היה זמן שאמא היתה אומללה מאוד. אבא רכש בשותפות עם מוצ’ניק ועם גובסייב מחפר זחלילי, ומאותו רגע לא היה לו עניין אחר בחיים. מה עושה המחפר, האם הוא נוסע בקו ישר והאם עשה לו מוצ’ניק גריז כדרוש? שאלות אלה הציקו לו. אמא יכלה לשאול אותו אלף פעם מהם המניעים האמיתיים של סמרדיאקוב או מה עלה בסופו של ד"ר אסטרוף – הוא הגה רק במוצ’ניק.
איך נעשה אבא – חלוץ, פועל, כובש עבודה מלידה – לשותף עצמאי על מחפר? זו באמת שאלה מעניינת. לדבריו, אך ורק מרחמיו על מוצ’ניק. פשוט: בחדרה ראה איש בצרה. ולא סתם איש, אלא רם יחש, מישהו שבארץ אחרת, בממלכה אחרת, היה בוודאי דוכס, או לפחות רוזן. שכן אביו של מוצ’ניק שר יה חלילי יה עמלי בעין־גנים, בכנרת ובמרחביה; אמו אפתה לחם לאחד־עשר שומרים במסחה; דודו כבש את המרעה משבט הרביע ודודתו מכרה בפתח־תקוה בולים של הקפא“י; אחותו טבעה בים סומכו לאחר שיחה עם יוסף בוסל ובן־דודו נפטר על הבימה בוועידת ההסתדרות הראשונה בחיפה, חנוכה תרפ”א.
והנה, מוצ’ניק זה נראה לאבא מגיש דגים ממולאים במסעדה של שבתי בצומת חדרה. כלומר, מלצר! אבא וגובסייב – אבא נסע לחדרה עם גובסייב במכונית הפתוחה – הבחינו מיד בדם התכלת־אדום הנוזל בעורקיו והתבוננו בו במבט חודר. אבל כבר למראה־עין ראשון לא הפגין המסכן אף לא אחת מתכונות העלייה השנייה – תושייה, קשיות־עורף וחוסר־מורא. אבא לא יכול היה להניח לאדם כלשהו לחלוף על פניו בלא לגלות לו סימנים של קרבה אנושית. הוא היה משוכנע שהוא עולב במי שאינו שואל לשמו, למשפחתו, למעשיו ולמצב־רוחו. לפיכך שאל את מוצ’ניק והאזין ברוב עניין לתשובותיו. וכך, בעוד הוא וגובסייב ממלאים כרסם בדגים ממולאים, שח להם מוצ’ניק על מר גורלו. תחילה על רגל אחת, אחר־כך בישיבה ולבסוף על כוס תה.
איני מסוגל כיום לחזור על כל התלאובות שמצאו את מוצ’ניק ולא על החלק העשירי של מזלו הרע. זכור לי רק שמשקלה של אשתו היה 98 קילו ולעתים היה עליו לשאתה על גבו כדי להרחיקה משולחן־האוכל. בקיצור, לשמע קורותיו היו פניו של איוב מקדירים מקנאה.
מיד החליט אבא שכל כישלונותיו של מוצ’ניק באו לו מיד זדים וכי חובתו של כל איש הגון לסייע לנצר כה מפואר של העלייה השנייה. כאשר שמעה זאת אמא, אמרה שזהו בדיוק התפקיד למענו נוסדו ההסתדרות הכללית וחברת־העובדים שלה. היא צדקה. היא לא ידעה אז עד כמה צדקה – לשום גוף אחר לא היה כוח להרים נטל כזה. אבל אבא לא אבה לשמוע לדבריה. הוא אמר שההסתדרות מצפה מכל חבר שיעשה חובתו. כמו הלורד נלסון, זו היתה גם סיסמתו.
לגובסייב היתה דעה אחרת. הוא בא מאמריקה והאמין שהיתה זו רוח היוזמה החופשית, התאווה לרווח, שדחפה באבא לכרות ברית עם מוצ’ניק. לא צער ורחמים על בן העלייה השנייה. לדעתו עתיד היה אבא לעשות עסק טוב. מאחר שגם לו נראה מוצ’ניק כאדם אחראי, בעל כושר עבודה ויכולת התמדה. לאבא היתה גישה מדעית בבחירת אנשים: מי שנולד להורים שעברו ייסורי קדחת, ייבוש ביצות והליכה רצוא ושוב ברגל מיפו לגליל, חזקה עליו שחונן בסבילות ובהתמדה לרוב. לעומתו השתבח גובסייב בטביעת־עינו. בשני דברים לא טעה מעולם: בבני־אדם ובשעת־הכושר. מכל מקום, כך אמר כששלף חלק ניכר מכספו שהביא מאמריקה ונתנו לאבא בהלוואה לרכישת המחפר.
