הסיפור מתייחס לרומאן “אהבת ציון” מאת אברהם מאפו

האוטובוס לנצרת היה טלטלה ארוכה, על אף שעומס הכריסטמס כבר נמוג. נעמה השתקעה במושב החם, עטופה במעיל, רכה בתוך האוטובוס השועט בגליל, מזדעזעת איתו בעצירות. “מנזר המלאכ ג’יבריל” הגה הקריין המוקפד. קולו אלקטרוני כמו ביט, אבל המילים מתנגנות באוזניה. התחנה האהובה מנופפת לה בירוק עמק מבעד לשמשת החלון הרטובה. הפס העדין שמעל שפתה העליונה מצטמרר, והיא חושבת על מכווה האש של המלאך גבריאל. נרעדה, החזירה את מבטה לספר הנח על ירכיה, היום קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית. היום יצפו בה מלמדת. שיעור על “אהבת ציון”, הרומן העברי הראשון. כמובן השיעור לא היה באמת על הרומן, שאיש לא חשב לקרוא על המליצות המסורבלות, על סיפור האהבה שאבד עליו הכלח. גם לא היא. זכרה רק את עטיפתו הדהויה, החומה־חיוורת, מהתיכון. שם המורה שהכריחה לקרוא אותו גם נשכח ממנה, רק ריחפו בתודעתה פניה הצפודות, הציפוריות, ואיתן דיבור נכחד בלשון ציווי רבות. למאפו, אפילו אני צריכה קפיצת דרך, חשבה. זו לא עברית לסטודנטים של היום, גיחכה לעצמה מול הטפטוף הדק שניתז על החלון, בטח לא לסטודנטיות הערביות ששפתותיהן התאמצו אפילו על סיפור של אתגר קרת.

האוטובוס ניתק ממקומו בטרטור קל והחליק חזרה אל הכביש הלח, מזיח את התיק הכבד שלה, כמעט מפיל את המטריה. נעמה החזירה את מבטה אל ספר הקורס עב הכרס, קוראת בשקדנות על התעוררות ספרות ההשכלה. פניו החדים של יוסף קלוזנר, מראשוני חוקרי הספרות הגדוילים, מביטים מבעד משקפיו העגולים בטרוניה על מסעה עם מיטלטליה העבריים לנצרת, ובינתיים בחלון שדות ירוקים נשזרים עם עזובה. היא התעשתה, מיהרה לסקור את הטיעונים בפולמוס הידוע על הופעת הספרות העברית החדשה, האם הייתה המשך לספרות העברית שקדמה לה, או שפתחה במהפכה. האוטובוס דהר ביפו של נצרת הלא היא כפר יפיע, ואז עצר, וכמה צעירים קפצו לתוכו. עוד כמה דקות והנה הירידה התלולה שהיא למדה כבר לזהות כפתח העיר. שם האוטובוס נתקע והתנהל בעצלתיים בפקקים הרגילים. הפעם הם ידידיה. עוד זמן נפתח ללמידה עם הספרים, בלי שהילדות שלה מפריעות. והיא גמעה עוד כמה פסקאות, את הדיון על הרמח"ל מאיטליה ועל המחזה שכתב “לישרים תהילה”, והאוטובוס התנהל לאיטו, ופתאום הפך נמרץ, הפקק השתחרר. לבסוף גנח האוטובוס גניחה ארוכה ודמם. רחוב פאולוס השישי, בקע קולו המוקלט של הקריין, והנהג גם נאנח, וליכסן אליה מבט, מוודא שהיא אכן יורדת. היא אספה את הספרים בבהלה. בּוֹיְבֶּרִיק, נזף קולה של אמה בירכתי תודעתה, והיא ירדה. 

היא ירדה בתחנה הנכונה. מסורבלת, מעמיסה את תיק הגב התפוח על המעיל. בבת אחת בת לשדרה האפורה המנומרת סנדוויצ’יות בגט בסגנון אמריקני לצד שווארמיות וממתקי עבד אלהאדי. מנסה להתאים את צעדיה, ליישר את הבולטות שלה. היהודיות שלה מדגישה את קווי המתאר של גופה ברחוב הערבי, בין הנשים עם החיג’אב העירומות עדיין ממסכות הפנים של הקורונה. צעדה כשנשקפות אליה הפנים הזרות, רחש ערבית אופף אותה. אבל היא נראית, מאוד. המבטים מותקים אל פניה. מי האטרקציה, האם נצרת שזוהר טרי של אחרי כריסטמס עוד שורה עליה, באלפי נורות קטנות מתוחות על כנסיותיה העתיקות, או היא דווקא? אולי היה כדאי לאסוף שיער בקוקו, חשבה, להסוות את הקצוות הפרועים והבהירים, להתאפר בקפידה כמו הנשים בנות גילה.

