ימי ראשית הידידות עם יונה במלון נוטרדאם בירושלים, באמצע שנות השישים.
״נוטרדאם״ כיום – מלון משופץ לצליינים נוצרים, ואז – מלון בנוסח בלזאק עם מסדרונות מרוצפים אבנים נושנות, ורדרדות, ובו סטודנטים לרפואה, סטודנטים נצחיים, בת־דודו הישישה של מודיליאני, זונה חבשית וילדתה הפעוטה, פליטת שואה טרופת־דעת, מלצרית, וכמרים צרפתיים ויונה שבאה בעקבות אהרן שבתאי, וכמובן החיילים בעמדה מול העיר העתיקה, אשר על כן בא זכרו של המקום בשירה של יונה ״סבסטיאן״ – כ״בֵית יוֹרֵי בַּקֶּשֶׁת שֶמֵּחֲרַכָּיו רואים עִיר וְרֻדָּה". באמצע הבניין היה פעור חור ענקי כפצע, מן ההפגזות וההתקפות, ואולי לכן קראה יונה כעבור שנים אחדות למחזה שכתבה על ימי שבתה בנוטרדאם בשם “אנדרטה של צרעת”, ואפשר גם מפני שהיה שם אוסף של חלכאים ונדכאים ועומדים על פרשת דרכים לעיתות משבר. כאשר מישהו ניסה להתאבד שם, החרימה אותו יונה כמועל באמון שנתנו בו היא וידידה המוסיקאי איגנאציו ומבזבז לריק את נדיבותם. מה שאמרה בעניין אחר: “תמיד להאשים את הזולת במקרה כזה”, תקף לגבי כל דבר שהיה בו אפילו חשש כישלון שלה.
חוסר החמלה שבדבר שלא יכולתי עדיין להאמין בקיומו ולזהותו כשנגלה לי, נראה לי אז כאיזה חיוב־חיים עז ובלתי מתפשר.
לימים, אחת המתנות החשובות שהעניקה לי, כמו מתנות שמעניקות הפיות במועצותיהן, היתה: “אם את חושבת שראית משהו, אל תחשבי שלא ראית”, מתנה שלא לכל אחד היתה מתאימה כפי שהתאימה לי. לה, שהֵישירה מבט בפני הכל, יאה היה לומר זאת.
ולפעמים היו מתנותיה לאנשים חץ שלוח מאת האמאזונה. החיילים “יורי בקשת” שבנוטרדאם היו שמים לב לכל שינוי במראֶהָ ובלבושה. פעם, כשאספה את שערה, שבדרך כלל היה פרוע וסתור, אמר חייל אחד: אה, תראו, היום השֵער שלה מלופף! כל היום אחרי כן טעמה יונה וניסתה את המלה הזאת “מלופף” בהנאה רבה.
״טלביה״ – זאת היתה הנסיעה האמיתית שלה. אחרי ששבה משם, היו “חברים למסע” באים לבקר אותה. מחלותיהם היו ארצות שנקרו לה בדרכה. אחת מהם, למשל, נשלחה לבית־החולים בצו של בית־משפט, לאחר שהועמדה לדין במשפט מפורסם.
אבל לא חותם הסבל היה טבוע ביונה, אלא חותם הדברים שהכריזה באוזני כל: “אני נועדתי לתפארת רבה.” ידידתנו הסופרת פנינה כספי כינתה אותה בשם “העלמה רהב”.
כאשר נרתעתי מן המלה פאראנואיד שאמרה על מישהו, הסבירה לי, שבשבילה המלה כמפתח לגן קסום, והגן כולו מְצַמח תכונות וחושים. השאלות ששאלה היו גם הן שַער לגני מרחב (“וספרי לי על החוכמה וספרי לי על הבגרות…”). היא הרחיבה את תחומי העניינים הפשוטים בכך שאהבה להפוך מלים לשמות־עצם מופשטים, כוללים, ואז היתה מתחקה בשאלותיה אחרי מהות הדברים, כי
"כְּרוּבֵי־זָהָב קְְטַנִּים רְתוּמִים לְרַגְלֵי רוּחִי וְהֵם נוֹשְאים
אוֹתִי הַרְחֵק גָּבוֹהּ לַשָּמַים",
כפי שאמרה באחד משיריה.
יותר מכל אהבה גנים אסורים, כניסה לפרדס.
מלה זו העלתה לי באוב את הפרדס המוחשי שליד בית אמה בקרית־אונו, וכיצד נהפך למקום
טיולים והיא תלתה בו פנסים. פעם, אחרי שנתקלנו שם באיזה נער שארב לנו, אמרה: בכל פרדס יש תמיד עיניים ירוקות ורעות שאורבות לך בקצה.
