לפעמים הייתי אומר לסטפן מַלַארְמֶה:
"אחד תולה בך אשם; האחר מתגרה בך. אתה מרגיז, אתה מעורר רחמים. העיתונאי, על חשבונך, מבדר בקלות את העולם, וידידיך מנידים בראשם…
"אבל האם אתה יודע, האם אתה חש בזאת: בכל עיר בצרפת ישנו צעיר נחבא הנכון למסור את נפשו למען שיריך ולמענך?
“אתה גאוותו, חידתו, חטאו. הוא מתכנס לתוך עצמו באהבה ללא־סייג ומתייחד בסוד יצירתך, הקשה להשגה, להבנה, להגנה…”
ברם, חשבתי על אחדים ועל עצמי, שבקרבנו היה כה נוכח, כה רב־עוצמה, אחד ואין בִּלתו; וראיתי מתוכנו מפכָּה לה ונגלית התהילה האמיתית, שהיא דבר נסתר ולאו דווקא מזהיר; שהיא קנאית, אישית, ואולי מושתתת יותר על חילוקי דעות ועל התנגדויות שהוכרעו מאשר על הסכמה מיניה־וביה בדבר פלא כלשהו והנאה משותפת.
אבל הוא, עיניו מצועפות, בהיותו מאותם שאינם יודעים להמתין ואינם מסוגלים לחוש בשיכרון אלא מתוך עצמם, היה משתתק.
נבצר מן המעמיקים להתפעל מעצמם באמצעות התלהבותו של הזולת, שכן הם חדורי ביטחון, שאיש מלבדם לא יוכל לתפוש לא את מה שהם תובעים מישותם שלהם ולא את מה שהם מצפים לו מהאש שבחובם. מה שהם חושפים אינו לעולם אלא מה שהם כומסים: השיירים, השברים, צעצועי הזמן הנסתר שלהם.
השלמוּת של כתביו הנדירים, עם המוזרוּת המוצקה שבהם, העניקה לנו מושג שונה בתכלית ביחס למחברם ממה שאנו מעלים בדעתנו בדרך כלל לגבי משוררים, ואפילו רבי־חשיבות. בה־בשעה שיצירה זו שאין־דומה־לה הפתיעה, משאך הצצת בה, קסמה מיד לאוזן, כפתה את עצמה על הקול, והטילה מרותה על כל כלי הדיבור מכוח איזו הכרחיות בהתאמת ההברות שנוצרה בתוקף האמנות – עד מהרה העמיסה על המוח, סקרנה אותו, לעיתים הציבה בפניו אתגר להבין. בהתנגדה לפירוקו המיידי של גוף־הכתוב לאידיאות, תבעה מן הקורא עבודה עירנית מאוד של האינטלקט וחזָרה קשובה אל הטקסט: תביעה מסוכנת, כמעט תמיד ממיתה. קלות הקריאה נעשתה נר לרגלי הספרות מאז מכת החיפזון הכללי והעיתונים הסוחפים או מדרבנים את התנועה הזאת. בני האדם אינם נוטים לקרוא אלא את מה שהם עצמם יכולים היו לכתוב.
אגב, היות שככלות הכל מקובל על הספרות להנות את האדם או להעביר לו את הזמן, אל נא תדרשו מאמץ, אל נא תעוררו את הרצון: כאן חוגגת האמונה, התמימה אולי, שההנאה והיגיעה מבטלות זו את זו.
אשר לי, אודה ואומר, אינני תופש כמעט מאום מספר שאינו מסרב לי.
לדרוש מן הקורא שיוציא את כוחותיו ושלא יעלה בידיו להשיג שליטה גמורה אלא בעמל רב; להתיימר לעורר אותו מהרפיון שבו הוא רוצה לשרות, ולעשותו יוצר למחצה – הלא משמע הדבר פגיעה בהרגלים, בעצלות ובכל בינה לקויה. אמנות הקריאה בניחותא, ביחידות, ברחבות הדעת ובצלילות, שבעבר ענתה למאמציו ולמסירות נפשו של הסופר בנוכחות ובסבלנות מאותה מדרגה, הולכת ואובדת: היא אבודה. הקורא בשכבר הימים, שמילדותו היה אמון על טאקיטוס או תוקידידס זרועי המכשולים, שלמד לא לבלוע ולא לנחש את השורה; לא לדלג, לאחר שנגע־לא־נגע במשמעות, על השורה ועל העמוד, הבטיח למחברים בן־שיח הראוי לכך שישקלו את מִלותיהם ויארגנו את זיקותיהם של חלקי המחשבה. הפוליטיקה והרומאנים הכחידו את הקורא הזה. הרדיפה אחר הרושם המיידי והשעשוע הדוחק השמיטו מן הכתוב כל שאיפה לקו, ומהקריאה – את האיטיות הדחוסה של המבט. העין, מכאן ואילך, מריחה פשע, “קאטאסטרופה”, ומתעופפת. האינטלקט טובע ברוב דימויים המקסימים אותו; הוא מתמכר לפעלולים מפתיעים של פריצת גדר. אם החלום נלקח כדגם (או הזיכרון הצרוף), רציפות המחשבה מסתלקת ממנו בו־ברגע.
