לילדי:

יעל

שאול

יואב

¹

המלה תעלומה אינה עולה כמאליה בהקשר לתיאור חייו של דוד בן־גוריון; שהרי הותיר אחריו פירוט רב של קורותיו ושל מעשיו, הן בדפוס והן בכתובים. דומה איפוא שהקושי העיקרי של המבקש לחבר את תולדות־חייו הוא דווקא הריבוי, ולא החסר. הרי לא עבר יום בחיי דב"ג שלא הקצה בו שעה, ואף שעות, לתיאור מעשיו או זכרונותיו, אם ביומנים שכתב ברציפות מן השנה ה־14 לחייו (למרבה הצער, אבד היומן המגיע עד לקיץ 1915, כשהיה דב"ג בן 29), במכתביו הרבים מספור, בנאומיו ובכתביו.

והנה, דווקא הריבוי יש שהוא מכסה יותר מאשר מגלה. יש שמצניעים עניינים מסויימים בחייהם על־ידי כך שאינם טורחים כלל לתעד את חייהם, או פרקים מסויימים בחייהם, ויש אחרים – ודומני שדב"ג ביניהם – שהשכילו להצניע את שרצו להצניע, מדעת או שלא־מדעת, דווקא על־ידי הריבוי; עד כדי כך שמרוב היער אין רואים עצים.

כלפי חייו הבוגרים לא יהיה לנו ספק בדבר מעשיו וקורותיו יום יום, ואילו במה שאמור על שחרותו אין אנו יודעים כמעט ולא־כלום. ממש איננו יודעים! וזו התעלומה הראשונה: מדוע לא טרח דב"ג לתעד את שחרותו? הרי כותבי אוטוביוגרפיות וזכרונות טורחים קודם־כל על מוצאם, על שחרות חייהם. זו תעלומה ראשונה.

התעלומה השניה: מה עשה או במה עסק דב“ג בארבע השנים שלאחר בר־מצווה, כלומר בין השנים 1900–1904. שנים אלו רשאים אנו לכנות השנים הנעלמות בחיי דב”ג.

והתעלומה השלישית: מתי צירף דב"ג, כלשונו, את הסוציאליזם לציונות שלו.

תעלומות אלו מתחברות זו עם זו ותוך כדי הדיון בהן נוכל להעלות הרהורים, הרהורים בלבד – ודאי לא מסקנות – על השנים שעוצבה בהן אישיותו.

התעלומה הראשונה

נערוך תחילה מאזן חטוף של הידוע לנו על דוד גרין הילד, מפי דב“ג עצמו. ידוע לנו שסבו מצד אביו היה צבי־אריה גרין. יותר מזה איננו יודעים על מוצאו, אף כי בפלונסק היו רבים בשם גרין. איננו יודעים כלל מי היתה סבתו מצד אביו. דב”ג סיפר לנו בעיקר על אמו האהובה, אבל גם זה ללא ריבוי בפרטים. אדרבה, דווקא מפני שרצה לספר עליה, בולט מיעוט הפרטים. כל מה שכתב עליה אפשר לכנס בפחות מחצי־עמוד: שהיה אהוב עליה ונסעה עמו לכפר בקייץ, מחמת חולניותו; שמתה עליו בגיל צעיר; שאביו ירש על־ידי נדוניית אמו חצר רחבת־ידיים בסימטת העזים, ובה שני בתים בני קומותיים. בשורות מעטות אלו העביר לקורא הרגשה שרחבות שררה בביתו: שני בתים, גן, שטח רחב בירכתי העיירה וגן שהוחכר. על אביו ר' אביגדור נדון עוד בהמשך. די לומר כאן שבשורות מעטות הדגיש דב“ג את היות ר' אביגדור משכיל, ואת העובדה החשובה מאד שאביו וסבו לימדוהו עברית ואהבת־התנ”ך וקירבוהו מלידתו לציונות.

ואולם ביחס לאמו, ביחס למוצאה, להוריה, לא סיפר לנו דב“ג דבר. ובמה שמסר – לא דייק. בולטת מגמתו להמעיט בשנותיו כאשר הוא דן במות אמו. לפי סיפורו היה בן 10 כשמתה עליו. והרי היה יכול לחשב ולמצוא שאם נולד בסוכות 1886 והיא מתה בט”ו בשבט 1898, כבר מלאו לו 11 שנים וארבעה או חמישה חודשים. אבל הוא לא עשה זאת. יתר על כן, דב“ג לא היה בטוח כלל בשם משפחתה של אמו. פעם כתב פרידמן, פעם ברויטמן ובטופס הרשיון לנישואים שהגיש בניו־יורק ב־1917 כתב “לא ידוע”. ומה פשוט יותר מאשר להביט בתעודת־הלידה שלו? ב־1924 ביקש דב”ג מאביו בפלונסק כי ימציא לו העתק של תעודת־הלידה שלו, ובתעודה זו, השמורה בעזבונו, נכתב בפירוש ששם אמו ברויטמן. וכן ראוי לציין שדב"ג לא סיפר בזכרונותיו כי אביו נשא לו אשה שניה. במכתביו לאביו כינה את אמו החורגת ''דודה'.

באשר לאמו, שיינדל, אף לא זכר דב“ג אם היו לה אחים ואחיות, כלומר, אם היו לו מצידה דודים ודודות. כדי לוודא שהיתה בת יחידה, כפי שכתב בזכרונותיו, היה צריך לחקור ולשאול אצל אחיו ואחיותיו. נשתמר לנו מכתב מאחותו צפורה, הצעירה ממנו בשנתיים ומשהו, שבו כתבה לו ששיינדל היתה בת יחידה. דב”ג זכר היטב שהיה ילד חולני וכי אמו היתה נוסעת עמו בקייץ לכפר, אבל בזכרונו הוא היה הילד היחיד שלקחה עמה לנופש זה, כמו להדגיש את אהבתה אליו. לאמיתו של דבר נלוותה אליהם תמיד אחותו הצעירה צפורה. דב"ג ייחד לעצמו את אהבת אמו כשהדגיש שלא לקחה עמה לכפר גם את אחיו, ולא חישב את הפרשי־השנים שבינו ובין אחיו. בהיותו בן 10, אז נסע בפעם האחרונה עם אמו לכפר – נסיעה שעליה סיפר וכתב – היו אחיו הבכור אברהם בן 19; אחיו השני מיכל היה בן 17 ואחותו רבקה בת 14. כך אין לומר איפוא שאמו זנחה את הקטנים האחרים למענו, אלא נטלה עמה את שני ילדיה הקטנים, אותו ואת צפורה. על אחות זו, כאמור, שכח לספר.

מפליא מכל, שדב“ג לא זכר כלל את מראה פניה של אמו. הוא מספר זאת פעמים אחדות בעצמו: חלום שהיה חולם פעמים אין ספור, בעצם משחר ילדותו ועד ימיו האחרונים כמעט: אמו היתה מופיעה בחלומו והוא היה שואלה “מדוע לא רואים אותך?” הוא היה מבקשה שתקרב אליו, כדי שיוכל לראות סו”ס את פניה ולזכרן. ותמיד היתה קרבה אליו, כמו לגלות לו פניה, אבל ממש ברגע הקריטי גז החלום, ושוב נסתרו פני אמו ממנו לתמיד. וכיצד זה לא זכר דב“ג את מראה פני אמו, את שיערה, עיניה, הבעתה? הן היה ילד בן 11 וחצי כמעט כשמתה עליו. אמו של דב”ג מתה בשעת לידה. אחת־עשרה פעמים ילדה ורק חמישה מילדיה נותרו בחיים. דב“ג בן ה־11 וחצי היה ער ומודע ללידה האחרונה של אמו. ציריה, מכאוביה ומחלתה – הרעלת דם – היו ידועים לו מקרוב. הוא כרך את מותה בעצם מעשה הלידה. ילדים בגיל רך זוכרים את פני הוריהם, ילד בן 11 ודאי שזוכר; מה גם שדב”ג בורך בכוח זכרון נדיר.

כלום לפנינו מקרה של אי־זכירה ואי־ידיעה סתם, ושמא זו דחיקת־זיכרון? כלום אירע משהו שישכיח מדב"ג את שם משפחתה של אמו, אם היתה בת יחידה ואת מראה פניה? ומדוע לא טרח להבהיר לעצמו כל אלה עוד בבחרותו או בבגרותו?

במסגרת התעלומה על שחרותו של דב"ג, מתעוררת תעלומת־משנה, והיא משלח־ידו של אביו, ר' אביגדור גרין. על אמו כתב מעט מן המעט – ובאורח שדווקא הדגיש את אהבתו העמוקה והמתמדת אליה – ואילו לאביו הקדיש שורות רבות יותר. יתרה מזאת, הוא כתב לאביו מכתבים רבים.

גם ריבוי זה בעצם הוא מחסור. איננו יודעים הרבה על ר' אביגדור, אף־על־פי שבדרך־כלל יודע כותב זכרונות לספר על אביו, כאמור, אף על נישואיו לאשה שניה, תוך שנתיים מיום מותה של הראשונה, פסח דב“ג. אבל הוא מוסיף בקשר לאביו פרט מסויים, שראוי להתעכב עליו. דב”ג מתאר את אביו, כמו את סבו, כעורך־דין, פשוטו כמשמעו. במהלך חייו חזר וכתב פעמים אחדות שאביו היה עורך־דין. בטופס הקבלה לאוניברסיטה בקושטא, לפקולטה למשפטים, כתב דב“ג שאביו עורך־דין; וכן בטופס של פוע”צ בארה“ב, ב־1918, במשאל צירי אחדות העבודה לוועידה החמישית, ולבסוף בנוסחאות השונות של זכרונותיו. אנו יודעים שכמעט כל התיאור של ר' אביגדור בספרה של ברכה חבס ‘יחיד ודורו’ שיצא לאור ב־1952 – בא לה מפי דב”ג. וברכה חבס מספרת שר' אביגדור הורשה לטעון בבית־המשפט; שהיה עוטה שכמיה שחורה;

ר' אביגדור גרין, אביו של בן־גוריון

חובש צילינדר וכורך סודר משי לבן, צחור כשלג. לפי סיפור זה הופיע ר' אביגדור כעורך־דין לא רק בבית־משפט השלום בפלונסק, אלא אף במלאווה, הגדולה יותר, שישב בה בית־משפט מחוזי.

ודאי, מכל מקום, שר' אביגדור לא היה עורך־דין, ולא זו בלבד, אלא שבשום פנים גם לא יכול בנסיבות חייו להגיע למעמדו ולאומנותו של עורך־דין. בפלונסק לא היתה גימנסיה – אף לא בימי עלומיו של דב“ג – ור' אביגדור לא יצא ממנה ללמוד במקום אחר. יתר על כן, בווארשה – בעצם, בפולין – טרם נוסדה הפקולטה למשפטים כאשר היה ר' אביגדור נער ובחור. למותר להאריך בעניין זה. די לציין שר' אביגדור היה כותב־בקשות – פוקנטני דוראצה בפולנית – ואומנות זו למד מאביו, סבו של דב”ג, ר' צבי־אריה, שהיה תחילה מורה או מלמד. ר' אביגדור היה איפוא אחד משני כותבי־הבקשות בפלונסק בימי שחרותו של דב"ג. השני היה אביו של יצחק גרינבוים. אולם יצחק גרינבוים לא טען בזכרונותיו שאביו היה עורך־דין, אלא קרא למשלח־ידו בשמו – כותב־בקשות.

מה טעם הדבקות העקשנית של דב“ג בטענה שלא רק אינה נכונה, אלא בעיקר אינה מתקבלת על הדעת? היש קשר בין זה ובין טענתו של דב”ג כי ר' אביגדור היה מנכבדי פלונסק, מפני הקהילה, איש מקובל על כלל הציבור, ובעיקר על הציונים, אף שמעמדו של כותב־בקשות לא נחשב מעמד מכובד? אדרבה, בכינוי פוקנטני דוראצה – שפירושו יועץ פינתי, ווינקל אדבוקאט – נשמעה נימת לגלוג. כלומר, ר' אביגדור לא נמנה על השורה הראשונה של יקירי פלונסק.

התעלומה השניה

מה עשה ובמה עסק דב“ג לאחר בר־מצווה שלו? תעלומה זו נחלקת לשניים, למסגרת לימודיו ולעיסוקיו. באשר ללימודים: דב”ג זכר שחוק לימודיו בפלונסק כלל חמישה “חדרים” ובי“ס ממשלתי. אולם כל מה שזכר ביחס אליהם היה רק זאת, ששני “חדרים” מתוך החמישה היו “חדרים” מתוקנים, או מודרניים כפי שנתקראו אז. כלומר “חדרים” שלימדו בהם גם תנ”ך ודקדוק עברי, או “עברית בעברית”. דב“ג זכר בשמותיהם רק שניים ממלמדיו. הוא לא זכר כלל את מראה ה”חדרים" שבהם למד ולא הקדיש אף שורה אחת לחוויותיו בהן, חוויית־הילד בבית־הספר שכל מחברי זכרונות ואוטוביוגרפיות דווקא מקדישים לה שורות מצויינות ונרגשות. כדי להשלים את החסר בפרק לימודיו של דב“ג לא היה אפשר להיעזר בו־עצמו. מסתבר שלא היתה זו שִכחה מקרית או השמטה מקרית כאשר לא כתב בזכרונותיו על ימיו בבית־הספר. גם על־ידי חקירה ודרישה בראיון אישי לא היה אפשר להציל מפי דב”ג משהו על ימים אלה. והרי כך היה זה מעולם בבן־גוריון, הוא אמר מה שרצה לומר, ומה שאמר אמר פעמים אחדות, בכתב ובעל־פה, ליחיד ולרבים.

כדי להשלים את החסר הייתי צריך לפנות לאחרים ולצרף פרט לפרט. בכך סייע לי מרדכי (מוטל) מיכלסון ז“ל, חבר נעוריו של דב”ג, הגדול ממנו בשנים אחדות, שהלך לעולמו אשתקד.

“חדר” 1 – בבית הקדמי בחצר אביו. היה זה ר' אהרן־מאיר גרוסמן, מלמד דרדקי של רבים מבני פלונסק אז. היה זה כעין הגן העירוני של פלונסק. ילדים רבים ב“חדר” צפוף שבו התגורר המלמד עם משפחתו. מחמת חולניותו החל דב“ג את ה”חדר" באיחור, בן 5, אולי יותר מזה. שנתיים היה אצל ר' אהרן־מאיר, עד שנתו השביעית.

“חדר” 2 – של ר' קרול, אף הוא סמוך לביתו. “חדר” בסימטת העזים, צפוף, סואן ובתוך־תוכה של משפחת המלמד. כאן למד דב"ג שנה, עד מלאת לו 8.

“חדר” 3 – של ר' פייבל אופנהיים, המכונה פייבל מלמד. הלה קיבל תלמידים מעטים ובערבי שבתות לימד תנ“ך ודקדוק. מחמת חידוש זה נחשב החדר לחדר מודרני, אחד מהשניים שציין דב”ג בזכרונותיו. משפחת פייבל מלמד התגוררה בשני חדרים, שאחד מהם פונה ל“חדר” בשעות היום. היתה זו כיתה מרווחת למדי, נקיה, ובעיקר, פטורה מנוכחות משפחת המלמד, מאשתו ומילדיו. ר' פייבל נחשב אחד המובחרים במלמדי פלונסק. דיבורו הרך והשקט הפתיע את תלמידיו, שהורגלו לרעש ולצעקות ב“חדרים” קודמים.

''חדר'' 4 – של ר' שמואל־יוסף לאסק. “חדר” זה מזכיר דב“ג, אגב סיפורו שבו החל את פעילותו הציונית, בהיותו בן 11, וגבה מהילדים קופיקה לשבוע, עד שיהיה בידיהם כדי קניית שקל. לאסק בא לפלונסק ממלאווה, זקנוֹ עבוֹת, לובש קפטן ולו בן יחיד. זה היה יתרון חשוב, לשקט בשעות הלימודים. לימודי ה”חדר" נערכו בחדר מיוחד לכך בקומת־מגורים עליונה במרכז פלונסק. לאסק לימד דקדוק עברי וכך היה זה החדר המודרני השני במסלול לימודיו של דב"ג.

בית־הספר הממשלתי היה לאמיתו־של־דבר מסגרת לשיעורים אחר־הצוהריים, ללימוד רוסית. לימוד רוסית, שכוּון נגד הלאומנות הפולנית, היה לרצון לדב“ג. הוא כתב: “עוד מילדותי נתגבשה בלבי החלטה נחושה לא להישאר בפולין, ומשום כך, החלטתי לא לבטל זמני בלימוד הלשון שלא תהיה נחוצה לי כשאגדל, הפולנית, והסתפקתי בלימוד עברית ורוסית”. בית־הספר הממשלתי היה בקומה העליונה בבניין דו־קומתי. ארבע כיתות למדו בו באותה עת, המתחילים יושבים בשורות הראשונות, הבינוניים באמצע והמתקדמים בירכתי האולם. המלמדים בכל ה''חדרים” היו חייבים לשלוח את תלמידיהם ללמוד רוסית בבית־ספר זה, וכך יכלו להשתתף בטכסים ממלכתיים, כדוגמת יום־הולדת הצאר, וכך יכלו, המלמדים ותלמידיהם לתת הודיה לצאר ברוסית ולשיר לכבודו “אל מלך נצור”.

''חדר'' 5 – עד שהיה לבר־מצווה עבר דב“ג ללמוד אצל ר' איצ’ה־יואל זילברשטיין. לר' איצ’ה־יואל לא היה חדר משלו. הוא לימד תלמוד בבית־המדרש החדש. אצלנו היו קוראים לזה “חוג לתלמוד”. אצל ר' איצ’ה־יואל פגש דב”ג בשלמה צמח, כבחבר לספסל הלימודים.

עם בר־מצווה וקצת לאחר מכן היה מסתיים בדרך־כלל חוק לימודיהם של נערי פלונסק, בימי סבו של דב“ג כבימיו שלו. מכאן ואילך, או שיצאו ללמוד מחוץ לפלונסק, שלא היתה² בה ישיבה ולא גימנסיה, או שהחלו בחיי מבוגרים ובפרנסתם. זה היה מסלול־הלימודים הרשמי של קהילת פלונסק. במסלול זה למד דב”ג עד כה תורה עם רש“י, תנ”ך, דקדוק עברי, תלמוד ומפרשים ורוסית. לו רצה להמשיך בחייו כתלמיד, היה יכול לבלות עוד שנה, שנתיים בבית־המדרש, עם המלמד ר' איצ’ה־יואל, או להאזין לשיחם ושיגם של הבוגרים.

עלינו להזכיר עוד מוסד אחד בפלונסק, שנחשב למוסד על־יסודי, ושמא על “חדר”. בפלונסק לא היתה ישיבה, אבל היה מי שלימד תלמוד באמת. היה זה ר' טוביה קריגר, שצמח אמר עליו: “אין דרגת הוראה עליונה מדרגתו”. ר' טוביה קריגר נחשב לפי צמח “זקן מופלג וגדול הלמדנים בפלונסק”. הוא היה ממעט בתלמידים ולפי צמח “הסתפק בשלושה וארבעה מן המצויינים והמשובחים שבבחורים”. שלמה צמח, בן־גילו של דב"ג, למד אצל ר' טוביה עד מלאת לו 18, ובעצם, עד שעלה לארץ־ישראל בדצמבר 1904.

מדוע לא למד דב''ג אצל ר' טוביה? כלום לא נמצא מעולה דיו, מוכשר דיו, כצמח, ומשום כך לא קיבלו ר' טוביה כאחד מתלמידיו המובחרים? חברו הטוב של בן־גוריון, שלמה צמח, שהיה גם מקנאו, או יריבו, הגדול, אמר כך בפירוש. ב’דפי הפנקס' שלו כתב צמח כך: “מעולם לא היה דוד מצויין בכוחות־מחשבה, לפיכך יצא מבית המדרש. הואיל ולא עלה בידו להסתגל אל השקלא וטריא המופשטת ההגיונית שבתלמוד”. ואם מבית־המדרש, מר' איצ’ה־יואל יצא דב“ג מחוסר כישרון, על אחת־כמה־וכמה מורה כר' טוביה קריגר, הבורר לו רק את המעולים והמובחרים לא רצה בו כתלמיד. דברים אלה כתב צמח בזקנותו כשעשה מן הסתם את חשבונו עם דב”ג. הרי טענתו מגוחכת ואין לה על מה לסמוך. צמח מאדיר את העיירה שלו ומתאר את בית־המדרש של פלונסק כמעט כחוג לפילוסופיה באוקספורד, שדלתו פתוחה רק לפני המצויינים והנבחרים. והרי ר' איצ’ה־יואל היה מלמד זקוק לפרנסת משפחתו, ובית־המדרש מטבעו היה מוסד פתוח מאד ואת השיעורים שמעו מי שרצו והיו פנויים מדאגות פרנסה. אין אני צריך להעיד על כוחות החשיבה של דב“ג ולומר שיכול היה ללמוד תלמוד ככל בחור ישיבה, אף כמו צמח בכבודו ובעצמו. מכל מקום, דב”ג העיד על עצמו שלמד תלמוד ואהבו, ואף ראה בו יתרונות אחדים על התנ“ך, אף כי בעיקרו של דבר העדיף את התנ”ך והירבה יותר לקרוא בו.

אם כך, מדוע לא ביקש דב''ג ללמוד אצל ר' טוביה קריגר? ההיתה זו מעין רתיעה מהתלמוד, כגילום של תרבות העם בגולה; ושמא מאס בדת בכלל? לאחר בר־מצווה כבר לא היה דב"ג ילד אדוק בדתו. בן 7 עברה אותו רוח דתית, נעשה אדוק שבאדוקים ודקדק בכל המצוות. אולם לאחר בר־מצווה חדל להניח תפילין. כאשר נודע הדבר לאביו זעם וסטר לו בפומבי.

לא שוויון־נפש דתי הוא שמנעו ללמוד אצל ר' טוביה. הוכחה בידינו כי דב“ג לא נרתע מלימוד במוסד דתי. כידוע פנה ר' אביגדור ב־1901, כלומר בשנה שאנו דנים בה, לעזרת הרצל בווינה וביקשו לעזור לו בחינוך בנו. דב”ג היה בן 15 כאשר כתב ר' אביגדור להרצל וסיפר לו שיש לו “בן נעלה וחרוץ” שחשקה נפשו בלימודים. אך הנומרוס קלאוזוס סגר לפניו את בתי הספר בסביבתו. ר' אביגדור ביקש מהרצל כי יסייע לו כדי שדב"ג יתקבל לבית המדרש לרבנים בווינה.

ב־1893 יסדו גבירי הקהילה בווינה – בהם משפחת רוטשילד – בית מדרש לרבנים, “איזראליטישה תיאולוגישה לערנאשטאלט”.

רחוב בפלונסק. בסמטה מימין, עמד הבית בו נולד בן־גוריון

מוסד זה נתמך על־ידי הממשלה האוסטרית וקהילות וינה, פראג, למברג ובוהמיה. כלומר די גופים יהודיים, אמונים על צדקה, היו עשויים להיעתר לבקשת הרצל. הרצל קרא כנראה את המכתב, שכן המכתב שנכתב עברית תורגם לגרמנית בלשכתו. אולם אביגדור לא קיבל תשובה. ואכן, משהו תמוה במכתבו: על־סמך מה ציפה כי מוסד אוסטרי רשמי למחצה יקבל כנתמך תלמיד רוסי? ושוב, מדוע פנה לבית המדרש לרבנים?

במכתבו מבאר זאת ר' אביגדור. שכן – כך כתב – גמר אומר לשלוח את בנו לחו"ל “להשתלם במדעים ויעצוני אחדים לשלחו לווינה, כי שם יש גם מרכז לחוכמת היהדות, בית־מדרש לרבנים”. כלומר, התכלית העיקרית היתה השתלמות במדעים, בגימנסיה, השכלה המכשירה לכניסה לאוניברסיטה. בית־המדרש לרבנים היה אולי אמתלה לקבלת תמיכה ואולי אמתלה יפה לעצמה.

ר' אביגדור ובנו פנו איפוא למוסדות־השכלה מחוץ לפלונסק ונכשלו בשל “נומרוס קלאוזוס”. וחשוב מזה, ובכך כנראה הסיבה האמיתית מדוע לא יצא דב"ג ללמוד מחוץ לפלונסק: חסרון־כיס של ר' אביגדור. במכתבו להרצל ביקש ר' אביגדור במפורש כי ישיג לו תמיכה והוסיף “אחרי כי אין בכוחי לפרנס את בני החביב לי כאישון עיני”.

בין השנים 1900 ו־1904, כנראה, לא היה אביגדור איש אמיד או מבוסס, כפי שעתיד בנו להציגו לימים. הוא לא היה איפוא עורך־דין מצליח, בעל בעמיו, בעל אחוזה שבה שני בתים, גן פורח וחוכרים. אביגדור היה איש גא ולפיכך לא היה כותב כי אין ידו משגת לפרנס את בנו האהוב עליו כאישון עינו, אילו באמת השיגה ידו לפרנסת בנו ולהמשך לימודיו. אולי זו התשובה לשאלה מדוע לא למד דב"ג אצל ר' טוביה קריגר. ר' טוביה היה יקרן גדול ולקח שכר־לימוד גבוה במיוחד. תלמידיו היו בני עשירים. זאת אנו יודעים מצמח.

