א    🔗

‘פֶּרֶט’ הוא קובץ ספרותי חד־פעמי, שהופיע בווינה בראשית שנת תרפ"ד בעריכתו של ג. שופמן ובהוצאת א.י. שטיבל.¹ נכללו בו סיפורים ושירים בלבד, ללא רשימות, ללא ביקורת וללא דברי עיון. מבחינת פועלו של שופמן כעורך, יותר משיש בו המשך לירחון ‘גבולות’ (וינה תרע"ט), יש בו המשך לקובץ ‘שַלֶכֶת’ (לבוב, תרע"א); מפני שב’שלכת' היה שופמן עורך יחיד ויכול היה לעצב את הקובץ לפי טעמו ותפיסתו, מה שאין כן ב’גבולות', שצבי דיזנדרוק היה שותף לעריכתו.²

לשופמן היתה דיעה ברורה על טיבו ואופיו של קובץ ספרותי, שהשתדל למַמְשה בקבצים שערך. עיקרה, בהיעדרן המוחלט של רשימות ביקורת, שלא נפקד מקומן משום קובץ ספרותי אחר, ושמירה קפדנית על אופיו הספרותי “הטהור” של הקובץ. מובן, שהשמירה על אופי זה קלה יותר בקובץ מאשר בכתב־עת, אולם דומה שבשביל שופמן דין אחד היה לשניהם. אף־על־פי ששופמן עצמו כתב לא מעט דברי־ביקורת, היתה דעתו על המבקרים ‘המקצועיים’ שלילית ביותר, וכל אימת שנזדמנה שעת־כושר לא נתן להם דריסת־רגל בקבציו.³ גם ישיבתו הרחק ממרכזי הפעילות התרבותית העברית איפשרה לו להרחיק מן הקובץ מאמרים בנושאים אקטואליים ולמנוע פירסומם של פולמוסים ותגובות בשאלות העומדות על הפרק.

היעדרה של הצהרה פרוגראמאטית, שכרגיל נהוג לפתוח בה קבצים ספרותיים חדשים, ממחיש את האופי שרצה שופמן לשוות לקובץ שערך: על הסיפורים והשירים לדבר בעד עצמם.

השוואה קצרה של ‘פרט’ לכתבי־העת של התקופה, תבליט ביתר בהירות את מגמותיו של שופמן בקובץ זה. במרבית כתבי־העת היתה הספרות תוספת לעיקר, ביחוד באלה שהוצאו לאור על־ידי תנועות או מפלגות (‘הפועל־הצעיר’, ‘התורן’, ‘הדואר’, ‘העולם’, ‘העובד’); באחרים, חשובים ורבי־כמות, היתה הספרות מדור מרכזי, אולם בצידם של מדורים אחרים (‘התקופה’ ו’השילוח' שנתחדש בתרפ"ד בירושלים). גם כתבי־עת שהספרות היא מרכזם נתנו מקום לפובליציסטיקה, לפולמוס ולביקורת והיו מגמתיים ובעלי־פניות בבחירת המשתתפים, בחומר הספרותי ובנקיטת עמדה (‘הדים’, ‘קולות’, ‘דפים’). כתבי־עת אחרים הוקדשו לנושאים הקרובים לספרות היפה, כגון "עין־הקורא', שעניינו היה בביקורת ובביבליוגראפיה. כתב־עת שכלל סיפורים ושירים בלבד לא היה בנמצא.

תיאור מפורט של הנעשה מאחורי הקלעים בהוצאתו של קובץ זה לאור, בחינה מדוקדקת של הרכב משתתפיו, של נעדריו ושל תוכנו, יש בהם כדי לגלות את פניה האחרות של העשייה הספרותית בתקופה זו, מזווית ראיה נוספת ובלתי שיגרתית. אין זה קובץ לוקאלי ואין הוא מגלם את הקו הרשמי האופנתי, ששלט בספרות העברית באותן שנים, אלא ייחודו בטעמו האישי של שופמן. זהו קובץ המראה אפשרות אחרת למהלך הספרות העברית, שביל נוסף, ליד דרך המלך.

 

ב    🔗

שופמן רצה להקים במה לכוחות צעירים ולסופרים שאותם העריך ושלפי דעתו לא מצאו את מקומם הראוי בבמות הספרותיות הקיימות ובדעת הקהל הספרותית. הוא רצה להראות, שיש גם דרך אחרת בצד המסלול הקבוע, שעורכי הכמות הספרותיות הקיימות והחדשות הולכים בו. העדפותיו לא עלו בקנה אחד עם ההערכות “הרשמיות” המקובלות, והוא רצה להבליטן ולהציג אפשרויות נוספות להרכב משתתפים, לתכנים ולצורות הבעה ועל־ידי־כך לשנות את המפה הספרותית המקובלת.

יש בקובץ זה מעין תשובה לקו הרשמי של הרכב־משתתפים, שהיה נהוג בכל כתבי העת האחרים. כאן מולכים בכיפה סופרים ומשוררים, שבכתבי־עת אחרים הם שניים במעלה, או שהשתתפותם נדירה בהם או חסרה בכלל. לעומת זה נעדרים כאן, במחשבה תחילה ומתוך מגמה מכוונת, אותם “פני הספרות”, שלפי המקובל אי אפשר היה בלעדיהם. אין משתתפים כאן ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן, עגנון ואחרים.

יש לציין, שביאליק, פיכמן וטשרניחובסקי לא השתתפו גם ב’גבולות', אולם שם, לפחות, פנו אליהם (דיזנדרוק) בבקשה להשתתף, והסירוב היה, איפוא, מצידם. אם כי יתכן שהפניה נעשתה בלחצו של דיזנדרוק ושופמן אנוס היה לקבל דעתו מפני דרכי שלום. יש רגליים לסברה, כי גם ‘שלכת’ תוכנן בראשונה ללא השתתפותו של ביאליק, ורק ברגע האחרון חזר שופמן והפציר בביאליק בלשון נמרצת שיקח חלק בקובץ זה, ומשנענה לו ביאליק (לאחר קשיים מרובים) פתח שופמן את הקובץ בשירו, כדי לשוות לו יוקרה גדולה יותר בדעת הקהל.⁴

לשופמן היו “חשבונות” ישנים עם ביאליק עוד מהתקופה בה ערך, שינה והוסיף לסיפורו “קטנות” (תרס"ד)⁵ ולאחר מכן בשעה שנתפרסמה ביקורתו האירונית על ‘רביבים’ קובץ א' (‘טעות נעימה’). שממנה נפגעו מאד גם ברנר וגם שופמן.

14 סופרים השתתפו ב’פרט' (להוציא את שופמן עצמו) ורק וולפובסקי פירסם שני דברים. זימונם של סופרים אלה בכפיפה אחת אינו מיקרי ואינו סתמי, אלא מכוון ונבחר בקפידה. לרובם יש סימני־היכר משותפים, ההופכים אותם ל“חבורה”, אף־על־פי שצדדי־שיתוף אלה אינם בולטים לעין מיד, ואלה הם: היכרות עם שופמן באחת מתחנות חייו הקודמות (תקופת שירותו בצבא, שהותו בלבוב או בווינה) וקשר עם ברנר. יש מן הסופרים שקויימו בהם שני התנאים כאחד, ביחוד אלה שההיכרות עמהם נעשתה בלבוב בשעה ששופמן וברנר היו יחד (ח.ש בן־אברם; אשר ברש), ויש שהקשר עם שופמן ועם ברנר כאחד היה מורכב יותר. מנחם פוזננסקי, הכיר את שופמן ואת ברנר בלבוב, אולם שופמן לא זכרו מתקופה זו, והקשר ההדוק שהיה ביניהם, כשזיכרו של ברנר הוא שמקשרם, התנהל בכתב, עד לפגישתם פא"פ בווינה בשנת 1925. אהרן צייטלין היה ילד בשעה ששופמן וברנר היו (כל אחד לחוד) בהומל, אולם ‘זכות’ אביו, הלל צייטלין, שהיה מבני חבורתו של ברנר ושאותו הכיר שופמן בתקופת הצבא שלו, היא שעמדה לו להיספח אל חבורת סופרי ‘פרט’, מלבד זה שהה בארץ בתקופה שבה נרצח ברנר והיה עֵד לכל מה שהתרחש. גם לאלישבע עמדה זכותו של בעלה, שמעון ביחובסקי, מידידי הנעורים של ברנר, ומי שעמד בקשרים גם עם שופמן ביחוד בתקופת ‘המעורר’, להימנות עם חבורת הסופרים שריכז שופמן מסביב ל’פרט'.

לקבוצה זו, הכוללת חמישה סופרים, שקיימה את “הדרישה” הכפולה: היכרות עם שופמן וקשר עם ברנר כאחד, משתייכים שני סופרים נוספים, שהיה להם קשר עמוק לברנר ללא היכרות אישית עמו: דוד שמעוני, ששופמן הכירו בתקופת הצבא שלו, שעלה לא"י סמוך להירצחו של ברנר ונעשה אחד ממבטאי צער־האומה לאחר מותו; דוד פוגל, ששופמן הכירו בווינה בימי המלחמה, קירבו אליו ואף פירסם מראשוני שיריו ב’גבולות‘, וברנר, שהיה שותף לו בהערכתו, פירסם ב’האדמה’ ביקורת אוהדת לשיריו.

יש מן המשתתפים המקיימים רק אחד משני התנאים הללו: היכרות אישית עם שופמן: א.צ. גרינברג (מתקופת לבוב); יעקב הורוביץ (מתקופת וינה):⁶ וא.י. שטיבל (שתמך בשופמן); או זיקה לברנר: מ.ז. וולפובסקי, שהיה ידידו הקרוב של פוזננסקי וממנו ‘נדבק’ בהערצת ברנר, שזכה להכירו רק זמן קצר לפני מותו, וכמוהו, כנראה, גם ש. הרברג.

יוצאים מן הכלל בחבורה זו, המלמדים על הכלל, הם אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי. את הראשון, הכיר כנראה, שופמן רק מתוך כתיבתו, ולא קדמה לה היכרות אישית, ואת השני ‘סיפח’ לחבורת משתתפי ‘פרט’ בתיווכו ובהמלצתו של אשר ברש, שהיה שושבינו הספרותי של שלונסקי בארץ־ישראל, לשניהם לא היה קשר מיוחד לברנר. ואמנם, לא ארכו הימים ונתגלע הקרע בינם לבין שופמן, שמקורו בעיקר במערך נפשי שונה, ושנצטרפו לו גם הבדלים שבאופי ותנאים שהזמן גרמם. עם שטיינמן פרץ הריב עוד באותה שנה, והֵדו נשמע בהערות ביקורת “קטלניות”, שנדפסו בכתב העת ‘קולות’ שבעריכתו (ראה להלן), ועם שלונסקי – מקץ שנים לא רבות בתקופת ‘כתובים’ ו’טורים'.

אופיו “הקוסמופוליטי” של ‘פרט’ בניגוד לאופיים הלוקאלי של כמה מכתבי־העת שהופיעו באותה תקופה, מתבטא גם במקומות מושבם של המשתתפים בשנים שבהם נערך והופיע, אם כי עובדה זו נתונה היתה, כידוע, לשינויים רבים ותכופים בשל הניידות של האנשים. המשתתפים מתחלקים לשתי קבוצות שוות כמעט: אלה שישבו באותו זמן בארץ־ישראל ואלה שישבו מחוצה לה. בקבוצת אנשי ארץ־ישראל היו 6 סופרים: שמעוני, פוזננסקי, וולפובסקי, שלונסקי, ברש והרברג. בקבוצה האחרת היו 8 סופרים (ויחד עם שופמן עצמו – 9): ח.ש. בן־אברם ואלישבע (רוסיה); דוד פוגל ויעקב הורוביץ (וינה); אהרן צייטלין ואליעזר שטיינמן (וארשה); א.צ. גרינברג (ברלין): א.י. שטיבל (קופנהגן).⁷

כל משתתפי ‘פרט’ חתמו בשמם המלא, להוציא את הפסיבדונים: א.י. גוסלבסקי, הוא אברהם יוסף שטיבל, המו"ל של ‘פרט’, שנקרא כך על שם אשתו גוסלבסקה.⁸

דומה, שיש עניין בעדותו של אחד ממשתתפי ‘פרט’ על פרשה זו בחייו. בשיחתי עם יעקב הורוביץ ז"ל (ב־10 לנובמבר 1974) זמן מה לפני פטירתו, סיפר לי כיצד הגיע סיפורו הראשון “סוליקה” ל’פרט' ולעורכו:

יעקב הורוביץ הגיע מא"י לווינה לצורך ריפוי. הוא היה אז צעיר, מהפכן, צמא־תרבות, עם רעיונות נועזים ברוח הזמן. הסיפור נשלח קודם ליעקב כַּהן בשביל ‘התקופה’ והוחזר כשבשוליו ההערה: “לא יכשר. יעקב כהן”. הורוביץ תירגם את הסיפור לגרמנית בעזרת מישהו ואחד הסטודנטים הביאן לפליקס ולטש. הסיפור לא מצא חן גם בעיניו. הורוביץ, שהיה ידידו של דיזנדרוק עוד מתקופת שיבתו בווינה בימי מלחמת העולם הראשונה, ועמו מצא שפה משותפת, סיפר כל זאת לדיזנדרוק והוא שמסרו לשופמן. ושופמן הדפיס, להפתעתו הרבה של המחבר, וללא שינוי. לימים, סיפר יעקב הורוביץ, הכחישו גם יעקב כהן וגם פליקס ולטש את יחסם זה לסיפורו הראשון של הורוביץ.

