איך אפשר לכתוב בתוך מלחמה? השאלה הזאת הייתה אמורה להעסיק אותי מאז שבעה באוקטובר. אבל האמת שהיא לא העסיקה אותי בכלל. כמה שבועות אחרי המכה כבר פתחתי את המחשב, ובהיעדר יכולת לעבוד או לחקור – פניתי לכתיבה. וזה עבד. “פעולת חיים”, קראה לזה הפסיכולוגית והיא צדקה. מדי שעה־שעתיים הייתי עושה הפוגה, נכנסת לאתרי חדשות, בוכה, מנגבת את העיניים וחוזרת לכתיבה. אני לא יודעת אם זו האימה שהעניקה לי את צלילות המחשבה, או הידיעה שדווקא בתוכה הילדים שלי (כרגע) בטוחים, או מה. כתבתי הרבה בחודשים הראשונים שאחרי שבעה באוקטובר, זאת האמת. הרגשתי צביטה של אשמה בכל פעם ששמרתי את המסמך, ובכל זאת המשכתי. אבל זו הייתה כתיבה שעסקה בעולם, או בחברה, או בעצמי. לא במלחמה. 

וככל שעבר הזמן, והמילים בכתבי העת, בקובצי הסיפורים, במוספי העיתונים נערמו, התגבשה אצלי שאלה אחרת, טורדנית ומציקה: איך אפשר לכתוב על המלחמה? מה אפשר לומר על התהום בעודי בתוכה? כשהאירוע, אם לנקוט במינוח המעודכן, עוד לא נגמר. אילו מילים יכולות להישאר, להיות רלוונטיות גם בעתיד – מחר, בעוד שבוע, בעוד שנה או עשרים שנה? איך אפשר ליצור טקסט רב־קולי, שמדבר את ההווה, את הייאוש וחוסר האונים, את האימה ואת הזעם, אבל גם את העתיד – איזשהו עתיד? לשם כך צריך משהו שאין בנמצא, גם עכשיו, כמעט אחרי המכה – תקווה. צחוק עגום. איפה אפשר למצוא תקווה עכשיו.

התשובה נמצאה לי במקום לא צפוי. את ספר המסות “לפתע בלב המזרח” פרסמה רות בונדי בשנת 1975, שנתיים בלבד אחרי מלחמת יום הכיפורים. הוא מורכב מכ־40 מסות שעוסקות בחוויות של ישראליוּת (וגם של ישראליוֹת, בעצם), ונכתבו בין מלחמת ששת הימים לשנה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. אני לא איזו אוהדת גדולה של טקסטים היסטוריים, וּודאי לא טקסטים שמתארים אירועי מלחמה, אז ניגשתי אליו בזהירות. על השער שעסק במלחמת ששת הימים רפרפתי, על השער שעסק בחגיגות 25 שנה למדינת ישראל דילגתי לחלוטין. קראתי בדמעות את המסה שעסקה בהגירה, ואז נשאבתי בנשימה עצורה לשער האחרון, “שער הדמעות”, שעסק במלחמת יום הכיפורים.

ב־12 המסות של השער בונדי פורטת את חוויית הקיום של החיים בישראל בשנת 1974, אחרי המכה (הקודמת, לא הנוכחית), מנקודת מבט שמתנדנדת בין האישי והלאומי, תוך שהיא מפרקת שוב ושוב את ההבחנה ביניהם. הקריאה במסות האלה, שמתארות קיום של אחרי־מכה ותוך־כדי־מלחמה, של שבר מדיני וחברתי, של חברה מבולבלת במצב התאוששות, שעוד מתלבטת בין התגייסות לאומית לשקיעה בייאוש – הייתה מהממת, במובן המקורי של המילה. קראתי, ואז קראתי שוב, והתקשיתי להאמין – איך יכול להיות שכבר לפני 50 שנה רות בונדי ידעה איך ארגיש, במה אתלבט, מה יעסיק אותי?

