רקע
רות בונדי
ומה שלום המדינה?

עתה, בשעת הרגיעה הזמנית אחרי הפרדת הכוחות בין צבאות ישראל וסוריה, הגיע הזמן להרהר באפשרות של הפרדת כוחות בין האזרח ומדינתו. הרי לאורך־ימים לא ניתן לשאת בזהות המוחלטת הזאת בין חיי היחיד וחיי הכלל, כאשר איש בריא ברוחו ובגופו, בעל משפחה מאושרת ומקצוע מעניין, מבוסס מבחינה כלכלית – הכל פחות או יותר – מתהלך כמו צל, גורר את רגליו, אינו ישן בלילות, אינו נהנה מאוכל, מדוכא עד עפר, רק מפני שהוא דואג לשלום המדינה. באיזה שהוא מקום חייב אדם לומר לעצמו: עד כאן חיי כפרט, כבן־אדם, כיצור בעל נשמה, ועד כאן חיי כישראלי, כיהודי, כתושב המדינה הזאת, שיותר קשה לגדלה מאשר שחלבים במדבר. אבל זה לא ניתן. כל הנאות החיים של הפרט יש בהן טעם רק אחרי שנתמלא התנאי הבסיסי: כאשר חשים בטחון בקיום המדינה, לא בטחון שבא לידי ביטוי במלים, בהערכות צבאיות ומדיניות, אלא בטחון בסיסי ראשוני כפי שמרגיש אולי כלב לגבי בעליו, בטחון שהוא בנשמה, לא בהגיון.

ייתכן כי זאת פסיכוזה המונית. אולי אין זה בריא כלל שתושבים של מדינה יקשרו את כל נפשם למסגרת פוליטית עד שאוֹשרם־אוֹשרה ובריאותם־בריאותה. הרי אפילו לשאלה פשוטה כמו “מה נשמע?” או “איך העניינים?” אדם בישראל אינו מסוגל לענות לפי מצבו האישי, לומר: “תודה, טוב” ולחשוב על בריאות, משפחה, כסף. לכל היותר ניתן לומר: “תודה, באופן אישי טוב” בליווי אנחה גדולה שפירושה: מה לי אשה, מה לי ילדים, מה לי עבודה – אני דואג למדינה.

חכמי הרפואה בארץ לא נתנו את דעתם עדיין על החולי – הטעם המר בפה, הקיבה המתכווצת, היעדר התיאבון, כאבי הראש, התקפי העייפות, נדודי השינה, סיוטי הלילה, הלב הכבד והמיגוון הגדול של מיחושים אחרים, איש איש לפי מבנה גופו ומצב נפשו – שבא מתוך הזדהות־יתר עם המדינה. קם לו אדם בבוקר ומרגיש כאילו קם מתוך מחלה ולרגע אין הוא יודע מה קרה לו. אחר־כך הוא נזכר בחדשה האחרונה של יום אתמול, בוויכוח שקדם לשינה, בפרק זכרונות על קרבות יום הכיפורים שקרא לפני שנרדם ופשר המועקה נעשה נהיר: הוא חולה־מדינה.

יש אנשים המנסים ריפוי עצמי. קונים חליפה חדשה, יוצאים לפיקניק ביער ירושלים, מבלים סוף־שבוע על שפת הכינרת, אומרים לעצמם: “לעזאזל הכסף, צריך ליהנות מהחיים”. מנסים לשים טריז בינם לבין המדינה. מחליטים: אני אלך לי בדרכי והמדינה תדאג לעצמה. אמלא את חובתי כאזרח, כחיל במילואים, כמשלם מסים, אבל לא יותר. לא אקח לנשמה. וזה לא עוזר. המדינה בתוך הבית, ליד שולחן־האוכל, מאחורי הכורסה, בתוך חדר־השינה, ויש המחליטים להתרחק ממוקד הצרות ולנסוע לחוץ־לארץ. רואים פיורדים והרים מושלגים, רואים מלחמת שוורים ופייסטות, רואים את לורנס אוליבייה ב“מסע ארוך אל תוך הלילה” ואת דיאנה ריג ב“פיגמליון”, משתדלים לא להקשיב לחדשות חמש פעמים ביום, מצליחים לא לחפש בכל תחנה עתונים מן הארץ ונדמה להם כאילו נרפאו. מעתה יידעו לשמור על המרחק הנכון בינם לבין המדינה, יזכרו שיש עולם גדול ומופלא, שיהודי העולם חיים להם בנחת הרחק מישראל, יראו את קיומו של עם ישראל המוחלט שמחפשים אחריו בחיים, קיים, בעצם, רק במוות.