הורוביץ הכיר את שופמן היכרות אישית עוד בתקופת מלחמת העולם, בשעה ששופמן היה המורה הפרטי של ידידו אלפנביין (שנהבי), שמשפחתו, שהגיעה לווינה כפליטים מא"י, חיפשה מורה מיוחד לבנם ושכרה את שופמן.

לפי דברי הורוביץ, כשהגיע ‘פרט’ לארץ־ישראל, כתב מישהו ביקורת נלהבת על הסיפור, כיוון שחשב שהשם יעקב הורוביץ הוא פסיבדונים של שופמן…

לאחר הופעת הבכורה שלו ב’פרט' נפתחו לפני הורוביץ כל שערי הספרות.

 

ג    🔗

ההכנות להופעת הקובץ החלו באוגוסט 1922, כפי שמתברר ממכתביו של שופמן לחבריו הסופרים, שאותם רצה לרכוש להשתתפות. היה זה באמצעיתה של אחת התקופות המאושרות בחיי שופמן, אם לא המאושרת ביותר. יכול היה להתפנות ליצירה כמעט ללא דאגות פרנסה, בגלל התקשרותו עם שטיבל ושכר־הסופרים המיוחד ששולם לו (“מאתיים דולאר הגליון”, מתוך מכתבו לקלוזנר מיום 31.5.1922. ארכיון קלוזנר בבית הספרים הלאומי, 4⁰1086 תיק 489). זה לא מכבר נשא אשה “נערה נאה מבנות וינה”, נולד לו בן (“פטר היפה”), והשתקע, לאחר טילטולים ממושכים, בחיק הטבע, בלב הנוף מלא ההוד של אזור שטיריה, בכפר וצלסדורף שבאוסטריה. בתקופה מאושרת זו, אך קיצרת־ימים, ארבע שנים בסך הכל (סוף תרע“ט–תרפ”ד), כתב שופמן כשלושים סיפורים ורשימות, מהם רחבי־יריעה, שלא כדרכו, ומן המעולים שבכל יצירתו (ביניהם: “אדם בארץ” ו“לפנים בישראל”).

למרות ישיבתו בכפר האוסטרי, הרחק ממרכזי הספרות והתרבות היהודית והלא־יהודית, שמר שופמן קשר לפעילות בתחומים אלה, וביחוד לספרות העברית במרכזיה השונים (ארה“ב, א”י, ברלין, וארשה) וממקומו הגיב, השתתף ולקח חלק בכל הנעשה. דומה, שגולת הכותרת בפעילות זו, היא בעריכת ‘פרט’. לאחר מכן, בעיקר בגלל המשבר בהוצאת שטיבל, לא חזר שופמן לעריכה, ורק לאחר עלייתו לארץ־ישראל (קיץ 1938) עסק בכך מזמן לזמן.

עריכת ‘פרט’ התנהלה ברובה באמצעות הדואר, כיוון ששופמן ישב באותה תקופה בכפר. חליפת מכתבים זו, שנשתמרה בחלקה, מאפשרת לתאר את הנעשה ‘מאחורי הקלעים’ של הוצאת הקובץ ולמסור תמונה כמעט שלמה על הכוונות ודרכי הביצוע. לתיאור זה נודעת חשיבות לא רק ל’פרט' כחוליה בתולדות כתבי־העת העבריים וכן להתפתחותם של הסופרים שהשתתפו בו לרבות העורך, אלא יש בו גם תמונה טיפוסית ללבטי הוצאת מאסף ספרותי עברי.

להלכה נעשתה עריכת ‘פרט’ ע"י שופמן ממקום מושבו הכפרי ומווינה, מקום הדפוס וההוצאה לאור, אולם, למעשה, נתחלקה זירת ההתרחשות של הכנת הקובץ לשניים ועל אוסטריה נוספה ארץ־ישראל.

כאמור, מטרתו של שופמן היתה לרכז בקובץ זה שירים וסיפורים של יוצרים, שהוא העריך את כתיבתם ושלדעתו תוכל הופעתם המקובצת לשוות תמונה מעולה לספרות העברית, השונה מזו העולה מכתבי־עת ספרותיים אחרים. לשם כך, הזמין למאספו סופרים ומשוררים, שישבו בארצות שונות, מהם שהיו מוכרים לו מקודם ושהעריכם. סופרים אלה התחלקו כאמור לשני סוגים בהתאם למקום מושבם: אלה שישבו בארץ־ישראל ואלה שישבו מחוצה לה. עם אנשי הקבוצה השנייה ניהל שופמן עצמו את המגעים – ואילו עם הראשונה – התחלק בתפקיד עם מנחם פוזננסקי. לאותם מאנשי א“י שהכיר מקודם, כתב בעצמו והזמינם להשתתף אצלו (פוזננסקי, ברש) ואילו אלה שלא הכירם, אולם קרא את יצירותיהם (וולפובסקי, בורלא) ביקש מפוזננסקי להיות לו למליץ, ולהזמינם להשתתף בקובץ בשמו, או למסור לו את כתובותיהם, כדי שיוכל לכתוב אליהם בעצמו. מלבד זה הטיל על פוזננסקי תפקיד נוסף: לגלות “נסתרים” בשביל הקובץ, היינו כאלה הכותבים בסתר והם בעלי כשרונות. בדרך זו היה, למעשה, פוזננסקי שותפו הסמוי לעריכה של שופמן וסוכנו בארץ־ישראל, מבלי ששמו יופיע כ”עוזר לעריכה" באופן רשמי, הזכרה, שלא הלמה לא את אופיו הצנוע של פוזננסקי ולא את דרך עבודתו האינדיבידואליסטית של שופמן.

בחומר הארכיוני שהגיע לידי, אין ייצוג שווה למו“מ בין שתי קבוצות הסופרים הללו. מועט הוא רישומו של המו”מ עם הסופרים מחוץ לא“י ומרובה – עם אלה שישבו בה, עד כדי שיחזור כמעט מלא של חליפת המכתבים ההדדית בין שופמן ופוזננסקי ומכתבי האחרון לסופרים נוספים בענין ‘פרט’, ושיחזור חלקי של מכתבי שופמן לאנשי א”י האחרים (ברש, צמח, שטרייט). שיחזור זה מתאפשר תודות לשתי עובדות: הופעתם בדפוס של אגרות פוזננסקי,⁹ ודרכם של מקבלי מכתביו של שופמן, אנשי א“י, לשמרם. ואילו החסר מוסבר בכך, ששופמן עצמו כמעט ולא שמר מכתבים שקיבל, וגם אלה ששמר אבדו לא פעם מחמת עקירתו הנחפזת מאוסטריה ערב מלחמת העולם השניה. יש לשער, שמכתביו לאותם סופרים שלא ישבו בא”י אבדו מחמת אותה סיבה עצמה.¹⁰

ממכתבי פוזננסקי, השותף־לא־שותף לעריכה, לאחרים, וביחוד לוולפובסקי, בענין ‘פרט’, מתבררים פרטים נוספים וביניהם: ביקורתו על אופן העריכה, חלקו בעריכה, השפעתו על המבנה, על השם, על התוכן ועל המשתתפים, וכמובן, גם על סיפורו “דמויות מלוות”. דברים אלה, שלא נועדו לאוזני העורך, משלימים ומעשירים את הידיעות על הרקע והאווירה של הקובץ.

 

ד    🔗

מדיניות־עריכה מכוונת ומגמתית זו, שנקט שופמן ב’פרט', בשעה שניתנה לו יד חופשית לבחור סופרים ומשוררים כרצונו, ללא לחצים מבחוץ, באה לידי ביטוי בחליפת המכתבים עם הסופרים שהוזמנו לקחת חלק במאסף זה.

דומה, שהמכתב הראשון שנזכרה בו התכנית להוציא קובץ ספרותי, הוא למנחם פוזננסקי ולמ.ז. וולפובסקי מווצלסדורף¹¹ מיום 8.8.1922 (גנזים 15564/1). זהו ראשון לסידרת מכתבי הזמנה לסופרים, ששופמן מגלה בהם פרטים על מגמותיו בעריכה ועל המו"ל:

פוזננסקי חביב!

רוצה אני לבקש ממך איזה דבר טוב בשביל קובץ ספרותי שיצא בווינה בעריכתי. המו“ל רוצה משום מה בעילום שמו לע”ע. אבל זאת אני יכול להודיעך, שההונורר לא יהיה פחות מזה של ‘התקופה’.¹² גם תוכל להודיעני פשוט, כמה אתה דורש. את זה תקבל תיכף לקבלת הכת''י.

ובכלל, פוזננסקי יקר, מלים אחדות. כיצד אתה חי?

וזאת לוולפובסקי:

גם אתה וולפובסקי יקר, תן לי מה. שכר־סופרים תקבל כמו מן ‘התקופה’. תן דבר טוב. והודיעני נא את כתובתו של בן־אברם. וכדי שלא ימשך הדבר יותר מדי, בבקשה ממך. כתוב נא לו אתה לפי שעה בעניין זה. ענני נא מיד.

שלכם ג. שופמן.

תשובתו החיובית של פוזננסקי לא אחרה לבוא, מספטמבר 1922 (‘אגרות’, עמ' 38–39 מס' 30) אך הוא אינו מעלים משופמן את סימני־השאלה והחששות שהתעוררו בלבו בעקבו אחרי ההכנות להוצאת הקובץ ובבחנו את הרכב משתתפיו:¹³

[…] רק בימים אחרונים אלה התחלתי לכתוב איזה דבר. לא > גדול, לאחר שאגמור ולא יהיה רע בעיני אשלחנו לך. […]

כתוב לי, שופמן, (עוד לפני קבלך את כתב היד) איזו פרטים על הקובץ. מוזר ומשונה! בא שטרייט ואינו יודע עד מה. לדבורה בארון, ליעקב רבינוביץ לא פנית. את דבורה בארון צריך להזמין. בכלל, אני מלא רגשי אי־ידיעה וכמעט חששות. מי יודע מה אתה זומם!

3тo MeHя пeчaлит [רוסית. ופירושו: זה מצער אותי] (כך היה אומר לי – בטון נמוך – סטארשי־אונטראופיציר גונצ’ארוק. כשהיה מוצא пылинку [רוסית. ופירושו:גרגיר אבק] בתוך “קאנאל־הווינטובקה” (לוע הרובה] שלי). קובץ הגון יהיה? לא דק ועלוב כ’גבולות‘? אתה משתתף? מי ומי בצדך? שם הקובץ? ענני תיכף. שלך מן ה“תלוי” ב’המעורר’ ועד “קול־הדמים” ועד בכלל ועד עולם… […]

למרות החששות מילא פוזננסקי את בקשתו של שופמן וכתב לוולפובסקי את דברי שופמן במלואם, אף הוסיף תמיהות משלו, בנוסח הדברים שכבר כתב לשופמן. וולפובסקי, שהיה באותן שנים חבר ב“גדוד העבודה”, נמצא אז בחברון. המכתב אליו מיום 19.9.1922 (אגרות‘, עמ’ 39–40, מס' 31):

[…] הזמנה כזאת לא קיבלו לא רבינוביץ ולא ברש. לא שמעתי שקיבל מישהו. כל הדבר משונה, אפוא, בעיני. גם שטרייט, ששב משם בימים האחרונים, אינו יודע כלום. […]

על מכתבו של פוזננסקי עונה שופמן במכתב מיום 4.10.1922 (גנזים 15565/1):

ובכן טוב מאד, פוזננסקי, שחרחר, שאתה אומר לתת לי דבר. ותודה לך על המכתב היקר. אתה חושש מאד וכותב: “מי יודע מה אתה זומם!” כל כך צחקתי. ניכר שאני חשוד בעיניך על הכל. […]

מדוע מוזר ומשונה?" אחרים איני רוצה להזמין לע''ע – כל עוד לא יהיו בידי אי־אלו דברים פיקנטיים והענין ייעשה ודאי. מאד לא הייתי רוצה שיצהירו אצלי שוב כל אותם השמות שרואים אותם בכל אתר ואתר. ע"כ פניתי קודם כל אליך… וולפובסקי יודע לכתוב. כמעט שאני נוטה לחשוב, שכדי לכתוב כהוגן, צריך לעבוד תחילה בצבא הרוסי…¹⁴

את אדריסתו של בורלא אני מחפש. אולי יודע אתה? טַלֵנט, טַלֵנט!… [כשרון, כשרון] ועוד זאת: אולי ישנם בחוג מכריך כותבים בחשאי, שאתה “מחזיק מהם” ישלחו נא לי אח דבריהם. כי לשם כמו אלה בעיקר עלה במחשבה כל הדבר.