מאז המהלומה הנוראה עומדת המדינה קולקטיבית בפני הבעיה, כמו היחיד באבלו, כל אחד מתמודד עם צל המוות על פי דרכו, מנסה לשכוח ומנסה לא לשכוח, מנסה למצוא טעם בחיים אך לא יותר מדי, מנסה להתרחק מן המתים ולא רחוק מדי, מנסה למצוא איזון נפשי אך לא שלווה. 

(מתוך: בין עורף לחזית)

הדואליות הזו – איך לזכור, מתי כבר מותר קצת לשכוח – היא התו הקבוע שמלווה את חיי (את חיינו?) מאז שבעה באוקטובר. האם מותר להביט בילדיי הישנים בשלווה, ריחניים ונקיים במיטה רכה, בלי לחשוב על ילדים אחרים, או על ההורים שלהם? בלי לפרוץ בבכי? האם מותר לנגוס בכריך עסיסי, להתענג על ריח של קפה או – רחמנא ליצלן – ללקק גלידה? לצאת לחופשה? לשבת במסעדה? בונדי אינה מציעה פתרון לשאלות הללו (וכי איזה פתרון כבר אפשר להעלות? “אולי תגישו אוכל, אבל שלא יהיה כל כך טעים”, הצעתי לחברה שהתלבטה איך לחגוג אירוע משפחתי), אבל עצם העיסוק בהן מנחם:

אחרי שפסקה הלחימה עשה כל אחד את הצעדים הראשונים כמגשש: הזמין כמה חברים הביתה ולא קרא לזה מסיבה, רק פגישה. קנה נעליים חדשות ולא מטעמי אופנה אלא בגלל החורף. הלך למספרה לא למען היופי אלא כדי שתהיה צורה לשערות. ביקר בקולנוע לא למען עצמו אלא בגלל הילדים. כל כך קשה לקבוע עד היכן הנאה מן החיים היא צו, חובה והבטחת המשך והיכן מתחילה אטימות־לב והתעלמות מן המצב. כל אחד קובע לו כללים משלו: מסיבת סילבסטר פסולה אבל מסיבת יום־הולדת, להדגשת חיוב החיים, מותרת ואפילו רצויה; ביקור בקונצרט סימפוני נחמה אבל ביקור במועדון ג’אז הוא בגדר בילוי שלא עתה זמנו. לצאת לבילוי ערב מותר אבל לא בלבוש חגיגי מדי; לנסוע לגליל לבקר חברים רצוי אבל לצאת סתם לטיול עדיין מוקדם מדי; לחשוב על חופשה באילת אפשר אבל לחשוב על נסיעה לחוץ־לארץ אסור לעת־עתה. המודד משתנה מדי שבוע בשבוע לפי הלך־הרוח, לפי קצב הסביבה, בהתאם למצב הכלכלי, מתוך הנחה שאין פסול בשמחת־חיים בתנאי שהיא באה מתוך הכרת הצער. 

(מתוך: והיה אם תיפסק האש)

(“הישירי מבט פנימה”, מדריכה אותי בונדי באמצעות הכתיבה שלה, “שיהיה אמיץ ולא מתפשר, אבל גם רווי בהומור”. אין פסול בשמחת־חיים בתנאי שהיא באה מתוך הכרת הצער – כל האומץ וההומור שבעולם לא יעזרו לי בלי הדיוק שלה).