עלי להודות שאמא ואני נטינו הפעם לצד אבא. גם לדעתנו היה לו מניע אנוכי. בכך לא היה לנו פקפוק ולא חשבנו לרגע שרצה לגאול את מוצ’ניק רק בגלל נאמנות לעקרונות ההסתדרות. אולם המניע שנראה לנו לא היה חומרי. חשבנו יותר בכיוון הרוחני. קודם כל זה שאבא אהב לראות עצמו בסדרי־גודל אחרים. האת והמעדר לא הספיקו לו. מה שעשו אנשי העלייה השנייה עקב בצד אגודל, יעשה הוא, איש העליה השלישית, בבת אחת. רכוב על מחפר אדיר ינקז את הארץ מכל ביצותיה מקצה עד קצה. וכך ממילא, במקום להצטלם בחולצה רוסית עם מגרפה ביד, יצטלם הוא בכובע־מצחייה וסרבל־מכונאי כחול על מחפר כביר. וייתכן, כפי שגרסה אמא, שבעיני רוחו ראה אבא את עצמו רוכב על המחפר עם מוצ’ניק, ותוך ששניהם משיחים על הפועל הצעיר ופועלי־ציון הם גם חופרים אלה תעלות.
גובסייב הפריך מלבנו כל חשש מעין זה. הוא נשבע לאמא שתוך עת קצרה תהיה עשירה וחופשייה ללמוד את תולדות התיאטרון בכל בית־אולפנא שתחפוץ, אפילו אצל סטניסלבסקי. מפיו אף נודע לנו איך נולד רעיון המחפר. נוסעים היו, אבא והוא, במכונית הפתוחה, עד שנקלעו לתוך התקהלות קטנה ליד מחנה צריפין. הוברר להם שיש שם מכירה כללית של עודפי הצבא. בין אלה היה מחפר שנשא חן מיד בעיני אבא. מפאת גודלו, בכך אין ספק. מושב הנהג היה מורם לפחות ארבעה מטר מעל הקרקע.
המייג’ור הבריטי הסביר שזה מחפר בעל עבר קרבי, שהקדיש את כל אשר לו בחפירת חפירות במערכות סידי ברני, מרסה מטרוח ואל־עלמיין, ושוב אינו דרוש לחיל־המהנדסים המלכותי. לגובסייב לא היה ברור אם בגלל הניצחון הגדול במדבר המערבי, אם מחמת נכות, אבל אבא ביקש לדעת מה בדיוק עשה המחפר בכל אחת מהחזיתות והאם בא במגע פנים אל פנים עם הפילדמרשל רומל. האנגלית לא היתה השפה שהצטיין בה ואולי משום כך החל פתאום המייג’ור לדבר על טוברוק. כל פעם שהשם טוברוק יצא מפי המייג’ור אורו עיני אבא, אף כי גובסייב היה סבור שהקצין ביקש להתנצל על כך שדווקא לחזית טוברוק המחפר לא הגיע וממילא גם לא יכול להשתתף בקרבותיה.
מרגע שהבין אבא שהמחפר התפרסם כגיבור טוברוק, שוב לא ידע מנוח. תאר לעצמך – אמר לגובסייב בנסיעתם השנייה לצריפין – מחפר כזה, שעשה כל־כך הרבה למען האנושות, ממש מתחת לחוטמו של רומל, מוטל עתה בין מריצות עקומות ופחים חלודים. הייתכן? כלום גובסייב אינו חש בנשמתה המעונה של המכונה, אינו שומע נאקותיה? דמעות ניקוו בעיני גובסייב.
אבל כל כמה שלבו נכסף אל המחפר, לא יצא אבא מגדרו. דעתו היתה נחושה, שלא לפדות את המחפר בכסף, בטרם ייבדק בידי מומחה. הוא חקר את כל חבריו, מי מכיר, מי יודע מומחה למחפרים? לשווא. הארץ – ואולי גם הצבא הבריטי – בלעו אותם. סבלו היה רב. שכן בנסיעתם השלישית כבר בשלה בראשו טיוטה ראשונה להצלת ולהפעלת המחפר. הכל מוכן, אמר לגובסייב, חסר רק המומחה. במצב־רוח מרומם, אפוא, סרו השניים לפוש במסעדה של שבתי. וכך כאשר שמע אבא מפי מוצ’ניק על כל תלאותיו, הבזיקו במוחו שאלה אחר שאלה: האין זו יד הגורל ששלחה לו את מוצ’ניק? כלום לא ההשגחה הפגישה אותם? הכי אין זו אצבע אלוהים שנתגלו זה לזה? תוך כדי כך גמר אומר שמוצ’ניק והמחפר גם נועדו זה לזה מהשמים. מכאן ואילך היו בעיני אבא גוף ונשמה שאין להם קיום בנפרד.
