פעם בפעם אנו מוצאים במכה“ע לישראל ידיעות מחיי אחינו בכל ארצות פזוריהם. אולם ע”פ הרוב יודעו לנו רק המקרים החצונים: פלוני הגביר זכה לקבלת פנים מאת פלוני השר, אשר חפץ ביקרו; פלוני “אחינו העברי” (אשר בודאי יתבייש במקור ישראל) “נתעלה” באחת המדינות בגרמניה למעלת “קומרציענרַט”, כלומר, שנתנו לו כתוב וחתום בגושפנקא דמלכותא, כי עתיר נכסין הוא; החכם “היהודי” (אשר לא ידע מיהדותו עד כלום ולא בו האשם כי “יהודי” הוא) נתמנה באוניברסיטט פלוני לפרופיסור שלא מן המנין; המשחק בתיאטרון, פלוני בן פלוני, “יהודי” הוא. לפעמים תבואנה ידיעות מהליכות הקהלות, וגם אלה הידיעות שאובות משטחיות הענינים: התיסדות חברות, נדבות איזה גביר, דרשת חכם פלוני בחברה פלונית, חג היובל לפרנס פלוני, ריב ומחלוקת בעדה, זלזול בכבוד רב, הסגת גבול של איזה שוחט, נועם קולו של איזה חזן וכדומה. כה“ע ברובם מוכרחים לאפות את בצקם עגות מצות, כי לא יוכלו להתמהמה עד כי יחמץ ויצלח ללחם אבירים. והקורא הדברים האלה ישכחם עד מהרה, מבלי שישאר בזכרונו ציור שלם ואמתי מחיי אחינו, מארחות ביתם, ממצבם המדיני והמוסרי, חנוכם הדתי והקולטורי, פעולתם בעולם המחקר והספרות. ואולם מ”ע חדשי לא להספיק לצורך היומי נברא, ואין מטרתו לתת מזון להקורא הנבהל לקרוא בעמדו על רגל אחת. ועל כן נעניתי בחפץ לב לבקשת המערכת, לתת פה מעת לעת תמונות שלמות מחיי אחינו בכל מקום שהם (חוץ מארץ רוסיא, ששם מושב רוב בני עמנו, וסופרים מקרבם בודאי יבואו ויעשו מלאכה זו). אך למען ידעו הקוראים, מה היא אספקלריָתי, אשר אני מביט בה על הענינים האלה, ומה הם הצבעים, אשר אני משתמש בהם לציורי, רצוני להקדים תחלה השקפה כוללת על חיי בני עמנו בארצות שאני עתיד לטפל בהן אחרי כן בפרטות.

השקפתי הכוללת תחל במדינות אשר שם תמשול ההשכלה הגרמנית ברב או במעט, יען כי היהודים המדברים גרמנית זכו זה מאה שנה לשם טוב בגלל פעולתם הספרותית והשפעתם על התפתחות עם ישראל. אמנם רוב היהודים בממלכת אוסטריה־הונגריה הם יושבי גליציה, בוקובינה וצפון־הונגריה, אשר שונים הם לגמרי מאחינו הגרמנים במדינות גרמניה ובנפות אוסטריה הגרמניות בחייהם המוסריים, במצב השכלתם ובהשקפותיהם הדתיות. אולם המשכילים אשר בכל המדינות האלה גם הם על “ההשכלה הברלינית” יחשבו ועל דגלה הם חונים. ההולכים קדימה מתחקים על מעשי אחינו בגרמניה, כמוהם “יתקנו” את בתי הכנסת, יזנחו דעת שפת עבר, ישאפו להתבוללות גמורה בעם הארץ וישירו מנגינות “המשכילים הראשונים”, אשר כמאה שנה מלאו את חללה של היהדות “המושכלת”. היהדות הגרמנית השפיעה הרבה על התפתחות אחינו ביתר הארצות, לכן אותה בחרתי לשימה ראש פנה בהשקפתי זאת.

־־־־־־־־־־־־־־־

א.    🔗

בגרמניה באה היהדות כעת עד משבר וכח אין ללדה. היהדות הגרמנית אבדה בשנים האחרונות את שארית כחה, וסימני ירידה נראו בה בכל פינות שאנו פונים. אמנם עלינו לדעת, כי לא הרי עניני היהדות בנגב גרמניה כהרי עניני היהדות בצפון המדינה. בנגב גרמניה אנו מוצאים עוד תוקף הדת ומסורת אבות, רוח הרפורמה, אשר צררה את ערי צפון גרמניה בכנפיה זה חמשים שנה ויותר, נראה בנגב הארץ רק בערים הגדולות, וגם שם איננה הולכת עד הקצה האחרון ולא נתקה כל חבל מקשר את היהדות הנוכחית עם היהדות העתיקה, כאשר עשו בברלין, המבורג ויתר העדות הגדולות אשר בצפון. בנגב גרמניה רוב היהודים הם עוד שומרי אמונים, מדקדקים במצות עם כל פרטיהן ונזהרים בכל מנהג ישראל, אשר כתורה שלמה הוא אצלם, כי מחוסר ידיעתם את התורה מדקדקים הם בכל מצוה ומנהג שהחזיקו בהם – יותר משלומי אמוני ישראל ברו“פ, היודעים להבדיל בין מנהג ודין. אחינו אלה נופלים הם במצב השכלתם הרבה מהיהודים אשר בצפון גרמניה; דבקותם בהיהדות היא ע”פ הרוב רק חסידות של ע"ה, ומטעם זה לא נמצא חפץ בחסידותם היתרה, יען כי היא כגולם בלי נשמה. רובם שומרים תורת ישראל כעין פטיש, מבלי חקור ומבלי דעת. הן אמנם לא נדרוש מהמון העם (ורוב היהודים בנגב גרמניה הם אנשים פשוטים, סוחרים במקנה, בעורות וכדומה), כי יבקשו באמונתם חשבונות רבים ויחזרו אחרי טעמי המצות. אולם כשם שאי אפשר לנשמה בלא גוף, כך אין חיים לגוף בלי נשמה. טוב לנו המון הולך לתומו, אם נמצאים בכל עדה ועדה גם חכמים ונבוני דבר, אשר הם כעיני העדה; אבל בנגב גרמניה נראה רק גולם בלי רוח חיים.