מדוע דווקא תיאורי המלחמה־הנמשכת־אחרי־המכה של בונדי מעניקים לי נחמה? אני שואלת את עצמי. כנראה מאותה סיבה שמאז שבעה באוקטובר אני מצליחה לקרוא רק סוג אחד של פרוזה, הסוג שעולה חמישה דולר באמזון והוא בעל מאפיין עלילתי בולט – סוף טוב. המסות של בונדי מושכות אותי כי בסיפור הזה, של מלחמת יום כיפור, אני יודעת מה קורה בסוף. הן מדינת ישראל והן החברה הישראלית התאוששו מהטראומה, החלימו, צמחו, התפתחו. המציאות של היום כל כך מעורערת ומערערת – כותרות העיתונים מלאות תמונות של גברים יפים מחייכים שכבר לא יהיו, השלטים עם פניהם של החטופות והחטופים, שנתלו בדבקות נלהבת, נשמטים ומתפוררים. משפחות עדיין מחפשות מקום להשתכן. הצורך שהסוף הטוב כבר יגיע משתלט עליי, בעיקר כי הוא מלווה בתחושת אימה ממשית – אולי הוא לעולם לא יגיע. מי יודעת מה יקרה בסוף הסיפור הזה.

הכפילות הזאת – הכמיהה לסוף הטוב, והחשש העמוק שלא יגיע – משתקפת היטב במסות של בונדי, ובמיוחד בבחירות הלשוניות שלה. אחת מהן רלוונטית במיוחד; המסה “והיה אם תיפסק האש” עוסקת במה שמכונה “היום שאחרי”, במבט מן הפנים אל החוץ, מן התהום אל שפת הבור. זו אינה תקווה גדולה, מלאת פאתוס, היא מבהירה לנו כבר בפסקה הראשונה, אלא תקווה קטנה ובנאלית. תקוונת: 

 כאשר תשקוט החזית אולי יישמע קול ההגיון. אולי הפעם לא תהיה שביתת־הנשק רק הכנה למלחמה הבאה אלא פתח לשלום. ואם לא לשלום גדול, חגיגי, עם חצוצרות ותופים ודגלים מתבדרים ברוח, לפחות שלום שקט, הבא על קצות האצבעות.

מילת המפתח כאן אינה, כפי שאפשר לטעות בקלות, “שלום” – שם עצם דרמטי, טעון פוליטית ורגשית, אלא מילת קישור אפורה – “כאשר”. ודווקא היא מבטאת את הוודאות – החזית תשקוט. המלחמה תיגמר. מי יודעת, אולי אפילו יגיע השלום. זה רק עניין של זמן. וכדרכה של בונדי, היא אינה מגבילה את התקווה למהלכים מדיניים דרמטיים אלא גם לאירועים קטנים, לפירורי היומיום: 

כאשר תבוא שביתת הנשק ייפסקו כל התירוצים לא לעשות מה שלא מתחשק לעשות, לא לשלם חובות, לא לספק הזמנה, לא לבצע תיקון, לא לענות למכתבים, לא לשמור על הסדר ולהשיב על כל טענה “מה לעשות, מלחמה”. אחרי שתיפסק האש לא תהיה עוד אמתלה להתחמק מלימודים […].

“היום שאחרי” הוא היום שאחרי, עם כל מה שכרוך בו, והמחירים הכואבים שמשולמים מדי יום. אבל הוא בכל זאת סוף:

כאשר תסתיים הלחימה נביט בראי ונראה פנים אחרות, נראה ארבע מאות שעות רשומות בהן בקווים דקיקים כבתחריט נחושת. נראה את צל המוות בעיניים. כאשר יבקרו הלוחמים בבית הם יהיו שונים מאשר היו כשיצאו; מבוגרים בשנים, באימה, בצער, שמחים על שנותרו בחיים ומתביישים בשמחתם, כאילו היתה זאת בגידה בחברים שנפלו לצדם.

כבר עכשיו הפנים שלנו אחרות, אני יודעת. ההבדל הוא שאין לנו זמן עדיין, או אנרגיה, או את הדבר החמקמק הזה – נו, תקווה – כדי להתפנות ולהסתכל במראה. וזה מה שבונדי נותנת לנו באמצעות התיאורים שלה – לא את פכי היומיום, לא הפרטים הם שחשובים אלא הידיעה שיהיה יום אחרי. הוא יגיע.

