ימי ‘לקראת’

 

א    🔗

אפשר מאוד שלא הייתי כותב את השורות האלה אילמלא דחק בי העורך.

כתיבת זכרונות איננה שעשוע. פעמים יש בה כדי להטיל פחד.

פחד הזמן שחלף. פחד השנים שניתוספו. פחדו של שעון־החול שחולו נגרע.

אדם איננו אלא אדם. אין כל ערובה לאובייקטיביות בכתיבת זכרונות. ראשית, הזכרון מתעתע. שנית, נטיית־הלב.

אינני מתיימר איפוא באובייקטיביות. גם זכרוני כבר איננו מה שהיה. ונטיית הלב – היא התגברה במרוצת השנים.

אין זו נחמה, שפרקים מסויימים של מימואריסטיקה, שעניינם הנושא שאני עומד להידרש אליו, מתנודדים, מן הבחינות דלעיל, על כרעי־תרנגולת. מהם – קרבנות תמימים של כרונולוגיה. מהם – רשעותם מקלקלת את השורה. אלה אף אלה לוקים בחסר.

סוף־סוף, כמעט שלוש עשרות שנים עברו מאז נזרע גרעין ראשון למה שעתידים מסווגי הסיווגים לקרוא בשם “ספרות דור המדינה”.

אין זו התנצלות, אלא קביעת עובדה.

 

ב    🔗

בראשית היתה האוניברסיטה. האוניברסיטה העברית בירושלים. שנת־הלימודים הראשונה לאחר מלחמת־השיחרור. בעצם, אין לה ולא כלום עם ראשית ‘לקראת’.

אני התחלתי לומד בה, באוניברסיטה, בשנה האקאדמית 1949–50. את האנשים, אשר אתם עשיתי בהוצאת כתב־עת בשם ‘לקראת’, פגשתי בשנה שלאחר־מכן.

רובם המכריע למדו ספרות. לא כן אני. בכוונת־מכוון נמנעתי מלעשות זאת. למדתי היסטוריה כללית של הזמן החדש ומדעי־המדינה.

כיצד, בכל זאת, נפגשנו?

נפגשנו מפני שלא יכולנו שלא להיפגש. ירושלים שלנו היתה אז מצומצמת למדי. הפקולטה למדעי־הרוח שכנה בימים ההם בבניין “טרה סאנטה”. הפקולטה למשפטים – במנזר ראטיסבון, ליד “בצלאל”. בשנה השנייה לשבתי בירושלים עברתי להתגורר בשיכון הסטודנטים שבבית התנ"ך, על גבול מזרח־ירושלים. על הגג אסור היה לעלות מפחד צלפי הלגיון. אבל בבית־הקומות תססו חיים סוערים, עליזים, אף כי הסטודנטים והסטודנטיות התגוררו באגפים נפרדים. באוויר עמד, כך נדמה לי היום, ניחוח מתמיד של אורנים. יחד אתי התגוררו שני סטודנטים, שאחד מהם הוא כיום פרופסור לפיסיקה, ואילו השני – עיתונאי, כתב פרלמנטארי ציני ומנוסה. שניהם זוכרים אל נכון את “המשורר המטורף” שלא־פעם היה חוזר הביתה בעלות השחר ומתעקש להעלות על הנייר, דווקא אז, מה שהמוזה דוחקת בעטו.

“הטירוף” היה קיים, כמובן, עוד בטרם באתי בשערי האוניברסיטה. כולנו, כל אנשי ‘לקראת’, כתבנו גם לפני שנתוועדנו זה עם זה – מי בסתר ומי בגלוי. אבל בשנה הראשונה לחיי הירושלמיים נצטבר המתח בצינורות גנוזים אולי גם מעיני שלי. הוא פרץ החוצה בשנה השנייה, כשהחילונו נפגשים דרך קבע ולשם תכלית מוגדרת.

קודם לכן, לפני שעליתי ירושלימה, כבר פירסמתי “שירים”. אני מקיף אותם במרכאות, בצדק. אבל איש מאתנו לא היה רמבו בן שש־עשרה, המדהים את צרפת הפיוטית. אני פירסמתי את “שירַי” בדו־השבועון של הנוער העובד, ‘במעלה’, שנערך בידי משה מוסנזון, חבר קיבוץ נען ומחבר ‘מכתבים מן המדבר’, – החסדים שגמל לפרחי־סופרים רבים, ביחסו האבהי ובהומור הטוב שלו, ראויים למונוגראפיה משל עצמה – וב’גזית' של גבריאל טלפיר, שמשהו מן הסער־והפרץ של שנות השלושים האוואנגארדיות עדיין נשתמר בה. אריה סיון זכה לפרסם שיר במוסף־למגוייסים של ‘דבר’. בחור שחרחר, שעיניו יורקות אש, שהיה איש פלמ“ח, מן ההכשרה המגוייסת של מעוז־חיים. איש פלמ”ח היה גם משה בן־שאול, בימים ההם עודנו חבר קבוצת גבים בנגב ועורך בטאון הנוער של “חבר הקבוצות” (לימים: איחוד הקבוצות והקיבוצים), בן למשפחה ירושלמית מדורי־דורות. מן הצבא בא גם נתן זך – בהיר־פנים, בלונדי, שאף כי עלה ארצה בגיל חמש, לא יכול להשתחרר משרידי מיבטא “ייקי” – כדי ללמוד ספרות ופילוסופיה. שירו הראשון ראה אור ב’אשמורת', ב־1950.

היכן נפגשנו? במסדרונות “טרה סאנטה”? בבית הקפה “ניצן” שברחוב אליעזר בן־יהודה, שחללו מתכהה מעשן סיגאריות ובימות־החורף מלהיטים אותו בתנורים עד להתפקע? תחת הקאזוארינות של קפה “חרמון” שברחביה, לא־הרחק מבנייני הסוכנות?

ואולי בחדר הגג של בנימין הרושובסקי?

