בשנת 2024 קיימנו לראשונה תחרות כתיבה. התחרות נועדה לעודד כותבות וכותבים עכשוויים לגלות ולקרוא יצירות המונגשות במאגר הפרויקט, ולכתוב יצירות ספרות המתכתבות איתן – יצירות הרואות עצמן חלק משלשלת הדורות. התחרות התקיימה בתמיכת מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי.

בהתאם לרוח הפרויקט, אפשר היה לשלוח לתחרות יצירות במגוון סוגות, ולהתכתב עם יצירות מקור בעברית מסוגים שונים, ובכלל זה שירה, פרוזה, מכתבים, מחזות, משלים ועוד. הקשר בין היצירות יכול היה להיות, למשל, דיאלוגי, סאטירי, מרחיב, מתווכח, ביקורתי, ובלבד שהיצירה מן המאגר מהותית ליצירה המוגשת.

יותר מ־500 יצירות הוגשו לקול הקורא – רובן המכריע שירה ופרוזה, ומקצתן מסות. ועדת השיפוט בחרה שלוש יצירות לזכיה בפרס ושתי יצירות לציון לשבח.

היצירות שזכו בפרסים:

במקום הראשון – הסיפור ״נצרת תמתי״ מאת כרמית רוזן בעקבות ״אהבת ציון״ מאת אבהרם מאפו.

במקום השני – שיר מאת עדי לבנה לוגר בעקבות ״מה לך יחידה״ מאת שלמה אבן גבירול

במקום השלישי – התבשרות מאת רות פוירשטיין בעקבות ״תורה שבלב״ מאת אחד העם

היצירות שזכו בציון לשבח:

שיר מאת דמיאן חזן בעקבות זאת אשר שרה רחל על חתונתה והוי עמק עכור מאת רחל מורפורגו

״אני תורם את אבריי״ מאת אופיר עוז בעקבות ״תרומת איברים״ מאת יוסי שריד

אסופה זו כוללת חמש יצירות אלו וכן מבחר נוסף מן היצירות שהוגשו לתחרות.

חברי חבר השופטים:

פרופ׳ חיים באר

פרופ׳ נורית גוברין

ד״ר עלמה כהן ורדי

ד״ר יהושבע סמט שינברג

מוטי פוגל

 

דבר חבר השופטים    🔗

משנה לשנה הולך ומתברר התפקיד החשוב והמרכזי שממלא פרויקט בן־יהודה בחיי הרוח, התרבות והספרות שלנו: מתברר כי אנו ‘צרכנים כבדים’ של הפרוייקט, וכבר אי אפשר לדמיין את חיינו בלעדיו. אין ערוך לחשיבותו לחוקרים, ללומדים, לקוראים ולקהל הרחב המשכיל והמעוניין.

בהגדרת פועלו של פרויקט בן־יהודה נכתב כי מטרות הפרויקט העיקריות הן שימור היצירות העבריות, הנגשתן, חשיפתן ועידוד הקריאה בהן.

במרכז תחרות הכתיבה של פרויקט בן־יהודה, אשר נערכה לראשונה בשנה זו, נוספה מטרה חשובה: החזרת היצירות הישנות אל מחזור הדם של הספרות החדשה כדשן רעיוני ואסתטי.

במרכז תחרות זו עמדה ההזמנה לכתיבת יצירות ספרות מכל ז’אנר, בעקבות יצירות המצויות במאגר הפרוייקט.

ההנחה העומדת בבסיס הזמנה זו היא ההנחה לפיה קריאה ספרות היא תנאי הכרחי ליצירת ספרות, וספרות המקיימת זיקות עם מסורות העבר ועם טקסטים קודמים – היא מגוונת יותר, מרובדת יותר ובעלת עומקים.

למרבה השמחה, הוגשו אל התחרות מאות רבות של יצירות! היענות נרחבת זו מעידה לא רק על חשיבות הפרויקט, אלא בעיקר על כך שיצירות הספרות העברית לדורותיה, חיות וקיימות בקרב דורות של קוראים, ומשמשות מקור השראה ליצירות חדשות. יצירות הֶעבר מתממשות בהווה, משפיעות על היצירה המקורית ומתמזגות בתוכן.

