לאייר

 

עוזיק    🔗

לא אוכל לחיות לנצח. מחשבה זו, המובנת מעצמה לכאורה, הכתה בי בחדות כאשר ניסיתי לצלם בפעם הראשונה.

מבעד לעדשה נשקף נוף פגום ואכזרי שאני מנסה לתקן. נסיון נלעג לפצות על העוולות הקטנות, ואף־על־פי־כן אינני מסוגל לוותר עליו.

בסיפור הזה אינני הגיבור הראשי. כל חיי העדפתי להציץ מבעד לחיץ שקוף, לגונן על עצמי בעזרת מתווך. אני לא מתיימר להכיל או להקיף את הכל. הסליל הצר של צלולויד הזמן אמנם מהודק על הגלגל המסתובב, אבל מצאתי דרך – אם כי לא מקורית במיוחד – לרופפו ולהפר את רצף ההקרנה השרירותי.

לעתים אני תוהה אם אכן אלה היו חיי וחושש שיום אחד אגלה כי הדברים החשובים ביותר נשארו על רצפת חדר העריכה.

בסופו של דבר לא הצלחתי למצוא תמונה שתתאים למלים הגדולות. אלף פעמים עצמתי את עיני בייאוש, מתאמץ לסמן בצֶלֶם ממשי אהבה או מולדת. מלים הרי לא הספיקו לי אף פעם. גם כאשר אתה מסדר אותן כך או אחרת, לעולם אינן מספרות את הסיפור שרצית בדיוק, וגם הוא, נאמן ככל שיהיה, משתנה לנגד עיניך, כאילו במאי אחר מתערב בעבודתך. האם מה שתיארתי הוא מה שקרה? אני, כמו כל אחד אחר, רשאי להטיל ספק.

איזו עזות מצח היא לנוע בזמן כאילו הוא רכושי. מפקיע את הסיפור שלי מידי עצמי, תולש פיסות־פיסות מזכרונם של אחרים ומסמן ביניהן רצועות פילם שקוף ואטום שאנחנו קוראים להן “לידרים”. האמצעים השתכללו. יום־יום פורץ לעולם דבר חדש, והבלבול מתעצם. אינני משלה את עצמי כי אוכל אי־פעם להדביק את הפערים בין הפס השחור לבד הלבן. אם עשיתי מיקח טעות בבחירות שבחרתי, זו ההזדמנות האחרונה לתקן. הרי יישאר רק מה שאספר, ציונקה. ואת מבקשת ממני ללמוד עוד שיעור אחד שאיננו קשור באות ובמלה. יום יבוא – אם יבוא ואלמד לסלוח לעצמי.

שבע שנות אדם חי הכלב. גם זה סליל של זמן על גלגל אחר. אינספור שיחות ניהלתי ולא הצלחתי לגלות אם גם הכלב מתקשה להשלים עם הידיעה המבעיתה שלא יוכל לחיות לנצח. מג’וני וייסמילר ועד ג’וני וייסמילר, מי מהכלבים שהיו לי שקל את מאזן חייו הטובים והגרועים או מנה החמצות, אינני יודע.

יש דרכים רבות לספר את הסיפור הזה, ולא בהכרח זו שלי היא הנכונה. כאשר הסליל נע במכונת ההקרנה, והתמונה האחרונה מפרפרת באוויר, וכמעט מחליקה בחזרה לידיו של המקרין, אני שואל את עצמי אם מה שיצא מתחת ידי ראוי. אני שואל, ועוד אשאל שוב ושוב, אם יש שם בן־אדם.

“צ’ונץ'” בפולנית, “אִקְטַע” בערבית, ובמלה העברית לא משתמשים כלל.

Cut.

1    🔗

כשהיו שואלים אותי מה עושים במשפחה שלכם למען המולדת – וזו שאלה שלא מפסיקים לשאול אצלנו – הייתי עונה מיד – “מתחתנים.” אני זוכר איך אמרתי את זה בפעם הראשונה, והמורה העיף אותי מהכיתה. הוא ניסה לשלוט ברוחו, וגם תנועת ידו המאיימת חתכה את הצחקוקים הראשונים. עמדתי ליד חדר המנהל ופתק התלונה שכתב המורה בידי. למרות שהיה מקופל בתוך מעטפה סגורה וחתומה, הצלחתי להוציאו, נזהר שלא לקרוע את המעטפה. חיפשתי מישהו שיקרא בשבילי את המלים, וציונקה היתה היחידה שהסכימה.

“עוזיאל פגע בכבוד העם והמולדת,” נכתב בפתק. ציונקה היתה נבוכה. השפילה מבט, כאילו היא נאשמת, והתקשתה לבטא את המלים, לא מפני שהיתה לה איזו בעיה בקריאה כמו לי.

ובכן, ילדים יקרים, נחזור על השאלה. מה עושים במשפחה שלכם למען המולדת? הרצל פליישר הזדקף ראשון ואחריו קמו התלמידים האחרים והכריזו שהאבות שלהם, או הדודים שלהם, או מישהו אחר שהם מכירים, פעיל בהגנה על הישוב העברי, או מקדיש את חייו לבניין הארץ, אבל אני לא שיקרתי. אחי הגדול אִמְרִי נסע לפולניה כדי להתחתן למען המולדת.

כלתו הראשונה היתה אנה.

בלילה, לפני הנסיעה, הלך אמרי אל מחסן הכלים, פתח את המזוודה החומה הישנה עם מנעולי הברזל החלודים, שהיתה מוטלת ליד כדי החרס שפעם שימשו כוורות של דבורים, ורוקן אותה ממחברות ישנות שלו מימי בית־הספר. גם אמרי היה פעם ילד, למרות שלפעמים קשה לי להאמין. דודה מרים מספרת, שאמרי היה התלמיד המצטיין בכל תולדות המושבה, ושאבא ואמא התגאו בו מאוד וציפו ממנו לגדולות, ככה סיפרה דודה מרים לכל מי שהיה מוכן להקשיב. ולי היתה אומרת “מזל שהם כבר לא בחיים לראות מה יצא ממך.”

אמרי מילא את המזוודה בבגדים שהיו מושלכים במחסן בערֵמות מאז שאבא מת. הסתכלתי עליו, איך הוא מנסה לקפל חליפה שחורה מבד אנגלי, שהיתה החליפה הכי טובה של אבא, ואורז שתי כותנות משי לבנות מקומטות, והתחלתי לצחוק.

“אמרי,” שאלתי, “אתה הולך לנשף ריקודים?”

אחר־כך עמד במחסן הכלים, מול מראה קטנה וסדוקה שתלה על וו, התאמן בקשירת עניבה. שוב ושוב התחבר לו קשר מוזר אחר. אמרתי לו שהוא נראה כמו נידון למוות שמתנדב לקשור לעצמו את החבל, אבל הוא אפילו לא נעלב, רק התכופף מול המראה הקטנה כדי לצוד את המקום המדויק שבו נגמר הראש ומתחיל הצוואר, כשהוא ממלמל “זה יצליח. זה חייב להצליח.”

את בגדיו האמיתיים לא הכניס אמרי למזוודה. לא היו שם מכנסי חאקי וגופיות, שדודה מרים מתקנת בכל מוצאי שבת. אני לא יודע איפה גילה אימרי את הממחטות של אבא שהיו עדיין מגוהצות, הייתי בטוח שדודה מרים מסרה אותן מזמן לבית הזקנים הספרדים בירושלים.

ריח נפטלין הקיף אותו. עיקמתי את האף ואמרתי: “אימרי, תיזהר שלא תשתנה בבגדים האלה,” והוא השיב בביטול, “בגדים הם רק חתיכות בד מחוברות בתפר רופף. מה שבפנים נשאר מה שהיה.” וכשהיה מרוצה מקשר העניבה, הידק אותה, הזדקף ואמר לי: “ואתה, עוזיק, תשמור על הבית ועל הכוורות. במיוחד על דודה מרים.”

ניסיתי להביט ישר אל תוך עיניו ולא הצלחתי. הוא כל־כך עסוק בעצמו, ומחלק לי הוראות כאילו אני איש זר. שלא אשכח להאכיל את התרנגולות, ושאנעל את השער של החצר לילה־לילה בבריח הכבד, ובינתיים הוא עצמו נועל את המזוודה הישנה וגורר אותה מחוץ למחסן הכלים. ושאזכור שצריך לשלם למוחמד דאודי, הפועל שלנו, בכל אחד בחודש, וכשפותחים את מכסה הכוורת ומקלפים את שק היוטה שמודבק בפרופוליס ודונג, צריך להיזהר מהתנפלות של הנחיל, ושבשום אופן לא אתקרב לבסיס של הטייסים האנגלים שגובל בחלקה שלנו, ואם ישאלו אותי לאן נעלם אמרי, שאגיד שהוא הפליג לאיטליה להביא מלכות דבורים לא רגזניות ולא עוקצניות, והן מניבות דבש יותר מאלה שלנו.

הרשימה היתה ארוכה ואני הקשבתי בחצי אוזן. על בית־הספר לא אמר מלה, אולי מפני שידע שאין שום תקווה. ובסוף, לפני ששני בחורים זרים באו לקחת אותו בטנדר שלהם, הוא הודיע “ותבטיח לי שלא תעשה צרות. שום תעלולים עד שאני חוזר,” והשלים כלאחר־יד: “כדאי לך, אני אביא לך מתנה מחוץ־לארץ.”

לבוש בפיג’מת פסים שהיתה פעם שלו ראיתי אותם מתרחקים. אני לא מבין למה הוא צריך לעזוב אותי לבד עם דודה מרים לתקופה ארוכה. גם ככה כמעט שלא רואים אותו בבית. אני רותח על הבחורים מהסוכנות היהודית שנתנו לו פקודה לצאת לשליחות, בדיוק לפני עונת הרדייה, ובעיקר אני פוחד שהוא מתרחק ממני למקום שבו קורים דברים מסתוריים, שאין לי מושג עליהם ושאינם קשורים לא בדבורים ולא בדבש. רצתי אחרי הטנדר וקראתי, “אמרי, אמרי, אל תיסע!” וכשלא הגיב, צעקתי, “בגללך יקרה אסון!” אבל הצעקות לא הועילו, אמרי לא שמע אותן או אולי התעלם.

הטנדר היטלטל בדרך הכורכר הצרה שמאחורי החצר שלנו, ראיתי את הבחורים הזרים טופחים לו על השכם וצוחקים בקול גדול. אחד מהם אמר לו בקול, “אילו יפהפיות יחכו לך שם,” ואני נזכר במה שאומרת אמא של ציונקה על בחורות אלגנטיות ומחונכות מאירופה, ומקווה שאף אחת מהן לא תסכים שמישהו עם ריח נפטלין יחזר אחריה. מהבסיס של האנגלים בוקע קול שירה, ואני יודע ששוב הם מחסלים ארגז שלם של בקבוקי בירה שקנו בבוקר במכולת של שמריהו.

ישבתי במחסן הכלים על האדמה. רק מנורת לוקס דולקת הדפה את הריחות הישנים. אמרי הוא לא מסודר במיוחד, אבל דודה מרים לא צועקת עליו אף פעם. מסביב פזורים הבגדים הישנים של אבא. אני לא מסוגל לזכור מתי לבש בגדים חגיגיים שכאלה. צררתי את כולם לערֵמה, ולא היה שם אפילו בגד אחד של אשה. נשמתי את ריח הנפטלין, רגע אחד התאמצתי לזכור ומיד ויתרתי. שוב אאחר לבית־הספר והמורה יגיד, “נו, מה אתם מצפים מעוזיק המזיק.”

יכולתי לעורר איזה תעלול, כדי לעכב את אמרי. אילו הייתי מוציא את האוויר מהגלגלים של הטנדר, או פותח איזו כוורת ומשחרר את הדבורים, אולי הוא היה נאלץ לוותר על הנסיעה, אבל עכשיו מאוחר מדי.

אני בטוח שהמנהל מרגיש שפתחתי את המעטפה בסתר, ושהוא יודע שמישהו קרא באוזני את מה שכתוב בפתק התלונה. המנהל והמורים רמזו לא פעם, שהם מאמינים שאני יודע לקרוא וסתם עושה הצגה, כדי להרגיז בכוונה.

המנהל נאנח, “מה נעשה אתך, עוזיאל? אני מקווה שזאת הפעם האחרונה שאתה משתולל. לא תהיה לנו ברֵרה אלא להשאיר אותך כיתה. יום אחד תלמד שמולדת היא לא בדיחה.”

ניסיתי לנחש איזה עונש מצפה לי. רק שלא ידרוש ממני לכתוב במחברת מאה פעמים “מולדת היא לא בדיחה”, ואני הרי לא מסוגל לכתוב את המשפט אפילו פעם אחת. אצטרך לבקש מציונקה שתכתוב בשבילי. כתב־היד שלה כל־כך יפה. תמיד משבחים אותה על האותיות העגולות והמסודרות שלה, אבל כשאני מציץ במחברת שלה, אני לא יודע מה נמצא על הדף ומה מחוץ לו.

להפתעתי המנהל רק הרים את עיניו מהיומן הגדול שהיה פתוח לפניו ואמר: “אמור לאחיך, שאני מאחל לו דרך צלחה.”

עניבה אחת נשארה על הרצפה. נחש מיותם, מאלה שאני מוצא בקיץ ליד הגדר של הבסיס האנגלי. כרכתי אותה על הצוואר וניסיתי לשחזר את הקשר של אמרי. המראה הקטנה נשארה תלויה על הוו. הצצתי לתוך הסדק וראיתי את עצמי שבור. כיווצתי את עיני מעל לפרצוף המפרפר בתוך המסגרת הקטנה ואמרתי לו, “שתוק.” הצטערתי שלא חיבקתי את אמרי לפרידה, כמו בסרטים. אין לי אח אחר. הוא היחיד שלי. ומיד אני חושב, שבסרטים מתחבקים ככה רק זוגות אוהבים שלא יפגשו אחד את השני לעולם. אמרי, שכבר ראה לא מעט סרטים בחייו, שונא סופים כאלה. הבחורה מייללת ומנפנפת בממחטה ונראית מצוננת ואומללה.

בצרור הבגדים של אבא לא נשארה אף ממחטה. אמרי לקח את כולן, כדי לקנח את האף או לנגב את הזיעה. אמא של ציונקה מתפעלת מהנימוסים של אמרי, היא אומרת עליו שהוא “ממש אירופאי”, וזו בדיוק הסיבה שאני מעדיף את השרוול.

הפרצוף שלי בראי נמעך. לרגע נראיתי כמו בחורה מייללת. גם העניבה השתלשלה עלובה, הקשר היה רופף מדי. איזו התחלה גרועה. המלים לא חדלו להדהד בראשי: “מולדת היא לא בדיחה, בדיחה…” בנשיפה אחת כיביתי את הלהבה במנורת הלוקס.

אז עדיין לא הכּרתי את אנה.

 

אמרי    🔗

מה אני יודע על נשים? המשימה שנטלתי על עצמי קשה מששיערתי. לא הייתי צריך להיענות. הפצירו בי. דיברו בשם האומה, לשון נקבה אף היא. וכי מה עלי לעשות? עניין של מה בכך, רק לומר “הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל” ולשבור את הכוס. אחר־כך נתגרש ולא אראה את פניה יותר. התנאים נקבעו מראש, וכל אחד מן הצדדים תלוי ברצונו הטוב של האחר.

גברים אחרים מסתכנים למען רעיונות נעלים, ואני, הרי אפילו את חריותי אינני מעמיד בסכנה, אני משתעבד רק לכאורה. זולת חותמת בפספורט לא נתבע ממני מאום. ואולם הטבעה עמומה זו קושרת אלי אשה שמעולם לא ראיתי, בעיר שמעולם לא שמעתי את שמה. למה אותי, אהרונצ’יק.

הרי איאלץ להישאר אִתהּ ביחידות, ואפילו אינני יודע אם היא נאה. ומה אעשה אם ריחה דוחה והתנהגותה משונה. האם אלי לפתוח בשבילה דלת, להגיש לה זר פרחים, לפנות אליה בשמה הפרטי, ומה אעשה אם חלילה ניגע זה בזה, או אהיה אנוס להקיף בזרועי את כתפיה כדי לשכנע את הרשויות שאמנם רעייתי היא.

כעת אני מהרהר ברגע שבו נעמוד זה מול זה ודבר לא יחצוץ בינינו, וחרדה תוקפת אותי. שנינו בבטן האנייה, בתא צר ומחניק, שצוהרו עגול כצינוק של אסירים, הים השחור מנענע אותנו, ואני לוכד את הנשימות הזרות בדרגש שלצדי. יכולת להניא אותי, אהרונצ’יק. כנראה יצאתי מדעתי. תמים שכמותי. קראתי הרבה ספרים, ואף־על־פי־כן אינני בקי כלל במשחק הנפתל הזה שמתנהל בין גבר לאשה. אשה זו תישא את שמי, וגם לאחר שאתן בידה את הגט, ידמם הנייר בזכרונהּ. לא היה מי שידריך אותי איך לנהוג. מלמדים הכל ורק לא את זה, כיצד עושים אהבה?

2    🔗

במושבה קוראים לי כולם “עוזיק המזיק”, בגלל המעשים שלי, שהם מכנים “תעלולים”, והרב של המושבה, כשהוא רוצה לנחם את דודה מרים, מכנה אותם “מעשי משובה”, כאילו יכול שם אחר לשנות את המשמעות. התעלולים שלי, אני מסביר לציונקה, לא מסכנים אף אחר ועוד לא גרמו לאיש לברוח מפלשתינה.

כל מי שחי סביבי נראה לי רציני מדי. הם עובדים מעלות השחר עד שקיעת השמש ברפתות, בפרדסים ובכוורות, ולא עוזבים את החנויות הקטנות שלהם גם בימים הלוהטים ביותר, וגם כשחוגגים במושבה מאורע מיוחד כמו חתונה, הם בוכים על כתפי הכלה, משחזרים מיד את כל הצרות מימים עברו ונזכרים בכל המתים שמסרו את נפשם על קידוש משהו. במיוחד דודה מרים, שמניחה כל ערב את הרגליים שלה על שרפרף ונאנחת “החיים קשים”.

ואני מחפש דרכים לשמוח. במיוחד אני רוצה להצחיק את עצמי, ולפעמים אני חושב שרק תעלול יכול להוכיח לי שאני קיים.

אהרונצ’יק בעל המאפייה, הקומוניסט הנלהב ביותר בכל מושבות השומרון, קורא לי “עוזיק מוז’יק”. ביררתי מה זה “מוז’יק”, וכששמעתי שזה “איכר” ברוסית, חשבתי שהכינוי מתאים למי שגר במושבה חקלאית ומתפרנס מגידול דבורים. הכינוי אפילו נשמע לי כמחמאה. אחר־כך גיליתי שיש עוד פירוש למלה הרוסית – “בור” ו“חסר השכלה”, וזה כבר נשמע די מעליב. כמו ה“אנאלפבית” שצועקות אחרי אמא של ציונקה ומלי פרלמוטר, אשתו של השען. בכל פעם שאני בא למאפייה אני מנסה להבין מהקול של אהרונצ’יק אם הוא מתכוון לפגוע בי, או שהוא אומר “מוז’יק” מתוך חיבה, וזאת משימה מסובכת, מפני שהקול של בן־אדם נשמע פעם כך ופעם אחרת.

אצל אהרונצ’יק הדברים הכי פשוטים, כמו “חצי לחם” או “שתי חלות לשבת”, נשמעים כמו נאום. אחרי שהוא מחסל שלוש וודקות הוא מתחיל לקרוא לי “טוֹבָרִיש” – “חבר” ברוסית, וכשהוא מתחיל לזמר על אמא רוסיה הגדולה, אני מחכה שהוא יקרא לי “אנרכיסט”.

גם אם אהרונצ’יק מתכוון להודיע לכולם שאני בור ועם הארץ, אני לא יכול להתווכח אתו, כי זו האמת. עד עכשיו לא הצלחתי ללמוד לקרוא והמורים התייאשו. כשרושמים על הלוח, אני מסוגל להקשיב רק לגיר החורק, והאותיות נראות לי כמו חרקים מבוהלים. אני מציץ בראשים הרכונים וקולע מיד בראשה הצהבהב של ציונקה. הם רושמים בשקדנות, ואני לא מבין מה אני עושה פה ולמה אני לא בחוץ. ניסיתי פעם להעתיק, אבל אחרי שהפניתי את המבט הצדה רק לרגע, לא הצלחתי לאתר את מקומה של המלה בלוח. האותיות פשוט נעלמו.

מזמן שאלתי את אהרונצ’יק מה פירוש “אנרכיסט”. הוא חייך מאוזן לאוזן ואפילו נתן לי לחמנייה טרייה ולוהטת מהתנור. “פורע חוק. מישהו שלא מקבל את הכללים וחי בחופש מוחלט,” הוא אמר, וזאת היתה המחמאה הכי גדולה שזכיתי בה אי־פעם.

אפילו מחברות אין לי, רק ספרים שאני לא פותח, ו“לפנים משורת הדין”, כמו שאומר המורה, אני נבחן רק בעל־פה. בכל שנה מאיימים להשאיר אותי כיתה, אבל אני מצליח לעבור את המבחנים ברגע האחרון.

הם אומרים, “לא ייצא ממנו שום דבר, יתום מסכן, פרחח מוזנח ופרוע.” הם אפילו לא טורחים ללחוש או לדבר עלי מאחורי הגב, כאילו שאני גם חירש, וכולם מעריצים את דודה מרים שהסכימה לטפל בי ולקחת על עצמה עול כבד כזה.

היא אומרת, “חובה זאת חובה” ו“דם סמיך ממים”, ועל הפרצוף שלה מתפשטת הבעה של מי שמאוד מרוצה מעצמה. פעם בשבוע נוהג הרב של המושבה לבקר אותנו, שותה תה בספלי החרסינה עם ציורי הפרחים, שדודה מרים מוציאה במיוחד בשבילו מהמזנון, ומקשיב בסבלנות לכל הצרות שלה. הוא מחמיא לה בבואו, “אשת חיל מי ימצא,” ולפני שהוא עוזב את הבית הוא מניח יד על שערי הפרוע ואומר, “ברכה על ראשך. גם הקדוש־ברוך־הוא, יתברך שמו, קונדס גדול כמוך” ורק אחר־כך מנשק את המזוזה.

שני אנשים בלבד בכל המושבה – כבוד הרב והמנהל, קוראים לי בשמי האמיתי שלי, “עוזיאל”, שנתן לי אבא ביום שנולדתי. עד היום אמרי טוען שהוא בחר את השם, אבל אני לא מאמין לו.

פעם שמעתי את אמא של ציונקה מזהירה אותה שלא תתחבר אתי, כי אני פגע רע ועושה צרות אפילו יותר מהאנגלים, וזה היה עלבון אמיתי, כי האנגלים שולטים בארץ־ישראל ולא מרשים לנו לקרוא לה המולדת שלנו. גם מוחמד דאודי שונא אותם, והוא אומר, “אִנשאללה, יום אחד הם יסתלקו מפה עם הזנב מקופל בין הרגליים שלהם.”

אני דווקא מתפעל בסתר מהמדים המצוחצחים שלהם ומכובעי הטייסים, אבל אסור לי להודות בזה בגלוי. בכל פעם שהם יוצאים לתרגילי סדר, נעליהם המסומרות משמיעות נקישות קצובות, והם מתקרבים לחלקת הכוורות שלנו, אני משחרר את ג’וני וייסמילר, הכלב שלי, כדי שיפחיד אותם. גם אם הם נבהלים אי־אפשר להבחין בכך. הם ממשיכים במסדר ורגליהם מתואמות להפליא, אולי מפני שהטייס שצופה בהם מן הצד, קצין עם שֵׂער בהיר ושפם קצוץ ומטופח, מאיים אליהם יותר מהכלב שלי.

כל אותם חודשים שאמרי נעדר מהבית לא עוללתי שום תעלול רציני. חוץ מן הפעם שקפצתי מהחלון של “בית ועד המושבה” והפרעתי להרצאה של אחד מגדולי הישוב על המצב בארץ. נפלתי פנימה בדיוק כשדיברו על “הספר הלבן” של הלורד האנגלי פספילד, שקבע לכמה עולים מותר לבוא לפלשתינה ושאסור להתקרב אליה בלי הנייר שקוראים לו “סרטיפיקט”. ניירות הם האויב שלי, אני מסביר לציונקה. במיוחד מה שרשום עליהם. אני לא רואה את המלים, רק את החורים הלבנים שביניהן, ולפעמים אני מנסה לקרוא אותם במקום את הסימנים השחורים.

נחַתּי בדיוק כשהתווכחו, אם האיגרת ששלח ראש הממשלה האנגלי מקדונלד לחיים וייצמן מתקנת את המצב. אהרונצ’יק האופה טען בלהט שזהו מעשה הונאה נוסף של האנגלים. המרצה, איש חשוב שהגיע במיוחד מתל־אביב, חייך אלי כשצנחתי על השולחן שלו, והכריז, “הנה אות משמים! זה הילד שלמען עתידו אנו נאבקים,” ובעוד אני מנסה לרדת מהשולחן הודעתי לנאספים, שאני לא מוכן להיות שום דבר למען מישהו. המורה שלי, שאף הוא נכח באסֵפה, הציע לשלוח אותי במתנה לאנגלים תמורת כמה עולים.

והיה עוד תעלול קטן. שלחתי את ג’וני וייסמילר לרדוף אחרי הברווזים בחצר של ציונקה. מזלי שציונקה פרצה בצחוק כששמעה את מקהלת הגעיות ולא הלשינה עלי לאמא שלה, שהיתה מוסרת אותי מיד לדודה מרים, כי בעיני אמא של ציונקה אני מקרה אבוד. אבא שלה דווקא מחבב אותי, ובכל סוף שבוע, כשהוא חוזר מסלילת הכבישים, הוא מבקש לשמוע אילו תעלולים הפסיד, פורץ בצחוק ואומר: “זה דור יהודי חדש, שאינו ירא משום דבר.” אני לא מתעודד מהדברים, כי לאבא של ציונקה אין שום מושג ממה אני מפחד באמת.

מילאתי אחר ההוראות של אמרי, ואת התפקידים שדודה מרים הטילה עלי ביצעתי. מוחמד ואני רדינו דבש, והוא לא הרשה לי ללקק יותר מדי. מוחמד אומר, שצריך להשאיר מקום בלשון גם בשביל הטעם של הבצל.

דודה מרים המשיכה להתלונן שהעול – כלומר אני – מקרב את הכתפיים האומללות שלה לאדמה, ואיזה אסון משמים נפל עליה שלקחו את אבא שלי והשאירו אותה עם האחריות, ומי יודע מה צפוי לכולנו בארץ המטורפת הזאת. לפעמים נדמה לי שהיא כועסת על אבא שלי שהלב שלו הפסיק פתאום לפעום בלי הודעה מראש, ואני חושב לעצמי, איזה מסכן, למה הבן־אדם צריך להיות אשם שהוא מת? אל אמא שלי דודה מרים אף פעם לא באה בטענות, אולי מפני שהיא מתה בלידה שלי, ואולי בגלל שדודה מרים אהבה מאוד את אחותה הצעירה, ובעצם היא לא מרגישה שהיא מתה בכלל. כל יום היא מדברת אליה לתוך האוויר הריק, בדרך־כלל כשהידיים שלה טרודות בצחצוח פמוטי השבת מכסף. היא מספרת לה מה חדש ומה קורה במושבה. היא מדווחת לה בכמה סנטימטרים גבהתי, משקרת על קצב ההתקדמות שלי בקריאה, וגם מספרת כמה עולים הצליחו להסתנן עד היום מחוץ למכסה, מתחת לאף של האנגלים. כל מה שדודה מרים מספרת לאמא שלי נשמע יותר טוב מאשר במציאות, אולי כדי שזו שבאוויר לא תדאג ושלא תחשוב שהמצב החמיר מאז שהיא עזבה אותנו.

לפעמים דודה מרים עושה הפסקות בין הדברים, כמו מאזינה לתשובות. היא כל־כך מרוכזת ושקטה, עד שאני בטוח שאמא עונה לה. גם אני מנסה לדבר עם אמא שלי באוויר, אבל אצלי הוא נשאר תמיד ריק.

בבוקר שאחרי נסיעתו של אמרי הקדישה דודה מרים את רוב השיחה עם אמא להסבר מפורט על המשימה החשובה של בנה הבכור, וכמו תמיד אמרה את המשפט הקבוע שבישר על סיום השיחה, “אני מקווה שטוב לך במקום שבו את נמצאת”. אחר־כך הציבה את פמוטי הכסף המבריקים בחזרה על כוננית כלי הקודש שלנו, שכבוד הרב תמיד מתפעל מ“זוהר הרקיע” הנובע מהם.

אני לא יודע לכמה זמן אמרי נסע. האם חתונה היא עניין ארוך או קצר, ואולי ירצה להישאר באירופה, שהיא כל־כך יפה ושלווה. אני מקווה שיחזור. לדודה מרים אין שום ספק, אבל אני לא לגמרי בטוח.

הזמן זה משהו שאני חושב עליו הרבה, בעיקר מאז שהייתי בקולנוע.

3    🔗

ארבעה חודשים חלפו. אני לא יודע אם זה נחשב לזמן ארוך או קצר. בעיני זה זמן שלא נגמר, מדי פעם הוא נחתך בפרוסות של אירועים רגילים שאנחנו לא מקדישים להם תשומת־לב. קיבלנו גלויה אחת, ודודה מרים קראה אותה בקול. אמרי ביקש שלא נדאג לו, תיאר את הנוף המרהיב של אירופה, וכמה הוא מצטער שאין לו מצלמה להנציח הכל. את הכלה החדשה לא הזכיר. על גב הגלויה היה מצוּיר בצבעי מים כפר קטן, דומה למושבה שלנו, אבל שם כיסה השלג הלבן את גגות הבתים המלוכסנים וצלב התנוסס בראש הכנסייה. במכוורת שלנו התחלפו כבר שלוש או ארבע מלכות ורק טעם הדבש נשאר אותו טעם. מוחמד דאודי נדד עם הכוורות שלו עד עזה, בשביל הצוף מפרחי הצברים, וכבר חזר לכפר. אפרוחים חדשים בקעו מהביצים בלול, וגם הברווזים בחצר של ציונקה למדו לשחות בגיגית הכביסה. אי־אפשר היה לדלג על שום פרט. מה שקורה חייב לקרות, אומר הרב, אבל אני לא מסכים אתו. אם הוא באמת נציגו של השם יתברך עלי אדמות, איך ייתכן שהוא לא מתווכח עם זה שממונה עליו ומסביר לו שאם יודעים מראש, הכל נעשה משעמם מדי. בשיחתה היומית עם אמא שלי באוויר, בישרה דודה מרים שאמרי וכלתו מגיעים בקרוב הביתה.

הייתי מופתע. למה שהכלה תשוב עם אמרי הביתה? הרי דודה מרים אמרה במפורש שלא מדובר בכלה אמיתית. אמרי אפילו לא מכיר את אשתו החדשה, ככה הסברתי לציונקה. כמו ידען גדול: “את מבינה, ציונקה, חיברו אותם לזוג רק בשביל לרמות את האנגלים”. אלה נישואים ב“פיקציה”, ציונקה. זאת מלה שאת חייבת לזכור. לכתוב את לא חייבת. ועוד אני אומר לה – מלה במלה מפיו של אהרונצ’יק האופה: “הסיבה שהבחורים המוצלחים שלנו מתנדבים להתחתן באירופה עם בחורות יהודיות זרות היא כדי לרשום אותן בפספורט כנשותיהם החוקיות ולעקוף את ה’סרטיפיקט', שבלעדיו אי־אפשר להתקרב לכאן”. כל זה נשמע כמו תעלול ערמומי במיוחד שהייתי שמח להשתתף בו.

ציונקה פחות נלהבת ממני. היא מושכת בכתפיה, “אני לא הייתי מסכימה להתחתן עם סתם בחור שמגיע פתאום מפלשתינה. בטח הכלה הזאת אפילו לא יודעת מה ההבדל בין ארץ־ישראל שבספרים והפלשתינה האמיתית של פה.”

אמרתי, כמו אז למורה, “את לא מבינה, ציונקה. כל זה למען המולדת.”

אחד הברווזים געה, כאילו אישר את הדברים. זה היה הברווז שמאוחר יותר קראנו לו “הברווז הציוני”, מפני שאהב לנקר בתמונה של הרצל, במיוחד ב“אם תרצו אין זו אגדה”, משפט שאני לא יודע לקרוא, אבל זוכר מצוין בעל־פה.

ועוד התפארתי לפני ציונקה, “כשאני אהיה גדול, גם אני אתנדב. אני אסכים להתחתן אפילו מאה פעמים, עד שתהיה לנו מדינה משלנו”. אבל את זה אמרתי רק כדי להרשים אותה, מפני שבעיני ציונקה מולדת היא לא בדיחה.

היא אמרה, “אתה יודע, עוזיק, האשה הזאת תהיה הגיסה שלך.”

אני מגלגל את המלה החדשה על הלשון ואומר, “אף פעם לא היתה לי גיסה.”

ציונקה מאיימת, “תיזהר ממנה. גם גיסה ב’פיקציה' יכולה להיות מכשפה, כמו אמא חורגת באגדות שמגרשת את הילד מהבית.” אבל אני לא נבהל.

דודה מרים הודיעה לאמא שלי באוויר, שאמרי מביא את אשתו להתגורר אצלנו עד שנמצא את הקרובים שלה. וכדי שאמא שלי לא תדאג היא הוסיפה, שבינתיים, בזמן שהותו של אמרי בארץ, ידאג הרב של המושבה לגירושין מהירים, ואז יתפנה אמרי לשוב לאירופה ולשאת כלה שנייה. דודה מרים הוסיפה, “את רואה, אחותי, הכל נמצא בשליטה.”

נשמע מסובך. להתחתן ב“פיקציה”, להתגרש ב“פיקציה”. בעיני זה תעלול הרבה יותר חמור משלי, אבל כנראה למען המולדת הכל מותר. דודה מרים הרגיעה את אמא שלי באוויר שהסידור הזה לא נעשה מאחורי גבו של הרב. הרב משתף פעולה. דודה מרים מסבירה הכל ברצינות, ולי קשה לתפוס שמתים יכולים להבין משהו מפותל כזה, כי אני לא מאמין שבשמים יש מולדת.

אני לא בטוח שאני מתלהב מהרעיון, שאשה זרה תגור פתאום אצלנו. אם יגידו לי לעזוב את החדר שלי אסרב. הכל מונח במקום שאני קבעתי, גם אם דודה מרים טוענת שבחדר שלי שורר תוהו ובוהו שאפילו השם יתברך לא היה מוצא בו את רגליו וידיו. אני לא אוהב שינויים, לא רוצה להשתנות למרות שאמא של ציונקה חושבת שזה בדיוק מה שנחוץ לי. אני מקווה, שהאשה מפולניה תהיה אורחת לזמן קצר.

דודה מרים אמרה לרב: “נו, טוב, עוד עול נוסף עלי, אבל אני כבר רגילה.” שאלתי את כבוד הרב אם המקור של המלה “עוֹלֶה” הוא “עול”. הוא לגם מן התה הרותח שלו בדומייה והירהר בכובד־ראש מה להשיב.

דודה מרים לא סגרה את פיה, מסחררת את החדר מרוב מלים וספלי חרסינה. היא הבטיחה לרב שתעשה הכל כדי לעזור לבחורה המסכנה עד שתסתדר בארץ. עולה חדשה עם ידיים עדינות, שתתלונן על החום ועל היתושים ועל הקשיים למצוא עבודה. נצטרך להסביר לה שכאן חייבים לעבוד בכל מיני מלאכות משונות, ונשים אפילו יוצאות לעבודה במחצבה, או עוברות מבית לבית כדי למכור “כחול לכביסה” בקופסות פח קטנות. “פה אין פנאי לבטלה ולעינוגים,” מכריזה דודה מרים, כאילו עינוגים זו מחלה מסוכנת, והיא כל־כך מתגאה באמרי המוצלח שלנו, הבן־יקיר של המושבה כולה, שמקריב את הפספורט שלו על מזבח האומה. הרי הבטיח לסוכנות היהודית להתחתן בשבילם לפחות עם ארבע כלות. לו היא אף פעם לא קוראת “עול”.

הרב בלע את התה הרותח שלו בלגימה אחת, כאילו ספג המשקה הדהוי מכת קור פתאומית, ואמר “במעלות יעלו, על אפם וחמתם של האנגלים יימח שמם וזכרם,” ולרגע הוא הזכיר לי את מוחמד דאודי.

אמרי    🔗

ואתה גבר בעל נסיון, אהרונצ’יק, ראית עולם ובמהפכה הגדולה נטלת חלק. כיצד נוהגים עם אשה. האם מחניפים לה, גם אם אינה יפה. ומה לובשות נשים באירופה? אני בקושי מצליח לעצום את עיני, וכל הבחורים קורצים לי ומגלגלים בעיניהם, כאילו את שערי גן־העדן אני עומד לעבור. את מרים דודתי אינני יכול לשאול וגם לא את שכנתנו בבית הסמוך, אמה של ציונקה. וגם הנשים האחרות במושבה לובשות בגדים מרופטים, והגוף שלהן חבוי. בסתר פתחתי את ארונה של אמא. ביקשתי להציץ, אבל האומץ אבד בן־רגע. אחרי הכל, אמי נולדה כאן, לא באירופה. שמלה אחת אפורה אני זוכר. לבשה אותה ביום שבו עמדה ללדת את אחי הקטן. באותו יום היתה כבדה, התקשתה לנוע ורק חיוכה זרח. נטלה את כף־ידי הפעוטה, פרשה את האצבעות, הניחה על בטנה התופחת ואמרה “אלה חיים.”

4    🔗

ביום שבו הגיעה אנה קרע ג’וני וייסמילר את השרשרת שלו וברח אל הבסיס של הטייסים האנגלים. במקום ללכת לבית־הספר יצאתי לחפש אחריו ברחבי המושבה. הברווזים בחצר של ציונקה טיילו בנחת, וכך הבנתי שהכלב לא שם. אמא של ציונקה יצאה החוצה והתנפלה עלי, “מה אתה מחפש אצלנו? ציונקה תלמידה מצטיינת. תפסיק להציק לה, פוחז שכמותך.”

כינוי גנאי חדש שאני לא מכיר. אמא של ציונקה היא אשה מקורית. כמה חבל שאבא של ציונקה מגיע רק בסופי השבוע. חשבתי, איך הדמיון שלהם נדיב במלים ודווקא בחיוכים הם כל־כך קמצנים.

הברווז הציוני רץ לעברי כשהוא מגעגע בקולי־קולות, וכבר הגעתי למסקנה שהוא מחבב במיוחד את אלה שלא יודעים לקרוא. אחר־כך ניסה לפרוץ החוצה לרחוב, ואמא של ציונקה גירשה אותו פנימה במקל וגם לו היא קראה “ברווז פוחז”.

הלכתי למאפייה של אהרונצ’יק. אני מחפש תירוצים כדי לבוא אליו. הוא נותן לי לחמנייה חמה, ובתמורה אני חייב להקשיב לאחד מנאומיו הנלהבים על המהפכה הסוציאליסטית העולמית הצפויה בקרוב. מכיסו של האופה מציץ תמיד עיתון ביידיש שהוא מקבל ממוסקבה בדואר פעם בחודש. ממנו הוא שואב את ידיעותיו על העתיד והוא מודיע לכולם שרק בעיתון הזה כתובה האמת, כי זה שמו של העיתון. בכל פינה אהרונצ’יק מגלה אריסטוקרטים ואימפריאליסטים מסוכנים, והוא חולם על מדינה של פועלים יהודים וערבים, שיחיו יחדיו באחווה ושוויון ויניפו דגל משותף בצבע אדום. מעל תנור האפייה תלויה תמונה של סטלין, איש משופם וזועף, לו הוא קורא “שמש העמים”, למרות שהאיש הקודר זה נראה לי כמו מי שמעדיף דווקא את החושך.

ראית את ג’וני וייסמילר, אהרונצ’יק? הוא לא קומוניסט. סתם כלב. אבל עד שאזכה לתשובה אני חייב קודם לשמוע קטע ברוסית מ“המניפסט הקומוניסטי” של מרכס ואנגלס, שהוא בעיני אהרונצ’יק הספר החשוב ביותר שנכתב אי־פעם בעולם. אני אומר לו, דברים כתובים לא יכולים להיות חשובים, ואהרונצ’יק תופס את ראשו ואומר, “מוז’יק, מה יהיה הסוף שלך?”

אחר כך הלכתי למאיר הקצב, שהוא הגבר הכי שרמנטי במושבה שלנו, ואמא של ציונקה תמיד מתעכבת אצלו בשביל סתם כנף של עוף. קיוויתי שג’וני וייסמילר הרעב אורב שם לאיזו עצם שמישהו נדיב יחליט להשליך לעברו, אבל גם אצל הקצב השרמנטי הכלב לא היה.

שרקתי לו את השריקה שלי, חיקוי מושלם לשאגה של טרזן בסרט היחיד שראיתי אי־פעם, כשנסעתי בראשית הקיץ עם אמרי לתל־אביב. שלושים ואחת מערכות בקולנוע “בית־העם”. לא צריף עלוב כמו זה שבמושבה, אלא אולם אמיתי, עם מסך לבן מתוח וכסאות עץ מתקפלים, וסדרן ומוכר ממתקים שעובר בין השורות עם קופסה קשורה לצווארו בסרט ומכריז “שוקולד מנתה מסטיק”. לילה־לילה לפני שאני נרדם אני מגלגל בזכרון את התמונות. לפעמים לפי הסדר ולפעמים בסדר חדש שאני קובע, ולא צריך לשלם 13 מיל בשביל כרטיס.

ג’וני וייסמילר מזנק מענף לענף, משתלשל בקלילות מהעצים הענקיים של אפריקה שמסתירים את השמים ושואג כשהוא מרחף. איזה קול יוצא לו מהפה! אני מכסה את אוזני במיטה. אמרי אומר שזה סתם תעלול של קולנוע, אבל אני לא מאמין לו. אני בטוח שזה הקול האמיתי של ג’וני וייסמילר.

חיפשתי בכל פינה והקשבתי לקולות. מאז הסרט אני מתאמן בלהרגיש דברים דרך האוזניים. אני יכול ללכת בעיניים עצומות ולדעת תמיד איפה אני נמצא. הילדים משחקים ב“דודס” בהפסקה, והקטנים מזייפים שיר בגן־הילדים. הרב עומד בכניסה לבית־הכנסת יחד עם הגבאי ומנסה לפשר בינו ובין אלתר, בעל הפרדס, כשהם מתמקחים על מחיר העלייה לתורה. אני שומע גם את שקשוק כדי החלב במחלבה של אלטשולר שמתפאר שאצלו לא מוהלים את החלב במים, ואת ארגזי הבירה שפורקים בפתח המכולת של שמריהו, ועוד אני שומע את תקתוק השעונים אצל אפרים פרלמוטר השען. אשתו מלי תמיד עוצרת אותי בפתח החנות ומבקשת שאעשה לה טובה ואמסור משהו לאמא של ציונקה חברתה הטובה.

מקצה המושבה ועד קצה עברתי, שורק ומחפש, עד שהגעתי לחלקת הכוורות שלנו. שם נשענתי על התיבות החתומות, לוחות עץ מצופים בפח וצבועים באפור, והאוזניים שלי מתחדדות להקשיב לזמזום בפנים. חיים שם ודאי מאות ואולי אלפי יצורים, ואף אחד בעולם לא מבדיל ביניהם. גם הכוורן הותיק והמנוסה ביותר לא מצפה לחיוך של דבורה, כי בדיחות של דבורים אנחנו לא מבינים. פה, בתוך תיבה סגורה ולא גדולה במיוחד, יודעת כל מעופפת מה התפקיד שלה – פועלת, מלכה או זכר, ומוחמד דאודי לא חושב שהיא חולמת להיות מישהו אחר. “דבורים”, הוא מסביר, “אינן ישנות אף פעם ולכן נחסכים מהן החלומות”. הכל למדתי ממוחמד, כוורן ותיק, היודע לזהות כל דבש לפי הצוף שממנו נוצר, ומכיר כל מקום נידח בארץ, כי הוא נודד עם הכוורות לפי עונות השנה.

פתאום שמעתי את ג’וני וייסמילר נובח. התכופפתי מתחת לכוורות והתחלתי לחפש. לרגע פחדתי שהצליח לפתוח את המכסה וצלל פנימה ועכשיו הוא נאבק עם נחיל שלם, אבל אז ראיתי אותו מדלג באיזור שמעבר לגדר, בתוך הבסיס של הטייסים האנגלים.

אילו הייתי יודע מנין נכנס, איך חצה גדר תיל גבוהה ודוקרנית ועקף את הזקיף שיושב בשער יומם ולילה עם רובה שלוף, הייתי הולך אחריו. חיפשתי בעצמי את הפירצה ולא גיליתי דבר.

המחנה היה אי, מוקף בשלטים. אני יודע שהם מזהירים, “שטח צבאי. הכניסה אסורה!” למרות שאני עצמי לא מצליח לקרוא.

מגרש המסדרים שמעבר לגדר שומם. אני חייב להציל את ג’וני וייסמילר לפני שאיזה טייס אנגלי יחליט לעשות ממנו עולה חדש בכיוון ההפוך, ויסדר בשבילו “סרטיפיקט” לאנגליה.

אני גורר כוורת אחת בזהירות, כדי שהדבורים לא יתחילו להשתולל. היא כבדה אבל אני מצליח לקרב אותה אל הגדר כדי שתשמש לי סולם. אילו מוחמד היה רואה אותי עכשיו היה מתגאה בתושייה שלי, ואני חזק ממש כמו ג’וני וייסמילר האמיתי בסרט “טרזן מלך הקופים”.

מטפס על התיבה האפורה, נזהר שלא לזעזע אותה ולהרגיז את הדבורים, גם מעוקצי התיל אני נשמר, ומזנק פנימה. עכשיו אני עומד בלב מגרש המסדרים, שהיה מצוחצח כמו הפמוטים של דודה מרים. צריפים ארוכים ניצבים בין עצי קזוארינות ואקליפטוסים שגזעיהם מרוחים בסיד טרי. אבני שפה משני צדי השבילים וגדרות חבלים מפרידים, ומרחוק נפרשת אדמת החמרה השטוחה שמשמשת שדה נחיתה, מסומנת אף היא באבנים משוחות בסיד.

דומייה בבסיס האנגלי. השעה הלוהטת של הצהריים, אפילו שעכשיו כבר סתיו. דודה מרים אומרת שזה הזמן שבו גם השם יתברך חוטף תנומה ושוכח מהכל. אני מבין למה האנגלים מקללים את מזג האוויר בפלשתינה, כשהם קונים במכולת של שמריהו את הבירה הצוננת שלהם. אהרונצ’יק צופה בהם כשהם מסתערים על הבקבוקים, מאבדים בן־רגע את הנימוס האנגלי. הוא טוען שמי ששותה ויסקי ולא וודקה, לעולם לא ישלוט בעולם.

ג’וני וייסמילר נעלם. התחלתי לחצות את המגרש, כשהצל שלי מקדים אותי. אני חולף על־פני המוסך הגדול שבו מתקנים מטוסים, מתקרב אט־אט אל אלה שחונים זה לצד זה בשולי שדה הנחיתה. אף פעם לא ראיתי מטוס מקרוב. גופו צבוע כסף ועל הזנב כחול לבן ואדום, כמו בעיגול המוטבע על הדופן. חרטומו של המטוס צהוב, והמקלע מזדקר מאחורי תא הטייס. אני חייב לגעת בכנפיו של “הוֹקֶר”. הרצל פליישר מהכיתה שלי יתפוצץ מקנאה. למרות שהוא מומחה לנשק, מעולם לא נגע בכנפיים של מטוס אמיתי.

ליד גלגלי הנחיתה של ה“הוקר” האחרון בטור נבח ג’וני וייסמילר בשמחה, כאילו ברגע זה סיים לזלול את כל הנקניקים בקנטינה של האנגלים. הוא כישכש בזנבו ואני שרקתי לו בקול נמוך את השריקה של טרזן.

יד תפסה אותי פתאום.

“מה אתה עושה פה, ילד?” שאל אותי מישהו באנגלית וניער אותי בצווארון. זה היה הטייס עם השֵׂער הבהיר והשפם המטופח שהשקיף על החיילים בתרגילי הסדר. נעליו הבריקו וכל כפתור ואבזם במדיו הכחולים זהר.

כל מלה אני מבין. אני יודע גם רוסית מאהרונצ’יק, יידיש קלטתי מהשיחות של הרב עם דודה מרים, וערבית למדתי ממוחמד. אבל זה לא נחשב בעיניהם, רק מהקריאה והכתיבה הם עושים עניין גדול. כמה חבל שהמלים לא חודרות לי לעיניים כמו לאוזניים. על הדף הן מתהפכות, מתפתלות כמו תולעים קטנות, משנות מקום ונופלות זו לתוך זו. רק באוזן המלים נחות ואני מבין אותן גם כשהן בשפות אחרות.

גימגמתי. “אני מחפש מישהו”.

“מישהו מיוחד?” שאל הטייס.

“חבר”.

הקצין היה גבוה. הרבה יותר גבוה ממה שזכרתי, כשראיתי אותו משקיף על חייליו הצייתנים מעבר לגדר.

“חברים לא מוצאים בקלות. אולי מישהו שלח אותך לרחרח פה?”

“לרחרח?” עכשיו הייתי מבוהל. הרגשתי כל־כך קטן לידו.

“לרגל. לספור כמה מטוסים חונים. הנה, זה ‘הוקר’. מפציץ דו־מושבי שמסתער עליך כמו נץ.”

“אני מחפש את ג’וני וייסמילר.”

הטייס פרץ בצחוק. גם שפמו רטט.

“אותו לא תמצא. כאן זה לא אולפן בהוליווד עם תפאורה של אפריקה.”

הרגשתי שאני מתחיל לכעוס. אני לא יודע באיזה חוץ־לארץ נמצאת הוליווד.

“הנה הוא,” הצבעתי לעבר הכלב הנובח בעליזות ליד זנב המטוס, “וחוץ מזה, טרזן הוא לא תפאורה, הכל אמיתי.”

הטייס נשא את זרועו והצביע. לא ידעתי לאן הוא מכוון. הדרגות על אמת שרוולו נצצו בשמש. שני פסים כחולים מכל צד, עוד שני פסי תכלת ובאמצע קו דק ובהיר כמו אוויר.

“אתה רואה, גם זאת תפאורה. שום דבר לא אמיתי.”

אני לא מכיר עולים חדשים שבאו מהוליווד. ואולי בעצם חיסל האנגלי ארגז שלם של בירה והוא פשוט שיכור. שוב אותת באצבעו וג’וני וייסמילר הגיח מאחורי זנב המטוס והתייצב לפניו, כמו אחד החיילים הצייתנים במסדר. הקצין פלט מהפה שלו קולות חרישיים ואז התיישב הכלב, כשהוא מביט בו בציפייה דרוכה. שוב סימן הטייס האנגלי בידו וג’וני וייסמילר החל לפסוע אחריו בצייתנות, כאילו היה הכלב שלו מאז ומתמיד.

הקול שלי נחנק. “הלוואי שתסתלקו מכאן. זאת לא המולדת שלכם.”

“אז יש לנו פה פטריוט,” חייך הקצין. ג’וני וייסמילר עדיין רבץ לרגליו, ממתין בסבלנות להוראות. “ציוני קטן, גם אתה מחביא נשק ולומד לירות?”

“פטריוט” זו מלה שכולם משתמשים בה. כל אחד אצלנו בטוח שהוא כזה.

“אהבת המולדת,” גיחך הטייס, “אתה עוד תגלה. יש דברים שאוהבים יותר.”

זכרתי מה אמר מוחמד. “יום אחד אתם תצאו מפה עם הזנב מקופל בין הרגליים שלכם.” ועוד הוספתי “וגם בזנב לא תכשכשו יותר.”

חשבתי שהטייס האנגלי יכה אותי, אבל הוא פרץ בצחוק גדול. שפמו רטט וגם ה“הוקר” הטיל צל. כנפיו רעדו כמו דבורה ענקית. תא המקלען מאחור היה ריק והמקלע זקור.

“לך הביתה, ציוני קטן, ואל תשכח. סרט זה רק תפאורה. כה אמר מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר מחיל האוויר המלכותי, לפקודתך תמיד!” ואז הוא הצדיע לי.

שרקתי בכל הכוח. בסרט ג’וני וייסמילר נאבק באויביו. הוא לא גבר שמרכין ראש או נמלט מפני סכנה. אני דוחף את שפתַי הקפוצות, בטוח שגם יתברך שמו המנמנם התעורר משריקת הטרזן החותכת שלי.

ג’וני וייסמילר הסתובב, עשה את הדרך לקראתי באי־רצון גלוי, צלו ליווה אותי, והזנב כישכש בעליזות, כאילו כלום לא קרה. כדי להרגיז אותו סיפרתי לו על המומחה ששיגר לכאן מיניסטריון המושבות האנגלי לפני שלוש שנים. האיש ההוא, שאת שמו אני לא זוכר, קבע שאין בפלשתינה מקום אפילו לחתול אחד נוסף.

רציתי לצעוק על ג’וני, להוכיח לו שאין בארץ מקום גם לכלבים, אבל הכלב התעלם ממני.

“סרט הוא אמיתי וגם אתה!” שאגתי לעבר מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר. כבר הייתי מרוחק מכדי שיוכל לתפוס אותי, וגם הזקיף בשער עם הרובה השלוף נשאר מאחורי. כמה חבל שלא הספקתי לגעת בכנפיו של ה“הוקר”.

רצתי כל הדרך בחזרה, כשג’וני וייסמילר נובח בעקבותי, בטוח שזה סתם שעשוע. ואז ראיתי את העגלה והסוס של זוסיא העגלון בפתח הבית שלנו. האור כבר ירד והשמש נעלמה מאחורי הבסיס האנגלי. אמרי עזר לה לרדת, ממש כמו ג’נטלמן אנגלי, בקי בנימוסים והליכות, לבוש בחליפה הכי טובה מבד אנגלי של אבא. דודה מרים הסתכלה בהם ולא דיברה.

אני רואה אשה גבוהה ודקה בשמלה כהה, חובשת מגבעת לראשה, שולחת רגל אחת באוויר ודורכת בהיסוס על האדמה.

אמרי מתעכב, כבר יכול לעזוב את ידה, אבל עדיין אוחז בה. הוא אומר ברוֹך “ברוכה הבאה, אנה.”

 

אהרונצ’יק    🔗

הידיים היפות בעולם הן ידיה של פועלת; מיובלות ומיוזעות. מסירות וסבלנות אין קץ חרשו בהן תלמים, וכל ליטוף מחוספס יעלה בגופך צמרמורת. פושקין טעה. הוא חקר ומצא כי בכל רוסיה אין יותר משלושה זוגות רגליים יפות. ובאשר לידיים, פרולטרית אמיתית לא תרפרף עליך. היא תלוש את בשרך בכוח תקוותיה. בימים הבאים תהיו שניכם שותפים שווי זכויות.

