הרועה הנעלם    🔗

ֹרבי אלעזר היה הולך על גבי חמוֹר לראות לרבי יוֹסי ברבי שמעון בן לקוּניא חוֹתנוֹ, ורבי אבא רוֹכב עמוֹ; והיה אדם אחד סוֹחר הוֹלך טעוּן אחריהם. אמר רבי אבא: נפתח פתחי התוֹרה, שהן עת ועידן הוא להיתקן בדרכנוּ. פתח רבי אלעזר והתחיל לבאר את המקרא: ‘את שבתוֹתי תשמוֹרוּ’¹, ודיבר בששת ימי המעשה ובעניין יוֹם השבת. אמר אוֹתוֹ הסוֹחר שהיה הוֹלך טעוּן אחריהם: וּמהוּ ‘וּמקדשי תיראוּ’?² התערב רבי אבא בדברים. אמר רבי אלעזר לרבי אבא: הנח לאוֹתוֹ אדם, כי דבר חדש של חכמה יש בוֹ, שאנוּ לא ידענוּ בה. אמרו לוֹ שני החכמים להסוֹחר: אמוֹר אתה. פתח הוּא ודרש בענייני השבת. ירדוּ רבי אלעזר ורבי אבא מעל חמוֹריהם ונשקוּהוּ. אמרוּ: וּמה כל חכמה זוֹ ישנה תחת ידך, ואתה טעוּן אחרינוּ?

אמרוּ לוֹ: מי אתה? אמר להם: אל תשאלוּ מי אני, אלא אני ואתם נלך ונעסוֹק בתוֹרה. וכל אחד יאמר דברי חכמה להאיר הדרך. אמרו לוֹ: מי נתן אוֹתך ללכת בכאן להיוֹת טוֹען חמוֹרים? ביאר להם סוֹדוֹ. שׂמחוּ רבי אלעזר ורבי אבא וּבכוּ ואמרוּ: לך רכב אתה ואנוּ נישׂא המשׂא אחריך. אמר להם: והלא אמרתי לכם, שפקוּדת המלך היא, עד שיבוֹא מי שרוֹכב על החמוֹר. אמרוּ לוֹ: את שמך לא הגדת לנוּ, מקום בית מוֹשבך איהוּ? אמר להם: מקוֹם בית מוֹשבי טוֹב הוּא ואני נכנס בוֹ, והוּא מגדל אחד פוֹרח באוויר רב ויקר, ואלה שדרים בוֹ, בזה המגדל–הקדוֹש ברוּך הוּא ועני אחד, וזה הוּא מקוֹם בית מוֹשבי וגליתי משם ואני טוֹען חמוֹרים.

השגיחוּ רבי אלעזר ורבי אבא בוֹ והטעים להם דבריו שהיוּ מתוּקים כמן וכדבש. אמרוּ לוֹ: את שם אביך כי תגיד, ננשק עפר רגליך. אמר להם: ולמה? אין דרכי בזה להתגאוֹת בתוֹרה; אבל אבי שלי היתה דירתוֹ בים הגדוֹל והוּא היה דג אחד שהיה סוֹבב את הים הגדוֹל מהעבר האחד אל העבר השני והיה רב ויקר ועתיק יוֹמין, עד שהיה בוֹלע כל שאר דגי הים ואחר כך הוֹציא אוֹתם חיים וקיימים וּמלאים כל טוּב העוֹלם; והיה שט ועוֹבר בחזקוֹ את הים ברגע אחד; והוֹציא אוֹתי כחץ בידוֹ של אדם חזק ושמר אוֹתי באוֹתוֹ ים. השגיח רבי אלעזר בדבריו, אמר לוֹ: אתה הנך בנוֹ של הנר הקדוֹש, אתה הנך בנוֹ של רב המנוּנא הזקן! אתה הנך בנוֹ של מאוֹר התוֹרה ואתה הוֹלך אחרינוּ! בכוּ יחד ונשקוּהוּ והלכוּ.

אמרוּ לוֹ: אם טוֹב הדבר בעיני אדוֹננוּ, יוֹדיע לנוּ שמוֹ. פתח ואמר להם דרש המקרא: ‘ובניהו בן יהוֹידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוּא הכה את שני אריאל מוֹאב והוּא ירד והכה את האריה בתוֹך הבאר ביוֹם השלג’³. נפלוּ רבי אלעזר ורבי אבא לפניו. בינתיים לא ראוּ אוֹתוֹ עוֹד. הסתכלוּ לכל הצדדים ולא ראוּ אוֹתוֹ. ישבוּ וּבכוּ ולא יכלוּ לדבר זה עם זה. אחרי שעה אמר רבי אבא: וַדאי זה הוּא ששנינוּ, שבכל דרך שצדיקים הוֹלכים בוֹ ודברי תוֹרה ביניהם, אלה הזכאים מאוֹתוֹ עוֹלם באים אליהם; וַדאי זה היה רב המנוּנא סבא שבא אלינוּ מהעוֹלם ההוּא לגלוֹת לנוּ מלים אלוּ; ובטרם נכיר אוֹתוֹ, הלך לוֹ ונתכסה מאתנוּ. קמוּ והיוּ חפצים לטעוֹן את החמוֹרים ולא הלכוּ, חפצוּ להטעינם ולא זזוּ ממקוֹמם. פחדוּ והניחוּ להם להחמוֹרים. ועד היוֹם הזה קוֹראים לאוֹתוֹ מקוֹם: מקוֹם החמוֹרים.

הלכוּ שני החכמים הלאה. הגיעוּ להר אחד והיה נוֹטה השמש. התחילוּ ענפי אילן ההר להקיש זה בזה ואמרוּ שירה. בעוד הם הוֹלכים, שמעוּ קוֹל חזק שהיה אוֹמר: בני אלהים קדוֹשים, אלה שנתפזרוּ בין החיים של העוֹלם הזה, אלה הנרוֹת בני ישיבה התכנסוּ למקוֹמכם להשתעשע עם אדוֹניכם בתוֹרה! פחדוּ אלה החכמים ועמדוּ במקוֹמם וישבוּ. בינתיים יצא קוֹל כמקוֹדם ואמר: סלעים רמים, פטישים חזקים! הן אדוֹן הגוָנים המרוּקמים בציוּרים עוֹמד על הכסא, בוֹאוּ והתכנסוּ. באוֹתה שעה שמעוּ קוֹל ענפי האילנוֹת גדוֹל וחזק והיוּ אוֹמרים: ‘קוֹל יי שוֹבר ארזים’⁴. נפלוּ רבי אלעזר ורבי אבא על פניהם, וּפחד גדוֹל נפל עליהם. קמוּ בבהלה והלכוּ ולא שמעוּ כלוּם. יצאוּ מבין ההרים והלכוּ.

כאשר הגיעוּ לבית רבי יוֹסי ברבי שמעוֹן בן לקוּניא, ראוּ את רבי שמעוֹן בן יוֹחאי שם. שׂמח רבי שמעוֹן, אמר להם: ודאי דרך נסים ואוֹתוֹת עליוֹנים עברתם. כי אני ישבתי עתה וראיתי אתכם ואת בניהוּ בן יהוֹידע, ששלח לכם שתי עטרוֹת על ידי זקן אחד לעטר אתכם. וַדאי בדרך זה הקדוֹש ברוּך הוּא היה. ועוד שאני רואה פניכם משוּנים. אמר רבי יוֹסי ברבי שמעוֹן בן לקוּניא: יאוּת אמרתם שחכם עדיף מנביא. בא רבי אלעזר ושׂם ראשוֹ בן ברכי אביו וסיפר לוֹ המעשׂה. נתפחד רבי שמעון וּבכה ואמר: ‘יי שמעתי שמעך יראתי יי פעלך בקרב שנים חייהוּ’⁵ אמר חבקוּק: אף אני ממה ששמעתי מתיירא אני מהקדוֹש ברוּך הוּא. זקף ידיו על ראשוֹ ואמר: וּמה רב המנוּנא סבא, אוֹר התוֹרה, זכיתם אתם לראות פנים אל פנים ואני לא זכיתי בוֹ.

נפל רבי שמעוֹן על פניו וראה אוֹתוֹ [את רב המנוּנא] עוֹקר הרים וּמדליק נרוֹת בהיכל המלך המשיח. אמר לו רב המנוּנא לרבי שמעוֹן: רבי, בעוֹלם ההוּא תהיוּ שכנים וּבעלי הוֹראה לפני הקדוֹש ברוּך הוּא.

מהיוֹם ההוּא והלאה היוּ קוֹראים לרבי אלעזר בנוֹ של רבי שמעוֹן וּלרבי אבא פניאל, כמו שנאמר: ‘כי ראיתי אלהים פנים אל פנים’⁶.

 

בנוֹ של רב המנוּנא סבא    🔗

א    🔗

רבי יצחק ורבי יהוּדה היוּ הוֹלכים בדרך. באוּ לאוֹתוֹ מקוֹם כפר סכנין, שהיה גר שם רב המנוּנא סבא. נתארחוּ בבית אשתוֹ, שהיה לה בן אחד קטן וכל היוֹם היה בבית הספר. אוֹתוֹ היוֹם בא מבית הספר וּבא לבית, ראה להם לאלה החכמים. אמרה לוֹ אמוֹ: קרב אל אלה בני אדם עליוֹנים והרוַח מהם ברכוֹתיהם. התקרב אליהם; עד שלא קרב, שב לאחוֹר. אמר לה לאמוֹ: איני חפץ להתקרב אליהם, כי הן היוֹם הזה לא קראוּ את שמע, וכן לימדוּ אוֹתי: כל מי שאינוֹ קוֹרא את שמע בעוֹנתה בנידוּי הוּא כל אוֹתוֹ היוֹם. שמעוּ אלה ותמהוּ, הרימוּ ידיהם וּבירכוּ אוֹתוֹ. אמרוּ: ודאי כן היה, והיוֹם הזה השתדלנוּ בחתן וכלה שלא היוּ להם צרכיהם והתאחרוּ להזדווג ולא היה בן אדם להשתדל עליהם ואנוּ השתדלנוּ בהם ולא קרינוּ את שמע בעוֹנתה. וּמי שמתעסק במצוָה פטוּר מן המצוָה. אמרוּ לוֹ: בני, במה ידעת? אמר להם: בריח מלבוּשיכם ידעתי, כאשר התקרבתי. תמהוּ.

ישבוּ לאכוֹל, נטלוּ ידיהם וּבצעוּ מן הלחם. רבי יהוּדה היוּ ידיו מלוּכלכוֹת ונטל ידיו וּבירך עד שלא נטל. אמר להם אוֹתוֹ הנער: אם מתלמידי רב שמעיה החסיד אתם, לא היה לכם לברך בידיים מזוֹהמוֹת, וּמי שמברך בידיים מזוֹהמוֹת חייב מיתה. פתח זה הנער והתחיל לדרוֹש ארוּכוֹת בהמקרא: ‘בבוֹאם אל אוֹהל מוֹעד ירחצוּ מים ולא ימוּתוּ’⁷. הם תמהוּ ולא יכלוּ לדבר. אמר רבי יהוּדה: בני, שם אביך מה הוּא? שתק הנער רגע אחד; קם והלך לאמוֹ ונשק לה, אמר לה: אמי, על שם אבי שאלוּ אוֹתי אלה החכמים–אומר להם? אמרה לוֹ: בדקת [אוֹתם] כראוּי להם? אמר: הן, ולא מצאתי כדנכוֹן. לחשה לוֹ אמוֹ וחזר אליהם. אמר להם: אתם שאלתוּני על אבי, והן נסתלק מן העוֹלם, ובכל יוֹם שחסידים קדוֹשים הוֹלכים בדרך הוּא הוֹלך אחריהם; ואם אתם קדוֹשים עליוֹנים, איך לא מצאתם אוֹתוֹ הוֹלך אחריכם? כיוַן שלא זכיתם, שאבי ילך אחריכם, לא אוֹמַר לכם מי הוּא אבא. אמר רבי יהוּדה לרב יצחק: כאשר אחשוֹב, הנער הזה לאו בן אדם הוּא.