בנימין – הנודע יותר בכינויו הספרותי ה. בנימין – היה גם הוא בהיר ושערו בלונדי, כמעט לבקן. היה לו חוטם ארוך, “יהודי”, ועיניים חכמות. הוא היה קשיש מאתנו. דומני, שהספיק לעשות בין כותלי אוניברסיטה סובייטית, אולי במוסקבה, בטרם הגיע לגרמניה, למחנות־העקורים. לברית־המועצות בא מליטא, עם פלישת הנאצים, לאחר שלמד בבית־ספר עברי של רשת “תרבות”. בגרמניה פירסם שתי מחברות שירים ביידיש, ואילו בארץ, אליה הגיע ב־1948, היה כותב שירים רחבי־יריעה, אקספרסיוניסטיים. הוא התגורר על גגו של בית־קומות שנשקף אל “בית פרומין”, משכן הכנסת דאז. אינני זוכר כמה קומות הובילו אל החדר הזה, שבשכנות אליו גר המשורר יוסף ליכטנבוים, זעוף־מבט, חשדן, שקוע בתרגומו את ‘פאן טאדיאוש’ למיצקביץ'. היינו מגמאים את המדרגות בסערה.

בנימין היה מוחזק בעינינו בור סוּד שאינו מאבד טיפה. הארודיציה שלו הדהימה אותנו, גם הביאה אותנו במבוכה.

הוא ידע רוסית וגרמנית, וכמובן, יידיש. המאניפסטים של האסכולות המודרניסטיות היו שגורים על פיו. גם נתן זך שלט בגרמנית, ידע אנגלית וצרפתית. אבל בנימין נחשב לאורים־ותומים בכל מה שנוגע להיסטוריה של הספרות.

בחדרו הקטן היה יושב אל השולחן שספרים ומחברות מתגבבים עליו, ובכוח־ריכוז מופלא היה שוקד על לימודיו, לא־פעם להמולת ויכוח נרתָח על מה שבעינינו היה תמצית הנשמה. כשהתערב – עשה זאת בנחת, בסבלנות, כשחיוך אירוני, מפוכח, מנצנץ בעיניו.

פעמים הייתי בא אליו, בשעת לילה מאוחרת, שיכור כלוט. הוא היה, באורך־רוחו הבלתי־מוגבל, שופת לי קפה כדי שאתפכח וניפנה אל מישנתו. לא זכור לי שיצא מכליו.

הקפה היה, אל־נכון, אחד הפיתויים הגדולים שמשכו אותנו, בחבלי קסם, אל דירת הגג הקטנה. בימי־הצנע היה זה מיצרך נדיר ויקר ביותר. בנימין היה מקבל אותו מאיזה קרוב־משפחה שלו.

אבל לא רק הקפה, כמובן. תרומתו של בנימין לעיצובה של חבורת ‘לקראת’, הן מן הבחינה “הסוציאלית” והן מן הבחינה הספרותית, היתה תרומה מכרעת.

נתן זך היה חניכו של ברוך קורצווייל, אצלו למד בבית־הספר הריאלי בחיפה. משהו, כנראה, השתבש ביניהם. זך היה מדבר על־אודותיו בשנאה כבושה, אף כי לא היה רחוק ממנו בהערכתו השלילית את “סופרי הפלמ”ח". היה בו קסם בלתי־מוגדר, שבזכותו נקל היה לו להיעשות מנהיג־של־קבוצה. ההיה זה עירוב של סמכותיות, קורטוב של תעלומה, תבונת־חיים המפליגה מעבר למיכסת־שנותיו הרשמית, ואיננה נקייה מאבק של עורמה, אינטואיציה חריפה? הוא הביא אתו צרור שירים בכתב־יד. ניכרה בהם דווקא השפעה לא־מבוטלת של נתן אלתרמן, שזך עתיד היה לאסור עליו את “מלחמתו” המפורסמת. בכלל, מי מאתנו – אולי ה. בנימין לבדו נקי היה מעקבות אלתרמן, או שלונסקי?

על “סופרי דור־המדינה” נאמר, כידוע, שקמו לקעקע את המורשת השירית של אלתרמן ושלונסקי. אבל הם לא צמחו מחלל ריק. שום ספרות איננה צומחת מחלל ריק.

התנגשותנו עם משמרת הסופרים שקדמו לנו – ואשר המבקרים, כדי להקל על מלאכתם, כינו אותם בשם “דור הפלמ”ח" – לא נתחוללה רק על רקע מקורות־היניקה. כמונו כמוהם נשאנו בצקלוננו התרבותי את ‘כוכבים בחוץ’ ו’שמחת עניים' ו’שירי המפולת והפיוס'; היו בינינו ש“גילו” את אורי צבי גרינברג המוקדם, את אברהם בן־יצחק ואת דוד פוגל, או את יונתן רטוש ואבות ישורון. אך מי יגרע מעוצמת החווייה שהיתה מקופלת, בשביל רובנו – באותה אנתולוגיה היסטורית הקרוייה ‘שירת רוסיה’?

‘שירת רוסיה’ הופיעה ב־1942, בעריכת אברהם שלונסקי ולאה גולדברג. לא היו לה מהדורות נוספות, מפני ש“המהלך הסובייטי” של שלונסקי העמיד בספק את המיבחר ומגמותיו. אנו התקוממנו, בראש וראשונה, על המהלך הזה ומה שכרוך בו. אחר כך באו הערעורים הצורניים.

הכרח לציין את מיסגרות הזמן והמקום שבתוכן קמה חבורת ‘לקראת’.

רוב הסופרים הצעירים של השנים ההן היו מאוגדים במפ“ם הגדולה – זו הכוללת את השומר הצעיר ואת אחדות־העבודה – או קרובים אליה. שומרי־החומות התרבותיים של מפ”ם סגדו אז לריאליזם הסוציאליסטי בנוסח ז’דאנוב. עזריאל אוכמני היה שבט־אלוהים של הסוֹצְרֵיאַלִיזְם. משה שמיר ואהרון מגד פירסמו רשימות־הַלֵל לאופי־החיים ולאופי־התרבות של הגוש המזרחי.

