ימי ‘לקראת’

א

אפשר מאוד שלא הייתי כותב את השורות האלה אילמלא דחק בי העורך.

כתיבת זכרונות איננה שעשוע. פעמים יש בה כדי להטיל פחד.

פחד הזמן שחלף. פחד השנים שניתוספו. פחדו של שעון־החול שחולו נגרע.

אדם איננו אלא אדם. אין כל ערובה לאובייקטיביות בכתיבת זכרונות. ראשית, הזכרון מתעתע. שנית, נטיית־הלב.

אינני מתיימר איפוא באובייקטיביות. גם זכרוני כבר איננו מה שהיה. ונטיית הלב – היא התגברה במרוצת השנים.

אין זו נחמה, שפרקים מסויימים של מימואריסטיקה, שעניינם הנושא שאני עומד להידרש אליו, מתנודדים, מן הבחינות דלעיל, על כרעי־תרנגולת. מהם – קרבנות תמימים של כרונולוגיה. מהם – רשעותם מקלקלת את השורה. אלה אף אלה לוקים בחסר.

סוף־סוף, כמעט שלוש עשרות שנים עברו מאז נזרע גרעין ראשון למה שעתידים מסווגי הסיווגים לקרוא בשם “ספרות דור המדינה”.

אין זו התנצלות, אלא קביעת עובדה.

ב

בראשית היתה האוניברסיטה. האוניברסיטה העברית בירושלים. שנת־הלימודים הראשונה לאחר מלחמת־השיחרור. בעצם, אין לה ולא כלום עם ראשית ‘לקראת’.

אני התחלתי לומד בה, באוניברסיטה, בשנה האקאדמית 1949–50. את האנשים, אשר אתם עשיתי בהוצאת כתב־עת בשם ‘לקראת’, פגשתי בשנה שלאחר־מכן.

רובם המכריע למדו ספרות. לא כן אני. בכוונת־מכוון נמנעתי מלעשות זאת. למדתי היסטוריה כללית של הזמן החדש ומדעי־המדינה.

כיצד, בכל זאת, נפגשנו?

נפגשנו מפני שלא יכולנו שלא להיפגש. ירושלים שלנו היתה אז מצומצמת למדי. הפקולטה למדעי־הרוח שכנה בימים ההם בבניין “טרה סאנטה”. הפקולטה למשפטים – במנזר ראטיסבון, ליד “בצלאל”. בשנה השנייה לשבתי בירושלים עברתי להתגורר בשיכון הסטודנטים שבבית התנ"ך, על גבול מזרח־ירושלים. על הגג אסור היה לעלות מפחד צלפי הלגיון. אבל בבית־הקומות תססו חיים סוערים, עליזים, אף כי הסטודנטים והסטודנטיות התגוררו באגפים נפרדים. באוויר עמד, כך נדמה לי היום, ניחוח מתמיד של אורנים. יחד אתי התגוררו שני סטודנטים, שאחד מהם הוא כיום פרופסור לפיסיקה, ואילו השני – עיתונאי, כתב פרלמנטארי ציני ומנוסה. שניהם זוכרים אל נכון את “המשורר המטורף” שלא־פעם היה חוזר הביתה בעלות השחר ומתעקש להעלות על הנייר, דווקא אז, מה שהמוזה דוחקת בעטו.

“הטירוף” היה קיים, כמובן, עוד בטרם באתי בשערי האוניברסיטה. כולנו, כל אנשי ‘לקראת’, כתבנו גם לפני שנתוועדנו זה עם זה – מי בסתר ומי בגלוי. אבל בשנה הראשונה לחיי הירושלמיים נצטבר המתח בצינורות גנוזים אולי גם מעיני שלי. הוא פרץ החוצה בשנה השנייה, כשהחילונו נפגשים דרך קבע ולשם תכלית מוגדרת.

קודם לכן, לפני שעליתי ירושלימה, כבר פירסמתי “שירים”. אני מקיף אותם במרכאות, בצדק. אבל איש מאתנו לא היה רמבו בן שש־עשרה, המדהים את צרפת הפיוטית. אני פירסמתי את “שירַי” בדו־השבועון של הנוער העובד, ‘במעלה’, שנערך בידי משה מוסנזון, חבר קיבוץ נען ומחבר ‘מכתבים מן המדבר’, – החסדים שגמל לפרחי־סופרים רבים, ביחסו האבהי ובהומור הטוב שלו, ראויים למונוגראפיה משל עצמה – וב’גזית' של גבריאל טלפיר, שמשהו מן הסער־והפרץ של שנות השלושים האוואנגארדיות עדיין נשתמר בה. אריה סיון זכה לפרסם שיר במוסף־למגוייסים של ‘דבר’. בחור שחרחר, שעיניו יורקות אש, שהיה איש פלמ“ח, מן ההכשרה המגוייסת של מעוז־חיים. איש פלמ”ח היה גם משה בן־שאול, בימים ההם עודנו חבר קבוצת גבים בנגב ועורך בטאון הנוער של “חבר הקבוצות” (לימים: איחוד הקבוצות והקיבוצים), בן למשפחה ירושלמית מדורי־דורות. מן הצבא בא גם נתן זך – בהיר־פנים, בלונדי, שאף כי עלה ארצה בגיל חמש, לא יכול להשתחרר משרידי מיבטא “ייקי” – כדי ללמוד ספרות ופילוסופיה. שירו הראשון ראה אור ב’אשמורת', ב־1950.

היכן נפגשנו? במסדרונות “טרה סאנטה”? בבית הקפה “ניצן” שברחוב אליעזר בן־יהודה, שחללו מתכהה מעשן סיגאריות ובימות־החורף מלהיטים אותו בתנורים עד להתפקע? תחת הקאזוארינות של קפה “חרמון” שברחביה, לא־הרחק מבנייני הסוכנות?

ואולי בחדר הגג של בנימין הרושובסקי?

בנימין – הנודע יותר בכינויו הספרותי ה. בנימין – היה גם הוא בהיר ושערו בלונדי, כמעט לבקן. היה לו חוטם ארוך, “יהודי”, ועיניים חכמות. הוא היה קשיש מאתנו. דומני, שהספיק לעשות בין כותלי אוניברסיטה סובייטית, אולי במוסקבה, בטרם הגיע לגרמניה, למחנות־העקורים. לברית־המועצות בא מליטא, עם פלישת הנאצים, לאחר שלמד בבית־ספר עברי של רשת “תרבות”. בגרמניה פירסם שתי מחברות שירים ביידיש, ואילו בארץ, אליה הגיע ב־1948, היה כותב שירים רחבי־יריעה, אקספרסיוניסטיים. הוא התגורר על גגו של בית־קומות שנשקף אל “בית פרומין”, משכן הכנסת דאז. אינני זוכר כמה קומות הובילו אל החדר הזה, שבשכנות אליו גר המשורר יוסף ליכטנבוים, זעוף־מבט, חשדן, שקוע בתרגומו את ‘פאן טאדיאוש’ למיצקביץ'. היינו מגמאים את המדרגות בסערה.

בנימין היה מוחזק בעינינו בור סוּד שאינו מאבד טיפה. הארודיציה שלו הדהימה אותנו, גם הביאה אותנו במבוכה.

הוא ידע רוסית וגרמנית, וכמובן, יידיש. המאניפסטים של האסכולות המודרניסטיות היו שגורים על פיו. גם נתן זך שלט בגרמנית, ידע אנגלית וצרפתית. אבל בנימין נחשב לאורים־ותומים בכל מה שנוגע להיסטוריה של הספרות.

בחדרו הקטן היה יושב אל השולחן שספרים ומחברות מתגבבים עליו, ובכוח־ריכוז מופלא היה שוקד על לימודיו, לא־פעם להמולת ויכוח נרתָח על מה שבעינינו היה תמצית הנשמה. כשהתערב – עשה זאת בנחת, בסבלנות, כשחיוך אירוני, מפוכח, מנצנץ בעיניו.

פעמים הייתי בא אליו, בשעת לילה מאוחרת, שיכור כלוט. הוא היה, באורך־רוחו הבלתי־מוגבל, שופת לי קפה כדי שאתפכח וניפנה אל מישנתו. לא זכור לי שיצא מכליו.

הקפה היה, אל־נכון, אחד הפיתויים הגדולים שמשכו אותנו, בחבלי קסם, אל דירת הגג הקטנה. בימי־הצנע היה זה מיצרך נדיר ויקר ביותר. בנימין היה מקבל אותו מאיזה קרוב־משפחה שלו.

אבל לא רק הקפה, כמובן. תרומתו של בנימין לעיצובה של חבורת ‘לקראת’, הן מן הבחינה “הסוציאלית” והן מן הבחינה הספרותית, היתה תרומה מכרעת.

נתן זך היה חניכו של ברוך קורצווייל, אצלו למד בבית־הספר הריאלי בחיפה. משהו, כנראה, השתבש ביניהם. זך היה מדבר על־אודותיו בשנאה כבושה, אף כי לא היה רחוק ממנו בהערכתו השלילית את “סופרי הפלמ”ח". היה בו קסם בלתי־מוגדר, שבזכותו נקל היה לו להיעשות מנהיג־של־קבוצה. ההיה זה עירוב של סמכותיות, קורטוב של תעלומה, תבונת־חיים המפליגה מעבר למיכסת־שנותיו הרשמית, ואיננה נקייה מאבק של עורמה, אינטואיציה חריפה? הוא הביא אתו צרור שירים בכתב־יד. ניכרה בהם דווקא השפעה לא־מבוטלת של נתן אלתרמן, שזך עתיד היה לאסור עליו את “מלחמתו” המפורסמת. בכלל, מי מאתנו – אולי ה. בנימין לבדו נקי היה מעקבות אלתרמן, או שלונסקי?

על “סופרי דור־המדינה” נאמר, כידוע, שקמו לקעקע את המורשת השירית של אלתרמן ושלונסקי. אבל הם לא צמחו מחלל ריק. שום ספרות איננה צומחת מחלל ריק.

התנגשותנו עם משמרת הסופרים שקדמו לנו – ואשר המבקרים, כדי להקל על מלאכתם, כינו אותם בשם “דור הפלמ”ח" – לא נתחוללה רק על רקע מקורות־היניקה. כמונו כמוהם נשאנו בצקלוננו התרבותי את ‘כוכבים בחוץ’ ו’שמחת עניים' ו’שירי המפולת והפיוס'; היו בינינו ש“גילו” את אורי צבי גרינברג המוקדם, את אברהם בן־יצחק ואת דוד פוגל, או את יונתן רטוש ואבות ישורון. אך מי יגרע מעוצמת החווייה שהיתה מקופלת, בשביל רובנו – באותה אנתולוגיה היסטורית הקרוייה ‘שירת רוסיה’?

‘שירת רוסיה’ הופיעה ב־1942, בעריכת אברהם שלונסקי ולאה גולדברג. לא היו לה מהדורות נוספות, מפני ש“המהלך הסובייטי” של שלונסקי העמיד בספק את המיבחר ומגמותיו. אנו התקוממנו, בראש וראשונה, על המהלך הזה ומה שכרוך בו. אחר כך באו הערעורים הצורניים.

הכרח לציין את מיסגרות הזמן והמקום שבתוכן קמה חבורת ‘לקראת’.

רוב הסופרים הצעירים של השנים ההן היו מאוגדים במפ“ם הגדולה – זו הכוללת את השומר הצעיר ואת אחדות־העבודה – או קרובים אליה. שומרי־החומות התרבותיים של מפ”ם סגדו אז לריאליזם הסוציאליסטי בנוסח ז’דאנוב. עזריאל אוכמני היה שבט־אלוהים של הסוֹצְרֵיאַלִיזְם. משה שמיר ואהרון מגד פירסמו רשימות־הַלֵל לאופי־החיים ולאופי־התרבות של הגוש המזרחי.

מפ"ם קיימה אז, נוסף ל’על המשמר' ומוספו הספרותי, בטאון לחטיבה הצעירה בשם ‘בשער’. מאוחר יותר הקימו סופריה הצעירים את דו־השבועון ‘משא’.

מפלגת־הרוב בתנועת־העבודה, מפא“י, נתמלאה חרדה. מבחינת המנטאליות לא היה שוני מהותי בין עסקני שתי המפלגות. כדי למשוך סופרים צעירים למפא”י הוקם, – נוסף על בטאון המשמרת הצעירה ‘אשמורת’ – בטאון בחסות ההסתדרות, בשם ‘עַיִן’, שנערך בידי נסים אלוני ואורי סלע.