וכך הגענו לחלקה השני של התעלומה השניה: מה עשה דב“ג בפלונסק עד 1904? הוא סיים לימודיו בכל ה”חדרים", שמע מה ששמע בבית המדרש החדש ואצל ר' טוביה לא למד. ודאי שלא למד בשום מקום אחר – עובדה שהביאה אותו לידי זיוף תעודת בגרות, כאשר ביקש להיכנס כתלמיד מן המניין לפקולטה למשפטים בקושטא, ב־1912. מעשה שהתבייש בו כל ימיו ולא הזכירו בכתביו ובזכרונותיו.

יצחק בן־צבי, הוא שסייע לדב”ג בעניין זה. בן־גוריון שלא היה מימיו בפולטבה קיבל תעודה כדת וכדין, כרוכה פתילים ומוטבעת גושפנקאות, חתומה בידי מנהל הגימנסיה הממלכתית בפולטבה, בידי המפקח בפולטבה וכל חברי המועצה הפדגוגית והמזכיר שלה. בן־צבי למד ובגר בגימנסיה זו. טבלת הציונים בתעודתו של דב“ג הציגה אותו כתלמיד מצטיין בבחינות שהתקיימו ב־4 ביוני 1908, לאחר “שלמד ארבע שנים בגימנסיה הממלכתית בפולטבה”. כידוע היה דב”ג בארבע שנים אלה בפלונסק, בווארשה, והחל מסוכות 1906 – בארץ־ישראל. ושמא מחמת כך – שהחל בכתיבת בקשות ונדחף למעשה זיוף – רָחַק מכל דיון בימי תלמודו ולא הזכירם?

אם כך מה עשה דב“ג, במה בילה זמנו בין שנתו ה־14 לשנתו ה־18? גם בתחום זה מספק לנו דב”ג מידע חלקי בלבד. הוא מספר כי היה עסוק באגודת הנוער “עזרא”, שהוא, צמח ושמואל פוקס הקימו בדצמבר 1904. את “עזרא” יסדו להנחיל עברית לבני הנוער בפלונסק ולהפיץ את הרוחניות. למעשה לימדו עברית לבני עניים, לשוליות ולבני־חסידים. לאחר פרעות קישינוב בפסח 1903 אף אספו נערי “עזרא” תרומות לעזרת נפגעי הפוגרום.

יסוד “עזרא”, הפעלת האגודה והדרכתה, ודאי שהיו מעשה ומפעל יוצאים דופן. ואף־על־פי־כן הפעילות ב“עזרא” לא היתה יכולה לתפוס אלא רק חלק מזמנו, ובעצם, לא יותר משעתיים, שלוש ביום, ואף הן בשעות אחר־הצוהריים והערב. הרי השוליות ובני־עניים היו טרודים בפרנסתם בבקרים. מה אם כן עשה דב"ג בבוקר, וכיצד בילה זמנך כל היום?

ידוע לנו כי קרא ספרים. דב“ג מספק לנו מידע על כך. אילו ספרים קרא? הרבה ספרי דעת, סיפורת ושירה. בעברית קרא מיצירות פרץ, סמולנסקין, ברוידס, י”ל גורדון, אחד־העם וברדיצ’בסקי. משל ברדיצ’בסקי קרא הכל – מחקר, רשימות וסיפורים. מאמרי ברדיצ’בסקי הרשימוהו יותר ממאמרי אחד־העם. לבנו כתב דב"ג שהיה מעריץ של אביו. ברוסית התרשם מקריאת טורגנייב, דוסטוייבסקי וטולסטוי. שני הספרים שעשו עליו “רושם כביר” היו ‘אהבת ציון’ ו’אוהל הדוד תום'. את שניהם קרא בעברית. ספר שלישי שהרשימו מאד, ברוסית, היה ‘התחיה’ לטולסטוי.

הנוכל לתאר לעצמנו את דב“ג מבלה ארבע שנים בפעילות באגודת נוער ובקריאת ספרים בלבד? מבין חבריו, ידוע לנו רק צמח שהוריו העשירים היו יכולים להרשות לעצמם שיתפנה ללימודים – בנוסף לתלמוד למד גרמנית – ול”עזרא“. האחרים, כמו שלמה לביא הוצרכו לעבוד למחייתם, לרוב במחיצת הוריהם. לביא היה פעיל ב”עזרא" וסייע להוריו זקניו במאפיה ובמלאכות אחרות.

במה יכול דב“ג לעבוד? מה עשה לפרנסתו? הרי ר' אביגדור היה מטופל בבת רווקה מבוגרת, בבן לא כל־כך מוצלח ובן בכור שכבר נשא אשה ועסק בענייני ציבור ועדיין לא התפרנס. כל אלה היתה פרנסתם עליו, לבד מפרנסת דב”ג והבת הצעירה צפורה. ואין לשכוח כי לאשתו השניה היו בן – שעבד בווארשה – ובת שאף פרנסתה על צוואר אביגדור.

ובכן, לא אדע מה עשה דב“ג ובמה עסק. הרי הוא עצמו לא טרח לספר לנו, ולו ברמז. לא נותר אלא להרהר באפשרות שאף הוא, כרוב חבריו בני גילו ב”עזרא“, סייע למלאכת אביו, בכתיבת בקשות. כלומר, כמו שלמד אביו את מלאכתו מסבו, ר' צבי־אריה, למד דב”ג כתיבת בקשות תוך כדי סיוע לאביו. אפשרות אחרת: שעבד אצל בעל־מלאכה. פלונסק היתה משופעת בחייטים. אולם אין אפשרות זו מתקבלת על דעתי. ר' אביגדור לא היה מסכים לכך. ועוד: לו למד דב"ג מלאכה כלשהי היה מזכיר זאת, כמדומה. מכל מקום, ידוע לנר בוודאות שלא הצטיין בחוכמת־כפיים. ידיו כביכול לא נועדו לשום מלאכה. זאת אנו יודעים ממקורות אחרים, אך גם ממנו עצמו. לא עלה בידו לקבל הקלה בבחינות הכניסה לבית־הספר הטכני בווארשה; הקלה זו ניתנה לשוליות בבתי־מלאכה. לו עסק במלאכה כלשהי, ודאי היה זוכה באותה הקלה. הקיצור, הוא לא היה בעל־מלאכה.

ההרהור על האפשרות שהיה מסייע לאביו בכתיבת בקשות נקשר עוד בהרהור אחר. שמא דבק כל־כך בגירסתו שאביו וסבו היו עורכי־דין, מפני שהוא־עצמו כבר החל בכתיבת בקשות. וכמו שלא היה יכול להודות בכך שהוא עצמו עסק בזה כך לא יכול לומר זאת על אביו וסבו. כלומר, בלא שאמר זאת, אולי התכוון דב“ג לומר שהיה עורך־דין מבטן ומלידה. הרי זה היה משלח־היד שנשא עיניו אליו; זה היה המקצוע שנועד לשמש בסיס לשליחותו הציבורית והלאומית. יש להדגיש כי בן־גוריון לא שאף להיות עורך־דין ותו לא. אבל הוא רצה שעריכת־דין תהיה לו בסיס כלכלי, שממנו יגיח לשליחותו הלאומית, ליעודו האישי. דב”ג לא אמר כך במפורש, אבל מכתביו אינם מניחים מקום לטעות בכוונתו זו. כבר בינואר 1907, חודשים מעטים לאחר עלותו לארץ, כשנפגש עם נשיא ההסתדרות הציונית וולפסון, ציין את הצורך לכונן מוסדות־ביצוע בארץ־ישראל באורח חוקי ורשמי ולצורך זה נדרשו משפטנים. במאי 1907, בוועידה השלישית של פועלי־ציון, אמר כי יש להפנות את הנוער ללמוד משפטים בקושטא. כשהיה בסג’רה התחיל ללמוד ערבית אצל מורה פרטי, בין השאר, מפני שחשב כי עורך־דין בארץ־ישראל, המבקש להרבות לקוחות, חייב לדעת ערבית. במכתביו לאביו מסג’רה הוא מבהיר היטב כי אין לו עצמו נטיה וחפץ להיות חקלאי. לאביו כתב שהוא יודע “מה אני צריך ויכול לעשות” וכוונתו ברורה – ללמוד משפטים. כיוון שהביא בחשבון שאביו יתקשה לפרנסו בלימודיו, כתב ב־1911 לד"ר טְהוֹן, ביקש הלוואה מהמשרד הארצישראלי ביפו, והבטיח שיפרע אותה ממשכורתו. כלומר, משכורת שיקבל כמשפטן במשרד הארצישראלי גופו.

ושוב, בעשותו בלונדון בשליחות אחדות־העבודה ב־1920 וב־1921, הוא כותב לאביו שבכוונתו להשלים בלונדון חוק לימודיו במשפט, כדי שיוכל לקבל רשיון עורך־דין בארץ־ישראל ולפתוח משרד. אפילו לאחר שנבחר כמזכיר הסתדרות העובדים הכללית, אין הוא מרוצה מבסיסו הכלכלי, באשר משכורתו משתלמת מקופת הציבור. הוא עושה מאמצים אחדים לקבל רשיון עורך דין ממשלת המנדט.

התעלומה השלישית

ולאחרונה: מתי צירף דב"ג, כלשונו, את הסוציאליזם לציונות שלו? מתי נעשה לסוציאל־דמוקרט, כלומר מרכסיסט־ציוני? לשון אחר: מתי נעשה לפועל־ציון?

אנשי העליה השניה נהגו לקשור את כל האירועים בחייהם במועדים מפורסמים, חגים או מאורעות. כך, למשל, אין כמעט איש מאנשי העליה השניה, שלא עלה לארץ באיזה חג. נשאל בן־צבי מתי עלה? – בפסח. דב“ג – בסוכות. זה בחנוכה וזה בפורים. כך גם נישאו או נולדו. וכך נמצא אנשים שנולדו בראש־השנה, נעשו סוציאליסטים בט”ו בשבט, נשאו אשה בפורים, עלו לארץ־ישראל בפסח והשתתפו בוועידות יסוד בסוכות, בשמחת־תורה, במתן־תורה וכו'. לפי כלל אחר, התחוללו כל הדברים האלה במועדים של מאורעות מחרידים. אנשי פועלי־ציון מפלונסק טענו שדב“ג יסד מפלגה זו בפלונסק בעת פרעות קישינוב. מדוע נחרת מועד זה כל כך בזכרונם? מפני שפועלי־ציון והגנה־עצמית ירדו לפלונסק כרוכים זה בזה. וכיוון שהפוגרום הנודע אירע בפסח 1903 לא היו צריכים להתאמץ הרבה כדי לזכור מתי נוסדו פועלי־ציון בפלונסק – בפסח 1903. דב”ג לא תיקן, גם לא כתב באיזה תאריך, או מועד, נעשה סוציאליסט. כלומר, רק בשאלון לצירי הוועידה החמישית של אחדות־העבודה, ב־1927, כתב שנעשה חבר פועלי־ציון ב־1904.

לדעתי אין ספק ששני תאריכים אלה, 1903 ו־1904, מוקדמים מדי, ויש בהם ביטוי לעוד תכונה אחת של אנשי העליה השניה: להקדים את תחילת דרכם. כמו תחרות שררה ביניהם: מי קדם למי, מי עלה ראשון, מי שמר ראשון, מי כבש עבודה ראשון ומי הקדים להיות סוציאליסט.

כמה הוכחות מבוססות עמנו שדב“ג לא נעשה פועל־ציון לפני המחצית השניה של 1905. קודם־כל, הרי מרגע שהוא עצמו נעשה פועל־ציון, גם “עזרא” שלו נהפכה לפועלי־ציון ולהגנה־עצמית. וביתר דיוק, הוא הפך את “עזרא” מאגודה ציונית סתם, לאגודה ציונית־סוציאליסטית המתמסרת להגנה־עצמית. אם כך, לא היה הדבר ב־1904. שכן, בחג שבועות – מאי 1904 – נאם דב”ג באוזני חברי “עזרא”, בבית־המדרש החדש בפלונסק, כנואם יחיד. הוא דיבר על מתן־תורה וערכו לקיום העם היהודי והציונות. דבריו העידו עליו שקרא יפה ספרי פילוסופיה, ביחוד בתורת המידות לשפינוזה, ולא ספרות סוציאליסטית.

ואכן, סביב בית־המדרש בפלונסק, סביב פלונסק כולה, סערו הרוחות. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית התפלגה לבולשוויקים ולמנשוויקים; ה“בונד” פרש מהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית ותבע לעצמו אוטונומיה והכרה כ“נציג הפרולטריון היהודי”; באגודות פועלי־ציון ברוסיה התחולל הוויכוח בין מחייבי המאבק הפוליטי ובין שולליו. הקיצור, העולם היהודי געש במערבולת זרמים ובני־זרמים שהתנגשו והתחברו, ציונים ולא־ציונים, ציוני־ציון וציונים טריטוריאליים, סוציאליסטים יהודים אנטי־ציוניים וסוציאליסטים ציוניים, סוציאליסטים־ציוניים־טריטוריאליים וסוציאליסטים ציוני־ציון. אף שמץ מכל זה לא חדר ל“עזרא” בבית המדרש ולא בפלונסק. בפלונסק היו אז רק ציונים ומתנגדיהם, חסידים ומתנגדים. אומנם היתה פלונסק רחוקה 75 ק“מ בלבד מווארשה, אך למעשה היתה רחוקה ממנה דור שלם. מבחינה זו היתה פלונסק בירכתיה הנידחים של הפרובינציה. מבין הרוחות החדשות שנשבו באירופה המזרחית הגיעה רק הציונות לפלונסק. וכאשר סערו הרוחות בכל רוסיה ובפולין, דיבר דב”ג בבית־המדרש של פלונסק על “עם אתה בחרתנו”, על “בחירת ישראל” והתווכח עם שפינוזה. הוא דיבר על שליחות העם היהודי להפיץ בעולם את תורת משה והנביאים, ועדיין רחוק היה מלזהותה, במלואה או בחלקה, עם התורה הסוציאליסטית.

שלמה לביא כתב כי ב־1904 עדיין לא הגיעה המלה סוציאליזם לפלונסק. והראיה: כל חברי “עזרא” שעלו לארץ עד המחצית השניה של 1905 היו בארץ לחברי הפועל־הצעיר, ואילו מי שעלה לאחר־מכן, ובעיקר לאחר עליית דב“ג, היה פועל־ציון. למעשה, מתשעה מייסדים של הפועל־הצעיר במחצית 1906, ארבעה היו חברי “עזרא” מפלונסק, שעלו לפני דב”ג: צמח, לביא, כבשנה וטאוב. ומותר להרהר שאילו עלה דב“ג עימם, היה אף הוא בהפועל־הצעיר. הפלונסקאים שעלו עם דב”ג ולאחריו, כבר היו פועלי־ציון. וכך, בתארו אסיפת פועלים בפתח־תקווה ב־1906 סיפר יחזקאל בית הלחמי על המפנה שחל בפלונסק: “במקום בני־ציון באו כעת פועלי־ציון, פרולטריון לפלשתינה”.

אם כך, ברור שב־1904 לא נעשה דב"ג סוציאליסט. אף לא בתחילת

1. שכן בינואר 1905 היה דב“ג בווארשה והיה בגדר עד, עד ער ומתעניין, למהפכת 1905. במכתב מ־2 בפברואר אותה שנה, אל שני ידידיו בפלונסק, תיאר את המהפכה כ”רבולוציה" במרכאות. כלומר, בהסתייגות כלשהי. מרגע שהחלה המהפכה ב־27 בינואר, עד שהסתיימה לאחר ימים אחדים, היה דב“ג מהלך ברחובות המסוערים של ווארשה וחוזה במאורעות, בהתנגשויות בין הסוציאליסטים וכוחות הממשלה, במעשי ההרס. באסיפות התעמולה, ולבסוף, במעשי הדיכוי וההרג של הקוזקים. במכתבו לשני ידידיו בפלונסק, אמד את מספר החללים במהפכה ב”שש־שבע מאות איש לערך“. לא הגוזמה מעניינת כאן, אלא ריחוק־הדעת. דב”ג אינו מעיר אם מחיר הדמים רב או מעט, נחוץ או מיותר. אין בתיאורו את המהפכה שום נימה של הזדהות עם המהפכנים או עם הממשלה. הואיל ומשטר הצאר היה שנוא עליו כעל יתר היהודים, מתמיהה לכאורה האובייקטיביות הצוננת שלו. היא יכולה להתבאר רק על סמך זה שלא ראה במהפכת 1905 בפולין מהפכה שלו, מאבק של העם היהודי. ומשום כך אולי טרם צירף לציונות את התורה הסוציאליסטית, אלא עדיין גרס הפרדה.

ה“בונד” והמפלגות הסוציאליסטיות בפולין הן שנשאו את נס המהפכה. ה“בונד” היהודי היה חשוב מאד במהפכת 1905. מ־400 אלף הפועלים ששבתו ברוסיה הקיסרית בינואר 1905, כ־100 אלף שבתו בפלך הפולני פיוטרקוב, שעיר בירתו לודז‘; 47 אלף שבתו בווארשה ו־43 אלף בריגא־דווינסק. אם נזכור שבחבל הצפון־מערבי של רוסיה הקיסרית היו היהודים רוב בעיירות (58.2%) ובערים (52.6%) ו־43% מכוח העבודה שבהן, נבין שבווארשה, לודז’ וריגא־דווינסק רוב הפועלים המהפכנים־בכוח היו יהודים חברי ה“בונד”. ואכן, במחוזות שה“בונד” היה חזק בהם, שם גם גברה המהפכה. מותר איפוא להניח שבווארשה, לודז‘, ריגא ובפלך גרודנו היו היהודים רוב המפגינים ואולי אף עמדו שם בראש המהפכה. וכך, כאשר כתב דב"ג לשני ידידיו בפלונסק כי "שמע על שביתות הפועלים בלודז’, בקייב ועוד" ידע היטב מה רב בהן חלקם של הפועלים היהודים ושל ה“בונד”. בווארשה ראה במו־עיניו את הקוזקים שוטפים על סוסיהם לתוך המון המפגינים ברחובות היהודים.

היה ברור לדב“ג כי המרד הפולני אינו המרד שלו: שהמהפכה ברוסיה אינה המלחמה שלו; צער רב הצטער על שיהודים לוחמים ונופלים במרד ומהפכה לא־להם. מה הפלא שה”בונד" נעשה לו תוך זמן קצר לאויב ראשון במעלה.

גם במארס ובאפריל 1905 טרם נעשה סוציאליסט. בסוף מארס בא דב“ג בדברים עם מרכז ציוני־ציון שנוסד בווארשה במסגרת ההכנות שעשה אוסישקין להיאבק בטריטוריאליסטים לקראת הקונגרס הציוני ה־7. בשובו לפלונסק נרתם דב”ג באפריל ובמאי למאמץ של ציוני־ציון, חיזק את “עזרא” והעשיר את ספרייתה. הוא אף נאבק להגברת הייצוג של הצעירים בוועד המרכזי של ציוני פלונסק, והצליח. מחמשת חברי הוועד היה הוא במקום השני.

גם במאי וביוני 1905 לא נעשה דב“ג סוציאליסט. זאת אנו יודעים. דב בורוכוב סבב ברוסיה ובפולין בשליחות אוסישקין, לארגן את ציוני־ציון הסוציאליסטים לקראת הקונגרס ה־7, למאבק נגד הטריטוריאליסטים. בורוכוב הגיע לווארשה ב־7 במאי ונשאר בה עד 2 ביוני. הוא נפגש לשיחות אחדות עם ה”ארבייטער ציוניסטן". עם טבנקין ואחרים. עקב פגישות אלו כתב עליו טבנקין “הוא נהפך למנהיגנו”. ביקורו של בורוכוב עורר את החוגים שהיו אחר־כך להתאגדות הכל־ארצית של פועלי־ציון בווארשה ובפולין.

לוא היה דב“ג פועל־ציון כבר במאי 1905, היה פוגש מן הסתם בבורוכוב. אך ידוע לנו בוודאות שהשניים לא נפגשו אז. נכון, במאי וביוני היה דב”ג בפלונסק, אבל אין ספק שכמו שהיה נוסע לווארשה למרכז ציוני־ציון יכול היה לנסוע לפגישות עם בורוכוב. יש לזכור כי פלונסק היתה שכנה לווארשה.

יש איפוא לשער שדב"ג נעשה פועל־ציון רק אחרי אוגוסט 1905, כלומר אחרי הקונגרס הציוני ה־7 ואחרי שפועלי־ציון ברוסיה ובפולין כבר החלו בהתארגנותם הכל־ארצית.

מדוע אם כך קשרו פועלי־ציון בפלונסק את תאריך ייסודם כמפלגה בפוגרום קישינוב, כלומר ב־1903? ובכן, המחצית השניה של 1905 היתה מסוערת מאד, בשל פרשת הקונסטיטוציה. באוגוסט הוכרז מצב חירום ומצב צבאי. בפולין פרצו שביתות והפגנות של שוחרי החוקה בכלל ושוחרי עצמאות פולין בפרט. היה חשש שהממשלה תארגן פרעות ביהודים כדי להפנות כבעבר את זעם ההמונים אל היהודים. בשנת 1903 לא היו פרעות בפולין, ואולם ב־1905 חששו שפרעות יפרצו דווקא בפולין וכל החוגים היהודיים, ציונים, סוציאליסטים־ציונים וה“בונד” נתנו ידם לגיבוש קבוצות הגנה־עצמית. ואכן בפרוץ פרעות שעיקרן בז’יטומיר, ביאליסטוק, קרץ' ואודיסה, נתקלו הפורעים בהגנה־עצמית. כך התפרסמה קישינוב שוב. ב־1905 הזהירו היהודים מפני קישינוב חדשה. כאשר נפקדה קישינוב באוקטובר 1905 נהדפו שם הפורעים על־ידי יהודים חמושים. זה קיבל פרסום מיוחד. היתה זו איפוא מהדורת קישינוב 1905 שנתחלפה לפועלי־ציון בפלונסק בקישינוב של 1903. אם כך, הרי יש יסוד להניח שדב”ג צירף את הסוציאליזם לציונות שלו אך זמן קצר לפני אוקטובר 1905, ובאוקטובר 1905 הפך את “עזרא” לסניף פועלי־ציון ולקבוצת הגנה־עצמית בפלונסק.

מה חשיבותן של ארבע השנים הנעלמות? קודם כל בעובדה שבשנות העיצוב שלו, שנות החניכה שלו, גדל דב“ג בעיירה סגורה, וכך היו נעוריו מוגנים. הוא לא היה חשוף להשפעות חדשניות בתרבות ולא לסערה החברתית והפוליטית שהשתוללה מחוץ לעיירתו והשפיעה כל־כך על בני דורו ברוסיה. וכך, כאשר חבריו־לדרך בעתיד – בן־צבי, טבנקין, זרובבל, ניר ואחרים – כבר היו סוציאליסטים ותיקים היה דב”ג פועל־ציון ירקרק. בן־צבי היה ממייסדי ועידת פולטבה האזורית וועידת פולטבה הכל־ארצית, כאשר דב“ג עשה את ראשית צעדיו בפועלי־ציון; טבנקין היה בן 15 כאשר השתתף באסיפת אחד במאי של ה”בונד“, בגיל זה עסק בן־גוריון בהנחלת בהנחלת עברית במסגרת “עזרא”. כאשר פגש דב”ג את חבריו בפועלי־ציון בווארשה כבר היו להם שמות מחתרתיים, ואילו דב"ג לא נמצא חשוב דיו שיומצא לו שם־מחתרת. לאמיתו של דבר הוא היה סוציאליסט רק כשנה אחת בטרם עלה לארץ בספטמבר 1906.

בן־גוריון התגבש בעיירה יהודית־ציונית והעברית היתה השדרה העיקרית לעולם התרבות והאידיאות שלו. רעיון התחיה והחידוש שלו נרקם בעברית. ואם השפה היא כלי התרבות, היה בן־גוריון כאותם הבאים בעליה השניה, שעלו לארץ בני 17 ו־18 וכל מיטענם לימודי ה“חדר” ובית המדרש.

הכיצד היטיבו נערי העיירה לדעת עברית מילדי ארץ־ישראל או ישראל? שמואל יבנאלי, למשל, עלה לארץ בן 17, והעברית שלו היתה טובה ומדוייקת לא־פחות מלשון של כל דוקטור ישראלי בחוג ללשון עברית באוניברסיטה זו או אחרת בארץ, וקרוב לוודאי שאף טובה ממנה. מה עשה את בני העליה השניה, בוגרי ה“חדר” ובית־המדרש משוכללים ועמוקים בעברית שלהם, ובעצם בתרבותם היהודית, יותר מהנוער הישראלי הלומד במוסדות חינוך והשכלה כה משוכללים ומסועפים? כמדומני יש לכך מענה אחד: בעיירה למדו הילדים עברית על ברכי הוריהם, על ברכי מלמדים שהיו כחלק מהמשפחה. בן־גוריון מספר שסבו ואביו לימדוהו על ברכיהם, והוא הדבר ביבנאלי, לביא, ברל כצנלסון ושכמותם.

לא לפלא הוא, איפוא, במי בחר בן־גוריון כביהודי הגדול בדורו. היה זה ביאליק, אף הוא בן העיירה הסגורה.