מוצ’ניק על אף שהכריז על עצמו כאיש־האדמה וכמי שנולד על טרקטור, דחה בתוקף וביושר לבב את התארים שכפה עליו אבא. הוא מסוגל לתקן פה ושם “איזה מכונה”, אמר, אבל לא יותר מזה. מבין במחפרים איננו. ברם, לא היה לו צל של סיכוי. שכן אבא קבע לעצמו שרק מתוך ענווה וצניעות דחה מוצ’ניק את תואר המומחה.
דו1־השיח ביניהם התנהל בערך כך:
מוצ’ניק: אבל אני לא מומחה למכונות.
אבא: ודאי שלא.
מוצ’ניק: ולא מבין במחפרים.
אבא: ודאי שלא.
מוצ’ניק: אז בסדר, על מה אנחנו מדברים?
אבא: על כך שאתה אינך מומחה למכונות.
מוצ’ניק: זה מה שאני אומר כל הזמן. אני לא מומחה למכונות.
אבא: ודאי שלא. אתה מומחה גדול למכונות.
מוצ’ניק: אבל…
אבל שום אבל לא הועיל לו. בלית ברירה קיבל את קביעתו של אבא ואף החל להאמין בה. כך, בסופו של דבר, יצאו שלושתם לחצר הגרוטאות. מוצ’ניק בדק מה שבדק במחפר, אבא השמיע קריאות התפעלות מגודל ומיפי המחפר וגובסייב בכה. אם בהשפעת הדברים האלה, אם מסיבה אחרת, הכריז מוצ’ניק שהמחפר “זקוק לצבע, לתיקונים של מה בכך, אבל – בסדר גמור!”
המחפר נרכש, שופץ וצובע צהוב בכספי שלושת השותפים. את חלקו בשותפות לווה אבא, כאמור, מגובסייב, ואילו מוצ’ניק היה אמור לממש את חלקו שלו על־ידי עבודה. נקבע לו שכר של מפעילי־מחפר סוג א'. אבל מיד הוסכם שיקבל רק מחצית שכרו, עד מילוי התחייבותו.
מה היו ידיעותיו של מוצ’ניק בתפעול ובתיקון מחפרים, דבר זה התברר רק לאחר זמן. אמא נשבעה שלו סיפר לה אבא מראש על תוכנית המחפר, או אילו התיר לה להציץ בפני מוצ’ניק פעם אחת בטרם יחליט על השותפות איתו, היתה תוקעת נוצות באוזניה ויוצאת לרחוב בריקודים, ובלבד שהשותפות הזאת לא תקום ולא תהיה. די היה לה מבט אחד בפנים הוורודים, בכתפים הרכות ובישבן העגלגל, כדי לדעת שמוצ’ניק אינו איש השדה. היא אמרה שהיתה מבחינה מיד שחיוך כשלו אינו סר מפניו אפילו בשנתו. לדבריה כל העצלים נרדמים ומתעוררים כשחיוך שפוך על פניהם. היא אף היתה אומרת מיד שמוצ’ניק אינו מסוגל לא רק לתפעל מחפר, אלא אפילו לא להחליף פקק־חשמל.
אף־על־פי־כן נשאלת השאלה מדוע לא הזהירה את אבא לאחר מכן, כלומר לאחר שפגשה והכירה את מוצ’ניק ורעייתו? לכך היה לה הסבר מעניין. ביחסיו עם הבריות, אמרה, לא ידע אבא מידה. או שהיה מאמץ אותן אל לבו, או שהיה מתעלם מהן. חסר לו לחלוטין שלב הביניים, של יחסים פושרים, לא חמים ולא קרים. כך נעשה מוצ’ניק לא רק חבר־לעבודה או שותף, אלא גם ידיד ואהוב־נפש. כאחרים שקדמו לו הוזמן, דבר ראשון, לביתנו. אבא עמד בתוקף על כך שגם המשפחות תתיידדנה. ובכן – כך טענה אמא – אבא והמוצ’ניקים תפסוה בחיבוק כזה שבקושי יכלה לפתוח את הפה.
כוונתה היתה לכך שכל שבת שנייה באו המוצ’ניקים אלינו וכל שבת אחרת נסענו אנחנו אליהם; שמוצ’ניק התחיל לישון בחדרי ולסעוד את ארוחותיו על שולחננו ושאבא התחיל להתעניין במצבה הרפואי של רגינה, רעייתו של מוצ’ניק. לדעתו היתה בעייתה לא כל־כך משקל־יתר כמו חוסר־קלילות. אבא זכר שחקנית בקרקס שהיתה שמנה מרגינה ועם זאת החליקה על סקטים. כדי להקנות לה קלילות הציע לה להתעופף מעט, או ליתר דיוק להתאוורר. ככל שתהיה יותר באוויר כך יסתגל גם גופה למשביו, אמר. לכן המליץ שתחליף את האוויר לעתים מזומנות ותעבור לחילופין מאוויר הרים לאוויר ואדיות. לא זו בלבד, אלא שנטל על עצמו להסיעה להרי ירושלים ולבקעת ים־המלח במכונית הפתוחה של גובסייב.