אני עצמי השתתפתי הן בבטאוני מפ“ם והן בבטאוני מפא”י. אבל התנגדותי להשקפות הרוחניות של מפ“ם היתה מוחלטת. ברית־המועצות עוררה בי אֵימָה וסלידה. טבעי הדבר שיחד עם חברי־לעתיד ב’לקראת' אתנגד בכל תוקף לריאליזם הסוציאליסטי ולהשקפה, שהאמנות חייבת להיות כפופה לאידיאולוגיה. מצד שני עוררה בנו מפא”י רתיעה בפראגמאטיות המופלגת שלה, בזלזולה באנשי־רוח, בהאדרת המנגנון.

נדמה לי, כי בהשקפותיהם היו רוב אנשי ‘לקראת’ נמנים עם השמאל, אבל היה זה שמאל ‘עצמאי’, אנטי־סובייטי ואנטי־ביורוקראטי. אני מדגיש: הרוב, לא הכל.

יהודה עמיחי היה “קונטאקט” של נתן זך. לא הכרתיו בימי התארגנותה של חבורת ‘לקראת’. קרוב לוודאי, שהשותפות התרבותית של השניים, יוצאי גרמניה ומעריצי רילקה ולאסקר־שילר, גישרה ביניהם. לאחר מות סטאלין פירסם עמיחי שיר קינה על הדיקטאטור המת ב’על המשמר'. איש מאתנו לא היה מעלה בדעתו לעשות כך. אגב, עמיחי, יליד 1924, שירת בצבא הבריטי לפני שהצטרף לפלמ"ח במלחמת־השיחרור: סיווגים על־פי אמות־מידה ביוגראפיות הן דבר מסוכן למדי.

מנקודת־ראות “אידֵיאית” – נכון יותר: מצד הנטייה האמוציונאלית – התרוצצו ב’לקראת' שתי מגמות. האחת, בראשות בנימין ונתן, אפשר לכנותה “אירופית”. היא שאפה לקרוע חלונות לספרות המערבית, שהיתה נעולה בפני רוב היוצרים הצעירים, ושאבה מסופרים זרים שהשאר התוודעו אליהם מאוחר יותר. אריה סיון ואנוכי נשאנו את הדגל של מה שיפה לו הכינוי “יְלִידִי”, כינוי שהח"מ טבע שנים רבות לאחר מעשה. סיון כתב אז שירים בעלי אופי “כנעני” בצד סיפורים שארוטיקה דשנה, פארוֹכיאלית, טבועה בהם. אני חשתי בחריפות יתרה את משבר ההתמוטטות של נופי־המולדת האינטימיים לנוכח גלי העלייה ההמונית. לא הוא ולא אני נמנינו עם “העברים הצעירים” של רטוש ואמיר, ובחשיבתנו היינו, בלי ספק, מנוגדים להם. בעת ובעונה אחת היתה בנו “כנעניות” רגשית שהשתקפה, בלי תפונה, בכתיבתנו. בנקודה זאת מצאתי מכנה משותף עם נסים אלוני וכאבתי את המפולת שפקדה את ‘עין’ בעקבות תהליך ההשמאלה של צמד עורכיו והביאה לסגירתו.

הפגישות עם סיון התקיימו אם בבית הורי, אחד מאותם בתים קטנים שעמדו בשכונות־הפועלים של מה שנחשב אז לצפון תל־אביב, אם בדירת אמו האלמנה שברחוב דיזנגוף הישן, ואם בבתי־קפה שונים. פגישות אלו עמדו בסימן בירורים ספרותיים אינטנסיביים, מלאי התלהבות של מי שעומדים בראשית דרכם. הן הכשירו את הקרקע לפגישות רחבות־יותר בירושלים. מכאן, כנראה, צצה המעשייה על ‘לקראת’ התל־אביבית, מעין הווייה ספרותית נפרדת בצד ‘לקראת’ הירושלמית. לא כן הדבר. בצל השיקמים־העבותות, שעמדו בחצר־החול של בית הורַי, לא באה לעולם כיתה ספרותית מיוחדת. השבילים התאחו בירושלים, תחת קורת־הגג של חבורת ‘לקראת’ ובטאונה. ההבדלים שברגש וביניקה לא סתרו את אחדות־הלבבות העקרונית, אלא העשירו את הנוף האנושי היוצר. הלא כולנו שאפנו לספרות שתהא יונקת מן החיים ובה־בעת, כדברי אלכסנדר בלוק, תזרום בערוצים הניסתרים שלה.

זאת ועוד: כולנו. נודדים היינו בין ירושלים לתל־אביב. בכורח המציאות הכלכלית הקשה, שהעיקה על רובנו, צריכים היינו לפרנס את עצמנו ולא בררנו במשלחי־יד. את שלוש שנותיי באוניברסיטה העברית עשיתי מכוח מילגות. לכלכלתי הייתי עובד בכל מלאכה שנזדמנה לי: תרגום, עריכה, סַבָּלוּת, עבודות־נקיון, כתיבה־לעת־מצוא בשביל עתונים שונים. נתן זך היה עורך־לילה בעתון ההסתדרות המנוקד ‘אומר’. בנימין היה נותן שיעורים. פסח מילין, לימים “המזכיר” והמלבה"ד של חוברות ‘לקראת’, היה מגיה בדפוס ‘דבר’. יהודה עמיחי היה, כמדומני, מורה.

אינני זוכר ממה התפרנסו גרשון שקד, עכשיו פרופסור לספרות בירושלים ואז משורר צעיר; יגאל אפרתי, שבבוא הזמן נטש את השירה ועקר למחלקה לעידוד הסרט הישראלי במשרד המסחר והתעשייה; שאול שקד, כיום מזרחן ידוע ואז מַסַאי מתחיל. יוסף בר־יוסף, היום מחזאי ואז כותב סיפורים ריאליסטיים מחיי דייגים וְיַמָאים, היה סַפָּן בין סמסטרים וחתם על סיפוריו “יוסף בָּר”.

וכולנו “שרפנו” בלי רחמים את ימינו ולילותינו בפולמוסים על קוצו של יו"ד, בכל שעת־פנאי, בשכרון נעורים נהדר. היינו צעירים ומלאי צפיות וערגות לבלי שיעור.

ברשימה שפירסמתי לפני עשור שנים אני מוצא לאמור:

“בימי החבורה התוססת שלנו, כאשר התייצבנו חוצץ אל־מול המימסד הספרותי דאז – במלוא אוֹמֶן עלומינו ואמוּנָתָם – ואמרנו לפצפצו מן המסד עד הטפחות, לא היתה בחינת היחסיוּת (של הזמן) הזאת קיימת. אי־אפשר היה שתתקבל על דעתנו. שהרי למן הרגע שבו היתה דעתנו מקבלת אותה, היתה צעירותנו נגרעת. תולעת הזמן היתה מתחילה לכרסם בה – במודע. ומן ההתקפה שלנו, שוקקת הנעורים, היה ניטל ה’אֶלַאן' שלה, ההתלהבות, ההתרוממות, המעוף. על צד האמת, משוררים צעירים ‘מכסים’ על אגפם הרופף, אגף הזמן, על־ידי רגש העייפות, הזיקנה, הפיטורין, המפליא לא־פעם את לב הקורא, שאינו יכול להבין מִנַיִן צץ הרגש הזה אצל סופר עול־ימים. הרי זה כפל־המבט האנושי כל כך: בעוד האמן הצעיר קורא תגר על הקשישים ממנו כדי לכבוש את כיברת־הקרקע הדרושה להתפתחותו, הוא מהסה את קול המבקר העצמי שלו על־ידי הזדהות פסיכולוגית עם הכֶּשֶׁל והיגיעה, האופייניים לנסיון־חייו ולמסותיו של מי שציקלון שנותיו עמוס הרבה יותר מזה של תוקפו. אין רשות נוגעת בחברתה. בעוד תרועת־ההסתערות בוקעת בחלל, אותה תרועה מרהיבה – בעצם חציפותה – ומבשרת תמורות, מבכה המסתער את הגזירה שאין להמתיקה, את חרמשו של סבא כרוֹנוֹס, שאוזנו הפנימית הדקה שומעת את איבחתו. ואולי גם זה הסבר לאינטנסיביות שבה מנַכֵּס לעצמו האמן את החוויות המעניקות השראה ודחיפה ליצירתו: אין לו שהות. חש הוא את הצעדים הרחוקים, את הכירסום השקט בעובי הכתלים. לפיכך אין זיוּף בצד זה המיוגע, המיוסר והכושל בכתביהם של צעירים. האותנטיות שלו אינה פחותה מזו של הפגנת־הנעורים, שיש והיא כה ברוטאלית ובלתי מתחשבת – מעמדת התבוננותו של מי שניצב מעברה השני של המשוכה”.

אינני סבור שהיה בנו זיוף. אותנטיים לחלוטין היינו בהסתערנו על הבאריקאדות של הסוֹצְרֵיאַלִיזְם, על השמרנות של אגודת־הסופרים ועסקניה ה“נצחיים”, או בתוּרנו אחרי אופני־ביטוי ומטבעות־לשון חדשים. שקודים היינו לקיים פתיחוּת לכל רוחות־השמיים, לגלות נתיבות שרגל לא דרכה בהן לפנינו, – בתום־לב עשינו זאת, בלי העמדת־פנים. אם היתה בנו “דקאדנטיות” ומי מאתנו הבין מהי ה“דקאדנטיות” הנוראה הזאת? – היתה היא פועל־יוצא של חדוות־עלומים שגאתה על גדותיה.

מדוע קמה ‘לקראת’? היא קמה מפני שלא יכלה שלא לקום.

אינני מנסה להיות היסטוריון של הספרות העברית החדשה. מדוע קמו ‘כתובים’ ו’טורים' ו’ילקוט הרעים'? מדוע התייצב תחילה דור ראשון של סופרים ילידי הארץ וחניכיה והיה לפלא ולמשוש־לב, ומדוע, בקום הדור הבא, שתולדות מרכיביו כפרטים יש והוא משיק לאלו של קודמיו, בתוקף תכונותיו של מימד־הזמן המיוחד שלנו, קידמה אותו מקהלה של עויינות וטינה? מפני שאי־אפשר היה אחרת.

אבל גם את האיבה קידמנו בשמחת־נעורינו המתפרצת.

לא יכולנו אחרת. הלא צעירים היינו.

ג

מי הגה לראשונה את הרעיון להוציא כתב־עת שייקרא ‘לקראת’?

ארבעה עורכים חתומים בשמותיהם על חוברות ‘לקראת’.

ה. בנימין, נתן זך, אריה סיון ומשה דור.

נבצר ממני להשליך את כבוד הראשונים בחיקו של מישהו מסויים. גם ב“אני מאמין” של ‘לקראת’ משוקעים אל־נכון מחשבותיהם ודמיונם של כמה אנשים. נדמה לי שנתן זך טרח על “מירוק” הנוסח הסופי; את המוטו, “חפשו נא דרך חדשה” – שירו של פופאנוב, בתרגום שלונסקי, מתוך ‘שירת רוסיה’ – הבאתי אנוכי.

“חפשו נא דרך חדשה” – זו היתה תמצית מה שביקשנו לבטא ב''התארגנותנו", באותם לילות שטופי ויכוחים ואלכוהול, בשירים ובסיפורים, שהבּוסר קובע את דמותם, ואף־על־פי־כן, במיטב שבהם אכן קיים אותו לוז שבלעדיו לא תיתכן הצמיחה.

חוברות ‘לקראת’ לא נשתמרו ברשותי. את שתי החוברות הראשונות, המשוכפלות – אחת ב־40 עותקים והשנייה ב־100 – חילקנו או מכרנו. אינני זוכר את המחיר ואינני סבור שאיכפת היה לנו אם העותקים הספורים הללו ניתנים חינם או בעבור כסף. את ההוצאות מימַנו אנו עצמנו, בפרוטותינו הדלות; אבל התמורה לא נמדדה בממון.

לאחר־מכן, כחלוף הזמן, עברנו לדפוס. נדמה לי, שהגישה לא נשתנתה. הרי לא צפינו שנתעשר באותה “דרך חדשה” שלנו.

מי היו ה“לקוחות” שלנו? אנשים צעירים. סטודנטים באוניברסיטה, פרחי־ספרות, אי־אילו קיבוצניקים שוחרי־סֵפֶר. מעגל מצומצם על־פי היחס.