אבל באותה נשימה שהיא מכריזה על התקווה, על ודאות קיומו של היום שאחרי, היא שומטת מתחתיה את הקרקע: כותרת המסה אינה מנוסחת, כמו הטקסט עצמו, במילת קישור שמבטאת זמן (“כאשר תיפסק האש”, כי זה, כאמור, רק עניין של זמן), אלא במבנה תחבירי אחר, מבנה של תנאי קיים – “והיה אם תיפסק האש”. זה מבנה שהתכונה היסודית שלו היא שהוא מכיל שני תסריטים אפשריים – האפשרות שהמלחמה תיגמר והאפשרות שלא. בונדי מגוללת בפנינו תסריט אופטימי, אבל בו זמנית גם אומרת לנו מראש – אני לא בטוחה שזה יקרה. אולי זה יקרה, הלוואי שזה יקרה. אבל אולי לא. במקום אחר במסה היא מבהירה זאת באופן מפורש, למקרה שמישהי החמיצה: 

מעתה, אחרי שיבוא השלום, כשיבוא, אם יבוא, יידע לחוש באושר כאשר הוא בהישג ידו. יראה את היופי כאשר הוא מביט בו ולא רק אחרי שנהפך לזכרון.

(מתוך: והיה אם תיפסק האש)

[“כך כותבות טקסט דו־קולי” היא מלמדת אותי, “טקסט שמדבר בו זמנית ייאוש ותקווה, טקסט שיוכל להישאר לעתיד”].

הסיבה שקל כל כך להאמין לתקווה שמציעה בונדי היא שבאמת יש דמיון בין האירועים. זה באמת ממש כמו מלחמת יום הכיפורים (התאריך הגורלי, ההלם המודיעיני, תחושת האימה, ההכרה בזחיחות, הסימנים שהיו שם, הטראומה). אבל כמובן, זה לא רק כמו מלחמת יום הכיפורים. ההיסטוריה של העם היהודי מלאה בטראומות, והן צפות אחת אחת בעקבות השבעה באוקטובר – פוגרומים באירופה; פרעות הפרהוד; ההיא, המכוננת, הגדולה מכולן. הרצחנות של התוקפים, השנאה שלהם. הפנים של הנרצחים, הילדים, המשפחות. האנטישמיות שהתעוררה בעולם (ואם “זה בדיוק כמו אז”, מתגנבת המחשבה, אולי היא בעצם הייתה שם תמיד?). 

אבל יש גם דמיון אחר. כאב, ייאוש, חוסר אונים, אימה – גם אם הם בעוצמות שלא הכרנו, הרי הם צפויים כל כך בעת מלחמה. גם בלי להרגיש אותם הייתי יכולה לצפות את קיומם. אבל בונדי מצליחה להאיר גם תחושות אחרות. כאלה שממש לא צפיתי: 

עתה, בשעת הרגיעה הזמנית אחרי הפרדת הכוחות בין צבאות ישראל וסוריה, הגיע הזמן להרהר באפשרות של הפרדת כוחות בין האזרח ומדינתו. הרי לאורך־ימים לא ניתן לשאת בזהות המוחלטת הזאת בין חיי היחיד וחיי הכלל, כאשר איש בריא ברוחו ובגופו, בעל משפחה מאושרת ומקצוע מעניין, מבוסס מבחינה כלכלית – הכל פחות או יותר – מתהלך כמו צל, גורר את רגליו, אינו ישן בלילות, אינו נהנה מאוכל, מדוכא עד עפר, רק מפני שהוא דואג לשלום המדינה. באיזה שהוא מקום חייב אדם לומר לעצמו: עד כאן חיי כפרט, כבן־אדם, כיצור בעל נשמה, ועד כאן חיי כישראלי, כיהודי, כתושב המדינה הזאת, שיותר קשה לגדלה מאשר שחלבים במדבר. 

(“קחי נושא מוכר וידוע, כמו רגש לאומי”, מורה לי בונדי, “ואמצי כלפיו נקודת מבט חדשה. אל תשכחי את ההומור שכבר הזכרנו. במקרי קיצון גם אבסורד הוא ראוי, ובמיוחד בתוך מלחמה, כשהמציאות ממילא נמצאת על סיפו”).