האינציאטיבה יצאה מאחד, מו"ל ידוע, שרוצה משום מה בעילום שמו. מה’סוד' לא ניחא לי מכמה טעמים, אבל מכיוון שזה התעקש בדבר – יהא כך. – הקובץ יחזיק כעשרה גליונות ויבואו בו דברים ממני, משניאור, מאלישבע, מדיזנדרוק וכו'.¹⁵ שֵם עוד אין לי. […].

שלום רב לך, אחד השרידים!

ג.שופמן

[בשולי המכתב נרשם:] מדוע אין רואים אותך בהוצאת שטיבל? כלום יש לך איזו טינא על הוצאה זו? כתוב נא![¹⁶]

מכתב זה הוא אחת העדויות המפורשות ביותר למגמות שהינחו את שופמן בעריכת ‘פרט’: שיתוף סופרים שאין מרבים לשתף אותם, חיפוש אחרי סופרים צעירים חדשים ומבטיחים, הדגשת הכשרון האמיתי.

ממכתב זה מתברר, כי בתחילה התכוון שופמן לשתף גם את דיזנדרוק, ויתכן שכתב היד שלו כבר היה בתיקו, אולם לאחר שקבע במוחלט את אופיו הספרותי, היה נאלץ, כנראה, להחזיר לו את החומר. כמו־כן ניכר ממנו יותר משמץ של אי־נחת מצורת ההתקשרות עם שטיבל, וכי שופמן נאלץ לבטל דעתו מפני דעת בעל־המאה, בענין שמירת מעטה־הסודיות ביחס למו"ל העומד מאחורי ההוצאה. לימים, יחזור שופמן ויזכיר את שמו של שטיבל במכתב בתוספת כמה הערות מרות, אולם כעת הרי זה עדיין בגדר צל, שאין בכוחו להאפיל על עצם המעשה הגדול.

במכתב נזכר שמו של שניאור כאחד המשתתפים ‘הבטוחים’ בקובץ. ואמנם, נמצא בארכיונו של שופמן מכתב־פנייה לשניאור להשתתף, אולם בגלל סכסוכו עם שטיבל לא יצא הדבר אל הפועל.¹⁶

וזה לשון המכתב לשניאור מיום 24.10.1922 (גנזים 28268), שנכתב, כפי שמעידה פתיחתו, לאחר הפסקת הקשר ביניהם במשך תקופה ממושכת:

שניאור היקר שלי!

מה שלומך והיכן אתה בעולם? בא אני אליך בבקשה, שתואיל לתת לי שיר לא גדול ויפה בשביל קובץ ספרותי (כמו ‘שלכת’) [ששניאור השתתף בו, כשם שהשתתף גם ב’גבולות'] שיעָרֵך על ידי ויֵצא בוינה. הודיעני נא את תנאיך וענה נא מיד.

שלך כמקדמת דנא,

ג. שופמן

את מכתבו של שופמן אליו, מיום 4.10.1922 מעתיק פוזננסקי במלואו ושולחו לוולפובסקי, לפי בקשתו של האחרון, ביום כ“א תשרי תרפ”ג (‘אגרות’, עמ' 42–43 מס' 33) ומוסיף:

מסרתי לבורלא את דברי שופמן עליו. ושלחתי לשופמן את כתובת בורלא. עסקנות ספרותית. אני אמנם התחלתי אז לכתוב דבר־מה, אבל שלא לפי רוחי והפסקתי. אולי אשוב ואתחיל דבר אחר.

פוזננסקי ממלא גם את בקשתו האחרת של שופמן, משגר לו את כתובתו של בורלא ובו בזמן כותב לבורלא עצמו, שטרם הכירו פנים אל פנים, על כוונתו של שופמן להזמינו להשתתף ב’פרט', ומצטט לו את דברי השבח שאמר עליו שופמן.¹⁷

פעם נוספת משמש פוזננסקי כ’סוכנו' של שופמן בארץ־ישראל, וממציא לוולפובסקי עוד מכתב מאת שופמן, במכתבו מיום 19.10.1922 (‘אגרות’, מס' 35, עמ' 44):

והנה לך מכתב מאת שופמן. זריזות זו – אני מודה – משום שסקרן אני. אולי כותב לך שופמן דבר־מה על הקובץ שהוא עורך. הלא כל פרטים לא היו באותו מכתב שלו. אני עוד לא כתבתי שום דבר טוב. התחלתי ולא המשכתי. במקצת מפני ששופמן כתב בזמנו דברים טובים יותר ומפני שסיפורי טשכוב נחמדים הם וכו' וכו'.

לאחר מילוי שליחויות אלה, מתפנה פוזננסקי לענות למכתבו של שופמן, מיום 4.10.1922, במכתב מיום 20.11.1922 (אגרות‘, מס’ 36, עמ' 44):

שופמן יקר, יקר,

לא עניתיך עד עתה על מכתבך השני, כי לא היה בטחון, שיהיה לי דבר בשביל הקובץ. כל החודש הייתי שקוע ב“עניין” ובחדירה לשרשיו. מי כמוך יודע זאת? עכשיו התחלתי לדלות. הדבר בטוח. כשאגמור ואשלח לך, אענך כראוי על דבריך, כי יש עמי.

כן, בורלא נפלא. מסרתי לו במכתב את דבריך “טאלאנט, > טאלאנט”. הוא בדמשק. הזמינהו. כתובתו: […]

ולפי שעה, שופמן, כתוב לי. כי שורותיו של מי יקרות עכשיו > – אחרי מות ברנר – יותר משלך? כתוב!

שלך

שמץ מהרגשתו בשעת כתיבת הסיפור “דמויות מלוות”, שנועד ל’פרט' מגלה פוזננסקי במכתבו לוולפובסקי מסוף טבת תרפ"ג (‘אגרות’, מס' 37, עמ' 44–45):

[…] בימים אלה אני מעתיק ושולח לשופמן. אם כל קטעי הסיפור טובים הם, מפקפק אני. אבל ברור לי, שימי הכתיבה היו טובים. הנה חודש עבר מן הזמן שגמרתי, ומה שניעור לרגלי הכתיבה לא הירפה עד היום וממשיך ל“קלקל” אותי. איני מוכשר עתה לעבוד את עבודות ה“חובה” בשקט הנחוץ. אולי אכתוב בקרוב עוד דבר. – – –. […]

פרטים נוספים על הקובץ מתגלים בגלויה ששלח שופמן לשלום שטרייט שחזר זה לא כבר לארץ־ישראל, מיום 13.10.1922 (גנזים):

קרוב ליציאתך מכאן קבלתי “פקודה” מאת מו“ל ידוע אחד לערוך קובץ בלטריסטי ע”מ שינתן שם מקום רחב לצעירים. המו“ל רוצה משום מה בעלום שמו לע”ע. והנה אני פונה כה וכה – אל הבלטריסטים הצעירים. חבל, שאינך בלטריסט, שטרייט!

רוצה אני, כעורכי ה’הדים' ברעננות. ברם, היכן ליטול רעננות זו – זוהי השאלה! […] היודע אתה את בורלא? אותו אני מחפש. כשרון גדול.

כשבוע לאחר מכן כתב שופמן לברש, מיום 19.10.1922 (גנזים 6769/54):

ברש’קה!!

הבה לי דבר בשביל קובץ ספרותי (כעין 'שלכת) – שירים או סיפור. הקובץ יודפס בווינה. משתתפים בו: אני, שניאור, פוזננסקי, וולפובסקי. אלישבע וכו‘. הונורר [שכר סופרים] תקבל הפעם לא כמו בעד “מן המגרש”. [סיפורו של ברש שנדפס ב’שלכת’. הכוונה, שיקבל יותר] תן נא, ברש, דבר טוב – אם ה’הדים' אינם מוציאים ממך את הכל.

ברור, ששני מכתבים אלה נכתבו בהשפעת תמיהותיו של פוזננסקי. יש לשים לב לכך, שהגלויה לשטרייט, אינה הזמנה להשתתף.

כשהחלו כתבי־היד להתמהמה ואלה שהגיעו לא הניחו את דעתו של שופמן ולא מילאו את התקוות שתלה בהם, לא אחרה האכזבה לבוא, וזו מצאה את ביטויה במכתבי שופמן לחוג ידידיו. שופמן אינו משלה עצמו, ומבקר את החומר שנשלח אליו באמות־המידה החמורות שלו. זוהי, למעשה, הביקורת הראשונה על ‘פרט’.

אחד המכתבים הללו הוא לפוזננסקי, מיום 12.1.1923 (גנזים 15566):

פוזננסקי חביב,

מה מליל?

הודיעני נא מיד. כל יהבי הוא עתה עליך. אך דבר אחד יפה יש לי – מבן־אברם. השאר אינו חשוב. לרבות גם ספורו של בורלא. אגב, מה שנדפס מספורו ב’התקופה' האחרונה [הכוונה להמשך “אשתו השנואה”] שוב לא הנאני ביותר.

הד אחר לאי־שביעות הרצון נשמע בגלויה לשטרייט מיום 18.1.1923 (גנזים):

עם הקובץ שלי אני מוכרח לחכות עוד. אין חומר. “פֶקֶנדר”. מפוזננסקי עוד לא קבלתי כלום. בורלא שלח לי דבר רפה. אגב, רפה גם ההמשך השני שלו ב’התקופה' החדשה. דבר יפה אחד יש לי לע"ע – מבן־אברם.

פוזננסקי קיים את הבטחתו, ומיד כשגמר לכתוב את סיפורו שלח את כתב־היד לשופמן בצירוף מכתב ארוך המתאר את לבטי כתיבתו, ועונה על שאלותיו הקודמות. המכתב, מיום 23.1.1923 (‘אגרות’, מס' 39, עמ' 46–49) הוא מן המכתבים החשובים להבנת יחסי פוזננסקי – שופמן ופוזננסקי – ברנר, וכן מתגלים בו פרטים על דרך הכתיבה של פוזננסקי בראשיתו ועל הסיפור שנשלח ‘לפרט’. כאן יובאו רק אותם קטעים הנוגעים במישרין לסיפור “דמויות מלוות” וליחסי פוזננסקי – שופמן, ושיש תשובה עליהם במכתבו של שופמן.

שופמן יקר.

אני שולח לך, סוף סוף את הדבר. הוא אינו גדול: פחות מגליון של דפוס. שעות רבות נתתי לפרקים שונים שבו, בלי סוף, כמדומה, בחנתי את טעמה של כל שורה ושורה בכל הפרקים. מצד זה, מצד ה“העלאה” היה הכל טוב וחשוב. אם גם הובע טוב ואם ניתן דבר חשוב – קשה לי עכשיו לדון. יש שאני מפקפק. אבל לא אשהה עתה יותר. לא יועיל. קרא אתה, ובין שהרושם יהיה טוב ובין שיהיה רע – קרא פעמיים, ואחר כך, תיכף אחר כך, הגד לי מה דעתך. כתוב את כל אשר תרגיש. מוכשר אני לשמוע. אם תחליט להדפיס ואם עוד יהיה זמן, העירני על כל הפגימות, והצע את תיקוניך – אם יהיו עמך, – לי יש העתקה נאמנה ואת אשר אוכל אשנה ואתקן. אתה בעצמך אל תשנה. בסיפור זה כל כך ממוזגים בשבילי ה־Dichtung [חזון] > וה־Wahrheit [מציאות] שעכשיו, אחרי לילות־הכתיבה, אין לי באמת בטחון, שכל המסופר לא קרה. ביתר אמת: מכיוון שנדלה והוצא החוצה – כבר קרה. אל־נא יסופרו, אפוא, דברים, ואל־נא יתוארו גם רגעים קטנים שבקטנים, שלא יכלו לעבור עלי. בעצמך אל תשנה.

בדבר השם. תמיד קלה לי מאד קריאת המסופר בשם, ועכשיו התלבטות ארורה. אולי תוכל אתה לעזור בזה. תכתוב לי. כתבתי “דמויות מלוות”, אבל אין זה מניח את הדעת. נדמה לי вычурный [משונה, יוצא דופן], ואולי אני טועה. אולי טוב מזה: “מן הדמויות המלוות”. לא, גם זה אינו טוב. אולי: “עם ההתבגרות”? בחר לפי טעמך וגם הצע.