אתה, אמרי, בן דור קשוח ועיקש, עליך להכין את עצמך לחיי עמל מפרכים. להפרות אדמת בור וטרשים וחולות, עד אשר תניב. והאשה תבחר אותך כדי לחלק יחד את הזעם והחדווה. לבושה יהיה פשוט, צווארה יהיה חשוף, רגליה יחפות, והתנהגותה פשוטה וגלויה. הלאה נימוסים כוזבים ובגדים מהודרים. היום אנחנו פושטים את פרוות העבר ומחלצים את האיברים. בשר ושמש. נתנער מכל עול מכביד, אמרי, כי הקניין מתפורר לאבק, ובעתיד העברי עוד נכון לנו יום בו תפנה אליך ותאמר “אישי” ולא “בעלי”.

אני מתגעגע עכשיו לחיק חם. דבר אִתם, אמרי, אולי ישלחו גם אותי למשימה. יום יבוא ואמצא אשה כלבבי. נשב בשדה הפתוח, השמים יאדימו ואנחנו נתיר כל כפתור בכותונת ונקרא יחדיו: “אוהבי כל הארצות התאחדו”.

5    🔗

דודה מרים השתוללה. כל המושבה שמעה את צרחותיה, כי לאט־לאט התאספו אנשים ברחוב שלנו להציץ באשה הזרה שהגיעה ואולי גם כדי ליהנות בסתר מן העונש שצפוי לי. גם אמא של ציונקה התייצבה כמו שוטר שנקרא למילוי תפקידו, והברווז הציוני מדדה בעקבותיה, מנצל את ההזדמנות להפר את העוצר הקבוע שהטילה עליו.

“נמאס לי!” צרחה דודה מרים, “המנהל הודיע שיגרש אותך מבית־הספר. רק צרות אתה מביא. מתי תהיה לי קצת נחת ממך?” היא כמעט בכתה.

אמרי חיבק אותי והציץ כל הזמן לראות את תגובתה של אנה. אני לא בטוח שעשה את זה רק מגעגועים אלי.

“חיכית לנו, נכון? הוא רק רצה להכין לאנה ולי קבלת פנים, דודה מרים. זאת הפעם האחרונה שהוא בורח מבית־הספר. הוא מבטיח, נכון שאתה מבטיח, עוזיק?”

אנה שותקת. את המגבעת הרחבה עדיין לא הסירה מראשה. אני סוקר אותה בגנֵבה ואינני מבטיח כלום. לא יודע איך מבדילים בין כלה אמיתית לכלה ב“פיקציה”.

דודה מרים פונה אליה בפעם הראשונה.

“אַ תכשיט,” היא אומרת בהצטדקות, מוסיפה עוד כינוי ביידיש לרשימה המתארכת, ועדיין אינה מציגה אותי לפני אנה.

“עכשיו אתה תשב בחדר שלך שלושה ימים ולא תצא, אתה שומע?”

לא הועילו תחנוניו של אמרי, ואמא של ציונקה זרחה בנצחון ועודדה את דודה מרים שהיא עושה את הדבר הנכון, כי “יד קשה צריך פה”. וגם סטירה לא היתה מזיקה, כי אצלם בפולניה היו מצליפים בחגורה בסוררים כמוני. אילו היה כאן הרב, ודאי היה מצליח לשכנע את דודה מרים לבטל את רוע הגזֵרה, אבל היתה זו השעה של תפילת “מעריב”.

אנה עדיין שותקת. אין לי מושג איזה קול יש לה ובאיזו שפה היא מדברת. כמה חבל שהיא לא מתייצבת לצדי. אז היה לי סיכוי. הרי לדודה מרים חשוב כל־כך שזרים יידעו שאנחנו משפחה הגונה, ולמרות כל האסונות שניחתו עלינו כולנו אנשים טובים שמקפידים לשמור על החוקים והמצוות.

אמרי ניסה לנחם אותי: “אל תדאג. אני ארכך אותה,” וגרר פנימה את המזוודה של אנה, ואחריה משך ארגז כבד. הבריח נפתח וכשהמכסה התרומם התגלו כסתות רקומות, צרורות של בגדים ולבנים ואפילו מעיל פרווה שקצת הדאיג אותי, כי חשבתי שהיא צריכה להסתלק לפני שהחורף מגיע. ובכלל מי צריך כאן מעיל פרווה.

ג’וני וייסמילר מרחרח את הארגז ואחר־כך את אנה. ריח של פרחים שלא הכרתי נודף ממנה, צוף שגם הדבורים שלנו לא נתקלו בו מעולם. היא רוכנת, מלטפת את ראשו של הכלב ועדיין אינה מוציאה הגה מפיה. אני נרגע. עולים שותקים לא יעשו צרות בארץ־ישראל שבה מדברים יותר מדי והכל נעשה ברעש גדול, כמו שאומר אהרונצ’יק האופה.

אמרי מחופש לחתן. עכשיו אני מבחין שהחליפה הכי טובה של אבא מרופטת ושרווליה קצרים מדי. כפות־ידיו השזופות מציצות מבעד לפתחים הלבנים ונראה שאינו יודע מה לעשות בהן. העניבה דווקא מהודקת לצווארון, מתוחה ומסודרת. אולי הכלה לימדה אותו סוף־סוף לקשור. כמה חבל שהחמצתי את התמונה של אמרי שובר את הכוס. הייתי מניח מתחת לרגליו אבן עטופה, והתעלול היה הופך את החתונה לחגיגה מטורפת. גם כשדיבר אמרי אל דודה מרים היו עיניו נעוצות באנה, עוקבות אחרי כל תנועה זעירה שלה.

“נגעתי היום בכנפיים של ‘הוקר’ אמיתי,” אני מושך בשרוולו של אחי, אבל הבשורה החשובה אינה גורמת לו שיסיר את עיניו מאנה. גם ג’וני וייסמילר נצמד אליה. דווקא היום הוא מעדיף זרים. טייס אנגלי וכלה פולנייה ביום אחד, זה יותר מדי בשבילי. אני מסובב את הגב, פונה לעבר החדר שלי בקומה העליונה. כלה מזויפת. למה היא נתקעת אצלנו? שיקחו אותה כבר הקרובים שלה. אני מקווה שהכלה הבאה שאמרי יביא למען המולדת תהיה אחרת. זו הראשונה, אני אומר לעצמי כשאני נועל אחרי את הדלת. בפעם הבאה יצליח יותר.

ג’וני וייסמילר נובח ומגרד את הדלת, אבל אני אינני פותח.

עוצר של שלושה ימים זה עונש לא צודק. איך הם מעוללים לי את מה שהם הכי שונאים שעושים להם. הם מקללים את האנגלים שנועלים אותנו בבתים בעקבות כל תקרית קטנה בדרכים, אבל זה לא מפריע להם להעניש אותי במעצר בית. אני חוזר ואומר, “אתם בעצמכם אנגלים!” ומרגיש שאני מתחזק.

מן החלון אני צופה באנה מטיילת בחצר עם ג’וני וייסמילר. לרחוב הראשי לא יצאה. מדי פעם השליכה ענף לעבר הכלב, או עלה שליקטה מתחת לשיח הקיקיון, וג’וני וייסמילר דוהר ומחזיר אותו אליה, מצטנף למרגלותיה ומגרגר בתענוג, כמו ילד שמשמח את אמא שלו. אמא של ציונקה מכבסת בגיגית ומדי פעם מציצה לראות מה קורה בחצר שלנו. אני פוער את פי, חושף שיניים ומנסה לחקות את ג’וני וייסמילר בשיא כעסו, ואמא של ציונקה שולחת אלי אגרוף מאיים.

מרוב שעמום אני מתחיל לדבר אל עצמי. “יאללה, יאללה, שתסתלק האשה הפולנייה.” פתאום אני נשמע כמו מוחמד. אסור לספר שהיא אילמת, אם יידעו הקרובים שלה הם לא ירצו לקבל אותה. אני צולף בכל הכוח בקופסת הקרן הקיימת שמולי.

את היום הראשון אני מבלה בציפייה. מציץ מבעד לחלון לראות אם הגיע כבר הרב כדי לגרש אותה מאחי הגדול.

אמרי נעלם. אני מצמיד את האוזן אל הדלת הסגורה ומאזין. לא שמעתי את צעדיו, וגם לא את השירים המטופשים שהיה שר בזמן הגילוח. אני מודה שאני מאוכזב מפני שאמרי שכח להביא לי מתנה מחוץ־לארץ. האשה מפולניה מפחידה אותי בשתיקה שלה, ולמרות שאני יודע שאנשים אילמים הם גם חירשים, יש לי הרגשה שהיא שומעת הכל.

דודה מרים שולחת אותה שלוש פעמים ביום להביא לי אוכל. נקישותיה בדלת חרישיות וכשאני פותח, אני מוצא את המגש מונח על הרצפה ומבחין בזנב שמלתה הכהה חומק במסדרון.

פעם אחת הקדמתי אותה. פתחתי לרווחה והיא עדיין עמדה שם. אמרתי “אנחנו לא רוצים אותך פה. הסיבה היחידה שאמרי הביא אותך זה בגלל שהוא פטריוט.” ועוד הודעתי לה שאמרי התחייב לסוכנות היהודית לשאת לפחות ארבע כלות, וככל שתסתלק מהר יותר יספיק אחי למלא את חובתו למולדת.

היא מציבה את המגש לאט־לאט על הרצפה ומרכינה את ראשה. אבל בכל־זאת הספקתי לראות את פניה. היא לא יפה. אני חושב שזה לטובת כולנו, כי כלה יפה יכולה לסבך את הכל. יש לאשה מפולניה עיניים אפורות. צבע מוזר. אפילו לא חשבתי שיש עיניים שצבען הוא כמו עשן הרכבת לחיפה, או כמו של יום מעונן במיוחד, כשלא בטוחים אם יירד גשם ובסוף מתאכזבים. לאמא שלי היתה שמלה בצבע הזה, זו שעדיין תלויה בארון. אני לא חושב שדודה מרים לבשה אותה אי־פעם.

אני נושא את המגש. “ותתרחקי מהכלב שלי. ג’וני וייסמילר נושך כשמרגיזים אותו.”

ואז האשה מחייכת. צמרמורת חולפת בגוף שלי. כאילו נפתח מכסה הכוורת ונחיל שלם פורץ החוצה בבת־אחת. אני עושה צעד לאחור והמגש נשמט. הלחם והעגבנייה נופלים וצנצנת הלבן נוטה על צִדה, אבל אינה נשברת. אני אוסף הכל בידיים רועדות, מרגיש שאני בעצמי אילם. תוחב את הפרוסה לפה, לועס במהירות והיא עדיין מחייכת. היה שם עוד משהו על המגש. כדור בדולח ובתוכו כפר קטן מכוסה בנוזל שקוף. בתים עם גגות אדומים, עצי אשוח מחודדים וזאב עם זנב ארוך שמזכיר את ג’וני וייסמילר, וכשאני מנענע את הכדור מתחיל לרדת בתוכו שלג. למרות שהכדור לא מוצא חן בעיני אני רוצה לרוץ ולחבק את אמרי. בסופו של דבר, החובה למולדת והכלה לא גרמו לו לשכוח את ההבטחה. הוא הביא לי מתנה.

6    🔗

בלילה הראשון התעוררתי למשמע קולות. לא ידעתי מה העיר אותי, עד שראיתי טנדר זר חונה ליד מחסן הכלים שלנו. הדלת היתה סגורה אבל אלומת אור חיוורת זחלה מהחריץ, מאותתת לי להתקדם.

אני זוכר מה עושה ג’וני וייסמילר במצבים כאלה. אני מוציא את החבל שלי שמקופל תחת המיטה, קושר על אדן החלון ומשתלשל. אני מתאפק שלא לשאוג.

בתוך רגע הייתי למטה, הקיקיון רישרש ואני קפאתי. כמו מרגל אמיתי, אני מתקרב בשקט אל מחסן הכלים. הם מתלחשים בפנים. אני שומע בחור אחד אומר לאמרי, “נו, מהצוף שלה כבר טעמת, כוורן?”

אני לא יודע למה הם מתכוונים. מהמחסן עולה רעש של מתכת פוגעת במתכת. מה הם עושים עם ציוד הרדייה באמצע הלילה?

בחור שני אומר, “עִסקה מצוינת. תוֹדֶה לאנגלים. סידרו לך טיול לחוץ־לארץ וגם כוורת מלאה בדבש. תלקק, תלקק, אמרי.”

שיחה משונה. למה הם חושבים שגברים הם דבורים? אולי גם הם שתו בירה. הרי הזכר מת בשעת ההפריה של המלכה. אני לעולם לא אהיה טיפש כזה.

הבחור הראשון שואל, “אתה חושב שהאנגלים חושדים?”

אמרי עונה, “הפקיד, שרשם אותנו כזוג נשוי בקונסוליה האנגלית בוורשה, היה ידידותי מאוד. הוא איחל לנו חיים ארוכים של אושר ביחד ובירך אותנו בילדים רבים, ואפילו קרא לפקידה מהחדר השני שתראה איזה זוג מקסים אנחנו. חיפשו בכל הקונסוליה מצלמה כדי להנציח אותנו.”

הבחור השני מתעניין, “תגיד, היא יפה?” ואמרי שותק. שוב אני שומע ברזל מתנגש בברזל.

הם היו עסוקים ויותר לא דיברו, וכבר רציתי לשוב על עקבותי.

ואז שמעתי את אמרי אומר, “הפקיד האנגלי ידע הרבה על יהודים. כשרשם את אנה בפספורט שלי הוא אמר, ‘אצלכם זיווגים נקבעים בשמים.’ רצינו לצאת לדרך. היו לנו ביד כרטיסי רכבת לנמל קונסטנצה ושם היינו אמורים להפליג באנייה ‘פולוניה’. הפקיד חיפש אמתלות לעכב אותנו, כאילו חיכה למשהו.”

אני מרגיש שהבחור הראשון מתוח. השני אומר, “צריך להיזהר,” ואמרי מבטיח ששיכנע את הפקיד. ההצגה שלו היתה מושלמת.

“איך עשית את זה?” שואלים שני הבחורים בבת־אחת, ואמרי משיב, “נישקתי אותה.”

אני מטפס בחבל בזריזות של צ’יטה, הקוף של טרזן. נוחת במיטה אבל לא יכול להירדם. אני רואה את מלכת הדבורים יוצאת למסע הכלולות בשעת צהריים לוהטת. המלכה ממריאה כמו חץ לעבר אותו מקום שהדבורים האחרות לא יעזו להגיע. למרות השמש המסנוורת אני יכול להבחין שיש לה פרצוף אנושי. הזכרים נקהלים סביבה, נרגשים, מנפנפים בכנפיהם ומתחרים זה בזה, ואמרי האומלל עף ראשון בעקבותיה ולא יודע מה צפוי לו. אני צועק בלי קול, “תיזהר. אני לא רוצה שיקרה אסון.” הטייס האנגלי מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר רודף אחרי שניהם ב“הוקר” הכסוף שלו, נץ טורף שמנקר מן השמים בלי אתראה. אני צועק לאמרי, “אתה תמות!” ולא יודע אם אני ישן או ער.

בבוקר נמחק הכל. שום טנדר לא חנה ליד מחסן הכלים, ובחדר השני דיברה דודה מרים אל אמרי, כאילו מעולם לא נסע. צריך לבדוק מה מצב הכוורות, כי היא לא סומכת על מוחמד ועלי, וחייבים לנסוע לתל־אביב כדי למכור את הדבש ולהשיג מחיר טוב, ושלא ישכח להודיע לרב להתייצב אצלנו אחרי התפילה. זה היה סימן מעודד שהגירושים קרובים. את אנה לא ראיתי וגם ג’וני וייסמילר יצא כדרכו לשוטט.

ציונקה מותחת חוט בין החלונות שלנו, מחברת בשני הקצוות קופסות שימורים ריקות ואומרת שהתכסיס הזה יאפשר לנו לדבר אחד עם השני. אפילו לחישה שלה לתוך הקופסה תגיע ברורה וחדה לתוך האוזן שלי. בבית הוועד כבר הציבו את מכשיר הפלאים שאפשר לדבר בו עם מישהו במקום רחוק. רק לגדולי הישוב ולגנרלים אנגלים יש מכשיר כזה. אומרים שאפשר לדבר אפילו עם מי שנמצא בקצה העולם, באפריקה למשל, אבל אני לא מאמין.

החוט מתוח, מאוזן מצד אל צד. אני מתפעל מציונקה. לא ידעתי שיש לה כשרון נסתר לתעלולים, ואני מבלה את הבוקר בנסיונות לנחש, איך הם יקראו לה אחרי שיתפסו אותה עושה משהו שאינו לרוחם. אני ממציא כינויי גנאי, אבל אלה אינם מתחרזים בשום אופן עם השם שלה. מרוב שעמום אפילו ניסיתי לרשום את המלים, אבל ברגע שנגעתי בעפרון התחילו הראש לכאוב והאותיות להשתולל. מזל שציונקה לא ראתה את הבזיון. זרקתי את הנייר מיד.

ציונקה צדקה. מכשיר הפלאים פעל. היא הסבירה שצריך להגיד “הלו” בתחילת השיחה. הצליל היה אנגלי כל־כך וזר עד שצחקנו. שמענו אחד את השני מצוין, אבל משום־מה – אולי מרוב התרגשות, רק שאלנו “מה נשמע” ו“מי מדבר”. כאילו אי־אפשר לנהל שיחה אמיתית אם לא רואים את הפנים של מי שיושב בצד השני.

ועוד חשבתי. אולי בעזרת ההמצאה המופלאה הזו אוכל יום אחד לדבר עם אמא שלי.

וגם עם אבא.

מוחמד דאודי מנפנף לי מלמטה וצועק “אִנשאללה, יהיה טוב.” על המגש, ליד הדלת, אני מוצא פיתות טריות שאחותו פאטמה אפתה במיוחד בשבילי.

מוחמד הוא חבר אמיתי. למרות שהוא בגיל של אמרי, ויש לו הרבה אחים קטנים, ואחות בשם פאטמה ובן־דוד בשם עימאד, תמיד יש לו זמן בשבילי. וכשהוא מזמין אותי לכפר שלו אנחנו רוכבים יחד על סוסים. כשהוא לא בסביבה דודה מרים קוראת למוחמד “הגוי”. כמו אמא של ציונקה ומלי פרלמוטר חברתה, הדודה שלי פוחדת מערבים. שתי החברות טוענות שהערבים יעשו הכל כדי לגרש אותנו מפה. שהם רוצים לשחוט את כולנו ולזרוק אותנו לים, אבל אני לא מתרגש. אלה סתם מלים. אין טעם להקשיב להן ובטח לא לכתוב אותן. תביני, דודה מרים, מוחמד לימד אותי לרכוב על סוס וללחוש לו מלים טובות באוזן, כדי שידהר קדימה ולא יפיל אותי ארצה. ואל תגידי יותר לרב שאסור להאמין לגויים וששפטים צריך לעשות בהם. “נאמנות, אמון,” מוחמד אמר, “אלה הדברים החשובים ביותר.” הסוס צריך לדעת שאתה מוכן להקריב בשבילו משהו יקר במיוחד. את החופש שלך, למשל.

חבל שאי־אפשר להטיס את ג’וני וייסמילר אל הכפר של מוחמד, שיקבל ממנו שיעורים ברכיבה. נכון שג’וני וייסמילר הוא אלוף העולם בשחייה ולא חסר לו כלום, אבל אם היה רוכב על סוס, היה לו קל יותר במאבק עם שבט הפיגמים. למרות שראיתי את הסרט רק פעם אחת אני זוכר כל תמונה, ומהסיפורים שלי גם מוחמד לומד כל מה שצריך לדעת. הוא מבטיח שיום אחד יסע במיוחד ל“בית העם” בתל־אביב כדי לראות את הסרט.

שוב אני ער בלילה. אולי מפני שלא יצאתי החוצה ולא הוצאתי מרץ. בשיחותיה עם אמא שלי באוויר דודה מרים מסבירה שבילדים מהסוג שלי קשה לשלוט, והיא עושה כל שביכולתה לכוון אותי אל דרך הישר. היא נשמעת מתנצלת כשהיא מספרת לאמא באוויר שרוב הזמן אני נמצא מחוץ לבית, אבל לא מודה בכשלון שלה, כדי לחסוך מאמא שלי צער נוסף. אני לא בטוח שדודה מרים גילתה לה שהיא הטילה עלי עוצר.

שוב אני קושר את החבל לחלון ומחליק. כל־כך פשוט. אני זוכר מה אמר הטייס האנגלי עם השם הארוך, ודי מוצא חן בעיני הרעיון להיות מרגל שמרחרח. גם ג’וני וייסמילר בודק את השטח לפני שהוא מחליט על תכנית פעולה.

הנחירות של דודה מרים ממלאות את כל הבית. לפעמים היא נאנחת בשנתה ומדברת. נדמה לי שבשינה היא מנהלת את השיחות דווקא עם אבא שלי. מזמן התרגלתי לנחירות, אבל אנה בטח מתהפכת מצד אל צד, ולכן אני עוקף את החדר של אמרי. אני מנחש שגם זוג נשוי ב“פיקציה” ישן ביחד.

הדלת היתה פתוחה ואני מגלה שאמרי לא בבית כלל. אני לא יכול להתאפק ומציץ פנימה. אנה ממלאת את המיטה שלו, שרועה על צדה ומחבקת אחת מכסתות התחרה הרקומות שהביאה אִתה. שמלתה הכהה תלויה על גב הכיסא, גולשת עד הרצפה, בלי קמט. ליד הכר מונח ספר פתוח וידה כמעט מדפדפת. היא קוראת ספרים, אני אומר לעצמי, עוד סיבה להתרחק ממנה.

מכסה הארגז מורם, ואני מתחיל לחטט. לא יודע מה אני מחפש שם. שוב נודף בחדר ריח הפרחים הזרים, שהדבורים ואני איננו מכירים. אני מנחש שזה הצוף שהבחורים דיברו עליו, למרות שאין לי מושג איך בדיוק טועמים צוף של בני־אדם.

הייתי מאוכזב. בארגז לא היו שום אוצרות. רק בגדי תחרה עדינים מדי, אורלוגין ישן וכמה תקליטים. אני מחייך לעצמי. הרי גרמופון יש רק באולם של “בית הוועד”. אמא של ציונקה ומלי פרלמוטר רוקדות שם לצליליו כאילו הוזמנו לנשף אצל הנציב העליון.

בקרקעית, מתחת למעיל הפרווה המגוחך בצבע חום, היו חבויים שני פמוטים. תעלול כזה עוד לא ביצעתי. אני לוקח פמוט אחד ודוחף מתחת לחולצת הפיג’מה.

זהו, אני אומר לעצמי בטון של מנצח. עכשיו הכלה בפיקציה חייבת לחזור לפולניה. היא תחשוב ששכחה את הפמוט שם.

אנה לא זזה במיטה. מעניין לדעת אם היא אילמת גם בשינה. גופה מכוסה עד צוואר ורק הפנים נחות על הכר. אני מחליט סופית שהיא לא יפה וזה משמח אותי. דוחף את מכסה הכוורת שבתוכי. שוב הוא מתחיל להתרומם והדבורים מנסות לפרוץ.

צעדים בחוץ שוברים את הדממה. אני נסוג. אמרי חוזר הביתה. אני מתלבט אם לצאת לקראתו. אני כל־כך רוצה להיות אִתו לבד, כמו אז, ביום שהלכנו לקולנוע. על הרצפה, ליד הדלת, היה פרוש מזרן קש. עכשיו ברור לי שזוג בפיקציה לא ישן ביחד. אמרי כבר נכנס. אני מדלג במדרגות, ושולח מבט אחרון לעבר אנה.

אור בהיר נשפך עליה ומתחת לריסים הנעולים זוהרים שני פסים דקים ורטובים.

אני שוב במיטה. כמו אנה גם אני מושך את השמיכה עד הצוואר ואחר־כך מותח אותה מעל לראש, כאילו אני מתכווץ בשוחה. פתאום היה לי קר. אולי גם לאמרי קר עכשיו. אמרתי לעצמי – הפעם בקול רם – לא אכפת לי אם אנה בכתה. למרות שאני לא זוכר מתי בכיתי בפעם האחרונה. אפילו כשהלב של אבא שלי הפסיק פתאום לפעום לא יצאו דמעות.

אפלה גמורה בתוך שוחת השמיכה. שום סרט לא מתחיל ולא נגמר, ואת מכסה הכוורת שבפנים אני טורק בכוח.

7    🔗

הנקישות מנקרות כמו נץ עיקש. אני זורק את השמיכה ומזנק שטוף זיעה קרה. ברגע הראשון אני לא יודע איפה אני. החלום נמחק מיד. החדר מוצף אור, כאילו כבר אמצע היום.

היד שדופקת בדלת תקיפה וחסרת סבלנות.

“אני בא, דודה מרים!” אני גורר את עצמי לעבר הדלת.

אנה ניצבת מולי. ידיה ריקות ועל המפתן לא מונח שום מגש. היא לבושה בשמלה הכהה שהיתה תלויה על גב הכיסא בלילה, נועצת מבט ישר לתוך עיני. שוב חולפת צמרמורת בגוף שלי.

“אתה יכול לצאת,” היא אומרת, “העונש שלך הסתיים.”

קולה של אנה צלול, אפילו חד. היא דיברה יידיש.

הייתי המום. נס התחולל. האילמת פתחה פתאום את פיה ודיברה. אולי הפמוט החסר שיחרר מנעול בלשון שלה. האם גילתה כבר שחפץ יקר שלה נעלם?

מרוב מבוכה אני פותח וסוגר את הכפתור העליון בפיג’מה.

“את מסוגלת לדבר?”

“ואתה חשבת שכולם שותקים בפולניה?”

אני מזדקף על קצות האצבעות. היא כל־כך גבוהה. יש לי חשד שהיא יותר גבוהה מאמרי.

“גם בארץ־ישראל לא סוגרים את הפה. את עוד תלמדי. דודה מרים למדה מהאנגלים לקבוע מכסה של עונש, כמו שמחלקים לכם סרטיפיקטים. שלושה ימים היא אמרה, ואני לא יוצא דקה אחת קודם.”

“הדודה שלך חושבת שנענשת די.”

“את לא מכירה אותי. אני יכול לשבת במעצר אפילו שבוע. וחוץ מזה אני שונא שמרחמים עלי.”

אנה משכה בכתפיה. “גאווה היא מותרות.”

הטחתי, “איך קוראים לילד גאוותן בפולנית? בטח יש לכם גם שם כינויי גנאי.”

אנה אומרת, “בבית־הספר קראו לי ‘ז’ידית מטונפת’,” ומציצה לתוך החדר. תוהו ובוהו שורר אצלי. גרביים בכל פינה. אף פעם אני לא מצליח למצוא בן־זוג מתאים.

“אני לא חושבת שאתה גאוותן,” אומרת אנה, “אולי פחדן.”

כנראה גילתה כבר שפמוט אחד חסר. החבאתי אותו מתחת למיטה, יחד עם החבל המגולגל של טרזן. דודה מרים צעקה מהמטבח, “מזיק, למרות שלא ביקשת סליחה, אני מוחלת לך, רד למטה.”

אנה אינה נכנסת לחדר, היא רק בוחנת אותו. לפני הרבה שנים, כשאמא שלי היתה ילדה, היה זה החדר שלה.

לבסוף אנה אומרת, “גם בפלשתינה יש פחדנים. בדיוק כמו שבפולניה יש מחסור באומץ.”

אני עומד בפתח ומטיח, “אז אולי האנגלים צודקים שהם לא מרשים לכם לבוא.”

על הקיר תלויה הקופסה הכחולה של הקרן הקיימת, שבכל יום שישי אני משלשל לתוכה מטבע של מיל. הקופסה עקומה מכל הנסיונות שלי להתאמן עליה בקליעה למטרה בעזרת גרביים.

" ‘ז’ידית’ זה כינוי מעליב במיוחד, נכון?"

אנה מהרהרת זמן רב. מכיס שמלתה היא מוציאה מטבע, משלשלת אותו לתוך הקופסה הכחולה. “באוניברסיטה הפרידו את הסטודנטים היהודים. הושיבו אותנו בצד שמאל. הסטודנטים הפולנים היו מתהלכים ובידיהם מקלות ארוכים שבראשם סכיני גילוח. פצעו כל יהודי שנקרה בדרכם. את שערי הפקולטה לרפואה נעלו בפני יהודים. ואני כל־כך רציתי להיות רופאה.”

אני שותק וגם היא. לרגע חשבתי שהיא שוב אילמת. מה אעשה עם מטבע פולני? אני לא חושב שיקבלו אותו בקרן הקיימת כתרומה.

“אתה כל־כך דומה לאמרי.” וכאשר היא מזכירה את שמו שפתיה נראות כמו שתי קשתות ולחייה זורחות. אילו היתה פוגשת קודם את מאיר, הקצב השרמנטי, לא היה לאחי הגדול שום סיכוי.

הבחורים במחסן הכלים דיברו על הדבש ועל טעם גן־עדן. אני שואל את עצמי אם, כשציונקה תגדל, יהיה גם לה צוף בפה, ואולי במקום אחר.

“את הכלה הראשונה,” אני רוקע ברצפה, מדגיש את האזהרה, “יהיו עוד שלוש אחרייך.” היא לא נבהלת ומחייכת כאילו אני משעשע אותה.

כל היום אני משתעמם. לא ראיתי איש. רק שמעתי את קולה של דודה מרים מהדהד בבית. הפעם לא ניהלה שיחה עם אמא שלי באוויר. היא אמרה לאנה, “אל תדאגי, אמרי מחפש את הקרובים שלך. הוא גילה שהם עברו לתל־אביב. הוא ימצא אותם. את לא תהיי לבד.”

אני חושב שאמרי מתחמק ממני. לא הצלחתי להיות אתו לבד מאז שחזר. הוא נכנס לרגע ויוצא מיד, ושוב נכנס ושוב יוצא, חשאי כל־כך. מתלחש עם הבחורים בטנדר, שחיכו לו בלילה ליד מחסן הכלים, ואפילו לא קרא לי פעם אחת. הם צופרים שתי צפירות קצרות ומיד הוא נעלם. אני לא אוהב זרים שמקלקלים את הסדר, ומרגיש פתאום כמו דודה מרים שכועסת על אבא שלי שמת פתאום. וגם המתנה שהביא לי מרגיזה אותי, שלג מזויף מתאים אולי לבנות. אם ציונקה תצליח ללמד אותי לכתוב משהו, אתן לה את כדור הבדולח במתנה, בלי שאמרי יידע.

אחר־כך דודה מרים ואנה הולכות מהבית לכיוון בית־הכנסת ושבות רק לפנות ערב, ושוב מצאתי מגש עם פרוסת לחם, עגבנייה וכוס חלב ליד הדלת, אבל אנה לא דפקה ולא ביקשה להיכנס.

את מוחמד לא ראיתי כל היום, וגם ג’וני וייסמילר העדיף לשוטט אי־שם ליד הגדר של האנגלים, וכבר התחרטתי שלא הסכמתי להצעה הנדיבה של דודה מרים להשתחרר לפני המועד. אבל כבוד, כמו שאומר מוחמד, גם הוא משהו ששווה להילחם עליו.

אני יושב ליד החלון, מול החוט שמתחה ציונקה בין החלונות שלנו, מדבר אל קופסת שימורים ריקה, ואף אחד אינו עונה בצד השני.

בבוקר סידרתי את הילקוט. הכנסתי את הספרים שאני לא פותח אף פעם ויצאתי מוקדם. דודה מרים נדהמת, מפני שאני ידוע כאחד שמאחר תמיד לבית־הספר. בכיתה חשבו כולם שאני חולה והמורה אפילו שאל לשלומי, אבל אני לא מאמין שהוא מתעניין בי באמת. אפשר היה להבחין שהוא מוטרד, כי הלוח היה נקי, הוא לא כתב כלום. ציונקה השפילה את עיניה ולא גילתה דבר על העונש שלי, אפילו לא להרצל פליישר, חביב הבנות, שהיה מעביר לה פתקים מקצה הטור כל שיעור.

אף אחד אינו מתעניין בי יותר מדי. כולם נרגשים. סיפרו שהאנגלים התחילו לחפש נשק, שהם חושדים שאנחנו מסתירים רובים במושבה. בבוקר באו חיילים ובדקו את כל ארגזי הבירה במכולת של שמריהו, חיטטו בתנור האפייה של אהרונצ’יק ובקדרות הבצק, ואת זוסיא העגלון עצרו ליד עץ הקזוארינה ובדקו כל שק. האנגלים אפילו דרשו להיכנס לבית־הכנסת, אבל הרב חסם את הפתח בגופו כשהוא רועם לעבר החיילים, “לזדים ועמלקים לא תהי תקווה.”

בבית אני מוצא את אנה במטבח, מקלפת תפוחי־אדמה. ראשה רכון והקליפות משתלשלות מהסכין כמו ענפים מפותלים בג’ונגל. מתחת לסיר הגדול היה מונח נייר. תיכף ראיתי שזה מה שדודה מרים קוראת “דוקומנט”. בעיניהם הנייר חשוב ביותר. חותמים עליו ונשבעים לעתיד, ואלה הניירות שאני הכי שונא שמישהו קורא או כותב.

דודה מרים ואנה חדלו לשוחח כשנכנסתי הביתה.

דודה מרים מודיעה ש“ממחר אנה תתחיל לעזור לך בכוורות”.

אני מבין מזה שהיא נשארת, ודודה מרים, שכאילו שומעת את מחשבותי, מוסיפה, “בינתיים.”

בערב אנה ואמרי יושבים על המרפסת. אני רודף אחרי ג’וני וייסמילר ומאמן אותו בהקפות. מרגע שהסתיים העונש שלי הוא בא להתחנף. בהתחלה הייתי קשוח אתו, אבל קשה לכעוס על כלבים יותר מדי. ביקשתי מג’וני וייסמילר לגלות לי איך הצליח להסתנן לבסיס של האנגלים, והוא כישכש בזנב, מאותת שהוא מוכן לקחת אותי לשם מיד, אלא שחושך כבר ירד.

לא אִכפת לי אם אני מפריע לאנה ואמרי. אני עדיין מקווה שישים לב אלי, שיגיד לי משהו, אפילו שיחקור מה מצב הקריאה שלי, אבל הם שקועים בתוך עצמם, ואני כמו אוויר.

“השמים נראים פה יותר קרובים,” אנה מעירה. אני נושא את ראשי כדי לבדוק והם נראים לי רגילים לגמרי. אולי רק טייסים רואים אותם אחרת. אני לא מבין איך אדם יכול לקום יום אחד מהמקום שבו נולד, שהוא כל־כך רגיל אליו ומדבר את שפתו, ולנדוד רחוק אל מקום שגם אם מתחננים שיבוא ומבטיחים לו שיהיה אחד מהם, ממשיכים להתייחס אליו כמו לזר. אילו היו מצווים עלי לחיות בעולם שבתוך כדור הבדולח הייתי בורח עד אפריקה. אם אמרי יהיה פחות עסוק למען המולדת אולי יגלה מה אני אוהב יותר ומה פחות. לפעמים אני חושב שהוא לא מכיר אותי בכלל וגם אני בעצם לא מכיר אותו.

אמרי עישן. סיגריות “פליירס”. כבר סחבתי לו כמה ועישנתי בסתר במחסן הכלים וגם בחלקת הכוורות. רק ג’וני וייסמילר יודע, אבל כלבים לא מלשינים. לפעמים אמרי מעשן מקטרת, אבל לא העזתי לגנוב אותה כי הוא היה מרגיש.

הגולה האדומה והבוערת מתקרבת אל אנה. מבעד לתלתלי העשן אומר אמרי שהוא לא רוצה לנסוע, אבל הוא חייב. אין לו ברֵרה, כי מה שצריך לעשות צריך לעשות. יום יבוא – – –

ג’וני וייסמילר נובח.

“שתוק,” אני גוער בכלב, “ותן להקשיב.” האוזניים שלי קולטות יותר טוב מחוט מחובר לקופסות שימורים ריקות.

אני לא יודע מי יותר גבוה ממי. נדמה לי שאנה. אמרי לוחש, “אלה סתם מלים. אין להן שום משמעות.” אנה מסובבת את ראשה, צופה שוב בשמים הקרובים שלה.

אמרי נוגע בה ומבקש שתחכה.

אנה אומרת “להעמיד חופה בפולניה לקח לנו שבוע. את הגט נתתי לך בארץ־ישראל ברגע אחד.” הראשים שלהם סמוכים. כבר לא מבחינים בפער שביניהם. אני לא מצליח לראות אם ברגע זה הוא טועם מהצוף שלה.

אני לוחש לג’וני וייסמילר שהם התגרשו. הכל נגמר. בקרוב היא תסתלק. הנייר שעל השולחן – לא גדול במיוחד, כמה שורות בלבד – הוא ההוכחה שעכשיו אנה היא שום דבר שלי. גם לא בפיקציה.

8    🔗

אמרי נסע בפעם השנייה ואנה נהפכה לאט־לאט לחלק מהמושבה. בימים הראשונים היו אנשים עוצרים אותה ברחוב, או במכולת של שמריהו, ושואלים אותה מנין היא, ורשה או גליציה, חלם או לובלין, פינסק או מינסק, ככה נדבקו לי באוזן השמות המשונים של המקומות.

מי שזכר פולנית פנה אליה בפולנית, ומי שהאבא או הסבתא שלו נולדו שם, לפני שהמושבה שלנו נוסדה, שאל אותה אם היא מכירה במקרה את האיש ההוא, או את המשפחה הזו, והם היו כל־כך מאוכזבים שאנה לא הכירה.

כל מיני מבטאים ניסו עליה, לבדוק מאיזה אזור היא בדיוק, ומלי פרלמוטר לחשה שהיא נראית כמו “שיקסה” – כינוי גנאי לגויה, והועלתה גם השערה שאנה היא מרגלת שהאנגלים שתלו במושבה כדי לגלות אם אנחנו מסתירים נשק.

גם לאמא של ציונקה היו דודים בפולניה, שהזמינו אותה לבוא עם ציונקה ולבלות את הקיץ. בקולה הגבוה והמצייץ היא חקרה את אנה אם כדאי לה לנסוע. “איך יכול להיות שאת לא שמעת על הרוזנברגים? הרי יש להם בית־חרושת לתחרה וקטיפה ושתי חנויות ברחוב הראשי של ורשה.” היא התגאתה שהדוד שלה מנהל עסקים עם אצילים, וכל הגברות הפולניות עומדות אצלו בתור כדי לרכוש בדי משי לשמלות נשף. אחר־כך סיפרה אמא של ציונקה לכולם, שאנה באה מ“שטעטל”, עיירה קטנה ונידחת על הגבול הרוסי, שאפילו לא מסומנת במפה, וכדי להסתלק מהמקום הרחוק ההוא, שבו לא היה לה שום סיכוי, התנפלה על הבחור הראשון, אמרי שלנו. מציאה גדולה, אפשר לחשוב.

ולרב אמרה אמא של ציונקה, “את היהודים מוורשה צריך להביא. אלה ‘קלאסה’ אחרת.” והוא אמר, “כולם משלנו. עוד יבואו מארבע כנפות תבל. עשרת השבטים האבודים, אפילו מאפריקה.”

כבוד הרב שתה תה אצלנו ביום הקבוע שלו. לפעמים דודה מרים מגישה דג מלוח שאני שונא במיוחד. הפעם גם אמא של ציונקה הצטרפה. כמו תמיד שיבחה את סרוויס הפורצלן היפה, ולא שכחה להזכיר לנוכחים שדודה מרים ירשה אותו מאמא שלי. הכי עניין אותה מה אנה הביאה אִתהּ מפולניה. היא ריחרחה מה יש ב“ארגז הנדוניה”. וכשכינתה אותו כך, קרצה לעבר הדודה.

אני אומר לרב, “איך תדעו שהאנשים שיבואו מאפריקה הם יהודים? תבדקו אם קוראים להם ‘ז’ידים מטונפים’ בסוואהילית?”

דודה מרים סופקת כפיים. “מה נעשה עם הילד? רק צרות הוא מביא. כל היום הוא מקשיב לשיחות של מבוגרים. אין לך מה לעשות, פרחח? אולי תפתח ספר? אתה לא משתדל מספיק. אתה חייב להשתדל.”

אמא של ציונקה מוסיפה, “ומה זה החוט בין החלונות שלנו? אתה וציונקה החלטתם לתלות עליו איזה אנגלי?”

“זה מכשיר הפלאים שיש רק לגדולי הישוב,” אמרתי, “המצאה מפורסמת. אפשר לדבר עם מישהו במקום רחוק, שלא רואים.”

הרב אמר, “יתברך שמו, עוד מעט נודיע הודעות לקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו.”

דודה מרים מוסיפה עוד כפית סוכר לתה שלה, בוחשת שוב ושוב. “הוא לא שומע. יותר טוב לדבר לאוויר,” היא לוחשת, ואני מתרחק.

ולקדוש־ברוך־הוא, שהם מדברים עליו כאילו הוא מין זכר, אין שום כינוי גנאי? אם נבראנו בצלמו הרי לא ייתכן שאף אחד לא מעליב אותו ומקלל אותו. אני מתלבט אם לשאול את כבוד הרב. ועוד מחשבה מזעזעת אותי. אני מאוד מקווה שאלוהים לא קורא וכותב.

שלושת הנאספים בחדר לוגמים מהתה בבת־אחת ומחמיאים לדודה מרים על עוגת התפוחים שלה, זו שבכל החתונות והבר־מצוות במושבה מבקשים ממנה לאפות במיוחד. הרב משפיל את קולו. “האנגלים חושדים,” הוא אומר, “עלינו לנהוג משנה זהירות. אמרתי לאמרי שלא ייחפז להינשא מחדש, כי הזדים בודקים את הפספורטים בציציות, ובאשר לכלי המלחמה…” והרב משתתק כשהוא רואה שאני בולע כל מלה.

אותה שעה אנה עובדת בלול. דודה מרים לימדה אותה כל מה שצריך לדעת על תרנגולות. היא קמה מוקדם, אוספת את הביצים ומחכה לזוסיא העגלון שלוקח את הביצים מכל הלולים, ומעביר אותן ל“תנובה”. היא גם מאכילה את התרנגולות בגרעיני דורה ומשגיחה על האפרוחים הקטנים שלא יברחו מהלול. אני מוסיף לתרנגולות מלים טובות, כאלה שלמדתי ממוחמד ללחוש באוזן הסוס. אני בטוח שדודה מרים לא לימדה את אנה שום מלה טובה, כי היא טוענת שאין טעם לדבר עם בעלי־חיים, זו ברכה לבטלה. אפשר לחשוב שהגיוני יותר לדבר עם מתים.

הטיפול בכוורות מסובך יותר. הרגשתי מנוסה וחשוב כשהסברתי לאנה את כל התורה שלימד אותי מוחמד.

אנחנו יושבים במחסן הכלים, ואני מפרק את הציוד ומתאר איך בנויה הכוורת, היכן תא המלכה, וכיצד מאכילות הפועלות את הדבורה במזון מיוחד כדי שתהפוך למלכה. ועוד אני מספר לאנה על השפה המיוחדת של הדבורים, שהיא שפת ריקודים. פעם הן רוקדות את “ריקוד המעגל” ופעם את “מחול תנועת הזנב”, ובאמצעות הריקוד מודיעות המלקטות לאן כדאי לעוף והיכן מקור הצוף העשיר ביותר. וכשאני מספר לאנה, אני פוזל אל שפתיה.

קודם עמדה. אולי חשבה שהתורה קצרה. אך כשהשתכנעה שהמלים לא נגמרות כל־כך מהר, כרעה לידי, מביטה בהשתאות כיצד אני משלב את הרגליים בישיבה מזרחית.

אני אומר, “תנסי, זה נוח מאוד,” וממשיך לפרש את הסימנים, גם בשפת הידיים, שאותה יכול כל אחד להבין. בתקופת האיסוף באביב ובקיץ הדבורים פעילות, אבל בסתיו ובחורף שורר שקט בכוורת. הדבורים מצטופפות סביב המלכה ומגינות עליה עד שיחלוף הקור. ועוד אני אומר, שלכל כוורת יש רק מלכה אחת, ואם חלילה תופיע פתאום מלכה נוספת, תצאנה השתיים למלחמה. את נשק המלכות, סיף עקום, לא תוציא המלכה מהנדן כדי לפגוע באדם, בבעל־חיים או בדבורה פשוטה, אלא כדי להילחם עם שווה לה, עד הסוף המר.

“הסוף המר?” אנה נשמעת מודאגת. היא מנסה לשלב את רגליה בישיבה מזרחית ללא הצלחה, מפני שהשמלה הארוכה מפריעה. היא מקשיבה לי, כמו התלמידה הכי טובה בכיתה, מזכירה לי את ציונקה. אני פורש לפניה את מכשירי הרדייה, את הצנצנות ולוחות הדונג והמזלגות ומכריז, “עד שאחת מהן תמות.”

מחסן הכלים מסודר. פתאום יש לי הרגשה שהוא מסודר מדי. אני לא זוכר שאני או מוחמד ציחצחנו הכל והנחנו את הכלים כמו חיילים אנגלים על מגרש המסדרים. אפילו כדי החרס העתיקים של סבא שלי, שהוא גידל בהם את הדבורים בימים ההם, שעונים על הקיר ומישהו מחה את הדונג והעפר. חשבתי לעצמי שאולי לאמרי יש יסורי־מצפון מפני שעזב אותנו לפני עונת הרדייה, וכדי לפצות הכין לנו הפתעה. פתאום אני מבחין שמשהו חסר. הכוורות הישנות עם חלות הדבש הריקות, שהשתמשנו בהן רק בעונה הבוערת, נעלמו. אפילו לא הייתי צריך להפוך ולחטט, כי הכל עמד שם, חוץ מהתיבות האפורות.

אולי מוחמד לקח אותן לכפר שלו לתיקון או לצביעה, למרות שאני לא זוכר שמשהו נשבר.

אנה ממששת את מסכת הכוורן. לרגע חשדתי שהיא זו שגנבה את הכוורות, כדי לנקום בי על הפמוט שסחבתי.

“ומה עושים אם דבורה מנסה לעקוץ?”

אמרתי, “עומדים כמו פסל. דבורה עוקצת רק כשהיא מרגישה שמשהו מאיים על חייה, נץ למשל. לא זזים, ונושמים את האוויר בשקט גמור. עד שהסכנה עוברת.”

“אבל לא תמיד יודעים שהסכנה חלפה.” אנה תוחבת את ידיה לתוך כפפות ההגנה. “הדבורים רואות אותנו אחרת ממה שאנחנו באמת, אתה לא חושב?”

אני יודע הכל על דבורים, אנה, למרות שהן נמצאות בתנועה כל הזמן, אני תופס ומבין.

“הן רואות צבעים אחרים, בכלל לא את הקשת שלנו,” אני מכריז בבטחון, אולי מה שאנחנו זה לא באמת אנחנו, ורק הדבורים החכמות יודעות את זה. הן לא מבדילות בין מישהו ממושבה, או מכפר ערבי, מ“שטעטל” בפולניה או מאנגליה.

כעת אנה חובשת את המסכה. שפתיה, עם או בלי הצוף, נעלמות כמו הכוורות הישנות. אני שומע אותה לוחשת: “אני מפחדת.”

כעת ברור שאנה לא זממה לחטוף שום כוורת. היא אפילו לא ידעה שהן קיימות. אני מתרומם. לרגע אני גבוה יותר ממנה. רגליה משוכלות למרגלותי בישיבה מזרחית מושלמת.

9    🔗

אנחנו עובדים בשקט. אנה עוקבת אחרי הפעולות שלי ומחקה אותן במדויק. היא קולטת מהר ועובדת בזריזות. מדי פעם היא שולחת מבט סקרני אל הבסיס האנגלי שמעבר לגדר. אחד ה“הוקרים” ממריא למרומים, מתרחק במהירות לעבר הים. אני שואל את עצמי אם אזכה לטוס אי־פעם.

שיחררנו את מעטה הדונג בעזרת המזלגות הארוכים והכנסנו את חלות הדבש לתוך הצנטריפוגה. אני מסובב את הידית, והדבש ניגר לתוך המְכָלים. הדבורים שלנו הן יצרניות מעולות, אנה, והדבש מפורסם בכל הארץ. בפסח מזמינים אצלנו אספקה לראש־השנה. אני לא צריך לקרוא את התוויות שאני מדביק על הצנצנות. אלף פעמים שמעתי את אמרי אומר שכתוב שם “הדבש העברי הראשון אחרי אלפיים שנה. תוצרת ארץ־ישראל”. אפילו את אבא שלי אני זוכר כשקרא את התווית הראשונה שהגיעה מבית־הדפוס. זה היה כמה ימים לפני שהלב שלו הפסיק לפעום.

אנה אוחזת היטב במכשיר הרדייה. אצבעותיה ארוכות וחזקות והיא לא מבזבזת אף טיפת דבש. למרות שהיא עטופה מכף־רגל ועד ראש, אני מרגיש שהפחד שלה עדיין דולף. אני עובד בלי מסכת הגנה, כדי שתדע שאני לא פוחד משום דבורה. עמוק בפנים אני משוכנע שהן מכירות את המזיק ולא יעוללו לו רע.

“‘ז’ידית’ זאת מלה יותר גרועה מ’מזיק'?” היינו סמוכים לגדר האנגלית.

אנה לא הספיקה להשיב.

“הנה המרגל הציוני הקטן,” קול חוצה את הגדר. “איפה ג’וני וייסמילר?”

הטייס האנגלי, מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר, רכון, מחטט בעפר, מחפש משהו מתחת לקורות התמיכה, וסוסו הצמוד אליו מתאמץ לרחרח את העשב בצד שלנו. האנגלי מזדקף. בכפתורי הנחושת שלו נלכד כתם מן השמש השוקעת.

“גם הערבי שלך אתך?” הוא נועץ מבט בדמות העטופה לצדי. אי־אפשר לדעת שזו אשה.

“מוחמד הוא לא הערבי שלי. הוא חבר שלי!”

צללי המטוסים כבר נבלעו בחושך הרך. ה“הוקר” המרחף לא השאיר עקבות בשמים.

“ערבי וציוני קטן חברים? פלשתינה היא ארץ מטורפת.”

“זו אשתו של אחי. הגיסה שלי.” קודם אמרתי את המלה באנגלית ואחר־כך בעברית, למרות שזה שקר מוחלט, כי אנה היא כבר שום דבר שלי. פעם אנסה לכתוב את המלה. כל־כך חשוב להם שאדע לקרוא ולכתוב, ודווקא ממני המלים בוחרות לברוח. אני חושד שגם להם זה קורה לפעמים והם פשוט לא מודים. אומרים “הרי את מקודשת” ואחר־כך “הרי את מגורשת”, רושמים בדוקומנט, חותמים – ובאמצע אין כלום.

אנה פשטה את המסכה. שערה צנח. שמש אדומה זהרה בשפתיה.

הטייס משחיל אמת יד מכוסה בדרגות מתוך סבכת התיל, עוקף את העוקצים.

“נעים להכירך, שמי צ’רלי.”

והיא עונה בפשטות, “אני אנה.” בלי להזכיר שם משפחה. היא מדברת אנגלית ואני מופתע לגלות שכמוני גם היא ציידת של שפות.

“את חדשה פה.” הטייס מצהיר – לא שואל. למרות שקולו נשמע תמים, אני תופס פתאום שגם הם, מן העבר השני של הגדר, מרגלים אחרינו. יכול להיות שהם מכירים כל אחד מאתנו, בלי שנשים לב.

“מנין?” האנגלי מתעניין.

“פולין.”

“מקום יפה. לבה של אירופה. איך התוודעת אל בעלך? אתם היהודים הרי מאמינים שזיווגים נקבעים בשמים.” לא מוצא חן בעיני שהוא חוקר אותה. למרות שאנה הודתה בפני שהיא פחדנית, היא עונה לו בנחת.

“הוא בא לבקר קרובים בעיר שלי. לוצק, שמעת עליה?”

האנגלי מניד בראשו לשלילה.

“זה חור נידח, כמו המקום הזה?”

אנה אומרת, “הוא נכנס לבית הורי כדי למסור מכתב ומיד ידעתי.”

לא יֵאָמֵן איך היא משקרת. השקרים משתלשלים לה מהלשון. אולי בסוכנות היהודית ציוו עליה להפר את כל עשרת הדיברות למען המולדת. אני משכנע את עצמי שגם את הפמוט סחבתי למען המולדת – וזה בפירוש לא נקרא לגנוב – עשיתי את זה רק כדי שאמרי יקדים להתגרש ויהיה חופשי למלא את החובה של ארבע כלות.

“למה לעזוב את אירופה?” שואל הטייס, “כיצד אתם נדבקים דווקא למקום הזה. מדבר עלוב, אין מים. אפילו הצבע הירוק כאן נראה כמו חולה שחפת, תביטי.” הוא קוטף צרור עשב מתחת לרסן הסוס, מושיט לה כאילו היה זר פרחים.

“לרכוב על סוסים את יודעת?”

“לא.” אנה לא נגעה בזר המזויף שלו.

האנגלי טיפס על הסוס. רגליו נעוצות בדורבנות, מביט בה מלמעלה, צרור העשב עדיין בידו.

“אני מתגעגע לנהל עם מישהו שיחה תרבותית. שלוש שנים אני תקוע בפלשתינה. חִזרי לאירופה. תאמיני לי. אין למולדת שלכם עתיד. קחי את בעלך, או מי שלא יהיה, ללוצק שלך, תבנו לכם בית יפה עם גג רעפים אדום. בשעה חמש תשבו לשתות תה עם חלב, תצפו בשלג הרך ותאזינו לפולונז של שופן. משה רבנו שלכם טעה בדרך. כיצד לא הבנתם? שוטה אחר הטעה את הערבים. מה אתם מנסים לתקן, לכל הרוחות? הרי ברחתם מפה לפני אלפיים שנה והתפזרתם בכל העולם, ועכשיו יצאתם מדעתכם ואתם מתעקשים לחזור.”

חושך ירד. כבר לא ראינו אותו ממש. רק צללית אדם על סוס. רציתי שאנה תענה לו, שתגן על לוצק שלה, או תדבר בזכות המושבה שלנו, אך היא רק אמרה “לילה טוב” בנימוס אנגלי מושלם וחבשה את מסכת הכוורנים בלי סיבה נראית לעין. שום סכנה לא היתה באופק, מפני שדבורים אינן מחפשות צוף בחושך.

הטייס האנגלי מתקרב לגדר מהצד שלו, לרגע דמה לעציר, מנמיך את קולו ולוחש, “אני ממריא לשמים מדי יום ועדיין לא ראיתי שם זוגות מאושרים. חלומות מתוקים, אנני. אנחנו עוד נתראה.”

ופתאום אני נתקף בזעם. עליה, על האנגלי, על אמרי שמסור למולדת ולא לי, על דודה מרים, על אבא שלי שמת בלי הודעה מראש, על אמא שלי שמדברים אליה לאוויר ואף פעם היא לא עונה, ואפילו על ג’וני וייסמילר שבוחר להתכרבל בין רגליהם של זרים.