טיפות קטנות וקרות החלו לצנוח על ראשה, בתחילה בודדות, והן מתרבות ברגע. היא מסובבת את תיק הגב ושולפת מתוכו במאמץ את המטרייה המתקפלת. היא פותחת אותה אך המטריה ניגפת בקלות ברוח. הגשם מתחזק, מלווה ברעם שמרעיד את גופה, ואז הופך לשוטף. המעיל מכסה היטב את פלג גופה העליון אבל מכנסיה היפים מתמלאים מים, הגשם נספג בהם. היא צועדת בנחישות בגשם, מול הקניון, מול המקדונלד, שיננה לעצמה. ואכן, מהר מאוד הוא הופיע, בולט, עם אותיות מסותתות בעברית ובאנגלית שמכריזות על הסנטר. היה זה בניין גדול ובולט, שפתח חנות כלבו גדולה בקומת הקרקע, והיא מיהרה להיכנס, מדשדשת במגפיים הרטובים. מוכרת חשדנית נצמדה אליה. “מכנסיים?” הצביעה על בגדיה הרטובים. “ג’ינס?” הגתה את המילה האלמותית. המוכרת, צעירה ארוזה במכנס שחור וטי שירט, הנהנה בהבנה והעתירה עליה בנדיבות ג’ינסים. נעמה נכנסה לתא, פשטה את המכנסיים הרטובים ומדדה. הזוג היחיד שהיה במידה שלה היה עם ניטים מבריקים, ערביים למפגיע. מתמזרחת? דמיינה את עיניו של המנהל האקדמי נמשכות לברק שלהם, סודרות את רגליה עם אלה של הסטודנטיות. אבל היא נמלאה הכרת תודה על היובש החמים, הוסיפה למכנס זוג גרביים שחור, והודתה למוכרת שהנהנה בשביעות רצון, שילמה בקופה, ועטופה מחדש יצאה מהחנות אל החוץ הלח והזר, רק כדי להבין שבעצם עליה לחזור על עקבותיה. הרי בדיוק על אותו בניין מאפיר הבהב שם המכללה. היא חצתה את החנות, מפלסת דרך בין מדפי ההלבשה התחתונה לשורות של טרנינגים ומעילים, עד שיצאה ממנה לחלל חום עייף אבל מכובד. ליד חנות של כלי בית, היתה המעלית. לצידה שביל מהודר. אולי זו כניסה נוספת למכללה? תהתה. אבל לא. היה שם אולם אירועים גדול וריק מאדם, מלא שולחנות יתומים מעוצבים בזהב ולבן. היא שבה למעלית. בחורה בטייץ שיקי, מבודדת באוזניות, עמדה לפניה.