על השאר: לוולפובסקי מסרתי את שורותיך במכתבך האחרון. “נסתרים” אני יודע מעט, ו“נסתרים” מחוננים בטעם ובשכל נמצאים בקרבתי רק שנים.¹⁸ מן המוכן אין אתם כלום. אם יעלה בידם > לכתוב דבר טוב, אשלח לך. אבל אין לך לחכות: התקוה רפויה.

אשר לקובץ שלך בכלל – רוצה אני לראותו לא צנום ושחוף. יהיו־נא בו, לפחות, עשרה גליונות־דפוס. התאמץ להביא בו דברים חזקים (כמו שאתה אומר) וחושפי שרשים ועם זה – בריאים ולא עשויים, ספרותיים במיטב המובן הרוסי, מכילים אותה правду литературную [אמת ספרותית] נוגעת ואותה убедительность [שיכנוע] כובשת. – – – בקש מאת ביאליק שישתתף עמך. דרוש מאת שופמן בעצמו שיתן דבר לא־קטן. יתר המעלות – היקף, פאבולה מעניינת וכו' – תבואנה מאליהן. אני, למשל, איני רוצה להשתתף, אם שופמן יהיה רק עורך, ולא יתן משלו.

ואם כך יהיה, הייתי רוצה מאד, שבקובץ יבוא דבר מה על ברנר. יש בזה צורך. ב’המעורר' וב’רביבים' השתתפת אתה, ב’שלכת' השתתף הוא; כמה נכון לשתף את זכרו בקובץ שלך ודווקא על ידי דבר כתוב על ידיך! אותו עמוד שלך עליו ב’התקופה' הן אחד מן הקולעים ביותר, מן המעטים הקולעים, הוא, לטעמי. כוון את רגשותיך לכך, חשוב על זאת, שופמן, וכתוב עמוד או עמודים.

מדוע אינך כותב לי, מה שם יהיה לקובץ? מי יטפל בהוצאתו ובהפצתו? נחוץ אפאראט חרוץ ונאמן. כמה גדול רגש־היתמות, כשאתה יודע, שהספר, הקובץ, שבו בא דבר משלך, עזוב באיזו שתים־שלוש פינות מאובקות בעולם ואין דורש ואין יודע.

המשכו של המכתב מתאר את יחסו של פוזננסקי לברנר, את ראשית היכרותו עמו ואת יחסו של פוזננסקי לשופמן בתקופת לבוב:

שופמן היה לי כבר גם אז שופמן. זה היה כבר אחרי “תלוי”, “עיפים” ועוד, אחרי “יונה”, אחרי ההתרשמות מן השרטוט (המלוה כל הימים עד הנה) של “ויתפשט יהונתן” שבאותו “יונה”. אז, עם קריאה ראשונה של אותו משפט, הרגשתי משום־מה, שאותי מלפף מין הבל חם ריח של ימי ילדות, של “לייבלעך” [גופיות] חמים, של בהמות יולדות ברפת וכדומה. וגם עכשיו כך. בך הסתכלתי והסתכלתי. הרשמים שמורים עמי. […]

אתה נוטה לחשוב – כך אתה כותב – שכדי לכתוב כהוגן, צריך לעבוד תחילה בצבא הרוסי. להגדרה פוסקת כל כך קשה להסכים על רגל אחת. אבל בכל אופן הן זהו אחד משני “נושאים” שלי, […]: על סופרים יהודים שהיו חיילים בצבא; על סופרים – יהודים ולא־יהודים – שהיו חולים בשחפת.

השיבני תיכף. בעיקר הודיעני מה על ה“דבר” [הכוונה לסיפור), שאחרי הכל אין אני בטוח בו ביותר. אם באמת אתה יכול לקיים את הבטחתך בדבר שליחת שכר־סופרים, קיים. נחוץ. […]

בסיומו של המכתב מבקש פוזננסקי בכל לשון של בקשה להשגיח על ההגהות, ומזמין את תמונתו של שופמן בתמורה לשלו.

שופמן ממלא את רצונו של פוזננסקי וממהר להגיב על הסיפור ועל המכתב, במכתבו מיום 2.2.1923 (גנזים 15567/1):

הדבר, פוזננסקי חביב, הוא, כמובן, דבר עמוק וטוב. אם “להעיר על הפגימות” כבקשתך, אין להעיר אלא על הסוף, היינו על שנים, שלשת העמודים האחרונים, שבהם מורגשת כעין תעיה בתהו. בסוף, במסקנה, לא הרגשתי את הבטיחות, את ההכרח. והנה בכ"ז, פוזננסקי, אם אתה בפנימיותך מרוצה מן הדבר, לרבות גם את הסוף, אין צורך לשנות, ישאר כמות שהוא.

תמהני עליך, שמצאת לנחוץ לכתוב לי: “אתה בעצמך אל תשנה”. מה זה עולה על דעתך? כזאת איני עושה אפילו אצל מתחילים (מלבד אולי תקונים דקדוקיים) ומכש"כ [ומכל שכן] אצלך. אני איני מתקן ואיני משנה. פשוט מפני תחרות־סופרים: איני רוצה להיטיב דברי אחרים!…

השם “דמויות מלוות” אינו רע כ"כ. אפשר לקרוא לדבר זה גם “אחריהם”. שם הקובץ יהיה ‘כפור’. אם עד ההדפסה לא ינצנץ בי שם נאה הימנו. “צכוב ושחוב” לא יהיה, אני משער. ולמה לא ביאליק? ביאליק אינו ממשוררַי. – ומדוע אתה מטעים, שאני אתן דבר לא קטן? כלום מדברים קטנים אין דעתך נוחה? אני לא “אהיה רק עורך”; אתן דבר ג''כ.

בענין דבר־מה על ברנר ודאי שהדין עמך, אבל ראשית הלא הקובץ יהיה בלטריסטי, בלי שום מאמר והערות, והשנית, קשה לי להוסיף על מה שכבר כתבתי ב’התקופה'.

והמו"ל שלי הוא שטיבל, ולא אחר. הוא שוהה עתה באמריקה. כשישוב אכתוב לו לקופנהגן – ותקבל תיכף את שכרך לפי תשלומי ‘התקופה’. – הוא דרש משום־מה לא לגלות את הדבר, ברם עכשיו אין זה סוד עוד. […]

[בשולי המכתב:] להגהה אל תדאג. כת"י כזה שלך אי־אפשר שישתבש. אני אשגיח כדבעי. גם על “בצד” אתה מקפיד? לא פללתי, שהנך מדקדק שכזה!

יש לציין, שהשם “דמויות מלוות”, ששופמן וביחוד פוזננסקי הירבו להתלבט בו, נקלט היטב והלם להפליא לא רק את הסיפור המסויים, אלא נעשה לימים שם כולל לספר סיפוריו המקובצים של פוזננסקי, שכונסו פעמיים, בחייו (תרפ"ז) ולאחר מותו (תשי"ח). כמו כן נעשה שם זה כינוי רווח לתיאור אישיותו של פוזננסקי עצמו כאדם וכמספר, ונהפך למטבע קבוע בביקורת שנכתבה עליו.¹⁹

יומיים לאחר מכן, בגלויה קצרה לפוזננסקי מיום 4.2.1923 (גנזים 15568), כתב שופמן בענין שכר־הסופרים לו ולוולפובסקי, וביקש שיבשר לוולפובסקי שרשימתו “היתום” נתקבלה לפירסום. על כך באה תשובתו של פוזננסקי במכתב [ללא תאריך] (‘אגרות’, עמ' 51–52 מס' 42):

שופמן יקר.

תודה על מכתבך (ועל הגלויה). תודה על ההערה בדבר הסוף. אם איני מסכים לדעתך בדבר המסקנה, הרי הסכמה גמורה בנוגע לסוף בכלל, כלומר לקלישות המעבר מעצם־הסיפור אל המסקנה. הנה לך כאן סוף אחר, מגובש יותר ומתאחד, לטעמי, עם הסיפור אחדות טובה. תעש כך: בכתב־היד הנמצא תחת ידך, בעמוד 19, תמצא את הקטע המתחיל “וזמן רב קוסמת בינינו”, תחתוך פה ותשמיט את הסוף. במקום אלה יבואו שני העמודים ההולכים עכשיו אליך, 20 ו־21.

השם – “דמויות מלוות”, לא צריך לשנותו.

בכל לשון של בקשה: אל תקרא לקובץ “כפור”, שם רע. אילו > היה מעורר את המושג Инeй [שכבת כפור העולה על החלון, או מכסה את האדמה בתחילת החורף], היה טוב. אבל זה אינו כך. הקורא יחוש קרירות, קור, או ערבוב מושגים בכלל […]

מתי תתחיל להדפיס? מה התוכן בפרוטרוט ובדיוק? > […]

פוזננסקי, כדרכו שוקד למלא את שליחותו של שופמן לוולפובסקי (‘אגרות’ עמ' 52–53 מס' 44 מיום א' ניסן תרפ"ג) וכן הוא מוסיף את דעתו על רשימתו של וולפובסקי “היתום”, שקרא אותה, כמובן, לפני שנשלחה לשופמן:

[…] מיום בוא גלוית שופמן, אין זכרוני משתחרר מתמונת אותה שעה, בערב, שבה קראתי במטבח־הפועלים את ה“יתום”, ואתה ישבת בחדר השני וחיכית. כמו אז אני הומה ומיצר גם עכשיו עם “יתומך”. טובה, כמדומה היתה גם שיחתנו על השורות השונות. […]

באותו יום 4.2.1923 שלח שופמן גלויה גם לאשר ברש (גנזים 6771/56) שבפרק זמן זה הורעו היחסים עמו בגלל סיפורו של שופמן “במצור ובמצוק”, שבו פגע, לפי דעת “אנשי ארץ־ישראל” (פוזננסקי, ברש, צמח ואחרים) בכבודו של יעקב רבינוביץ.²⁰ בגלויה זו מודיע שופמן לברש, כי יקבל לפירסום את שירי שלונסקי, אבל לא את שירי למדן. ברש, כעורך ‘הדים’, שימש כאחד משושביניו הראשונים של שלונסקי²¹ וכשושבינו היחיד של למדן,²² שני משוררים שהיו באותה שעה בראשית צעדיהם. שופמן קיבל לפירסום את שיר שלונסקי כשנה לאחר ששירו הא"י הראשון ראה אור ב’הפועל הצעיר' כעריכת דבורה בארון, ולאחר ששירים ורשימות נוספים שלו פורסמו ב’הדים‘, אולם דחה את שירי למדן שאף היא החל לפרסם באותה שנה (תרפ"ב) ב’הדים’.

מדחיה זו של שירי למדן, נראה, ששופמן לא הסכים לפרסם שירי צעירים “בכל מחיר”, אלא היה סלקטיבי ביותר בהעדפותיו. וזה לשון הגלויה הלאקונית לברש:

ברש יקר,

לפי ששירים יש לי כבר די והותר, אני מקבל לדפוס אך את אלו של א. שלונסקי. את שירי למדן, אם אין לו העתק, אני נכון להחזיר.²³ אגב, השם למדן אינו שם כל עיקר. יעשה נא לו פסיבדונים! א. שלונסקי יקבל את שכרו משטיבל לפי תשלום ‘התקופה’. יואיל נא להודיעני את כתובתו.

ושלום רב!

ג. שופמן

בינתיים הוחלפו מכתבים בין ברש לשופמן בענין “במצור ובמצוק”, ורק בשולי המכתב מיום 16.2.1923 (גנזים 6772/75) הוסיף שופמן משפט בענין ‘פרט’, שמטרתו להפריד בין הויכוח, לבין השתתפותו של ברש ב’פרט', ולמעשה, כדי לשמור על המשך הידידות ביניהם: “אם שיריך יפים באמת. שלחם נא אלי, ברש, אל תשתטה!!”

כמו־כן נמצא משפט בעניין המשך שיתוף הפעולה ביניהם, בסיומו של מכתב נוסף שהוקדש לפרשת “במצור ובמצוק”, מיום 18.3.1923 (גנזים 6773/58): “את גלויתי בדבר השירים ודאי קבלת. – אולי תשלח לי, ברש, בשביל הקובץ דבר מה בפרוזה? זו נחוצה לי”.

מבקשה זו, זמן קצר לפני הופעתו של הקובץ, מסתבר, כי דעתו של שופמן לא היתה נוחה ממנו. דברים גלויים בעניין זה הוא כותב גם לידידיו.

