ילדות ונעורים בבית אבא ¹    🔗

אביגדור גרין אביו של ד. בן־גוריון²

בהיוולדי היה אבא – אביגדור בן צבי אריה גרין כבן שלושים וגם אמא היתה בגיל זה בערך, אף כי לא נשמר בידי תאריך לידתה המדויק.

כשאני מנסה להעלות זכרונות ילדותי – עולה בזכרוני כזכרון ראשון, בהיותי כבן שנתיים, תיקון של תנור שהיה מוצב בחדר.

ראשית לימודי – על ידי סבא, צבי אריה גרין, שהתחיל ללמדני עברית. היה מושיבני על ברכיו ומשנן עמי שמות של עצמים ואברי גוף, ביידיש ובעברית. היה מהלך בחדר ואומר: אני הולך, אני יושב, אני כותב וכו', עד שידעתי לקרוא לפעולה בעברית. לאחר שידעתי מספר רב של שמות ופעלים, היה מדבר עמי עברית ונאלצתי לענות בעברית. היה זה עוד לפני שהלכתי לבית־הספר (“חדר” של אותם הימים).

זכור לי גם שסבא היה קורא עמי “חומש”, מקרא ותרגום עם ביאורו הגרמני של מנדלסון (“הדסואר”). לאחר שרכשתי אוצר מלים עבריות היה נוהג לתרגל ולבחון אותי על ידי משחק, שהיה מקובל עליו. וזה דבר המשחק: היה אומר מלה בת שתי אותיות – בן, למשל, והיה עלי להשיב כנגדו במלה המתחילה ב־נו"ן כמו נר. וכן הלאה במשך שעה ארוכה.

משחקים אחרים לא ידעתי בילדותי, פרט לשחמט. איש לא שמע על פוטבול (כדורגל) באותם ימים.

סבא זה, שהיה מלמדני עברית וחומש, היה בר־אוריין ומשכיל, ששלט בשלוש שפות (עברית, פולנית ואשכנזית), היה מעריץ את שפינוזה ונוטה לדעותיו והיה בקי בספרי הפילוסופים מאפלטון ועד קאנט, ובחכמת ישראל מהרמב“ם עד הרנ”ק. (דברים אלה על סבא מצאתי כתובים במגילת זכרונותיו של אבי).

כבר הזכרתי חיבת סבי למנדלסון, שהיה מלמדני “חומש” בעזרת ביאוריו הגרמניים המודפסים באותיות עבריות. זכורני שהתאמץ להסביר לי משמעות המלים “הכעיסתה צרתה” ונבצר ממני להבינן.

היו אלה זכרונותי הראשונים מסבא, אביו של אבא. סבי מצד אמי מת לפני שנולדתי ונקראתי על שמו דוד (בפלונסק נהגו לקרוא לי דוּבטשה). סבי צבי אריה מת בהיותי כבן שמונה. במקצועו היה מעין עורך־דין והיה גם כותב בקשות (פרוֹשנייס) למשרדי הממשלה ולבתי־המשפט. לעת זיקנתו כשיצא צו, מטעם הצאר הרוסי, לעשות את השפה הרוסית שוררת בפולין במשרדי הממשלה, עוד הספיק סבא ללמוד אותה, והיה כותב את הבקשות בשפה זו.

אבי אביגדור הלך בדרכי אביו והיה אף הוא עורך־דין וכותב בקשות, נושא ונותן עם פקידי הממשלה בעניני לקוחותיו. עקב עיסוקיו היה מקורב לרשות. הפקידות הגבוהה בעיר היתה רוסית. היו אלה – השופט, מושל המחוז, מפקד המשטרה וגם השוטרים עצמם.

[בספר פלונסק אנו מוצאים תיאור קוים נוספים של בית אביגדור גרין:]

בקצה סמטה צרה אשר לא תואר לה ולא הדר, התנשא, מופרש במקצת, בית עץ בן קומותיים, מוקף חצר נרחבה ומעבר לחצר חלקת שדה וירק וגן עצים טעוני פרי – – ביתו של אביגדור גרין הוא. כאן חי יותר מיובל שנים.

על ר' אביגדור וביתו גאוותם של יושבי הסימטא, הוא משענתם ובו בטחונם. הוא אחד מהם, עצמם ובשרם, יליד העיר פלונסק והוא מועמד ל“דוּמה”³ השניה, מפרסם מאמרים בעתונות הפולנית, אחד משני ה“אדבוקאטים” היהודיים בעיר – מעין יועץ משפטי בעניייני ערכאות, שניתנה לו הרשות להופיע בבית המשפט כטוען בדיני ממונות שלוש פעמים בשנה.

מקפיד בלבושו היה. אין רבב על בגדו אך הפלרינה השחורה והצילינדר המבהיק, “מעשה פריץ”, לא שמו מחיצה בינו ובין פשוטי העם ב“רחוב העיזים”, שקראו לו דרך קירבה יתירה אביגדור בלא תוספת כינויים ותארים.

[ברכה חבס / ביתו של ר' אביגדור גרין]

אמי זכרונה לברכה, ילדה אחד־עשר ילדים. אך רק חמישה מהם נשארו בחיים והאריכו ימים (כולם עלו ארצה). אני הייתי הצעיר בבנים.

בילדותי הייתי חולני וחלש במקצת. הייתי מתעלף לעתים תכופות. זה הדאיג את הורי, ואבי נסע עמי להיוועץ ברופא מומחה בעיר הפלך. הייתי אז כבן חמש. הרופא בדק ומישש את ראשי ואמר לאבא שראשי גדול, ודבר זה מוכיח (ובמיוחד הבליטה של הקדקוד העורפי), שאני בעל כשרונות גדולים ועתיד גדול נשקף לי. סיפור זה איני זוכרו, אלא שמעתיו אחר כך מפי הורי, אבל הנסיעה עם אבא לרופא היא מזכרונותי הראשונים.

כנראה היתה השפעה לדברי הרופא על הורי והתנהגותם עמי. אבא שהיה חופשי בדעותיו (אך שומר מצוות) רצה שאהיה “דוקטור” ואילו אמא חלמה שאהיה רב גדול…

לפי עצת רופא נהגה אמי לנסוע אתי בחודשי הקיץ לכפר, שם גרה משפחת קרובי אמי, שהיתה המשפחה היהודית היחידה באותו כפר. לנסוע לכפר, לא היה דבר כה מקובל אצלנו באותם ימים. לא היינו עשירים, אך חיינו ברווחה, ואילו בכפר גרנו בחדר צר בתנאים קשים. למעני ולמען בריאותי עזבה ביתה וילדיה האחרים; אמנם היתה עושה זאת, בודאי, עבור כל ילד אחר מילדיה… בכפר זה ספגתי לראשונה אהבת החקלאות.

בגלל חולשתי, ואולי בגלל נבואת הרופא, אהבה אותי אמי מאד. היא טיפלה בי במסירות ללא מצרים, ואצלה לי שפע אהבתה. ממנה למדתי מה פירוש אהבת אם!

לחברותיה היתה נוהגת לומר: איזה ילד יש לי! נדמה לי שהיה לה יחס מיוחד אלי (או שמא זה נדמה לי…). ממאכליה זכור לי טעם אפונה שהיתה מבשלת, אותה אוהב אני עד היום.

"– – אמו שיינדל, שהיתה גאה בבנה זה, אמרה עליו לקרובי המשפחה:

כי יש לי בן אברהמ’לה, העתיד להיות גדול בתורה ויראה – זאת יודעת העיר כולה. אבל כי גדל אצלי בן דוד’ל – זאת יידע העולם כולו!"

[ברכה חבס / ביתו של ר' אביגדור גרין]

מות אמי, שיינדל, היתה המכה הקשה ביותר שהוכיתי בילדותי וכאבה לא הרפה ממני שנים רבות. באותו זמן לא היה עוד צלם בעירנו ולא נשארה לי תמונה מאמי. חסרון זה מרגיש אני עד היום. חלק מעולמי נהרס עלי במותה (הייתי אז בן אחת־עשרה). היא מתה מהרעלת דם, בלדתה את ילדה האחד־עשר. גם התינוק מת מיד אחרי היוולדו. מוזר שזכרוני על אמא מתמקד אחרי מותה בעיקר. במשך שנתים, אולי, רואה הייתי אותה בחלום לעתים קרובות. “אמא, מדוע אין רואים אותך?”, הייתי נוהג לומר לה.

דמותה נשארה חקוקה בזכרוני לשנים רבות אף כי תמונתה לא נשארה בידי.

היו לנו שני בתים וגן פירות גדול בקצה העיר, אותם ירשה אמי מהוריה. בגן גדלו תפוחים, אגסים, שזיפים ודובדבנים. זכורני שחברי היו באים ל“גנוב” פירות בגן ואני הייתי להם לעזר.

בתינו היו בנויים עץ. גרנו בבית קומותיים, בדירה הפונה לגן ולבאר שבחצר האחורית.

דירתנו בת ארבעה חדרים היתה, ושניים נוספים באותה קומה הושכרו לשוחט העיר, יצחק אסתרזון, מחסידי גור וידידו של אבא.

בבית השני, הסמוך, גר מורי הראשון ר' מאיר ובו המשיך לגור אחי הבכור לאחר שהתחתן.

במשפחתנו היו הבנות גבוהות – דומות לאבא; והבנים כמו אמא – קטני־קומה. אחיותי היו גבוהות ממני אך הדבר לא הפריע לי, ומעולם לא היתה לי הרגשת נחיתות בשל זה.

ועוד זכרון קדום אחד. הייתי כבן עשר כשפשטה שמועה בעירנו – המשיח הגיע! וזה תיאורו: גבה־קומה ויפה־תואר וזקן שחור לו, איש פלאים ושמו דוקטור הרצל.

ציור של יוסף בודקו (1880 – 1940) “ככר הששוק בפלונסק”

*

פלונסק עירי הצטיינה בארבעה דברים: היתה זו עיירה של משכילים; של חובבי־ציון (אחר כך ציונים); עברית היתה לשון מדוברת בפי חלק מתושביה היהודים; מפלונסק באו ראשוני העליה השניה של פולין, ומספרם היה, יחסית, גדול מאשר מכל עיר אחרת בפולין.

ביתו של אבא היה מרכז לארבעת גילויים אלה שייחדו את פלונסק.

הישוב היהודי של פלונסק מנה כחמשת אלפים נפש והיווה רוב תושביה של העיר. הם ישבו במרכזה, ואילו הפולנים, – גרו בקצוי העיר. משום כך, אולי, בכל התיגרות שפרצו בינינו, הנערים היהודים, ובין ה“שקצים”, כפי שקראנו לנערים הפולנים, היתה ידנו על העליונה, כי היינו מרובים בכל מקום.

