כו “וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם” (שמות ב, כג) – שֶׁנִּצְטָרַע, וְהַמְצֹרָע חָשׁוּב כְּמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַל נָא תְהִי כַּמֵּת” (במדבר יב, יב).
“וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל”( (שמות ב, כג) – לָמָּה נִתְאַנְּחוּ? לְפִי שֶׁאָמְרוּ חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם לְפַרְעֹה: אֵין לְךָ רְפוּאָה אִם לֹא נִשְׁחַט מִקְּטַנֵּי יִשְׂרָאֵל ק“ן בָּעֶרֶב וְק”ן בַּבֹּקֶר, וְתִרְחַץ בִּדְמֵיהֶם שְׁתֵּי פְעָמִים בַּיּוֹם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל גְּזֵרָה קָשָׁה הִתְחִילוּ מִתְאַנְּחִים וּמְקוֹנְנִים.
“וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם” (שם שם, כד) – רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִסְפַּקְלָטוֹרִין שֶׁל פַּרְעֹה הָיוּ מְחַנְּקִים אֶת יִשְׂרָאֵל בְּקִירוֹת בָּתִּים לְבִנְיָן, וְהָיוּ צוֹעֲקִים מִתּוֹךְ הַבִּנְיָן, צוֹעֲקִים מִתּוֹךְ הַקִּירוֹת – וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת נַאֲקָתָם (שמו“ר א, לד; פדר”א מז).
חָשׁוּב – נחשב.
“אַל נָא תְהִי כַּמֵּת” – דברי משה על אחותו שנצטרעה.
ק"ן – 150.
אִסְפַּקְלָטוֹרִין – מפקחים, משגיחים.
מְחַנְּקִים – חונקים.
נַאֲקָתָם – אנחתם.
*
כז “וּמֹשֶה הָיָה רֹעֶה” (שמות ג, א) – בְּחָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּצֹאן. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּנוּ רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי, וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְחָסוּת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לֶחָסוּת נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר: “אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה”. הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ – חַיֶּיךָ, אַתָּה תִּרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל (שמו"ר ב, ב).
בְּחָנוֹ – בדק אותו כדי לראות מה טיבו.
חָסוּת – מקום מחסה.
לִנְהֹג – להנהיג.
חַיֶּיךָ – לשון שבועה.
*
כח “וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה” (שמות ג, ד) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אִי אַתָּה מַרְגִּישׁ, שֶׁאֲנִי שָׁרוּי בְּצַעַר כְּשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּים בְּצַעַר? הֱוֵי יוֹדֵעַ, מִמָּקוֹם שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִמְּךָ, מִתּוֹךְ הַקּוֹצִים – כִּבְיכוֹל, אֲנִי שֻׁתָּף בְּצַעְרָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר” (ישעיה סג, ט) (שמו"ר ב, ה).
אִי – אין.
שָׁרוּי – מצוי.
כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל המביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).
*
כט “וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אַלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה” (שמות ג ב) – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְּׁמֵי מָרוֹם וְהָיָה מְדַבֵּר עִם משֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה? מָה הַסְּנֶה הַזֶּה קָשֶׁה מִכָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְכָל צִפּוֹר שֶׁנִּכְנֶסֶת לְתוֹכוֹ אֵין יוֹצֵאת הֵימֶנוּ בְּשָׁלוֹם, אֶלָּא נֶחְתֶּכֶת אֵבָרִים אֵבָרִים, כָּךְ שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם קָשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם מִכָּל שִׁעְבּוּדִין שֶׁבָּעוֹלָם. מֵעוֹלָם לֹא יָצָא עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה בֶּן חוֹרִין מִמִּצְרַיִם, אֶלָּא הָגָר בִּלְבַד.
דָּבָר אַחֵר: “מִתּוֹךְ הַסְּנֶה” – אָמַר רַ' יוֹסֵי: וְלָמָּה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה? אֶלָּא מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל סְנֶה, אָדָם מַכְנִיס יָדוֹ לְתוֹכוֹ אֵינוֹ נִזּוֹק, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹצָיו כְּפוּפִין לְמַטָּה, וְאִם בִּקֵּשׁ לְהוֹצִיא אֶת יָדוֹ – הַקּוֹצִין תּוֹפְשִׂין אוֹתָהּ; כָּךְ כְּשֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם – קִבְּלוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ” (בראשית מז, ו), וְכֵיוָן שֶׁבִּקְשׁוּ לָצֵאת – תָּפְשׂוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ” (שמות ה, ב) (מכילתא דרשב"י לפסוק).
מָה הַסְּנֶה וגו' – כשם שהסנה הוא שיח הגורם רע ומזיק יותר מכל העצים.
הֵימֶנוּ – ממנו.
קָשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם – נחשב בעיני הקב"ה כעניין רע ואכזרי.
הָגָר – שפחתו המצרייה של אברהם, אֵם ישמעאל.
דַּרְכּוֹ – תכונתו.
בִּקֵּשׁ – רצה.