בגלויה לפוזננבקי מיום 21.4.1923 (גנזים 15569/1) לאחר משפט בענין שכר־הסופרים משטיבל, שהוא מטפל בקבלתו בהקדם. הוא מסיים: “ובדבר הקובץ הדברים יגעים.. עוד אין החומר במלואו. לע”ע – חוץ מדברך ומזה של בן־אברם – אך דברים בינוניים למטה מבינוניים." ובמכתב נוסף אליו מיום 20.6.1923 (גנזים 15570/1) הוא nסביר את נימוקיו לבחירת שם הקובץ. וקושרו לתוכנו, שאינו שבע־רצון ממנו:

[…] בקרב הימים (ממש!) [היינו, בקרוב מאד] אמסור סוף־סוף את הקובץ לדפוס. שמו: פרט (תרתי משמע: מל' [היינו מלשון]: “ופרט כרמך” וגם פריטה על מיתרים]. שוב לא לפי טעמך? אבל רוב החומר הוא כזה שאינו כדאי לשם נאה יותר […]

תגובה על מכתב זה כותב פוזננסקי לוולפובסקי מיום 9.7.1923 (‘אגרות’, עמ' 57, מס' 49):

ולפובסקי יקר,

[…] מאת שופמן קבלתי מכתבים אחדים. ממזר גדול בכל שורה. את הקובץ הוא מוסר לדפוס “בקרב הימים ממש. שמו – ‘פרט’”. לא לטעמי ובודאי לא לטעמך. […]

ב’התקופה' י“ח נדפס, סוף־סוף דברו של חריזמן [”האדם"]. > יש גם סיפור גדול של שופמן. “אדם בארץ”. אומרים שהוא נפלא.[…]

ממכתבו של פוזננסקי לשטיבל מיום 22.7.1923 (‘אגרות’ מס' 50, עמ' 58) מתגלים חלקם של שופמן ושל ‘פרט’ כמעוררים את פוזננסקי לכתיבת סיפורו. זוהי דוגמה טיפוסית לחשיבותם של קבצים ספרותיים ועורכיהם בעידוד היצירה הספרותית. שטיבל ביקש מפוזננסקי להשתתף ב’התקופה' ועל כך באה תשובתו:

[…] אתה מבקש ממני השתתפות ב’התקופה‘. בכל לבי הייתי עושה זאת. אם לא למענך, למעני, ואולם קשה. נחוץ פנאי. לא רק לכתיבה עצמה, אלא גם לקליטת רשמים, להעמקה וכו’ וכו‘. הן אני כותב בלטריסטיקה. שעות הפנויות מן העבודה בבית־הספר (לבנות) נתונות כולן, בדיוק משמעות המלים, לכתבי י.ח.ב. לולא שופמן, לא הייתי בא לידי התאמצות לכתוב אפילו דבר לא־גדול (גליון אחד של דפוס) כזה שיבוא ב’פרט’. לשם יתר מסירות להוצאת כתבי ב. יש בדעתי לפנות את עצמי לשנת הלימודים הבאה מחלק עבודתי בבית־הספר. […].

פוזננסקי משמש גם מעין עורך נוסף לצדו של שופמן בלא ידיעתו, כיון שהוא היה כתובת לאנשי ארץ־ישראל “המושכים בשבט סופר”, שביקשו לשלוח באמצעותו כתבי־יד לשופמן. הוא היה הקורא הראשון של סיפורו של וולפובסקי ורק לאחר שמצא חן בעיניו נשלח לשופמן. כך מסר לו מ. חריזמן, שזה עתה הופיע סיפורו “אדם” ב’התקופה' י"ח, כתב־יד נוסף על מנת שישלחו לשופמן בשביל ‘פרט’. אולם הפעם אין דעתו של פוזננסקי נוחה מן הסיפור, אינו שולחו לשופמן וכותב את הערכתו עליו כמפורט במכתבו למ. חריזמן מיום 10.8.1923 (‘אגרות’, מס' 52, עמ' 60–61):

שלום לך, חריזמן,

את “בלב־ההויה” אין אני שולח לשופמן. מצטער אני בשל צערך, אבל מה אעשה, וברור לי, שסיפור זה רחוק מאד מטעמו של שופמן. ולא אכחד: גם מטעמי. […]

בהמשכו של המכתב מפרט פוזננסקי את דעתו השלילית על סיפור זה ועל כשרונותיו של הכותב.²⁴

דוגמה נוספת לתפקידו של פוזננסקי כ’סוכנו' של שופמן בעריכת ‘פרט’, נמצא במכתבו ליעקב הר־אבן מיום 19.9.1923 (‘אגרות’, מס' 60, עמ' 65), שבו הוא מיעץ לו לשלוח את הסיפור שכתב, ושנשלח לקריאה אליו, לשופמן בשביל ‘פרט’ בתנאי, ש“אם גם אחרי שתקראהו עכשיו, תרגיש בו בבואה טובה למה שרחש – או אולי רוחש – בך”.

עוד מכתב של שופמן לפוזננסקי, מגלה מן הנעשה מאחורי הקלעים של הוצאת ‘פרט’. במכתב זה, מיום 29.8.1923 (גנזים 15571/1) נשמעים אולי הרמזים הראשונים לחשד, שלא הכל כשורה בהוצאת שטיבל, וזאת כתשובה משוערת לשאלה מדוע לא ענה שטיבל לפנייתו של שופמן בענין הוצאת ספרו של קרופוטקין בתרגומו של פוזננסקי:

[…] אני כתבתי לשטיבל זה כבר בענין ספרו של קרופוטקין. אם לא פנה אליך עד היום אין זה אלא אחת משתי אלה: אם שמצבו בכלל אינו עכשיו אַי־אַי־אַי (ישנם סימנים שונים לכך), או אולי יש כאן מה משום יוהרה פשוטה, כלומר: יפנה הוא אלי! אולי באמת מוטב שתפנה אתה אליו? איני אוהב, אם כת"י שכאלו יתגלגלו בקרן־זוית ואינם נדפסים. […]

ובענין ‘פרט’:

ו“פרט” הולך ונדפס. הגליון הרביעי, שבו יבוא דברך יצא מן המכונה מחר מחרתים, ואז אשלחנו לך. עם שניאור היו הדברים יגעים, לפי שיש לו איזה סכסוך עם שטיבל. [ראה לעיל] בורלא שלח דבר לא מוצלח והייתי מוכרח להחזירו לו.

אני נותן לקובץ רשימה קטנה. בסוף.

מאד אפשר שקובץ זה יהיה ראשון לבאים אחריו. אם יהיה זה ודאי, מובן שתצטרך לתת לי דבר חדש. בכל אופן טוב, שתציץ כבר עכשיו לתוך התהו ובהו שלך…²⁵

תוכנית זו להמשכת הוצאת ‘פרט’ נידונה גם במכתבי שופמן לאחרים, ולא יצאה אל הפועל, כנראה, גם בגלל המשבר בהוצאת שטיבל.²⁶

מורת־רוח מ’פרט' עוד לפני הופעתו מורגשת גם במכתב לשלמה צמח מיום 4.10.1923 (גנזים 41117):

“[…] ע”ד ‘פרט’ מה יש ל’הזכיר'? מזה הלא אין לצפות לגדולות. זה יהיה קובץ דק וגם באיכותו לא אֵי־אִי־אַי. יצא בקרוב ותקבלנו".

ממכתבו של שופמן לדוד פוגל [ללא תאריך, לפי הענין מראשית ספטמבר 1923] מסתבר, שפוגל עזר לשופמן בהוצאת ‘פרט’, והיה אחראי, כנראה, לעניינים הטכניים ולהדפסה שנעשתה בווינה, שכן שופמן עצמו ישב בכפר.²⁷ (עוד על ‘מעורבותו’ של פוגל ב’פרט' ראה להלן).

בתחילת תרפ"ד יצא ‘פרט’ לאור, על הופעתו מבשר שופמן לברש בגלויה מיום 20.10.1923 (גנזים 6774/59), ובגלויה מיום 3.11.1923 (גנזים 6775/60) הוא מודיע לו על משלוח ארבעה אכסמפלרים: “לך, לרבינוביץ, לשלונסקי ולהרברג”

מרגע שיצא הקובץ, החל שופמן מפציר בידידיו להודיע לו דעתם עליו. כך באותה גלויה מיום 3.11.1923: ״העף־נא עין – והודיעני את הרושם". ובאותו יום, בנוסח דומה גם לפוזננסקי (גנזים 15572/1): “היום אני שלוח לך שני אכסמפלרים ‘פרט’; לך ולוולפובסקי, הודיעני את הרושם”. וכן במכתב לשטרייט מיום 20.12.1923 (ארכיון פוזננסקי בגנזים 15573/1): “איזה רושם עשה עליך ‘פרט’? הכדאי, לפי דעתך להמשיך קבצים כאלה? כתוב נא מלים אחדות בעניין זה”. ובאותו ענין לשלמה צמח מיום 7.12.1923 (גנזים 41118): “כתוב לי, צמח, את רשמיך מ’פרט'”.

 

ה    🔗

כשם שנמצא מכנה משותף לסופרים ולמשוררים שהשתתפו ב’פרט', כך מצוי מכנה משותף בסיפורים ובשירים שנכללו בו, אם כי גילויו קשה יותר. שכן, לכאורה, מה משותף בין סיפורו של שופמן “שפחות” לבין סיפורו של פוזננסקי “דמויות מלוות”, ומה מאחד את שירי א.צ. גרינברג ואת הפואמה של שמעוני? עם זה מורגשת איזו קירבה בין סיפורי הקובץ ושיריו, שקשה להגדירה במלים. אולי זו הרוח האירוטית השורה על חלק מהם, ההתכנסות בתחום הפרט והרגשותיו הדקות והבריחה מן הנושאים הגדולים של השעה ומן הנקודה היהודית. אין כאן ביטוי ישיר לרוח התקופה ולמאורעות הגדולים, העוברים על העולם ועל העם, אלא הליכה בשביל־היחיד, בשולי הדרך, אגב הבעיות בצד הציבור.

דומה, ששורות משירו של ש. הרברג “כבמדבר…” מבטאות את תמצית ההרגשה הקיבוצית האופפת את תוכנו של ‘פרט’: "איש ונגעו, / איש וכאב לבבו. / באין רֵע, ובאין אח. / ככה נלך / ונעבר שביל חיינו'' (עמ' 146).

אופי זה של ‘פרט’ מסתמן בבהירות־יתר תוך השוואתו ל’גבולות' ששופמן וצבי דיזנרוק ערכוהו ביחד, ושבו נעשה נסיון מכוון לתת ביטוי למאורעות הגדולים שעברו אז על העולם, בסוגי ספרות שונים. לא כך הדבר במדור השירים ב’פרט'. לא איוב הוא גיבורה הראשי של הפואמה של שמעוני, אלא דווקא אשתו, שלא עמדה במרכז ההתרחשות עד כה ומנקודת מבטה שלה מוסברים המאורעות, ונראים שונים מן המקובל: “ואם גם בני ובנותי / אלהים מקברם יקים / לא אוכל אשכח עצבותי, / לא אשלים עם יושב שחקים” (עמ' 44). דוד פוגל שר על ה“גבנים והפיסחים”, על הנערות הלא־נאות, על החולה ההולך למות (עמ' 69–73); אהרן צייטלין על האהבה לנשים “לא ידעתן ולא תדען” ("סלמנדרא'') ועל הדברים הגדולין שהיו פעם, ניגלו, נשמעו ונשכחו (“מנגינה” עמ' 87–89) ומ.ז. וולפובסקי משלים עם המות שיבוא לקרוא לו “ביום פקודה” (“הייתי בדרך…”, עמ' 104). א.צ. גרינברג רץ אחרי האושר ונופל בצד הדרך ומייחל (“ויש שיום אחד”) או שר את שיר ההלך “בלילות אי־בית” (עמ' 113–115). גם שירי שלונסקי הם שירי הליכה בדרך, חיפוש ותעיה (עמ' 124–132), ומצטרף אליו שירו של ש. הרברג “כבמדבר…” שגם בו (בצורה שונה לחלוטין) ההליכה והבדידות הן במרכז (עמ' 164).

הרגשה זו של תעיה, חיפוש, הליכה באפילה, יגון־היחיד בולטת עוד יותר בסיפורים שבקובץ. סיפורו של ח.ש. בן־אברם “טעות”, מתאר קבוצת אסירים, שהגיעה אליהם שמועה, שאחד מהם יוּצא בלילה להורג, ומה שעובר עליהם במשך לילה זה. לאחר מכן, כשמתגלה הדבר, שהשמועה בטעות יסודה, ושאיש לא הוצא להורג, נהפך כל הענין לגרוטסקה. אולם פחד השוא מתגלה כפחד מתמיד בפני המוות המצוי בתוך כל אדם. אין בסיפור מהֵדם של המאורעות הגדולים המתרחשים בעולם. האסירים הם פושעים קטנים, פשוטים ו''הנקודה היהודית" אינה קיימת בו.

