הקדמה    🔗

אחת מיצירות הספרות הראשונות של הספרות העברית החדשה, אליהן נחשפתי, הייתה היצירה “קוצו של יוד” מאת יל"ג, הנושאת ביקורת נוקבת ובוטה כנגד הממסד הדתי־רבני. שמחתי לראות כי את התחושות אותן חשתי בקראי את היצירה, אני חולק עם סופרים והוגים בני דורו של יל"ג, וביניהם “אחד העם” אשר כתב:

“סופרינו בדור העבר לא ירדו לעומקו של החזיון הזה וראו סבּתו הראשית באבירוּת־לבם של הרבנים, שומרי הכתב, אשר בשביל ‘קוצו של יוד’ נקל להם להחריב בית ומשפחה, ולבם לא יכאב. ‘דרך שלום לא יֵדע, חמלה לו זרה ; ידע רק חרוֹב והחרם, הטריף ואסוֹר’ (יל"ג)… ועל כן פנו הם, הסופרים, אל העם עצמו, ובהראותם לו בצבעים נוראים את המרחק שבין הלב והכתב, האמינו לשית איבה על ידי זה בין שניהם ולהכניע את האחרון תחת הראשון. אבל טעות גדולה טעו. באמת אין שום הבדל בין ‘נשמת רב וָפסי’ לנשמת הגוי כולו. בשעה שנפסל הגט היה אולי גם לבו של רב וָפסי מלא חמלה על האומללים לא פחות מלבם של ‘כל הנצבים שם’, אשר, לפי עדות המשורר ‘רגזו איש תחתיו ויכסם צלמות’… אך לא רק הרב עצמו לא היה מסופק אף רגע, מי מן הלב והכתב נדחה מפני מי, כי אם גם הם, הנצבים שם, לא חשבו כלל להטיל דופי במעשׂה הרב, וכל שכּן בהכתב עצמו, ואם הם רגזו תחתיהם, אין זה אלא כמו שירגז אדם תחתיו בראותו אסון פתאומי הבא מסבּה טבעית שאין לשנותה. טרגידיא כזו, אשר בלב ‘עם ספרותי’ היתה מעוררת תנועת הרצון לבער את הרע, אינה יכולה לעורר בלב ‘עם הספר’ יותר מרגשי עצב, כמו לוּ מתה ‘בת־שוּע’ מיתה חטופה תחת חופתה; אבל חלילה לו מהתמרמרות והרהורים רעים נגד הכתב.” (אחד העם, “תורה שבלב”).

כמוהו כתב גם יוסף חיים ברנר:

“מי זה מאתנו ילך לנוע על ה“פובליציסט” גורדון, שידע רק להילחם ב“שולחן ערוך” והיה רק בעל־לשון, אבל לא ידע את האהבה, לא ידע את הטבע, לא ידע את האשה וכו' וכו. – והנה, אף על פי שלהיכנס בפולמוס מפורט עם בעלי הדעה הזאת אולי לא זו השעה ולא פה המקום, בכל זאת אי־אפשר לי גם כן לעבור עליהם בשתיקה גמורה.” (יוסף חיים ברנר, אַזְכָּרָה לְיַלַ"ג)

על מנת לבטא את תחושותיי, החלטתי לנצל את ההזדמנות לכתוב סיום אלטרנטיבי ליצירה. החלק אותו כתבתי מחליף ביצירה את פרקים ו' ואילך.

סיום חלופי ל“קוצו של יוד”    🔗

אַךְ יָצֹא יָצָא שָׂשׂוֹן מִבֵּית הָרַב

וְסֵפֶר הַכְּרִיתוּת הַמְּיוּחָל בְּיָדוֹ 

וּלְאַחַר שֶׁבִּקֵּר בְּבֵית הַ“טַּלִיגְרַף”