ב־1934 כתב דב"ג לנציב העליון, לוואוקופ:

ביאליק היה המשורר הגדול שלנו מאז החורבן, ומחוץ לנביאים ומשוררי התהילים הוא אדון הלשון העברית בכל הזמנים […] אין יהודי אחר בדורנו שהיתה לו השפעה עצומה כזו על חיי עמו […] הוא היה בעינינו נושא המורשה של האומה, של האידיאלים והשאיפות שלה. הגורל עשק מאתנו […] את ביאליק, את היהודי הגדול ביותר בדורנו.

מרחוק לא נבדל הים הכחול והגדול מים החול הצהוב והגדול אלא בצבעו בלבד. הבתים הבודדים עגנו בגבעות החול הזכות כאוניות ממש. תל־אביב היתה צעירה בימים ההם והקיץ בעוז שמשו עשה אותה צעירה עוד יותר. רחוב אליעזר בן־יהודה הבנוי והסלול הביא את הולכיו לים החול הלוהט שגפנים שטוחות־קנה נראו עליו כצל עננים.

כך נכנסנו לרחוב פרישמן. אמא משכה בידי והתקדמה בצעדים מהירים, על גבי שביל־הקרשים שהוליך מרחוב אליעזר בן־יהודה אל אוניות־הבתים העוגנות במפוזר ובמרוחק בחול. היא היתה יגעה. החול הלוהט והשמש השפיעו עליה אטימות וטשטוש. צעדיה המהירים היו תוצאה של תשוקה עזה להימלט מהחום, להיכנס אל המוצל.

היא גם התייגעה ממני. כל הדרך, ממעלה רחוב אלנבי, קראתי באוזניה שלטי חנויות. לא החסרתי שלט אחד המעיד על חנות בה נמכרו אולר, חגורה, כדור ואופניים. ובראותי עגלת־גלידה – והיו כאלה רבות – מיהרתי להודיע לה על כך בשמחה, “אמא, הנה האיש המוכר גלידה!”

היא מיהרה אל הבית, ואני ביקשתי לשהות ברחוב, קרוב לגביעי הגלידה הוורודים, להתבונן באיש הגודש אותם ביד זהירה בגלידה לבנה ואדומה בשביל ילדים מאושרים שיש להם חצי־גרוש. רציתי להיכנס לחנות, למשש את האולר הנוצץ, להזין עיני בארנק רב־הכיסים. כמה רציתי שיהיה לי ארנק! כמה טוב לו לילד שבידו ארנק, כמה חשיבות וכבוד מתווספים לו. רציתי להצמיד עיני לחלון הראווה ולהתבונן שעה ארוכה באופניים כסופי הכידון, שכיסאם השחור חקוק באותיות זרות, בפעמון הדומם המצפה לאצבע זריזה ומבינה.

אבל עצרנו רק ליד קיוסק העץ הצבוע ירוק והמוצל בסככת־בד צבעונית. כמה יפים היו מיכלי־הזכוכית שטמנו בתוכם את העסיס הצבעוני ממנו בא הגזוז הנפלא. חשבתי ש“המון” גזוז אשתה. אשתה את כל הכוס, אשתה אותה עד תומה ולא ארשה לאמא להוציא אותה מאצבעותי. אבל קנינו רק כוס אחת של גזוז אדום והתחלקנו בה.

אני לא הייתי עייף, כלל וכלל. לא היה לי חם, השמש לא בערה לי על הראש והחול לא סנוור את עיני. המרחק לא נמדד אצלי בפסיעות, אלא בחנויות, ואחת היתה מעניינת מהשנייה. רק זה באנו אל העיר הגדולה והתגוררנו עם חברים עד שניכנס לביתנו, ולא היה בה, בעיר, דבר שלא היה נפלא ומקסים. אולם כל שללי, אותו החזקתי בידי המשוחררת, היה קלח תירס מכורסם. זו היתה החניה השנייה שלנו אחרי הקיוסק. כמה יפה היה דוד הכביסה השפות על גבי טריגון שמתחתיו הבהב פרימוס באש כחולה. ומוכר התירס, איזה איש נפלא! התבדח עם הילדים, הרשה להם לבור את התירס הרצוי להם, ואיזה תירס זה היה! מובחר ואהוב מכל דייסות הקוואקר והסולת שבעולם.

פסעתי אחריה משוך ומלוכסן ונעלי נגררו על גבי הקרשים במחאה מרשרשת. לפני הקיוסק נכנסנו למספרה ואמא אמרה שם לספר אותי קצר. חשתי גירוד עז בקרקפתי החשופה, מזכרת מגזזת קהה ומברשת־פוך מצהיבה. הייתי בטוח שאילו הלכתי עם אבא היו פני הדברים שונים בתכלית. ראשית, לא היינו הולכים אל הספר. בלא שום תשומת לב לנעשה על ראשינו היינו שמים פנינו ישר אל חנות האופניים, נכנסים וממששים כאוות־נפשנו את האופניים הנוצצים. אבא היה מרשה לי לשחק בדוושות היצוקות גומי נוקשה ומחוספס בזיזים שריח מיוחד להן. הוא אף היה מבטיח לי שבקרוב־קרוב יקנו לי אופניים! ואבא היה מבטיח אולר, וארנק, ואולי אפילו היה קונה אחד מהם. אבל אבא היה במקום אחר. הוא לא רצה להוביל את מעט הרהיטים שהיו לנו בעגלה. הוא חיפש אוטו משא שנהגו יסכים לרדת מרחוב בן־יהודה אל החולות של רחוב פרישמן. אבא רצה שניכנס לדירה החדשה באוטו משא גדול.

ואמא מיהרה כל־כך. ליד “מוגרבי”, על גבי המדרכה, התפשטה והלכה גלידה בגביע שנשמט מידיו של ילד פלוני. צבעיה הבהירים התפשטו והתערבו זה בזה. לפחות רציתי להתבונן בהימסותה. תחליף על הגלידה שאמא לא קנתה לי. אבל היא מיהרה ומשכה ומשכה.

הגענו, אמרה. הנה הבית.

דבר לא היה סביבו, לא עץ, לא דשא, ודבר לא בתוכו, לא ארון, לא כיסא. אבל נכנסנו ובמרוצת השנים נוספו הדברים, הגן, הכביש, הבתים, השכנים, וכל היתר.

אף שהיתה זו עוגת־התפוחים של אמא שחוללה מפנה כה חשוב בחיינו ברחוב פרישמן, בכל זאת עלי לפתוח באמבטיה שאבא היה מכין כל ערב שבת. בעיניו היתה זו גולת־הכותרת של השבוע ולו רק היה זה אפשרי, בכך אני משוכנע גם היום, היה מקדיש לחימום־מים יומיים־שלושה ולא מחצית יום מסכנה אחת בלבד.

במבט לאחור דומה לי שאבא הכניס עצמו לתחרות נגד כל שכנינו, כאומר: הם, אולי, יכולים לתת לבני־ביתם בגדים נאים יותר ומסעות של חופשה, אבל לא אמבטיה־חמה כשלי. הוא חשב שסוד הצלחתו טמון בכך שלא נתפתה לפרסומת המספרת בשבחם של מיני דלק שונים שהם נוחים לאחסנה ומיטיבים לבעור. לדידו היה חומר־הסקה יעיל אחד – הרבה עץ לבן. לגזרי־העץ שקנה בכסף היה מוסיף קרשים שנטל מהבניינים הנבנים בסביבה. לעתים עודני רואה אותו לנגד עיני, נושא ונותן עם השומר והקבלן, או מדלג מעל גדרות ורץ במהירות כשלוחות־עץ באורך ארבעה מטר נגררים אחריו.

אחר־כך היינו מבקעים את הלוחות בגרזן ומזינים בהם את הלהבה בתנור־הברזל־היצוק שעליו ניצב מיכל־מים גלילי גבוה שחבק בתוכו את הארובה ונתלהט ממנה. אבא הכיר את האש וידע לקיימה בעוצמה וברציפות. עד כדי כך שהמים התחממו בכל צינורות הבית ובמשך שעות אחדות לא היו לנו בכלל מים קרים. אצל שכנינו “הספיקו המים” לאמבטיה קצרה לכל אחד, חמש דקות לכל היותר. ואילו אני – אמר לי אבא – הייתי היחיד בשכונה שזכה באמבטיה של חצי־שעה. גם עתה נפלא ממני מדוע לא הוענק לי פרס הילד הנקי. אבל הסיפוק על פניו הסמוקות בארגמן להבת־התנור היה לי פיצוי מלא. יש והייתי שואל את אבא אם נותרו מים לאמבטיה נוספת – כל חיי לא עלה בידי להסב לו אושר גדול מזה.

כל אותה עת היתה אמא נעולה במטבח. הבישול גזל ממנה הרבה שעות ארוכות. אולי באמת בגלל רצונה להיפטר ממנו בחופזה – לאחר שובה מעבודתה כגננת בגן־ילדים־תימנים־רחוק כפי שאמר הדוד יוטיס. פעם פעמיים בשנה הוא היה בא להתארח אצלנו ליום שישי ולשבת. לדבריו, הזכיר לו סלט החצילים של אמא את בית־הוריו בבסרביה. כיוון שהיה חולה אולקוס וחלוש והיה נוהג לומר כי אמא היא אישיות רוחנית גדולה וחבל שהיא מבזבזת את כישרונותיה במלאכות השוות לכל נפש. היא היתה מקבלת את פניו בחדווה, ונותנת בצלחתו עוד ועוד סלט־חצילים והוא היה אומר לה איזה שחקנית־תיאטרון גדולה יכולה היתה להיות.

אבל לדעתי האמת היא שעבודת־המטבח של אמא נתארכה לא כל־כך מפני שנפשה יצאה לספרות ולמשחק, אלא קודם כל משום סגולתה לבחון כל דבר מעיקרו. ראייתה היתה מקפת וחופשית והיא היתה פטורה מכל שגרה. וכך, פרט לסלט־חצילים אותו ידעה להתקין גם בשנתה, נאלצה לפני כל ארוחה לחשוף מחדש את סודות הבישול. בכלל, היא לא אהבה לחזור על אותו דבר פעמיים.

לא במעט דמה מטבחה למעבדה של קוסם: אדים וקיטור פרצו מהסירים והתאבכו בעשן השחור ובלשונות האש שליחכו במרץ את הפתיליות ואת התנור. בתוך אלה היתה ניצבת אמא, תרווד בידה, חוככת בדעתה אם לצקת עוד דבש על הצלי, אם לבזוק שקדים על מרק קישואים ותפוזים ואם גזרי־חסה יכירם מקומם בחביתת תות־שדה. היא השתאתה לדעת מהו אותו אומלט־עשבים בו מדובר ברומנים צרפתיים. רק האפייה גרמה לה קושי, והיא היתה פותחת את התנור לעתים תכופות, כדי לבחון אם העשן הבוקע ממנו הוא סימן לכך שהמאפה רק השחים או שכבר נקדח כליל.

פעם הוציאה מהתנור עוגת־תפוחים אותה לא אשכח לעולם. אבא ואני ישבנו רחוצים ומתפעלים מיופיה ומבושמה. אמא כנראה טרם הבחינה בהצלחתה, כי פרסה לנו ממנה ביד נדיבה. אבל כאשר ראתה להפתעתה באיזו מהירות כילינו את פרוסותינו וכי ביקשנו עוד, נעורו חשדותיה. תחילה נתנה בנו מבט חוקר, שמא חלינו, ואחר־כך התבוננה בעוגה והריחה אותה בפליאה עמוקה. ואז הסירה אותה בהחלטיות מהשולחן ובמקומה הציעה לנו לפתן קולרבי וצימוקים.

את עוגת־התפוחים הסתירה באחת מתיבות השידה, ליד הסדינים והמפות. את המפתח נטלה עמה. בתמימותה חשבה אמא שאבא ואני לא נגלה את מחבואה. אבל הניחוח הטוב והמתוק של העוגה הסגיר אותה. פעמים רבות ניסינו, בעת שאמא נעדרה מהבית, לפתוח את השידה, בתקווה ששכחה לנעלה. אבל לשווא. עד שנמצא לנו פתרון. הסטנו את השידה, סובבנו אותה, חילצנו במברג את גב הדיקט שלה והעוגה ניגלתה לעינינו בכל הדרה מאחור.

עד היום לא אדע מה השקיעה אמא בתוך אותה עוגה. אבל היא נימוחה בפה והיה לה טעם גן־עדן. על כך הסכמנו שנינו, אבא ואני, כל פעם שהיינו צובטים ממנה נתחים זעירים, כדי להסתיר ככל האפשר את תרמיתנו. משבוע לשבוע השביח טעמה, כמו היתה יין משומר. מי יודע אלו שיאים נכונו לה, אלא שיום אחד הסרנו את גב־הדיקט והנה – העוגה איננה!

מה עשתה אמא לעוגה לא אדע. אולי הצניעה אותה במקום אחר, סגור יותר, ובו היא משתמרת עד עצם היום הזה. כיוון ששנינו העמדנו פני תם, של מי שמעולם לא ידעו וודאי לא טעמו מהעוגה, אף לא חקרנו למקום הימצאה. אבל מדוע הצפינה אמא את העוגה? על כך שאלנו אב את בנו. אבא היה סבור שהיא ממתינה לביקורו של הדוד יוטיס, כדי להרעישו בהפתעה וכדי להפיק ממנו שבחים לגבי צד באישיותה שנסתר עד כה מעיניו. ואילו לדעתי ביקשה אמא ללמוד מאותה עוגה את סוד ההצלחה, מעין קנה־מידה, כדי שתוכל לחזור ולאפות שכמותה גם להבא. אם אכן כך, נחלה אכזבה מרה. שוב לא יעלה בידה לעולם לאפות כעוגה ההיא.

אחרי העוגה החליטה אמא לפתוח מסעדה. ליום אחד בלבד, אמרה לי והשביעה אותי לבל יגונב הדבר לאוזני אבא. לכך היתה לה סיבה טובה. פעם, בהיותי קטן, השתטחה אפרקדן על הרצפה והורתה לי לרוץ מהר ולמסור לאבא שאמא מתה. אבל שגיתי ואמרתי לו, “אמא אמרה להגיד לך שהיא מתה.” אבא, שהיה רגיל לתעלולים שלה, חזר הביתה מעבודתו במועד ובצעד קצוב. כאשר נכנסנו הביתה היתה אמא מוטלת עדיין במקומה, מכונסת כצב, לא נעה ולא זעה. אבא פסע מעליה, אמר לי לשחק בשקט כדי לא להעירה, ונכנס למטבח להתקין לעצמו תה. הוא גמע בנחת את תיוֹ, כשהוא ממתיקו על־ידי סינונו לפיו דרך קוביית־סוכר. לאחר כוסות אחדות נרדמה לאמא יד־שמאל והיא ניסתה לשים את יד־ימין תחת ראשה. אז שאל אבא אם לא יהיה לה נוח יותר עם כר.

בוויכוח שניטש בארוחת־ערב טענה אמא בדבקות שאכן היתה מתה. אבא לא הצליח בשום נימוק של היגיון לערער קביעתה זו, ממש כשם שלא עלה בידו להוכיח לה שאסור לה להציע עצמה כמורה־לחשבון לילדי השכנים אם אינה מקבלת את הקביעה שכדור נושק לקו ישר רק בנקודה אחת, ולא בשלוש (“באמצע ובשני הצדדים”), כטענתה. אמא אמרה שבאמת היתה מתה ורק דאגתה לבני־משפחתה – מה יאכלו? למשל – היא שהחייתה אותה מחדש, ואילו אבא, בה בעת שהיתה מוטלת מתה לרגליו, ישב ושתה תה. ואתה, אמרה לי, ציירת בצבעי־מים. אם היית מתה, אז איך את יודעת? שאל אבא. אמא לא התבלבלה אף לרגע. לוּ קראת קצת יותר פילוסופיה, אמרה לו, היית גם אתה שומע על הישארות הנפש. כך, אפוא, נכנס אותו יום למסורת המשפחתית כ“היום שאמא מתה”.

שני בתים מאיתנו, בקומה הראשונה במורד הרחוב, גרה גברת שכטר. על מרפסת־החזית שלה היה תלוי שלט קטן: ארוחות־צהריים ביתיות. אליה נשלחתי לסעוד, פעמיים או שלוש. גברת שכטר ערכה בחדר־האורחים שולחן גדול אליו הסבו אנשים אחדים שהכרתי: האשנבאי של סניף קופת־חולים, הקופאי של הצרכנייה, הגובה של מס־אחיד, ואחרים, גלמודים וחיוורים כמותם, שלא הכרתי. הם אכלו סלט־גזר־חי, פירה, קציצות־תרד מבושלות ושתו מרק־פירות דליל בכוסות. אני הייתי היחיד ששילמתי כסף בעד ארוחותי. האחרים שלפו מארנקיהם כרטיסיות־ממוספרות, אותן היתה גברת שכטר מנקבת. פרטים אלה העברתי לאמא והיא היתה רושמת אותם בקפדנות בפנקס קטן. מהערותיה למדתי מה נשא חן בעיניה. למשל, על הכרטיסיות־הממוספרות אמרה, “יפה מאוד.” ברור היה לי אז שגם לה התחשק – כמו לי – לעסוק קצת בניקוב. מכל מקום, המנקב היה הכלי הראשון שרכשה לצורך המפעל.

“מולדת” היה השם שנקבה אמא למסעדתה. לבקשתה התקנתי שלטים אחדים בצבע־שמן אדום על לוחות־עץ־לבן שלקחתי בחדר־האמבטיה. לאחר שאבא יצא סוף־סוף מהבית תלינו את שני הגדולים על מעקה מרפסתנו בקומה השלישית ואת חמשת הקטנים – להם הוספתי חיצים מראי־דרך – פיזרתי במקומות שונים: אחד נעצתי במסמר לעץ בפינת הרחוב, שניים קשרתי לעמודי חשמל ושניים תקעתי בחדר המדרגות, בקומה א' ובקומה ב'. פרסומת לא חסרה, אפוא, ל“מולדת – ארוחות־צהריים באווירה ביתית, מאכלי־עמנו האהובים וכן דיאטטיים, בהנהלת שפרה, הטבחית המומחית”.

לי נתנה מכתב למחנך־הכיתה בו נאמר שאיעדר ליום מבית־הספר לצורך קבלת־אורחים. אבל איך השתחררה היא מעבודתה בגן־הילדים אותו יום, איך בכלל חשבה לסביר, לקיים מסעדה ליום אחד ובאותה עת להציע כרטיסי־מינוי שבועיים ואיך האמינה שיעלה בידה להצפין מעיני אבא עסק כה גדול – לא אדע. מה גם ששלחה בידי מכתבי־הזמנה אישיים ל“מולדת” לאשנבאי של קופת־חולים, לקופאי הצרכנייה ולגובה ההסתדרות, שלושה הבאים במגע עם הקהל הרחב וממילא רבי שיח. אולם, אמא האמינה שבעזרת רצון חזק אפשר להשיג, או לפחות להסביר, הכל. מבחינה זו היתה היא ההרצלאית האמיתית היחידה שהכרתי.

“מולדת” היתה סנסציה. קודם כל במובן הטוב של המלה. הכל היו מלאי התפעלות מהמסעדה. עדיין אני תוהה לדעת מדוע. אולי סיבת הדבר בכך שאמא עברה משולחן לשולחן והסבירה לכל אורח באופן אישי ש“החמאה שאתה רואה זו חמאת תנובה הכי טובה שיש” ו“המלח על השולחן הוא העדין והיבש בעולם, מפורטוגל” ו“לֶבֶּן כזה לא תמצא בכל תל־אביב” וכולי וכולי, כפי שהיתה נוהגת להטעים לאבא ולי. אולם באותה מידה ייתכן שסיבת ההצלחה נעוצה באווירתה של “מולדת” ובתבשיליה. גם היום אני זוכר את התפריט שכתבתי בהעתקי־פחם רבים:

תפריט

לחולים ולנוטים למות: סלט־גזר־חי, פירה, לבן, חמאה, חלב רזה, צנימים כמה שרוצים.

לבריאים ולאוהבים לשמוח: מרק שפרה, סלט־חצילים מצרי, עגל ברוטב יוגוסלבי (עם דבש טבעי), מיונז, עוגת־תפוחים, קפה או ריקודים.

ככל שזכור לי רק האשנבאי של קופת־חולים רצה בתפריט לחולים. כל האחרים בחרו בסעודה לבריאים. ייתכן, אפוא, שרבים מלקוחותיה של הגברת שכטר טעמו לראשונה מזה שנים רבות סלט־חצילים וצלי־עגל ותחושה נעימה של עיכול נכון פשטה באבריהם: ואולי זה פשר הצלחתה העצומה של “מולדת”. מכל מקום, גם האשנבאי, לאחר שנוקבה כרטיסייתו, הצטרף למעגל הרוקדים שאירגנה אמא. לקול התוף והמצלתיים שהביאה מהגן רקדו לקוחותיה “עלי באר” ו“הבה נרימה נס ואבוקה”, שהיה זה בסמוך לחנוכה. ליד הפתח, בטרם יצאו לדרכם, הודו הלקוחות למנהלת־המסעדה מקרב לבם. מהם שהתנדנדו על רגליהם ברדתם במדרגות, שיכורי שמחה. אנשים גלמודים, אמרה לי אחר־כך אמא, בעצמה מבהיקה מאושר, תמיד מכירים תודה למי שגילה יחס כלפיהם.

את המימד השלילי לסנסציה נתנה ראשונה הגברת שכטר. היא השמיצה את אמא בכל השכונה וטענה כנגדה ש“גנבה” ממנה את לקוחותיה. מוזר היה, אף כי מובן, שדווקא הלקוחות שרקדו ב“מולדת” בהתלהבות הם שהצטרפו ראשונים למסע־ההשמצה. הללו לא האמינו לאמא כאשר אמרה להם ש“מולדת” נפתחה ליום אחד בלבד וחשבו שהיא חומדת לצון. אבל כאשר באו למחרת, ולמחרתיים, לא ראו שום שילוט ומצאו את הדירה נעולה, בערה בהם חמתם להשחית. מהם שסירבו לחזור למטבחה של הגברת שכטר – שוב לא יסתפקו בקציצות־תרד לאחר שטעמו רוטב יוגוסלבי – מה שהוסיף ושלהב את רוגזה של הגברת שכטר, על אובדן לקוחותיה ואת רוגזם שלהם על שנותרו ללא בית־אוכל רצוי. במאוחר נודע לנו שהיו כאלה – ביניהם קופאי הצרכנייה ואשנבאי קופת־חולים – שהתכוונו לארגן הפגנה מול ביתנו, כדי לאלץ את אמא לקיים את “מולדת” לתמיד. בגלל חילוקי־דעות פנימיים והסתה של הגברת שכטר לא יצאה התוכנית אל הפועל. מכל מקום, שמה הטוב של משפחתנו נפגם. איני רוצה להיתפס לגוזמה ולומר שילדי השכנים יידו בי אבנים או סירבו לשתף אותי במשחקיהם. אבל חשתי בהסתייגות ברורה מצדם.

הנפגע העיקרי בכל הפרשה היה אבא. “אשתך מכרה כרטיסיות־שבועיות ואתה לא יודע?” כך בערך הטיחו בפניו. טענה זו היתה משוללת כל יסוד. שהרי אמא אמרה בפירוש ש“מולדת” נפתחת ליום אחד ומשום כך נטלה בעד הכרטיסיות מחיר ארוחה אחת בלבד. ואת הכרטיסיות מכרה רק שיהיה לה ולי מה לנקב, ותו לא. זה היה כה ברור ואז לא התריע על כך איש. אלא לאחר מעשה, כמנהג העולם, החלו הבריות זוכרים את הדברים כל אחד לפי רצונו ולפי מגמתו. ואף כי לא נמצא מי שיתייצב בשמו ויגיד בבירור שמכרו לו ב“מולדת” ארוחה אחת במחיר שבע, בכל זאת עשתה לה שמועה כזאת כנפיים. ואבא, המסכן לא הבין תחילה כלל במה מדובר. נדמה היה לו שהבריות מדברות מהר מדי, או שהוא שומע לאט מדי, ומבקש היה שיחזרו על הדברים באטיות. אז האשימו אותו בהעמדת־פנים. עלבון שלא ידע לשאת.

גם בשובו הביתה לא מצא הסבר מניח את הדעת לכל המאורעות המשונים שהחלו להתרגש סביבו. שכן אמא כפרה בכל תוקף בכך שפתחה, כביכול, מסעדה גדולה מאוד לדגים ולמאכלים אוריינטליים; היא לא ראתה שלטים, לא על הגג ולא על עמודי־החשמל; היא לא ראתה מימיה את גברת שכטר; ועם הקופאי של הצרכנייה ועם האשנבאי של קופת־חולים היא עוד תדבר! בכלל, לדעתה, מנוהלת הצרכנייה רע מאוד והחלב שם תמיד משלשום, היא תלך להנהלה, לחלונות הגבוהים, ולא מחר ולא אחר־כך, אלא עכשיו, תיכף ומיד. הם ישמעו ממנה.

אבא ידע שאין טעם להתווכח עם אמא. בכל זאת, שמה הטוב של משפחתנו היה חשוב לו. במיוחד היה רגיש להאשמה שהוא ניסה – במרוצת הימים צירפו גם אותו להנהלת “מולדת”, מה שאיפשר לאמא לומר שלעולם אין לבטוח ברכילות – להתעשר ממסחר. הוא היה חלוץ מיומו הראשון בארץ ואף לפני כן, בהכשרה. כל ימיו עבד בעצמו והרוויח את לחמו בכבוד. לומר עליו שעסק במסחר היה כמו להאשימו ברצח. הוא ניסה ככל שהיה לאל ידו להתנקות מהעלילה המשפילה. בנוסף לכך טרח לשכנע שכנים ומכרים שאין לא בו ולא באשתו שום נטייה לסאדיזם ולהתעללות. זה היה חוד החנית שהופנתה נגדנו.