מה היו התגובות? ככל שזכור לי – מעל ומעבר למה שמקופל באותם דפים בסטנסיל. את המלים הטובות, מלות העידוד, קיבלנו בעל־פה. הן עלו בקנה אחד עם הרטט הפנימי שאחז בנו כאשר החזקנו בידינו את החוברות ועלעלנו בהן. ההתקפות באו בכתב.

עלי לציין, כי בעיקרן באו מצד שמאל. המימסד הסוצריאליסטי נרעש לפני־ולפנים. לא אבין על מה ולמה – האם בגלל אי־אילו שירים, מאמרים, סיפורים? או שמא בעטייה של אינטואיציה, שהחזיון החדש הזה, בכל היותו נלעג מן הבחינה של תפוצה וחיצוניות, יש בו סכנה. אולי עמדו “נותני הטון” על הלאו הנחרץ שהוטח בפניהם יותר ממה שעמדו אומרי הלאו עצמם.

בטאוני הסוצריאליזם הגיבו איפוא בשלילה בוטה. נמצאנו תלושים, ניהיליסטיים, מתחמקים מאחריות, חרשים לציוויי התקופה, וכיוצא באלה בוקי־סרוקי. נאחזו, כמובן, גם בכל גילויי אי־הבגרות הַכֵּנִים שלנו. לא, לא היו מוכנים להניח לנו להתבגר.

זאת ועוד: כבר ציינתי שאנו היינו, לפי מניין הדורות, דור שני של יוצרים ארצישראליים שהעברית היא שפת־אמם. את הדור הראשון נשאו על כפיים – עם כל ההסתיגויות – מפני שהיה ראשון ועורר פליאה והתפעלות, וגם איום אידיאולוגי לא היה בו. אנחנו לא עוררנו התפעלות ואף ערערנו על המוסכמות.

ההתקפות היקשו את עורפנו. לא נסוגונו. התחפרנו.

אגב, הסוצריאליזם הציוני לא היה יחיד בהסתערותו עלינו. גם נציגי הז’דאנוביזם “הכָּשֵר”, באי־הכוח של בית־המטבחיים הקומוניסטי, יצאו בהתקפה רבתי על ‘לקראת’, מתופפים על סיריהם המפוחמים ומשחיזים את סכיניהם. אני מעלה את זכר העובדה הזאת לא מפני שייחסנו לה חשיבות כלשהי; אלא מפני ש“מתקני ההיסטוריה” באים, לאחר שנים כה רבות, לרתום את הזמן למרכבתם – הם מבקשים להשכיח הן את שייכותם האידיאית בימים ההם והן את איבתם ל“ספרות המדינה” בראשיתה, ובה־בעת להתקין לעצמם פנים חדשות במראה.

ולא היא.

ככה התנפל עלינו גבריאל מוקד, אז נער בין נערי “קול העם', היומון של מק”י בשנות החמישים הראשונות. מסופקני אם אותה שעה כבר סיים מוקד את בית־הספר התיכון. אבל בטרמינולוגיה המארכסיסטית היה בקי גדול. הוא דן אותנו ברותחין על פי כל הכללים והדינים והחזיק בשלילתו הרעיונית הנחרצת את ‘לקראת’ אפילו כשידידו הטוב, דויד אבידן, התקרב אלינו – בלי להצטרף אלינו בפועל ממש – בעקבות הקרע שחל בינו לבין ‘קול העם’ ועורכו הספרותי, אלכסנדר פן המנוח. הן מוקד והן אבידן היו חניכי הגימנאסיה “שלווה” ונמנו עם שורות בנק"י, ברית הנוער הקומוניסטי.

סיפרו על אבידן, שצאתו את גן־העדן הקומוניסטי כרוכה היתה בריב אישי עם פן: אבידן, שכתב שירים מהפכניים בעלי טכניקה אלתרמנית־שלונסקית מובהקה, ערער על סמכותו של העורך הספרותי בטענה שהוא, אבידן, גדול ממנו במעלות השירה. אינני יודע אם יש יסוד לסיפור זה, או לסֶפַח הנלווה אליו – פן השליך את אבידן, בבעיטת־רגל, מבית־הדפוס או מחדר־המערכת, ודבקותו של הפייטן הצעיר ב“עולם הקידמה” באה אל קיצה.

מוקד היה נער רזה, שחור־שיער, ניצול־השואה, שצללים מרחפים על פניו. אבידן היה פטור משירות צבאי בגלל מצב־בריאותו, וכאשר עלה ירושלימה, בתום לימודיו התיכוניים, היה מרבה להסתובב במעגלי ‘לקראת’. את ספרו הראשון, ‘ברזים ערופי שפתיים’, רצה לפרסם תחת הגושפנקה שלנו. אינני יכול לומר בבירור מדוע לא יצא רעיון זה אל הפועל; האם מפני שאבידן סירב להניח לנתן זך, עורכם של ספרי ‘לקראת’, לעבור על כתב־היד? בשנת 1954, כשהופיע הספר, נשא שם הוצאה אחרת: “ארד”. המחבר, בגלל חסרון־כיס, רצה תחילה להדפיס את השירים בלא ניקוד ובכתיב מלא, ואף – בזריזות מופלאה – המציא לצורך זה אידיאולוגיה ספרותית; לבסוף נמצא הכסף הדרוש והספר יצא לאור בניקוד, כרגיל וכמקובל. האידיאולוגיה של “העברית הספרותית בכתיב מלא” נמוגה כלא היתה.

מימין לשמאל: יצחק לבני, יהודה לייש, מקסים גילן, נתן זך, משה דור.

התמונה צולמה בשנת 1953 בקפה “כסית”.

נחזור ל’לקראת'. שתי חוברות־הסטנסיל הוציאו לנו “שֵם” במסדרונות האוניברסיטה ובבתי־הקפה. אל הוויעודים הפומביים שלנו, שנתקיימו אם בדירות פרטיות ואם בחדר המרכזי של ספרייה ציבורית, שאחד מעובדיה, אדם נלבב ומשורר־לעת־מצוא בשם חיים הגִּתִּי, נמנה עם אוהדינו, בא קהל גדול יותר, לאו־דווקא סופרים בכוח או בפועל, ובעיקר סטודנטיות.

על התוספת הזאת שמח, ביחוד, אריה סיון. כשיצאה החוברת הראשונה בדפוס, ועל השער שלה ציור של מאריאן – כשרון בודד, מוּזָר, מיוסר, שלבסוף איבד עצמו לדעת – נתגוון הקהל עוד יותר. סיון התייחס לאירועים הספרותיים כאל הזדמנות כפולת־פנים – להוציא מוניטין לספרות הצעירה, ולהרחיב את חוג מכָּרותיו. לא־פעם היה מתחמק מערב כזה, דחוס בעשן סיגאריות זולות ושיכור מדיבורים, כשאיזו יפהפיה מקומית על זרועו. רצינים־יותר שבָּנוּ ראו זאת בחוּמרה, כאות להעדר זיקה אמיתית לספרות; ואולי סתם דיברה הקינאה מתוך גרונם.

כך או כך, סיוָן המשיך בשלו. פעם הגיעו הדברים לידי סכסוך חמור בינו לבין גרשון שקד, – שניהם חמדו אותה נערה, בחורה בריאת־בשר, גבוהה, שהגיעה ארצה בעליית־נוער מצ’כיה ועניינה בספרות העברית היה קלוש ביותר. ידו של סיון היתה על העליונה, אבל שקד, במחאה אילמת, ישב כל הלילה בפתח הבית, שבאחת מדירותיו התייחד סיון עם הצ’כית שלו. ירד גשם והמחַזֵר ביש־המזל נרטב עד לשד עצמותיו, אך לא ויתר.

נתן זך התגורר בקומה עליונה של בית־דירות, לא רחוק מ“בצלאל”. החדרים היו בנויים בנוסח מזרחי, ולחלונות היו גוּמחות רחבות שאפשר לשבת בהן ולהשקיף החוצה, אל הרחוב הירושלמי. ספרים היו מושלכים בכל פינה, – ספרות ופילוסופיה ואמנות. לפעמים היה זך נעלם העלמויות שנשאו אופי מאגי. היו מי שהעידו, כי ראו אותו, תוך כדי שיחה, נבלע בערפל ולא נודע כי בא אל קרבו. הערפילים היו מתפזרים בעלות השחר, אבל זך המיסתורי לא נמצא.

הצרה היא, שלא פעם היו העלמויות אלו מרגיזות אותנו רוגז רב, מפני שזך אמור היה להביא כתבי־יד, או לחוות דעה באיזה דיון שהיה חשוב בעינינו. היו פגישות שלא יצאו אל הפועל משום שלא הופיע אליהן, בלא הודעה מוקדמת ובלא התנצלות לאחר מעשה. לימים למדנו לקבל אותו כמות שהוא. בצד ה“זרויות” האלו – שהיה מי שייחס אותן, בקריצה רבת־משמעות, לכך שנתן שירת כקצין בחיל־המודיעין – היה מסוגל להפגין פירצי עבודה אינטנסיבית, שהיה שקוע בה ראשו ורובו. אילמלא עיקשותו ודבקותו במטרה לא היה ספר שיריו הראשון של יהודה עמיחי, ‘עכשיו ובימים האחרים’, רואה אור בהוצאת ‘לקראת’. עמיחי הפליג לארה"ב והותיר את “העיזבון הפיוטי” שלו בידי זך. זה ליקט וערך ובחר והביא לדפוס; אמונתו בתוקף הערכים השיריים של עמיחי, ערכים שהתאימו לתפיסת־השיר החדשה שהוא הטיף לה, עמדה בכל הלחצים.

ספרו של עמיחי יצא ב־1955. זו היתה, למעשה, השנה האחרונה לקיום ‘לקראת’.

את שם ההוצאה נושאים גם ‘ברושים לבנים’, ספרי הראשון – והראשון לספרי ‘לקראת’ – שהופיע ב־1954, ו’מגדל שמש', ספר שיריו הראשון של משה בן־שאול, שגם הוא ראה אור באותה שנה. נתן זך, שאמור היה לפרסם את אסופתו שלו באותה תקופה, לא יכול לגמור אומר בנפשו לגבי מה שצריך להיכלל בה. ‘שירים ראשונים’ יצא ב־1956, כאשר קבוצת ‘לקראת’ כבר היתה שייכת לעבר. אף־על־פי־כן הפצרנו בו שייתן את שם ההוצאה על הספר. הוא חכך בדעתו ולבסוף סירב. על ‘שירים ראשונים’ מופיע, כמו“ל, השם המוזר המס”ה. אלה הם ראשי תיבות: היזהר מעשות ספרים הרבה. האירוניה העצמית של זך מצאה לה ביטוי שנון גם בשם ההוצאה.

מי מימן את הספרים?

נדמה לי, שכל אחד תרם כפי יכולתו. המעמסה העיקרית נחה, כמובן, על שכמו של המחבר; אבל חבריו לא עמדו מנגד. מי שהיה לו – נתן מה שהיה לאל־ידו לתת.

כך נהגנו גם לגבי החוברות.

החוברת השלישית, שכבר נדפסה ממש, וצויין עליה מחדש המספר – 1, דלדלה את משאבינו בצורה מסוכנת. סיפרתי שכולנו עבדנו לקיומנו, בכל הבא ליד. רובנו באנו ממשפחות שאינן משופעות באמצעים.

מכרנו את החוברות לכל מי שגילה בהן עניין. גם כשיצאו הספרים הראשונים עשינו כן. היינו משוטטים בבתי־הקפה “האמנותיים”, בירושלים ובתל־אביב ומציעים את מרכולתנו למכירה. לא בושנו. אני זוכר, שבצאת ספרי נסינו למכור אותו לא רק ב“האביטאט” הטבעי שלו, אלא היינו מקישים על דלתות ומציעים עותק לאנשים זרים בתכלית. היו שנדהמו כל כך מהחוצפה, שהושיטו את ידם אל הארנק.

ערכנו “מסיבות” שהציר שלהן החוברת או הספר. בצד, על גבי השולחן, היתה מונחת “הסחורה”. סטודנטית נחמדה היתה מופקדת על הערימה. וראו זה פלא, – קסמי האוואנגארד הספרותי או חיוכי ה“זבָּנית” גרמו, והערימה היתה מידלדלת למדי עד לסיום הערב.