לִשְׁלוֹחַ הָאִיגֶּרֶת אֶל פָאבִּי יְדִידוֹ

הוּא שָׂם פְּעָמָיו אֶל הָעִיר אַיָּלוֹן

לְהוֹלִיךְ הַגֵּט אֶל אוֹתָהּ עֲגוּנָה

לְהָסִיר מִבַּת־שׁוּעַ אֶת אוֹת הַקָּלוֹן

מִכַּבְלֵי עֲגִינוּתָהּ אֶל חוּפַּת חֲתָנָהּ

לְשַׁחְרֵר אֶת אוֹתָהּ עֲנִיָּה מִשִּׁבְיָהּ

וַיָּשֶׂם פְּעָמָיו אֶל הָאֳנִיָּה

וְהִלֵּל בֶּן עַבְדּוֹן מִכְּפָר פִּרְעָתוֹן

בְּבֵית הַדִּין יוֹשֵׁב וּפָנָיו חִיוְּרוֹת

בְּיָדוֹ הַכַּרְטִיס לְ“נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן”

שֶׁתִּקָּחֶנּוּ מְהֵרָה לְאִיֵּי עֲצָרוֹת

אַךְ רֹאשׁוֹ כַּגַּלְגַּל וְנַפְשׁוֹ בּוֹ הוֹמָה 

וּצְרוֹר הַכֶּסֶף עוֹד נָתוּן בְּיָדָיו

אֵיךְ נָטַשׁ אֶת בַּת־שׁוּעַ, הַבָּרָה כַּחַמָּה

אֵיךְ הִפְנָה עוֹרֶף לְאִשְׁתּוֹ וִילָדָיו

אֵיךְ בְּרֶגַע אֶחָד מַר וְנִמְהָר

עַל הַגֵּט חָתַם וְגוֹרָלוֹ גָּזַר

וַיָּקָם הִלֵּל וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה

וַיְפַלֵּל אֶל אֱלֹהָיו בְּסַעֲרַת נַפְשׁוֹ

בִּרְחוֹבוֹת לִיוֶורְפָּאל הוֹלֵךְ נִכְחוֹ

וְקוֹל שָׂשׂוֹן הַשָּׁלִיחַ מְהַדְהֵד בְּרֹאשׁוֹ 

כָּךְ אָמַר הַשָּׁלִיחַ, כְּיֶרַח יָמִים, 

מִלִּיוֶורְפָּאל עַד אַיָּלוֹן בַּיַּבָּשָׁה וּבַיָּם

וְיֶשְׁנָהּ עוֹד שְׁהוּת אִם יִרְצוּ מִמְּרוֹמִים

אֶת הַגֵּט לַעְצוֹר לְבַל יְקֻיַּים

מַהֲלַךְ שֶׁל כַּמָּה מֵאוֹת פַּרְסָאוֹת

בְּטֶרֶם מִזְבֵּחַ עָלָיו יוֹרִיד דְּמָעוֹת

כַּרְטִיס הַפְלָגָה לְמוֹלַדְתּוֹ

קָנָה חִישׁ מַהֵר, עַל כַּסְפּוֹ לֹא חָמַל

בִּנְזִיד עֲדָשִׁים מָכַר מַרְכֻּלְתּוֹ

וְאָרַז צִקְלוֹנוֹ וְיָרַד לַנָּמָל

אֶת שָׂשׂוֹן מְחַפֵּשׂ הוּא, קוֹרֵא הוּא בִּשְׁמוֹ

לְעַכֵּב בְּיָדוֹ אֶת הַגֵּט מִלָּקַחַת

וְתַחַת זֹאת לַסְּפִינָה יַעֲלֶה בְּעַצְמוֹ 

וְיַחֲזֹר לְבַת־שׁוּעַ, לְשַׁלְוָה וּלְנַחַת

אַךְ מַעֲשֵׂה שָׂטָן, בְּזֹאת לֹא הִצְלִיחַ

כִּי פָּרַשׂ כְּבָר בַּיָּם זֶה שָׂשׂוֹן הַשָּׁלִיחַ

אַךְ זֶה הִלֵּל בֶּן עַבְדּוֹן, הוּא גָּמַר בְּדַעְתּוֹ 

וְהִמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ וּמָצָא אֳנִיָּה

שֶׁתִּקָּחֶנּוּ מְהֵרָה חֲזָרָה אֶל בֵּיתוֹ

אֵל בַּת־שׁוּעַ בַּת חֵפֶר הַיְפֵה־פִיָה

אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ אוֹתָהּ עָזַב וְיָצָא בַּחֲטָף