ובכן, מי שלא דחה מעל פניו את הטקסטים המורכבים של מלארמה, מצא את עצמו בבלי משים מחויב ללמוד מחדש לקרוא. הרצון להעניק להם מובן שיהיה ראוי לצורתם המופלאה ולקושי שבו עלו למלארמה צורות לשוניות מלוטשות אלו, הוליד בבִטחה את השילוב בין העבודה המתמדת של המוח ושל סגולותיו הצירופיות לבין חמדת השירה. כפועל יוצא מכך, שב התחביר, שהוא תכסיס, לתפוס את מעמדו כמוזה. אין פחות “רומאנטי” מזה. הרומאנטיזם גזר על הרס השעבוד העצמי. בעיקרו עומד ביטול חוט המחשבה, שהינו אחד מגילויי השעבוד הזה; בכך הוא טיפח את התפתחותה העצומה של הספרות התיאוּרית. התיאור פטור מכל השתלשלות, מקבל כל מה שמקבלות העיניים, מניח להחדיר מושגים חדשים לבקרים. המאמץ של הסופר, שצומצם ורוּכז בהרף־רגע זה, שוּקע אפוא בשמות תואר, בניגודים בין פרטים, ב״פעלולים" שנקל לבודד אותם. היה זה תור העדיים. מלארמה ניסה ללא ספק לשמר את יופיָם של החומרים הספרותיים, ובתוך כך הוא מעלה את אמנותו לכדי בניין. ככל שהוא מתקדם בהִרהוריו, כן מתבלטים, במה שיוצא תחת ידיו, הנוכחות והמתווה המוצק של החשיבה המופשטת.
יתרה מזאת: – להגיש לאנשים את חידות הבדולח האלו; להחדיר לתוך מעשה האמנות או הריגוש באמצעות השפה, צירופים כאלה של אבני נגף וחן, עצם זה אִפשר לנו לראות בַּמֵעז את גודל כוחו, אמונתו, נזירותו, בוזו לנטייה הרוֹוחת, שאין להם אח ורע בדברי הספרות, שהטילו דופי בכל היצירות הפחות מרהיבות ובכל הכוונות הפחות טהורות בחומרתן – הווה אומר, כמעט בכל.
השפעתה של השירה הזאת, שכל כולה כוונה ומחשבה, המעובדת עד כמה שמתיר זאת התנאי המפורש שתהא מתנגנת, חלה באורח מדהים על מתי מעט. מתי המעט אינם שונאים את היותם מתי מעט. הרבים ששים על היותם רבים: אלה נעים להם שבת־אחים בדעה אחת, חשים דומים זה לזה, מאוששים זה את זה; קיבלו גושפנקה, פרו ורבו ב״אמת" שלהם, כמו גופים חיים מצטופפים, מתחממים זה אצל זה, לאורו הקלוש והצר של שוויון נפשם. אבל מתי המעט הם אנשים הנבדלים זה מזה. הם מתעבים את ההידמות, שדומה נוטלת מהם כל צידוק לקיומם. מה טעם באני־עצמי הזה (יהרהרו בבלי דעת), אם הוא יכול להתקיים באינספור עותקים? הם מתאווים להיות כמו המהויות או האידיאות, שכל אחת יחידה היא ואין בלתה. הם מתכוונים, לכל הפחות, למלא בעולם כלשהו, שהם חוצבים לעצמם, מקום שאיש מלבדם לא יוכל לתפוס. יצירתו של מלארמה, התובעת מכל אחד פרשנות אישית למדי, לא קראה, לא קשרה אליה אלא מוחות עצמאיים, שנכבשו אחד אחד; מאותם שנשמרים לנפשם מכל תמימות־דעים. כל מה שנושא חן בעיני הרוב, היה מוקצה מיצירה זו. לא צחות לשון; לא סיפורים; לא מכתמים, אלא אם כן עמוקים; לא פנייה ישירה אל המאוויים המשותפים; שום כניעה לצורות מוּכּרות; שום זכר ל״הו, כמה אנושי" המעוות פניהם של שירים רבים כל כך; צורת ביטוי תמיד בלתי צפויה; אמירה שלעולם אינה נגררת להעלאת גּרה ולדמדומי־שווא של הליריות הטבעית, נקייה מכל ביטוי של קלישוּת; כפופה תדיר למערך המוסיקאלי מחד גיסא, ומאידך – למוסכמות, שמשימתן לסכל דרך קבע כל צניחה אל הפרוזה – הנה מספר תווי היכר שליליים, שבאמצעותם חשפו אותנו חיבורים כאלה בהדרגה לתחבולות מוּכּרות, לפגמים, להבלים, לגיבובי מליצה ההולכים ותופחים אצל כל המשוררים – כי מֵאין מפעל נועז משלהם, ואולי אף לא מטורף יותר, הם מתחילים כבני אלים ומסיימים כבני תמותה. מה נבקש – אם לא ליצור את הרושם העז, והמתמשך לזמן־מה, שבין צורתה המוחשת של אמירה וערכה כמשווקת רעיונות, מתקיימת אינני יודע איזו ברית מסתורית, איזו הרמוניה, שהודות להן אנו נוטלים חלק בעולם שונה לגמרי מזה שבו המלים והמעשים