בצפון הארץ אין הדבר כן. פה נמצא עוד זיק של חיים ספרותיים, אם כי גם שם ידיעת התורה מעטה מאד. נראה, כי כבר עברו הימים, אשר בהם יצאה השכלה מגרמניה לכל ישראל. כעת נראה שם דור האֶפיגוניס, דור הנחשלים. חללה של הספרות החדשה מלאה מלחכי פינכא ומעלי גרה; בציר אין אתם כעת, כי אם עוללות, אשר הם מלקטים לקוטי בתר לקוטי מספרים אשר קדמו להם, באופן שלא תתרבה איכות הספרות, כי אם כמותה. עשות ספרים הרבה אין קץ היא מחלה שדבקה בכל יושבי גרמניה הצפונית ולא נקו ממנה כיהודים כיתר האזרחים. החכמים הזקנים מבית המדרש הישן ימותו אחד אחד, וחדשים לא יבואו תמורתם. הסופרים החדשים ע“פ הרוב קמחא טחינא יטחנו, לוקחים עשרה ספרים מן המוכן ורוקחים מהם הספר האחד עשר. זה שנים רבות שלא זכינו לספר חשוב בשפת אשכנז על עניני היהדות, שיכלול איזו חקירה עמוקה, רעיון חשוב, אשר בכחו להחיות רוח נדכאים. הרבנים הצעירים עוסקים בדרשות, אשר אין קץ ללהגן ולשיחות בטלות שלהן. בימים האחרונים זכתה ספרות־היהדות הגרמנית להעתקת המדרשים ללשון אשכנז ע”י החכם הנוצרי ווינשה. וכשם שנמצאו חכמים בימי בית שני, אשר הצטערו על תרגום התורה ליונית כעל יום שעשו בו את העגל, יען כי ראו מראש, כי עי“ז עתידה תורה שתשתכח מישראל; כן ראוי לרשום גם את ההעתקה של המדרשים במגלת תענית, יען כי מאז זכינו ל”רבנים" בגרמניה, אשר אף קרוא עברית לא ידעו, והם מכינים להם דרשותיהם מאשר הכין להם ווינשה. ומאחר שידעו רק ההעתקה בשפת גרמניה, לכן התחכמו הרבנים הצעירים להחליט, כי אין טעם במילי דרבנן בצורתן העברית, וטוב שלא להשמיע מלות עבריות בבית הכנסת. ולא רק בעדות קטנות נראה את הקלקול הזה, כי גם עדות גדולות הקימו להם בשנים האחרונות “רבנים”, אשר אין כחם אלא בפה ממלל מליצות רמות. והתנצלות ראשי הקהלות היא שגורה על פיהם: מאין נקח לנו כעת רבנים חכמים תופשי תורה?

שאלת הרבנים בגרמניה עלתה עד מרום קצה. יחידי סגולה, אשר לבם מר על ירידת היהדות ואשר רואים הם בעין פקוחה, כי עוד תוסיף ותרד מטה מטה משנה לשנה, מורים בדבר, כי צריכים אנו לרועים נאמנים, אנשים נלבבים בדעת התורה וחכמת ישראל, באהבת עמם ודתם, למען יפוחו רוח חיים בעצמות היבשות בית ישראל. אבל בראותם מהות המחלה, אינם שמים לב לדעת את מקורה. אם יתחקו על שרשיה, אז ימצאו, כי מקור הרעה הם “בתי מדרש לרבנים” שהקימו להם בארצות “הנאורות”, ומאז זכינו לבתים “מתוקנים” כאלה, שקעה שמשה של הרבנות האמתית וניטל מאור עינינו. צאו וראו, כי כל החכמים הגדולים, שקמו לישראל בראשית המאה הנוכחית עד קרוב לדורנו זה, לא מאיזה סימינריום שאבו את חכמתם וידיעתם והיו לתפארת עדתם ועמנו. אמנם יש אתנו עוד שרידי החכמים הזקנים, אשר יצאו מהסימינריום בברסלא בתקופתו הראשונה, זה ארבעים שנה; אבל ברור הדבר, שלא מהסימינריום שאבו תורתם, אלא שלא הספיק בית מדרש הרבנים בראשית התיסדותו להשכיח תורתם אשר הביאו בידם. כי בימים הראשונים, אחרי הפתח הבית הזה, עוד דקדקו בקבלת התלמידים, שלא לקבל אלה שלא שמשו כל צרכם. אבל אחרי כן, מעת לקחו מכל הבא בידם, נכנסו תלמידים ריקים מדעת התורה ולעומת שבאו כן הלכו להם ומאומה לא לקחו עמהם.

הדבר הזה ראוי לשים אליו לב, יען כי נכבד הוא מאד לבית ישראל בכל מקום שהוא. כעת נדע, שגם ברו“פ נוהים רבים מהמשכילים אחרי בתי מדרש לרבנים, אשר על ידיהם הם חפצים להקים סוכת היהדות הנופלת. מתירא אני שלא יכשלו בדבר שאיננו מהוגן, יען כי ממרחק יתראה כל נוצץ בתור זהב מזוקק. יוכל היות, שברוסיא יאמרו לבנות להם באמת בית מרום ונשא לתורה והשכלה, והלכו לאורו כל מבקשי דת ודעת. אבל לפי דעתי נמצא הקלקול בטבע הענין, ועל כן לא נוכל להמלט ממנו, עם כל השתדלותנו לשכלל הדבר עד כמה שהכח האנושי מגיע. אין תורה וחקירה אמתית מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה, אשר עמל הוא יומם ולילה בשקידה גדולה ובחבה נמרצה לבוא עד חקר דבר, יהיה באיזה מקצוע של החקירה שיהיה. אבל שקידה כזאת היא פרי אידיאליסמוס יוצא מן הכלל, ולא פרי תשוקת־הדעת המצויה. רק איש אשר שאר רוח לו ונבדל מרעיו בכחות נפשו הנפלאים­ – יקריב את חלבו ודמו על מזבח אהבת התורה והדעת, ישים לילות כימים ולא ייעף ולא ייגע בשקידתו ובחקירתו, אשר היא שעשועיו ובה כל חיי רוחו. זה היא אידיאליסמוס של יחידי סגולה, קרבן נדבה, שאדם מביא מעצמו, לפעמים בהלחמו עם אלפי מניעות. אנשים כאלה מבלים מבחר ימי נעוריהם בלמודים ועוסקים בחיי עולם, בזמן שצעירים אשר כגילם נהנים מחיי־עולם הזה ומפנים לבם לבטלה, להתענג על ניר נאה, אילן נאה ובריה נאה. למוד כזה אפשר רק ביחידות, אבל לא בבי”ס, אשר נוכל להעמידהו רק על כשרון מצוי ורוח כללי של רוב בני אדם. אי אפשר לנו לקבוע פרוגרמה מרובה, כי בית מדרש לרבנים מוכרח להיות ע“פ חוקים קבועים ונהוגים. השעות ללמודים מנויות, ואי אפשר לעבור על חוק, וגם הלמודים הם קבועים לפי כשרון רוב התלמידים ושקידתם. קרבן כזה, כאשר פרטתי אותו למעלה, אי אפשר לנו לעשות חובה, כי אם רשות. בשעות קבועות לומדים ומשימים רֶוח בין שעה לשעה, לבלי להוגיע התלמידים יותר מדאי. ירחים מזומנים קבועים לחלוף כח ולחלוץ עצמות של המורים והתלמידים, כי כן דורש הסדר. הלמודים הם לכל היותר במדה בינונית, כי אי אפשר לסדרם לפי כשרון תלמידים מצוינים, שהם המעט נגד רוב התלמידים ובטלים במעוטם. בקצרה: בית מדרש כזה, אך תלמידים בינונים ופשוטים הוא מוציא לפי טבעו, אבל אי אפשר לו להעמיד חכמים מופלאים ומצוינים. ותלמיד מופלא ומצוין, אם יכנס לבית מדרש הרבנים, ע”פ הרוב הוא נכשל בדרכו, כי רק ברזל כברזל יחד, והוא, בין תלמידים מתחילים שלא שמשו כל צרכם, שכלו יקהה וכשרונו יפגם. ע"פ הרוב הוא למשא על מוריו, אשר גם להם יחסר לרוב האידיאליסמוס, והם מביטים בעין צרה על התלמיד המצטין בכשרונו ומבקש תפקידו בלמודים יותר עמוקים. בשביל רוב התלמידים אין המורה מיגע עצמו יותר מכשעור, והנה בא זה ויעמיק או יגביה שאלה ומטה לצדי דרכים, שהמורה איננו מצוי ורגיל בהם.