אמא עצמה לא התרשמה מהדיבורים ומהרינונים; גם היתה פחות פגיעה וגם גרסה שכל דיבור יש לו סוף (“ידברו עד שיימאס להם,” אמרה). עם זאת צר היה לה על אבא המתהלך שפוף ומתייגע לשווא להחזיר את עטרתנו ליושנה. היא לא היתה שוות־נפש כלל למצב שנתהווה ואף היתה סבורה שיש לנקוט מעשה. אלא שהיא לא האמינה כלל בפעולות שכנוע ובמסעי־הסברה. היא חיפשה רעיון, זיק אחד שיאיר כבאור־שמש את ניקיון הכפיים של המשפחה ואת תומתה. כל עוד לא נמצא לה רעיון גואל לא היתה מוכנה לנקוף אצבע.

הַזִיק נקרה לה בדמות הדוד יוטיס. הלה הופיע באיחור רב, הרבה לאחר עוגת־התפוחים הנודעה והרבה לאחר פתיחת “מולדת”. בואו העירה באותו יום שישי לא היה כרוך בשם־המשפחה שנתחלל. הוא נבחר כציר לוועידת ההסתדרות. לדבריו, בתום ישיבת הפתיחה, שאלו הצירים איפה אפשר לאכול טוב ואחד, ממרכז קופת־חולים אמר, “מה חבל ש’מולדת' נסגרה ושוב אי־אפשר לאכול סלט־חצילים אצל שפרה.” זה הזכיר ליוטיס – כך אמר – שגם לו יש שפרה וגם היא יודעת להכין סלט־חצילים. והנה הוא בא.

כאשר פנה לסדר את חפציו התלחשה אמא עם אבא ואמרה לו, כנראה, שבאמצעות הדוד יוטיס אפשר לתקן את המעוּות ואפילו להפוך את הקערה על פיה; די אם יאמר הדוד לחבריו הצירים בוועידה איזו משפחה נאה אנחנו, כמה טובי־לב, מכניסי אורחים ואוהבי־בריות וכמה רחוקים ממסחר, מסאדיזם ומהתעללות בזולת, שכל הארץ תמלא פיה שיר תשבחות והלל לשמנו ולכבודנו.

אבא פנה במרץ לחדר־האמבטיה, להכין את האמבטיה הטובה ביותר בעולם. גם חשב שבמצב השפל של המשפחה מגיע לה לפחות אמבטיה טובה וגם יכין די מים חמים בשביל הדוד, כדי שיפוש מדיוני־הוועידה המייגעים, וכדי שהחמימות הנעימה תמלא את ראשו הרהורי־הוקרה וכוונות להחזיר־טובה למשפחה המארחת. אבא שקד על להבת התנור כל־כך שהתנור המתלהט העביר רעדה לכותלי־הבית והביא את השמשות בחלונות לידי זמזום.

במטבח התרחשו הדברים במהירות ולא ברור לפי איזה סדר. המצב ההתחלתי היה בערך כזה; הדוד יוטיס ישב בכיסא ושמע מפי אמא את קורות משפחתנו. בסיכום היא אמרה שעל המשפחה כולה להתלכד שכם אחד במאבק להצלת כבודה; היא המחישה את הסכנה המאיימת גם על הדוד יוטיס בכך שסיכוייו להיבחר כציר לוועידה הבאה יהיו אפס אם ימשיכו לרנן אחרינו שאנו שולחים יד במסחר וכורים פח לבריות כדי להתעלל בהן; משום כך מוטלת דווקא עליו אחריות, ואחריות כפולה, לעצמו ולזולתו; שעליו לעלות מחר על בימת־הוועידה, דבר ראשון בהיפתח הדיונים, לזעוק מרה על העוול שעוללו לנו, לעורר את דעת־הקהל ולתבוע למשפט־חברים את שליחי מרכז הצרכניות ומרכז קופת־חולים. וכולי וכולי. תוך כדי כך רקחה סלט־חצילים ואף תיבלה אותו כדרכה בפיסות גדולות של פלפל אדום. מאז שהחלה לעבוד בשכונת התימנים הורגלנו בבית לחריפותו. אמא לא זכרה בהתרגשותה שהדוד אינו אוכל חריף.

מכאן מתחיל סדר המאורעות להתערפל. אמא אומרת שהדוד יוטיס טעה וחשב שאלה פלחי־עגבניות שהיא נותנת בסלט, ומאיפה יהיו לה עגבניות בחורף? כך שהיה עליו לדעת שזה פלפל אדום. הדוד יוטיס טען שאכן תמה וקרא, על דרך ההיתול, “עגבניות בחורף, כנראה באמת סוחרים עשירים.” יוטיס אומר – הגרסה שלו לקוחה ממכתב שכתב לאחיו הנשוי לאחות־אמא בחוץ־לארץ, ממנו עצמו לא שמענו במשך שנים רבות – שעל כך השיבה אמא לאמור, “באמת נכון, ועגבניות חורף טעימות במיוחד.” רק משום כך נתפתה לטעום מהסלט. לפי אמא אמרה, “לוואי והיו גם עגבניות.” אלא שלדבריה היה הדוד יוטיס כה להוט לטעום מהסלט שלא שמע מה אומרים לו ולא נתן שום שהות לחילופי־דברים או לדו־שיח כלשהו. כך שמיותר לגמרי להיכנס לבירור מי אמר מה. הוא חטף מידיה את הצלחת ותחב לפיו מלוא המזלג. לדבריה עוד הספיקה לקרוא “לא!” אחד גדול, אלא שזה טבע ונחרש בזעקת הדוד.

מכל מקום מה שאני ראיתי זכוּר לי היטב: הדוד יוטיס נפלט מהמטבח כיריית תותח. תחילה ניסה לצנן את פיו במים קרים, אלא שהמים רתחו גם בברז הכיור. הוא התרוצץ מברז לברז כמו היו בגדיו אחוזי־להבות. לבסוף בראותו את האמבטיה המתמלאת מים לכבודו זינק ברוב ייאוש לעברה, וצלל בה בפה פעור.

אבא החזיר לו את רוחו בכמה טפיחות איתנות על השכם. אחר־כך עזב הדוד יוטיס את ביתנו בלא להוציא הגה מפיו, משוכנע לתמיד שהכל היה מלכודת שתוכננה מראש.

בשבת אמרה אמא שאבא אשם בכל, משום שמשתדל הוא יותר מדי למען הבריות, תמיד שואף לעשות הכל יותר טוב למענן. לוּ נהג כאחד האדם היתה גם בביתנו אמבטיה צוננת ופני הדברים היו שונים בתכלית.

חלק ניכר מהאנשים שאבא סידר בעבודה היה גם ישן במיטתי. אבא היה מזמין אותם לביתנו לתהות על קנקנם כדי שיוכל להתאים להם מקום־עבודה. בתקופת־ההתבוננות הזאת היו משתכנים בחדרי ואני הייתי עובר לישון במיטה המתקפלת. ההתנגדות שלי לאלטרואיזם של אבא נבעה, אפוא, מטעמים אנוכיים. אבל הטענות של אמא כלפיו היו מסוג אחר לגמרי, יותר פילוסופי. דהיינו שעזרת־יתר לבריות מולידה בדרך־כלל תרעומת, לא הוקרה. לדבריה, לוּ הניח אבא לישה ווסקובויניק לסרח במקומו הראשון ולא טורח כל־כך לסדר לו עבודה טובה יותר, היה הוא נשאר ידידו לתמיד.

כל האחרים שאבא סידר בעבודה היו עולים־חדשים, חלקם קרובי־משפחה וחלקם מכרים, או מכרי־מכרים. הללו באמת נזקקו לעזרה. אבטלה שררה בשנות ה־30' וכלל לא היה זה קל למצוא לא רק עבודה, אלא אף יום־עבודה. לכן חשוב לציין שאמא גם בירכה על העזרה שאבא הושיט לנזקקים וגם טרחה לא מעט לסייע להם בעצמה. חלום חייה היה לייסד ולנהל בית־ספר לילדים מופרעים בעזרת עולים־חדשים מבסרביה.

זכור לי הוויכוח שניטש ביניהם על זילברמן. הלה היה איש כחוש ומעודן (כך החליטה אמא, בגלל עניבת־הפרפר שלצווארו) ונחבא־אל־הכלים. יום אחד הוכנס לחדרי כשהוא עמוס צ’לו והוצג לפני כקרוב־רחוק העתיד לישון לילות אחדים במיטתי. אמא לחשה לי בהתרגשות שזילברמן הוא לא אחר מאשר “תלמידו הטוב ביותר” של פוליאקוף, מורה דגול למוסיקה ביאסי שהמוניטין שלו הגיעו אף לקישינב.

בערב ישב זילברמן לנגן לפני אבא כמו היה בבחינה אצל טוסקניני. “סוויטה ראשונה בסול לצ’לו סולו,” הכריז. שם היצירה נשא חן בעיני אבא, לפי החיוך הרחב שפשט בפניו. אבל רק החל זילברמן לנגן ואבא קם ממקומו וניגש אל ארגז־הצ’לו. הוא ניסה אותו בשתיים־שלוש הרמות ומדדו לגובה ולהיקף. החיוך נעלם ובמקומו נרשמה בפניו השתוממות. לא היה ספק שזו היתה הפעם הראשונה בחייו שראה מיכל כזה. הוא חזר למושבו והמתין לגמר הנגינה. תוך כדי כך שם לב שזילברמן – אולי מחמת ריגשה – שולף מדי פעם ממחטה מכיס־מעילו ומספג בה אגלי־זעה שניקוו ללא הרף בקמטי־מצחו. לפיכך נראה לאבא חלוש ודעתו נחרצה שאסור לזילברמן לנגן יחידי בצ’לו שלו, קל וחומר לשאתו.

אבא המתין בחרדה גוברת לגמר הנגינה. אלא שזו התארכה מאוד וכאשר נוכח שמה שנשמע לו כסיום מוצלח לא היה אלא הפסקה קלה בלבד, הזדקף על רגליו ואמר, “זה באמת סולסולו יפה מאוד, זילברמן. אבל הגיע הזמן לדבר ברצינות.”

אבא אמר לזילברמן כי מישיבתו הכפופה והמאומצת בעת הנגינה, הוא נמצא למד שזילברמן סובל מעצירות. ולכן, מה שהיה ביאסי – יפה ליאסי, ואשר לתל־אביב הרי זו מנגינה שונה לגמרי: חולות, שמש, אין עצים, חסר צל, חם מאוד. איך יסחוב זילברמן החולה ארגז־צ’לו כה כבד, מסורבל ונתקע בכל דלת? באוגוסט עלול זילברמן להזיע ולאבד נוזלים בצורה שתסכן את חייו. תחילה ביקש אבא לשכנע את זילברמן להחליף את הצ’לו בכלי־נגינה אחר, קל וקטן. כך אפשר יהיה לסדר אותו בתזמורת־ריקודים לשעת־התה ב“קרלטון” או ב“נגה”. בראשון הכיר אבא את מנהל־המחסן ובשני עבד טבח שאשתו השנייה למדה באותה גימנסיה עם הדודה מניה. אולם, בהמשך הערב חזר בו והחליט שאין זה המקום בשביל זילברמן, על־יד עוגות קרם, בין פרזיטים, בורגנים ואנגלים. מוטב לו שינהג משאית: בנוסף ליתרון שיהיה פועל, חבר־הסתדרות ומשתתף במפעל החלוצי, הוא גם יכיר את הארץ, ייסע לאורכה ולרוחבה, ישאף אוויר צח, הטעינה והפריקה יחזקו את גבו ואת זרועותיו, עורו ישחים, נטייתו להזיע תחלוף כלא היתה וגם ההפרעות בעיכול יהיו כלא היו. זילברמן יהיה מאושר.

כשרצה אבא ידע להיות משכנע מאוד. בדרך כלל היה תובע לקיים מגע־עין תמידי בעת שיחה. הוא גרס שאם אין מביטים היישר לעיניו, אין שומעים מלה מדבריו. אבל בעת מסע־שכנוע מכוון היה אומר לשומעו במפגיע, “נו, כאדם לאדם, הסתכל ישר בעיניים.” ואז היה משפיל ומצופף את גבותיו, משהה את פעולת־עפעפיו ושולח מבט ישיר, קודר, נוקב וחסר־סוף. אמא היתה אומרת שמראהו אז היה כה מפחיד עד שאיש לא העז להמרות את פיו. כך או אחרת, בן־רגע הפך זילברמן מצ’לן לשוֹפֶר. כך קראו אז לנהג־משאית.

לאחר שנפל הארגז מהמשאית ושבר לזילברמן את רגלו אמרה אמא לאבא, “קרה בדיוק מה שאמרתי.” לדבריה היא ידעה כבר אז שהיתה זו טעות להוריד את זילברמן מהצ’לו. והנה קרה מה שקרה. היא שתקה ולא הביעה את דעתה רק משום שידעה כי הדבר ירגיז את אבא ויביאו להתעקשות־יתר. בכל אופן, היתה זו נחשבת, לכל הדעות, עזרה יוצאת־מן־הכלל לו סידר אותו אבא בתזמורת־ריקודים, ככנר או כאקורדיוניסט, או משהו כזה. זילברמן היה מאושר ומכיר לנו תודה כל הימים. אבל אבא תמיד שואף לטוב ביותר. הוא היה מוכרח לעשות מזילברמן שוֹפֶר. והנה לכם, “ונשאלת השאלה מדוע, ולאיזה צורך?”

הארכתי בפרשת זילברמן משום שהפכה בביתנו למשל ולשנינה. די היה לומר לאבא “זילברמן” ומיד נדלק פנס אדום בראשו והוא היה למתון, לפחות לעת קצרה. אולם בשנות המאורעות שככה העלייה ממזרח אירופה וגברה דווקא זו מגרמניה, ארץ זרה למשפחתנו. מכל מקום, במשך תקופה ארוכה לא באו אלינו מהגולה קרובים ומכרים. איני זוכר אם אבא נעשה מדוכדך בשל כך, אבל אין לי ספק שהוא התהלך ימים רבים חסר־מנוחה.

.זיכרוני אינו מטעה אותי הרי אחותה של אשתו השנייה של הטבח ב“נגה” היתה פיסחת ונעשו ניסיונות אחדים למצוא לה חתן באמצעות שדכן. כך הכירה את ווסקובויניק ואף הביאה אותו משום מה לביתנו. במשך הביקור שלהם לא חדלה אמא לקונן עד כמה המר הטבח לאשתו השנייה, התאכזר אליה והפך את חייה לגיהנום. כל אלה, כנראה, בחינת התראה לחתן־בכוח. ווסקובויניק לא הוציא הגה מפיו במשך כל הערב ועשה רושם טוב על אמא, שהתרשמה “מהשקט הנפשי” שלו, ועל אבא, שציין לטוב את יושרו. אבל העניין הסתיים בלא כלום. הפיסחת נישאה לחייט אלמן ואילו ווסקובויניק נעלם כליל מהעין. זאת אומרת עד שאבא פגש בו יום אחד באקראי, לקח עמו דברים במסעדה של ווכסמן ולאחר תוספת שנייה של מעי־ממולא הביאו אלינו.

ווסקובויניק התגורר באיזשהו מקום סמוך לחדרה והיה מתפרנס ממכירת הזבל שפינה מאורוות גדוּד פרשים בריטי שחנה בקרבת־מקום. זה לא היה עסק טוב במיוחד, שהזבל שפינה ברישיון היה גם השכר היחיד שניתן לו בתמורה לעבודת־הניקוי שעשה, אבל גם לא גרוע כל־כך, שהיו די חקלאים שקנו אותו ממנו בכסף. מדוע החליט אבא שמצבו של ווסקובויניק מעורר חמלה וכי מן החובה האנושית לסייע לו – לשאלה זו לא היה בפיו מענה שיניח את הדעת, של אמא או שלי. לדבריו – שהיו כנראה חזרה על דבריו במסעדה של ווכסמן – חש כאב צורב בראותו את ווסקובויניק הגלמוד בעלבונו ונתכסה בושה על כך שהמשפחה כולה לא נקפה למענו אצבע ולא הרימה אותו מאשפתות; הוא – אבא – על כל פנים לא יסכים שבן־משפחתו יהיה אורוון עלוב של הבריטים. אבל אמא עמדה בשלה, שהביא את ווסקובויניק “רק מפני שנגמרו לו כל האחרים.”

ווסקובויניק לא נרדם בנקל במיטתי. הוא היה מעשן סיגריות בשרשרת, מדליקן זו בזו בלא להזדקק כלל לגפרורים. הוא היה נועץ מבטו בתקרה, שותק ונאנח, שותק ונאנח. אנחותיו הן שהביאו את אבא להעיד עליו “שהוא חושב.” אני זוכר שהייתי שוכב במיטה המתקפלת על צדי, מתבונן בסילוני העשן הנפלטים מנחיריו ומנסה לשווא לנחש על מה הוא חושב כל־כך הרבה, עד שהתרדמה היתה מדביקה את עיני. אבל שנתי לא עלתה יפה. שכן דקות אחדות לאחר שכבתה הסיגריה האחרונה באצבעותיו המצהיבות החל לנחור.

נחרתו היתה עזה אף מזו של הדוד טבק מאמריקה. יתר על כן, את נחרת הדוד ידעה אמא להפסיק, על־ידי שהיתה מסירה את ידיו מלוח חזהו. פעמים שאני הייתי קם ממשכבי ועושה זאת בעצמי. את נחרתו של ווסקובויניק אי־אפשר היה לקטוע בשום תכסיס או תרגיל־התעמלות. ניסינו הכל, ואף לכופף וליישר את ברכיו. גרוע מזה, גם להעירו אי־אפשר היה. הוא היה פוקח את עיניו רק לאחר ששתה כוס־תה, בבוקר. אבא שבע נחת מבן־חסותו ואמר שזו שנתם של צדיקים, שלבם טהור ושלם. אמא אמרה ברוגז שכך ישנים סוסים, ואבא השיב לה שאינו רואה כל סתירה בדבר, והיא העירה שנתכוונה לסוסים בריטיים. 

אכן, אמת, דעתה של אמא על ווסקובויניק נשתנתה לרע מאז פגישתם הראשונה. הסיבה לכך היתה שתקנותו, בכך אין כל ספק. היא גרסה שמותר האדם מן הבהמה הוא הביטוי, בכתב או בעל־פה. היא אהבה להחליף דברים, לשמוע דעות ולהקשיב למלים. מה גם שמאז אמר אבא שווסקובויניק שותק ונאנח משום שהוא חושב, נדלקה בה סקרנות לדעת מהן מחשבותיו ומה פשר אנחותיו.

היה עוד דבר שהרגיז את אמא. כל בוקר, לאחר ששתה כוס־תה, היה ווסקובויניק שואל אותה “מה נשמע?” בכך, בעצם, הסתכם כל שיחו. ייתכן שרצה להביע בשאלה זו משהו מקובל בנוסח “בוקר טוב” או “תודה רבה”, כפי שטען אבא. אבל את אמא השאלה הזאת – והיא הבינה אותה כשאלה – ממש שיגעה. איזו מין שאלה היא זו, היתה אומרת, בכלל ובשבע בבוקר בפרט? מה הוא חושב יכול היה לקרות מאז ליל אמש ועד הבוקר שהוא שואל “מה נשמע?” מה גם שהוא עצמו שותק כדג, אינו משיב לשום שאלה ואיש אינו יודע מדוע ועל מה הוא נאנח.

אבא ניסה לסדר את ווסקובויניק בעבודות רבות. כל בוקר היה נפרד ממנו במקום־עבודתו החדש, מאחל לו הצלחה ויוצא לעבודתו שלו במצב־רוח מרומם. בערב היתה שאלתו הראשונה את אמא “אם יש חדש מישה?” ולמשמע תשובתה נפלו פניו. שכן, ווסקובויניק נכשל בכל. בצרכנייה שבר משלוח בוקר שלם של ביצי תנובה; במחלקת הגזברות של הוועד־הפועל שפך תה לעשרה על ספר החשבונות; בבניין הכניס לתערובת הבטון פי שניים מלט מהדרוש; בבית־המלאכה לנגרות לא הצליח לנסר שום לוח בקו ישר, ובמפעל המים העירוני פתח שיברים שהיו צריכים להישאר סגורים, ולהפך.

רק פעם אחת חזר אבא מהעבודה ושמע מאמא בשורות טובות. התברר שווסקובויניק היטיב לטפס על עמודי־חשמל, “כמו חתול”, כדברי מנהל העבודה. תענוג היה לראות את אבא בשמחתו. מיד צייר לפני ווסקובויניק עתיד ורוד, כדרכו: אין עבודה נפלאה מזו בחברת־החשמל, חבריו יהיו אנשים ישרים והעבודה עצמה תיעשה תמיד באוויר הפתוח, במרומים, מעל לכולם, הוא יבוא במגע עם כוחות כבירים, ייכנס בשותפות ישירה בבניין הארץ ובתיעושה: יתר על כן זו עבודה שווסקובויניק ממש נברא למענה, שאינה תובעת ממנו פתחון־פה ובהיותו בצמרות עמודי־החשמל יוכל לחשוב לו ולהיאנח כאוות נפשו בלא להסב כל דאגה לזולת. אלא שווסקובויניק הצליח בעבודתו שם כל עוד לא חוברו החוטים בעמודי־החשמל החדשים לרשת המקומית. רק פתחו את המתג והטרנספורמטור האזורי התפוצץ והעלה עשן שחור. ווסקובויניק עצמו נזרק מאחד העמודים למרחק עשרים מטר. מה עולל לחיבורים לא אדע, אבל הנזק שגרם היה רב והוא עצמו נזקק לטיפול נמרץ של קופת־חולים.

כישלונות לא ריפו מעולם את ידי אבא. הוא היה אומר שכל ההתחלות קשות, שאילו נכנעו החלוצים למפלות הראשונות לא היה קם בארץ דבר וכי גם איינשטיין נכשל בלי־סוף במבחני חשבון. ההפצרות, של אמא ושל ידידים טובים, שיניח לווסקובויניק לחזור לסוסיו ליד חדרה רק הגבירו את עקשותו וחידדו את יצר־התחרות שבו. הוא השיג הלוואה כדי לממן את לימודיו של ווסקובויניק בבית־ספר לנהיגה במשאיות. אם זילברמן הצליח שם חזקה על ווסקובויניק שיצליח יותר.

אלא שמהיום הראשון היה ברור שלא יצא ממנו שוֹפֶר. הוא היה סבור ששתי הדוושות – של הקלאץ' ושל הבלמים – הן הן המסיעות את המשאית בכוח עבודת־רגליים, כפי שהדבר נעשה במכוניות־לילדים. גם לאחר שהוסבר לו פעמים אחדות שהמנוע הוא הוא המושך בקרון ולאחר שנשבע שהיטיב להבין את הנאמר, עדיין קשה עליו להשתחרר מהרגלו והיה דוחף ברגליו חליפות את שתי הדוושות, כרוכב־אופניים. ייתכן מאוד שבסופו של דבר היה ווסקובויניק נרגע ומפסיק להפעיל את הדוושות, גם סביר להניח שהעייפות היתה משפיעה בכיוון זה. לפיכך נצנץ עדיין שביב של תקווה. אילו היה הדבר תלוי באבא אין לי ספק שווסקובויניק היה לומד נהיגה עד היום. אלא שנטייה אחרת שלו – לא לרדת מהמדרכה – שמה לאל את ניסיונו הראוי־לשבח של המורה להקנות לו את תורת־הנהיגה.

באותה עת קנו לי הורי בתשלומים פסנתר וקשרו ידידות עם מכוון פסנתרים. וכך, לאחר שהמורה לנהיגה החזיר את דמי־הלימוד של ווסקובויניק, ואף גילה נכונות להוסיף עליהם פיצוי נדיב, כמחווה של רצון־טוב, נתפס אבא, בהתלהבות שהיתה בלתי־שכיחה אף לגביו, לרעיון שווסקובויניק יהיה נושא־כליו של המכוון וילמד ממנו כיוון־פסנתרים. “לישה נפש מוסיקלית מאוד,” ייסר אבא את עצמו, “הלא הייתי צריך להבין זאת מיד, שרק אדם בעל נפש מוסיקלית מסוגל להתאנח כמותו.” בעיני עצמו היה אבא מוחזק אשם יחיד בכישלונותיו של ווסקובויניק.

האם ווסקובויניק היה נעשה למכוון־פסנתרים מהולל, האם בהתפתחות נוספת שלו היה למנצח־תזמורת דגול כתקוותו של אבא? את התשובות לשאלות אלה לא נדע לעולם. שכן הוויכוח בין אמא ואבא התלהט והגיע לשיאו. אמא דרשה בתוקף שיונח לווסקובויניק. נקודת־המוצא שלה, בכלל, היתה שאין בן־אדם שאינו מסכן וממילא ווסקובויניק אינו מקרה מיוחד. הוא נאנח, ובצדק, ולו רק יכלו האחרים היו עושים כמותו. מדוע אנשים מסכנים? היתה לה לכך תשובה: מזקינים, מאבדים צורה, מאבדים את היקר להם, חסרה להם אהבה והם נוטים לתהליך של התאכזבות הדדית, כל אושר קטן שנקרה להם גז במהרה, אז איזה מין חיים הם אלה? עם העושר, חשבה היא, גדלה גם המסכנות, שהפסדי העשירים גדולים יותר, הבלות החיים נגלית להם במהירות ותקוותם ליופי נצחי ככל שהיא מתחזקת היא גם מתנפצת באכזריות. והבדידות! הוי הבדידות! עוד לא אמרנו מלה על הבדידות! לו קרא אבא יותר בצ’כוב, לו הבין מה הוא קורא, היה גם מבין שהבדידות היא בת לוויתו הנאמנה, האחת והיחידה, של האדם.