נקודה זו אינה קיימת גם בסיפורו של פוזננסקי “דמויות מלוות”, המשרטט בקווים דקים מן הדקים את הגעגועים “לעולם האהבה ולנפש־האשה”, שמקורם בעולם הדמיון. געגועים אלה אינם צריכים להתממש, די להם אם יהיו עדים, משתתפים מרחוק, באהבתם של אחרים. העונג הוא בהליכה אחרי בני־זוג אוהבים ובזכרונות עליהם. זהו סיפור ששורטט בו הלך־נפש ענוג ורוטט של אדם אחד המסתפק בהיותו דמות מלווה ומתבוננת, ובכך טעם־חייה. כנגדו, מבחינה אירוטית עומד סיפורו של שופמן “שפחות”. גיבורו של סיפור זה יצרו גדול, והוא חומד את כל הנערות היפות שבסביבתן לא רק לפני נישואיו אלא גם אחריהם. רק בכיו של בנו התינוק, שבנוכחותו נערך “קרב־המינים” עם ה“שפחה” האחרונה, מביאו להחלטה לשים קץ למעשיו אלה ולשלוט ביצרו למען בנו. לפי שמות הגיבורים, ברור שהם יהודים, אולם פרט לכמה רמזים, בדבר הקסם המיוחד שבנערות הזרות והגועל שבנישואין בטמפל, גם בסיפור זה כמעט שאין זכר ל“נקודה היהודית”.

יש קשר בין סיפורו של א. שטיינמן “קיצור חיי אדם” לבין סיפורו זה של שופמן. בסיפור, הכתוב בצורת יומן, יש הקדמה, שבה מתוודה האב, לפני בנו התינוק על מעשיו ומוריש לו את יומנו, כדי שילמד להכירו ולא ינבל את זכרו. במרכז הדברים שהוא מתוודה לפניו, נמצא היחס לאשה. (פרטים ביבליוגראפיים על סיפור זה, ראה להלן). דומה, שחוויה משותפת מונחת ביסוד שני הסיפורים הללו: האהבה אל האשה, השגתה, האכזבה הגדולה לאחר הנישואין והבן שנולד. אולם בסיפורו של שטיינמן מתה האשה בלידתה והבעל שנשאר עם הבן בלבד, חזר וחמד אשה אחרת וגם אהבה זו הסתיימה באכזבה נוראה. ביומן שהשאיר האב לבנו נמצאת חזות קשה על עתידו של הבן, שלא יהיה שונה מזה של אביו ביחסו אל האשה, כי זה גורל האדם, הגבר.

שני סיפוריו של וולפובסקי, קרובים לאלה של ח.ש. בן־אברם מבחינת הרקע והדמויות המתוארות בהם וקרובים לסיפורי שופמן, שנכתבו על רקע השירות בצבא הרוסי. הרקע לסיפור “סוף והמשך” הוא המהפכה ברוסיה בסופה של מלחמת העולם הראשונה, כפי שהיא מגיעה לאזנם של החיילים הפשוטים הרחוקים מן התיאוריות והאידיאולוגיות. ברקע נזכרת מלחמת האזרחים העקובה מדם ובשביל זה שנשאר בחיים, חשוב הדבר שסוף סוף אפשר לחזור הביתה. אולם בשביל החייל היהודי, שמנקודת ראותו מסופרים הדברים אין סוף זה אלא התחלה, שיהיה לה המשך מטריד ומיַגע. זהו סיפור המעצב מצב מוכלל ודמויות מייצגות, כמעט ללא שמות, ובשביל בני־הדור, שחזו מאורעות אלה מבשרם או אף שמעו עליהם מפי עדי ראיה, די היה ברמיזות אלה. להם לא היה צורך בפירוט.

הסיפור השני “יתום”, שגם הרקע שלו הוא המלחמה, מעמיד במרכזו את גורלו של כלב פצוע שנותר לבדו לאחר שבעליו לא יכלו לקחתו עמהם בשעה שנמלטו מכפרם, שנהפך לשדה קרב. הכלב שנאסף ע"י הרופאים הצבאיים, והחל להחלים מפצעיו, חזר ונעזב בפעם השניה על־ידי אדוניו החדשים, שגם הם לא יכלו לקחתו עמהם, ובעיטה של אחד החיילים החישה את קיצו. זוהי דרך מקובלת להראות את אימי המלחמה על־ידי הסטת המבט מן המרכז אל השוליים, במקרה זה מן האדם אל הכלב, כדי שגורלו ימחיש בדרך עקיפה את זוועות המלחמה.

סיפורה של אלישבע “האמת” מעמיד אף הוא במרכזו את הפרט ועולמו, והפעם דמותה של אשה בודדה ומזדקנת, הבונה לעצמה עולם חלומות דמיוני וחיה בתוכו. זהו עולם של אשליה של אשה בכרך הגדול, שחייה היו דלים ושוממים וערביה – ערבי בדידות ארוכים. רק מחברתה־יומנה היתה בת־לווייתה בעולם החלומות שרקמה לעצמה. היסוד הוידויי משותף לסיפור זה ולסיפוריהם של שטיינמן ושל פוזננסקי.

סיפורו של יעקב הורוביץ “סוליקה”, בכוֹר־סיפוריו, שייך לסוג “סיפורי־המהגרים” רק לפי נושאו, גיבורו והרקע שלו. למעשה, יסודות חיצוניים אלה מכילים בתוכם תוכן פנימי מורכב ושונה. לכאורה, מתוארים בו שני גיבורים תלושים, כאלה המוּכרים גם מסיפורים אחרים, שהגיעו לארץ־ישראל ונשארו בבדידותם וביאושם. אולם, למעשה, זהו סיפור על הצורך בידידות, על החשיבות העליונה שבה ועל סדר העדיפות הראשון במעלה שיש לידידות בין שני הרֵעים, שמפניה נדחית גם אהבת האשה. הסיפור מביא את הצורך החיוני בידידות לידי קיצוניות עד כדי אבסורד. בשעה ששני הגיבורים מתאהבים באשה אחת, סוּלֵיקָה שמה, ואהבה זו מפריעה לידידותם, דין הוא שהאשה המפרידה ביניהם תיעלם, תמות ותסולק.²⁸ ואולי זהו ההסבר לשם הגיבורה, שהוא שם הסיפור: “סוליקה”.

סיפור זה שייך בעת ובעונה אחת לנושאים המקובלים של ‘פרט’ ושל הדור כולו.²⁹ אולם בטכניקה הסיפורית שלו הוא יוצא דופן ומיוחד במינו.

סוג־ביניים – ״שירים בפרוזה'' – יש לראות בשני הפרקים של “היצירה וגורלה” מאת א.י. גוסלבסקי [שטיבל], המתארים בדרך של משל אליגורי, אחת הבעיות הנצחיות של האמנות ויחסה אל ההמונים. האם היצירה מיועדת להמונים, לבני־האדם הסובלים, כדי שתקל מעליהם את העול הקשה של חייהם, אף־על־פי שלהם “עיניים נתעבות, תאווניות”? או שמא היא מיועדת ליחיד בלבד, שרק הוא מסוגל להבינה ולהעריצה, ויש להסתירה מעיני ההמון? יתר על כן, אם אין אפשרות כזו, האמנם טוב יותר שהיצירה תרד אל מצולות־הים או תיהרס משתפול בידיו?

גם משל זה, תורם לאופיו “הקוסמופוליטי” של הקובץ, שכן גם הוא מתרחק מבעיות הזמן והלאום.

דומה, שרק שירו הארץ־ישראלי של מ.ז. וולפובסקי “בין הרריך, גליל…” הוא יוצא דופן בקובץ זה בהכניסו את גורם הזמן והמקום. יש בו הד למותם של טרומפלדור וחבריו בתל־חי, לנוף הגליל הקסום והעזוב ולשיבת בנים לארצם.³⁰ דומה, שזהו “המס” היחיד, שהסכים שופמן לשלם לעניני השעה, בהקפידו להוציא לאור קובץ ספרותי ‘טהור’, שלא יבטא במישרין את השאלות הבוערות.

אחד מקני־המידה למדידת יחסו של סופר ליצירתו נעוץ בכך, אם חזר וכינס אותה בכתביו, ואם הטיל בה שינויים יסודיים מן הנוסח הראשון שנדפס בכתב־העת.³¹

אם נבדוק את הסיפורים והשירים ב’פרט' מבחינת הכינוס נמצא, כי מבין 16 משתתפי הקובץ (וולפובסקי השתתף פעמיים) 8 חזרו וכללו את סיפוריהם ושיריהם שנדפסו לראשונה ב’פרט' בספריהם, ואלה שזכו ליותר מכינוס אחד, חזרו וכללו אותם גם בכינוסים המאוחרים: שמעוני, פוזננסקי, אהרן צייטלין, אלישבע, וולפובסקי (רק השירים), שלונסקי (להוציא שני שירים קטנים “באין” ו“שלהי”),³² יעקב הורוביץ ושופמן. מבין 7 הסופרים האחרים 4 לא זכו בכלל לכינוס כתביהם בחייהם, ודבריהם ב’פרט' כונסו לאחר מותם על־ידי אחרים: ח.ש. בן־אברם, דוד פוגל; או שלא כונסו כלל: א.י. גוסלבסקי הוא שטיבל, או שמה שפורסם ב’פרט' היה קטע מיצירה שלא נשלמה ולא כונסה מעולם: אליעזר שטיינמן.³³

רק 4 מבין הסופרים, שכינסו את כתביהם, לא כללו בתוכם את דבריהם שנדפסו ב’פרט': א.צ. גרינברג, מ.ז. וולפובסקי (הסיפורים), אשר ברש וא.ש. הרברג.

המסקנה מבדיקה זו היא, שלמעשה רק שלושה שהבחירה היתה בידם (וולפובסקי לא כינס כלל את רשימותיו הקצרות) השמיטו את דבריהם ב’פרט' מכינוס כתביהם, ואילו האחרים – 8 במספר – חזרו וכללו אותם. אחד אף הוציא אותם בהוצאה מיוחדת (שמעוני) ואחד כינה את קובץ סיפוריו כולו בשמו (פוזננסקי). מכאן, שהרוב ראה ב’פרט' תחנה חשובה, ולעיתים אף מכרעת, בדרכו הספרותית, ורק מיעוט התיחס לכך כאל “חטאות נעורים”.

 

ו    🔗

הביקורת הסמויה, היינו במכתבים פרטיים, החלה, כפי שראינו לעיל, עוד לפני שראה הקובץ אור, במכתביו של העורך לחבריו, עם קריאת כתבי־היד שהגיעו אליו. גם לאחר הופעת ‘פרט’ בתשרי תרפ"ד, היו חלק מן התגובות במכתבים פרטיים, על הקובץ בכלל או על סיפור זה או אחר, שהכותב רצה להביע דעתו עליו לפני ידידו.

הביקורת החיצונית הסמויה הראשונה, היתה, כמדומה, של אשר ברש (במכתב שלא הגיע לידי), ומתשובתו של שופמן אפשר לשער מה היה תוכנה. ‘פרט’ לא נשא חן בעיניו, לא בכלל ולא בפרט, ושופמן במכתבו מיום 6.12.1923 (גנזים 6776/61) עונה לו על כל טענותיו אחת לאחת:

ברשקה, על בקורתך אני רוגז ואני צוחק ואני כועס. ודאי הרבה אמת יש בה. ברם, אמור נא לי, איזה קובץ עברי או איזה אלמנח לועזי עדיף? כך היא דרכה של ספרות!

שמעונוביץ הוא ממשפחתו של ברנר. אש־קודש בו, וע"כ בנליותו ניתנת להתקבל. דבריו, לכאורה, כבר נאמרו אלפי פעמים, אבל הוא אינו חוזר על הראשונים כאחרים, אלא אומר מה שאומר מגרמֵיה [מעצמו]. סיפורו של בן־אברם עשה עלי רושם למרות הכל. שוועת התלויים לחנם. [פענוח שלוש המילים האחרונות בספק]

בכלל אני מתייהר בזה, שסופרי ‘פרט’ הם כולם קודם כל > סופרים כנים. בלי מלאכותיות, בלי כזבים.