אני מסכים עם אמא שלו היתה פוצה פה בשלב ההתיידדות היתה משיגה תוצאות הפוכות. כל מלה נגד מוצ’ניק או רגינה רק היתה מחזקת את דבקותו בהם. המדיניות הנבונה היתה להמתין עד שיצטנן מעט. אבל גישה זו הצריכה סבלנות מרובה. שכן המטבח של אמא מצא חן בעיני רגינה והיא לא חדלה לשבח את אמנות הנהיגה של אבא ולספר איך הוא משיג מכוניות בדרך יריחו כשהוא מחזיק בהגה ביד אחת בלבד.
אבא ציפה בכיליון עיניים לעבודה הראשונה של המחפר. יש שבקוצר־רוחו רימז על שהזמן קצר והעבודה מרובה. מהי העבודה המרובה לא סיפר, כל מי שעיניו בראשו יכול היה לראות שאבא כומס בחובּוֹ סוד גדול. אבל יותר מזה שבדעתו לחפור את הארץ שתי־וערב של חפירות תת־קרקעיות לא אמר.
רק לי גילה לילה אחד מעט מצפונות לבו. הוא בא לחדרי, ישב בשולי מיטתי, ואמר: בן, דברים גדולים עתידים להתרחש. עם המחפר שלנו נוכל לחפור נקבה, בה יפרצו המים מהים התיכון לבקעת־הירדן ויריצו את המפעל ההידרו־אלקטרי הגדול בעולם. כל פעם שאני משקיף מהרי ירושלים אל בקעת ים־המלח אני צוחק לעצמי וחושב שנוכל למכור חשמל אפילו לאמריקה. אתה מבין? מה שעשה רוטנברג בנהריים אנו נעשה בים־המלח. אחר שהשביעני לצפון את סודנו זה, כיסה אותי, טפח על שכמי, ויצא חרש מהחדר.
אבל העבודות לא מיהרו לבוא. על אף זאת שהקבלנים לעבודות עפר היללו מאוד את גודלו ויופיו של המחפר ואף השמיעו הצהרות הסכמה באוזני אבא בדבר הרושם הטוב שמוצ’ניק עשה עליהם, העדיפו בכל זאת לעבוד עם כלים ואנשים מוכרים.
כך שהעבודה הראשונה שהוצעה לשותפי־המחפר לא היתה גרנדיוזית, ורחוקה מאוד מהעלילות שאבא ייעד לו בחלומותיו. דובר בסימון תוואי לתעלת ניקוז בשדות סמוכים לכפר־סבא. לצורך זה נדרש מהמחפר לנסוע בקו ישר לאורך קילומטר, ותו לא. הכוונה היתה להקל על מחפר אחר, קטן, שעליו הוטלה מלאכת החפירה ממש. מדוע דבק הקבלן דווקא בתוכנית משונה זו – אין לי מושג.
איני רשאי, אפוא, להישבע על נכונות דברי. כל שאדע לבטח הוא זה שכאשר נודע לאבא שלא המחפר שלו יחפור את התעלה נעלב מאוד. מה אמר לקבלן יכולתי לשער רק לפי מה שחזר ואמר לעצמו ללא הרף בבית. האיך אין הם רואים את הגיחוך שבדבר? שהמחפר הענק, גיבור טוברוק, יד ימינם של הגנרלים ויוול ומונטגומרי הוא שישרטט תוואי, ואילו איזה מחפר אלמוני קטנטן, שבנקל אפשר להכניס אותו לתוך ארגז הכלים של המחפר, הוא שייסע בעקבותיו ויעשה את המלאכה! לשערורייה כזאת לא ייתן יד.
היום, כשאני הופך במאורעות אותם ימים, נדמה לי שדעת הקבלן על המחפר היתה שונה מזו של אבא. הגודל שכה הרהיב את עינו של אבא, דווקא בו עורר ספקות. הוא פקפק אם הר כזה מסוגל לזוז. לפיכך רצה, אולי, דבר ראשון, לברר אם מסוגל המחפר לזוז ברציפות לאורך מסלול של קילומטר אחד. זה היה אורכה של תעלת־הניקוז הראשונה. וייתכן, מצד שני, שרצה לצאת ידי חובתו לאבא. שניהם היו ידידים מהמסעדה של ווכסמן וכילו בחברותה, ליד שולחן אחד, לא טחול־ממולא אחד. תוך כדי כך יעץ לו אבא עצות רפואיות וסייע לו לשמור על בריאות גופו. לפי השערה זו דווקא רצה הקבלן לגמול חסד לאבא והציע למחפר עבודה שיוכל לעמוד בה. לפחות במבחן הראשון.