מפ"ם קיימה אז, נוסף ל’על המשמר' ומוספו הספרותי, בטאון לחטיבה הצעירה בשם ‘בשער’. מאוחר יותר הקימו סופריה הצעירים את דו־השבועון ‘משא’.

מפלגת־הרוב בתנועת־העבודה, מפא“י, נתמלאה חרדה. מבחינת המנטאליות לא היה שוני מהותי בין עסקני שתי המפלגות. כדי למשוך סופרים צעירים למפא”י הוקם, – נוסף על בטאון המשמרת הצעירה ‘אשמורת’ – בטאון בחסות ההסתדרות, בשם ‘עַיִן’, שנערך בידי נסים אלוני ואורי סלע.

אני עצמי השתתפתי הן בבטאוני מפ“ם והן בבטאוני מפא”י. אבל התנגדותי להשקפות הרוחניות של מפ“ם היתה מוחלטת. ברית־המועצות עוררה בי אֵימָה וסלידה. טבעי הדבר שיחד עם חברי־לעתיד ב’לקראת' אתנגד בכל תוקף לריאליזם הסוציאליסטי ולהשקפה, שהאמנות חייבת להיות כפופה לאידיאולוגיה. מצד שני עוררה בנו מפא”י רתיעה בפראגמאטיות המופלגת שלה, בזלזולה באנשי־רוח, בהאדרת המנגנון.

נדמה לי, כי בהשקפותיהם היו רוב אנשי ‘לקראת’ נמנים עם השמאל, אבל היה זה שמאל ‘עצמאי’, אנטי־סובייטי ואנטי־ביורוקראטי. אני מדגיש: הרוב, לא הכל.

יהודה עמיחי היה “קונטאקט” של נתן זך. לא הכרתיו בימי התארגנותה של חבורת ‘לקראת’. קרוב לוודאי, שהשותפות התרבותית של השניים, יוצאי גרמניה ומעריצי רילקה ולאסקר־שילר, גישרה ביניהם. לאחר מות סטאלין פירסם עמיחי שיר קינה על הדיקטאטור המת ב’על המשמר'. איש מאתנו לא היה מעלה בדעתו לעשות כך. אגב, עמיחי, יליד 1924, שירת בצבא הבריטי לפני שהצטרף לפלמ"ח במלחמת־השיחרור: סיווגים על־פי אמות־מידה ביוגראפיות הן דבר מסוכן למדי.

מנקודת־ראות “אידֵיאית” – נכון יותר: מצד הנטייה האמוציונאלית – התרוצצו ב’לקראת' שתי מגמות. האחת, בראשות בנימין ונתן, אפשר לכנותה “אירופית”. היא שאפה לקרוע חלונות לספרות המערבית, שהיתה נעולה בפני רוב היוצרים הצעירים, ושאבה מסופרים זרים שהשאר התוודעו אליהם מאוחר יותר. אריה סיון ואנוכי נשאנו את הדגל של מה שיפה לו הכינוי “יְלִידִי”, כינוי שהח"מ טבע שנים רבות לאחר מעשה. סיון כתב אז שירים בעלי אופי “כנעני” בצד סיפורים שארוטיקה דשנה, פארוֹכיאלית, טבועה בהם. אני חשתי בחריפות יתרה את משבר ההתמוטטות של נופי־המולדת האינטימיים לנוכח גלי העלייה ההמונית. לא הוא ולא אני נמנינו עם “העברים הצעירים” של רטוש ואמיר, ובחשיבתנו היינו, בלי ספק, מנוגדים להם. בעת ובעונה אחת היתה בנו “כנעניות” רגשית שהשתקפה, בלי תפונה, בכתיבתנו. בנקודה זאת מצאתי מכנה משותף עם נסים אלוני וכאבתי את המפולת שפקדה את ‘עין’ בעקבות תהליך ההשמאלה של צמד עורכיו והביאה לסגירתו.

הפגישות עם סיון התקיימו אם בבית הורי, אחד מאותם בתים קטנים שעמדו בשכונות־הפועלים של מה שנחשב אז לצפון תל־אביב, אם בדירת אמו האלמנה שברחוב דיזנגוף הישן, ואם בבתי־קפה שונים. פגישות אלו עמדו בסימן בירורים ספרותיים אינטנסיביים, מלאי התלהבות של מי שעומדים בראשית דרכם. הן הכשירו את הקרקע לפגישות רחבות־יותר בירושלים. מכאן, כנראה, צצה המעשייה על ‘לקראת’ התל־אביבית, מעין הווייה ספרותית נפרדת בצד ‘לקראת’ הירושלמית. לא כן הדבר. בצל השיקמים־העבותות, שעמדו בחצר־החול של בית הורַי, לא באה לעולם כיתה ספרותית מיוחדת. השבילים התאחו בירושלים, תחת קורת־הגג של חבורת ‘לקראת’ ובטאונה. ההבדלים שברגש וביניקה לא סתרו את אחדות־הלבבות העקרונית, אלא העשירו את הנוף האנושי היוצר. הלא כולנו שאפנו לספרות שתהא יונקת מן החיים ובה־בעת, כדברי אלכסנדר בלוק, תזרום בערוצים הניסתרים שלה.

זאת ועוד: כולנו. נודדים היינו בין ירושלים לתל־אביב. בכורח המציאות הכלכלית הקשה, שהעיקה על רובנו, צריכים היינו לפרנס את עצמנו ולא בררנו במשלחי־יד. את שלוש שנותיי באוניברסיטה העברית עשיתי מכוח מילגות. לכלכלתי הייתי עובד בכל מלאכה שנזדמנה לי: תרגום, עריכה, סַבָּלוּת, עבודות־נקיון, כתיבה־לעת־מצוא בשביל עתונים שונים. נתן זך היה עורך־לילה בעתון ההסתדרות המנוקד ‘אומר’. בנימין היה נותן שיעורים. פסח מילין, לימים “המזכיר” והמלבה"ד של חוברות ‘לקראת’, היה מגיה בדפוס ‘דבר’. יהודה עמיחי היה, כמדומני, מורה.