האנגלי חובט בצלעותיו של הסוס. הוא רוכב היטב. הסוס מציית לו. ראיתי איך האנגלי רוכן ולוחש לו משהו באוזן, בדיוק כמו מוחמד. “אנני” הוא קרא לה. כאילו הוא מכיר אותה שנים. כאילו היא כבר חצי כלה שלו.

אני צורח אחריו, “חכה, חכה, ג’וני וייסמילר עוד יראה לכולכם!” ושואג את השאגה המפורסמת.

גררנו את הכלים הכבדים שהיו מלאים בדבש. אפילו לא רציתי לדעת איזה טעם יש לו. הפה שלי היה מר והגרון ניחר מהשאגה.

אנה נעצרה באמצע הדרך. הסירה את המסכה ואת הכפפות וטבלה אצבע ארוכה בתוך הכלי. היא ליקקה ושפתיה זהרו בחושך.

אנה אמרה, “שמו האמיתי של טרזן הוא לורד גרייסטוק. הוא היה אנגלי.”

אני רץ, פורץ למחסן הכלים כרוח סערה, משליך את הציוד על המדפים ועל הרצפה, מתנשף. שוב שורר כאן תוהו ובוהו. עכשיו נוח לי. זה המחסן שלי ושל מוחמד ואני לא צריך שאף אחד יעשה בו סדר חדש.

אני מזיז את הדברים, בועט בהם. כלי החרס העתיקים נטו על צִדם ואחר־כך קרסו. לפתע אני מגלה דלת קטנה ברצפה במקום שעמדו הכדים. הדלת מוסתרת מאחורי קרשים שבורים ורשתות של לולים. אני מושך את הדלת והיא לא זזה. שוב אני מושך בכל הכוח, שואג ולא אכפת לי שאנה תשמע ותיבהל. סוף־סוף הדלת הקטנה נפתחת, ובפתח השחור שנפער דחוקות הכוורות הישנות שלנו. אני גורר אחת החוצה. הכוורת כבדה, כאילו עכשיו חורף וכל הדבורים מתכנסות בה לגונן על המלכה מפני פלישת זרים. אולי דודה מרים מסתירה כאן את הפוּנטים שהיא חוסכת בשבילנו לעתיד.

אני מניח את האוזן. דממה בפנים. בעזרת אחד המזלגות אני מסיר את שק היוטה. לא חושב מה יקרה אם הדבורים יפרצו החוצה בבת־אחת. דוחף פנימה את האף, הכי עמוק שאפשר. בקושי נושם. יש שם ריח של דבש ודונג ופרופוליס מעורבבים עם עוד משהו כמו שמן מכונות. אני פוקח את העיניים לרווחה. בקרקעית הכוורת, מתחת ללוחות הדונג, היכן שהפועלות המסורות ביותר מתגוררות, מונחים טורים־טורים של אקדחים בסדר מופתי.

10    🔗

“סליק” של נשק אצלנו? והרי רק לנוטרים ושוטרים שעובדים בשביל האנגלים מותר להחזיק אקדחים. זה הסוד הראשון בחיים שלי שאני מסתיר מפני מוחמד. הלב שלי כבד. אני לא יכול להירדם. כאילו שני עוזיקים יושבים בשני קצוות של חוט מתוח בתוכי ומתווכחים. אני שומע אותם מדברים אחד אל השני דרך קופסאות שימורים ריקות.

עוזיק אחד אומר, תתבייש. מוחמד הוא החבר הכי טוב שלך. הוא לימד אותך כל מה שאתה יודע. תמיד מצא זמן פנוי בשבילך, והוא לא התחמק כמו אמרי בתירוצים של “אני עסוק. פעם אחרת”. היתה לו סבלנות ללמד אותך לקרוא מלים בערבית, גם אם לא קלטת כלום, כי האותיות בערבית, בדיוק כמו בעברית, נבהלות ממך. ומוחמד, אל תשכח את זה אף פעם, נתן לך במתנה את ג’וני וייסמילר כשהיה גור בן שבוע ואמר, שדווקא לילד בלי הורים יש עודף אהבה בלב, והוא צריך לתת אותה למישהו.

העוזיק השני בתוכי הוא “מזיק” אמיתי. כל כינויי הגנאי שלהם מתאימים לו. “ריקא” ו“סורר”, “פרחח” ו“מופקר” ו“פסקודנייק”, שמנדריק" ו“בנדיט” ו“חוליגן” ו“קרמינל” ו“אזער”, בכל השפות שמדברים אצלנו. הכינוי האחרון, בערבית, הוא של מוחמד, אבל הוא משתמש בו רק מאהבה. בסתר אני נהנה שמדביקים לי שמות. זה עושה אותי למישהו מיוחד במושבה, ולא לילד המסכן שנפל כעול על הכתפיים של דודה מרים.

העוזיק האחר טוען שהסוד מסוכן. מה יקרה אם מוחמד יגלה בהיסח דעת למישהו בכפר שלו, שאנחנו מחביאים נשק. לא חסרים פורעים שמבקשים נקמה, והם עלולים להופיע באמצע הלילה ולחסל אתנו את החשבון. וצריך לחשוב גם על האנגלים, שבולשים אחרינו מהעבר השני של הגדר, ואם חלילה מישהו מהם יגלה, אוי ואבוי לאמרי ולבחורים בטנדר.

כל הלילה מתרוצצות בראש המלים הטובות שמוחמד לוחש באוזן הסוס שלו. מה לעשות? ממי אני יכול לבקש עצה? אני מתהפך במיטה. אנה זרה. ואסור לי לשכוח לרגע שהאנגלי צ’רלס טימותי פארקר קרא לה “אנני” והבטיח “אנחנו נתראה.” וחוץ מזה היא כבר לא גיסה שלי. סתם אשה פולנייה שמתארחת אצלנו, עד שתמצא את הקרובים שלה, ואז לא נשמע ממנה יותר. ואת אמרי לא הייתי מעז לשאול גם אילו היה בבית.

מה עושים אם צריך להיות נאמן לשניים בבת־אחת, אמרי? אני לא רוצה לבחור. אתה חייב, מפני שזה הפירוש שלך לבגרות, אבל אני לא רוצה. שני העוזיקים מענים אותי. אין לי אפילו חשק להשתלשל בחבל מהחלון ולשחק את טרזן, גם בזה קשה לי להתנחם.

אני מנסה לדבר עם אמא שלי באוויר, ואפילו קורא לאבא, ושום תשובה לא מגיעה. אין לי מושג איך דודה מרים עושה את זה. את הסוד לחשתי בבוקר רק באוזנו של ג’וני וייסמילר, כי איזה מין סוד זה אם אי־אפשר לגלות אותו למישהו בעולם? אבל גם ג’וני – יצור שעיר שאין לו מלים רק נביחות – לא יכול לייעץ לי.

בבוקר אנה כותבת מכתבים.

היא יושבת ליד השולחן במטבח, וידה דוהרת על־פני הנייר, שולפת, כמו קוסם, שורות־שורות של אותיות עגולות ויפות. אף פעם לא קינאתי במישהו שיודע לכתוב או לקרוא, ודווקא עכשיו עובר בי מין חץ וחולף מיד. אולי אחד העוזיקים שמתרוצצים אצלי בפנים שואף בסתר להיות ציונקה מצטיינת.

אנה כותבת מכתב ועוד מכתב. אני בוחן אותה מכל הזוויות. הראש הרכון, השֵׂער שנאסף לכדור על העורף, והתנועה המיוחדת שהיא עושה בלי להרגיש, מקרבת את האצבעות למרכז המצח, כאילו מסדרת את המחשבות, שלא יברחו מחוץ לקו הראש. אחר־כך אני רואה את הפנים שלה, מוארות בפס של אור. עם כל תנועה שלי אני רואה אנה אחרת. היא שקועה כל־כך בכתיבה עד שלא הרגישה שאני ניצב לפניה, חוסם את האור, בדרכי לבית־הספר.

למי היא כותבת כל־כך הרבה? מאז שאמרי נסע היא מבלה שעות מעל הניירות, כמעט טובעת בהם, יותר מהמורה שלנו בבית־הספר. כמה עוד אפשר להשתדל. ככל שאני מתאמץ הם אומרים לי שזה לא מספיק. אני מצטער שאני לא יודע לקרוא. רק כשאני חושב, מה יהיה אם ציונקה תחליט לשלוח לי מכתב ואני לא אבין מלה. ואם יהיה לי משהו חשוב מאוד להגיד לציונקה והיא תהיה רחוקה, איך אוכל לכתוב לה? אולי עד אז כבר יהיה בכל בית מכשיר הפלאים, ואז אף אחד בעולם לא יהיה חייב ללמוד לקרוא ולכתוב, חוץ מאלה שירצו באמת.

כל הימים אנה מחכה לדוור, עוזבת את הבית וממתינה לו במעלה הרחוב. והיא נראית מאוכזבת כשלא מגיע שום מכתב.

אני עוקב אחרי ידה שמוסיפה עוד ועוד שורות לנייר הלבן עד שהוא מחשיך. כל ניסיון שלי לקרוא מכאיב לי, ואני מתחיל לשמוע מלים שלא כתובות שם. האותיות עסוקות בריקוד המורכב שלהן, ואני שם את היד, מנסה לתפוס ונכשל. מוזר בעיני איזה כוח יש למלים הכתובות. איך הן יכולות לשנות בבת־אחת את מצב־הרוח.

כשאנה מקבלת מכתב פניה זורחות והיא קוראת בהליכה, גולשת ברחוב עד הבית שלנו ולא שמה לב לנעשה סביבה. פעם אחת כמעט דרס אותה זוסיא העגלון, ורק אחרי שצרח לעברה קללה ברוסית זזה הצדה והמשיכה לקרוא. אפילו בלול ראיתי אותה קוראת, והאפרוחים מנקרים בשולי שמלתה בלי שתרגיש.

אנה אומרת, שכאשר קוראים הכל הופך להיות חי, ואני מתייאש. אני שואל את עצמי, אם יום אחד אצליח לכתוב מלה אחת לאמא שלי באוויר. אולי אז ארגיש שהיא פשוט נמצאת בארץ רחוקה, כמו פולניה.

אנה אינה מרימה את ראשה. כבר גיליתי שהיא מסוגלת לכתוב גם בחושך, כי אפילו בלילות היא כותבת מכתבים. את המעטפות היא מלקקת והמכתבים נערמים לידה. בטח יש לה משפחה יותר גדולה מזו של מוחמד.

כבר לא יכולתי להתאפק.

“למי את כותבת?” אני שואל.

“לאמא שלי ולאבא שלי, ולאחים הגדולים שיש להם משפחות משלהם, ולגיסות שלי ולחברות שלי שנשארו שם, ולאחותי הקטנה. היא בדיוק בגילך, רק שהיא ‘ז’וליק’ כמוך.”

אני פותח וסוגר את האגרופים.

“זה עוד כינוי גנאי?”

“‘שובב’ בפולנית,”אומרת אנה. “לא תמיד מה שנשמע מעליב מתכוון להיות כזה. ‘זוליק’ אומרים בחיבה.” ומיד אני נזכר בכינוי של מוחמד “אזער”, ואני מחכה ליד שתפרע את השערות שלי, כמו שמוחמד עושה כשהוא קורא לי ככה.

עוזיק ז’וליק – זה אפילו מתחרז.

משהו מטריד אותה. דבר שרצתה לשאול זמן רב ולא העֵזה.

“למה דודה שלך מדברת כל הזמן לעצמה?”

אני פורץ בצחוק. “היא לא מדברת לעצמה. היא מדברת אל המתים.”

אנה מתחלחלת. תיכף יהיה לה מה לכתוב למשפחה שלה בפולניה.

פלשתינה היא באמת ארץ משוגעת.

וחשוב לי להרגיע אותה.

“אל תפחדי, אנה, אלה לא סתם מתים. זאת אמא שלי.” אבל לא נראה לי שהיא נרגעת. אנה אינה יודעת שאמא שלי מתה ביום שבו נולדתי ואני לא חושב לספר לה.

אמרתי, “אם האחות הקטנה שלך תבוא היא תוכל להיות חברה של ציונקה.”

ושלך?"

העיניים שלי מתחמקות ממבטה. אני מהדק את הילקוט על הגב, כאילו ממהר.

“מה את כותבת לה?”

אנה אומרת שהיא מספרת לה על החיים בפלשתינה, כמה הכל כאן אחר. אלה שקוראים את מכתביה בפולניה חושבים שיש לה דמיון פרוע.

מעיל פרווה לא לובשים פה, כי לעולם לא יורד שלג. העצים תמיד לבושים בעלים כי אין שלכת והם מאובקים כאילו מישהו שכח לנער אותם בזמן. והיא עדיין לא ראתה אצלנו נהר כמו ה“בטיר” שזורם ליד לוצק. ולדבש יש טעם מיוחד שנדבק בלשון הרבה זמן, ועוד אומרת אנה שאצלנו אוכלים בידיים וצועקים בקול רם מדי ודוחפים בתור ואת הבדיחות קשה להבין.

וגם על דודה מרים היא כותבת, ועל ג’וני וייסמילר ועל…

“עלי?”

לרגע פחדתי שהיא גילתה את ה“סליק”.

אנה מחייכת, כשומרת סוד מתוק. זה לא סוד מסוכן כמו שלי.

“חבל שאת לא יכולה לדבר אִתה במכשיר הפלאים.”

אנה אמרה, “טלפון.”

כבר שמעתי פעם את המלה ודווקא אותה שכחתי.

היא סיפרה שבקונסוליה האנגלית בוורשה ניצב על השולחן מכשיר כזה. שחור עם חוגה מסתובבת ומספרים. הפקיד האנגלי הרים את השפופרת. אנה ואמרי שמעו כל מלה שנאמרה בצד השני.

“ומי ענה לפקיד מהחדר השני?”

אנה אמרה, “הרבה יותר רחוק. הוא דיבר עם פלשתינה.”

אמרתי, “אם אחותך הקטנה רוצה לעלות היא תצטרך למצוא ילד בפלשתינה שיסכים להתחתן אִתהּ בשביל סרטיפיקט.”

חשבתי שאנה תצחק, אבל הפנים שלה התכסו בשמיכה דקה.

“הם לא רוצים לבוא. כועסים עלי שנסעתי. הם חושבים שעשיתי טעות נוראה ושיום אחד אשלם ביוקר.”

ואני הייתי בטוח שכל היהודים בעולם עומדים בתור כדי להצטרף אלינו.

אנה מלקקת את המעטפה האחרונה, מדביקה את המשולש בגב לאִטהּ.

“הם אומרים שאין לארץ הזאת עתיד. למרות כל ההבטחות לעולם לא תהיה ליהודים מדינה משלהם.”

עכשיו אני מבין מדוע הם לא ממהרים לענות למכתביה, ואני קצת מצטער בשבילה. אולי כשאנה כותבת היא מרגישה כמו שאני מרגיש כשאני מנסה לדבר אל אמא שלי לאוויר.

אני אומר, “תספרי להם שטוב לנו. אפילו תשקרי. את יודעת, למען המולדת מותר.”

אנה אמרה שמולדת היא לא דבר קדוש. אני שואל את עצמי אם היתה מעיזה לומר משפט כזה לאמרי, אבל אני לא הוא. גם המורה שלי היה מתחלחל אילו שמע אותה. ועוד אמרה אנה, שהיא דואגת לאהוביה שנמצאים שם. הם לא מבינים שהאדמה בוערת מתחת לרגליהם.

היא אוספת את כל המכתבים אל חיקה ואחד נשמט. כמו פרפר לבן הוא נח מתחת לשולחן. רציתי להתכופף, אבל אנה הקדימה אותי. היא רכנה על ברכיה וכדור שׂערהּ נפרם. לרגע הייתי יותר גבוה ממנה. לחישתה טיפסה אלי. “אסון נורא יקרה שם.”

 

מוחמד    🔗

פעמיים בשנה ישכח אותך. לשעה קלה לא תהיה אדונו יותר, יתמסר לאדונית אחרת. אל תקנא, אזער, כי כך גזר אללה. זוהי עונה שמקננת בתוך גופה של הנקבה, חוזרת ונשנית באביב ובסתיו, כמו השמש שיורדת מאחורי הזיתים ומחר תשוב. הכלב ירדוף אחריה בכל הארץ, יארוב לה, ירבץ ליד מאורתה ביום ובליל, עד שתיענה לו. ואתה, ידידו, אהוב נפשו משחר ילדותו, רחוק ממנו עכשיו כאילו העפלת לשמים. בחוש הריח המיוחד אשר לכלבים ימצא בר־המזל את בת־זוגו, ירחיק אחריה עד מעבר לנהר זה או אחר.

ורק אחרי שישביע תשוקתו והעונה תחלוף ימצא את דרכו בחזרה אֵלֵיךָ.

אין זו פרידה סופית, אזער. זו גזֵרה מן אללה, כדי שנטעם בלשוננו מבצל הגעגוע ונתענה, ורק אחר־כך נאהב עוד יותר את מה שכמעט נלקח מאתנו.

11    🔗

בבית־הספר שאל אותי המורה מה למדנו בשיעור הקודם. גם בלי לדעת לקרוא או לכתוב אני זוכר טוב יותר מאלה שרושמים הכל במחברת, ומעתיקים מהלוח מלה במלה.

אני מזדקף. כמו טרזן, לפני שהוא מזנק. כל העיניים נעוצות בי. את המבט של ציונקה אני מרגיש.

אני מדבר בשטף. כאילו כל ספר הלימוד המשעמם זורם ממני. לא יודע איך נבלע בתוכי. פיו של המורה פעור כמו דג.

אני מרגיש כמו אחד מגדולי הישוב שנואם באסֵפה ב“בית ועד המושבה”. הקול שלי מתרומם וגם הידיים מתנועעות בהתלהבות.

“היוונים ניצחו!” אני צועק. הקרב עם הפרסים התחולל בעיר הקטנה מרתון. שליח יצא לאתונה. ארבעים ושניים קילומטרים הוא רץ בלי הפסקה, לא שתה ולא נח, רק כדי לבשר לאתונאים הרחוקים על הנצחון, ואחרי הבשורה צנח הרץ ומת.

דומייה בכיתה. משהו שקרה לפני אלפי שנים נהיה אמיתי. ולי נדמה שזה רעיון מוצלח לסרט. ג’וני וייסמילר מנהיג את הצבא היווני הקטן, מגרש את הפרסים בחזרה למולדתם, ואז הוא מקבל על עצמו את המשימה להודיע ליוונים באתונה על הנצחון. הוא רץ בקלילות, אף טיפת זיעה אינה ניגרת ממצחו, ואחרי שהוא מבשר על הנצחון נמתחות רגליו השריריות, והוא שואג את השאגה המפורסמת.

כולם פרצו בצחוק. אפילו המורה מחייך. אני מופתע שגם הוא שמע על טרזן. לא חשבתי שמורים הולכים לקולנוע.

הוא אומר, “אתם רואים, תלמידים. מעטים מול רבים. לפרסים היה אמנם צבא גדול וחזק, אך היוונים עלו על הפרסים בכושרם הצבאי, כי הם לא חדלו להתאמן, והדבר החשוב ביותר, זכרו ילדים, רוח הלחימה של היוונים. הם הגנו על מולדתם מפני כובש זר.”

כל הכיתה הריעה, כאילו זו תחרות כדורגל. המורה היסה, “אתונה ניצלה זמנית מחורבן.”

שוב משתרר שקט בכיתה. לא נעים לשמוע שנצחון יכול להיות זמני, וכאשר נחרבה אתונה, אחרי הרבה שנים ועוד קרבות, היא לא קמה יותר. אולי לא היה מי שיבשר מראש על האסון.

ציונקה מצביעה ואומרת שבגרמניה קם מנהיג חדש, אדולף היטלר. “פיהרר” הם קוראים לו, והוא מסית את ההמון לזעוק “יהודים החוצה!” ומאיים לחסל את כולם. ציונקה נשמעת מודאגת, בדיוק כמו אנה.

המורה פוטר אותה: "צוררים חיו לפניו. מהמן ועד חמלניצקי. ואף־על־פי־כן, הם נעלמו מן העולם, ואנחנו עודנו קיימים. אין צורך להיבהל מנאומים של מנהיגים. הם מבקשים לשאת חן בעיני האספסוף. היטלר אינו מתכון ברצינות. אלה איומי סרק. " ובדיוק כאשר מבקש המורה מהכיתה לתת עוד דוגמאות של צוררים, קוטע אותו הצלצול.

בהפסקה אמרה ציונקה שאם חלילה משהו יקרה נוכל להזהיר אחד את השני בעזרת החוט עם קופסות השימורים.

“טלפון,” אמרתי בגאווה. ציונקה חשדה שדיברתי כבר במכשיר האמיתי ולא סיפרתי לה.

המורה רשם לי ציון מצוין ולא איים יותר שישאירו אותי כיתה. אני רוצה לשמוח על הנצחון שלי, להרגיש כמו רץ המרתון, אבל משהו מקלקל. אם הוא צנח ומת אז עם מי חילקו ילדיו את השמחה? הם דיברו אליו לאוויר והרץ לא ענה.

אחרי הלימודים אנחנו הולכים, ג’וני וייסמילר ואני, לשחק כדורגל. אנה פוסעת במעלה הרחוב לכיוון הדואר של המושבה. ג’וני וייסמילר רץ לעברה, מתאים את פסיעותיו לצעדיה. ראיתי אשה גבוהה וכלב חום גדול מתרחקים ממני. אני חושב ביאוש, איך אסביר לג’וני וייסמילר שהיא עוזבת בקרוב? אנה היא שום דבר שלנו. הכלב יתעצב. אני חייב להתייעץ עם מוחמד, לשאול אותו איך נפרדים.

אני רץ ומשיג אותם. אנה ממתינה. אני מבקש ממנה את צרור המכתבים, מקרב לאף. סיפרתי לה כמה אני אוהב ריח של דואר. הרבה זמן לא רציתי לאסוף בולים, מפני שאי–אפשר למיין לפי ארצות אם לא יודעים לקרוא, אבל ציונקה שיכנעה אותי שאפשר למצוא שיטה אחרת לסדר באלבום.

אצלי הם מסודרים לפי צבעים. יש לי עמוד שלם של בולים אדומים ועמוד של צהובים וחצי עמוד של כתומים ושתי שורות של כחולים, ורק בול ירוק אין לי באלבום.

בגלל שאני לא יודע לקרוא קשה לי לעשות החלפות עם אחרים, ובכל־זאת, האוסף שלי, אני חושב, יותר יפה. כמו שדה ביום הכי אביבי שקיים. ציונקה מזהירה אותי שאסתיר את האלבום מפני הדבורים.

מאז שהגיעה אנה קיוויתי שהאוסף שלי יגדל. היא הבטיחה לתת לי כל בול שיגיע מפולניה. אני אוהב את הדואר, ומוכן להתנדב וללקק שם בולים וגם להדביק מעטפות. הטעם של הדבק לא דומה לדבש, אבל כמוהו נשאר בלשון זמן רב.

בכיוון הנגדי אנחנו פוגשים את אהרונצ’יק האופה. מכיס הסרבל שלו מציץ העיתון “אמת” שהגיע באותו יום מרוסיה. אני יודע שכל החודש נחזור ונשמע את החדשות מגן־העדן הקומוניסטי, עד שיגיע בדואר העיתון הבא. אהרונצ’יק אינו נותן לי את הבולים, מפני שאיסוף בולים הוא “תחביב בורגני”, ועוד מעט העולם לא יהיה מחולק למדינות. אהרונצ’יק אומר לאנה, “גם אצלכם ישלטו הקומוניסטים יום אחד,” ואנה נרתעת, אולי מפני שפולניה כבר לא נחשבת בעיניה “אצלה”.

כשאנחנו נכנסים לסניף הדואר, אני שומע את השען אפרים פרלמוטר ואשתו מלי מתלחשים. "אמרי לא מצא מה לעשות אִתהּ. אף אחד לא מצליח לאתר את הקרובים שלה.

אפרים פרלמוטר מהסה “שששש,” מצביע על אנה.

ג’וני וייסמילר נובח בחוץ. קשרתי אותו לדלת שלא יברח פתאום לבסיס של האנגלים. לא ידעתי אם אנה מבינה את הרכילות, כי עברית היא עדיין לא יודעת. אבל אני בטוח שהיא מרגישה שהם מדברים עליה. גם לי זה קורה, אפילו כשהם מדברים בשפות אחרות.

אנה אוחזת בצרור, מניחה על הדלפק. עזרא יעקובי, מנהל הסניף, מחשב בקול רם, ונותן לה בולים.

אני נוטל אחד, מלקק ואחר־כך מכריז, “פעם לא יכתבו יותר מכתבים. רק ידברו בטלפון.”

אנה אמרה שהיא לא בטוחה. יש אנשים שרק הכתיבה מבטאת את מה שהפה שלהם לא מסוגל, ועזרא יעקובי רוכן אלי ומבטיח שעוד מעט יציבו טלפון גם בבית־הדואר שלו, נוסף על זה שקיים ב“בית ועד המושבה”. אני מחייך אל עזרא כאילו בלעתי צנצנת שלמה של דבש, אתנדב לעזור לו רק כדי שאוכל לדבר יום אחד בטלפון שלו.

“מה כבר אפשר לכתוב שאי־אפשר להגיד?” אני שואל בתמהון.

אנה מחייכת. גם היא רוכנת אלי, לוחשת באוזן, “אני אוהבת אותך.”

עזרא יעקובי מצותת לשיחה. “אל תקלקל לי את הפרנסה, פרחח.” הוא אומר ומגחך.

אחד המכתבים עבה במיוחד. הייתי צריך להדביק עליו בולים רבים בשורה ארוכה.

“למי זה?”

אנה דוחפת את המעטפה מתחת לעיניים שלי. “תנסה לקרוא.”

אני מתחמק. הראש מתחיל שוב לכאוב. סניף הדואר ריק.

אנה אומרת "זה כל־כך פשוט. אתה רק צריך להחליט שאתה רוצה. "האותיות מדלגות לפני, מנצנצות. יש כאלה שנדחפות קדימה ואני לא מסוגל לראות איפה מתחילה מלה ואיפה נגמרת, ואז המעטפה מסנוורת אותי. אני הודף אותה ממני. ג’וני וייסמילר שוב נובח בחוץ…

אנה אומרת, “את המכתב הזה אני שולחת לאמרי.”

אני מפנה לה את הגב.

המעטפה עדיין מהבהבת לנגד עיני. עזרא יעקובי פותח את שק הדואר הגדול ואני משלשל את כל המכתבים פנימה. לא רוצה להגיד לאנה מה אני חושב על מכתבים שנוסעים למקום רחוק. המלים שאדם כותב נכונות רק לאותו רגע שבו הן יוצאות מהיד שלו. מה קורה אם עד שהמכתב מגיע הן מפסיקות להיות נכונות? מי שאומר פנים־אל־פנים “אני אוהב אותך” מסתכן פחות. אני קצת רועד כי זו הפעם הראשונה בחיי שמישהו אמר לי את המלים האלה.

המכתב לאמרי צונח אחרון ומכסה את כל העֵרמה. השק נראה כבד… עזרא יעקובי קושר את קצהו בשרוך, ממלמל ומזמר, “ותנחנו אל מחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום.” בשבתות הוא היה החזן בבית־הכנסת.

שאלתי, “מה זה?”

אנה אמרה, “זו ‘תפילת הדרך’. היא מגינה מפני סכנות. אבא שלי בירך את אמרי ואותי לפני שיצאנו.” את המל “אבא” היא אומרת בלחש, כדי לא לפגוע בי שאין לי כזה.

בדרך הביתה הילדים משחקים בכדורגל. הם קוראים לי להצטרף אבל אני מתעלם. ליד “בית ועד המושבה” המקהלה עורכת חזרות לאיזו חגיגה. “אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה.”

אנה לא מכירה את השיר.

אני שואל, “אם היית צריכה לעשות משהו שיזיק לארץ־ישראל או לפולניה… מה היית עושה אם את צריכה להיות נאמנה לשתי מולדות?”

אנה אומרת, “זה קל. אני כבר בחרתי.”

אני מנסה שוב. “ומה עושים אם צריך לשמור סוד מהחבר הכי טוב בעולם?”

אנה מקשיבה בתשומת־לב: אני לא יודע אם לי או למקהלה המזמרת ב“בית ועד המושבה”.

“זה קשה. סוד הוא דבר מכאיב. הוא עוקץ אותך מבפנים.”

אני אומר, “דבורה מתה אחרי שהיא עוקצת.”

ואנה אומרת, “רק הארס נשאר.”

המקהלה ב“בית ועד המושבה” חוזרת על “אנו באנו ארצה” ונשמעת כמו תקליט תקוע על הגרמופון. אני בטוח שאפילו ג’וני וייסמילר כבר מסוגל לנבוח את השיר. “ותנחנו למחוז חפצנו” אלה המלים שנתקעות אצלי בראש. בדרך הביתה אני שואל את עצמי למה לא מברכים אף פעם את אלה שנשארים? גם הם זקוקים לאיזו ברכה שתעודד אותם להמשיך, ואני מקנא באנה שיש לה הורים.

 

דודה מרים    🔗

ביום ההוא טילטלת אותי בכתפי, אחותי, אל תכנעי מרים, אמרת, אל תוותרי על הגבר שלך, ואילו אני, בת ישראל צייתנית, לא העזתי להמרות את פי אבא. ואבא שילח את העגלון רק מפני שלא היה לו יחוס אבות. אילו לפחות היה זוסיא נלחם להשיגני, אך הוא ויתר מיד. שלושה חודשים אחר־כך, את זוכרת, נשתדך לאשה ממושבה אחרת. כעת אני צופה בו, ומתקשה להאמין שבגבר הזה חפצתי. את אשתו הוא מגדף ומצליף בסוסו. דבר לא נותר מקסם המחזר. אולי באמת לה היה ראוי, כך את מנחמת. אני שומעת אותך היטב, אחותי. רק הרב מאמין לי, איש טוב הוא. אלמן שמבקש לו בת־זוג. אני מוזגת לו תה חם בספלי החרסינה היפים שלך, והוא מחייך אלי בנועם. פתאום בוערות לחיי מסומק. מה תאמרי על כך, אחותי? גם אם הזיווג בין אנה לאמרי לא יעלה יפה, אני מודה לך ששלחת אותה אלינו. בת־אור בביתך, אחותי, מתהלכת בחדרים שהיו פעם שלך, והבשר, אחותי, בעל־כורחו הוא מתקיים. כעת, לאחר תרדמה ארוכה מרמז לי הגוף, ואני נזכרת שגם אני אשה. כמעט שאיחרתי את המועד. בנך הבכור דומה לך מיום ליום.

את זוכרת איך הסביר אבא את חוכמת הרמב"ם. אברי ההזרעה בזכר ובנקבה דומים, ואולם בזכרים בולטים הם ובנקבה פנימיים. בשל כך הדבר והיפוכו שואפים זה לזה. גם אילו רציתי אינני יכולה לעצור את המתחולל ביניהם. מעולם לא היה הדבר כך אצלי. זוסיא ביקש את ידי ואני נעתרתי כמקובל. יצר ותשוקה אינני זוכרת.

12    🔗

שבועות חלפו, ואמרי כאילו נעלם. לא קיבלנו מכתב ולא הגיעה שום דרישת שלום. דודה מרים היתה כה מודאגת ששלחה את זוסיא העגלון לתל־אביב לחפש אחרי הבחורים מהטנדר. זוסיא אפילו הלך למשרדים של הסוכנות ובילבל את המוח לאיזה בן־דוד רחוק שלו שעובד במחלקה להתיישבות, והבן־דוד הרגיע שהכל כשורה. למרות שזוסיא אמר לדודה מרים, “את מכירה את אמרי, הוא מסתדר בכל מצב,” היא נתקפה חרדה. שרק לא יעשה שטויות ולא יתפתה לחצות את גרמניה. היטלר הזה, גל עצמות, יימח שמו וזכרו, והנאצים עם צלבי הקרס שצורחים “יהודים החוצה!” גורמים לה סיוטים.

כדי להרגיעה אני מצטט את דברי המורה, “אלה איומי סרק.” אבל גם אני לא משוכנע.

אנה עצובה. אני לא יודע אם אמרי הבטיח לה משהו, אבל אם כן, הוא כנראה שכח. אני מנסה לעודד אותה, מתלוצץ, “את רואה, בשביל מה לכתוב מכתבים? המכתב העבה ודאי אבד בדרך,” לא נראה לי שהיא מתנחמת. אני מחכה להזדמנות להחזיר את הפמוט הגנוב לארגז שלה. כל יום אני אומר לעצמי הלילה אתקן את התעלול הלא־מוצלח שלי, ובכל־זאת אין לי אומץ להתגנב שוב לחדרה ולראות את הפסים הרטובים על לחייה. יש תמונות שאני מעדיף לא לראות.

בליל־שבת אנה מדליקה נר יחיד. דודה מרים בטוחה שזה מנהג פולני. היא נואמת לאמא שלי באוויר הסבר ארוך ומפותל על זה שכשאדם גלמוד, בלי בני משפחתו, הוא מדליק נר אחד בלבד, בתקווה שיום אחד בני־הזוג יתאחדו. אנה מכה את פניה בכפות־ידיה. השפתיים שלה נעות בתפילה והגב הזקוף קצת רועד.

בסופו של דבר נדרתי נדר שאחזיר לאנה את הפמוט ביום שבו אוכל לצרף גם פתק קטן ולכתוב עליו “סליחה”. אני מתאמן, באמת שאני מנסה, אבל האותיות מתחברות לקו אחד שחור ואי־אפשר לקרוא, ואני מתבייש לבקש מציונקה שתעזור. ובינתיים, רק בינתיים הפמוט מוטל מתחת למיטה, בן־זוג לחבל של טרזן.

החורף מתקרב. נעשה קריר. הדבורים מסתגרות בכוורת ועונת הרדייה תמה. נעלתי את מחסן הכלים ובפתח בניתי מלונה לג’וני וייסמילר, כדי שישגיח מי נכנס ומי יוצא. אני מנסה לאמן אותו לנבוח את השאגה המפורסמת, אבל הוא אינו קולט. זנבו שמוט והוא נראה כמוני, כשמנסים ללמד אותי בכוח לקרוא ולכתוב.

לפני שהכנסתי את הכוורות והחלות הריקות למחסן, הזזתי את כדי החרס העתיקים של סבא ומשכתי את הדלת הקטנה. האקדחים היו שם. הוצאתי אחד. זה היה “ראדום”, אקדח תשעה מילימטרים, תוצרת פולניה. זיהיתי אותו מיד, כי הילדים בכיתה העריצו כלי נשק, וחילקו ציונים לאקדחים, איזה יעיל יותר ואיזה קטלני, והרצל פליישר אפילו התפאר שהוא קולע למטרה כמו אחד הגדולים.

“אספן נשק” הוא קורא לעצמו, אבל זה אביו שקונה כלים מהמאה הקודמת ותולה אותם על הקיר. רובים נפוליאוניים, ורובים של המלכה תרזה מאוסטריה, וקלעי המלכה ויקטוריה ורובים של המלך הפרוסי וילהלם. וגם מאוזרים תורכיים תוצרת גרמניה, ורובי וינצ’סטר ואנפילד עם קנים ארוכים. בהפסקה פליישר מספר לציונקה על הרובה הראשון באוסף של המשפחה עוד מתקופת “השומר”, שבעזרתו הבריח סבו שלושה פורעים ערבים. ציונקה הקשיבה. היא באמת הילדה הכי מנומסת במושבה, רק מדי פעם העירה שעדיף לאסוף בולים, אבל בכל־זאת נשארה לידו.

האקדח כמעט ממלא את כף־ידי. קת שחורה, סמל משולש שכתוב בו משהו. חפץ בגודל צעצוע בצבע פלדה שאפשר להרוג בו בן־רגע… מישהו שיש לו אמא ואבא ואולי ילדים, אחד שיש כאלה שאוהבים אותו והוא אוהב אחרים. למרות שכף־ידי עוטפת את האקדח, הוא לא מתחמם ממגע האצבעות. בהפסקה אמר פליישר לציונקה שאם במאורעות תרפ"ט, לפני חמש וחצי שנים, היה לנו נשק, היינו יכולים להגן על עצמנו.

פתאום אני שומע את ג’וני וייסמילר נובח. הלב שלי הולם! במהירות. אני דוחף את האקדח פנימה לכוורת הישנה, טורק את הדלת הקטנה, אבל לא מצליח למשוך את כדי החרס של סבא כדי שיכסו את המקום הסודי. יָדַי רועדות. בקושי אני שולט בהן.

אני יוצא החוצה, נשען על הדלת, חוסם את הכניסה בגופי.

מוחמד מנופף אלי. ג’וני מלקק את ידו.

“אהלן וסהלן, ‘עזער’. נפרדת מהדבורים? איחלת להן שנת חורף מתוקה?”

אני מהנהן. לא מסוגל לדבר. העוקץ בפנים צורב כל־כך.

מוחמד אומר "נתראה באביב, אִנשאללה. תבוא לכפר לקנות מלכות חדשות. איפה האשה החדשה של אחיך הגדול? כבר מדברת?

שוב אני מניד בראשי, כמו אילם. דודה מרים הזהירה לא לפטפט על־יד מוחמד על הנישואים של אמרי, ולא להגיד דבר על הפיקציה. לא כל דבר ה“גוי” שלך חייב לדעת.

רתחתי. דודה מרים אמרה, “אילו היית קורא ספרים היית יודע.” אני לא רוצה להרגיש נרדף, דודה מרים. אנה לחשה באוזן, “אני אוהבת אותך,” ולא התכוונה אלי.

מוחמד נוגע בראשי. “אתה חולה, ‘אזער’? אולי תבוא אלי לכפר? נרכב על הסוס. הוא מתגעגע אליך.”

געגועים זו מלה שמתאימה לאמא של ציונקה ולמלי פרלמוטר. משהו שאני לא רוצה להסביר. לפעמים אני מרגיש שהפסדתי שלא הכרתי את אמא ואבא שלי, ואני מקנא באמרי שהספיק. גם אם אדע פעם לכתוב, את המלה הזו לעולם לא אעלה על נייר.

“איך אתה יודע שהסוס מתגעגע מוחמד?” לפעמים גם אני חשדן.

מוחמד אומר “לפעמים אני לוחש לו באוזן, ולפעמים הוא לוחש לי בחזרה. אבל אף אחד אינו רואה את זה. זה הסוד שלי ושלו.”

העוקץ בפנים עדיין בוער, ואני חוסם את הכניסה למחסן הכלים. מוחמד מבקש לעזור לי לסדר את הציוד לתקופת החורף, אבל אני מסרב. הוא מופתע מעט, אבל אינו מגיב.

“קר לך?” הוא מתעניין בדאגה, וכבר ממהר להסיר את הכָּפייה שלו ומבקש לעטוף אותי. “איזה תעלול עוללת היום, ‘אזער’ שלי? אולי החבאת את הברווז של ציונקה במחסן הכלים?”

אני רועד, הודף לאט־לאט את דלת המחסן, עד שהיא נטרקת.

“מעשה במוכתר,” אומר מוחמד, “שסוסו ידע לדבר בלשון בני־האדם, אבל את פיו פצה רק בנוכחות אדונו. בהיות אנשים אחרים בסביבה היה הסוס פוצח בצניפות וצהלות. איש לא האמין למוכתר שיש לו סוס מדבר. מאחורי גבו נדו לו, מוכתר שוטה יש לנו, הוזה הזיות. אללה ישתבח.”

גם ג’וני וייסמילר האזין לסיפור, רובץ למרגלותיו של מוחמד ותולה בו עיניים לחות. אני חושב שמוחמד הוא האיש המתאים ביותר לחבר עלילות חדשות לג’וני וייסמילר שבקולנוע. לא צריך לדעת לכתוב. רק לעצום את העיניים והתמונות זזות.

מוחמד ממשיך לגלגל את הסיפור ואני רואה קולנוע. “בערה חמתו של המוכתר. יום אחד, בעת שיצא לרכוב בין עצי הזית, טען נגד־סוסו, ‘למה אתה מבזה אותי? מדוע אינך פוצה את פיך ומדבר בנוכחות אנשים אחרים?’ הסוס אמר: 'אם בני־אדם משוכנעים בדבר־מה, הם לא יאמינו, אפילו אם יראוהו במו עיניהם. גם אם אדבר־אליהם במלים צלולות כדבש, הם ישמעו רק צניפות וצהלות.”

שמענו את ג’וני וייסמילר מגרגר בעונג. הוא היה מרותק. פתאום ראיתי כף־יד מלטפת אותו. לא שמענו את צעדיה של אנה. לא ידענו שירדה. היא היתה קרובה, מכרבלת את הכלב שלי בזרועותיה… הביטה בשנינו ואמרה, “אני מקשיבה לצלילי השפה. בוודאי מעשייה יפה.”

מוחמד הושיט לה יד וביקש שאתרגם.

“זה התרחש באמת” הסביר לאנה, “ואין זה סוף המעשה. בת היתה למוכתר. נערה תמה שעיניה קטיפה אפורה. היא היתה היחידה שהאמינה לאביה. אף כי מעולם לא שמעה את סוסו דובר בלשון בני־אדם, ולא היתה הוכחה בידה לצדקת המוכתר, היא חשה שאביה, לא טעה.”

אנה היתה מוקסמת. אחר־כך אמרה שלהקשיב למוחמד זה כמו לקרוא בספר. היא כל־כך התאמצה להבין את שפתו. לרגע נדמה היה לי שהיא מצליחה לצוד מלה או שתיים.

מוחמד אמר ואני תירגמתי, “בתבונה פעלת. טוב שבאת לפלשתינה. הילד חולה. צריך לדאוג לו. הוא יתום. את תהיי בשבילו ‘אום עוזי’.”

מוחמד היה האדם הראשון ששיבח את אנה על החלטתה לעלות לפלשתינה. אני חושב שבסתר לִבּהּ היא מודה לו ואולי מתעודדת. מאז היא קוראת לו “מוכתר”.

מוחמד קשר את הכּפייה שלו על ראשי. היא היתה רחבה וכנפותיה הגיעו עד הקרקע. הצמרמורת חלפה. העוקץ בפנים נשלף בלי שהרגשתי.

מוחמד עמד ללכת. לא האמנתי לרגע שהמעשייה שלו התרחשה באמת. אני לא נערה פתַיָּה עם עיני קטיפה אפורות, שמאמינה לכל דבר כמו דבורה עיוורת. אם המתים אינם עונים כשמבקשים מהם תשובות, והם היו פעם בני־אדם, כיצד יכול סוס לדבר?

גם על אנה צנחה עצבות. אולי מפני שהיא לא האמינה לאביה ועזבה את ביתה נגד רצונו.

רצתי אחרי מוחמד, רציתי להחזיר לו את הכּפייה שלו. הוא סירב. “באביב אִנשאללה, כשתבואו לבקר בכפר,” והוא הצביע גם על אנה.

13    🔗

“תגיד כבוד הרב, כמה פעמים מותר להתחתן ולהתגרש?”

“השם יתברך לא אמר. הותיר את ההחלטה בידי כל איש ואשה.”

“והוא מסכים שאתה, כבוד הרב, תשקר ותרמה, אפילו אם מדובר באנגלים ולמען המולדת? והרי כתוב בתורה ‘לא תענה ברעך עד־שקר’.”

קומקום התה מתהפך. המים הרותחים נשפכים על המפה היפה ביותר של דודה מרים.

אנחנו יושבים בחדר האורחים. הרב מנענע את כוס התה השבועית שלו, מחמיא לדודה מרים, כאילו הכינה משקה מיוחד. דודה מרים מזנקת. היא צווחת כאילו צרעה משתוללת בתוכה, אינה שמה לב שכתם רטוב הולך ומתפשט גם על השטיח.

“איך אתה מעז, חצוף שכמותך? ככה מדברים אל גדול בתורה? שתסלח לי אמא שלך, זכרונה לברכה. הבן־זקונים שלה יוריד אותי ביגון שאולה.”

הרב מנסה להרגיעה.

“הצדק עם עוזיאל. קושיה שיש בה טעם. אני אשיב לך. רב הוא ככל האדם, ואת הדין יתן על מעשיו כמו כל חוטא אחר.”

רב חוטא?

אני מקווה שאמא שלי ואבא שלי אינם נענשים עכשיו בשמים. אני רוצה לדחות את היום הזה, כי עם רשימת תעלולים כמו שלי גם השם יתברך עלול להתמוטט.

ויש לי עוד שאלה דחופה לשאול את כבוד הרב. כמו אהרונצ’יק האופה גם הרב טוען כי בני־אדם הם שווים, אם כי לא ברור אם שניהם מתכוונים לאותם בני־אדם ולאותו שוויון.

“תגיד, אדוננו ורבנו, אם בני־האדם שווים, אז אלוהים הוא קומוניסט?”

מזל שדודה מרים יצאה מהחדר ולא שמעה את השאלה. הרב דווקא חייך. הוא אמר שלא חשוב איזה כינוי מדביקים לו, אלוהים נשאר אלוהים.

אני מקשיב לרב ובוחן אותו. הזקן ארוך והפֵאוֹת מסולסלות. מגבעת קטיפה מעל לכיפה השחורה, והקמטים במצח שמעמיקים מיום ליום. המחשבות שלי נודדות. מול עיני חולפים האנשים שאני מכיר והם כל־כך שונים ולא מתחברים. אין שום דבר משותף ביניהם. אני והרב למשל. לדמיין אותו יושב ישיבה מזרחית, מקשיב לאגדות על מוכתר וסוסים מפיו של מוחמד. לא מתקבל על הדעת. או אולי כורע על ברכיו ומציע לדודה מרים נישואין, רעיון כל־כך מופרך עד שאני צוחק לעצמי. ועוד תמונה משונה. אמא של ציונקה רוקדת טנגו עם מאיר הקצב השרמנטי ואהרונצ’יק שר את ה“אינטנציונל” בלי שאיש מפריע לו, ואנה מזמזמת סלסולים בערבית שפאטמה לימדה אותה. והאנגלי שאינו מתחבר לי לכלום, חוץ מלדודה מרים בעניין התה של חמש אחר־הצהריים, מה שאומר שאם מתאמצים אפשר למצוא בכל־זאת איזשהו חיבור בין בני אדם מנוגדים. הנה אני אוהב את ג’וני וייסמילר בקולנוע והרבה פחות את טרזן, שהוא לורד אנגלי, ואין לי שום ברֵרה אלא למתוח ביניהם קו. ולפעמים עוברת אצלי בראש מחשבה שאסור לי לגלות לשום איש בעולם, המיוחד לא לדודה מרים או לכבוד הרב. אולי השם יתברך גם הוא ב“פיקציה”, ואנחנו פשוט לא יודעים?

אנה טיילה בחוץ. בדרך־כלל היתה חומקת מהבית לפני הפגישה השבועית עם הרב. לפעמים נדמה לי, שהוא מזכיר לה משהו שהיא מעדיפה לשכוח. בימים האחרונים היא מתכרבלת במעיל ישן שדודה מרים הוציאה מהארון של אמא ומתרחקת מהבית. את מעיל הפרווה מפולניה קברה בתחתית הארגז. היא מטיילת בשדות ובמטעים בין תפוחי־העץ, בוחנת את תולעי המשי על עצי התות, וגם קוטפת קלמנטינות בפרדס של אלתר. פעם חזרה עקוצה מיתושים, ויום אחר נדקרה מקוצים, אבל שום דבר אינו גורם לה לוותר על הטיולים. אתמול חזרה אנה הביתה נוטפת מים ואמרה שניסתה לשתות טיפות כדי לברר אם יש לגשם טעם אחר מן הגשם שבלוצק. דודה מרים נעצה בה מבט משונה והגישה לה מגבת של אמרי. אנה מטיילת עד הגדר של האנגלים. ראיתי צללית של איש רוכב על סוס, עוקבת אחריה מן העבר השני, אבל לא זיהיתי מי. לפעמים היתה מתקרבת אל חודי התיל והם היו משוחחים חרישית.

אנה מסתכלת על הנופים שלנו בעין זרה, ולכן גם אני רואה אותם פתאום אחרת, שם לב לפרטים שנעלמו ממני קודם. איך השמים משתנים בחורף והעננים מתקבצים כמו דבורים בכוורת, ואיזה צבע יש לעיניים של ציונקה כשאמא שלה כועסת עליה.

אני נולדתי פה, כמו מוחמד, כמו אמרי, ולכן הכל נראה לי מובן מאליו, אבל אילו הייתי נוחת פתאום בפולניה, הייתי כנראה בודק את כל הדברים הזרים שמובנים לפולנים מאליהם, ובטח מתלהב מיער שאף פעם לא ראיתי, או מחיות – כמו שועל וסנאי וזאב – שראיתי רק בתמונות, וביחוד הייתי מתפעל משלג, כי פתותים לבנים ואילמים שגולשים מהשמים יש רק שם.

הרב אמר שאפילו לחוטאים גדולים הקדוש־ברוך־הוא סולח, כי הוא רחום וחנון, ובמקום שבעלי תשובה עומדים גם צדיקים גמורים לא יגיעו, ואני חשבתי שאני לא רוצה לחזור בתשובה, וכי אני לא מוכן לוותר על כמה תעלולים שאולי יתחשק לי בעתיד לעולל.

דודה מרים החליפה את המפה, מתנצלת בפני הרב שוב ושוב על הסבל שאני גורם לו, וכאשר שפתה שוב את הקומקום, התפרצה לפתע ציונקה בלי לדפוק בדלת. היא היתה נסערת. הייתי בטוח שכל הברווזים נמלטו בעקבותיו של ג’וני וייסמילר לעבר הבסיס של האנגלים.

“אמרי בדרך!” קראה ציונקה, “הוא התחתן שוב!”

מיהרנו לצאת. הרב הצמיד את כיפתו לראשו כדי שלא תתעופף ברוח, ודודה מרים דלקה בעקבותיו, כשהיא ממלמלת, “תודה לאל, השם יתברך” ו“שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה,”, וגם אמא של ציונקה הופיעה, כמו תמיד.

הם רצו למרכז המושבה ואני לכיוון השני. צריך להודיע לאנה. אולי ליד הדואר ו“בית ועד המושבה” עומדת עכשיו איזו גברת חדשה מפולניה ומציגה את עצמה בפני אהרונצ’יק האופה, מנופפת בפספורט של אמרי שבו היא רשומה כאשתו החוקית. מה יקרה אם שתיהן ייפגשו? זו תגיד, “אני אשתו הנוכחית,” ואנה תצטרך להודות שהיא אשתו הקודמת. ועוד צפויות לנו שתי חתונות נוספות למען המולדת.

כולם מקיפים את אמרי, מחבקים אותו, מציפים אותו בשאלות: את מי פגש, ומה המצב באירופה, והאם היטלר ממשיך לאיים.

אמרי משיב בסבלנות, אבל עיניו משוטטות מעל ראשי האנשים. אנה איננה בשום מקום. גם האשה החדשה לא.

דודה מרים מתחילה לייבב. "כל כך דאגנו. שבועות בלי שום מלה. ואתה רזית, אמרי, מה אומר לאמא שלך? כאילו מרוב חתונות וגירושים אין לאמרי זמן לאכול.

אמרי היה עמוס בחבילות. הרמתי את המזוודה הישנה של אבא, שהיתה כבדה מאוד, ניסיתי להתבדח, “אולי אתה סוחב במזוודה את כל היהודים מפולניה.” אבל אף אחד לא צחק.

בלב המושבה, בכיכר שליד הדואר, פתח אמרי את התרמיל שעל כתפו והחל לחלק מתנות: את ראשה של דודה מרים עטף במטפחת משי, ולאמא של ציונקה נתן מפת שולחן רקומה מתחרה, ולציונקה בובה קטנה בלבוש לאומי פולני, לאהרונצ’יק הביא חבילת טבק עם חותמת סובייטית, ולזוסיא העגלון פרסה למזל, וגם את הרב אמרי לא שכח. בידיו הפקיד סידור מהמאה השבע־עשרה שנמסר לו בבית־מדרש בעיירה קטנה על הגבול הצ’כי, אחרי שהבטיח לאנשי העיירה להניח את הסידור בין ספרי הקודש בבית־כנסת בארץ־ישראל. הרב נשק לסידור ואמר לאמרי, “ובא לציון גואל.”

הייתי האחרון. אמרי הוציא מהתיק חכה, כשהוא מכריז, “וזה לאח הקטן שלי, היחיד שיש לי. היחיד שיהיה לי אי־פעם.”

אין לי מושג איפה אלך לדוג דגים, כי ליד המושבה שלנו לא זורם שום נהר, יש לנו רק באר מים וברֵכת השקיָה בפרדס של אלתר. אולי יום אחד, כשאמרי ואני ניסע לתל־אביב לראות שוב את ג’וני וייסמילר בקולנוע, נרד לים וננסה יחד לדוג.

בתוך ההמולה וההתרגשות עיניו של אמרי בוחנות אותי, ואני קורא בהן את השאלה, “איפה אנה?” אני נדהם, כי אני מבין בלי אותיות ובלי מלים.

השיירה הקטנה נעה הביתה, כשאני מתעקש לסחוב את המזוודה הכבדה. אמרי נעצר והצית לעצמו סיגריית “פליירס”, ובינתיים הגיע ג’וני וייסמילר והתנפל על אמרי בליקוקים. עכשיו היה ברור שאנה קרובה.

היא ניצבה בפתח הבית, מכורבלת במעיל הישן שדודה מרים הוציאה בשבילה מהארון. אמרי נעצר לרגע. אחר־כך פסע לקראתה לאטו. גם היא היססה. ראיתי אשה דקה וגבוהה, נעה כמו עץ ברוח קלה, ואז עשתה צעד לעברו. הם לא נגעו זה בזה, רק המרחק ביניהם הלך והתקצר.

אני לא רוצה לקרוא לאשה החדשה של אמרי “הגיסה” שלי, אפילו לא לזמן קצר. אני גם לא יודע איך לקרוא לאנה עכשיו. מה היא שלי? כל־כך מעט “שלי” יש לי.

ג’וני וייסמילר, שעליו אני יכול להגיד בבטחון “הכלב שלי”, הפריד ביניהם. לא שמעתי מה אמרו, אם דיברו בכלל. הם עדיין לא נגעו זה בזה.

מה הם אחד של השני? אני שואל.

אם גבר ואשה מתחתנים מתחת לחופה אמיתית, והחתן מכסה את פני הכלה בהינומה אמיתית ומשקה אותה ביין אמיתי ושובר כוס אמיתית – ובכל־זאת הכל בפיקציה – האם גם השם יתברך, שהוא הכי ישר והגון שקיים, משתף פעולה עם השקר, או שגם הוא יושב בשמים ומתייסר?

ולא הספקתי להגיד לרב משהו שרציתי מאוד לומר לו. אי־אפשר להסתכן בעוד התפרצות של דודה מרים. אבא ואמא שלי התחתנו פעם אחת ולא התגרשו אף פעם למען שום מולדת. הם פשוט מתו.