תואמים זה לזה? כשם שעולם הצלילים הטהורים, שהאוזן מזהה אותו בנקל, הוצא מעולם הרעשים כדי לשמש לו ניגוד ולהוות את המערכת המושלמת של המוסיקה, כך מבקשת רוח השירה לפעול על הלשון: תמיד היא מקווה לשלות מהמוצר השימושי והסטאטיסטי הזה את היסודות הנדירים, שמהם תוכל לבנות יצירות מענגות ומובחרות. משמע הדבר להתפלל לנס. אנו מיטיבים לדעת שאין כמעט מקרה, שבו החיבור בין האידיאות שלנו לבין קבוצות הצלילים המכנות אותן בשמותיהן אינו שרירותי לגמרי, וכולו באקראי. אבל היות שמזמן לזמן הבחנו, חווינו, השגנו אי־אלו אפקטים יפים יחידים במינם, אנו מחמיאים לעצמנו שלעיתים יש לאל ידנו לחבר יצירה שלמה, סדורה היטב, בלי חולשות ובלי פגמים, פרי המקרה והמזל שהאיר פנים. אלא שמאה רגעי חסד אינם בונים שיר, שהוא משך של צמיחה ומעין צורה בתוך הזמן; והמעשה השירי הטבעי אינו אלא מפגש חד־פעמי בתוך בליל הדימויים והצלילים אשר צצים על הדעת. באמנות שלנו נחוצות אפוא סבלנות מרובה, עקשנות ומיומנות, אם בכוונתנו להעמיד יצירה, שלא תיראה לבסוף כסדרה של קליעות מוצלחות גרידא, שלובות זו בזו בהצלחה; ואם עדיין אנו מתיימרים שהשיר שלנו שובה את החושים בקסמי המקצבים, המצלולים, הדימויים, לא פחות משהוא עמיד ועונה על שאלות של הגות – הרי אנו מסִבּים אל האווילי שבמשחקים. מלארמה, שמאז תום נעוריו חווה את הקרע שבין התנאים והמאוויים, אף הוסיף להתנסות בקושי העצום לצקת בעבודתו את תפישתו בדבר שירה מוחלטת עם החן והחומרה המתמידים שבביצוע. כל אימת שניסה, עמדו לו למכשול כשרונותיו או מחשבתו. הוא כילה את כוחותיו במאמציו למזג את הזמן ואת הרגע: עינויָם של כל האמנים המעמיקים להרהר באמנותם.
הוא לא יכול היה אפוא להפיק אלא מעט מאוד; אבל המעט הזה, משאך טעמת את טעמו, קִלקל את טעמה של כל שירה אחרת. זכור לי בעת שכמעט וניתקתי את עצמי מהוגו ומבודלר, בהיותי בן תשע־עשרה, זימנה לי יד הגורל קטעים אחדים מהֶרֹודְיַאד; והפרחים ותברבור. הכרתי סוף סוף את היופי בלי תירוצים, שחיכיתי לו ולא ידעתי. הכל, כאן, לא נשען אלא על סגולתה המכשפת של הלשון. נסעתי לשפת ים מרוחקת למדי, ובידי העותקים היקרים מפז שזה עתה קיבלתי; ולא השמש בכל גבורתו, לא הדרך הבוהקת, לא התכלת, ולא קטורת הצמחים הנשרפים, לא העלו ולא הורידו: עד כדי כך פעלו עלי השורות שלא שמעתי כמותן וכבשו אותי בכל ישותי. אירע למשורר זה, הפחות פרימיטיבי מכולם, שבאמצעות סמיכות מלים משונה, מתנגנת באופן מוזר, וכמו מהממת, באמצעות הברק המוסיקאלי של החרוז ומלאותו המיוחדת במינה – טבע בשירתו את מה שהיה גרעין כוחה של השירה הקדומה: לחש הכישוף. ניתוח מעודן של אמנותו הוביל אותו כנראה לגיבוש השקפה ולמעין הפנמה של נוסחת ההשבעה. במשך זמן רב האמינו שצירופים מסוימים של מלים עשויים להיות טעוני עוצמה רבה יותר מאשר מובנם כפשוטו; קל היה להבינם באמצעות דברים יותר משבאמצעות בני אדם; באמצעות סלעים, מים, חיות טרף, אלים, באמצעות אוצרות נסתרים, באמצעות עוצמתם ומשאביהם של החיים, יותר משבאמצעות הנפש ההגיונית; נהירים יותר לרוחות מאשר לרוח. אפילו המוות נסוג לעיתים מפני השבעות קצובות, והקבר שילח רוחות רפאים. אין לך דבר קמאי, אף לא טבעי מאמונה זו בכוחה של המלה, שסברו שהיא פועלת פחות על־ידי ערך החליפין שלה מאשר על־ידי איזשהו מיתר שהעירה כנראה בתשתיות הנפש. שכרם של “מקסמים” לא היה במשמעות הנובעת מן המלים כשם שהיה בצליליהם ובייחודיות צורתם. אפילו כך, הסתימוּת היתה כמעט בנשמתם. מה שמתנגן או מתדובב ברגעים החגיגיים ביותר או המכריעים בחיים; מה שמצלצל בפולחן הדתי; מה שמתמלמל או נאנק בקצווי