המאמר מתייחס לשיר עִם שָׁמֶשׁ מאת חיים נחמן ביאליק

את חופשות הקיץ הארוכות הייתי מבלה אצל סבתא בקיבוץ. הייתי רוכב על אפניים, שסבתא דאגה לסדר לי מבעוד מועד, ליד הירדן. הייתי מתרחץ בבריכת הקיבוץ שפעם היתה גדולה בעיניי, גודל אין־סופי, ומאז היא התכווצה וקטנה, ובמשך שעות ארוכות הייתי עומד מול ארון הספרים של סבא וסבתא משתאה מהמהדורות הכבדות של כל כתבי עגנון, ביאליק, אלתרמן ואחרים. מדי פעם הייתי שולף ספר מהספריה ויושב על הכורסא של סבא עם מנורת הקריאה היפה, ושוקע שעות בקריאה. 

כשסבתי נפטרה אחד הדברים שקבלתי ממנה בירושה הוא כרך מהודר וחגיגי של כל כתבי ביאליק, ומדי פעם אני מעלעל בו. יום אחד נעצרתי מול כיתוב שסבתא השאירה בספר, מתחת לשיר אחד של ביאליק שלא הכרתי, כתבה סבתא בעפרון רועד את שנת חיבורו - 1903. 

השיר הזה נקרא עם שמש. השיר אכן נכתב בשנת 1903 (ה’תרס''ג לפי לוח השנה העברי), אבל מדוע ציון התאריך הזה היה חשוב לסבתא כל כך? ומדוע היא טרחה לסמן דווקא את השיר הזה מכל השירים בספר? 

מקריאה ראשונה של השיר נכונה לי אכזבה מסוימת, לא מדובר באחד מהשירים הגדולים של ביאליק. מאוחר יותר גיליתי שביאליק בעצמו לא החשיב אותו כטוב בשיריו ״השירים - כולם מצוינים, ושלי הרפה כמעט מכולם״ הוא כתב לקלוזנר אחרי פרסום שירו בלוח אחיאסף. זהו שיר דקלרטיבי, מלא פתוס, רצוף משפטי מחץ וסימני קריאה. אז מדוע סמנה סבתא את השיר, ומה היא מצאה בו, האם היא אהבה אותו במיוחד? התחבטתי בעניין, עד שנחה עיני על פרט אחד ששינה את כל קריאת השיר, השיר נכתב בקישנב.

אחרי שנים ארוכות של שקט יחסי הפוגרום שהתרחש בקישנב ב־19/20 באפריל של שנת 1903 הכה גלים והחריד את היישוב היהודי במזרח אירופה, שעד אז נהנה מתקופה של רגיעה מאז מאורעות סופות בנגב ב־1882. העתונות העברית שהגיעה לשיא פריחתה הדהדה את מעשי הטבח האכזרים ואת העלמת העין של השלטונות, ביאליק וחבורתו באודסה נרעשו לשמע הידיעות המחרידות.

הוחלט על הקמת ועדה הסטורית בראשתו של ההסטוריון שמעון דובנוב ואחד העם, ובהכוונתה יצאה משלחת לקישנב לחקור ולתעד את הפרעות, וביאליק כאמור היה חבר במשלחת. תפקידו היה לאסוף את העדויות ולאחר מכן לעבד את החומר שיאסף לספר מיוחד. 

עוד טרם צאתו לקישנב, וכתגובה ראשונית לפרעות, ניסח ביאליק את אחד משיריו הנוקבים ביותר ׳על השחיטה׳, התובע תשובות מהאל על מעשי הרצח. לאחר מכן, נסע לקישנב ושהה בה חמישה שבועות מסוף מאי עד סוף יוני בערך. הוא גבה עדויות, צילם ואסף חומרים, אבל את הדוח על הטבח הוא לא יפרסם לעולם, תחת זאת, הוא חיבר לאחר חודשים רבים של עבודה עם החומרים, את הפואמה המטלטלת שלו בעיר ההריגה, אולי מהשירים הבודדים בעולם שהשפיעו במשהו על מהלך ההסטוריה. בעקבות הפואמה קם גל של קבוצות הגנה עצמית ברחבי היישוב היהודי.

