ארץ ישראל ובבל: ציור היסטורי / שמעון ברנפלד

מתוך “השילוח”

בשני המאמרים אשר קדמו למאמר הנוכחי¹ ראינו את הכוחות הרוחניים אשר פעלו בעמנו בימים הראשונים, בעת היה לגוי מיוחד בקלסתר פנים מיוחדים. בתחלה היה הפולמוס בקרב האומה מצד יחידי סגולה, אשר נשאו את נפשם אל רעיון יקר, אל אידיאל אנושי ולאומי; אותו האידיאל לא נתקבל מעולם בצביונו הראשון בעם ישראל, אלא רק אחרי מלחמות ארוכות ותסיסות רבות, אחרי אשר נשתנתה צורתו הקודמת; ומעת שנתקבל היו ידים שונות עסוקות בו, עד כי כמעט נפסלה צורתו לגמרי, ואז חדל להיות משאת נפש הטובים והמשובחים שבאומה. אדרבה, מן העת ההיא היה למפגע לשומרי משמרת האידיאל. ומצד השני ראינו את התנועה שנתעוררה בישראל לרגלי פגישתו בעמים קולטוריים אחרים, אשר בהכרח השפיעו עליו. התסיסה הזאת – בין זו הפנימית בלב האומה ובין זו שבאה עליה מחוץ – מסיימת תקופה שלמה בהיסטוריא הישראלית. ואולם אותם הכחות לא פסקו, אף כי שבתה המלחמה, כי הראו את השפעתם באופן אחר. היהדות האלכסנדרית, אשר היתה פרי הזדוגות האומה הישראלית עם קולטורא נכריה, עזבה את ישראל ונפרדה כל עיקר מהגוף, כאשר נדחו ממנו בשכבר הימים איברים אחרים בצפון פלשתינא. ואולם גם אז לא חדלה התנועה בישראל. אז החלה להתפתח היהדות הבבלית, אשר בכמה מקצעות נכבדים וחשובים היה בכחה להתחרות עם אחותה הבכירה הפלשתינית, ובסוף ירשה את כבודה לגמרי. ההתפתחות הזאת נמשכה שנות מאות רבות, והיא תעביר לפנינו ציור קולטורי נכבד מאד, אשר ראוי להתחקות על שרשיו, יען כי ברוב הפרטים הוא ציור היהדות הנוכחית, אשר קבלה במדה מרובה השפעת היהדות הבבלית, אף כי גם השפעת היהדות הפלשתינית נכיר בה.

“אחות לנו קטנה ושדים אין לה – זו עילם [בבל] שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד”.

בעת אשר הוציא ר' יוחנן את הדברים האלה מפיו, המכוונים כלפי היהדות הבבלית, עלה כבר למוד תורה שבע“פ על נהרות בבל למדרגה חשובה מאד וכבר התאמצה היהדות הבבלית להיות היא למרכז האומה הישראלית. ולא זו בלבד, אלא כי בעל המאמר הזה בעצמו, עם כל כעסו אשר כעס לפעמים על “חריפי פומבדיתא”, ואם כי אמר פעם אחת: “אין שונים לבבליים מפני שהם גסי רוח ומעוטי תורה”, “ולא נמצאה תורה בגסי רוח”, – עם כל זה חש הוא בסתר לבו רגש כבוד לאלו החריפים, אשר הביאו למוד התורה שבע”פ לידי שלמות לא שערוה הראשונים. מאורעות מדיניים, אשר באו באותם הימים על היהודים בא“י, גרמו בדבר, כי פסק שם אחר כן למוד התורה ובטלו הישיבות, באופן כי הטביעה אחר כן היהדות הבבלית את חותמה על החיים הרוחניים של העם כלו. ואולם הרוחות המנשבות מתוך היהדות הפלשתינית לא פסקו, והן הן הסבו פעם בפעם תנועה חזקה במחנה ישראל, ובשעה שהיו החיים הרוחניים צפויים אל קפאון, קבלה היהדות והיפה חזקה מא”י.

אחר חרבן הבית ובטול המרכז המדיני בישראל נשאר עוד זמן כמה מאות שנה המרכז הלאומי והדתי בפלשתינא. לבי“ד אשר ביבנה היה ימים רבים אותו התוקף הדתי ויפוי כח הלאומי אשר היה מקודם לסנהדרין שישבו בלשכת הגזית. ואפילו אם לא דנו עוד דיני נפשות, הנה בהיות כל החיים הלאומיים נתונים בידם, הלא היו כל איברי האומה כפופים להנהגתם. אפשר היה לאדם מישראל לצאת לגמרי מרשות היהדות, אבל כל זמן שנשאר בדתו, היה מוכרח לשמוע בקול המרכז הדתי ולהתנהג ע”פ המצוה אשר יצאה מיבנה. ולא רק היהודים בא“י שמעו לקול הבי”ד הזה, אלא כי אליו פנו כל בני ישראל מארצות פזוריהם בעניני הלכה ודבר ה‘. מיום שחרב בית המקדש נוספה בלב כל היהודים הפזורים אהבה וחבה לזכר הארץ הקדושה, ובחפץ לבם קבלו עליהם את המרות הדתית אשר יצאה משם. היהודים במדינת בבל עתקו אז וגברו חיל במצבם המדיני והחמרי וגם היה להם בעין מרכז מדיני ונשיא מבית דוד בראשו; אבל עם כל זה לא עלה על לבם בימים הראשונים, כי היהדות הבבלית, היושבת על ארץ טמאה, תירש את כבוד היהדות הפלשתינית, היושבת לפני ה’.

ובאמת היתה היהדות הפלשתינית ראויה לאותו הכבוד. עם כל שפלותם ודלותם של היהודים בא“י, נראה רוח אצילות דתית ומוסרית מרחפת על פניהם. אחרי אשר שקטה הארץ מפולמוס של אדריינוס היה אמנם למוד תורה שבע”פ עיקר חשוב בחיי היהודים הפלשתינים, אבל הם ידעו לכון בעיקר זה את הגבול הראוי, ומעולם לא עשו את הלמוד ליסוד יחידי בעולמם המוסדי והדתי, כי אם צרפו אליו גם מעשים טובים ויראת שמים, ואל הלמוד העיוני צרפו גם את הלמוד המוסרי. הדבר הזה גרם, כי צמחה על אדמת א“י האגדה, אשר אין ערוך ליפיה ולהדרת הפיוט החופף עליה. היטב אשר דבר צונץ, כי האגדה היא בת הנבואה וברוח אחד כוננו שתיהן. אדמת א”י היתה מסוגלת לגדולי-תרומה כאלה. עליה צמח הפיוט, אשר נשאר לנו לפליטה בכה“ק, ומשם יצאה הנבואה, היחידה במינה בעולם הקולטורא. שני החזיונות האלה נתאחדו אחר כן בהאגדה הפיוטית, אשר נולדה גם כן בא”י ושם גדלו שעשועיה. האגדה היא פואיזיאה, ולא פואיזיאה סתם, כי אם פואיזיאה לאומית, פרי רוח העם בכללו. בה נמצא מיטב הדעות המוסריות של הנבואה, תמצית ההשקפות הנעלות של החוזים הקדמונים. אך בעוד שהנבואה נאמרה רק מפי יחידי סגולה, ולמודי המוסר הנמצאים בה היו רק קנין פרטים, הנה אותה תורת המוסר אשר נמצא בספרות האגדה היתה תורת העם, באופן כי נראה בזה התקדמות גדולה. אמנם גם במדינת בבל שקדו היהודים לפעמים על אמרות האגדה ואמרו לעשות במתכונתה; אבל “עילם זכתה ללמוד ולא ללמד”. היהדות הבבלית לא הצטיינה מעולם בסגולה לאומית מיוחדת ולא הוסיפה על הקנינים הרוחניים של האומה. ערך היהדות הבבלית כנגד זה של היהדות הפלשתינית הוא כערך הלבנה כנגד החמה. היהדות הבבלית קבלה אורה מהיהדות הפלשתינית, אבל לא היה לה אור עצמי. ולפעמים נראה בשמי האומה הישראלית כעין לקוי חמה, כי כסתה היהדות הבבלית את עין ההשפעה הרוחנית שיצאה מא"י.