והנה בזה יש מקום לבעל דין לחלוק ולטעון: מה נשתנה בית מדרש לרבנים משאר בתי מדרש לחקירה ומדע? הכי באמת רק היהדות מתקימת בחוסר סדרים? אבל באמת ידוע ומפורסם הוא לכל העוסק בשאלות אלו, כי הקלקלה שאנו פורטים בבתי מדרש לרבנים מצאו כבר נבוני דבר בכל הבתים המוקדשים לחנוך מדעי. בצרפת למשל רואים כבר קלקול במקצוע זה ונמנו וגמרו ליסד בתים חדשים ללמודים גבוהים ע“פ השטה הרגילה בגרמניה, ובגרמניה רבתה הצעקה מאד ע”ד האוניברסיטטים, אשר בימים האחרונים אינם ממלאים עוד את תעודתם ומטרתם. רוב הצעירים, אשר יצאו מהם מוסכמים לאיזו שירות מדינית, רק שטחיות הלמודים רכשו להם ולא יותר. השופט הצעיר הכניס במוחו כמה חוקים נהוגים, אבל לא ירד לעומקא דדינא ולא עמד על דעתו של המחוקק. לכן מתרבים בכל יום משפטים מעוקלים יוצאים מפי שופטים מוסכמים, אשר גרמו להמעיט בקרב העם כבוד החוקים ובית המשפט. כבר נמנו וגמרו, כי פעמים רבות, הנשפט לפני דיינים “מומחים” ומוסכמים הרי הוא כמשחק בקוביא, ואי אפשר לדעת מראש, אפילו לבקי בדינים, את מי יזכו ואת מי יחיבו. דברים שאפילו איש בלתי מלומד, בעל שכל בריא, עומד עליהם בנקל, יתקשו בהם דיינים “מומחים” וחורצים משפטים שעליהם ישתומם כל איש. ובמה תלוי הקלקול? ג“כ באופן הלמוד, אשר לא יספיק כעת. לפנים היה התלמיד ע”פ הרוב שואף בתשוקה אמתית ללמודיו והעמיק בהם בשקידה גדולה. עכשיו הוא שואף לבוא אל מטרתו בחיים ולא יותר. אנחנו הבאנו פה המשל מלמודי תורת המשפט; אולם הצעקה גדולה בכל פנות המדע, כי אופן הלמודים צריך כעת לתקון נמרץ. ונוסף על זה עלינו לזכור, כי הגימנזיום מקנה להתלמידים ראשית למודים, יסוד נכבד, אשר עליו יוכלו בתי המדרש לחכמות כלליות לבנות בנין שלם, אם יש להם החפץ והכשרון לבנות. לא כן בבתי מדרש לרבנים, כמו שנהוגים הם באירופה. איש צעיר, ריק מדעת התורה ואף קרוא עברית לא ידע כהוגן, יוצא מגימנזיום ותעודת בגרות בידו על למודי חול, אבל אין לו דעת היהדות, ומי שבא לביה“מ ותלמודו איננו בידו, לעומת שבא כן ילך. ולמה נעשה שקר בנפשנו ונכסה על האמת, לרעת היהדות ולהמעטת דמות התורה? צאו וראו בכל בתי מדרש לרבנים בארצות אירופה, אם תמצאו יוצא מן הכלל! אין חפצי ח”ו להוריד כבוד המורים אשר בהם; לפעמים הם חכמים מופלגים מדור הישן, והיהדות בהם תתפאר. אבל כמעט כל התלמידים אין בהם לחלוחית של תורה. קונים הם להם התמונה החצונית של “רב”, דרשות ופטפוטי מלים, מעט כשרון של משחק בתיאטרון, מעט גסות הרוח וחנופה, מעט שחצנות וכשרון לסמא עיני אחרים, אבל תורה אמתית אין כאן וחקירה מדעית אין כאן. אנו רואים צמח בלי יעשה קמח, עץ ששרשיו באדמת חול. מבתים כאלה עוד לא יצאו חכמים נלהבים באהבת היהדות, יודעים את התורה וחכמת ישראל במקורה ושרשיה, כי אם מטיפים ודרשנים, אשר כעת גם המון העם לא ירוו דעת. מלבד שגם תכנם המוסרי איננו מספיק להיות מופת לעדתם. דברי חכמים: “אם הרב אינו דומה למלאך ה' צבאות אל תבקשו תורה מפיו” – אינם נשמעים כעת.

קלקול גדול נראה בבתי מדרש הרבנים אשר באירופה גם בנוגע למנוי המורים. כאשר נוסדו הבתים האלה, שקדו מיסדיהם למנות חכמים גדולים ומופלגים. אולם ברבות הימים סרו מן הדרך הזאת, יען כי מנוי המורים נתונה בידי אנשים אחרים, העומדים בראש הבית, והם על פי הרוב סוחרים או רופאים או אדבוקטים וכדומה, אשר בעצמם לא ידעו בענינים כאלה בין ימינם לשמאלם ותלוים הם בדעת אחרים. והיה כי באה העת לבחור במורה, נראה גם אמצעים מגונים, אשר על ידיהם יגיעו למשרה כזאת גם אנשים בלתי מוכשרים ובלתי מהוגנים. כי כשאדם מישראל יש לו “דעה” בעניני הצבור, הוא מבקש חשבונות רבים, אשר לא ישים אליהם לב בעסקיו הפרטיים. בנוהג שבעולם, אם יבקש לו סוחר איש מוכשר לנהל עסקיו, לא ישים עין לחמלה על פלוני שטפלי תלוים בו, או כי הוא ממשפחה הגונה, או כי פלוני החכם המליץ עליו, או כי איש עצתו הוא בענינים אחרים, רק בודק בזהירות גדולה בכשרוניו ורואה, היצלח למלאכתו או לא. אבל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור, מיד יבחר לו דרך אחרת. פלוני ידע להצמיד חונף ולהשתחוות לפני כל איש גאה; פלוני נושא חן בעיני רואיו ע“י שיחותיו הנעימות; פלוני הוא בעל משפחה מרובה וצריך לפרנסה, או כי הוא רווק, ולפלוני ממכירי הפרנס יש בת שהגיעה לפרקה. ע”פ התנאים האלה אחינו בני ישראל מבקשים להם רבנים, חזנים, שמשים, חיות הקדש, וגם מורים בבתי ספר הגבוהים. אפשר הדבר, כי ברו"פ ייסוד בית נכון וישתדלו לשמרו מכל אלה המומים שהזכרתי פה. אם יצליחו בזה, בלי ספק נאמר לפעלא טבא יישר. אבל מודה אני, כי עד שאראה בית כזה עומד על תלו, על טהרת הקדש, לא אאמין באפשרותו, יען כי החסרונות שמניתי למעלה מונחים בטבע הענין.