התשוקה; מה שמרגיע אומלל או ילד; מה שמצהיר על האמת בשבועה – אלה הן מלים שאינן יכולות להתפרק לאידיאות בהירות, או להינתק מנעימה מסוימת ומצביון מסוים מבלי להיעשות חסרות שחר ותפלות. בכל המקרים הללו, נגינתו וקצב הילוכו של הקול גוברים על הפשט שבו: הם פונים אל חיינו יותר מאשר אל מוחנו. רצוני לומר שהמלים האלו מזמנות אותנו להתהוות לאין ערוך יותר משהן מעוררות אותנו להבין. איש מבין המודרניים לא העז כדוגמת משורר זה, להפריד במידה כזאת בין יעילות האמירה לקלות ההבנה. איש לא הבדיל מתוך הכרה עמוקה כל כך בין שתי מטרותיו של הביטוי המילולי: למסור עובדה – ליצור רגש. השירה היא פשרה, או מִתאם מסוים בין שתי המשימות האלו… איש לא הסתכן בהמחשת המסתורין שבדברים באמצעות המסתורין שבלשון. מדוע לא לקבל את זה שהאדם גן נעול, מעיין חידות, כאשר אין לך דבר, או הוויה, או הרף רגע שאינו כמוס; כאשר קיומנו, תנועותינו, תחושותינו לעולם אינם מתבארים, וכל מה שרואים אינו מתפענח, משרק משתהה שכלנו וחדל להשיב תשובות על מנת להציג שאלות? מותר בהחלט לתעב את הדעה הזאת, לא לייחס ללשון אלא את תפקידה כנושאת אל האחד מה שנהיר אצל האחר: גישה שתמציתה אי־קבלה מהזולת או מעצמך אלא את מה שאתה מסוגל לו בלא קושי; אבל אין להכחיש – קודם כל: הפער בקרב המוחות החריפים מעורר ספקות גדולים בשיפוט לגבי הבהירות; לאחר מכן, אם ישנן סתימויות הנובעות מקוצר יכולתו של הדובר, הרי שאחרות נובעות מעצם הנושאים שבהם מדברים: הטבע לא נשבע להעניק לנו רק את הניתן לביטוי באמצעות צורותיה הפשוטות של השפה; ואחרון, לא הדתות ולא עולם הרגש אינם יכולים להימנע מביטויים “איראציונאליים”. אוסיף כי העברה מושלמת של מחשבות היא רעות רוח, וחילופין גמורים של גוף־הכתוב באידיאות סופם ביטול גמור של צורתו. ממה נפשך: לצמצם את השפה לתפקידה כממסרת סימנים בלבד, או שמא להשלים עם העובדה, שישנם המתחבטים בתכונותיה המוחשיות, מפתחים בה את האפקטים המיידיים, את הצירופים הצורניים או המוסיקאליים – לפעמים עד כדי להפתיע, או להפעיל לזמן־מה את השכל. אין איש אנוס לקרוא דבר. תכונותיה המוחשיות של השפה קשורות קשר אמיץ לזיכרון. עיצובי ההברות השונים, השילובים בין הדחיסות ומשך הזמן אינם קלים לשמירה בזיכרון בה במידה שהם קלים לקריאה בקול. ניתן לומר שלאלה זיקה חזקה יותר משלאחרים לתמיכתו המסתורית של הזיכרון: כל אחד כמדומה מלווה בסיכוי נאות לשיחזור מדויק, המותנה בתבניתו הפוֹנֶטית.
החוש לערכה המנֶמוני של הצורה נראה איתן ומושרש מאוד אצל מלארמה, שטוריו קלים כל כך לזכירה. הנה העליתי את שאלת הזיכרון והמאגיה. זאת משום שהשירה מקורה ללא כל ספק בשלב כלשהו בחיי האדם, שקדם לכתיבה ולביקורת. אני מוצא אפוא אדם עתיק יומין בכל משורר אמיתי: הוא שותה עדיין ממעיינות השפה; הוא ממציא ״חרוזים״ – כמעט כדרך שהקדמונים המחוננים צריכים היו לברוא “מלים”, או אבות מלים. לפיכך סגולתה של השירה, הנכספת פחות או יותר, שהיא מעידה על אצולה מסוימת שתיכּון, לא על מסמכי גנזכים המאמתים קיומה של שושלת יוחסין, כי אם על מסורת עתיקה של אופני תחושה ותגובה הניתנת כיום לבחינה. המשוררים הראויים לשמם הרם שבים ומתגלמים כאן בדמותם של אמפיון ואורפיאוס. אין זו אלא הזיה; וללא ספק אף לא הייתי חולם על האצולה המקוטעת הזאת, אילו דיון בסטפן מלארמה יכול היה להתעלם מן הנעלה, הגאה והעיקש שבעמידתו ובדרך שלו לשאת את החיים. ככל שהיה עלוב מצבו בעולם האוכל, המרוויח והמשרבט, דמה אדם זה לאותם יצורים ספק מלכים ספק כמרים – ספק ממשיים, ספק אגדיים, מהם אנו יונקים את אמונתנו שלא לגמרי בהמות אנחנו.