נעמה נכנסה למעלית בעקבותיה, והתבוננה בה בקנאה כשפסעה החוצה אחרי קומה יחידה. אפשר היה לשמוע את הדי המוזיקה המנענעת של הג’ים רועמים במסדרון. אחרי הרף קצר עצרה המעלית שוב. הדלתות נפתחו והיא יצאה מתוכן למסדרון ארוך, צעדיה זהירים על השטיחים הפרסיים המרהיבים שפרושים עליו. השטיחים מגלגלים את צעדיה עד כניסה שמעליה מזדהר חגיגי שלט ערבי, “دبيّ”, והפעם היא מפענחת בקלות, דובאי, מלטפת בעיניה את האותיות הערביות, הזרות מוכרות לה. תלויות מעל ספק בית קפה ספק מסעדה, משקיפה על פנורמה רחבת חלונות. בהמשך הדרך, איפה שהשטיחים נגמרים, דלת זכוכית ממנה ניבטים משרדי המכללה המשועממים. היא נכנסה באומץ לבית הקפה המהודר. עדיין אין איש. המטבח עוד לא נפתח, מיהר מלצר נאה להזהיר אותה, אפשר רק שתייה. התיישבה אל שולחן העץ על כיסא חום, עמוק, מרופד עור. השקיפה על נצרת מהחלון המוגבה. גגות אדומים בפספוס לבנבן ומביניהם הבוהק החיוור של אותיות הקניון. מרכז הביג פאשן מנצנץ מרחוק, ופה ושם מבצבץ צריח כנסייה. העיר קפואה במרוצתה, המזדמזמת בפקקים. נעמה מחפשת משהו לשתות בתפריט, הכתוב ערבית לצד אנגלית. העברית נשמטה. ככה זה בדובאי? סימנה למלצר, וביקשה מיץ גזר. המתינה, יחידה במסעדה הריקה, שבשעה המוקדמת עוד לא התעוררה. המיץ הגיע, אבל המנהל האקדמי עוד לא. ציוץ הטלפון הודיע לה שהוא מאחר. היא שותה את מיץ הגזר בשלוקים קטנים, שהיא מוצצת קצובות מהקש. היא תשתה לבד. 

המנהל האקדמי מופיע חמש דקות לפני השיעור, שטוף התנצלויות. הוא התעורר מדי מאוחר. אמש הוא נזל אל השעות הקטנות של הלילה בעבודה על מאמר. כתם זיעה עגול מבצבץ מתחת לבית שחיו כשהוא מושיט לה יד. כרס קטנה ומבט אבוד, שנאחז בה בהקלה. הוא מבקש ממנה קפה איך שהוא נכנס ומתיישב מהר מולה, זורק עוד ועוד מילים. המלצר לא טורח לנוע אליהם. בסוף הוא ניגש לדלפק ומזמין, שב עם קפה בתוך כוס קלקר, כאילו הביא אותו מהשקם. 

“אז איך הולך עם הסטודנטים?” הוא נועץ בה עיניים חומות מהבילות. 

“עם הסטודנטיות”. תיקנה. לא היה לה אף סטודנט. “נראה לי שהכול בסדר”, אמרה, “אבל…” 

הוא קטע אותה. “תראי, תתחילי בשיעור, בסדר? ואז, קצת לפני ההפסקה, אדבר איתן”. 

היא בולעת את הרוק. משהו שעשתה לא בסדר? היא שואלת משהו אחר בקול, והוא ממהר להרגיע אותה. 

“אל תתרגשי. פשוט הן אמרו שהקורס הזה קשה. היו להן תלונות. את מבינה, בסופו של דבר הן צריכות לעבור את המבחן. מה השורה התחתונה? התואר”. פרצופו רוכן אליה, מתקרב, וניסיון לחיוך מנסה בשולי שפתיו, “תראי, את עובדת יפה, את רצינית, אבל את מבינה? הסטודנטיות האלה משלמות שכר לימוד. ביאליק, אלתרמן, עגנון, כל זה טוב ויפה, אבל סופרים וחוקרים צריכים לחם לאכול. פטרונים אין היום. ראש־פינה, מטולה, זה אולי לא מאד רחוק פה מנצרת, אבל זה אלטעזאכן, אין נדיב שייתן לנו כסף, ומה לעשות, עכשיו הערבים הם המסד של, איך קורא לזה דן מירון, הרפובליקה הספרותית? ככה גם את קוראת לזה בקורס, נכון? זה לא השתנה. יש את הפירמידה של מסלאו” הוא מוציא עט ודפדפת גדולה מכיסו, שוטח אותה בפניה, ומשרטט משולש גדול, ומותח כמה קווים עבים על תחתיתו: “זה, הערבים, הם base one שלנו, הם נותנים את הצרכים הבסיסיים. בלי לחם אין תורה”.

