עָזוּב וְדוֹמֵם אֵיךְ אֲחַכֶּה לְסּוֹף

מִדֵּי בֹּקֶר חוֹזֵר בַּיָדַיִם רֵיקוֹת

רוֹצֶה לָצֵאת לְחַפֵּשׂ עֲשָׂבִים בְּשׂוּמִים

עָצוּב שֶׁלֶּכְתִּי הִיא פְּרֵדָה מִיָּדִיד מִשֶּׁכְּבָר

אַךְ מֵהָאֲנָשִׁים בַּשִּׁלְטוֹן אֵין לְמַה לְּקַוּוֹת

וְיוֹדְעֵי־צְלִילִים יֵשׁ בָּעוֹלָם רַק מְעַט

אֵין לִי אֶלָּא לֶאֱחֹז בְּדִמְמַת־הַבּוֹדֵד

אֲנִי שָׁב וְסוֹגֵר אֶת שַׁעַר הַגָּן הַיָּשָׁן

מֶנג, הידוע במשוררי ראשית תור הזהב של השירה הסינית, התבודד בהרים רוב חייו. בשנות הארבעים שלו ניסה לעבור את הבחינות הממשלתיות על מנת למצוא מִשׂרה. הוא נכשל, אך בתקופת שהותו בבירה היה מקורב לוואנג וֵי, משורר וצייר ופקיד גבוה. ערב אחד ישב עם זה בחדרו ושתה. הקיסר נכנס, מנג התחבא מתחת למיטה, הקיסר ראה אותו ואמר: “אתה משורר גדול, תגיד משהו.” מנג הנבוך פלט את השורה “הקיסר המהולל נפטר מחסר־הכשרון.” הקיסר התרגז והגלה אותו לכפר מולדתו, שם מת אחרי זמן קצר. הביטוי “יודעי־צלילים” לקוח מסיפור ידוע בגרסאות שונות על נגן הצ׳ין (מין לאוטה) בו יה, שידידו הקרוב ג׳ונג דזה־צ׳י ידע להבין ללבו לפי צלילי נגינתו. כשמת ג׳ונג, שבר בו את הצ׳ין ולא ניגן עוד, משום “שאין עוד בעולם יודעי־צלילים”. במרוצת הזמן נעשו המלים שם אחר ל״ידיד נאמן".