אבל בין שני שירי הזעם הנוראים הללו, כשביאליק עודנו נמצא בקישנב, משוחח עם השורדים ורואה את מימדי הזוועה מקרוב, דווקא אז, הוא מפרסם את אחד משיריו האופטימיים, מחייבי החיים ומלאי האור ביותר - עם שמש.

עִם־שֶׁמֶשׁ הַשְׁכִּימוּ לֶהָרִים – וּמְצָאתֶם

הַזָּהָב הַטּוֹב וְהַכָּתֶם.

וִהְיִיתֶם רִאשׁוֹנִים לְאוֹר שֶׁמֶשׁ, וּשְׁאָבוֹ

אִישׁ אִישׁ מְלֹא נִשְׁמָתוֹ וּלְבָבוֹ.

ביאליק קורא לנו לצאת לשמש שהאור שלה הוא בבחינת אוצר ולהיטהר באמצעותו. השמש מתוארת כמו מים מרווים מחלימים ומרפאים. זאת איננה עדיין השמש של עיר ההרגה ש׳תשחת זהרה ארצה׳, השמש ש׳זרחה השיטה פרחה והשוחט שחט׳׳, לא, פה השמש היא כולה טוהר וזוך, ואם נשכיל לפתוח את לבנו אליה היא תשנה אותנו:

וְאִם כְּבֵדִים בְּחוֹבוֹת יְצָאתֶם, וַעֲנִיִּים –

וְשַׁבְתֶּם עֲשִׁירִים וּנְקִיִּים.

ומי שתיגע בו בשורת האורה הגדולה הזאת, יוכל להאיר גם על סביבתו וחבריו:

וְאִישׁ אֶל־בֵּית אָבִיו וְאִישׁ אֶל־בֵּית אֶחָיו

תָּבִיאוּ נָא בְּשׂוֹרַת הַמֶּרְחָב.

וִיצָאתֶם וּזְרַעְתֶּם מִסָּבִיב אֶת־אוֹרְכֶם –

וְנָגַהּ עַל־רֹאשׁ כָּל־בְּנֵי דוֹרְכֶם;

אותם המרתפים האפלים שביאליק סייר בהם, ותיאר אותם בעיר ההרגה ״וְיָרַדְתָּ מִשָּׁם וּבָאתָ אֶל־תּוֹךְ הַמַּרְתֵּפִים הָאֲפֵלִים, מְקוֹם נִטְמְאוּ בְּנוֹת עַמְּךָ הַכְּשֵׁרוֹת בֵּין הַכֵּלִים״, פה האור יצליח להגיע גם אליהם:

וְיָרַד וּמָצָא בַּמַּרְתֵּף הָאָפֵל

אֲחִיכֶם הַדָּךְ וְהַשָּׁפֵל,

וְרָעַד עַל־לִבּוֹ הָאוֹר וְהִתְרַפֵּק,

וְחֶרֶשׁ עַל־לִבּוֹ יִתְדַּפֵּק:

"קוּם, אָחִי, הִתְפַּלֵּל – יֵשׁ מָקוֹם לִתְפִלָּה,

יֵשׁ מָקוֹם לְתִקְוָה – הוֹחִילָה!"

וְקָם וְהִתְנַעֵר אֲחִיכֶם בֶּן־אָמֶשׁ –

וְצָמֵא לַשֶּׁמֶשׁ, לַשָּׁמֶשׁ!

ואז בנקודה החשובה ביותר בשיר לדעתי, שואל אותנו ביאליק, מה יקרה, אם לא נצליח להיפתח לאור הזה ולהאמין בו, מה יקרה אם נחפש את האור לשווא? 