ואיזה “רוע לב” מצאת ב“שפחות”? כלום בכלל יש מין זה בטבע בריאתי? הלא אתה יודע אותי, ברש! – – היצא גם ‘פרט’ ב' – איני יודע עדיין. […]

ביקורת סמויה אחרת, על “דמויות מלוות” בלבד, והפעם חמה ולבבית, כתב שלום שטרייט (במכתב שלא הגיע לידי) לפוזננסקי, והאחרון ענה לו במכתב (ללא תאריך) (‘אגרות’, מס' 57, עמ' 63–64):

שלום יקר,

מה אומר לך על השורות בדבר “דמויות מלוות”? הרגש העיקרי – תודה. אם להוסיף, הרי: גם אני מרגיש על הרוב את “הדמויות המלוות” כמוך, כפי שכתבת, ואז טוב לי, אבל לפעמים הן נראות לי כדבר־מה רפוי, לא־מאוחד, מחוסר חשיבות, ואז, כמובן, רע מאד, מר. מן הצד שמעתי רק מעט: היו שהתקרבו לדעתך והיו שגינו.

ועוד: לעיתים קרובות יש הרגשה – מסיבה מובנה – כי אנשים רוצים לעודד, לגרום להתעוררות ולכתיבה, אינם מעיזים לרפות, ועל כן אומרים במתכוון דברים נעימים לי, וזה רע מכל, ממרר בלי גבול. ואיני מרשה לי לכסות ממך, שגם אתה, שלום טוב, לא נקית מחשדי זה.

ובכן, קודם כל, בלי חשבונות: תודה רבה. השאר – כאשר > כתבתי. […]

דומה, שאת קבלת הפנים הפומבית הראשונה ל’פרט' נמצא במדור: “הערות קטנות” בירחון ‘קולות’, שהוציא אליעזר שטיינמן בווארשה. היתה זו קבלת פנים עויינת ביותר, וטענתה המרכזית: “לשם מה, לשם מי ובשם מי בא הקובץ הזה”?

הכותב חתם בראשי תיבות בלבד: ז. ן.³⁴ וקרוב לודאי שהוא צבי זבולון ויינברג, שערך יחד עם שטיינמן את הירחון והירבה לכתוב בו בשמו ובשמות בדויים (כגון: מיכאל שטרנברג). צ.ז. וויינברג פגש את שופמן בשעה ש“נתקע” בווינה לזמן מה בשנת 1920, בדרכו לארץ־ישראל, בה שהה כשנה. כפי שמספר עליו א. רמבה: “בהגיעו ליפו, שם פעמיו באורח טבעי, קודם כל לי.ח. ברנר”.³⁵

אין ספק, שהערות הביקורת נכתבו על דעתו של העורך הראשי. קשה לדעת מה הניע את שטיינמן, שהיה בין משתתפי ‘פרט’, לפגוע כך בקובץ ובעורכו, ואם היתה לכך סיבה מסויימת, להוציא אותו ניגוד כללי שהיה בין שופמן לשטיינמן, כפי שהוסבר לעיל בפרק על המשתתפים. בכל אופן, היריבות ביניהם לא נעלמה ומצאה את ביטויה פעם בפעם בפולמוסים בעיתונים ובכתבי־העת, ביחוד בתקופת ‘כתובים’ ו’טורים'.

יתכן, שיש לראות בהרצאתו של דוד פוגל, “לשון וסגנון בספרותנו הצעירה”, בנובמבר 1931 בשעת מסעו בפולין,³⁶ “עשיית חשבון” עם ביקורת זו בירחונו של שטיינמן. בהרצאה זו אמר פוגל דברי הערכה חמים מאד על סגנונו של שופמן, ודברים קשים ומרים כנגד שלונסקי, שטיינמן וגם כנגד עגנון בלי להזכיר את שמו.³⁷ אפשר לשער, שיחס זה נקבע אצלו לראשונה, בשעה שעזר לשופמן בעריכת ‘פרט’ (ראה לעיל) ובא במגע עמהם וביחוד עם שטיינמן. ועוד אפשר לשער, כי יחסו זה נקבע במידה לא מעטה גם כתוצאה מהשפעתו העמוקה של שופמן עליו, ש“הדביקו” בחיבותיו ובהסתיגויותיו. מלבדם פירנסו מתח זה, אותם גורמים שדן פגיס (ב“מבואו” ל’כל השירים') וב.י. מיכלי גילו.

והרי ההערות הקטנות כלשונן:

פֶרֶט. לשם מה, לשם מי, ובשם מי בא הקובץ הזה? במה עדיף וכמה גרוע הוא מהכרכים העבים, [הכוונה ל’התקופה‘] המופיעים מזמן לזמן בהוצאה זו, ושיש להם, לכל הפחות, מטרה מסוימה: חמישים גליונות של דפוס’? מהו הרוח שצרר את הסופרים הללו והזמינם לפונדק זה? ומהו המניע הפנימי שהמריץ את העורך להוציא לאור מפעל ספרותי זה? האמנם צר לו, ולהסופרים המשתתפים עמו, באכסניות הספרותיות הקימות? דומה, שגם העורך לא ברר לעצמו את מהות הדבר די צרכו, כנראה, הארעיות כאן העיקר: קיבוץ דברים (אחדים יפים) מכאן ומשם בלי כל ענין ותכלית, ובלבד – קובץ! “כיהודה ועוד לקרא”![³⁹]

ז. ן.

שלושה מאמרי ביקורת נכתבו על ‘פרט’, להוציא את רשימת הביקורת הנ"ל ב’קולות‘, ב’הדואר’, ב’העולם' וב’התורן'.³⁸ שלושתם פותחים במדרש השם ‘פרט’ ולומדים ממנו על תוכנו של הקובץ. הכל רואים בו את הפסוק “ופרט כרמך”, אולם איש אינו שם לב למובנו השני: פריטה על מיתרים. (ראה מכתבו של שופמן לפוזננסקי מיום 20.6.1923, שנזכר לעיל). שתיים מן הביקורות – “האמריקניות” – מסתייגות ומאוכזבות (ריבולוב ושוער) ואחת מהללת ומרוצה (הומלסקי).

חשיבותן של ביקורות אלה היא רבה להערכת כתב־העת עצמו ולתולדות התפתחות הביקורת על כל אחד מן הסופרים הנסקרים בהן. חשיבות מיוחדת יש לאותן ביקורות על יוצרים, שלא הירבו לדבר עליהם (פוזננסקי, וולפובסקי, אלישבע, הרברג) או שהיו באותה שעה בתחילת דרכם (בן־אברם, פוגל, א.צ. גרינברג, א. שטיינמן), או שיצירתם ב’פרט' היא אחד השלבים בכתיבתם (שופמן, ברש, שטיינמן, שמעונוביץ). אולם חשיבות יתרה נודעת להתפתחותם של אותם מספרים ומשוררים, שזה להם פירסום ראשון (יעקב הורוביץ) או בין הראשונים (שלונסקי) והערות ביקורת אלה הן הראשונות או מן הראשונות שקידמו את פניהם וקבעו עמדה.

מנחם ריבולוב משווה בין שם הקובץ הראשון שערך שופמן לבין שם הקובץ הנוכחי:

‘שלכת’ היה שם הקובץ הראשון אשר הוציא שופמן ועתה – ‘פרט’. הראשון – רמז לבציר, והשני רמז לבצירה. הרצון־להבעה אחד. משאת־הנפש אחת. סתוית – ועלים נושרים. לקט פרט.

שאלו אז להופעת ‘שלכת’: מה ענין שלכת ובציר לדברים בריאים ומלאי־דם אשר באו בו משל סופרים אחדים? וביתר שאת אפשר לשאול שאלה זו גם הפעם. אך אז היה משקל הקובץ רב יותר. ההנאה הבריאה היתה ממשית יותר ואף ההנאה הדקה שבדברים הרועדים היתה יותר מגרה. […]

הכותב משווה את הסיפור הבלתי נשכח “אהבה”, שנדפס ב’שלכת' אל “שפחות”, שנדפס ב’פרט', שאינו מהנה, ש“המיניות צפה על פני המראות”, שהוא “נסיגה” לגבי שופמן.

לאחר פתיחה בלתי־מעודדת זו, חוזר הכותב וסוקר את הסיפורים והשירים שבקובץ, מתחיל ב“שם חדש” שנתקל בו: יעקב הורוביץ, חושד בו שמא הוא בדוי ומקדמו בברכה: “כמה טוב וכמה חם לקרוא סיפור זה. הטמפו המהיר שוטף גם אותך במרוצת הסיפור. ומבלי חקור הרבה לפשר הדבר – מתי היה ומאין בא והופיע הגיבור? – אתה מאמין לו למספר”. לאחר שהוא מוסר את תוכנו של הסיפור הוא מסיים: “הערפליות שבדברים מעידה על תסיסה פנימית אשר תבוא בודאי לידי גילוי כוחות”. קרוב לוודאי, שזוהי הביקורת הראשונה על יעקב הורוביץ.

דעה טובה יש לריבולוב גם על סיפורה של אלישבע “האמת”, העומד על הגבול בין שני עולמות, ובו “גילתה אלישבע בפעם הראשונה את כוחה בסיפור. כוחה יפה. משחק גוונים, שפעת צבעים. וארשת־פיוט מיוחדת. אכן – ברכה בספור. מתעורר חשק לקרוא עוד – כדומה לזה”.

לעומת זה, קשה לו לעכל את סיפורו של אליעזר שטיינמן “קיצור חיי אדם”, שתגובתו עליו מסתיימת בסידרת שאלות רטוריות וסיכומה: “דבר מר וקשה”. בניגוד לו יש “עדינות ודקות” בסיפורן של מנחם פוזננסקי “דמויות מלוות” הכתוב בנוסח קנוט האמסון, אם כי לדעתו, על פוזננסקי למצוא צורה ברורה וממשית יותר לסיפוריו, שדרושה להם התגבשות.

סיפורו של בן־אברם “טעות” הוא ארוך מדי, "והשכבה הפובליציסטית שבסיפור, זו הנטפלת כמעט תמיד לדברי בן־אברם, מחלישה הרבה. […] סיטואציה מצוינה לסיפור כזה. וכאן היתה יכולה להציל רק התמציתיות. ההכנות ודברי־ההסברה וכל ההערות מסביב לענין מיותרות. יש טעות אמנותית ב’טעות' ''.

ריבולוב מרחיב את הדיבור על הפואמה של דוד שמעונוביץ “אשת איוב”, שהוא מתלהב ממנה ביותר: “הפואמה, האוצרת בתוכה הרבה כוח, כתובה בנעימת־שקט, בהרגשת־זוך והחרוזים הקצרים והתמים נוטפים כטפות־שמן על לב דווה. על יצירות שמעונוביץ נוסף דבר טוב”.

את שאר המשוררים שהשתתפו בקובץ הוא פוטר במשפט כולל קצר: “החוורון הרועד” בשירי דוד פוגל: “חן־הנוער והחרוזים המנתרים” בשירי אהרן צייטלין ומסיים בפיסקה שלמה על שירי שלונסקי, שהיא מן הדברים הראשונים שנכתבו על שירתו.³⁹ ניכר, שהמבקר התלבט ביחסו ובהערכתו למשורר זה, וקשה לו לנסח את יחסו לשירתו. דבריו מעורבים בציטטות ובפאראפראזות משירי שלונסקי עד לבלי הפרד. משפטים כגון:

אולי תישור חטוטרתי מעל גבי. אך אין לדעת אם הוא חפץ דוקא להישיר חטוטרתו מעל גבו. לפי שעה – ניכרת ביותר התאווה להבלטת ה’יחפות'. […] והוא, שיש לו כוח השוואה ודמיון לוהט, אומר: כסחבה קרועה מעם טלית גדולה – יטלטלני רוח. סחבה – נפשו ‘רצפת כל היכל תנגב’. כך הוא רואה את נפשו. סחבה. אפשר שכך צריך הוא לשיר עתה – אולם לי חוש שבזה לא יאריך. גל הזמן שטפהו. בכוחו יעלה מעלה.

אחרת היא קבלת הפנים שערך ש. הומלסקי [שמואל שגיב] ל’פרט'. גם הוא פותח במדרש השם:

כשמו כן הוא: פרט. קטן בכמותו – ודאי שעלול הוא להיבלע ע"י הקובצים והמאספים העבים והכרסניים שהרגלנו להם בשנים האחרונות. [הכוונה, כמובן, בראש ובראשונה ל’התקופה'].

להיבלע אבל לא להיבטל. כי יש בו דברים יפים ונעימים. עניו הוא המאסף. עניו ולא שח. ככה נוהג תמיד מי שמכיר בערכו. תאמר: פרוגרמה? – בכל אופן לא בא להכריז עליה. ‘פרוגרמה’ יש לו משלו – והיא נראית לעין מכל שורה ושורה. כיאות לדבר שטבעיותו נובעה ומפכה הימנו.

ויש בו מן הפלא: שטח כל־כך קצר, מסגרת כל־כך קטנה – ותוכן כל־כך רחב ומקיף! באמנות אנו דנים כאן, באמנות אמיתית וראויה לשמה. וזו האחרונה בעצמה קובעת לה את גבולותיה.