גובסייב ומוצ’ניק ראו בהצעת הקבלן הצעת־עבודה סבירה והוגנת. אבל אבא ראה את הדברים בדרכו המיוחדת ולא הועילו הסברי הקבלן ולא תחנוני גובסייב שיואיל בטובו להתייחס לעניין כולו כאל ניסיון ותו לא. יוכיח המחפר שהוא מסוגל לנסוע בקו ישר, ייתן לו הקבלן לחפור תעלות בכל העולם. אבא לא זז מדעתו. הוא חזר וטען שהמחפר הוכיח עצמו תחת אש בחזית טוברוק ואינו צריך להוכיח עצמו מחדש באיזה שדה עלוב בשיפולי כפר־סבא. בקיצור, אבא נעלב.
כדרכו במקרים מעין אלה ניתק מגע. גובסייב ומוצ’ניק, בעוון שלא עמדו די הצורך לימינו, החלו לראותו פחות ופחות וחדלו לשמוע אותו לגמרי. כלומר, במקרים שראו אותו ופנו אליו בדברים ובשאלות לא זכו לשמוע מפיו דבר. את הקשר היחיד עמם ניהל באמצעות עיניו. הוא היה נועץ בהם מבט־תוכחה כאוב, מיישיר, מייגע וממושך מאוד. מבט שאמר: ככה עשיתם לי, לי! ולא תבושו?
בדרך כלל, כאשר אבא היה נעלב היתה אמא ממהרת להפיס דעתו, לומר לו שבהתנתקותו הוא מזיק רק לעצמו וכי זה סיפוק מפוקפק לראות חברים חוזרים בתשובה. מוטב, היתה אומרת, לעבור לסדר היום. אם הדבר רק יגרום לו נחת מוכנה היא ליטול על עצמה חטאותיהם של שותפיו, לבקש במקומם סליחה ולהפציר בו שיסיר את החרם. בדרך כלל גם היה עולה בידה לשכנע אותו לחון את אלה שהעניש על ידי היעלבותו, ועל־ידי כך למנוע מראש את המעבר לשלב הבא. כלומר, שלא יגדיל את עלבונו ויחיל אותו על הבית והמשפחה, בעוון שלא סייעו לו כנדרש בשעת מבחן ומאבק. זה היה, כמובן, שלב מסוכן וקיצוני שאבא הגיע אליו רק לעתים נדירות באמת. אז היה מפגין את כאבו באמצעות צום. הוא היה מכריז שאינו רעב וחדל להשתתף בסעודות המשפחה.
הפעם לא עלה בידי אמא להביאו לכך שיחון את גובסייב ומוצ’ניק. אבל למרבה האושר לא הידרדר לשלב הצום. שכן גובסייב נכנע ראשון. הוא לא היה מסוגל לשאת עוד את מבט־התוכחה הנורא של אבא וזה הביאו בסופו של דבר לידי חרטה. ייתכן שגם לרגינה היתה יד בדבר שכן חסרו לה מאוד המסעות במכונית הפתוחה למדבר־יהודה, ואולי הטילה כל כובד השפעתה על מוצ’ניק והפצירה בו שיחזור בתשובה ויבקש מחילה מאבא. זה בעצם היה כל מה שרצה – שידידיו יאמרו לו בפה מלא שהוא צדק, שהם טעו ושהם מצטערים על כך.
צדקו נכפל בניצחון מזהיר. בדרך פלא הושפע גם הקבלן מעלבונו העמוק של אבא ומשראה שלעולם לא יקבל את הצעתו בא וצעד לקראתו צעד גדול. המחפר לא ייסע כך סתם, אלא יגרור אחריו מחרשה קטנה שמחצית הלהב האחד שלה תקוע באדמה. כך יהיה זה סימון וחפירה גם יחד.
התרגשות גדולה מזו שראיתי בשדה ליד כפר־סבא, בתחילת עבודתו של המחפר, לא ראיתי מימי. המחפר עצמו הובא למקום על מוביל ארוך יום קודם וכאשר באנו כולנו היה כבר מוצב בקו הזינוק. כולנו זאת אומרת פרט לאמא. היא מיאנה לנסוע איתנו במכונית הפתוחה באומרה שאין לה שום עניין במחפר ובשכמותו.
אף־על־פי־כן השמחה היתה גדולה. השיקו כוסיות, רגינה חילקה טורט ביצים ואבא נשא נאום מעל המחפר. בעיקר דיבר על המשימות המצפות למחפר ולצוות שותפיו, להכנת עתיד טוב יותר, אבל גם אמר מלים אחדות בשבח מוצ’ניק, הטוב, הישר והנאמן.