אמת, יום שמחה למדינה הוא גם יום שמחה אישית, אלא שהשמחות מעטות יחסית. אולי מפני שקל יותר לזהות סיבה לצער ולדאגה, מאשר סיבה לחדווה ולרינה. רק ביום של החזרת שבויים חשים שמחה אמיתית, שאינה מהולה ב“כן, אבל”, בהתרוממות־רוח שאין אחריה הרהורים. אבל לגבי כל שאר המאורעות שניתן לקבל אותם בשמה – כינון ממשלה חדשה, או חתימה על הסכם הפרדת כוחות הצבא בגבול – מלוּוה הרגשת ההקלה תמיד בתחושה, כי מדובר רק ברגיעה זמנית, כי עדיין מוקדם מדי לשמוח. הסיבה לאבל, לצער, לדכאון כללי על אבדן חיים היא תמיד חדה, מוחשית, ברורה, שעה שרוב הסיבות לשמחה נסתרות. כאשר נכרת עץ, רואים אותו נופל וכאשר צומח חדש, אולי יפה ממנו, אין משגיחים בו; כאשר מת מנהיג, יקיר האומה, יודעים זאת בוודאות, אך כאשר נולד מושיע חדש אין איש מודע לכך. כאשר נופל מטוס חשים את כאב האבידה, אך כאשר חוזרים מאה בשלום אומרים רק “כן, הפעם, אבל”, כי אותו הבטחון המוחלט שמחפשים אחריו בחיים, קיים, בעצם, רק במוות, כאשר מאומה לא יכול לקרות יותר.

לגבי קיום העם היהודי בארץ ישראל לא הגיוני לדרוש בטחון במידה שלא היה קיים בהיסטוריה, כפי שלא ייתכן על פני כדור־הארץ שנזרק ליקום, בטחון כפי שרק בעל אמונה בהשגחה העליונה יכול לחוש בו. על־פי ההגיון יודעים, שאומות צומחות ואומות נשחקות, עמים מתעצמים ועמים נמחקים, מדינות קמות ומדינות נעלמות, בחיי מדינה כמו בחיי פרט שום דבר אינו עומד במקום אחד, שום דבר אינו מובטח לאורך ימים והמוות אורב בכל מקום. אבל הרגש מסרב להשלים עם כך. במיוחד כשמדובר במדינת ישראל – אחרי התגשמות געגועים של אלפיים שנה.

משאלי דעת־הקהל בשוודיה מראים כי מה שמעיק על תושבי ארץ זו הוא היעדר תחושת הבטחון. הרי לא ייאמן. אם השוודים במדינה המרופדת שלהם בין פינלנד ונורווגיה והים, עם ממלכה בת ארבע־מאות שנה, עם ווֹלווֹ, חינוך גבוה חינם, ביטוח כללי ובלונדיניות חטובות – אינם מסוגלים לחוש בטחון, אז מה נעשה אנחנו היהודים עלי אדמות? זה רק מוכיח, שבטחון הוא עניין של תחושה, או אשליה או אמונה שאינה דורשת הוכחות, לא של מציאות. אבל על אמונה, כמו על כבוד, יש לעבוד. לצום בתשעה באב ולא לנסוע בשבת, לחבוש כיפה, להניח תפילין, ללמוד גמרא, ללכת שלוש פעמים ביום לבית־הכנסת, לוותר על הרבה הנאות, להשלים עם הרבה מיגבלות, לחיות לפי כללים, מתוך משמעת פנימית ואז אולי, כחסד, אפשר לטעום טעמה של אמונה. אבל ככה סתם, אמונה גדולה, מחזקת, מנחמת, כפי שהיו רוצים לזכות בה כל אוכלי הטריפה, כל מחללי שבת בפרהסיה, כל הבורים ועמי הארץ? לא, זה לא ילך. כל הנאות החיים ועוד בטחון האמונה בתוספת? שיכרסמו בהם החששות, שידאגו.