בנסיבות אלה לא היתה לי בילדותי מעולם הרגשת נחיתות, ואת נגע האנטישמיות לא חשתי על בשרי.

אבא זכור לי כמנהיג מוכר של יהודי העיר, כי היה מקובל על הפולנים שנמנו גם הם על לקוחותיו וגם על אנשי הרשות הרוסים. הוא היה מוכר כעסקן ציבור וכציוני, ובביתנו התקיימו הפגישות של חובבי־ציון.

[ברשימתה הנ"ל מביאה ב. ח. סיפור אופייני המתאר את דמותו של ר' אביגדור:]

הדבר היה בחג הפסח באחד מאותם הימים שבהם מביאים האיכרים העירה חבילות קש למכירה, ויהודים באים וקונים, איש־איש חבילתו לריפוד היצועים לבני ביתו. יצא גם ר' אביגדור לקנות חבילת קש ריחני לכבוד החג. ועד שהוא פונה כה וכה בבקשו אחר סבל שישא את חבילתו – ניגש אליו בעל טחנת־הקמח וביקש, דרך הלצה, להקניטו בדברים. שלשה רובלים, הוא אומר, ינדב לעניי העיר, אם יעמיס ר' אביגדור בעצמו את החבילה על שכמו וישאנה לביתו. שלשה רובלים לעניים? – אדרבה, ישליש נא בעל הטחנה את המעות מיד! וכי מי כר' אביגדור יודע מה מרובים צרכי עמך ישראל בקהילת פלונסק – – והוא נוטל את חבילת הקש ומעמיסה על כתפו. וכך צועד שחוח בדרך המובילה אל ביתו, כפוף תחת משאו. וכך עובר הוא על פני בית־המשפט העירוני כשהשופט הפולני עומד על גזוזטרו. השופט מופתע: “גוספודין גרין, איך לא תבוש?” – עמד ר' אביגדור הניח משאו על הארץ והסביר לשופט מה טעם המעשה, אחר שב וטען את החבילה והמשיך דרכו בנחת.

אף כי את שנאת היהודים לא הכרנו על גופנו ידענו על הפוגרומים שהתחוללו (קראנו את “משא נמירוב” של ביאליק) ואף שלא היה מקום לחשש שבעירנו יתחולל פוגרום, ראינו צורך לקיים גנה יהודית ולהחזיק נשק.

את הפוגרום היו עושים הרוסים בעריה של רוסיה. אצלנו לא היו מניחים לפולנים לפרוע בנו, וכמובן גם אנו לא היינו מרשים. אך למרות זאת, כאמור, ראינו צורך להחזיק נשק ושמרנוהו במרתף ביתנו.

אבא לא היה מרוצה, כי חשש, אך בכל זאת לא הפריע. ייתכן שלו שאלתי רשות, היה אומר לא. אך אני לא שאלתי והוא לא מנע…

[בעניני הגנה עצמית ונשק בפלונסק אנו מוצאים אצל ב. ח. ב“ספר פלונסק” עמ' 126 את הדברים הבאים:]

–– גם בענין זה שהיה אפוף העזה גדולה ופחד מוות, שימש ביתו של ר' אביגדור מרכז ומקלט –– למן הרגע הראשון של ייסוד ההגנה העצמית בפלונסק עמד [דוד] בראשה, נהיה לה מדריך ומעורר –– ורתם את הבית כולו לחובותיה למרות הסכנה הכרוכה בדבר. –– לא בחדרן של הבנות בלבד הוצפנו הרובים והאקדחים המעטים –– כל הבית כולו היה כמפקדה בימי קרב. הגן שימש מקום לפגישות באישון לילה לאסיפות חשאי –– ובחדר העליה שם בית־ועד ומועדון לפעילי ההגנה, שם הספריה היהודית במחתרת, וכל ספרות אסורה שהשיגה היד. –– מדרגות עץ הובילו אליה ורצפת העץ היתה משמשת בית דפוס לכרוזים חוצבי להבות. יום אחד הביא לכאן מ. מ. צרור כרוזים שקיבלם מיצחק גרינבוים במערכת “הצפירה” בורשא והם קוראים לשביתה כללית כתגובה על הפרעות. –– ורק בנס ניצלו בני־הבית ממאסר.

*

היהודים בעיר נחלקו לשלשה מעמדות:

הסוחרים העשירים שהיו רובם חסידים (חסידי גור בדרך כלל). עושרם בא להם מידי הפריצים הפולנים בעלי היערות, שלא ידעו לנהל רכושם כיאות. היהודי היה מוכר יערותיהם ומוליך העץ לגרמניה. והיו יהודים שהיו עצמם בעלי יערות.

בני המעמד הבינוני – רובם “מתנגדים”, משכילים ו“חובבי־ציון”, שלא כמו החסידים שהיו אנטי ציונים ברובם.

המעמד השלישי: בעלי המלאכה – חייטים, סנדלרים ונגרים, שהיו עניים בדרך כלל, והיו נוטים לצד המשכילים.

מכלל החסידים, שונאי ציון יצאו שניים: האחד ר' שמחה אייזיק, יהודי יפה, למדן ומשכיל שהיה חנווני לפי פרנסתו. הוא נסע אל רבו, הרבי מגור, וניסה להסביר לו את הציונות, אך לא עלה בידו. הרבי אמר שיש לחכות לביאת המשיח. השני, יצחק אסתרזון, היה שוחט וגר בביתנו. חסידי העיר מיררו את החיים לשתי המשפחות ורדפו אותן עד חורמה, עד שנאלצו לעזוב אאת העיירה (ר' שמחה עלה ארצה).

–– התחילו לדבר סרה בחצר הרבי מגור בציונות ובציונים ולרדוף את כל המחזיקים ברעיון זה. בחג השבועות תר“ס, שעה שכל הפונדקים בגור היו מלאים חסידים סובבה משלחת מפונדק לפונדק ותבעה מקהל החסידים לפרסם בעריהם כי אסור להתחבר עם הציונים ולא להתקשר ולהתחתן עמהם. –– העיירות בפולין היו כמרקחה. התחילה מלחמת אחים מרה בין החסידים והציונים. גם ר' אביגדור לא היה פטור מחמת זעמם של חסידי גור אשר הלשינו עליו כי הוא אוסף כסף ושולח לחו”ל.

לרגל ההלשנה הזאת בא קצין המשטרה עם קבוצת חיילים –– וערכו חיפושים במשך שש שעות, אספו תעודות ומכתבים, “שקלים” ומניות של אוצר ההתישבות היהודית –– בסופו של דבר, לאחר כמה שבועות, נקרא ר' אביגדור אל שר המחוז שאמר לו: “לא נמצא פסול בניירותיך”.

העיירה צהלה ושמחה וחסידי גור יצאו אבלים וחפויי ראש.

[ספר פלונסק עמ' 121]

בית־הכנסת בפלונסק, ציור של יוסף בודקו.

סבי צבי אריה, היה “מתנגד” אדוק, שעבורו – חסיד היה ככופר בעיקר. במובן זה היה נאמן לדרכו של הגאון מוילנא שבימיו היו ה“מתנגדים” מוסרים את החסידים לרשות.

[על כך כותבת ב. ח. ברשימתה:]

חסידי גור בפלונסק עקבו אחרי פעולתו של ר' שמחה אייזיק –– קמו נגדו ובעצם תפילת החג הוציאוהו מתוך ה“שטיבל”.

[ספר פלונסק עמ' 122]

אבי היה אף הוא מתנגד אך חופשי בדעותיו וחי עם החסידים בשלום. אבא היה שונה מיהודי העיר בלבושו (זאת עקב עיסוקיו). שלא כדרכם התלבש כמו “ליטוואק”, במעיל קצר עם צווארון ומגבעת (קאפלוש), כדרך משכילי פולין.

הוא שמר שבתות וחגים אך לא רצה ולא ניסה לכפות דעתו על אחרים. לעומת זאת בין החסידים היו קנאים רבים. אחד מהם, וולמאן, היה קנאי ושונא את הציונות. כשבנו עלה לארץ “קרע קריעה” וישב “שבעה”, כאילו מת בנו. ולא שאל אף פעם את הפלונסקאים שהיו חוזרים מארץ־ישראל לביקור קרובים, מה שלום בנו ומה מעשיו. ועוד בטרם עלה בנו ארצה היה לוקח בגדיו בשבת ומחביאם, למנוע ממנו ללכת לאספה הציונית.

החסידים נהגו להתפלל ב“שטיבלעך” שלהם, שאר היהודים – בבית־הכנסת הגדול, ובשלשה בתי־מדרש סמוכים. בית־הכנסת היה נאה והצטיין בארון־קודש מקושט להפליא, מהיפים בפולין.

האמן יוסף בודקו (מפלונסק), צייר ארון־קודש זה (העתק הציור שמור בצריפי בשדה־בוקר).

אשר לי: בגיל שבע נעשיתי פתאום אדוק ומדקדק בכל המצוות. איני זוכר איך זה בא, אך נמשך כשנה ועבר…

לאחר ה“בר־מצווה” הנחתי זמן־מה תפילין והפסקתי. משנודע לאבא, טען כנגדי תחילה, אחר כך השלים.

אותו בן חסיד קנאי, עליו סיפרתי, אברהם בריש שמו, שהיה אחר כך ממתישבי כפר־מל"ל, בא אלי טרם עלותו (אז כבר גרתי בורשא). זכורני, בהיכנסו לחדרי הסיר כובעו וזרקו וצעק: “דובטשה ברינג די קולבאס (נקניק החזיר)!”

כך, בהפגנת אכילת טריפה, רצה להשתחרר כביכול מהעול הכבד בו היה נתון כל השנים בביתו, להראות שהנה יצא לחופשי!

במשפחתנו היה האח הגדול, אברהם, יחיד שהיה אדוק. הוא היה ממיסדי “המזרחי” בפולין ובהשקפותיו היה גם סוציאליסט. בעלותו ארצה הצטרף ל“הפועל המזרחי”. שני אחי היו גדולים ממני בחמש ובשבע שנים, ולא היו לי עמם “עסקים” רבים.

זכורה לי עוד אפיזודה מתקופת מגורי בורשא. במשפחה שאצלה התגוררתי היו שתי בנות, תלמידות הגמנסיה, אתן התידדתי.

פעם כשהייתי בביקור בפלונסק ושהיתי שם זמן מה, באה אחת מהצעירות לבקרני, ויצאתי עמה לרחוב, כפי שהיה נהוג בורשא. לא עברה שעה ארוכה וכל העיירה היתה בעקבותינו: בחור מהלך עם בחורה בחוצות! דבר כזה לא עלה על הדעת.