וְהִשְׁאִיר עֲגוּנָה וִיתוֹמִים לְלֹא אָב

כְּמוֹ רַבִּים נָסַע הוּא, לְהָבִיא לֶחֶם לַטַּף

אַךְ בְּלִבּוֹ - רַק לְהוֹרִיד אֶת עוּלָם מֵעָלָיו

וְעַתָּה חוֹזֵר הוּא, לַהֲשִׁיבָם אֵלָיו

אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ לָשׁוּב, לְעַמּוֹ, לא־לוֹהָיו

זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם

שָׂם אוֹנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן, לְרַחֲבֵי תֵּבֵל

צְעִירִים וּזְקֵנִים וְיוֹנְקֵי שָׁדַיִם

וּבָהֶם גַּם זֶה הַבָּחוּר הִלֵּל 

שְׁבוּעַיִם תְּחִנָּה וּתְפִלָּה הוּא נוֹשֵׂא

שֶׁיְּסַיֵּעַ ה' דַּרְכּוֹ וְיַצְלִיחַ

לְהַגִּיעַ בְּטֶרֶם יֵעָשֶׂה מַעֲשֶׂה

בְּטֶרֶם אֶת הַגֵּט יָבִיא הַשָּׁלִיחַ

הָעֹגֶן הוּטַל, הֵחֵל כְּבָר לָרֶדֶת

הִגִּיעַ הִלֵּל אֶל אַדְמַת הַמּוֹלֶדֶת

חִישׁ מַהֵר מָצָא עֲגָלָה וְעֶגְלוֹן

מַחֲצִית מֵהוֹנוֹ עַל יָדוֹ הוּא שָׁקַל

אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם אֶל הָעִיר אַיָּלוֹן

רָצִים הַסּוּסִים מְשַׁקְשֵׁק הַגַּלְגַּל

הוֹלְמוֹת הַפְּרָסוֹת בַּאֲבַק הַדְּרָכִים

מַצְלִיף הַשּׁוֹט בָּאֲוִיר, בַּסּוּסִים לִדְחֹק

יוֹם וָלַיְלָה וָיוֹם, בָּאִים וְהוֹלְכִים

וְהִנֵּה כְּבָר נִרְאֵית הָעִיר מֵרָחוֹק

לֹא עוֹצְרִים הֵם לָנוּחַ, אוֹ לִרְאוֹת קְרוֹבֵיהֶם

וְאֶל בֵּית הַדִּין הֵם שָׁמַיִם אֶת פְּנֵיהֶם

וְשָׁם כְּבָר שָׂשׂוֹן, וּבַת־שׁוּעַ הִנֵּה הִיא

וְהַגֵּט בְּיָדָיו, הִיא מוּכָנָה לְקַבְּלוֹ

וְנַפְשָׁהּ הוֹמִיָּה לִישׁוּעָתָה מְצַפָּה הִיא

אַךְ הגאב"ד לְפֶתַע מַרְעִים בְּקוֹלוֹ

הַמִּילָה “הִלֵּל” לֹא כָּךְ הִיא נִכְתֶּבֶת 

חֲסֵרָה כָּאן הַיּוֹ"ד, וְהַגֵּט הוּא חָסֵר

לִכְאוֹרָה יֵשׁ לִפְסֹל, אַךְ עֲגוּנָה כָּאן נִצֶּבֶת

וְהָרַב וָפְסִי בִּלְבָטָיו מִתְיַסֵּר

לְבָבוֹ יוֹצֵא אֶל הָאֻמְלָלָה, אֶל בַּת־שׁוּעַ

אַךְ מָה יַעֲשֶׂה מוּל הַפְּסָק שֶׁל הַשּׁוּ"עַ?

וּמְבַקֵּשׁ הוּא שָׁהוּת, לְעַיֵּן עוֹד זְמַן מָה

לְהִתְיַעֵץ עִם כָּל רַבָּנֵי אַיָּלוֹן

אַךְ לְפֶתַע בַּחוּץ רַעַשׁ וּמְהוּמָה

שִׁקְשׁוּק אוֹפַנִּים וְצַעֲקַת הָעֶגְלוֹן

וְהִלֵּל בַּפֶּתַח, וַיֶּחֶרְדוּ בִּרְאוֹתָם

וְזוֹעֵק, הֲקִבְּלָהּ כְּבָר בַּת־שׁוּעַ סֵפֶר כְּרִיתוּת?