משא דבר ה' בבתי כנסיות, אשר אליו נשאו נפשם כל משכילינו לפני חמשים שנה, עומד כעת על מדרגה פחותה. וגם אלה, אשר עוד לא חזרו בתשובה לראות משוגת “התקונים”, מודים ואומרים, כי הדרשה בתמונתה הנוכחית היא רק להג הרבה יגיעת בשר. ואמנם בין אחינו נוצרי דת, אשר היהדות עוד מושלת בם בכל תקפה, אין הדבר עקרי כל כך, והתפלה איננה חסרה כלום, אם לפעמים הדרשה חסרת טעם. אבל בקהלות “המתוקנות” העמידו את עיקר עבודת ה' רק על הדרשה, והיא בעצמה דומה למאכל תפל מבלי מלח. כי אמנם כל מנגינות העוגב ושירי תפלה “לפי רוח העת החדשה”, אשר בראשית בריאתם משכו את הדור הצעיר לבית התפלה, אבדו כעת את השפעתם. בתי התפלה ריקים מאדם בשבת ומועד, והדרשן דורש לפני הספסלים הנעזבים מאין יושב.

לעמת זאת, גדולים מאד מעשי הצדקה והחמלה בקרב קהלות היהודים בגרמניה. ידוע כי על פי הרוב יש שרוצה ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה. אחינו בגרמניה, כבכל ארצות מערב אירופה בכלל, רוצים ויש להם, ולכן הם מפזרים סכומים גדולים לעניני הצדקה ובונים בתים לחומלה על כל איש קשה יום, לרפא חולים, לחוס על דל, לאסוף זקן ויתום ולכל צרה שלא תבא. אבל גם באליה זו יש קוץ מכאיב מאד, כאשר אבאר פה. כבר אמר ר' משה בן מנחם בזמנו, כי מיום שנוסדו חברות למעשה הצדקה נתמעטה בישראל הצדקה האמתית, שבה הצטין עמנו תמיד. הנה בימים מקדם לא היו לבני ישראל מוסדי הצדקה כמו בימינו אלה. למשל, לא היו להם בתי מחסה לזקנים או ליתומים וכדומה. מוסדי הצדקה היו בכלל רק בתי חולים ובתי מדרש ללמוד התורה. אבל טעות היא להאמין, כי אבותינו לא חסו על דל, על זקן חדל כח ועל יתום נעזב מאבותיו. אדרבה, רגש החמלה היה אז בלי ספק במדרגה יותר גבוהה, אם כי נעשה הדבר באופן אחר. איש כי מת והניח בנים ובנות בקטנותם ואין מי שיאסף אותם הביתה, כבר דאגו פרטים או כלל הצבור להיות עליהם למחסה, וכן הדבר בזקנים עניים ולכל הנצרך לצדקה. הצדקה היתה נעשית, לפי דברי הרמבמ"ן, מיד ליד, העושה היה יודע למי נותן, והמקבל היה יודע ומכיר את מטיבו. והיה המנדב מתחמם בשעת נתינתו, בראותו עוני וחוסר כל, ולכן לפעמים היה מגביר כח ונותן יותר מכפי יכלתו, בעת נכמרו רחמיו. ולכן היה הצורך להזהיר אצלנו על פזור לצדקה יותר מדאי. וגם המקבל, בראותו רגש החמלה במטיבו, היה מתענג לראות בנדיבות לב האדם, ונתן שבח והודאה להיוצר שככה הטביע בטבע האנושי. לא כן כעת. הנותן שולח נדבתו לחברה פלונית ובזה יצא ידי חובתו. נדבתו יתן בחשבון, ועל פי הרוב באונס, כמי שכפאו שד. כי העני המקבל, המעורר רחמיו, איננו לפניו. המקבל בא לפני “פקידי” החברה, על פי הרוב אנשים קשים ואכזרים, אשר לבם כאבן וזורקים מרה בעניים ומזלזלים בכבודם ומדברים אתם קשות. נמצא, כי הצדקה אמנם נעשתה, אך לא לפי המדה הישראלית.

אבל גם אם נעלים עינינו מרוחניות הדבר ונשפוט רק על פי התועלת הגשמית היוצאת מסדיר הצדקה, של בני דורנו, הנה נמצא סכנה גדולה כרוכה בעקבם. ידוע ומפורסם הוא, כי שער הכסף, כלומר, הפירות שהוא מביא ע“י הלואה ברבית, ירד מאד בימים האחרונים, ועוד ירד מיום ליום. ונודע גם כן, כי כסף הקדש מניחים רק באוצר בטוח, כלומר, קונים בממון של צדקה שטרות בטוחים מאד, אף כי מעטות פירותיהם. הדיסקונט הנוכחי לשטרות כאלה הוא שלשה למאה, ואולי עוד פחות מזה, ובלי ספק עוד ירד במשך העת, את תהיינה השנים כתקונן, בלי מהומות ותרועת מלחמה (בצרפת שטרי הממשלה מביאים פחות משלשה למאה, ובאנגליה לערך שנים ומחצה). והנה אדם מישראל, שהניח לפני חמשים שנה סכום מאה אלפים ר”ט (שלש מאות אלפים מרק במטבע של המדינה כעת), יסד מעשה הצדקה על סכום חמש עשרה אלפים מרק לשנה, היינו חמשה למאה (הדיסקונט שהיה נהוג אז לשטרות המלכות). ברבות הימים עשו בזה מעוט אחר מעוט, עד כי הגיעו הפירות לשלשה למאה, כלומר, לתשעה אלפים מרק לשנה מן שלש מאות אלפים. לעומת התמעטות ההכנסה נתרבתה ההוצאה. מי שיסד בית מחסה לזקנים לפני חמשים שנה חשב, כי הוצאות האדמינסטירציה תהיינה מעטות, והנה נתרבו כעת, באשר צרכי החיים מרובים יותר. ע“פ החשבון הזה יצא בעוד עשרים שנה שכר ההקדשים בהפסד הוצאתם, כי ההנהגה תבלע את כל ההכנסה, ולעניי ארץ לא ישאר כלום, או אך דבר מועט. ידעתי גם ידעתי, כי לא אלמן ישראל, ובשעת הצורך, אם לא תספיק הכנסת ההקדשים לצרכים הכרחיים, אזי יקומו נדיבי לב על נדיבות וינדבו סכומים חדשים. אבל עצם הדבר לא ישונה. סוף סוף נתבערה הקרן הקימת הקודמת. אם יאמר עשיר בעל רוח נדיבה לחלק סך גדול בין כמה בע”ב, אז תהיה צדקתו דבר ממשי, ואלה שנושעו על ידו גם הם ירבו לעשות חסד. ובאופן זה לא תהיה הצדקה נעדרת, ואיננו נצרכים להנהגה ולפקידים, וגם לא יהיו העשירים נכשלים בחברות שאינן מהוגנות, כידוע. אבל לדאבון לבנו, צדקה בסתר ובחשאי עברה ובטלה מעולם היהדות.