אינני זוכר ממה התפרנסו גרשון שקד, עכשיו פרופסור לספרות בירושלים ואז משורר צעיר; יגאל אפרתי, שבבוא הזמן נטש את השירה ועקר למחלקה לעידוד הסרט הישראלי במשרד המסחר והתעשייה; שאול שקד, כיום מזרחן ידוע ואז מַסַאי מתחיל. יוסף בר־יוסף, היום מחזאי ואז כותב סיפורים ריאליסטיים מחיי דייגים וְיַמָאים, היה סַפָּן בין סמסטרים וחתם על סיפוריו “יוסף בָּר”.

וכולנו “שרפנו” בלי רחמים את ימינו ולילותינו בפולמוסים על קוצו של יו"ד, בכל שעת־פנאי, בשכרון נעורים נהדר. היינו צעירים ומלאי צפיות וערגות לבלי שיעור.

ברשימה שפירסמתי לפני עשור שנים אני מוצא לאמור:

“בימי החבורה התוססת שלנו, כאשר התייצבנו חוצץ אל־מול המימסד הספרותי דאז – במלוא אוֹמֶן עלומינו ואמוּנָתָם – ואמרנו לפצפצו מן המסד עד הטפחות, לא היתה בחינת היחסיוּת (של הזמן) הזאת קיימת. אי־אפשר היה שתתקבל על דעתנו. שהרי למן הרגע שבו היתה דעתנו מקבלת אותה, היתה צעירותנו נגרעת. תולעת הזמן היתה מתחילה לכרסם בה – במודע. ומן ההתקפה שלנו, שוקקת הנעורים, היה ניטל ה’אֶלַאן' שלה, ההתלהבות, ההתרוממות, המעוף. על צד האמת, משוררים צעירים ‘מכסים’ על אגפם הרופף, אגף הזמן, על־ידי רגש העייפות, הזיקנה, הפיטורין, המפליא לא־פעם את לב הקורא, שאינו יכול להבין מִנַיִן צץ הרגש הזה אצל סופר עול־ימים. הרי זה כפל־המבט האנושי כל כך: בעוד האמן הצעיר קורא תגר על הקשישים ממנו כדי לכבוש את כיברת־הקרקע הדרושה להתפתחותו, הוא מהסה את קול המבקר העצמי שלו על־ידי הזדהות פסיכולוגית עם הכֶּשֶׁל והיגיעה, האופייניים לנסיון־חייו ולמסותיו של מי שציקלון שנותיו עמוס הרבה יותר מזה של תוקפו. אין רשות נוגעת בחברתה. בעוד תרועת־ההסתערות בוקעת בחלל, אותה תרועה מרהיבה – בעצם חציפותה – ומבשרת תמורות, מבכה המסתער את הגזירה שאין להמתיקה, את חרמשו של סבא כרוֹנוֹס, שאוזנו הפנימית הדקה שומעת את איבחתו. ואולי גם זה הסבר לאינטנסיביות שבה מנַכֵּס לעצמו האמן את החוויות המעניקות השראה ודחיפה ליצירתו: אין לו שהות. חש הוא את הצעדים הרחוקים, את הכירסום השקט בעובי הכתלים. לפיכך אין זיוּף בצד זה המיוגע, המיוסר והכושל בכתביהם של צעירים. האותנטיות שלו אינה פחותה מזו של הפגנת־הנעורים, שיש והיא כה ברוטאלית ובלתי מתחשבת – מעמדת התבוננותו של מי שניצב מעברה השני של המשוכה”.

אינני סבור שהיה בנו זיוף. אותנטיים לחלוטין היינו בהסתערנו על הבאריקאדות של הסוֹצְרֵיאַלִיזְם, על השמרנות של אגודת־הסופרים ועסקניה ה“נצחיים”, או בתוּרנו אחרי אופני־ביטוי ומטבעות־לשון חדשים. שקודים היינו לקיים פתיחוּת לכל רוחות־השמיים, לגלות נתיבות שרגל לא דרכה בהן לפנינו, – בתום־לב עשינו זאת, בלי העמדת־פנים. אם היתה בנו “דקאדנטיות” ומי מאתנו הבין מהי ה“דקאדנטיות” הנוראה הזאת? – היתה היא פועל־יוצא של חדוות־עלומים שגאתה על גדותיה.

מדוע קמה ‘לקראת’? היא קמה מפני שלא יכלה שלא לקום.

אינני מנסה להיות היסטוריון של הספרות העברית החדשה. מדוע קמו ‘כתובים’ ו’טורים' ו’ילקוט הרעים'? מדוע התייצב תחילה דור ראשון של סופרים ילידי הארץ וחניכיה והיה לפלא ולמשוש־לב, ומדוע, בקום הדור הבא, שתולדות מרכיביו כפרטים יש והוא משיק לאלו של קודמיו, בתוקף תכונותיו של מימד־הזמן המיוחד שלנו, קידמה אותו מקהלה של עויינות וטינה? מפני שאי־אפשר היה אחרת.

אבל גם את האיבה קידמנו בשמחת־נעורינו המתפרצת.

לא יכולנו אחרת. הלא צעירים היינו.

 

ג    🔗

מי הגה לראשונה את הרעיון להוציא כתב־עת שייקרא ‘לקראת’?

ארבעה עורכים חתומים בשמותיהם על חוברות ‘לקראת’.

ה. בנימין, נתן זך, אריה סיון ומשה דור.

נבצר ממני להשליך את כבוד הראשונים בחיקו של מישהו מסויים. גם ב“אני מאמין” של ‘לקראת’ משוקעים אל־נכון מחשבותיהם ודמיונם של כמה אנשים. נדמה לי שנתן זך טרח על “מירוק” הנוסח הסופי; את המוטו, “חפשו נא דרך חדשה” – שירו של פופאנוב, בתרגום שלונסקי, מתוך ‘שירת רוסיה’ – הבאתי אנוכי.