רע לה, אך היא מהנהנת אליו. “כן, בטח, אני מבינה”. אבל הוא כבר התלהט וממשיך, “הם מורחים את החמאה על הפרוסות של הסופרים שלנו. זה רק בזכותם שחוגים לספרות לא נסגרים. האמת” הוא מנמיך את הקול, “זאת הסיבה שאני לא מצביע למדינה דו לאומית. אוי לנו. עזבי אותך מהיפיופים של השמאל. ברגע שהספרות העברית תאבד את המעמד הרם שלה אצלם, יימשך השטיח מתחתיה.  הסטודנטיות שלך האלה, שלא יודעות לקרוא – עזבי עגנון, אותו גם הצעירים שלנו לא מסוגלים לפענח, אבל זה שהן עושות פרצופים אפילו כשצריך לקרוא את יהודה עמיחי… אבל רק הן יכולות לתת את המסה הקריטית שתשלם על תרבות. הן זקוקות לספרות כדי להיות, לא מורות לספרות, מורות לעברית. אצל המיעוט העברית היא הישרדות. זו תופעה ידועה. ככה גם המון שחורים והיספאנים למדו ספרות אנגלית. מהכיסים שלהם נאסף כסף לספרות האמריקנית”.

היא מושכת בכתפיים, נזכרת איך סיפרו לה הסטודנטיות שהן מתארגנות לכתוב את המטלות. אחת מהן, אולי היתה זו רימא, הסבירה לה שאחרי שהילדים הולכים לישון, היא יושבת מעל המיטה שלה, פורשת עליה את מקראות המאמרים. אחרת, היא לא זכרה את שמה, אבל כן את פניה שטופי הדמע כשביקשה להגיש תיקון למטלה שמזמן פגה תוקף, סיפרה איך היא מתיישבת אל שולחן המטבח מותשת, אחרי הניקיונות. 

*

המנהל נכנס לכיתה ראשון, פותח את הדלת, מחייך לסטודנטיות חיוך רחב, וצועד פנימה לתור לו כיסא. בזמן שהוא מתמקם, היא מחייכת אל הסטודנטיות, שנושאות אליה מבט שואל. “יש לנו היום אורח חשוב” היא מבארת להן, “המנהל האקדמי, הוא הגיע להכיר אתכן”. הן מלכסנות אליו מבט, ובינתיים היא פותחת את המצגת. 

בשקף הראשון ציר הזמן, המתחיל במאה ה־18, ושמות היצירות העבריות נוהרות בירוק זוהר, המילים מתבלטות כמו צמחים זרחניים. קלסתרונים קטנטנים של סופרי ההשכלה תלויים לצד שמות היצירות. הסטודנטיות נותנות בהם מבטים אטומים, הן נותרות מוגנות מאחורי המייק־אפ החתום כמו שריון, עמיד מפני הסער הגדול של הספרות העברית. היא מביטה בהן בייאוש מוסווה בחיוך, ואומרת לאט: “אלה היצירות הגדולות שחוללו שינוי בספרות העברית. האם זו מהפכה? עידן חדש? או פשוט המשך של ספרות שכבר נכתבה?” היא תולה מבט במנהל האקדמי, הוא נראה אדיש לא פחות מהן. “נחקור את זה היום”, ניסתה לזרוע בקולה התלהבות מעושה. היא לחצה על כפתור. הקלסתרונים חמורי הסבר של סופרי ההשכלה עכשיו גדולים יותר, התווים גלויים, כמו ארוטיים לפתע בעצם חיטוב הפנים הגלוי, הלא מסותר. 

פנים כובשים את המסך. עבדקניים, גדולים מהכיל. תחת גבינים עבותים עיניים עצובות ונחושות. אף נשרי, חד, מתחרז עם צדע גבוה. הזקן קצר, סמיך. מעיל סוגר על הצוואר. הוא נראה כמו גביר. הוא איננו מחייך, זה לא היה עידן של חיוכים, חשבה. גם היום אי חיוך הפך ערך ספרותי. “חברות יקרות”, הכריזה ברוב רושם, “הנה הסופר האדיר, שהפך את היהודים באחת לבעלים המאושרים של נכס לאומי יקר ערך: הרומן”. הניפה ידיים בדרמטיות. “הוא כתב את הרומן העברי הראשון, והפך את היהודים לבני אומה ככל האומות. כמו הגרמנים, האנגלים, הצרפתים, גם להם היה רומן. מה שמו?” 