 

הרב    🔗

ויאמר להם “פרו ורבו ומלאו את הארץ”. זו משאלתו של בורא העולם. את אשה מרים, אמנם אני רב אבל גם גבר. הקשיבי, מרים, כך מתאחדים הנשמות והגופים. בעת יצירת הוולד מבקש השם יתברך את המלאך הממונה על ההריון, אשר שמו “לילה”, לבוא אליו ואומר לו: בשעה זו נוצר אדם מזרע פלוני. הנה הטיפה, טול אותה בכפך, הישמר שלא יאונה לה דבר וזרע אותה בגורן לשס"ה חלקים.

השם יתברך הוא שגוזר מה יהיה באחריתה של הטיפה. כל קורותיו של אדם בכף־ידו של המלאך. אבל אם יהיה צדיק או רשע אין השם יתברך גוזר. זה ביד האדם לבדו.

14    🔗

שמה של הכלה השנייה הוא טוניה גרינבוים, וכולם מכנים אותה: “טונקה”.

איש מאתנו לא ראה אותה, חוץ מאמרי כמובן, שהיה חייב.

לעומת זאת אנחנו יודעים עליה כמעט הכל, הרבה יותר משידענו על אנה. לזוסיא העגלון יש אחיינית של בת־דודה מצד סבא שלו, שיש לה שכנה, שגם היא מפולניה, ומכירה אישית את משפחתה של טונקה. זוסיא סיפר לכל המושבה, שטונקה היא בחורה צנועה והגונה, בת למשפחה מיוחסת, שבעה דורות של רבנים, והיא מנגנת בפסנתר ומדברת שלוש שפות, בת יחידה, שתזכה בכל הירושה, ועל כל צרה שלא תבוא יש לה דוד שהיגר לאמריקה אחרי מלחמת העולם הראשונה, הוא בעליה של מתפרה בשדרה השביעית בניו־יורק. בקיצור, שידוך מצוין. אם לאמרי יש שכל בקדקוד, שיישאר בעלה של טוניה גרינבוים לעולם ועד, אומרים במושבה.

ואת הפרט החשוב ביותר לא שכח זוסיא להדגיש. טונקה היא יפהפייה. בחורים רבים חיזרו אחריה והיא לא נענתה, מפני שאיש לא היה ראוי בעיניה. אמרי שלנו זכה בנסיכה יהודייה מווילנה, וכדאי שיזדרז וילך אל הסוכנות היהודית ויבקש להתיר אותו מההתחייבות של שתי כלות נוספות למען המולדת, כי אם יישאר נשוי לטונקה גרינבוים, עתידו מובטח. בסוכנות, זוסיא בטוח, יושבים אנשים בעלי רגש, שיבינו ללבו של אמרי, ואם נחוץ, זוסיא מוכן לפנות אל בן־דודו מצד אמו, שעובד במחלקה להתיישבות, ולבקש ממנו “פרוטקציה”, כי למען אושרו של אמרי, וכמובן בשביל נחת לדודה מרים, שכל החיים שלה הם סבל אחד גדול, זוסיא מוכן להתאמץ. לפעמים אני חושד שזוסיא העגלון מוכן לעשות הכל דווקא למען דודה מרים. ציונקה גילתה לי בסוד שלפני שנים רבות הוא חיזר אחריה. דודה מרים דחתה אותו ברגע האחרון ואיש אינו יודע מדוע.

והרכילות על האשה השנייה התפשטה בכל המושבה, כאילו הם מכירים אותה מיום שנולדה. אהרונצ’יק מתאר אותה במדויק לכל קליינט שבא לקנות חצי לחם וחלה קלועה לשבת. שֵׂער זהוב כמו חיטה בקולחוז, ועיניים בצבע כחול עמוק. גִזרה מושלמת ונימוסים ללא דופי. אשה אלגנטית והדורה, שלובשת רק את ה“מודה” האחרונה מפריס, כאילו יצאה מז’ורנל. נסיכה שכזו, טענו המומחים, לא עלתה לארץ־ישראל מפני שנסחפה לפתע אחרי הציונות. ברור שהתאהבה באמרי שלנו עד מעל לראש. אוצר משמים נפל בחלקו. אמרי מסודר. כולנו מסודרים, וקץ לדאגות של דודה מרים.

זוסיא העגלון במצב־רוח מרומם. עוד מעט תגיע טונקה ובמושב שלנו תתגורר העולה החדשה היפה ביותר בכל פלשתינה. בינתיים היא מתאכסנת בפנסיון “בריסטול גרדן” בירושלים, וזוסיא מסביר לכולם שהיא מחכה “עד שצרתה אנה תסתלק.”

אנה מתעלמת, ממשיכה בשִׁגרת יומה כאילו לא אירע דבר. משכימה כהרגלה לטפל בלול ומקדישה לתרנגולות זמן רב מן הרגיל, כנראה מפני שתרנגולות אינן מרכלות כמו בני־אדם.

הייתי סקרן לדעת איזו מתנה הביא אמרי לאנה. לא הבחנתי בשום דבר חדש אצלה, חוץ מזוג מכנסי חאקי ישנים שדודה מרים נתנה לה. ואולי התורה אוסרת לתת מתנות לגרושים, כדי שכל צד יוכל להתחיל את חייו בלי מזכרות מן העבר. בטח מחקו את אנה מהפספורט של אמרי וזהו.

אחר־כך למדתי שאמרי בכל־זאת הביא לה מכתבים מלוצק. הוא נסע במיוחד אל בית הוריה וחזר עם צרור קשור בחוט. אנה קראה ולחייה נשטפו בדמעות. היא גילתה שהמכתבים שהיא משלשלת בסניף של עזרא יעקובי לא הגיעו ליעדם. אמה אף היא הרטיבה את הנייר. הם חשבו שאנה אבדה אי־שם בקצה העולם, וכעסו עליה עוד יותר שנסחפה להרפתקה המטורפת.

אפילו אני מתחיל לחשוב שזו טעות מצִדהּ. מה תעשה פה לבדה? כי קרובים בתל־אביב שלא ראתה מעולם אינם נחשבים למשפחה, ואיזה מין חיים הם בלי אבא ואמא? לי לפחות יש אח ודודה, ויש לי את מוחמד וכלב.

הם יושבים על המרפסת. אני מחפש את ג’וני וייסמילר שנעלם כדרכו. המלונה שלו ריקה. העצמות שהשארתי לו בצהריים מונחות בקערית בשלומותן.

אנה מטליאה גרביים, דולה אותם מתוך סלסלת נצרים גדולה שמונחת לפניה, לצד כד חרס מלא מים. יש שם גם זוגות של אמרי, והיא מתקנת את החורים שלו בסבלנות. דודה מרים אומרת, “הניחי, אנה. את תקלקלי את העיניים.”

אנה משיבה, “אני חייבת לגמור.”

אני שורק לג’וני וייסמילר, ואפילו מטפס על הגדר של ציונקה לחפש אחריו בברווזייה, כי לאחרונה התפתחה ידידות מיוחדת בינו ובין הברווז הציוני.

דודה מרים אומרת, "התרגלנו אלַייך, אנה, נכון, מזיק? עם מי אני אדבר?

בזמן האחרון היא חדלה להטריד את אמא שלי ולדווח לה על כל אירוע קטן ולא חשוב כמו מצב הקריאה שלי, אם כי יכול להיות שדודה מרים החליטה לשתוק, כדי שלא להדאיג את אמא בענין הנסיעות של אמרי הלוך ושוב לאירופה.

“עשינו טעות,” אומרת אנה, ואני לא יודע אם היא מתכוונת לנישואין או לגירושין.

אני חושב שגם אמרי אובד־עצות. הוא קם, מהלך בעצבנות במרפסת. רעם נפץ נשמע מרחוק. נדמה לי, שיורים בבסיס של האנגלים, ואמרי אומר, “הם לא מפסיקים להתאמן אפילו בלילה.” תמונה של אקדחי “ראדום” חולפת במוחי, ואני מתלבט אם לספר לאמרי שגיליתי את ה“סליק”.

דודה מרים אומרת לאמרי, “אנה היא כבר חלק מהבית,” ומספרת לו כיצד התרנגולות מקרקרות בשמחה כשאנה מגיעה בבוקר ולא מנקרות אותה בזעם כשהיא מלקטת את הבצים, ובאיזו מסירות טיפלנו כל חודשי הסתיו בדבורים, ואיך מאז שאנה אצלנו, גם אני נרגעתי, והמורה טוען שהתקדמתי בלימודים ושיש סימנים שאתחיל בקרוב לקרוא.

אמרי אומר, “את פה, אנה, וזה מה שחשוב. אני אמצא דרך, אני מבטיח.” ואני לא מבין מה מטריד אותם. הרי כבר ברור שאפשר בקלות להתחתן ולהתגרש.

אנה אינה מרימה ראש, ותנועותיה המדויקות מגרשות את מבוכתה. בין תפר לתפר היא לוגמת מים מכד החרס. החור בגרב של אמרי גדול במיוחד. נדמה לי שאין טעם להטליא. עדיף לזרוק. אפילו דודה מרים היתה משתכנעת שהזוג הזה אבוד. הדודה שלי לא נדיבה במחמאות. אני לא זוכר שאי־פעם היתה רכה כלפי מישהו כמו כלפי אנה הערב. אולי יש משהו באוויר. ידו של אמרי מושטת לעבר אנה ונסוגה. בדיוק ברגע זה אצבעותיה מנסות להשחיל חוט במחט ונכשלות.

חיכיתי שאנה תאמר שהיא חייבת לחזור לפולניה. לאחר צרור המכתבים שקיבלה, אנה דואגת עוד יותר להוריה ולאחותה הקטנה. אני זומם תעלול שבעזרתו אגניב אותם לתוך מכסת העלייה של האנגלים. צריך לראות את הסרט שוב, כדי לגנוב ממנו רעיון מוצלח.

אמרי פולט, “איזו תסבוכת.” הם אינם משתפים אותי בדאגה שלהם. אפילו לא מעניין אותם שג’וני וייסמילר נעלם, והשעה כבר מאוחרת גם לכלב רחרחן שכמותו. מרוב כעס אני מגדף אותו בשקט: “שחץ חסר אחריות”, “בהמה גסה” ו“שטן”, ומיד מתחרט.

“נו, תתגרש כבר!” אני צועק לאמרי. חסר שטונקה גרינבוים תופיע אצלנו פתאום, והיא הרי יפהפייה מפורסמת שתקועה אצלו בפספורט.

אמרי נוטל בעדינות את המחט והחוט מידה של אנה, מנסה להשחיל בשבילה. שניהם אוחזים בחור משני צִדיו, ואמרי נראה כל־כך מגוחך וחסר אונים. אני מנסה לדמיין אותו שולף “ראדום” ומכוון למטרה, כמו אביו של הרצל פליישר, ומתחיל לצחוק.

“טוניה גרינבוים מסרבת לתת לי גט,” אמר לי אמרי ושמט את הגרב עם החור הגדול על הארץ, ומיד אחר־כך נפלטה מפיו צעקה, מפני שנדקר מהמחט.

15    🔗

השריקה לא הועילה. הייתי חייב לשאוג לג’וני וייסמילר במלוא גרוני. אנה ואמרי חייכו, ודודה מרים קוננה ש“מיום ליום המצב גרוע יותר”.

התחלתי לדאוג לכלב. אף פעם הוא לא חזר כל־כך מאוחר. אולי נחטף בידי שבט פיגמים אכזר, והם עומדים להשליך אותו לתוך בור־ובו גורילה ענקית, שפוערת ברגע זה את לועה השחור. בקטע הזה: בסרט עצמתי את העיניים מרוב פחד.

אמרי ליקק את האצבע שלו.

“איזה טעם יש לדם של עצמך?” שאלתי.

“הקולנוע סובב לו לגמרי את הראש,” אמרי גיחך. “חבל שלקחתי אותך לתל־אביב, עוזיק, טרזן לא קיים במציאות.”

“אבל ג’וני וייסמילר קיים!” אני מוחה, “אלוף העולם בשחייה. אתה ראית במו עיניך איך הוא חצה את הנהר המסוכן ותנינים רודפים אחריו.”

שום דבר אינו בורח בקולנוע. התמונות צלולות ולא מכאיבות לי ואני מרגיש כאילו אני נמצא שם. שאלתי את אנה אם ראתה את הסרט, והיא אמרה שהיא קראה את הספר על טרזן.

“ספר וסרט זה לא אותו דבר,” אמרתי לה, וכבר רציתי להבטיח שיום אחד אקח אותה לקולנוע “בית־העם” בתל־אביב, אבל שתקתי. אולי אמרי ירצה להזמין אותה, אם כי עכשיו, מותר לו לבלות רק עם אשתו השנייה.

הלהבה במנורת הלוקס הבריחה את היתושים. היה קריר. עכשיו ירדה עלי שלווה. הם לא זוג נשוי, אבל הם משהו אחר. פתאום הפסקתי לדאוג לג’וני וייסמילר. כלבים חוזרים תמיד, זה מה שמוחמד אומר. דודה מרים נכנסה הביתה להכין תה לכולנו. היום היא אפתה עוגה ב“סיר פלא” לכבוד אמרי, והריח הנעים הזדחל החוצה. אמרי נשם עמוק ואמר שזה ריח של בית. אני חושב שהוא מגזים. ריח של עוגה הוא לא יותר מריח של עוגה.

היתה מין שלווה על המרפסת. אפילו הברווזים של ציונקה הפסיקו לגעגע. עכשיו פולניה רחוקה, ופלשתינה מעמידה פנים כאילו היא המקום הבטוח בעולם. נדמה לי שאפשר להיפטר מטונקה גרינבוים בקלות. צריך למחוק את שמה מהפספורט וזהו. הרי בשביל למתוח קו לא צריך לדעת לקרוא או לכתוב. אני רוצה לומר להם, ובכל־זאת אני שותק, כי אנה מגלגלת את זוגות הגרביים לתוך סלסלת הנצרים. את הגרב עם החור טמן אמרי בכיסו והתרומם כדי לעזור לה לשאת את הסלסלה פנימה. ידו מרפרפת עליה כאילו במקרה.

לא שמענו צעדים, כי הצרצרים התלהבו מהקונצרט של עצמם. הלהבה רעדה וזו לא היתה הרוח. ראיתי אותו כאילו יצא מתוך סרט, חצי באור וחצי בצל. הלב שלי התחיל לדהור, רוקע כפרסותיו של סוס.

מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר ניצב בחצר שלנו, ממש ליד מחסן הכלים. כמעט צרחתי. טייס אנגלי אצלנו? נתפסנו. הכל אבוד. המחשבות מתפוצצות. ידיו של האנגלי מתרוממות. אני יודע שחייב להיות שם רובה, אני לוחש, “הם לא אשמים. זה רק אני,” ואף אחד לא מקשיב. הוא צועד לתוך האור, בזרעותיו מפרפר גוף שעיר שיבבות רפות עולות ממנו.

“הבאתי את הכלב. הוא פצוע. הוא חצה את גדר הבסיס והזקיף ירה בו.”

ג’וני! אני צועק בפנים, ושום קול לא יוצא. עמוק בתוכי הכל קפוא. כמו ביום ההוא, שבו הפסיק הלב של אבא לפעום. העלים עמדו, הדבורים לא עפו, ואני לא הרגשתי שום דבר.

אני זוכר שדיברתי אליו. הוא היה עדיין חי ופירפר. לא ידעתי אם הוא שומע. זוסיא העגלון ואמא של ציונקה הרחיקו אותי בכוח. ציונקה לא היתה שם. אני לא זוכר אותה בשום מקום. אחרי היום ההוא נדרתי לעולם לא לדבר אל מתים.

הטייס האנגלי מביט בי, ישר לתוך העיניים, ואומר, “הוא עדיין חי!” השכבנו אותו על השולחן. כין כד החרס לתיבה של כלי התפירה. ג’וני וייסמילר נשם בכבדות. חזהו עלה וירד. מדי פעם התפתל גופו בעוויתות משונות.

אמרתי לכלב “אני אהיה הטרזן שלך, אתה תראה.”

דודה מרים מיהרה פנימה והביאה סדינים. האנגלי הפשיל את שרווליו –הדרגות נעלמו – והודיע שחייבים לשלוף את הכדור…

הוויטרינר, שמטפל בבעלי־החיים של המושבה, גר בקיבוץ במרחק חמישה קילומטרים מכאן, אבל אם ניסע אנחנו עלולים לאחר את המועד. וגם את מוחמד אי־אפשר היה להזעיק, כי לא בטוח להסתובב בלילה על־יד הכפר שלו.

אמרי פרץ את המחסן. הדלת נפערה לרווחה. הוא הזיז בבעיטה את כדי החרס העתיקים של סבא, שמעתי אותם מתנפצים, והחל חוטף מכל הבא ליד. סכינים, מספריים, גיגית, עד שמצא מלקחיים שהשתמשנו בהם כדי לפרק את לוחות הדונג מהכוורת.

“אחזו בו חזק!” אמר מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר.

אמרי ואנה עמדו משני צִידיו של ג’וני וייסמילר. גם אני רציתי להחזיק בו. הוא הכלב שלי. שלי, שלי. דודה מרים משכה אותי הצִדה.

“זה לא לילדים,” אמרה וניסתה לכסות עיני.

אמרתי לה שאחרי מה שראיתי ביום שאבא מת, אני יכול לראות הכל.

הפצע היה מכוער. מפחיד יותר מזה שהיה במצחו של טרזן. הדם האדום של ג’וני וייסמילר ברח החוצה. כיסיתי את החור בכף־היד כדי לעצור את הזרם. לאבא שלי לא ירדה אפילו טיפת דם.

אמרי תלה את מנורת הלוקס על הוו שמעל למשקוף המחסן. אפשר היה לראות כל מה שבפנים. הכוורות הישנות וטורי האקדחים עברו אצלי בראש כמו תמונות מסרט שרץ הפוך.

אנה שפכה אלכוהול לחיטוי על קרע הסדין. האנגלי אמר, “עכשיו.” הוא נעץ את המלקחיים. עצמתי את העיניים וכשפקחתי אותן נשלף הכדור החוצה. יבבה בקעה מגרונו של ג’וני וייסמילר, ואולי מהגרון שלי. משהו קורע אותי בפנים.

“אל תסתכל, בבקשה, עוזיק,” אמרה דודה מרים, ומפני שקולה כל־כך שונה, מלא תחינה, אני מסיט את עיני לעבר אנה. הייתי המום.

חשבתי שתתעלף למראה הדם או תצרח, אבל אנה עבדה בזריזות, החזיקה ברגליו של ג’וני וייסמילר ביד בוטחת ומילאה בדייקנות אחר הוראותיו של האנגלי – טבלה סדינים במים וניקתה את הפצע שוב ושוב.

איזה מזל שאַת אנה ולא טונקה גרינבוים.

אנה חבשה את הפצע וכרכה את רצועת הבד סביב גופו של ג’וני וייסמילר. היה לה כשרון לרפא. מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר בחן את הכדור מתחת לאור. אין לי מושג איזה קליע זה ולמה זה חשוב בכלל. הוא השליך אותו הכי רחוק שאפשר, לעבר הקיקיון. שמענו את המתכת פוגעת במשהו, אולי בדופן המחסן. האם ראה האנגלי מה יש בפנים?

הוא רכן לעבר הכלב שלי, ליטף את הגב הגונח והמיוזע. “אתה תשתתף בעוד הרבה סרטים, ג’וני וייסמילר.”

מייג’ור פארקר נשם עמוקות. הכלב שלי היה חבוש. רעידותיו הלכו ונחלשו. גופו המפרפר חצץ בין האנגלי ובין אנה.

“זה בעלך?”

אנה הינהנה. השקרים שלה השתכללו. אולי למדה מהרב.

אמרי הושיט את ידו מעבר לגופו של ג’וני וייסמילר.

כפות־ידיו של האנגלי התרוממו בחוסר אונים. הן היו מכוסות דם. גם מדיו המגוהצים והיפים הוכתמו וכפתורי הנחושת לא זהרו עוד.

אמרי החזיר את היד לכיסו. בסופו של דבר, הם לא לחצו ידיים.

מייג’ור פארקר שאל, “חזרת?”

אמרי הינהן.

האנגלי אמר, “אסור לעזוב נשים לבדן. מישהו יכול להופיע פתאום ולגנוב להן את הלב.”

דודה מרים מילאה את הגיגית במים והדפה אותה לעברו. האנגלי טבל את ידיו, ושטף אותן שוב ושוב. מי הגיגית האדימו. אחר־כך הגישה לו מגבת, והוא ניגב לאט ובקפידה. אפשר היה לראות מיד שהוא מפקד שאינו מאבד שליטה.

דודה מרים שאלה ביידיש אם הוא רוצה לשתות תה. את המלה “תה” הבין המייג’ור. ראינו שהוא מתלבט. זכרתי שהוא מתגעגע לטקס היומי, לספלי חרסינה עדינים ולשיחה תרבותית על מזג האוויר. ואיך הוא הסתכל על אנה… התפללתי שלא יקרא לה אנני". בסופו של דבר דחה האנגלי את ההזמנה באדיבות. עליו לשוב אל הבסיס, הסביר, כי מצפה לו טיסה הלילה.

דודה מרים לא הפצירה בו. היא הוציאה את הגיגית, ואני חיבקתי את ג’וני וייסמילר וביקשתי ממנו שיחיה. לא האשמתי אותו. מי שמת לא אשם. אני יודע שאבא שלי לא בחר למות. אולי גם דודה מרים תבין יום אחד. היא שופכת את המים מאחורי מחסן הכלים. אמרי מכבה את מנורת הלוקס ומבריח את הדלת במחסן הכלים. אנחנו עומדים בחשכה. האנגלי נבלע בין העצים ואני מקשיב לדם ולמים, איך הם נספגים באדמה.

16    🔗

כל הלילה אני לוחש לו מלים טובות באוזן. אני חייב להמציא מלים חדשות, כי לא די באלו של מוחמד. אני מספר לו את כל הסרט מרגע שהתרומם המסך, כמו וילון ענקי שאפריקה מסתתרת מאחוריו וממתינה בסבלנות שניכנס אליה. אני מתאר לו תמונה אחרי תמונה, וכשהסרט האמיתי נגמר לי אני ממציא חדש. ג’וני וייסמילר עושה את הבלתי אפשרי. בסרט שלי הוא עושה דברים מופלאים שמשאירים את הצופים פעורי פה. הוא נושא את אבא ואמא של אנה ואת אחותה הקטנה על כתפיו החסונות, והאנגלים נופלים על ברכיהם ומבקשים רחמים. בתמונה האחרונה הם ממריאים ב“הוקרים” שלהם ומסתלקים מהמולדת. אני לוחש לכלב, שהוא יותר חזק מג’וני וייסמילר של הקולנוע. אני מוכן לשקר. לא למען המולדת, ג’וני, למען מטרה נעלה יותר. כי לא אוכל לאבד בפעם השלישית מישהו שאני אוהב. אף אחד, גם השם יתברך לא יגנוב את הלב שלך ממני. אם זה מה שנקרא לאהוב, אני אוהב אותך, ג’וני וייסמילר.

החלון פתוח. רוח קרירה מתגנבת פנימה. ג’וני וייסמילר רועד, ואני עוטף אותו בשמיכה שלי. בשמים, מעל מגדל המים של המושבה, חג מטוס, מבצע פניות חדות. אני שואל איך הארץ שלנו נראית מעיניו של הנץ. האם בלילה היא שונה מאשר ביום, ואולי ה“הוקר” יכול לנחות על גדות הנהר “סטיר” ולהטיס את בני משפחתה של אנה ומחר בבוקר, כשנפקח עיניים, הם יהיו כבר כאן.

אני מחבק אותך קרוב־קרוב, ג’וני. גם אמא שלך מתה בלידה. אתה זוכר איך האכלתי אותך כל שעתיים במזלף. מוחמד הסביר לי איך לטפטף חלב לתוך הפה הקטן שלך. עדיין לא פקחת את העיניים. ואני חשבתי שאתה פוחד לגלות שאין לך אמא, והסברתי לך שעכשיו אני הוא כל המשפחה שלך. ביום השישי התחלתי להאכיל אותך בבקבוק עם פטמת גומי ובגיל שלושה שבועות התחלת ללכת, ג’וני. גם אז ישנת במיטה שלי, כי מוחמד אמר שחום הגוף שלי ישמור אותך בחיים. אתה זוכר איך דודה מרים השתוללה? היא צרחה אז, “כלבים וילדים לא ישנים ביחד.”

כדור הבדולח המושלג זוהר בחושך. אני שונא אותו יותר מיום ליום. שום דבר לא זז בו, חוץ מהשלג, ורק הזאב מזכיר את ג’וני וייסמילר שמתנשם בכבדות לצדי, ומיד אני מגרש את המחשבה, כי אסור לו לעולם להגיע למקום קר כזה, אחרת תקפא השאגה.

אני שואל אותך, ג’וני, איך ידע האנגלי איפה אנחנו גרים? אני לא כועס עליך, שסימנת לו את הדרך. אני יודע שלא התכוונת שיקרה לנו משהו רע. רק רצית לחזור הביתה. אני לא יודע מה התגלה לו במחסן הכלים, וגם אם ראה מה שראה, הוא עשה הכל כדי להציל אותך.

אני מנמנם לידו בבגדי המוכתמים בדמו, ובכל פעם מנערת אותי הדממה הקפואה. אני בודק אם הוא נושם, כמו הפיל שטיפל בטרזן הפצוע, מטלטל אותו בעזרת החדק כדי שיתעורר. לא יכול לנבוח לאוויר, ג’וני.

אמרי ואנה מסתובבים למטה. הם ערים. אני נשבע שעד סוף השבוע אחזיר את הפמוט הגנוב, כדי שתוכל סוף־סוף להדליק שני נרות לשבת. אני רוצה שאמרי יראה אותה מברכת על הזוג.

ג’וני וייסמילר נצמד אלי. כשמוחמד הביא אותו אלי – גור בן יומיים – הוא אמר שמכאן ואילך זה אני שאחראי לו. אחריות איננה מלה של בעלי־חיים, הסביר מוחמד, היא נועדה לבני־אדם בלבד. בסרט שאני המצאתי טרזן לומד אפילו לבכות, ולא ממני. התמונות מתערבבות לי, מטפסות זו על זו כמו אותיות על לוח ואי־אפשר להבדיל בין מה שקרה בקולנוע למה שהתרחש באמת.

אני פוקח את העיניים אל החדר המוצף באור. מוחמד לצדי, מתיר בעדינות את התחבושות מגופו של ג’וני וייסמילר. ברגע שזרחה השמש נסע אמרי בטנדר של אלתר הפרדסן והזעיק את מוחמד. אני נושם לרווחה. עכשיו הכל בסדר. מוחמד יידע מה לעשות.

הוא מורח את הפצע של ג’וני במשחה מיוחדת שרקחה פאטמה מצמחים, ואנה חובשת שוב, נזהרת שלא להכאיב.

“נצטרך לחכות,” אומר מוחמד, “הוא חייב להיאבק. אתה תעזור לו, ‘אזער’. יום אחד ננקום באנגלים.”

אנה ביקשה לדעת מה הוא אומר, ואני תירגמתי.

“מה תועיל הנקמה?” שאלה.

מוחמד נעץ בה מבט נבוך.

“אם מישהו עושה לך רע, אתה חייב להשיב לו כגמולו, אחרת יחשבו שאתה חלש.”

“ומה יקרה אז, מוכתר? אנחנו נירה בהם, והם יירו בנו, ואז נשיב להם כגמולם, ומתי כל זה ייגמר?”

מוחמד אמר, “דם צריך לשלם בדם,” אבל הוא כבר לא נשמע כל־כך בטוח, כאילו יצאו מפיו דברים של מישהו אחר. “יש אצלנו בכפר אנשים שמטיפים… אולי במקום שממנו את באת…” הוא נשמע מתגונן.

“לדם אין מחיר,” קטעה אנה, מהדקת את התחבושת. ג’וני וייסמילר ייבב חלושות. ואני הוספתי, “מוחמד, אל תשכח שאנגלי הציל אותו.”

מוחמד אמר, שמנהגים ודעות של בני־אדם לא משתנים בקלות. אילו היו היהודים חוזרים לפלשתינה לאורך אלפיים שנה, אולי אפשר היה להתרגל אליהם, אבל מפני שהם מבקשים לשוב פתאום, כמו שטפון אחרי בצורת, מי שחי כאן נבהל.

אנה התאמצה להבין את דבריו. כמה מלים בעברית כבר הכירה. “שינוי”, למשל.

“תמרחי כל יום. הפצע יגליד. תישאר רק צלקת,” אמר מוחמד ועזר לה לקשור את הקשר האחרון.

אני מנסה לשחזר את הסרט בראש. לג’וני וייסמילר לא נשאר שום סימן במצח מפגיעת הכדור שירה בו הארי הצייד. אפשר לקרוא לו פצע ב“פיקציה”. אמרי אומר שציירו אותו עם מכחול וצבע. כשמוחמד נפרד מאנה הוא שוב קרא לה “אום עוזי”. הוא לא שמע על טונקה גרינבוים, שיושבת בפנסיון “בריסטול גרדן” בירושלים.

לבית־הספר הסכמתי ללכת רק אחרי שאנה הבטיחה שתשגיח על ג’וני וייסמילר הפצוע.

הזהרתי, “שלא תעזבי אותו אפילו לרגע. כדי שאף אחד לא ינסה לגנוב את הלב שלו.”

אנה אמרה, “אתה רואה יותר מדי קולנוע.”

יותר מדי, אנה? הרי ראיתי רק סרט אחד.

כשיצאתי מן הבית חיטטה דודה מרים במחסן הכלים. לרגע נבהלתי, כי היא מעולם לא מצאה סיבה להיכנס למקום שהיה רק של אבא שלי, אבל היא הוציאה מהמחסן בקבוק ישן של תינוקות, שהיה הבקבוק שלי כשהייתי קטן. אנה נשאה ראשה וחייכה אלי. המראה האחרון שליווה אותי היה איך שתיהן משקות את הכלב בחלב חם. בלב קראתי לאנה “אום ג’וני”.

בדרך לבית־הספר עוצרים אותי כולם לשאול לשלומו של הפצוע. אצלנו החדשות חולפות תמיד מהר מאוד. מישהו מספר למישהו והמישהו ההוא מספר לעוד איש, ואחרי חמש דקות יודעים כולם.

אהרונצ’יק יוצא מהמאפייה, טופח לי על השכם ומודיע לקליינטים שג’וני וייסמילר הוא גיבור ישראל. מי שנפצע למען המולדת מכדור של אויב ראוי לכבוד מיוחד. אני לא רוצה לצנן את התלהבותו של אהרונצ’יק. ג’וני לא התכוון לצאת לשום מבצע נועז. הוא פשוט אוהב לדלג על מגרש המסדרים של האנגלים, שם השטח פתוח ורואים את האופק.

אני עייף ומבולבל ולא מקשיב לשיעור. המורה מספר, שבימי הביניים סגרו את היהודים של ונציה בתוך אי וקראו לו “גטו”. הוא רושם את המלה על הלוח. אני מציץ במחברת של ציונקה ורואה אותיות שונות לגמרי.

מי שחי בפלשתינה חושב שרק היא קיימת. הוא לא מסוגל להעלות על דעתו מקום אחר. כמה שאני מתאמץ אני לא מבין בכלל מקום אחר, אבל זה לא אומר שהוא לא קיים. המקומות האחרים מתקיימים מחוץ לעיני, מעבר לגדר התיל של המחשבות שלי, אולי בתוך כדור בדולח סגור. ויש שם אדמה ושמים ואבות ואמהות וילדים, ויש שם אחד כמוני, או דומה לי, רק שאני לא מכיר אותו והוא לא מכיר אותי. ועוד אני חושב שיש מקומות בעולם שלעולם לא אראה, אבל אם יופיעו בסרטים אוכל להרגיש שאני נמצא שם באמת.

המורה חוזר על המלה שוב ושוב שלא נשכח, למרות שאני קלטתי אותה כבר בפעם הראשונה. אני מצביע ושואל אם המלה “גטו” באה מהמלה “גט”. המורה מתקרב אלי ומודיע לכיתה, שיבוא יום וגם אני אצליח ללמוד קרוא וכתוב.

אילו אפשר היה לצפות במקום אחר כמו אל תוך מסך, כי אז לא היתה לנו ברֵרה אלא להאמין שהוא קיים. כל הזמן מלמדים אותי שארץ־ישראל היא המולדת – המקום החשוב והיקר בעולם. אבל בשביל מישהו אחר המקום שלו הוא החשוב והיקר בעולם. והדבר המוזר ביותר, שמסבך את הכל, הוא שאצל היהודים והערבים זה אותו מקום בדיוק, רק שכל אחד חושב שמדובר במקום אחר.

הראש שלי נשמט. כמו ממקום רחוק אני שומע את המורה מסביר שהכריחו את היהודים בגטו של ונציה לשאת על בגדם אות קלון, כדי שיזהו אותם מיד בכל מקום. כתם צהוב, המורה אומר ואני קולט את הבהוב שערה של ציונקה.

ראשי נחבט בשולחן, המלא בשמות חרותים בכתובות. המורה כל־כך ריחם עלי שלא הפריע לי לישון בזמן השיעור. את זה סיפרה לי ציונקה אחר־כך בטלפון שלנו.

אני רואה כתמים צהובים צפים על־פני המים, ואז אני נרדם.

 

מוחמד    🔗

לך אחריו, אזער, אללה נתן לו סגולות שאין לנו. הכלב רואה יצורים מעולם הרוחות שאינם מתגלים לעיני בן־אנוש.

הרם ראשך, אזער, כלב גדול וכלב קטן רובצים מעליך. אלה הכלבים היחידים שאני מכיר שאין להם צורך בבת־זוג. מזלות הם, ושביל של חלב מפריד ביניהם, זוקפים אוזניהם לפקודותיו של אללה ונביחותיהם זוהרות אליך ממרחק. מצד אל צד בשמים מעבירים את דברו. והשמים רחבים יותר משנוכל לתפוס אי־פעם. כאשר הכלב נח למרגלותיך, לפני שעיניך נעצמות, חבק אותו שוב ותן לו תודה. את אביך ואמך ראה והביא לך מאהבתם.

17    🔗

אחר־הצהריים שב האנגלי והתייצב בחצר שלנו, כשענף עם פרחים בידו. המתין בסבלנות של חייל ממושמע, ולא העז לדפוק על דלת הבית. אנה שוב הלכה לדואר עם צרור תשובות על המכתבים שהביא אתו אמרי מפולניה.

דודה מרים רטנה, “מה הוא מחפש פה?” והסתגרה במטבח. “ההזמנה שלי לתה היתה אתמול ולא היום,” אמרה ולא נשמעה משוחחת לאוויר.

התגנבתי מאחור, אל מחסן הכלים, לוודא שהדלת נעולה על בריח. עמדת תצפית מצוינת למרגל.

ציונקה נכנסה אף היא לחצר, לרגע נרתעה, אבל קסמם של המדים המהודרים פעל עליה. כפתורי הנחושת שוב החזירו אור. לא היה שום סימן לדם. מדי טייס מגוהצים ונודפים ריח נעים של סבון כביסה. הברווז הציוני הידס בעקבותיה של ציונקה. לכל מקום שהלכה גם הוא הלך.

“אתה האנגלי שהציל את ג’וני וייסמילר?” שאלה ציונקה באנגלית. היא היתה התלמידה המצטיינת בכל בית־הספר. היו כאלה שאמרו שהיא עולה אפילו על אמרי בשעתו.

“באתי לראות מה שלומו.”

ציונקה אמרה, “מוחמד ואנה מטפלים בו.”

“מוחמד? זה שמו של בעלה?”

ציונקה צחקה. “מה פתאום? לבעל שלה קוראים אמרי.”

האנגלי אמר, “אני לא מבדיל ביניכם. יהודים, ערבים, כולכם נראים לי אותו דבר. ומה זה?”

הוא הצביע על המחסן.

ציונקה שאלה בתמהון, “אין לכם באנגליה מחסן לכלי עבודה?”

“חשבתי שבצריף הזה גרים בני־הזוג. הם רק התחתנו, נכון?”

התפללתי שציונקה לא תגיד שהם כבר הספיקו להתגרש. אבל היא חמקה מהמלכודת. ציונקה שלי היתה ערמומית.

“הם היו מאורסים הרבה זמן,” אמרה בחגיגיות, “כתבו מכתבים אחד לשני.”

הטייס האנגלי נראה מגוחך עם ענף הפרחים בידו, מנופף בו בעצבנות לכל עבר. פרחים החלו לנשור.

“איפה אנני עכשיו?”

גם ציונקה ידעה לשקר כשצריך. במושבה שלנו, כך אני מגלה, מצטיינים בשקרים. אני והרב למשל. מה“אנני” התעלמה ציונקה.

“הם נסעו לטיול. אתה יודע מה זה ירח דבש?”

האנגלי העיר, “הוא נוסע הרבה. מה הוא קונה בחוץ־לארץ?”

ציונקה אמרה שאמרי מוכר דבש. לתוצרת שלנו יצאו מוניטין בכל רחבי אירופה. איך יתכן שלא שמעו באנגליה על הדבש העברי הראשון אחרי אלפיים שנה?

באותו רגע הגחתי החוצה מעמדת התצפית הנוחה. מה הוא רוצה מאתנו? נכון שהציל כלב עברי, אבל זה לא מעניק לו שום זכות לחטט בחיים שלנו.

“מייג’ור פארקר!” קראתי.

חיוך רחב התפשט מתחת לשפמו המטופח כשהבחין בי. אני חייב להודות שהוא היה הרבה יותר מרשים מאמרי. קומתו גבוהה משל אנה וכתפיו רחבות, ורק בידיו אינו יודע מה לעשות. ממש כמו אמרי.

“הו, הנה הציוני הקטן שמשוגע על קולנוע. אתה יכול לקרוא לי צ’רלי.”

אמרתי ברשמיות, “ג’וני וייסמילר מבקש להודות לך, סיר.”

“אתה צריך לקשור אותו, ציוני קטן, שלא ישוטט במקומות מסוכנים. הזקיף שלנו היה בטוח שיש לו כלבת.”

אמרתי שאני שונא שקושרים בעלי־חיים. חיה היא לא אסיר.

מייג’ור פארקר צחק, “גם בני־אדם קשורים, רק שלא רואים את החבל.” בינתיים התבונן מסביב. “יפה אצלכם. איזו שלווה. במחסן הזה אתה שומר את המשחקים שלך?”

אמרתי שאני לא ילד קטן, והוא השיב שגם מבוגרים משחקים. למלך שלו, ג’ורג' החמישי, יש בארמונו בווינדזור חדר מלא רכבות חשמליות ואוסף ענקי של דמויות חיילים, שהוא מזיז על מפה גדולה שמכסה את כל רצפת הארמון. חשבתי שבעוד רגע יזמין אותי לשחק עם המלך שלו.

“אולי יש לך סרטים במחסן, ציוני קטן? מצלמים כבר בהוליווד טרזן חדש.”

מייג’ור פארקר הוא האיש הכי משונה שפגשתי. מזל שאני יותר ערמומי ממנו, אולי בגלל כל התעלולים שצברתי בחיים שלי. אני מבין מה מסתתר מאחורי שאלותיו. הוא מחפש את האקדחים.

“היא תחזור בקרוב?”

קיוויתי שאנה תתעכב בדואר, שלא תופיע בדיוק ברגע זה ותחשוף את השקרים של ציונקה ושלי. האנגלי אמר שהוא מקווה שהענף המלבלב לא יִבּוֹל עד שאנני תחזור.

“יצאתי לטיסה מוקדמת,” אמר מייג’ור פארקר, “וכשנחַתּי ראיתי נחיל דבורים על שיח. אתה יודע מה אומרים על ענף שהתנחל עליו נחיל דבורים?”

נדתי בראשי בשלילה.

“זו סגולה לעורר אהבה. חסרה לך אהבה, ציוני קטן?”

“לא חסר לי כלום!”

ציונקה התרעמה, “וגם לא קוראים לו ציוני קטן.”

“כן, כן. אתה ציוני גדול. יום אחד, אם תרצה, אקח אותך לטיסה בנץ שלי. קוראים לו “הוקר נמרוד”. שם של צייד תנ”כי. תוכל לראות את פלשתינה שלך מלמעלה. תגלה בעצמך עד כמה היא קטנה."

האנגלי טילטל את הענף, כמו מבצע פנייה חדה. משום־מה היה נרגש. פרח אחד נתפס באחד מכפתורי המדים. לא ידעתי כיצד גירש את הנחיל כדי שיוכל לקטוף את הענף, בלי שנעקץ בידי דבורים פראיות.

על הכלב הפצוע לא שאל יותר, רק ביקש שאמסור את הענף לאנני, ואת הפרח שנתקע בכפתור תלש והגיש לציונקה, כשהוא קד לה. אחרי שהלך העפתי את הענף הרחק־הרחק מאחורי מחסן הכלים. אני מנוסה, מרוב אימונים בקליעת גרביים בקופסת קרן קיימת שעל הקיר. אחר־כך הלכתי לראות איפה נפל הענף. משהו התנוצץ בעשב, נחבא מתחת לקיקיון. זה היה הקליע שמייג’ור פארקר שלף מהפצע של ג’וני וייסמילר אמש.

ציונקה החזיקה בפרח והריחה אותו מדי פעם. נזפתי בה, בדיוק כמו אמא שלה, “תזרקי אותו, זה פרח של אנגלים,” וציונקה האדימה מכעס ולא הרפתה מן הפרח. היא אמרה, “הוא צמח בשדה שלנו – לא באנגליה.”

 

אמא של ציונקה    🔗

אילו לפחות היה רוקד אתי פעם אחת, מלי. אין זו תביעה מופרזת מדי. פעם בשבוע הוא שב הביתה, אצבעותיו נפוחות, זבות דם מן החצץ שהוא כותש לסלילת כבישים, והוא צונח על המיטה כמו שק של דורה, ואפילו לתוך חלומותיו אינו מזמין אותי. כאשר מסר אותי אבא לידיו, לפני החופה, הייתי גאה כברווזה. הרי אין אשה רוצה להישאר בתולה כמו מרים שכנתנו. אילו היה אז מאיר הקצב במושבה, היו חיי נראים אחרת. אבל מאיר עדיין לא עלה לארץ־ישראל. איזו פתיה הייתי, יותר מהברווזים שבחצר. כל הימים מגעגעת אחרי בעלי והוא מתחמק באמרו “אני עייף מדי”. האם אני זרה בשבילו? נוכרייה יותר מהאשה שהגיעה מפולניה. ואולי זו תואנת שווא, מלי? כוחו לא עומד לו. הישבעי לי שלא תגלי את הסוד הנורא הזה לשום נפש חיה בעולם. את הרי חברתי הטובה ביותר במושבה.

“שארה כסותה ועונתה לא יגרע,” זה מה שמצווה התורה. כבר הלכתי בסתר להיוועץ ברב. אמר לי שבעלי הוא כמו החמרים, שמוליכים את הסחורה בחמוריהם וחייבים במצווה רק פעם אחת בשבוע. אילו הייתי יכולה לתקן את הזמן, כמו השעונים הפגומים בחנותכם, הייתי מתחלפת עם אנה. שוטה שעזבה את אירופה. שם נימוסים טובים ודרך־ארץ ואפשר לצאת במחול עם אצילים ורוזנים. הרי אפילו המלך הפולני קאזימיר הראשון נשא לאשה את אסתר’קה היהודייה. בלילה אני חולמת על נשף גדול. צעד אחד ושני צעדים והמוסיקה סובבת אותנו. גבר רחב כתפיים, במדים מהודרים, קד לי קידה, לופת אותי במותני ולוחש לי מלים מתוקות באוזן. פתאום מטלטלת אותי יד, אני פוקחת את עיני, מגלה את ציונקה לידי. היא שואלת, “אמא למי את שרה באמצע הלילה? כמעט שנפלת מן המיטה.” ובגללה נמחק החלום.

למה נגזר עלי לחיות בארץ קודחת, מוזנחת, שאין בה נשפים ותזמורות ובגדי מלמלה ומשי ודשאים ירוקים שאפשר להתגלגל בהם עם בן־זוג. זו ארץ שבה כל אחד מכיר כל אחד, והלשונות מרננות ואין לאן לברוח. ואני רוצה בעל שירקוד טנגו ולא יכתוש חצץ לכבישים. אפילו חגיגת נישואין כהלכה לא היתה לי, האמיני לי, מלי פרלמוטר. בלי ריקוד הכלה ובלי מנגנים.

נתגרש וחסל. שוב אין זו חרפה. אמרי והפולנייה הם חלוצים אמיתיים. הם סללו לי את הדרך.

18    🔗

“מה פתאום מסתובב האימפריאליסט אצלנו במושבה?” חקר אהרונצ’יק האופה בחשדנות, “היזהר והישמר, טובריש. אנחנו בונים פה חברת מופת של עמלים – ‘פרולטריון’. חזור על המלה שלא תשכח. לכתוב אותה אינך חייב. תקשיב טוב, מוז’יק. לאנגלים ששותים ויסקי במקום וודקה אין מקום במהפכה הסוציאליסטית העולמית. אנחנו עדים כעת לשקיעת האימפריה הבריטית. יום יבוא ומיטב הנוער העברי יחסה בצִלו של האח הגדול יוסיף ויסריונוביץ' סטלין…”

אנחנו במכולת של שמריהו. כשאין לאהרונצ’יק קליינטים הוא מתיישב בחנות של השכן, מלהיב אותו בנאומים. שמריהו הוא היחיד במושבה שמקשיב בצמא לכל החדשות המגיעות מרוסיה בעיתון “אמת”. מאיר הקצב השרמנטי מציע לשניהם להצטרף לקומונה ומלגלג על אהרונצ’יק, אתה קפיטליסט כמו כולם.

אני מתבונן במדפים סביבי. כל האוכל שאנחנו מכניסים לפה נפרש לפני. חבית שמן וחבית דגים מלוחים. תיבות של סוכר ותמרים מיובשים ודבלים ומשמשים, שקים של קמח ומלח ואורז ועדשים ושעועית. פח עם קוקוס, פחים עם זיתים סוריים מבוקעים ומלפפונים חמוצים, וגרעיני אבטיח וחמניות.

אהרונצ’יק נסחף בנאומו, מנופף בזרועותיו כמו אחד מגדולי הישוב, ושמריהו מקשיב לו בפה פעור. בהשפעתו נהפך אף הוא לקומוניסט. אני מקווה שיופיע כבר קליינט וישחרר אותי. לי יש רק אח גדול אחד ויחיד, ואני לא צריך שום סטלין רחוק. אני נזכר איך נאם אהרונצ’יק על המנהיג הדגול, בעצרת האחד במאי, במשך שעתיים, עד שכל הקהל נמלט. רק שמריהו נשאר בשורה הראשונה לבדו, מוחא כפיים וצורח “פועלי כל הארצות התאחדו!”

בקושי אני מצליח להשחיל כמה מלים לנאום של אהרונצ’יק. בסך־הכל באתי למכולת לקנות דבלים בשביל אנה וקפיר טרי, אבל הוא מתעניין מתי מגיעה סוף־סוף טונקה גרינבוים אלינו. אולי יצליח להפוך בורגנית יפהפייה לבולשוויקית נאמנה. אהרונצ’יק מוסיף גם, שאנה חייבת לעזוב מיד את המושבה וללכת אל הקרובים שלה, כי שתי נשים עם גבר אחד זה סקנדל, ואסור שלמושבה שלנו ייצא שם רע ביישוב העברי.

אני מוחה, “הוא עשה את זה למען המולדת, שום סיבה אחרת.”

“ומה עם אהבה?” מצייץ קול מאחורי. אני מסתובב ורואה את ציונקה, אוחזת בידה חצי כיכר לחם שחור טרי שלקחה מהמאפייה. הריח הטרי מתפשט וגם תאבוני מתעורר. ציונקה לא מתאפקת, היא מדברת ונוגסת.

“מה פתאום אהבה? מי צריך אהבה?” אני רוטן ומביט בלחם.

אהרונצ’יק מטיף באוזני ציונקה על נפלאות הקומוניזם, מנבא לה עתיד גדול בחברת העתיד השוויונית, אשר בה לא תהיה יותר חשיבות אם אדם הוא יהודי או אשה, כי רק הבורגני רואה באשתו מכשיר ייצור. ציונקה מחסלת את הלחם לאט־לאט, ואני מגיע למסקנה שאי־אפשר להסתכן יותר, ושעלי לסלק את האקדחים במהירות האפשרית. אולי יחליט מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר להופיע שוב ויפתה את ציונקה. בפעם הבאה ימציא תירוץ כדי להיכנס למחסן ולבדוק ויספר לה שהוא מחפש משחק מפלשתינה בשביל המלך הילדותי שלו.

אין לי עם מי להתייעץ. אמרי נעדר הבוקר. אני שומע את דודה מרים מסבירה לאמא שלי באוויר, שאמרי נסע לירושלים כדי לשכנע את טונקה גרינבוים לתת לו גט. איך ישכנע? אני שואל, יודיע לה שהיא בוגדת במולדת? אמא של ציונקה נכנסה כהרגלה וצותתה לשיחה. היא אמרה, “במשפחה שלכם, מרים, לא היו אף פעם גירושין. אילו אחותך, זכרונה לברכה, היתה בחיים…” דודה מרים קטעה אותה בזעם, “אחותי היתה פטריוטית גדולה.”

בינתיים צצה הברקה במוחי. תעלול מושלם. אולי נערוך היכרות בין אשתו השנייה של אמרי ובין הטייס האנגלי, כדי שתגנוב לו את הלב, ואז יקטוף מייג’ור פארקר בשבילה ענף שהתנחלו עליו דבורים, ויקרא לה בשם חיבה “טוני”. ובתמורה היא תאפשר לו לטעום מהצוף שלה ותלחש באוזניו “צ’רלי”. ענף שהתנחל עליו נחיל דבורים הוא סגולה לעורר אהבה? סתם אמונה טפלה. רק ציונקה מסוגלת להאמין בשטות כזאת.

אנה הסתגרה בבית וכתבה עוד מכתבים. לא הבנתי מה עוד נשאר לה לכתוב. הרי לא התחדש כלום מאז ששלחה את הצרור הענקי. אני מתחיל לחשוד שיש אנשים בעולם שכותבים מכתבים לעצמם. יכול להיות שאנה אינה מגלה להם שעכשיו היא גרושה, כי אולי להיות גרוש זה לא כבוד כל־כך גדול גם בפולניה.

בהיעדרו של אמרי אני נושא באחריות. זו באמת מלה שאני אוהב. צריך לסלק את האקדחים עוד הלילה ולמצוא מקום מסתור חדש. אני שרוע על הבטן בקצה המיטה וקולע גרביים בקופסה הכחולה של הקרן־קיימת. כמה חבל שג’וני אינו יכול לעזור לי עכשיו. אני זקוק לזקיף שיזהיר אותי אם זר מתקרב. הכלב מתאושש מהפציעה, אבל נראה שנוח לו להתפנק בתוך המיטה שלי, לשקוע בכסתות התחרה הרכות שסחבתי מארון החורף של דודה מרים וללעוס להנאתו את הנעליים שלי. הוא עדיין חבוש, אבל זנבו מכשכש ובעיניו הזהובות מנצנץ זיק של חיוך. אני משתף אותו בפרטי התכנית.

אנחנו שוברים יחד את הראש. המלונה שלך, ג’וני, לא באה בחשבון כי היא קרובה למחסן. שוקת התרנגולות רחוקה מדי, ואתה יודע שאמא של ציונקה גרועה אפילו יותר מהאנגלים. נשאר רק ארגז הנדוניה שאנה הביאה מפולניה. מחבוא מושלם. אני מרוצה מעצמי, וגם ג’וני נובח בהסכמה. שם אף אחד לא יחפש. בוודאי לא מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר המנומס, שקורא לה “אנני”.

הקופסה הכחולה משקשקת על הקיר, אבל עדיין מחזיקה מעמד. את כל הגרביים צלפתי, והם משתלשלים כמו זלזלים של עץ.

אתה רואה, ג’וני, זה סימן שאצליח להיפטר מהאקדחים. כשיחזור אמרי אגלה לו הכל, והוא יתגאה בתושייה שלי. אולי יבקשו גם ממני לבצע משימה למען המולדת.

לילה ירד. העמדתי פנים שאני הולך לישון. פיהקתי ליד השולחן, ואמרתי שאני עייף. לבשתי פיג’מה, ציחצחתי שיניים, ודודה מרים היתה שבעת רצון. “התכשיט עולה על דרך המלך,” אמרה לאנה, שלא הגיבה. אני חושב שהיתה מתוחה לדעת, האם הצליח אמרי להיפטר מטונקה גרינבוים ולהשיג את הגט. היא ביקשה לבדוק את מצבו של ג’וני וייסמילר לפני שפרשה לישון, ואני דחיתי אותה. לא רציתי שתראה את הציוד שפרשתי על המיטה: החבל, מנורת הלוקס, הבגדים הכהים, ואפילו “שברייה” קטנה, שקיבלתי פעם ממוחמד, שלפתי מעומק מהמגֵרה. אנה נראתה שפופה, מפרשת את הסירוב שלי כאילו היא לא נחוצה יותר.

דודה מרים ניחמה, “טוניה גרינבוים תבין שאי־אפשר לקשור גבר בכוח.” בפיה נשמע שמה של האשה השנייה ככינוי גנאי.

דודה מרים משכה בכתפיה ונאנחה בייאוש. “לפעמים אני חושבת שהילד אבוד. מה אגיד לאמא שלו?” כך הודתה בפני אנה שהיא מדברת אל אמא יום־יום. חשבתי שאנה תתחלחל, כמו אז, ותחשוב שהדודה שלי יצאה לגמרי מדעתה, אבל אנה קיבלה את זה בשלווה, כאילו שיחה עם מתים היא דבר טבעי והגיוני.

חיכיתי שיירדמו. ג’וני וייסמילר נוחר על המיטה שלי. ריר נוטף מפיו על כסת התחרה של דודה מרים.

אני שרוע על הגב בבגדי, ידַי מקופלות מתחת לעורף, ובוהה בחשכה. אני אוהב את הלילה, לא את השינה, שהיא בעיני בזבוז זמן. אני ישן הכי טוב כשעולה האור, ואז קשה לדודה מרים להעיר אותי. כל בוקר היא מאיימת שתשפוך עלי מים מגיגית הכביסה.

יש אנשים שהלילה מפחיד אותם, כמו ציונקה למשל. היא חולמת שקורה אסון לאבא שלה שסולל כבישים. עכשיו נוספו לסיוטים שלה גם נאצים שצורחים “יהודים החוצה!” והיא מתעוררת שטופת זיעה. אולי אבקש מהמורה שירגיע אותה.

את השעות האלה אני מעדיף, כשכולם מעופפים להם בעולם אחר. אז אני ערני, ועולים בראשי התעלולים הכי מוצלחים. אילו היו מלמדים אותי לקרוא ולכתוב דווקא בלילה, יכול להיות שהייתי קולט משהו, אם כי עכשיו, אחרי שראיתי קולנוע, אני יודע שאפשר לחבר עלילות שלמות, בלי שצריך לדעת אות אחת.