“חפשו נא דרך חדשה” – זו היתה תמצית מה שביקשנו לבטא ב''התארגנותנו", באותם לילות שטופי ויכוחים ואלכוהול, בשירים ובסיפורים, שהבּוסר קובע את דמותם, ואף־על־פי־כן, במיטב שבהם אכן קיים אותו לוז שבלעדיו לא תיתכן הצמיחה.

חוברות ‘לקראת’ לא נשתמרו ברשותי. את שתי החוברות הראשונות, המשוכפלות – אחת ב־40 עותקים והשנייה ב־100 – חילקנו או מכרנו. אינני זוכר את המחיר ואינני סבור שאיכפת היה לנו אם העותקים הספורים הללו ניתנים חינם או בעבור כסף. את ההוצאות מימַנו אנו עצמנו, בפרוטותינו הדלות; אבל התמורה לא נמדדה בממון.

לאחר־מכן, כחלוף הזמן, עברנו לדפוס. נדמה לי, שהגישה לא נשתנתה. הרי לא צפינו שנתעשר באותה “דרך חדשה” שלנו.

מי היו ה“לקוחות” שלנו? אנשים צעירים. סטודנטים באוניברסיטה, פרחי־ספרות, אי־אילו קיבוצניקים שוחרי־סֵפֶר. מעגל מצומצם על־פי היחס.

מה היו התגובות? ככל שזכור לי – מעל ומעבר למה שמקופל באותם דפים בסטנסיל. את המלים הטובות, מלות העידוד, קיבלנו בעל־פה. הן עלו בקנה אחד עם הרטט הפנימי שאחז בנו כאשר החזקנו בידינו את החוברות ועלעלנו בהן. ההתקפות באו בכתב.

עלי לציין, כי בעיקרן באו מצד שמאל. המימסד הסוצריאליסטי נרעש לפני־ולפנים. לא אבין על מה ולמה – האם בגלל אי־אילו שירים, מאמרים, סיפורים? או שמא בעטייה של אינטואיציה, שהחזיון החדש הזה, בכל היותו נלעג מן הבחינה של תפוצה וחיצוניות, יש בו סכנה. אולי עמדו “נותני הטון” על הלאו הנחרץ שהוטח בפניהם יותר ממה שעמדו אומרי הלאו עצמם.

בטאוני הסוצריאליזם הגיבו איפוא בשלילה בוטה. נמצאנו תלושים, ניהיליסטיים, מתחמקים מאחריות, חרשים לציוויי התקופה, וכיוצא באלה בוקי־סרוקי. נאחזו, כמובן, גם בכל גילויי אי־הבגרות הַכֵּנִים שלנו. לא, לא היו מוכנים להניח לנו להתבגר.

זאת ועוד: כבר ציינתי שאנו היינו, לפי מניין הדורות, דור שני של יוצרים ארצישראליים שהעברית היא שפת־אמם. את הדור הראשון נשאו על כפיים – עם כל ההסתיגויות – מפני שהיה ראשון ועורר פליאה והתפעלות, וגם איום אידיאולוגי לא היה בו. אנחנו לא עוררנו התפעלות ואף ערערנו על המוסכמות.

ההתקפות היקשו את עורפנו. לא נסוגונו. התחפרנו.

אגב, הסוצריאליזם הציוני לא היה יחיד בהסתערותו עלינו. גם נציגי הז’דאנוביזם “הכָּשֵר”, באי־הכוח של בית־המטבחיים הקומוניסטי, יצאו בהתקפה רבתי על ‘לקראת’, מתופפים על סיריהם המפוחמים ומשחיזים את סכיניהם. אני מעלה את זכר העובדה הזאת לא מפני שייחסנו לה חשיבות כלשהי; אלא מפני ש“מתקני ההיסטוריה” באים, לאחר שנים כה רבות, לרתום את הזמן למרכבתם – הם מבקשים להשכיח הן את שייכותם האידיאית בימים ההם והן את איבתם ל“ספרות המדינה” בראשיתה, ובה־בעת להתקין לעצמם פנים חדשות במראה.

ולא היא.

ככה התנפל עלינו גבריאל מוקד, אז נער בין נערי “קול העם', היומון של מק”י בשנות החמישים הראשונות. מסופקני אם אותה שעה כבר סיים מוקד את בית־הספר התיכון. אבל בטרמינולוגיה המארכסיסטית היה בקי גדול. הוא דן אותנו ברותחין על פי כל הכללים והדינים והחזיק בשלילתו הרעיונית הנחרצת את ‘לקראת’ אפילו כשידידו הטוב, דויד אבידן, התקרב אלינו – בלי להצטרף אלינו בפועל ממש – בעקבות הקרע שחל בינו לבין ‘קול העם’ ועורכו הספרותי, אלכסנדר פן המנוח. הן מוקד והן אבידן היו חניכי הגימנאסיה “שלווה” ונמנו עם שורות בנק"י, ברית הנוער הקומוניסטי.

סיפרו על אבידן, שצאתו את גן־העדן הקומוניסטי כרוכה היתה בריב אישי עם פן: אבידן, שכתב שירים מהפכניים בעלי טכניקה אלתרמנית־שלונסקית מובהקה, ערער על סמכותו של העורך הספרותי בטענה שהוא, אבידן, גדול ממנו במעלות השירה. אינני יודע אם יש יסוד לסיפור זה, או לסֶפַח הנלווה אליו – פן השליך את אבידן, בבעיטת־רגל, מבית־הדפוס או מחדר־המערכת, ודבקותו של הפייטן הצעיר ב“עולם הקידמה” באה אל קיצה.