נזכר אני בחבר שגר בקצה הרחוב, בבית שממולו גרה נערה, ולא נפגשו ולא דיברו ביניהם מעולם. בכל זאת התאהבו מ“הבטה” בלבד. והיה מביט בה והיא מביטה בו ולא ניגשו זה אל זה לדבר. העניינים היו מסתדרים בדרך כלל בעזרת שדכן.

*

הרבה מזכרונות ילדותי קשורים בעסקנות ציונית. מאבא נחלתי את הזיקה לארץ־ישראל ולשפה העברית. אספות אגודת חובבי־ציון התקיימו בביתנו, ובהיותי ילד רך כבר ידעתי שצריך כל אחד לשלם שלושה רובלים למען ארץ־ישראל. (בזכרונותיו כותב אבי שאגודת “חובבי־ציון” בפלונסק היתה הראשונה שנוסדה בפולין). דבר אחד לא הבנתי: מדוע שולחים הכסף לאודסה ולא לארץ־ישראל.

בגיל שתים־עשרה התחלתי בעצמי בעסקנות. למדתי ב“חדר מתוקן”, אצל מורה ששמו היה שמואל יוסף לאסק, שהיה משכיל והיה מלמדנו עברית וחומש בשיטה חדשה ולימדנו גם רוסית. ב“חדר” זה התחלתי בפעילותי הציונית: נודע לי שהציונים קונים “שקל” ומחירו 40 אגורות (קופיקות). ארגנתי התלמידים שלמדו אתי שיחסכו אגורה אחת בכל שבוע והיא תימסר לקופה משותפת. לאחר ארבעים שבועות יקנה כל ילד “שקל”. דרשנו מהורינו שיכירו בנו כאגודה ציונית, אך המבוגרים לא הסכימו וטענתם היתה שלפי התקנות דרוש שרוכש השקל יהיה בן שמונה־עשרה לפחות. לא הסכמנו להגבלה אך השלמנו עמה בסופו של דבר בלית־ברירה.

הלכתי בדרכי שלי והוויכוח הזה עם ההורים – היש לנו זכות ליסד אגודה ציונית, אם אַין – גרם לכך שהתחלנו להתייחס אליהם בביטול מה: מה הם מספרים לנו מעשיות שלא נייסד אגודה ציונית!

בן ארבע־עשרה הרגשתי עצמי כמבוגר לכל דבר. יחד עם עוד חברים (ביניהם שלמה צמח ושמואל פוקס) ייסדתי אגודה ציונית בשם “עזרא”. שמה רמז על מטרתה: שיבת ציון. אך החידוש המעשי היה דיבור עברי. הייתי הצעיר בחבורה. צמח היה גדול ממני בכמה חודשים ושמואל פוקס בשנים אחדות. “שלישיה” זו היתה הגרעין באגודת “עזרא”. מטרתנו היתה לדבר רק עברית. פלונסק היתה עיר שיהודיה למדו כולם עברית, אם מעט ואם הרבה. בני בעלי־מלאכה שבה, לא הרבו ללמוד בנעוריהם. שלמה צמח ואני היינו אוספים את בני־הנעורים בבית־הכנסת, בין מנחה ומעריב, ומלמדים אותם עברית משופרת. במשך הזמן אילצנו גם את הזקנים לדבר עברית, על ידי כך שהיינו עונים להם בעברית ופונים אליהם בעברית.

והרי לך דבר משונה מאד: העיירה דיברה עברית!

*

דוד גרין (ד"בג) בקרב פעילי אגודת “עזרא” בפלונסק

שני ספרים שקראתי בנעורי השאירו בי רושם עצום: אחד בעברית מקורית והשני – תרגום.

“אהבת ציון” של מאפו, שקראתיו כשהייתי בן תשע או עשר. ספר זה הביאני לציונות! סיפורי מאפו הפיחו רוח־חיים בדפי המקרא והגבירו בי את הערגה לציון.

הספר השני שקראתיו באותו גיל: “אוהל הדוד תום” של הסופרת האמריקאית ביטשר־סטאו. הסוציאליזם שלי – מקורו בספר זה, יותר מאשר בספרים סוציאליסטיים אחרים שהרביתי לקרוא מאוחר יותר. הוא עורר בי סלידה עמוקה לכל שעבוד ותלות.

ספרים אחרים שקראתי: סיפורי פרץ סמולנסקין, וברוידס, שירי י.ל. גורדון, מאמרי אחד־העם וברדיצ’בסקי. ומהספרות הרוסית סיפורי טורגנייב, דוסטוייבסקי וטולסטוי, שהשאירו בי אף הם רשמים עמוקים.

זכורני שאחר קריאת “התחיה” של טולסטוי נעשיתי בהשפעתו צמחוני, והתמדתי בזה עד שנדדתי מן הבית ולא היתה לי אפשרות להכין לעצמי מאכלים כרצוני.

ביאליק היה המשורר, אהוב נפשי. את שיריו הראשונים שהופיעו בהוצאת “תושיה” למדתי בעל פה. כרכתי אותם ביחד עם מאות דפי ניר ריקים, בהם העתקתי כל שיר חדש של ביאליק שהופיע לאחר מכן.

שלמה צמח ושמואל פוקס שיסדו יחד עמי את אגודת “עזרא” היו בנים למשפחות חסידים אנטי ציונים, הם “נתפקרו” בהשפעת ברדיצ’בסקי, אחד־העם ואחרים ונעשו ציונים.

הרצאתי הראשונה בחוג זה, נושאה היה “ציונות וקולטורה”, בעקבות ויכוח שהתנהל אז בתנועה הציונית: האם יש לעסוק בפעולה תרבותית בגולה, או לא, הרצל – שהצד הרוחני של הציונות היה זר לו – לא הבין לשם מה זה נחוץ. ואילו הציונות הדתית התנגדה לפעילות כזאת, והרצל נטה אליהם בענין זה, אף כי היה חופשי בדעותיו. לגבינו ענין הקולטורה (תרבות) והפעילות התרבותית היה דבר עיקרי.

במסגרת פעולתנו ב“עזרא” הוצאנו עתון (משוכפל בהקטוגראף) שכתבתי בו מאמרים. אך דומה שלא הוצאנו יותר משתי חוברות. קראנו, כמובן, את “הצפירה” ו“המליץ”, שהיו מקובלים על המשכילים הציונים.

בעקבות הויכוחים שהיו לנו עם ההורים, שמאנו להכיר באגודתנו בגלל הגיל הצעיר, וטענו שזה נוגד חוקי ההסתדרות הציונית, נסעתי לורשא ופניתי בעניננו ל“מוּרשה” על הגליל, עורך־דין בשם ישנובסקי. היה ברצוני לקבל גם עזרתו של סופר גדול, שישב אז בורשא – נחום סוקולוב, שהיה עורך “הצפירה”.

הלכתי לראותו ופניתי אליו בעברית. זכורני שהוא נדהם, וענה לי בעברית מגומגמת במקצת. לא הבינותי כיצד ייתכן שסופר גדול כמו סוקולוב יגמגם בדיבור עברי. מאוחר יותר הכרתי את סוקולוב כנשיא ההסתדרות הציונית, ושמעתיו מדבר בעברית נהדרת. אבל באותם ימים בורשא לא היה רגיל בדיבור עברי.

לצערי לא עזר לנו גם ישנובסקי, שטען אף הוא שאין ביכלתו לסור מתקנות החוקה.

אגודתנו “עזרא” התפוררה כעבור שנתיים לערך, לאחר שכמה ממיסדיה (אני נסעתי לורשא) עזבו את העיירה.

כאשר הוצעה בשנת 1903 הצעת אוגנדה והחל הפולמוס בתנועה הציונית סביב הצעה זו, היתה עיירתנו, – קשישיה וצעיריה – נגד ההצעה. חבורתנו נועצה בתוכה והגענו למסקנה שהדרך היעילה ביותר להילחם באוגנדיסטים היא על ידי עליה לארץ.

תכניתי היתה להכשיר עצמי ולבוא ארצה כמהנדס. חשבתי: בארץ דרושים בנאים – אהיה מהנדס.

לצורך זה נסעתי לורשא במטרה להיכנס לבית־ספר למהנדסים, מיסודו של הנדבן היהודי וַוֶלברג. בית־ספר, זה נועד לתלמידים יהודים בעקבות ההגבלות שהונהגו בקבלת יהודים למוסדות ההשכלה הכלליים (נומרוס קלאוזוס), לאחר שקבענו את העליה ארצה כמגמתנו, הגענו למסקנה שראשון העולים יהיה ש. צמח. כשנודע לאבי על דבר עלייתי היה מאד לא מרוצה; היתה זו בשבילו מכה גדולה, כי רצה שאסע לשוויץ ללמוד רפואה. אך מתוך שהכירני וידע שאני עקשן – השלים, ואף נתן לי בסופו של דבר הוצאות הנסיעה. מצד שני היה ציוני, והעובדה שבנו יעלה ארצה נעמה לו.

שני המאורעות העיקריים שנתרחשו בעולמו באותה תקופה וכיוונו את דרכו בחיים לתמיד, היו – תכנית אוגנדה (1903), ושנה לאחר זה: מות הרצל והיעלמו משמי ישראל ככוכב שנדלק ודעך.

פגישת ד.ג. עם שאלת אוגנדה היתה בנסיבות מיוחדות במינן. בימי הקיץ החמים היה הדבר –– דוד שבילה בפלונסק את כל חופשותיו מלימודים והוראה בורשא, הלך לרחוץ בנהר עם שני חבריו, שלמה צמח ושמואל פוקס. ושם, ערומים במים ומהנים עצמם בקריאת הדו"ח מהקונגרס הציוני החמישי, עמדו תוהים ומשתוממים למקרא נאומו של הרצל מנהיגם.

הרצל ונורדאו לא התכחשו אמנם לרעיון הציוני, ואת הטריטוריה המוצעת (אוגנדה) ראו רק כ“מלון לילה” –– עד אשר יושג ה“צ’ארטר” על ארץ־ישראל. ואף על פי כן, ידעו וחשו כי סטיה מוחלטת כלולה בנאום זה, מרעיון שיבת־ציון ––– ועמדו שלשת הנערים בלב הנהר –– ובכו בדמעות מרות.

