טַל אֶלֹהִים נוֹפֵל

בִּדְמָמָה, בָּעֲלָטָה,

עֲלֵי תֵּבֵל מְיֻסֶּרֶת,

שְׁקוּעָה בַּחֲלוֹם בְּעָתָה.

לוֹטִים בְּאֵדֵי־עֲרָפֶל

יִשְׂתָּרְעוּ שַׁחַת וְצוּקִים

מֻגָּהִים בְּנֹגַהּ חִוֵּר

שֶׁל עוֹלָמוֹת רְחוֹקִים.

רוּחַ תַּחֲלֹף בַּדֶּשֶׁא

שְׁרָכִים בַּסְּלָעִים יְאַחֲזוּן

עֲטַלֵּפִים בִּדְמֵי יֵחָפֵזוּן

עֲנָנִים שְׁקוּפִים, כַּחֻלִּים,

יִנְהֲרוּ גַּלִּים גַּלִּים

וּכְשֶׁרָפִים וּמַלְאָכִים

אוֹרוֹת תּוֹעִים פּוֹרְחִים

מעַל חֲקַל הַתַּפּוּחִים.

עָמֹק לֵיל הַשִּׁכָּרוֹן

לִי אֶשְׁכַּב בִּדְמָמָה.

יִמַּסּוּ בָּאֲוִיר הָאֵימָה,

כֶּסֶף, תְּהִלָּה וּכְלִמָּה,

יָמֹג כְּאֵב הַזִּכָּרוֹן.

גֶּפֶן זְרוֹעוֹתֶיהָ פּוֹרְשָׁהּ

מַיִם נוֹטְפִים בַּחֹרְשָׁה.

מִתַּחְתַּי הָאֲדָמָה כְּאִשָּׁה

נָחָה, טַל עַל רֹאשָׁהּ.

אֶשְׁכַּב עַל גִּבְעוֹלֵי־הַדֶּשֶׁא.

רוּחַ אֶשְׁמַע לוֹחֶשֶׁת.

תִּלְחַשׁ כִּי תֹּאהֲבֵנִי,

כִּי מוֹעֵד נְדוּדַי נִשְׁלַם.

תִּגְהַר עָלַי, תְּחַבְּקֵנִי,

פִּיהָ עַל פִּי יִשָּׁקֵנִי

וּבִנְשִׁיקַת־פִּיהָ יוּמַת

הַגֵּיהִנֹּם, שֶׁהָיָה עוֹלָם.

לַשָּׁוְא נַפְשִׁי הַחוֹלֶמֶת

תִּתְעֶה עַל פְּנֵי אֲדָמָה.

מְאוּם כָּאן לֹא יְאַשְּׁרֶנָּה,

לֹא תַּעֲנוּגוֹת, לֹא בֶּצַע,

יְדִידוּת הָמוֹן אֱוִיל

לְגֹעַל לָהּ וְחֵמָה.

כָּאן לֹא תְּהִי תְּקוּמָה.

צָפָה מְיֻסֶּרֶת וּקְדוֹשָׁה

הָאֲדָמָה הָאִשָּׁה

צָפִים וּמְרַחֲפִים

גֶּפֶן וְדֶשֶׁא וְעָבִים

סֶלַע וּמַלְאָךְ צָפִים עַל מַיִם

וְכִּשְׁתֵי כַּלּוֹת עוֹלוֹת לַשָּׁמַיִם

מְרַחֲפוֹת אַט, שְׁלוּבוֹת יָדַיִם

בֵּית־לֶחֶם וִירוּשָׁלַיִם.

נִכְסַפְתִּי הֱיוֹת לָאַיִן

בְּתוֹכְכֵי הֱיוֹת הַשָׁמָיִם

לֵיל טַל וּמְזָרוֹת

לְסָעֵף חֲלוֹמִי כְּמוֹ פֹּארוֹת

כְּמוֹ פֹּארוֹת אֶל בֵּין הַכּוֹכָבִים,

יְהִי בְּשָׂרִי עָפָר וּפְרָחִים

אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה, יָמוּג עִם זִמְרַת הַנְּהָרוֹת

אַךְ נַפְשִׁי יְגֵעַת הַמְּצוּקָה

בִּתְנוּמַת אַהֲבָה מְתוּקָה

עֲטוּפַת סְדִינִים צָחִים

תִּנָּשֵׂא בִּידֵי הַמַּלְאָכִים.

אֱלֹהִים, תָּבוֹא מַלְכוּתְךָ!