אכלוּ ואוֹתוֹ הנער אמר דברי תוֹרה וחידוּשי תוֹרה. אמרוּ לוֹ [ככלוֹתם לאכוֹל]: הבוּ ונברך. אמר להם הנער: כראוּי אמרתם, מפני שהשם הקדוֹש לא מתברך בברכה זוֹ אלא בהזמנה. פתח הנער ודרש על המקרא: ‘אברכה את יי בכל עת’⁸. אמר רב יהוּדה: זכאי חלקנוּ. מעוֹלם לא שמענו מלים אלוּ; ודאי מה שאמרתי, שזה לא בן אדם הוּא. דרש עוֹד הנער. באוּ וּנשקוּהוּ על ראשו. בכה רבי יהוּדה ואמר: זכאי חלקך רבי שמעוֹן בן יוֹחאי זכאי הדוֹר, כי הן בזכוּתך אפילו תינוֹקוֹת של בית רבן הם סלעים רמים וחזקים. באה אמוֹ, אמרה להם: רבוֹתי, בבקשה מכם, לא תשגיחוּ על בני אלא בעין טוֹבה. אמרוּ לה: זכאי חלקך, אשה כשרה, אשר זכית מכל נשים. אמר הנער: אני איני מתיירא מעין רעה, כי בן דג גדוֹל ויקר אני והדגים אינם מתייראים מעין רעה. אמרוּ: בן מלאך יי, אין בנוּ עין רעה ולא מצד עין רעה אנוּ. הקדוֹש ברוּך הוּא מכסה עליך בכנפיו. פתח הנער ודרש עוֹד. באוּ ונשקוּ אוֹתוֹ כמקוֹדם. אמרוּ: הבוּ וּנברך. אמר הנער: אני אברך, שכל מה ששמעתם עד עתה ממני הוּא ואקיים בי: ‘טוֹב עין הוּא יבוֹרך’⁹. לקח כוֹס של ברכה וּבירך. וידיו לא יכלו לנשׂוֹא את הכוֹס והיוּ מרתתוֹת. וכאשר אמר: ‘כוֹס ישוּעוֹת אשׂא ובשם יי אקרא’¹⁰–קם הכוֹס על עמדוֹ והתיישב בימינוֹ וּבירך. לסוֹף אמר: יהי רצוֹן, שלכל אחד מאלה יאריכוּ לוֹ חייו מן עץ החיים שכל החיים תלוּיים בוֹ. כיוַן שבירך עצם עיניו רגע אחד, אחר כך פתחן ואמר: חכמים, שלוֹם לכם מרבוֹן הטוֹב, שכל העוֹלם שלוֹ הוּא, וּבכוּ וּבירכוּ אוֹתוֹ. לנוּ הלילה הזה. בבוֹקר קדמוּ והלכוּ.

כאשר הגיעוּ לגבי רבי שמעוֹן בן יוֹחאי, סיפרוּ לוֹ המעשׂה. תמה רבי שמעוֹן, ואמר: בן סלע חזק הוּא הנער ונכוֹן הוּא לכך [ויוֹתר מה שחוֹשב אדם]. בנוֹ של רב המנוּנא סבא הוּא!

נזדעזע רבי אלעזר, אמר: עלי ללכת לראוֹת אוֹתוֹ הנר הדוֹלק.

ב    🔗

רבי אלעזר חפץ לראוֹת לרבי יוֹסי ברבי שמעוֹן בן לקוּניא חוֹתנוֹ, והיוּ הוֹלכים רבי אבא ורבי יוֹסי עמוֹ. הלכוּ בדרך והיוּ אוֹמרים דברי תוֹרה בכל אוֹתוֹ הדרך. עד שהם היוּ הוֹלכים נזכר רבי אלעזר אוֹתוֹ הנער. נטוּ מן הדרך שלוֹש פרסאוֹת והגיעוּ לשם. התארחוּ באוֹתוֹ הבית, נכנסוּ וּמצאוּ לאוֹתוֹ הנער, שהיה יוֹשב וּמתקן שוּלחן לפניו. כיוַן שראה אוֹתם, התקרב אליהם ואמר להם: בוֹאוּ, חסידים קדוֹשים, בוֹאוּ, אילנוֹת העוֹלם, אלה שעליוֹנים ותחתוֹנים משבחים להם, אלה שאפילוּ דגי הים הגדוֹל יוֹצאים ליבשה לקראתם. בא רבי אלעזר וּנשקו על ראשוֹ, חזר וּנשקוֹ על פיו. אמר רבי אלעזר: נשיקה ראשוֹנה על הדגים שמניחים המים ועוֹלים ליבשה, וּנשיקה שניה על ביצי הדגים שעוֹשׂים פרי בעוֹלם.

פתח אוֹתוֹ הנער ואמר: ‘והיה באכלכם מלחם הארץ תרימוּ תרוּמה ליי’¹¹– ונשא ונתן עם רבי אלעזר. תמה רבי אלעזר ותמהוּ החברים. אמר רבי אלעזר: ודאי כן הוּא. שאלוּ אוֹתוֹ עוֹד בדברי תוֹרה והשיב להם. באוּ ונשקוּ אוֹתוֹ כמקוֹדם. שוּב פתח הנער בסוֹדוֹת התוֹרה. תמה רבי אלעזר ותמה רבי אבא; אמרוּ: מלאכים קדוֹשים שלוּחים ממעלה. קמוּ כל החברים ונשקוּ אוֹתוֹ. אמר רבי אלעזר: ברוך הרחמן ששלחני לכאן.

ג    🔗

אמר זה הנער: חברים, לחם ויין עיקר השוּלחן הם, כל שאר המאכלים אחריהם נמשכים; והן התוֹרה מַרוַחַת להם ושלה הם. התוֹרה רוֹצה מכם בבקשת רחמים ואוֹמרת: ‘לכוּ לחמוּ בלחמי ושתוּ ביין מסכתי’¹² ועכשיו שהתוֹרה מַזמנת לכם והיא רוֹצה מכם זה הדבר, הן יש לכם לעשׂוֹת רצוֹנה. אמרוּ כן וַדאי זה. ישבוּ ואכלוּ ושׂמחוּ ביחד; כיוַן שאכלוּ התעכבוּ על השוּלחן. פתח הנער ואמר בעניין זקני מוֹאב וּמדין. פתח עוֹד ואמר בעניין ‘ויאמר יי אלי אל תצר את מוֹאב’¹³. אמר רבי אלעזר: כן וַדאי הוּא. פתח רבי אלעזר ב’ברכוּ יי מלאכיו גיבוֹרי כוח'¹⁴. וענה הנער. שׂמח רבי אלעזר ושמחוּ רבי אבא וחבריו.

פתח זה הנער ואמר: ‘שחוֹרה אני ונאוה’¹⁵. באוּ החברים ונשקוּ אוֹתוֹ. אמר אוֹתוֹ הנער: אני אברך. אמרוּ: אתה ברך וּלך נאה לברך. אמר הנער: כמה אוֹתוֹת קדוֹשוֹת, כמה ברכוֹת מוּכנוֹת לכם מהאם הקדוֹשה, באשר לא מנעתם אוֹתי מלברך.

פלתח הנער ואמר: ‘מוֹנע בר יקבוּהוּ לאוֹם וּברכה. לראש משביר’¹⁶– וכן ‘אם’ כתיב, לאם הקדוֹשה. אני בן יחיד הייתי לאמי, תנוּ לי כוֹס ואברך למלך הקדוֹש שנתן בבית אמי חברים, מתיירא הייתי לדבר לפניהם דברים חזקים וזכיתי להם, וּבגלל כן אני אברך.

נתנוּ לוֹ החברים כוֹס של ברכה ובירך: והחברים כוּלם היוּ בשׂמחה. כי מיוֹם חתוּנתוֹ של רבי אלעזר לא שׂמחו החברים כאוֹתוֹ היוֹם, שישבו שם. קדמוּ וּבירכו אוֹתוֹ בשׂמחה וברצוֹן הלב.

אמר להם הנער: אין לכם להתפרש ממני אלא מתוֹך דברי תוֹרה. פתח ואמר: ‘ויי הוֹלך לפניהם יוֹמם בעמוּד ענן לנחוֹתם הדרך ולילה בעמוּד אש להאיר להם ללכת יוֹמם ולילה’¹⁷. ואתם החברים יוֹמם ולילה יהיה לפניכם בכל שעה. נשקוּהוּ וּבירכו אוֹתוֹ כמקוֹדם. והלכוּ לפני רבי שמעוֹן וסיפרוּ לו המעשׂה.

 

נהוראי    🔗

רבי שמעוֹן ורבי אלעזר בנוֹ היו הוֹלכים בדרך. והיוּ הוֹלכים עמהם רבי אבא ורבי יוֹסי. בעוֹד שהמה הוֹלכים פגעוּ בזקן אחד, שאחז בידו של נער אחד. הרים רבי שמעוֹן עיניו וראה אוֹתוֹ. אמר רבי שמעוֹן לאוֹתוֹ זקן: במשׂא מלבוּשך עליך באת, מי אתה? אמר לוֹ: יהוּדי אנוֹכי. אמר לוֹ רבי שמעוֹן: איה היא ארצך? אמר לוֹ הזקן: דירתי היתה בין אלה פרוּשי המדבר, שהייתי משתדל אתם בתוֹרה; ועתה אני בא לישוּב, לישב בצלוֹ של הקדוֹש ברוּך הוּא באלה הימים של הירח השביעי. שׂמח רבי שמעוֹן, אמר: ודאי הקדוֹש ברוּך הוּא שלח אוֹתך אצלנו. ואמר לוֹ: חייך שנשמע מלה מפיך מאוֹתן מלים חדשוֹת ועתיקוֹת שנטעתן שם במדבר על זה הירח השביעי– ולמה זה פרשת מהמדבר לבוֹא לישוּב? אמר לוֹ הזקן: בשאלה זאת אדע שהחכמה אצלך וּדבריך הגיעו לרקיע החכמה! פתח אוֹתוֹ זקן ודרש ארוּכוֹת. השגיח אוֹתוֹ זקן, כאשר כלה לדבר, ברבי שמעוֹן, וראה אוֹתוֹ שזוֹלגוֹת עיניו דמעוֹת. שאל אוֹתוֹ רבי שמעוֹן שאלוֹת רבוֹת, והזקן השיבוֹ תשוּבוֹת רבוֹת. בין כך היה רבי שמעוֹן בוֹכה ושׂמח.

