בנעילת הועידה הנ"ל 🔗
אילו היינו מתפתחים בדרך הטבע – לא היינו מרגישים חבלי-לידה או חבלי-תחיה; הדבר היה הולך ומתפתח כדרך כל העולם, ובתי-ספרנו הלאומים הישנים, שהיו משמשים מדור לחנוך העברי במשך מאות שנים ושהעמידו לנו הרבה חכמים וסופרים – היו הולכים ומתפתחים בטבעם. מאימתי התחילו החבלים האלה? מאותו הזמן, שיד זרים נכנסה והתחילה מעכבת את התפתחותנו.
הנה העמיסו עלינו מבחוץ “רבנות מטעם”, שכלפי פנים לא היה לה שום תפקיד וצורך, אבל חפצו להעמיד מליץ, מתורגמן בין הקהלה והממשלה, וקראו לו בשם “רב”. זו היתה רק גניבת דעת כלפי פנים וכלפי חוץ. העם לא הודה בו, ברב זה, והלז לא הביא שום תועלת. ומכיון שישב רב על כסאו וקבל את שכרו – אי אפשר היה להפטר ממנו והיו מוכרחים ליתן לו איזו עבודה. בכלל עבודה זו היה בית-הספר “הקאזיוני” (הרשמי), שאף הוא היה מיותר לגמרי. מטבע ברייתו היה מתנגד לבית-ספר לאומי, והיה משרה בתוכנו את ריח ה“קזיונשצ’ינה. מתוך כך נעזבה אצלנו הרבנות הדתית, גם בית-הספר וגם הישיבה היו עזובים, מפני שהאנרגיה הלאומית נתפלגה ונדלדלה: בית-הספר ה”מודרני" אי-אפשר היה לו להיות לאומי ונסתאב בעם-הארצות, ובית-הספר הלאומי אי-אפשר היה לו להיות “מודרני”… ולתקן את המעוות ההיסטורי קשה מאד. החדר נעשה בעינינו לסמל השמצה ואי-הנקיון, שלשמעו תאחז אותנו פלצות, המלמדים – לסמל עם-הארצות והגסות. הצליחה הסיסמה של בית-הספר החדש: חס וחלילה להזכיר בשמו של החדר! אבל לחנם חושבים כך. גם החדר היו לו כמה מן היסודות הבריאים, הדרושים לכל בית-ספר, והצורות שלבש לא נבעו מתוך הפרינציפים הפנימיים שבו. הקלקולים באו מתוך תנאי הזמן והמקום. הלא אין זה מיסודותיו של החדר, שהרבי יהיה דוקא בור ועם-הארץ, והעז תהיה מלחכת את תבן הגג של החדר, והילדים ילמדו דוקא “תזריע מצורע” ומסכת “כתובות”. גם איסור למודי החול אף הוא אינו כלל מן הפרינציפים של החנוך העברי.
ואחרי כל אלה צריך להודות, שחדרנו עמד למעלה מבתי-הספר של הנכרים,ובמובן הדתי והמוסרי עלו ה“ישיבות” על כל יתר בתי הספר של הגויים. אבל מיום שהושיט החזיר את טלפיו למחננו, נתחלל הקודש ונכנסה הטומאה. חכמי התלמוד קראו לחדר העברי אסכולה אסכולה וחדר – חד הם. היסודות הבריאים של חדרנו יכולים לשמש בסיס ליסוד בית-הספר החדש.
קובלים, למשל, על הישיבה האודיסאית על שלא הוציאה אף רב אחד. הלא זוהי תפארתה של הישיבה, שלא העמידה רבנים, כלומר, לא נתכונה דוקא לשם זה ולא הכריזה על כך. הישיבות הישנות, ביחוד המעולות שבהן, כוולוזין וחברותיה, אף הם לא שמו להן למטרה להעמיד רבנים דוקא, אלא להעמיד תלמידים, לומדי תורה סתם. ישיבת וולוזין שמשה מקלט לכל בחור מעולה ובעל רוח יתרה, זו היתה מעין “זאפורוג’ה” שלנו, שהתלקטה ממבחר בחורינו לשם ה“קאזאצ’סטבה” הצעירה והשואפת לחרות רוחנית.. והבה אגלה לכם סוד: לא היו מקפידים שם ביותר על יראת-שמים, לא היו בודקים בציציות, ואף ההשכלה לא היתה נרדפת שם כל כך, כל זמן שלא פרצה גדר ולא גרמה לבטול תורה. למוד התורה היה מכפר שם על הכל. ספורי המשכילים על דבר הקנאות והחשכה ששלטו בישיבות – יש בהם הרבה מן ההפרזה.