הילדה “בל תאומן” של קרית־אונו, “שֶמֶש בַּלֵּילוֹת בּוֹנָה”. בביתן שלה בקצה החצר היתה תמונת עירום כאובה מאחורי שבכה של לול. לפעמים היתה רצה בשביל מהביתן אל הבית וצונחת בלי נשימה מסיוטי הלילה.
בשנת 67, אחרי כיבוש העיר העתיקה, אחרי שכבר עזבה את נוטרדאם, באה יונה לביקור בירושלים. היא התכוננה לבקר במחששות של העיר העתיקה, ואדם אחד, שהכתירה אותו כ״נסיך של הפורצים" (כעבור שנים אמרה שלא היה אלא סוחר סמים קטן), היה צריך להובילה לשם. היא הפצירה בי שאבוא אתם ואהיה “אחראית” עליה… לבסוף הסכמתי. הגענו לבית־קפה, שאולמו הפונה אל הרחוב ריק. בחוץ הוצב נער לשמור, ואנחנו נכנסנו בחדר לפנים מחדר וירדנו בסולם אל תוך בור, שהיה פעם בור מים. בור שחת קראתי לו. לבעל המקום היו עיניים ירוקות ודוקרות, והיה שם עוד איש אחד שהייתי רואה בכיכר ציון, עטור זיפי זקן ואדום־עיניים, כאילו קם זה עתה ממיטה שסדיניה קמוטים. על־פי עצתו של “הנסיך” אמרתי שיש לי מחלת־לב ובכך נותרתי מן הצד. נרגילה עברה כעת מפה לפה. איש לא ינק ממנה בתאווה עזה כמו יונה. פניה היו עתה פני להבים, ומרגע לרגע היתה נופחת בהם אש כבמפוח, עד שיתלקחו כליל. “אנשים נוורוטיים כמונו צריכים גירויים חריפים”, אלה מלותיה. ובעל המקום הביט בה משתאה, ובעיניו הירוקות המוארכות בוז ותשוקה. אולי היו אלה העיניים הירוקות והרעות שאורבות תמיד בקצה הפרדס.
אבל זאת לא היתה אלא הקדמה למחששה הבאה. “שֶמֶש בַּלֵּילוֹת בּוֹנָה”…
המחששה השנייה היתה ברובע הארמני. ילד עמד כרץ בקצה הסמטה והיה מעביר את האנשים אל נער אחר, ושוב הגענו אל בית־קפה שאולמו הריק פונה אל הרחוב, אלא שהיה מואר וגדול יותר, ומאחורי האולם הזה יציעים הומים אדם ומרפסות שוקקות כבאלף לילה ולילה. זקן ארמני כיבד את כולם בעוגות. ״קצת הרגשה של חטא – דבר בריא מאוד", דיברה יונה על אורגיות. שתי זונות נכנסו, האחת צעירה, כבת שש־עשרה, והשנייה נראתה כבת חמישים; הגנבים והזונות אהובי נעוריה של יונה….השתיים הללו הביאו עמן את השלישי, שנלווה אליהן בגלל הבדל השנים האכזרי שביניהן. מיד עם בואן התחלנו לדבר על הזקנה ועל המוות.
“אני אהיה זקנה עם הרבה רוּז׳ על הלחיים”, אמרה יונה, “זקנה כזאת שמתחמקת לפגישות עם בחורים צעירים וצוחקת אתם יחד, וחושבת שהיא מבינה על מה שהם צוחקים…” למראה הבעת האי־אמון שבפני הפסיקה מיד, ובקול של נער צעיר על סף הבכי (שהיה לה כשהיתה נזכרת בחטאיה) התחילה להתחנן, להעביר את רוע הגזרה: “אני אמות צעירה, כן?! תגידי, אני לא אעבור את גיל שלושים? כן?! תגידי!” שתקתי. למעלה מכוחי היה לשוות לעיני את הניסיונות שנכונו לה עם “הגבורה והשכל” שיתמודדו עליה “וְהַיֹפִי בִּתְנַאי כְּהֶרֶף זְוָעָה”. שמעתי את הלחישות התוססות, את צקצוקי הלשון העוינים והמתפעלים מהופעתה כמו בכיכרות שמעלים בהן על המוקד. לא יכולתי לדמות לי את פריחתה המטורפת אחרי שלושים, והיא קראה את מחשבותי. אבל “הנסיך של הפורצים” היה רך ממני וקרא בקול נרגש: “מה אתך, שלושים זה פרח, שלושים זה פרח, פרח!”
בימים שלאחר מכן כבר העסיק אותה היופי יותר מהמוות. עכשיו היתה חוזרת לבדה מרפתקאותיה, מעירה אותי מהשֵנה ומפגיעה בי שאֲצַלֵּם אותה, כי היא מרגישה שהיא נורא יפה. אבל אי אפשר היה לצלם את “המלאך בהיפוך” שהיה בה וגם לא את שכבות היהלומים שזרחו בעיניה.
יונה בנוטרדאם
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.