יש אומרים, כי האגדה הפיוטית בארץ ישראל נולדה על פי מאורעות היסטוריים וסבות מן החוץ. אחר חרבן הבית התפשטה, כנודע, הדת החדשה, אשר המחזיקים בה היו אז כלם מבני ישראל ובקיאים במקרא, שבו עסקו בהתמדה יתרה, מעת התרחקו מ“קבלת זקנים”. ויען כי התוכחו תמיד עם חכמי ישראל על יסוד ראיות מכה“ק, לכן, למען דעת מה להשיב להם, היו חכמי ישראל מוכרחים לעסוק במקרא ובדרושו – וזאת היתה תולדת האגדה הפלשתינית. ואולם החקירה ההיסטורית לא תאמת את ההחלטה הזאת. אמנם אין ספק, כי הוכוחים עם בעלי הדת החדשה גרמו הרבה בדבר, כי היה העסק במקרא מרה בא”י וחביב מאד לחכמי האומה; אבל האגדה קודמת בזמן לוכוחים הדתיים האלה וגם להדת החדשה בכלל. ולא זו בלבד, אלא כי הדת החדשה בעצמה השתמשה הרבה בדרכי האגדה. המטיפים הראשונים של הדעות הדתיות האלה דברו אל העם בסגנון הדרושי אשר נודע הוא לנו למדי על ידי הספרות התלמודית ואגדות א“י. דבר זה אינו צריך לראיות ולמראה מקומות. די לקרוא בספרים, אשר שם השליח פולוס נקרא עליהם, ובהם נמצא דוגמאות לאין מספר מסגנון הדרושי הזה, שהיה חביב על ישראל. האגדה היא חזיון היסטורי קדום מאד בחיי עמנו; לא על פי סבות מן החוץ באה לישראל, אלא נולדה ברוחו, ברוה העם כלו, אשר היה צמא לדבר ה' והמו”מ העיוני לא הרוה את רוחו השוקקה. האגרה הפיוטית מוצאה מארץ הגליל, אשר שם צמחה גם הנבואה וגם הפואיזיאה העברית. ארץ הנגב (יהודה) היתה תמיד יבשה ולא היה מקום שם להלך נפש, לרוח פיוטי טבעי; בעוד כי בארץ הגליל נראתה הדרת הטבע בכל צבעיה המאליפים, והיא השפיעה גם על החיים הרוחניים והמוסריים של עמנו. בני הגליל לא היו מעולם מצויינים בחריפות ובלמודים עיוניים, אבל נֵחָנו מטבעם בכשרון פיוטי, בעינים מסתכלות בהדר הבריאה ובנפש מתבוננת אל עומק הנהגת העולם.

ברוח זו צמחה האגדה, צורה פיוטית מיוחדת במינה. מעת שחרב המקדש ונחלת ישראל נהפכה לזרים נטל חוש הטעם של הדרת הטבע מעמנו. עיניו לא התענגו עוד למראה הארמה הפוריה, יען כי ברוב היתה נשמה, או כי זרים אכלו את יגיעו. בכלל לא היה עוד להיהודים היושבים בארץ הקדושה מראה עינים, כי אם הלך נפש. הסתכלות עמנו היתה קצונית, נטיה לצד אחד, הפיוט קבל צורה מיוחדת לו, דתית ולאומית כאחת. נושא ציורי הפיוט היה העם כלו, תקותו לימים יבואו, או אנחת לכו על גורלו המר. לא פלוני או פלוני הוציא מפיו אלו המאמרים הנפלאים על מצב ישראל בעמים ותקותו לימים הבאים, כי אם ברוח העם נולדו. החכם שדרש ברבים היה רק בלי מבטא העם כלו. בהאגדה הפלשתינית נראה את כל אלו המעלות היקרות אשר נמצא בחזון הנביאים: התפעלות מוסרית נעלה ונשגבה, רגשות מאליפים, התלהבות עצומה אל הטוב והמוסר, אהבת האמת והיושר, הכרת מצב העם, צרותיו ומכאוביו, לב חם ובוער באהבת האומה, השתתפות בצרתו, רגש פנימי, אשר לא ימצא ספוקו בקיום החוקים במצות אנשים מלומדה. לא תמיד הכירו חכמי ישראל – חכמי ההלכה – את מעלת האגדה; לפעמים דברו גם בגנותה, ואת המגלות, אשר שם נאספו הפנינים היקרים האלה, קראו בשם ספרי קוסמין. אם נחקור בדבר, לא נתפלא על החזיון הזה. בקרב העם הישראלי נמצא בכל תקופה ותקופה השתוקקות עצומה לחיי-רוח, לתורה שבלב כנגוד לתורת האברים. ההשתוקקות הזאת בפני עצמה היא חשובה ונכבדה בלי שום ספק והיא אחת הסגולות היקרות של עמנו. אבל לא תמיד הביאה פרי נחמד להשכיל. כמה רמאים וזייפנים השתמשו במדה זו של עמנו, להמציא לו ענבי ראש. בהיות הרגש הזה ענין מסור ללבו של אדם, הנה הנקל מאד להשתמש בו בתחבולות ערמה וזיוף. בדבר הזה אתה מוצא גם בחזיון הקבלה והחסידות. הרגש אשר הוליד את אלו בודאי הוא חשוב ויקר, הוא רגש אידיאלי, התלהבות מוסרית. אבל בהיותו ענין פנימי ורוחני, קשה מאד לשמרו על טהרת הקדש. אי אפשר להטעות את העם בשקר בעניני הלכה למעשה, כי הלא ניתי ספר ונחזה, או נשקול הדבר בפלס העיון והסברא. אבל בעניני המוסר ורגשות הדת, הנה רק הלב יודע אם לעקל ואם לעקלקלות. ולא זו בלבד, אלא שאפילו אנשים כנים וישרים אפשר להם שיעברו את הגבול הראוי, ומכיון שהם הולכים אחרי רוחם, הלא בנקל יוליכם הכח המדמה אל ההפסד וההשחתה המוסרית.