הרים רבי שמעוֹן עיניו וראה חמישה מאלה הפרוּשים, שהיו הוֹלכים אחריו לבקש לוֹ, קמוּ. אמר רבי שמעוֹן להזקן: מכאן והלאה מה שמך? אמר: נהוֹראי הזקן, בעבוּר שנהוראי אחר יש אצלנוּ. הלך רבי שמעוֹן ואלה החכמים עמוֹ שלוֹשה מילין. אמר רבי שמעוֹן לאלה האחרים: מה דרך זו אצלכם? אמרוּ לוֹ: לבקש לוֹ לאוֹתוֹ זקן, שמימיו אנוּ שוֹתים במדבר. בא רבי שמעוֹן וּנשקוֹ, אמר לו: נהוֹראי שמך, ואוֹר אתה, ואוֹר עמך שוֹרה!

 

רבי פינחס    🔗

רבי פינחס הלך לראוֹת את בתוֹ, אשת רבי שמעוֹן, שהיתה חוֹלה, והיוּ הוֹלכים עמוֹ החברים, והוּא היה רוֹכב על חמוֹר. עד שהיה הוֹלך בדרך פגע בשני ערבים. אמר להם: בשדה זה נתעוֹרר קוֹל מימי עוֹלם? אמרוּ לוֹ הערבים: מימי העוֹלם אין אנוּ יוֹדעים, מהימים שלנוּ אנוּ יוֹדעים, שהן יוֹם אחד היוּ שוֹדדים מקפחים אָרחוֹת האנשים באוֹתוֹ שׂדה וּפגעוּ ביהוּדים אחדים וּבאוּ לקפח אוֹתם. ונשמע מרחוֹק בשׂדה זה קוֹל חמוֹר שנער שתי פעמים, ובאה שלהבת אש באוֹתוֹ שׂדה ושׂרפה אוֹתם וניצלוּ אלוּ היהוּדים. בכה רבי פינחס ואמר: אדוֹן העוֹלם! סימני נס כזה עשׂית בעבורי וניצלוּ אותם היהוּדים, ואני לא ידעתי. פתח ואמר: ‘לעושׂה נפלאוֹת גדוֹלוֹת לבדוֹ כי לעוֹלם חסדוֹ’¹⁸.

אמר רבי פינחס להחברים: חברים, מה ששאלתי לאוֹתם הערבים, שנמצאים תמיד בשׂדה היה זה: אם שמעוּ קוֹל החברים שעוֹסקים בתוֹרה, שהרי רבי שמעוֹן ורבי אלעזר בנוֹ, וּשאר החברים הוֹלכים לקראתנוּ ואינם יוֹדעים אוֹדוֹתינוּ, ושאלתי לאלה הערבים עליהם, שאני יוֹדע, שקוֹל רבי שמעוֹן מרגיז שׂדוֹת והרים, והמה גילו לי מה שלא ידעתי. עוד הם הוֹלכים שבוּ הערבים ואמרוּ לוֹ: זקן, זקן, אתה שאלת אוֹתנוּ מימי העוֹלם ולא שאלת אוֹתנוּ על יוֹם זה. מה שראינו עתה, תמיהה על תמיהה: חמישה בני אדם יוֹשבים וזקן אחד ביניהם. וראינוּ עוֹפוֹת מתאספים וּפוֹרשׂים כנפיהם על ראשיהם, אלוּ הוֹלכים ואלוּ שבים, וצל אינוֹ עוֹבר מעל ראשיהם. ואוֹתוֹ הזקן מרים קוֹלוֹ ואלה שוֹמעים לוֹ. אמר להם רבי פינחס: על זה שאלתי אתכם. ערבים, ערבים, לכוּ ודרך זה יהיה מתוּקן בעדכם בכל מה שתחפצוּ. שני דברים אמרתם לי שאני שׂמח בהם.

הלכוּ. אמרוּ לוֹ החברים לרבי פינחס: אוֹתוֹ מקוֹם שרבי שמעוֹן שוֹהה בוֹ, היאך אנוּ יוֹדעים בוֹ? אמר להם: הניחוּ לפרסוֹת חמוֹרי, הוּא ידריך פסיעוֹתיו לשם. לא היה מנהיג את החמוֹר ונטה החמוֹר מדרכוֹ שני מילין והלך לשם. החל לנהוֹק שלוֹש פעמים. ירד רבי פינחס ואמר להחברים: נתקן עצמנוּ לקבל סבר אפי יוֹמין¹⁹, שעתה יצאוּ לקראתנוּ הפנים הגדוֹלים והפנים הקטנים²⁰. שמע רבי שמעוֹן קוֹל נהקת החמוֹר, אמר להחברים: נקוּם, שהן קוֹל השמחה של חמוֹרוֹ של הזקן החסיד התעוֹרר בעדנוּ. קם רבי שמעוֹן וקמו החברים.

פתח רבי שמעוֹן ואמר: ‘מזמר שירוּ ליי שיר חדש, כי נפלאוֹת עשׂה’.²¹ בין כך ראוּ לרבי פינחס שהיה בא. הגיעוּ אליו. בא רבי פינחס וּנשקוֹ לרבי שמעוֹן. שׂמחוּ כאחד וישבוּ. כיוָן שישבוּ, פרחוּ כל אלה העוֹפוֹת שהיו עוֹשים הצל ונתפזרוּ. החזיר רבי שמעוֹן ראשוֹ והרים להם קוֹלוֹ ואמר: צפרי שמים, אין אתם משגיחים ביקרוֹ של האדוֹן העוֹמד בכאן. עמדוּ ולא זזוּ ממקוֹמוֹתיהם ולא התקרבוּ אליו. אמר רבי פינחס: אמוֹר להם, שילכוּ לאָרחותיהם, שהרי לא נתנוּ להם רשוּת לחזוֹר. אמר רבי שמעוֹן: יוֹדע אני שהקדוֹש ברוּך הוא חפץ להזמין לנוּ נס. עוֹפוֹת, עוֹפוֹת, לכוּ לדרככם ואמרוּ למי שממוּנה עליכם, שכן לפנים ברשוּתוֹ היה ועתה לא ברשוּתוֹ עוֹמד; אבל אני אסלק אוֹתוֹ ליוֹם האבן, כאשר יעלה העב בין שני תקיפים ואינם מתחברים. נתפזרוּ אלוּ העוֹפוֹת והלכוּ.

בינתיים החלוּ שלוֹשה אילנוֹת לפשוֹט ענפיהם לשלוֹשה עברים עליהם, וּמעיין מים חיים נבעוּ לפניהם. שׂמחוּ כל החברים ושׂמחוּ רבי פינחס ורבי שמעוֹן. אמר רבי פינחס: טוֹרח גדוֹל היה לאלוּ הצפרים קוֹדם, וטוֹרח בעלי חיים אין אנוּ רוֹצים, שנאמר: ‘ורחמיו על כל מעשיו’²². אמר רבי שמעוֹן: אני לא הטרחתי עליהם; אבל אם הקדוֹש ברוּך הוּא חס עלינוּ, לא יכוֹלתי לדחוֹת מתנה שלוֹ. ישבוּ תחת אוֹתוֹ אילן ושתוּ מן המים ונהנוּ שם.

פתח רבי פינחס ודרש על המקרא: ‘מעיין גנים באר מים חיים ונוֹזלים מן לבנוֹן’²³. ושוּב פתח ודרש. ואחריו פתח רבי שמעוֹן בדברי תוֹרה. בא רבי פינחס ונשקוֹ, אמר: אלמלא לא באתי בדרך זה אלא לשמוע דברים אלו, די לי. זכאי הדרך הזה שבאתי אליך, והקדוֹש ברוּך הוּא בכאן שנמנה עמנוּ. ואין זה אילן אחד, כי אם שלוֹשה. זכאי חלקנוּ.

באוֹתה שעה הרכינוּ האילנוֹת עצמם אחד על ראשוֹ של רבי שמעוֹן ואחד על ראשוֹ של רבי פינחס ואחד על ראשוֹ של רבי אלעזר, ונתפשטוּ ענפיהם לכל עבר על ראשי החברים. בכה רבי פינחס ואמר: זכאי חלקי וזכאין עינַי שראוּ כך; ולא עלי ועליך בלבד אני שׂמח, כי אם על אלעזר בננוּ אני שׂמח, שחשוּב הוּא בעיני הקדוֹש ברוּך הוּא כאחד מאתנוּ. קם ונשקוֹ.

 

ריח פנים חדשות    🔗

רבי שמעוֹן היה הוֹלך מקפוֹדקיא ללוֹד, ורבי יהוּדה הוֹלך עמוֹ. עוֹד הם הוֹלכים, פגע בהם רבי פינחס בן יאיר, וּשני בני אדם הוֹלכים אחריו. עמד חמוֹרוֹ של רבי פינחס, טענוּ אוֹתוֹ ולא הלך. אמר רבי פינחס לאנשיו: הניחוּ לוֹ, ריח של פנים חדשוֹת הוּא מריח אוֹ נס ייעשׂה לנוּ עתה.

עד שהיוּ עוֹמדים שם, יצא רבי שמעוֹן מאחוֹרי אבן אחת, קם החמוֹר והלך. אמר רבי פינחס לאנשיו: ולא אמרתי לכם, שריח פנים חדשוֹת הוּא מריח? ירד רבי פינחס וחיבק לוֹ לרבי שמעוֹן וּבכה ואמר לוֹ: ראיתי בחלוֹם, שבאה השכינה אלי ונתנה לי אוֹצרוֹת רבים ושׂמחתי בהם כעתה ממה שראיתי. אמר לוֹ רבי שמעוֹן: מקוֹל פרסוֹת חמוֹרך יוֹדע אנוֹכי, שאתה בשׂמחה שלמה.

אמר רבי פינחס: נשב במקוֹם אחד, כי דברי תוֹרה צריכים צחוּת. מצאוּ באר מים חיים ואילנוֹת, ישבו על גבם. שאל רבי פינחס דברים בתחיית המתים וּביאר רבי שמעוֹן סוֹדוֹת הדברים. בכה רבי פינחס ואמר: ולא אמרתי לך, שהשכינה נתנה לי אוֹצרוֹת ומתנוֹת? זכאי חלקי, שזכיתי לראוֹתך ולשמוֹע כאלה!

 

העלם    🔗

רבי בוּן ורבי יוֹסי ברבי חנינא היוּ הוֹלכים בדרך לפדיוֹן שבויים. לנוּ בכפר אחד שהגיעוּ לשם במלוֹן אחד. ויהי בחצוֹת הלילה קמו לעסוֹק בתורה. קמה [בת] האשה בעלת הבית והדליקה להם את הנר. בעוד שהם יוֹשבים [על תורתם] ישבה היא אחריהם לשמוֹע דברי התוֹרה. בתוֹך כך החזיר אחד מהם את ראשוֹ וראה לאוֹתה בת האשה בוֹכה. קם אביה וישב ביניהם. אמר לו רבי בוּן: למה בוֹכה בתך? אמר: על כי לא זכתה לבעל שיעסוֹק בתוֹרה. והוּא נער בן שתים עשרה שנה ואפילוּ ברכת המזוֹן לא ידע ולא אוּכל ללמדה לוֹ. אמר לוֹ: אם כך היה לוֹ, למה נתת לוֹ את בתך? אמר הוּא: לא ידעתיו עד שראיתי יוֹם אחד שדלג מן הגג למטה לשמוֹע קדיש ונדרתי עלי להשׂיא לוֹ את בתי; יצאתי מבית המדרש ונתתי לוֹ את בתי ולא שׂמתי לבי לדבר אחר ולא מצאתי יוֹתר, ועתה נמצא שאפילוּ מלה אחת בתוֹרה אינוֹ יוֹדע ואינוֹ רוֹצה ללמוֹד כלוּם. אמר לו רבי בוּן אולי יזכה לבן שילמד הרבה בתוֹרה.