במסיבות אלו היינו קוראים מיצירותינו, נותנים רשות־הדיבור לקהל, שברוב שמחה היה משסע לגזרים את המחברים, אבל לעתים היו גם מחמאות נופלות בחלקנו.

עטיפת חוברת ‘לקראת’ השלישית (מס' 1 שבדפוס)

חוברת אחת של ‘לקראת’ – שנחשבה במקום חוברת 2 בדפוס – לא היתה אלא סיפרון הקרוי בשלושה' ובו שירים של נתן זך, אריה סיון ושלי.

על עטיפת הספר מופיעה איילה, רישום של הצייר מנחם גפן, שהיה מעורב בעניינינו, וביתו השָׂכוּר, באזור אבו־טור, שימש פעמים הרבה מקום ויעוּד וחינגה בשבילנו. אגב, מנחם הוא שבישר לנו, יום אחד, בצהלה, כי הופיע מיבחר של שירי וולט וויטמן בתרגומו העברי של שמעון הלקין. הוא אהב את שירי וויטמן אהבה רבה ותבע לחגוג את צאת הספר על פי מיטב המסורת שלנו.

עטיפת הקובץ ‘בשלושה’ (=‘לקראת’ 2; תשי"ג).

העטיפה: מנחם גפן

היינו שותפים לאהבתו וקיימנו את דרישתו. כל הלילה בקעה השמחה מבית־האבן הערבי הנטוש. גם היום אני זוכר את מנחם בקראו, בקול צלול, מתוך הספר את השורות: “פייטנים עתידים לבוא! נואמים, זמרים, מנגנים עתידים לבוא! / לא היום הזה צדק יצדקני ויענה בי למה זה אנוכי / כי אם אתם, שֶׁגֶר חדש, ילידי־בית, אתלטיים, בני היבשת / גדולים מכל נודע לפניכם / קומו! כי עליכם אתם לצַדְקֵני. // אני עצמי איני כותב כי אם מלה אחת או שתיים – רמז לעתיד. / אני עצמי איני אלא צועד קדימה רגע אחד בלבד / למען הסב ואוץ ושוב בחשיכה. // אני האיש אשר בהתשוטטו לו, ללא עצור דרכו די הצורך / מולכם יַפנה מבט־ארעי ויסב פניו מיד / מניח לכם לאשר את הדבר ולהגדירו / מצפה לגופֵי דברים מידכם אתם”.

כולנו חשנו שהדברים מכוונים אלינו, אל כל אחד ואחד מאתנו ואל כולנו כאחד.

כיצד מימַנוּ את ‘בשלושה’? בציפורניים ובשיניים, במאמצים ללא־שיעור, בהלוואות שפרענו משכר הדלים שלנו.

אבל אי־אפשר היה להמשיך כן. הגענו למבוי סתום מן הבחינה הפינאנסית.

הישועה צמחה מכיוון לא־צפוי.

בשנת 1952 פרשו ממפ“ם שני חברי כנסת, שנמנו עם החטיבה לאחדות־העבודה, דויד ליבשיץ וחנה למדן. הם כוננו סיעה עצמאית בכנסת ויסדו שבועון בשם ‘מאבק’. זמן קצר חָברו אליהם כמה וכמה אינטלקטואלים צעירים, שנפשם קצה בצפרדעים שמפ”ם נאלצה לבלוע בגלל האוריינטאציה הפרו־סובייטית שלה – דן הורוביץ. משה ליסק, המשורר בן־ציון תומר, מרדכי נסיהו ואחרים. אחרי־כן נפל סכסוך בינם לבין ליבשיץ. שהיה בעל ידע מדהים במה שנוגע להיסטוריה של תנועת־העבודה העולמית, אבל אדם קשה וזעום־עפעפיים. הצעירים הסתלקו ושני הח"כים נותרו עם שבועון ברשותם.

את השבועון צריך היה למלא וגם למשוך כוחות צעירים חדשים.

אל חנה למדן ודויד ליבשיץ מקורב היה נער תל־אביבי עובד בשם יהודה ליש, כיום דובר משרד השיכון ואז חובב־תיאטרון מושבע, שהיה כותב ביקורות תיאטראליות ב’מאבק'. ליש היה ידידו־כנפשו של יצחק לבני, כיום מנכ"ל רשות השידור ואז בעל אַספיראציות ספרותיות, על סף סיום הגימנאסיה. לבני כתב סיפורים קצרים ונמנה עם חוג ‘לקראת’. לא ייפלא איפוא שעד מהרה התוודענו, בתל־אביב, ליהודה ליש, והוא בא אלינו בהצעה.

ההצעה היתה מפתה: ‘מאבק’ יפתח לפנינו את עמודיו, על יסוד חירות־הביטוי המלאה. אנחנו נוּפְקַד על מדורו הספרותי של השבועון, בשכר.

התלבטנו הרבה. היה ברור לנו, שבכוחותינו אנו לא נוכל עוד להבטיח את פירסומי ‘לקראת’. היינו גם זקוקים לבמה פריודית, קבועה, כדי לנהל את מאבקינו הספרותיים.

לבסוף הגענו לכלל הסכם. נתן זך קיבל את עריכת המדור הספרותי של ‘מאבק’ ואילו אני נעשיתי עורכו המעשי של השבועון. המשכורות שקיבלנו היו מגוחכות, אבל הן קיימו לא רק אותנו, אלא איפשרו לנו, במרוצת קרוב לשנה, עד שנסגר השבועון בראשית 1954, כשהצטרפו שני הח“כים למפא”י, להפריש חלק מהן לפעולותינו הספרותיות. זאת ועוד: חוברת נוספת של ‘לקראת’ נתממנה על־ידי “המפלגה לאחדות העבודה” – כך נקראה סיעת ליבשיץ־למדן – ואנו הודינו לה, שחור על־גבי לבן, בפתח החוברת. אני מעיד בשבועה, כי “הסיעה” לא התערבה כלל, לא בחוברת ולא במדור הספרותי, שבו לחמנו בכל עוז נגד “אויבינו” משמאל ומימין ובעד תופעות ספרותיות שנראו בעינינו (למשל, שירי אמיר גלבע, שעמדו אז תחת אש צולבת של מבקרים שמרנים, כמו גדעון קצנלסון, או נקרנים סוצריאליסטיים שלא גרסו את אופי כתיבתו).

בשער החוברת מופיע רישום של דייג, מעשה־ידי יוסי שטרן. כמו מאריאן ז“ל ומנחם גפן יבל”א תרם הצייר את השער “למען הספרות הצעירה”, חינם אין כסף.

הפעילות של חבורת ‘לקראת’ עברה אז, במידה ניכרת, לתל־אביב. אני עצמי יצאתי את ירושלים עוד בקיץ 1952. זך וסיון שהו שם, כמדומני, עוד שנה אחת. הרושובסקי ושקד התיישבו בבירה ישיבת־קבע.

היו, תמיד, הפתעות, שלא עמדו בשום יחס לתפוצה המוגבלת, בתוקף הנסיבות, של חוברותינו וספרינו.

הנה כי כן הופיע ערב אחד, בבית־הדפוס של אלכסנדר מוזס, בסביבות התחנה המרכזית, שבו היה נדפס ‘מאבק’, ברנש בסנדלים ובמכנסיים קצרים, שרגליים שזופות ושריריות מבצבצות מתוכם, ולראשו רעמת שיער פרוע. זה היה אנדד אלדן, שהחל בשנה ההיא, שנת 1953, לפרסם את שיריו הראשונים. איש פלמ"ח וחבר קיבוץ חפציבה, כיצד מצא את דרכו אלינו? בדרכים נעלמות הגיעה לידיו איזו חוברת; והוא חש אותה “קירבת רוח” שבכוחה מחפשים יוצרים ומוצאים את “משפחת הספרות” אשר הם שייכים אליה בלא תגים רשמיים ובניגוד למה שמתחייב כביכול מרקע־גידולם.

הוא החל לדבר מיד בהיכנסו אל הדפוס, ממש לאחר ה“שלום” הראשון, החפוז, בתוך שאון המכונות. נתן ואני הרגשנו הרגשה דומה – האיש מן הקיבוץ כמו אצר בתוכו דברים החייבים להאמר מיד, לפי שאינם סובלים דיחוי; זמן רב מדי רתחו בו וביקשו לצאת.

ממש כשם שחשנו שלושתנו, – נתן, אריה ואני – בבואנו אל בית הקפה “שטרן”, ברחוב דיזנגוף, כדי להתוודע אל אבות ישורון. בלוריתָן, כחוש, ישב שם כמו בבידוד מוחלט בתוך כל המסובים, וכוס התה מצטננת על השולחן. ניגשנו, ביקשנו סליחה – הוא נשא אלינו עיניים אפלות, מוּפְנָמות – ואמרנו את אשר עם לבנו: קראנו את ‘על חַכמות דרכים’ ואהבנוהו, וכן את השירים החדשים שעוררו תגובות כה חריפות, ולגַנאי, בעתונות. מדוע הלכנו אליו? מפני אותה “קירבת רוח” הנזכרת־לעיל. החזקנו את פרלמוטר־ישורון כמשורר ייחודי, חָרִיג, בעל חיתוך־דיבור עצמי ביותר. המיתקפה שהתנהלה בימים ההם נגד התכנים הרעיוניים שנתפרשו למבקרי המימסד בשיריו, – פירוש אווילי ומופרך ככל שלא יהיה – רק הגבירה את הנחיצות שבמתיחת הגשר על פני פַּעַר הגילים.

אינני זוכר אם אבות ישורון או אנדד אלדן נכחו במסיבה לרגל צאת ברושים לבנים‘, הבכור לספרי ‘לקראת’. התכנסנו על גדת הירקון כדי לחוג את המאורע. בצאת הספר פירסם המשורר אברהם הוס, כיום פרופסור למטאורולוגיה באוניברסיטה העברית, מאמר נרחב ואוהד על אודותיו ב’משא’. החיים, כאמור, היו מפתיעים.

היינו נרגשים ומלאי תקוות. הרבינו לשתות, לדבר, לשיר. נערותינו יפות היו בעינינו עד לאֵלֶם־פּה. הרוח, שהניעה את צמרות האקליפטוסים באותו לילה בהיר, הביאה בשורות לא־מוגדרות, אך שופעות הבטחות.¹

¹

המלה תעלומה אינה עולה כמאליה בהקשר לתיאור חייו של דוד בן־גוריון; שהרי הותיר אחריו פירוט רב של קורותיו ושל מעשיו, הן בדפוס והן בכתובים. דומה איפוא שהקושי העיקרי של המבקש לחבר את תולדות־חייו הוא דווקא הריבוי, ולא החסר. הרי לא עבר יום בחיי דב"ג שלא הקצה בו שעה, ואף שעות, לתיאור מעשיו או זכרונותיו, אם ביומנים שכתב ברציפות מן השנה ה־14 לחייו (למרבה הצער, אבד היומן המגיע עד לקיץ 1915, כשהיה דב"ג בן 29), במכתביו הרבים מספור, בנאומיו ובכתביו.

והנה, דווקא הריבוי יש שהוא מכסה יותר מאשר מגלה. יש שמצניעים עניינים מסויימים בחייהם על־ידי כך שאינם טורחים כלל לתעד את חייהם, או פרקים מסויימים בחייהם, ויש אחרים – ודומני שדב"ג ביניהם – שהשכילו להצניע את שרצו להצניע, מדעת או שלא־מדעת, דווקא על־ידי הריבוי; עד כדי כך שמרוב היער אין רואים עצים.

כלפי חייו הבוגרים לא יהיה לנו ספק בדבר מעשיו וקורותיו יום יום, ואילו במה שאמור על שחרותו אין אנו יודעים כמעט ולא־כלום. ממש איננו יודעים! וזו התעלומה הראשונה: מדוע לא טרח דב"ג לתעד את שחרותו? הרי כותבי אוטוביוגרפיות וזכרונות טורחים קודם־כל על מוצאם, על שחרות חייהם. זו תעלומה ראשונה.

התעלומה השניה: מה עשה או במה עסק דב“ג בארבע השנים שלאחר בר־מצווה, כלומר בין השנים 1900–1904. שנים אלו רשאים אנו לכנות השנים הנעלמות בחיי דב”ג.

והתעלומה השלישית: מתי צירף דב"ג, כלשונו, את הסוציאליזם לציונות שלו.

תעלומות אלו מתחברות זו עם זו ותוך כדי הדיון בהן נוכל להעלות הרהורים, הרהורים בלבד – ודאי לא מסקנות – על השנים שעוצבה בהן אישיותו.