סקירת היצירות שהוגשו לתחרות מעידה על מקורות ההשראה המרכזיים מתוך הספרות העברית לדורותיה: שירי ביאליק, שירי רחל ושיריו של אלתרמן היו שלושה ממקורות ההשראה הבולטים ביותר למשתתפי התחרות. אך לצידם היתה רשימה ארוכה ומגוונת מאד של מקורות השראה והשפעה: משוררי ימי הביניים; סופרי תקופה ההשכלה ביניהם: אברהם מאפו, יל"ג, רחל מורפורגו; סופרי התחייה והתהייה: ברדיצ’בסקי, ברנר, אחד העם, טשרניחובסקי; ואף סופרי ומשוררי הדור האחרון: אבות ישורון, תרצה אתר, פניה ברגשטיין, עמוס קינן, שולמית הראבן, חנוך ברטוב – אם להזכיר מספר שמות בלבד מתוך הרשימה הארוכה. מקומן של הסופרות, הנשים, כמקורות השראה ליוצרות וליוצרים היה בולט מאד ברשימת התחרות.

לא יפלא כי בשנה מאתגרת וקשה זו, יצירות רבות שנשלחו לתחרות נשאו את חותם הזמן. סיוט ה־7 באוקטובר 2023 נותן את אותותיו ואינו מַרפה. אימת הימים והמאורעות לימדונו כי כמעט שאי אפשר ליצור מחוץ להתרחשויות בזמן ובמקום. גילינו ביצירות האקטואליות הרבות שהוגשו לתחרות ביטוי לכל קשת הרגשות: לכאב האישי, לכאב הקולקטיבי, להאשמה, לנקמה, לבקשת סליחה, לתדהמה, לביקורת.

אנו, שופטי התחרות, קיבלנו את היצירות האנונימיות לשיפוט ונהננו מחופש מוחלט בבחירה. הקריטריון היחיד שנקבע להכללת היצירה בתחרות הוא קיום זיקה לטקסט קודם מן המאגר. התחרות היתה פתוחה לכל ז’אנר: שירה וסיפורת, מחזאות ומסה, ולכל סוג של זיקה למקור: בין שהיא באה לידי ביטוי כהשלמה, כהמשך, כניגוד, במרומז, ולא פעם כאסוציאציה פרטית שעורר המקור אצל הכותב.

כאן נוכחנו לדעת שטעמנו שונים: אחדים מביננו העדיפו יצירות שעמדו בפני עצמן כטקסטים ראויים ועצמאיים, ורק בשלב השני בדקו את נאמנותן ליצירה הישנה או את החדשנות שהציעו נוכח יצירת ההשראה. אף על פי שיצירות רבות הרשימו אותם בכוח שלהן לשעתק רעיון או פואטיקה, הן נדחו משום שלא “עבדו” כיצירות ספרות עצמאיות, העומדות בפני עצמן.

אחדים מביננו ביכרו דווקא את היצירות שבהן הזיקה לטקסט הקודם היתה ברורה, מובהקת ולעיתים אף עמדה בלוז היצירה והפכה למחוללת שלה ממש.

היצירות הזוכות משקפות את הגיוון בעמדת השופטים ביחס לזיקה לטקסט המקור.

מבין מאות היצירות שהוגשו – ציינו, כמתבקש ממעמד זה, רק חמש יצירות, ואולם הקריאה ביצירות הרבות שנשלחו לתחרות לימדה אותנו כי הספרות העברית לדורותיה עודנה מפעמת בדופק חיי הדור הזה, וכי ישנם כותבים וכותבות רבים, בעלי כשרון ויצירתיות, אשר חשים מחוייבים, ורואים עצמם כחוליה בשרשרת הספרות העברית לדורותיה.

 

נימוקי השופטים לזכיות    🔗

מקום ראשון    🔗

נצרת תמתי / כרמית רוזן, בעקבות אהבת ציון / אברהם מאפו

״הסיפור “נצרת תמתי” הוא מעשה כלאיים מרהיב: משעשע ומכמיר לב כאחד. הוא מתאר יום בחייה של נעמה, צעירה ישראלית, מרצה לספרות עברית, הבאה לנצרת השבויה בקסמי האמריקניזציה ומתקשה עדיין להתנער מחגיגות הכריסטמס שהסתיימו זה עתה, כדי ללמד קורס ב“ספרות ההשכלה” העברית לסטודנטיות ערביות.

בכישרון ספרותי בלתי מעורער, בחוש הומור נפלא ובעין חכמה המיטיבה לראות, שוזרת הכותבת יחדיו את דמויות התלמידות שנקלעו בעל כרחן לקורס, אותו היא מכנה באירוניה: “הישימון של התרבות העברית בנצרת”.