אחת הסטודנטיות מצביעה. סלמה, זו שלומדת כאן במקביל ללימודי קונדיטוריה. סטודנטית מצטיינת, בשנות החמישים שלה, שלשונה חדה. אבל היא כלל לא עונה לה. מדלגת בקלילות על מאפו. “תודה למנהל שהגיע לעזור לנו, זה קורס קשה, נעמה מתאמצת לעזור לנו, אבל חשוב שאתה כאן. חסרות לנו הקלטות של ההרצאות. אנחנו רוצות הקלטות שלך”, חייכה אליו, “המורה חתיך, וזה עוזר ללמוד”. 

המנהל האקדמי מביט בה בהפתעה, כמעט עוצר את נשימתו, ואז בבת אחת מזדהר. “תודה, תודה רבה” הוא אומר בבבת צחוק, מתרפק על המילים כאילו הקימו אותו מן המתים. “בטח, נדאג לכן להקלטות”. כולנו זקוקים למילה טובה, ואפילו חתיך היא יכולה להיות, ואפילו כאן, חשבה בהפתעה והתבוננה לראות את תגובת הסטודנטיות האחרות, שצחקקו. 

היא הביטה אל הכיתה בתחינה, “נהדר, אז יהיו לנו הקלטות. ועכשיו נלמד”. 

*

בהפסקה המנהל האקדמי אוסף את חפציו הפזורים, הטלפון הנייד, הארנק, את איבריו שהתפשטו מעבר למידות הכיסא. הוא ניגש אליה. “היה טוב”, חייך אליה בעידוד. “נראה לי שיהיה בסדר”. היא מהנהנת אליו. היא נשארת לבד, תקועה איתן כאן, בישימון של התרבות העברית בנצרת. המקום שבו ספרות מופת בעברית נהפכת לא מושגת ועילגת, גמגום של שגיאות כתיב, עם הבלחות מפתיעות של הסטודנטיות מבינות העניין, שגואלות את הספרות, דונם מילים פה ודונם מילים שם. הוא שב לתל־אביב, והיא, אחרי שתסיים להרביץ בהן מספרות ההשכלה, תחזור כלעומת שבאה לחיפה. אבל היא מחייכת בקלילות, ממליצה לו, לבקשתו, על חומוס טוב בדרך, אחד שהיא לא מצאה תעוזה לעצור בו ולסעוד בו בעצמה. 

כשהן שבות מההפסקה הן מבחינות בהעדרו. משהו משתנה. הן נקבצות אליה. סלמה בראש החבורה נושאת כוס קפה בידיה, והיא כמעט פוקדת עליה, “הבאנו בשבילך, המורה”. אחת מהן, שהאייליינר מתוח על עפעפיה בדייקנות מופתית, מלכסן אותן כמו שקדים בשוקולד, ממהרת לפתוח קופסת אוכל שהביאה מהבית ומגלה עוגיות דקיקות, טובעות באבקת סוכר. נעמה נרתעת, ידה מנסה לפזר את אדי הקפה הריחניים, אבל החיוכים שלהן מכניעים אותה. היא לוקחת עוגייה, לוגמת מהקפה. יושבת איתן בהסבה. 

*

דועא קוראים לסטודנטית שמתחתנת. היא למדה אצלה גם בקורס הזיווג אצל עגנון. בפגישה שלהן אל השולחן שעליו היה פתוח “תהילה”, התוודתה בפניה, בעיניים רטובות, כי שידוך שהיה לה בוטל. מאז עברה שנה, ועכשיו הסטודנטיות מקיפות אותה בטבעת רקומה מחיוכים וצחקוקים. הן מסבירות שהיא תתחתן באולם האירועים המנצנץ בקומה הראשונה, פה החפלה. נעמה נדה בראשה ואומרת לה “מברוכ”, והיא משתדלת להשכיח מעצמה את המייל הבהול ששלחה לה לפני יומיים סטודנטית אחרת, שביקשה הארכה לאחר שבעלה ניסה לרצוח אותה; ליבה צלל והיא נתנה לה, כתבה כמה מילים שדופות, איך אפשר לעזור לה, האם פנתה לדיקנט. אבל כשהיא תגיש מטלה שהעתיקה, אז מה? כמה יהיה ליבה רחב על חשבון האקדמיה? פניה היפים של דנה, שהחבר שלה רצח אותה באקדח, גם הם צפים לפתע. החוג לספרות לא הוציא הודעה. רצח נשים לא מחמיא לפקולטה. נעמה פושטת במאמץ ידיים שמחות אל הכלה, חובקת אותה, על הריח המבושם שאופף אותה, מפיג את הקפוא והמיוסר שבדרך כלל נידף ממנה, ומעולם היא לא ידעה למה: האם בגלל משא חייה שהכביד עליה, או בגלל מנת הייסורים העברית, שהיא מוסרת להן בכל שיעור. אם כי כמובן כל סטודנטית בחרה בה חופשי ובדעה צלולה: כל אחת נרשמה במו ידיה במערכת הממוחשבת. 

