היצירה מתייחסת לשיר הַבְּרֵכָה מאת חיים נחמן ביאליק

אני לא יודע יער. אולי חורשה קק“ל. מה אני יודע. טיפה. שאינה בשום פנים מכילה יקום. טיפה מברז. ברזייה בחורשה קק”ל. לטיפה אחת שטח פנים, תכונות פיזיקליות. בבואנו לתארה (לא אני, אני לא ידען) ננקוט לשון. “הטיפה מתנהגת כך וכך בתנאים אלה ואלה”. כל זה על קצה לשוני. אני לא יודע יער. אני יודע, כלומר שמתי לב, שאנשים רוחניים אוהבים טבע. שמתם לב שאנשים טהורים? צנועים. מסתפקים במועט. מתעלים מעצמם. עד שזה נוגע לטבע. כשזה נוגע לטבע הם אוהבים נופי בראשית, מפָּלים קוצפים, אלונים רמים. לא סוקולנט. לא ברזייה בחורשה קק“ל. האור קשה עכשיו. קשה לי עם האור. גם אני צמא, כלומר בעיקר אני. להזות ברזיות בחורשות קק”ל, מה הטעם? בלעדיי תטפטף לה. תיקוֶוה שלולית. תמשוך צרעות. צרעות יהמהמו למרגלותיה. אני לרגליי פוחד מצרעות. אם כי אף פעם לא נעקצתי. כי זה פירוש פחד. תהומות. אני לא יודע יער. הצילו אני לא יודע יער, וביער אני אובד. מה פירוש לאבוד באין־יער? פירושו האין. המחלצים שאין שואלים מפני מה החשאיות. שואלים לשמי. איש איש איך אתה מרגיש. מדווחים מקרה התייבשות. הכרה מעורפלת בשמיים בהירים. ככה זה: או ששמיים בהירים או שהכרה. אני קירח, אני חושב, כביאליק. בלי תלתלים (לשדות גזר תלתלים מתבדרים ברוח. ילדותי בשרון) לא נתכוונתי להיות. נתכוונתי לטייל ביער. יער בריטניה. יער המגינים. במפה הופיעו נחלים. נחל הבשור. נחל שורק. נחל אכזב. קו כחול מקֻוְקו. אבל אני לא נשאל כי הם לא שם. אני מוטל. הפוך, אני הפוך? אני חולם ישר. רואה שחור של שמש, שחור משחור של שמש. אני לא יודע יער. אני יודע שאין שחור משחור של שמש. הלילה ניגף מפנֵי. ולב השחור, אם מתאמצים בשארית המאמץ, נקודה שחורה מתה ממש. שלא מופיעה בשום מפה או לילה. שם אני לבד. איש איש איך אתה מרגיש לבד? אני מרגיש לבד. מי מטייל לבד? אני. מה חיפשת? יער. ועכשיו חושך (עדיין לא צל). לילה. מתי החגים? בחגים מטיילים. אז סוף סוף יבעטו בי כמו אבן. ידקרו בבטני עם מקל לוודא (מה?). ילדים. אפשר להתעלם. אם יבואו. בינתיים מוטל. חושך לילה או סתם סתיו. כך או כך משהו זז. צב קטן? פעם היו צבים הרבה. שוטטו בכפר סבא. בהוד השרון. ידעו סודות אדם. בגלל זה (אני חושב) הרגו את כולם. פעם אחת, מזמן מזמן (לפני החושך מעבה היער), ראיתי צב נמס על אספלט. היה כמו עכשיו יולי. ומדי פסיעה נמרחו ארבע רגליו כמסטיק. לכן האיץ. וככל שהאיץ כך התמעט. עד שנעלם כשלולית. כארטיק. איש לא שְׁאלוֹ, צב צב מה המצב. איש לא שְׁאלוֹ, אולי אתה צמא. ישבנו על הגדר, מתבדרים מהישיבה על הגדר. הייתי אז בכיתה ג' או ד', תלמיד מחונן אך אידיוט, מחונן כאידיוט, ניחן באידיוטיזם. אחרֵי שנים קראתי אצל אברהם חלפי שיר על צב שצמא, על נערים שמתעללים בצב (אנחנו לא נגענו). ובחיי לא קישרתי עד עכשיו. סתוּם נו. בּוֹר סוּד. מטייל בחום בלי מקור מים. ביום חול מטייל, לבד, על מנת להימנע ממטיילים (ומה אתה?). חושב להגיע לאנשהו, להעמיק במשהו. פָּרוּשׁ להרחיק לכת. במה? ערבות מושלגות של אבן. ערבות חשופות מושלגות של אבן גיר, מנוקדות ברוש פה שם. ועכשיו כבר מאוחר. ליל־אין־עב. הוטלתי כאן. לא ידעתי יער. כזה גורל. האוויר עומד ואני מוטל. פרקדן? שיהיה. באתי לכתוב מילים אחרות ביער. זהרורים. יצאה נפשי לכתוב זהרורים. כמה חלפו מאז שניטלתי? איש איש כמה זמן עבר מאז שמזמן לא? הרבה. איש איש כמה זמן עבר מאז שעבר לו? המון, המון. תמונות עוועים וחזיונות סימונים. אדום כחול לבן. לבן אדום ירוק. זה הפח שעברתי? לא, לא היו פחים. חֲבל חיפשתי לזרוק חלומותיי. הלאה לַמעבה. הלאה עד ללב. כך דרבנתי (את מי?). ומלמלת? ניסיתי. היו ברחשים. וחשבת? ניסיתי. היו ברחשים. אני חושב בפה פתוח. חידה: איך אפשר לשקוע בשרעפים באין שרעפים? תשובה: אין. לך שאל את שׂר היער, מפתה הילדים. ועכשיו לילה. מעֵינִי עצומה אני רואה בִקצה שְׁחור ראשית חלבית. כוכבים? זה הסוף וזה בא, רועד, לקראת הסוף? הֶהיה מבחן? הֶעָברתי? לא, זה זיהום אור מעיר. בטח מודיעין־מכבים־רעות. אני לא יודע יער. לא ידעתי יער, לא יודע למה. לא סיפרו לי או שלא שאלתי איפה יער טוב. בתואם מושלם למקהלת האדמה הקשה. החרסית. אבן קשה לפיצוח. קרום האדמה. מצחיקה המילה קרום לאדמה. ההפך הגמור. מה הפוך מקרום? אדמה. אולי סוד עולם היות אדם אדמה? היותו הֶלחם. אבל גם אומרים מים חיים, ואי אפשר גם וגם מַים ואדמה. אני נרדם וחולם חליפות. יותר ויותר על זה. שוב מתחמם. לא מתבהר. זהו לילה בלי מסקנות? כן, נראה שהבוקר מתנשא עליי. אבל אומרים עולה. שיגידו. עליי מוטל לומר מתנשא.