אין לך מקצוע בעולם הדעות והמוסר, אשר הזהירות נחוצה לו כל כך, כמו המקצוע הזה – ההתלהבות הדתית. נקודה אחת של רוממות הנפש יש בזה, שעה אחת של קורת רוח בעולם שכלו טוב ואורה; אבל מן הנקודה ישתרעו קוים לאורך ולרוחב, ואלו הקוים מובילים לפעמים לדרך של סכנה. השעה האחת של קורת רוח בעולם ההתלהבות הדתית – כמה עתים נצפנו בה לטוב או לרע. ההתלהבות הדתית ממאסת במצות אנשים מלומדה וחותרת תמיד אל התוך, אל הרעיון הפנימי שבהדת. היא תמאס את הקליפה, את הלבוש החצוני, את הגוף, ותבקש את התמצית המוסרית, את המאור שבתורה, את נשמתה. השאיפה הזאת היא נאה ומועלת מאד. ואפילו הטעות שבה חביבה. ספקותיו של מבקש האמת יקרים לנו מודאותיו של זה המסתפק באמת המקובלת. אלו השאיפות מעשירות את הרכוש הקולטורי של המין האנושי והן עדות נאמנות לאמתת ההשקפה המוסרית, כי רוח בני אדם עולה למעלה ומקבלת מתקופה לתקופה שלמות והתקדמות. אבל מצד השני עלינו להודות, כי האמת המקובלת היא אשר נבחנה מדור לדור ותועלתה מבוררת, בעוד כי האמת המבוקשת כמה ספקות וגם כמה סכנות בה. נסיונות היסטוריים כאלה ראינו למכביר בתולדת ישראל. כלם חביבים לנו בתור רשימות ההתפתחות הקולטורית; אבל היותר חביב לנו הוא זה, אשר עמד טעמו בו לאורך ימים ותועלתו נראית לאין ספק. הקבלה והחסידות – הרי יש בהן פנים לכאן ולכאן, מקורן הוא בודאי לב טהור ורַגָש וגם מעלות יתרות נמצא בהן; אבל עם זה לא נוכל להכחיש, כי בכמה פרטים גרמו הפסד להתפתחות היהדות. לא כן האגדה הפלשתינית! אמריה הם “תפוחי זהב במשכיות כסף”. אין קץ לערכם הפיוטי ולנועם הרוחני החופף עליהם, מהם תשבע הנפש ותרוה עונג עד בלי די, ויחד עם זה, נעלים ויקרים הם בתכנם המוסרי ובתועלתם הקולטורית. האגדה הזאת היא אחת מפעולות היהדות, אשר הודן והדרן יראו עלינו תמיד כל עת אשר לא תשכח תורת ישראל לגמרי. מן הבאר הזאת שאנו כל הדורות מים חיים, להשקות את כל העם. בו שברו צמאונם והרוו את רוחם גדולים וקטנים, חכמים והמון העם, אנשים ונשים. נמשלה האגדה לכה"ק, אשר גם הם היו לספר לאומי, אבל בעוד שספר הספרים היה לספר לאומי של כל המין האנושי, נשארה האגדה בתור סגולה לישראל ובה נתיחדה האומה הישראלית. להבנת הפיוט הנעים המרחף על אמרות האגדה הפלשתינית נחוץ מאד, כי נקרא בה בשום לב, היינו כי נכוון למצוא את התמימות הפיוטית הנמצאה בה.

האגדה הפלשתינית היא יסוד גדול להבנת כה“ק, וביחוד להבנת התורה בחלק הספורי שבה. גם בדבר הזה בונה האגדה אל מטרת האמת והתועלת גם יחד. אנו יודעים עד כמה נכשלו בני אדם בתקופות שונות בספורי התורה, אשר לא ידעו לכוון לרוחם. התורה היא תורת אל חי, ואיך תשים מעינה ב”ספורים הדיוטים" כאלה? השאלה הזאת היתה שומה בפי חכמי אלכסנדריא, והיא נשאלה גם בבית מדרשם של המתפלספים ושל חכמי הקבלה, וכל אחד ואחד חתר למצוא תשובה מספקת לשאלה זו. את ערך אלו התשובות הלא ידענו. הפלוסופים שללו מן הספורים הנעלים ההם את הודם ותפארתם ועשו אותם ל“עצמות יבשות” של מושגים פלוסופיים והגיוניים. הקבלה אמנם הטיבה את דרכה מאחותה הפלוסופיא והכניסה באלו הספורים רמזי הוית העולם וטבע המצוי הראשון. אבל גם היא הוציאה את הספורים חוץ לכונתם, אם כי בפירוש אמרה, שאמנם קרו ונהיו אלו הדברים, אבל בהם רמז גם לענינים עליונים², על כל אלו הנסיונות עלתה האגדה הפיוטית, אשר קרבה את התורה להשגת האדם הפשוט וגם להבנת המשכיל המעמיק חקר בענינים כאלה. בהיות האגדה אחות התורה וברוחה כוננה, בהיותה היא הגות רוח כל האומה, כקטן כגדול, בע“ה וכמשכיל, הנה ידעה להטעים גם את התורה לכל אדם. על פיה יצאה התורה מגדר המו”מ העיוני ותהי לתורת חיים, לתורת מוסר. האגדה רמזה על הענינים היקרים, על הפיוט הנשגב, שנמצא בספורי התורה. היא התאימה את הספורים האלה עם מחזות החיים, באופן בי חדלו להיות ספורים מסורים ושמורים לדור מימים קדומים, כי אם בריאה פיוטית המתחדשת בכל יום³. מלבד זה נמצא, כי האגדה היא הבאור היותר נאמן לספורי התורה. ואדם הקורא בתורה על פי פירוש רש“י, המשובץ כלו אמרות האגדה, יכנס בלי ספק יותר לתוך הפנימי של הספורים האלה, מאשר יקראם על פי “עומק פשוטם” של הרשב”ם והראב"ע ושאר הפשטנים⁴.

האגדה היא בעלת גוונים רבים, אבל אלו מתקבצים ומתאחדים אל ציור נהדר, לוקח לבבות בשלל צבעיו. בכמה פרטים עולה היא גם על הנבואה, כי לא ברעש ובקצף תטיף אמריה, כי אם במשל ומליצה. הן אמנם לא כל העתים שוות. העת אשר חוללה את האגדה לא היתה מוכשרת לדברי תוכחה נמרצים, אלא לקול תלונה דקה, לדברי מוסר בנחת נשמעים. לעומת זה חשו אז חכמי ישראל צורך גדול להטיף לעם צרי נחם ולדבר על לבו לנחמהו מיגונו. אין מספר להמשלים הנעימים, אשר השתמשו בו מרי דאגדתא, למען רפא את הלבבות הכואבים ולחזק ידים רפות וברכים כושלות. את הקב“ה צירו, כביכול, כי מתחרט הוא, על כי נשפט עם עמו באש, ומצטער בצרתו. במליצתם הנחמדה דרשו: “נחמו נחמו עמי, יאמר אלהיכם, נחמוני, נחמוני עמי. בנוהג שבעולם, כרם אם יהיה לאדם ויבואו לסטים ויקצצו אותה, למי מנחמים? לכרם או לבעל הכרם? וכן אם יהיה לאדם בית ויבואו הלסטים וישרפו אותו. למי מנחמים? לבית או לבעל הבית? אתם כרם שלי, כי כרם ה' צבאות בית ישראל, ובא נבוכדנצר והחריב אותו והגלה אתכם ושרף את ביתי, אני הוא צריך להתנחם: נחמוני, נחמוני עמי” (פסיקתא רבתי פכ"ט). או למשל הציור הנעים, כי שלח הקב”ה את האבות הקדושים לנחם את ירושלים, ולא קבלה תנחומים, “שלח הקב”ה למשה, אמרה לו: היך אקבל ממך תנחומים שכתבת עלי קללות וגזרות קשות, מזי רעב ולחומי רשף. מיד שבו כלם ואמרו להקב“ה, לא קבלה ממנו תנחומים, שנאמר, עניה סוערה לא נחמה. מיד אמר הקב”ה: עלי לנחם את ירושלים, שכן כתבתי, שלם ישלם המבעיר את הבערה; אני הצתיה באש, שנאמר, ממרום שלח אש, אף אני מנחם לה [באש], שנאמר, ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב". את ציורי הנחמה שאבו תמיד מספורי התורה, ממאורעות האבות, ממעשה יעקב ועשו, שבקש להרגו, ומיחוסו ללבן, שבקש לעקור את הכל. במאורעות האלה מצאו רמזים אין מספר למה שקרה את ישראל באחרית הימים, באופן כי כל אלה הספורים עברו לפניהם חיים וקיימים, להרנין לב נדכאים ולהחיות רוח שפלים, “חולים מן השעבוד”.