נפן עתה ונראה סדר הנהגת הקהלות בגרמניה, ביחוד מצב הרבנים, החזנים, השוחטים ויתר המשרתים בקדש. במקצוע זה עלינו להבדיל בין העדות הגדולות ובין העדות הקטנות, השונות בזה תכלית השנוי. עדה גדולה בגרמניה על תלה בנויה, הכנסותיה ממס היחידים הן קבועות ונגבות בהורמנא דמלכותא ובכל תוקף ועוז. לכן משרתי העדה לכל הפחות מוצאים לחמם בלי צער, לפי צרכיהם. אמנם גם הם שומעים בקול מושל ומצוה, הוא “ראש העדה”, אשר על פי הרוב הוא מתנהג בשררה ובשלטנות כמו מלך אחת המדינות באזיה, אבל מכיון שהרכינו ראשם לפני “גבוה מעל גבוה”, הוא “ראש העדה” הנזכר (כל היהודים בגרמניה יש להם חלק בליברלות בנוגע לחיים המדיניים, ובשלטון העדה הם דיספוטים ממש), שוב אין אימת “הקהלה” עליהם ואינם נזקקים עוד לשום איש בעולם. לא כן הדבר בקהלות הקטנות. מצב משרתי הקהלה, מן הרב היושב לכסא הרבנות ועד השמש שומר הדלת, מורה מאד. בכל יום ישמע קול צוחה במחנה היהודים, מריבות וקטטות, “בני קרח” שבכל עיר ועיר מרבים מחלוקת, מצירים לרבניהם, חזניהם, שוחטיהם ושמשיהם ורָבים בהם על לא דבר, יורדים עמם לחייהם, מקפחים את פרנסתם, מזלזלים בכבודם, ובסוף כלה יגרשום. בעיר קטנה הדבר נוהג, כי כד רגיז עשיר פלוני על הרב, על שלא הקדימה הרבנית לשאול בשלום “הגבירה”, לעת מצא יעשה בו נקם, וכשהגיע זמנה של בתו להנשא, הוא קורא לו רב מעיר אחרת לסדר קדושין, וקם עי“ז ריב בעיר, והעדה תחלק לכתות ומפלגות, ונלחם איש באחיו ואיש באביו, ותקום מהומה בעדה, ובבית הכנסת יקראו למהלומות, ולבסוף יעלו לגרדום את מחרחרי הריב, ומשרתי העדה יבקשו להם מנוח במקום אחר, והסערה תקום לדממה לזמן קצר. כל זה היא בעדה קטנה שעוד מצטרפת למנין, אבל יש עדות קטנות ביותר, ושם יקחו להם “פקיד דתי” (קולטוסביאמטר) אחד, הוא ישא את כל עונותיהם, הוא הרב והמורה והשוחט והחזן. משכרתו קטנה מאד, ועליו להסתפק בקב חרובין משבת לשבת או לצום הפסקות שבעה ימים בשבוע או לגוע ברעב, הכל כאות נפשו אשר יבחר. ה”קולטוסביאמטר" הזה, חטאת הקהל, עליו לסבול ביחד כל מה שסובלים בעדה יותר גדולה הרב, החזן המורה והשוחט, איש איש בפני עצמו.

בעוד שבניהם ובנותיהם של כהני הדת הפרוטסטנטית יתרגלו מנוער באהבה וחבה לדתם, אצלנו הדבר להפך. הבנים אשר יולדו למשרתי הקהלות בגרמניה הם על פי הרוב שונאי היהדות ומתרחקים ממנה כמטחוי קשת. כי בימי ילדותם ראו בעני אבותם הנורא, ויקוצו מפני בני ישראל בבואם בימים. רבים מהם ימירו דתם ויצאו מן הכלל, וגם אלה אשר למראית עין ישארו יהודים לבם רחוק מהיהדות.

קבוץ מדיני יש לעדות ישראל אשר בגרמניה, הוא הנקרא בשם “ועד הקהלות”, אשר ראשיתו היתה בליפציג ומטעמים ידועים ראה לנחוץ לו להעתיק מושבו לברלין. שנוי מקום גרם לו גם שנוי מזל, אבל לא לטובה. משלשת אלפים קהלות גדולות וקטנות אשר בגרמניה רק לערך חמש מאות נספחות לועד הקהלות. כי בכלל אין כבוד עדת ברלין כבוד גדול בעיני אחינו יושבי הערים הפרזות. בגרמניה הדרומית נחשבו יהודי ברלין ל“אפקורסים” מחללי קדש ומבקשים לעקור את הכל, ובערי גרמניה הצפונית אינם חפצים לשמוע בקול נגיד ומצוה ולהכנע תחת עול ועד. אמנם הכריז הועד, כי איננו מתערב בעניני דת ומנהגים, וכל עדה ועדה באמונתה תחיה (ואולם ראשי הועד ומנהיגיו ע"פ הרוב על עדת הרפורמה אשר בברלין יחשבו), אבל אין הכל מאמינים בכרוזיו. ואולם טוב ויפה היה הועד עושה, לו לא התערב כל עיקר בעניני־העדות הפנימיים – אחרי כי סוף סוף קו של חשד מתוח עליו במקצוע זה, ואין איש מאמין בצדקתו ותום דרכו בעניני אמונה – והיה משתדל להשגיח על עניני־היהדות הכלליים בגרמניה, לעמוד בפרץ לעת מצא, לתבוע עלבון היהדות, להרבות כבוד ספרותה וכדומה. אבל לזה דרוש אומץ לב ורוח גבורה, אשר יחסר לו. לכן הוא מבזבז כחותיו בענינים קלי הערך ומבלה עבודתו בקטנות דמוחין, והשפעתו תתמעט משנה לשנה. הם אומרים, כי חפצם רק לתמוך בידי קהלות קטנות שאין ידן משגת להחזיק להן מורה הדת, ולכן הם קצבים לעדה כזו רק תמיכה קטנה, כדי שתקרא לה “קולטוס־ביאמטר” אחד. אבל גם דבר זה הם עושים רק לחצאין ובלי שום דרך קבועה, לכן לא יעלה בידם כלום.

עד הנה דברנו מהליכות הקהלות וממנהגיהן. נראה כעת מה המצב המוסרי של אחינו בגרמניה.