בין כך קם אוֹתוֹ הנער ממיטתוֹ וקפץ אליהם וישב ביניהם. הסתכל בו רבי בוּן, ואמר: אני רוֹאה בפניו, שאוֹר גדול בתוֹרה יצא מזה העלם. פתח הנער ואמר: ‘צעיר אני לימים ואתם ישישים; על כן זחלתי ואירא מחווֹת דעי אתכם’²⁴.

והתחיל לוֹמר לפניהם סוֹדוֹת טעמי ברכת המזוֹן.

 

בשכר נטילת ידים    🔗

רבי אלעזר היה הוֹלך לבית חמיו, והיוּ עמוֹ רבי חייא ורבי יוֹסי ורבי חזקיה, ודיברוּ דברי תוֹרה. עד שהיוּ הוֹלכים, נפגש בהם רבי ייסא ויהוּדי אחד עמוֹ. אמר אוֹתוֹ יהוּדי דברי תוֹרה. אמר לו רבי אלעזר לאוֹתוֹ יהוּדי: מה שמך? אמר לו: יוֹעזר. אמר לו רבי אלעזר: יוֹעזר ואלעזר מלה אחת היא.

ישבוּ יחד אצל אבן אחת בשׂדה. פתח עוֹד אוֹתוֹ יהוּדי לבאר דברי תוֹרה. אמר לו רבי אלעזר: יפה אמרת. אמר לוֹ עוֹד: מה מעשׂיך? אמר לוֹ: מלמד תינוֹקוֹת בעירי, ועתה בא רבי יוֹסי מכפר חנין לעירי, ולקחוּ אוֹתם ממני והוֹשיבוּ אוֹתם אצלוֹ; והיוּ נוֹתנים לי בני עירי את שׂכרי, כבימים שהתינוֹקוֹת למדוּ אצלי, והסתכלתי בנפשי, שלא ראוּי לי ליהנוֹת מהם בחינם, ונשׂכרתי לאוֹתוֹ חכם. אמר רבי אלעזר: ברכת אבי צריכה כאן.

קמוּ וּבאוּ לפני רבי שמעוֹן, והיה יוֹשב אוֹתוֹ יהוּדי ולומד כל יוֹם בתוֹרה לפניו. יוֹם אחד היה עוֹסק בהלכת נטילת ידיים לפניו ודיבר רבי שמעוֹן על ענשוֹ של מי שאינוֹ נוֹטל ידיו כראוּי שהוא מתברך בעוֹשר. אחרי כן הקדים רבי שמעוֹן וראה לאוֹתוֹ יהוּדי שהוא נוֹטל ידיו בשיעוּר מים דיים. אמר רבי שמעון: מלא ידך מברכותיך! וכך היה: מאוֹתוֹ יוֹם והלאה נתעשר אוֹתוֹ היהוּדי, כי מצא מטמוֹן; והיה עוֹסק בתוֹרה ונוֹתן מזוֹנוֹת לעניים כל הימים והיה שמח עמהם ומסביר להם פנים מאירים.

 

בן פזי    🔗

כאשר בא רבי אבא היה מכריז: מי החפץ בעוֹשר ומי החפץ באריכוּת ימים בעוֹלם, יבוֹא ויעסוֹק בתוֹרה–היוּ מתאספים כל העוֹלם אצלוֹ.

בחוּר אחד היה בשכוּנתוֹ; יוֹם אחד בא אצלו, אמר לו: רבי, חפץ אני להתעמל בתוֹרה, כדי שיהיה לי עוֹשר. אמר לוֹ: כן, וַדאי; ואמר לוֹ: מה שמך? אמר לו: יוֹסי. אמר רבי אבא לתלמידיו, שיקראוּ לוֹ, להבחוּר, רבי יוֹסי, בעל העוֹשר והיקר.

ישב הבחוּר ועסק בתוֹרה. לימים קם לפני רבי אבא, אמר לוֹ: רבי, איה הוּא עשרי? אמר רבי אבא: יוֹצא מזה, שלא לשם שמים הוּא עוֹשׂה. נכנס הרב לחדרוֹ [ליפוֹל שם על פניו, כדי שימות אוֹתוֹ תלמיד, כיון שהיה עוסק שלא לשמה]. שמע קוֹל אחד: אל תענשהוּ, כי אדם גדוֹל יהיה. שב אל הבחוּר ואמר לו: שב, בני, שב ואני אתן לך עוֹשר. בין כך, בא אדם אחד וּכלי זהב בידוֹ, הוֹציאוֹ ונפל אוֹר בבית. אמר אוֹתוֹ אדם לרבי אבא: רבי, חפץ אני לזכוֹת בתוֹרה ואני לא זכיתי לזה ומבקש אני מי שישתדל בתוֹרה בעבוּרי, כי עוֹשר רב יש לי שהניח לי אבי, שכאשר ישב על שוּלחנוֹ היה מסדר עליו שלושה עשׂר כוֹסוֹת כאלוּ. אמר לו רבי אבא להבחוּר: השתדל בתוֹרה ואדם זה יתן לך עוֹשר. נתן לוֹ אוֹתוֹ אדם להבחוּר זה הכלי של זהב. קרא עליו רבי אבא: ‘לא יערכנה זהב וזכוּכית ותמורתה כלי פז’²⁵.

ישב אוֹתוֹ בחוּר ועסק בתוֹרה, ואוֹתוֹ אדם נתן לו עוֹשר. לימים נכנסה חמדת התוֹרה במעיו. יוֹם אחד ישב והיה בוֹכה. מצאוֹ רבוֹ שהיה בוֹכה; אמר לוֹ: על מה אתה בוֹכה? אמר לוֹ: ומה אני מניח חיי עוֹלם הבא בגלל זה; איני חפץ אלא לזכוֹת בעדי. אמר רבי אבא: יוֹצא מזה, שלשם שמים הוא עושׂה עתה. קראוֹ לאותוֹ אדם עשיר, אמר לו: קח עושרך, ותן אוֹתוֹ ליתוֹמים ולעניים, ואני אתן לך חלק יוֹתר בתוֹרה בכל מה שאנוּ מתעמלים.

החזיר לו רבי יוֹסי אוֹתוֹ כלי של זהב. ועד היוֹם לא ניתק שמוֹ וּמן בניו 'בן פזי’–כלומר: בן זהב–והוּא הוּא רבי יוֹסי בן פזי שזכה להרבה תוֹרה הוּא ובניו.

 

‘הבל הבלים’    🔗

מעשׂה באיש אחד פיסח בעל קביים שהיה הוֹלך בדרך, וּפגע בשני חכמים, ראשי הדוֹר, מוֹרי החכמה בתוֹרה. אמר להם: שלוֹם עליכם, רבנים, שמעתי עליכם שאתם חכמי הדוֹר לאיזה מקוֹם אתם הוֹלכים? אמרוּ לוֹ: למקוֹם פלוֹני. וערב שבת היה. אמר להם: לשם אני הוֹלך, אלך ואתקן לכם מקוֹם, אם אתם רוֹצים. אמרוּ לוֹ: והלא אנוּ רוֹכבים על סוּסים ואתה הוֹלך ברגליך, איך יתכן להיוֹת זאת? אמר להם: אף על פי כן, אף על גב שאתם רוֹכבים על סוּסים ואני חיגר בלא רגליים–אם אתם רוֹצים, אני אקדים לתקן לכם מקוֹם שביתה. תמהוּ על זה.

בין כך החזירוּ ראשם כלפי החיגר וראוּ אוֹתוֹ רץ כשרביט דכוֹכב. עשׂה עמהם החיגר קפיצת הדרך וּמצאוּ עצמם על פתח מערה כהרף עין. אמר להם החיגר: רבוֹתי היכנסוּ אחרי! נכנסוּ אחריו, עד שבאוּ לפרדס אחד. והיה שם בעל הקביים מתפשט גוּפוֹ זה והיה מתלבש בגוּף אחר. ופניו היוּ מאירים כשמש, והיה יוֹשב על כסא של מלכוּת, ושלוֹש מאוֹת תלמידים עוֹמדים תחת כפוֹת רגליו והיוּ קוֹראים הפסוּק: ‘הבל הבלים אמר קוֹהלת’²⁶; והיוּ חוֹזרים על הפסוּק פעמים הרבה בלי חשבוֹן.

אמרוּ לוֹ אוֹתם חכמים ראשי הדוֹר, מה זה? וכי אין פסוּק אחר בספר קוֹהלת? קם בעל הקביים, שהיה יוֹשב על הכסא, ונכנס עמהם לשבעה היכלוֹת; ובכל היכל והיכל היה כתוּב: ‘הבל הבלים!’ ובהיכל השביעי היה נשר ועטרה בפיו וּדמוּת יוֹנה באוֹתה עטרה; והיה כתוּב בעטרה: כל מי שלא ידע באלוּ הבלים ובסוֹד שלהם, עליו נאמר: ‘והזר הקרב יוּמת’²⁷. מיד חזרוּ לאחוֹריהם.

אמר להם בעל הקביים: אתם חכמים ראשי הדוֹר, שהלכתי אחריכם ללמוֹד מחכמתכם, בוַדאי אין אתם חכמים; כי הנה בזה הפסוּק עשיתי כל הבניין הזה, וּבוֹ אני עף בעוֹלם בטיסה אחת וּפעם בשתים וּפעם בשלוֹש וּפעם בארבע וּפעם בחמש וּפעם בשש וּפעם בשבע. והנה בזאת הארץ כוּלנוּ הוֹלכים בעלי קביים; וזה הפסוּק נחלה מאבי ואבי מאביו עד סוֹף כל הדוֹרוֹת..

נתן להם ממוֹן הרבה והשיב אוֹתם למקוֹמם כהרף עין.

 

הרב והעני    🔗

עני אחד גר בשכנוּתוֹ של רבי יסא ולא היה מי שהשגיח עליו, והוּא היה מתבייש ולא התקיף בני אדם [לבקש מזוֹן]. יוֹם אחד חלש, נכנס אצלוֹ רבי יסא, שמע קוֹל שאמר: גלגוּל, גלגוּל, הן נפשוֹ של זה פוֹרחת ממנוּ ולא הגיע זמנוֹ עדיין; וַי לבני העיר, שלא נמצא בהם מי שנוֹתן נפשוֹ אליו. קם רבי יסא וזרק לפיו גרגירים ושרשי עשׂבים, יצאה זיעתוֹ על פניו ושבה רוּחוֹ אליו. אחר כך בא רבי יסא ושאל לוֹ, לאוֹתוֹ עני [מה ראה?]. אמר העני: חייך, רבי, נפשי יצאה ממני והגיעה לפני כסא המלך וחפצה להישאר שם; אלא חפץ היה הקדוֹש ברוּך הוּא לזכותך והכריזוּ עליך: מוּכן הוא, רבי יסא, לעלוֹת רוּחוֹ וּלהתקשר בחדר אחד קדוֹש; והן התקינוּ שלוֹשה כסאוֹת שמוּכנים לך ולחבריך. מאוֹתוֹ יוֹם היוּ בני העיר משגיחים עליו.