האגדה הפלשתינית היתה זמן אלף שנים כנהר שמימיו אינם פוסקים, כמעין נובע בלי הרף. מובן מאליו, כי עברו עליה כמה תמורות, גם לוקטו אליה איזו מאמרים, אשר אינם לפי הגות רוחנו בימינו אלה. ואולם בכלל היתה טל תחיה להאומה הישראלית. בעת אשר ישבו העמלים בתורה ועסקו בפלפול וסברא, בחוקים ומשפטים, אשר יעשה אותם האדם, חדשה האגדה את רוחה העיפה ותחזק את לבה לשמור את כל דברי התורה הזאת, לשאת בדומיה את אשר נטל עליה המזל הקשה ולקוות לימי שיבת גליות, לתחית האומה. להשפעת האגדה במקצוע זה – היינו קיום האומה בימי הגלות הארוכה – אין די יקר וכבוד, וכמעט אשר נוכל להחליט, כי רק היא הצילה את עמנו ממיתה מוסרית (אשר לרגלה היתה בלי ספק באה גם מיתה חמרית). היא הפיחה בלבו רגשות תקוה, לבלי ישיב אל לבו לאמר: “עבד שמכרו רבו כלום תקנה יש עוד לו”. אמנם היו אנשים בישראל, אשר מגבוה הביטו על “רבנן דאגדתא”, והדרושים נחשבו בעיניהם כענינים קלי הערך, שאין לבעל סברא לטפל בהם. ואולם כלפי האנשים האלה דרשו: “שלא תאמר למדתי הלכות ודי לי, תלמוד לומר, כי אם שמור תשמרון את כל המצוה, למוד מדרש, הלכות ואגדות”, וביחוד לבני העם, “שהם חולים מן השעבוד” ומתאוים לשמוע “ברכות ונחמות”.

האגדה זכתה את עם ישראל בקנין חשוב אין ערוך ליקרו ולתועלתו: קדושת השבתות והמועדים. אותה הקדושה הנהדרה שהיתה מרחפת על קהלות יעקב בימי שבת ומועד עד קרוב לדורנו זה, אותו מקרא קדש, שהיה רגיל בימים ההם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין ספק כי האגדה גדלה את השעשועים האלה. לשעבר, טרם נהג העם להתאסף מדי שבת בשבתו וימי מועדי ה' לשמוע דבר ה‘, לא חש העם רגש קדושה ופרישות, כי אם הלך בטל ורמס את חצרות ה’, כאשר נאספו שמה, כי עבודת ה' לא לקחה את לבו. בימי הגלות הארוכה, כאשר הותר בהכרח הקשר הלאומי מעט, וגם עניני הדת התנהגו לפעמים בכבדות, היה העם יורד מטה מטה במוסרו. בימי הבטלה היה נוהג לאכול ולשתות ולצחק. רק חכמי האגדה משכו את לבו בחבלי האהבה ובהדרת קדש אל בית המדרש, ושם שִמחו את לבו באמרי נועם, באופן כי התורה – בתכנה המוסרי – נעשתה קנין כל העם, ובכח המזון המוסרי אשר נזון לבו בימים הקדושים נשא כל ימות החול את משאו הכבד. האגדה שפכה על פני העם כלו את רוח האצילות הדתית והמוסרית, אשר היה ישראל מצוין בה שנות מאות רבות. שקוע בעבדות נוראה, היה העם בן-חורין ברוחו ובתורתו.

בעת אשר נסדרה המשנה – כמאה ועשרים או כמאה וחמשים שנה אחר החרבן⁵ – התפתחה כבר האגדה והגיעה לשלמות גדולה. ר' יהודה הנשיא יחד לה מסכת שלמה ועוד כמה משניות מפוזרות בששה סדרי משנה. ואולם יותר מאשר נמצא במשנה נשאר, כנודע, במשניות חצוניות, מכילתא, ספרא, וספרי, מלבד אשר בא בכתב בספרי מדרש מאוחרים. וכל אותם הימים לא ראינו ולא שמענו מאיזו התפתחות רוחנית של היהדות הבבלית. בעלי כשרון שבין היהודים הבבליים היו נוהגים לעלות לא“י ללמוד תורה מפי חכמי פלשתינא, אבל בשובם לארץ מולרתם לא נסו את כחם ליסד מרכז לחקירת התורה בארץ בבל. כי לא הראו היהודים הבבליים שום כשרון מקורי, זהו דבר ברור, שאינו צריך לראיה. ואולם אחרי אשר נסדרה המשנה ורב הביא אותה לבבל בשובו שמה, התחיל למוד תורה שבע”פ להתגבר בארץ ההיא, אז הראו היהודים הבבליים סימני כשרון נפלא במינו. הן אמנם לא בראו חדשות, לא העשירו את האוצר הקולטורי של היהדות על ידי איזה רעיון מקורי: אבל בחריפותם ובמו“מ העיוני עלו על כל חכמי ישראל שקדמו להם. הן נראה את פלפול החכמים הקדמונים מא”י, כפי שנשאר לנו בכמה ברייתות, ומה היא לעומת הפלפול העמוק של חכמי בבל, אשר בצדק המשילו אותו לעקירת הרים וטחינתם זה בזה. מתחלה היה הפלפול הוה בסברא ישרה ובשקול הדעת. אבל בענינים כאלה אין קצב וגכול. כבר בדור אחד אחר סדור המשנה נודעו חריפי פומבדיתא בדרך פלפולם לעייל פילא בקופא דמחטא, לעות את הישר, לשים אור לחושך וחושך לאור. הבבליים עסקו בתורה מעושר ומהרחבת הלב, ואולם על אדמתם לא צמחו פירות משובחים כאלו שצמחו על אדמת פלשתינא. למודם היה שעשוע לשכלם, אבל לא פרי הלך נפש, פרי לב מרגיש, מלבד אשר מטבעם לא היו מסוגלים לפיוט ולזמרה.