היה טוב אילו יכולת להגדיר את רגשותיך כאהבת מולדת, אבל אהבת־מולדת נשמעת כהצהרת נואם בעצרת־עם רבתי, ככותרת בספר לימוד, מה שאתה חש אינו אהבה כלל, אלא חוסר־אונים ולעתים אף לא מדובר בארץ מולדת, אלא רק בארץ הבחירה, וכלל לא אוהבים אותה. רואים אותה בעיניים מפוכחות, חסרת תרבות או חסרת איזון, לוקה באי־נקיון או לוקה באי־סובלנות, אלא שקשורים אליה באלפי חוטים, לכודים בה כבתוך קורי עכביש. זאת לא אהבת מולדת, אלא צער מולדת. 

(מתוך: ומה שלום המדינה?)

“טבעי שהרגש הלאומי, ה’פטריוטיות', תתגבר בזמנים האלה”, אני יכולה לשמוע את המומחים באוזני רוחי. אבל רק סופרת כבונדי (ולא פרופסור לפוליטיקה וממשל), יכולה ליצור את “צער מולדת”. לתפוס בצירוף של שתי מילים את הדקירה המכאיבה בכל פעם שאני פותחת את עמוד החדשות. או את הגעגועים ליחס השקוף ונטול המטענים שהיה לי פעם אל המדינה – גוף מופשט שאני נותנת לו מיסים והוא מעניק לי שירותי חינוך ובריאות. 

כשהתרחשה המכה הייתי בחו"ל בטיול משפחתי. התעוררנו אל המציאות החדשה, בלי לדעת את קצה־קצהַ. החלטנו לצאת לטיול המתוכנן של היום במקום לשבת בחדר הסגור ולבהות על המסך בזוועות שמתחוללות רחוק מאיתנו, ואני זוכרת שראיתי מטיילים אחרים סביבי, ולראשונה בחיי הרגשתי קנאה – קנאה עזה ובלתי נסבלת בכל מי שלא כמוני, בכל מי שהמדינה שלה לא במלחמה, ושלא עומדת לפגוש בקרוב את החורבן. כל הטורקים והשוודים והיפנים האלה, בעלי הפריבילגיה היחידה, המובהקת – הם אינם ישראלים. זו לא הייתה פגישתנו הראשונה, אבל מאז צער המולדת אינו מרפה ממני. לא הייתה לי מילה עבורו עד היום, אבל הנה – רות בונדי של לפני חמישים שנה מצאה לי אותה. כי זה ממש אותו דבר, כמו אז. 

* *

אולי אין מה להתפלא על כך שמסה שנכתבה לפני חמישים שנה מצליחה להעניק לי נחמה. מצב אנושי הוא מצב אנושי, ומלחמות מחוללות הרס ומצוקה משחר העולם. והדמיון, באמת, כל כך קולע. אבל לעיתים, מתגלה חריקה בהתאמה המושלמת של הטקסט. פתאום המרחק והזמן לא מייצרים נחמה אלא פער אירוני, והוא יכול להיות מר ומכאיב במיוחד: 

כאשר ישבות הנשק יהיה זמן להודות למי שעמד לצדנו. לא רק ליהודים, שהמלחמה הזאת בנפשם, אלא גם לעולם, שלעתים האשמנו אותו שהוא כולו נגדנו. ולא נשפוט לפי שיקולי ממשלות, אלא לפי יחידים שחרדו עמנו ונתנו לנו לא רק את אהדתם אלא סייעו בהשפעה, בכסף, במעשים, שקיוו לנצחוננו, שדיברו בזכותנו בלשונות רבות, בנוסחאות שונות. 

