את שיריה האנגליים של נעמי שִהאבּ נַאי, משוררת אמריקנית בת גילי (כמעט) ובת לאב פלסטיני, אני מתרגם לעברית כמו היו אלטרנאטיבה אישית שיכולתי, מן הסתם, לכתוב. שהנה קולה של נעמי (איזה שם לאשה חצי פלסטינית) יוצא מגרוני, בעברית, עם שוליים רחבים של קנאה: טון דיבורי, נינוח וביתי, נטול אבק שרֵפה, משוחרר מן הצורך להיות מטען־צד פיוטי או צמיג בוער ברחוב הערבים פינת רחוב היהודים. רחוקה מכל זה, היא יושבת בחצר ביתה האחורית בסאן אנטוניו, טקסאס, מגדלת תרנגולות, כפי שעושה סבתה ח׳דרה בכפר נידח בנפת רמאללה, סַנְגַ׳ל שמו, וכותבת שירים.

היא נולדה בסנט לואיס בשנת 1952. ויכולתי לשקר ולומר שנולדה ב־1953, בסנג׳ל, השנה שבה נולדה סיהאם דאוד ברמלה, על מנת ליצור סימטריה פלסטינית מדומה. השם נעמי הוא הגרסה האמריקנית לשם הערבי נעימה (קרוב מאוד למשמעות העברית שלו), שהוא גם שם דודתה, אחות אביה – עזיז שהאב, עיתונאי אמריקני לכל דבר. הוא נוטל את משפחתו בראשית 1966 ובא להשתקע בירושלים. נעמי בת הארבע־עשרה, מוסלמית על־פי השריעה ונוצריה על־פי ההלכה(!), נשלחת ללמוד בתיכון ארמני בעיר העתיקה (“כאן נתקלתי בדעות קדומות לראשונה”). אביה עורך את ה״ג׳רוסלם טיימז", ומפרסם בו רשימות מפרי עטה של בתו (מנהג ערבי קדום).

חמישה ימים לפני ששת הימים שבה המשפחה לארצות הברית, לסאן אנטוניו, שם מסיימת נעמי את לימודיה האוניברסיטאיים באנגלית ומדע הדתות (“שמעתי שעכשיו את בענייני דת”, כותב לה הסבא, אבי אמה), וכותבת שירים. “דרכים שונות להתפלל” (ממנו לקוחים השירים לעיל) מופיע ב־1980, ושנתיים לאחר מכן – “מחבק את תיבת הנגינה”. היא נישאת למייקל נאי, צלם ועורך־דין, ומחלקת עיתותיה בין עבודה מרובה עם ילדים ובין סדנאות לכתיבת שירה. מוציאה תקליטים לילדים (כותבת־מנגנת־ושרה). קוראת משיריה ברחבי ארצות הברית וברחבי העולם. ב־1983 היא מוזמנת על־ידי הקונסוליה האמריקנית במזרח־ירושלים, וקוראת משיריה הכתובים בשפת־אמה בפני מוזמנים הפונים אליה בשפת־אביה ושואלים אותה, מן הסתם, מדוע אין היא כותבת שירה פוליטית, משהו שיביא את העניין הפלסטיני לתודעת דוברי האנגלית. לא יודע, אני לא הייתי שם. בספרה נתקלתי כמה חודשים לאחר מכן, ימים בהם הייתי שרוי בתחושה שהנה הצלחתי להיגמל מכתיבת שירה, וזנחתי אותה לטובת הפרוזה – אם “זנחתי” היא המלה הנכונה. השירה, יש להודות, לא נותרה עגונה. קראתי בשיריה וראיתי איך היא מִתְיַבֶּמֶת בתוכי, והתנחמתי. היתה שם פתיחה כזו, שאני הופך בה עכשיו לצרכי:

מַדּוּעַ שִׁירַיךְ מְנַחֲמִים אוֹתִי, אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי.

מִפְּנֵי שֶׁהֵם זְקוּפִים, כְּמוֹ כִּסְאוֹת יִשְׁרֵי־מִסְעָד.

כמו שרפרף כפרי ליד הקיר, הרחק מכל הנושאים ה״גדולים" של השירה. “אני אוהבת לספר סיפורים”, היא אומרת למראיין, שכתב עליה בפרסום כלשהו של בוגרי אוניברסיטת טריניטי בסאן אנטוניו. אני מציין את הפרטים בכוונה, לפי שזה נשמע לי כמו גִרסה אמריקנית של ביר־זית. לטוב ולרע.

הן מה היה עולה בגורלה של נעימה שהאב אילו נולדה וגדלה בסנג׳ל, ובגיל חמש־עשרה ראתה בכיבוש וצמחה אל תוך ההוויה המורכבת מנעורים אבודים, פצצות גז מדמיע, גרונות ניחרים, יידוי אבנים, יריות באוויר שהולך ומנמיך. ספק אם היה לה זמן, או רצון, להביט בסבתא ח׳דרה, או בדוד מוחמד שעל ההר, כפי שהיא עושה כיום ממרחקים. ומי היה אז, מקרב קהל־הקוראים הערבי, מתפעל משירים כמו “המלים שמתחת למלים”, עם הפתיחה הכמו־פלסטינית וההמשך המנותק, לכאורה, מכל מה שנחשב פלסטיני מאז יוני האכזר בירָחים. כי זאת לדעת, הכיבוש אינו רק מנמיך את האוויר שמעל לנכבש, אלא אף דוחס את הווייתו לתוך קומקום חתום, שם החיים הופכים לספרות גרועה: יום בחייו של ילד בקסבה של חברון (על דרך הגוזמה הפלסטינית) דחוס יותר (ואולי אף “מעניין” יותר) מחייהם, נאמר, של גיבורי “חיוך הגדי”.

נעמי שהאב נאי

היריות שהוא ישמע בטרם יצנח ואבן בידו, רבות יותר מכל ששמעו גיבורי הספרות העברית. אני לא חי בסנג׳ל, וגם לא אחיה שם ביום מן הימים. שלא לדבר על סאן אנטוניו (למרות פיתויי השם). שיריה של נעמי שהאב, מן המקום שבו אני עומד, הם הניצחון הקטן של הפלסטיני הנודד: לשבת בעיירה נידחת בגולה ולראות את הדוד מוחמד ממריא. בהקשר הזה, שורה כמו “הַשָּׁנָה נָסַעְתִּי הַרְחֵק כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַשֶּׁקֶט שֶׁל עִירִי”, היא שורה פלסטינית של עמיחי. עוד ניצחון קטן.