התעלומה הראשונה

נערוך תחילה מאזן חטוף של הידוע לנו על דוד גרין הילד, מפי דב“ג עצמו. ידוע לנו שסבו מצד אביו היה צבי־אריה גרין. יותר מזה איננו יודעים על מוצאו, אף כי בפלונסק היו רבים בשם גרין. איננו יודעים כלל מי היתה סבתו מצד אביו. דב”ג סיפר לנו בעיקר על אמו האהובה, אבל גם זה ללא ריבוי בפרטים. אדרבה, דווקא מפני שרצה לספר עליה, בולט מיעוט הפרטים. כל מה שכתב עליה אפשר לכנס בפחות מחצי־עמוד: שהיה אהוב עליה ונסעה עמו לכפר בקייץ, מחמת חולניותו; שמתה עליו בגיל צעיר; שאביו ירש על־ידי נדוניית אמו חצר רחבת־ידיים בסימטת העזים, ובה שני בתים בני קומותיים. בשורות מעטות אלו העביר לקורא הרגשה שרחבות שררה בביתו: שני בתים, גן, שטח רחב בירכתי העיירה וגן שהוחכר. על אביו ר' אביגדור נדון עוד בהמשך. די לומר כאן שבשורות מעטות הדגיש דב“ג את היות ר' אביגדור משכיל, ואת העובדה החשובה מאד שאביו וסבו לימדוהו עברית ואהבת־התנ”ך וקירבוהו מלידתו לציונות.

ואולם ביחס לאמו, ביחס למוצאה, להוריה, לא סיפר לנו דב“ג דבר. ובמה שמסר – לא דייק. בולטת מגמתו להמעיט בשנותיו כאשר הוא דן במות אמו. לפי סיפורו היה בן 10 כשמתה עליו. והרי היה יכול לחשב ולמצוא שאם נולד בסוכות 1886 והיא מתה בט”ו בשבט 1898, כבר מלאו לו 11 שנים וארבעה או חמישה חודשים. אבל הוא לא עשה זאת. יתר על כן, דב“ג לא היה בטוח כלל בשם משפחתה של אמו. פעם כתב פרידמן, פעם ברויטמן ובטופס הרשיון לנישואים שהגיש בניו־יורק ב־1917 כתב “לא ידוע”. ומה פשוט יותר מאשר להביט בתעודת־הלידה שלו? ב־1924 ביקש דב”ג מאביו בפלונסק כי ימציא לו העתק של תעודת־הלידה שלו, ובתעודה זו, השמורה בעזבונו, נכתב בפירוש ששם אמו ברויטמן. וכן ראוי לציין שדב"ג לא סיפר בזכרונותיו כי אביו נשא לו אשה שניה. במכתביו לאביו כינה את אמו החורגת ''דודה'.

באשר לאמו, שיינדל, אף לא זכר דב“ג אם היו לה אחים ואחיות, כלומר, אם היו לו מצידה דודים ודודות. כדי לוודא שהיתה בת יחידה, כפי שכתב בזכרונותיו, היה צריך לחקור ולשאול אצל אחיו ואחיותיו. נשתמר לנו מכתב מאחותו צפורה, הצעירה ממנו בשנתיים ומשהו, שבו כתבה לו ששיינדל היתה בת יחידה. דב”ג זכר היטב שהיה ילד חולני וכי אמו היתה נוסעת עמו בקייץ לכפר, אבל בזכרונו הוא היה הילד היחיד שלקחה עמה לנופש זה, כמו להדגיש את אהבתה אליו. לאמיתו של דבר נלוותה אליהם תמיד אחותו הצעירה צפורה. דב"ג ייחד לעצמו את אהבת אמו כשהדגיש שלא לקחה עמה לכפר גם את אחיו, ולא חישב את הפרשי־השנים שבינו ובין אחיו. בהיותו בן 10, אז נסע בפעם האחרונה עם אמו לכפר – נסיעה שעליה סיפר וכתב – היו אחיו הבכור אברהם בן 19; אחיו השני מיכל היה בן 17 ואחותו רבקה בת 14. כך אין לומר איפוא שאמו זנחה את הקטנים האחרים למענו, אלא נטלה עמה את שני ילדיה הקטנים, אותו ואת צפורה. על אחות זו, כאמור, שכח לספר.

מפליא מכל, שדב“ג לא זכר כלל את מראה פניה של אמו. הוא מספר זאת פעמים אחדות בעצמו: חלום שהיה חולם פעמים אין ספור, בעצם משחר ילדותו ועד ימיו האחרונים כמעט: אמו היתה מופיעה בחלומו והוא היה שואלה “מדוע לא רואים אותך?” הוא היה מבקשה שתקרב אליו, כדי שיוכל לראות סו”ס את פניה ולזכרן. ותמיד היתה קרבה אליו, כמו לגלות לו פניה, אבל ממש ברגע הקריטי גז החלום, ושוב נסתרו פני אמו ממנו לתמיד. וכיצד זה לא זכר דב“ג את מראה פני אמו, את שיערה, עיניה, הבעתה? הן היה ילד בן 11 וחצי כמעט כשמתה עליו. אמו של דב”ג מתה בשעת לידה. אחת־עשרה פעמים ילדה ורק חמישה מילדיה נותרו בחיים. דב“ג בן ה־11 וחצי היה ער ומודע ללידה האחרונה של אמו. ציריה, מכאוביה ומחלתה – הרעלת דם – היו ידועים לו מקרוב. הוא כרך את מותה בעצם מעשה הלידה. ילדים בגיל רך זוכרים את פני הוריהם, ילד בן 11 ודאי שזוכר; מה גם שדב”ג בורך בכוח זכרון נדיר.

כלום לפנינו מקרה של אי־זכירה ואי־ידיעה סתם, ושמא זו דחיקת־זיכרון? כלום אירע משהו שישכיח מדב"ג את שם משפחתה של אמו, אם היתה בת יחידה ואת מראה פניה? ומדוע לא טרח להבהיר לעצמו כל אלה עוד בבחרותו או בבגרותו?

במסגרת התעלומה על שחרותו של דב"ג, מתעוררת תעלומת־משנה, והיא משלח־ידו של אביו, ר' אביגדור גרין. על אמו כתב מעט מן המעט – ובאורח שדווקא הדגיש את אהבתו העמוקה והמתמדת אליה – ואילו לאביו הקדיש שורות רבות יותר. יתרה מזאת, הוא כתב לאביו מכתבים רבים.

גם ריבוי זה בעצם הוא מחסור. איננו יודעים הרבה על ר' אביגדור, אף־על־פי שבדרך־כלל יודע כותב זכרונות לספר על אביו, כאמור, אף על נישואיו לאשה שניה, תוך שנתיים מיום מותה של הראשונה, פסח דב“ג. אבל הוא מוסיף בקשר לאביו פרט מסויים, שראוי להתעכב עליו. דב”ג מתאר את אביו, כמו את סבו, כעורך־דין, פשוטו כמשמעו. במהלך חייו חזר וכתב פעמים אחדות שאביו היה עורך־דין. בטופס הקבלה לאוניברסיטה בקושטא, לפקולטה למשפטים, כתב דב“ג שאביו עורך־דין; וכן בטופס של פוע”צ בארה“ב, ב־1918, במשאל צירי אחדות העבודה לוועידה החמישית, ולבסוף בנוסחאות השונות של זכרונותיו. אנו יודעים שכמעט כל התיאור של ר' אביגדור בספרה של ברכה חבס ‘יחיד ודורו’ שיצא לאור ב־1952 – בא לה מפי דב”ג. וברכה חבס מספרת שר' אביגדור הורשה לטעון בבית־המשפט; שהיה עוטה שכמיה שחורה;

ר' אביגדור גרין, אביו של בן־גוריון

חובש צילינדר וכורך סודר משי לבן, צחור כשלג. לפי סיפור זה הופיע ר' אביגדור כעורך־דין לא רק בבית־משפט השלום בפלונסק, אלא אף במלאווה, הגדולה יותר, שישב בה בית־משפט מחוזי.

ודאי, מכל מקום, שר' אביגדור לא היה עורך־דין, ולא זו בלבד, אלא שבשום פנים גם לא יכול בנסיבות חייו להגיע למעמדו ולאומנותו של עורך־דין. בפלונסק לא היתה גימנסיה – אף לא בימי עלומיו של דב“ג – ור' אביגדור לא יצא ממנה ללמוד במקום אחר. יתר על כן, בווארשה – בעצם, בפולין – טרם נוסדה הפקולטה למשפטים כאשר היה ר' אביגדור נער ובחור. למותר להאריך בעניין זה. די לציין שר' אביגדור היה כותב־בקשות – פוקנטני דוראצה בפולנית – ואומנות זו למד מאביו, סבו של דב”ג, ר' צבי־אריה, שהיה תחילה מורה או מלמד. ר' אביגדור היה איפוא אחד משני כותבי־הבקשות בפלונסק בימי שחרותו של דב"ג. השני היה אביו של יצחק גרינבוים. אולם יצחק גרינבוים לא טען בזכרונותיו שאביו היה עורך־דין, אלא קרא למשלח־ידו בשמו – כותב־בקשות.

מה טעם הדבקות העקשנית של דב“ג בטענה שלא רק אינה נכונה, אלא בעיקר אינה מתקבלת על הדעת? היש קשר בין זה ובין טענתו של דב”ג כי ר' אביגדור היה מנכבדי פלונסק, מפני הקהילה, איש מקובל על כלל הציבור, ובעיקר על הציונים, אף שמעמדו של כותב־בקשות לא נחשב מעמד מכובד? אדרבה, בכינוי פוקנטני דוראצה – שפירושו יועץ פינתי, ווינקל אדבוקאט – נשמעה נימת לגלוג. כלומר, ר' אביגדור לא נמנה על השורה הראשונה של יקירי פלונסק.

התעלומה השניה

מה עשה ובמה עסק דב“ג לאחר בר־מצווה שלו? תעלומה זו נחלקת לשניים, למסגרת לימודיו ולעיסוקיו. באשר ללימודים: דב”ג זכר שחוק לימודיו בפלונסק כלל חמישה “חדרים” ובי“ס ממשלתי. אולם כל מה שזכר ביחס אליהם היה רק זאת, ששני “חדרים” מתוך החמישה היו “חדרים” מתוקנים, או מודרניים כפי שנתקראו אז. כלומר “חדרים” שלימדו בהם גם תנ”ך ודקדוק עברי, או “עברית בעברית”. דב“ג זכר בשמותיהם רק שניים ממלמדיו. הוא לא זכר כלל את מראה ה”חדרים" שבהם למד ולא הקדיש אף שורה אחת לחוויותיו בהן, חוויית־הילד בבית־הספר שכל מחברי זכרונות ואוטוביוגרפיות דווקא מקדישים לה שורות מצויינות ונרגשות. כדי להשלים את החסר בפרק לימודיו של דב“ג לא היה אפשר להיעזר בו־עצמו. מסתבר שלא היתה זו שִכחה מקרית או השמטה מקרית כאשר לא כתב בזכרונותיו על ימיו בבית־הספר. גם על־ידי חקירה ודרישה בראיון אישי לא היה אפשר להציל מפי דב”ג משהו על ימים אלה. והרי כך היה זה מעולם בבן־גוריון, הוא אמר מה שרצה לומר, ומה שאמר אמר פעמים אחדות, בכתב ובעל־פה, ליחיד ולרבים.

כדי להשלים את החסר הייתי צריך לפנות לאחרים ולצרף פרט לפרט. בכך סייע לי מרדכי (מוטל) מיכלסון ז“ל, חבר נעוריו של דב”ג, הגדול ממנו בשנים אחדות, שהלך לעולמו אשתקד.

“חדר” 1 – בבית הקדמי בחצר אביו. היה זה ר' אהרן־מאיר גרוסמן, מלמד דרדקי של רבים מבני פלונסק אז. היה זה כעין הגן העירוני של פלונסק. ילדים רבים ב“חדר” צפוף שבו התגורר המלמד עם משפחתו. מחמת חולניותו החל דב“ג את ה”חדר" באיחור, בן 5, אולי יותר מזה. שנתיים היה אצל ר' אהרן־מאיר, עד שנתו השביעית.

“חדר” 2 – של ר' קרול, אף הוא סמוך לביתו. “חדר” בסימטת העזים, צפוף, סואן ובתוך־תוכה של משפחת המלמד. כאן למד דב"ג שנה, עד מלאת לו 8.