אחר־כך עלה מוצ’ניק על המחפר, התיישב במושב־המפעיל והתניע את המכונה האדירה. כאן הגיעה ההתרגשות לשיאה. אני יודע שאין ביכולתי להחיותה מחדש על־ידי מלים. אם אומר שרגינה רקדה מרוב שמחה, שאבא נראה כמו אליהו רגע לפני עלותו השמימה ושפני גובסייב האדימו כתולע, מסופקני אם אסייע במשהו להעברה נאמנה של אותם רגעים.
לבושתי עלי להודות שעד היום איני יודע מהי מהירות מקובלת של מחפר ובכמה זמן הוא “עושה” דרך של קילומטר אחד באדמת־מישור קלה. לכן גם איני יודע אם המהירות שהשיג אותו יום נפלה מהממוצע או עלתה עליו. מכל מקום, כאשר החשיך כבר היה קרוב לדגל הלבן שסימן את קצה המסלול. לי היה רושם שהמחפר הקטן שנסע בעקבותיו וחפר את התעלה עצר מדי פעם והמתין לו. אבל חוששני שאני הייתי היחיד בחבורה שנתן דעתו עליו. כל האחרים התעלמו מקיומו, הן בשעת הכיבוד והנאומים, הן בשעת המלאכה.
כאשר חזרנו הביתה בלילה, רעבים ועייפים, היה אבא מרוצה מאוד. לדבריו לא ניתנה למחפר ההזדמנות לפתח את מלוא יכולתו. המחרשה הקטנה שקשרו לו באחוריו הפריעה לו עד כדי כך שכמעט ושינקה את מנועו. זה היה אל“ף. ובי”ת, איך זה יעלה על דעת מישהו שמחפר יוכל לטוס בשדה שאינו מכיר, ועוד בשדה מלא רגבים? ייתנו לו קרקע חלקה, כמו במדבר המערבי, אז נדבר. אבל עלי להדגיש שעל אף שמרירות כלשהי עלולה להשתמע מדיבורים כעין אלה, שביעות־הרצון שלו היתה שלמה.
זו היתה תכונה נאה באבא. מה שהיה שלו גם היה הטוב ביותר. אני זוכר את מקלט הרדיו הראשון שלנו. אם איני טועה היה זה אחד משלושת המכשירים שקרוב של גובסייב הביא עמו מאמריקה. אבא רכשו כמציאה וכאשר נכנס הביתה, נושא אותו על גבו, הכריז שהוא גם המכשיר הטוב ביותר. אילו הכריז שהיה זה המכשיר הקדום ביותר בסוגו היה קרוב יותר לאמת. זכור לי שמו, ויקטור. הארגז שלו היה כבד מאוד וחלקו העליון מקומר. לוח השנתות שלו היה עגול ומצהיב והיה צורך להיזהר מאוד במגע עם ארבעת כפתוריו, שכל אחד מהם היה מסוגל להעניק מכת־מוות חשמלית עד כדי כך שאפשר היה לחשוב שזהו דגם משופר של הכיסא החשמלי בסינג־סינג. אבל אבא הסביר שעל תקלה זו ניתן להתגבר בקלות, אין ניגשים אל המקלט אלא בסוליות גומי. אמא ויתרה מיד עליו ודומני שלא הפעילה אותו, או האזינה לו, אפילו פעם אחת. בעצם, מאז חששה לגשת לכל מכשיר חשמלי מזמר ומדבר, עם סוליות גומי ובלעדיהן. אני עשיתי מאמץ לקלוט משהו, אבל פרט לרעמים מפחידים, לדיבור רוסי רחוק וזמר ערבי מסולסל וקרוב לא קלטתי דבר. ואילו אבא נהנה ממנו הנאה מרובה. הרעמים לא הפריעו לו, והדיבור הרוסי הרחוק אך חיזק את אמונתו באיכות המכשיר. אבא טען שקלט נאום של מוסוליני, וכל פעם שהתעורר ויכוח על ויקטור, היה מסיימו בשאלה, ואצל מי עוד אפשר לקלוט את מוסוליני? זה שאצל אחרים קלטו בבהירות את “קול ירושלים” ואת פינת־הנוער לא גרע במשהו מתואר אלוף־העולם של המקלט שלנו.
וכך כאשר אבא היה כה מאושר היתה אמא כה אומללה. ההצלחה הפנטסטית של המחפר סחררה אותו לחלוטין. וכמו שכבר נאמר ברישא, מאותו רגע לא היה לו עניין אחר בחיים. כל מה שהציע לו הקבלן הראשון היה עלוב בעיניו והוא לא שכח לו את המחפר הקטן. בימים נסע, אפוא, עם גובסייב ברחבי הארץ, לתור אחרי עבודות ובערבים ובלילות היה מבלה עם ויקטור ורעשיו.