תחת עטה משורטטות דמותן של סטודנטיות שהמייק אפ החתום על פניהן הוא “כשריון שעמיד מפני הסער הגדול של הספרות העברית”, סטודנטית המבקשת הארכה להגשת עבודה לאחר שבעלה ניסה לרצוח אותה או סטודנטיות שמתקשות לקרוא את אתגר קרת, אך למרבה הפלא, יושבות מרותקות ומתרפקות אל מול רומנטיקה עברית און־ליין כפי שמקריאה להן נעמה מתוך “אהבת ציון” למאפו במאגר של “בן יהודה”.

זהו סיפור העוסק באופן מפוכח ומריר בפערים התרבותיים, נחלת הקיום הדו לאומי בישראל, אך לצד זאת מציע אפשרות, ולו גם מינורית וצנועה – לגישור על הפערים הללו באמצעות הספרות.

על מלאכת המחשבת המקסימה החושפת צד לא מוכר בהווייה הישראלית של היום מוענק לסיפור ‘נצרת תמתי’ המקום הראשון.״

מקום שני    🔗

[מָה לָךְ יְחִידָה] / עדי ליבנה לוגר, בעקבות מה לך יחידה / שלמה אבן גבירול

זהו שיר קצר מאוד, תמציתי, כתוב לעילא וחודר לב שכתבה אם שבנה נפל בקרבות בעזה.

כותרת השיר לקוחה משירו של שלמה אבן גבירול ובשיר רמיזה מעודנת נוספת לשיר הימי־בינימיי – האופציה הלשונית המדייקת או מגוונת את תחושת הצער שמציעה הדוברת בסוגריים בשורה השלישית, ומרפררת לשימוש הכפול של אבן גבירול במילה יגון – בבית הראשון של השיר. שתי הרמיזות האלה, האחת מובהקת והשנייה מעודנת, עם המבנה של שאלה המופנית אל הנפש, בונות את ההקשר של השיר החדש אל היצירה הישנה.

ההקשר ליצירה הימי־בינמיית מעניק לפנייה של המשוררת אל נפשה תוקף פואטי, הקְשר למסורת השירה העברית וגם “מנוע” רגשי אפקטיבי המכוון את הקורא לא להסתפק רק בקריאה והתרשמות ראשונית מהמסר השירי אלא להוסיף גם השוואה של השיר החדש לשיר הישן. הדוברת – כמו הדובר של אבן גבירול - מרחיקה עצמה מסערת הנפש ומתבוננת בה מתוך נפרדות מלאה, משל היתה אובייקט זר, הסובל ומתייסר בבדידותו. הדוברת הכמו מרוחקת מבקשת מתוך סקרנות, חמלה ואיפוק להבין את המתרחש בלב הסערה הפאטלית, חסרת החוקים, המטלטלת את הנפש.

במרחב הדמיוני הזה שבין יסורי הנפש לשלוות הכתיבה ראינו אוקיינוס עמוק של עצב, תבונה וכוח, ועל אלה, ועל יפי המילים, מצאנו את היצירה ראויה לפרס.

מקום שלישי    🔗

התבשרות / רות פוירשטיין, בעקבות תורה שבלב / אחד העם

‘התבשרות’ היא יצירה שירית אקספרימנטאלית רבת מעוף ותעוזה המבקשת לשרטט את יסודות הקיום האנושי ואת הווית החיים, זו הקמאית וזו המתחדשת, תוך שיבה אל צורה עברית מסורתית: אל דף הגמרא. ביצירה זו עושה המשוררת שימוש בתצורה הגרפית המוכרת מדפוסי התלמוד. בחלקו הפנימי של הדף נקבעה יצירת הליבה השירית: במשקל מוקפד, בטמפו טבעי, בחרוז מודרניסטי מהוקצע, ובמצלולים רכים – יצרה המשוררת פואמה וירטואוזית מבחינה לשונית, ואפופת מסתורין וסוד מצד תכניה.

הדוברת, הנתונה ספק בספֵירת החלום, ספק בספֵירת הנבואה – מייצרת מרחב טקסטואלי ורליגיוזי אשר בו לאות הכתובה יש תפקיד מכריע בנגיעתה הממשית בחיים ובהיותה ייצוג לחיפוש המתמיד אחר תיאולוגיה חדשה. החיפוש התזזיתי אחר אֵל המקיים מגע ישיר עם העולם המודרני, ‘המפריש בטון מחמוקיו’, מנוסח ביצירה זו לצד עיסוק היסטוריוסופי בעם ישראל. הפואמה השירית כתובה בתנופה יוצאת דופן ולעיתים חש הקורא בה כאילו נכתבה מתוך אקסטזה או מתוך טרנס חזיוני.