ודמעות אלה הן שהרוו והבשילו את הרעיון שהיה חבוי בלב זה כבר, רעיון העליה לארץ־ישראל –– וללא כל רתיעה. אז החלו מדברים על כך בקול רם ויהי הדבר לשיחם יום יום. וככל שחלפו הימים כן לבש הרעיון המעורטל דמות המעשה האפשרי, הקרוב הנכסף. פעם ניסו דרך צחוק להפיל גורל בין שלושתם מי יסע ראשון –– וכך נפל הגורל על שלמה צמח להיות העולה הראשון מפלונסק לארץ־ישראל, ואף כי הגורל הופל דרך צחוק, התחיל מכין עצמו לעליה במלוא הרצינות ––

[ב.ח. ספר פלונסק, עמ' 128]

*

בורשא עשיתי כמה שנים. התכוננתי להיכנס לטכניון של וולברג והתפרנסתי ממתן שיעורים בבית־הספר המתוקן של סקאלה, ברחוב פרנצישקאנסקה. משכורתי היתה עשרים רובל לחודש. בהיותי בורשא הגיעה אלי שמועה כי ה“בונד” מארגן סניף לצעירים מבעלי־המלאכה בעירנו. מיהרתי לחזור לפלונסק להילחם בנגע.

באותה תקופה נוסדו בערי פולין ארגוני “פועלי־ציון”, אליהם הצטרפתי בהיותי בורשא. החלטתי להקים בפלונסק סניף של “פועלי־ציון” ולעקור משם את ה“בונד”. התחלתי במאבק ולאחר זמן מה נצטרפו הצעירים שהתארגנו תחילה ב“בונד”, ל“פועלי־ציון”. ה“בונד” לא השלים ושלח טובי נואמיו מהסביבה להסתער על פלונסק.

בבית־הכנסת הגדול התקיימו ויכוחים פומביים בין שליחי ה“בונד” וביני, וכל העיירה השתתפה בערנות רבה בפולמוס זה. החנוונים היו סוגרים חנויותיהם ובאים לשמוע את הויכוח. מלבד המסורת העברית והציונית של בני העיר פעל כאן גם ה“לוקאל־פטריוטיזם”, וגם כאלה שלא היו ציונים היו לצידי, כיון שהייתי בן־עירם. באספות אלה הוכרחתי להשתמש בשפה האידית, אם כי עד אז נאמתי רק בעברית. לאחר שבועות אחדים נחלו האגיטטורים “הזרים” כשלון. עקרתי את ה“בונד” מפלונסק!

–– בבואו הביתה לחופשה השקיע עצמו בעבודת התעמולה בעיר ובסביבה ולא עבר זמן ופלונסק היתה אחד ממבצריה העיקריים של התנועה וכל מפלגות הפועלים היריבות היו שולחות לכאן את נואמיהם המובהקים על מנת לכבשו. אולם רבים מהם נרתעים ונסוגים לאחר שהם יוצאים מנוצחים מהדו־קרב עם דוד’ל גרין.

מעתה היו חייו חלוקים לא רק בין ורשא לפלונסק. אלא שהוא נוסע על פני העיירות, מסביר ומעורר ועושה נפשות לרעיונו. ולא זו בלבד, אלא הוא טורח ודואג גם להשגת אמצעים כספיים לצרכי המפלגה. אחת הדרכים היתה המשפט. במשפטים אלה יצאו לדוד גרין מוניטין בזכות תפיסתו המהירה וכושר שיפוטו הבהיר וכוח ההחלטה אשר בו ניחן. היו מזמינים אותו למשפטים המסובכים ביותר. וקרה פעם, שרבה של עיירה מעיירות הסביבה שלח לקרוא לו לפני דין־תורה שלו, כי חפץ לקחת עצה מפיו בענין של גט."

[ב.ח. ספר פלונסק עמ' 127]

יום אחד נאסרתי פתאום ברחוב בורשא על ידי ז’נדרמים, והייתי אסור ללא סיבה כמה שבועות (כנראה שנחשדתי במהפכנות בגלל שׂערי הארוך). הייתי אסור עד שאבי התיצב בפני ראש המשטרה בורשא, וקרה דבר משונה; בבואו שלח אבי, כנהוג, את כרטיס־הביקור שלו, הרוסי, אל ראש המשטרה. בהיכנסו אליו אמר לו ראש המשטרה: “נעים להכירך, גם שמי ויקטור גרין”. הוא היה כמובן רוסי טהור. איני יודע אם בגלל זהות השמות או בגלל טעם אחר, ניתנה מיד פקודה לשחררני.

מתוך מחברת בכתב ידו של דב"ג, בה העתיק את “מגילת האש” של ח.נ. ביאליק

*

שלמה צמח עלה ארצה ב־1904 (או בתחילת 1905). בעלותו “לקח” מקופת אביו כמה מאות רובל ובדרכו בא אלי לורשא.

חששנו פן ירדוף אחריו אביו, והחבאנו אותו אצל אחד המכרים. ואמנם האב צמח הגיע והתחנן לפני שאגיד לו היכן בנו. הייתי נער בן שמונה־עשרה והייתי מלא צער והתלבטות בראותי אדם מכובד, בא־בשנים, העומד ומתחנן לפני. אך נאלצתי להבליג ולהתעקש.

רק לאחר שנשבע לי שיתן לבנו לנסוע, סידרתי פגישה ביניהם. ואמנם עמד האיש בדיבורו ולא מנע מבנו את הנסיעה.

צמח נהג לשלוח אלי מכתבים ארוכים מהארץ, מדי שבוע. בכל מכתב נתן תיאור מפורט של אישים – איכרים ופועלים – שפגשם, וכן של המציאות וההווי של אותה תקופה.

בבואי אחר כך לארץ פגשתי האנשים המתוארים במכתבי צמח והכרתים מיד, כאילו היו ידועים לי מילדותי. גם מראה פתח־תקוה, שבה עבדתי שנתי הראשונה בארץ, היה מוכר לי ממכתביו ששמרתים כאוצר יקר. היה בהם באמת חומר חשוב מהימים ההם. כשנסעתי כעבור שנים לתורכיה ללמוד משפטים, לקחתי עמי את המכתבים וגם את יומני, שאותו התחלתי לנהל בהיותי בן ארבע־עשרה. השארתי כל אלה בחדרי בקושטא (איסטנבול) והלכו לאיבוד שם יחד עם כל ספרי.

בקיץ 1904 הגיעה לעיירתנו בשורת איוב: הרצל מת! קשה לתאר את גודל המהלומה בשבילנו. הייתי מדוכא עד היסוד, כאילו חשך עולמי וניטל אור חיינו…

[במכתב לידידו שמואל פוקס, שהיגר לארצות הברית כותב ד.ג. הדברים הבאים המעידים על מצב רוחו באותם ימים טרם עלייתו.]

פלונסק, ח' לקונגרסים⁴ 9.5.1905

אחי היקר,

–– יש רגעים – והם רבים ותכופים – שאז הנני מוצא את כל הוייתי תפלה ומיותרת שוממה ועגומה.

לשאלות “מדוע” ו“למה” יש רק פתרון אחד יחיד ומיוחד: להסיח את הדעת מהן… ובמה? בתענוגים? אנחנו לא נוצרנו לזה, לא הם ינעמו לחיכנו, וגם לא לנו הם… הווה אומר: בעבודה. ואמנם צמא אני לעבודה, עבודה שאשקיע בה את כל מעייני, שתשכיח את כל רגשותי הסואנים, שתשכיחני את כל השאלות המטרידות, הארורות. אבל איפה תמצא עבודה כזאת, איפה? ואת איזו אנשים?

יכול אני לומר לך בלב תמים שכל משאת־נפשי, תוכן־חיי, נשמת־אפי, היא הציונות, כלומר תחיית עמנו על אדמתו. אבל דוקא מפני שכה נקשר כל פתיל חיי אליה, יש אשר פקפוקים מרים, איומים, יעלו על לבי ויאוש נורא מנקר כיתוש במוח, ומוצץ כעלוקה את הדם עד שהמררה משתפכת ופלצות תאחזני… אחי! אינני מבקש מאומה מן החיים, אינני חפץ לא תענוגים ולא השכלה, כבוד אף לא אהבה. על הכל הכל אוותר, רק אחת אני מבקש – התקוה!! מבקש אני את היכולת לקוות ולהאמין, ואז הנני מוכן לשאת את העבודה היותר קשה ואת העול היותר כבד! ––

את אשר הננו זורעים בדמעה!

–– בעוד ימים אחדים אסע לערים אחדות בסביבתנו ליסד אגודות של צעירים ודוברי עברית. ––

להתראות בארץ־ישראל

דוד יוסף גרין

*

ד. גרין וידידו שמואל פוקס בפלונסק

הקונגרס הציוני שהתקיים ב־1904, אחר מות הרצל, ביטל את הצעת אוגנדה. ההסתדרות הציונית התפלגה על ידי עזיבת הטריטוריאליסטים. נגע זה לא פגע בפלונסק, שכל צעיריה וקשישיה היו מנאמני ציון. גם הדוגלים בשפת אידיש לא מצאו אחיזה בעיירה. הדור הצעיר נשאר דבק בשפתנו הלאומית היחידה.

בקשר לפולמוס זה זכור לי קוריוז אחד: כשחזרתי פעם מורשא לפלונסק סיפרתי ליצחק פוקס, אחד מחברי הצעירים, על ויכוחי עם האידישיסטים בורשא, והוא הביע השתוממות על האיוולת שבהשקפה זו. הסברתי לו שלאידישיסטים הגיון משלהם, וכשביקש להבינו נסחפתי ביצר הווכחנות והסברתי לו, הסבר היטב, את עמדת האידישיסטים. לאחר ששמעני אמר: ובכן רואה אני שהם צודקים! התחלתי להסביר לו מדוע טועים הם, אך דברי לא הועילו. האיש נהפך לאידישיסט על ידי הסברתי הראשונה.

משהו דומה קרה לי כעבור כמה עשרות שנים כשהסכמתי פעם אחת בקריירה שלי (בשנת 1933) לנהל מלחמת הבחירות לקונגרס הציוני במזרח אירופה. היתה זו שנה מיוחדת באירופה: התפשטות הריאקציה, עליית הפשיזם, היטלר. לרביזיוניזם בתנועה הציונית היו אז הצלחות, והוא כבש את יהודי פולין. וחשבתי שזו חובתי לצאת למערכה ועברתי בפולין וגליציה ובארצות הבלטיות. התיזה שלי היתה: קשיי ההגשמה הציונית.

בו־גוריון נואם בריגא (1933)

ז’בוטיסקי יצא אז במאניפסט (כך קרא לזה) שסיסמתו היתה: תנו לנו רוב בקונגרס ואנו נבטיח לכם רוב יהודי בארץ!

הרציתי על הבעיות והקשיים: על ידי מאניפסט לא בונים ארץ! ציינתי קשיי ההגשמה והסברתי הכרח של מאמצים חלוציים ומסירות־נפש בלי גבול בבנין הארץ.