“חדר” 3 – של ר' פייבל אופנהיים, המכונה פייבל מלמד. הלה קיבל תלמידים מעטים ובערבי שבתות לימד תנ“ך ודקדוק. מחמת חידוש זה נחשב החדר לחדר מודרני, אחד מהשניים שציין דב”ג בזכרונותיו. משפחת פייבל מלמד התגוררה בשני חדרים, שאחד מהם פונה ל“חדר” בשעות היום. היתה זו כיתה מרווחת למדי, נקיה, ובעיקר, פטורה מנוכחות משפחת המלמד, מאשתו ומילדיו. ר' פייבל נחשב אחד המובחרים במלמדי פלונסק. דיבורו הרך והשקט הפתיע את תלמידיו, שהורגלו לרעש ולצעקות ב“חדרים” קודמים.

''חדר'' 4 – של ר' שמואל־יוסף לאסק. “חדר” זה מזכיר דב“ג, אגב סיפורו שבו החל את פעילותו הציונית, בהיותו בן 11, וגבה מהילדים קופיקה לשבוע, עד שיהיה בידיהם כדי קניית שקל. לאסק בא לפלונסק ממלאווה, זקנוֹ עבוֹת, לובש קפטן ולו בן יחיד. זה היה יתרון חשוב, לשקט בשעות הלימודים. לימודי ה”חדר" נערכו בחדר מיוחד לכך בקומת־מגורים עליונה במרכז פלונסק. לאסק לימד דקדוק עברי וכך היה זה החדר המודרני השני במסלול לימודיו של דב"ג.

בית־הספר הממשלתי היה לאמיתו־של־דבר מסגרת לשיעורים אחר־הצוהריים, ללימוד רוסית. לימוד רוסית, שכוּון נגד הלאומנות הפולנית, היה לרצון לדב“ג. הוא כתב: “עוד מילדותי נתגבשה בלבי החלטה נחושה לא להישאר בפולין, ומשום כך, החלטתי לא לבטל זמני בלימוד הלשון שלא תהיה נחוצה לי כשאגדל, הפולנית, והסתפקתי בלימוד עברית ורוסית”. בית־הספר הממשלתי היה בקומה העליונה בבניין דו־קומתי. ארבע כיתות למדו בו באותה עת, המתחילים יושבים בשורות הראשונות, הבינוניים באמצע והמתקדמים בירכתי האולם. המלמדים בכל ה''חדרים” היו חייבים לשלוח את תלמידיהם ללמוד רוסית בבית־ספר זה, וכך יכלו להשתתף בטכסים ממלכתיים, כדוגמת יום־הולדת הצאר, וכך יכלו, המלמדים ותלמידיהם לתת הודיה לצאר ברוסית ולשיר לכבודו “אל מלך נצור”.

''חדר'' 5 – עד שהיה לבר־מצווה עבר דב“ג ללמוד אצל ר' איצ’ה־יואל זילברשטיין. לר' איצ’ה־יואל לא היה חדר משלו. הוא לימד תלמוד בבית־המדרש החדש. אצלנו היו קוראים לזה “חוג לתלמוד”. אצל ר' איצ’ה־יואל פגש דב”ג בשלמה צמח, כבחבר לספסל הלימודים.

עם בר־מצווה וקצת לאחר מכן היה מסתיים בדרך־כלל חוק לימודיהם של נערי פלונסק, בימי סבו של דב“ג כבימיו שלו. מכאן ואילך, או שיצאו ללמוד מחוץ לפלונסק, שלא היתה² בה ישיבה ולא גימנסיה, או שהחלו בחיי מבוגרים ובפרנסתם. זה היה מסלול־הלימודים הרשמי של קהילת פלונסק. במסלול זה למד דב”ג עד כה תורה עם רש“י, תנ”ך, דקדוק עברי, תלמוד ומפרשים ורוסית. לו רצה להמשיך בחייו כתלמיד, היה יכול לבלות עוד שנה, שנתיים בבית־המדרש, עם המלמד ר' איצ’ה־יואל, או להאזין לשיחם ושיגם של הבוגרים.

עלינו להזכיר עוד מוסד אחד בפלונסק, שנחשב למוסד על־יסודי, ושמא על “חדר”. בפלונסק לא היתה ישיבה, אבל היה מי שלימד תלמוד באמת. היה זה ר' טוביה קריגר, שצמח אמר עליו: “אין דרגת הוראה עליונה מדרגתו”. ר' טוביה קריגר נחשב לפי צמח “זקן מופלג וגדול הלמדנים בפלונסק”. הוא היה ממעט בתלמידים ולפי צמח “הסתפק בשלושה וארבעה מן המצויינים והמשובחים שבבחורים”. שלמה צמח, בן־גילו של דב"ג, למד אצל ר' טוביה עד מלאת לו 18, ובעצם, עד שעלה לארץ־ישראל בדצמבר 1904.

מדוע לא למד דב''ג אצל ר' טוביה? כלום לא נמצא מעולה דיו, מוכשר דיו, כצמח, ומשום כך לא קיבלו ר' טוביה כאחד מתלמידיו המובחרים? חברו הטוב של בן־גוריון, שלמה צמח, שהיה גם מקנאו, או יריבו, הגדול, אמר כך בפירוש. ב’דפי הפנקס' שלו כתב צמח כך: “מעולם לא היה דוד מצויין בכוחות־מחשבה, לפיכך יצא מבית המדרש. הואיל ולא עלה בידו להסתגל אל השקלא וטריא המופשטת ההגיונית שבתלמוד”. ואם מבית־המדרש, מר' איצ’ה־יואל יצא דב“ג מחוסר כישרון, על אחת־כמה־וכמה מורה כר' טוביה קריגר, הבורר לו רק את המעולים והמובחרים לא רצה בו כתלמיד. דברים אלה כתב צמח בזקנותו כשעשה מן הסתם את חשבונו עם דב”ג. הרי טענתו מגוחכת ואין לה על מה לסמוך. צמח מאדיר את העיירה שלו ומתאר את בית־המדרש של פלונסק כמעט כחוג לפילוסופיה באוקספורד, שדלתו פתוחה רק לפני המצויינים והנבחרים. והרי ר' איצ’ה־יואל היה מלמד זקוק לפרנסת משפחתו, ובית־המדרש מטבעו היה מוסד פתוח מאד ואת השיעורים שמעו מי שרצו והיו פנויים מדאגות פרנסה. אין אני צריך להעיד על כוחות החשיבה של דב“ג ולומר שיכול היה ללמוד תלמוד ככל בחור ישיבה, אף כמו צמח בכבודו ובעצמו. מכל מקום, דב”ג העיד על עצמו שלמד תלמוד ואהבו, ואף ראה בו יתרונות אחדים על התנ“ך, אף כי בעיקרו של דבר העדיף את התנ”ך והירבה יותר לקרוא בו.

אם כך, מדוע לא ביקש דב''ג ללמוד אצל ר' טוביה קריגר? ההיתה זו מעין רתיעה מהתלמוד, כגילום של תרבות העם בגולה; ושמא מאס בדת בכלל? לאחר בר־מצווה כבר לא היה דב"ג ילד אדוק בדתו. בן 7 עברה אותו רוח דתית, נעשה אדוק שבאדוקים ודקדק בכל המצוות. אולם לאחר בר־מצווה חדל להניח תפילין. כאשר נודע הדבר לאביו זעם וסטר לו בפומבי.

לא שוויון־נפש דתי הוא שמנעו ללמוד אצל ר' טוביה. הוכחה בידינו כי דב“ג לא נרתע מלימוד במוסד דתי. כידוע פנה ר' אביגדור ב־1901, כלומר בשנה שאנו דנים בה, לעזרת הרצל בווינה וביקשו לעזור לו בחינוך בנו. דב”ג היה בן 15 כאשר כתב ר' אביגדור להרצל וסיפר לו שיש לו “בן נעלה וחרוץ” שחשקה נפשו בלימודים. אך הנומרוס קלאוזוס סגר לפניו את בתי הספר בסביבתו. ר' אביגדור ביקש מהרצל כי יסייע לו כדי שדב"ג יתקבל לבית המדרש לרבנים בווינה.

ב־1893 יסדו גבירי הקהילה בווינה – בהם משפחת רוטשילד – בית מדרש לרבנים, “איזראליטישה תיאולוגישה לערנאשטאלט”.

רחוב בפלונסק. בסמטה מימין, עמד הבית בו נולד בן־גוריון

מוסד זה נתמך על־ידי הממשלה האוסטרית וקהילות וינה, פראג, למברג ובוהמיה. כלומר די גופים יהודיים, אמונים על צדקה, היו עשויים להיעתר לבקשת הרצל. הרצל קרא כנראה את המכתב, שכן המכתב שנכתב עברית תורגם לגרמנית בלשכתו. אולם אביגדור לא קיבל תשובה. ואכן, משהו תמוה במכתבו: על־סמך מה ציפה כי מוסד אוסטרי רשמי למחצה יקבל כנתמך תלמיד רוסי? ושוב, מדוע פנה לבית המדרש לרבנים?

במכתבו מבאר זאת ר' אביגדור. שכן – כך כתב – גמר אומר לשלוח את בנו לחו"ל “להשתלם במדעים ויעצוני אחדים לשלחו לווינה, כי שם יש גם מרכז לחוכמת היהדות, בית־מדרש לרבנים”. כלומר, התכלית העיקרית היתה השתלמות במדעים, בגימנסיה, השכלה המכשירה לכניסה לאוניברסיטה. בית־המדרש לרבנים היה אולי אמתלה לקבלת תמיכה ואולי אמתלה יפה לעצמה.

ר' אביגדור ובנו פנו איפוא למוסדות־השכלה מחוץ לפלונסק ונכשלו בשל “נומרוס קלאוזוס”. וחשוב מזה, ובכך כנראה הסיבה האמיתית מדוע לא יצא דב"ג ללמוד מחוץ לפלונסק: חסרון־כיס של ר' אביגדור. במכתבו להרצל ביקש ר' אביגדור במפורש כי ישיג לו תמיכה והוסיף “אחרי כי אין בכוחי לפרנס את בני החביב לי כאישון עיני”.

בין השנים 1900 ו־1904, כנראה, לא היה אביגדור איש אמיד או מבוסס, כפי שעתיד בנו להציגו לימים. הוא לא היה איפוא עורך־דין מצליח, בעל בעמיו, בעל אחוזה שבה שני בתים, גן פורח וחוכרים. אביגדור היה איש גא ולפיכך לא היה כותב כי אין ידו משגת לפרנס את בנו האהוב עליו כאישון עינו, אילו באמת השיגה ידו לפרנסת בנו ולהמשך לימודיו. אולי זו התשובה לשאלה מדוע לא למד דב"ג אצל ר' טוביה קריגר. ר' טוביה היה יקרן גדול ולקח שכר־לימוד גבוה במיוחד. תלמידיו היו בני עשירים. זאת אנו יודעים מצמח.

וכך הגענו לחלקה השני של התעלומה השניה: מה עשה דב“ג בפלונסק עד 1904? הוא סיים לימודיו בכל ה”חדרים", שמע מה ששמע בבית המדרש החדש ואצל ר' טוביה לא למד. ודאי שלא למד בשום מקום אחר – עובדה שהביאה אותו לידי זיוף תעודת בגרות, כאשר ביקש להיכנס כתלמיד מן המניין לפקולטה למשפטים בקושטא, ב־1912. מעשה שהתבייש בו כל ימיו ולא הזכירו בכתביו ובזכרונותיו.

יצחק בן־צבי, הוא שסייע לדב”ג בעניין זה. בן־גוריון שלא היה מימיו בפולטבה קיבל תעודה כדת וכדין, כרוכה פתילים ומוטבעת גושפנקאות, חתומה בידי מנהל הגימנסיה הממלכתית בפולטבה, בידי המפקח בפולטבה וכל חברי המועצה הפדגוגית והמזכיר שלה. בן־צבי למד ובגר בגימנסיה זו. טבלת הציונים בתעודתו של דב“ג הציגה אותו כתלמיד מצטיין בבחינות שהתקיימו ב־4 ביוני 1908, לאחר “שלמד ארבע שנים בגימנסיה הממלכתית בפולטבה”. כידוע היה דב”ג בארבע שנים אלה בפלונסק, בווארשה, והחל מסוכות 1906 – בארץ־ישראל. ושמא מחמת כך – שהחל בכתיבת בקשות ונדחף למעשה זיוף – רָחַק מכל דיון בימי תלמודו ולא הזכירם?