שוּב מעשׂה בעני אחד, שעבר לפני רבי יצחק, והיה בידי רבי יצחק חצי מעה של כסף; אמר לוֹ לרבי יצחק: השלם נפשנוּ, לי וּלבני ולבנוֹתי. אמר לוֹ רבי יצחק: ואיך אשלים נפשכם, שהן לא נמצא אצלי חוּץ ממחצית מעה. אמר לוֹ: בזה תשלים, במחצית השניה שישנה אצלי. הוֹציאה וּנתנה לוֹ. הראוּ לוֹ בחלוֹם, שהיה עוֹבר על שׂפת הים וחפצוּ להשליכוֹ בתוֹכוֹ; ראה לרבי שמעוֹן שהוֹשיט ידוֹ נגדוֹ, וּבא אוֹתוֹ עני והוֹציאוֹ וּנתנוֹ בידי רבי שמעוֹן וניצל. כשניעוֹר משנתוֹ נפל בפיו הפסוּק: ‘אשרי משכיל אל דל ביוֹם רעה ימלטהוּ יי’²⁸.

 

בגלל פרוּסת לחם    🔗

רבי חיא ורבי יוֹסי היוּ הוֹלכים בדרך. פגעוּ בהר אחד, וּמצאוּ שני בני אדם שהלכוּ. בינתיים ראוּ בן אדם אחד שהיה בא לנגדם ואמר להם [להשניים]: בבקשה מכם, תנוּ לי מזוֹן פת לחם, שזה שני ימים תעיתי במדבר, ולא אכלתי מאוּם. נשתמט אחד מאלוּ השניים, הוֹציא מזוֹנוֹ, שהביא עמוֹ לדרך, ונתן לוֹ. האכילהוּ והשקהוּ. אמר לוֹ חברוֹ: מה תעשׂה במזוֹנוֹת, שהרי את שלי אני אוֹכל. אמר לוֹ [הנוֹתן]: וּמה לי שלך, אני אלך. ישב אצל העני, עד שאכל כל מה שנתן לוֹ; ואת הלחם שנשאר נתן לוֹ לדרך והלך לוֹ.

אמר רבי חיא לרבי יוסי: לא רצה הקדוֹש ברוּך הוּא שדבר זה ייעשׂה על ידינו. אמר לוֹ רבי יוֹסי: אוּלי דין נגזר על אוֹתוֹ אדם ורצה הקדוֹש ברוּך הוּא להזמין לוֹ זה, למען הציל אוֹתוֹ.

עד שהיו הוֹלכים, נתייעף אוֹתוֹ האיש בדרך. אמר לוֹ חברוֹ: ולא אמרתי לך, שלא תתן הלחם לאחר? אמר רבי חיא לרבי יוֹסי: הן מזוֹן אצלנוּ ניתן לו לאכוֹל. אמר לוֹ רבי יוֹסי: רוֹצה אתה להוֹציא ממנוּ זכוּתוֹ; נלך ונראה, שהן בצוּרת פניו של זה נאחזה שלהבת המוות ורצה הקדוֹש ברוּך הוּא להזמין לוֹ זכוּת למען הצילוֹ.

בין כך ישב אוֹתוֹ אדם ונתנמנם תחת אילן אחד וחברוֹ נתרחק ממנוּ והלך בדרך אחרת. אמר רבי יוֹסי לרבי חיא: עתה נשב ונראה שוַדאי הקדוֹש ברוּך הוּא חפץ להזמין לוֹ נס. קמו והמתינוּ; בינתיים ראוּ גחלת בשלהבת עוֹמדת אצל הישן. אמר רבי חיא: וַי על אוֹתוֹ אדם, שעתה ימוּת. אמר רבי יוֹסי: זכאי הוּא אותו בן אדם, שהקדוֹש ברוּך הוּא יעשׂה לוֹ נס!

בין כך ירד מהאילן נחש ורצה להרגוֹ. קמה הגחלת בשלהבת והרגה לנחש, והלכה לה. אמר רבי יוֹסי לרבי חיא: ולא אמרתי לך, שהקדוֹש ברוּך הוּא חפץ להזמין לוֹ נס, ושלא תסיר זכוּתוֹ ממנוּ.

בינתיים ניעוֹר בן אדם זה משנתוֹ וקם והלך לוֹ. החזיקוּ בוֹ רבי חיא ורבי יוֹסי ונתנוּ לוֹ לאכוֹל. אחרי שאכל, הראוּ לוֹ הנס, שהזמין לוֹ הקדוֹש ברוּך הוּא. פתח רבי יוסי ואמר: ‘בטח ביי ועשׂה טוֹב שכן ארץ וּרעה אמוּנה!’²⁹–זכאי חלקוֹ של בן אדם, העושׂה טוֹב משלוֹ!

 

נס על נס    🔗

רבי אבא ישב על פתח השער של לוֹד. ראה בן אדם אחד שבא וישב על אצטבא של תל עפר והיה עייף מהדרך וישב ונרדם שם. בין כך ראה רבי אבא נחש אחד, שהיה הוֹלך לשם. נבקעה חתיכת עץ משוֹרש אילן והרגה לנחש. כאשר ניעוֹר אותוֹ אדם משנתוֹ, ראה אוֹתוֹ נחש ממוּלוֹ מת. כאשר קם אוֹתו בן אדם, נפל התל תחתיו לעוֹמק וניצוֹל.

ניגש רבי אבא אליו ואמר לוֹ: אמוֹר לי: מה הם מעשׂיך, שהרי הקדוֹש ברוּך הוּא עשׂה לך שני נסים אלוּ; אינם אלוּ חינם. אמר לוֹ אוֹתוֹ בן אדם: כל ימי לא עשׂה לי אדם רע בעוֹלם, ולא הנחתי להתפייס עמוֹ ולמחוֹל לוֹ, וכן אעשׂה לכל אלה שמצערים אוֹתי, ואיני שׂם לבי כל הימים להרעוֹת שעוֹשׂים לי; ולא די לי בזה, אלא מאוֹתוֹ יוֹם והלאה אשתדל לעשׂוֹת עמהם טוֹבוֹת.

בכה רבי אבא ואמר: יתרים מעשׂיו של זה משל יוסף, שהרי יוסף אחיו היו שהרעוּ לוֹ, והיה לוֹ לרחם עליהם; אבל מה שעושׂה זה, יתר ממעשׂה יוסף. יאוּת הוּא שהקדוֹש ברוּך הוּא ממציא לוֹ נס על נס.

 

מעשה רבי אלעזר עם הנחש    🔗

סיפוּר ראשון    🔗

פעם אחת היה הוֹלך רבי אלעזר בן רבי שמעוֹן בן יוֹחאי בדרך עם חבריו ולוֹמדים תוֹרה. והיה השמש בתקפוֹ וּגבוּרתוֹ, אש בוֹערה, והיוּ מצטערים מרוֹב חמימוּתה. וישׂאוּ עיניהם וראוּ כנגדם שׂדה נאה בנאוֹת דשא וכמה אילנוֹת טוֹבים לחסוֹת בצלם, ועיינות וּתהוֹמוֹת יוֹצאים בבקעה, מים קרים לנפש עייפה אשר ברא בוֹרא עוֹלם. ויפנוּ ויעלוּ אליו וישבוּ בצל האילנוֹת במנוּחה, להגוֹת בתוֹרה בהשקט וּבטחה. ויאמר רבי אלעזר: כמה נאה מקוֹם זה לעסוֹק בתוֹרה בנחת!

עוֹדם מדברים, והנה ראוּ נחש גדוֹל בא כנגדם ועבר לפניהם. אמר לו רבי אלעזר לנחש: נחש, נחש, חזוֹר לאחוֹריך, שהאיש שאתה הוֹלך להרגוֹ כבר חזר בתשוּבה וניחם על הרעה וחטאתוֹ אשר עשׂה, וגמר בלבוֹ שלא יעשׂה עוֹד הדבר הרע הזה.–החברים שהיוֹ עמוֹ, כשמעם את דבריו תמהוּ מאד. אמר לוֹ רבי אבא לרבי אלעזר: בבקשה ממך תאמר לי, מה עניינוֹ של זה הנחש? אמר להם רבי אלעזר: שתקוּ כעת, ואחר כך אגיד לכם עניינוֹ.

והנחש היה הוֹלך לדרכוֹ. חזר רבי אלעזר ודיבר עם הנחש ואמר לו: נחש נחש! אחר שאמרוּ לך מן השמים ונתנוּ לך רשוּת לילך ולהרוֹג אוֹתוֹ האיש, ניחם האיש על חטאתוֹ אשר עשׂה וקיבל עליו שלא לשוּב לעשׂות החטא ההוּא שעשׂה; ואם כן, חזוֹר מדרכך לאחוֹריך! הנחש, כשמעוֹ את דברי רבי אלעזר, עמד במקוֹמוֹ ולא היה הוֹלך לא לפנים ולא לאחוֹר. – – –

סיפוּר שני    🔗

כל מה שהקדוֹש ברוּך הוּא עושׂה למעלה וּלמטה, הכל אמת וּמעשׂה האמת, ואין לך דבר בעוֹלם, שמבקש בן אדם לדחוֹתוֹ מעליו ולנהוֹג בו בוּז, שהרי הכל מעשׂי אמת הינם, והכל נצרך בעוֹלם.

פעם אחת היה רבי אלעזר הוֹלך בדרך והיה הוֹלך עמוֹ רבי חזקיה. ראוּ נחש אחד. קם רבי חזקיה להרגוֹ. אמר לוֹ רבי אלעזר: הנח לוֹ, אל תהרגהוּ. אמר לוֹ רבי אלעזר לרבי חזקיה: והא כתיב: ‘אם ישוֹך הנחש בלא לחש’³⁰; לא נוֹשך הנחש לבן אדם עד שלוֹחשים לוֹ מלמעלה ואומרים לוֹ: לך קטוֹל לוֹ לפלוני. ולפעמים, כמוֹ שעושׂה זה, יש שהוּא גם מציל לבן אדם מדברים אחרים, ועל ידוֹ מביא הקדוֹש ברוּך הוּא נסים לבני אדם. והכל בידיו של הקדוֹש ברוּך הוּא תלוּי, והכל הוּא מעשׂי ידיו והעוֹלם נצרך להם; ואם לא היו נצרכים לעוֹלם, לא היה הקדוֹש ברוּך הוּא בוֹרא אוֹתם.

 

ביטוּל מגיפה    🔗

רבי אחא הלך לכפר טרשה, בא אל בית מלוֹן. לחשוּ עליו כל בני המקוֹם, אמרוּ: אדם גדוֹל בא לכאן, נלך אצלוֹ. באוּ לפניו, אמרוּ לוֹ: לא תחוֹס על האוֹבדים במגיפה? אמר להם: מה זה? אמרוּ לוֹ: זה שבעה ימים ששׂוֹרה מוות במקוֹם, וכל יוֹם יתחזק ולא יתבטל. אמר להם: נלך לבית הכנסת וּנבקש רחמים מלפני הקדוֹש ברוּך הוּא.