בהיותי בריגה בא למלוני אחר ההרצאה אדם כבן ארבעים ואמר לי, שלאחר שנכח באספה שמע לראשונה “האמת מארץ־ישראל” וזה הספיק לו על מנת שיחדל להיות ציוני… השיבותי שלא סיפרתי עדיין את כל הקשיים שאני יודע עליהם מנסיוני המר בארץ; ככל שאני רואה יותר את הקשיים, אמרתי לו, אני מאמין יותר בארץ־ישראל. אך נימוקי לא עזרו והאיש נשאר במריו. באותה שנה הגעתי לביקור בפלונסק. אבא כבר היה בארץ אז. רוב הנוער של פלונסק דמה לי מבחינת השקפותיו וגלגוליו הרעיוניים: תחילה ציונים פרוגרסיביים, אחר כך ציונים־סוציאליסטים. והנה אני בא לפלונסק והולך ברחוב – וזורקים בי אבנים!

מה קרה? קמה בינתיים תנועת בית"ר ופגשו אותי באבנים. לא רק בפלונסק קרה כדבר הזה. זרקו עלי אבנים גם בורשא ובריגה. אבל בפלונסק! היה זה נוער אחר מזה שהכרתי. כאבתי והתפלאתי.

בן־גוריון בביקורו בפלונסק בקיץ 1932

*

בשנת 1905 השתתפתי בועידה הראשונה של “ברית פועלי־ציון” בפולין, כציר מפלונסק. הועידה התקיימה בביתו של יצחק טבנקין, ברחוב נאלבקי, בורשא. כבר אז נחושה היתה החלטתי להפסיק את לימודי ולעלות ארצה ולעבוד כפועל במושבות.

חיכיתי לשובו של צמח לביקור, כפי שנדברנו לפני נסיעתו.

יום עלייתי ארצה זכור לי יפה. הנוער של העיירה התאסף. הצטלמנו ליד הבית (אז כבר היה צלם בעיירה). כחמשה־עשר איש היינו בקבוצת העולים, ובינינו שלש בחורות: בתו של שמחה אייזיק (רחל בית־הלחמי) ואחיותיו של כבשנה. שלש אלה נודעו אחר־כך בארץ כיפות ביותר בקרב העליה השניה.

באותם ימים סידור הפספורט היה קשה ויקר ונסענו ארבעה על פספורט אחד מזויף: ש. צמח ואני ורחל בית־הלחמי ואמה (אשת ר' שמחה אייזיק). הפספורט היה רשום על שם רב אחד, שהיו לו הרבה בנים ובנות (שמו היה מיכלסון). והיה נוח להוציא פספורט משפחתי ולנסוע ב“כיסוי” זה; והיינו ארבעתנו “מיכלסון”.

[שנים רבות לאחר מכן מתארת רחל בית הלחמי במכתבה את יום העליה:]

––– ולפני קמה תמונת העבר, יום עזבנו את עיירתנו פלונסק. הבית הומה מקרובים וידידים שבאו להיפרד. ואחרי שנפרדנו מכולם פנינו למזרח ושרנו את “השבועה” – איזו התרגשות, איזו קדושה אפפה את כולנן. היה זה היום הראשון הגדול בחיינו – ההתחלה…

פרידה ליד בית ההורים, טרם העליה ארצה (1906)

לפני ההפלגה שהינו כשבוע ימים באודסה והלכנו לבקר את ועד חובבי־ציון שם. פגשתי שני אנשים שם, ששמותיהם היו נערצים עלי, אך הפגישה הכזיבה וחיללה קצת את הקדוּשה הקשורה בהם: אוסישקין ולילינבלום. ראיתי שהם מסתכלים בי כבמשוגע, בגלל העליה ארצה. לא הייתי מעז לספר את זה, אולי, אך שלמה לביא שנסע לפני מספר על חוויה זהה. הוא מספר דברים קשים ואינו מגזים. רושם קשה במיוחד עשתה עלי השיחה עם לילינבלום, שחשב שבחור צעיר צריך להיות “משוגע” אם הוא עולה ארצה. אמנם לא סברתי בגלל זה שאין צורך לעלות, אך החוויה היתה מן הקשות.

באותה שנה (1906), אי אפשר היה לקיים ועידה ציונית ברוסיה בגלל התסיסה המהפכנית והרדיפות; וועידת ציוני רוסיה התקיימה בהלסינגפורס (הלסינקי), כי בפינלנד, על אף שלטונם של הרוסים, היה משטר קונסטיטוציוני ויותר חופש. אותה ועידה הביאתני למסקנה שה“ציונות” היא מלה ריקה אצלם. יש לי בטחון שאילו היתה תנועה ציונית אמיתית קיימת, היתה נמנעת השואה ומדינה יהודית היתה קמה לפני מלחמת העולם השניה. לוּ היו המנהיגים דאז עולים, היו רבים עולים אחריהם, לא כל העם, אך מאות אלפים היו באים. העליה לא היתה מוגבלת אז, היו פרעות ביהודי רוסיה, מצבם הכלכלי היה קשה. הם היו עולים! אבל אף מנהיג לא עלה! וכזאת קרה לא רק בימי התורכים. גם בימי הצהרת בלפור היתה עליה בלתי מוגבלת (רק מאוחר יותר יצא “ספר לבן” שהגביל אותה בהתאם ל“כוח הקליטה”) וגם אז איני זוכר מנהיג יהודי אחד (פרט לוויצמן) שעלה ארצה. ליאוש גמור מהתנועה הזאת הביא אותי וולפסון. מה היה לו ולציונות?! ראיתי את ההבדל הגדול בינו ובין הרצל. ועידת הלסינגפורס והמנהיגים הציונים הביאוני לידי התיאשות מההסתדרות הציונית, שכן הענין הציוני שייך לארץ ישראל.

התחושה הזאת היתה חריפה אצלי כבר אז, כשנפגשתי עם וולפסון, והיא הלכה ונתעמקה במשך הזמן. מה הדיבורים?! – זה שום דבר!

[במכתב לאביו (27.1.1907) מספר ב.ג. על פגישתו עם וולפסון, שהתקיימה בארץ:]

–– שלשום הייתי אצלו, לדבר אתו על דבר עבודת הציונים בארץ־ישראל והפועלים העברים. כשאמרתי כי באתי לדבר אתו בשם מפלגת “פועלי־ציון” בארץ־ישראל, הבטיחני כי הוא מחבב מאד את הפועלים וכי רצונו הוא רק שפה בא“י יהיה קלס (מעמד) חזק של פועלים עברים וכי גם הוא סוציאליסט, כמו כל היהודים הגדולים… –– השיחה הזאת חיזקה את הרושם אשר עשה עלי עוד בנאומו הראשון באספה ביפו. מצאתי בו איש מעשי, עסקן חרוץ ומבין דבר, בעל מבט פיקח על כל דבר ויודע את אשר לפניו, אבל לא איש כזה יוכל למלא מקום הרצל… אותה הגדלות הפנימית והחיצונית, אותה הסקירה העמוקה, הדמיון היפה, הרצון הכביר, והעיקר – האישיות המקורית, בעלת הסגולה הנפלאה המושכת אחריה בכוח טמיר ונעלם, כל אותן התכונות שעשו את הד”ר הרצל למחולל ומנהיג תנועה כבירה – לשווא תבקשו אצל ממלא מקומו!..

הרצל מת – ואיננו…"

פתח־תקוה בראשית המאה [העשרים]

*

אני קודח ואני בארץ־ישראֿל! או זכרון אחר: עבדתי בבורג' לא הרחק מזכרון־יעקב ולנתי ברפת. היה ריח רקבון והיו המון עכברים מסביב, ואני זוכר רגעים אלה כחוויות מעוררות סיפוק עמוק. כמובן, אחר כך זה עורר צחוק אצלי. אבל זו חוויה ראשונית.

יש דברים שקרו לי ועד היום איני תופס כיצד: אני שוכב עם חום גבוה במלונו של חיים ברוך. זה קורה בדיוק ביום שמלאו לראשון-לציון עשרים וחמש שנים. איך לא אהיה שם ביום כזה? אני קם והולך לראשון עם 40⁰ חום.

אבל לפני זה קדחתי כל שבועיים – זה היה מסודר מאד!–

רק רופא אחד היה פה, ד"ר שטיין, שהיה נותן לי חינין. לאחר זמן מה, אמר: “זה לא יועיל, יש רק דבר אחד: עליך לעזוב את הארץ”. אמרתי: “לא יהיה כדבר הזה”. כשקדחתי לא יכולתי לעבוד ולא היה מה לאכול. ביום לא היה נורא. הייתי מתחכם שיהיה לי מיטליק [מטבע תורכי] ואוכל שתי פיתות בשעות של אחר הצהריים. “סידור” זה עזר. אבל כששכבתי לישון היה ההרעב מתחיל להציק. כל זמן שהעיניים היו פקוחות – לא נורא. רק סגרתי העיניים, הופיעו מחזות: לחם וחמאה, תרנגולות מבושלות… הייתי פותח את עיני, אך הרצון לישון היה חזק. בבוקר הייתי נוגע בשערותי – היו נושרות. בקראי את סיפורו של ק. המסון “הרעב”, נוכחתי ששם מתואר בדיוק אותו הדבר.

ביום לא היה איכפת לי; בלילה חשבתי שאני משתגע מהמראות של הלחם והחמאה והבשר.

היה לי חבר (כבר איננו חי) בתקופה שקדחתי, היה זה בנס־ציונה. הייתי רעב מאד, חומי כבר ירד, והחבר הזמינני לארוחה – וסירבתי. במצב נורמלי לוּ הזמין אותי, הייתי מקבל ההזמנה. אבל בתנאים אלה, שהייתי רעב מאד כי לא אכלתי זמן רב, אמרתי: לא, אינני רעב. חשבתי שאתפקע, כה רעב הייתי. אך אמרתי: לא! והלכתי ברגל לרחובות, שם היה בית־אוכל שבו היה לי קרדיט, אכלתי שם וחזרתי.

הדבר הזה נודע לאבא, ועוד דברים הגיעו אליו, כי היו נוסעים רבים שבאו וחזרו. סיפרו לו שאני קרוע ובלוי ורעב… שלח לי מכתב שאחזור.

כתבתי לו: מבקש אני ממך, אבא, אל תשלח לי מכתב כמו זה. לא אחזור.

כעבור שבועיים קיבלתי כסף. סגרתי המעטפה והחזרתיה וכתבתי לבל ישלח לי כסף. “אל תאזין למה שמספרים לך,” כתבתי. “זה לא נורא.” אילו קרה זה היום, הייתי מקבל אולי, אבל אז – היה עיקרון!