למוד תורה שבע“פ קבל תיכף בארץ בבל מדה קצונית מאד. את למודי כה”ק זנחו ובאגדה מושכת את הלב לא היה להם חלק ונחלה. שם היה אפשר הדבר, כי גמרו חכמים כל הש“ס ולא ידעו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ור' חייא לא ידע, כי נמצא בעשרת-הדברות האחרונים (במשנה תורה) המאמר: “ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך”. אמנם נראה את חכמי בבל עוסקים פעם בפעם במקרא, אבל על פי הרוב רק כדי להוציא את הדברים חוץ לכונתם. מדרך הבנתם במקרא נודעו לנו כמה דוגמאות מעוררים תמהון⁶. גם דרך למודם בתושבע”פ לא ישר בעיני חכמי א“י, וכבר בדור ראשון אחר שהתחיל שם למוד התורה קצפו חכמי א”י עליהם והפליגו בגנותם⁷. ואמנם בימים הראשונים, כאשר היו עוד ישיבות בא“י, לא הסירו עוד מעליהם את עול היהדות הפלשתינית, אשר היתה עוד בימים ההם מרכז העם כלו. הנשיאים מזרע הלל נחשבו אז גם בעיני קיסרי רומא לראשי האומה הישראלית. ובמקצוע חשוב אחר – קביעת המועדים ועבור השנים – היתה א”י אֵם לכל ישראל. ואולם כאשר בטלו הישיבות בשנות המאה הרביעית למספר הרגיל על ידי רדיפות המושלים, אז ירשה היהדות הבבלית לגמרי את מקום אחותה הפלשתינית. מני אז יצאה תורה לכל בני ישראל רק מבבל.

ואולם מה שחושבים רבים, כי בבטול הישיבות בא“י חדל שם כל העסק בתורה, זה לא יאומת על פי רשימות ההיסטוריא. אדרבא, מיום שחרבו הישיבות נתנו היהודים בא”י את עינם ולבם אל ההבנה במקרא והתורה היתה שעשועם בענים. הן אמנם לא נחשבו מאז כלום בעיני אחיהם הבבליים, כי במה נחשבו “סוראי דרייקי בקראי” לעומת המפלפלים העצומים העוקרים הרים וטוחנים זה בזה בסברא? בכלל קבלה היהדות הפלשתינית בימים ההם צורה מיוחדת במינה. הגלות היתה קשה להם מאד והצרות גברו עליהם ועברו למעלה ראש. אז לא היה להם עוד עסק בחלק העיוני שבתורה, אבל החלק הפיוטי לקח את כל לבם. האגדה היתה משוש לב העם, ובה מצא תנחומים על כל הצרות. בהבנת המקרא הגיעו לשלמות גדולה מאד וידעו כל חסרון ויתרון שבתורה⁸. בימים ההם נתנו אל לבם להמציא גם הנקוד, אשר כפי הנראה למדוהו מהסוריים, אשר בתוכם ישבו. והנה אין מן הצורך להוכיח בראיות, כי נקוד המקראות דרש בינה עמוקה בכתבי הקדש, והטעמים הם הפירוש היותר עמוק והיותר חשוב למקראות. בשימנו עין על הבניין הנפלא הזה, אשר על ידו הונח יסוד קיים להבנת כתבי הקדש, נתפלא על הליכות ההשגחה ההיסטורית. כי אין ספק לנו, שרק בבטול הישיבות לפלפול התלמידים היה אפשר לדבר כזה שיתהוה בישראל. נודע לנו, כי הטעמים וכן הנקוד אינם נושאים פנים לדרושי החכמים, ורק במקומות מעטים, אשר שם היתה הנטיה מפשט המקרא כעין הכרח, נראה את הנקדנים הולכים בעקבות המדרש⁹. הכזה היה באפשר, אלמלא חדלו הישיבות וכל הלומדים בא"י היו כרוכים אחרי הלמוד התלמודי? בחזיון זה כבר הונחה אבן פנה לאותה הריאקציא שקמה אחר כן בישראל נגד השפעת היהדות הבבלית, ואלמלא הדבר הזה, כי אז נשתכחה תורה שבכתב מישראל והיהדות היתה מתפתחת באופן אחר לגמרי. ולא רק להתפתחות היהדות, כי אם להתפתחות הקולטורא בכלל יש תוצאות נכבדות מהפרט העיקרי הזה. כי רק היהדות הפלשתינית גרמה שלא תנתק שלשלת הקבלה בהבנת המקרא, ובמסרה לנו סימני הנקודות והטעמים, קימה בידנו את כתבי הקדש לדורות עולמים.

ההבדל הגדול שנראה באופן הלמור בין היהודים שבא“י ובין אלו שבבבל, נראה גם בהתפתחותם הקולטורית, במוסרם, חנוך בניהם ובחייהם הדתיים בכלל. הפלשתינים היו נוחים ועלובים, עננת מרה שחורה דתית שכנה עליהם תמיד לרגלי הצרות שתכפו עליהם. לבני א”י חסרה ההתחכמות היתרה שהצטינו בה אחיהם הבבליים. אופן למודם בתורה שבע“פ היה על פי שקול הדעת והשכל הישר, ובצדק התפארו במדה זו ואמרו: “וזהב הארץ ההיא טוב, שאין תורה כתורת א”י ואין חכמה כחכמת א”י; שם הבדולח ואבן השהם, מקרא ומשנה, תלמוד ותוספתא ואגדה“. ת”ח שבא“י היו ענוים ונוחים לבריות. ואולם בארץ בבל היו מתגאים על הצבור “וקראו לאנשי חמרי”. נוסף לזה, מפני שישבו הבבליים “בארעא דחשוכא”, בין עם שומר הכלי שוא ואדוק באמונות טפלות, לכן נמשכו גם הם במקצת אחרי הדעות האלה. ובכלל היתה מדת השכלתם באמונות ודעות פחותה מזו של אחיהם בא”י. למשל, הבבליים נטו אחרי שכניהם הפרסיים להזהר מן ה“זוגות” משום סכנה, ואולם “במערבא לא קפדי אזוגא”. גם זולת זה “נראה, כי בתלמוד ירושלמי לא נמצאו כל כך סגולות בלתי טבעיות ולחשים כמו בתלמוד בבלי, באיזה מקומות דפים שלמים” (שי"ר בערך מלין עמוד 227), כאשר לא נמצא בתלמוד ירושלמי ענינים זרים ומתמיהים באגדה כאותם שנקבצו בתלמוד בבלי.

ואולם היהדות הבבלית היתה מצוינת גם בכמה מעלות טובות ומשובחות. הנה ראינו כבר, כי הצטינו הבבליים בשכל חד ובחריפות נפלאה. בכשרונם זה השלימו מה שהיה חסר לאחיהם שבא“י. שהרי באמת טובה התפעלות הדתית והתרגשות הפיוטית; אבל דבר זה מביא לפעמים לידי קיצוניות. אלו היתה היהדות מתפתחת רק באמצעות הכחות הלאומיים אשר נולדו בא”י, כי אז היה הרגש מתגבר בה על המחשבה, ההתפעלות על ההגיון העיוני. ודבר שפתים אך למותר הוא להוכיח, כי קולטורא אשר היא כלה רק התפעלות סופה לבוא לידי הפסד וכליה. היהדות הפלשתינית היתה רכה וענוגה, ומרוך ומהתענג לא היתה עומדת בקשרי מלחמה נגד דעות באות מבחוץ ומשפיעות עליה. הן לא יכלה עוד היהדות להתכווץ בד' אמות של הרעיון הלאומי; היא היתה כבר אחד ממחזות הקולטורא הכללית, ופעמים אין מספר היה עליה לברר טענותיה ולהגיש עצומותיה. למטרה זו נחוץ עוז ותעצומות, אשר חסר להיהדות הפלשתינית. זו היתה כלה השתפכות הנפש, אבל למען הלחם על נפשה מלחמת הקיום היתה צריכה גם להגיון וסברא. באחת: מה שחסר להיהרות הפלשתינית השלימה אחותה הבבלית. שתיהן ביחד בנו את בית ישראל. היהדות הבבלית בצרה את חומתו, ואחותה הפלשתינית פארה אותו ותקשטהו בכמה מיני תכשיטים. היהדות הבבלית שמרה את עם ישראל על ידי זה, שהכשירה את שכלו וחדדה את מוחו, ואולם אחותה הפלשתינית נטעה בלבו רגשות מאליפים ושמרה את הכשרון הפיוטי שבו.