מוקד היה נער רזה, שחור־שיער, ניצול־השואה, שצללים מרחפים על פניו. אבידן היה פטור משירות צבאי בגלל מצב־בריאותו, וכאשר עלה ירושלימה, בתום לימודיו התיכוניים, היה מרבה להסתובב במעגלי ‘לקראת’. את ספרו הראשון, ‘ברזים ערופי שפתיים’, רצה לפרסם תחת הגושפנקה שלנו. אינני יכול לומר בבירור מדוע לא יצא רעיון זה אל הפועל; האם מפני שאבידן סירב להניח לנתן זך, עורכם של ספרי ‘לקראת’, לעבור על כתב־היד? בשנת 1954, כשהופיע הספר, נשא שם הוצאה אחרת: “ארד”. המחבר, בגלל חסרון־כיס, רצה תחילה להדפיס את השירים בלא ניקוד ובכתיב מלא, ואף – בזריזות מופלאה – המציא לצורך זה אידיאולוגיה ספרותית; לבסוף נמצא הכסף הדרוש והספר יצא לאור בניקוד, כרגיל וכמקובל. האידיאולוגיה של “העברית הספרותית בכתיב מלא” נמוגה כלא היתה.

מימין לשמאל: יצחק לבני, יהודה לייש, מקסים גילן, נתן זך, משה דור.

התמונה צולמה בשנת 1953 בקפה “כסית”.

נחזור ל’לקראת'. שתי חוברות־הסטנסיל הוציאו לנו “שֵם” במסדרונות האוניברסיטה ובבתי־הקפה. אל הוויעודים הפומביים שלנו, שנתקיימו אם בדירות פרטיות ואם בחדר המרכזי של ספרייה ציבורית, שאחד מעובדיה, אדם נלבב ומשורר־לעת־מצוא בשם חיים הגִּתִּי, נמנה עם אוהדינו, בא קהל גדול יותר, לאו־דווקא סופרים בכוח או בפועל, ובעיקר סטודנטיות.

על התוספת הזאת שמח, ביחוד, אריה סיון. כשיצאה החוברת הראשונה בדפוס, ועל השער שלה ציור של מאריאן – כשרון בודד, מוּזָר, מיוסר, שלבסוף איבד עצמו לדעת – נתגוון הקהל עוד יותר. סיון התייחס לאירועים הספרותיים כאל הזדמנות כפולת־פנים – להוציא מוניטין לספרות הצעירה, ולהרחיב את חוג מכָּרותיו. לא־פעם היה מתחמק מערב כזה, דחוס בעשן סיגאריות זולות ושיכור מדיבורים, כשאיזו יפהפיה מקומית על זרועו. רצינים־יותר שבָּנוּ ראו זאת בחוּמרה, כאות להעדר זיקה אמיתית לספרות; ואולי סתם דיברה הקינאה מתוך גרונם.

כך או כך, סיוָן המשיך בשלו. פעם הגיעו הדברים לידי סכסוך חמור בינו לבין גרשון שקד, – שניהם חמדו אותה נערה, בחורה בריאת־בשר, גבוהה, שהגיעה ארצה בעליית־נוער מצ’כיה ועניינה בספרות העברית היה קלוש ביותר. ידו של סיון היתה על העליונה, אבל שקד, במחאה אילמת, ישב כל הלילה בפתח הבית, שבאחת מדירותיו התייחד סיון עם הצ’כית שלו. ירד גשם והמחַזֵר ביש־המזל נרטב עד לשד עצמותיו, אך לא ויתר.

נתן זך התגורר בקומה עליונה של בית־דירות, לא רחוק מ“בצלאל”. החדרים היו בנויים בנוסח מזרחי, ולחלונות היו גוּמחות רחבות שאפשר לשבת בהן ולהשקיף החוצה, אל הרחוב הירושלמי. ספרים היו מושלכים בכל פינה, – ספרות ופילוסופיה ואמנות. לפעמים היה זך נעלם העלמויות שנשאו אופי מאגי. היו מי שהעידו, כי ראו אותו, תוך כדי שיחה, נבלע בערפל ולא נודע כי בא אל קרבו. הערפילים היו מתפזרים בעלות השחר, אבל זך המיסתורי לא נמצא.

הצרה היא, שלא פעם היו העלמויות אלו מרגיזות אותנו רוגז רב, מפני שזך אמור היה להביא כתבי־יד, או לחוות דעה באיזה דיון שהיה חשוב בעינינו. היו פגישות שלא יצאו אל הפועל משום שלא הופיע אליהן, בלא הודעה מוקדמת ובלא התנצלות לאחר מעשה. לימים למדנו לקבל אותו כמות שהוא. בצד ה“זרויות” האלו – שהיה מי שייחס אותן, בקריצה רבת־משמעות, לכך שנתן שירת כקצין בחיל־המודיעין – היה מסוגל להפגין פירצי עבודה אינטנסיבית, שהיה שקוע בה ראשו ורובו. אילמלא עיקשותו ודבקותו במטרה לא היה ספר שיריו הראשון של יהודה עמיחי, ‘עכשיו ובימים האחרים’, רואה אור בהוצאת ‘לקראת’. עמיחי הפליג לארה"ב והותיר את “העיזבון הפיוטי” שלו בידי זך. זה ליקט וערך ובחר והביא לדפוס; אמונתו בתוקף הערכים השיריים של עמיחי, ערכים שהתאימו לתפיסת־השיר החדשה שהוא הטיף לה, עמדה בכל הלחצים.

ספרו של עמיחי יצא ב־1955. זו היתה, למעשה, השנה האחרונה לקיום ‘לקראת’.

את שם ההוצאה נושאים גם ‘ברושים לבנים’, ספרי הראשון – והראשון לספרי ‘לקראת’ – שהופיע ב־1954, ו’מגדל שמש', ספר שיריו הראשון של משה בן־שאול, שגם הוא ראה אור באותה שנה. נתן זך, שאמור היה לפרסם את אסופתו שלו באותה תקופה, לא יכול לגמור אומר בנפשו לגבי מה שצריך להיכלל בה. ‘שירים ראשונים’ יצא ב־1956, כאשר קבוצת ‘לקראת’ כבר היתה שייכת לעבר. אף־על־פי־כן הפצרנו בו שייתן את שם ההוצאה על הספר. הוא חכך בדעתו ולבסוף סירב. על ‘שירים ראשונים’ מופיע, כמו“ל, השם המוזר המס”ה. אלה הם ראשי תיבות: היזהר מעשות ספרים הרבה. האירוניה העצמית של זך מצאה לה ביטוי שנון גם בשם ההוצאה.