פועל בימי העליה השניה אמר: לא. הייתי רעב, – אז מה יש!

הקנאות היתה מסימניה האופיינים של עליה זו. היינו קנאים מאד לשפה העברית, לארץ־ישראל (בויכוח על אוגנדה). מאוחר יותר, כשנסעתי לקושטא ללמוד, התפרנסתי מהכסף ששלח לי אבא. היה שולח לי שלושים רובל לחודש ומזה חייתי.

סטודנט למשפטים באוניברסיטת קושטא (1914)

*

אשר להישגי האישיים – אבא מעולם לא דיבר אתי על כך ולא אמר אם הוא שבע־רצון. ב־1935 נבחרתי ליושב־ראש ההנהלה הציונית, אני משער שהיה מרוצה.

הייתי טרוד רוב זמני והעול העיקרי של הטיפול וחינוך הילדים נפל על פולה. כתבתי אליהם בהיותי בחו"ל. לא מככבר נתקלתי בסידרת מכתבים. היתה זו הפעם היחידה שתיארתי קונגרס ציוני, ב־1935: הייתי עם פולה בשוויץ (נשארנו אחרי הקונגרס), שכרנו דירה אצל איכר, ובילינו שם כמה שבועות. היה הרבה פנאי. טיילנו וגם כתבתי מכתבים לילדים (אולי עשרה במספר).

נתתי תיאור מלא ומפורט: הבעיות שעמדו על הפרק ועמדתה של כל מפלגה. תיארתי במכתבים אלה גם את טיולינו ואת הסביבה, הטבע. הילדים יכלו ללמוד משהו מזה. זה היה חלקי בחינוך, כי לא היתה לי אפשרות לטפל בילדים עקב עיסוקי המרובים. פולה עסקה בכך הרבה, ואם יש בהם משהו – זה הודות לה!

*

אם לנסות לסכם בקיצור מה נותר בי מבית אבא, הרי זה בעיקר: עברית וארץ־ישראל, עליה חלמתי כבר בגיל שלוש.

אני נזכר בקישוטים הנהדרים של ארון הקודש בבית־הכנסת בפלונסק. היו שם מעשי פיתוח ארצישראליים – אתרוגים, לולבים ופירות אחרים. אבל כשהראו לי אמרתי: “אלה רק ציורים, אני רוצה את ארץ־ישראל האמיתית!”

בשיחות חובבי־ציון בבית דיברו תמיד על ארץ־ישראל. את פולין לא אהבתי ולא רציתי ללמוד שפתה. “איני רוצה להישאר פה, למה ללמוד שפה זו?” אמרתי.

אמא נשארה בזכרוני. אני יודע מה היא אהבת אם! לא אוכל לשכוח שבתה עמי, לבדה בכפר של גויים!

דברים רבים היו משותפים לי ולאבא. היו גם דברים זרים לו, כמו סוציאליזם. הוא לא גרס סוציאליזם, אך הבין, ולא היה איכפת לו שאני סויצאליסט. כל חייו האמין במדינה יהודית, אף שלא זכה לראותה.

אבא לא היה עשיר, אך חי ברווחה. זכור לי שהרבה משירותיו לאנשים שונים (עזרה משפטית) עשה ללא תשלום. הכסף לא היה דבר עיקרי לגביו. אולי משום שלא היה זקוק. גם אני איני להוט לכסף ואין לי כשרון להשיגו. בעסקנותי לא טיפלתי מעולם בעניני כסף. לא בהנהלה הציונית ולא בממשלה.

אבא לא היה שונא איש בגלל דעותיו, והיו לו ידידים רבים בין מתנגדי הציונות, ייתכן שגם אני ירשתי תכונה זו ממנו, אם כי אין אדם יכול להעיד על עצמו.

היו לי חילוקי דעות עם חברים רבים. נחלקתי עם ברל כצנלסון בשאלה, שבשבילי היתה באמת שאלה של קיום העם היהודי. ב־1937 הייתי בעד חלוקת הארץ. הוא היה נגד! זה לא יצר בינינו שום חייץ, או איזה שינוי בידידות ובאהבה שרחשנו איש לרעהו.

אני מכיר בכך שיש לאנשים תפישות שונות, אין בזה חטא. אינני מתרגז בנקל. אך אין צורך להשלים עם דעות שאינן מקובלות עליך.

בתקופה האחרונה רציתי להיפנות מעסקנות, ואילו היה הכל בסדר הייתי מתפנה מזה קודם. פעילות – זה משהו אחר, אדם מוכרח לעבוד!

כבר שלוש שנים אני עוסק בנושא, שחוששני שהוא צריך לארוך כעשר שנים: איך נתהוותה המדינה?

רחוב בזכרון־יעקב

זה החל בשנת 1870. דרושה עבודה רבה. עיון בפרטיכלים ובכתבים שונים. אך נושא זה מעסיק אותי ויש לי בו ענין עמוק. לא כן הספרות, שאינה מעסיקה אותי היום, אין לי סבלנות לקרוא סיפורים או שירים.

אבל תוך חיטוט בנושא, ועיסוק בהיסטוריה אני נתקל בדברים נפלאים ומדהימים. כמו, למשל, מכתבו של איש ביל“ו הכותב לאחיו, ההיסטוריון דובנוב, הגוער בו בגלל עזבו את האוניברסיטה ולכתו לחיות בארץ פראית ושוממה. איש ביל”ו עונה לאחיו ב־1.11.82 (ברוסית): אתה חושב שאם לא הסתדרתי עדיין, – פירושו שנכשלתי. אך אני באתי למען דבר גדול הרבה יותר! לפתח חקלאות, מלאכה ותעשיה בכל פנה בארצנו וללמד את הצעירים שיבואו – להשתמש בנשק! (“בארץ הפראית הזאת – הכל אפשרי”, הוא כותב) ואז יבוא היום הגדול ונכריז על מדינה. ואם יהיה צורך, עם נשק ביד! כל זה ב־1882.

והיום יש לי חוסר אמונה. כלום חסרים צעירים חשובים ובעלי כשרונות? מי היו אנשי העליה השניה? מי היה ברל כצנלסון כשבא ארצה? א.ד. גורדון היה יהודי זקן, “רגיל”, שבא ארצה בגיל 40–46 והתחיל לעבוד עבודת כפיים. רק אחר כך, לאחר שנים רבות, הפכו למה שהיו… אני מכיר היום צעירים שכוחם אינו יותר קטן, ומדוע הפסימיות?

יש שואלים: האם יוסיף הקיבוץ להתקיים?

אמנם יש שם עזיבה, אך בכל שנה מתרבים הקיבוצים ומספר החברים גדל!

האופטימיות ששלי איננה משום התעלמות מהשלילה והסכנות שאני רואה אותן, ואיני חת.

יש מעשים גדולים והם עיקר. האדם יישפט לפי מעשיו והאם הם תואמים את דבריו, האם הוא חי כמו שהוא אומר… הרגשה זו נתעמקה אצלי בשחר ימי (כשנפגשתי עם וולפסון). הדיבורים הם שום דבר!

אני רוצה שישפטוני רק לפי מעשי! זה משפט האמת היחיד. אמנם יש גם אמירה שיש לה ערך, שהיא חוויה! כשאדם יש לו רעיון חדש, שלא היה ידוע. זה מעורר! יש לזה חשיבות. אך בדרך כלל יש לשפוט אדם לפי התנהגותו ומעשיו. זהו האדם! האם הוא פועל לפי מה שהוא אומר!

*

אבא עלה ארצה ב־1925. לאחר שנשלל ממנו, על ידי הפולנים, הרשיון להופיע במשפט, שהחזיקו משנת 1878. במשך תקופה קצרה היה מזכיר הקהילה היהודית בעירו. בארץ עבד כמה שנים בהנהלת חשבונות ב“סולל בונה” – עד הגיעו לגיל שמונים. נפטר ב־13.5.42 בבית אחותי רבקה, כשהייתי בארצות הברית, בשליחות הסוכנות היהודית.

לא יכלתי לעזוב את ארצות הברית ובמכתב ששלחתי כתבתי [בין היתר]:

ניו־יורק 14.5.42

פולה, גאולה, עמוס ורננה –

היקרים והנאהבים.

הלילה הגיעה אלי הידיעה שאבי נפטר. במרחקים, בבדידות, מבלי עמדי על יד מיטתו ברגעים האחרונים, מבלי לראותו לפני לכתו ––– וצר מאד, כי משנתי האחת־עשרה ואילך, כשמתה אמא, היה לי גם אב וגם אם. הרבה, הרבה נתן לי – ומתוך אהבה רבה. –– ממנו קיבלתי אהבתי לעם ישראל, לארץ וללשון העברית. כשעוד לא הבינותי תוכן הדיונים והויכוחים ספגתי לתוכי את תוחלת ציון שמילאה את חלל ביתנו. –– כל זמנו הפנוי היה מוקדש לחיבת־ציון ולציונות ולצרכי ציבור המקומיים. –– את אבא אני זוכר עסוק בארץ־ישראל מהימים הראשונים בחיי שנשתמרו בזכרוני. את נאומיו בבית־המדרש “החדש” שבו היה מתפלל, את קריאתו המתמדת ב“המליץ” ו“הצפירה”, את האספות השבועיות של חובבי־ציון וציונים, ששמחה אייזיק היה בהם ראש המדברים ––

זוכר אאני שאבא היה, מיד עם הופעתו של הרצל, מחסידיו הנלהבים –– אולם כשהופיעה שאלת אוגנדה, זו שגרמה לעלייתי לארץ – היה בלי כל הרהורים והיסוסים לאחד הלוחמים של “ציוני־ציון” והתנגד בכל תוקף להמרת ארץ־ישראל, אפילו זמנית, ב“טריטוריה” אחרת.

לאחר קישינוב, כשאנו הצעירים מפלונסק יסדנו בחשאי הגנה עצמית ורכשנו נשק, ואני עמדתי בראש הארגון והחבאתי את הנשק בביתנו, ידע אבא, ולא מנע בעדי, אם כי ידע היטב הסכנה הצפויה לו ולמעמדו, אם יגולה הדבר. –– כאשר שמע מפי אחד מבני עירנו שאני קודח בארץ ורעב ללחם ובגדי קרועים ובלויים כתב לי מכתב שאשוב “הביתה”. אולם כשהסברתי לו שהדבר אינו בא בחשבון, השלים –––. אז נעשה חלום חייו לעלות לארץ ––– ורק לאחר המלחמה קם חלום חייו והוא בעצמו וכל ילדיו האחרים עלו אחד־אחד לארץ. –––

הוא היה אדם ישר וטוב לב, מיצר בצער אחרים ולבו היה פתוח. בשובי הביתה, לא אראהו עוד. לא אראהו אף פעם.