*
ל שָׁאַל גּוֹי אֶחָד אֶת רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַבֵּר עִם משֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וְלֹא מֵאִילָן אַחֵר? אָמַר לוֹ: אִלּוּ דִבֶּר עִמּוֹ מִתּוֹךְ חָרוּב אוֹ מִתּוֹךְ שִׁקְמָה כָּךְ הָיִיתָ שׁוֹאֲלֵנוּ; אֶלָּא לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר, לָמָּה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה? לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מָקוֹם פָּנוּי בָּאָרֶץ בְּלֹא שְׁכִינָה, אֲפִלּוּ סְנֶה (שמו“ר ב, ה; שהש”ר ג, טז).
מָה רָאָה – למה החליט.
כָּךְ הָיִיתָ שׁוֹאֲלֵנוּ – השאלה היתה נשאלת גם במקרים אלה.
לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק – להותיר אותך בלא תשובה.
פָּנוּי – ריק.
*
לא “וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל” (שמות ג, ב) – לָמָּה הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה כָּעִנְיָן הַזֶּה? לְפִי שֶׁהָיָה משֶׁה מְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר: שֶׁמָּא יִהְיוּ הַמִּצְרִים מְכַלִּים אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. אָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁהַסְּנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל, כָּךְ הַמִּצְרִים אֵינָם יְכוֹלִים לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל (שמו"ר ב, ה).
כָּעִנְיָן הַזֶּה – את הדבר הזה.
מְחַשֵּׁב – חושב.
מְכַלִּים – משמידים, מחסלים.
אֻכָּל – מתכלה, נשרף.
*
לב “ וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה” (שמות ג, ד) – אֵין בּוֹ פֶּסֶק. לָמָּה כֵּן? מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנָּתוּן עָלָיו מַשְּׂאוֹי גָּדוֹל וְקוֹרֵא: פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי קְרוֹבִי! פְּרוֹק מֵעָלַי מַשְּׂאוֹי זֶה (שמו"ר ב, ו).
פֶּסֶק – קו דק המפריד (בנוסח התורה) בין שתי המילים “משה משה” (בניגוד ל“אברהם אברהם” [בראשית כב, יא] ועוד).
מַשְּׂאוֹי – משא, מטען.
וְקוֹרֵא – כביכול בקוצר רוח.
*
לג אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן בַּר נְחֶמְיָה: בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל משֶׁה – טִירוֹן הָיָה משֶׁה לִנְבוּאָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם נִגְלֶה אֲנִי עָלָיו בְּקוֹל גָּדוֹל – אֲנִי מְבַעֲתוֹ, בְּקוֹל נָמוֹךְ – בּוֹסֵר הוּא עַל הַנְּבוּאָה. מָה עָשָׂה? נִגְלָה עָלָיו בְּקוֹלוֹ שֶׁל אָבִיו. אָמַר משֶׁה: “הִנֵּנִי” (שמות ג, ד) – מָה אַבָּא מְבַקֵּשׁ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵינִי אָבִיךָ, אֶלָּא “אֱלֹהֵי אָבִיךָ” (שם שם, ו), בְּפִתּוּי בָּאתִי אֵלֶיךָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִתְיָרֵא (שמו"ר ג, א).
טִירוֹן – חסר ניסיון.
מְבַעֲתוֹ – מפחידו.
בּוֹסֵר – מזלזל, מואס.
בְּפִתּוּי – בדרך משדלת ומושכת.
*
לד “וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים” (שמות ג, ו) – רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: לֹא יָפֶה עָשָׂה משֶׁה שֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו: שֶׁאִלּוּלֵי לֹא הִסְתִּיר פָּנָיו גִּלָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה שֶׁהָיָה וּמָה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת; וּבַסּוֹף בִּקֵּשׁ לִרְאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ” (שם לג, יח). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אֲנִי בָּאתִי לְהַרְאוֹת לְךָ פָּנִים וְהִסְתַּרְתָּ פָּנֶיךָ; עַכְשָׁו אֲנִי אוֹמֵר לְךָ “כִּי לֹא יִרְאֵנִי הָאָדָם וָחָי” (שם שם, כ). כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי – לֹא בִּקַּשְׁתָּ, עַכְשָׁו שֶׁבִּקַּשְׁתָּ – אֲנִי אֵינִי מְבַקֵּשׁ. וְרַ' הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמָר: יָפֶה עָשָׂה משֶׁה שֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אֲנִי בָּאתִי לְהַרְאוֹת לְךָ פָּנִים וְחָלַקְתָּ לִי כָּבוֹד וְהִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ – חַיֶּיךָ, שֶׁאַתָּה עָתִיד לִהְיוֹת אֶצְלִי בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֹא לֶאֱכֹל וְלֹא לִשְׁתּוֹת, וְאַתָּה עָתִיד לֵהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו” (שם לד, כט) (שמו"ר ג, א).
יָפֶה – טוב.
מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה – את מסתרי העולמות כולם, בזמן ובמרחב.