אם אמא התנחמה בכך שכאשר תימצא סוף־סוף העבודה הגדולה והחשובה הראויה למחפר יחזרו חיי המשפחה להיות כתמול שלשום – טעות מרה ציפתה לה. מעשה שהיה כך היה:
המחפר הוזמן, לא פחות ולא יותר, לחפור את התעלה הראשית בה יונח הכבל הטלפוני בקטע שבין חדרה וחיפה. מדוע רצה משרד הדואר המנדטורי דווקא במחפר של אבא ושותפיו, לא ידע איש, לא אז ולא היום. גובסייב סיפר כי נדמה לו שראה את המייג’ור הבריטי יושב במשרד הדואר בבגדים אזרחיים. מכל מקום הדבר בא לאבא כהפתעה גמורה. תגובתו הראשונה לא היתה תגובה של שמחה. הנחת כבל טלפוני לא היתה העבודה לה נכסף, כידוע. אבל ככל שהפך וחשב בדבר נתבהרו פניו ונסתמן עליהם חיוך של רצון. עבודה מטעם הממשלה לא היתה עניין של מה בכך. אדרבה, מכאן ואילך ידעו כל קטני־האמונה שאילצו את המחפר לסמן תוואי בכפר־סבא, מיהו המחפר ובמה כוחו. שנית, לאחר העבודה הזאת לא יכבד עליו להשיג שום עבודה אחרת והוא עשוי להגיע, סוף סוף, למשאלת־לבו.
אף אני חשבתי אז שרק כפסע היה בינו לבין מטרתו הגדולה. כלומר, לולא התקלות שנתגלו לפתע במחפר. כי מרגע שהמחפר חדל לנהוג כמו טרקטור, וחשף מלתעותיו ותקע אותן בקרקע, חדל גם לזוז. בכך אף אולי היתה תשובה לשאלה, שהכל שאלו, האיך זה נסע כה יפה בכפר־סבא ונתקע דווקא בחדרה?
הראשונה שנודע לה על דבר התקלות היתה אמא. מוצ’ניק היה משאיר את המחפר המשותק בשדה, תופס טרמפ לחדרה ומטלפן לאמא. “השרשרת נקרעה, מה לעשות?” היה אומר בנימה עובדתית.
“מדוע אתה מטלפן אלי?” היתה שואלת.
“בעלך במשרד הדואר. השרשרת נקרעה. מה לעשות?”
לאמא, כמובן, לא היה צל של מושג על מה מוצ’ניק מדבר. מימיה לא ראתה מחפר ולא ידעה על כמה שרשראות הוא נוסע. כאשר חקרתי אותה, שנים לאחר מכן, הודתה בפני ואמרה שאז החזיקה בדעה שמחפר פועל בשלוש: שרשרת אחת כדי לרדת למעבה האדמה כדי לחפור, אחת כדי לעלות למעלה לאוויר העולם ואחת לתזוזה אלכסונית. הכיוון השלישי עלה בדעתה כחיוני הואיל ושיוותה לנגד עיניה “מין סרטן־מכונה”. היא הופתעה מאוד כאשר שמעה מפי שמחפר נוסע על פני השטח. אם כך, אמרה, הבן לא תבין כיצד “הוא” חופר למטה. אבל נחזור לשיחותיה הטלפוניות עם מוצ’ניק.
“אולי תטלפן לגובסייב?” היתה שואלת.
“גובסייב גמר ‘להחליף’ את קריצ’מן וחזר לירושלים. מה לעשות?” היה חוזר ואומר בקול בלתי־משתנה.
“מה אני מבינה במחפרים?”
“אני לא יודע. השרשרת נקרעה, מה לעשות?”
“נסה בינתיים לעבוד רק עם שתי שרשראות,” היתה אומרת וטורקת את השפופרת.
כתבתי היתה אומרת, היתה שואלת והיתה טורקת, כי למיטב זיכרוני התנהלה שיחה כזאת יותר מפעם. יש שהיה מטלפן לשאול אותה, “צינור הדלק נסתם, מה לעשות?” ואילו בהזדמנות אחרת בדיוק להפך, “אני לא יכול לכבות את המנוע, מה לעשות?”
אחרי כל שיחה עם מוצ’ניק היתה אומרת לי, “אני מרגישה שאני חולה.” היא היתה אומללה מאוד. היא ידעה שתשובה נדרשה באופן חיוני ולה לא היה מה לומר. עם זאת החלה לתמוה, איך זה שכל התקלות מתרחשות תמיד כשאבא נעדר מהבית או מהעיר?
היא תבעה מאבא שיערוך בירור עם מוצ’ניק והודיעה ששוב לא תענה בטלפון. רוצה מוצ’ניק לשאול משהו, שיבוא בעצמו וייפגש עם אבא, או להפך, שאבא ייסע אליו. כך התחוללה מהומה של חוסר תיאום. אבא היה נוסע לחדרה – המחפר לא הרחיק הרבה משם – בדיוק כשמוצ’ניק היה בא אלינו לתל־אביב.