אנני מנשק אתכם באהבה

אבא.

 

שבעה מכתבים    🔗

בן־גוריון בצעירותו

אל שמואל פוקס    🔗

ב' תמוז, בבוקר [15 ביוני 1904]

“הבוקר חכם מהערב”, אומר בצדק הפתגם הרוסי, הנני נזכר זה עתה את אשר כתבתי פה אמש, והנני שוחק אל עצמי. איזה סגנון סנטימנטלי מגוחך!.. חשבתי אמנם להחל את כל המכתב מחדש, אבל הנני מתעצל וגם העת לא תרשני.

אָמְנְםָ אִישׁ נִלְבָּב לִבּוֹ אַךְ שָׂמֵחַ

עַל יָמִים עָבְרוּ לֹא יִשָׂא כָּל נֶהִי;

וּבְדֶרֶךְ הַחַיִים עוֹד יַחֲלִיף כֹּח,

לָרוּץ הָלְאָה, הָלְאָה, וִיהִי מַה יֶהִי!

יָמִים אִם סָפו הֵן עִמָם לָקָחוּ

גַּם מִשְׁגֶה וְאִוֶּלֶת בַּנֹּעַר עָשִׂינוּ

וִימֵי הֶעָתִיד הֵן לָנוּ יִצְלָחוּ,

לָשׁוּב וּלְתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר הֶעֱוִינוּ

כֵּן גַּם אֲנַחְנוּ, אָח אָהוּב וְרֵעַ

מוּל הֶעָתִיד הַהוֹלֵךְ נַצְהִיל פָנֵינוּ

עַל בִּרְכֵי הַתִקְוָה עַתָּה נִשְׁתַעֲשֵׁעַ

כִּי אַךְ טוֹב, אַךְ נִשְׂגָב תָּבִיא אֵלֵינו.⁵

כן, העתיד ההולך, בו הנני מאמין! הוא מצטייר בדמיוני כה יפה, מזהיר! חלומות גדולים ונשגבים. הנני חולם על דבר עבודתי בעתיד (לא בעד נפשי…) ובחלומות כאלה אני מאמין. “אך את זה אספר לך בפרטות בהתראותנו”.

עוד דבר: בעת האחרונה לא תרפני המחשבה כי יש לי כשרון פילוסופי גדול… הנך צוחק, אבל כן הוא! נדמה לי, כי אהיה פילוסוף מצוין בעתיד…אינני קורא בימים האלה מאומה, ובכל־זאת לא תתנה לי מחשבות פילוסופיות מנוח (ב“פילוסופיה” הנני מתכוון לא למושג מיטפיסי, כי אם למובן עיוני־רוחני…).

הרבה הרבה ביקשתי אם יש לי כשרון. ולְמַה. בתחילה עסקתי בסיפורים, אבל מהר נוכחתי כי לזה אין לי כל כשרון. בקיץ העבר החילותי להשתורר. בזה היתה גם יד האהבה… אבל ביקורתך הקשה על שירי הספיקה לעקור בעוד עת את שגיאתי, לפני השתרשה בלבי. והנה היום – גם זה הבל ורעות־רוח

---

כעבור שני שבועות מקבלך את מכתבי, הנני מבקש ממך, שתכתוב לי תשובה מפורטת על דבר חיי לונדון בכלל והציונות בפרט. והעיקר אודות חייך בפרוטרוט, על דבר מצב רוחך ונפשך ועל דבר מחשבותיך לעתיד ––

בברכת חברים

ד.י.גרין

אל מנחם אוסישקין    🔗

ורשא, י"ג אדר ב‘, ח’ לקונגרסים [1905]

אדוננו המכובד והחביב!

אנחנו, קבוצת צעירים (רווקים) מתלמדים, רוצים לעלות לארץ־ישראל. המטרה, אליה שואפים אנחנו, היא לברוא בארץ עתידנו אטמוספירה לאומית בריאה, שלצערנו העמוק היא נעדרת שם.

יודעים אנחנו את הרקב המוסרי האוכל את ישוב הארץ, יודעים אנחנו את שפלות אותם בני הארץ, שהיא צריכה להאציל מרוחם על כל בני־הגולה – ומפני זה רואים אנו צורך גדול, אם לא הגדול, ביצירת יסוד לאומי רענן בארץ אבותינו, שעליו נוכל לבסס את כל בנין התחיה הגדול.

מכירים אנו היטב בקושי העצום שנמצא על דרכנו, יודעים אנחנו את כל האויבים הרבים שנמצא שם בדמות הארציות,⁶ בערוּת הדור הצעיר, קטנות־נפש וכדומה, השוררות בארץ אבותינו – כי אותם הנגעים שפשוּ לחרדת נפשנו בבני־הישוב – ואין זה נותן בלבנו אף צל של פקפוק בהצלחת עבודתנו העתידה, כי מוכנים אנחנו להקדיש את כל כוחותינו הרעננים, את כשרונותינו ומאויינו האנושיים הכי טובים לטובת המטרה שהצבנו לנו, מוכנים אנחנו לעבוד ולסבול, לעמול ולשאת בחשאי, בסבלנות ובלי הרף לטובת הרעיון שהוא חוק חיינו, בה בארץ, שרק בתוכה נמצא פתרון מוחלט על כל שאלותינו המרות.

לוקחים אנחנו אתנו אל דרכנו – ידים צעירות, בריאות, אהבת־עבודה חזקה, תשוקה רבה לחיים חפשים, טבעיים בארץ אבותינו והסתפקות – ועכשיו שואלים אנחנו אותך, אחינו היקר: הרצוי חפצנו זה למהלך הכללי של עבודת תנועתנו, ואם אפשרי הוא בתנאי־החיים המדיניים והכלכליים הנוכחיים של פלשתינה?

פנינו בשאלה הזאת למר מ.נ. סירקין, כי אין אנחנו רוצים ורשאים לעשות מעשה רב־אחריות כזה על דעת עצמנו, אחרי אשר איננו יודעים בבירור את המצב הנכון של פלשתינה. אבל מר סירקין ענני, כי גם הוא איננו בקיא במעמד הישוב, ולכן יעצנו לפנות אליך.

ברגשי אהבה וכבוד ובברכת ציון בשם כל חברי

דוד גרין

אל אביו    🔗

יפו י“ז אלול תרפ”ו [7 בספטמבר 106]

יקירי!

הידד!

היום בשעה התשיעית עליתי על חוף יפו!

היום ברביעית אנחנו הולכים לפתח־תקוה. משם אכתוב מכתב מפורט.

בדרך לא חליתי אף פעם! אני בריא אמיץ ומלא אמונה.

בברכה מציון

דוד

בן־גוריון עם חבריו לעבודה ביקב ראשון־לציון (1907)

אל אביו    🔗

פתח־תקוה, כ' חשון ס"ו [8 בנובמבר 1906]

יקירי!

היום אני הולך בטל והריני יכול להרשות לי להאריך במכתב כאַות נפשי, מה שלא יכולתי לעשות עד היום, כי ביום עבדתי וכל הערב הייתי טרוד, ולא היה לי די פנאי ולא די יכולת נפשית לשבת לכתוב שעה ושעתיים. בימים האחרונים עבדתי אצל… ערבי “עבודה שחורה”. הגשתי “טין” (חמר בערבית).

מהמכתבים המתקבלים פה מפלונסק נראה כי כעשרה צעירים מתעתדים לבוא הנה בקצרה,⁷ ולכן אתן במכתבי זה תמונת חיי הפועלים ומצבם – כדי שידעו “העולים” שהיו רגילים לקרוא במכתבי הפלונסקאים מהכא, ואת הבשורות הרעות והדיבות השפלות שהפיצו קורן, נחמנוביץ ושלנג ודכותם – כדי שידעו אחרי כל זה דברים כהוייתם, בלי כחל ושרק וידעו לאן הם נוסעים ומה הם מחויבים לקבל על עצמם, כדי שיוכלו להישאר פה ולא לבוא לידי “התקררות”, מפח־נפש ויאוש.

על־פי רוב רגילים המתעתדים לנסוע לארץ־ישראל לחשוב ולזכור רק על־דבר הרומנטיקה הארץ־ישראלית, יפיה, עתידה, זכרונות עברה הנשגב וקסמי קדמוניותה ומסיחים לבם מארץ־ישראל הממשית עם כל חייה הפשוטים הגסים של יום־יום – וכשבאים הנה “לארץ משאת־נפשם”, והנה במקום הכרמל והשרון, הירדן והערבה, אדמת הנביאים והחשמונאים, “תל־אביב”⁸ ועבודת התחיה מלאה הוד והתרוממות – במקום כל אלה הדמיונות היפים המזהירים ממרחק – מוצאים הם מציאות קרובה, ערומה, פרוזאית: חיי כפר מצומצמים ופשוטים ועבודה – לא אותה העבודה ה“אידיאלית” בלויית שירי ציון שהיו אוהבים לצייר להם בביתם, אלא עבודה ממש, עבודה קשה ומיגעת… והחלשים, שכל אידיאליותם היתה רק בדמיונם, יפלו מהר ברוחם, יוואשו. והשפלים שבהם ייהפך לבם לשנוא מה שהעריצו והקדישו מקודם בעינים עיורות. ורק אלה שאידיאליזם צרור בכל נימי לבם ומעורב בכל טיפה שבדמם ואשר הוא חלק מנשמתם – נשמה בריאה וחזקה – רק הם נשארים נאמנים בהכרה ברורה למשאת־נפשם “עד הרגע האחרון, רגע… הנצחון”.