אם כך מה עשה דב“ג, במה בילה זמנו בין שנתו ה־14 לשנתו ה־18? גם בתחום זה מספק לנו דב”ג מידע חלקי בלבד. הוא מספר כי היה עסוק באגודת הנוער “עזרא”, שהוא, צמח ושמואל פוקס הקימו בדצמבר 1904. את “עזרא” יסדו להנחיל עברית לבני הנוער בפלונסק ולהפיץ את הרוחניות. למעשה לימדו עברית לבני עניים, לשוליות ולבני־חסידים. לאחר פרעות קישינוב בפסח 1903 אף אספו נערי “עזרא” תרומות לעזרת נפגעי הפוגרום.

יסוד “עזרא”, הפעלת האגודה והדרכתה, ודאי שהיו מעשה ומפעל יוצאים דופן. ואף־על־פי־כן הפעילות ב“עזרא” לא היתה יכולה לתפוס אלא רק חלק מזמנו, ובעצם, לא יותר משעתיים, שלוש ביום, ואף הן בשעות אחר־הצוהריים והערב. הרי השוליות ובני־עניים היו טרודים בפרנסתם בבקרים. מה אם כן עשה דב"ג בבוקר, וכיצד בילה זמנך כל היום?

ידוע לנו כי קרא ספרים. דב“ג מספק לנו מידע על כך. אילו ספרים קרא? הרבה ספרי דעת, סיפורת ושירה. בעברית קרא מיצירות פרץ, סמולנסקין, ברוידס, י”ל גורדון, אחד־העם וברדיצ’בסקי. משל ברדיצ’בסקי קרא הכל – מחקר, רשימות וסיפורים. מאמרי ברדיצ’בסקי הרשימוהו יותר ממאמרי אחד־העם. לבנו כתב דב"ג שהיה מעריץ של אביו. ברוסית התרשם מקריאת טורגנייב, דוסטוייבסקי וטולסטוי. שני הספרים שעשו עליו “רושם כביר” היו ‘אהבת ציון’ ו’אוהל הדוד תום'. את שניהם קרא בעברית. ספר שלישי שהרשימו מאד, ברוסית, היה ‘התחיה’ לטולסטוי.

הנוכל לתאר לעצמנו את דב“ג מבלה ארבע שנים בפעילות באגודת נוער ובקריאת ספרים בלבד? מבין חבריו, ידוע לנו רק צמח שהוריו העשירים היו יכולים להרשות לעצמם שיתפנה ללימודים – בנוסף לתלמוד למד גרמנית – ול”עזרא“. האחרים, כמו שלמה לביא הוצרכו לעבוד למחייתם, לרוב במחיצת הוריהם. לביא היה פעיל ב”עזרא" וסייע להוריו זקניו במאפיה ובמלאכות אחרות.

במה יכול דב“ג לעבוד? מה עשה לפרנסתו? הרי ר' אביגדור היה מטופל בבת רווקה מבוגרת, בבן לא כל־כך מוצלח ובן בכור שכבר נשא אשה ועסק בענייני ציבור ועדיין לא התפרנס. כל אלה היתה פרנסתם עליו, לבד מפרנסת דב”ג והבת הצעירה צפורה. ואין לשכוח כי לאשתו השניה היו בן – שעבד בווארשה – ובת שאף פרנסתה על צוואר אביגדור.

ובכן, לא אדע מה עשה דב“ג ובמה עסק. הרי הוא עצמו לא טרח לספר לנו, ולו ברמז. לא נותר אלא להרהר באפשרות שאף הוא, כרוב חבריו בני גילו ב”עזרא“, סייע למלאכת אביו, בכתיבת בקשות. כלומר, כמו שלמד אביו את מלאכתו מסבו, ר' צבי־אריה, למד דב”ג כתיבת בקשות תוך כדי סיוע לאביו. אפשרות אחרת: שעבד אצל בעל־מלאכה. פלונסק היתה משופעת בחייטים. אולם אין אפשרות זו מתקבלת על דעתי. ר' אביגדור לא היה מסכים לכך. ועוד: לו למד דב"ג מלאכה כלשהי היה מזכיר זאת, כמדומה. מכל מקום, ידוע לנר בוודאות שלא הצטיין בחוכמת־כפיים. ידיו כביכול לא נועדו לשום מלאכה. זאת אנו יודעים ממקורות אחרים, אך גם ממנו עצמו. לא עלה בידו לקבל הקלה בבחינות הכניסה לבית־הספר הטכני בווארשה; הקלה זו ניתנה לשוליות בבתי־מלאכה. לו עסק במלאכה כלשהי, ודאי היה זוכה באותה הקלה. הקיצור, הוא לא היה בעל־מלאכה.

ההרהור על האפשרות שהיה מסייע לאביו בכתיבת בקשות נקשר עוד בהרהור אחר. שמא דבק כל־כך בגירסתו שאביו וסבו היו עורכי־דין, מפני שהוא־עצמו כבר החל בכתיבת בקשות. וכמו שלא היה יכול להודות בכך שהוא עצמו עסק בזה כך לא יכול לומר זאת על אביו וסבו. כלומר, בלא שאמר זאת, אולי התכוון דב“ג לומר שהיה עורך־דין מבטן ומלידה. הרי זה היה משלח־היד שנשא עיניו אליו; זה היה המקצוע שנועד לשמש בסיס לשליחותו הציבורית והלאומית. יש להדגיש כי בן־גוריון לא שאף להיות עורך־דין ותו לא. אבל הוא רצה שעריכת־דין תהיה לו בסיס כלכלי, שממנו יגיח לשליחותו הלאומית, ליעודו האישי. דב”ג לא אמר כך במפורש, אבל מכתביו אינם מניחים מקום לטעות בכוונתו זו. כבר בינואר 1907, חודשים מעטים לאחר עלותו לארץ, כשנפגש עם נשיא ההסתדרות הציונית וולפסון, ציין את הצורך לכונן מוסדות־ביצוע בארץ־ישראל באורח חוקי ורשמי ולצורך זה נדרשו משפטנים. במאי 1907, בוועידה השלישית של פועלי־ציון, אמר כי יש להפנות את הנוער ללמוד משפטים בקושטא. כשהיה בסג’רה התחיל ללמוד ערבית אצל מורה פרטי, בין השאר, מפני שחשב כי עורך־דין בארץ־ישראל, המבקש להרבות לקוחות, חייב לדעת ערבית. במכתביו לאביו מסג’רה הוא מבהיר היטב כי אין לו עצמו נטיה וחפץ להיות חקלאי. לאביו כתב שהוא יודע “מה אני צריך ויכול לעשות” וכוונתו ברורה – ללמוד משפטים. כיוון שהביא בחשבון שאביו יתקשה לפרנסו בלימודיו, כתב ב־1911 לד"ר טְהוֹן, ביקש הלוואה מהמשרד הארצישראלי ביפו, והבטיח שיפרע אותה ממשכורתו. כלומר, משכורת שיקבל כמשפטן במשרד הארצישראלי גופו.

ושוב, בעשותו בלונדון בשליחות אחדות־העבודה ב־1920 וב־1921, הוא כותב לאביו שבכוונתו להשלים בלונדון חוק לימודיו במשפט, כדי שיוכל לקבל רשיון עורך־דין בארץ־ישראל ולפתוח משרד. אפילו לאחר שנבחר כמזכיר הסתדרות העובדים הכללית, אין הוא מרוצה מבסיסו הכלכלי, באשר משכורתו משתלמת מקופת הציבור. הוא עושה מאמצים אחדים לקבל רשיון עורך דין ממשלת המנדט.

התעלומה השלישית

ולאחרונה: מתי צירף דב"ג, כלשונו, את הסוציאליזם לציונות שלו? מתי נעשה לסוציאל־דמוקרט, כלומר מרכסיסט־ציוני? לשון אחר: מתי נעשה לפועל־ציון?

אנשי העליה השניה נהגו לקשור את כל האירועים בחייהם במועדים מפורסמים, חגים או מאורעות. כך, למשל, אין כמעט איש מאנשי העליה השניה, שלא עלה לארץ באיזה חג. נשאל בן־צבי מתי עלה? – בפסח. דב“ג – בסוכות. זה בחנוכה וזה בפורים. כך גם נישאו או נולדו. וכך נמצא אנשים שנולדו בראש־השנה, נעשו סוציאליסטים בט”ו בשבט, נשאו אשה בפורים, עלו לארץ־ישראל בפסח והשתתפו בוועידות יסוד בסוכות, בשמחת־תורה, במתן־תורה וכו'. לפי כלל אחר, התחוללו כל הדברים האלה במועדים של מאורעות מחרידים. אנשי פועלי־ציון מפלונסק טענו שדב“ג יסד מפלגה זו בפלונסק בעת פרעות קישינוב. מדוע נחרת מועד זה כל כך בזכרונם? מפני שפועלי־ציון והגנה־עצמית ירדו לפלונסק כרוכים זה בזה. וכיוון שהפוגרום הנודע אירע בפסח 1903 לא היו צריכים להתאמץ הרבה כדי לזכור מתי נוסדו פועלי־ציון בפלונסק – בפסח 1903. דב”ג לא תיקן, גם לא כתב באיזה תאריך, או מועד, נעשה סוציאליסט. כלומר, רק בשאלון לצירי הוועידה החמישית של אחדות־העבודה, ב־1927, כתב שנעשה חבר פועלי־ציון ב־1904.

לדעתי אין ספק ששני תאריכים אלה, 1903 ו־1904, מוקדמים מדי, ויש בהם ביטוי לעוד תכונה אחת של אנשי העליה השניה: להקדים את תחילת דרכם. כמו תחרות שררה ביניהם: מי קדם למי, מי עלה ראשון, מי שמר ראשון, מי כבש עבודה ראשון ומי הקדים להיות סוציאליסט.

כמה הוכחות מבוססות עמנו שדב“ג לא נעשה פועל־ציון לפני המחצית השניה של 1905. קודם־כל, הרי מרגע שהוא עצמו נעשה פועל־ציון, גם “עזרא” שלו נהפכה לפועלי־ציון ולהגנה־עצמית. וביתר דיוק, הוא הפך את “עזרא” מאגודה ציונית סתם, לאגודה ציונית־סוציאליסטית המתמסרת להגנה־עצמית. אם כך, לא היה הדבר ב־1904. שכן, בחג שבועות – מאי 1904 – נאם דב”ג באוזני חברי “עזרא”, בבית־המדרש החדש בפלונסק, כנואם יחיד. הוא דיבר על מתן־תורה וערכו לקיום העם היהודי והציונות. דבריו העידו עליו שקרא יפה ספרי פילוסופיה, ביחוד בתורת המידות לשפינוזה, ולא ספרות סוציאליסטית.

ואכן, סביב בית־המדרש בפלונסק, סביב פלונסק כולה, סערו הרוחות. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית התפלגה לבולשוויקים ולמנשוויקים; ה“בונד” פרש מהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית ותבע לעצמו אוטונומיה והכרה כ“נציג הפרולטריון היהודי”; באגודות פועלי־ציון ברוסיה התחולל הוויכוח בין מחייבי המאבק הפוליטי ובין שולליו. הקיצור, העולם היהודי געש במערבולת זרמים ובני־זרמים שהתנגשו והתחברו, ציונים ולא־ציונים, ציוני־ציון וציונים טריטוריאליים, סוציאליסטים יהודים אנטי־ציוניים וסוציאליסטים ציוניים, סוציאליסטים־ציוניים־טריטוריאליים וסוציאליסטים ציוני־ציון. אף שמץ מכל זה לא חדר ל“עזרא” בבית המדרש ולא בפלונסק. בפלונסק היו אז רק ציונים ומתנגדיהם, חסידים ומתנגדים. אומנם היתה פלונסק רחוקה 75 ק“מ בלבד מווארשה, אך למעשה היתה רחוקה ממנה דור שלם. מבחינה זו היתה פלונסק בירכתיה הנידחים של הפרובינציה. מבין הרוחות החדשות שנשבו באירופה המזרחית הגיעה רק הציונות לפלונסק. וכאשר סערו הרוחות בכל רוסיה ובפולין, דיבר דב”ג בבית־המדרש של פלונסק על “עם אתה בחרתנו”, על “בחירת ישראל” והתווכח עם שפינוזה. הוא דיבר על שליחות העם היהודי להפיץ בעולם את תורת משה והנביאים, ועדיין רחוק היה מלזהותה, במלואה או בחלקה, עם התורה הסוציאליסטית.