אלו היה הדבר מתמיד והולך באופן כזה לאורך ימים, כי אז אין ספק, כי ההשפעה שיצאה מא"י היתה משלמת לזו שיצאה מבבל ושתיהן היו מתאחרות לקולטורא שלמה בכל פרטיה. מן הזווג הזה היתה ההיסטוריא הישראלית מעמדת תולדות נכבדות ורבות הערך. אבל בזמן מן הזמנים גברה היהדות הבבלית ומשכה אליה בכח את כל המרכז הלאומי. לא מציון יצאה עוד תורה לישראל ודבר ה' לא מירושלים, כי אם מנהרדעא ומנהר פקוד. היהדות הגיעה לקיצוניות נפרזה והיתה כלה עיון וסברא. השכינה הפיוטית גלתה מישראל, גם כל חקר ומדע לא נמצא עוד בו. הבבליים עסקו רק בהויות דאביי ורבא והפלפול התלמודי הראה השפעתו על כל החיים. היהודים בבבל העשירו אז ומצבם המדיני היה טוב מאד, ועם כל זה לא העשירו את הקולטורא הישראלית בשום דבר רוחני. היהדות הבבלית הראתה אז, כי באמת היתה עקרה ולא ילדה מעולם. היא זכתה ללמוד, היא עטרה את המשנה בבאורים עמוקים מלאים פלפול חד, אבל לא זכתה ללמד, להשפיע מכחה על היהדות, לברוא דבר חדש ברוחה. רק עניין חשוב אחד ילדה היהדות הבבלית, הוא התרגום הנפלא על התורה הנודע בשם תרגום אונקלוס, אשר אין ספק, כי עולה הוא בסגנונו ובטעמו על התרגום הפלשתיני, הבנוי על המדרשים. ואולם כבר נודע, כי גם התרגום היקר הזה לא על אדמת בבל צמח מאליו, אלא כי תרגמו את התורה על פי תרגום היוני של עקילס הגר ועשו כמתכונתו בלשון ארמית, באופן כי גם השם של המתרגם הראשון נקרא על המעתיק הארמי¹⁰.

אפשר הדבר, כי לא היתה היהדות הבבלית מגעת לידי כשלון רוחני כזו, אלמלי היתה נהוגה רק על פי החכמים. אבל מקרה רע קרה אותה מראשית הוסדה, כי נמסרה הנהגתה בידי ראשי גליות. הרבנות לא קברה מעולם את היהדות כמו הפרנסות, כאשר נראה על ידי דוגמאות אין מספר בתולדתנו. ההנהגה המדינית שאפה תמיר לתועלת חמרית ונתכונה בכל מפעליה להנאת עצמה. כדבר הזה היה בא“י וכן קרה גם במדינת בבל. אלא שבא”י בטלה הנשיאות, היינו כי לא היה לה שום יפוי כח מדיני ורק בהסכם העם וברוחו הנהיגה את היהדות, בעוד שבבבל היו ראשי גליות רודים בעם במקל ורצועה בכח המלכות. ראשי גליות האחרונים היו מצויינים בגאותם ובאהבתם להבצע, והם הטביעו את חותם רוחם הנס על כל היהדות. הגאונים לא עצרו כח תמיד להגן על כבוד התורה ולשמור עליה, לבלי תהיה כלי חמס בידי עריצי אדם. הן ידענו, מה עלה לרבנו סעדיה גאון, כאשר נער כפיו מתמוך בעול ומרמה. ואם היה הדבר כן אחרי אשר התחדשה כבר הדת הקראית והתחילה לחתור תחת בנין הממשלה של ראשי גליות, עאכ“ו בזמן קדום, אשר אז משלו אלו בחוטר גאוה אשר בידם. וידוע הוא מה שמסר לנו רב שרירא גאון על אודותם. ובהיות כי על פי הרוב נכנעו הגאונים מפניהם, לכן בטל כבוד התורה והיהדות הבבלית נפגמה בכמה פרטים. בימים האחרונים לפני התחדש הדת הקראית רבו בקיעי חומת היהדות, רבים התפרצן ובהפקירא ניחא להם. ואם כי משלו הגאונים בתוקף ראשי הגליות בחזקה והכניעו בחוזק יד את כל אשר לא נכנע למשמעת התורה; אבל ידוע הוא למדי, כי אין אדם שליט ברוח לכלוא אותו. את המתפרצים יסרו קשה והכריחו אותם לשמוע בקולם, אבל בהרבה פנות העם רבתה המכשלה, ועמוק עמוק בלבם נמצאה התנגדות חזקה אל הגשמת היהדות, כאשר היה מצב הדבר בימים ההם. המאור שבתורה כבר כמעט כלו, ומהיהדות לא נשאר רק התקיפות של ראשי גליות והוראת הגאונים, הרודים בעם על פי מצותם. כל ימי הגאונים לא התאמצו לתת ספר מרוצה לפני העם, להשיב את נפשו ולהחיות את רוחו באמרי מוסר ויראת שדי, למען משוך את לבו בחבלי האהבה לתורת אלהיו. הפעולה הספרותית חדלה או כמעט לגמרי. אחר חתימת תלמוד בבלי לא זכתה האומה הישראלית לשום ספר, ואלמלא חכמי א”י, אשר הוסיפו תת בהם בחקר המקרא, בדקדוק המסורת, הנקוד והטעמים, כי אז לא השאירה התקופה ההיא שום רושם ספרותי. הגאונים הסתפקו בתשובות קצרות, אשר היו נוהגים להשיב לכל שואל דבר הלכה מפיהם, ובשכר זה היו כל בני הגולה שולחים דורנות לישיבות בבל. ולא זו בלבד, אלא אפילו ספר קובץ דינים והלכות, אשר אליו היה העם מתאוה, למען דעת האסור והמותר, גם ספר כזה לא נתנו קדמוני הגאונים אל לבם לחבר ולסדר, מיראתם, פן תבטל על ידי זה השפעתם על כל בני הגולה.