מצב הפועלים פה – במושבות יהודה – אינו נורמלי (אני אומר במושבות יהודה, יען כי יש הבדל עיקרי בין תכונת העבודה הקרקעית שביהודה ובגליל: שם בגליל עומדת העבודה בעיקרה על הזריעה, ופה – על הנטיעה). רובא דרובם של הפועלים אינם נשכרים לשנה שלמה או אפילו לחודש אחד – הם שכירי־יום. אמנם על־פי רוב אין הפועל עובד היום כאן ומחר – שם ולמחרתים במקום שלישי. אבל גם בעבדו במקום אחד זמן מרובה הוא עובד שם בתור שכיר־יום, וזה כל האסון. אין הפועל יודע היום אם יעבוד מחר או ילך בטל. ולפיכך יקרה בתכיפות שהפועל יובטל יום או יומים בשבוע. יש גם אשר אין עבודה לזמן יותר רב, אבל רק בשבועות המעטים שהעבודה בכלל מועטת אז, רוב העבודות אינן קלות (אני מדבר רק על־דבר הפועלים והעבודה הקרקעיים), כמו העבודה במעדר (לחפור בורות, לחרוש אדמת בוּר) לעבוד בריספק⁹ (לשאת זבל), ודרושה סבלנות והתמכרות מרוּבה לאיש שלא עבד מעודו – וכזה הוא הרוב של הפועלים – לעמוד ביום־קיץ לוהט ולעדור במעדר ב“חמרא” (אדמה קשה)… הזיעה זורמת, היד מתמלאת יבלות וחבוּרות וכל האברים כאילו מתפרקים… ובשעה זו עומד לא רחוק בעל־הבית או הנוגשׂ (אויפפאסער) וקורא “ילה!” (חושה!)…

ביחוד סובלים הפועלים בקיץ (יותר נכון–בימות החמה) מהקדחת. אקלים בארץ־ישראל כמו שכתבתי במכתבי הקודם הוא נפלא אך הביצות במושבות אחדות והאדים של הבל העולים מן האדמה¹⁰ מביאים לידי קדחת את החדשים שטרם התאקלמו. –– אני קדחתי מיד בשבוע השני לבואי, ובמשך כל העת קדחתי כבר ארבע או חמש פעמים ––

בפתח־תקוה יש מקום בשביל שלוש מאות פועלים שנתיים. חוץ מזה יש עבודות סזוניות [עונתיות] כגון הבציר, הזיבול, החרישה וכדומה, המעסיקות עד שש מאות פועלים. יש זמנים אשר אז עובדים בפ"ת אלף פועלים. והמושבה הזאת הולכת ומתפתחת מיום ליום. הפרדסים מתרבים, נקנית אדמה חדשה והדרישה לפועלים תגדל.

חרישה בגמל ובשור

והיה אם יבואו לפלשתינא פועלים אמיתיים ולא אינטליגנטים “מתפעלים” והקולוניסטים העברים ייוכחו כי איכותה של עבודת הפועל העברי עולה על זו של הערבי – אז ישתנה מצבו של הפועל העברי מן הקצה אל הקצה ואז יהיה לנו מעמד בריא וחזק של פועלים קרקעיים עברים – משגבו ותקוותו של כל עם חפשי, נורמלי…

זה לא הזיה אף לא חלום – רק בגולה חלמנו חלום; פה בארץ התחיה רואים אנו כבר את פתרונו; אמנם רק את ראשית הפתרון אבל מאמין אני כי

"אם גם יאחר יום הגאולה

---

יצעד שעל, שעל –

עוד שמשנו יעל".

כבר דמדומי הבוקר בוקעים ועולים על שמי מזרח…

אל אביו    🔗

סג’רה, א' כסלו ס"ח [7 בנובמבר 1907]

יקירי!

אתמול קיבלתי, על־ידי פועל שבא מפתח־תקוה, את כרטיסך מיום… שהסב לי קצת צער. “כל הבאים מתארים את ארץ־ישראל בצבעים שחורים”.לא מפחד אני שמא ישחירו התיאורים הללו באמת את הארץ בעיני השומעים. היהודים החנוטים ששקעו כבר עד הצואר בבצות הגלות לא יקיצו אפילו אם ישמעו כי בארץ־ישראל הזהב מתגולל בחוצות. והיהודי החדש, הגא והלוחם לא ייבהל ולא ישוב אחור אם גם אמת בפי המרגלים החדשים. אך צר לי על קטנות־המוח וטמטום הלב של אלה הצעירים שאין להם אפילו אומץ־הלב להודות כי ברחו משדה המערכה, אלא משתדלים לגולל על־ידי שקרים את האשם על רוע המצב שבארץ־ישראל. יודע אני את הארץ יותר מכל אלה שהיו פה ושבו, ומבין דבר לא פחות מהם, ואומר אני: דיבה מוציאים הם על הארץ! ממכתבי הקודמים היה אפשר לראות כי איני מכסה על כל התנאים הרעים שבארץ־ישראל, אפילו על קדחתי הודעתי. אבל כשם שלא אסבול שבחים מוגזמים על הארץ, כך, בודאי, לא אעבור בשתיקה על דיבות־שווא.

ומה שנוגע בפרט אלי: אמנם קדחתי בכל פעם (גם בזה שיקרו והגזימו, כנראה מכרטיסך), אבל ראשית אין פה הקדחת כמעט מזקת כלום, ושנית, לא קדחתי אף פעם (זה ½3 חדשים) מיום חג היובל שבראשון וכנראה כבר התאקלמתי ואין לי עוד ממה לפחד. כסף לא נחוץ לי לגמרי, ואף־על־פי שאני אסיר תודה רבה בשביל 10 הרובלים ששלחת לי, אני שולח אותם בחזרה כי אין כל צורך בהם. וכמדומה שעל־פי דין תורה חייב אני להחזירם, מפני שנשלחו בטעות ו“טעות לעולם חוזרת”…

העוד “חושב” יעקב בוגטי או חדל כבר מחשוב?.. לפי דעתי מוטב שיחלום שם על־דבר ארץ־ישראל מאשר פה על־דבר רוסיה.

דוד

אל אביו    🔗

סג’רה כ“ט שבט ס”ח [1 בפברואר 1908]

יקירי!

פה הנני חרת, פועל אצל פלח (איכר) עברי.

עבודתי, סדר חיי:

לפנות בוקר, בארבע וחצי, אני קם. נכנס לרפת ומאכיל את הבהמות “שלי”. כובר תבן אל תוך האבוס לפני השוורים, מבזק עליהם כרישנה¹¹ ובולל. אחר־כך אני מבשל לעצמי תה, סועד וכשנראים דמדומי חמה אני מוליך את עדרי, שני צמדי בקר, שתי פרות, שני עגלים וחמור, להשקות בשוקת שבחצר הפקידות.

השמש עוד לא הופיע – ואני כבר אוסר את שוורי בעוֹל, מניח את הזרע על החמור, מזדיין במרדע (מוט ארוך, שבקצהו האחד דרבון לדקור את השוורים שימהרו ללכת, ובקצהו השני חרחור, מעדר קטן להסיר מעל המחרשה את העפר המתדבק בה) והולך לי לשדה, וחורש כל היום.

כמה נעימה וקלה היא החרישה!

יד המחרשה בשמאלי, המרדע¹² בימיני – ואני הולך לי אחרי המחרשה ורואה רגבים שחורים מתהפכים, מתפוררים, והשוורים הולכים לאט־לאט, בנחת ובמתינות כבעלי־בתים חשובים ויש פנאי לחשוב ולהזות ולחלום – וכלום אפשר שלא לחשוב בשעה שהולך אתה וחורש אדמת ארץ־ישראל ורואה סביבך יהודים חורשים אדמתם בארצם, אדמה זו שאתה דורך עליה, ארץ זו המתגלית לעיניך בכל קסמיה והוד גוניה… כלום אין זה עצמו חלום?..

אך יש אשר שוורי אינם משגיחים כלל בחלומות ולא איכפת להם כנראה לגמרי שזו היא אדמת ארץ־ישראל וסרים הצדה, ומוכרח גם אני להסיח דעתי מכל החלומות בכדי לתת בינה בלב שוורי בעזרת דרבון המרדע העוקץ. וכששבים הם לדרך הישר שב גם אני לחלומותי…

בארבע שב אני הביתה. משקה ומאכיל השוורים, מוציא הזבל מן הרפת ומנקה אותה ואז חפשי אני לנפשי! לפני לכתי לישון אני מאכיל עוד פעם את השוורים. את הערב אני מבלה בקריאה, כתיבה, במסיבת חברים (יש פה עשרים פועלים עברים) או בעבודה ציבורית.

יסדנו פה אגודת “עבריה”, שיעורי־ערב לשפה העברית, ספריה – בלי בקשת רשיון מאת שר־הפלך ובלי תקנות מאשרות מאת הרשות, אך מחוּברות כחפצנו אנו, ואין צריכים לחשוש שמא תבוא בשבוע השני פקודה מאת הפשה לסגור את בית־הועד שלנו, כבארצכם הקונסטיטוציונית, אף על פי שחיים אנו עוד בארץ אבסולוטיסטית… כך חיים בארץ־ישראל!

שלום

דוד.

אל אביו    🔗

סג’רה, י“א באב ס”ט [29 ביולי 1909]

יקירי!

אתמול קיבלתי את המכתב מיום כ' תמוז עם ההמחאה. במכתבי הקודם, שבודאי כבר קיבלתם אותו היום, עניתי כבר על כל שאלותיכם והרציתי לפניכם את כל השאלה מחוורת ומלובנת. אז כתבתי בתור ארץ־ישראלי המכיר ויודע היטב את החיים בארץ והשתדלתי לכתוב עד כמה שאפשר באופן אובייקטיבי בכדי שגם אתם תדעו שם, למצער, מה שנוגע לשאלת הנסיעה ותוכלו בעצמכם לדון ולשפוט.

עכשיו הריני משתף את עצמי עמכם, מסב אתכם בישיבה זו שבה אתם דנים על השאלה לפי מכתבי, ובתור אחד מבני המשפחה שהשאלה נוגעת גם לו הריני מחווה את דעתי לפניכם כאחד מכם: סעו! או יותר נכון, סענה! כי סבור אני שישעיה לא יחפוץ לנסוע, וגם אמו בודאי לא תסכים שיסע למרחקים, אחרי שהוא כבר אינו הולך בטל.

סג’רה באותם הימים

ולרבקה ופייגלה אני אומר: בואו! אל תדאגו יותר מדי – דואג אני גם לכן – אירזו את חפציכן, קחו הצידה לדרך – ואין צידה אלא אמון – ו־ילה! עיזבו את גיא הגלות ובואו ליהנות מארץ אבות! כי לדידי צריך כל אדם מישראל לבקש בארץ־ישראל קודם כל גאולה פרטית לעצמו, אם גאולה נפשית מוסרית או גאולה חמרית – לפי תכונתו של האיש – ורק אחר־כך גאולה כללית לעם. הפרוגרמה הציונית שלי אומרת: הציוני שואף להשיג בארץ־ישראל מקלט בטוח לעצמו…

בכמה געגועים ואי סבלנות אני מחכה לכן! כל יום, כל שעה הרי זה נצח בעיני! שנה שלמה טיפחתי חלומי זה. שאפתי, התגעגעתי ועכשיו נשארו עוד כששה שבועות. ילה! עופו!! טוסו דאו ובואו יקירותי! ואז יחד טוב נשאף ונתגעגע ונחכה לביאת אבינו ––

שלך דוד

בן־גוריון בשידור ב“קול ישראל”

המכתבים: אחד לש. פוקס, אחד למ. אוסישקין וחמישה מכתבים אל אביו לקוחים מספר אגרותיו של דב"ג בהוצ' “עם עובד”.