לא היה “נסיכי” יותר מהבעתו, מבטו, מאור פניו, חיוכו ושתיקותיו של מלארמה, שכל כולו מכוון לתכלית טמירה ונישאת. הכל אצלו נבע מתוך איזה עיקרון רם ושקול. מעשים, תנועות, דיבורים, אפילו היומיומיים ביותר; אפילו ההמצאות הבטלות שלו, הלא־כלומים החינניים מאוד שלו, החרוזים הקטנים לעת מצוא (בהם לא יכולה היתה שלא להתגלות האמנות הנדירה והמפוכחת ביותר) – הכל נבע מן הטהור, הכל נראה מותאם לצליל העמוק ביותר של הישות, שהוא תחושת הווייתה היחידה וקיומה החד־פעמי. צריך היה אפוא שלעולם לא יסמוך ידיו אלא על השלמות.
למעלה משלושים שנה היה עֵדו או קורבנו של מושג השלמות. תאווה זו של הרוח כמעט אינה מפילה עוד קורבנות. הוויתור על משך הזמן מסמן תקופה בעולם. יצירות התובעות זמן בלי מידה, ויצירות המועדות אל המאות שיבואו, אינן נכתבות עוד בימינו. עידן הארעי החל: כבר לא יכולים להבשיל בו אותם מושאי התבוננות בלומים, שהנפש יכולה להשיח עמם לאין קץ. זמן ההפתעה הוא אחדות־הזמן של ימינו. אבל נטל הבחירה עולה בחיים שלמים; והסירוב העיקש לכל רווחי הקלילות, לכל הפעלולים הנבנים מחולשותיו של הקורא, מחפזונו, מקלות דעתו, תמימותו, יכול בבלי משים להוביל לכך שיהיה בלתי מושג. מי שקשה עם עצמו למעלה מן המידה מתחייב בנפשו להיות קשה לציבור. המכלה את כוחותיו למזג ביצירה אחת את קסם המשיכה המיידי הטבוע בשירה, עם גוף־מחשבה נעלה שהמוח יכול לשוב ולהתעכב עליו מעט כחפצו, מחסל את סיכוייו לברך על המוגמר, לא פחות מאשר לזכות בקוראים.
משנכבשו קשיי הקריאה, והקסם עשה את שלו, הלכה וניכרה שלמות הביצוע. לא היה אפשר לייחס לו אלא תכלית שאין שנייה לה. ככל שעמדו על אנינות שכלו, על יכולת ההמצאה הצורנית ועל עמקות התחבולה בטקסטים של מלארמה, עד הקל שבפתקיו, כן עלתה והתבהרה אישיות פנימית בודדה להפליא, שאין לה אח ורע – היא מקורם. ואין זאת משום שלא ניתן לתאר ולא ראוי להסכים שהיו משוררים רבי־כוח ממנו בפועל; אך דומה שהיה יחיד במינו בארגון הרוחני, המכוון והשלם, שהתבטא ביצירותיו ובעמדתו.
מעטים האמנים הגדולים המלבים בנו סקרנות לגלות את מחשבתם הכמוסה והאמיתית. אנו חוששים שהכרתה כהכרתם את עצמם תחילה לא תגביר בהרבה לא את אהבתנו ליצירותיהם ולא את מידת ידיעתנו. אנו חושדים שאינם אלא מוסרים לנו את המאורעות או המצבים שהתסיסו אותם או הקסימו אותם, למשך רגע כלשהו, למשך רגעים כלשהם, בדיוק כשם שנהיה אנחנו לאחר מכן, מכלי שני. אין הם יודעים יותר מאִתנו על מה שהם מפליאים לעשות מאִתנו. אבל הלה כונן שיטה שלמה של מחשבה ביחס לשירה, שנדונה, תופעלה ונבנתה שוב ושוב כיצירה אינסופית במהותה, ואילו היצירות הנוצרות בפועל או אלה העשוּיות להיווצר אינן אלא הקטעים, הניסיונות, המתווים המכינים שלה. השירה, לדידו, היתה אל נכון קו הגבול המשותף והנבצר מהשגה, אליו חותרים כל השירים, ואגב, כל האמנויות. היות שעניין זה הובן בשלב מוקדם למדי, עמל מלארמה להדביר, לעצב, להעמיק את המשורר־ככל־המשוררים שהיה בראשית דרכו. הוא חקר, זיהה את גרעין התשוקה המוליד את המעשה השירי; הגדיר, בודד את היסוד הטהור שבו – והפך את עצמו לווירטואוז של תורת הטוהר הזאת, אדם היורד למצות עד תום את הנדיר ביותר שבו.
אינני שונא את הווירטואוז, האיש בעל הכלים. רוֹוחת דעה קדומה, מעין רפלקס כלפיו, הנובעת ממושגים מעורפלים ומצודדים, שהמלים הריקות “בריאה”, “השראה” או “גאונות” מעוררות במוח המצוי.