במצב רעוע כזה נולדה הדת הקראית. נפלא הדבר לראות, כי היהדות הפלשתינית נצחה אז על אחותה הבבלית, אשר התברכה בלבה, כי מצודתה פרושה על כל העם. במה נחשבו בעיני ת“ח שבבבל וראשי הישיבות אלו “סוראי דדייקי בקראי”? ועם כל זה מוכרחים אנו להורות, כי העסק במקרא, אשר לא היה נחשב לכלום בעיני חריפי פומבדיתא, הוליד את ההתנגדות הנמרצה נגד היהדות הבבלית, אשר קבלה אז צורה בלתי נאותה. הדת הקראית לא קמה בבת אחת, אלא ימים ושנים קודם לזה היו נמצאים אנשים נלבבים בישראל, אשר העמיקו חקר בכתבי הקדש, ומה גם מעת הוקלה הבנתם באמצעות הנקוד והטעמים. מהמאור שבתורה נפקחו עיני האנשים לראות, כי אמנם היהדות התלמודית היא פרי התפתחות התורה בזמן ארוך, אבל גם היא רק מעשי ידי אנוש. הפירושים שנמצאים בגמרא הבבלית אינם על פי פשט המקראות, ועל כל פנים אין הויות דאביי ורבא עיקר היהדות. המתנגדים ללמוד הבבליים ובו מיום ליום גם במדינת בבל בעצמה. גם שם נמצאו אנשים, אשר נתנו אל לבם להבין במקרא, וכבר נודע, כי אמרו לחדש להם נקוד וטעמים בצורות חדשות. אלו הבקיאים במקרא היו ברב או במעט מתנגדי תורה שבע”פ בצורתה החדשה, הבבלית.

הפרץ הראשון בחומת היהדות הבבלית לא היה גדול כל כך. כאשר אמרו אחרים ממשכילי הדור לנקד ספר תורה אשר יקראו בו בצבור, גערו הגאונים בהם. בדבר הזה הטיבו לעשות. הנקוד והטעמים הם פירושים יקרים מאד לתורת משה, אבל אם כי סמכו בלי ספק ברוב הענינים על מסורת עתיקה שהיתה בידם, על קריאה נהוגה בישראל מדור לדור, הנה אלו היו מנקדים ספרי תורה שבהיכל, כי אז היו עושים את הפירושים האלה קבע, בעין שו"ע מקובל לכל ישראל, אשר אין לאדם לזוז ממנו. הן אמנם טובה המתינות והזהירות בדבר הזה, ואדם בעל דעה ישרה לא יזוז בנקל מפירוש הנקדנים ובעלי הטעמים; אבל לקבלהו עלינו ועל בנינו לדורות עולמים – זה היה מביא הפסד גדול להתפתחות הדעת בישראל. בדבר הזה הועילו הגאונים הרבה, כי מחו בידי הנקדנים מלצרף את הנקוד אל הכתב. אבל לא הבינו, כי התפשטות למוד תורה שבכתב, אשר חזר אז לקדמותו, דורש מעשים חדשים מאת ראשי העם ומוריו. הם לא ראו, כי קם דור חדש, אשר אי אפשר להרגיע את רוחו בהלכות פסוקות, וכי מנשבות רוחות חדשות במחנה ישראל. הם לא הכינו אז לחקר ההיסטוריא, כי התורה הכתובה, אשר כמעט נדחתה ברבות הימים מפני התורה המסורה, שבה להיות שומה בפי העם. אלו שמו אל לבם לשוב ולבנות את ההרוס, טרם נתרחב הפרץ, כי אז לא היתה האומה הישראלית נקרעת לקרעים. ואולם יען כי היו עסוקים ראשם ורובם רק בקיום המצות ודקדוקיהן, לא הבינו לכלל היהדות, ובתנועה החדשה מצאו רק הפקרות ורמות רוחא.

התנועה הזאת הלכה והתגברה משנה לשנה עד אשר קבלה צורה מוחשית, היינו התנגדות נגד התקיפות של ראשי גליות. אז היתה שעה מוכשרת להגאונים להתחבר עם העם ולהסיר עול הפרנסות מעל צוארם ולעשות את למוד התורה חפשי בישראל. אבל לא על חנם משלו ראשי גליות זמן ארוך כזה על היהדות הבבלית. התקיפים האלה הטביעו חותמם עליה ועל הישיבות. הגאונים היו קצרי רואי, ובקום העם נגד העריצות של התקיפים האלה, האמינו הם, ראשי הישיבות, כי בנפשם הוא. הם היו כהכהנים בימי בית ראשון, אשר עזרו להמושלים להגשים את התורה ולעשותה חוטר גאוה בידי אנשי מספר. ומה היתה אחרית הדבר? ראשי הישיבות התקוממו נגד גלי החיים, אשר שטפו ועברו במרוצתם, ולכן עברו גם על ראשי הגאונים. אז נתחדשה הדת הקראית, אשר קמה לצרה להממשלה המדינית והדתית כאחת. הקראים נתנו כתף סוררת לראשי הגליות ולהגאונים גם יחד. הן אמנם נתאחדו אלו בכל תקף שהיה בידם: הפרנסים – בכח שהיה להם מצד המלכות, והגאונים – בכח הדת, בחרמים ונדויים, שלא למול את בני המתפרצים ולא לקבור את מתיהם. אבל כל זה היה ללא הועיל. הדת הקראית יצאה מרגש דתי עז ונמרץ, מאותו הרגש, אשר יכשיר את האדם לסבול ענויים קשים ולמסור את נפשו על קדוש השם. – ותנועה כזו אמרו תקיפי בבל להשתיק על ידי מקל ורצועה, על ידי מסירות ודלטוריות לפני פקידי המלכות!

נפלא הדבר לראות, כי התפשטה הקראות תיכף אחרי אשר קמה בא“י ובמצרים הסמוכה לה. טעם הדבר הזה, כי אדמת א”י היתה מסוגלת מאז להתלהבות דתית ומעולם חשה היהדות הפלשתינית התנגדות נמרצה אל הצורה הגסה שקבלה היהדות הבבלית. שם היה אז העסק במקרא נפרץ במאד; האגדה רחבה ונסבה למעלה ראש. בימים הראשונים להדת הקראית, טרם קבלה צורה מוחשית, היו כל אלו המושגים מעורבים זה בזה: העסק במקרא, ההבנה בכה“ק על פי עומק פשוטם, האגדה, התמימות, שנאת הפלפול המעוקם, התנגדות להגשמת היהדות, התרחקות ממדרשים “עבים כשקים”, המגשימים את הבורא במדה מכוערה מאד, התרחקות מאמונות טפלות והזיות – כל זה נמצא או בדת הקראית, בטרם התיחסו בעליה על שם שיטה מסויימת. הקראים הראשונים לא אמרו עוד: נרחיק את התורה שבע”פ ונשוב אל הכתב. כי הלא גם זה היא רק התאבנות וקפאון. בטול תורה שבע“פ הוא בטול פרקים נכבדים של הקולטורא הישראלית. לא התורה שבע”פ גרמה הפסד להתפתחות האומה; אדרבא, היא היתה תורת חיים והביאה את עם ישראל לידי התפתחות קולטורית. ההפסד בא אז לעמנו רק יען עשו התקיפים את התורה קרדום לחפור בו, יען היתה התורה שבע“פ להם, מה שהיה המזבח להכהנים: מקור פרנסה. בימים הראשונים לתנועה הזאת לא נתבררו ונתלבנו עוד המושגים החדשים די צרכם. “המתפרצים” הראשונים לא ידעו עוד בעצמם, להיכן הדבר נוטה, ורק רגש אחד קבצם כלם: שנאתם העצומה לראשי גליות ולהישיבות הבבליות, אשר הנהגתן היתה מסורה בידי אנשים סרים אל משמעת התקיפים ההם. מטעם זה התפשטה הדת הקראית ביחוד בא”י ובמצרים, אשר שם חשו מאז התנגדות נמרצה לת"ח שבבבל.