חושך מוחלט. אני מטיס את עצמי ב“הוקר נמרוד” ישר אל אולם “בית־העם”, נוחת בתוך המסך. אני לבדי. אמרי לא נמצא אתי, ועד שיעלה הבוקר אספיק לראות המון סרטים. אני מתעודד, מפני שזה סימן שיש לי עוד הרבה מה לעשות בחיים.

19    🔗

הכל פעל לפי התכנית. גלשתי בחבל. אולי גם אני יכול לשחק בסרטים. אני יכול להחליף את צ’יטה בקלות. בעצם אני מוכן לשחק כל תפקיד.

אור לא נחוץ לי, מפני שהלילה מלא גחליליות מרחפות, וזה סימן שהאביב מתקרב. אני פותח את דלת המחסן ולא מדליק את מנורת הלוקס, חושב מיד שגם ג’וני וייסמילר עושה הכל בחושך.

כדי החרס של סבא נהדפים בקלות. אני פותח את הדלת הקטנה, מוציא את האקדחים מהכוורת הישנה, כמו עיוור. ידי אינן טועות, כי התמונה ברורה גם בחושך. אילו המורה היה רואה אותי עכשיו, אולי היה מוותר לי על הקריאה והכתיבה לתמיד.

אני מכסה את הדלת הקטנה ברשתות של לולים שהחבאתי מאחורי הקיקיון לפני ארוחת הערב, וגם את עגלת הילדים של ציונקה אני גורר לשם הסוואה. שנים היא עומדת בחצר שלהם, כי אבא ואמא שלה קיוו שיהיה להם עוד ילד, אבל עכשיו נדמה לי שכבר אין סיכוי.

בראש ערֵמת הגרוטאות אני תולה את הנעליים, שג’וני לעס כל השבוע, וגם בגדים ישנים של אבא שלי, שאמרי הוציא מהמזוודה כשנסע בפעם הראשונה לחוץ־לארץ. על הבגדים של אמא דודה מרים אינה מוותרת, למרות שלא לבשה אותם אף פעם, וגם כשהרב מתחנן היא מסרבת לתת אותם לנזקקים. הרב אומר שחלפו כבר שתים־עשרה וחצי שנים, אך דודה מרים מסבירה שאינה מסוגלת להיפרד. יום ההולדת שלי הוא אף פעם לא יום שמח, כי זה היום שבו עולים לקבר של אמא.

סיימתי. עכשיו איש לא יחשוד שיש כאן סליק. סתם מחסן עלוב, שדוחפים אליו את כל הדברים שלא זקוקים להם, אבל לא מסוגלים להיפטר מהם.

ויש לי עוד משהו להחביא. אני נזכר רק אחרי שכבר חשבתי שהכל נגמר. אני חייב להזיז הכל ולהתחיל מחדש. שוב אני פותח את הדלת הקטנה ולתוך הכוורת הישנה, במקום טורי ה“ראדום”, אני שותל את הפמוט של אנה. אם האנגלי החטטן יגיע לכאן במקרה, הוא יחשוב שזה האוצר שאנחנו מחביאים מפני גנבים. ואני מצמיד אל הפמוט שלושה שילינגים שחסכתי כל השנה, כדי שמייג’ור פארקר ישתכנע שפה שומרים על דברים יקרים. כמו הפוּנְטִים שדודה מרים חוסכת כדי לממן בשבילי לימודי מקצוע מכובד. אני לא יודע, דודה מרים, אם אפשר ללמוד איך עושים קולנוע. קצת חבל על הכסף, כי תיכננתי לבזבז אותו על הסרט החדש של ג’וני וייסמילר כשיגיע בקרוב לתל־אביב, ואני מנחם את עצמי שעד שיגיע החלק השני של טרזן משהו יקרה. אולי האנגלים יסתלקו. בשום אופן אני לא רוצה לחשוב שאולי אנה תצטרך ללכת.

אני מרוצה. נכון שלא החזרתי את הפמוט הגנוב לאנה, אבל עדיין אינני מסוגל לכתוב את המלה “סליחה”.

נכנסתי מהחלון הפתוח לחדרה. הווילון טפח על פני. קפאתי. פתאום השתלט עלי החושך. הגחליליות נעלמו וכל החפצים נבלעו. גם את הארגז לא יכולתי לזהות. ניסיתי להיזכר מה עושה ג’וני וייסמילר כשהוא נתקל במכשול בלתי־צפוי, אבל תמונה כזאת לא היתה בסרט.

אני מתחיל לזחול, ממשש בכפותי את הרצפה, ומתפלל שאנה לא תתעורר. אני נתקל בארגז הנדוניה. מרים את המכסה, מגשש בתוך בגדיה שכבר לא היו מסודרים כמו ביום שבו הגיעה. אצבעותי צוללות עד שהן נוגעות במחוגי האורלוגין. את מעיל הפרווה היא תחבה לתחתית הארגז. אני ממולל אותו. רך ונעים. אין לי מושג איזה בעל־חיים הוא היה פעם. אני מקווה שלא כלב חום. אני תוחב את האקדחים בתוך שרוולי המעיל. הוא מתנפח והארגז עולה על גדותיו. נשארו עוד שני “ראדום” שלא הצלחתי להכניס.

הווילון מרשרש. פתאום החושך מתפורר, ואני מגלה שמיטתה של אנה ריקה. לאן יצאה באמצע הלילה? קשה לי להאמין שהיא כותבת מכתבים בין התרנגולות המטילות. לרגע אני חושש שהסתלקה לתמיד, בלי להיפרד, בלי לומר מלה טובה. אולי נמאס לה להדליק נר יחיד בלילות־שבת ולהתייסר מגעגועים ואשמה.

כשתוקף אותי רגש כזה, אני נושף ומכבה מיד את מנורת הלוקס שבתוכי. אני מודיע לעצמי, שהלב של אבא שלי לא יחזור פתאום לפעום, ואמא לא תצא לעולם מתוך האוויר. לפעמים אני מחזיר את התמונות אחורה, לימים שהם היו פה, ומרגיש קצת הקלה. בסרט הזה חסרות לי הרבה תמונות שמישהו כאילו חתך, כי אמא מתה בלידה שלי, כך שאני לא זוכר אותה בכלל, רק את אבא, אבל גם זה משהו.

אני מסתתר מאחורי הווילון, רגל אחת בחוץ, ושנייה שעונה על אדן החלון. אקדחי ה“ראדום” תקועים בתוך חולצתי. ואז אני שומע אותם, קולות רכים, כמו זמזום של נחיל שממריא לעבר שדה פורח. הם היו על מזרן הקש של אמרי, ליד דלת הכניסה. אנה נשענה באלכסון. שמעתי רחש של בדים נושרים. ראיתי יד לבנה מגיחה משרוול, כתף עגולה מציצה ושמלה נופלת הצדה. גם אמרי התפשט. ניחשתי שהיא פותחת לו את כפתורי הכותונת, וכל הזמן הם טעמו משהו. אמרי לחש, “זה מתוק, אנה.”

רציתי להאיר, אבל אז היו מגלים אותי. אולי הגחליליות החליטו לעזור לי לראות את מה שאני יודע שלא נועד לי. עכשיו אני מעולל את התעלול האיום ביותר, ואני לא מסוגל לעצור. הוא מתעולל מעצמו. אני קפוא, בלי תנועה, נושם לאט־לאט את החושך לתוכי. האוויר צורב. אולי קר לי ואולי חם.

אמרי מתיר את הסיכות מראשה של אנה בזו אחר זו, אני שומע את הנקישות שלהן כשהן נושרות על הרצפה. הוא משחרר את השֵׂער שצנח וכיסה את גבה של אנה גלים־גלים. תמיד אספה אותו, ועכשיו גיליתי שהוא מגיע עד מתחת למותניה. מאחור ראיתי אותה, יושבת כמו פסל לבן וזקוף, ואמרי רוכן, מנשק את השקע בצווארה, מלטף את הקווים העגולים שהאור מצייר ובידו חפץ שזהר בחשכה.

“מלכת הדבורים שלי,” אמרי לוחש, ואני נרתע. כמעט שצנחתי מאדן החלון.

התמונה מגיעה אלי. אף אחד אינו מסתיר. איך הוא מערה חלת דבש לתוך פיה, ושניהם טועמים, כל אחד לחוד ושניהם בבת־אחת, ותאי הדונג של הפועלות והמלכה מחברים אותם, והם שוב טועמים מהדבש, או מהעור, מלקקים אחד את השני, והם כמו נמסים, עד שהם צונחים ביחד על מזרן הקש שליד דלת הכניסה. עכשיו אמרי מלקק את האצבעות שלה, אחר־כך מוצץ את החלה, מעביר אותה אל תוך שפתיה, כמו פועלת שמזינה את המלכה. אבל אמרי הוא לא פועלת, אלא זכר, ואני יודע מה קורה לזכר אחרי שהוא מזדווג עם המלכה. דינו נחרץ. אמרי, אמרי, אתה מסתכן יותר ממני. מאקדחים אפשר להיפטר ביתר קלות מאשר מכלה מיותרת. אנה היא לא אשתך. איך ייתכן שכשהייתם נשואים כל אחד ישן לחוד, ודווקא עכשיו, כשאתם גרושים, ואתה בעלה של אשה אחרת, אתם ישנים יחד?

האצבע שלי נוגעת בהדק “הראדום”. אילו הייתי פולט כדור, הם היו מפסיקים, אבל התמונה ממשיכה להתגלגל. שום דבר כבר לא יכול להפסיק את הליטופים שלהם, ואת הזמזומים הרכים שיוצאים מגרונם. חלת הדבש מושלכת הצדה, והם נראים כמו אדם אחד. ידה או ידו מתפתלת ונוגעת בכל מקום, ואני לא מבדיל איפה מתחיל הגוף שלה ואיפה נגמר שלו.

“אנה,” אמרי לוחש, “חזרי אחרי, אני אוהב אותך.”

היא חזרה על המלים בעברית, בלי שמץ של מבטא פולני, כאילו נולדה בארץ־ישראל.

 

אמרי    🔗

אשה נוצרת חיים בתוכה, וגבר לופת אותם מחוצה לה שלא יישפכו חלילה. עדיין איני יודע כיצד נותנים חיים, אנה, וחושש לקחת את מה שלא שייך לי בדין.

געגועייך יוצאים ממך כאשר את נוגעת בקולבים התלויים, ואני נרעד. לשוני עילגת, אנה. אינני יודע לנחם. אני מחפש מלים שתביני. את מלמדת אותי לקרוא את גופך, ובכל־זאת משהו כמוס בתוכך, מקום שאיני יכול להגיע אליו. גם אילו היית אשתי כעת היתה נשמרת חירותך. אינני בטוח אם תבחרי בי בסופו של דבר. תחילה חשבתי שמישהו מתעתע בי, ואולם עתה, כשאני בעלה של אשה אחרת, אני יודע שאני מתעתע בעצמי. ארבע נשים התחייבתי לשאת ולא נדרשתי לאהוב.

את מתהלכת בחדרים, אנה, וטפיפותייך הקלות מרעידות את האוויר. אני מחביא את פני בצווארך, נושם אותך לתוכי ולוחש. אמא אמרה לי, “זה חיים.” אז לא ידעתי כי זו הפעם האחרונה. בטנה הגדולה של אמי ודבר מה מפרפר בפנים, מבקש לצאת. אילו הייתי יודע הייתי חוטף את כף ידי וזועק, “זה מוות!”

לא יכולתי להציל. הילד לא אשם. הישארי, אנה.

20    🔗

לערות דבש. לערות דבש. לערות דבש. אני רץ ומדבר אל עצמי. פעם, לפני שנים, זללתי חלת דבש שלמה עד שהקאתי את נשמתי. הטעם המתוק ליווה אותי במשך ימים. מאז אני נזהר.

הגחליליות רודפות אחרי, מנצנצות כמו המחרוזת שאמא של ציונקה עונדת על צווארה כשהיא נוסעת לקונצרט בתל־אביב. ואני מתרגז, כי למרות שהאורות הזעירים מקסימים – אני מודה – הם בסך־הכל איתותים ששולחים נקבות וזכרים, וזו שפת סימנים שאני לא רוצה להבין.

כשצנחתי מאדן החלון נשמעה חבטה. רציתי להפריע, אבל הם המשיכו בשלהם. אולי אי־אפשר להפסיק אחרי שמתחילים. אני כועס עליהם, אני רותח על עצמי. לא יודע על מי יותר.

אין לי עם מי לדבר ואף אחד גם לא יבין. אני יודע מה גבר ואשה עושים כשהם נמצאים לבד, והם לא עושים את זה רק בשביל למלא מצוות פרו ורבו, כמו שאומר כבוד הרב. אבא ואמא שלי עשו את זה, עובדה – אני נולדתי, ושתים־עשרה שנים קודם נולד אמרי. אולי גם בשמים הם עושים את זה. אני מקווה בשבילם, מפני שמתים לא יכולים להתגרש.

התמונה מתחלפת. ג’יין נצמדת לטרזן, שהוא זר מוחלט, קושרת את עצמה לצווארו ומלטפת את חזהו העירום, וכל זה עוד לפני שהוא מדבר אליה מלה אנושית אחת.

אני מתקן את עצמי. זו השחקנית שנדבקת לג’וני וייסמילר. היא רק ממלאה תפקיד. מה שיש בסרט זאת אהבה ב“פיקציה”. אבן שוקעת אצלי בפנים, כי למרות שאנה ואמרי לא נשואים על הנייר יותר, מה שראיתי הוא לא פיקציה.

אני רוצה להשתרע על האדמה שמצמיחה כבר עשב אביבי רך, להחביא את עצמי מפני העולם, אבל יש לי בחולצה שני אקדחי “ראדום” מהסוג הכי חדיש, תוצרת פולניה, שחייבים להסתיר, אחרת יקרה אסון.

אני רץ, אני רץ. כבר הקפתי את הבית עשר פעמים ובכל סיבוב טופח הווילון על החלון הפתוח, מפני שלווילונות אין שום ידיעה מה הם מסתירים. גם אם אתלוש אותו ואקרע לגזרים, הם יישארו בפנים וימשיכו לעשות את מה שהם עושים. והסוף, מהו הסוף?

זה מה שעבר על רץ המרתון, שכל צעד קדימה קיצר לו את החיים. אני לא יודע אם ידע מראש שהוא עומד למות, רגע לפני שבישר להם על הנצחון. המורה לא סיפר אם התאבלו עליו, או שבגלל החגיגה נשכח לגמרי ואיש לא טרח לבוא להלוויה.

מה הם אומרים אחד לשני אחרי שהם פושטים את הבגדים ונשארים עירומים? הרי לא נשארים שום סודות.

אני לא יודע אם אמרי חושב לפעמים על אבא ואמא שלו, שהם גם אבא ואמא שלי. הוא אינו מזכיר אותם, כאילו לא היו קיימים. כשדודה מרים מדברת לאוויר, אמרי מתעלם. אולי עכשיו, ברגע זה ממש, הוא מספר לאנה מה כואב לו ולמי הוא מתגעגע, והוא הכי קרוב אליה, יותר משהוא קרוב אלי, יותר מלכל אדם חי אחר שבעולם.

אני רוצה לישון. אני רוצה לא לזכור. הלוואי שהייתי יכול לחשוב שנכנסתי לקולנוע וראיתי בטעות סרט אחר. לא התכוונתי. שמישהו יאמין לי. השם יתברך, אני מבקש סליחה בעל־פה, כי לכתוב את המלה אני לא יודע.

אבא שלי היה כוורן. סבא שלי היה כוורן. אני לעולם לא אהיה כוורן. אני אעשה סרטים.

הייתי כל־כך קטן כשזה קרה, שלא הקשבתי לאזהרות. אני זוכר את אבא שלי צועק, “אל תיגע!!!” ובכל־זאת פתחתי את מכסה הכוורת. לא ידעתי שחייבים ללבוש מסכה. זאת היתה ההרגשה הנפלאה ביותר בעולם – לעשות מה שאסור. הדבורים פרצו החוצה בבת־אחת ועקצו אותי בכל פינה בגוף. לפעמים אני מנסה לזכור את הכאב ולא מצליח. שכבתי בלי הכרה במשך שבועיים. כמעט מַתִּי מארס הדבורים. מוחמד אומר שתמיד נשאר ארס בגוף והוא מחסן דווקא, אבל אני חושב שמוחמד רק מנסה לנחם אותי.

21    🔗

האור הוא מרגל שמתגנב מדי בוקר ובודק את השטח. קודם מתגלים הדברים הקרובים. הבית עם גג הרעפים, שאמרי לא הספיק לתקן מאז הגשם האחרון. המחסן וסככת הפח שמתכסה בעלים, והקיקיון שצריך לגזום עוד מעט, לפני שישתלט על החצר.

אחר־כך מחווירים השמים לגמרי ואדים רכים עולים מן האדמה, כמו פיהוק אחרון. אני יכול לראות את מגדל המים משקיף על המושבה, ורחוק יותר את הבסיס האנגלי. תיל דוקרני, יתדות ועמודים, ברגים ומסמרים. בשעה הדוממת הזו של השחר אפשר לשמוע את החיילים יוצאים למסדר בוקר. חלקת הכוורות שלנו מוסתרת מאחורי ברושים. אחד מהם ניטע בידי סבא שלי ביום שבו נולד אבא שלי, אבל אולי גם זו סתם אגדה.

מהמקום שבו אני יושב אני עוקב אחרי “הוקרים” ממריאים ונוחתים. חרקים בשמים מסתדרים להם למרדף אחרי צוף בלתי־ידוע. אולי מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר הוא ראש החץ שמוביל את טייסת הוד מלכותו קדימה.

אחר־כך אני מתחיל לשמוע את קולות האנשים במושבה, איך הם נעוֹרים משנתם ויוצאים לעבודה. זוסיא רותם את הסוס לעגלה ומאחל לאשתו שיחטוף אותה השד; אלתר מתניע את הטנדר, מזרז את הפועלים לצאת לפרדס, כאילו הקלמנטינות זוממות לברוח מהעצים; ומול המאפייה של אהרונצ’יק חונה כבר משאית הלחם שמביאה אותו טרי ליישובים שבסביבה. ואהרונצ’יק מספיק לספר גם לנהג המשאית את החדשות מעולם ה“אמת”.

הציפורים על העצים שלנו יכולות להעיר אפילו את המתים. ככה טוענת דודה מרים. הן כל־כך רעשניות, ובגללן התרנגולות בלול שלנו ממהרות לקרקר, ורק בחצר של ציונקה ישן הברווז הציוני, עייף מאוד, מפני שעבד בפרך, כי הוא זה שעזר לי הלילה. גם אם האנגלים היו מורטים ממנו את כל נוצותיו, לא היה מגלה היכן נמצאים כעת האקדחים.

אני שומע גם את ג’וני וייסמילר נובח מהחדר שלי, מחפש אותי ומגלה פתאום שהלילה לא היה שותף לחלומותיו הכלביים במיטה.

לפנות בוקר, רגע לפני היקיצה הסופית החלטתי להוציא שוב את הפמוט הגנוב של אנה מן הסליק וגלגלתי אותו מתחת למיטה שלי. ג’וני נחר.

לחשתי לו, אתה מבין, ג’וני, משהו שיש לו בעולם בן־זוג ובכל זאת נשאר יחיד, תמיד מעורר חשד.

כעת המושבה כולה ערה. גם בבית של ציונקה נשמעים קולות. ציונקה מתלבשת. אני מתעכב בכוונה, כדי שלא אתפוס אותה חס וחלילה בלי בגדים. כשהרצל פליישר בא לפעמים לבקר אותי, הוא תמיד מחפש תירוץ להציץ מהחלון שלי לתוך חדרה. החוט שלנו מתנדנד מעל לראשי ומכל צד משקשקת קופסת שימורים. אנה אומרת שהטלפון מזכיר לה פעמוני־רוח סיניים. הייתי רוצה לנסות את המכשיר האמיתי, אבל ב“בית הוועד” נועלים את הדלת, ואת החלון קשה לפרוץ.

אני רובץ באותה תנוחה, לא מסוגל לזוז, סופג את האור וצופה. זה המקום שאני חלק ממנו והוא חלק ממני. אני מכיר אותו כל־כך טוב עד שלפעמים אני לא רואה אותו באמת, ולא מבחין בפרטים הקטנים שלו, למרות שהם חולפים יום־יום מול עיני.

אף פעם אני לא נעצר ומתעכב, כמו ברגע זה, כדי לבדוק אם יש כאן יופי, ולהגיד לעצמי מה בדיוק אני אוהב בו. אילו צבעים יש לו, ומהם הריחות והקולות שמעוררים בי זמזום חרישי – בדרך־כלל אלה צבעים וריחות וקולות שמישהו אחר אדיש אליהם לגמרי.

זה המקום שתמיד אקרא לו “שלי”, ולא חשוב איפה אהיה.

אני לא יכול לתאר לי את עצמי יושב באיזו עיירה פולנית ששמה לוצק ומרגיש ככה.

עכשיו אני שואל מה עובר על אנה כשהיא פותחת את החלון בבוקר וצופה בנוף הזה, שבאה אליו רק לפני שישה חודשים. קשה לי להאמין שהיא יכולה לקרוא לכל זה “שלה”. איך ייתכן שהיא מרגישה כמוני.

ואולי אני טועה.

אני מרים אבן ומשליך לעבר החלון של ציונקה. מרוב אימוני הקליעה בקופסה הכחולה של הקרן הקיימת אני כבר אלוף. האבן פוגעת בזגוגית, משמיעה נקישה חדה. תלתליה של ציונקה מבצבצים. אני מאותת לה לגשת אל קופסת השימורים שבצד שלה ומטפס בינתיים על העץ שצומח בצד שלי. עדיין אינני מוכן להיכנס הביתה. אני מקרב את הקופסה לפה, מטביע חצי פרצוף, “הלו, ציונקה, את שומעת אותי?”

“עוזיק, מה אתה עושה בחוץ כל־כך מוקדם?” ציונקה מופתעת. היא יודעת שאני אוהב לישון בבוקר.

“אל תשאלי יותר מדי שאלות. בברווזייה שלכם, מאחורי הגיגית, החבאתי שני אקדחים.”

“מה?” אני שומע אותה בולעת נשימות בתוך האוזן שלי והקופסה מגבירה את ההד.

“אל תדאגי, ציונקה, זה למען המולדת.”

מהר מאוד אני מרחיק את הקופסה בצד שלי, כדי לא לשמוע אותה מחרישה לי את האוזן. ציונקה צועקת שהיא מפחדת.

“עוזיק, תרד למטה תיכף ומיד!”

דודה מרים מנופפת בזרועה לעברי. האיום שלה ממשי. אני גולש מהר, נוחת כמו שק תפוחי־אדמה ומרגיש איך נשרטות הברכיים.

“ממתי אתה כזה חרוץ, משכים קום לבית־הספר?” לדודה מרים יש חוש מיוחד לנבא מתי מתרחש תעלול.

אני אומר שיצאתי לנשום אוויר צח, שאני מרגיש לא טוב, ומיד היא מניחה יד על המצח ופוקדת עלי לפתוח את הפה. בסופו של דבר דודה מרים נאלצת להאמין לי, אך רוטנת בשקט: “בטח יש לו מבחן בקריאה שהוא רוצה להתחמק ממנו.”

אנה נמצאת במטבח. שוב אני צופה בה מן החלון. גבה אלי, אבל כעת היא לבושה. כל כפתוריה רכוסים ושערה שוב אסוף ומגולגל בכדור על עורפה. היא מסדרת בדלי את הביצים שליקטה באותו בוקר. משונה שלא שמתי לב שיצאה ללול. הרי כל הלילה הייתי בחוץ.

כשאני פותח את הדלת בפראות אנה נבהלת וביצה אחת נשמטת מידה. אנה כורעת על ברכיה, וממרקת בקדחתנות את הרצפה מהחלמון והחלבון הדביקים. היא אינה מוציאה הגה מפיה, אפילו לא “בוקר טוב”. שוב היא אילמת. אולי ביזבזה בלילה את כל המלים שלה. הארס בתוכי מתעורר. הגב הלבן, קווי הגוף העגולים והידיים שמתפתלות ונוגעות, מה שלה ומה שלו, לערות דבש…

די! די!

אנה מתרוממת. אני מגלה שעיניה אדומות ונפוחות. לכעס שלי יש קול משל עצמו. טוב שכוורנים ייעקצו פעם אחת. צריך לשלם מחיר ואני נשמע לעצמי כמו המסיתים בכפר של מוחמד. צוף תמורת צוף. ארס תמורת ארס. אני מפנה לה עורף. טעם של דבש מקולקל בפה. אם זה מה שקורה אחרי שגבר ואשה שוכבים, אני לא מוכן להתחתן. אפילו לא ב“פיקציה”.

עליתי בריצה לחדר שלי, צונח על המחצלת שנתנו לי מוחמד ופאטמה ביום הולדת אחד אחרי שחזרנו מבית הקברות. ג’וני וייסמילר מטביע אותי בליקוקים נוטפי ריר.

אמרי דופק בדלת ונכנס בלי לחכות לרשותי.

“באתי להיפרד. אני נוסע שוב. מה אתה עושה על הרצפה?”

הכעס קודח. אני לא רוצה לענות.

אמרי כורע על ברכיו. בדיוק כמו בלילה. אלא שאני לא אנה.

“אתה לא מחבק אותי, אח קטן?”

הרי לא נשארו לך חיבוקים, אמרי, הכל נתת לאנה.

התחמקתי ממנו בגלגול על המחצלת.

“שוב אתה נוסע להתחתן?” אמרתי, “לא מספיקות לך שתי נשים, שאתה צריך לרשום בפספורט שלך אשה שלישית. בסוף תהיה מפורסם בכל העולם. יותר מג’וני וייסמילר. הגבר שהתחתן הכי הרבה פעמים.”

“כשתהיה יותר מבוגר תבין, אח קטן.”

אני מתגלגל, וכאילו במקרה בועט בו. אני לא אבין אז יותר ממה שאני מבין עכשיו. להיות מבוגר נשמע כמו כינוי גנאי.

אני אומר, “אולי הספקת אתמול בלילה להתגרש. על המזרן שלך מקש קיבלת גט, או נתת גט, זה די מבלבל…”

אמרי נראה כל־כך רענן ובריא. נדמה לי שהטבע השתגע. הזכר ניצל, ודווקא המלכה נפגעה.

הוא מתיישב על המחצלת לידי, מורט אניצי קש.

“אני רוצה לגלות לך סוד. תישבע לי שלא תגלה לאף אחד. אני סומך עליך, עוזיק. אני לא נוסע לחוץ־לארץ כדי להתחתן. אני קונה נשק בשביל היישוב.”

“את הדבש שלנו אתה לא מוכר?”

“לא. אתה כועס עלי בצדק.”

אמרתי, “כל־כך הרבה שקרים.”

אמרי מנסה לחבק אותי. הגוף שלי מתקשח.

“יש לנו סליק במושבה. אני לא יכול לגלות לך איפה. לא בגלל שאני לא סומך עליך, אח קטן, פשוט כדי לא להעמיד אותך בסכנה. מה שלא יודעים לא פוגע.”

“ומה שכן יודעים?”

אמרי לא השיב.

אמרתי, “הלוואי שאפשר היה למחוק.”

הסליק שלך, אמרי, הוא לא הסליק שלי. רק אני והברווז הציוני יודעים איפה באמת מוחבא הנשק.

הוא מבטיח שזו הנסיעה האחרונה. אומר שנשבע גם לאנה, וכשהזכיר את שמה זרחו עיניו. הכל יהיה אחרת אחרי שיחזור, אמר.

אבל אני לא מוותר, “מלים יפות. למה שאאמין לך? הרי הכל אתה עושה בפיקציה.”

אמרי אינו נעלב. הוא מאמץ אותי אליו בכוח. כמעט נחנקתי.

“אני מבין אותך, אח קטן. לבד עם דודה מרים… זה קשה…”

חתכתי, “אני לא לבד!”

הוא מציץ מתחת למיטה שלי.

“אז גם לך יש סליק,” צובט אותי אמרי בחיבה, מבטו נתקל בקופסה הכחולה שעל הקיר ממול, עם שלל הגרביים שתלויים עליה. לוח הקליעה למטרה שלי מוצא חן בעיניו. מתחת למיטה אמרי שולף גרב מלוכלך, צולף בקופסה בכל כוחו, אבל הוא אינו אלוף. במקום לקלוע העיף את הקופסה מן המסמר.

“אני מקווה שג’וני וייסמילר יחלים. ותשגיח עליו שלא יחצה שום גדר כדי לרדוף אחרי נקבות אנגליות,” הוא אומר.

ואני מגיב בשקט, “או פולניות.”

אמרי מזדקף. אני נשאר שרוע על המחצלת. אין לי כוח להזיז איבר. מהזווית העקומה שלי מתגלים החבל והפמוט מתחת למיטה. אני לא יודע אם אמרי ראה. הוא פשוט קם והלך.

22    🔗

הרב מכנה את טונקה גרינבוים “סרבנית גט” ומחפש דרכים לגרש אותה בעל־כורחהּ. ייתכן שהוא מחבב את אנה, אבל אולי הוא עושה זאת משום שסירובה של טונקה ממיט חרפה על המולדת. יש לי כמה תעלולים מחוכמים שאפשר להציע להם, אבל אנה מסרבת לשתף פעולה. היא אומרת שאין לאיש זכות להתערב. אמרי וטונקה בחרו להתחתן מרצונם החופשי ולכן עליהם להתגרש מרצונם החופשי.

הרב ממלמל, “ולפעמים צריך לעזור קצת. דחיפה קטנה וכל הבעיות נפתרות, נכון, עוזיאל?”

כמה טוב למוחמד, כבוד הרב. מותר לו לשאת ארבע נשים בבת־אחת. אם אי־פעם יגבילו האנגלים את מכסת העלייה של הערבים לפלשתינה, יוכל מוחמד לרשום ארבע כלות בפספורט שלו למען המולדת. יום אחד אצטרך לברר אחת ולתמיד אם המולדת שלו ושלי היא אותה אחת.

דודה מרים שוב מוזגת לכבוד הרב מהתה החביב עליו. פעם הכנסתי בסתר לקומקום עלים מהבוסתן של פאטמה, והרב שיבח את התה כל־כך עד שהדודה מרים הסמיקה. מהארון היא מוציאה קופסת תכשיטים, שופכת על השולחן צמיד זהב, מחרוזת פנינים ושתי טבעות נישואין. היא אומרת לרב, “אלה התכשיטים של אחותי, זכרונה לברכה, תן לאשה ההיא בתמורה לגט,” ואת שמה של טונקה גרינבוים איננה מזכירה.

כבוד הרב נאנח ודוחה את התכשיטים. דודה מרים הודפת את התכשיטים לעבר אנה. היא אומרת שאת טבעת הנישואין הסירה מאצבעה של אמא שלי לפני שטמנו אותה באדמה. הייתי אז בן שבע שעות, ואיש איננו מצפה ממני לזכור אותה. לפעמים נדמה לי שאני דווקא זוכר משהו. זוחל בשוחה אפלה לעבר מקום שטוף אור, שומע צעקה גדולה ואחר־כך דממה.

אין לי מושג למה דודה מרים לא הערתה אף פעם דבש. היא לא התחתנה אפילו פעם אחת לא למען המולדת, וגם לא למען עצמה. פעם אמרה לאמא שלי באוויר, שזוסיא העגלון ראוי לאשה יותר מוצלחת מזו שהשיג.

אנה מחזירה את התכשיטים לקופסה, מסדרת אותם בעדינות ומצמידה את טבעת הנישואין של אמא שלי לזו של אבא. אינני זוכר שהסירו אותה מהאצבע שלו אחרי שהלב הפסיק לפעום. אני לא יודע עד היכן מגיע הזכרון בכלל.

“יום אחד, עוזיק, תיתן אותם במתנה לאשתך,” אומרת אנה כשהיא סוגרת את מכסה הקופסה.

אני לא מתכוון להתחתן, אנה. אפילו אם ציונקה תתחנן. כי אם יוולד לנו ילד, היא עלולה למות. כמה טוב לדבורים, אחרי שהזכר שלהן מת נשארות לוולד הרבה אמהות.

ממלכה בעיני אמרי הפכה אנה להיות פועלת פשוטה. באותו יום, אחרי נסיעתו, ציחצחה את הבית בחריצות. חשבתי שהיא סובלת מהרעלת מתיקות, מחלה שפוגעת באלה שהערו יותר מדי דבש. יכול להיות שעכשיו גם אמרי סובל ממנה, מתגלח על סיפון האונייה בדרך לחוץ־לארץ ומזמר שירים מטופשים לשמים הריקים. אני מרגיש הקלה. זכר ונקבה ברא אותם, אומר הרב, אבל אני יודע שאנה תינצל. לעת־עתה חלפה הסכנה.

אנה ממרקת את כלי הנחושת בכוננית, איש לא נגע בהם כבר שנים. היא מסדרת את כל הארונות, חוץ מארון הבגדים, שתלויים בו עדיין הבגדים של אמא שלי. היא שוטפת את הלול ומאיימת על התרנגולות בצינור, ואפילו משקה את שיח הקיקיון שאינו זקוק למים כלל. רק למחסן לא הרשיתי לה להיכנס.

דודה מרים שואלת אותה מה דחוף כל־כך, ואנה אומרת שחייבים להספיק. את כל חובותיה עליה למלא בטרם…

“בטרם מה?”

“אתה צריך לפחות ללמוד לכתוב את השם שלי, עוזיק. זה כל־כך פשוט. שלוש אותיות בלבד.”

“בשביל מה?”

“כדי שאם יום אחד אהיה רחוקה, תדע לזהות מכתב שאשלח לך ותפתח.”

אני לוחש, “חבל על הזמן,” אבל אנה מתעקשת, וכשהיא מסבירה לי שבפולנית מכיל השם שלה ארבע אותיות, אני מיד מעדיף את העברית. היא נוטלת את ידי בידה ומטיילת על הדף. העפרון רועד. אני רוצה להפסיק. אנה, אל תכריחי אותי. אילו היית מאמנת את ידה של האשה השנייה יום שלם בלכתוב מלה אחת, טונקה גרינבוים היתה נכנעת ומתחננת שיקחו ממנה את הגט.

על נסיעתו הנוכחית של אמרי דיווחה דודה מרים לאוויר. עדיין היא מעלימה את דבר קיומה של האשה השנייה, אולי כדי שלא להדאיג את אמא שלי, שעלולה לחשוש שמרוב כלות לא יהיו לה נכדים. זכר ונקבה ברא אותם. הייתי רוצה להתווכח עם השם יתברך על התעלול שלו להפריד את המינים.

שרק לא יוולד עכשיו ילד. יהיו לו שתי אמהות והוא לא יידע מי האמיתית. ילד עם שתי אמהות זה גרוע לא פחות מילד שאין לו שום אמא. וילד הוא בכלל דבר מסוכן ג’וני, עלול להרוג את אמא שלו בלי שהתכוון.

ואם בכל־זאת תהיה לידה, האם אהיה הדוד של הילד? אני לא בטוח שמוצא חן בעיני להיות “דודה מרים” של מישהו. ג’וני וייסמילר, תגלה לי בבקשה, אם בחלק השני של טרזן נולד להם בן, לו ולג’יין.

אילו היה החורף שלנו בתוך סרט לא היינו סובלים מהקור. גם כשמתחוללים שם אסונות איומים, אני מרגיש בטוח ומוגן. הכדור שיורה הארי הצייד לא יהרוג את טרזן, אחרת ייגמר הסרט מוקדם מדי והצופים ישתוללו. גם אלה שעושים סרטים יודעים שאי־אפשר להחליף את ג’וני וייסמילר במישהו אחר.

ישבנו בשורה השלישית של “בית־העם”. אמרי אמר בזלזול שזה לא אולם אמיתי. חומת קרשים שסובבת חצר רחבה. הוא ראה שם גם עכברים חולפים בריצה בין כסאות העץ החורקים. אמרי גם הציע שנחצה את הרחוב ונלך לקולנוע “גן רינה”, שם נעים יותר בקיץ, אבל רק ב“בית־העם” הקרינו את “טרזן מלך הקופים”.

בהתחלה בחרתי לשבת בשורה הראשונה, אבל אמרי התנגד. אסור לשבת קרוב מדי, אמר. התווכחנו. נשארתי לשבת לבדי מול המסך, אבל ברגע שכבו האורות מיהרתי להצטרף אליו, רק מפני שעדיין לא ידעתי מה צפוי לי בתוך החושך הזר.

העצים בסרט נראו גבוהים מאוד. קשה להאמין שאדם יכול לטפס עליהם. אמרי צחק ואמר שמה שאני רואה זה לא מה שבאמת. אילו הייתי יודע אז את המלה הייתי קורא לו “ג’ונגל בפיקציה”. עצים מקרטון ועלים מנייר, וכדי לטפס לצמרת ג’וני וייסמילר עולה בסולם, כמוני, רק שאת זה לא מצלמים. זקן אחד בשורה מאחורינו גער בו וביקש שישתוק. אני מקנא בך, אמרי, ראית כבר הרבה סרטים בחיים שלך. כמה חבל שאין לך אף פעם זמן לספר לי את כולם.

שם בתוך הסרט ירד גשם והטיפות הגדולות נשמעו כמו רעמי תופים, ובכל־זאת הייתי יבש לגמרי, ממתין למבול שיעבור, כמו שעכשיו אנחנו מצפים לאמרי. גם ברגעים הכי מותחים בסרט אני יושב רגוע, כי אני יודע שבעוד זמן־מה, רגע, שעה, אולי יותר – יתגברו על כל המכשולים. בחושך נדמה שאפשר להזיז את הזמן. רק שלפעמים חבל לי שאני לא יכול להיכנס לראשו של מי שעשה את הסרט ולדעת בבטחון מה יקרה. אמרי אומר שצפויות לי הפתעות. גם אם מתכננים הכל בפרטי־פרטים, שום דבר אינו מתרחש כמו שרוצים.

הילד, הילד. שמענו לחשושים מאחור. לזקן הצטרפו עוד צופים נרגזים. “תוציאו את הילד!” הסדרן אף הוא רכן אלינו ושאל, “זה הילד שלך?”

אמרי אמר שכן ואימץ את ידי.

ג’וני וייסמילר שאג, ואני שאגתי יחד אתו.

 

הרב    🔗

על האדם להתכונן לימות המשיח בכך שיוליד את כל הנשמות שנועדו להיוולד. מי שאינו פרה ורבה מעכב את ביאת בן־דוד. עוד אכריז על כך קבל עם ועדה בבית־הכנסת שלנו, מרים, שהרי גם לאחר מרד בר־כוכבא נדרשו יהודי ארץ־ישראל לקיים בדבקות מצוות פרו ורבו כדי להגדיל מספרם, לא־כל־שכן בימים האלה של שיבת ציון השנייה.

אם נברא העולם בידי השם יתברך, מרים, הרי כל מה שנברא איננו בזוי או מכוער. אדם וחוה לא בושו במערומיהם מפני שאיברי הרבייה היו כעיניים או כידיים, כשאר איברי הגוף.

אין הזיווג בין אנה לאמרי קידושי היתול. אם נעשו בנוכחות עדים הרי הם קידושין לכל דבר ואי־אפשר לבטלם אלא בגט רשמי. הוא גרוש והיא גרושה, אין מנוס, ומה שעשו, אם עשו, התיר להם השם יתברך לזמן קצר.

חכם היה רבנו אברהם יצחק קוק שהזכירנו שיש לנו בשר, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. אל לו לאדם להיות שרוי בבדידותו, ואני, מרים, אינני כאותו בן־עזאי, הרווק הידוע ביותר בתלמוד. תקפו אותו חבריו כי הוא מטיף להבאת צאצאים בעוד הוא שרוי בפרישות והטיח בהם “ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה?”

נפשי חושקת בתורה, אך גם את המצווה אני חפץ לקיים. בואי מרים, ניתלה שנינו בחוכמת הרב קוק, שהרי בגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה.

23    🔗

“הכלב נשאר בבית,” פסקה הדודה מרים. ג' וני וייסמילר תולה בה עיניים לחות, אבל היא איננה מתרצה.

אני מנסה לנחם אותו. אסֵפת חירום ב“בית ועד המושבה” היא עניין מתסכל לכלבים. כולם יישבו מתוחים ונסערים וידברו בלהט על האויב המשותף, ואתה, ג’וני, תרצה להסתער עליו, אך תגלה שהאויב נמצא במקום אחר.

דודה מרים פונה אלי, “מתי תלמד שכלבים לא מבינים מה שמדברים אליהם?” ואני ממלמל בתוך פרוותו של הכלב, מנין לדודה שלי שמתים מבינים יותר.

למרות הכל אני עושה מאמץ להסביר לו שאסֵפת הנבחרים של היישוב העברי הכריזה על יום שבתון כללי במחאה על הקיצוץ בעלייה. ברור שזה לא נוגע לו במיוחד, כי כלב לא ישנה לעולם ממנהגיו, אבל יש עוד אירוע שמטריד אותי במיוחד, ג’וני, אני לוחש לו, נשק מוברח התגלה במשלוח חביות מלט שהגיע ליפו, וחברי המשלחת הערבית דורשים מהאנגלים שיגבירו את החיפושים.

זו באמת שעת חירום, ג’וני. כמה טוב לך, שאתה אינך חולם. בלילה שעבר התעוררה ציונקה מסיוט. היא ראתה את עצמה נרצחת במקום הסרג’נט היהודי משה רוזנפלד מקיבוץ עין חרוד שנורה בידי הפורעים מכנופיית עז א־ דין אל־קאסם. ציונקה מסרבת ללכת לאסֵפה ולא עוזרים הטיעונים שלי שסיוט הוא סתם סיוט.

קודם השתוממה דודה מרים על נכונותי להצטרף אליה ואל אנה, ואחר־כך לא הסתירה את שמחתה, מפני שבעיניה, כך אמרה לאנה, זה אות שאני מתחיל להשתנות.

תיקון, ג’וני. איך אפשר לתקן כשהסרט נקרע. אני לא יודע איך מדביקים את החור. זה קרה פעמיים ב“בית העם”. רוב הצופים התייאשו בפעם השנייה וקיבלו את הכסף בחזרה. גם אמרי רצה ללכת, אבל אני התעקשתי להישאר, ובאמת אחרי הפסקה קצרה התחדשה ההקרנה. עד היום אני לא בטוח אם לא חסרה לי איזו תמונה. חייבים לראות את הסרט שוב, ג’וני, ולו רק מהסיבה הזו.

ובאמצע האסֵפה, כשיושב־ראש הוועד הִכּה בכוח על השולחן, שפניו מאדימות מרוב התרגשות, והכריז על הצעדים שיש לנקוט, כי “לעולם לא יוכלו לנו”, חמקתי מן האולם. אני הולך על בהונות במסדרון לעבר חדרו של יושב־ראש הוועד, שם עומד מכשיר הפלאים. טלפון אמיתי שמעולם לא חייגתי בו , וכל השיחה כבר מתגלגלת בתוך ראשי.

פנסיון “בריסטול גרדן”?

אבקש לקרוא לטלפון את גברת טונקה גרינבוים. היא מתאכסנת אצלכם, עולה חדשה מפולניה. אי־אפשר לטעות בה. לובשת את ה“מודה” האחרונה מפריס.

מי מדבר?

זה הגיס שלה ב“פיקציה”.

ואני אוֹֹמַר לה, את חייבת להסתלק. תעזבי אותנו במנוחה. אף אחד לא התכוון ברצינות. תביני, טונקה גרינבוים, יש בעולם סדר הפוך. לפעמים זוג שמתחתן מתוך כוונה אמיתית מגלה אחרי הטקס שהנישואים שלו היו ב“פיקציה”.

ויש לי עוד נימוק. אם נישואין זה דבר כל־כך מוצלח, איך ייתכן שהשם יתברך לא ברא לעצמו בת־זוג מצלעו. מה עוד אני יכול להגיד לך כדי לשכנע לתת גט? תאמיני לי, טונקה גרינבוים, בארץ־ישראל תמצאי בחורים יותר מוצלחים מאמרי. גבוהים ממנו, זקופים ונאים, שיודעים לרקוד טנגו והולכים לקולנוע לא רק כדי לעשות טובה לאח הקטן שלהם. את לא יודעת כמה התחננתי לפניו שיקח אותי לסרט. מאיר, הקצב השרמנטי, יכול להיות לך בעל אידיאלי.

דלת חדרו של יושב־ראש הוועד פתוחה. הטלפון מאותת לי. בדיוק כמו שתיארתי לי אותו בדמיוני. חוגה נוצצת ומספרים כסופים ממלאים את התמונה. אני כל־כך נרגש. שולף מן הכיס סיגריית “פליירס” שסחבתי מאמרי ותוחב בין השפתיים היבשות. הטבק הישן מתפורר, אבל הסיגרייה מחזקת אותי. אמרי אמר, שקולנוע הוא אוהב לראות לבדו. בעל־כורחו נגרר אתי לתל־אביב בקיץ שעבר. רק מפני שדודה מרים ציוותה והוא תמיד מציית לפקודות של דודה מרים. והוא גם אמר שהתענוג הכי גדול הוא להתגנב לסרט. בשביל מה לשלם אם אפשר לקבל חינם? מה יש לי להציע לך תמורת גט, טונקה גרינבוים? קופסת קרן קיימת מלאה מטבעות וכלב, זה כל הרכוש שלי בעולם, ואת ג’וני וייסמילר אני לא מוסר בשום אופן.

אני מרים את השפופרת, צליל חד ונוקב, המרכזנית שואלת לאן אני רוצה להתקשר. אני פותח את הפה וה“פליירס” נשמטת. זה לא חוט עם קופסות שימורים שמחבר רק בין ציונקה וביני. מכאן אני יכול לדבר עם כל העולם. “הלו, הלו, גברתי המרכזנית, אולי את יודעת איך מתקשרים לג’וני וייסמילר בהוליווד?”

“ג’וני וייסמילר? טיפש שכמותך, אתה לא יודע שקולנוע הוא שקר מוחלט?”

זה איננו קולה של המרכזנית. הרצל פליישר עומד מאחורי וצוחק. הוא עקב אחרי. מן האולם עולים קולות נרגשים. ההצבעה החלה. הרצל פליישר מנחית אגרוף בפרצופי. הדם שלי נאסף באצבעות. “אני אגלה לכולם,” הרצל צורח, “וכשיגרשו אותך מבית־הספר, ציונקה תהיה שלי.”

24    🔗

שוב חושך. הסרט השתבש. המסדרון התמלא בצעדים וידעתי שאסֵפת החירום הסתיימה. הספקתי להשיב את השפופרת על כנה וברחתי החוצה. הרצל פליישר נעלם.

אני מצית את הסיגרייה, שואף את העשן המעורב בדם ומשתנק. שני בחורים אורבים לי בירכתי “בית הוועד”. אני מזהה אותם מיד, הבחורים מהטנדר. למרות שלא חיבבתי אותם וגם לא ידעתי את שמותיהם, אני עושה צעד לעברם, מפני שאני מקווה שהם מביאים דרישת שלום מאמרי. האם לוצק קרובה לעיר ראדום שבה מייצרים אקדחים? אני לא מעז לשאול את אנה.

הבחור הגבוה מצביע עלי ואומר, “אתה צריך לעשות את זה למען המולדת.”

המולדת דורשת יותר מדי, אני חושב, ואומר, “אני רק בן שתים־עשרה וחצי, ובגיל הזה לא יכולים להתחתן.”

הבחור הנמוך פורץ בצחוק. “ילד חכם, כוורן אמיתי. סיגריות כבר טעם, עכשיו הוא רוצה ללקק נשים. אתה מתעניין גם במטוסים? אנחנו רוצים שתרחרח בבסיס של האנגלים. אף אחד לא יחשוד בך. הרי אפילו לכתוב ולקרוא אתה לא יודע.”

אני רואה את ציונקה מרחוק, מתקרבת אל “בית הוועד”. עוד מעט ייצאו כל הנאספים והיא תיבלע בתוכם. אני רוצה לרוץ לעברה, אבל הבחור הגבוה חוסם את הדרך.

“דבורה תועה. תגיד שטעית בדרך, רדפת אחרי ‘הוקרים’, לספור אתה יודע, או שגם בזה יש לך בעיה?”

אני נסוג.

“יש להם מחסנים מלאים בנשק. אתה תדווח לנו מתי מתחלפת המשמרת בשער וכמה שוטרים צבאיים מסתובבים בבסיס בלילה.”

הגבוה מתכופף אלי. אני רואה את ציונקה צועדת בשביל והרצל פליישר יוצא לקראתה. “תבקשו ממנו,” אני מצביע עליו, “הוא ישמח לעשות משהו למען מישהו.”

הבחור הגבוה אומר לחברו, “הילד לא כל־כך תמים כמו שהוא נראה.” ואחר־כך פונה אלי, “אתה יודע לאיזו מטרה נסע אחיך?”

“אני לא מגלה סודות.”

הנמוך טופח על זרועו של הגבוה. “מופת של נאמנות, גבר קשוח בעל עקרונות.” קולו מלגלג. הוא משתמש במלים היפות של מוחמד, אבל אני מרגיש שהוא מתכוון לדבר הפוך.

הרצל פליישר מניח את זרועו על כתפה של ציונקה. המקום שבו נחת אגרופו בפרצופי מתנפח. אני לוחץ את הכאב בכל האצבעות. הדם נקרש. ציונקה תספר לו על הסיוט שלה והוא יבטיח להגן עליה. בביתו יש אוסף ענקי של כלי נשק מכל התקופות.

הבחור הגבוה כבר רוצה לעזוב. “אמרתי לך שהוא לא האדם הנכון,” הוא מסביר לחברו, “פה במושבה מספרים עליו שהוא בטלן ופרוע. הראש שלו לא קולט כלום. אסור לסמוך עליו.”

ציונקה והרצל פליישר נראים כמו צמד נקודות, נעלמים במרחק. אני לא יכול לראות אם היא מניחה את ידה על כתפו.

הבחור הנמוך איננו מוותר. הוא מקרב את שפתיו לאוזן שלי ושורק פנימה, “נדבר עם המורה שלך שלא ישאירו אותך כיתה. כדאי לך. אחיך לא יצטרך לנסוע יותר. נמלא את המחסנים בנשק. תעשה את זה למענו אם לא למען המולדת.”

אני רוצה לצעוק, מולדת היא כן בדיחה. אני אתאמץ. אכתוב את המשפט מאה פעמים, בלי עזרתה של ציונקה, עד שתכאב לי היד.

למרות שרצתי בעקבותיהם של ציונקה והרצל פליישר, לא השגתי אותם. הם היו מהירים מדי. אומרים שיקפיצו אותו כיתה בסוף השנה. אני מתיישב על האדמה. הסיגרייה התפוררה בלי שהצלחתי לעשן אותה עד הסוף. אמרי רצה לעשן בקולנוע, והסדרן אסר עליו.כשביקשתי מאנה שתספר לי על הקולנוע בפולניה התווכחה אתי. אמרה שהיא מעדיפה ספרים, וניסתה לשכנע אותי שמה שהעין לא תופסת, חזק פי כמה מתמונות ברורות. בספר, אמרה אנה, אתה יכול להפוך את עצמך, אפילו לבעל־חיים. וטרזן שלך יכול להיות גבוה, או נמוך, עם תלתלים שחורים כמו אמרי, או שֵׂער צהבהב כמו של מאיר הקצב, ואפילו את השאגה אפשר להגביר בראש עד שתחריש הכל.

אנה לא ראתה את טרזן. היא הכירה רק את הילדה שירלי טמפל ששרה ורוקדת, את הכלב רין טין טין ואת סרטי המערב הפרוע שבהם הלבנים נלחמים באינדיאנים והקאובויים מנהלים דו־קרב באקדחים. למרות שאנה לא אוהבת קולנוע כזה, אני מרגיש שהסרטים האלה ימצאו חן בעיני במיוחד.

למען מי עשה ג’וני וייסמילר את מה שעשה. יש לי הרגשה שאם הוא שואג למען מישהו, זה הצופה של הסרט. ואולי רק למעני.

ציונקה, אני צועק, חכי לי, השביל ריק.

 

אמא של ציונקה    🔗

אל המוסד צריך לשלוח אותו, אדוני המורה. זו חובתך כמחנך. המעשה הזה קשה, אבל אין ברירה. עליך לסלק את הנגע בטרם ישחית את כולנו.

עכשיו, כשאחיו המבוגר שוהה באירופה בשליחות לאומית, ואין לדעת אם ישוב משם, זו הזדמנות להיפטר מהילד.

אינני באה בטענות לאיש, גם לא למרים המסכנה שעשתה כל שביכולתה לחנך אותו כהלכה. מי היה מאמין שכך תבזבז את חייה.

הילד חסר תקנה, אני אומרת לך. מתרועע עם אנגלים וערבים ועוד ימיט אסון על כולנו. ואת ציונקה שלי הוא מקסים בתעלוליו. אילו מלים חלקלקות הוא לוחש לה מעברו השני של החוט שמתח בין החלונות שלנו.

בעלי חולק עלי, הוא מאמין בתמימותו כי הילד עוד יפתיע את כולנו. מעלליו נועדו רק לסחוט רחמים מן הבריות, ואולם אני, שעוקבת אחריו מיום לידתו ומות אמו, יודעת שהוא מקרה אבוד.

איש איננו מערער על תבונתך, אדוני המורה, אבל אם לא תפעל בקרוב לא אהסס לפנות אל המנהל, וגם על שולחנו של יושב ראש הועד אדפוק, כי אין מקומו של הפרחח הזה בקהילתנו.

ובינתיים הפרד אותו מן השאר, ותן לו מקום בצד השמאלי של הכיתה, הרחק מציונקה שלי. אם אתה שואל בעצתי מוטב להושיב לצידהּ את הרצל פליישר. זה נער ברוך כשרונות, וכולנו מתפעלים מחוש האספנות שלו. יום יבוא ויהיה מנהיג גדול.

אדוני המורה, הילד חייב לעזוב את המושבה. המחשבה שלבתי היחידה יהיה יום אחד בעל בור ועם הארץ מעוררת בי חלחלה.

25    🔗

בוקר אחד, כשאנה טיאטאה את החצר שלנו וגרפה עלים יבשים שהצטברו כל החורף, הופיע הצלם של מושבות השומרון, גורר סוס זקן שנשא על גבו מצלמה ענקית. מישהו שלח אותו, הצלם לא אמר מי. סיפרו שיש פה זוג צעיר שהתחתן לא מזמן. הצלם מציע צילום משפחתי במחיר מיוחד, מתפאר שרק אצלו נכנסים לתמונה גם בני־דודים מדרגה שנייה ושלישית, כי למצלמה שלו יש עדשה רחבה, השכלול הכי מודרני שקיים, ממש קולנוע. אפילו שכנים, או “ידידי המשפחה”, יוכלו למצוא את עצמם בתמונה שלו.

אנה מציעה עסקה לצלם. הוא יצלם את כל בני משפחתה, והיא מונה את אבא ואמא שלה, את אחותה הקטנה ואת כל הגיסים והגיסות והאחיינים, ומפרטת מי קשור למי, רשימה ארוכה ומסועפת. עיני הצלם בורקות ואפו רוטט, כי הוא מריח פרנסה טובה. אנה לא השמיטה איש מכל השבט שלה, היא רק העלימה פרט קטן – שכולם עדיין נמצאים בפולניה.