מי מימן את הספרים?

נדמה לי, שכל אחד תרם כפי יכולתו. המעמסה העיקרית נחה, כמובן, על שכמו של המחבר; אבל חבריו לא עמדו מנגד. מי שהיה לו – נתן מה שהיה לאל־ידו לתת.

כך נהגנו גם לגבי החוברות.

החוברת השלישית, שכבר נדפסה ממש, וצויין עליה מחדש המספר – 1, דלדלה את משאבינו בצורה מסוכנת. סיפרתי שכולנו עבדנו לקיומנו, בכל הבא ליד. רובנו באנו ממשפחות שאינן משופעות באמצעים.

מכרנו את החוברות לכל מי שגילה בהן עניין. גם כשיצאו הספרים הראשונים עשינו כן. היינו משוטטים בבתי־הקפה “האמנותיים”, בירושלים ובתל־אביב ומציעים את מרכולתנו למכירה. לא בושנו. אני זוכר, שבצאת ספרי נסינו למכור אותו לא רק ב“האביטאט” הטבעי שלו, אלא היינו מקישים על דלתות ומציעים עותק לאנשים זרים בתכלית. היו שנדהמו כל כך מהחוצפה, שהושיטו את ידם אל הארנק.

ערכנו “מסיבות” שהציר שלהן החוברת או הספר. בצד, על גבי השולחן, היתה מונחת “הסחורה”. סטודנטית נחמדה היתה מופקדת על הערימה. וראו זה פלא, – קסמי האוואנגארד הספרותי או חיוכי ה“זבָּנית” גרמו, והערימה היתה מידלדלת למדי עד לסיום הערב.

במסיבות אלו היינו קוראים מיצירותינו, נותנים רשות־הדיבור לקהל, שברוב שמחה היה משסע לגזרים את המחברים, אבל לעתים היו גם מחמאות נופלות בחלקנו.

עטיפת חוברת ‘לקראת’ השלישית (מס' 1 שבדפוס)

חוברת אחת של ‘לקראת’ – שנחשבה במקום חוברת 2 בדפוס – לא היתה אלא סיפרון הקרוי בשלושה' ובו שירים של נתן זך, אריה סיון ושלי.

על עטיפת הספר מופיעה איילה, רישום של הצייר מנחם גפן, שהיה מעורב בעניינינו, וביתו השָׂכוּר, באזור אבו־טור, שימש פעמים הרבה מקום ויעוּד וחינגה בשבילנו. אגב, מנחם הוא שבישר לנו, יום אחד, בצהלה, כי הופיע מיבחר של שירי וולט וויטמן בתרגומו העברי של שמעון הלקין. הוא אהב את שירי וויטמן אהבה רבה ותבע לחגוג את צאת הספר על פי מיטב המסורת שלנו.

עטיפת הקובץ ‘בשלושה’ (=‘לקראת’ 2; תשי"ג).

העטיפה: מנחם גפן

היינו שותפים לאהבתו וקיימנו את דרישתו. כל הלילה בקעה השמחה מבית־האבן הערבי הנטוש. גם היום אני זוכר את מנחם בקראו, בקול צלול, מתוך הספר את השורות: “פייטנים עתידים לבוא! נואמים, זמרים, מנגנים עתידים לבוא! / לא היום הזה צדק יצדקני ויענה בי למה זה אנוכי / כי אם אתם, שֶׁגֶר חדש, ילידי־בית, אתלטיים, בני היבשת / גדולים מכל נודע לפניכם / קומו! כי עליכם אתם לצַדְקֵני. // אני עצמי איני כותב כי אם מלה אחת או שתיים – רמז לעתיד. / אני עצמי איני אלא צועד קדימה רגע אחד בלבד / למען הסב ואוץ ושוב בחשיכה. // אני האיש אשר בהתשוטטו לו, ללא עצור דרכו די הצורך / מולכם יַפנה מבט־ארעי ויסב פניו מיד / מניח לכם לאשר את הדבר ולהגדירו / מצפה לגופֵי דברים מידכם אתם”.

כולנו חשנו שהדברים מכוונים אלינו, אל כל אחד ואחד מאתנו ואל כולנו כאחד.

כיצד מימַנוּ את ‘בשלושה’? בציפורניים ובשיניים, במאמצים ללא־שיעור, בהלוואות שפרענו משכר הדלים שלנו.

אבל אי־אפשר היה להמשיך כן. הגענו למבוי סתום מן הבחינה הפינאנסית.

הישועה צמחה מכיוון לא־צפוי.

בשנת 1952 פרשו ממפ“ם שני חברי כנסת, שנמנו עם החטיבה לאחדות־העבודה, דויד ליבשיץ וחנה למדן. הם כוננו סיעה עצמאית בכנסת ויסדו שבועון בשם ‘מאבק’. זמן קצר חָברו אליהם כמה וכמה אינטלקטואלים צעירים, שנפשם קצה בצפרדעים שמפ”ם נאלצה לבלוע בגלל האוריינטאציה הפרו־סובייטית שלה – דן הורוביץ. משה ליסק, המשורר בן־ציון תומר, מרדכי נסיהו ואחרים. אחרי־כן נפל סכסוך בינם לבין ליבשיץ. שהיה בעל ידע מדהים במה שנוגע להיסטוריה של תנועת־העבודה העולמית, אבל אדם קשה וזעום־עפעפיים. הצעירים הסתלקו ושני הח"כים נותרו עם שבועון ברשותם.

את השבועון צריך היה למלא וגם למשוך כוחות צעירים חדשים.

אל חנה למדן ודויד ליבשיץ מקורב היה נער תל־אביבי עובד בשם יהודה ליש, כיום דובר משרד השיכון ואז חובב־תיאטרון מושבע, שהיה כותב ביקורות תיאטראליות ב’מאבק'. ליש היה ידידו־כנפשו של יצחק לבני, כיום מנכ"ל רשות השידור ואז בעל אַספיראציות ספרותיות, על סף סיום הגימנאסיה. לבני כתב סיפורים קצרים ונמנה עם חוג ‘לקראת’. לא ייפלא איפוא שעד מהרה התוודענו, בתל־אביב, ליהודה ליש, והוא בא אלינו בהצעה.