עד שהיוּ הוֹלכים, באוּ ואמרוּ: פלוֹני וּפלוֹני מתוּ, וּפלוֹני וּפלוֹני נוֹטים למוּת. אמר להם רבי אחא: אין עת לעמוֹד כך, שהשעה דחוּקה; אבל הבדילוּ מכם ארבעים אנשים מאלה שזכאים ביוֹתר, עשׂרה עשׂרה לארבעה חלקים ואני עמכם: עשׂרה לפינה זוֹ של המקוֹם ועשׂרה לפינה אחרת, וכן לארבע פינוֹת המקוֹם; ואמרוּ באוַת נפשכם עניין הקטוֹרת, אשר הקדוֹש ברוּך הוּא נתן למשה, ועניין הקרבנוֹת. עשׂוּ כך שלוֹש פעמים, ועברוּ בכל המקוֹם לארבע פינוֹתיו והיוּ אוֹמרים עניין הקטוֹרת ועניין הקרבנוֹת. אחר כך אמר להם: נלך אל אלה שקרוֹבים למוּת והפרישוּ מכם לבתיהם ואמרוּ כאלה. וכן עשׂוּ; ונתבטלה מהם המגיפה.

שמעוּ קוֹל אחד שאמר: סתרא סתרא קמייתא³¹, המתינוּ למעלה, שהרי דין שמים אינוֹ שוֹרה כאן, שהרי יוֹדעים לבטל אוֹתוֹ. חלש לבוֹ של רבי אחא ונרדם. שמע שאמרוּ לוֹ: כאשר עשׂית זאת עשׂה גם זאת, לך ואמוֹר להם, שיחזרוּ בתשוּבה, מפני שחייבים הם לפני! קם והחזיר את בני המקוֹם בתשוּבה שלמה, וקיבלוּ עליהם שלא יבטלו מהתוֹרה לעוֹלם. והחליפוּ שם המקוֹם וקראוּ לוֹ מתא מחסיא.

 

אילן גדול מגן בענפיו    🔗

רבי יצחק היה יוֹשב יוֹם אחד על פתחוֹ של רבי יהוּדה והיה עצב, יצא רבי יהוּדה וּמצאוֹ יוֹשב על שערוֹ ונעצב. אמר לו: מה יוֹם זה משאר ימים? אמר לו רבי יצחק: באתי אליך לבקש ממך שלוֹשה דברים. אחד, שכאשר תאמר דברי תוֹרה ותזכיר דברים, שאני אמרתים, שתאמרם בשמי, כדי להזכיר את שמי. שנית, שתזכה ליוֹסף בני בתוֹרה. וּשלישית, שתלך לקברי כל שבעת הימים ותתפלל תפילתך עלי. אמר לוֹ רבי יהוּדה לרבי יצחק: מניין לך [שאתה מת]? אמר לוֹ: הן נשמתי יוֹצאת ממני בכל לילה ואינה מאירה לי בחלוֹם, כמו שהיה לפנים. ועוֹד זה, כשאני מתפלל ואני מגיע לברכת ‘שומע תפילה’³², אני מסתכל בצלמי על הכוֹתל ואיני רוֹאה אוֹתוֹ; ואני אומר: עכשיו שצלמי עבר ולא ייראה עוֹד, כבר יצא כרוּז והכריז עלי, שנאמר: ‘אך בצלם יתהלך איש’³³. אמר לוֹ רבי יהוּדה לרבי יצחק: כל אלה הדברים שאתה מבקש אעשׂה; אבל אני מבקש ממך, שבעוֹלם הבא יהיה מקוֹמי אצלך, כמוֹ שהיה בעוֹלם הזה. בכה רבי יצחק ואמר לוֹ לרבי יהוּדה: בבקשה ממך שלא תתפרש ממני כל אלוּ הימים!

הלכוּ אל רבי שמעוֹן וּמצאּוּ שהיה מתעמל בתוֹרה. הרים רבי שמעוֹן עיניו וראה לרבי יצחק וראה למלאך המוות שרץ וּמרקד לפניו. קם רבי שמעוֹן, אחז בידי רבי יצחק ואמר: אני גוֹזר, מי שרגיל ליכנס ייכנס, וּמי שלא רגיל ליכנס לא ייכנס! נכנסוּ רבי יצחק ורבי יהוּדה ונקשר מלאך המוות בחוּץ. השגיח רבי שמעוֹן, שעד עתה לא בא זמנוֹ³⁴, שהן עד שמוֹנה שעות ביוֹם היה [עוד] זמנו. הוֹשיבוֹ רבי שמעוֹן לרבי יצחק לפניו והיה מתעמל עמוֹ בתוֹרה. אמר רבי שמעוֹן לרבי אלעזר בנו: שב בפתח, וּמי שייראה לא תספר עמוֹ, ואם ירצה ליכנס לכאן, אמוֹר מאמר שלא ייכנס.

אמר רבי שמעוֹן לרבי יצחק: ראית דמוּת אביך ביוֹם הזה אוֹ לא? אמר לו: עד הנה לא ראיתי [שוּם דמוּת, לא של אבי ולא של חברי המתים]. בין כך קם רבי שמעוֹן ואמר: אדוֹן העוֹלם! ידוּע רבי יצחק לנוּ, ומאלה שבעה מעיינוֹת אשר בכאן אני מחזיק בוֹ, תן אוֹתוֹ לי. יצא קוֹל ואמר: הכסא של האדוֹן קרוֹב לכנפיו של רבי שמעוֹן; הוּא שלך ועמך תביאהוּ, בעת תעלה לשרוֹת בכסאך. אמר רבי שמעוֹן: ודאי. בינתיים ראה רבי אלעזר, שנעלם מלאך המוות, ואמר: אין ממוּנה על העוֹנש במקוֹם אשר רבי שמעוֹן ישנוֹ. אמר רבי שמעוֹן לרבי אלעזר בנוֹ: בוא לכאן והחזק בוֹ ברבי יצחק, כי רוֹאה אני שהוּא מפחד. נכנס רבי אלעזר והחזיק בו. ורבי שמעוֹן החזיר פניו ועסק בתוֹרה.

נרדם רבי יצחק וראה לאביו. אמר לו: בני, זכאי חלקך בעוֹלם הזה ובעוֹלם הבא, שהרי בין עלי עץ החיים בגן עדן אתה יוֹשב. אילן גדוֹל וחזק בשני העוֹלמוֹת, הוא רבי שמעוֹן בן יוֹחאי, מגן עליך בענפיו, זכאי חלקך, בני! אמר לוֹ רבי יצחק: אבי, כמה זמן נתנו לי [עוֹד] בעוֹלם הזה? אמר לו: אין לי רשוּת ולא אוֹדיע זאת לבן אדם; אבל ביוֹם שמחתוֹ של רבי שמעוֹן תהיה מתקן שוּלחנוֹ, כמו שנאמר: ‘צאינה וּראינה בנוֹת ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמוֹ ביוֹם חתוּנתוֹ וּביוֹם שמחת לבו’![³⁵]

בין כך ניעוֹר רבי יצחק [משנתו] והיה שׂוֹחק וּפניו מאירים. ראה רבי שמעוֹן והסתכל בפניו. אמר לו: דבר חדש שמעת? אמר לו רבי יצחק: ודאי. סיפר לוֹ ונשתטח לפני רבי שמעוֹן.

תניא: מיוֹם זה היה רבי יצחק אוֹחז לבנוֹ יוֹסף בידוֹ ומתעמל עמוֹ בתוֹרה ולא היה מניחוֹ. וכאשר נכנס אצל רבי שמעוֹן, הוֹשיב לבנוֹ בחוּץ וישב לפני רבי שמעוֹן והיה קוֹרא לפניו ‘יי עשקה לי ערבני’³⁵.

 

בן הגואל את אביו    🔗

רבי אלעזר הלך לראוֹת לרבי יוֹסי חוֹתנוֹ, ורבי אבא וחבריו הלכו עמוֹ. פתח רבי אלעזר ודרש במקרא: ‘יי בוֹקר תשמע קוֹלי’³⁶. בא רבי אבא וּנשקוֹ ואמר: אלמלא לא יצאתי בדרך אלא לשמוע דבר זה–דיי.

עד שהיוּ הוֹלכים באה יוֹנה אחת, הגיעה אצל רבי אלעזר והתחילה לצפצף לפניו. אמר רבי אלעזר: יוֹנה כשרה נאמנה היית תמיד בשליחוּתך, לכי ואמרי לוֹ: הן החברים באים אצלך ואנוּ עמהם ונס ימצא לוֹ לשלוֹשה ימים ולא יפוֹל עליו פחד, שאנוּ הוֹלכים בשמחה אליו. השיב פעם שנית ואמר: לא אשׂמח הרבה ורע בעיני הרבה, על רימוֹן אחד מלא שיינתן תחתיו ויוֹסי שמו.

הלכה אוֹתה היוֹנה מלפניו, וּמאלוּ חברים שהלכוּ עמוֹ אמר רבי אבא לרבי אלעזר: מה זה? אנוּ תמהים מאד על מה שראינוּ. אמר לוֹ: יוֹנה זו באה אלי בשליחוּת רבי יוֹסי חוֹתני שהוּא חוֹלה, וידעתי מאוֹתה יוֹנה שיינצל וחליף יינתן תמוּרתוֹ ויינצל. עוֹד הם הוֹלכים ועוֹרב אחד קם לפניהם וקרא בקוֹל וצפצף צפצוּף רב. אמר רבי אלעזר: חברים, נלך ונגמוֹל חסד לרימוֹן שהיוּ פירוֹתיו מלאים ורבי יוֹסי מפקיעין שמוֹ, כי הוּא הסתלק מהעוֹלם הזה ואין מי שראוּי להשתדל עמוֹ, והוּא קרוֹב אלינוּ. נטוּ מהדרך והלכוּ לשם. כיון שראוּ אוֹתוֹ כל בני העיר יצאוּ לקראתם, ונכנסוּ אלוּ החברים בבית יוֹסי מפקיעין.

בן קטן היה לוֹ לרבי יוֹסי ולא הניח לבן אדם, שיגש למיטת אביו אחרי שמת, אלא הוּא לבדוֹ היה עוֹמד קרוֹב אליו וּבכה עליו, פיו בפיו התדבק. פתח אוֹתוֹ הנער הקטן ואמר: אדוֹן העוֹלם! קיים דבר זה שבתוֹרה: ‘כי ייקרא קן צפוֹר לפניך בדרך… שלח תשלח את־האם ואת הבנים תקח לך’³⁷ געה בבכיה ואמר: אדוֹן העוֹלם! קיים דבר זה שבתוֹרה. שני בנים אנוּ מאבי ומאמי, אני ואחוֹתי הקטנה ממני; היה לך לקחת אוֹתנוּ וּלקיים דבר התוֹרה! ואם תאמר, אדוֹן העוֹלם, ‘אֵם’ כתוב ולא ‘אב’, כאן האב והאם כאחד. אמנוּ מתה ולקחת אוֹתה מעל הבנים; עתה את האב שהיה מגן עלינו לקחת מעל הבנים–איה דין התוֹרה?