הקיצור, עיניה של אמא היו מצטעפות בדמעות כאשר היתה רואה בעיתון צילום של רוקפלר.

אבא, לעומתה, גרס שהאדם לאושר יוּלד: הילדים הקטנים נפלאים, המורים הולכים מדי בוקר לבית־הספר מתרוננים בכנפי השליחות הנשגבה לחנך דור חדש ויפה, הזקנים מתמוגגים בזיכרונות המתייפים תדיר ופורחים מחדש בחברת נכדים שהם ללא יוצא מן הכלל נחמדים. ואשר ליופי – כשהוא מצוי בטבע ביד כה רחבה – הזריחה! השקיעה! – מדוע צריך האדם לבקש ממנו פירורים כדי לשמרם לעצמו? כדי לזכות באושר די לו לאדם שיהיה ישר. ומי צריך עושר כאשר לחם שחור, דג־מלוח ופלח אבטיח אדום מספקים הנאה כה רבה? רוקפלר לא עניין אותו כלל, משום שעסק במסחר. הגיבור שלו היה טרומפלדור.

אמא טענה שיש להניח לכל אדם לחיות כרצונו, כדי שבמסכנותו ימצא לו אותם רגעי־אושר מעטים שנגזרו למענו לפי טעמו. היא קראה לשחרר את ווסקובויניק והודיעה על אחריותה שחייו כמכוון־פסנתרים לא יביאו לו יותר נחת. “כל אחד עושה את האושר שלו בעצמו,” היתה סיסמתה. ניסיונו של אבא “לקשור את ווסקובויניק למיטת־סדום של אושר” רק יביאו מפח־נפש וטינה.

מעולם לא היתה עמדתה של אמא כה איתנה כמו בוויכוח ההוא על האושר. ראשית, משום שאבא היה מוכה לאחר שיחתו עם המורה־לנהיגה ושנית – משום שווסקובויניק עצמו מיאן ללמוד כיוון־פסנתרים. לדבריו היה חסר־שמיעה והוא לא הבחין בין ירייה של רובה־ציד לשירת תחזקנה. מוסיקה מכל סוג הסבה לו עצבנות. לולא היה הדבר כרוך באובדן יוקרה, היה אבא קרוב להסכים להחזיר את ווסקובויניק לחדרה. משום כך, דומני, יש להתייחס אל ניסיונו לעשות מבן־חסותו שומר־לילה בסולל־בונה כאל הודאה־למעשה בכישלון. אמנם אבא נאם בהתלהבותו הרגילה שעבודה בסולל־בונה (למען הדיוק המשרד הקבלני, כפי שנקרא אז) היתה הזדמנות נדירה ליטול חלק, להיות שותף בגוף ובנפש, בבניין הארץ, בהפרחת השממה, בכינון חברת עובדים וכולי וכולי, שסולל־בונה בונה בכל הארץ, בצפון ובדרום, ועל כך יהיה ווסקובויניק גא ואנחותיו תיפסקנה מאליהן. אבל הפעם לא היה משכנע כהרגלו. שהרי הכל יודעים ששומר־לילה ושוטטות במעיל עבה, גרב צמר על הראש וסודר על הצוואר עם פנס מצהיב ביד, אינם בשום אופן פריצה נועזת למען העם. מכל מקום זו משימה שלא רק שלא תפסיק את אנחותיו של ווסקובויניק אלא שעוד תוסיף להן שיעול.

אמא הסכימה לניסיון זה, הן משום שלא רצתה לבייש את אבא, הן משום שהיתה משוכנעת מראש שסופו כישלון, ככל הניסיונות שקדמו לו. היא ציפתה בלב בוטח לתוצאות וכבר שאלה באגד על זמני האוטובוסים היוצאים לחדרה. והנה ברגע האחרון נשמט הניצחון מידיה.

התחוללה הפתעה מרעישה. כשומר־לילה נחל ווסקובויניק הצלחה בלתי־רגילה. מסולל־בונה דיווחו לאבא שמעולם לא ראו אדם הזקוק בלילה לשינה מעטה כל־כך. הוא היה ער ואנחותיו הפחידו את הגנבים, או ציערו אותם מאוד. בקצרה, החתימו אותו מיד לתקופה ארוכה והעניקו לו זכויות של יציב ושל דרגה א' בשבוע הראשון לעבודתו. אם איני טועה הרי כבר בשבוע השני, לכל היותר בשלישי, דרשו אותו מהמשרד הראשי.

אבא ערך לווסקובויניק מסיבה. אין צורך להסביר מדוע. אבל כדאי לציין שאבא אהב לברך על כוסית מורמת. הפעם היתה ברכתו ארוכה במיוחד ומוסבת על כתובתה של אמא לא פחות מאשר על זו של ווסקובויניק. כאשר הכל הרימו את הכוסיות אמר הוא, בראשי־פרקים, שהארץ נבנית כנגד כל הנבואות השחורות, שווסקובויניק יהיה בין הבונים, כי היושר הוא פספורט לאושר ותיאר את ווסקובויניק הנכנס לשמירת־לילה נצחית כמי שנכנס לגן־עדן עלי־אדמות.

ווסקובויניק היה שמח, עליז, מתרונן ולדעת אבא ממש מאושר. הוא נפרד מכולנו בחמימות והודה גם לאמא ולי בהתרגשות גדולה. עם בוקר שאל את אמא בפעם האחרונה “מה נשמע?” ויצא מביתנו לחדר ששכר בקרבת מגרש המערבלים של המשרד הקבלני.

על שינוי יחסו אלינו ועל ביקורתו כנגד אבא נודע לנו כעבור שנים אחדות ובעת שמלחמת־העולם היתה בעיצומה. התברר, כי את מקומו באורוות גדוד הפרשים הבריטי מסר לבן־דודו, גלמוד, שתקן ונאנח כמותו. כיוון שבמלחמה גדלו חובות הצבא, נתבקש ההוא לא רק לפנות את הזבל אלא גם להביא ירקות למחנה. זה היה הפתח שדרכו חדר בן־הדוד לקבלנות של אספקה לצבא. תוך שנים אחדות כבר היה לו צי של משאיות ושלוש קבוצות בניין. “ממש כפו עלי להיות איש עשיר,” סיפר לווסקובויניק כאשר נכמרו עליו רחמיו ולקחו להיות לו שומר־לילה במשרדיו, “לו נשארת במקומך היית אתה במקומי.”

אבל אבא דחה את טענתה של אמא שבוויכוח ההוא צדקה היא ושהנה המאורעות הוכיחו זאת. רק המושגים השתנו, אמר, רק המושגים.

דומה לי, כי הדים מן הוויכוח בין פרקליטי התורשה לדוגלים ביכולת החינוך והסביבה להשפיע על האדם ואף לשנותו מעיקרו, נשמעו לי כבר בילדותי, אמא היתה חסידה של החינוך, ובעיקר של החינוך העצמי. היא האמינה למשל שבטהובן היה בטהובן רק בכוח חינוכו העצמי. מכוח אמונתה זו היו לה תביעות מפליגות מאבא, החל בזו שיתרגל לשים את חפציו במקומם וכלה בזו שישכנע את עצמו לא להיות עקשן. לדעתה רק בגלל עקשנות קרא ספרי זיכרונות והיסטוריה בלבד ולא לימד עצמו לקרוא ולאהוב פיוט, ואולי אף לכתוב אלו שורות בכוחות עצמו. אבא התקומם, כמובן, ונעשה – שלא מדעת, אני חושב – לאחד מנציגיה המותקפים של תורת התורשה.

בואו של הדוד מאמריקה נפל לידי אמא כמציאה מהשמים. שכן היה הוא לדעתה דוגמא חיה של אדם בעל מטען תורשתי שלילי שעשה מעצמו איש המעלה. היא ביקשה להציגו לעיני אבא כמופת וכאמת־מידה ועל־ידי כך להעתיק את הוויכוח ביניהם מהמישור העיוני למבחן המעשי בחיי יום־יום. ומעשה שהיה, כך היה:

יום אחד, משהו לפני פסח 1936, נכנס גבר קשיש למשרדו של אבא ואמר לו בקול באס, “אני הדוד שלך פנחס, מאמריקה.” כמובן שאבא לא האמין לו ותבע ממנו הוכחות. אבל בטרם החל האיש להמציא אותן וכבר פרצו חבריו של אבא לעבודה בקריאות התפעלות על הדמיון המפתיע בין שניהם. אז לקחו אבא והביאו הביתה ואף הזמינו להסב עמנו לסדר פסח. אולם הדוד לא נעתר להזמנה. הוא הודיע לנו, כי לא בא לפקוד אותנו, קרוביו, וכי בגלל קרבת־משפחה לא היה מבזבז כסף ונוסע לארץ־ישראל, וודאי שלא בא להסב עמנו לסדר. כל כוונתו למכור את הפרדס ולחזור מיד לברוקלין, כדי לחגוג עם בני משפחתו. וכראיה לכך שלף מכיסו מפתח ייל לדירתו, הפכו פעם פעמיים בכף ידו, ואמר לנו בעינים מבריקות במשובה, “הם יחכו לאליהו הנביא – אבל אהיה זה אני שאכנס בדלת.”

למראה הדוד קראה אמא בסיפוק, “איזה דמיון! אותו ראש, אותו אף. עכשיו נראה אם זו גם אותה עקשנות.” ואכן הדוד ואבא נראו כתצלום אחד בשני פיתוחים, האחד בהיר מחמת חשיפת־יתר, והוא הדוד שסימלון של שער־כסף עיטר את קרחתו; והאחר כהה, והוא אבא, שהשיער שנותר בראשו עדיין שחור.

הדמיון המשפחתי שהומחש כל־כך על־ידי הדוד, האיר לי פרשה סתומה שהתחוללה לפני בואו. אבא היה חוזר מעבודתו ומספר לנו ברוגזה, כי לאחרונה כל פעם שהוא חוצה את רחוב הגשר הוא רואה את אביו צועד מול פניו. אלא שתכף ומיד נעלם מעיניו, כמו בלע אותו הכביש. מאחר שאביו מת בגיל צעיר בראשקוב, הבין אבא שלא ייתכן כלל שאביו משוטט לו במרכז המסחרי בתל־אביב ומשחק עם בנו במחבואים. מכאן – אבא אהב להסביר הכל על דרך ההיגיון, בעיקר לאמא ולי – שהיה זה אדם אחר לחלוטין. פעמים אחדות חקר אבא את הסבלים היושבים על המדרכה ברחוב הגשר לזהותו של האיש הנעלם, שלפי דעתו היה יהודי ספרדי דווקא. לסבלים לא היה מושג במי הוא מדבר. אבא ראה, אפוא, שישועה מאחרים לא תצמח לו, כי כמו תמיד גם הפעם יהיה עליו לעשות הכל בעצמו, בשתי ידיו, ולכן החליט לשים לאיש מארב, לתפסו ולהציל מפיו מיהו מהו ובעיקר היכן נולד, בראשקוב, בסלוניקי, או במקום אחר. וכך, כל בוקר, היה מדלג בפסיעות חתול אל פינת־הרחובות, כורע על ברכיו בסמוך לכותל ומצפה במארב, כשהוא משלח מדי פעם מבטים לעברה השני של הפינה. אלא שתמיד, ללא יוצא מן הכלל, הצליח האיש הדומה כל־כך לאביו לחמוק ולהיעלם מעיניו. ואולי היה אבא כורע על ברכיו ברחוב הגשר עד היום הזה לולא הבחין, בוקר אחד, בדמותו הנשקפת לו ממראה גדולה שנקבעה, ללא ידיעתו, בכותל החיצוני של חנות־צבעים, ממש בפינת הגשר ויפו. אז נפתרה לו כל התעלומה במחי־יד אחת. אבל לי הסיפור לא היה מוסבר עד שלא ראיתי את הדוד ולא נוכחתי בעיני מה רב כוחו של הדמיון המשפחתי. רק אז הבנתי כיצד דימה אבא שזה סבא הנשקף במראה.

שאלות רבות ושונות הציגה אמא לדוד, ותכלית כולן היתה להוכיח לאבא שחרף משקע תורשתי זהה הצליח הדוד – על־ידי חינוך עצמי כמובן – לעצב לעצמו תדמית נאה. אבל לי, אותה שעה, היה חשוב דווקא הרווח הצדדי שנפל בחלקי, קורטוב מתולדות המשפחה. מתשובות הדוד הסתבר שהכל החל בראשקוב על נהר דנייסטר באוקראינה.

הדוד היה אחיו הצעיר של שבתי טבצ’ניק, אבא של אבא, ואחד מחמשת הבנים ושלוש הבנות של צבי־הירש, שבחלקו נפל הכבוד להיות טבצ’ניק הראשון. שכן אביו של צבי־הירש נקרא דיחטיאר, הוא השם המקורי של המשפחה. הלה היה יערן כאבותיו ומהשרף של עצי האשוח היה רוקח מין עטרן (ברוסית דיחטיאר) למשוח בו צירי־עץ של אופני־עגלות וגם מגפיים (אילו פרנסות! חשבתי לי אז). היו לו לדיחטיאר בנים רבים, אלא שהיה צריך לקרוא לכל אחד מהם בשם־משפחה אחר, כדי לעשותם בדרך זו לבנים־יחידים ולפטור אותם על־ידי־כך מהגיוס לצבא. קצין הצאר בראשקוב היה מקבל את המגיע לו ומעיד בשבועה על בני דיחטיאר שהם בנים יחידים. כך רק הבכור נותר לשאת את שם האב. לאחרים בחר קצין־הצאר שמות חדשים כיד הדמיון הטובה עליו, כמו טבצ’ניק לאותו צבי־הירש, משום שבמשפחה גם טחנו ומכרו טבק להרחה; אחד כינה קניז’ניק על שנראה מעיין פעם בספר (ברוסית קניגה) ולאחר נתן את שם המשפחה גולובה, על צורת הראש המפורסמת של המשפחה, וכולי עוד שמות, עד שהגיע לצעיר, לו נקב את השם ברדקוֹב.

בתחילה עוד ידעו בני ראשקוב לומר בדיוק מיהו דיחטיאר, לפי צורת הראש והדמיון בשאר הסגולות. אבל במרוצת הימים, ובעיקר לאחר שאחדים מבניו של צבי־הירש, ועמם פנחס, היגרו לאמריקה, נפוץ הגזע הגא של הדיחטיארים וצלל כליל ביוון השכחה.

למשמע הדברים האלה העירה אמא בשקט, “במשפחה שלנו אף¹ אחד לא נסע לאמריקה. שלנו היו אנשים סולידיים.” זה הרגיז את אבא, אשר על אף שלא הכיר את בני משפחתו הרבים, ואולי גם לא התאווה להכירם, חרד מאוד לכבודם.

הדוד נסע לאמריקה ב־1895, קיצר כאחיו את שמו לטבק ועסק בנגרות בניין. אחר־כך היה לקבלן מצליח. אבל לפני כן נשא לו אשה, את ינטה, שהייחוס שלה היה שבאה מרקולישטי, בעבר השני של הדנייסטר, עיירה שיהודה־ליב פישמן־מיימון זצ"ל שימש בה פעם כרב. משום כך ומשום שידעה קרוא וכתוב, היתה בעיניה לאינטליגנטית גדולה. וכך, לאחר שהדוד טבק התבסס ושלח כסף להביאה אליו עם שלושת ילדיהם, הביטה היא על ברוקלין מגבוה ולא נלאתה מלהזכיר לדוד שהיא והרב פישמן־מיימון באים מרקולישטי, כרך יותר מיוחס כביכול. לעובדה זו היו השלכות מפליגות, כפי שעוד ניווכח.

מדוע אומרות הבריות שכולכם עקשים? חקרה אמא. הדוד השיב, כי בגלל ריב שפרץ בין האחים דיחטיאר ב־1867, עוד בטרם בא לעולם, ואשר נמשך גם לאחר שהיגרו לאמריקה, ניתק ביניהם המגע ולכן אין הוא יודע הרבה על קרוביו האחרים בארצות־הברית. אבל עד כמה שידיעתו שלו מגעת, ייתכן ששורש השמועה נעוץ בברדקוב. הלה ייתכן שהיה עיקש גדול. שכן כמה שדיברו על לבו שישנה את שמו, עמד הוא בשלו ואמר שאדם עושה את שמו ולא להפך. רק נכדיו באמריקה נעתרו סוף־סוף ללחץ ילדיהם ושינו את השם ל־BRADDOCK.

האם העקשנות היא תכונה שאי־אפשר להיפטר ממנה? שאלה אמא. לדעת הדוד זו גוזמה מפליגה לומר שהעקשנות היא נחלת כל בני המשפחה, ודי לו לבחון את עצמו – אדם גמיש, ותרן ונוח – כדי להיווכח בכך.

זאת אומרת חינכת את עצמך, אמרה אמא ושלחה מבט רב־משמעות באבא.

סיפורי הדוד ודמיונו לאבא העסיקו אותי מאוד. הנה, הייתי אומר לעצמי, יש ילד – של קניז’ניק, למשל – הרץ ומשחק לו בחוצות ברוקלין, והוא דומה לי בכל: אותו ראש, אותו אף, ממש אני: אלא שאני כאן והוא שם. הייתי מרים זרוע ומשתאה לדעת אם גם הילד ההוא, מעבר לים, הרים את זרועו בה בעת? הפוקדים גם אותו בלילה אותם חלומות? הייתי מציג לעצמי שאלות כדי לנחש מה תשובות ניתנות להן באמריקה. חשבתי שזה מצחיק, ששנינו אותו דבר, ועם זאת אחרים, במקומות שונים ולא יודעים דבר איש על רעהו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה בשנות ה־1920, מכרו ליהודים בברוקלין פרדסים ומגרשים בארץ־ישראל. הדוד קנה, מאחד פרידלנדר, חלקת חולות ו־50 דונם פרדס במה שנקרא אז פרדס הגדוד, ליד נתניה. אולם השפל של שנות ה־1930 פגע גם בו והוא ביקש למכור את רכושו בארץ־ישראל כדי למלא מעט את מחסורו בכסף. כך סיפר לנו בפסח תרצ"ו.

כבן שישים היה הדוד בבואו אלינו. הוא היה נקי ומגוהץ, בחליפת פשתן לבנה, עניבת פרפר, לראשו מגבעת־קש נוקשה ובידו קנה דק שגולתו כסף. נדף ממנו בושם שלאחר־רחצה, כנראה של סבון שקדים. קולו היה באס מרשים. הנה נראה הוא איש מהוגן בהחלט שכדאי לרכוש מידיו פרדס.

אבא שמח, כמובן, שמחה גדולה, על שנזדמן לו קרוב הצריך להסתייע בעצתו. מיד רתם עצמו למשימה והחל מחפש קונים. הוא גם מצא את קוראלניק, “קונה טוב ביותר” לדבריו, שהיה נכון לשלם לדוד בעין יפה. השניים כבר עמדו לחתום בשעה טובה על העסקה וקוראלניק אף אכל אצלנו סלט־חצילים. אבל ברגע האחרון חזר בו הדוד וביטל את העסקה.

את מעשהו הסביר כך: בחלומו ראה את אביו, צבי־הירש, רץ אחריו כשהוא עטוף טלית, קשור בתפילין ומנפנף כנגדו בסידור שלו, של הדוד, ספרו היחיד; גם את ינטה אשתו ראה מעקמת אף ומטיחה באוזניו דברים קשים; ואת BRADDOCK ראה מסתתר בעלווה של עץ וחורץ לשון נגדו, ועוד ועוד. לדעת אמא הסיבה האמיתית היתה לא חלום בלהות, אלא אי־אמון באבא. לדבריה היה זה פלא שלא ייאמן: הטבצ’ניקים היו כולם אנשים ישרי־לב וישרי־דרך הנותנים אמון מלא בזולת, יהא אשר יהא – אבל לעולם לא בבן־משפחתם.

ואכן, מניסיוני נוכחתי בצדקת דבריה. אבא לא היה מאמין לי. כאשר היה שואל אותי ואני הייתי משיב כי קיבלתי מספיק בבחינה בחשבון, היה טופח על שכמי בחיבה ואומר לי, “טוב, בן, אני יודע שאתה לא רוצה להתגאות בטוב־מאוד שלך.” הייתי אומר לו שלא קיבלתי טוב־מאוד, והוא היה מנחם אותי, “בן כמעט־טוב־מאוד וטוב־מאוד ־ כחמור ופרד, היינו הך.”

הדוד חשד אפוא באבא, שאותו קוראלניק שהביא לו, לא היה אלא סרסור החותר להוציא מידיו את הפרדס בחצי־מחיר. אז נקט לראשונה כלל שהיה אחר־כך למורה הדרך, לאורים ותומים שלו – לשאול בעצת אבא ולעשות את ההפך. אלא שאז טרם ידענו זאת ורק במרוצת הימים נתבררה לנו תחבולתו.

הדוד הסב עמנו לסדר ברחוב פרישמן. לבני משפחתו בברוקלין שלח כרטיס־ברכה. לאחר הפסח פרצו מאורעות תרצ"ו. הארץ געשה והשעה לא האירה למגדלי הדרים. לפרדס של הדוד לא נמצא קונה. לפי אמא כבר עמד לארוז את חפציו כאשר יעץ לו אבא, לחזור לברוקלין ולהמתין שם לימים ולמחירים טובים יותר. מיד, לשמע העצה הזאת, פרק את מזוודותיו וגמר אומר להישאר בארץ ולחפש קונה.

שלוש שנים ארכו המאורעות, עד קיץ תרצ"ט. לאחריהם פרצה מלחמת העולם השנייה וסגרה לשבע שנים את מוצא התפוזים אל מעבר לים. מצבם של הפרדסנים היה בכל רע ומהם שהגיעו עד לפת לחם. מכאן לשם חלפו עשר שנים, ולפרדס הדוד לא נמצא קונה.

כיוון שאבא הזמינו להתארח בביתנו, החליט הדוד להתגורר בתוך פרדסו. הוא ניגש למלאכה במרץ – הן בבחרותו היה נגר־בניין – ובנה לעצמו צריף על רחבת הבאר. בצריף בישל לו את ארוחותיו, כיבס את בגדיו וחי את חייו. בעזרת פועל ששכר עיבד את הפרדס, השקה אותו ואף קטף מעט מפיריו, למשלוח העירה בתיבות שהתקין במו ידיו.

אלינו, לרחוב פרישמן, היה מגיע לחגים ולעתים גם לשבתות, כשהוא נושא עמו את סידור התפילות שלו. אמא היתה מתפעלת ממנו ואומרת לאבא איזה חולצות צחורות יש לו, כמה מגוהצות חליפותיו, נעליו ממורטות ומה נפלא בושם סבון־שקדים שלו. בפיה היה הוא תמיד “גבר אלגנטי”, ולא כמו אבא שכיסיו מלאים תמיד ניירות וחשבונות וחולצתו מכופתרת בעיקום. וכמו לא די בכך היא לא חדלה להלל באוזני אבא את סגולות ההסתפקות במועט שלו. “הדוד,” היתה אומרת, “אינו טועם מהמעי־הממולא והקורקבנים במסעדה של ווכסמן.” זה שהדוד הדיר עצמו מהנאות הגוף היה לדעתה מופת מובהק לכך שאף על פי שיצא ממשפחה בעלת תיאבון גשמי, ידע לכפות על עצמו משמעת וחיים רוחניים פנימיים, עשירים ועמוקים.

אבא לא האמין שהדוד חי לבדו בפרדס, מבשל את ארוחותיו ומכבס ומגהץ את בגדיו (בעוד הוא עצמו אינו מסוגל למצוא את נעליו בלא עזרתה של אמא). הוא כפר בקיומו של הצריף ושאל מדוע לא מספרים לו שהדוד בנה במו ידיו גם בית־חרושת למיץ.

לדעתו העיד השיזפון הבריא בפני הדוד על כך שהוא מרבה לנמנם בצל אילנותיו, מן הסתם לאחר אכילה גסה ושתייה כדת, ומכאן שכלל אינו מונע עצמו מהנאות הגוף. וזה שהדוד מעשן במקטרת כסף חצאי סיגריות רק מעיד על קמצנות, לא על הסתפקות במועט.

אמא היתה משוכנעת שהדוד כותב שירים. כך אמרה לאבא ואף השתדלה לנמק באוזניו את דעתה. ראשית, רק פייטן מסוגל לעמוד ברשות עצמו, כמו הדוד, לא להזדקק לאיש ולחיות את חייו במנוד ראש וחיוך סלחני לעבר הבריות. שנית, משום שראתה אותו מרבה לכתוב. גם בבואו אלינו היה ממלא גיליונות רבים בדיו חומה. הן לא ייתכן שאלה מכתבים הביתה, וכי מה יש לו לספר באריכות כזאת לינטה, שבישל עוד דייסה לעצמו וחפר עוד גומה בפרדסו? ומכל מקום, לתיאור חיי דיומא שלו הספיקו בשפע שורות ספורות בלבד. והדוד כתב כמי שחרד פן יחסיר שורה. מכאן שהיה מעלה בכתובים מחשבות והרהורים. באלה לא היה לינטה שום עניין, כלום זקוקה היא להגיגי הדוד כדי לרוות את צימאונה הרוחני? ככל אשה סברה גם אמא שזולתה אינה משכילה להבין ולהעריך כמותה גבר שהיא מחבבת. לא היה לה, אפוא, שום ספק בכך שהדוד כתב דברי־פיוט לעצמו.