כמו דף הגמרא אשר בו הטקסט התלמודי מוקף מכל צדדיו בטקסט בעל אופי מפרש ומרחיב, כך גם את הפואמה ‘התבשרות’ מוקפת מכל צדדיה ביצירה מרחיבה ומפרשת: זוהי פרוזה שירית מרהיבה הנשמעת מפי דוברת נשית שיסודותיה קמאיים אך היא בת העידן הזה. הטקסט הפרוזאי עוסק גם הוא בשאלות מן הסדר התיאולוגי ומבטא חיפוש אחר הווית חיים המתקיימת גם מתוך דבקות במסורות העבר וגם מתוך הכרה בזמן יהודי חדש.

על הוירטואוזיות הלשונית, על ההליכה בגדולות (ובעיקר בנצורות) ועל היצירה המציעה לקוראיה אחדות נפלאה של תוכן וצורה מוענק הפרס.

 

נימוקי השופטים לציונים לשבח    🔗

ציון לשבח: [שמא אתהלך במדרונות המכחילים] / דמיאן חזן, בעקבות זאת אשר שרה רחל על חתונתה והוי עמק עכור / רחל מורפורגו

היצירה שנכתבה בהשראת שיריה של רחל מורפורגו, “זאת אשר שרה רחל על חתונתה” ו“הוי עמק עכור”, ממחישה את הפוטנציאל הטמון בפרויקט בן יהודה ובפנייה ליצירות הדורות הקודמים, הן עבור קוראי שירה והן עבור כותביה. מורפורגו כתבה במאה ה־19 שירה לאומית בעלת נימה אישית מאוד בעברית משחקית ומלאת שעשוע, ושירו של דמיאן חזן הוא צאצא ישיר של שירתה, בלי ליפול להעתקה, חיקוי או עיבוד.

קו פתלתל אך ברור קושר את העמק העכור וגבעות העולם של מורפורגו אל המדרונות המכחילים וענן המלכות של היצירה שלפנינו. כמו בשיריה של “המשוררת העברייה הראשונה”, גם ביצירה זו פונה הכותב/ת אל הנמען – החתן המיועד, הגואל – מתוך בדידותו המדומה, וכמו בשיריה של מורפורגו, גם ביצירה זו בולט העונג שמוצא הכותב בשימוש בצירופים לשוניים מפתיעים הנובעים מתוך המצלול השירתי ובגילוי מחודש של השפה העברית.

על ההשראה, המשחקיוּת והברק אנו מעניקים לו ציון לשבח.

ציון לשבח: אני תורם את אבריי / אופיר עוז, בעקבות תרומתי למדע / יוסי שריד

“אני תורם את אברי” בהשפעת שירו של יוסי שריד: “תרומתי למדע”, בהוצאת אבן חושן, 2010. האירוניה בשירו של יוסי שריד, העוקצת את עצמה, משפיעה על שיר זה, מעצימה אותה ועם זאת משנה את כיוונה.

השיר מחובר למציאות הסיוטית שמדינת ישראל חווה מאז 7.10.2023 ומגיב עליה בדרכו האירונית והביקורתית. זהו שיר מחאה, בוטה, ישיר, מזעזע, המבטא את עוצמת ההלם והכאב שעוברים על המדינה.

זוהי שירה פשוטה וקולעת המובנת לכל קורא ומזעזעת אותו. דווקא בשל מאפייניו אלה, הוא מבטא באירוניה, את המחאה המרירה והישירה של הדובר הביקורתי. השיר הוא צוואה בגוף ראשון של מי שיודע שנגזר עליו למות במלחמה, בגיל עשרים, ולפני מותו מחלק את איבריו השונים כדי להציל חיים של בני אדם, אבל גם למוסדות המדינה שהוא מבקר אותם. לכל אבר משמעות משלו בהתאם למוסד שהוא נתרם אליו. כגון: “את המוח להנהגה”. על אף הכאב הנורא, והסיטואציה הקשה מנשוא, יש בו גם יותר משמץ והומור מריר וביקורתי: “להורי אני תורם נכד. הם כבר ימצאו את אימו”. השיר מבטא את המודעוּת למוות של חייל, אדם צעיר, המכין את עצמו שלא ישוב משדה הקרב ורוצה לדעת שמותו לא היה לשווא. סיומו של השיר הוא בהכרזה, שאותו חייל, התורם את כל אבריו, משאיר לעצמו את “הלב”, כיוון ש“עוד לא מצא למי לתת אותו”.

על יכולת הביטוי של שיר מחאה זה, המשקף את המציאות המסוייטת בישראל, אנו מוצאית את השיר ראוי לציון לשבח.