וְאִם־תֹּהוּ בִקַּשְׁתֶּם אוֹר־שֶׁמֶשׁ לָעָיִן –

והוא ממהר לענות:

צְאוּ וּבְרָאוּהוּ מֵאָיִן!

כמו באיזה אקט חסידי של מחיאת כפיים, באיזו התנגדות דון קישוטית לנסיבות החיים הקשות, כמו הברון מינכהאוזן שמשך את עצמו בשערות ראשו מהביצה, בתחתית האופל ביאליק דורש מאתנו, חצבו בעצמכם בלבבכם, ומצאו כוחות חיים שאולי לא ידעתם שהם ישנם:

חִצְבוּהוּ מִסֶּלַע, מִצּוּרִים נַקְּרוּהוּ,

מִפִּנּוֹת לְבַבְכֶם מִשְׁכוּהוּ!

וברגע שתצליחו לדלות מעצמכם את האור, הוא כבר לא יוכל לכבות:

וְחַי אֵל הָאוֹר, כִּי־כַאֲשֶׁר יֵחָשֵׂף

כֵּן יִפְרֹץ וְלָעַד לֹא־יֵאָסֵף;

וכל מה שנותר לנו הוא להמשיך לעמול לקוות לטוב (במלים שמהדהדות את דבריה של סוניה בסוף המחזה הדוד וניה של צ׳כוב):

וְדוֹרוֹת לַדּוֹרוֹת יַנְחִילוּ וִיצַוּוּ:

חֲיוּ, עִבְדוּ הַרְבֵּה וְקַוּוּ!

והוא מסיים את השיר בקריאה נרגשת:

תְּלוּ שֶׁמֶשׁ עַל־רֹאשְׁכֶם, תְּלוּ שָׁמֶשׁ!

זהו בעצם השיר האחרון במסגרת שירי האור שחיבר ביאליק, כמו מעין זהר אחרון של יום לפני שהעלטה יורדת. אך מהו אור השמש המתואר בשיר?

האם מדובר באור הציונות, שהחל לזרוח, כותרת המשנה של השיר בגרסתו הראשונה היתה: ״לכבוד הקונגרס השישי של הציונים״, האם העובדה שבאותו ביקור התוודע ביאליק לציירת אירה יאן וניצת סיפור האהבה בינהם תרמה לאופטימיות שלו, יתכן מאוד, אבל נראה לי שמדובר כאן בעניין יסודי ועמוק יותר של יכולת של מציאת כוחות חיים, כתגובת החי דווקא לנוכח המוות הסובב אותו, לחיות לקוות, לייחל לשמש ולפעול להביאה.

אז מדוע סבתא סמנה את השיר? אני לא יודע, וכנראה שכבר לא אדע לעולם. אבל אולי, בדרכה, ושלא ביודעין סבתא בתיה, שנולדה בוינה למשפחה חסידית עניה, אבל היתה שומרת את מעותיה לכרטיסים באופרה, שהיתה מטיילת חולמנית ומתפעלת מהוורדים ב־״וולקסגארטן״, שהתאמנה במרתף וינאי בהגנה עצמית במסגרת תנועת נוער ציונית ושננה לעצמה את המשפט ״אני חפצה לעלות לארץ־ישראל״, כפי שהיא ספרה לי, ואכן עלתה לארץ־ישראל רגע לפני שהיה מאוחר מדי עם עליית הנאצים לשלטון, סבתא שזכרה בבהירות את ההלם והשוק עם פטירתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק שנפטר על שולחן הניתוחים באותה עיר שבה גדלה, סבתא שעלתה לארץ והקימה קיבוץ לתפארת על גדות הירדן, קיבוץ שתושביו מופגזים בימים אלה, בעלטה שמקיפה אותנו היום של מלחמות והרג - שלחה לי סבתא קרן שמש מנחמת, כאומרת לי בדרכה, תלה שמש על ראשך, תלה שמש, הכל יהיה בסדר.