בתמורה לתמונה המשפחתית במצלמה החדישה היא מבקשת מן הצלם שיעמיד לרשותה את הסוס המרוט שלו ליום אחד. כך גילית לתדהמתי שאנה מצטיינת ברכיבה על סוסים.

“סוס,” אני שואל בתמהון, “בשביל מה לך סוס?” ואני מתחיל לחשוד שאנשים גלמודים מחפשים לעצמם, כמו דודה מרים, עיסוקים משונים.

בלא היסוס לוחץ הצלם את ידה, והעִסקה נחתמת. אנה מלטפת את הסוס ומזנקת על גבו.

“הרי אמרת לאנגלי…”

“מה שאמרתי לאנגלי לא חשוב.” היא טופחת על גבו ושועטת קדימה.

אנחנו דוהרים אל הכפר של מוחמד לקנות מלכות דבורים חדשות. ביקור כזה בכפר מסמן אצלי תמיד את ראשית האביב. אנה טענה שזו החובה האחרונה שעליה למלא. אני לא רוצה לקלקל לה את האשליה, מפני שחובות מתחדשות כל יום, אבל אני כל־כך שמח לבקר את מוחמד, שמאז פציעתו של ג’וני וייסמילר לא ראינו אותו.

אנה מושיבה אותי לפניה, הרוח מעיפה את שערה, צולפת באוזנַי, ואני מורה לה איך מגיעים אל הכפר, בדרך המתפתלת בין הגבעות, ומעלה אבק תחת פרסותיו של הסוס הזקן.

אני מצביע על הטרַסוֹת המכוסות בכרמים, על עצי הזית העתיקים שצבעם נע בין כסף לאפור, ועל קבר השֵׁיח‘, שגם אנחנו היהודים מאמינים בקדושתו. גם אני הבעתי כמה משאלות, כשביקרתי שם עם מוחמד, ועדיין אני מחכה שהשיח’ ייענה לי.

עדר עזים גולש במדרון, חוסם את הכניסה לכפר. אנחנו שומעים את סלסולי המוּאַזין הקורא לתפילה במרומי צריח המסגד. אני מצביע עליו ומסביר לאנה שצריך לחלוץ את הנעליים לפני שנכנסים למקום הקדוש של המוסלמים, ומספר לה שגם באמצע יום העבודה, כשהוא מכוסה מכף־רגל ועד ראש בלבוש של כוורנים, מוחמד מחפש את הכיוון של מכה, כורע על ברכיו ומתפלל.

אנחנו ממתינים שהעזים יחצו, מותירות מאחוריהן גללים והדי פעיות, פוסעות לאִטן כאילו כל הזמן שבעולם לרשותן. גם אנחנו איננו ממהרים לשום מקום. אנה אומרת, שהנוף הזה שונה ושאפשר לחשוב שהגענו בטעות לארץ אחרת, ומחבקת אותי כאילו התבלבלה וחשבה לרגע שאני אמרי. ברגע הראשון הגוף שלי מתקשח, והארס ששקע בפנים עדיין תוסס. משׂערהּ נודף ריח של דבש. לא ידעתי עד כמה זה משכר. מלכת דבורים חדשה. קשה להסביר לאנה מדוע חייבים להכתיר מלכת כוורת חדשה בכל אביב.

ואת, אנה, את מי את אוהבת?

“בקולנוע או בחיים?” היא שאלה, ומיד ענתה “קלארק גייבל”, ואני התאכזבתי.

אני מבקש מאנה שתלחש באוזן הסוס מלים טובות, והיא לוחשת משהו בפולנית. שוב אני מאוכזב. חשבתי שהספיקה ללמוד איזו מלה טובה בעברית, והיא אומרת שאינה בטוחה שמה שיש לה זו מלה רעה או טובה.

תגלי לי אנה, ואני אשפוט. כבר הספקתי ללמוד ממך כמה מלים בפולנית.

אנה מתחמקת.

“אמרי סומך עלי!” אני אומר.

הנימוס הזה מֵמֵס אותה. מיד היא רוכנת, לוחשת לי באוזן את המלה. שמעתי אותה ברור, כאילו דיברו אלי בטלפון אמיתי. וזו לא ציונקה שלוחשת. אני לא יכול לחזור על המלה המסובכת בפולנית. אם זו המלה שאני חושב, הרי בעברית היא קצרה ופשוטה. נדמה לי שאנה אמרה “אהבה”.

26    🔗

“עצרו! עצרו!”

רגע אחד הכפר רגוע ושליו, מתנמנם בשעת צהריים, שמבשרת כבר את בוא העונה החמה. רק חמורים מלחכים עשב בחצרות, כי תושבי הכפר נחים בבתים. וברגע הבא ניצבת מולנו חבורת צעירים, רכובים על סוסים, כָּפיות מסתירות את פניהם, ולמותניהם אקדחים ו“שבריות”.

השַׂבַּאבּ העֵזוּ לצאת רק בלילה. בשעות היום חששו מהאנגלים הרודפים אחריהם. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותם ביום. לא תמיד אני מאמין לסיוטים של דודה מרים על כל הגויים שעומדים עלינו לכלותנו. אפילו ציונקה חושבת שדודה מרים מגזימה לפעמים.

אחד מהם מסנן, “אִטבַּח אל־יַהוּד.”

“מה הוא אומר?” שואלת אנה.

אני לא רוצה לתרגם. אסור להבהיל אותה.

“אל תשימי לב, אנה, אלה סתם ‘שַׂבַּאבּ’ – נערים שעושים הרבה רעש. הם לא הרוב.”

מנהיג ה“שַׂבַּאבּ” מתקרב לעברנו. אנה נשארת זקופה באוכף, לופתת חזק את מותנַי. אני מרגיש את גופה דרוך מאחורי, כפות־רגליה בארכובות, מאותתות לסוס להיות מוכן לזינוק. פתאום נדמה לי שאנחנו תמונה מסרט, אלא שאני מבולבל. לא יודע איזה תפקיד אני אמור לשחק.

“תסתלקו מפה. זו האדמה שלנו,” ועוד לפני שאנה מגיבה, אנחנו רואים את פאטמה דאודו רצה לקראתנו במעלה הסמטה וצועקת.

“אל תיגעו בהם. אלה אורחים שלנו!”

המנהיג קופא. הוא מביט מלמעלה על דמותה הקטנה של אחותו של מוחמד.

“אתם מתחנפים ליהודים, תגידי לאחיך שיפסיק לעבוד בשבילם, ואת, נוכרייה,” הוא מתיז לעבר אנה, “תחזרי למקום שממנו באת. כמו ארבה מקולל אתם נוחתים על האדמה שלנו, מתרבים מיום ליום.”

למרות שאני מדלג על המלים הרעות, אנה מבינה הכל.

“לא באנו לגזול מכם דבר.” קולה הצלול מתנגן לבדו באנגלית, מפני שהמוּאַזין סיים לקרוא לתפילה. “לכם יש את הכפר שלכם ולנו את המושבה שלנו.” זו היתה הפעם הראשונה שאנה אמרה על משהו שהוא “שלה”.

המנהיג מדרבן את סוסו והכנופיה בעקבותיו, “את הארבה שורפים באש. ככה נשרוף אתכם.”

איך מסתיימים מערבונים, אנה? בגלל שאלה סרטים שאת לא אוהבת אני לא יודע את הסוף.

פאטמה אוחזת ברסן הסוס הזקן ומובילה אותו בעדינות. בעורמה הגדילה את המרחק בין מנהיג הכנופיה ובין אנה. אחר־כך מצליבה אליה מבט, כשהיא רומזת בסתר לעבר המנהיג. פתאום הוא נראה בעיני כמו ילד שהתחפש.

"המוח של הגברים מתחמם מהר מדי. הם נשרפים באש של עצמם. רק שאתה לא תגדל להיות כזה, ‘אזער’. אילו היה הדבר בידינו – הנשים, כבר היינו מכבות מזמן את השׁרֵפה, ואת הרובים וה’שבריות' היינו משליכות לים.

ישבנו על מחצלות מתחת לסוכת הגפנים בחצר של משפחת דאודי, כשמעלינו מתנדנדים אשכולות, שיבשילו בקרוב לענבים. ריח תבלינים, שפאטמה גידלה בבוסתן ובעציצי החרס הגדולים, אפף את הסוכה. היא קטפה והגישה לאנה נענע, כוסברה, זעתר, זַעַפְרָן ואפילו לענה מרה, והסבירה לה את סגולותיו של כל צמח ואיזו מחלה הוא מרפא. מהצמחים האלה רקחה פאטמה את משחת הפלא בשביל ג’וני וייסמילר.

אביהם של מוחמד ופאטמה הצטרף אלינו, לגם קפה מתוק בספלוני נחושת קטנים וכיבד גם אותי. “זה ששומר על כבודה של אשת אחיו, הופך בעצמו לגבר,” אמר. את הספל הראשון והשני שתינו עד תום. לשלישי סירבתי, כי כך מחייב הנימוס, אבל בכל זאת שתיתי, ואת הרביעי דחיתי בתודה. אנה חיקתה אותי. אביהם של מוחמד ופאטמה סקר אותה, “אצלנו היו משלמים בשביל כלה כמוך מוהר של מאה עזים.”

תירגמתי ואנה הסמיקה.פאטמה חייכה ועיניהן הצטלבו. אביה רצה לחתן אותה עם זקן עשיר מכפר בגליל, ואילו היא אהבה בסתר את בן־דודה עימאד, שנהג להצטרף אלי ואל מוחמד כשרכבנו על סוסים. בעברית אני אומר, שאמרי קיבל אותה בחינם, ולא מוסיף, שאולי בשביל האשה השנייה הוא משלם עכשיו מחיר.

מוחמד מלמד את אנה לקרוע את הפיתות ולטבול בלַַּבַּנֶה הטרייה, ואני זולל זיתים, ממלא את הכיסים בגלעינים, שישמשו אותי בקליעה למטרה בקופסת הקרן הקיימת. אני שם לב שרגליה של אנה משוכלות בישיבה מזרחית מושלמת.

אנה מהססת.

“בידיים?” היא נראית נבוכה, כמו טרזן בסרט, כשג’יין מלמדת אותו את המלים הראשונות.

פאטמה מהנהנת בעידוד. אני חושב שהיא מקנאה בסתר באנה שהיה לה החופש לבחור עם מי תתחתן. אני מודה לשם יתברך, שדודה מרים דחתה את זוסיא העגלון. אחרת היה מתגורר אתנו בבית ומתפלל לשד שיחטוף אותי. אנה קורעת את הפיתה, טובלת וטועמת. שפתיה זוהרות משמן הזית.

את הדבורים הביא מוחמד בתוך צנצנת זכוכית, שמזכירה את כדור הבדולח השנוא שמושלך אי־שם בחדר שלי.

“תיזהרו,” מתריע מוחמד, “המלכה היא יצור עדין.” את חייה התחילה כפועלת פשוטה, ועכשיו מוטלת עליה לפתע האחריות לכוורת שלמה. אתה זוכר את המלה, אזער, זו היחידה שאתה חייב באמת לשנן.

כדי להתחמק מה“שַׂבּאבּ” הוליך אותנו מוחמד אל מטע הזיתים שבשולי הכפר. משם מובילה דרך צדדית אל המושבה. כשנפרד מאתנו הזהיר שלא נסטה ממנה ימינה או שמאלה.

אנה קדה לו קידה, “הנערה אפורת העיניים מודה לך, מוכתר.”

“את כל העדר שלי הייתי נותן בשביל אשה כמוך. בר מזל אמרי. וגם כאבי הלב שלכם, אום־עוזי, הם מִן אללה. מתי ישוב בעלך?”

“אינני יודעת,” משיבה אנה בעברית.

“לא טוב לזוג להיפרד בשנה הראשונה לאחר החתונה. סכנות רבות אורבות. הרבה כוחות רעים מבקשים להפריד.”

ואז סיפר מוחמד את המשך המעשייה על סוסו של המוכתר, אשר ידע לדבר בלשון בני־האדם ואף צותת בחשאי לדבריהם. כך גילה הסוס הנבון כי ידידיו של המוכתר אינם נאמנים לו, פרט לאחד.

“איך יזהה המוכתר את מי שנאמן לו?” אני שואל.

מוחמד צובט בלחיי. זה אותו מקום שבו פגע הרצל פליישר באגרופו. הכאב רפה.

“תקשיב טוב, ‘אזער’. מי שנאמן היום ישמור אמונים גם מחר?”

עכשיו אני חושש שמוחמד יודע הכל. הנישואים ב“פיקציה”, כלות למען המולדת ועל האשה השנייה שיושבת בפנסיון “בריסטול גרדן” בירושלים ומסרבת לתת גט, כל התעלולים והשקרים, מעט דבש והרבה ארס.

צמרמורת חולפת בי. אנה מכוונת את הסוס אל תוך מטע הזיתים. העלים שגונם בין כסף לאפור, מדגדגים אותנו. מוחמד מצייד אותנו בפיתות טריות ובצרור תבלינים ריחני מן הבוסתן של פאטמה, רוכן אל אוזנו של הסוס ולוחש לו את אחת המלים הטובות שלו. וכאשר הזדקף ביקש לדעת אם אנה מבינה מה פירוש שמה בעברית.

לאחר שהצמידה את הארכובות, הזדקפה באוכף. צל ירד. אסור להתעכב יותר. עוד מעט יחשיך. אימצתי את צנצנת הדבורים אל החזה. המלכות היו שקטות. זה מוחמד שלי. אני אומר בלבי. מה שהוא יודע יישאר חתום אצלו.

לתשובה לא המתין.

“‘אנה’ זה ‘לאן’.” טפח מוחמד על ירכו של הסוס, ושלח אותנו הביתה.

הדרך מתפתלת לאורך הבסיס האנגלי. אנחנו חולפים לצד הגדר במקום לא מוכר. זה איננו האזור שג’וני וייסמילר נוהג לשוטט בו. ה“הוקרים” סמוכים כל־כך עד שאפשר להושיט אצבע ולגעת בכנפיים. העצים סביבנו מרשרשים. ברושים ואלונים עתיקים וחרובים שראו הרבה חושך בחייהם הארוכים. לנו לא היתה אפילו מנורת לוקס. אם אנה פחדה, היא לא הראתה סימן. פתאום עצרה. סוף הדרך.

“זה המקום היפה ביותר פה,” אמרה בהתפעלות.

היה חושך, ואנה לא הבחינה שנכנסנו לבית־הקברות של המושבה.

בלילה הוא נראה כמו גן. אין דרך אחרת לשוב הביתה.

הסוס הזקן פילס לו מעבר בין המצבות, ואני אמרתי, “זה בגלל שאת לא מכירה פה אף אחד.”

לא התקרבתי למקום בו שוכבים אבא ואמא שלי.

רק בסרט נראה בית־הקברות לפילים כמקום מסתורי. אני מספר לאנה מה קורה לפני הסוף, וכיצד הקולונל אביה של ג’יין, שלאורך כל הסרט מחפש את המקום המופלא שיש בו אוצר של שנהבים יקרים, מת, וג’יין מנחמת את עצמה ואת טרזן שעכשיו אביה נח מאושר בחיק הציידים הגדולים.

בקטע הזה החזקתי חזק את היד של אמרי. הכאבתי לו. אני לא יודע אם המתים מאושרים. זה רק קולנוע.

אנה מדרבנת את הסוס. הא איננה פוחדת מבתי־קברות. כשדיברתי ניסתה להחזיק בידי.

ניערתי אותה. אני לא מפחד מהחושך, אנה. אלו אבא של ג’יין לא היה יוצא למסע ארוך בעקבות בית־הקברות לפילים, אולי היה נשאר בחיים. אבל אז לא היה סרט.

ידה של אנה מרפרפת מעל ראשי. באמרי היא נוגעת אחרת. נדמה לי שהיא אומרת שקבר מסמן מחרוזת של בני־אדם הקשורים אחד לשני, באהבה וגם בשנאה, בכעס ובפיוס, אבל יש דברים ביידיש שאני לא מבין. אנה אומרת שהיא מכירה שלוש “אנות” שחיו לפניה והן נחות באדמה של לוצק. יום אחד תספר לי מעשייה משלה על סוס מדבר.

בינתיים הסוס של הצלם התקדם לאִטו. שנינו לא הבַנו את פשר צניפותיו. הוא היה תשוש כמונו. ייתכן שגם סוסים סובלים מסיוטים על רוחות ולא חושבים שבית־קברות הוא המקום היפה ביותר. בכל זאת הצליחה אנה לתפוס בידה ולא הרפתה. “עוזיק, מתים לא יכולים להזיק יותר מאשר חיים.” ועוד משהו, שמזמן רצתה לספר לי ושכחה. “ג’וני וייסמילר הוא יהודי.”

 

פאטמה    🔗

אלך עם עימאד, בן־דודי, אל מעבר לנהר. שם לא ימצא אותנו איש. את כבוד המשפחה אינני מחללת, אנה, כי גם כבודם של האוהבים יקר בעיני אללה, ומה שקרה לנו הוא מִן אללה. הגורל הוא סוס אילם, אידריס הטוב שאינו יכול לבשר לנו לאן הוא מוליך אותנו. לא אתמסר לאיש רק בשל ממונו ועדרו ונחלותיו בגליל. את עימאד אני אוהבת, כשם שנשמתך נטועה בנפש אמרי שלך. ממך אני שואבת כוח, כמו היית באר צלולה, אף כי בעלך נשא אשה נוספת על פנייך אינך מאבדת תקווה. קראו לה “דורתי” – צרתי. זו צרת העַכּוּבית “דוּרַת אל־עכוב” – צמח מר וקוצני.

מכל הצמחים המופלאים אשר ברא אללה בעולמו קטפתי בשבילך את “עשבת אל־כורכעה”. “עשב הצב” הוא התרופה ליגונך. הקשיבי אנה, פלח אחד היה שרוי בבדידותו, כי נטשה אותו אהובתו וביכרה את בן־דודו על־פניו. היה הפלח מהלך בכפרו כל אותו החורף ולבו דואב. ובאו ימות האביב והפלח פוסע במשעול המוליך מן הבאר אל עץ הזית ונקרה בדרכו צב מחזר אחרי בת־זוג וזו איננה נעתרת. והפלח רואה כיצד קוטף הצב מן העשב, וכאשר השליכו על גב הצבה התחולל נס. שבה בת־זוגו אליו כאילו לא הלכה מעולם. גהר הצב על גבה ושניהם מתאווים במסע כלולות על־פני האדמה המוריקה. מבינה את, אנה? כרע הפלח על ברכיו והודה לאללה על חסדיו הגדולים. קטף אף הוא מעשב הצב ומיהר אל אהובתו. השליכו על גבה ולא עזבה אותו יותר. ביום שבו ישוב אמרי ממסעותיו השליכי “עשבת אל־כורכעה” על גבו ולא יסור ממך עוד לעולם.

27    🔗

שאלה חשובה מטרידה אותי. האם טרזן וג’וני וייסמילר הם אותו אדם?

ברור שהם לא היו אותו איש לפני הסרט, אבל אני מנסה להבין מה קורה אחרי הסרט.

אני חייב לעשות סדר בראש שלי. אם טרזן היה קודם האנגלי לורד גרייסטוק, האם משתמע מזה שכאשר ג’וני וייסמילר יוצא מהמסך הוא יהודי? אנה אמרה שלא יועיל לו דבר. למרות שבכל מקום תישמע השאגה ואלוף העולם יהיה דמות נערצת, בעיני הפיהרר מגרמניה הוא ישאר “ז’יד” נחות.

כשחזרנו הביתה התנפלה עלי דודה מרים. חשבתי, שעכשיו תשמיע כינויי גנאי ותצווח, אבל היא נפלה על צווארי, כמעט חונקת אותי מרוב חיבוקים. היא דאגה כשהלילה ירד ואנחנו לא חזרנו, עד ששכחה לכעוס.

“נעשה יותר ויותר מסוכן בארץ הזאת,” קוננה דודה מרים, “פה לא פולניה.”

אנה אמרה שהשלווה בפולניה הוא כמו מסך מגוהץ לפני שמוקרנות התמונות. שוב ניבאה אסון. כשהיא מחכה למכתבים היא תמיד מדמיינת דברים נוראים. במושבה כבר קוראים לה “רואת שחורות”.

זמזום של “הוקר” שעומד לנחות בבסיס האנגלי מאיים על הסוס, והוא רוקע בפרסותיו. הלילה ירד. אנחנו רותמים אותו אל דופן הלול. הצלם הבטיח שיבוא לקחת אותו למחרת. אחרי המסע הלילי הסוס שטוף זיעה ואני מלטף את רעמתו המדובללת, מחפש מלה טובה ללחוש לו באוזן. שום מלה מאלה של מוחמד אינה מתאימה, ואני מפסיק להתאמץ בגלל העייפות שצונחת עלי.

“מחר אסע בעצמי לחפש את הקרובים שלי,” מודיעה אנה לדודה מרים, ומבקשת שתרשה לי להצטרף אליה. אלה היו ימי חופשת הפסח.

השכם בבוקר אנחנו מכניסים שלוש מלכות חדשות לכוורת. אני מסביר לאנה שמעכשיו הפועלות יטפלו במלכות במסירות, כי עתיד הכוורת כולה תלוי במצב־רוחה של המלכה. מעתה יש למלכות משפחה גדולה, אומרת אנה, ואני מבחין בפניה שהיא מתגעגעת לזו שלה.

אנחנו ממתינים ליד המאפייה של אהרונצ’יק לאוטובוס הראשון שנוסע לתל־אביב. דודה מרים שוב מאמצת אותי אליה. אני מתפתל בזרועותיה ומנסה להשתחרר.

“תשמרי על הילד, אנה, הוא כל מה שנשאר לי בעולם.”

משהו מתאבן בי. אף פעם לא חשבתי שדודה מרים מרגישה שנשאר לה כל־כך מעט. רק עכשיו, אני תופס, שאיבדה את אחותה הצעירה ואת הגיס שלה, וחוץ ממני ומאמרי אין בעולם עוד מישהו שהוא “שלה”.

אנה בשמלה הכהה שבה הגיעה אלינו ובמגבעת על ראשה נראית זרה, כמו אז כשירדה מהעגלה של זוסיא, כל־כך לא שייכת.

“שוב את לובשת מחלצות של בורגנית,” נאנח ארונצ’יק, ואני ואנה מחייכים זה אל זה בידיעה שצפוי לנו נאום בלתי־נמנע על סרבל פועלים פרולטרי, שכל הישוב העברי עתיד ללבוש לאות של אחדות ושוויון. אנה נראית פחות גבוהה, או שאני גבהתי בינתיים. בתיק שלה שמור המכתב האחרון שקיבלה מלוצק, עם כתובתם של הקרובים בתל־אביב.

אמא של ציונקה נוסעת אף היא לתל־אביב, היא שואלת את אנה בשמחה גלויה, “אז את עוזבת?” ומספרת בלחש למלי פרלמוטר, אשתו של השען שיושבת בספסל האחרון, שטונקה גרינבוים סיחררה את אמרי לגמרי. מרוב תאווה לרכל שכחה אמא של ציונקה את הסכסוך שלה עם מלי. השמועה אומרת שאמרי לא נסע לחוץ־לארץ לשום שליחות, מגבירה אמא של ציונקה את לחישתה, אלא הוא מבלה בפנסיון “בריסטול גרדן” בירושלים עם אשתו החוקית. מישהו ראה אותם מטיילים ברחוב יפו והולכים לרקוד בבית־קפה.

אנה ואני מתעלמים. לפעמים אני מרחם על ציונקה שיש לה אמא כזאת. אם האנגלים היו דורשים מאתנו להיפטר מאחד ישן תמורת כל עולה חדש, היית מחזיר את ציונקה לוורשה, לדוד שלה, בעל בית־החרושת לקטיפה ותחרה מקס רוזנברג, אם כי במחשבה שנייה חבל לי על ציונקה, שהיתה נאלצת לדבר לאוויר, כמו דודה מרים.

האוטובוס מיטלטל. אנחנו חוצים את הפרדסים, שואפים לתוכנו ריח הדרים מתוק. “פרפום”, כמו שאומרת אמא של ציונקה ומבקשת מאמרי שיביא לה מחוץ־לארץ. השדות מכוסים בחרציות צהובות ובנוריות אדומות, ואני, שאין לי אוסף של “פרחי ארצנו” מיובשים, ואני לא חובב טבע כמו ציונקה, מוצא את עצמי אומר לאנה בחצי גאווה, “את רואה, גם לנו יש אביב. הוא רק קצר מאוד, לא כמו אצלכם.”

אני מקווה מאד שאנה לא תתאכזב מתל־אביב. בשבילי היא כרך ענקי, כי מקום שיש בו קולנוע הוא לא פחות מחוץ־לארץ, גם אם אין בו חשמליות ומכשירי טלפון בכל בית, ורק אמא של ציונקה מזלזלת וקוראת לה “פרובינציאלית”, ומודיעה שעד שלא יגיע לתל־אביב המאסטרו הנודע טוסקניני כדי לנצח על תזמורת פילהרמונית, אסור לבזבז עליה את המילה “עיר”.

ככל שאנחנו מתקרבים מתרבה החול והנוסעים סוגרים את החלונות בגלל האבק. אני קצת מתבייש, כי כך לא נראית כניסה לעיר גדולה, ואני מבטיח לאנה שעוד יבנו פה הרבה בתים, אבל בניגוד לגדולי היישוב אני לא בטוח לגמרי. אם כל היהודים בעולם הם כמו בני משפחתה של אנה, לא יהיה מי שיגור בבתים האלה.

כשהאוטובוס עוצר ברחוב אלנבי אני מתחיל להתעודד. לא בכל מקום יש רחוב על שמו של גנרל. בגלל המכוניות והעגלות צריך להסתכל ימינה ושמאלה לפני שחוצים את הכביש, והרעש מחריש אוזניים.

אני אוהב ללכת ברחוב סואן, מוקף באנשים שאני לא יודע עליהם שום דבר והם לא יודעים עלי. כאן אני לא “עוזיק המזיק” אלא סתם ילד כמו כל אחד אחר. וגם אנה לא נראית משונה וזרה, כי תל־אביב היא חבל כביסה ארוך שעליו תלויים כל הבגדים שבעולם. מכנסי חאקי וגופיות לבנות, שמלות ערביות רקומות, כפיות וגַלַבּיוֹת וחליפות מאירופה עם עניבות צבעוניות, כובעי שעם רחבי שוליים ומדים אנגליים מצוחצחים עם כפתורים ואבזמים מנחושת נוצצת. רק מעיל פרווה לא רואים שם.

חיפשנו את הכתובות של הקרובים. נעזרנו בעוברים ושבים ולבסוף הגענו לבית ליד כיכר שעומדים לבנות בקרוב. הצטערתי שלא לקחנו אתנו את ג’וני וייסמילר. כמה היה נהנה לרדוף אחרי חתולים בתוך עיגול מושלם.

אנה היתה חסרת סבלנות. “בוא נלך,” אמרה. חבל, אנה, שאת לא מתענגת מהעיר הגדולה שלי.

טיפסנו לקומה השנייה ודפקנו בדלת. אנה אימצה אל לבה את המכתב שקיבלה מהוריה. כל פעם הציצה בו, כמו מפחדת שתשכח את הכתובת. אני ידעתי אותה בעל־פה.

האשה שפתחה לנו היתה צעירה, אוחזת בזרועותיה תינוק מלא מרץ, שהניע את ידיו לכל הכיוונים וביקש כבר ללכת בכוחות עצמו.

אנה חייכה אליו, אבל פיה התעקם באכזבה, מפני שציפתה לקרובים מבוגרים.

בגלל שאינה שולטת עדיין בעברית, אני מדבר בשמה.

האשה הצעירה אומרת, “נכון. הם גרו פה.” מזמינה אותנו להיכנס. אנה מתעקשת לעמוד על הסף בחדר המדרגות. אנחנו שומעים קול קורא מתוך הדירה, “מי זה?” ואנה מתעודדת מפני שהקול נשמע זקן.

אנה מושיטה לאשה הצעירה את המכתב וזו דוחה אותו, מזכירה לי את עצמי כשמכריחים אותי לקרוא.

“אני לא קוראת יידיש,” האשה אומרת וצועקת, “סבא, בוא הנה!”

הזקן גורר את רגליו לעבר הכניסה. בינתיים נפתחות דלתות אחרות בבניין ושכנים מציצים. התינוק מגרגר בשמחה לקראת פרצופים חדשים, שולח ידו ומנסה לגעת בי.

אנה מושיטה שוב את המכתב והזקן קורא בקול. “לכי את הקרובים, אנה. הם יהיו לך משפחה במדבר של פלשתינה, עד שתחליטי לשוב אלינו.”

הזקן אומר שהדיירים עזבו לפני שנה.

“ואיפה הם גרים עכשיו?”

הזקן מושך בכתפיו. פלשתינה היא מקום שתמיד מחפשים בו מישהו או משהו.

השכנה ממול פותחת את דלתה.

“הם נסעו לאמריקה. לא השאירו שום כתובת.”

אנה מקפלת את המכתב, תוחבת עמוק לתוך התיק ומתכוננת לעזוב.

“חכי רגע,” אומרת אמו של התינוק, “הם שכחו פה משהו.”

עמדנו בחדר המדרגות, והקירות מחזירים בהד את גרגוריו של התינוק העליז.

“הם לא הסתדרו כאן,” אמרה השכנה, “בסוף התייאשו ועזבו.”

האשה הצעירה שבה ובידה תצלום דהוי וקרוע.

“אלה הקרובים שלך?”

אנה אינה מזהה. שני אנשים זרים צופים בנו מן התמונה. זוג מאושר.

אמו של התינוק אומרת, “מצאנו את התמונה באחת המגֵרות כשנכנסנו לבית.”

אנה מבקשת להחזיר לה את התצלום הקרוע, והאשה מסרבת.

“לא צריך, ככה תישאר לך לפחות מזכרת.”

אני הופך את התמונה. גבה חלק. לא כתוב כלום.

בפרצופי הזוג אין שום דמיון לאנה. סתם גבר ואשה שמתייצבים מול צלם ומחייכים חיוך רחב ולא טבעי, כי זה מה שציוו עליהם לעשות, ומאחוריהם, אני שם לב, ניצב שולחן ועליו זוג פמוטים, דומים מאד לאלה שבארגז של אנה.

התינוק מנסה לחטוף את התמונה מהיד שלי. הוא היה תינוק הכי ידידותי שפגשתי.

אמרנו תודה והלכנו משם.

28    🔗

אנה בכתה. על לחייה נמתחו שני פסים רטובים, זוהרים בשמש השקופה של הכיכר הנבנית. אנה מכסה את פניה בידיה. נדמה לי שאני שומע קול בתוכה שנשבר, “אין לי פה אף אחד.”

“יש לך אותי,” אני לוחש כמעט לעצמי, וחושב, למה לא שלחו אותי להתחתן אִתה ב“פיקציה”. אני לא הייתי מתגרש מאנה בשביל שום מולדת. הייתי הופך שולחנות בסוכנות, מפר את ההבטחה לארבע כלות. בסוכנות היו רותחים מכעס, אבל אני בטוח שהמולדת היתה סולחת לי.

לקחתי את התצלום הישן מהאשה הצעירה, והטמנתי אותו בהיחבא בתוך התיק של אנה. אפשר לאמר עלי שאני בעל נסיון. אקדחי “ראדום” בשרוולים של מעיל פרווה מפולניה ובתוך הברווזיה של ציונקה.

אנה אמרה, " הנאצים ישתלטו על אירופה. הם יגיעו לכל מקום. גם ללוצק."

אני נזכר בדברי ההרגעה של המורה בשיעור על היהודים בוונציה. גטו. מלה שכבר לא אשכח. “לוצק מקום נידח,” אני מנסה לנחם, “מי יגיע כל־כך רחוק? מוחמד אומר שאסור לחשוב מחשבות רעות על העתיד, אחרת אנחנו מכריחים את העתיד ללבוש את הפרצוף של הפחדים שלנו.”

האשה הצעירה ירדה לטייל עם העגלה והתינוק שלה. הם מתקרבים לכיכר הנבנית, הפועלים מזהירים אותה להתרחק. אני יודע שאנה חושבת עכשיו על אחותה הקטנה. אולי כמו האשה הצעירה גם היא טיילה אִתהּ פעם בעגלה ברחוב הראשי של לוצק, על גדת הנהר “סטיר”.

אנה אמרה, “אני פוחדת שלא אראה אותם יותר לעולם.”

אני מושך אותה בכוח. זו לא אנה החזקה והגבוהה שהכרתי, אנה שעזרה לטייס אנגלי לשלוף כדור מתוך גופו המפרפר של ג’וני וייסמילר ולא נבהלה מהדם. עכשיו אני מקווה שלא שכחה את אמרי ואת הדבש. אני לא בטוח שאנה מיואשת רק בגלל הקרובים שלא מצאנו, ואני פוחד שתתחיל לדבר אליהם לאוויר. אל תשכחי, אנה, הם רק באמריקה, לא מתים.

היא אמרה שאולי תיסע לחפש אחריהם.

“ואיך תתחילי שוב מהתחלה?” אני שואל, “כמה פעמים אפשר להחליף מולדת?”

עכשיו אנה מספרת לי את המעשייה שהבטיחה. "מעשה בפריץ פולני שסוסו דיבר בלשון בני־אדם, אבל הפריץ לא הבין מלה. רק האריס היהודי שחכר את אדמותיו של הפריץ, מפני שלקנותן נאסר עליו, הקשיב לדברי הסוס ושתק. יום אחד שמע הסוס את אדונו הפולני זומם לרצוח את היהודי ולגזול ממנו את ממונו. בא אליו והזהירו. ביקש לשאת את היהודי על גבו לארץ מקלט אשר בה לא יאונה לו כל רע, אבל היהודי סירב, ולא עלה על גבו. לא ייתכן שסוס מדבר, זו רק אשמת אוזנַי המתעתעות, אמר היהודי בלבו, ולא עזב את המקום במועד.”

אנחנו צועדים ברחובות תל־אביב ושותקים. אנה מנהלת שיחה אילמת בתוכה, ומתווכחת עם בני משפחתה ושוב היא דוחקת בהם לבוא בעקבותיה. ואני רואה כמה היא אומללה, ומוביל אותה אחרי. זו הרי הנחמה היחידה שיש.

למרות שהייתי שם רק פעם אחת מצאתי את קולנוע “בית־העם” בקלות. את הבניין זיהיתי מיד. כאן, ליד הקופה, חיכיתי לאמרי שיקנה את הכרטיסים. הוא עמד בקצה התור ואני פחדתי שלא יישארו כרטיסים בקופה. ופה, בדלת הראשית, עמד סדרן, עם שׂער לבן ופנים שמזמינות להיכנס, הוביל אותנו פנימה לתוך החושך.

אנחנו חוצים את הכביש בריצה ואני מושך את אנה אחרי. מקווה כל־כך שעדיין מציגים את “טרזן מלך הקופים”. הרי יש אנשים רבים שלא ראו ולא יודעים.

אני מוכן לראות את הסרט שוב ושוב. אני בטוח שאם תשבי בחושך לידי ותסתכלי בג’וני וייסמילר, תביני למה מוחמד מתכוון כשהוא מדבר על העתיד.

אנחנו עומדים מול הוויטרינה. אני בודק את התמונות והן מתערבבות בהשתקפויות שלנו. בזגוגית נראית אנה גבוהה. ואני נמתח על קצות אצבעותי. היו שם תמונות מסרטים שיציגו בקרוב. אני מאוכזב כי אינני מוצא שום ג’וני וייסמילר חדש. אני מתעלם מהשמות של הסרטים ושל כוכבי הקולנוע, רק חולף על־פני הפרצופים, כדי להיות בטוח שלא טעיתי, ואולי בסרט הבא כיסה ג’וני וייסמילר את גופו העירום והחליף את אזור החלציים בבגדים רגילים.

גם התמונות של הסרט שמציגים עכשיו דוהרות כמו רכבת לחיפה, שגם בה נסעתי רק פעם אחת, כשהצטרפתי לדודה מרים שקיבלה חבילה מהנמל. בתמונה הופיע זוג. אני רוקע ברגלי, כולי נרגש, מפני שחזהו של הגבר עירום ואני בטוח שמצאתי את טרזן, אבל השחקן בתמונה פושט את מכנסיו, ושפמו הדקיק והמטופח מזכיר את זה של מייג’ור פארקר. הגבר יושב על מיטתו, מתפשט ליד בחורה עצבנית ומתוחה שלובשת שמלת פסים, חובשת כובע קטן ומפנה אליו את הגב, אבל כל הזמן פוזלת לעברו. את נעליו הגבר כבר חלץ. עוד מעט יהיה עירום לגמרי. הם נמצאים יחד בחדר משותף. מבול זורם בחלון שלהם והגבר מותח חבל בין שתי המיטות. אולי השניים מתכננים לדבר בטלפון מקופסת שימורים. כשאני בוחן שוב את פניהם אני מגלה שהם נראים כאילו תיכף הם עומדים לערות דבש. אלא שבבואה נוספת הנשקפת בוויטרינה מקלקלת להם את התכנית.

מישהו אומר, “הסרט הוא אותו סרט, ציוני קטן. הוא לא משתנה אף פעם.”

בזגוגית משתקפים מדים וכובע טייסים ואבזם נוצץ וכפתורי נחושת זוהרים. אנה מסתובבת. “שלום, צ’רלי,” היא אומרת.

מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר היה בחופשה. תל־אביב היתה בעיניו המקום הכי דומה ללונדון בכל פלשתינה. באותו רגע חיבבתי אותו. הוא הציע לקנות כרטיסים לכולנו לסרט שמציגים עכשיו בקולנוע “בית־העם”. סירבתי מיד. אני לא בוגד בג’וני וייסמילר, ובוודאי שלא עם אנגלי. יש לי הרגשה שג’וני מציץ מתוך הסרט ובודק את הצופים שלו.

בדלת הראשית עומד אותו סדרן, עם שׂער לבן ופנים מזמינות, ואומר לנו: “האולם מלא ואם אתם רוצים להיכנס כדאי שתמהרו כי הסרט מתחיל מיד, וכבר הפסדתם את היומן.”

מייג’ור פארקר אומר, “כדאי לך, אנני, זה סרט רומנטי. עם קלארק גייבל.”

רומנטי. במלה הזו משתמשות אמא של ציונקה ומלי פרלמוטר. פעם, לפני שרבו, תפסנו אותן, ציונקה ואני, רוקדות יחד טנגו ופוקסטרוט באולם הריק של “בית הוועד”, כשהן מתחלפות בתפקיד הגבר.

שוב התמונות נתקעות. אולי בכל־זאת כדאי להתחרט. מייג’ור פארקר אומר בקול מפתה ומביט בי, “פרחחית מקסימה נמלטת מאביה למען האהבה, ואולם בסופו של דבר היא נישאת לגבר אחר. קלארק גייבל זוכה בה.” אני תקוע ביניהם. הסרט מאיים מרגע לרגע. אנה שותקת. בוויטרינה רואים כלה בורחת ושובל שמלתה נשרך על הדשא.

מייג’ור פארקר אומר, “קלארק גייבל חולם לקחת אותה לאי בודד בלב האוקיינוס. ‘אני האוח שצווח בלילה, אני רוח הבוקר שמלטפת את עיניך היפות.’ בואי ניכנס, אנני, את לא תצטערי.”

זו הפעם הראשונה שאני פוחד מסרט. אחרי הכל קלארק גייבל הוא הג’וני וייסמילר של אנה. מה לעשות נגד משופם חלקלק, שלא זכה בשום מדליית זהב אולימפית. הוא אינו מגיע לקרסוליו של ג’וני וייסמילר שלי. כן, אני קורא לו עכשיו “שלי”, ואם הוא היה מכיר אותי הוא בטח היה קורא לי הצופה “שלו”.

29    🔗

אנה אמרה “ראיתי כבר את הסרט.” מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר לא ויתר. הוא ניסה לשכנע שסרט כמו “זה קרה לילה אחד” אפשר לראות פעמיים. אבל בינתיים נסוג הסדרן לעבר החושך. עמדנו מול הדלת הסגורה, שמענו את צלילי הפתיחה ולמרות שזה לא היה טרזן נמשך כל גופי לשם.

האנגלי הסתיר את אכזבתו. כמה שמח שיש לו הזדמנות לבלות אתנו. לרגע חשדתי שהוא עוקב אחרינו מאז שעזבנו את המושבה, והתפלאתי שאין לו חברים משלו. למה אינו יוצא לבלות עם טייסים אנגלים או עם קצינים גבוהים, ששותים ויסקי בקנטינה, אלא מזמין עולה חדשה מפולניה וילד מפלשתינה להצטרף אליו לקולנוע.

“וגלידה אתה אוהב, ציוני קטן?”

אני רוצה לראות מישהו שמוותר על גלידה למען המולדת. אז, ביום ההוא, בראשית הקיץ, אחרי שטרזן – שלושים ואחת מערכות – נגמר, ביקשתי מאמרי לקנות לי, אבל הוא מיהר לאחת השליחויות הלאומיות שלו, הושיב אותי באוטובוס האחרון שיוצא למושבה, עם אמא של ציונקה, ומלי פרלמוטר שחזרו בדיוק באותה שעה מקונצרט בתל־אביב. כל הדרך הן רבו.

אנה התלבטה. היא שלחה אלי מבט. ידעתי שהכל תלוי בי. למרות שלא מצא חן בעיני שמייג’ור פארקר ממשיך לקרוא לה “אנני”, הרגשתי שהיא מבקשת להתעכב ולא לחזור למושבה. כאילו חיפשה בכל־זאת איזו נחמה אחרי שלא מצאה את קרוביה. ועוד חשבתי, מי יראה אותנו בתל־אביב, כשאנחנו הולכים לאכול גלידה עם אנגלי? תל־אביב היא עיר גדולה ולא מושבה קטנה, שכל העיניים בולשות בה תמיד וכולם מרכלים מאחורי הגב. אולי בתל־אביב מותר לעשות דברים שבמושבה אסור, ואולי גם אנה רוצה לעבור פעם אחת על החוקים ולהרגיש את התענוג שבתעלול מוצלח. היא אפילו גילתה לצ’רלי – אני המשכתי לקרוא לו מייג’ור פארקר – שחיפשנו את קרוביה, ושהם עזבו לאמריקה, בלי להשאיר כתובת.

חצינו את רחוב אלנבי שהיה סואן כמו כוורת בשיא העונה. בשעה אחת עוברים בו יותר אנשים מאלה שחיים אצלנו במושבה. אני שואל איך זה לחיות במקום שבו אתה לא מכיר כל אחד בשמו. אחר־כך הוביל אותנו מייג’ור פארקר לכיוון הים. אז, ביום ההוא של ראשית הקיץ, הגענו אמרי ואני עד לחוף. חלצנו את הנעליים והגרביים וטבלנו במים. עכשיו, כשאני צופה בים של פלשתינה, אני רוצה לשאול את מייג’ור פארקר איפה למד ג’וני וייסמילר לשחות. האדם הראשון ששבר את גבול ששים השניות במשחה מאה מטר. אמרי סיפר לי שג’וני היה ילד חלש וחולני, ובגיל שמונה ציווה עליו הרופא לשחות כדי לחזק את השרירים.

אמרתי למייג’ור פארקר, “שישים ושבעה שיאי עולם, שחייה בסגנון חופשי וחמש מדליות זהב באולימפיאדות של פריס ואמסטרדם, אתה מאמין?”

מייג’ור פארקר אמר, “אתה צודק, ציוני קטן. רק מעט אנשים עושים את הלא־ייאָמן.”

הגלים ליחכו את רגלינו. אנה אומרת שהיא לא יודעת לשחות. היא גם אמרה שאינה יודעת לרכוב. בקצה הרחוק של הים נמצא כעת האח הגדול שלי, שהיה פעם בעלה. מה הוא שלה עכשיו? אני מחפש כתמים צהובים בין הגלים.

מייג’ור פארקר הוליך אותנו לבית־קפה “גינתי ים”. זו הפעם הראשונה בחיי שאני בבית־קפה. הכל היה יפה כל־כך. ניגנו שם מוסיקה שקטה ולרגע נראתה אנה מאושרת.

מלצר אלגנטי, עם סינר לבן ופנקס ביד, ניגש אלינו מיד, קד קידה ושאל:

“מה בשבילכם, סיר?”

סיר. לא פחות ולא יותר. האם ככה הרגיש טרזן כשנסע בפעם הראשונה לאנגליה?

צ’רלי הזמין תה ועוגות קצפת.

“ובשביל הג’נטלמן הקטן?”

קודם ציוני קטן ועכשיו ג’נטלמן קטן. מתי אהיה בעיניהם סתם אני?

התזמורת ניגנה. הצלילים נשמעו רכים ונשפכים. צ’רלי קם והזמין את אנה לרקוד טנגו. הייתי בטוח שהיא תדחה בנימוס את הזמנתו. גם לא ידעתי אם בלוצק רוקדים.

כל הגברות בבית־הקפה התבוננו באנה. הן היו לבושות בשמלות צבעוניות מבדים שקופים ומתנפנפים, שפתותיהן בהקו באודם עז ועיניהן היו מאופרות, ואילו היא, בשמלה כהה מבד כבד, נראתה לא שייכת. היא התעלמה מכולם ורקדה עם מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר, כאילו רק שניהם נמצאים על רחבת הריקודים. זו הסיבה שאהבתי את אנה. היא היתה היא, ולעולם לא רצתה להשתנות בגלל מה שאומרם אחרים.

הגלידה – וניל, שוקולד ותות־שדה, גלשה בתוך הגרון, קרירה ורכה, והטעם היה מתוק, לגמרי לא דומה לדבש. הסתכלתי בבבואה שלי, משתקפת עקומה בתוך כפית של כסף. כשהזזתי את הכפית זזו גם הגופות שלהם. אני מזהה את המבט הבוחן של מייג’ור פארקר באנה. גם הוא משתוקק לטעום מהצוף שלה, אבל מתאפק. אני חושש שעוד רגע אנה תתפתה לערות ממנו דבש, כי אולי אחרי שטועמים פעם אחת רוצים עוד, ולא חשוב ממי.

היא נעה, דבורה גדולה בבית־קפה “גינתי ים”, בריקוד המעגל. שמלתה הכהה מסתחררת סביבה, ובכל־זאת שומרת על מרחק ממנו.

בינתיים ניגש אלי המלצר, מתעניין האם הגלידה טעימה, ומעיר “איזה זוג הורים יפה יש לך.”

אני זומם לומר לו שאלה שני זרים שחטפו אותי ליד הים, מפני שגילו שאני מחביא נשק. הייתי מספר לו שלמרות שאני רק בן שתים־עשרה וקצת, אני יודע לירות באקדח “ראדום” פולני מהסוג הכי חדיש. אחר־כך אני חושב, שבית־קפה הוא לא מקום מתאים לתעלול, וגם המלצר אינו אשם. הוא סתם רוצה להיות ידידותי, או שהטייס האנגלי הרשים אותו מאוד.

הם שבים אל השולחן. צ’רלי מסיט את הכיסא בשבילה. הוא הגבר המנומס ביותר שהכּרתי. אני לא חושב שאהיה מסוגל להזיז כיסא בשביל ציונקה ב“בית ועד המושבה”. ואם נלך יום אחד לקולנוע לא אצטרך להזיז שום כסא, כי הכסאות מחוברים לרצפה. מרפקי נשענים על השולחן. אני יודע שאני עובר על כללי הנימוס האנגלי, אבל אני מפה ולא משם.

לצ’רלי לא אכפת שאני שומע כל מלה. ואולי הוא רוצה שאהיה עֵד לדברים שהוא מבקש לומר לה.

“חִזרי אִתי לאנגליה, אנני. שנינו אירופאים. אינך שייכת ל’לבנט'. את ואני מאותו מקום. מי שנולד בשלג לא יכול לחיות במדבר.”

צ רלי נטל את כפה בעדינות רבה והפריד בין האצבעות.

“אסור שידיים כמו שלך יֵעקצו על ידי דבורים. באנגליה תהיי ליידי. לונדון תשתחווה לפנייך. אני יודע, שהנישואים שלך פיקטיביים. אל תשאלי אותי כיצד. אחיו של הציוני הקטן” – והוא נוגע בראשי – “הוא בעלך רק על הנייר.”

שנינו החוורנו. הפסקתי לאכול. הגלידה איבדה את הטעם. וניל, שוקולד ותות־שדה התערבבו לעיסה דוחה. דחפתי את כפית הכסף לקצה השולחן. היא היתה מטונפת.

צ’רלי רכן אליה, מבטיח שלעולם לא יגלה את הסוד. למרות שהוא קצין אנגלי וחובה מוטלת עליו להודיע לשלטונות, הוא בוחר להיות נאמן רק לאנה. מרגע שראה אותה ליד הגדר, ידע שזו האשה שחלם עליה כל חייו. אני דוחף את כפית הכסף והיא נשמטת על הרצפה בצלצול חד, אבל מייג’ור פארקר אינו מפסיק לדבר. הוא חייב להוציא את אנה מכאן. פלשתינה אבודה. יום אחד תטבע בדם.

המלצר ניגש, מאוכזב שלא סיימתי את הגלידה.

“לא טעים לך?” הוא שאל, כשאסף את הצלוחיות, רכן להרים את כפית הכסף מן הרצפה.

שתקנו. הלשון שלי היתה קרה.

“הקרובים שלך היו חכמים והסתלקו בזמן,” אמר מייג’ור פארקר.

אנה לחשה, “אני את נפשי הִצלתי. ברחתי בזמן מאירופה.”

אחר־כך השפילה את עיניה והחלה מחטטת בתיק שלה, מחפשת משהו. הטייס האנגלי כבר שלף ממחטה צחורה ומגוהצת, כשנתקלה בתצלום הקרוע של הזוג.

הוא הגיש לה את הממחטה, וכמעט התחנן “תני לי להגן עלייך, אנני.”

 

מרים    🔗

מן הנוכרי אני יראה. בהליכותיו האנגליות הוא מסובב את אנה. עלייך להשגיח, אחותי. אין לבטוח בזרים שמתנשאים אלינו במכונות מעופפות. עוד יפתה אותה להרחיק מאתנו. וגם הילד כרוך אחריו, ראשו מלא בהבלים. רעיונות קלוקלים שהוא מאמץ מן התמונות ולא מן האותיות. עוד מעט ידבר בזכות אהבה חופשייה, בלי חופה וקידושין. אני מחפשת לו תיקון, אחותי, לא נואשתי.

אני זוכרת כיצד אספתי אותו בזרועותי, תינוק בן־יומו, בקבוק החלב בידי הרועדת. במשך שעות צווח לשמים. אמרי הסתגר במחסן הכלים, מכסה אוזניו בכפותיו.

כיצד יכולתי לגדל כהלכה את ילדייך אם אין לי משלי.

30    🔗

מייג’ור פארקר ביקש להחזיר אותנו בג’יפ שלו. הסברתי שלטובתנו, ואולי גם לטובתו, רצוי שלא נירָאה יחד. הוא הבין מיד. למרות שהוא אנגלי אני מחבב אותו. יש לנו גם משהו משותף. שנינו אוהבים את ג’וני וייסמילר.

באנגליה היו למייג’ור חמישה כלבים. לַברדור, רועה גרמני, אלזסי, טרייר ופודל. אני שואל מי משגיח עליהם עכשיו, כשהוא מוצב בפלשתינה, והוא אומר, די נבוך, מסמיק כמו ציונקה, שיש לו טירה ענקית והמשרתים דואגים לכל. הוא מקווה שיום אחד, כשכבר לא תשרור איבה בין האנגלים ליהודים, נבוא לבקר.

טירה? אני חושד בו שהוא מנסה להרשים את אנה, אבל הוא תיאר אותה בגעגועים של מי שבאמת מדבר על ביתו, והוא נשמע בדיוק כמו אנה כשהיא נזכרת בלוצק.

ועוד שאלתי אם הכלבים מתגעגעים אליו כשהוא נעדר.

צ’רלי אמר שליידי מרי פארקר, אמו, כותבת לו שהכלבים יוצאים מדי בוקר לגן הוורדים של הטירה ונובחים לאוויר.

“יום אחד אקח אותך לטוס אתי, ציוני קטן. נטפס ב’הוקר נמרוד' לגובה של שלושת אלפים רגל. נמריא לאן שתרצה, אפילו לג’ונגלים של אפריקה.”

המייג’ור התעקש ללוות אותנו אל תחנת האוטובוס. ערב רך ירד על תל־אביב והאורות נדלקו. זו לא היתה לונדון, אז מה? בשבילי היא היתה העיר הכי שלי. גשם דק החל לרדת. צ’רלי הסיר את כובע הטייסים וחבש אותו לראשי, כדי להגן עלי מפני הטיפות. אנה צחקה. הכובע היה גדול וכיסה לי חצי פרצוף.

מייג’ור פארקר אמר, “אתה זוכר, ציוני קטן, את הפעם הראשונה שראיתי אותך, משוטט ליד הגדר? חשבתי שאתה מרגל ושג’וני וייסמילר זאת סיסמה.”

גם למייג’ור האנגלי היתה מעשייה לספר. אולי שמע אותה באחת מטיסותיו. למלך אנגלי אחד היה סוס מדבר, והמלך יכול היה להבינו אלמלא היו השניים מוקפים תמיד בהמון משרתים ושמשים, מלחכי פנכּה ודורשי טובות ומבקשי חסדים. הסוס לא פצה את פיו בנוכחות אנשים אחרים, והמתין להזדמנות להיות שרוי עם אדונו ביחידות. יום אחד משך את המלך לעבר תלולית עשב גדולה ושם אמר לו: “את כתרך אתה עלול לאבד ומממלכתך הגדולה יישאר רק אי קטן, כי אתה נשמע לצו ההמון, ואת אשר עם לבך אינך עושה.” המלך כיסה אוזניו בידיו והצליף בסוסו. ובדרכו אל הארמון שמט אותו הסוס וגם את כתרו הפיל, ואחר־כך הרחיק לדהור ולחפש לו מלך חדש וממלכה אחרת.

ראינו את האוטובוס מתקרב, אורותיו פוצעים את הלילה.

אנה אמרה, “אל תכעס, צ’רלי. אילו הייתי פוגשת אותך קודם…”

הוא הניח אצבע עדינה על שפתיה, שלא תמשיך.

“אני יודע. הוא לא בעלך, אנני, אבל את אוהבת אותו.”

וכשהיינו בתוך האוטובוס, חותכים את השדות החשוכים, נזכרתי שהתצלום נשאר על השולחן בבית־הקפה. אני לא בטוח שהוא נשכח. יש לי הרגשה שאנה השאירה אותו בכוונה.

אנה מנמנמת ומאמצת אליה את התיק שלה. מלבד הזגג פסחוביץ', שהעמיס לוחות זכוכית בשביל החנות שלו במושבה, אין איש באוטובוס. החלונות רטובים מהגשם והפסים שנקווים מזכירים לי את לחייה של אנה. האף שלי נמחץ בזגוגית, שהופכת למין ויטרינה של קולנוע. בתמונה השתקף שוב מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר, ניצב לבדו בתחנת האוטובוסים השוממה ונרטב. טיפות עבות זלגו מכובע הטייסים. אחר־כך עלה על הג’יפ שלו, התניע ונסע.