שלמה לביא כתב כי ב־1904 עדיין לא הגיעה המלה סוציאליזם לפלונסק. והראיה: כל חברי “עזרא” שעלו לארץ עד המחצית השניה של 1905 היו בארץ לחברי הפועל־הצעיר, ואילו מי שעלה לאחר־מכן, ובעיקר לאחר עליית דב“ג, היה פועל־ציון. למעשה, מתשעה מייסדים של הפועל־הצעיר במחצית 1906, ארבעה היו חברי “עזרא” מפלונסק, שעלו לפני דב”ג: צמח, לביא, כבשנה וטאוב. ומותר להרהר שאילו עלה דב“ג עימם, היה אף הוא בהפועל־הצעיר. הפלונסקאים שעלו עם דב”ג ולאחריו, כבר היו פועלי־ציון. וכך, בתארו אסיפת פועלים בפתח־תקווה ב־1906 סיפר יחזקאל בית הלחמי על המפנה שחל בפלונסק: “במקום בני־ציון באו כעת פועלי־ציון, פרולטריון לפלשתינה”.

אם כך, ברור שב־1904 לא נעשה דב"ג סוציאליסט. אף לא בתחילת

1. שכן בינואר 1905 היה דב“ג בווארשה והיה בגדר עד, עד ער ומתעניין, למהפכת 1905. במכתב מ־2 בפברואר אותה שנה, אל שני ידידיו בפלונסק, תיאר את המהפכה כ”רבולוציה" במרכאות. כלומר, בהסתייגות כלשהי. מרגע שהחלה המהפכה ב־27 בינואר, עד שהסתיימה לאחר ימים אחדים, היה דב“ג מהלך ברחובות המסוערים של ווארשה וחוזה במאורעות, בהתנגשויות בין הסוציאליסטים וכוחות הממשלה, במעשי ההרס. באסיפות התעמולה, ולבסוף, במעשי הדיכוי וההרג של הקוזקים. במכתבו לשני ידידיו בפלונסק, אמד את מספר החללים במהפכה ב”שש־שבע מאות איש לערך“. לא הגוזמה מעניינת כאן, אלא ריחוק־הדעת. דב”ג אינו מעיר אם מחיר הדמים רב או מעט, נחוץ או מיותר. אין בתיאורו את המהפכה שום נימה של הזדהות עם המהפכנים או עם הממשלה. הואיל ומשטר הצאר היה שנוא עליו כעל יתר היהודים, מתמיהה לכאורה האובייקטיביות הצוננת שלו. היא יכולה להתבאר רק על סמך זה שלא ראה במהפכת 1905 בפולין מהפכה שלו, מאבק של העם היהודי. ומשום כך אולי טרם צירף לציונות את התורה הסוציאליסטית, אלא עדיין גרס הפרדה.

ה“בונד” והמפלגות הסוציאליסטיות בפולין הן שנשאו את נס המהפכה. ה“בונד” היהודי היה חשוב מאד במהפכת 1905. מ־400 אלף הפועלים ששבתו ברוסיה הקיסרית בינואר 1905, כ־100 אלף שבתו בפלך הפולני פיוטרקוב, שעיר בירתו לודז‘; 47 אלף שבתו בווארשה ו־43 אלף בריגא־דווינסק. אם נזכור שבחבל הצפון־מערבי של רוסיה הקיסרית היו היהודים רוב בעיירות (58.2%) ובערים (52.6%) ו־43% מכוח העבודה שבהן, נבין שבווארשה, לודז’ וריגא־דווינסק רוב הפועלים המהפכנים־בכוח היו יהודים חברי ה“בונד”. ואכן, במחוזות שה“בונד” היה חזק בהם, שם גם גברה המהפכה. מותר איפוא להניח שבווארשה, לודז‘, ריגא ובפלך גרודנו היו היהודים רוב המפגינים ואולי אף עמדו שם בראש המהפכה. וכך, כאשר כתב דב"ג לשני ידידיו בפלונסק כי "שמע על שביתות הפועלים בלודז’, בקייב ועוד" ידע היטב מה רב בהן חלקם של הפועלים היהודים ושל ה“בונד”. בווארשה ראה במו־עיניו את הקוזקים שוטפים על סוסיהם לתוך המון המפגינים ברחובות היהודים.

היה ברור לדב“ג כי המרד הפולני אינו המרד שלו: שהמהפכה ברוסיה אינה המלחמה שלו; צער רב הצטער על שיהודים לוחמים ונופלים במרד ומהפכה לא־להם. מה הפלא שה”בונד" נעשה לו תוך זמן קצר לאויב ראשון במעלה.

גם במארס ובאפריל 1905 טרם נעשה סוציאליסט. בסוף מארס בא דב“ג בדברים עם מרכז ציוני־ציון שנוסד בווארשה במסגרת ההכנות שעשה אוסישקין להיאבק בטריטוריאליסטים לקראת הקונגרס הציוני ה־7. בשובו לפלונסק נרתם דב”ג באפריל ובמאי למאמץ של ציוני־ציון, חיזק את “עזרא” והעשיר את ספרייתה. הוא אף נאבק להגברת הייצוג של הצעירים בוועד המרכזי של ציוני פלונסק, והצליח. מחמשת חברי הוועד היה הוא במקום השני.

גם במאי וביוני 1905 לא נעשה דב“ג סוציאליסט. זאת אנו יודעים. דב בורוכוב סבב ברוסיה ובפולין בשליחות אוסישקין, לארגן את ציוני־ציון הסוציאליסטים לקראת הקונגרס ה־7, למאבק נגד הטריטוריאליסטים. בורוכוב הגיע לווארשה ב־7 במאי ונשאר בה עד 2 ביוני. הוא נפגש לשיחות אחדות עם ה”ארבייטער ציוניסטן". עם טבנקין ואחרים. עקב פגישות אלו כתב עליו טבנקין “הוא נהפך למנהיגנו”. ביקורו של בורוכוב עורר את החוגים שהיו אחר־כך להתאגדות הכל־ארצית של פועלי־ציון בווארשה ובפולין.

לוא היה דב“ג פועל־ציון כבר במאי 1905, היה פוגש מן הסתם בבורוכוב. אך ידוע לנו בוודאות שהשניים לא נפגשו אז. נכון, במאי וביוני היה דב”ג בפלונסק, אבל אין ספק שכמו שהיה נוסע לווארשה למרכז ציוני־ציון יכול היה לנסוע לפגישות עם בורוכוב. יש לזכור כי פלונסק היתה שכנה לווארשה.

יש איפוא לשער שדב"ג נעשה פועל־ציון רק אחרי אוגוסט 1905, כלומר אחרי הקונגרס הציוני ה־7 ואחרי שפועלי־ציון ברוסיה ובפולין כבר החלו בהתארגנותם הכל־ארצית.

מדוע אם כך קשרו פועלי־ציון בפלונסק את תאריך ייסודם כמפלגה בפוגרום קישינוב, כלומר ב־1903? ובכן, המחצית השניה של 1905 היתה מסוערת מאד, בשל פרשת הקונסטיטוציה. באוגוסט הוכרז מצב חירום ומצב צבאי. בפולין פרצו שביתות והפגנות של שוחרי החוקה בכלל ושוחרי עצמאות פולין בפרט. היה חשש שהממשלה תארגן פרעות ביהודים כדי להפנות כבעבר את זעם ההמונים אל היהודים. בשנת 1903 לא היו פרעות בפולין, ואולם ב־1905 חששו שפרעות יפרצו דווקא בפולין וכל החוגים היהודיים, ציונים, סוציאליסטים־ציונים וה“בונד” נתנו ידם לגיבוש קבוצות הגנה־עצמית. ואכן בפרוץ פרעות שעיקרן בז’יטומיר, ביאליסטוק, קרץ' ואודיסה, נתקלו הפורעים בהגנה־עצמית. כך התפרסמה קישינוב שוב. ב־1905 הזהירו היהודים מפני קישינוב חדשה. כאשר נפקדה קישינוב באוקטובר 1905 נהדפו שם הפורעים על־ידי יהודים חמושים. זה קיבל פרסום מיוחד. היתה זו איפוא מהדורת קישינוב 1905 שנתחלפה לפועלי־ציון בפלונסק בקישינוב של 1903. אם כך, הרי יש יסוד להניח שדב”ג צירף את הסוציאליזם לציונות שלו אך זמן קצר לפני אוקטובר 1905, ובאוקטובר 1905 הפך את “עזרא” לסניף פועלי־ציון ולקבוצת הגנה־עצמית בפלונסק.

מה חשיבותן של ארבע השנים הנעלמות? קודם כל בעובדה שבשנות העיצוב שלו, שנות החניכה שלו, גדל דב“ג בעיירה סגורה, וכך היו נעוריו מוגנים. הוא לא היה חשוף להשפעות חדשניות בתרבות ולא לסערה החברתית והפוליטית שהשתוללה מחוץ לעיירתו והשפיעה כל־כך על בני דורו ברוסיה. וכך, כאשר חבריו־לדרך בעתיד – בן־צבי, טבנקין, זרובבל, ניר ואחרים – כבר היו סוציאליסטים ותיקים היה דב”ג פועל־ציון ירקרק. בן־צבי היה ממייסדי ועידת פולטבה האזורית וועידת פולטבה הכל־ארצית, כאשר דב“ג עשה את ראשית צעדיו בפועלי־ציון; טבנקין היה בן 15 כאשר השתתף באסיפת אחד במאי של ה”בונד“, בגיל זה עסק בן־גוריון בהנחלת בהנחלת עברית במסגרת “עזרא”. כאשר פגש דב”ג את חבריו בפועלי־ציון בווארשה כבר היו להם שמות מחתרתיים, ואילו דב"ג לא נמצא חשוב דיו שיומצא לו שם־מחתרת. לאמיתו של דבר הוא היה סוציאליסט רק כשנה אחת בטרם עלה לארץ בספטמבר 1906.

בן־גוריון התגבש בעיירה יהודית־ציונית והעברית היתה השדרה העיקרית לעולם התרבות והאידיאות שלו. רעיון התחיה והחידוש שלו נרקם בעברית. ואם השפה היא כלי התרבות, היה בן־גוריון כאותם הבאים בעליה השניה, שעלו לארץ בני 17 ו־18 וכל מיטענם לימודי ה“חדר” ובית המדרש.

הכיצד היטיבו נערי העיירה לדעת עברית מילדי ארץ־ישראל או ישראל? שמואל יבנאלי, למשל, עלה לארץ בן 17, והעברית שלו היתה טובה ומדוייקת לא־פחות מלשון של כל דוקטור ישראלי בחוג ללשון עברית באוניברסיטה זו או אחרת בארץ, וקרוב לוודאי שאף טובה ממנה. מה עשה את בני העליה השניה, בוגרי ה“חדר” ובית־המדרש משוכללים ועמוקים בעברית שלהם, ובעצם בתרבותם היהודית, יותר מהנוער הישראלי הלומד במוסדות חינוך והשכלה כה משוכללים ומסועפים? כמדומני יש לכך מענה אחד: בעיירה למדו הילדים עברית על ברכי הוריהם, על ברכי מלמדים שהיו כחלק מהמשפחה. בן־גוריון מספר שסבו ואביו לימדוהו על ברכיהם, והוא הדבר ביבנאלי, לביא, ברל כצנלסון ושכמותם.

לא לפלא הוא, איפוא, במי בחר בן־גוריון כביהודי הגדול בדורו. היה זה ביאליק, אף הוא בן העיירה הסגורה.

ב־1934 כתב דב"ג לנציב העליון, לוואוקופ:

ביאליק היה המשורר הגדול שלנו מאז החורבן, ומחוץ לנביאים ומשוררי התהילים הוא אדון הלשון העברית בכל הזמנים […] אין יהודי אחר בדורנו שהיתה לו השפעה עצומה כזו על חיי עמו […] הוא היה בעינינו נושא המורשה של האומה, של האידיאלים והשאיפות שלה. הגורל עשק מאתנו […] את ביאליק, את היהודי הגדול ביותר בדורנו.

• אסנת קליימן
• יוסי לבנון
• דניאל פריש
• גידי בלייכר
• רחל זלוביץ
• מרגלית נדן
• עדנה הדר
• שולמית רפאלי
• בתיה שוורץ
• עמינדב ברזילי