מחכים לרוח גדולה שתבוא, למאורע האחד שלפתע ישנה את הכל והכל יבוא על מקומו בשלום, לא יהלך עוד פחד המלחמה ולא יהיה עוד צורך לדאוג לקיומה של ישראל, לא יהיו עוד נופלים ולא יהיו עוד סיוטים, לא נזדקק לחסות ולא לחסדים. שיבוא יום שנדע כי טוב. אבל באותה מידה אפשר לחכות למשיח, השינויים הגדולים באים על קצות האצבעות, לאט־לאט ובלי שחשים בבואם, ואיש אינו יודע לאן פניהם מועדות, אם לטובה, אם לרעה. נחיה ולא נדע מנוחה, נמות ולא נדע בטחון.

היה טוב אילו יכולת להגדיר את רגשותיך כאהבת מולדת, אבל אהבת־מולדת נשמעת כהצהרת נואם בעצרת־עם רבתי, ככותרת בספר לימוד, מה שאתה חש אינו אהבה כלל, אלא חוסר־אונים ולעתים אף לא מדובר בארץ מולדת, אלא רק בארץ הבחירה, וכלל לא אוהבים אותה. רואים אותה בעיניים מפוכחות, חסרת תרבות או חסרת איזון, לוקה באי־נקיון או לוקה באי־סובלנות, אלא שקשורים אליה באלפי חוטים, לכודים בה כבתוך קורי עכביש. זאת לא אהבת מולדת, אלא צער מולדת. לוט, שאף הוא היה חוטא, ניתק את עצמו מסדום ורק אשתו, לא מתוך סקרנות ולא מתוך געגועים לכלים ולבגדים ולרהיטים שנותרו בבית שנעזב בחפזון, אלא מתוך הרגשת בגידה בשכנים וידידים הביטה אחורה, אולי במכוון. לגבי לוט היתה, איפוא, סדום רק תחנת מעבר בלבד. שאם לא כן היה מוצא אלף ואחת סיבות להישאר בה עוד יום ועוד יום, מנסה להסדיר את העניינים, מקווה לשינוי עד שיהיה מאוחר מדי.

הקירבה היתרה בין קיום הפרט וקיום המדינה אינה יכולה להיות בריאה, בה מקור התקפות ההיסטריה ההמונית, בה שורש מצבי־הרוח הממלכתיים, בה יסוד חוסר האיזון הנפשי במישור הכלל, בה הסבר לתחושת העליונות הכללית לפני מלחמת יום הכיפורים והדכאון הקולקטיבי אחריה. הרי ביסודו של דבר נועדה המדינה לאזרחיה, היא רק מסגרת חיים, לא תכלית, רק צורה אפשרית אחת של התארגנות. אבל לנו נהפכה המדינה למרכז החיים, לדיבוק, להקבעה, לפסיכוזה, לנברוזה, לאובססיה. אלפיים שנה חי לו עם ישראל בלי מדינה, סובל, נאנק, נרדף, אבל חי וקיים ולפתע אינו יכול עוד בלעדיה. כבר הוכח שניתן להתקיים ללא ממשלה; בלי נשיא אפשר ואפשר; בלי כנסת – ההבדל אינו גדול; בלי הימנון – מי עוד מתייחס אל “התקווה” ברצינות; אפילו בלי צבא אפשר, רק לא בלי תחושת העצמאות, כל כמה שהיא מצומצמת, כל כמה שהיא מדומה, כל כמה שהיא אשליה.