(ספר השירים 1947 – 1970, הוצאת שוקן 1979)

העובדה הרוחנית הבולטת ביותר בשירו של פנחס שדה היא הטינה לעולם הזה, להווה, למציאות היום. יחס זה ניכר, בין השאר, גם בלשונו של השיר, שהיא לשון אנטי־מודרנית במידה רבה (בכל השיר הלא־קצר הזה אין אף מושג אחד שלא היה מוכר לפני אלף, אלפיים ושלושת אלפים שנה: טל אלוהים, הדשא, העטלפים, העננים - ואפילו “הכסף” ו״הסדינים" , המודרניים־לכאורה, הם, כמובן, עתיקים מהקונוטאציה של שמותיהם). וידוע: כל מלה הנכתבת בשיר היא מין “שטח משוחרר” מבחינה רוחנית. העובדה שאין בשירו זה של שדה שום ערך מודרני, פירושה ששום ערך מודרני לא קיבל לגיטימאציה רוחנית אצלו (לפחות לא במצב הרוח של השיר הזה), ועובדה זו ניכרת גם בעצם הדברים שכותב שדה: “לַשָּׁוְא נַפְשִׁי הַחוֹלֶמֶת / תִּתְעֶה עַל פְּנֵי אֲדָמָה. / מְאוּם כָּאן לֹא יְאַשְּׁרֶנָּה” או “כָּאן לֹא תְהִי תְקוּמָה” או “הַגֵיהנֹם, שְהָיָה עוֹלָם”. העולם הזה הוא אפוא גיהינום, כאן אין לו תקומה, ועל פני האדמה מאום אין בו כדי לגרום לאושר.

והנה, כוחו של שיר זה נובע, בין השאר, מן העובדה, כי למרות שאין בו אף התייחסות קונקרטית אחת למציאות הישראלית, ולמרות הלשון בעלת גון־העתיקות – המפקיעה כביכול את הדברים מהקשר הזמן והמקום שלהם – בכל זאת אנחנו שומעים שמוע היטב את קולו של המשורר כאן ועכשיו. כששדה כותב, למשל, ״כאן לא תהי תקומה״ - הרי למרות ה״תהי “הארכאי ולמרות המשמעות הכלל־זמנית והדתית של הדברים, ברור לחלוטין לקורא השיר, ששדה מדבר לא רק כחושב מחשבות תיאולוגיות, אלא גם, ואולי בעיקר, כמישהו שלא נותןצ’אנס למציאות הישראלית הקונקרטית או לעצמו בתוכה, ובאותה מידה: למרות ה”לַשָׁוְא נַפְשִׁי הַחוֹלֶמֶת / תִּתְעֶה עַל פְּנֵי אֲדָמָה" – הרי האדמה כאן איננה רק אדמת כל העולם, אלא קודם כל, ובעיקר, אדמת תל־אביב.

ומכאן נובעת גם הסתירה הנפלאה המצויה בשיר: למרות ששדה טוען, כי שום־דבר איננו יכול לגרום אושר לנפשו על פני האדמה הזאת (ובלשונו: “מְאוּם כָּאן לֹא יְאַשְּׁרֶנָּה”), הרי העובדה היא כי שיר זה הוא בעיקרו דיווּח על אושר: “עָמוֹק לֵיל הַשִּׁכָּרוֹן / לִי אֶשְׁכַּב בִּדְמָמָה. / יִמַּסּוּ בַּאֲוִיר הָאימָה, / כֶּסֶף, תְּהִילָּה וּכְלִימָּה, / יִמֹּג כְּאֵב הַזִּכָּרוֹן” – נכון: התנאי לאושר בעולם הזה הוא ביטול “כאב הזיכרון”, ביטול האימה, ביטול האמביציה (לכסף ולתהילה), ביטול העלבון (הכלימה), אך עובדה היא שכל אלה קרו לשדה, וקרו לו בעולם הזה: נמסה האימה, נמוג כאב הזיכרון: “אֶשְׁכַּב עַל גִּבְעוֹלֵי־הַדֶּשֶׁא. / רוּחַ אֶשְׁמַע לוֹחֶשֶׁת. תִּלְחַשׁ כִּי תֹאהֲבֵנִי, / כִּי מוֹעֵד נְדוּדַי נִשְׁלָם. / תִּגְהַר עָלַי, תְּחַבְּקֵנִי, / פְִיהָ עַל פִּי יִשָּׁקֵנִי / וּבִנְשִׁיקַת־פִּיהָ יוּמַת / הַגֵּהִנֹם, שֶׁהָיָה עוֹלָם”. איזה גיהינום המיתה הרוח בנשיקת פיה? את גיהינום החומר. והיכן מצוי גיהינום החומר? בנפש. והיכן מצויה הנפש? בעולם החומר, כאן ועכשיו. כלומר, בעולם הזה אפשרית גאולה, אפשרי אושר גדול, ובניגוד למה ששדה כותב, כי “מְאוּם כָּאן לֹא יְאַשְּׁרֶנָּה”, עובדה היא כי משהו כן יאשרנה (את הנפש) בעולם הזה: הגאולה היא השיר על הגאולה (אם אם במשמעות הקונקרטית של השיר, הגאולה היא המוות), ואנחנו נזכרים בתפקיד שהועיד ואלאס סטיבנס לשירה: לברוא מחדש את האושר.

צילום של פנחס שדה.