נעמה נמשכת בלשונה פתאום, עכשיו, כשהמנהל האקדמי כבר איננו. מקרינה שוב את פניו של מאפו, ומחפשת את “אהבת ציון” אונליין, במאגר  של “בן יהודה”. היא צריכה להריץ קצת קדימה וקצת אחורה, אבל לבסוף מוצאת את הקטע שחיפשה. היא מהסה את הסטודנטיות בהינף יד, ולבסוף הן נענות. מי מהן עדיין נוגסת בעוגייה, אבל זה לא אכפת. היא מחייכת אל דועא. 

“הגיבורה שלנו, שמה תמר, והיא בת אצולה. כמובן יפהפייה. נמאס לה להיות תקועה בירושלים. היא מבקשת מאבא שלה לנפוש עם חברות. איפה? בבית לחם, היום זו עיר ברשות הפלסטינית – בסיפור שלנו זו הטוסקנה למרגלות ירושלים. אזור מקסים, פראי”. לא כולן עוקבות אבל סלמה זורה כמה מילים בערבית, ופני הסטודנטיות מתבהרות. “אתן יודעות”, נעמה ממשיכה, “עד המאה ה־17 היו פה אריות”, היא בוחנת את פניהן. “אסד” מתפרצת סלמה בהתלהבות, מפריחה שאגה קטנה לכיוון חברותיה. “אסד”, נעמה חוזרת. “כשמאפו כתב על האריות בישראל כבר צדו כמעט את כולם, אבל הרי הוא כתב על תקופת התנ”ך. אז היית חושבת פעמיים לפני שהיית יוצאת לשוח. “רחלה” אומרת סלמה. “רחלה”, נעמה מהדהדת את קולה, לטובת הכיתה הדוממת. 

קולה של נעמה מתנגן, נשפך בהתלהבות. “בית לחם היא מקום נחמד למראה. מאפו נדיב בתיאורים. יש שם זיתים וגפנים, נו, אתן יודעות, כמו בכפרים אצלכן, פה בגליל. הגפנים אדומות מרוב ענבים בשלים, כאלה שמאפו קורא בעברית עתיקה, “מתולעים”, ויש שם מסביב בריכות מים שחפר שלמה המלך - סלימאן - כדי להעביר את המים לירושלים. הבריכות בוהקות בצבע כסף. המקום כמו בוסתן ענקי, תורכי, ושם מופיע האהוב, אמנון, הוא רועה צאן. מאפו מגלה רק לקוראים שגם הוא בן אצילים. אמנון בעצמו לא יודע. והוא גם חתיך עולם, כמובן… שם הוא מדלג עם הצאן שלו והחליל, מנגן ושר. תחשבו, זה כל כך יפה שאפילו היונים עושות שם אהבה על ענפי העצים”. 

מישהי מפיחה פתאום קולות “אווו”, עושה פרצוף של גונחת, וכולן פורצות בצחוק. דועא מסמיקה. והאודם מציף גם את לחיי נעמה. אבל נעמה ממשיכה, מוליכה את המילים דרך המבוכה. “הראש של תמר ואמנון מסתובב טוב טוב כשהעיניים שלהם נפגשות, הם מגששים אהבה, ואמנון מעניק לתמר זר פרחים. ואז יורד הלילה. כאן הדרמה. בלילה מגיחים האריות. הם מתפרעים, טורפים את הצאן. בבוקר הרועים מתעוררים אל הגוויות ושולפים קשתות דרוכות. מחפשים אחריהם. אבל תמר, היא לא כזאת תמימה. היא יודעת שהאריות מסתובבים בחוץ, אבל היא שבה לאותו המקום. הפעם לבדה, בתקווה להיפגש עם אמנון היפה. רק מה, זאת עסקת חבילה. היא פוגשת את העלם אבל איתו מגיע גם אריה”. 