אבא אמר שהדוד מעלה על הכתב טענות משפטיות. לקראת איזה משפט? זאת לא ידע, אף כעס שדקדקו עמוֹ בפרט מעין זה, כמו היה חטטן. “אבל הדוד יודע שיהיה משפט, והוא מכין עצמו לקראתו. ואולי הוא חוזה יותר ממשפט אחד.”

מה חבל, אמרה אמא, שאבא מסרב ללמוד מהדוד. “אתה רק צריך להגיד לעצמך וגם אתה תהיה מצוחצח, אלגנטי, ופייטן כמותו.”

לבסוף החליטו לשים קץ לוויכוח על־ידי ביקור אצל הדוד, בפרדסו. אמא הציעה שיסעו שניהם באגד. אולם אבא נזכר שעליו לנסוע עם גובסייב – עוד נכיר אותו – באיזה עניין לחדרה והוא חשב שבדרך יסורו הוא ואמא אל הדוד, ליד נתניה. במכונית הפתוחה של גובסייב יהיה זה טיול־בוקר נעים. הם חזרו מהמסע סמוך לחצות, רצוצים ונרגזים. בחדרה התקשו במציאת הכתובת. אחר־כך שקעה המכונית הפתוחה בחולות ואבא וגובסייב חפרו שעה ארוכה בידיהם, כדי לחלצה, אבא פשט את חולצתו ונצרב בקרני השמש. אחר־כך נטל את ההגה לידיו, בטענה שהוא מכיר קיצור־דרך, והם נתקעו בחולות עמוקים יותר. בקיצור, הוויכוח בין שניהם נעשה עז מבראשונה.

ראשית, אמר אבא, המכונית הפתוחה נתקעה בחולות באשמת אמא. זאת הסביר, כדרכו, על דרך ההיגיון: גובסייב והוא היו שקועים בבירור העניין שלשמו נסעו, ואילו אמא ישבה כמו לורד במושב האחורי ולא טרחה להשקיף על הדרך שלפניהם ולהזהיר בעוד מועד את גובסייב שהוא נוהג את המכונית ישר לתוך החולות. שנית, היא צחקה כאשר ראתה את גובסייב ואותו חופרים בידיהם מתחת לצמיגי המכונית. צחוק זה הרגיז ובלבל אותו ורק משום כך טעה בדרך ושיקע את המכונית בחולות חדשים. אבא הצהיר בשבועה שאמא צחקה בכוונה תחילה.

רשמיהם מהביקור אצל הדוד עמדו בסתירה כזאת שאפשר היה לחשוב שביקרו, כל אחד, במקום אחר. אבא אמר שצדק כאשר פקפק בסיפור שהדוד בנה צריף במו ידיו, שכן חלקו התחתון היו יסודות ומבנה מבטון, חלק שנותר מבריכת השקאה ישנה; כמו כן לא גר הדוד בצמצום, ולא בתוך קיתון כדברי אמא, אלא ברחבות, שכן שטח הרצפה היה כשל שני חדרים לפחות; וחשוב מכל, הוא לא חי בבדידות כנזיר. כאשר נכנסו לצריף מצאוהו בחברת אנשים. אבל כאן באמת נחלקו הדעות ביניהם.

אמא אמרה שהאנשים שהתארחו אצל הדוד היו פרידלנדר ואשתו, אמריקאים שהיו בשעתם אחראים בברוקלין, במידה מסוימת, למכירת הפרדס לדוד. אמא טענה שפרידלנדר ישב בכיסא שהביא עמו במיוחד לשם כך. לפיכך החליטה שהיה חולה־מתנת אנוש, ואילו באשתו הבחינה אותות מדאיגים של קצרת. ברור היה לה שהדוד נטל על עצמו לסעוד את שניהם בחוליים, מה שהאדיר בעיניה עוד יותר את תדמיתו.

אבא אמר שלא פגשו אצל הדוד שום פרידלנדר ושמו של זה אף לא נזכר ברמז. אורחי הדוד היו חרפ“ק ואשתו, וחרפ”ק לא היה אמריקאי אלא ירושלמי דור שלישי ואשתו מצפת, דור חמישי. אבל כאשר נכנסו לצריף מצאו בחברת הדוד רק את האשה, כי חרפ"ק היה עדיין בבית־הכנסת, “וכאשר הוא בא, בא יהודי בריא, אדום, חזק, ז’לוב, ובלי שום כיסא.”

אחר־כך התברר שהשם פרידלנדר נתקע בראשה של אמא כאשר שמעה מפי הדוד, בנסיבות שונות לגמרי, בביתנו, כיצד התגלגל לידיו הפרדס. למשמע אותו סיפור ציירה לעצמה את פרידלנדר כיהודי חולה הרתוק לכיסאו ואת אשתו כסובלת מקוצר־נשימה. מדוע? כי כך חשבה נראים, או צריכים להיראות, יהודים המוכרים בברוקלין פרדסים בארץ־ישראל. זו היתה תכונה מובהקת של אמא, לברוא בדמיונה את דיוקן הבריות על אודותיהן היא שומעת. משום כך היתה תועה תמיד בין המורים שלי, בבואה לקבלת־הורים בבית־הספר, וללא יוצא מן הכלל היתה פונה אל השמש ישראל, כאשר רצתה לברר מדוע אני מפריע בשיעורי־התעמלות. מורה להתעמלות הצטייר בדמיונה כגבר מיוזע במכנסי־חאקי קצרים.

בין אמא והדוד נקשרו יחסי חיבה. עד כדי כך שיום קיץ אחד בא נרגש לביתנו והזמין אותה לצאת עמו, באומרו “זה יום חשוב ואני רוצה לחוג בחברתך.” הוא היה לבוש כדרכו בחליפתו הצחורה ובנעליו הממורקות. בדש מעילו תקע ציפורן אדומה, וזה שיווה לו מראה חגיגי במיוחד. אמא הבינה שהדוד הזמין אותה לבית־קפה והיא נרעשה מאוד, הן מעצם הרעיון שהדוד יסב לשולחן בית־קפה הפעם הראשונה מאז בואו לארץ־ישראל, והן מנכונותו לשלם גם בעד הכיבוד שלה. שכן היתה צריכה להודות שהיה קורטוב של אמת בדברי אבא בדבר קמצנותו של הדוד. לכן לבשה את השמלה החדשה והוציאה מהעטיפה את הארנק הלבן שלה.

לדבריה גברה הלמות לבה עד כדי כך שעוברים ושבים ברחוב הפנו כלפיה מבטים משתאים. אבל דרכם לא ארכה. הדוד עצר ליד הקיוסק הראשון שנקרה לפניהם, והזמין פעמיים גזוז אדום, לה ולו. כשהוא מניף את המשקה הקר בידו האחת ונשען על קנהו בידו האחרת, אמר לה שזה יום־הולדתו השבעים־וחמש וכי חש כורח נפשי לציינו.

יחסיו עם אבא לא השתפרו, ואולי להפך. דומה, כי הסיבה לכך היתה נעוצה בשניהם. אבא, מצדו, גילה שהדוד שואל בעצתו רק כדי לעשות את ההפך. הוא רגז על כך והשתדל ככל שיכול למעט במתן עצות והנחיות. את משאלתה של אמא, שישיא מראש עצות הפוכות כדי שהדוד ינהג לפי כוונתו המקורית, דחה אבא בשתי ידיים. טעם אחד לכך היה, שהדוד פיקח וערמומי ותוך זמן קצר יגלה את התחבולה ואז תהיה לו גושפנקה מאמתת לכל חשדותיו הקודמים. ואילו הדוד, מצדו, נעלב מחמת סירובו הגובר של אבא לשתף־פעולה עמו, ועל־ידי כך גברה חשדנותו שבעתיים, מה שהעלה את חרונו של אבא ודחפו לסרבנות כוללת יותר, וחוזר חלילה.

מן הראוי, אולי, להמחיש את הדברים בדוגמה. לאחר כינון מדינת ישראל התאוששו מגדלי ההדרים ועל מוכרי פרדסים קפצו קונים רבים. לכאורה זה היה הרגע לו ייחל הדוד. הוא זכה בשבחיה של אמא, על שקדנותו בטיפוח הפרדס שנים כה רבות, עבודה קשה שעשה בנקל רק מחמת אהבתו העזה לינטה ולילדיהם, למענם הקדיש שנים כה רבות וחי בבדידות בפרדס; ובעיקר, הדוד הוכיח כיצד ניתן על־ידי חינוך עצמי להפוך עקשנות תורשתית לחריצות כפיים ולמסירות משפחתית.

הדוד נרגש מאוד, הרכין ראשו והודה לאמא מעומק לבו. אולם הוא דחה את ההחלטה ולא מכר את הפרדס, לא בתש“ח, לא בתש”ט ולא בשנה שלאחריה. לא חסרו לו תירוצים. פעם ביקש לראות מהי עונת יצוא כהלכתה, פעם תמה אם בכלל כדאי למכור פרדס שהחל לשאת רווחים ופעם שאל אם אין זה נבון להשביח תחילה את הפרדס ולשכלל את ציודו כדי לזכות במחיר גבוה יותר. אמא נבוכה בגלל הססנותו של הדוד, אבל אחר־כך נשאה גם זו חן בעיניה. מה נפלא האיש – אמרה לאבא – היודע להכשיר עצמו לכל עת, שאינו דבק בתו אחד. עם זאת החלה להסביר לנו שהדוד אינו מוכר את הפרדס כי ניצתה בו אהבה לאדמת ישראל. 

מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים לולא אבא שלא עצר עוד כוח לכבוש את יצרו להשיא עצות ואמר לדוד שמוטב לו שלא למכור את הפרדס והחולות, משום שאין ספק שמחיריהם יאמירו. תוך ימים אחדים מכר הדוד את הפרדס והחולות גם יחד. הוא העתיק את מגוריו לדירה בנתניה. מדוע לא נסע לברוקלין²? משום שלאחר שנים כה רבות, רצה להביא לינטה ולילדיו מתת־כסף גדולה יותר. מה שקיבל בעד הפרדס והחולות לא הצדיק שנים כה ארוכות של היעדרות מהבית. לכן בא לשאול את פי אבא במה ישקיע את כספו, היכן יניב פירות רבים יותר. שבוע ימים לא נעתר לו אבא ומיאן להשיב לשאלותיו. לבסוף גברו עליו הפצרות אמא והוא ניאות לומר לה שתגיד לדוד מה לעשות. במישרין לא אהב לדבר איתו עוד בענייני כסף. כך יעץ לדוד לרכוש מגרשים בתל־אביב. למשמע הדברים האלה מיהר הדוד ונתן כספו בהלוואות בריבית. כך עשה עצמו נוח להיפגע מפיחות הלירה ־ מ־4 דולר ל־2.8 ־ וצמצם הונו לשני־שלישים.

כספו עדיין הספיק לו לכרטיס־נסיעה לארצות־הברית. הפעם אמא ואבא, שניהם כאחד, דיברו על לבו שיחזור לביתו בברוקלין, אל ינטה רעייתו, אל ילדיו, נכדיו וניניו. לעת־מה היה לנו יסוד להניח כי סוף־סוף עשה הדוד נכוחה, כדברי העצה היעוצה. שכן בסמוך לפסח תשי"ב ביקשנו להזמינו לסדר ולא מצאנו אותו ואף לא את עקבותיו. הוא מכר את הדירה בנתניה ונעלם כמו מיהר להפליג כדי לא להחמיץ את הסדר בביתו בגלל גינוני פרידה. מצפים היינו למכתב מברוקלין המודיע לנו על בואו לשם בריא ושלם. אמא אף ציפתה ממנו לשורות אחדות שיתארו לה כיצד שלף מכיסו את המפתח ששמר עמו כל השנים, תחב אותו לחור המנעול, פתח את הדלת לרווחה על בני משפחתו המסבים לשולחן הסדר וקרא, “חיכיתם לאליהו הנביא – אבל זה אני הנכנס בדלת.” כפי שהבטיח לעשות, אז, בפתח ביקורו בארץ.

אולם המכתב שהגיע אלינו נשלח מרמת־גן, מבית־אבות. סרנו אליו, לראותו ולקבל מפיו הסבר. הוא אמר בפשטות, כי עייף, עייף מאוד. למרבה הצער שוב לא קל לו לבשל את אוכלו, לכבס ולגהץ את בגדיו, לתקן את הכיסאות ולכבד את הרצפה. הוא זקוק למנוחה, ומשום שאינו רוצה ליפול למעמסה על אחרים החליט להחליף כוח בבית־אבות.

אבל עכשיו כבר אין פרדס, מכרת אותו, מדוע אינך חוזר לביתך, תוכל לנוח שם? שאלה אמא, נכזבת.

הדוד הצהיר חגיגית, כי אכן זו כוונתו לאמיתה. אדיר מאוויו לחזור לביתו, למשפחתו. הן לכך נשא נפשו כל השנים, ורק הבעיות הכרוכות בפרדס והייעוץ הרע שקיבל עיכבו בעדו; בגלל אותו ייעוץ פגע בו הפיחות והפר את שלוות־נפשו ואין דעתו נתונה עכשיו לנסיעות. ובכלל החיים ארוכים מדי ומן ההכרח להינפש מהם פה ושם. כך או אחרת הוא זקוק למנוחה קצרה בטרם ייצא לדרך כה ארוכה. אבל, רק יחליף מעט כוח והוא פורש כנפיו, הביתה.

בעת שהיה נח ומתאושש בבית־האבות חביב היה עליו לשבת בחליפתו הלבנה על ספסל בגן הזעיר, בצל איזדרכת ענפה, לעשן חצי־סיגריה במקטרתו, להפוך בכף ידו את מפתח־ביתו ולהביט נכחו, כנראה לתוך הזמן. שלווה ירדה עליו, והוא קיבל את כולנו במאור פנים. גם את אבא, לו אמר כי סלח ומחל לו על קוראלניק ועל שאר העצות היפות שהשיא לו.

שמונה שנים נח הדוד בבית־האבות עד שיצא לדרך, בסמוך לפסח תש"ך. יושב היה בחדרו, מגלגל באצבעותיו את מפתח ביתו ומעיין בסידור שלו, כאשר בא המלאך לקרוא לו לישיבה של מעלה. בן שמונים־ושש היה לפי הדרכון האמריקאי שלו וכבן תשעים־ואחת לפי חישובו של אבא, שהביא בחשבון את שיבוש תאריך־לידתו בראשקוב, שנועד לפטור אותו מעבודת הצבא.

השאלה העיקרית היתה היכן לקברו ולמי למסור את מפתחו. נכון היה לשלוח את שניהם לאלמנה ינטה בברוקלין וכך להגשים סוף־סוף את מה שהשתמע כמשאת־נפשו כל השנים. על כך הסכימו אמא ואבא. אבל כאשר עלעלו בניירות שהשאיר אחריו הדוד, מצאו מכתב אותו קיבל ימים לפני פטירתו, המודיע לו כי ינטה רעייתו החזירה את נשמתה לבורא בשנתה.

על כן שינתה אמא את דעתה ואמרה כי מן הראוי לטמון את עצמות הדוד ואת מפתחו ברגביה של ישראל. לדעתה לא חזר הדוד לאמריקה לאחר שמכר את הפרדס משום שהגיע לכלל מסקנה כי ישראל היא ביתו. אבא גרס אחרת. תפיסתה הרומנטית של אמא, שהדוד נעשה ציוני על־ידי חינוך עצמי, לא נראתה לו. החשד שלו בדוד לא רפה לאחר מותו, אלא אדרבה, החריף. עתה טען אבא שהפרדס לא שימש לדוד אלא אמתלה והתעסקותו כל השנים במכירתו היתה הסוואה לעניין אחר, שאת מהותו היטיב הדוד לכמוס. גם היתה סיבה של ממש לכך שעשה תמיד בהיפוך לעצות שקיבל. בטרם יקבעו במסמרות שהדוד בחר לו בישראל כבית־עולם מן הראוי לערוך חקירה מדוקדקת. אבא הזכיר לנו כי מלכתחילה גרס שלא פיוט כתב הדוד בדיו החומה שלו, אלא אסמכתאות למשפט.

הדוד השאיר אחריו מאות מכתבים ששלחה לו ינטה והעתקים של כל מכתביו אליה. אבל עיון חטוף בלבד הוכיח שהמכתבים מחזקים את גרסתו של אבא, שהיו תעודות למשפט העתיד להיערך. רובם ככולם עסקו בנושא אחד: פעם נמאס לדוד לשמוע על ייחוסה של ינטה ועל הלאנדסמנשאפטסמאן שלה הרב פישמן־מיימון והוא אמר לה זאת במלים ברורות. היא אמרה שלא תשמע תוכחה מבן משפחה שהחזיקה ספר אחד בלבד, לא מהקניז’יניקים תלמד משהו. כך פרצה מריבה ובמהלכה העליבה ינטה את ראשקוב וכינתה את כל בני דיחטיאר, טבק והאחרים בשם ברדקוב, שלדעתה היה השם היחיד שהלם את המשפחה. אז אמר הדוד שאם לא תבקש סליחה, ייצא מהדלת ולא יחזור. ינטה אמרה שאין היא דואגת – לחג הפסח יחזור מאליו, זנבו בין רגליו. הדוד אמר שאפילו לימים הנוראים לא יחזור. ינטה תחבה לידו מפתח של הדירה ואמרה לו שכאשר יחזור באישון לילה שיפתח את הדלת חרש, שלא יעירה משנתה. הדוד אמר שהוא ייסע ולא יחזור אפילו תשכב על ערש דווי, אלא אם תבקש סליחה. והיא אמרה לו שאפילו עד ברונקס לא ירחיק לנסוע, כי מכירה היא את בני ברדקוב. הדוד אמר בקשי סליחה והיא אמרה תשכח מזה. הדוד אמר שהוא טבצ’ניק והוא ייסע אפילו עד ארץ־ישראל, וינטה אמרה יופי, אז תמסור דרישת־שלום לרב יהודה־ליב פישמן־מיימון.

זאת לא עשה, כך התברר מהמכתבים שהמשיכו על הנייר את הוויכוח שהחלו בעל־פה. במכתבים אף סתרו זה את דברי זו וטענו כל אחד שהאחר חייב לבקש סליחה שכן היה ראשון לעלוב. כיוון שינטה לא ביקשה מחילה וכיוון שיש אפשרות, אף כי קלושה, שהיא והדוד ימשיכו את הדיון שלהם במקום אחר, הוחלט לטמון בינתיים את עצמות הדוד ואת מפתחו בבית־העלמין הנאה של נתניה.

החולות, אחרי השמש אני חושב, היו האויב המר של אמא. נפשה יצאה לשבילים, דשא, פלג, עצים ירוקים ורעפים אדומים, כמו בבסרביה או בכל יישוב מתורבת דומה. היא אף היתה משוכנעת – לפחות בשנותיה הראשונות כאן – שפעם היתה כזאת גם תל־אביב, אלא שהחולות, בעזרת השמש, כבשו וקברו אותה תחתם. הדרך לביתנו היתה ארוכה וטובענית וכאשר היתה חוזרת ממרכז־העיר, הקטן והבנוי, היתה לה די עת לגבש את אמונתה שבעצם היא דורכת על שדרת תכלת וארגמן של פונציאנה, רק שיש צורך לתפוס איזה מטאטא טוב ולחושפה מחדש. היא תמיד חשבה איך לגרש את החולות. לולא מחשבותיה אלה ספק רב אם אי־פעם הייתי זוכה לשיעורי פסנתר.

נשלחתי לגב' מניוסה, כי לפי תפיסתה של אמא זו היתה פעולה אנטי־חולית. איך שהוא דימתה שבן יושב ליד פסנתר וצלילים רכים בדירה אפלולית ואטומה בפני השמש, מגרשים מסביבתה את החולות. אבא, אני חייב לציין, היה אדיש לעניין כולו. החולות לא הפריעו לו, בשמש לא חש ועד שפגש לראשונה בגב' מניוסה לא ראה פסנתר מקרוב. למעשה היתה בתגובתו נימה שלילית כלשהו. שכן בשום נגינה, לדעתו, לא היה משום תרגול פיסי מספיק. אם כבר מוציאים כסף על הילד, אמר לאמא, אז מוטב הרמת־משקולות. אבל שרירים מוגדלים, כמו בלוריות עבותות ומכנסיים קצרצרים, היו בעיני אמא חלק ממחנה האויב, עם השמש והחולות.

הדרך אל הגב' מניוסה עברה אף היא רובה בחולות, מהלך שניים ואולי שלושה ק"מ. עובדה זו חשובה, כי לפני כל שיעור הייתי מתרחץ במים ובסבון, בעיקר באוזניים שניקיונן, לדעת אמא, היה תנאי ראשון למוסיקה, מצחצח את נעלי ולובש חולצה לבנה, שאמא טרחה לעמלן ולגהץ. אלא שנצצתי רק דקות ספורות. כבר בתחילת דרכי נתכסיתי אבק, תחילה זהוב, אחר־כך אדמדם ולבסוף אפור. פעמים רבות הערתי לאמא על חוסר התוחלת שברחצה ובצחצוח לפני השיעור, אלא שהיא היתה איתנה בדעתה, אמרה שאיננו בדוויים. כוונתה לא היתה לרמז על ניקיונם דווקא. לפי תפיסתה הבדוויים היו אלה שכל חייהם הם רגע אחד ארוך, חסר־תכונה ובלתי־משתנה. הלא־בדוויים לעומתם ניכרים קודם כל בכך שהתכוננויות אין־ספור מזרזות את מהלך חייהם. “הדבר הכי חשוב,” היתה אומרת, “זה להתכונן.”

מכל מקום, במשך שלוש שנים זה היה מנהגה, להתייצב במרפסת וללוות אותי הרחק בעיניה, בן שבע, נקי ומגוהץ, צועד בחולות, תיק־נגינה בידי ובו – הוודאות הזאת הסבה לה אושר – תווי “פיר אֵליז” (לאָלִיסָה), מאת לודביג ואן בטהובן. לאחר מכן התחוללו תמורות שבעקבותיהן התחלתי לנגן דברים חדשים.

השיעור הראשון נחרת בזיכרוני. הדירה והאולפן של הגב' מניוסה היו בקומת־הקרקע, באגף השמאלי של מבנה דו־קומתי מעוגל כקשת, שהיה תחילתה של סמטה ששמה פלונית (בדיוק כך), בין סמטה אלמונית (בדיוק כך) ורח' העבודה. במרכז הקשת ניצב, על כן שגובהו מטר, אריה ענק, לועו הפעור אדום ועיניו הצהובות מנצנצות. זיהיתיו מיד לפי הציורים שבספרי ורגלי דבקו לקרקע. לא ברחתי מהחשש שמא ידלוק אחרי. 

לפתע ראיתי ילדים יוצאים במרוצה זה אחר זה מקומת־הקרקע, פרוסות גדולות של עוגה בידיהם, מטפסים על הכן ואף מנתרים לרכיבה על גב האריה, שלמרבה הפלא לא נע ולא זע. היו אלה תלמידי המורה לפסנתר והם אמרו לי שהאריה יצוק בטון, צבוע ולא נושך. קרבתי אליו עקב בצד אגודל כשהספק כוסס בלבי, שכן הזנב היה משורג שרירים כמו חי ופומפון גדול בקצהו, כמו כן דימיתי שהבחנתי בבזק של ריר העוטף את מלתעותיו. אף לאחר שחשתי באבן הצוננת בין ברכי עוד חבט בתוכי הפחד ככנפי ציפור שנלכדה בפח. עדיין הייתי בדעה שאריה־האבן מסוגל לסגור את לסתותיו.

אגב, לא מזמן סרתי לסמטה פלונית, לראות את האריה הניצב שם על מכונו, ובשום פנים לא יכולתי להבין כיצד הטיל עלי אז מורא כה גדול. אבל עלי להוסיף שהוא זקן מאוד, צבעו התקלף ושוב אין לו עיני הזכוכית הצהובות ולא הלכה האדומה שהיתה לו בפיו בימי ילדותי.

מימי לא פגשתי אדם שיהיו לו ולו אך מחצית בני־משפחה שהיו לגב' מניוסה, וודאי לא מי שאלה יהיו חביבים עליו כל־כך. בנוסף לאם ולסבתה זקנות מאוד, לאחות אולגה ולדוד לובה שחיו כמותה ברווקות וידם לא משה מתוך ידה, ביקרו בדירה, בקצב של לפחות אחת לשבוע, עוד עשרים־ושלושה קוזינים וקוזינות שהכרתי בשמותיהם, בתוך קהל יותר רחב של קרובי־משפחה שנותרו בשבילי עלומי־שם עד היום הזה.