אם אחבר יחד את שלוש המעשיות על סוסים מדברים יהיה לי סרט.

נשימותיה של אנה חמימות ונעימות. לידה אני ער לגמרי. הריבוע מולי הופך להיות מסך. נניח שאני מסתכל על החיים שלי, כאילו הם סרט. התמונות קופצות מבולבלות, כי לא חייבים לשמור על סדר ואפשר לדלג על הדברים הלא חשובים. אני מתעלם מהיום שבו למדתי ללכת, ומהמלה הראשונה שאמרתי, “אמא” לא יכולתי להגיד.

אפשר לפתוח בתעלול הראשון שלי. אני מסתתר במחסן הכלים, מאחורי כדי החרס של סבא, ואיש אינו מוצא אותי. אני שומע אותם קוראים לי בקולי־קולות ואני לא יוצא. עד שבא אמרי ואוסף אותי, אז הוא היה בגילי עכשיו, הוא נושא אותי בזרועותיו ואין בו כעס.

אני יכול לקצר פה ושם, או להזיז קדימה. למשל את הימים בבית־הספר, כשלא מצליחים ללמד אותי לקרוא ושולחים אותי לרופא של המושבה שבודק את עיני ואחר־כך את הראש, ואומרים שוודאי משהו לא בסדר, לא יודעים בדיוק מה, וכל שנה בא מורה חדש, והוא בטוח שיצליח ללמד אותי, והילדים במושבה מציקים לי, חוץ מציונקה, ובסוף מוותרים ועוזבים אותי סוף־סוף במנוחה.

בסרט שלי אפשר לשנות מה שרוצים. דודה מרים, למשל, היא אשה עליזה שאינה מדברת לאוויר, אלא רוקדת עם כבוד הרב שהוא אלוף הטנגו, לא רק של המושבה אלא של כל היישוב העברי, והוא מזמין לנשף ריקודים ב“בית הוועד” גם את אמא של ציונקה וגם את מלי פרלמוטר ומפייס ביניהן. ואין שום נאומים משעממים של גדולי היישוב על חזון סוציאליסטי לעתיד, ואין היטלר ונאצים צורחים או חוקים שמפלים את היהודים לרעה כבני גזע נחות, ואם רוצים להראות את פולניה בסרט אפשר להשתמש בכדור הבדולח שהביא לי אמרי במתנה ולהציג מקרוב את הזאב ואת השלג. מי שיראה יבין מיד שזו איננה פלשתינה.

כשארצה שיהיה לילה בסרט, אסגור את התריס ואעשה חושך בפיקציה, וכשארצה להראות ג’ונגל, אמלא את התמונה בקיקיון שמאחורי מחסן הכלים. כל דבר אפשרי. אפילו להראות את ציונקה בעוד עשר שנים, כשהיא גבוהה ויפה, עם שפתיים עשירות בצוף. עדיין לא החלטתי אם בסרט שלי נערה דבש.

את המאפייה של אהרונצ’יק אני מעביר לקצה האחר של המושבה, מעבר למגדל המים, כדי שאהרונצ’יק יפסיק להטריד את כל מי שבא לקנות כיכר לחם בסיפורים על סטלין שלו. ובגדר של הבסיס, ליד חלקת הכוורות, אפתח שער ברזל, מעוטר בפיתוחים, ואוסיף שיח יסמין מטפס מהבוסתן של פאטמה, כדי שג’וני וייסמילר יוכל להיכנס ולצאת מתי שהוא רוצה, ולא יסכן את חייו הכלביים מתחת לאף של המשטרה הצבאית הבריטית.

בהתחלה יראו אותו גור קטן, ומיד בתמונה שאחר־כך הוא יהיה כלב בוגר. זה מה שנפלא בקולנוע. לא צריך לחכות כל־כך הרבה זמן עד שמשהו משתנה.

בסרט שלי הדבורים אינן מתות אחרי שהן עוקצות, וגם הזכר נשאר בחיים אחרי שהוא מזדווג עם המלכה, ואמרי פנוי להתחתן עם מי שהוא רוצה. את טונקה גרינבוים אני מסלק בכלל מהסרט וגם את השבּאבּ. רק אני קובע.

הברווז של ציונקה נשאר ציוני, ואתן לו לנקר להנאתו בתמונות רבות של הרצל. הרי כל שנה מדפיסים עוד. וגם אנה תהיה בסרט כמו שהיא. אני לא רוצה שתשתנה.

עכשיו רואים רגליים. עדיין לא ברור של מי. אחר־כך ספר סגור ממלא את כל המסך, ובתמונה הבאה אותיות שהופכות לדבורים, והן מתחילות לחולל את מחול תנועת הזנב. ואז באה יד, חוטפת את הספר וקולעת בקופסה של הקרן הקיימת שעל הקיר. אפילו לא צריך לראות את הפנים של הילד כדי לדעת מיהו.

בסרט שלי יוכלו גם אמא ואבא להשתתף. ולא חשוב שאני לא זוכר איך אמא נראית, כי אני יכול להציג אשה בגובה של אמרי, עם שֵׂער אסוף בפקעת וטבעת נישואין, ולהגיד שזו היא, וכל אחד יאמין. ואבא, הלב שלו באמת מפסיק לפעום, אבל ברגע האחרון, הוא מזנק על רגליו, פורץ בצחוק, ואומר, “איזה תעלול עוללתי לכם, טיפשים שכמותכם, ואתם האמנתם.”

אני אשיג מצלמה. ציונקה תעזור לי. אני אעשה סרט.

יש רק בעיה אחת. אין לי תפקיד בשביל ג’וני וייסמילר. אמרי אמר שכשהוא הולך ברחוב, הוא בן־אדם רגיל, כמוני וכמוהו. המחשבה שג’וני וייסמילר מזכיר אותי במשהו לא מתקבלת על הדעת. אמרי טען שהוא וטרזן אינם דומים, ובמקום ג’יין יש לו אשה אחרת, אבל אני מסרב לקבל את זה. את חמש מדליות הזהב ושישים ושבעה שיאי העולם בשחייה אף אחד לא יקח ממנו. את זה אגיד לאמרי כשיחזור.

והסוף של הסרט? מה יהיה הסוף?

רגע, רגע, מה שאני רואה עכשיו זה לא חלק מהסרט. הנהג צועק. פסחוביץ' הזגג מזדקף, ולוחות הזכוכית שלו מיטלטלים וכמעט נשברים. אנה מתעוררת בבהלה.

אש בוערת. ליד המושבה שלנו מיתמר עשן, נטפל לשמים השחורים, אנשים מתרוצצים, ויש שם מהומה גדולה. במהירות רבה חולף האוטובוס בעיקול, במקביל לבסיס האנגלי. אני רואה “הוקר” עולה בלהבות, כמו שמש פצועה שלא הצליחה לשקוע. על רקע יללת הסירנות של המשטרה הצבאית הבריטית מישהו צורח, “שׂרֵפה!!!”

דודה מרים ממתינה לנו בתחנת האוטובוס. “חשבתי שאיבדתי אתכם,” היא בוכה, ואני לא רוצה שכך ייראה הסוף של הסרט שלי, כי אני שונא סופים עצובים.

31    🔗

זה המטוס של צ’רלי שעולה בלהבות. טירה גדולה ועתיקה תעמוד שוממה, ואמו, ליידי מרי פארקר, תקלל את פלשתינה הארורה שגנבה לה בן.

אנה אמרה, “מי שרוצה לחזור, חוזר. שום דבר לא יעצור אותו.”

אני מעדיף לא להתווכח אִתהּ. לפעמים כשאני מקשיב לה, נדמה לי שהיא מתאמצת לשכנע את עצמה. מטריד אותי רק שהכלבים של צ’רלי ימשיכו לנבוח לאוויר.

המהומה במושבה היתה גדולה. מכוניות כיבוי חצו את הכביש שלנו, מתחברות למגדל המים, והכבאים מציפים בזרנוקי מים את הדרך הראשית. אהרונצ’יק עמד בפתח המאפייה וקילל “שותי ויסקי ארורים, הלוואי שהארמונות שלכם יפלו לכם יום אחד מעל הראש!”

אמרתי לו, “אהרונצ’יק, מה תעשה אם תגלה פתאום אנגלי אחד שאפשר לחבב?”

אהרונצ’יק אמר, שתהיה לו בעיה חמורה. כמו להתאהב בבורגנית, וחיוכו התעקם כשסיפר לי שאחרי שאנה ואני נסענו לתל אביב הופיעה טונקה גרינבוים במושבה. אהרונצ’יק התנדב ללוותה אל ביתנו, אפילו סגר את המאפייה לכבודה, דבר שהוא עושה רק באחד במאי, ביום כיפור וביום שבתון המחאה נגד האנגלים. שניהם התייצבו בפני דודה מרים, וטונקה גרינבוים דרשה לראות את אמרי. אני לא יודע מה אמרה לה דודה מרים, אבל היא הצליחה להחזיר את האשה השנייה לירושלים.

השמחה של ג’וני בשובנו התחלפה מהר בעצבנות. האש הבוערת הפחידה אותו. הוא סירב להתכרבל במיטתי, יצא לחצר ורבץ שם כשהוא צופה לעבר הבסיס האנגלי, ובכל פעם שנשמעו קריאות הכבאים זינק בבהלה. חשבתי, שהוא דואג לצ’רלי שהציל אותו. משכתי אותו פנימה בכוח. שמענו אותם צועקים שמישהו פרץ אל הבסיס וניסה לגנוב נשק מאחד המחסנים. הפורץ שמט בשוגג מנורת לוקס ליד אחד ה“הוקרים” והמטוס התלקח מיד. מנועו התפוצץ והלהבות התפשטו. אני נזכר בבחורים מהטנדר, ומנסה להרגיע את ג’וני. יש דברים שלא אעשה למען אף אחד, אפילו לא למען עצמי.

מבעד לחריצי התריס חודר עשן. אמא של ציונקה קוראת לבתה שתגיף היטב את החלון, וציונקה מייבבת, כי היא פוחדת מן החושך. אני לא יודע מה מרגישים בסרט גרוע, כי “טרזן מלך הקופים” הוא הסרט היחיד שראיתי והוא מופלא בעיני, אבל אמרי אמר שיש סרטים רבים שנכשלים. הקהל שונא אותם ולא מאמין לאנשים שעל המסך. בשעת ההפסקה רצה אמרי לצאת להתאוורר, אבל אני לא זזתי ממקומי. אחר־כך חשבתי שסרט לא מוצלח הוא זה שהסיפור שלו לא התפתח כמו שרוצים. יכול להיות שאילו הייתי רואה סרט כזה גם אני הייתי יוצא באמצע.

טרזן הוא סרט מושלם, אני אסביר לאמרי כשיחזור. מה שראיתי בו היה שלי. אם טונקה גרינבוים חיפשה את אמרי אצלנו, ג’וני, סימן שהוא לא נמצא אִתהּ בפנסיון “בריסטול גרדן” בירושלים. אני לא יודע איזה מין בעל הוא עכשיו, ג’וני. אולי בעל באוויר. למה הצחוק שלי נשמע חלול.

אמרי אומר, שגם אם ההתחלה גרועה והאמצע רע, זה עדיין לא אומר שההמשך לא יכול להשתפר, והתחלה גרועה לא תמיד מבשרת סוף לא טוב. בניגוד לאנה, שהיא “רואת שחורות”, אמרי הוא “רואה אורות”, ומשום כך אני לא יודע אם הם מתאימים. המשותף להם ששניהם קוראים הרבה ספרים. תמיד מצביעים עלי ושואלים אותו באי־אמון, “זה באמת האח שלך? אתם מאותם אמא ואבא?”

תקשיב לי, ג’וני, אין עוד גבר בעולם שהיה מתחייב מראש לארבע כלות, כשדי בהחלט להביא שתיים למען המולדת, ואפילו אחת מספיקה. אני לא הייתי מסכים לשום כלה, אלא אם היו מבטיחים לי מראש שזו אנה.

לפני שנפתח המסך לא ידעתי למה לחכות. אמרי הזדקף בכסא. נדמה היה לי שגם הוא מתרגש. הרגשתי כל־כך חסר נסיון כשאמר שאי־אפשר לתאר מה זה סרט. הצקתי לו בשאלות. אחר־כך הצטערתי. שאלתי אם אפשר להושיט את היד ולגעת במה שרואים, או האם ג’וני וייסמילר שטוח לגמרי.

הכיסאות חרקו. התנדנדתי בעצבנות, מתבונן בצופים האחרים שנכנסו לאולם. לא הִכּרתי איש, ורק לאחר שביקשתי שוב ושוב לדעת מה צפוי לי והאורות דעכו לאִטם, לחש אמרי, “זה כמו לדבר לאוויר ומישהו פתאום עונה.”

בכל־זאת הוא שכח משהו חשוב. הייתי המום כשנפתח המסך. הכל היה בשחור־לבן. ומה שאני רגיל לראות בצבעים, כמו השמים מעל המושבה ועלי הקיקיון, או הצמות של ציונקה, נצבע באפורים. ברגע הראשון הייתי מאוכזב. כמעט רציתי לצאת. משכתי לאמרי ביד, ואמרתי בכעס, “זה לא דומה למה שבאמת.”

אמרי שאל אם זה חשוב שיהיה דומה, והוא אמר שבתוך המסך מתקיים עולם שלם, שלא מתנהל בזמן ובקצב שלנו.

מאז אני מגלה בבוקר שהצבע בורח מהחלומות שלי, ואני חולם בשחור־לבן. שאלתי את ציונקה איך היא חולמת, והיא אמרה שלחלומות שלה אין צבע בכלל.

ג’וני לא חדל לנבוח. הייתי חייב לשחרר אותו. ירדנו למטה. גם אנה עמדה בחלון, צופה בלהבות ובעשן. היא אמרה, שהיא שונאת את הריח ואת הגִצים.

“אין שום דבר יפה במשהו שמאַכּל הכל לאפר,” אמרה אנה.

למרות שהאוויר פולט גלי חום גופה רועד.

“מה הם עושים שם עכשיו?” ואני יודע שאנה חושבת על בני משפחתה שנשארו בפולניה.

אני שואל, “מה זה להתגעגע?” ולמרות שאני לוחש בעברית אנה מבינה.

“זו אש ששורפת אותך מבפנים. אתה מתגעגע לפעמים ל…?”

“למי?”

אנה שותקת.

אני מתגעגע רק לג’וני וייסמילר. לאחרים אינני מעז.

“אתה תתגעגע אלי, עוזיק?”

אני לא מבטיח דברים שאי־אפשר לדעת מראש. מתגעגעים למשהו רק כשהוא חסר סופית, ואני לא רוצה לדעת שחסר לי משהו.

דודה מרים הצטרפה אלינו. כעת עמדנו שלושתנו ליד החלון.

דודה מרים אומרת, “טונקה גרינבוים תוותר בסופו של דבר.” ואני מופתע. דודה מרים מדברת כמו מישהי שמבינה מהו סרט ומתכננת כבר את הסוף.

כל התושבים היו ערים באותו לילה. רק התרנגולות והברווז הציוני ישנו שינה תמימה, נקייה מסיוטים ועשן. אני הולך לחדרי, מטלטל את החוט המתוח בין החלון שלי ובין זה של ציונקה. אמא שלה איימה שתפריד בינינו, תדווח עלי לאנגלים והם יגרשו אותי מפלשתינה. אנשים מסוכנים הם מַגלים באוניה לאריתריאה.

זה לא יהיה נורא כל־כך, ג’וני. ביקשתי מציונקה שתראה לי את אריתריאה בגלובוס של הכיתה. הנחתי את האצבע, וראיתי שהיא נמצאת במזרח אפריקה. משם נוכל שנינו להגיע בקלות לג’ונגל.

השמים אדומים. את זה אי־אפשר להראות בסרט. אני לוחש לתוך קופסת השימורים הריקה את כל “טרזן מלך הקופים”, חוץ מהתמונות שבהן טרזן וג’יין כמעט מערים דבש. בקצה השני של החוט מתנשפת ציונקה. היא אומרת שהיא רואה הכל, וכבר לא צריך לנסוע עד תל־אביב כדי לראות את הסרט האמיתי.

“אני טרזן – את ג’יין.” אולי די בזה. ציונקה עוצרת אותי, מיד גילתה אֵילו קטעים אני חותך ודרשה שאחזיר מיד, כי אחרת הסרט הוא כבר לא אותו סרט.

לא הכל אני יכול לספר, ציונקה, כשתראי תביני. אפשר לכווץ את כל הזמן שמתעצל לתוך שעה וחצי שחולפת מהר מדי. אני רוצה לדעת את הסוף מראש. ואת מבקשת לדעת מה קרה לפני הסרט. האם ג’יין ידעה מראש שתפגוש את טרזן וכל חייה ישתנו בגללו?

ועוד את שואלת האם אין סכנה שאחרי הסרט ג’יין תתחרט ותרצה לחזור אחורה לחיים הקודמים שלה?

בעניין ה“לפני” אני לא יודע, אבל בעניין ה“אחרי” אני לא דואג, ציונקה, כי ברור לי שיהיו עוד המשכים. גם מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר הבטיח שמצפים לי עוד המון טרזנים, ועליו אני סומך.

ועוד אמרתי לציונקה שגם בעוד מאה שנה, כשג’וני וייסמילר יהיה זקן ויתקשה לפתוח את פיו, השאגה תהיה קיימת בסרט, חזקה ומזעזעת ומעבירה צמרמורת בכל הגוף.

תקשיבי לי, ציונקה, אני רק התחליף לדבר האמיתי. אולי צריך לקחת את החיים של כל אחד מאתנו ולהפוך אותם לסרט, רק כדי שיישמרו באיזשהו מקום. מקוצרים, לא ממש מגלים את הכל, רק דברים מסוימים, חשובים יותר או פחות, אבל משהו יישאר.

את שומעת, ציונקה, אפשר יהיה להראות אותי לנכדים שלי ולומר, “זה היה עוזיק המזיק.” וגם אפשר להציג את אנה, כפי שהיתה בשנת אלף תשע מאות שלושים וחמש.

להם בעתיד ייראה העולם שונה מאוד משלהם. בכל חדר יהיה להם מכשיר טלפון בלי חוט, ואנה תוכל לדבר עם בני משפחתה כל יום, ויכול להיות שאפשר יהיה לצפות בסרטים מתי שרוצים וכמה שרוצים על־גבי מסך מיוחד שקבוע בקיר. זו מחשבה שממש גורמת לי לקנא. הלוואי שהייתי יכול לחיות בעתיד.

כשהלילה התחלף לבוקר אדמדם רווי בפיח הלכנו לישון, ופיהוקיה של ציונקה עדיין מהדהדים באוזן שלי. ענן ריחף מעל המושבה ואנחנו נשמנו אותו לתוך חלומותינו בשחור־לבן, ולא שמענו את החיילים האנגלים פורצים לחצר. ג’וני וייסמילר נבח בטירוף. חשבתי שנפצע שוב. חלמתי ששנינו רצים לאורך הגדר והזקיף צועק, “מרגל ציוני קטן!” ומכוון את הרובה אלי.

לדם, שנזל לי מהפצע בחלום, היה צבע אדום.

נביחותיו של ג’וני רוויות עלבון. כמו טרזן, שהבין את שפת החיות בג’ונגל, גם אני מבין מה ג’וני אומר: “זה הבית שלנו,” – “זאת החצר שלנו,” – “זה מחסן הכלים שלנו.”

אחר־כך חשף את שיניו, אך לא הצליח לנשוך שום אנגלי, מפני שהם כבלו אותו בשרשרת לדופן המלונה.

“אתם לא תמצאו את הנשק שאתם מחפשים,” שאג ג’וני וייסמילר. עוזיק הצליח להסתיר את ה“ראדום”. המזיק שלנו הוא אלוף התעלולים של ארץ־ישראל.

32    🔗

כל המושבה התקבצה סביב ביתנו. הרב הגיע בריצה עטוף בטלית, אוחז בידו נוצה ונר. הוא הוזעק באמצע “ביעור חמץ” ועזב את בית־הכנסת.

אהרונצ’יק הופיע אף הוא, ועל הכיס הקדמי של סרבל הפועלים שלו ענד מדליה שקיבל במלחמת העולם הראשונה. הוא היה בטוח שהאנגלים יחלקו לו כבוד, אבל הם דחפו אותו אחורה בקתות רוביהם, ולא נותר לו אלא לנפנף לעומתם באגרופו. “הבטחתם לנו בית לאומי! אתם ממיטים חרפה על כבוד הלורד בלפור,” שאג, וקולו הלך וניחר, “המנדט שקיבלתם על הארץ הוא רק פקדון. עוד תשיבו אותה לבעליה החוקיים, אימפריאליסטים שיכורים מוויסקי!” שאגותיו ביידיש רותחת לא השפיעו עליהם. האנגלים לא הבינו מה הוא אומר, והמשיכו לחטט ולהפוך, לשבור ולהרוס ביעילות וביסודיות.

המפקד אמר, “אתם היהודים נוטלים את החוק לידיכם. תפקידנו למנוע שפיכות דמים. איננו צד במאבק ביניכם ובין הערבים. את כולכם נפרוק מנשק.”

דודה מרים משכה בכנף שמלתה של אנה. “תאמרי להם שאת מכירה את… איך קוראים לטייס האנגלי שהציל את ג’וני וייסמילר?”

פתאום היה לכלב שם. עד אז היא קראה לו סתם “הכלב”.

אנה סירבה. אני חושב שלא רצתה לסבך את צ’רלי בצרות. הקצין האנגלי, שפקד על החיילים, שב והודיע שהם רק ממלאים פקודות, ועל פרצופו החיוור, זרוע הנמשים, היתה הבעה אטומה. הקיקיון רישרש. רק בו לא פגעו. עליו היו חבוטים אבל לא נתלשו. השיח הטיל צל ליד המחסן ההרוס.

הם נכנסו אל הבית, הפכו את המיטות, חתכו בסכינים את המזרן, שעליו שכבו אנה ואמרי, ופיזרו את הקש, ואפילו בחדרי בדקו מתחת למיטה, הוציאו את חבל הטרזן המגולגל שלי והחרימו אותו. בפמוט לא נגעו וגם לא בחכה. את דלת הארון פתח המפקד במו ידיו. לנגד עיני התגלו כל הבגדים של אמא שלי תלויים על הקולבים ובשולי הארון השמלות של אנה. כשפתחו את ארגז הנדוניה התחלתי לרעוד. לא חשבתי שככה ייגמר הסרט.

ג’וני וייסמילר, קח אותי אתך, לתוך המסך. שם גם ברגע המפחיד ביותר הכל ייגמר טוב. תחזיק אותי חזק ותעביר אותי לתוך הבד הלבן. נרחף יחד בין העצים הגבוהים של הג’ונגל.

כל חפציה של אנה התפזרו לנגד עינינו, החיילים השליכו את כסתות התחרה ואת הלבנים לכל עבר. הם חפרו בארגז עמוק יותר, וכבר האורלוגין מוטל על הרצפה יחד עם הפמוט היחיד שנשאר לה, ואפילו המכתבים שהיא קיבלה נבדקו, וגם אותם המפקד החרים.

אחד החיילים רכן פנימה, וחצי גופו בתוך הארגז. ידעתי שעכשיו יתגלה מעיל פרווה שבשרווליו תקועים אקדחי “ראדום” מהסוג הכי חדיש. החייל התרומם.

“אין כאן שום דבר,” אמר באכזבה, ובעט בארגז שהתהפך על צדו.

לפני שעמדו החיילים לעזוב את הבית הודיע הקצין שאמרי איננו נמצא כלל בחוץ־לארץ. הוא נאסר, כשירד מהאנייה, לפני שלושה ימים.

אנה קפאה. מפיה של דודה מרים פרצה צווחה ואמא של ציונקה חיבקה אותה ותמכה בה. אני לא יודע איפה היתה ציונקה. לא ראיתי אותה.

כעת צעדה אנה לקראת החיילים. חשבתי שהיא עומדת לירוק על האנגלי. זה מה שהייתי עושה, אילו היה לי אומץ.

“פחדנים, אין לכם בושה?”

הקצין המנומש מתנשא מעליה. הוא גבוה ממנה.

“אני מזהיר אותך, גברת. גם אותך אפשר לאסור.”

ג’וני וייסמילר הצליח לקרוע את השרשרת. הוא התייצב לצִדה של אנה, כשהוא מגרגר באיום והיא מניחה יד מרגיעה על פרוותו.

“תביט, אדוני הקצין. עצור לרגע. זה ההרס שלך. עם זה תחיה בשלום?”

קשה להאמין שאותה אשה רקדה אמש עם אנגלי בבית־קפה “גינתי ים” בתל־אביב.

הקצין מפנה עורף ומורה לחייליו לעזוב.

אנה לא נסוגה.

“אתה יכול לשבור פה הכל, אבל התבונן מסביבך, אדוני הקצין. כולנו – גם אתה – עשויים מרוח. אוויר ריק. אנחנו נושמים אותו. הוא ממלא אותנו, ואוויר, אדוני הקצין, אי־אפשר לשבור.”

ישבתי במחסן הכלים, כמו בלילה ההוא, כשאמרי נסע בפעם הראשונה לחוץ־לארץ. הכל היה הרוס. אפילו את סככת הפח הם הצליחו לעקם בקתות רוביהם. כדי החרס של סבא התנפצו לרסיסים. את החליפות של אבא הם קרעו. היה שם חייל אחד שנהנה לעשות את מה שעשה. הכוורות הישנות ומכשירי הרדייה היו מעוקמים ושבורים. מכסה ה“סליק” היה פתוח והשילינגים שחסכתי בשביל הסרט הבא של טרזן התגוללו בעפר. בכסף לא נגעו. אני עוצם את עיני והתמונה אינה מתחלפת.

ליל־הסדר, ואצלנו הפכו הכל לחמץ.

אני חושב על אמרי שיושב בצינוק אפל והם חוקרים אותו, אולי מכים ודורשים לדעת מה באמת הוא עושה למען המולדת. אני רוצה לבכות אבל שום דמעה אינה יוצאת.

אני שואל את עצמי איך הרגיש טרזן אחרי שירה בו הארי הצייד. יכול להיות שזה המכשול היחיד של הסרטים. כשאתה צופה בסרט אינך יודע מה מרגישים הגיבורים ואתה חייב לנחש. האם שנא טרזן את היצורים הלבנים המוזרים שקילקלו את השלווה באפריקה שלו? חיילים זרים פורצים לתוך הבית שלי, מחטטים בחפצים הכי פרטיים שלי, ואני, שלא יכול לעשות דבר, עומד לפניהם חסר אונים ומושפל.

אני רוצה להכריח את עצמי לזכור שיש גם אחד כמו צ’רלי, ובתוך הזעם היתה גם הקלה, כי את האקדחים הם לא הצליחו בסופו של דבר לגלות. אין לי מושג לאן הם נעלמו.

תגיד לי ג’וני, אתה עברת את זה בסרט אחד וכבר מצלמים את ההמשך, איך חיים עם כוורת שמתמלאת כל הזמן בדונג של שנאה? הדבורים חייבות להמשיך ולייצר ארס, אחרת אין להן סיכוי. אני מרגיש את הארס עכשיו. הוא נשאר בגוף שלי מאז אותו יום, לפני שנים, כשנעקצתי על־ידי נחיל שלם. מוחמד הסביר שיש דבורים שחוזרות להיות פראיות, מזהות אויב בכל פינה ועוקצות מיד. התמונה שאני מתאמץ לחתוך מתעקשת להישאר. כוורת וסביבה גלי דבורים מתות ולידן צנצנות עם תוויות שמדביקה ציונקה, “הארס העברי הראשון אחרי אלפיים שנה. תוצרת פלשתינה”.

ודווקא בתמונה הזו אני מצליח לקרוא.

אין לי כוח לקום ולסדר. גם את כדור הבדולח הם שברו. עכשיו לא אוכל לתת אותו לציונקה. המים נשפכו והיה להם ריח מעופש, והשלג, כך אני מגלה, לא היה פתיתים רכים אלא סתם גרגרים מחומר חד ודוקרני.

אמרי בכלא, רובץ בחשכה כמוני. מה הוא שואל את עצמו. האם המולדת ראויה לכל מה שעושים בשבילה. וכל הזמן, כמו קופסת שימורים ריקה, מהדהדים באוזני דבריה של אנה. על הפקודות שאנשים ולא דבורים עיוורות צבעים מצייתים להן. לא רק הגרמנים יילכו אחרי ה“פיהרר”. הפשיסטים באיטליה, הפולנים והאוסטרים, וגם האוקראינים, והליטאים וההונגרים והרומנים, ואולי אפילו הקומוניסטים של אהרונצ’יק. אירופה של אנה תעלה עשן.

לא רוצה את התמונות האלה. אני מסרב לראות את הסרט.

מה יקרה למשפחתה של אנה? לא רוצה לחשוב. הכי אני מפחד מעצמי. ממה שאני מסוגל לעולל.

אולי יום אחד, אני לא יודע מתי, אנסה לסלוח. צריכים לעבור לפחות שנים־עשר טרזנים כדי שאחליט לנסות, אבל לשכוח לא אשכח לעולם.

33    🔗

“לא לאוויר! בשום אופן לא לאוויר!” צרחתי על דודה מרים.

חשבתי שאשתגע. אסור לה לדבר ככה אל אמרי. אם היא רוצה להגיד לו משהו שתכתוב מכתבים, כמו אנה.

חיפשתי דרך להעבירם אל בית־הכלא של האנגלים.

עימאד, בן־דודו של מוחמד דאודי, מכיר חצרן שעובד בבית־הכלא. מוחמד והבן־דוד שלחו אליו מתנות, צנצנות דבש ובקבוקים עם שמן זית, ותבלינים מהבוסתן של פאטמה, והחצרן הבטיח להבריח את המכתבים לאמרי.

דודה מרים התנגדה. היא חשדה שמוחמד הלשין עלינו. אמרתי לה: “אני קוטע את ידי בשביל מוחמד, והוא יקטע את שלו בשבילי. ואם תגידי עליו עוד מלה רעה אברח מהבית.”

כשדודה מרים ראתה שאני עלול לממש את האיום הפכה את צ’רלי לחשוד. “הטייס האנגלי ניצל את הפציעה של ג’וני וייסמילר כדי לרחרח אחרינו,” אמרה. “הוא לא הביא את הכלב לבית שלנו בגלל הומניזם,” אמרה דודה מרים בלעג. “דומה לקומוניזם,” אני מעיר ומרגיז עוד יותר את דודה מרים.

אני אשאל את אנה מה ההבדל. היא תדע.

אהרונצ’יק הציע פעולת חילוץ נועזת. המוני העמלים יסתערו על חומות הכלא באישון־ליל ויפרצו פנימה. הוא נעמד על ארגז ריק של תפוזים, כשעל חזהו תלויה עדיין המדליה ממלחמת העולם הראשונה ומכריז: “אנחנו נראה לאימפריאליסטים הבריטים – ולכל העולם, שבארץ־ישראל צומח זן חדש של יהודים! לא עוד בורגנים שפלי־רוח, אלא שמשונים נועזים אשר ישאו את נס המרי, בגבורתם יהוו מופת לדורות הבאים!”

רק ג’וני וייסמילר ואני מאזינים לו. שמריהו התעייף. אהרונצ’יק מונה שמות של יהודים, “כולם משלנו, מוז’יק, אתה שומע,” אשר נטלו חלק ב“מהפכת אוקטובר,” זו שהביאה את הקץ לשלטונם של הצארים הרודנים ברוסיה. “ליאון טרוצקי הוא שר הצבא האדום, וזינובייב הוא מזכיר ה’קומינטרן' ומקסים ליטבינוב שר החוץ. תזכור היטב את שמותיהם. בלעדיהם העולם לא היה מה שהוא. פעם, באמצע ישיבה חשובה, נזכר זינובייב שבאותו יום חל ה’יארצייט' של הוריו המתים, וקם לעזוב, כשהוא מתנצל לפני החברים מהסובייט העליון, ‘סלחו לי, רבותי, אמנם אני אתיאיסט, אבל להגיד “קדיש” אני חייב.’ עצר אותו ליטבינוב בדלת ואמר ‘אינך חייב ללכת. יש בחדר מניין שלם.’ איך זה שאתה לא צוחק, מוז’יק? אולי אתה לא מבין את עוקץ הבדיחה.”

ג’וני וייסמילר נוטש אותנו. עכשיו רק אני תקוע מול אהרונצ’יק. גם בין האנגלים הוא מאתר כאלה שהם “משלנו” ומקלל את המיניסטר סמואל הור ש“בוגד במורשת”.

אני מתלבט אם לבשר לו שגם ג’וני וייסמילר יכול להיכנס לרשימה של אישים יהודים דגולים.

תכנית הפריצה של אהרונצ’יק מנקרת בראשי, ואני מתחיל לגלגל רעיונות. אילו הייתי שולף את ג’וני וייסמילר מתוך הסרט ומוסר לו את החבל שלי ואת ה“שברייה” של מוחמד הוא היה משתלשל מגג הכלא, שואג “אמרי” ומחלץ אותו במהירות, כשם שהציל את ג’יין ואת אביה הקולונל. רק דבר אחד מקלקל את התכנית שלי. האנגלים החרימו את החבל.

גם לכבוד הרב יש תכנית. מצוות פדיון שבויים היא מן החשובות בתורה, כך הודיע בבית־הכנסת. אין בן־ישראל יכול להיות עבד וחובה מוטלת עלינו לפדותו בכל מחיר. אפילו את ארון הקודש בבית־הכנסת, שהיה אחד העתיקים בארץ־ישראל, מוכן הרב למכור כדי לקיים את המצווה. הוא מבקש מכל בני המושבה להפיל תחנוניהם לפני השם יתברך, מתיר אסורים, וכל ערב מכנס מניין לתפילה מיוחדת לשלומו של אמרי השבוי.

אני, שלא יודע לקרוא בסידור, ותמיד מנחש את התפילות לפי תנועות השפתיים של המתפללים, מוכן להשתתף, אבל בגלל שחסרים לי כמה חודשים עד לבר־מצווה, אני לא נחשב מבוגר למניין.

דודה מרים מדברת לאוויר. עכשיו גם בלילות. היא לא מסתפקת בשיחות עם אמא שלי, היא מנהלת שיחות ארוכות גם עם אבא שלי, ומחלקת להם הוראות כיצד לפעול מהעולם ההוא, אני שומע אותה גם משוחחת עם עוד מתים שאני לא מכיר. עד לחלוצים הראשונים הגיעה, אלה שייסדו את המושבה לפני שישים שנה, כשהיו כאן רק ביצות ומלריה.

אני משוכנע שאמרי עומד בחקירה ולא מגלה לאנגלים היכן הוא קונה נשק וכיצד הוא מבריח אותו ארצה, ואיפה מוסתרים אקדחי “ראדום”.

“ג’וני,” אני אומר לכלב בייאוש, “אין לך שום רעיון?”

הימים חולפים וחוץ מהחצרן, חברו של עימאד שמעביר אלינו ידיעות בסתר על מצבו של אמרי, לא קיבלנו אות חיים.

אנה חסרת מנוחה. היא לא מסוגלת לשבת בחיבוק ידיים. גם היא מחפשת דרך. פעם אחת נסעה לסוכנות בתל־אביב, והם אמרו שעכשיו, כשכבר אינה אשתו של אמרי, אין לה שום זכות לדרוש מהאנגלים היתר לביקורים בכלא.

המחסן נבנה שוב. אבא של ציונקה שב למושבה ביום שישי, ובמקום לנוח הקים אותו מחדש.

“איפה את היית כשכל זה קרה?” שאלתי את ציונקה בזעם. עמדנו זה מול זה, והסולם, שאביה עמד בראשו בעודו מתקן את סככת הפח, הפריד בינינו. “את הסתתרת לך בין הספרים שלך, או שאולי ברחת אל הרצל פליישר?”

ציונקה רצה לביתה, משכה בכוח את חוט הטלפון עד שנקרע. שתי קופסאות השימורים צנחו בבת־אחת.

היא צעקה, “צודקים כל אלה שאומרים עליך שאתה מזיק. אני ישבתי בין הברווזים ושמרתי על האקדחים.” ציונקה נעלמה בחדרה ואז שב ראשה המתולתל והגיח מהחלון. “אני יודעת למה אתה לא קורא ולא כותב,” צעקה ציונקה, “אתה פשוט מפחד!”

אני מיואש, ג’וני. למה כלבים לא יכולים לדבר? טרזן מבין כל מלה שצ’יטה אומר לו, וגם את הפילים הזעיק לעזרה בכוח השאגה. הנסיונות שלי לשאוג נראים לך כמו שעשוע. אילו החיים שלי היו סרט, הייתי יכול לבקש מהצופים סליחה ולהגיד שזה לא הגלגל הנכון. חכו רגע, אני כבר מחליף בגלגל אחר. או במקרה הכי גרוע, הייתי מחזיר לכולם את הכסף ומזמין אותם לראות את הסרט בפעם אחרת.

אני מרגיש כאילו מישהו עולל תעלול נורא, אך לא נהנה ממנו. כמו אז, כשהייתי קטן, ואמרי חיפש אחרי, ואני הסתתרתי במחסן הכלים וצחקתי לעצמי. עכשיו זה אני שמחפש ולא מוצא.

אני לא מסוגל להגיד לה שלא התכוונתי. הייתי רוצה פשוט לומר, “ציונקה” והיא כבר תבין. אני לא יודע כמה גלגלים יש לסרט, ואיך מבדילים ביניהם כשמניחים על מכונת ההקרנה. ג’וני, תבין, אני לא רוצה לעשות טעות. מה שעשיתי כבר נעשה. אני עומד בחצר ומדבר לאוויר.

 

מרים    🔗

אהבה כשלכם, אחותי, לא ראיתי. עד היום אינני יודעת אם את חיזרת אחריו או הוא אחרייך. מי היה מעלה על דעתו שתבואו בברית הנישואין. הייתם ילדים. השתעשעתם בשדות הפתוחים בפאתי המושבה. למשפחתו היו הכוורות ולנו התרנגולות. כעת ילדך הצעיר וציונקה בת השכנים משחקים בחוץ והכלב בעל השם המשונה מנתר ביניהם. הילד מדבר על העתיד. המצאות משונות קודחות במוחו. למשל מכשיר פלאים שאדם ישיח אליו את מלוֹתיו וזה יהפוך אותן מיד לשרשרת אותיות. כך תיחסך הטרחה שבכתיבה. ועוד רעיון פרוע יש לו. ישיג מצלמה מיוחדת לקולנוע, בגודל כף־היד, ישוטט עִמָהּ בכל פינה ויהפוך את כולנו לתמונות זזות. אני שואלת אותך, הייתכן כדבר הזה? הן לא נוכל להתכונן למעמד המחייב, ומי שיצפה בנו בעתיד יפרוץ בצחוק, מפני שניתפס חלילה בקלקלתנו.

אני זוכרת את שניכם יושבים בשׂיכּוּל רגליים בחצר, והוא, שיהיה בעוד שנים אחדות בעלך, מפרש לך את מעשי הדבורים. את, אחותי, שאלת מדוע התעמר בהן הבורא, והותיר בהן רווקות רבות ורק אחת שמוכתרת למלכה זוכה לקיים מצוות פרו ורבו. אמרת שהיית מוותרת על המלוכה ובלבד שתזכי בבחיר לבּך. הוא, שלימים יהיה בעלך, הירהר זמן ממושך ואז אמר, אולי כאשר ברא השם יתברך את הדבורים התנמנם ודעתו היתה מוסחת, ולא ניבא את תוצאות מעשיו. ולא נתן דעתו על המקופחות אשר לא יזכו בחייהן הקצרים לטעום אפילו פעם אחת מן האהבה.

אני מזכירה לך את כל זה, אחותי, רק מפני שאינני בטוחה שבמקום שבו את נמצאת עכשיו זוכרים משהו. ועוד הזכיר בעלך לעתיד את השיעור שלמדו מן המורה בבית־הספר. בשעה שהעולם שרוי בצער הכל אסורים בפרייה ורבייה, ועוד סיפר לך על נח ובניו וכל החיה והעוף שנכנסו לתיבה והפריד הבורא ביניהם. והיו הזכרים עומדים בצד אחד של התיבה והנקבות בצד האחר ולא קרבו זה אל זו. בתוך כך נוחי לך, אחותי. אנה אומרת שעוד מעט יהיה העולם שרוי בצער גדול.

34    🔗

כשהופיעה טונקה גרינבוים בפעם השנייה במושבה, ירדה היפהפייה מווילנה מן האוטובוס ליד מגדל המים, והכריזה באוזני קהל סקרן וצמא לרכילות, שקרוב־רחוק שלה מצד אמה הוא גדול ביישוב ומכיר אישית את הטבח של הנציב העליון בירושלים. היא הבטיחה שאמרי ישוחרר בקרוב. “כדאי לסמוך עלי,” אמרה.

אמא של ציונקה סיפרה כיצד תלה אהרונצ’יק עיניים מעריצות באשה השנייה, ואף הציע לה להתאושש מתלאות הדרך במאפייה שלו, ליד התנור.

“יש כאן טלפון?” שאלה טונקה גרינבוים, ואהרונצ’יק הוביל אותה לחדרו של יושב־ראש ועד המושבה. מלי פרלמוטר טענה שיש יפות ממנה, ואילו עזרא יעקובי מהדואר הפליג בשבחי כתונות המשי שלה וסיכת הזהב שהיתה נעוצה בצווארונה.

כמה חבל שמי שמחלק את היופי בעולם איננו קומוניסט שמאמין בשוויון. אנחות הערגה של אהרונצ’יק יישמעו עוד שנים רבות במושבה. כבר אז חשבתי שאולי כדאי שאציע לו שיבקש את ידה של טונקה גרינבוים. אילו הייתי פוגש אותה הייתי מסביר לה שדי שתדע משפט יחיד מהמניפסט הקומוניסטי כדי לעבור את מבחן השידוכים של האופה. ואולם טונקה חזרה למושבה רק מפני שביקשה לפגוש את אנה.

הן עמדו פנים־אל־פנים. שתי כלות של חתן אחד, והחתן עצמו לא נמצא כדי לבחור.

מה אמרה אנה לטונקה לא גיליתי מעולם. מה אמרה טונקה לאנה לא היה קשה לדעת, מפני שכל המושבה ריכלה במשך שבועות. טונקה הכריזה קבל עם ועדה שאמרי הוא שלה, שמעולם לא התכוונו להתגרש. היא איננה הכלה השנייה, כי אם האחרונה והסופית. טונקה אף הציעה לאנה שתעזוב את המושבה, ושהיא תממן לה את כרטיס הנסיעה הביתה, ללוצק.

“שמעתי שאת מתגעגעת מאוד,” אמרה האשה השנייה לאשה הראשונה, “לא כל אחד מתאים לפלשתינה, ופלשתינה לא מתאימה לכל אחד.”

ואנה לחשה לטונקה משהו שאיש לא שמע. עד היום לא הצלחתי לגלות.

תעזור לי, ג’וני. מחשבה איומה עוברת לי בראש. אולי צריך להפסיק עם הסרטים בכלל. לפעמים נדמה לי שגם האחד שראיתי הוא יותר מדי. פתאום נדמה לי שזהו התעלול הכי איום שבני־אדם המציאו, כדי לרמות את עצמם. ברגע הזה, כשאני מיואש, אני חושב שגם המצאת הטלפון היא לא כל־כך מוצלחת. מתרגלים לדבר אל קופסה ריקה ולא תמיד יודעים אם יש מישהו בצד השני. אני יודע שאתפתה לראות עוד סרטים. אגניב אותך בחושך בתנאי שלא תנבח. תתייצבו זה מול זה. שני ג’וני וייסמילרים. והוא יושיט את ידיו מתוך המסך ויאסוף אותך פנימה.

האם יש רגע אחד שבו נמאס לג’וני וייסמילר להיות טרזן? מזלו שהוא יכול תמיד לבחור תפקיד אחר, וגם אם יחליט בסופו של דבר להיות אך ורק ג’וני וייסמילר, בשבילי זה מספיק.

פתאום אני מוצא את עצמי ליד הגדר. הכלב משגר מבטים, לוודא שאני בעקבותיו, מזנק קדימה, חופר בין השיחים, עובר דרכם, ופולט נביחות חסרות סבלנות מן העבר השני. עכשיו אני מגלה את הפִרצה שחפר ביום שאנה הגיעה אלינו. ג’וני חדל מנביחותיו, אבל עדיין צופה בי מתוח, שלא יגלה אותנו הזקיף. הגדר מפרידה בינינו, אבל אני לא מטפס, אלא זוחל בשוחה שלו, מתלכלך, טועם אדמה ושורשים.

שוב משוחחים שני העוזיקים שבתוכי בטלפון נסתר. המזיק אומר: לא ייתכן שמייג’ור צ’רלס טימותי פארקר ירצה לעזור. אילו הייתי במקומו הייתי מנצל את המצב ומסלק את המכשול. הייתי מַגְלֶה את אמרי הרחק מפלשתינה, לאריתריאה, כדי שאנה תמהר לשכוח אותו, ואז היא ומייג’ור צ’רלס טימותי פארקר יוכלו לערות דבש בטירה גדולה ועתיקה, ולא בן־תערובת אחד וחסר ייחוס ישמור עליהם, כי אם חמישה כלבים עם תעודות. זה סוף אחד אפשרי של הסרט. סוף טוב, חייבים להודות. הרי בסופו של דבר לא יהיה קשה לשכנע את המשפחה של אנה לעזוב את לוצק ולהצטרף אליה. אנגליה היא לא מדבר ויש לה עתיד, כשם שיש לה עבר.

העוזיק השני, חלש ואומלל שאינו מזהה אף אות ב“אלף־בית”, לוחש, אני הולך לבקש עזרה מצ’רלי, אולי מפני שג’וני וייסמילר סומך עליו. לכלבים יש חוש מיוחד. לא שכחתי מה הסביר מוחמד כשהביא אותו אלי. עכשיו אני חושש שהוא המציא את האגדה רק כדי לשמח אותי. אני רוצה להאמין שמה שיש בסרט אמיתי יותר ממה שקיים במציאות.

אותות השׂרֵפה עדיין ניכרו בבסיס הצבאי. מישהו, כמו איזו דודה מרים אנגלייה, ניסה למחות את סימני השׂרֵפה. ניקו את הלכלוך, העצים שבין הצריפים סוּידו שוב, אבל מתחת לצבע הלבן ביצבצו הגזעים המפוחמים. מאז השׂרֵפה הגבירו האנגלים את השמירה על הבסיס, וכעת היו שם זקיפים שסיירו לאורך הגדר. חיכינו להחלפת משמרות והתחלנו לזחול על ארבע בשטח הפתוח, כדי שלא נתגלה מהצריפים או מן השער.

הגענו למִנחת. הוא היה שומם. שום “הוקר” לא חנה שם. האוויר היה צלול, ולא היה זכר לעשן. השמים החיוורים היו מנומרים בעננים, כאילו הסתירו חורים. אם יש שם מישהו, אני מהרהר, הוא יודע מצוין להסתיר את עצמו.

ריח ההדרים, שמתעצם תמיד בשעה הזו של אחר־הצהריים, מזכיר לי שעוד מעט נרדה את הדבש הראשון בעונה. לפי הריח אפשר לדעת שהפרחים עשירים בצוף, ובראש־השנה הבא יישבו יהודים בפולניה – אולי גם בלוצק של אנה – ובסעודת החג יטבלו תפוח בדבש משובח תוצרת פלשתינה.

אני כורע בין השיחים שבשולי המִנחת, בוהה בשמים וקצת מתנמנם בגלל הריח המתוק. לפתע ג’וני וייסמילר מגרגר. אוזניו זקורות. שמענו זמזום של מטוס. הוא חג באוויר, מנענע זנב וחרטום כאילו הטרף קרוב, ומיד אחר־כך התייצב בלב המִנחת אדם במדים, מאותת ל“הוקר” את מסלול הנחיתה.

אורות המטוס נדלקו והזמזום גבר. מאז שנולדתי אני עוקב אחרי דבורים, כיצד הן מגששות את דרכן אל לב הפרח, המקום שבו מרוכז הצוף, מזהה מיד את הפחד מהמגע הראשון עם משטח יציב, כאילו רק באוויר החרק מוגן מפגיעה. גם ב“הוקר” הבחנתי בהיסוס קל.

האתת דיבר אל הטייס בשפת סימנים, וזאת מוצאת חן בעיני יותר מקריאה או כתיבה. יד ניפנפה מהחלון. על הפנים הוטל צל, אבל לא היה לי ספק שג’וני וייסמילר מצא את מי שחיפש.

הגלגלים כבר נגעו באדמה. ה“הוקר” הזדעזע, כאילו חלפה בו צמרמורת, ואחר־כך החליק על המסלול, ולפני שבלם סופית, הקיפה טבעת של שוטרים צבאיים את ג’וני וייסמילר ואותי.

שמעתי מישהו מתגלגל מצחוק.

“הכלב הזה. אלוהים אדירים. הוא עוד חי! הייתי בטוח שפגענו בו בפעם הקודמת. חשבתי שרק לחתול יש שבע נשמות.”

ג’וני וייסמילר פער את לועו וחשף את שיניו כשהוא נכון להסתער. השוטר הצבאי כיוון אליו את הרובה. “עכשיו נפגע בך, חיה רעה, ואתה, ילד, תסתלק מכאן תיכף ומיד, אם אתה לא רוצה שנרדוף גם אחריך.”

האתת רוכן ותוקע סד מעץ מתחת לגלגלי המטוס.

ג’וני וייסמילר ניתק, דוהר לעבר ה“הוקר”. צ’רלי ניצב ליד הדלת הפתוחה, לבוש בסרבל טייסים ובכובע טייסים, נושא את ג’וני בזרועותיו, כמו בליל הפציעה.

“שלא תעזו לירות! אלה ידידַי!”

השוטרים הצבאיים הביטו בו בחשדנות ואחר־כך נעו מעט הצדה, משגיחים עלינו ממרחק, מצביעים על מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר, שולחים לעברו מאחורי הגב, בדיוק כמו האנשים במושבה, כינויי גנאי.

 

אהרונצ’יק    🔗

זו המושבה שלנו, פּאני גרינבוים. אין זה מקום מושלם, אך זו חברה בהתהוות. חבלי ילדות מטלטלים אותה וייסורי גמילה מהרגלים נושנים שלא בנקל אפשר להתנער מהם.

ולי יש שליחות במקום הזה. יום אחד אחולל תמורות גדולות. אילו היית יורדת מן האוטובוס ביום חג הפועלים, היה פיך נפער מרוב תדהמה. המוני יהודים בני חורין נוהרים אחרי הדגל, ואני הנואם הראשי, מלהיב אותם מן הבמה וסוחף אותם בעקבותי אל התורה החדשה, מהפכת המאה העשרים.

ברוכה הבאה, פּאני גרינבוים, אם תבחרי לחיות עמנו, נקבל אותך בסבר פנים יפות, אך לא לצדו של אמרי. איוולת גדולה תעשי אם תישארי כבולה אליו. את הסרטיפיקט שלך כבר קיבלת, וזה איננו נייר של שעבוד. מכבלי אירופה הישנה ניתקת וכעת את אשה משוחררת.

אילו היית אופה כמוני ומבלה לילותַיִך ליד התנור הלוהט, היית מבינה שמקמח ומים אפשר ללוש כל דבר. קודם הם חומרים נפרדים ושונים, ואחר־כך אי־אפשר להבדילם בתוך הבלילה.

קחי לך את חירותך, פּאני גרינבוים, כי זיווג הבצק הזה כבר אפוי. לחם שחום ופריך שמפיץ סביבו להט. כבעל ואשה נהגו אמרי ואנה. “ידע אותה” בלשון התנ"ך. למה לך להיכנס אחריה אל מיטתו, הרי בכל לילה ירדוף אותך צלהּ. קידושי ביאה הם אלה – לכי לשאול את כבוד הרב – וקידושי ביאה אינם על הנייר.

35    🔗

“קרה משהו לאנני?”

שני העוזיקים בתוכי הגיבו כל אחד בתנועה משלו. האחד הינהן והשני הניד בראשו לשלילה.

אני לא יודע איך מבקשים עזרה. לא קל לבקש. ג’יין צועקת ובוכה, צ’יטה טופח על גבו החשוף של טרזן וג’וני שלי מייבב.

סבלנותו של צ’רלי פקעה. הוא טילטל את גופי ושאל:

“אנני נפצעה? היא נסעה? קרה משהו למשפחתה? האם כולם בריאים ושלמים?”

לא. זה בעניין בעלה. לא, הוא לא בעלה בכלל. מה לומר עליו. הגרוש שלה, אהובה של אנה, זה שמערה אִתהּ דבש ושוכב אִתהּ על אותו מזרן.

אמרתי, “האח הגדול שלי. הוא שבוי שלכם.”

צ’רלי הצביע על ה“הוקר”. דבורת מתכת כבויה, חסרת תנועה, שאין לה רצון משלה או כוונות. גם המקלע שמאחורי מושב הטייס דמם.

“אני יכול להרים אותו באוויר. אני יכול להוריד אותו מהאוויר, אבל האוויר עצמו אינו משתנה.”

“אתה תנסה?” צעקתי, “תבטיח לי שתנסה!”

“כן, ציוני קטן. כולכם פה חולמי חלומות. גם אנני. הלוואי שהיתה חולמת עלי.” הוא נשמע מוזר כשהתחיל לנבא.

“כשתגדל תהיה בטח ציוני גדול. אבל אני חושב שיום יבוא ותשאל את עצמך כל מיני שאלות. למשל האם באמת כל זה היה כדאי?”

בכל־זאת הבטיח צ’רלי שיעזור. הוא יעיד לטובת אמרי ויישבע שאין איש ישר ממנו בכל פלשתינה.

אני עומד מול מייג’ור פארקר ורוצה לעקוץ את העולם שחייבים לבחור בו רק אחד. לא מבין למה אי־אפשר לאהוב שניים בבת־אחת. עוזיק אחד – לא חשוב איזה – מעריץ את אחיו הגדול, והעוזיק השני מחבב את צ’רלי, אם כי אנה לא הערתה אִתוֹ דבש, אולי זה ההבדל בין שניהם. לטרזן לא היתה בעיה כזאת. מכל הנשים בעולם הוא מכיר רק את ג’יין. ועוד דבר מטריד אותי: איזה מין עולם זה שבו שני עמים לא יכולים להתחלק במולדת אחת, ולפעמים אני מתייאש. המקלע שתקוע מאחורי הטייס הוא “לואיס” שלושים ושלושה קליבר, אבל אני לא מתכוון לגלות להרצל פליישר. ביום ההוא הצלחתי לגעת סוף סוף גם בכנפיו של ה“הוקר”. השוטרים הצבאיים לא הבחינו כיצד מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר נוטל את ידי ומעביר אותה על גוף המטוס. בד מתוח על שלד מתכת, ואני מתופף ומקשיב להד שעולה מבפנים. מה שנשאר מהשאגה של טרזן.