“יהרוג אותה?” דועא שואלת, מפתיעה אותה.

“אפשר לראות באריה סמל למיניות הגבר”, מציעה נעמה. דועא שותקת. נעמה מתלבטת רגע, וממשיכה. “תמר ואמנון  נפגשים מעל מעיין. היא רוצה למסור לו זר פרחים. אבל אמנון אומר לה, מותק, יש מים בינינו. הכוונה שלו שהם לא מתאימים, היא עשירה ואצילה, הוא, ככל שהוא יודע, פשוט עם ועני. אבל לא כל כך מהר מוותרים על אהבה, נכון, חברות? תמר מניחה את הזר על המים, שולחת לו את הפרחים. בדיוק אז מגיח אריה, נורא, גרונו כמו קבר פתוח”. נעמה עוצרת, ואז ממשיכה: “אמנון נרעד וצועק, אבל ידו יציבה כשהוא יורה חץ. הוא מציל את חיי תמר והיא נופלת לרגליו. מתאהבת בו כפליים. בצניעותו, אמנון מבקש שהיא תודה לאלוהים. הכול מן אללה. תמר דלוקה עליו, מבקשת שיבוא אל אביה בירושלים. אבל אמנון עפר לרגליה, מה הוא, בסך הכול רועה פשוט. “לא תשכח אותי” מבטיחה לו תמר. כי איפה הם נפגשו? בחלום הלילה”. 

נעמה מתבוננת בסטודנטיות, מחניקה אנחה. נראה שהיא הצליחה. הפנים שלהן מרותקות, מתרפקות. כולן נחות יחד על בועות הסבון היפות, הצבעוניות, שטווה מאפו. על פניה של דועא ארשת עונג. הנה הן רובצות על כרי הדשא של אמנון ותמר, ככה נדמה לה. סלמה חותכת את השלווה. “זה שקר שהיו פה אריות רק בתנ”ך", היא קובעת. “סבא שלי צד אריות. פרווה של אריה פרושה עד היום בבית שלנו”. היא משתהה עוד רגע ואז אומרת בבוז. “זה אהבת ציון? האריות, הגפנים, הזיתים, אפילו האהבה - הכול גונבים ומעבירים לסיפורים בעברית”.

נעמה נבעתת. עיניה משוקעות בפניה של סלמה, נדמה לה שהיא אוחזת סכין מעוקלת, גדולה, והיא מניפה אותה בלי מעצורים. “אבל זה היה סיפור יפה המורה”, ממתיקה סלמה עכשיו את קולה, ומקשה: “ישאלו על זה במבחן?” ודועא גם היא פונה אליה בקול קטן, “תוכלי בבקשה לעזור לנו? תגידי לנו איזה שאלות יהיו? כולן יהיו בחתונה, לא יהיה זמן ללמוד”. ההיא עם העיניים שוקולד שולפת שוב את קופסת העוגיות הדקיקות המבושמות, ומגישה לה. 

*

בסוף השיעור, הסטודנטיות נעלמות מהר. המנקה מופיעה, מחליקה את הרצפה בסמרטוט הספונג’ה בשתיקה, נעמה סוגרת את המצגת, צוררת בתוכה את מאפו. דוחסת לתיק את הספרים, מנסה להפריד אותם מהמכנסיים הלחים. עייפה, היא משתחלת חזרה לתוך המעיל. הנה היא מחוץ למכללה, ממהרת את צעדיה על השטיח הפרסי, שולחת מבט אל המפתן של “דובאי”. המסעדה עכשיו הומה ומדיפה ריח בשרים. היא מזהה שם כמה סטודנטיות יושבות ומצחקקות. כשהיא מגיחה מהבניין היא יוצאת היישר לפתח הפונה לרחוב המאפיל. שוב גשם, אבל הרוח מתונה. המטרייה שלה תעמוד בזה. היא מכוונת את צעדיה אל תחנת האוטובוס. נעמדת וממתינה. הקו הראשון שמגיע הוא לביג פאשן. היא לא מהססת ומטפסת עם התיק הכבד. המחשבות שלה עכשיו טרף לרוח. האוטובוס נושא אותה על הכביש שהתרוקן עכשיו מהפקקים, נוהם ומחרחר כמו בהמה פלאית.