או

מצד אחד אנו טופחים לעצמנו על השכם מפני שידענו – על אף מצב הלוחמה – לקיים בחירות דמוקרטיות כמעט במועדן, ומצד שני מתחלחלים למחשבה שכל סחר־הסוסים המתלווה להקמת קואליציה מתנהל בימים שרק האש נפסקה בהם ולא המלחמה. 

או 

כאשר תשקוט המלחמה תבוא עת השאלות, אחרי שתיפסק המלחמה עם הערבים יחזרו מלחמות היהודים, שכה התגעגענו אליהן בשעת האחדות מול הסכנה המשותפת […] היתה זאת תעודת בגרות לכולנו, שמאל וימין, יונים ונצים, אבל למה לי אשליות? השרוולים כבר מופשלים. אחרי שתיגמר המלחמה נתפרק, נצעק, נתקוטט, נשנא כאוות־נפשנו ונדע כי בא שלום על ישראל. 

(מתוך: והיה אם תיפסק האש)

אם הוא לא היה כל כך מר הוא היה מצחיק, הפער הזה. והוא מזכיר שזה לא באמת כמו אז. שזו מכה חדשה, והכאב שלה הוא גם ייחודי, ולא רק מהדהד כאבים קודמים. וההבנה הזו, בתורה, חושפת את הבעייתיות בהשוואה. כי אנלוגיה היא כלי חזק מאוד – היא יכולה לחשוף לעינינו עומקים שלא ראינו, או להאיר זוויות שלא ידענו על קיומן. או, כאמור, להעניק נחמה. ההדהוד מזכיר לנו את גורלו (הנצחי!) של העם היהודי, וכן, הוא נותן נחמה כי הוא מספר סיפור הצלחה על רדיפות נצחיות שבסופן קמנו, התאוששנו, יצאנו מחוזקים.

אבל דווקא משום כך החריקות האלה חשובות, כי תפקידן להזכיר לנו ש“בכל דור ודור” הוא פולקלור, ולא היסטוריה. ההתמסרות להשוואה, ולנחמה שהיא טומנת בחובה (“תמיד רדפו אותנו ותמיד ניצחנו בסוף”) מועילה לתודעה הלאומית, הרגשית של “העם היהודי”, אבל לקבוצה של אזרחים ישראלים שמנסים לפעול במציאות היא דווקא מזיקה. הנחמה שהיא עשויה להציע מאלחשת, מקהה את הסוכנות הפוליטית שלנו, מונעת מאיתנו תיקון (לדרוש אחריות, לפעול, לוודא שמכה נוספת לא תגיע). 

* *

איך לכתוב על המלחמה? איך לכתוב עליה כשהיא עוד נוכחת? 

בזמן כתיבת המסה 120 ישראליות וישראלים עדיין חטופים בשבי החמאס. ביניהם נשים, ילדים, חיילות. את האימה המצמיתה שבהיעדרם אי אפשר להשוות לשום דבר אחר. אלפי משפחות מתמודדות לראשונה עם התואר “משפחה שכולה”. אלפי ילדים עם התואר “יתומ.ה”. משפחות שלמות נמחו מעל פני האדמה. וכל זאת עוד לפני שהפנינו את המבט מערבה, אל רצועת עזה, ואל הררי החורבן והמוות ששוררים שם. די בפרטים האלה לסתום את הגולל על כל ניצן של יצירתיות, להרוס את התנאי הבסיסי ביותר לכתיבה – תקווה. עתיד שבו קוראות וקוראים ייתנו לטקסט משמעות, ופרשנות, ומקום.

אני מכבה את מסך המחשב. מודה לרות בונדי על שהפיגה את בדידות החוויה שלי. על המקומות שבהם הראתה לי איך מה שאני עוברת הוא ממש כמו אז. ועל המקומות שבהם הזכירה לי שלא. הכתיבה היא פעולת חיים. היא מעשה של התנגדות, לפעמים היחיד שאפשרי. איך לכתוב על מלחמה? בבכי, בידיים קשורות, בעיניים מכוסות. בכל דרך שתצליחי.