לאחר הקדמה זו, מתעכב המבקר על חלק מן הסיפורים והשירים אחד לאחד ומעיר עליהם הערותיו: “טעות” לח.ש. בן־־אברם הוא סיפור יפה, אולם ארוך קצת יותר מדי ו“חסר בסיפור הזה אותו היחס הנפשי אל החומר”; גם סיפורו של פוזננסקי ארוך הוא מדי וכוחו של המספר “למסור את המתרחש בלב מאשר לתאר את הממשיות החיצונית וכל המתהווה בחיים”. בסיפורו של שטיינמן מוצא הקורא את “זה היאוש השטיינמני, הידוע לנו מכבר, ושיסודו בשנאה, שנאה אפריורית”. “התשובה” לסיפורו של שטיינמן נמצאת בסיפורו של וולפובסקי: “אהבה ליצרי־יה בכל הגילויים והדורות”.

הומלסקי משבח את סיפורה של אלישבע בשל “ההרמוניה השולטת בכל הסיפור: הסגנון עסיסי, מוצק, יפה. […] יש לנו כאן עסק לא עם פרובלימה של הדמיון והממשיות כי אם עם נפש חיה הפועלת בעולמה שלה! אדם – אדם ועולמו! עולם – עולם זה ומלואו!”

הוא הדין גם ביחס לסיפורו של יעקב הורוביץ “סוליקה”, שיש בו “אותו האיחוד הלטנטי בכל דבר שבאמנות בין הצורה והתוכן. הכל מוצק, מתאים. געגועי הנפש וזעזועיה – הכל בטון נכון וישר”.

לעומת זה עובר הומלסקי בשתיקה על רשימתו “הזיבורית” של י. גוסלבסקי, ואילו ביחס לסיפורו של שופמן דעתו אינה חד־משמעית. הסיפור “שפחות” אינו מקורי, “אבל יפה הוא בפשטותו, בקצור־התפיסה וההרצאה שבו, בכל הריכוז. […] ואם אמנם אין הסיפור הזה מן המשובחים שביצירות זה האמן הדק, בכל זאת – לפנינו יצירת אמן יפה”.

על חלק השירים דבריו קצרים: הרושם הכללי הוא טוב. רק שני משוררים זכו לציון מיוחד: “יפה ונוח” שירו של שמעונוביץ, שהוא “מרגלית נחמדה באוצר הפואמות שבשירתנו הצעירה”; “נחמדים ומקסימים הם שירי שלונסקי. המלודיה והמוזיקליות שבשיריו יוצרות עולם חדש בשירתנו”.

דעתו של אברהם שוער על הקובץ, עוד פחות נוחה מזו של ריבולוב. כקודמיו, גם הוא פותח בדיון בשם הקובץ, בפיסקה עקרונית על חשיבותו של שם, שמרובות בה שלוש הנקודות:

לא תמיד אין השם אומר כלום. כלומר; לא תמיד אין אנחנו דורשים מן השם מאומה. יש ואנחנו מבקשים מה בשם… יש שמות שהם מרמזים… קורא אתה את השם ולבך מהרהר אחריו. השמות הללו המה על־פי רוב מאותם שאינם תדירים, שאינם רגילים, שאין משתמשים בהם בקביעות. מן הסוג הזה הנהו גם השם ‘פרט’.

פרט נותן לנו כעין רמז, – מרמז השם על־אודות כרם שכבר נתן לנו אשכולות ענבים ושכבר בצרו אותם, ונשארו בגפנים רק עוללות, גרגרי פרט. מה שבצרו – בצרו והללו הנמצאים עוד, המה המעידים על הטוב שהיה לנו ועל הטוב שעתיד לבוא. […]

ידעתי כי לא אמצא אשכולות בכרם הספרותי הזה, ידעתי כי לא ירועע ולא ירונן בכרם זה, ברם רק ללקוט גרגרים נכנסתי, גרגרים בודדים, […] קויתי לענבים…

רימני השם והכזיבני.

אין זה כרם ככלות בציר, אין זה פרט של עץ־הגפן אלא > תרמיל, שיורי שולחנות של בעלי־בתים… […]

לאחר דרוש זה במשל הכרם והענבים, עובר הכותב למשל אחר מחיי בחורי בית־המדרש “אוכלי־הימים”, שנמשלו: “פרט, הקובץ המונח לפנינו – את התרמיל הוא מזכיר, תרמילה של רחל או של אשה צדקנית אחרת”. מכאן הוא דן בסיפורים ובשירים שבקובץ במונחים של אכילה ומאכלים. הפואמה של דוד שמעונוביץ היא “החתיכה הראשונה שבאמת היתה ראויה לעלות לא רק על שולחננו, חובשי בית־מדרש עניים, חסרי יום־השבת, אלא גם על שולחן־מלכים, היתה מנה הראויה להתכבד”.

חלקו הגדול של מאמר־הביקורת מוקדש לפואמה זו, שהיא “שירה חדשה בספרותנו, שירה על האשה ועל גורלה”. הכותב מוסר בהרחבה את תוכנה של הפואמה, מצטט קטעים גדולים ממנה ומסיים בהתפעלות רבה, בתארים מופלגים ובהשוואות עם גדולי השירה העברית החדשה:

זה כמה שלא קראתי בשפתנו העברית שירה כל־כך נעימה כזו, ששפתה היא כל־כך קלה, נוחה. פשוטה ומובנה. חרוזים מצלצלים כפעמונים של כסף טהור, שורותיה מפכים כמימיו של מעין טהור בסתרי יער מצל, חרש…

והשפה – היא שפתו של אד"ם הכהן לבנזון… פשוט, בושה להגיד, שפתו של לבנזון! נוספת מרגלית חדשה בעטרה של השירה העברית שעטרו לשפתנו הלאומית משוררי הדור הגדול של ביאליק ושל טשרניחובסקי!

נושא אותנו המשורר אל ארצות מני־קדם, מקום חלומות נעורי־העולם, כשעולמנו חלם עוד חלומות טוהר ותום. חולמים אנו יחד עם משוררנו זה חלומה של התבל בעודה בילדותה…

בחלקה האחרון של רשימת הביקורת, דן הכותב בקצרה בכמה מן הסיפורים והשירים: סיפורו של בן־אברם “טעות” “טוחן קמחא טחינא” ו“לא נתן לנו בסיפורו כל דבר חדש שקודמיו לא עמדו עליו”. עם זאת יש בו כמה ציורים יפים, אם כי הרחבת דבריו פוגמת בסיפור. שירו של דוד פוגל “הוא שיר יפה וככל שיריו של המשורר הזה מצטיין גם זה ברוח החנינה ורוך־הלב”. אולם “אין שירו זה טוב מיתר שיריו ואינו רע מהם”.⁴⁰ סיפורו של מנחם פוזננסקי “סיפור לא־סיפור, דמדומים לא־דמדומים”. “יש תסיסה… רוצה הסופר להשיג ולאחוז בדמויות הללו, ברם הדמויות צללים הנה – נוגעת ידך בהן ואינן תופסות כלום…” ובכל זה יש מה בסיפור הזה, מובן הוא ולא־מובן…"; שירו של אהרן צייטלין “המנגינה” “יפה ומלא־חן”.

דברים קשים כותב שוער על סיפורו של שטיינמן:

עומד סופר זה מאז שנכנס לתוך הספרות העברית עומד ומחטט, > עומד ומנקר, הולך סחור־סחור⁴¹ ומבקש – מה שהוא מבקש אין אנו רואים, ומה שהוא מוצא אין אנו יודעים והוא בעצמו עוד לא גלה לנו זה אפילו באחד מסיפוריו הרבים ומרומניו הגדולים.

יש בדברי הביקורת רמז לגיבור שאינו יודע מהו שח, והדברים מכוונים, למעשה, כלפי הסופר. המשך משל־המאכלים, נמצא בדברים על סיפורי וולפובסקי ואלישבע, ש“המה מן השיורים של בני־אדם אמידים. מוצא אתה בהם גם עצם שמנה שלא כרסמוה כל־צרכה, כנף של עוף, פרוסה יפה של חלת־סולת, – שיורים של שולחן מלא…” ואם כי לשבח נתכוון המבקר, הרי שבח כזה, הגנאי יפה ממנו.

שיריו של שלונסקי, קשים מאד לעיכול למבקר זה:

יש להמשורר הזה גם מעוף, גם חום וגם תום ומחונן הוא ברוח השירה, אלא שמעקם הוא בכוונה את כתוביו עליו ועלינו ובורא לו ניב־שפתיים חדש – ומשתבח הוא בלבו שכן עשה, ולא כן הוא עושה. […] אילו דיבר אלינו המשורר בלשון בני־אדם שאנו זקוקים אליה…

למעשה, הוא דורש ממנו, שיחדל להיות שלונסקי.

קשה מזה עליו היא קריאת סיפורו של יעקב הורוביץ. במקום להעריכו הוא מצטט ממנו ומספר את תוכנו, כדי שידבר בעדו ומסיים: “דיגינירציה, הרהורי מוח חולה ולב רע. וזהו סיפור! וזהו מו־דר־ניזם, כביכול…”

סיום הרשימה בהערכה שלילית ביותר של סיפורו של שופמן עצמו, ששמו נעשה, לדעת הכותב, שם נרדף לגילויים מיניים וליחוסים שבינו לבינה". הוא מתרעם עליו על שדוקא בתקופה זו “ימים של הרת עולמנו” “אין לו לסופר זה בעולמו אלא חיטוטים מיניים”. “‘שפחות’ הוא סיפור שופמני טיפוסי, משיורי שולחנו של עורך, שנתינתו לא בעין יפה.”

משלושת מאמרי הביקורת, עם כל השוני שביניהם, עולה, שהם מתיחסים ל’פרט' כאל קובץ שיש בו ביטוי למודרניזם בספרות העברית, ושחלק מן המשתתפים בו הם נציגים טיפוסיים של מודרניזם זה. מובן, שכל מבקר מעריך תופעה זו בהתאם לתפיסתו הספרותית היסודית, ש’פרט' רק בא להדגימה ולחזקה. תיאור הסיפורים והשירים אינו שונה בשלושת המאמרים, אם כי נקודת המוצא, הסגנון והנעימה השונים הם שקבעו את מהות ההערכה.

 

ו    🔗

כללו של דבר: חשיבותו של ‘פרט’ הוא בעיקר במתן אפשרות ביטוי לסופרים ולמשוררים צעירים, בהתווית דרך נוספת בספרות, שאיננה דרך המלך, בהשמטת שמות מפורסמים ומקובלים ובהעלאה למקום מרכזי אותם סופרים שהיו בבחינת נספחים ומלווים בבמות ספרותיות אחרות. זכותו היא גם ב’גילויו' של סופר צעיר חדש (יעקב הורוביץ). שדרכו המיוחדת בספרות העברית, באה לידי ביטוי כבר בסיפורו הראשון הזה.

‘פרט’ הצביע גם על נוסח אחר של קובץ ספרותי, היינו, ללא מאמרי ביקורת, ללא פובליציסטיקה והערות בעיני השעה, אלא ספרות ‘טהורה’ בלבד. בניגוד לקבצים ולכתבי־העת הספרותיים, שהופיעו באותה עת בארצות השונות (א“י, ארה”ב, פולין), ושהבליטו את הגוון הלוקאלי שלהם על־ידי צוות המשתתפים, הנושאים והבעיות, האווירה והקורא שראו לנגד עיניהם – ניסה ‘פרט’ להיות קובץ ספרותי ‘קוסמופוליטי’, במובן הבסיסי והטוב של מושג זה. תכונה זו נתבלטה הן בהרכב המשתתפים, שישבו בארצות שונות והן בתכנים ובנושאים, שהבעיות האקטואליות של העם לא היו ניכרים בו, ונדחקו הצידה מפני הבעיות הכלליות של הספרות ושל האדם: בדידות, אהבה, תעיה, חיפוש, אשה, יוצר ויצירה.

דומה, שהתרחקות מכוונת זו מן הבעיות הבוערות, וההדגשה של היסוד הספרותי ‘הטהור’, יכלו להיעשות רק בתנאים המיוחדים, ששופמן היה נתון בהם (רחוק ממרכזי העשיה והפעילות היהודית), ורק בזכות אישיותו התקיפה, היודעת לקרב ולדחות בהתאם לטעמה הספרותי הייחודי המובהק. ואף־על־פי שהקובץ הזה נמנע מלהיות שופר של ההוויה בת השעה, אין הוא אוסף מיקרי של יוצרים ויצירות, אלא רוח אחת מלכדת את המשתתפים, שקשרים עמוקים ביניהם, ואף מיגוון הנושאים שבו, עושה אותו חטיבה אחת.