מתבלבלים בחישובי תמחיר, לא מסוגלים להתרכז בכתיבה, עושים שגיאות בדוגמת האריגה, חופרים תעלות עקומות, מדפיסים על נייר העתקה הפוך, מתקשים ללמוד, העבודה אינה מתקדמת, במקצוע אין נחת – ללא הסבר סביר, בלי סיבה אישית, רק מפני שדואגים את דאגות המדינה. לא מסוגלים לשמוח בטקס ברית־מילה, לא נהנים מסעודה, לא שבעים נחת מעליה בדרגה, לא חשים התרוממות־רוח ביום־ הולדת, גם כאשר מבחינה אישית הכל כשורה, מפני שחרדים לשלום המדינה.

אולי, אילו היינו אומה של עשרים, של חמישים מיליונים, לא בגלל חישובי יתרונות צבאיים או מתוך שיקולים דמוגראפיים – אלא רק מתוך תקווה, כי אז ניתן היה להבדיל בין משפחה ועם. רק ישו היה מוכן לקבל עליו את יסורי העולם כולו, רק קפקא היה מסוגל, לזמן קצר, לשאת את סיוטי האנושות, אבל לאדם רגיל דרושה מידה רבה של ריכוז עצמי, של ריחוק מהסביבה. זה נפלא כאשר אומה שלמה חשה כאב על מות כל ילד שנרצח, כל טייס שנפל, אבל דרוש לכך כוח נפילים. סופרים בני ימינו כתבו מחזות מרטיטים את הלב על ניכורו של האדם, אבל הם אינם יודעים, כי קל יותר לשאת ניכור מעודפי הזדהות. אולי משום כך יוצאים צעירים רבים כל כך לחוץ־לארץ, קצת מתוך תחושת אכול ושתה (וקצת מפני שההורים נעשו לפתע נדיבי-לב, אם מתוך רגשי תודה, הרגשת אשמה, אולי מתוך יראת העתיד), אבל בראש וראשונה יוצאים כדי להתרחק ולו לזמן קצר מכבלי ההזדהות, להקים מחיצה בינם לבין המדינה.

אדם בישראל אינו נשוי לאשתו אלא למדינה, אינו אחראי למשפחתו אלא למדינה, היא בעצמותיו, בלבו, בגרונו, בעצביו, בחלומותיו. ביום שלום למדינה הוא מרגיש צעיר ורענן. ביום שחור למדינה כאילו נזדקן בעשרים שנה, כאילו גזלו ממנו את כוח החיות. ביום ששלומו הפרטי טוב, אבל המדינה חולה, גם הוא חולה ואנחתו אנחה ממלכתית, וביום ששלום המדינה נראה שפיר הוא מלא אופטימיות, אפילו עם גרעון בבנק, עם חור בגרב, עם פנצ’ר בגלגל, עם פיגור בייצור. זה הקושי – שלכאוב כואבים בלב שלם ולשמוח אין מעיזים בלב שלם, בגלל עין הרע, מתוך חשש לבאות. כאשר פורצת מלחמה זה נורא, אבל הפסקת האש או ועידת שלום עדיין אין פירושן כי טוב. כאשר ארגוני המחבלים מחליטים להגביר את הטרור, יודעים שיש סיבה לדאגה, אבל אילו החליטו על הפסקת פעולות החבלה לא היה עדיין מקום לשמחה, כי מי יודע מה מסתתר מאחוריה. דיבורים על מלחמה מדאיגים, אבל מדיבורים על שלום עדיין אין נחת.

אתה יכול לבדוק את מדד מצב הרוח הקולקטיבי לפי כמות ההזמנות למסיבות פרטיות. מלחמת התשה, משבר ממשלה. רצח בעיירה וכל אחד יושב לו בבית, אוכל את עצמו, לכל היותר בחברת בני משפחתו או ידיד קרוב, אבל רק יש קצת שקט בגבולות, רק חוזרים ששים שבויים וההזמנות באות כמו מבול. פתאום חוגגים שוב את ימי ההולדת, פתאום עורכים שוב מסיבות לכבוד אורחים מחוץ־לארץ, פתאום שוב מתחשק להכין ארוחה לתריסר ידידים. זה לא עניין של הידברות, של החלטה משותפת, זאת תוצאה של זהות קולקטיבית.