יחסם הגלוי והישיר של המודרניים כלפי השירה וכלפי כל יצירה מגרה ומדהימה של הרוח מתמצֶה על נקלה כדלקמן: מיטב הכתיבה אינו תלוי אלא במצבו הרגעי של הכותב, ומצב זה זר הוא לו כשם שעשויים להיות לגבינו חלום או הרפתקה, שיש בהם לרגש את האנשים גם אם יסופרו על־ידי הברייה האפורה ביותר. הנקודה הגבוהה ביותר של האדם היא גם המרוחקת ביותר – כלומר, הבלתי צפויה ביותר לעצמה.
עמדה זו אינה כולה מסולפת; ובכך היא מסוכנת. מסוכן להציב זה לעומת זה אותות חסד, הארות וכוחות פלאיים כנגד חתירה להישגים יציבים, כנגד רכישת עוצמה שרירה וקיימת באמצעותן של העבודות הסדורות ביותר והמעודנות ביותר, ההבחנות והליטושים המדויקים ביותר, והשיקולים הנכונים. פירושו של דבר ייחוס חשיבות ליוצא דופן; ויותר בשל ההפתעה שהוא גורם משבזכות סגולה מהותית; וזו גם האופנה הפשטנית הכורעת ברך בפני המופלא, הסוחפת וקונה את לבו של הקהל הרחב.
אבל אדם המתמודד עם כוחותיו ומעצב את עצמו לאור צלילות מחשבתו הוא בעיני יצירה עילאית הקרובה ללבי יותר מכל אחרת. הישגם הרם ביותר של בני האדם הוא בהָפכם את אי־הסדר שלהם לסדר ואת יד המקרה ליד חזקה; כאן הפלא. אהוב עלי אדם המחמיר עם הגאונות שלו. ה״גאונות" הִנה אמנם וירטואוזיות מוּלדת, אך אם אינה מסוגלת לקום כנגד עצמה, הריהי בעיני לא אחידה ברמתה ולא נאמנה. יצירות היונקות ממנה בלבד עשויות באופן תמוה זהב ובוץ: פרטים מרהיבים על אף היותן דחוסות מאוד. עד מהרה יתיך הזמן ויגרוף את הסִיגים; מתוך שירים רבים ייוותרו אי־אלו חרוזים טובים. בדרך זו חל אט אט פיחות בעצם תפישת השיר.
________
אצל מלארמה, זיהוי ההגות ה״שירית" עם השליטה בלשון, ובחינה מדוקדקת של זיקות הגומלין ביניהן בתוך עצמו, הגיעו למעין אני־מאמין, אשר ממנו לא ידוע לנו למרבה הצער אלא הכיוון. לעיתים, בבחני את המארג החדש והמהנה באחת משורותיו, אמרתי בלבי שהוא השהה את מחשבתו כמעט על כל המלים שבלשוננו. אותו ספר מיוחד במינו שכתב על אוצר המלים האנגלי מחייב לעיונים ולהרהורים רבים על זה שלנו. אין להעלות כלל על הדעת, שהפילולוגיה מסוגלת למצות את כל הבעיות, שעשויה השפה לעורר. לא הפיסיקה עצמה ולא הפיסיולוגיה אין בכוחן למנוע ואף לא לפטור את הצייר או את המוסיקאי מהצורך להחזיק במושגים משלהם על צבעים וצלילים. קשיי היצירות העומדים בפני האמן מציבים לו שאלות רבות, תובעים ממנו דרכי מיון ואומדן, אשר בסופם מהווים לגביו מדע אמיתי, אבל אינדיבידואלי, אוצר השמור לבעליו בלבד. מלארמה בנה לעצמו מעין מדע מהמלים שלו. אין לפקפק בכך שנתן את דעתו על צורתן, חקר את המרחב הפנימי בו הן מופיעות, לעיתים כסיבות לעיתים כמסובבות; אמד את מה שניתן לכנות המטען השירי שלהן: ושבאמצעות העבודה הזאת המעמיקה והמדוקדקת לאין גבול, התארגנו כביכול המלים בסמוי, בתוך עוצמת רוחו שלו, על פי צו מסתורי המתחייב מרגישותו העמוקה. שיוויתי לנגדי את הציפייה שלו: הנפש דרוכה אל ההרמוניות, לקלוט התרחשות של מלה בתוך עולם המלים, ובו יכלו כוחותיה להשיג את כל מערך הצירופים והמצלולים שמעירה מחשבה להוטה להיוולד… “אני אומר: פרח…” הוא כותב.