ההצעה היתה מפתה: ‘מאבק’ יפתח לפנינו את עמודיו, על יסוד חירות־הביטוי המלאה. אנחנו נוּפְקַד על מדורו הספרותי של השבועון, בשכר.

התלבטנו הרבה. היה ברור לנו, שבכוחותינו אנו לא נוכל עוד להבטיח את פירסומי ‘לקראת’. היינו גם זקוקים לבמה פריודית, קבועה, כדי לנהל את מאבקינו הספרותיים.

לבסוף הגענו לכלל הסכם. נתן זך קיבל את עריכת המדור הספרותי של ‘מאבק’ ואילו אני נעשיתי עורכו המעשי של השבועון. המשכורות שקיבלנו היו מגוחכות, אבל הן קיימו לא רק אותנו, אלא איפשרו לנו, במרוצת קרוב לשנה, עד שנסגר השבועון בראשית 1954, כשהצטרפו שני הח“כים למפא”י, להפריש חלק מהן לפעולותינו הספרותיות. זאת ועוד: חוברת נוספת של ‘לקראת’ נתממנה על־ידי “המפלגה לאחדות העבודה” – כך נקראה סיעת ליבשיץ־למדן – ואנו הודינו לה, שחור על־גבי לבן, בפתח החוברת. אני מעיד בשבועה, כי “הסיעה” לא התערבה כלל, לא בחוברת ולא במדור הספרותי, שבו לחמנו בכל עוז נגד “אויבינו” משמאל ומימין ובעד תופעות ספרותיות שנראו בעינינו (למשל, שירי אמיר גלבע, שעמדו אז תחת אש צולבת של מבקרים שמרנים, כמו גדעון קצנלסון, או נקרנים סוצריאליסטיים שלא גרסו את אופי כתיבתו).

בשער החוברת מופיע רישום של דייג, מעשה־ידי יוסי שטרן. כמו מאריאן ז“ל ומנחם גפן יבל”א תרם הצייר את השער “למען הספרות הצעירה”, חינם אין כסף.

הפעילות של חבורת ‘לקראת’ עברה אז, במידה ניכרת, לתל־אביב. אני עצמי יצאתי את ירושלים עוד בקיץ 1952. זך וסיון שהו שם, כמדומני, עוד שנה אחת. הרושובסקי ושקד התיישבו בבירה ישיבת־קבע.

היו, תמיד, הפתעות, שלא עמדו בשום יחס לתפוצה המוגבלת, בתוקף הנסיבות, של חוברותינו וספרינו.

הנה כי כן הופיע ערב אחד, בבית־הדפוס של אלכסנדר מוזס, בסביבות התחנה המרכזית, שבו היה נדפס ‘מאבק’, ברנש בסנדלים ובמכנסיים קצרים, שרגליים שזופות ושריריות מבצבצות מתוכם, ולראשו רעמת שיער פרוע. זה היה אנדד אלדן, שהחל בשנה ההיא, שנת 1953, לפרסם את שיריו הראשונים. איש פלמ"ח וחבר קיבוץ חפציבה, כיצד מצא את דרכו אלינו? בדרכים נעלמות הגיעה לידיו איזו חוברת; והוא חש אותה “קירבת רוח” שבכוחה מחפשים יוצרים ומוצאים את “משפחת הספרות” אשר הם שייכים אליה בלא תגים רשמיים ובניגוד למה שמתחייב כביכול מרקע־גידולם.

הוא החל לדבר מיד בהיכנסו אל הדפוס, ממש לאחר ה“שלום” הראשון, החפוז, בתוך שאון המכונות. נתן ואני הרגשנו הרגשה דומה – האיש מן הקיבוץ כמו אצר בתוכו דברים החייבים להאמר מיד, לפי שאינם סובלים דיחוי; זמן רב מדי רתחו בו וביקשו לצאת.

ממש כשם שחשנו שלושתנו, – נתן, אריה ואני – בבואנו אל בית הקפה “שטרן”, ברחוב דיזנגוף, כדי להתוודע אל אבות ישורון. בלוריתָן, כחוש, ישב שם כמו בבידוד מוחלט בתוך כל המסובים, וכוס התה מצטננת על השולחן. ניגשנו, ביקשנו סליחה – הוא נשא אלינו עיניים אפלות, מוּפְנָמות – ואמרנו את אשר עם לבנו: קראנו את ‘על חַכמות דרכים’ ואהבנוהו, וכן את השירים החדשים שעוררו תגובות כה חריפות, ולגַנאי, בעתונות. מדוע הלכנו אליו? מפני אותה “קירבת רוח” הנזכרת־לעיל. החזקנו את פרלמוטר־ישורון כמשורר ייחודי, חָרִיג, בעל חיתוך־דיבור עצמי ביותר. המיתקפה שהתנהלה בימים ההם נגד התכנים הרעיוניים שנתפרשו למבקרי המימסד בשיריו, – פירוש אווילי ומופרך ככל שלא יהיה – רק הגבירה את הנחיצות שבמתיחת הגשר על פני פַּעַר הגילים.

אינני זוכר אם אבות ישורון או אנדד אלדן נכחו במסיבה לרגל צאת ברושים לבנים‘, הבכור לספרי ‘לקראת’. התכנסנו על גדת הירקון כדי לחוג את המאורע. בצאת הספר פירסם המשורר אברהם הוס, כיום פרופסור למטאורולוגיה באוניברסיטה העברית, מאמר נרחב ואוהד על אודותיו ב’משא’. החיים, כאמור, היו מפתיעים.

היינו נרגשים ומלאי תקוות. הרבינו לשתות, לדבר, לשיר. נערותינו יפות היו בעינינו עד לאֵלֶם־פּה. הרוח, שהניעה את צמרות האקליפטוסים באותו לילה בהיר, הביאה בשורות לא־מוגדרות, אך שופעות הבטחות.¹