הֲנָפַל כְּבָר דָּבָר? נִכְתַּב וְנֶחְתַּם?

וַיְבַקֵּשׁ הִלֵּל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת

אַךְ הָרַב בְּחִיּוּךְ אוֹתוֹ הוּא מַרְגִּיעַ

עוֹד הִסְפַּקְתָּ לְכָאן בַּזְּמַן לְהַגִּיעַ

נָפַל אָז הִלֵּל הַבָּחוּר עַל בִּרְכָּיו

נָשָׂא אֶת עֵינָיו אֶל אִשְׁתּוֹ אֶל בַּת־שׁוּעַ 

קַבְּלִינִי אֵלַיִךְ, אֶת הַשָּׁב מִדְּרָכָיו

לֹא אֵצֵא לַמֶּרְחָק עוֹד לָנוּד וְלָנוּעַ

אֶהְיֶה לְךָ לְבַעַל, אָזוּן וַאֲפַרְנֵס

וְאָב לִילָדֵינוּ תּוֹמֵךְ וּמָסוּר

מִתְפַּלֵּל שֶׁתִּסְלַח לוֹ, מְיַחֵל הוּא לְנֵס

וִיכֻפַּר עֲווֹנוֹ וְחַטָּאתוֹ תָּסוּר

נָפְלָה אָז בַּת־שׁוּעַ עַל בִּרְכֶּיהָ מוּלוֹ

וַתִּפְרֹשׂ זְרוֹעוֹתֶיהָ וַתָּשָׁב וּתְקַבְּלוֹ

מָחוּ אָז דִּמְעָה גַּם שָׂשׂוֹן וְגַם פָאבִּי

נִרְגָּשִׁים מוּל הַזּוּג שֶׁחֻבָּר לוֹ יַחְדָּיו

וּמָזְגוּ כּוֹס וְקָרְאוּ "לְחַיִּים, רַבִּי,

בָּרוּךְ שֶׁחָלַק מֵחָכְמָתוֹ לִירֵאָיו"

וְאֶת כֶּסֶף חָמֵשׁ הַמֵּאוֹת

שֶׁעֲבוּר גֵּט פִּטּוּרִין אָז פָאבִּי נָתַן

בְּמַתָּנָה לַזּוּג יַשְׁאִיר, אִם רַק יֵאוֹת

לְקַבְּלָהּ, כִּתְשׁוּרָה לְכַלָּה וּלְחָתָן

וְקִיְּמוּ וְקִבְּלוּ, וּמָזְגוּ עוֹד כּוֹס יַיִן

שִׂמְחָה שֶׁכָּזוֹ לֹא רָאֲתָה כָּל עָיִן

חָזְרוּ לְבֵיתָם אָז בַּת־שׁוּעַ בַּת חֵפֶר

וְהִלֵּל בֶּן עַבְדּוֹן הַפִּרְעָתוֹנִי

וְיֶתֶר קוֹרוֹתֵיהֶם לֹא כְּתוּבִים הֵם עַל סֵפֶר

וְאוּלַי עוֹד אָקוּם וְאֶכְתְּבֵם גַּם אֲנִי

וְרַק זֹאת אֲסַפֵּר כִּי זָכוּ עוֹד לִרְאוֹת 

עַל בִּרְכַּיִם גְּדֵלִים נְכָדִים וְנִינִים

וְרָווּ מֵהֶם נַחַת לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת

בְּשֵׂיבָה יְנוּבוּן רַעֲנַנִּים וּדְשֵׁנִים

כִּי קוֹצוֹ שֶׁל יוֹ"ד שֶׁהִצִּילָם מֵאָסוֹן

כְּתָבָם לְחַיִּים לְשִׂמְחָה וּלְשָׂשׂוֹן.

סוף.

פדואל, תמוז, התשפ"ד.