ישראל היא המעבדה הטובה לחקר פסיכוזה קולקטיבית. כאן אין נכנסים לטראנס המוני ולא להתעלות דתית קולקטיבית, אלא לדאגה קולקטיבית, ל“אוי” גדול הנשמע מקצה הארץ ועד קצה. לא גוף אחד, לא נשמה אחת, רק אנחה גדולה אחת: “מה יהיה?” מה יהיה בשלב הבא של שיחות ז’נווה? מה יהיה אם כאשר ניסוג מסיני? מה יהיה עם כוחן הכלכלי הגובר של מדינות הנפט? מה יהיה עם הפלשתינאים? מה יהיה בלי הפלשתינאים? מה יהיה עם ניקסון? מה יהיה אחרי ניקסון? מה יהיה בשעת משבר כלכלי עולמי? מה יש לומר? אפשר רק להיאנח.

לפעמים מנסה אדם להתגונן מפני עול ההזדהות, לסגת למגדל הבטון שלו, לחדר־העבודה, או לגינה, לשקוע בחקר חלזונות או בהכנת ספר הדרכה לשיט מפרשיות, בלימודי יוגה, או בסידור אוסף הבולים, להתבודד, לא לשים לב לנעשה – עד למהדורת החדשות הבאה, עד שמגיעים עתוני הערב. כאשר מטיילים בחוץ־לארץ, בשווייץ או בנורווגיה, בצרפת או באיטליה, מגלים לעתים שעדיין חיים בעולם אנשים, שאליהם מגיעות החדשות רק כהד רחוק וחלוש, שלמאורעות פוליטיים אין שליטה על חייהם, שחיים סתם כבני־אדם, לא נושאים על גבם שום אחריות אלא לקיומם, למשפחתם, למעמדם, לכבודם. אך בארץ מה לך בית בנוי לתפארת, מה לך מעמד, מה לך לימודים, מה לך תואר, מה לך פרס בימים שחרדים למדינה? גם שמש, גם ים, גם אבטיח קר, גם כורסה, גם ספר, גם מכונית חדשה – הכל בתנאי שאין דואגים לשלום המדינה.

אי־אפשר לערוך טיול לעין־גב, סתם ככה, למען הילדים, ולא לראות את הרי הגולן ולא לחשוב על גורל המדינה. אי־אפשר לסייר בחפירות קיסריה, סתם ככה, כדי להעסיק תייר, ולא לחשוב על גורל המדינה. אי־אפשר לקרוא את “ארכיפלג גולאג” ככה סתם, למען ההשכלה כללית ולא לחשוב על גורל המדינה. מדברים על מה שמדברים, עוסקים במה שעוסקים, קוראים מה שקוראים, מאזינים למה שמאזינים, הכל תמיד קשור, איכשהו, באיזו שהיא נקודה, לקיום העם היהודי בארץ ישראל. חגיגה בגן הילדים וקטטה על מגרש כדורגל, בחירת מלכת־יופי ועליית שער הנת"ד – לכל דבר משמעות לגבי קיום המדינה. לקחנו על עצמנו את עול המדינה כמו שאדם מתחתן, בלי לחשוב הרבה, מתוך דחף שאין להתגבר עליו, בלי להרהר הרבה בתוצאות לאורך שנים. כאשר הפעוט כבר בלול והתינוק בעגלה חשים לפעמים בעול האחריות העצומה שמשפחה מטילה על אדם, אבל אז כבר מאוחר, כבר לא יכולים אחרת, כבר לא רוצים אחרת, כבר אין טעם לחיים אחרת. כבר רגילים לכבלים (ולקירבה, לבית, למקלט, לתוכן חיים).


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50055 יצירות מאת 2765 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!