רובם ככולם עיוורים בעולם זה של הלשון; חירשים למלים שבהן הם משתמשים. המלים הן להם אמצעי גרידא; והאמירה לדידם קפנדריה: המינימום הזה מגדיר את השימוש המעשי־בתכלית של השפה. להיות מובן, להבין – אלה קווי הגבול ביניהם מצטמצמת עוד־ועוד השפה השימושית, כלומר, המופשטת הזאת. הסופרים עצמם אינם מתעכבים על המונחים ועל הנוסחים אלא משהם ניצבים בפני קושי מיוחד, בעל אופי מקומי, או כשברצונם להשיג אפקט כלשהו. זהו האמפיריזם המודרני. אפשר, מזה למעלה ממאה שנה, להיות “סופר גדול” ולהזניח את כל הפיסיוּת של הכתוב. כלומר, לא לראות בו אלא מרכיב עלוב, מתווך אשר ה״רוח" היתה מבכרת לפסוח עליו. אין לך דבר זר יותר לרוח העולם הקלאסי מעמדה זו. אם כן, סטנדאל אינו אפיקורוס כלל. הוא פונה עורף לצורה, למִקצב, למשקל, לדימוי ומתבצר בקריאה קפדנית של קודוס נפוליאון. ובכן, אם מניחים שיותר ממחשבותיהם ומדבריהם של הבריות מעידים מעשיהם על אופיים האמיתי – יכול סטנדאל לשווא להתאפר בחושניות ולהאמין שהוא הולך לשיטתו של קונדיאק; הוא “רוחני” עד לשד עצמותיו מבעד ללשון, ומטיף לאסתטיקה של נזיר. אבל השירה כולה אפיקורסית: היא תובעת באדנות שלא תהא נשמה בלי גוף – לא חושים, לא אידיאה שלא תהא פרי דימוי מובהק, בנוי מגוני קול, ממשכי זמן ומדחיסויות. אצל המשורר באים אט אט הלשון והאני לידי מזיגה אחרת לגמרי משאצל שאר בני אדם. מה שגורלי בעיניו של זה ביחס למלה, אינו מוחש ואינו משנה כהוא זה בעיני אלה. התרחשות מילולית מעין זו, שבּה תלויים לדידנו החיים או המוות של השיר, אינה מעלה ואינה מורידה לדידם. פשטנים ותלושים, הם מציבים תוכן כנגד צורה; הנגדה שאין בה טעם אלא בעולם המעשי, שבו נערכים חילופין מיידיים של מלים במעשים ומעשים במלים. הם אינם נותנים את דעתם על כך שמה שמכוּנה בפיהם תוכן, אינו אלא צורה לא־טהורה, כלומר: בלולה. התוכן שלנו בנוי מתקריות ומתופעות אקראיות: תחושות, דימויים מכל סוג, דחפים, מלים בודדות, משפטים מקוטעים… אבל על מנת להעביר את מה שתובע העברה ורוצה להיחלץ מהכאוס הזה, נחוץ שכל היסודות האלו ההטרוגניים כל כך יבואו לידי ביטוי במחזור הדם של השפה, ושייווצר איזשהו רצף דברים. העתקה זו של אירועים פנימיים לנוסחאות מורכבות מסימנים בני אותו מין, אף הם קונוונציונאליים, ניתנת בהחלט להיתפש כמעבר מצורה או מתופעה פחות טהורה ליותר טהורה. אבל השפה הנתונה שנקנתה לנו מילדות, שמקורה סטאטיסטי ומשותף לכל, אינה יאה על פי רוב לביטוי הלכי מחשבה המרוחקת מעולם המעשה: אין היא נכבשת כלל לצרכים עמוקים יותר או מדויקים יותר פרט לאלו המגדירים את המעשים בחיי היומיום. כאן הולדתן של השפות הטכניות, וביניהן – הלשון הספרותית. בכל הספרויות ניתן להבחין בהופעתה המאוחרת פחות או יותר של לשון מנדרינית, המנותקת לעיתים מאוד מלשון הדיבור; אבל בדרך כלל, לשון ספרותית זו מנוכה מהאחרת, ממנה היא שואבת את המלים, הדימויים, הניסוחים הנאותים ביותר לאפקטים, שאמן הספרות היפה תר אחריהם. ויש שסופרים יוצרים לעצמם לשון ייחודית. משורר מפעיל בעת ובעונה אחת לשון המונית, שאינה מניחה את הדעת אלא אם כן היא מובנת ולפיכך ממצעת בלבד, ולשון המנוגדת לזו – כדרך שמנוגד גן מטופח בזנים שנבחרו בקפידה, לשדה בור, בו צומח מכל הבא, וממנו נוטל האדם את היפה בעיניו לחיותו ולטפחו בקרקע משובחת. ייתכן שאפשר לאפיין משורר באמצעות מידת המתאם שבה שוכנות אצלו שתי הלשונות: האחת, טבעית; האחרת, מזוככת ומטופחת במיוחד לצורך השימוש החסכני? הנה דוגמה מובהקת, של שני משוררים בני זמן וחוג אחד: ורלן, המעז לצקת בשיריו את הצורות היומיומיות ואת המונחים השגורים ביותר לתוך הפואטיקה הערמומית למדי של הפארנס, וסופו שהוא כותב שעטנז מוחלט ואפילו ציני, אף כי לא בלי הצלחה; ומלארמה, הבורא לעצמו שפה שכמעט כולה שלו באמצעות בחירת המלים המעודנת והצירופים המיוחדים שהוא ממציא או מפתח, כשבכל צעד ושעל הוא מסרב לפתרון הקל שלוחש על אוזנו השכל השווה לכל נפש. לא היה כאן דבר זולת התגוננות, עד לפני ולפנים ועד עצם תפקודם של חיי הנפש, בפני האוטומאטיות.