ואולם ברבות הימים נתבררו ונתלבנו הדברים, ואז הוצגו גבולות להדת הקראית. בראשית הוסדה עברו גליה מלא רוחב הארץ, וכבר נדמה, כי היא תירש את מקום היהדות הרבנית. אבל הנסיון הורה, כי לא היה די כח בחזיון ההיסטורי הזה להיות ענין כללי, להקיף את כל היהדות. הוא נשאר תמיד בתור אחד הפרטים. ברבות הימים נתכוצה הקראות ושבה אחורנית. רבים מהנמשכים אחריה עזבוה, על כל פנים לא היה בה די כח להגביר חילים ולקבל תוספת. דוגמת החזיון הזה אתה מוצא גם בימי התחדשות דת לוטיר, אשר דומה היא בכמה פרטים להתחדשות הדת הקראית. אז, בשנות המאה הט“ו למספר הרגיל, חשו ברוב ארצות אירופא את התקלה הגדולה שיצאה מחצר האפיפיור הרומי: הגשמת הדת באופן מכוער מאד. ולכן כאשר קם לוטיר וקבץ את כל אלה המתאוים לדת אמתית, לתורה שבלב, נהרו אחריו רבים ושלמים בכל מדינה. באמצע שנות המאה הט”ז נדמה כבר, כי הדת החדשה עתידה להתפשט בכל הארצות ולרשת מקום הדת הקתולית. ואולם בינתים שבה הכנסיה הקתולית להטיב את דרכה ולעזוב את משובתה, בעוד כי דת לוטיר קבלה צורה בלתי נאותה לרבים מהמשכילים. באופן זה קמה התעוררות חדשה בכנסיה הקתולית, ובסוף שנות המאה הט“ז כבשה כבר חלק גדול מאלו המדינות שאבדו לה בראשונה. ממש בזה האופן היתה גם תנועת הדת הקראית. התנועה הזאת הועילה מאד לחזק את היהדות, כי מה שלא עשה השכל עשה הזמן. מורי העם פקחו עיניהם וראו, כי רוחות חדשות מנשבות במחנה ישראל וכי העת דורשת מפעלים חדשים. חכמי ישראל שבו אל תורה שבכתב ואל המדעים, ובימים מעטים עלו גם בהבנת המקרא ובחכמת הלשון על הקראים, אשר התפארו בזה. הקראים שגו הרבה בהרחיקם כלה את התורה שבע”פ ועמה גם את האגדה, כדי שתהא שיטתם שלמה מכל צד. אוי לה לתנועה רוחנית חדשה, אשר תסגור עצמה בחוג צר של איזו שיטה. בדבר הזה שמו הקראים מועקה בהתפתחותם, ולכן נשארו באמצע הדרך, ואי אפשר היה לדתם, כי תהיה מורשת העם בכללו. הם אמרו לעשות את ההיסטוריא הישראלית של תקופה ארוכה פלסתר, הם חשבו להשיב את ההתפתחות הקולטורית של זמן ארוך באלף שנים אחורנית. תנועה כזו היא בלתי טבעית ואי אפשר לה להתקיים. טובה גדולה נמצא בדת הקראית, כי היתה מחאה נמרצה נגד התגברות העיון על הרגש, נגד הגשמת הדת ונגד עריצות התקיפים; כן גדולה מעלתה בזה, כי החזירו הקראים כבוד התורה שבכתב לקדמותו. אבל בסגרם עיניהם מראות נכוחה, כי אי אפשר להחזיר עם שלם לתקופת ילדותו, גזרו בעצמם כליה על התנועה הזאת. חכמי ישראל קבלו את הטוב מהם; הם לא שבו אחורנית, כי אם קבצו את כל כחות האומה לחיים חדשים; הם שבו לעסוק במקרא, אבל מתורה שבע"פ לא הניחו ידם; הם התחילו לכבד את הרגש הדתי, אבל מעיון וסברא לא נפרדו לגמרי; הם השתמשו בחומר הרב שאספו הקדמונים, אבל נתנו לו צורה חדשה, מתאמת עם צורך הומן.

תוצאת התנועה הזאת היתה, כי שבה היהדות הבבלית להשלים עם אחותה הפלשתינית, או יותר נכון: המאורעות הביאו את התפתחות היהדות לידי כך, כי קבלה מחדש השפעה רבה מא"י. רגש הפיוט שב לפעם במחנה ישראל. האגדה נתנה את כחה זמן אלף שנים ויותר. בימים ההם הגיעה כבר למרום קצה, וההיסטוריא דרשה צורה חדשה, חיים רוחניים חדשים. בימים ההם החלה פעולת האסיפה של המדרשים והאגדות. ודבר זה נודע למדי, כי הפעולה הספרותית, היינו האוסף והקבוץ של הקנינים הספרותיים, תחל בעת שכבר חדלה הצמיחה וההשתלמות של הקנינים האלה. היהדות בקשה שאיפה חדשה, רעיונות חדשים. אז נולד הפיוט הדתי, אשר הוא בן האגדה, כאשר היתה זו בת הנבואה. שלשלת ארוכה של חיי הרגש אנו רואים בפעולת הקולטורא הישראלית: הנבואה – האגדה – הפיוט הדתי. בפנה זו היתה מעלה יתרה להרבנים על הקראים. גם אלו האחרונים אמרו לעשות כמתכונת הפיוט הדתי, אך זה היה אי אפשר להם, יען כי בעצמם עקרו כל הנטיעות היקרות, אשר הצמיחו את הפיוט הדתי: הקבלה, האגדה, מסורת אבות.

הפיוט הדתי הפיח רוח חיים בעם ישראל, הוא העשיר את קניניו הרוחניים והמוסריים. הפיוט הדתי לקח ממיטב הכחות הלאומיים של היהדות הפלשתינית ומאלו של היהדות הבבלית; הראשונה הביאה את ההתפעלות הדתית, את השתפכות הנפש, את הרגש, את האגדה הלאומית, בעוד שהבבלית הביאה את העיון ושקול הדעת, את הכשרון לחקר הפלוסופיא. בהתאחד כל הכחות האלה נולד הפיוט הפלוסופי של רשב“ג, הראב”ע ור' יהודה הלוי. בפיוטים היקרים האלה אתה מוצא תמצית כל הכחות הרוחניים של היהדות. א"י ובבל היו למראה קולטורית אחת, אשר העמידה תולדות לגאון ותפארת.

הנה כי כן נקבצו מחדש כל הכחות המתנגדים אל נקודה אחת. התֵיסיס נתאחדה עם האנטיתיסיס והיתה לסינתיסיס, כדברת הֶגל, ובזה כלתה תקופה שלמה בהיסטוריא הישראלית. ואולם בהיות כי עם ישראל לא מת וכח החיים פעל בו גם בימים הבאים, הנה בכלות התקופה הזאת החלה לו תקופה היסטורית חדשה: עוד הפעם נפרדו הכחות הלאומיים ונלחמו זה בזה. אך את החזיון ההיסטורי הזה בצורתו החדשה, אשר בפעם הזאת יחד לו מקום באירופא, – נצייר במאמר מיוחד.