לנוכחות התדירה של הקרובים היו השלכות אחדות. האחת, כפי שכבר ראינו, היתה שלתלמידים לא נשתייר בדירה שום כיסא והם נאלצו להמתין בחוץ, בישיבה על גב האריה. האחרת, החשובה יותר, היתה טרדתה המתמדת של גב' מניוסה בהכנת כיבוד לאורחיה. היא יצאה מהמטבח רק לעתים רחוקות, שכן לא סרה ממשמרתה ליד סיר־הפלא בו נאפו העוגות במהירות כדי למלא אחרי העוגות הגדולות שנאפו באטיות בתנור. דווקא סבתה, אמה, אחותה אולגה ודודה לובה הפצירו בה שתניח להם לעשות את האפייה, אבל היא מיאנה בתוקף וחזרה ואמרה להם “נייאֵ נוז’נו”, כלומר אין צורך. אף כי סביר לשער שאפייה כה רבה מן הדין שתיעשה כדבר שגרה, הנה ההפך היה נכון: הגב' מניוסה וקרובי־הבשר שלה התנצחו ביניהם ללא הרף על קצף חלבונים, שמרים ואבקת־אפייה וכל עוגה שטעמו ממנה לאחר שיצאה מהתנור או מסיר־הפלא הסעירה את רוחם מחדש.

למען כבודה של האחות אולגה מן הראוי לציין שהשתדלה ככל יכולתה לגמול לגב' מניוסה על נדיבות לבה. היא היתה נושאת ומביאה מביתה עוגות שאפתה בעצמה וגם משרת־דובדבניות (למשתה התה), לפתנים בצנצנות ופירות מסוכרים. הגב' מניוסה היתה טועמת מכל אלה וקוראת “פריקראסניה” (נהדר!) והאחות אולגה היתה טועמת משל הגב' מניוסה וקוראת אף היא “פריקראסניה”. אחרי כל קריאה כזאת היו מחבקות אשה את אחותה. יש שהיו שולחות את הדוד לובה שיקראני מאצל הפסנתר, לבוא למטבח כדי לטעום ולדעת מהו טעם גן־עדן.

אין לי מענה לשאלה מדוע כל תלמידי הגב' מניוסה ניגנו את “פיר אֵליז” כל הזמן. אמנם אמת נכון הדבר, בבושקה – הסבתה – אהבה מאוד לחן זה. אבל הזהו הסבר מספיק? סביר לשער שהיו לדבר טעמים נוספים. ייתכן מאוד, למשל, שהאימון במנגינה אחת הקל על הגב' מניוסה לנהל את השיעורים מהמטבח; הן את הקטע הזה יכולה היתה להורות גם באוזניים אטומות. אפשרות אחרת – מתקבלת מאוד על הדעת – שהקרובים שלה, שנתבקשו לעתים לפקוח עין על התלמיד המתרגל בפסנתר, היתנו זאת בכך שלא יבלבלו להם את ראשיהם במנגינות שונות זו מזו. במרוצת השנים למדו רבים מהם לנגן את “פיר אֵליז” בעצמם ומהם שאף היטיבו לעשות זאת מהתלמידים מן המניין. כמעט כל הקרובים ידעו לפזם את הלחן גם בשנתם. יש שאפילו בבושקה היתה חשה מהמטבח במרוצה, ותוך כדי פיזור פירורים סביבה (בחוּץ תמיד ליווה ציפוֹרים) אומרת בקול דק, “אוצ’ין חרושו, אֵטא אוצ’ין חרושו בייטחובן!” שפירושו, “באמת טוב מאוד.” התפרצות כזאת היתה מאורע לא שכיח, בהתחשב בכך שבבושקה נעשתה למהדרת שבמהדרין בכל מה שנוגע ל“פיר אֵליז”. אבל כאשר נפל הדבר והתרחש היו הגב' מניוסה והאחות אולגה באות בעקבות בבושקה, סופקות כפיים וזועקות יחד “פריז! פריז!” כלומר, מגיע פרס. אגב, בתוך שלוש שנים רכשתי לי לא רק כמה סודות בתורת האפייה, אלא גם את היכולת לבטא התפעלות ברוסית.

החשד שמא הגב' מניוסה כלל אינה מסוגלת לנגן בפסנתר טרד לא אחד מהורי תלמידיה. אבל בעניין זה יכולתי להעיד: אל“ף – שאני עצמי ראיתיה, לפחות פעם אחת, מנגנת את “פיר אֵליז”, באוזני בבושקה; ובי”ת – החשד הזה התעורר באיחור רב וייתכן מאוד שכבר היה תוצרת מכוערת של קנאה וצרות־עין מצד יריביה. אבל דברים אלה יתבררו מאליהם.

הגב, מניוסה התייחסה אלינו, תלמידיה, כמו היינו ילדיה, ובתור כאלה שלחה אותנו בריצות למכולת, לקנות קמח וביצים וכיו“ב. בערבים היינו נלווים לבבושקה, להדליק את החשמל ולסייע לה לעלות במדרגות ביתה. עובדות אלה סייעו להפיץ את שמה של הגב' מניוסה כמורה לפסנתר הטובה בעיר, וככזאת הגיע שימעה גם לרחוב פרישמן. שכן ההורים שבעו נחת מכך שילדיהם זוכים בשיעורים הנמשכים שלוש ואף ארבע שעות ובסתר לבם החמיאו לעצמם שאריכות כזאת היא עדות חותכת לכישרון גדול המצוי בילדם; איזה מורה ייתן שיעור ארוך לסתום? ועוד, כל ההורים, ללא יוצא מן הכלל, התרשמו מהעלייה המהירה במשקל־הגוף של ילדם זמן קצר לאחר תחילת לימודיו. לי, למשל, נוספו 5 ק”ג כבר בחודש הראשון. אני זוכר שבוע אחד בו נרשמו אצל הגב' מניוסה תשעה תלמידים חדשים, מהם חמישה אחרי מחלה קשה ואחד ששני הוריו עבדו מחוץ לעיר.

אין צורך להסביר מדוע תלמידיה היו כה מאושרים והגדילו את שמה בכל מקום. אולם, בכל זאת, כדאי אולי לציין עוד זאת: מדי פעם, בשבת, היתה הגב' מניוסה עורכת בדירתה “קונצרט תלמידים”. אמנם בכך לא היה משום ייחוד, שהרי גם מורים אחרים קיימו “קונצרטים”. אבל הללו לא הזמינו את קרוביהם, ומכל מקום אפילו עשו יד אחת לא היה להם סיכוי להשתוות אליה במספר המוזמנים. מה גם שכל הקרובים שלה, כולל זקנים וטף, כמו היתה זו חובה קדושה, היו נענים ובאים לקונצרט. יתר על כן, לאחר הכיבוד הם היו לקהל ער ומגיב. מחיאות הכפיים שלהם לא ארכו בשום מקרה פחות משלוש דקות רצופות.

אצל הגב' מניוסה כל התלמידים “הופיעו” בקונצרט וכל התלמידים זכו בפרס הראשון. היה זה, אפוא, תענוג רב, להיות מוצף במחיאות־כפיים, בקריאות התפעלות ולקבל פרס. גם היום אני יכול למנות את הפרסים שצברתי: חמישה בקבוקים זעירים דמויי אקדח, ארבעה המכילים בושם צהוב ואחד ירוק: שלושה מסרקות בתיקים אדומים: תרווד למרק; שני ארנקים למטבעות: שלושה פנקסים של מדבקות־מצוירות ומדחום־כספית אחד.

אני יודע, היום ההרכב הזה נראה מוזר במקצת. לכן עלי לבאר מיד שדווקא היו לה מחסנים גדולים של פרסים־ראשונים. אבל לעתים אפילו אלה אזלו בגלל מספר המשתתפים בקונצרט – שהרי אפילו תלמידי השבוע הראשון נטלו בו חלק. בלית ברירה, אפוא, היתה צריכה לחטט ולהמציא פרסים מתוך חפצי־הבית. כך זכה אחד התלמידים בפומפייה. מה שכלל לא ציער את אמו.

בעיני אבא נשאו הקונצרטים חן. הוא אהב ילדים, הוא אהב עוגות ותה עם משרת־דובדבניות, הוא אהב למחוא־כף בכוח, הוא אהב את קרוביה של הגב' מניוסה, או לפחות את טוסקה; ובעיקר אהב את האתגרים החדשים שניקרו לפניו. בגלל הקונצרטים נשתנה לטובה דעתו על הנגינה.

טוסקה היתה הגבוהה בכל קרוביה של גב' מניוסה ורווקה כמותה. היא היתה נקייה מאוד, תמיד בחולצה־רוסית לבנה וסרפן ירוק ועיניה היו כעיני פרה. אבל – ובזאת רכשה את חיבת אבא, בכך אין לי שום ספק – היו לה מחלפות־שיער ארוכות ובהירות, אותן קלעה בצמה שערמה על קדקודה כעטרה. מבנה־שיער כזה היה בעיני אבא לא רק מיצוי ושיא של היופי, העדנה והרוך הנשי, אלא גם הצדיק מבחינתו את התואר מלכה. מרגע שראה את העטרה הקלועה של טוסקה נתעטפה כל דמותה קסם: עיניה היו לעיני מלאך, פקוחות, זכות וגדולות כשני אגמי בדולח, ואי־אפשר היה להזיז אותו מדעתו זו אף בהוכחה הפשוטה שאין בעולם כולו בדולח חום; קומתה היתה כמובן למלכותית, ולא הועילו לאמא טענותיה שתיאור זה אינו הולם אשה הגבוהה בשני ראשים מארון הבגדים; גם מה שאמרו לו בדבר נעליה הגבוהות והמחוזקות, השרוכות עד למעלה מקרסוליה, לא צינן את התפעלותו. בעיניו היתה מלכותית ונהדרת.

האתגר שמשך את לבו ביותר היה למצוא פתרון לבעיית הצפיפות. שני החדרים צרו מהכיל את באי הקונצרט, אפילו כאשר טוסקה, הדוד לובה ואבא ישבו במטבח. הוא הוגיע מוחו ואף ניסה לשרטט סדרי ריהוט וישיבה חדשים. אבל לשווא, הצפיפות נשארה בעינה, כאשר הנתונים הבלתי־משתנים הם מאה איש בשני חדרים. 

כמובן, אפשר היה לחשוב על מקום אחר, באחד האולמות, למשל. אבל המחיר שלל פתרון כזה מראש. משום כך יצא אבא עם התוכנית הבאה: הקונצרט ייערך בחולות הים; הפסנתר יוצב על משאית שהוא ימציא במחיר אפסי: המשתתפים בקונצרט יעלו וירדו בסולם־עץ קטן; העוגות וכל הכיבוד יוטענו אף הם על המשאית; והמאזינים יישבו על שטיחים קטנים שייפרשו על החולות הרכים וייהנו הן מהאוויר הצח הן מהצלילים הנפלאים.

הבטחתו שמחיר המשאית יהיה אפסי התבססה על ההנחה שאפשר לשלב את שיעורי הנהיגה של ישה ווסקובויניק עם הקונצרטים של הגב' מניוסה. הן ישה ממילא נוסע, מה משנה אם ייסע לים, במקום למרכז המסחרי? אבא תמיד אהב לשלב דברים, ובעיקר נופש ועבודה. פעם הבטיח לאמא ולי נסיעה לחיק הטבע, “לחדרה, לבושם הפרדסים, לצל האקליפטים.” אבל ברגע האחרון מצא שאפשר לשלב את הטיול עם העברת הרהיטים של שטולץ, שנעשה לפתע חקלאי, כדי להשיג במכה אחת גם טיול וגם חיסכון בהוצאות. כך הגענו, מיטלטלים על חפצי־בית בארגז המשאית, לאזור לולים ליד רעננה.

לפעולה הנמרצת של אמא להפסקת המעורבות של אבא בתכנון ובהפקת הקונצרטים של הגב' מניוסה לא היה גורם אחד ויחיד שאפשר להצביע עליו; אני סבור שזו היתה תולדה של התפתחות מורכבת למדי.

קודם כל, כבר בקונצרט הראשון נולד בלבה אי־שקט שלא ידעה להסבירו. שכן קשה היה להבחין בכך שכל משתתפי־הקונצרט מנגנים אותה מנגינה, בגלל ההבדלים בקצב, בעוצמה ולעתים גם בתווים. אפילו מוסיקאים ותיקים היו מזהים את “פיר אֵליז” רק לאחר מאמץ ולא בתחילת הקונצרט. ולאמא לא היה שום חינוך מוסיקלי. אלא שחושיה היו מחודדים והיא ידעה, כפי שאמרה אחר־כך, שמשהו לא בסדר. היא נתקפה אי־שקט והיתה מתעוררת בלילות.

אי־השקט גבר בה מקונצרט לקונצרט, שכן את “פיר אֵליז” שלי הכירה היטב והיא תמהה מדוע בכל קונצרט אני חוזר עליו. קצת מרגוע מצאה בכך שאחרי הכל אני הולך בחולות עם בטהובן תחת ידי, שאני אוהב את שיעורי הפסנתר שלי ושמעולם לא נראו פני טוב יותר.

מדי פעם נעור בה רוגזה מחדש. בהגיונה גזרה מסקנה שאם זו תמיד אותה יצירה, משמע אינני חייב להתכונן כראוי לנגינתה. חיים חסרי־תכונה היו בעיניה, כידוע, חיים חסרי־תוחלת, וההיפוך הגמור של שאיפותיה. נוסיף לכך את העובדה שלא הגתה שום חיבה לטוסקה, וכבר יש לנו די והותר נימוקים לפעולה נמרצת.

אולם, מן היושר לציין פרט נוסף, אשר לדעתי, בסוף החשבון, היה מניע מכריע: עולים מגרמניה החלו להגיע לתל־אביב ובהם גם מורים לפסנתר. יש לי חשד שעל אף תרבותה וגידולה בסביבה רוסית, פזלה אמא ביראת־כבוד אל דוברי גרמנית. באותו שלב בחייה היו הם הלא־בדוויים ביותר. לאחר שנים תחבב את האנגלית ואף תלמד אותה בכוחות עצמה.

על סמך מה אני מבסס את דברי? לכאורה על זוטות של מה בכך. לפתע החלה לסור אל מכס כהן, חנות־המעדנים הגרמנית החדשה ברחוב אליעזר בן־יהודה, שבכל מדפיה לא נמצא משהו אחד שאדם רוסי אוכל. יום אחד הביאה משם קפה טוב, אחר־כך שינקן ופעם אחרת גבינת לימבורגר. ניחוחה של זו לא יישכח במהרה במשפחתנו. אבא ואני רק נגענו בגבינה ותו לא, אף־על־פי־כן פקדה עלי למחרת המחנכת שלי לצאת מהכיתה ואבא נכשל כעבור יומיים בבחירות להנהלת הקואופרטיב שלו.

בעוד אבא שרוע על מיטתו פרקדן ומחזיק ביד אחת לנגד עיניו את “נוביא וורמיה”, “אוקטיאבר”, “נוביי מיר” או משהו משל שבצ’נקו, היתה אמא מנסה בכורסה זקופה לכבוש באידיש שלה את גיתה, היינה ושילר. בדבריה צצו לפתע ניבים גרמניים והמלה “גייסטרייך” חזרה ונשנתה במשפטיה. למשל, לאבא אמרה פעמים אחדות שמה שאין לטוסקה בכלל, אבל בכלל, זה “גייסטרייך” (שאר־רוח).

תחילה ניסתה להניא את אבא מתוכניתו בלשון רכה ובהומור. איך הוא מתאר לעצמו קונצרט בחולות? מהיכן יקחו הבריות שטיחים קטנים? איך יגיעו כולם לחולות הים? ובכלל, מי ייתן לישה ווסקובויניק להסיע פסנתר, שלא לומר את בבושקה (אבא קבע שהיא תשב בתא הנהג)?

אבל לשווא. אבא לא היה מסוגל להאמין במשהו, או לעשותו, בחצי־לב; הוא היה מאלה שלבם נשרף, מאש פנימית או מלהבות המוקד. וכך לכל שאלותיה של אמא היה בפיו מענה חד וחלק. איך יגיעו כולם לחולות? הוא יקשור קרון־גרר – זה של פוזננסקי – למשאית ובו יוכלו הכל לנסוע לחולות “ברווחה ובנחת”. ובבושקה? בכלל בדעתו לבקש מגובסייב שרק זה בא מאמריקה שייקח את בבושקה במכוניתו הפתוחה. ובאשר לווסקובויניק אין שום סיבה לדאגה, במקום שאין מדרכות וכבישים מפריעים לו הוא דווקא מיטיב לנהוג.

אמא שאלה אם הבינה נכון שלמעשה ייצאו באי הקונצרט לא במשאית אחת, אלא בשיירה שלמה. למשמע התשובה – שאמנם אכן כך – רצתה להוסיף ולשאול היכן מקומו של אבא בשיירה ומי עוד ייסע במכונית הפתוחה של גובסייב? אבל היא גזרה על עצמה שתיקה. למחרת רשמה אותי אצל אליהו רודיאקוב. אין זאת כי ערכה בינתיים חקירה חשאית בדבר מורים־לפסנתר דוברי גרמנית. לי אמרה, “גמרנו עם הגב' מניוסה,” ולאבא הודיעה שאם רצונו בכך הוא רשאי לנסוע לחולות עם הגב' מניוסה, קרוביה ותלמידיה, גם עם טוסקה – אבל בלעדיה ובלעדי.

כדי לדייק, אליהו רודיאקוב נולד ברוסיה ואת חינוכו המוסיקלי קיבל בתל־אביב. אולם הוא יצא להשתלמות ממושכת בגרמניה ואף נשא לו שם אשה. הגב' רודיאקוב – לוטי – היתה יפהפייה כחולת־עין וזהובת תלתלים. היא היתה ענוגה ולא ידעה שום לשון זולת הגרמנית ואולי משום כך היתה מחייכת אל הרבים המבקשים לשוחח איתה עברית, אידיש או רוסית. ביתה הבהיק מניקיון ובשעה חמש אחרי־הצהריים נמלא ריח נעים של קפה ועוגיות.

לא זכורה לי תגובתו של אבא. במצבו, של מי שהשמיטו את הקרקע מתחת רגליו, נותר לו רק לכבוש את זעמו ולהרהר מה יגיד לגב' מניוסה, לישה ווסקובויניק ולגובסייב, כדי לצאת מהסבך במינימום של בושת־פנים. אולם עניינו בנגינה שלי התמעט באורח דרמטי, עד כדי כך שהיא לא מנעה ממנו להירדם לכשרצה ולא טרדה אותו משנתו ואפילו לקריאתו לא הפריעה. הייתי יכול להכות במנענעי הפסנתר בשני אגרופי והוא האזין לחדשות הרדיו בנחת.

רודיאקוב רשם לי במחברת־תווים סולמות ולימד אותי מהו שלם, חצי, רבע, שמינית וכו'. ספרי תרגילים הייתי צריך לקנות במחסן המוסיקלי החדש של ליטאואר שנפתח ברחוב אליעזר בן־יהודה. תקופה ארוכה לא נזכר בטהובן בבית, מה שציער ואולי הדאיג את אמא. השמות בוּרגמילר, קלמנטי וקארל צ’רני לא אמרו לה דבר.

חוששני שגם תלמידיה האחרים של גב' מניוסה פרחו ממנה, שכן אחדים מהם פגשתי במחסן של ליטאואר, מחפשים אף הם אחרי קלמנטי וקארל צ’רני שספריהם אזלו לפתע. שנים אחר־כך, כאשר הייתי תלמיד בתיכון, עברתי ליד דירתה (בבית חדש, לא ליד האריה). מתוך סקרנות הצצתי לתוכה. בבושקה ישבה בכורסה, שמיכה על רגליה. על השולחן העגול היתה רק עוגה אחת שחציה כבר נפרס ממנה. הגב, מניוסה ישבה ליד הפסנתר. דומה כי רק שתיהן היו בבית, לבדן. זאת היתה הפעם היחידה הזכורה לי שראיתי את הגב' מניוסה מנגנת.

חלק חשוב מההיגיון הפנימי של העלילה שלפנינו, ודאי בכל מה שנוגע לנסיעה של אבא לדמשק – נבע מאמונתה הבלתי־מעוררת של אמא שפספורט וויסקי ירדו לעולם כרוכים זה בזה, והם מוציאים, לחוד אבל בעיקר ביחד, את האדם לתרבות רעה.

אם אני זוכר נכון, הרי זה בערך היה סדר דבריה: יושב לו אדם, עוסק בענייניו וחי לו עם בני משפחתו בנחת או שלא כל־כך בנחת. פתאום הוא צריך פספורט. אז נשאלת השאלה, הראה מישהו אדם מהוגן, מבסרביה או מאוקראינה, הזקוק לפספורט? עם תמונה?

ואם יש אדם כזה, הריהו דומה לאנגלי מהמנדט. שהרי אם תתבוננו היטב סביבכם תבחינו מיד שבפספורט מחזיקים בריטים; והללו, ללא יוצא מן הכלל, שותים ויסקי. ועתה תנו נא בהם מבט, בשוטריהם ובחייליהם: פשוטים, ראש מלא בריליאנטינה, פייפ בפה ושיניים חומות ולא טובות. רווקים כולם. וכי איזה אשה תרצה בהם? שהרי מוציאים הם את כל זמנם בהילולות, בקסרקטאות, בבתי־מרזח ובחברת נערות לא־טובות, עם ליפסטיק.

אני מסופק אם השכלתי בשורות הנ“ל להעביר את גודל החלחלה שהעבירו בי, כבשומעיה האחרים של אמא, דבריה אלה. ייתכן שלשם כך עלי לציין עוד את שני אלה: בעברית של אותם ימים כתבו ווהיסקי, בנאמנות לא־פונטית לכתיב האנגלי. ואמא, ככל דוברי רוסית מלידה, לא היתה מבטאה ה”א. היא היתה אומרת אני אלכתי, או אביא ואי אכינה (אני הלכתי, הוא הביא והיא הכינה) בלא שתחוש באובדן הה“א ובלי שתיגרם לה אי־נוחות כלשהי בשל כך. רק במקרים מיוחדים, כאשר קראה שיר בהטעמה או כשהנסיבות עשו זאת לדרוש ולהכרחי, כמו בדבריה על הוויסקי, היתה עושה מאמץ, דוחקת מפיה נשיפה של רוח, ומשמיעה ה”א גדולה מהדרוש. כלומר ווההיסקי, שהוא דבר שונה מסתם ויסקי, וקרוב הרבה יותר לתכונות השטניות והמשחיתות שמנתה בו. שנית, בלבה היתה משוכנעת שהגון החום של שיני האנגלים היה עדות המרמזת על מחלת־מין.

מה חלף בראשו של אבא למשמע דבריה – לא אדע אל נכון. אני משער ששמע על הפספורט והוויסקי באותו עניין בלתי־אישי שהיה שומע על משהו רחוק שאינו נוגע לו כלל, כמו מחלות אופייניות לאוכלי־אורז בסין או סכנת רככת העצמות האורבת לכושים החיים בצפון הרחוק. שהרי פספורט לא היה לו ואצל ווכסמן, אחרי המעי־הממולא, היה שותה כוס־תה, לא ויסקי.

זאת אומרת, עד שבא גובסייב.

אבל, שוב עלי להקדים עניין אחר. חשוב מאוד היה לאמא שאבא ייראה יפה, כלומר לבוש נקי, מגוהץ ומסודר. לשם כך, בין השאר, היתה הופכת את גרביו לצורך כביסתם, לעשותם טהורים ורעננים יותר, וכך אף היתה תולה אותם לייבוש. כדי לשמור על ניקיונם אף היתה מקפלת אותם כשעודם הפוכים. מדי פעם היתה מזכירה לאבא, בנחת ובקול טוב, שלא ישכח להפוך את גרביו, לצדם הנכון, בטרם ילבשם לרגליו.

אבא לא ניחן בכישרון הלבוש, וזו אולי הסיבה שהמריצה את אמא להקפיד על בגדיו. ללא השגחתה עשוי היה לצאת מהבית – כפי שעשה – בחולצה שלי, בלא לחוש כלל שהיא מתפקעת עליו. בדרך כלל לא היה זוכר להפוך את גרביו לצדם הנכון. עד שלעתים, כאשר הגיעה לכלל ייאוש, היתה אמא מקדימה להפכם ומניחה אותם בארון כשהם נכונים לשימוש. אבל דווקא אז היה אבא נזכר פתאום בדבריה והופך את הגרביים כמצוותה. כך שרק לעתים רחוקות נראו רגליו לבושות כהלכה.

פעם, אם אינני טועה, כמעט והתגרשו בגלל לבוש. ימים רבים יצא לבה של אמא לכך שגם לאבא תהיה חליפה בנויה כהלכה. עד שיום אחד גמלה בלבה ההחלטה ועל דעת עצמה קנתה לו אריג כחול שהיה יפה מאוד בעיניה. אבא לא התנגד כלל שתהיה לו חליפה יפה, אף אמר שאולי יסכים ללבוש אותה; אבל תנאי מפורש היתנה, שלא יאלצוהו להתייצב אצל החייט. הוא מיאן לתת את עצמו – “להתמסר”, כלשונו – לכל מיני עמידות מגוחכות מול ראי, בחברתו של חייט מלא סיכות כמו קיפוד, וגם טען כי זמנו יקר לו. כך לא נותרה לאמא ברירה אלא ללכת בעצמה אל בוכמן, ברחוב העבודה, כשהיא נושאת בידיה לדוגמא בגדים שונים של אבא ומידע מעודכן בעל־פה על מידותיו. רק לבסוף, לאחר שהיא עצמה סרה אל בוכמן פעמים אחדות, ולאחר שידולים והפצרות, עלה בידה להוציא מפי אבא הבטחה, שיסור אל החייט למדידה יחידה, אחרונה. ואכן, הוא עמד בדיבורו. למרבה הפלא המעיל היה פחות או יותר בסדר. אבל המכנסיים היו צריכים תוספת בחלק העליון, בקו המתניים. אלא שלא נשתייר כלום מהאריג הכחול. איני זוכר היום בבירור מי הציע להשלים את המכנסיים בשארית של אריג אחר, ירוק דווקא. אבל אני זוכר שאמא סיפרה אחר־כך שבוכמן העיד לפניה בשבועה, אולי על הברכיים, שהיה זה אבא, שטען שכל העניין הוא לו לזרא, ואין זה כלל עולה בדעתו להטריח עצמו לאותה חנות בה קנתה אמא את האריג המקורי. 