בערים הקטנות ע“פ הרוב לא נשתנו עוד היהודים לרעה במצבם המוסרי, ריחם לא נמר וטעמם לא פג. ברב או במעט יש בהם עוד המדות שהצטינו בהן בני ישראל מימים קדומים. הם מרבים בעסק וממעטים בהוצאות הבית, ועי”ז הם עולים מעט מעט במצבם האיקונומי. בערים הקטנות מצוינים היהודים לטוב גם במצב השכלתם, שבזה עולים הם על רוב אזרחי העיר מבני עם הארץ. בעיר קטנה יחָשבו על דגל ההשכלה “פני” העיר: פקידי הממשלה, שרי בית המשפט, פקידי בית הדואר, גובי המס, מורי בתי הספר, ראש שלטן העיר וכדומה, ועליהם נספחו גם הסוחרים “המשכילים”, אשר ברובם יהודים הם. והיה כאשר יבא לאחת ערי השדה הכל משחקים בתיאטרון, אז היהודים מרבים לבא ומהנים להבריות האלה. התיאטרון בעיר קטנה ימלא עוד באמת את תפקידו; איננו נזקק, כמו בערים הגדולות, להעיר האביונה בקרב הצעירים ולהרגיל את באי שעריו בגבול פה, כי אם מטרתו לשפוך על בני העיר, הצמאים לרגש פיוטי, רוח פואיזיה, ולהציג לפני עיניהם מחזה אידיאלי. בני ישראל בערים הקטנות משתתפים במצוה זו במדה מרובה מאד, ואלמלא הם אי אפשר לתיאטרון שיתקיים בעיר קטנה. גם חנוך בניהם ובנותיהם הוא על פי הרוב כראוי, ולתכלית זאת הם מוציאים לפעמים יותר מכפי כחם. בכלל הם “שאור שבעיסה” ועל ידיהם תזכה עיר קטנה למעט קולטורה. גם הדת עודנה שם בתקפה, ואם כי, כמובן, לא יחסרו גם שם מחללי שבת, אוכלי מאכלות אסורות וכדומה, עם כל זה השפעת הדת גדולה, ובחיי המשפחה נראה פעולתה, בפרט בימי שבת ומועד. האב אמנם יוצא ע“פ הרוב למרכלתו, אבל האשה והבנות תשבותנה ממלאכתן, קוראות לפעמים במ”ע לישראל, מבקרות את דעותיהן ונוהגות קדושה בימים האלה. הבנים, ולפעמים גם הבנות, לומדים מעט גם למודי הדת, אם כי איפת רזון זעומה ללמודים האלה.

לא כן בערים הגדולות. שם כבר בלע התנין הגדול הנקרא “השכלת עת החיה” את כל הפרטיקולריסמוס העברי. בברלין, אשר בה נמצאים יותר מעשרים אלף בתי אבות, נמצא כשתי מאות, אשר יודעים עוד מה מיהדותם, או שאדוקים הם בדת בכל לבם. עוד כשני אלפים בתי אבות נמשכים והולכים לתומם, רחילא בתר רחילא, כשיש איזו “תנועה” או “רגש” בעיר, סערה בצלוחית של מים: בחירת פרנסי הקהלה, אספות, רקודים לשם מצוה וכדומה, והשאר – אין דורש ואין מבקש. את המס הקצוב משלמים הם, מפני “שכך נהגו” ויען כי הממשלה כופה אותם על זה. כי מי שאין בחפצו לשלם ועם זה איננו עוזב את הדת הישראלית להכנס לדת אחרת – עליו לגשת עד בית המשפט ולהבטיח שם על ישרתו, כי עוזב הוא את קהלתו, מפני שנפרד הוא ממנה בעניני דעות ואמונה, ולא משום דררא דממונא. ואחרי כל אלה עליו לשלם עוד במשך שלש שנים, ואז יצא לחירות ממרות קהלתו. דבר כזה הוא קשה מאד על רוב היהודים בגרמניה (החוק הזה, כי יוכל איש לעזוב את קהלתו, נוהג רק בפרוסיה ויצא לאור בהשתדלות החכם המנוח לסקר, אבל בשאר המדינות בגרמניה אין הדבר נוהג כן) ואיננו לפי כבודם. ויען כי על פי הרוב הם בעלי יכולת ופרנסתם מצויה (מבע"ב קטנים לא תגבה העדה, ולכל הפחות לא תהיה להם כנושה, אם לא ישלמו בזמן המוגבל), ואפילו אלה שלבם רחוק מדת אבותם יודעים, כי משתתפים הם בכספם לצורך בתי חסד וצדקה, לכן משלמים הם ברובם בעין יפה. רק לפעמים ירגזו ויקפידו, כי ע"י שובר מס העדה הישראלית יוָדע לשפחתם, כי יהודים הם, ואז הם קופצים ונשבעים בחרונם, כי “מחר” ילכו אל השופט ויודיעו לו חפצם, לצאת מרשות הקהלה. אבל ביום “מחר” כבר שככה רוחם וישלמו כמקודם. ובשערה כזו תלויה היהדות ברוב בתי האבות!

ברוב בתי ישראל בערים הגדולות אין מי שם לב אל היהדות בכל ימות השנה, חוץ מימים נוראים. אז ילכו רובם (אבל יש מעוטא דלא!) אל בית ה‘, “המתוקן” לפי “רוח העת החיה”, ושומעים אל הרנה ואל התפלה ואל דרשת הרב. רבים מהם יצומו ג"כ ביום הקדוש, ויש מהדרין מן המהדרין שמדקדקים ביום זה במצות ואוכלים בערב דוקא מאכל כשר. ואולם זה רק לחומרא בעלמא, אשר רוב ישראל בערים הגדולות בגרמניה הצפונית אינם נזהרים בה. בהרבה מקומות ידרכו סף בית ה’ גם ביום הזכרת נשמות, ואז דוחקא דצבורא גדול מאד. בחייהם המוסריים דומים רוב היהודים בערים הגדולות למקולקלים שבעם הארץ. העשיר היהודי מבני “הדור החדש” איננו יודע קצב וגבול בפזרנות ובגאוה ובמעשי מצרים. בניו הם סרי סוררים, באביב נעורם יוצאים לתרבות רעה ומקדימים לאכול מפרי עץ “הדעת”. נודעים הם ל“מוקירי השער” של בנות התיאטרון, כי קופצים הם בראש, וכל חפצים לא ישוו להם בדבר כזה. ממון ישראל ע“פ הרוב הולך לאבדון, ומשל משלו חכמים בעשירי ישראל, כי דור רביעי לא יבא להם בקהל העשירים. בנוהג שבעולם, היהודי מתעשר ע”י חריצות נפלאה מאד, בנו איננו מוסיף ואיננו גורע, נכדו מפזר הכל, ודור רביעי מחזר על הפתחים. גם נשי ישראל ובנותיהם בערים הגדולות ברובן פזרניות הן, והבטלה מביאה אותן לידי שעמום. מתקשטות הן יותר מדאי, סרק ופרכוס, אבל חסרות טעם וחן; כל רואיהן יכיר אותן גם מבעד לצמתן המכסה את חוטמן הארוך, כי בנות ישראל הן ועשרן לא בא להן בירושה. בלכתן לבתי התיאטרון, נוהגות לבחור מקומן בראש, להרבות שיחה ולחרוץ משפטן בקול רם, להביט בגאוה ובוז על כל “הקטן” מהן בעושר וכבוד, להחניף לכל איש ואיש “מהם”, כלומר, מעם הארץ, ולדבר סרה בעם ישראל (כי גם זה כלל מוסכם הוא בברלין וביתר הערים הגדולות, כי רב מספר האנטיסימיטים הנמולים משאינם נמולים). אמנם כל אלה הן עברות קטנות, שאדם מישראל “בן המאה הי”ט" דש כעת בעקביו: שחצנות, גסות הרוח, פזרנות, אהבת המותרות, ועוד דברים קלי ערך כאלה. אולם השחתת המדות בין בני ישראל, שהזכרתי למעלה, היא מרבה להכיל ואוכלת את ישראל בכל פה. ולדאבון לבנו, כבוד הרבנים ירד מאד בגרמניה, כי לולא זה הלא להם המשפט והחוב להרים קולם נגד אלה המגדלים את בניהם ללא מוסר ולתרבות רעה ומלמדים אותם לסטות. כי כשהם גדלים ואינם מוצאים את למודם, הם עושים כל מיני פסלנות, אשר תצלינה אזני השומע. הם הם המקרים המעציבים אשר נתנו לחרם יעקב וישראל לגדופים. כה"ע לישראל שמים יד לפה, כי מוכרחים לכתוב בלשון שמלאכים רעים נזקקים לה, ואם לפעמים יכשל כח הסבל וסופר אחד יגיד את לבו, אם כי יגלה טפח ויכסה טפחיים, מתנפלים עליו “אוהבי” בית ישראל בחמה שפוכה לאמר: “מה אתה עושה? רשעות אתה מביא לעולם?”