מלארמה הבין את הלשון כאילו הוא המציא אותה. סופר כה סתום זה הבין את כלי ההבנה והתוֹאם עד כדי כך, שהציב במקום התאווה והכוונה התמימות והמיוחדות תמיד לסופרים, את השאיפה הבלתי רגילה להגות ולשלוט על מערכת הביטוי המילולי כולה. בכך הצטרף – אמרתי לו זאת באחד הימים – לדרכם של האנשים שהעמיקו באלגברה את מדע הצורות ואת החלק הסמלי של אמנות המתימטיקה. סוג זה של נתינת דעת עושה את מבנה הביטויים רגיש יותר ומעניין יותר מאשר מובנם או ערכיהם. הדימויים, אשר על פי רוב נודע להם תפקיד משני על סדר יומה של השפה – דומה שהם באים רק כדי לאייר או לחזק כוונה, ועל כן נראים טפלים, כמוהם בקישוטים, אשר מהות הכתוב יכולה לוותר עליהם – הופכים בהרהוריו של מלארמה ליסודות עיקריים: המטאפורה, שהיתה צעצוע או אמצעי זמני, זוכה כאן כמדומה ליחס סימטרי בסיסי. לעומת זאת, בכוח ובחדוּת מדהימים הוא בא לידי הכרה, שהאמנות מקפלת בתוכה ותובעת שוויון־ערך וחליפין מתמידים בין הצורה לתוכן, בין הצליל והמשמעות, בין החומר לבין המעשה. הפיכת היוצרות, ולפעמים, בריאת המעשה ביד החומר, זכתה בדרך כלל להבנה מעטה אם לא להתעלמות מצד המעיינים באמנות: רוחנות מסוימת, ותפישה לא מדויקת או מכבידה של החומר, אשמים בכך. רק שילוב (מן הנדירים ביותר) בין הפּראקטיקה או הווירטואוזיות עם מחשבה צלולה מהמעלה הגבוהה ביותר יכלו להוליך להשגות עמוקות אלו, השונות כל כך מהאידיאות או האידיאלים שעושים בדרך כלל מהספרות. וכך אירע, שהסגידה וההתבוננות בשורש היצירה הקשו עליו את מימוש האמנות ואת ניצול המשאבים האדירים שעמדו לרשותו, ועשו אותם יותר ויותר כאובים ונדירים. האמת היא שצריך לחיות שני חיים: פעם אחת – של הכנה טוטאלית; האחרת – של התפתחות טוטאלית.
היש עינוי טהור יותר, חצייה עמוקה יותר של עצמך, מאשר הקרב של עצם־עצמך מול עצם־עצמך, כאשר הנפש נצמדת לחילופין למה שהיא רוצה כנגד מה שהיא יכולה; ועיתים מצד היכולת שלה, עיתים מצד הרצון שלה, עוברת ושוב עוברת מן הכל אל הלא־כלום? לכל אחת מן ה״פאזות" האלה נענים רעיונות ומהלכים סותרים או סימטריים, כשניתוח דק למדי, המפרש את היצירות בהסמיכו אותן בשיטתיות ל״רצון" ול״יכולת", יוכיח זאת בבהירות. תחת מטריית העלבון של סִלסול, סטריליות וסתימוּת, ביקורת גסה הציגה ככל שיכלה את תוצאותיו של מאבק פנימי עילאי על מוחות בינוניים ורעים בתמציתם. כל המתיימר לדבר בפני הציבור על יצירותיו של אדם, שומה עליו לעשות את כל המאמץ הנדרש להאזין להן, או לפחות להגדיר את הנסיבות והאילוצים שכפו עצמם על המחבר, ושכפה המחבר על עצמו. יימצא אפוא שהבחירות, הפשטות והשפע נובעים בדרך כלל משימוש ברעיונות ובצורות קיימים ומוּכּרים: הקורא יכיר בהם את עצמו, לפעמים יפה משהִנו. אבל היפוכן של תכונות אלו מצביע לעיתים על כוונות ממדרגה גבוהה יותר. מבין הגדולים שבמושכי העט, אחדים מספקים אותנו כליל כשהם מוסרים לנו את שלמוּת היותנו; אחרים מתאמצים לפתות אותנו למה שיכולנו להיות, באמצעות מחשבה מורכבת יותר, או עירנית יותר. אני מסכים שמלארמה הוא סתום, סטרילי וסלסלני; אבל אם הוא גרם לי, במחיר הפגמים הללו – ואפילו באמצעות כל הפגמים הללו, באמצעות המאמץ המתחייב ממחברם ובזה הנתבע מן הקורא – להבין ולהציב מעל לכל היצירות, את השליטה הערה לתפקידה של הלשון ואת תחושת החירות העליונה של הביטוי, שלעומתה כל מחשבה אינה אלא תקרית, אירוע נבדל – הכרה זו ששאבתי מקריאתי ומהתבוננותי בכתביו מהווה לי נכס שאין יקר ממנו, וכזה ששום יצירה שקופה וקלה לא העניקה לי כמותו.
1931
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.