בכוּ רבי אלעזר והחברים מוּל בכיוֹ וצעקתוֹ של הנער. פתח רבי אלעזר ואמר: ‘שמים לרוּם וארץ לעוֹמק ולב מלכים אין חקר’³⁸. בעוֹד שהיה קוֹרא רבי אלעזר אוֹתוֹ המקרא, בא עמוּד אש והפסיק ביניהם. והנער היה דבוּק פיו בפיו של אביו ולא היוּ נפרדים. אמר רבי אלעזר: אוֹ חפץ הקדוֹש ברוּך הוּא לעשׂוֹת נס אוֹ חפץ שלא ישתדל אדם אחר עליו. אבל את אלה הדברים של הנער ודמעוֹתיו איני יכוֹל לסבוֹל. עד שהיוּ יוֹשבים, שמעוּ קוֹל אחד שהיה אוֹמר: זכאי אתה רבי יוֹסי, שדברי זה הגדי הצעיר ודמעוֹתיו עלוּ לפני כסאוֹ של המלך הקדוֹש ודנוּ את הדין, ושלושה עשר בני אדם הכין הקדוֹש ברוּך הוּא [לתת] למלאך המוות בעדך; והן עשרים וּשתיים שנה הוֹסיפוּ לך, עד שתלמד תוֹרה לזה הגדי החביב לפני הקדוֹש ברוּך הוּא. קמוּ רבי אלעזר וחבריו ולא הניחוּ לשוּם בן אדם לעמוֹד בבית. מיד ראוּ שנסתלק עמוּד האש ורבי יוֹסי פתח עיניו; וזה הנער עוֹד דבק פיו בפיו. אמר רבי אלעזר: זכאי חלקנוּ, ראינוּ תחיית המתים עין בעין!

התקרבוּ אליו, והיה הנער מנמנם, כמוֹ מי שגוַע מזה העוֹלם. אמרוּ: זכאי חלקך, רבי יוֹסי, וּברוּך הרחמן, שהזמין לך נס על צעקתוֹ ובכיוֹ של בנך שצעק בדבריו ובדמעוֹתיו לשערי שמים והוֹסיפוּ לך חיים. לקחוּ לזה הנער ונשקוּהוּ ובכוּ עמוֹ משמחה רבה. והוֹציאוּהוּ מבית זה ושמרוּ עליו ולא הודיעוּ לוֹ מיד [על תחיית אביו] אלא לאחר כך. שׂמחוּ שם שלוֹשה ימים וחידשוּ עם רבי יוֹסי כמה חידוּשים בתוֹרה. אמר להם רבי יוֹסי: חברים, לא ניתנה לי רשוּת לגלוֹת מזה שראיתי באוֹתוֹ העוֹלם אלא אחרי שתים עשרה שנה. אבל שלוֹש מאוֹת וששים וחמש דמעוֹת, ששפך בני עלי, באוּ חשבון לפני המלך הקדוֹש. אני אוֹמר לכם, חברים, שבשעה שפתח באוֹתוֹ המקרא³⁹ וצעק אלה הדברים, נזדעזעוּ שלוֹש מאות אלף ספסלים שהיוּ במתיבתא דרקיע⁴⁰, וכוּלם קמוּ לפני המלך הקדוֹש ובקשוּ רחמים עלי וערבוּ לי. הקדוֹש ברוּך הוּא נתמלא רחמים עלי וּנכוֹנים היוּ לפניו אלוּ הדברים ואיך מסר בני נפשוֹ עלי. אפיטרוֹפוֹס אחד היה עוֹמד לפני הקדוֹש ברוּך הוּא ואמר לפניו: אדוֹן העוֹלם! הן כתוב: ‘מפי עוֹללים ויוֹנקים יסדת עוֹז’⁴¹; יהי רצוֹן מלפניך, זכוּת התוֹרה וזכוּת אוֹתוֹ הנער שמסר נפשוֹ על אביו, שתחוּס עליו, על רבי יוֹסי, ויינצל. שישוּב אחרי עשרים ושתיים שנה. עתה, חברים, בעבוּר שראה הקדוֹש ברוּך הוּא שאתם זכאים אמתים, נזמן הנס לעיניכם!

פתח רבי יוֹסי ואמר: ‘יי ממית ומחיה מוֹריד שאוֹל ויעל’⁴². פתח ואמר: ‘יסוֹר יסרני יה ומוות לא נתנני!’⁴³.

 

מעשׂה רבי זמיראה    🔗

החכם רבי זמיראה יצא לשׂדה אוֹנוֹ. ראה באלוּ בקעים שלהבוֹת עוֹלוֹת. הטה אזנוֹ ושמע קוֹלוֹת. אמר לוֹ ערבי אחד: לך עמדי ואראה לך נפלאוֹת סתוּמוֹת מבני אדם. הלך אתוֹ אחרי סלע, וראה החכם בקעים אחרים ושלהבוֹת עוֹלוֹת מהן למעלה. שמע קוֹלוֹת אחרים. אמר לו הערבי להחכם: הטה אזנך כאן. הטה אזנוֹ ושמע קולוֹת אומרים: וַי! וַי! אמר החכם: ודאי זה המקוֹם ממקוֹמוֹת הגיהנוֹם הוא. הלך לוֹ הערבי ונשאר החכם לבדו; הטה עצמו למקוֹם אחר וראה בן אדם אחד, שהיה מרים קוֹלוֹ, שלקחוּ אוֹתוֹ והכניסוּהוּ לעוֹמק של מדוֹר אחר ונתכסה ולא ראה אוֹתוֹ עוֹד.

כשישן החכם הזה, ראה אוֹתוֹ האדם בחלוֹמוֹ. אמר לו: מי אתה? אמר לו: יהוּדי רשע אנוֹכי, שלא הנחתי חטאים רעים בעוֹלם שלא עשיתי אוֹתם. אמר לו בתוך החלום: מה שמך? אמר לו: לא אדע, כי חייבי גיהנוֹם אינם זוֹכרים שמם. אמר לו החכם: שם עירך מה הוּא? אמר לו האדם: בגליל העליון ישבתי וקצב הייתי; ובעבוּר הרעוֹת הרבוֹת שעשׂיתי שם, דנים לאוֹתוֹ בן אדם שלוֹש פעמים ביוֹם ושלוֹש פעמים בלילה.

קם אוֹתוֹ חכם משם והלך לו לגליל העליון. שמע קוֹל עלם, שהיה אוֹמר: ‘אם תבקשנה ככסף וכמטמוֹנים תחפשׂנה, אז תבין יראת יי’⁴⁴. נכנס לבית מדרש אחד, שמע קוֹל עלם אחר שהיה אומר: ‘בקשו צדק בקשו ענוָה אוּלי תיסתרוּ’⁴⁵. הלך ודרש לאוֹתוֹ רשע ושאל עליו לעלם אחד. אמר לו: כך וכך יבוֹא על אוֹתוֹ האיש, שלא הניח כל פשע וחטא בעוֹלם שלא עשׂה; כך וכך יבוֹא על אוֹתוֹ רשע ועל בנוֹ. אמר לו החכם לעלם: בן הניח אוֹתוֹ האיש בעוֹלם? אמר לוֹ העלם: כן, בן אחד הניח, והוּא רשע כאביו, וזהוּ הנער הוֹלך לבית המטבחיים.

חיפשׂ אחריו החכם ולקח אוֹתוֹ והתעמל אתו בתוֹרה, עד שלימדוֹ מקרא ותפילה וּקריאת שמע. אחר כך לימדהוּ משנה ותלמוּד הלכות ואגדות, עד שהחכים הנער ביוֹתר.

ויבוֹא אוֹתוֹ אדם [אבי הנער] לאוֹתוֹ חכם בחלוֹם ואמר לו: רבי, כמה שאתה ניחמתני, כן ינחם הקדוֹש ברוּך הוּא אוֹתך; כי מן היוֹם שידע בני פסוּק אחד, מיעטוּ לי בדיני. כיון שקרא קריאת שמע, ריחקוּ דיני בין ביוֹם בין בלילה. כיון שקראוּ אוֹתוֹ רב, העבירו דיני מכל וכל. ואוֹתוֹ היוֹם שהחכים וקראוּ לוֹ רבי, התקינוּ כסאי בין הצדיקים בגן עדן; וּבכל יוֹם ויוֹם שמתחדש דבר תוֹרה בשם בני, מעטרים אוֹתי בעטרה עליוֹנה, שצדיקים מתעטרין. בגללך זכיתי בכל היקר הזה.

מה זך חלקוֹ של זה, שמניח בן שמתעמל בתוֹרה בעוֹלם הזה. כדבר הזה קרה גם לרבי עקיבא⁴⁶. והנער החכם בן אוֹתוֹ הקצב הוּא הוּא החכם רבי נחוּם הפקוֹלי.

 

ליוַאי בר לחמא    🔗

רבי יהוּדה בן שלום היה הולך בדרך, ורבי אבא היה עמוֹ. באוּ למקוֹם אחד ולנוּ שם. כאשר חפצוּ לשכב, שׂמוּ ראשיהם על תל עפר, שהיה שם קבר. הם טרם ישנוּ, קרא קוֹל אחד מן הקבר ואמר: הזרע ירד לארץ, וזה שתים עשרה שנה שלא התעוֹררתי חוּץ מעתה, שפרצוּפוֹ של בני אני רואה כאן. אמר רבי יהוּדה: מי אתה? אמר לוֹ: יהוּדי אני, ואני יוֹשב נזוּף כאן, אני איני יכוֹל לעלוֹת בגלל צערוֹ של בני, שגנבוֹ עוֹבד כוכבים ומזלוֹת אחד, כשהיה קטן, והוּא מכה אוֹתוֹ בכל יוֹם. אמר לו רבי יהוּדה: ואתם יוֹדעים בצערם של בעלי החיים? אמר לוֹ אני נשבע בשׂר הקברות, שאלמלא תפילתנוּ בעד החיים, לא היו מתקיימים חצי יוֹם בעוֹלם הזה. אמר לו רבי יהוּדה: מה מעשׂיכם בעוֹלם ההוּא? התרגש הקבר ואמר: לכוּ מכאן, שעתה מלקים את בני. תמהוּ וברחוּ משם כחצי מיל.

ישבוּ עד אוֹר הבוֹקר. קמוּ ללכת, וראוּ בן אדם אחד שהיה רץ ובוֹרח, והיה שוֹתת דם מכתפוֹ. קרבוּ אליו וסיפר להם המעשׂה. אמרוּ לוֹ: מה שמך? אמר להם: לחמא בר ליואי. אמרוּ: ליוַאי בר לחמא היה אוֹתוֹ מת! ונתיראוּ לדבר עוד עמוֹ.–––

 

מת מצוָה    🔗

(קטע)

יוֹם אחד הלך רבי פרחיה בשׂדה וּמצא גוּפוֹ של מת אחד תחת אלוֹן אחד. השגיח בוֹ ומצא שיהוּדי הוּא. וּמצא אצלוֹ ספרי דאגדתא עמוֹ. אמר: בוַדאי תלמיד חכם הוּא. השתדל בקבוּרתוֹ והלך לעיר והתקין לוֹ תכריכין וקבר והזמין בני אדם וּבכה עליו והשתדל עליו. והוֹציא על זה כל מה שהיה בידוֹ.