השחתת המדות מראה פעולתה הנוראה גם על כח הגזע, ומזה נשקפה רעה רבה לכלל היהדות בגרמניה. כי זו רעה חולה שאנו רואים בגרמניה, כי מרבים היהודים יושבי הערים הקטנות לעזוב רבצם ולנוע אל הערים הגדולות, ובפרט לעיר הבירה ברלין. העדות הקטנות הולכות ומתדלדלות ונעזבות הן מאיש, באופן שלפעמים יחדל כל זכר להן. לעומת זה מתרבים היהודים מאד בערים הגדולות, במקום שתנאי החיים מתנגדים למוסר ודת. שם חיי המשפחה מדולדלים המה במאד. בנים יולדו להם רק במספר מעט. נשי ישראל בערים הגדולות מפחדות מפני הלידה כמפני הדוב, כי עי"ז ימתעט יפין, ולכן בקיאות הן בכל מיני אמצעים להמעיט פריה ורביה. מספר היהודים בגרמניה הולך ומתמעט, ולא המרת הדת היא סבת המחזה המעציב הזה, כי במה נחשבים הם איזו מאות בתי אבות אלו, העוזבים דתם מדי שנה בשנה? – כי אם מעוט פריה ורביה הנהוג אצלם בערים הגדולות, אשר בהן רוב מנין של ישראל. גם מחלות הנפש רבות מאד בין היהודים, ולא רק מחלת העצבים, המצויה בין בנות ישראל העשירות, מרוב טובה ומרוב בטלה, כי אם מחלות נאמנות. בכלל רואים אנו בין אחינו בגרמניה סימני הירידה הרוחנית והגופנית באופן נורא. אמנם עד הנה עוד מרבים לבוא מערי השדה ומהן ימלא חורבנן של הערים הגדולות. אבל עד מתי יספיק זה?

לעומת הצללים שהראתי, אין אנו רשאים להעלים עין מן האור כי טוב, שנמצא גם הוא בין אחינו בגרמניה. ומה גם כי אלה החסרונות, שמנינו כאן, לא רק ביהודי גרמניה נמצאים, כי אם בכל אחינו במרכזי אירופה ואמירקה הגדולים, כאשר כבר הטיב החכם רנן לראות: כי אחינו במרכזים הגדולים הם טופס בפני עצמו.

בגרמניה ובכל ארצות המערב היהודים הם נדיבי לב וחסים על כבוד היהדות שלא יחולל בעמים, אם כי אינם יודעים תמיד את הדרך הישרה. העשיר הגאותן והפזרן, הגורם ל“רשעות” ע“י מעשיו אלה ואיננו חס על כבוד קונו, הוא עצמו, כשישמע פלוני הבנקיר היהודי עתיד לפשוט את הרגל ושם ישראל יתחלל, הוא ממהר להחזיק בידו ולנדב סכום הגון מאד, למען לא יודע הדבר בחוץ. ואל תתמה כי בשנים האחרונות היו שמטות כספים בין יהודי גרמניה, אשר קולן נשמע עד למרחוק ולא הועילה עזרת אחרים; כי הרבה דברים בגו. לפעמים היו הסכומים גדולים כל כך, עד כי אי אפשר היה לקבץ אוצר גדול כזה בזמן קצר (אנטון וולף נשאר חייב לערך עשרת מיליון מרק), או כי שלח האיש יד בפקדון אחרים (ע"פ החוק אסור לעזור לאיש כזה למחות פשעו, וכל העושה כן סופו יורד לבית האסורים, אם יודע הדבר), או כי בושו האנשים להודיע צערם ברבים (כמו שקרה להאחים זומרפלד, שאבדו עצמם לדעת, אחרי כי השמיטו מיליונים רבים) וכדומה. בכלל, אחינו העשירים בגרמניה נותנים וחוזרים ונותנים על כל צרה שלא תבא. הם משתתפים ג”כ בעניני הצדקה הכלליים, והעומדים בראש ענינים כאלה ערום יערימו ובוחרים תמיד ביהודי נכבד ועשיר, ואז יקפצו היהודים והענק יעניקו לפעמים יותר מדי. ואם כי מעטים הם בערך ליושבי הארץ מבני הדת האחרת, צדקתם רבה על צדקת שכניהם. ואולם היהודים אינם נהנים מצדקות האלה, לא משנאת עם הארץ אלינו (כי אמנם שקר הדבר, כי משא פנים יש בזה וכי בכונה מרחיקים את היהודים מליהנות מפרי הצדקה), כי אם יען אשר מספר היהודים העניים מעט מאד בגרמניה, וגם רבים מוסדות הצדקה לעדת ישראל, לבלי יצטרכו לעם אחר. בית החולים לישראל הוא היותר משובח מכל בתי החולים, ואהבת המין האנושי חופפת עליו, ומי יהודי יעבר ללכת לנוע אל בתי החולים לעם הארץ? וכן בתי מחסה לזקנים, בתי אוסף ליתומים, בתי מחסה לחולים שאין להם רפואה וכדומה. – בשנים האחרונות התחילה בגרמניה “תנועה” קטנה לחבת א“י. ואם כי, כנהוג עברה הרקלמה את גבול האמת, עם כל זה קורטוב של אמת יש בדבר. בגרמניה הדרומית נמצא עוד זיק של חבת ציון ע”פ הרגש הדתי מימים קדומים. נשי ישראל בערים הקטנות ובישובים הקטנים צדקניות הן ומרימות חלת עיסתן בכל ע“ש ומחליפין אותה בדמים ושולחין המעות לארץ הקדושה, ליושבים לפני ה'. ואף כי ענין שלוח המעות לא”י צריך תקון גדול, עם כ“ז עלינו לכבד את הרגש הדתי הנמצא בזה. יותר מזה נראה בעיר פרנקפורט העתיקה, אשר שם עמד עוד טעם היהדות בה וריחה לא נמר. מפרנקפורט תצא השתדלות גדולה לענין הישוב וגם כסף רב מוציאים משם. בשנים האחרונות התחילה גם בגרמניה הצפונית תנועת ישוב א”י, אבל ראשיתה מצער מאד. בשנה האחרונה אספה החברה ההיא בברלין ובכל ערי גרמניה רק לערך שמונת אלפים מרק.