הלילה נמתח ואני דרוך. כל רשרוש של עלה, או צְרָצַר מנסר מקפיצים אותי. כבר אין לי חבל, ולכן אני יורד על בהונותי במדרגות לבדוק אם אמרי חזר, מרחרח לגלות “פליירס” בוערת, אבל המזרן ריק. דודה מרים פרשה אותו מדי לילה ליד הכניסה, מלאת תקווה. לא גיליתי לה דבר על הבטחתו של צ’רלי, גם לא לאנה, כדי שיופתעו כאשר אמרי יחזור.

לפנות בוקר המזיק שבפנים מתחיל לרתוח ולקלל את מייג’ור פארקר. אנגלי נוכל, אריסטוקרט שמפר הבטחות. העוזיק הזה מחקה את קולו של אהרונצ’יק ומצליח בתחבולות להעביר את העוזיק השני לצד שלו, ושניהם מאחלים לאנגלי שכל חייו ידבר לאוויר.

בבוקר ביקשה דודה מרים שאקדים לשוב מבית־הספר, ואפילו עודדה אותי להצטרף אל ציונקה ש“משפיעה עלי לטובה”. התחמקתי והלכתי לבד. אף אחד אינו משפיע עלי, לא לטוב ולא לרע.

מיד אחרי הלימודים יצאנו אנה ואני לרדות את הדבש הראשון בעונה ודודה מרים נסעה שוב לתל־אביב, אולי תמצא איזשהו איש חשוב בסוכנות שיש לו פרוטקציה אצל גנרלים אנגלים.

אנה ואני מושכים על עצמנו את תלבושות הכוורנים. אני אוהב להסתתר מאחורי התחפושת, כשאף אחד בעולם אינו יכול לזהות אותי.

כלניות ופרגים מכסים את השדה ליד חלקת הדבורים, ואנה מתפעלת.

“דבורים לא נמשכות לצבע אדום,” אני אומר.

אנה קוטפת פרח אחד, תולשת ממנו את עלי הכותרת ומשאירה אבקן חשוף, מתנודד ברוח.

“מאושרות הדבורים שאינן רואות דם.”

לפעמים אני לא אוהב מה שהיא אומרת.

ליד הכוורות מרחפים חרקים. חיים קטנים שוקקים. חיפושיות זוחלות בעשב, שיירות של נמלים תרות אחרי מזון, ותולעים מכרסמות את העלים. זה האביב הקצר שלנו, אנה. עוד לפני שהוא מתחיל כבר הוא נגמר, והכל מתייבש.

אני זוכר איך פעם רדפתי אחרי חרק. כל־כך רציתי לאלף דבורה, כדי שיהיה לי בעל־חיים משלי. זה היה לפני שמוחמד הביא את ג’וני וייסמילר. אמרי, שמזהה את כל סוגי החרקים, ראה אותי רודף אחרי המעופף ונבהל. הוא זיהה ארבה. הייתי קטן ולא הבנתי מדוע התכנסה כל המושבה לישיבת חירום ב“בית הוועד”. הילדים נצמדו לחלון והאזינו לאיכרים המבוהלים, שהתווכחו וצעקו זה על זה עד שקם הרב, והודיע שחכמי התלמוד רואים בארבה שואה הדומה למלחמה, ועל־כן יש להילחם בו עד חורמה.

“שואה,” חוזרת אנה אחרי על המלה בעברית. לא יודע איך אומרים אותה ביידיש, או בשום שפה אחרת.

אני פותח את מכסה הכוורת. הלוואי שייצאו הדבורים בבת־אחת, יעופו מעבר לגדר, ישר אל הבסיס של האנגלים, ויעקצו את השוטרים הצבאיים ואת החיילים, את המפקד החיוור עם הפרצוף המנומש, ובמיוחד את צ’רלי. הוא יתנפח ושום אשה בעולם לא תרצה לערות איתו דבש.

אני מוציא את לוחות הדונג, רודה את הנוזל הזהוב לתוך הפחים. לא רוצה לטעום. מר לי בפה. אהרונצ’יק צודק כשהוא אומר, שחייבים לעודד את הפועלות לצאת למהפכה בכוורת. מונרכיה שייכת לעולם הישן. נערוף את ראשה של המלכה ונכונן חברת עמלים צודקת. המכסה פתוח לרווחה ורק דבורה אחת מגיחה החוצה, מרחפת מעל לברדסה של אנה.

אנה איננה נרתעת. “יש כאלה שמאמינים שדבורה היא נשמתו של אדם בדרכו אל השמים.”

"אל תאמיני להם. אין שם כלום. ריק למעלה.

במִנחת חנו שלושה “הוקרים”. כמה עלובים הם נראים על הקרקע.

שאלתי, “מה מרגישים כשמערים דבש עם מישהו?”

“אני לא מבינה.”

“את ואמרי… בלילה ההוא. אני ראיתי.”

היא כרעה על ברכיה והסירה את המסכה. הדבורה ריחפה מעל ראשה הגלוי ולא עקצה.

“עוזיק, נכון שאתה לא מפחד? אין ממה לפחד.”

“אבל למחרת בבוקר היית כל־כך עצובה. אני לא רוצה לעולם לעשות את זה.”

אנה מחבקת אותי. אני מרגיש מגושם בחליפת הכוורנים. היא אומרת “לעולם לא אגזול ממך את אמרי. הוא תמיד יהיה אחיך.”

את טועה, אנה. אני לא פוחד. אי־אפשר לאבד אנשים אם הם נוגעים אחד בשני. זו לא הסיבה שהם נעלמים לאוויר.

חם לי. אני מזיע בתוך התלבושת. זו שלה מכבידה, ואנה מתקשה לזוז. אילו ירד פה שלג.

“איפה מעיל הפרווה החום שלך? לא לבשת אותו אף פעם. הוא היה בארגז שהבאת…”

אנה מחייכת, נוטלת את ידי בידה. גם מבעד לכפפות אני מרגיש את אצבעותיה המלטפות.

“המעיל נמצא במקום בטוח. אל תדאג.”

“זה לא רק המעיל. אני חייב לגלות לך. בשרוולים…”

“כן. אני יודעת.”

מעיל הפרווה, אומרת אנה, מוגן היטב. לא הייתי מנחש לעולם שהוא תלוי בארון הקודש, מאחורי ספר התורה.

אני צוחק, ואנה לא שומעת. לא הבחנתי עד כמה התיידדה עם כבוד הרב. שיחותיהם לא היו רק על גט וקדושת השבת. שיוסיף כבוד הרב ל“שולחן ערוך” שלו את מצוות “ראדום”. השם יתברך לוחץ על ההדק בשמים ולעולם אינו מחמיץ קליעה.

אני אשכח את צ’רלי. יכול להיות שהתכוון לקיים את הבטחתו, אבל הוא סתם טייס עלוב, ולא אנרכיסט שיכול להפוך את העולם על פיו ולשחרר שבויים.

אנה ואני סוחבים את הפחים. הדבש מחליק בין הדפנות, מפר את שיווי המשקל. בדרך הביתה ג’וני וייסמילר רץ לקראתנו, ודודה מרים בעקבותיו. אני משתומם, כי תמיד היא מגרשת את הכלב, שלא יגע בה. ברגע זה לא אכפת לה אם ג’וני מלכלך את הבית בטלפיים מכוסים בוץ. היא אפילו נראית מאושרת, אם כי האושר של דודה מרים הוא סרט מגולגל ותמונות שטוחות.

“אמרי שוחרר היום! תודה לאל! הוא חופשי!”

“איפה הוא?” אני מוכן לזנק לקראתו. אולי אגיד לו סוף סוף את כל מה שרציתי ולא העזתי. אמרי, אתה לא אח על הנייר.

כעת משפילה דודה מרים את עיניה וגם קולה רועד. “הוא יצא מבית־הסוהר ונסע מיד לירושלים.”

אילו אפשר היה למחוק את טונקה גרינבוים מהסרט. אין ברֵרה אלא לשרוף את פס הצלולויד, כאילו זה ארבה. שאף אחד בעולם לא יראה את הכשלון ויסיק שקולנוע מזיק.

אנה לא הוציאה מלה מפיה. שוב היא אילמת.

 

פאטמה    🔗

ועוד צמח אני מוסרת למשמרת ביָדַיִך, אנה. זו רפואה ליולדת המדממת. קחי לך מעלי “זעתר סדְנָא מוסא”. אל ראש ההר הגבוה טיפסתי כדי להביא בשבילך את הזעתר של משה רבנו. כמוני עמד נבי מוסא על ההר, אינו מבין את גזֵרת אללה כי את הארץ יראה ושמה לא יעבור. ביגונו נדד נבי מוסא על־פני כל הפסגות אשר מסביב להר נבו שעל־פני יריחו, והוא בוכה. חמל עליו אללה רב החסד ועל־כן בכל הר אשר בו דרכו רגליו היחפות של נבי מוסא שתל זעתר שריחו מתוק ופרחיו תכלת. נתבשם הנביא, טעם מעלי הצמח ורפא כאבו. מאז ועד היום צומחים העלים בכל ראשי ההרים הגבוהים, ולהם בלבד נודע מקום קבורתו.

ילדה קטנה הייתי כאשר מתה אמו של אמרי ולא יכולתי להושיע. שמרי את העלים הללו ליום שבו תלדי את ילדיו וילדַייך. ואם ייסרו אותך הצירים, טעמי מן העלים, טבולים בשמן זית ולא יאונה לך רע. אחר־כך תזכי לגדלם בעצמך ויחד תראו ימים טובים.

36    🔗

אני עוקב אחרי המורה. הלוח הוא מסגרת, המורה אינו חורג מן הקווים. שפתיו זזות ואני לא שומע מלה, כאילו העלימו את פס הקול והחזירו את הסרט לימי הראינוע. כזה היה הסרט הראשון שאמרי ראה בחייו, עד היום הוא מעדיף סרטים אילמים. הוא אומר שהכי הוא נהנה לנחש מה הם אומרים בתוך המסך, או להמציא את המלים, לפני שהן מופיעות בתמונה המפרידה.

איזה מזל שהסרט הראשון שלי הוא “טרזן מלך הקופים”, אחרת לא הייתי נהנה. סרט שחייבים לקרוא בו כדי להבין הוא לא בשבילי. אמרי אומר שפעם היה גם טרזן אילם, אבל אני לא מאמין שהשאגה לא נשמעה.

ציונקה יושבת לפני, ממלאה את המחברת באותיות צפופות. אני לא כותב, ואני גם היחיד בכיתה שלא מעביר פתקים בשיעורים, ולא צוחק מהבדיחות שהם כותבים על המורה.

גם אמרי למד בבית־הספר הזה, אצל אותו מורה, באותה כיתה, שום דבר לא השתנה. אבל אמרי שיצא לחופשי, רץ ישר לזרועותיה של טונקה גרינבוים ושכח את אנה ואותנו. עכשיו כולנו אויר

התלמידים רושמים ואצלי מפטפטים העוזיקים במקהלה. אילו הייתי חוזר ומדבר עם ציונקה, הייתי אומר לה ככה: “אני לא יודע מה יותר גרוע, האהבה או הקולנוע. שניהם מסתיימים באכזבה. גם פה וגם שם אתה נסחף כמו מטומטם, ואתה הכי מאושר והכי אומלל בעולם”.

ההתחלה נראית מבטיחה. אתה מרגיש כמו המוכתר של מוחמד, רוכב על סוס מדבר, ושניכם מתקדמים לעבר נוף מסתורי, אבל משום־מה אי־אפשר לכוון את הסוף לפי ההתחלה. אילו הייתי קולע, כמו בקופסת הקרן־הקיימת על הקיר, הייתי מצליח לאתר את המכשול ולהבין מה השתבש.

המורה קורא להרצל פליישר אל הלוח והרצל רושם עליו אותיות ענקיות. אני לא רוצה יותר להיבחן, גם לא בעל־פה. בסוף השנה יעיפו אותי מבית־הספר וזהו.

בכל־זאת במחשבה שנייה נדמה לי שאהבה יותר גרועה מקולנוע.

ציונקה, בכל־זאת כדאי לך ללכת לסרטים, אבל אל תתאהבי לעולם. אני מזהיר אותך, רק מפני שאני לא שוכח ששמרת על האקדחים בשבילי.

אם המלה “אהבה” מסובכת כל־כך בפולנית, סימן שהם חכמים. הם משתמשים בה מעט וחוסכים מעצמם כאב לב מיותר. אצלנו היא דוקא פשוטה, ארבע אותיות בלבד, ואת אמרת לי שקל לכתוב וקל לקרוא אותן, אבל בעיני מלים כמו אהבה, או מולדת, כאילו התנפחו מעקיצות. אני חייב להסביר לך, ציונקה, אף אחד לא עושה שום דבר למען משהו או מישהו, כל אחד עושה רק למען עצמו.

עכשיו הפסקה. כולם יצאו אל החצר. הבנים משחקים כדורגל, ואני תקוע בחלון, למרות שהכל שקוף אני מרוחק, במקום אחר לגמרי. הרצל פליישר הסתער על השער. בעיטה אדירה. אני בטוח שהוא תקע גול, אבל מהדממה שאחריה אני מבין שהחמיץ.

איך להמשיך? התמונה נמסה לאט־לאט. המסך ריק. סתם סמרטוט מקומט, שמישהו ניסה למתוח בכוח, ובסופו של דבר קרע את השוליים. אני שולח יד. לגעת – זה הכי חשוב. מנסה לגנוב משהו. עלה, שערה מזנבו של צ’יטה, חוט מאזור חלציו של ג’וני וייסמילר.

אין שם כלום. גם אני לא פה. שמישהו יציל אותי מעצמי.

משהו פוגע בגב שלי. אני לא בטוח שאני מרגיש כאב.

אני מסתובב.

ציונקה מתחת למשקוף, קולעת לעברי מטוס מנייר.

הכל נעשה בתנועה אטית. קודם תנועה ידה בקשת, ואחר־כך המטוס המקופל מפרפר באוויר, מאבד את שיווי משקלו ומתרסק.

“מה את רוצה?”

ציונקה אומרת, “זה שאני מדברת אתך לא אומר שביטלתי את הכעס. אני פשוט יוצאת להפסקה.”

אני לא אוהב הפסקה. אין לי סבלנות לחכות להמשך. אמרי אמר שההפסקה קיימת כדי שניזכר מי אנחנו והיכן אנחנו נמצאים, וכמובן, גם למען הפרנסה של מוכר הממתקים במזנון.

“אתה מוכרח למהר”, ציונקה אומרת, “פאטמה היתה כאן. מוחמד מבקש שתבוא אליו דחוף לכפר. הוא חייב למסור לך משהו,”

“אני אלך אחרי הלימודים.” בינתיים אני מועך את מטוס הנייר של ציונקה לכדור, אבל אין לי חשק לצלוף בה,

ציונקה רוקעת ברגליה. צמותיה מתעופפות, אבל בגלל התנועה האטית הן דומות לנחשים רוקדים.

“מוחמד אמר שזה דחוף. תצא מיד! הוא אמר עכשיו!”

הילדה שגרה ממול. אני לא יודע אם היא חבֵרה על הנייר. אני הולך לאט, מחקה את תנועותיה. אף אחד לא יכתיב לי באיזה קצב להתקדם, או ללכת אחורה. לפעמים נדמה לי שזאת אותה תנועה בדיוק.

העין תתקרב ותגדיל. הגבעות המאובקות, הטרסות מכוסות כרמים, קבר השֵׁיח', עצי הזית בכניסה לכפר, כשכל עלעל הוא טיפת כסף מנצנצת, “העצים האלה,” אומר מוחמד, “זוכרים את מה שהעולם שכח מזמן.” לפני מאות שנים השליך עובר־אורח גלעין של זית, מאותו גלעין צמח כל המטע ואחר־כך הכפר. באר המים והמסגד וסוכת הגפנים ליד הבית של מוחמד וצמחי התבלינים של פאטמה. אני לא אחסיר שום דבר.

כשאני חוצה את סף הדלת ציונקה קוראת, “אני אגיד למורה שלא הרגשת טוב, אחפה עליך.”

הילדים בחצר צועקים בהתרגשות. הרצל פליישר תקע גול, הם מריעים לו. אני ממש על הסף, מסמן אותו ברגלי, מתנדנד בין מה שקורה שם ומה שמתרחש פה. רק ג’וני וייסמילר אינו מהסס כשהוא עובר בפרצה שבגדר.

אני פותח את קפלי המטוס ומגלה דף שציונקה תלשה מהמחברת שלה. אותיות נמלים צפופות נעלמות אל מעבר לגבולות הנייר.

37    🔗

בכניסה לכפר ארבו לי השַבּאבּ. זיהיתי אותם מיד למרות שלא הספיקו לכסות את פניהם בכפיוֹת, פתאום אני לא פוחד. הם סתם נערים, כמעט בני גילי, ואני רוצה לצעוק לעברם “מזיקים”.

הם מניחים לי לעבור בשביל, ורק המבטים הבוערים שלהם עוקצים אותי בגב. אחד מהם מדלג לפני, מעביר אצבע על גרונו.

“הנה החבר היהודי של מחמוד.” יהודי, יהודי, יהודי, הד רחוק מתגלגל בראש. ז’ידית מטונפת. יהודים החוצה! אני רוצה להכריז בקול גדול, שגם ג’וני וייסמילר יהודי. הוא לא אשם שהוא כזה. הוא לא בחר להיות יהודי. אם זה היה עניין של בחירה אולי לא היה נשאר בעולם אפילו יהודי אחד.

כמעט עצרתי כדי לומר לו, אני עוזיק, ואתה מי שאתה. שנינו מדברים לאותו אוויר ושותים מאותה באר, בורחים מפני אותה שמש שורפת, והזיתים האלה לא דומים לאשוח וללִבנֶה ולתרזה שצומחים באירופה של אנה ומה שיש לנו יש לנו, ומה שאין לנו אין לנו, וזה בעצם כל הסיפור. סרט גדול אי־אפשר לעשות מזה,

ועד היום אני מצטער שלא אמרתי לו, יכול להיות שזה היה משנה משהו.

פאטמה דאודי הובילה אותי, חומקת בשקט בין העצים שרישרשו בעלעלי הכסף שלהם, ואינה משיבה על שאלותי, מרגיעה אותי שלא אירע למוחמד כל רע. הנערה התמה במעשייה של מוחמד. תמיד ידעתי מתי היא נכנסת לחדר, בגלל ריח התבלינים הנודף ממנה. לא רוצה שאביה ישיא אותה לזקן בגליל, רק בגלל שיש לו מוהר מאה עזים, ואני מקווה שיהיה לה מזל, כמו לג’יין, לבחור לעצמה טרזן משלה.

קריר במטע. בהליכה אני ממלא את הכיסים בזיתי בוסר. מוחמד ממתין ליד העץ האחרון, זה שצומח הכי קרוב לוואדי, ועליו מסופר שלפני מאות שנים השליך עובר־אורח גלעין וממנו צמח כל המטע, ואחר־כך הכפר. אל העץ קשור חמור, עמוס בצרורות. העוקץ בתוכי התחיל לבעור.

“אני חייב ללכת מפה,” אמר מוחמד, “תהיה מלחמה ושום צד לא יוותר.” את האקדחים בכוורות גילה מזמן ולא הסגיר. נאמנות איננה רק מלה של סוסים.

“אל תשנא, אזער, השנאה היא ארס גרוע מזה של הדבורים. היא ממיתה לאט־לאט. יום אחד, לא יודע מתי, יבינו פה שאין בררה אלא לחרוק שיניים, לוותר ולחיות יחד.” והוא חזר ואמר, קודם ישפך דם.

הלוואי שהייתי דבורה עיוורת צבעים. אני זוכר מה אמרה אנה על הדם והמחיר.

מגב החמור מסיר מוחמד צנצנת עם מלכות חדשות. שם, מעבר לנהר, ירדה דבש משלו, ורק הירדן יהיה גדר, שג’וני וייסמילר לא יוכל לעולם לחצות. הכנופיה איימה על מוחמד. הם תפסו אותו מבריח את מכתביו של אמרי מהכלא. הוא לא יצטרף לעז א־דין אל־קאסם, המטיף הקנאי מהרי גלבוע, שמסית יומם ולילה לשחוט. “אתה ואמרי אחים שלי. ידי לא תיגע ב’שברייה'.”

פקעת מסתבכת בתוך הגרון. מאבא שלי לא נפרדתי. גם כשפירפר גופו לא הייתי מסוגל להגיד לו שלום.

אני נחנק, “מוחמד, אני לא אראה אותך יותר אף פעם.”

“אולי הילדים שלך ושלי, אזער, או הנכדים, או הנינים שלנו, יפגשו יום אחד…” אני חותך אותו. המלים שלו מתוקות מדי. לי אין דמיון כמו למוחמד, וקשה לי לראות את עצמי בתור אבא.

אנחנו כוורנים אומר מוחמד, האנשים הבריאים ביותר בעולם. אלוהים חנן אותנו בראייה חדה ובפוריות טובה. עוד נביא לעולם בנים ובנות לרוב. אולי ניתן צנצנות של דבש לערבים וליהודים בפלשתינה, וגם לאנגלים נציע לטעום.

“מלים יפות,” אמרתי, “יפות מדי, כאלה שכותבים תמיד בספרים.”

“מה אני יודע? אני סתם פלח פשוט.” מוחמד פרש את זרועותיו החזקות, ואני התעטפתי בהן, מחבק ומתאפק, כל־כך מתאפק.

“קח את זה ותמסור לאנה.”

זה היה המכתב האחרון שמוחמד הבריח מהכלא.

אני לוחש לתוך הכפייה הרכה, “הוא נסע לירושלים. אפילו לא בא להיפרד מאתנו.”

“המכתב חשוב,” מוחמד נחרץ, “אחיך ביקש למסור ל’אום עוזי' מיד.”

“אני יודע מה כתוב בו. הוא בחר באשה שנייה. אנה תיסע מפה. כמוך, ואני אדבר לאוויר.”

ראשי התחיל לכאוב עוד לפני שאני מבחין באותיות. אני משליך את המכתב יחד עם זיתי הבוסר שאספתי, מנסה לקלוע בעץ האחרון, שהיה גם הראשון, ונכשל. ידי רועדת. אני מרגיש שמוחמד מתחיל לכעוס. הוא מרים את המכתב ומוחה בכף־ידו את העפר והאבק. “אילו הייתי קורא עברית הייתי יכול להסביר לך עד כמה זה חשוב.”

ההבטחה האחרונה שהוא הוציא ממני היתה שאוֹכַל מדי בוקר כף גדולה של דבש. בכל פעם שארדה אנסה להפריד בין המתוק הגלוי למר הנסתר. המלכות זימזמו בתוך הצנצנת של מוחמד, ומבקשות לצאת לדרך, אני לא יודע איזו חברה הקימו, ואם יש משהו שיכול למנוע התנגשות. אני אוכל דבש, לא רק מפני שהבטחתי למוחמד, אלא מפני שדבש הוא סגולה לאריכות ימים, ורק אם אגיע לגיל זיקנה ושיבה יהיה לי סיכוי להתעטף שוב בכפייה של המוכתר.

המולדת בערבית זה “אַל־וַטן”. אני לא אשכח, מוחמד. אני נשבע.

הוא לא הספיק להיפרד מג’וני וייסמילר. כל הלילה ייבב הכלב וסרב להיכנס הביתה. לא ידעתי שכלבים בוכים. בעלי־חיים לא בכו בסרט היחיד שראיתי אי־פעם. אני לא יודע אם גם הסוס מן המעשייה שמוחמד חיבר במיוחד בשבילי מסוגל לבכות, עכשיו אין לי את מי לשאול.

כל הלילה נבח ג’וני ויסמילר לאוויר, וכך גם בלילות הבאים.

 

מוחמד    🔗

שאלות קשות אתה שואל, אזער. כיצד אני יודע אם אפשר לצייר את העתיד? האם יש לעתיד תמונה? כל חיי הייתי כוורן וגם על שאלות פשוטות יותר אינני יודע להשיב. אללה לא גילה לי מדוע הדבורים מתנזרות משינה ומה דוחף אותן לרוות צוף בעיקשות כזו, להתמסר רק למלכה יחידה, לשמור למענה את טיפות הדבש האחרונות שנאגרו, ולו גם במחיר חייהן. הרי די לה לדבורה בפרחים מעטים כדי להשביע את רעבונה, ואילו היא טועמת שלוש מאות. למען מה הטרחה הזו, העמל האינסופי, ללקט מצבור של דבש, שלא תזכה לטעום ממנו לעולם.

העתיד הוא דבורה, אזער. כמוהו נחושה להגיע למחוז חפצה הנעלם, שום פורענות לא תרתיע אותה, לא מכת הקור ולא רעב בארץ, ואפילו לא יוהרתו של האדם, הפוגע ביד גסה בנחילים שבנקיקים ובנקרות העצים. גם אם תיספה הכוורת כולה ורק קומץ יישרד, יכוננו הדבורים את מושבתן מחדש.

אם העתיד הוא דבורה, זה רק מפני שצאצאיה עומדים לנגד עיניה בשעה שהיא מחוללת. כל קיומן הוא לצורכי הדור הבא, לעולם לא למען עצמן. אביך ואמך עשו אותך, אזער, בליל אהבה אחד, כדי שגם בהיותם בעולם האור, לא יעלם זכרם. הם בתוכך, אזער, גם אם אינך מרגיש אותם ברגע זה או אחר. אללה בתבונתו ברא אותך כך שתחוש את עצמך בלבד.

אל תחפש תמונה לכל הדברים בעולם, כי לא לכולם יש תואר וצורה ודמות. ואם אתה נחוש בדעתך למצוא תמונה כלשהי, לך אל הבאר, אזער, שים פניך כנגד המים והתבונן היטב. שם תמונת העתיד.

38    🔗

אני רץ. נושם כמו בעל־חיים, וכל צעד שאני עושה מכאיב במקומות שלא הבחנתי בקיומם, וכל זינוק מרחיק אותי ממקום אחד ומקרב לאחר. אני לא יודע אם בסופו של דבר אגיע לאן שהרגליים מחליטות להוביל. הן מתעקשות לנוע, כאילו יש להן רצון משלהן, ודווקא הראש האנרכיסט פונה לכיוון הנגדי – בעקבות מוחמד דאודי. אני רואה אותו חוצה את הירדן, מתבוסס בחול המדבר. הוא מדבר אל החמור העמוס בצרורות והחמור, שאיננו סוס, לא עונה.

עצי הזית, הגבעות ובאר המים והמסגד, הכל דוהר לידי במהירות כפולה. אני לא קולט את הפרטים שהולכים ומיטשטשים, נשאבים זה בתוך זה ומתמזגים. אני חולף על־פני קבר השֵׁיח. שום משאלה מאלה שביקשתי ממנו לא התגשמה.

הייתי רוצה לשתות, אבל אסור לעצור אפילו לרגע. גם את הכאב אינני מרגיש. קשה לדעת מה יותר אמיתי – האופק לפני או זה מאחור, שאני מתפתה להציץ בו מדי פעם. איש אינו זוכר היום את שמו של רץ המרתון, רק את שם המקום שממנו זינק לדרך. עכשיו אני הרץ שנושא שם של כפר ערבי וחייב להגיע אל המושבה שיש לה שם עברי, המרחק הוא פחות מארבעים ושניים קילומטרים.

כדי לקצר אני חוצה את בית־הקברות של המושבה. כעת גם המצבות דוהרות, משני צדי קוביות לבנות קטנות. פה ושם חומק הבהוב של נר נשמה בזווית העין, או זר נבול שנשאר מהלוויה ישנה. אני לא מתעכב ליד הקברים הצמודים של אבא ואמא, שפעם בשנה אנחנו פוקדים אותם. אמרי ואני אומרים אז “קדיש”, ואני לא מרגיש כלום. רק את השמש הקודחת מעל לראש. הרב מזמר “במעלות קדושים וטהורים”, ואני לא חושב שאבא ואמא שלי היו קדושים וטהורים, רק מפני שהם מתו.

מה שאני באמת מרגיש לא קורה אף פעם כשאני עומד ליד הקברים שלהם.

למרות שאני מתקרב, הם מתרחקים ממני ואני לא מסוגל להצמידם אלי, מוחמד יחצה את הנהר, אנה תיסע אל מעבר לים, אמרי יישב בירושלים, ורק שני העוזיקים יעמדו תמיד במקום, ודודה מרים מבדילה ביניהם.

הייתי רוצה להיות עכשיו בתוך סרט, כדי שאוכל לקצר את המרחק המיותר, אבל אני חייב לעבור כל נקודה במסלול.

שם, בהוליווד הרחוקה, הם עוצרים את המצלמה, חסים על ג’וני וייסמילר שלא יתעייף ומודיעים, “כעת אתה כאן, ובתמונה הבאה אתה כבר במקם שרצית להגיע אליו.” אני לא אהיה ג’וני וייסמילר אף פעם. חמש מדליות זהב באולימפיאדות של פריס ואמסטרדם. ואני מצליח בקושי לשחות בברכת ההשקיָה.

לרגע כמעט שאבד לי המכתב. הרוח הנבזית חטפה אותו. רדפתי אחריו ואחר־כך האטתי. התפתיתי לעזוב הכל. להניח לו להסתלק סופית.

בכל־זאת הרוח מתחרטת, מגלגלת לעברי את המעטפה, שצונחת ממש מתחת לכפות־רגלי, ואני עוצר רק כדי להרים ולהדק בתוך המכנסיים.

התכסיתי אבק. העיניים צרבו. לא רוצה ליפול. אני אמסור את ההודעה, גם אם אין זו בשורת נצחון. כשילמדו יום אחד את ההיסטוריה של פלשתינה ירשמו אותי בתור הרץ שנמתח עד קצה גבול היכולת שלו רק כדי להודיע על כשלון. ולמרות הכל אני לא רוצה ליפול לפני קו המטרה. המחשבה שדודה מרים תדבר אלי יום יום לאוויר…

אני אגיע. אני אגיע.

הרחוב הראשי של המושבה הוא אותו רחוב. אהרונצ’יק אורב ללקוחות בפתח המאפייה שלו. הדואר שומם וגם “בית הוועד” סגור. בפתח הבית שלנו חונה זוסיא העגלון ואני רואה את אנה בשמלתה הכהה מניפה את ארגז הנדוניה שלה על העגלה.

דודה מרים אומרת לה: “את לא צריכה לעזוב, אנה. לא חשוב מה אמרי עולל. גם אם הוא נשוי לאשה אחרת, את עכשיו חלק מאתנו. עוזיק ואני המשפחה שלך.”

זוסיא דחף את הארגז פנימה. עכשיו אני חייב לעכב את הזמן בכל מחיר. הרי הפמוט השני חסר, זה שגנבתי ומעולם לא החזרתי. אסור שאנה תיסע בלעדיו, כי אז לא תהיה לה שום תקווה.

היא מחבקת את דודה מרים, גבוהה ורכונה אליה. דודה מרים ממלמלת, ואני נבהל, אנה לא נסעה וכבר היא מתחילה לדבר אליה לאוויר.

אני רוצה לצרוח, אבל עכשיו אני סרט אילם. רק הרגליים זזות ואתן הידיים, שולפות את המכתב מהמכנסיים. אני מנופף, וכנראה שאני נראה כל־כך מגוחך, שהם צופים בי כאילו אני “הוקר” שצנח פתאום מן השמים.

אנה. אנה. אנה.

רגל אחת שלה כבר נשלחה לעגלה. זוסיא לופת את המושכות, והסוס רוקע בפרסותיו. אנה זה לאן. גם אילו הייתי מצליח לשאוג כמו ג’וני וייסמילר זה היה נשאר סרט אילם.

שפתיה של אנה נעות, אני קורא בהן את המלים, “תכתוב לי, עוזיק, בבקשה, תכתוב.”

אני רוצה לצעוק את המלה היחידה שאני יודע לכתוב. שנים התאמנתי בסתר. איש אינו יודע, אפילו לא ציונקה. זו המלה היחידה שאמרתי אי־פעם לאמא שלי לאוויר.

תחזרי!

אני פותח את המכתב וקורע את המעטפה. אור השקיעה שנופל צובע את הדף באדום. האותיות מאיטות את הקצב ואז נעצרות. הכל נמצא שם, לא זז, כאילו הורם מכסה הסליק, ועכשיו אני יכול לראות בבירור כל מה שבפנים. אני שואג אליה את מה שכתוב. אותיות עבריות. לא יידיש ולא פולנית, כי אני בטוח שאנה כבר מבינה.

“אהובתי, אנה שלי. טונקה גרינבוים הסכימה לתת לי גט. אני נוסע לירושלים, לפני שתחזור בה. אשוב אלייך אדם חופשי. חכי לי. חזרי!” ואני לא מסמיק כשאני רודה את המלים הדבשיות. אילו הייתי יודע שציונקה עומדת שם, הייתי חותך אותן מיד.

 

מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר    🔗

כאשר תקראי את המכתב הזה, כבר אמצא מחוץ לגבולותיך.

אנגליה גשומה קידמה את פני ברגע שבו נגעו הגלגלים באדמה. בטירה שלי, וב“הוקר”, אין לך חפץ. אני מרחף בשמים לבדי, טיפות גדולות נושרות מעלי, חובטות ביריעה. אני משוחח עם הנץ שלי, והוא משיב לי בגניחות מנוע. אולי זה גורלם של טייסים, שנידונו להיות גלמודים. שום אשה לא תסכים שציפור חמושה במקלע תתחרה על תשומת־לבו של הגבר שלה. בכל פעם שהייתי יוצא את שער הבסיס היה הזקיף מצדיע לי ואומר " הנה המייג’ור שמבכר חברת כלבים על־פני חברת נשים," ואני חייכתי ושתקתי. צדק הציוני הקטן באמרו כי אין ממשות באותיות. אחרי זמן־מה הן דוהות והמשמעות אובדת.

אילו הייתי מלך, הייתי מוותר על כתרי בשבילך. אצלנו לא יוכל מלך למשול ולצדו מלכה גרושה. גם אילו היית באמת “אשה על הנייר”, היית מאבדת את הזכות למלוך. ואני הייתי משליך את הכתר ברצון ויוצא לגלות בעקבותיך.

היי מאושרת אנני, גם בשבילי. ואת המכתב הזה שרפי.

39    🔗

עדיין התנדנדתי על רגלי, כפיסי עץ רועדים שלא דמו כלל לגזעי זית. בקושי החזקתי את עצמי. לא שמעתי כלום, לא מפני שהייתי בתוך סרט אילם, אלא משום שכל המושבה עמדה מסביבי והריעה, מחרישה את אוזני.

“הוא קורא! הוא קורא!!”

ציונקה היתה הראשונה ששמה לב לצעקה, ואפילו הרצל פליישר מחא כפיים. הייתי מוקף בכל האנשים שהכרתי מאז שנולדתי. אלה שאהבתי ואלה ששנאתי, וגם אלה שהתעלמתי מהם. ובאו גם המורה, והמנהל. עכשיו לא יעיפו אותי. כמה חבל. יכריחו אותי להיבחן בכתב, כמו ילד רגיל. ואני כבר לא אהיה בשבילם “אנרכיסט”, אלא מי שמציית לחוקים ועושה את מה שהאחרים עושים, בלי לערער ובלי להפר.

אחר־כך ניסיתי לשכנע אותם שזה היה חד־פעמי, כאשר עמדתי ליד הלוח העמדתי פני מבולבל, אבל כולם נדו בראשם ואמרו באדישות, “מכירים את התעלולים שלך, עוזיק,” ואפילו לא הוסיפו “מזיק”,

עדיין עמדנו בפתח הבית. אנה בשמלתה הכהה, וזוסיא העגלון מתלונן על העיכוב ומזהיר שחייבים לצאת לדרך לפני שעת העוצר. בהמולה ששררה לא הרגשנו שעוד מישהו עומד בינינו, מחפש סדק צר להיכנס. מחסן הכלים הטיל עליו צל. רק אנה ניבאה. רעד חלף בגופה ואחר־כך קפאה, ידה האחת אוחזת בידית הארגז והשנייה באוויר, כאילו היא מבקשת להיתלות, או להישען עליו.

האוויר לא היה ריק. הוא היה מלא באמרי. רזה יותר משזכרתי, חיוור, שערו מגודל ופרוע, וזיפי זקן מכסים את לחייו, ולרגליו המזוודה הישנה של אבא שלנו.

הסוף, איזה מין סוף אני רוצה לבחור, כאילו זה תלוי בי בכלל. זה שכותב את המלה שאני כבר מסוגל לקרוא, ממש על־גבי התמונה האחרונה, יודע כבר את ראשיתו של הסרט הבא. המלה מתפרצת – חרק טורדני ומרגיז – בזמן שהאור מתחיל לעלות באולם, כי למקרין אין סבלנות והוא רוצה כבר לגלגל את הסרט ולהקרין מהתחלה.

אבל אני לא רוצה להיפרד. למרות הצער הנורא מפני שעוד מעט יסתיים הכל, אני מצליח לדחות לרגע את הסיום.

בינתיים שלוש האותיות שוחות לקראתי, “מסמך”, “וו” ו“פא” הולכות וגדלות, משתלטות על המסך, ואחר־כך נחרתות באישונים, ממשיכות להבהב גם כשהאויר שוטף את האולם ומוחק כל זכרון. אני ממצמץ. לא רוצה הביתה.

איפה זה הביתה?

לוצק או פלשתינה, כפר ערבי, או עבר הירדן, ואולי טירה שוממה באנגליה, או האוויר הריק.

אני לא רוצה לבחור. אם אחליט, אאבד.

בידה של אנה היה כרטיס הפלגה באנייה. אולי כך נראה ה“סרטיפיקט” המפורסם של האנגלים. פיסת נייר עם חותמות, שקובעת את גורלך במקום זה או במקום אחר, ובלעדיה אתה נאלץ להוכיח שאתה קיים. עדיין לא ידעתי אם אנה התכוונה לעזוב לאמריקה או לשוב לפולניה. ואולי שוכנעה שטוב יותר היה לה אם תיסע עם צ’רלי לאנגליה.

כך או אחרת היא נשארה.

אמרי שמט את המזוודה, ופסע לקראתה, כשהוא משחרר את מושכות הסוס, טופח על גבו ומשלח את זוסיא העגלון לדרכו. וכשהעגלה זזה היו אנה ואמרי קרובים זה אל זה, ורק מחיצת אוויר דקה הפרידה ביניהם.

ג’וני וייסמילר זינק עלי והפיל אותי ארצה בליקוקים. אמרתי לו בגאווה, “רץ מרתון לא התמוטט. כלב הפיל אותו מרוב שמחה.”

רק בגלל ג’וני חסרה לי התמונה. אינני יודע אם אנה נפלה בזרועותיו של אמרי, או שהוא אסף אותה, וטעם משפתיה שהתעשרו בצוף.

זו התמונה שלא תהיה שלי אף פעם, אם כי אני בטוח שהיא התרחשה. אני לא יכול לראות אותה, רק מפני שמישהו מסתיר לרגע את מה שקורה שם בסרט, אבל תמיד אוכל להשלים את התמונה החסרה, ואולי אין דרך למלא את החלל הזה, מפני שהתמונה איננה פמוט גנוב שאפשר להחזיר ולבקש סליחה, ומה שאינני יודע הוא לא פחות חשוב ממה שאני כן יודע.

ובעצם מה זה משנה אם אנה נפלה בזרועותיו של אמרי או להיפך, ומתי בדיוק התחברו. אני חושב ששניהם ידעו שמה שקרה ביניהם יכול היה להסתיים בפרידה, אם כי, אחרי שנים, יגלו שניהם שבאותו רגע נפרדה אנה סופית מכל בני משפחתה. ועוד אגלה, אחרי שנים, את אמרי כחבר, ולא רק כאח גדול.

את ההמשך אני זוכר היטב. כיצד אמרתי לגו’ני וייסמילר, “למרות שאני הרץ בסיפור הזה, נשארתי בחיים. אתה לעולם לא תצטרך לנבוח לאוויר.”

יכול להיות שאהבה, כמו שאומרת ציונקה, היא מלה שקל לכתוב וקל לקרוא, אבל לא בטוח שאפשר תמיד לסמן אותה ולקלוע. המזיק שבתוכי מתעקש תמיד לעורר ספק, מפני שמלה מתארת לפעמים את ההיפך ממה שהיא מתכוונת. גם אם הם משלים את עצמם שעכשיו נפתר הכל, והילד לא יהיה אנאלפבית מוחלט, עדיין אינני בטוח שהמלים הן לא סתם פיקציה. אני מזהה את כל האותיות במילון של ציונקה, ומשום־מה לא מרגיש שהמלים הופכות אמיתיות יותר. רק בשביל הציון של סוף השנה שמתי על הלוח “למען המולדת”, ועדיין לא השתכנעתי. וגם את השם שלי אני כותב, מוסיף את כינויי הגנאי שהם בוחרים למחוק, ורק אני זוכר.

בלילה לא יצאתי מחדרי. ציונקה מצאה את החבל שלי מוטל בפינת החצר שלהם, ואני כבר יכול להשתלשל למטה. האנגלים לא הבינו שזה חבל של טרזן ופשוט השליכו אותו, אבל אני לא זקוק לו הלילה.

הסתגרתי עם ג’וני וייסמילר. כיסיתי את שנינו בשמיכה, כשאני לוחש לו מלים טובות. בחוץ טיילה רוח חמה של ראשית הקיץ והיה עוד רחש. שתי קופסות השימורים הריקות היטלטלו ושיקשקו בין החלון שלי לחלון של ציונקה. היא חיברה את הטלפון מחדש. לא משכתי בחוט ולא דיברתי. זו באמת המצאה מופלאה. מה שאתה אומר מגיע ישר לתוך אוזנו של מי שאתה רוצה שישמע. ואי־אפשר להתחמק מלהקשיב.

“עכשיו נהיה בשקט” אני לוחש לג’וני וייסמילר. שנינו בחושך, בין מה שנגמר ומה שמתחיל. אסור להפריע.

 

עוזיק    🔗

מאז הוסיפו צבע לסרטים, אפילו חתונות מצלמים היום, עניין שבשגרה. זו של אנה ואמרי לא היתה כלל מיוחדת במינה. היו בה חופה ועדים ו“שבע ברכות” וכוס שבורה, וגם טבעות נישואין שהיו פעם של הורי ולא ירדו אתם לקבר.

אמרי לא שילם מוהר של מאה עזים. הוא זכה באנה בחינם. זו היתה כלתו הראשונה וגם האחרונה, והכל השתדלו לשכוח שהיתה אחת נוספת באמצע.

“אשר ציוונו על העריות.” אני זוכר ששאלתי את כבוד הרב מהי משמעות המלה, והוא הפנה לי עורף, כשהוא מכנה אותי “בן נעוות המרדות”, ובקולו לא שררה חיבה. נמלאתי פליאה, שהרי על־פי־רוב היה הרב להוט להשביע את סקרנותי בדינים ובמצוות, ודווקא אותה קושיה בדבר העריות ליבתה את חמתו. הוא נזף בי, “זה לא בשבילך. חכה שתהיה גדול.” ו“לגדול” נשמע מפיו איום. כמעט סיפרתי לכבוד הרב כיצד ראיתי במו עיני את אנה ואמרי מערים דבש גוף אל גוף. לפעמים הוא מתוק מדי לעתים הופך לארס מר.

בצד עמדו הבחורים מהטנדר, מסתודדים עם איש הסוכנות היהודית. הם הבינו כבר, שאמרי לא ישלים את משימתו ולא ישא ארבע כלות. המולדת תיאלץ להסתפק בשתיים. מה שעושים למענה ומה שאי־אפשר.

אמרי שבר את הכוס באופן מושלם. מכוון וקולע, כאילו התאמן בלילות הארוכים של החורף על קופסות קרן־קיימת. ואולי זה רק מפני שהיה מורגל בחתונות.

מהחתונה שלהם נותרה רק תמונה אחת. הצלם קשר את הסוס הישיש והמרוט אל שיח הקיקיון שמאחורי מחסן הכלים, וכיוון במשך שעה ארוכה את מצלמתו החדישה – לא ארגז עץ שיש להסתתר מאחורי וילון שחור כדי להשיג תמונה – והציב את כולנו בשתי שורות.

אמרי לובש את החליפה הישנה של אבא, וגם בתמונה אפשר להבחין ששרווליה קצרים מדי. כף־ידו זוחלת מתחת לשמלתה הלבנה של אנה. עוד מעט יוכלו לערות דבש כאוות נפשם. אם אני צופה בתמונה זמן ממושך, נדמה לי שהיא זזה. אפילו שפתיה של דודה מרים, שמדברת לאוויר, נעות.

אני ניצב לשמאלה של אנה. מתפתל במכנסיים ארוכים ומגוהצים, שדודה מרים כפתה עלי ללבוש. כמה חבל שלא רואים אותי, מפני שבאותו רגע חצה הברווז הציוני את החצר, נמשך אחרי התקרובת, וג’וני וייסמילר ניצל את ההזדמנות והבריחו לעבר החצר של ציונקה בנביחה עזה.

למרות שאין שום הוכחה, אני יודע שאני נמצא שם, מעבר למסגרת, לצד זנבו של ג’וני, שנלכד בלעדַי בתמונה.

את ציונקה רואים מצוין. כל אותה עת שהצלם היה טרוד בהכנות, לא משה סָבַתְךָ ממקומה והחיוך קפוא על שפתיה, בציפייה דרוכה לרגע המיוחל. מאחוריה נראים אמה ואביה, שהגיע במיוחד לטקס. אמה של ציונקה החמיצה מבט, מפני שלרשימת הקרואים נוספה ברגע האחרון גם מלי פרלמוטר, שהיתה פעם ידידתה הטובה והפכה לשנואת נפשה. עד שבגרתי ועזבתי את המושבה לא התפייסו השתיים.

אהרונצ’יק בולט במיוחד, משום שנעמד על ארגז ריק של תפוזים, נושא ספר ומנפנף באיום לעבר השמים. מלכתחילה הודיע שרק למען דודה מרים, שזוכה סוף־סוף לקורטוב של נחת, יפר את אמונתו ויהיה נוכח בטקס דתי, שכן הדת לעולם היא בעיניו “אופיום להמונים”.

בליל החתונה גייסו הבחורים מהטנדר את האופה לשירותם ולמחרת בבוקר יצא אהרונצ’יק לאירופה לשאת אשה. הוא נדר שיחפש בשביל עצמו למען המולדת קומוניסטית נאמנה, אבל התפשר בסופו של דבר על בורגנית מקרקוב שלא היתה יפהפייה כלל, ועמה חלק את שלושים השנים הבאות של חייו.

בכתובה רשם הרב את הנדוניה שהביאה הכלה מבית הוריה, ואני בקשתי מכבודו להוסיף שני פמוטים מנחושת. את הגנוב תחבתי לידיה של אנה בעת שפניה היו מכוסות בהינומה. היתה זו הזדמנות נאותה להתנצל, בלי לעמוד נכלם מול עיניים מוכיחות. וכן נחסך ממני הצורך להעלות את הדברים על פיסת נייר. עד היום אינני טוב במלים. כל חיי הצלחתי להתחמק מכתיבת מכתבים, אבל בטלפון אני משוחח שעות.

אני מקפיד לאכול דבש מדי בוקר, עודני מקווה להאריך ימים. אולי במקום כלשהו צופה מוחמד בסרט שלי ויודע שזה אני. הכפר שלו לא קיים יותר. שנים רבות שלטו הכנופיות, ונבואותיו הקודרות של ידידי מוחמד דאודי התגשמו. עז א־דין אל־קאסם נורה על ידי האנגלים ונקבר בנשר, אך שמו לא נשכח. בסופו של דבר נמחק הכפר הערבי ובמקומו שוכן היום קיבוץ. ואף־על־פי־כן אני יודע בדיוק היכן עמדנו. עץ הזית הראשון והאחרון. גלעין שעובר־אורח השליך, הצמיח מטע שלם. מדי פעם אני בא במיוחד מתל־אביב לבדוק אם העץ עודנו נטוע במעלה הוואדי. גם קבר השֵׁייח' קיים, אם כי בגילי כבר לא מבקשים משאלות. אתה זוכר, מחמדי, איך הבאתי אותך פעם ואתה ביקשת משאלה במקומי. אולי זו תתגשם כי אתה הוא נכדי הבכור.

את הסרט אני מגלגל אחורנית, חוזר שוב ושוב על התמונות, ודבריו של מוחמד “יישפך פה דם”, מעבירים בי צמרמורת, מעוררים את הארס הרדום. הן גם אני נגוע.

אחר־כך אני יושב בדומייה, צופה בסרט מן הסוף להתחלה.

הנה אני ילד, רץ לכיוון הכפר הערבי ולא לעבר המושבה. מוחמד חוצה את נהר הירדן בדרכו בחזרה, ובמקום פרידה שנינו מתאחדים.

ולמרות שהכל הפוך לכאורה, הרי בכל גלגול של הסרט החיבוק נשאר חיבוק. זווית זו זווית אחרת. תמיד אני נאסף בכפייה הרכה וגרוני נחנק. מי עוד בעולם יקרא לי “אזער”.

מוחמד דאודי ופאטמה אחותו. מי יוכל לספר לי אם נישאה לטרזן שהיא אוהבת, או שחייה עוברים עליה בגעגוע אינסופי. מי יגלה את ההמשך.

אני כבר לא ילד, וכבר גידלתי עוד כלבים אשר שמם ג’וני וייסמילר.

אחרי מלך הקופים באו שישה, ובעלות הטרזן השביעי על המסכים נפגע מטוסו של מייג’ור צ’רלס טימותי פארקר. חיל האוויר המלכותי הפציץ את דרזדן שבגרמניה, וצ’רלי הוביל להק של “לנקסטרים”. כיצד נודע לאנה כי לאחר מותו הועלה המייג’ור לדרגת קולונל, ואף זכה בעיטור הוקרה על “אומץ יוצא־דופן, העזה ומסירות בשעת פעולה נגד אויב”, אינני יודע. היא שיגרה מכתב תנחומים לליידי מרי פארקר באנגליה על נפילת בנה הקולונל. אני בלבי ממשיך לקרוא לצ’רלי “מייג’ור פארקר”.

ענף שנחיל דבורים בוחר בו לבית הוא סימן לאהבה. האם חסרה לי אהבה, או שמא יש לי יותר מדי מולדת. פעם זה מתמלא והאחר נגרע, הכל חומר גלם, נכד שלי. תסריט אני לא כותב אף פעם.

כמה אני מצטער שצ’רלי החמיץ את חמש השאגות הנוספות של ג’וני וייסמילר. יכולנו ללכת יחד לקולנוע. בתל־אביב, או בלונדון ואפילו באפריקה. בכל העולם הידהדה השאגה, פרט לארצות שכבש היטלר, שכן אף את אזור חלציו של ג’וני וייסמילר – פיסת בד דקה שמסתירה את העריה – הצליחו הנאצים לסמן כטלאי צהוב.

אנה המשיכה לכתוב מכתבים גם לאחר פרוץ המלחמה, ורק בחלוף הזמן החלה לדבר לאוויר. התשובות למכתביה לא הגיעו מעולם. אחד הניצולים, אשר שב מלוצק, סיפר כיצד נאספו כל היהודים בגטו ונשרפו בעודם חיים. איש מבני משפחתה לא שרד. שנים רבות הצטערתי שלא שבתי על עקבותי לבית־הקפה “גינתי ים” כדי ליטול את התצלום של בני־הזוג. אולי בכל־זאת היו קרוביה של אנה. מעולם לא הצלחנו לאתרם באמריקה. נבלעו כמו בתוך כדור בדולח.

לפעמים היתה אנה לוחשת לילדיה שהיא מתגעגעת הביתה. מלה זו לא רשמה מעולם. קיים מילון שלם שמוטב לא להעלותו על הכתב.

אני זוכר כיצד עמדתי עם אמרי מחוץ לקולנוע “בית העם” בתל־אביב, ידי בידו, ואני ממאן לעזוב. הייתי אז ילד. לא ידעתי להחליט איזה סוף יש לסרט. אחרי הכל, אביה של ג’יין פארקר איבד את חייו במסע לאפריקה, ואולם היא וטרזן נשארו יחדיו באותו ג’ונגל קדמון ובתולי, אשר כף־רגלו של אדם לא דרכה בו.

התחננתי לפני אמרי שיחליט בשבילי, כך שאוכל לישון בשלווה וחלומותי יהיו לבנים כמסך, לפני שהתמונות מוקרנות עליו. אמרי הצטער. אילו היה הסרט בצבעים, במקום שחור־לבן, יתכן שהיינו יודעים את התשובה. מזלי שלא ידעתי אז מה תהיה אחריתו של ג’וני וייסמילר. שחקן מזדקן ומטורף, שאושפז במוסד, היה שואג במסדרונות ומבהיל את האומללים. בסופו של דבר גורש משם.

מעולם לא סיפרתי לך נכדי, שהשאגה היתה פעלול מעבדה, תערובת של יללת צבוע, או גמל, נביחת כלב, דו גבוה מפיה של זמרת סופרן ורטט סול של כינור.

לפחות היתה בה נביחה של כלב.

אני מלטף את פרוותו של ג’וני וייסמילר. חוטי כסף נשזרו בה. בלילות שבהם הרוח שורקת אני קורא לו למיטתי, אני חרד שבבוא היום, לא אכיר את מוחמד דאודי. רק אתה, ג’וני וייסמילר, בחוש המיוחד אשר לכלבים, תזהה.

האם היו חיינו טובים? אנה ואמרי. מי שעודנו עמנו ומי שכבר נמצא באוויר. מלא או ריק. אינני מבין את נביחותיו הרכות של ג’וני וייסמילר. מעולם לא למדתי את לשון בעלי־החיים. אם כי אני יודע שהוא מנסה לומר לי דבר־מה.

הכלב ואני מתכסים בשמיכה, מדמיינים באפלה סופים של סרטים. פרוותו רכה, ומתחת אני נוגע בצלקת שעוברת בירושה. הוא עוצם את עיניו. ג’וני וייסמילר האחרון.

תל־אביב, מאי 1995

 

תודות    🔗

למיר’לה וזרובבל סמל, ייבדלו לחיים ארוכים, שסיפור אהבתם שימש לי השראה.

לעדנה ואמיר סמל, שנרתמו בהתלהבות לסייע לי.

לאורי ירום, מוותיקי חיל האוויר, שחלק עמי את בקיאותו במטוסים ישנים ובכלי נשק.

לאלכס זהבי על תרומתו הנכבדה, על סבלנותו ועל רגישותו באריכה.

לסרטים המופלאים ששימשו לי מקור של עונג ורומנטיקה:

* טרזן מלך הקופים, במאי: וו.ס. ואן דייק, שחקנים: ג’וני וייסמילר ומורין או’סאליבן, 1932.

* זה קרה לילה אחד, במאי: פרנק קאפרה, שחקנים: קלארק גייבל וקלודט קולברט 1934.

לנסים קריספיל, שספרו “ילקוט הצמחים” לימד אותי רבות על תורת הצמחים אצל ערביי ארץ־ישראל.

נאוה סמל