וּבַסּוֹף – לאחר מתן תורה.
חָלַקְתָּ… כָּבוֹד – כיבדת אותי.
חַיֶּיךָ – לשון שבועה.
*
לה “וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה” (שמות ג, יא) – אָמַר רַ' נְהוֹרַאי: אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה אוֹמֵר לִי “לֵךְ וְהוֹצֵא אֶת יִשְׂרָאֵל”, מָה אֲנִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּכָל הָאֻכְלוּסִין הַלָּלוּ? הֵיכָן אֲנִי מַשְׁכִּינָם בַּקַּיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּנָּה? מִנַּיִן לִי לְסַפֵּק בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה? כַּמָּה חַיּוֹת יֵשׁ בָּהֶם, כַּמָּה מְעֻבָּרוֹת יֵשׁ בָּהֶם, כַּמָּה תִּינוֹקוֹת יֵשׁ בָּהֶם? כַּמָּה מִינֵי מְזוֹנוֹת הִתְקַנְתָּ לָהֶם לַחַיּוֹת שֶׁבָּהֶם, כַּמָּה מִינֵי רִכּוּכִין הִתְקַנְתָּ לְמְעֻבָּרוֹת, כַּמָּה קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים הִתְקַנְתָּ לַתִּינוֹקוֹת? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֵחֲרָרָה שֶׁנָּטְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּיָדָם מִמִּצְרַיִם וּמַסְפִּיק לָהֶם שְׁלוֹשִׁים יוֹם אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ אֲנִי עָתִיד לְהַנְהִיגָם (שמו“ר ג, ד; שהשו”ר א, מד).
מָה אֲנִי וגו' – איך אוכל לטפל בהמוני האדם?
צִנָּה – קור.
חַיּוֹת – יולדות.
תִּינוֹקוֹת ־ ילדים.
רִכּוּכין – מזונות מבושלים ורכים.
קְלָיוֹת – גרגרי תבואה קלויים.
חֲרָרָה – בצק אפוי על גחלים, מצה.
שְׁלוֹשִׁים יוֹם – עד ירידת המן.
*
לו “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה” (שמות ג, יד) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: אֲנִי הָיִיתִי עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד זֶה וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּיָּה לְצָרָה בִּשְׁעָתָהּ! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם – “אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם” (שם) (ברכות ט ע"ב).
בְּשִׁעְבּוּד זֶה – במצרים.
שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת – כשעם ישראל יהיה נתון תחת שלטונו של עם אחר.
דַּיָהּ לְצָרָה בִּשְׁעָתָהּ – פתגם שמשמעו: נטפל בצרה זו כשתגיע השעה המתאימה לכך.
*
לז “וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ” (שמות ד, יז) – הַמַּטֶּה שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת נִמְסַר לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, וְאָדָם מְסָרוֹ לַחֲנוֹךְ, וַחֲנוֹךְ לְשֵׁם, וְשֵׁם לְאַבְרָהָם, וְאַבְרָהָם לְיִצְחָק, וְיִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב הוֹלִיכוֹ לְמִצְרַיִם וּמְסָרוֹ לְיוֹסֵף בְּנוֹ. וּכְשֶׁמֵּת יוֹסֵף נִטַּלְטֵל כָּל בֵּיתוֹ וְנִתַּן בַּפָּלָטִין שֶׁל פַּרְעֹה, וְהָיָה יִתְרוֹ אֶחָד מֵחַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַמַּטֶּה וְאֶת הָאוֹתוֹת שֶׁעָלָיו וְחָמַד אוֹתוֹ בְּלִבּוֹ, וּלְקָחוֹ וֶהֱבִיאוֹ וּנְטָעוֹ בְּתוֹךְ גַּן בֵּיתוֹ, וְלֹא הָיָה אָדָם יָכוֹל לִקְרֹב אֵלָיו, עַד שֶׁבָּא משֶׁה לְאֶרֶץ מִדְיָן, וְנִכְנַס לְתוֹךְ גַּן בֵּיתוֹ, וְרָאָה אֶת הַמַּטֶּה, וְקָרָא אֶת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁעָלָיו, וְשָׁלַח יָדוֹ וּלְקָחוֹ. וְרָאָה יִתְרוֹ וְאָמָר: זֶה עָתִיד לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לְפִיכָךְ נָתַן לוֹ צִפּוֹרָה בִּתּוֹ לְאִשָּׁה (פדר“א לט; ילק”ש לשמות, קעג).
הַמַּטֶּה – שבו עשו אהרן ומשה נסים במצרים.
בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – בסוף היום השישי לבריאה, בטרם כניסת השבת הראשונה.
חֲנוֹךְ – בראשית ה, כד.
שֵׁם – בן נח.
נִטַּלְטֵל – הועבר.
פָּלָטִין – ארמון.
אוֹתוֹת – סימנים שונים שנחקקו על המטה (כגון ראשי התיבות של מכות מצרים: דצ“כ עד”ש באח"ב).
לִקְרֹב – להתקרב.
שָׁלַח – הושיט.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.