסין.

סין?

נכון, פקין.

אז מה מעשיך כאן?

לא יודע, בייבי, פשוט באתי הנה.

מוצא חן בעיניך?

כן, מוצא.

ואפשר לקום, לחייך:

צריכה ללכת.

לקום, ללכת, לחצות כביש, צחוק ישן מחלחל מתון־מתון, לא־מעורב, קלוש. מי עוד יאמר לה: בייבי, לבד מכושי שיכור. אפשר, אפשר, לחזור אל חדר בשוליים, שולי פרוור, סף העוני, אצל אחרון החיים על סעד יימצאו עשרים וחמישה סנטים לרכבת־תחתית. להיטמן ולשקוע, להיעקר ולהישכח. עשרים וחמישה כפול שניים, כפול עשרים, נאמר אפילו שלושים, קסמו המשכך של חישוב אביונים, עשרים ושבעה, כריך וקצת ירקות, נאמר שניים ליום, שישים, נאמר יחד תשעים, ויש חנויות של צדקה, הבגדים כובסו, נתלו על קולבים; כל אחד יכול, בחור ובחורה שמנים, כעורים עליזים, אולי מן המעון־למפגרים שבסביבה, היא מושכת מעל הדוכן למציאות, הוא מחזר: – תראי לי, – כלום לא אראה לךָ, מצווחת, צוחקת, רצים, חוזרת, אפשר להצטרף אליהם, למשוך ולהפוך בערימה שעל הדוכן, באותה תאוותנות; או אל הנשים שבשלב אחד גבוה יותר בסולם, הממששות לאורך מוטות הקולבים, נשים כהות היודעות את כבודן ומעריכות בקול את השמלה שהזרה מודדת; גברות זקנות מדברות וצוחקות: – היום אין סחורה טובה; אפשר לחפש, לדפדף במיומנות, באותה בקיאות שדפדפו בזמן אחר ובמקום אחר בספרים, ערנות באצבעות, בעורקים, שנשתיירה בהם, מסתבר, טיפה מדמם של רוכלים מרודים, מדורי דורות; עוד היה תהיה גם צעידה מאוששת: הנה לבושים, ממש, מי ינחש שבדולר אחד, בדולר וחצי, חה־חה, צעידה לאורך הרחוב כולו, לפני שאיזו מראה תטפח על פניה בפנים קמוטים ומיוזעים וצריך יהיה רק להשתרע ולעצום עיניים, סתם להשתרע על ספסל ולעצום עיניים; ועוד על הדוכן בגדי־ילדים, ערימות־ערימות של יופי בפרוטות, צבעוני, חמוד, חמוד לא פחות מן החליפות המתוחות על בובות בני טובים בשדרה החמישית, ובפובור־סאנט־אונורה וברחוב דיזנגוף. אפשר, אפשר, כבד וחלקים פנימיים עולים בזול, לחזור לדירת־הכוך, אם הוורידים תפוחים הרי החישוב משכך ועייפות־הנשכחים מקהה, מנתקת, חשמל כך וכך, מים כך וכך, אם נשאר לבקבוק יין ודאי שטוב, להזקין כך, לתוך עצב־שממילא, המון החיים מתגלגל בחוצות רחוקים, זכיה והפסד, מוזיאונים ואלימות, איום ורווחה ותאווה, כמו תמיד. כך להתעמעם, אחד מארבעה מיליארדים, ולהגיע אל הסוף בלי צער פרידה.

הקינות של קוחאנובסקי הן חוברת צנומה שאפשר להכניס לתוך כל שקית. בדירות־כוך של מהגרים החיים על סעד יימצאו בוודאי רבות כדוגמתה.

מתוך ספר בכתובים