דבר זה לא הקל כלל על אמא. שכן היתה נאלצת לארח למוצ’ניק לחברה והיתה יושבת איתו שעה ארוכה במטבח, מאכילה אותו ומשקה אותו, ובלית ברירה גם שומעת את שאלותיו, מה לעשות עם המצמד, ועם הסוויץ' ועם הקוגלאגר. איך בילה אבא עם רגינה נוכל רק לשער. מן הסתם שמעה גם היא שאלות שלא היתה לה תשובה עליהן.
רק לאחר זמן התגנב ללבה של אמא החשד שאין זו יד המקרה בלבד המונעת ממוצ’ניק ואבא עימות ישיר. ואז כבר היה מאוחר. היחסים בינה ובין אבא הידרדרו לשפל חסר תקדים. אבא היה משאיר לה הוראות ברורות מה לומר למוצ’ניק במקרה שיצלצל וגם פקד עליה למסור לו בדיוק מה אמר ומה שאל מוצ’ניק. הוראות אלה הן שפוצצו את השותפות. שכן מעתה היתה בפי מוצ’ניק תשובה מן המוכן לכל דבר. מדוע לא מסר שהמצתים נשרפו? הוא דווקא כן מסר, לאמא. מדוע הוסיף לעבוד לאחר שגלגל השיניים נשבר? אמא אמרה לו. זה היה, אפוא, פתח לשורה אין־סופית של בירורים. וכך, כאשר גילתה אמא סוף סוף שמוצ’ניק מפחד מאבא פחד מוות ועושה כמיטב יכולתו לחמוק ממנו, כבר היתה לאבא דעה ברורה שאמא אשמה ברוב התקלות של המחפר. איך זה לא הבינה, כאשר נאמר לה שהכרחי להחליף את המקרן, שעליה גם לומר למוצ’ניק שעליו להשבית תחילה את המנוע? הן כל ילד יודע שבלא צינון יישרפו המיסבים והלאגרים, כמו שאומרים, יישפכו? לאן יישפכו ואיך, זאת לא רק אמא לא הבינה. ואיך זה לא עלה בדעתה מיד כאשר סיפר לה מוצ’ניק בטלפון שנפלטים ניצוצות מהדיסטריבוטור, שעליה לצוות עליו לכבות מיד את המנוע? הן לו עשתה כך היתה נמנעת הדליקה שכמעט ועלתה בחיי המחפר.
היא היתה אוטמת את אוזניה בידיה, ממאנת לשמוע, וכך רצה בכל חדרי הבית. אבל אם היא חשה עצמה אומללה, ובכך לא היה ספק, הרי אבא חש עצמו אומלל לא פחות. הוא הרגיש עצמו נעזב. הוא היה משוכנע שנשים אחרות היו מיטיבות לעשות מאמא ולא היו מטילות עליו לשאת לבדו את כל מעמסת מוצ’ניק והמחפר. למען מי נכנס לכל השותפות הזאת? למען עצמו? למען הנאתו שלו? הן לו די בספר ותו לא, הוא אינו צריך לא את מוצ’ניק לא את רגינה ולא את המייג’ור. למען המשפחה עשה מה שעשה, כדי שאמא תוכל ללמוד ספרות ואמנות ולי יובטח עתיד בטוח. והנה חרף כל מאמציו אלה, כאשר הוא זקוק למעט סיוע, לקצת אורך רוח, הבנה וסבלנות, הכל מתנדפים ומשאירים אותו ליד היצול לבדו.
וכך החליט שאין לו על מי לסמוך. הוא נסע כגיבור לחדרה, פשט חולצתו, עלה על המחפר – ממוצ’ניק לא נותר זכר – והתחיל לעשות הכל בעצמו. כמו תמיד. ביום הראשון נתפס המצמד, ביום השני פרס שרשרת שמאל וביום השלישי נתן יותר מדי דלק בדיוק כשמהדיסטריבוטור נפלטו ניצוצות רבים מדי. הפעם היה המחפר למאכולת אש, משום ששכח למלא את המטף.
כאשר חזר הביתה, עשן ומפויח, יקד בעיניו מבט מאשים. אמא לא אמרה לו לבדוק מדי פעם אם המטפים מלאים. אילוּ הקדישה למחפר רק עשירית מהמחשבה שהקדישה לצ’כוב, היה הכל בא על מקומו בשלום.
במרוצת השנים נשכח המחפר והחיים חזרו למסלולם כמו לא היה ולא נברא אבל דומני שזיק חבוי מאותו מבט נשאר תמיד בעיניו. זכר למחפר הגדול ולחלומותיו.
-
“דוח” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.