יודע אני רק ישיבה אחת, שנוסדה, כמדומה, לכתחלה לשם חנוך הבנים – ישיבת סלובודקה. ואולם מטרה מכוונת כזאת עלולה להרבות צביעות. וזוהי חשיבותה של הישיבה האודיסאית, שלא התעסקה ברבנות ולא גדלה את הצביעות אלא עסקה בתורה ובחכמה. היא לא בדקה בציציותיהם של התלמידים, אלא דאגה להתפתחותם והשתלמותם; ואם תלמידי הישיבה נעשו סתם יהודים בני-תורה – תבוא עליהם ברכה. המחזור הראשון של הישיבה הוציא צעירים בני תורה והשכלה, שיש ביניהם עתה בעלי-שם.
בעת האחרונה קבלה, אמנם, הישיבה צורה אחרת, אבל חיים יש בה. אין ספק כי טעות היא להעמיס על כל היהודים את למוד התלמוד. הדברים הגיעו לידי כך, שראינו חובה לעצמנו לא רק ללמד את התלמוד, אלא גם לגמור אותו כולו. ובכדי שנספיק במלאכתנו – התחלנו מעמיסים על הילד את עול התלמוד כמעט מן העריסה. אילו היינו שומעים בקול חכמינו (“בן חמש-עשרה לגמרא”) ודאי שלא היה למוד התלמוד מתנוול ולא היה מסרס את כשרונות הילד לעשותו להדיוט ועקום-מח.
נטיות כאלה, להעמיד את התלמוד בראש הלמודים, היו כבר באשכנז וצרפת, ודבר זה הביא את הרמב"ם לידי “היד החזקה”. ידוע אותו הפתגם השנון: “אילו הייתי יכול אני לעשותו דף אחד – לא הייתי מאריך אף מה שהוא”. בכלל אין התלמוד כמו שהוא ספר למוד. כלום ראיתם מימיכם שילמדו אנציקלופדיה? והתלמוד הלא הוא אוצר שלם של הקנינים הרוחניים שלנו. וכי אפשר ללמד ספר כזה לתינוקות? צריך לדעת את התלמוד, אבל בצורה אחרת ובאופן אחר. אפשר להוציא מן התלמוד חלקים שונים ולעשותם מטעמים על פי תכניות-למוד שונות. יש ללמוד את התלמוד לאו דוקא לשם החכמות והמוסר וההלכה שיש בו, אלא בעיקר מן הצד הספרותי והלשוני. יש לתלמוד חשיבות גדולה לתחית הלשון וסגנונה. במקום שהלשון היא מדוברת – כל הדיאלקטים זורמים לדיאלקט אחד, העיקרי. לשוננו אינה לשון חיה, ואם אין אנו רוצים לבנותה מתה ומפוצלת לאברים מדולדלים שונים אנו צריכים לדלות ממעינות קדומים. הרבה מעינות חיים נשארו חתומים בתוך שפתנו וכל אחד יש לו גוון שלו ופרצוף שלו. אנו צריכים לחשוף את כל אלה, למצוא את הסינתזה בלשון ולעשותה חיה וגמישה, שיהא דמה קולח ונוזל. מצד זה יש ערך גדול לתלמוד, אבל אין זה נותן אותו ענין לתלמידים, אלא למלומדים, כי לא כל התלמידים עתידים להיות מחיי-הלשון.
מנדלי הכניס לתוך לשוננו את סגנון המשנה והאגדה. אפשר גם להכניס את סגנון הפילוסופיה העברית של ימי-הבינים וכיוצא בזה. כל אחד יכניס את שלו, ורק בדרך זו, דרך הספרות החדשה, לשוננו תקום לתחיה ותפרח. אבל אי אפשר בשום פנים לעשות לשם זה את התלמוד כמו שהוא חובה על התלמידים בבתי-הספר לעם. ודאי, שאי-אפשר לבתי-ספרנו בלי תלמוד לגמרי, יש בו צד ספרותי, קלסי, חלקי האגדה הראויים ויפים למקרא וללמוד. יש ביניהם מרגליות יקרות. מקצוע זה ודאי נכנס לתכניות הלמודים, אבל בצורות לקוטים בלבד.
ובעצם הענין הרי אין זה דבר חדש כלל. במשך כל הדורות היו לאבותינו מעין כריסטומטיות תלמודיות, כגון “חק לישראל” וכיוצא בזה, שבהן היה עוסק כל יודע ספר. כלום אפשר היה לפטם את כל היהודים בתלמוד? בבתי הספר העליונים יש אמנם לעשות את התלמוד חובה, אבל צריך שיהיה נלמד כראוי ובאופן מדעי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.