המצב האיקונומי של אחינו בגרמניה הוא טוב בכלל, למרות השתדלות צוררינו בשנים האחרונות להצר צעדיהם. מה שהתחילו לדקדק מטעם הממשלה לבלי למנות יהודי למשפט וכדומה – הוא רק “הלכתא למשיחא”, אשר לא תגע לרעה במצב האיקונומי של ישראל. כי משרת שופט וכיוצא בה היא רק לבני עשירים, יען כי שכרה קטן מאד. וגם אמנם לא לוקחה המשרה הזאת לגמרי מידי היהודים, רק מדקדקים שלא יעלה מספר השופטים מהם על ערך מספר היהודים במדינה למספר יתר האזרחים. וכן מה שמחמיר עתה שר ההשכלה בפרוסיה בנדון מנוי מורים עברים בבתי הספר – גם זה הוא רק הלכתא למשיחא. כי מורה בביה“ס בפרוסיה גורלו כגורל מלמד ברו”פ, וגם עליו לצום הפסקות ולהסתפק בקב חרובין משבת לשבת, וחזון יקר הוא לראות יהודים מבקשים להם לחם הקלוקל הזה. יותר הרעו למורות העבריות, אשר מספרן מרובה. אבל גם פה אחינו אשמים יותר בדבר, כי מה לנו המספר הקטן של מורות עבריות המשמשות בבתי הספר? יותר טוב היה לוּ חפצו עשירינו הגאיונים לבחור במורָה בת אמונתם, בעת שצריכים הם לכזאת בביתם.

רוב עסק היהודים הוא במסחר. המלומדים הם אדבוקטים ורופאים וסופרי כה“ע. אולם גם בזה יש טעות גדולה שהחזיקו בה רבים. לא אמת היא, כי כל כה”ע בידי יהודים הם. בערי המחוז ע“פ הרוב אין סופר יהודי בכה”ע, ובערים אחדות מספרם קטן מאד ואיננו מצטרף לחשבון. נשארו רק עיר ברלין, פרנקפורט ואולי גם ברסלא. אבל גם בערים האלה מספר סופרי היהודים הוא מעט בערך. רוב כה“ע בברלין (ואפילו אלה שבעליהם הם היהודים) מדקדקים לבלי לאסוף סופר עברי אל ביתם, ויש שעשו זאת להם ל”פרינציפ“, ורק מעטים מאד מגדולי כה”ע שאינם עושים פדות בין יהודי לנוצרי. כמעט כל כה“ע החדשיים והשבועיים אין ליהודי דרסת הרגל בהם. מלבד זאת, הנה אין ברלין משפעת בעסק הספרות על כל מדינות גרמניה. כי לא כיתר ערי הבירה עיר ברלין במקצוע זה. בגרמניה יש מרכזים עתיקים לספרות, אשר לא יכנעו מפני ברלין. מרכז הספרות המדעית היא ליפציג, והספרות ממין היפה מושבה בעיר שטוטגרט, וגם בנוגע לכה”ע היומיים חשובות ערי קילן ופרנקפורט אולי יותר מברלין.

חכמי ישראל הכותבים ספרים טובים או ספורים מלאים הדרת הפיוט (כמו למשל אוירבך בזמנו) מעטים כעת ואין להם השפעה על הצבור. כל הסופרים המצוינים בדורנו הם מבני הנכר. עוד אתנו חכמים מובהקים מבני הדור העבר, כמו שטֵינטל, גולדשמיט ודוגמתם; אבל הדור החי לא יקים לנו אחרים תחתיהם. צעירי הדור אינם אוהבים להעמיק חקר ולהמית עצמם באהלה של תורה. כותבים הם חזיונות העולים על במת התיאטרון ורובם להג הרבה. ובכלל נראה בכל מה שהם כותבים ומוציאים לאור רוח החפזון והבהלה והחפץ למצא חן בעיני ההמון הרב.

גם מה שאומרים, כי התיאטרון בגרמניה הוא בידי היהודים, איננו אמת. בברלין יש איזה תיאטראות העומדים במדרגה פחותה מאד בנוגע לפיוט־הדרמה האמתי, והם נמצאים בידי יהודים, לבשתנו ולקלקלת הטעם היפה, אבל התיאטראות הטובים בערי המחוז, העולים בטוב טעמם ובתועלתם על התיאטראות בברלין, אינם בידי יהודים. גם התיאטרון של המלכות בברלין, אשר הוא לבד נשא לפלטה מזרם הדרמה הצרפתית עם כל נבלותה, שהם קוראים לה “ריאליסמוס” – גם הוא מתנהל ע"פ אינו יהודי. משחקים ומשחקות, משוררים ומשוררות יש לנו מבני ישראל, וגם אלה רק מעוטם מצוינים לטוב. בכלל מוכרחים אנו להודות פה, בשפה שצוררינו אינם נזקקים לה, כי השפעת אחינו על עם הארץ בספרות, בתיאטרון ובכל החיים הרוחניים, אף כי לא רבה היא כדברי שונאינו, אך באיכותה אינה טובה ביותר.

מובן מאליו, כי רק על הכלל דברתי, אבל בפרטים אתה מוצא בגרמניה חכמים יהודים עוסקים בחכמה לשמה, פובליציסטים נוהגים קדושה במלאכת שמים זו, יהודים מלאים אידיליסמוס ומצטערים על גלות השכינה, כלומר על השתקעות אחינו ביון המטריאליסמוס. ואלו היה באפשרות לאחד את השבלים הבודדות ולעשותן לאגודה אחת, כי אז אולי נפחו מרוחן בעצמות היבשות ושבו לתחיה. אנשים מעטים כאלה, ברוח האידיאליסמוס אשר בם, היו יכולים לטעת רגש אהבה להיהדות ולכל דבר קדוש וטוב בלב אלה מיתר אחיהם, אשר לא מרוע לב נטו מדרך הטובה, כי אם רועיהם התעו אותם בכזביהם, ובמליצותיהם הריקות על דבר “רוח העת החיה” הטו את לבבם אחר אלילי הדור. אך המאור שבהיהדות עוד יוכל להחזירם למוטב, ושבו בנים לגבולם.

־־־־־־־־־־־־־־

ד"ר. ב–ד.