כיון שנגנז ונקבר זה, עלתה נפשוֹ לישיבה של מעלה. אמרוּ לה: אין לך רשוּת עתה לעלוֹת, לכי ושלמי הטוֹבה למי ששילם לך. יוֹם אחד ישב רבי פרחיה ליד דלת פתחה של לוֹד והיה עצוּב, כי דחוּקה לו השעה. בא בן אדם אחד אליו ואמר לו: רבי, חפץ אתה לילך עמדי למקוֹם פלוֹני, ואתן לך כלים של כסף, בעבוּר נשתדל בתוֹרה ביחד בדרך. אמר לוֹ רבי פרחיה: נלך. והלכו.–––

 

על קברו של רב חסדא    🔗

כשנפטר רב חסדא לעוֹלמוֹ, הלך רבי יוֹסי בנוֹ ולן שם על קברוֹ. בלילה שמע מן הקבר קוֹלוֹת חדוָה של כתוֹת כתוֹת מתאספים ואוֹמרים: נלך לשׂמחת התוֹרה של רבי חסדא, ואפילו מלאכי השרת מתאספים לשׂמוֹח עמו! אמר לוֹ רב חסדא: בני, לך מכאן וקיים תלמוּדך, שזכאי הוּא זה שבא ותלמוּדוֹ בידוֹ, שהן אפילוּ מלאכי השרת אינם יכוֹלים להתקרב אליו. ועוֹד אמר לו: לך ואמוֹר לוֹ לרבי חגי, שיגמוֹר תלמוּדוֹ, כי ביוֹם פלוֹני יבוֹא לכאן.

בעוֹד שהיה מספר עמוֹ, העלוּ לרב חסדא למתיבתא דרקיע, וקם רבי יוֹסי בנו והלך והראה להם לחברים. אמר לוֹ רבי יהוּדאי: אלמלא רבי יוֹסי אתה, כדאי היית להתענש שם. אמר לו רבי יוֹסי: בעבוּר צערוֹ של אבי הלכתי ושמעתי כל זה. קרא רבי נתן על רב חסדא: ‘ושכבת וערבה שנתך’⁴⁷.

 

רבי אלעזר ואליהוּ הנביא    🔗

מעשׂה שהיה רבי אלעזר ברבי שמעוֹן מטייל בדרך אצל נהר גדוֹל, נזדמן לוֹ שם אליהוּ הנביא, לנסות את טוּב לבוֹ, ונתגלה לוֹ בדמוּת איש זקן ונער אחד עמוֹ. והיה נדמה לוֹ, כאילו ממתינים כאן בכליוֹן עינים לאיזוֹ ספינה, שתעבוֹר שם, שיוּכל לעבור את הנהר עם הנער אל העבר השני לדרך הנחוץ להם מאד.

כאשר ראה רבי אלעזר את הצער של הזקן, אמר לוֹ: סבא, סבא, הנח את הנער על כתפי מצד אחד, ואתה תתלה עצמך עלי על מהצד השני, ואעבור אתכם את הנהר. ויאמר אליו אליהוּ: הלא אתה אדוֹן נכבד בדוֹר הזה, ואתה רך ומפוּנק מנוֹער ואין בך כוחֹ לעבוֹדה הקשה הזאת להעביר אוֹתנוּ על כתפיך. אמר לוֹ רבי אלעזר: סבא, סבא, אם אתפוֹס אוֹתך ואת נערך בשתי ידי, יש בי כוֹח לזרוֹק אתכם לעבר השני של הנהר ברוֹחק של חצי מיל. אמר לו אליהוּ: האם אתה עוֹסק בתוֹרה? אמר לוֹ: הן. אמר לוֹ: והלא התוֹרה נקראת תוּשיה, שמתשת כוֹחוֹ של אדם? אמר לוֹ: והלא התוֹרה נקראת רפוּאה ושיקוי לעצמוֹת, שנאמר: ‘רפאוּת תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך’⁴⁸; וכן אני שתיתי תוֹרה הרבה, כזה ששוֹתה הרבה סמי רפוּאה, ונתחזק כוֹחי. נתרצה לוֹ אליהוּ. והעביר רבי אלעזר אוֹתם על כתפיו.

אחר כך שאל אוֹתוֹ רבי אלעזר ואמר: סבא, סבא, מה עושׂה אצלך זה הנער? אמר לו אליהוּ: אני מלמד שלוֹ ואני לוֹמד עמוֹ תוֹרה. אמר לוֹ רבי אלעזר: סבא, סבא, תדע שכוֹחי גדוֹל בעוֹלם הזה ובעוֹלם הבא; וּבזכוּת שאתה מלמד תוֹרה לילדי ישראל, לא אניח למלאך של גיהנוֹם לנגוֹע בך לרעה, ואני אכניסך לעולם הבא בכוֹחי הגדוֹל ובממשלתי שיש לי שם. אמר לו אליהוּ: רבי, רבי, אמת שדבריך יש להם כוֹח גדוֹל בעוֹלם הבא כאחד ממלאכי עליוֹן המשמשים לפני הקדוֹש ברוּך הוּא.–ותכף נעלם הזקן עם הנער, ולא ראה אוֹתם רבי אלעזר עוֹד.

אז אמר רבי אלעזר: שמע מינה שזה היה אליהוּ הנביא. והיה שׂמח רבי אלעזר בשביל זה שעמד בנסיוֹנוֹ והשפיל עצמוֹ כל כך לגבי אליהוּ הנביא.

 

הנחש העליון    🔗

רבי שמעוֹן בן יוחאי ישב יוֹם אחד בפתח המערה בלוֹד. נשׂא עיניו וראה השמש מאיר ונסתם אוֹרוֹ שלוֹש פעמים זה אחר זה. בתוֹך כך חשך האוֹר ונראה בשמש שחוֹר וירוֹק. אמר רבי שמעוֹן לרבי אלעזר בנוֹ: בני בוֹא אחרי ונראה, בוַדאי נגזרה גזירה למעלה והקדוֹש ברוּך הוּא חפץ להוֹדיע לי. בוַדאי זה שלוֹשים יוֹם תלוּי הדבר שנגזר למעלה והקדוֹש ברוּך הוּא אינוֹ עוֹשׂה דבר עד שמוֹדיעוֹ לצדיקים ככתוּב: ‘כי לא יעשה אדוֹני אלהים דבר כי אם גלה סוֹדוֹ על עבדיו הנביאים’⁴⁹.

עד שהיוּ הוֹלכים נכנסוּ לכרם אחד וראוּ נחש אחד שהיה בא וּפיו פתוּח וּמלהט בעפר הארץ. שׂם רבי שמעוֹן ידיו בראש הנחש, מיד שקט הנחש והשפיל פיו וראה רבי שמעוֹן לשוֹן הנחש מלחשת. אמר לוֹ: נחש, נחש, לך ואמוֹר לנחש העליוֹן [הוּא סמאל], שרבי שמעוֹן בן יוֹחאי נמצא בעוֹלם. הכניס הנחש את ראשוֹ לחוֹר האדמה. אמר רבי שמעוֹן: גוֹזר אני כשם שהנחש התחתוֹן חזר לחור האדמה, כן יחזוֹר הנחש העליוֹן לחוֹר של תהוֹם רבה [לא יקטרג בעוֹלם]. וּפיו של רבי שמעוֹן לחש תפילה.

עוֹד הוא מתפלל, שמעוּ קוֹל אחד של הממוּנים על הכריתה וההיזק: חזרוּ למקוֹמוֹתיכם! הקשר של בריוֹנים וּפוֹחזים לא הוּתר קשרם בעוֹלם לשלוֹט בדין הקשה, שהרי רבי שמעוֹן בן יוחאי ביטל אוֹתם שלא ישלטוּ, זכאי אתה רבי שמעוֹן שרבוֹנך חפץ ביקרך על כל בני העוֹלם.

 

צדיק יסוד עוֹלם    🔗

יוֹם אחד יצא רבי שמעוֹן וראה שיחשך העוֹלם, נוֹפל ונסתם אוֹרוֹ. אמר לוֹ רבי אלעזר בנוֹ: בוֹא נראה, מה רוצה הקדוֹש ברוּך הוּא לעשוֹת. הלכוּ ומצאוּ מלאך אחד שדוֹמה להר גדוֹל והוֹציא שלוֹשים שלהבוֹת אוֹר מפיו. אמר לוֹ רבי שמעוֹן להמלאך: מה אתה רוֹצה לעשׂוֹת? אמר לו המלאך: אני רוֹצה להחריב את העוֹלם, בעבוּר שלא נמצאים שלוֹשים זכאים בדוֹר. אמר לו רבי שמעוֹן להמלאך: בבקשה ממך, לך לפני הקדוֹש ברוּך הוּא ואמוֹר לוֹ: בן יוֹחאי ישנוֹ בעוֹלם!

הלך אוֹתוֹ המלאך לפני הקדוֹש ברוּך הוּא, אמר לו: אדוֹן העוֹלם! גלוּי לפניך מה שאמר לי בן יוֹחאי. אמר לו הקדוֹש ברוּך הוּא להמלאך: לך והחרב ולא תשגיח בוֹ בבן יוֹחאי! כאשר ירד המלאך, ראהוּ רבי שמעוֹן ואמר לו: אם לא תלך מזה, אני אגזוֹר עליך שלא תעלה לשמים ותהיה במקוֹם של עוּזא ועזאל. וכאשר תבוֹא לפני הקדוֹש ברוּך הוּא, תאמר לוֹ: אם אין שלוֹשים זכאים בעוֹלם, יספקוּ עשׂרים, שכן כתוּב: ‘לא אשחית בעבור העשרים’⁵⁰; ואם עשרים אין יספקוּ עשׂרה, דכתיב: ‘לא אשחית בעבוּר העשׂרה’;⁵¹ ואם אין עשׂרה, יספקוּ שנים שהם אני וּבני, שכן כתוב: ‘על פי שני עדים… יקוּם דבר’⁵²; ואם שניים אַין, אחד ישנו ואני הוּא דכתיב: ‘וצדיק יסוֹד עוֹלם’![⁵⁴].

באוֹתה שעה יצאה בת קוֹל מן השמים ואמרה: זכאי חלקך, רבי שמעוֹן שהקדוֹש ברוּך הוּא גוֹזר למעלה, ואתה מבטל למטה! בודאי עליך כתוּב: ‘רצוֹן יראיו יעשׂה’⁵³

 

עתיק יוֹמין    🔗

‘סוֹד יי ליראיו ובריתוֹ להוֹדיעם’⁵⁴

פתח זקן הזקנים ואמר לרבי שמעוֹן בן יוֹחאי: שמעוֹן שמעוֹן! מה זה שנאמר: ‘ויאמר אלהים: נעשׂה אדם’⁵⁵– מי המה כאן האלהים? בין כך פרח זה זקן הזקנים ולא ראה אוֹתוֹ רבי שמעוֹן עוֹד.

וכיוָן ששמע רבי שמעוֹן, שאוֹתוֹ הזקן קרא לוֹ שמעוֹן ולא רבי שמעוֹן, אמר לחבריו: וַדאי זה היה הקדוֹש ברוּך הוּא, שנאמר בוֹ: ‘ועתיק יוֹמין יתיב’⁵⁶. הוּא היה כאן באוֹתה שעה לפתוֹח בזה הסוֹד.