למראה החליפה, שנשלחה אליו למשרד, החל, כנראה, הספק לכסוס בלב אבא והוא נחרד מפני תגובתה של אמא. כך אני מסביר את הופעתו ערב אחד כשבידו האחת הוא נושא את החליפה העטופה נייר ובאחרת מוליך אחריו את גובסייב ומכניסו בפעם הראשונה לביתנו. מן הסתם בטח באמא שבנוכחות אורח, ועוד פנים חדשים, תחסוך ממנו את שבט לשונה. ואכן צדק. בידיים רוטטות פתחה אמא את העטיפה ופניה חוורו בבת אחת. אבל לא אמרה דבר. בשפתיים קמוצות הגישה תה לאבא ולגובסייב וישבה ביניהם.

אבא היה עליז מאוד. הוא התפעל, בקול רם מהרגיל, מכוחו של הגורל. איך יצא גובסייב מאמריקה, הפליג שבועיים בים, עלה לארץ־ישראל ולאחר שלושה שבועות בלבד פגע בו אבא שעה שרץ ברחוב הגשר והפילו למדרכה. תחילה ביקש אבא לשאול את גובסייב בגערה אם עיניו תקועות לו בגבו. אבל כשראה את פניו התמימים ואת חיוכו הנבוך, הושיט לו יד וסייע לו לעמוד על רגליו. תוך כדי כך נודע לו שגובסייב השתייך לפועלי־ציון והוא לא חיפש אלא אותו. “האין זה נפלא?” שאל אבא.

אמא לא אמרה דבר.

הוא קרא לה לרדת לרחוב, להזין עיניה במכונית הפתוחה של גובסייב, כמותה לא ראתה מימיה. אמא דחתה את ההזמנה בשתיקה והוסיפה לשבת מולו בלא לגרוע עיניה ממנו. אז שקע בשיחת־עסק עם גובסייב והשתדל להאריכה ככל האפשר, בתקווה שסבלנותה של אמא תפקע ותלך לישון. גובסייב שחש בסערה המתחוללת מתחת לפני השטח, קם פעמים אחדות על רגליו, ליטול פרידה. אבל אבא החזירו בכוח אל כיסאו, כדי להמשיך בדיון. אבל לשווא. אמא חיכתה לו, בתקיפות ובדריכות.

לאחר שהלך גובסייב שוחחו כל הלילה. מה אמרו לא שמעתי. אבל בבוקר ראיתי כי חזות פניהם קשה. במשך ימים אחדים לא החליפו ביניהם אלא מלים בודדות, הכרחיות. ואילו החליפה, עילת כל הריב, נשארה תלויה לה בארון למעצבה. אבא לא לבש אותה ואמא נהגה, למראית עין לפחות, כמו שכחה שהיא קיימת.

גובסייב היה לא־גבוה, חיוור ובעל שיער אדמוני. שערו נדבק לקרקפתו ודומני, כי משום כך עלה בדעתי שאילו היה אדם מפורסם, אפשר היה לומר עליו שהוא דומה לפסל־השעווה של עצמו במוזיאון של מדאם טוסו: נטול־דם, שקיקי־דמעות מתחת לעיניו, בעל ארשת קפואה ועם זאת חייכנית. לפי מה ששמעתי אותו ערב הסתבר שנולד בפינסק, היגר עם הוריו לברוקלין ולאחר שהתאלמן עלה לארץ־ישראל. אבא התעניין מאוד לדעת ממה התפרנס בברוקלין ותשובותיו של גובסייב לא הניחו כלל את דעתו. היה לו עסק שהתבסס על כך שהיה מקבל מלקוחות בגדים ולבנים, מוסר אותם למכבסה, מקבלם נקיים ומגוהצים ומחזיר אותם תמורת שכר לבעליהם. אבא, בשום פנים ואופן, לא הבין לשם מה נזקקו הבריות בברוקלין דווקא לגובסייב כדי למסור את כבסיהם למכבסה, הן יכלו לעשות זאת במישרין. על כך היה הלה משיב, “זו השיטה האמריקאית, מהר יותר, גדול יותר.” תשובה שהסתום מרובה בה על המפורש.

בנוסף לידע בדרכי פעולה אמריקאיות הביא עמו גובסייב גם מעט הון להשקעה, עובדה שעוררה כלפיו תשומת־לב וכבוד. אף־על־פי־כן לא התפעלו האנשים שראו אותו מכישוריו ומיכולתו. לאחר התלהבות ראשונית קצרה היו מציידים אותו בהפניה לכתובת אחרת ומשלחים אותו מעל פניהם. וכך הגיע אל אבא.

בעיני אבא דווקא נשא חן. אני משער שהיו לכך טעמים אחדים. למשל, היותו נמנה בעבר עם פועלי־ציון. אבא היה הפועל הצעיר ומשום כך קסם לו מיד הרעיון שיהיה לו בר־פלוגתא צמוד בתוך המשרד, איתו יוכל להיכנס בנקל לוויכוח, כדי לשובב מעט את נפשו, כל פעם שהשיממון בעבודה יכביד עליו.

וכמובן, המכונית הפתוחה. זו היתה “פורד” מיד־שנייה שגובסייב רכש באחד המגרשים בברוקלין תמורת 200 דולר, בטרם עלותו ארצה. עובדה זו נודעה לאבא מאוחר מדי, כפי שעוד ניווכח. בראשונה היתה בעיניו שכיית כל אוצרות חמדה. בעיני רוחו כבר ראה את עצמו עם גובסייב גומע מדבריות ומקפץ על ההרים, שער ראשם מתבדר ברוח, חולצותיהם מתנפחות ותוך כדי ויכוח על פועלי־ציון והפועל הצעיר הם מתבוננים בנופים רחוקים ונושמים לתוך ריאותיהם אוויר צח ומבריא.

מדוע האמין לגובסייב שזו מכונית־ספורט שאינה יודעת מעצורים, והיא מהירה וחזקה מכל מכונית אחרת? מדוע לא ראה מיד את מגרעותיה? כאשר אני חושב על כך היום, נדמה לי שהמענה לשאלות האלה טמון בתלבושתו של גובסייב. הוא היה הגבר הראשון שאבא ראה לבוש מכנסי “שלושת־רבעי”. איך לומר זאת? הנעליים החצאיות המבריקות, גרבי־הצמר הקלועים, הצהובים, המתוחים על השוקיים, הבירית הנרכסת בכפתור־נחושת מתחת לברך ושקיקי־הרגל מטוויד חום־צהוב־אדום הנפרש מעליה – כל אלה זוהו על־ידי אבא כסימני־היכר של הספורטסמן. כך שבראותו לראשונה את גובסייב ניצב ליד מכוניתו הפתוחה, לא ראה את שקיקי הדמעות ולא את העיניים העצובות שמעליהם, אלא ראה לפניו בעל בעמיו וספורטאי מצטיין; ממילא רכבו הוא רכב מרוץ. גם לאחר מכן, כאשר כבר ידע שגובסייב רך כגבינה ושהפעולה היחידה הכרוכה בנהיגה שהשכיל לעשותה היטב היתה הפעלת הצופר, עוד האמין אבא שיש בגובסייב מאיש הספורט. קשה מאוד היה לעקור מלבו נאמנויות ראשונות, לאנשים ולרעיונות.

דומני שרק תו אחד בדיוקנו הטוב של גובסייב השתנה לרע בעיניו. במקום בר־פלוגתא לוויכוחים על דרכי פועלי־ציון והפועל הצעיר – לו קיווה כל־כך – נמצא לו דברן שאין שני לו, המסוגל להכריע בנקל כל יריב בתחרות של דיבור ארוך, מעורפל וחסר־היגיון. לפעמים, לאחר ויכוח עם גובסייב, היה אבא חוזר הביתה מעולף למחצה ומראהו כשל דג שנותר עת ארוכה מדי על היבשה. אבל את כל זה עדיין צפן העתיד.

אבא היה אז חבר בקואופרטיב־להובלה הנאבק על קיומו. כיוון שהיה מחונן בדמיון מפותח ובתשוקה למעשים גדולים, הצליח גובסייב לשכנעו שהנהלת הכספים של הקואופרטיב פסולה מעיקרה. כל הקשיים והצרות של הקואופרטיב ייעלמו במחי־יד אחת, כלא היו, ברגע שתינקט, בהדרכתו, שיטה אמריקאית. הוא הציע להחליף את גביית המזומנים בשיטות אשראי מתקדמות, על־ידי שטרות ומסירת סחורות בגוביינא. אשראי נבון ונוח ימשוך ויביא לקואופרטיב לקוחות חדשים ורבים. מה גם שנציג הקואופרטיב יופיע אצל הלקוחות כשהוא נוסע במכונית פתוחה. הרושם יהיה גדול, אמר גובסייב, וזה כלל גדול בעסקים.

הוא המליץ גם על שיפור מערך התקשורת של הקואופרטיב. כלומר, כאשר המכונית הפתוחה לא תהיה עסוקה ברכישת לקוחות ובגבייה, תשמש – תודות למהירותה הטובה – ליצירת קשר בין נהגי המשאיות והמשרד הראשי. איך תקשר המכונית בין משאית שיצאה לחיפה לזו המגיעה לירושלים? את הפרטים השאירו אבא וגובסייב לעיון נוסף. בעיקרון הסכימו שניהם, ובצדק, שלתקשורת יעילה ומהירה נודעת חשיבות רבה.

אם נזכור את מצבו הכספי של הקואופרטיב; אם ניקח בחשבון שגובסייב היה מוכן לשלם מזומנים בעד מניה המקנה לו חברות בקואופרטיב ואף להעמיד לרשותו, תמורת התחשבנות מסוימת, את המכונית הפתוחה; ואם נוסיף לכך את טיעונו של אבא שמלכתחילה נזקק הקואופרטיב לאיש גבייה מהקליבר של גובסייב, “בעל ניסיון אמריקאי” – נבין מדוע קיבלה אותו האסיפה הכללית כחבר מן המניין, פה אחד ובתשואות.

במרכז מסחרי, בין הלקוחות, לא היו הדברים כה מובנים מאליהם. היו סוחרים ברחוב הגשר שתמהו לשם מה דרושה מכונית־קישור לקואופרטיב לא כל־כך גדול, לו לכל היותר שש או שבע משאיות, ובכל מקרה ודאי לא צי. אולם, גם הם, כמו האחרים, ששו להטבות שנשאה להם בכנפיה שיטת האשראי “האמריקאית”. קשה היום להאמין, אבל אני מבסס את דברי על אסמכתאות איתנות: גובסייב קיבל שטרות שמועד פרעונם חל לא רק לאחר שלושה או שישה חודשים, אלא אף לאחר שנה ואפילו שנה־וחצי. מה הפלא שתוך עת קצרה נעשה הקואופרטיב לפופולרי ומספר לקוחותיו הוכפל.

את קטני־האמונה מבין החברים, את אלה שגילו ספקות למראה צרור השטרות המצטבר בקופת־ברזל ריקה, הרגיע גובסייב. הוא אמר שאין כל קושי למכור את השטרות בדיסקונט לאחד הבנקים. הסיבה שאינו נחפז לעשות כך, היא ציפייתו המבוססת, לשיעורי־ניכיון נוחים יותר. מדוע יקנה בנק צרור גדול של שטרות ארוכי־מועד במחיר טוב יותר מאשר צרור קטן למועד קצר? על כך השיב גובסייב, כי הבנקים באמריקה מיטיבים דווקא עם אלה מלקוחותיהם המרחיבים עמם תדיר את היקף־עסקיהם.

אבא עדיין לא יכול היה לדעת שהבנקים בתל־אביב לא נהגו כעמיתיהם באמריקה, ולא רק שלא קנו צרורות גדולים של שטרות, אלא שנזהרו ובדקו בשבע עיניים אף שטר זעיר בטרם קיבלוהו בניכיון; ודאי שטרם ידע על כך שהבנקים גזרו איסור מפורש על נציגיהם לשאת־ולתת עם גובסייב מחששם לאובדן זמן. שכן – הם גילו זאת די מהר – הוא היה בא עם בוקר, פותח בשיחה כללית על אבות הספרות הרוסית, עובר להשפעת הנארודניקים על התנועה המהפכנית ברוסיה, מתעכב על ערכו של בורכוב בהתפתחות המחשבה הציונית־סוציאליסטית, שם דגש על ציוני דרך בתולדות פועלי־ציון, ורק כאשר האווירה נעשתה אינטימית, עם הדלקתן של מנורות־השולחן, בבנק, היה מגיע לסיפור פרקים נבחרים – בחינת צימוקים בלבד – על הימים הקשים בפינסק ובברוקלין. כך שלא רק החשש פן השטרות שמביא גובסייב ימיטו עליהם שואה כלכלית הוא שאילץ אותם לנתק את המגע עמו; יותר מכך הדריכה אותם ההכרה שאם יוסיפו לשאת ולתת איתו, יצטרכו להיסגר בפני לקוחות ועסקים אחרים. עם זאת אני זוכר שאבא הכחיש את השמועה האומרת שבנקים אחדים הציבו בחוץ צופה שתפקידו היחיד היה להתריע על בואו של גובסייב.

הנכון הוא שאבא היה מסור מאוד לקואופרטיב וכדרכו שיקע בעבודתו למענו את כל כוחות הגוף והנפש. עם זאת קסם לו המסע במכונית הפתוחה. לפתע חש כאילו אינו מסוגל לזוז בלעדיה. היא נעשתה הציר המרכזי של כל תוכניותיו ותנועותיו.

גובסייב מסר ברצון את ההגה לידי אבא, אם משום שלא נהנה מהנהיגה, אם משום שהאמין לו שאורבת לו סכנה כל עוד אינו רגיל לסדרי התנועה בארץ. באמתלה שיש צורך להרגיל, לא רק את גובסייב, אלא גם את המכונית, לתנאי הארץ ולכבישיה, לקח אותה למסעות ארוכים. אבא בדק איך היא “עולה את הקסטל” בדרך לירושלים ואיך היא “לוקחת את הסרפנטינות” בכביש צפת־ראש־פינה. מדי פעם היה מנסה את הספידומטר שלה במסע מהיר אל המסעדה של שבתי בצומת חדרה, אשר לטחול הממולא שלו יצאו מוניטין. אני חושב שהמסע לדמשק עלה בראשו כאשר בדק אם היא “מתחממת” בקו טבריה–גשר בנות יעקב.

תחילה, לאחר ששוכנעה שהופעתו הראשונה בבית היתה תמימה, הגתה גם אמא רגשי חיבה לגובסייב. סיבת הדבר, לדעתי, היתה שבערבים הראשונים שבילה בביתנו שוחח איתה על אבות הספרות הרוסית. די היה שיזכיר את השמות הגדולים – טולסטוי, צ’כוב, טורגנייב וכולי – ויעשה כך באנחה של שברון־מותניים וכבר נראה ונשמע לה אדם אומלל שהחיים המרו לו; מי שהחיים כפו עליו להגר לברוקלין, ובמקום לאפשר לו לעיין בספרים האהובים עליו, השליכו אותו באכזריות לעמק הבכא של עסקי מכבסות. אף־על־פי־כן, בכוח משמעת פנימית וחינוך עצמי לא הוכרע ולא הושפל. גם בהיות גובסייב נושא על גבו משא כבד של כבסים – כך תיארה לעצמה את משלח־ידו – אל המכבסה הרחוקה, היתה ידו האחת מחזקת בשק והשנייה מזקיפה את ייבגני אונייגין לנגד עיניו.

אולם, דעתה עליו נשתנתה. גובסייב רכש באמריקה את המנהג שלפני הסעודה יש לחדד את התיאבון בלגימה. כאשר סעד עם אבא אצל ווכסמן היה מזמין כוסית ברנדי. אבל בביתו החזיק בקבוקים אחדים של ויסקי שהביא עמו מאמריקה. לפני שבתו לשולחן היה מוזג לו כוסית, גומע, פולט גיהוק ומתחיל בסעודה.

אבא טעם מהוויסקי של גובסייב ואני משער שהמשקה הנפלא הזה שבה מיד גם את לבו. שכן היה לו חוש בריא להבחין בין הטוב והרע. אולם, עצם המחשבה שיגידו עליו שהוא – חלוץ, הפועל הצעיר, איש הקואופרציה – שותה ויסקי, הדאיגה אותו. משום כך טען שהוויסקי מצטיין לדידו רק כתרופה נגד כאב־ראש.

כאשר השמיע טענה זו באוזני אמא – לה נודע מה שתה אצל גובסייב – נתקל בחוסר־אמון מוחלט. היה זה כמו אמר לה שלצורך שיכוך מחושי שיניים הוא נפגש עם אשה אחרת. שבועותיו שלא שתה מהוויסקי אלא את המעט הדרוש להחזרת צלילות הראש, נפלו על אוזניים אטומות.

“אתה שותה ויסקי!” אמרה לו.

והוא, הוא לא ידע לאן יוליך את חרפתו.

“עכשיו הוויסקי, ומה הלאה, פספורט?”

איני זוכר היום כיצד גילה לה שהגיש בקשה לפספורט, לצורך המסע לדמשק, במפתיע או בהדרגה. אני מבכר להאמין שבדרך השנייה, כי גם כך קיבלה את הידיעה בצורה קשה, ואין לדעת מה עלול היה לקרות לה, חס וחלילה, בלא הכנה מוקדמת. מכל מקום, כאשר בא אבא הביתה והפספורט בידו – משום מה, בשמץ של גאווה – לא תקפה אותו במלים ולא במחאות. להפך, היא היתה שקטה. שקטה הרבה מהרגיל. ימים אחדים לא יצאו מפיה אלא המלים ההכרחיות בלבד. אבא, לעומתה, הרבה שיח. הוא סיפר לה בהרחבה על תוכניותיו לפרוש רשת קווי־הובלה עבריים על פני המזרח־התיכון, כי הקו העתיד לדמשק הוא התחלה מיזערה בלבד בכיוון זה וכי תודות לכך נשקפת התפתחות גדולה למשק היהודי בארץ־ישראל. בנוסף לכך נעשה לפתע איש־חברה ושאלה אם ברצונה לצאת לתיאטרון, בית־קפה, קולנוע או לבלות במסיבת־חברים. אולם, אמא נהגה כאדם שעולמו חשך עליו. לכל שאלותיו השיבה בקול יבש ולחשושי, “מה זה חשוב עכשיו?” כמו היתה אדם הנוטה למות והוא נשאל איזו אופנה של בגד־ים רצויה לו.

ההיסטוריון שירצה לכתוב פעם תולדותיו של אותו סכסוך, רשאי יהיה, לדעתי, לקבוע שכל מהלכיה של אמא נועדו להבהיר לאבא שטוב לה מותה מחיים משותפים עם איש השותה ויסקי, מחזיק בפספורט ונוסע בחברת שתיין ויסקי אחר ועוד לדמשק. אולי יגיע אותו חוקר למסקנה שהציגה את הדברים באורח אולטימטיבי.

אבא נהג, כאמור, באורך־רוח. אבל באותה עת היה ברור שככל שהמתיק קולו כלפי חוץ כך בערה חמתו מבפנים. עד שלא יכול היה לאצור עוד את רוגזו. ההתפוצצות אירעה לגמרי במפתיע, לפחות לדידי. בוקר אחד ראיתיו הופך את גרביו ולובשם במרץ לרגליו, אחר־כך חטף מזוודה, תחב לתוכה במהירות את החליפה הכחולה, בגדים אחרים, כלי־רחצה, ובטעות גם את הפיז’מה שלי. הוא הפטיר שלום, טרק אחריו את הדלת, ירד את המדרגות בדילוגים וקפץ לתוך המכונית הפתוחה.

אבא חזר מדמשק מהר מהצפוי, לאחר ארבעים־ושבע שעות בלבד. הוא היה כה רצוץ שקשה היה להציל מפיו מה אירע לו שם בדיוק. גובסייב לא היה מסוגל להוציא הגה במשך שבועיים ואף לאחר מכן מיאן לפרט אותו מסע לפרטיו, מהחשש שמא יחיה מחדש את חוויותיו. אבל מקטעי־תשובות, משברי־משפטים, מרסיסי־מלים ומגרגירי־רמזים אפשר לשחזר את המסע לדמשק בערך כך:

הנסיעה לדמשק היתה נעימה. המכונית הפתוחה החליקה על הכביש בלא מאמץ ואבא הראה לגובסייב – בעיקולים היורדים לטבריה – איך הוא נוהג בה ביד אחת. הכיצד השכילה אותה מכונית להצניע עד כה את חולשתה הכללית, זו באמת חידה. ייתכן שאווירא דארץ־ישראל השפיע קוממיות גם עליה. למרבה הצער לא לאריכות ימים.

לדמשק הגיעו לפנות ערב ומיד נכנסו לבית־מלון עליו שמעו טובות. אבא הציע שינצלו את הערב והלילה למנוחה. כלומר, שמיד לאחר סעודת הערב יפנו לחדרם וישכבו לישון, כדי להיות רעננים למחרת במשא־ומתן עם הלקוחות־בכוח. ואכן כך עשו. לאחר לגימה קטנה מבקבוק הוויסקי שהביא עמו, התקין גובסייב את עצמו לשינה ופרש על ראשו רשת־שחורה שנועדה לשמר את תסרוקתו בשנתו. אבא – בלי לגימה, לדבריו – התקין אף הוא את עצמו לשינה. אבל הוא לא נכנס בנקל לפיז’מה שלי. מדוע לא הלך לישון בתחתונים ובגופייה? לדבריו הזהירו אותו מפני גנבים במלון והוא לקח מראש בחשבון את האפשרות שיהיה עליו לדלוק אחריהם במרדף־לילה.

על אף היותו דחוס כנקניקייה הצליח אבא להירדם כהרף עין במיטתו (הוא היה מסוגל להירדם אף בשעה שניגנתי אטיודים לפסנתר מאת בורגמילר). אולם השינה נדדה מעיניו של גובסייב. כנראה לא הוציא עדיין את מנת־יומו בדיבור ובתקשורת. הוא קם, אפוא, ממיטתו, לבש את בגדיו, שכח להסיר את הרשת השחורה מעל ראשו, ויצא לשוט ברחובות דמשק, בתקווה – אולי ימצא מישהו מפועלי־ציון.

מה היתה תגובתם של מוכרי ה“סוּס”, התמרהינדי והסומסום אליהם פנה גובסייב – דבר זה נשאר מעורפל עד היום. מה שברור הוא שגובסייב נאסר. שוטר שמן ומשופם כבל את ידיו באזיקים והובילו לתא המעצר בדמשק־מערב. שם לא הצליח לשכנע את חוקריו בתום לבו אף לאחר שהסיר את הרשת השחורה מעל ראשו. הללו היו משוכנעים שהוא שייך לכנופיה שסימן ההיכר שלה, ואולי אף שמה, הוא “הרשת השחורה”, בדומה לכנופיות “הכף השחורה”. חוקריו ביקשו לדעת יותר על אודות המכרים אותם ציפה לפגוש בחשכת הליל, היכן הם גרים, למשל, ומהי הכתובת של עסקיהם. על שאלות אלה חזרו פעמים אחדות. כך שבשומעם את שמו של אבא – הן הוא היה המכר היחיד של גובסייב בכל סוריה כולה – שמחו שמחה גדולה, שכן סבורים היו שהוא תושב דמשק ותיק והעובדה שהוא מתגורר במלון בחדר אחד עם גובסייב חיזקה אותם בדעתם שסוף־סוף תפסו בידם קצהו של חוט.

מה היה מספר השוטרים והקצינים שהקיפו את מיטתו של אבא? על כך נחלקו הדעות. גובסייב טען שרק שבעה, בהם שני קצינים זוטרים ואחד בכיר שהוזעק מביתו. לעומתו נשבע אבא, כי כאשר נעור ופקח את עיניו, לאחר שהטלטלות והגערות גברו על תרדמתו, ראה לנגד עיניו המון רב; אפילו יאמר שלושים או חמישים, עדיין לא יהיה נתפס לגוזמה. הוא ראה אותם בכל מקום.

השוטרים דווקא חייכו למראה אבא, שרוע במיטתו כשהוא מפותל ולחוץ בפיז’מה שלי. אבל הקצין הבכיר, ובגללו גם הקצינים הזוטרים, התייחסו ללבוש־הלילה שלו בחומרה יתרה. הגיונם אמר להם שפיז’מה כה קטנה ובלתי־מתאימה היא עדות חותכת לאחת משתיים, או שאבא סילק אותה מחבל־כביסה לאחר בריחתו מבית־כלא, או שעשה כך במנוסתו לאחר שביצע פשע מחריד. הם ציוו, אפוא, על אבא להתלבש ולהילוות אליהם לדמשק־מערב, להמשך החקירה.

לשבחו של אבא ייאמר ששמר על קור רוחו. עד כדי כך שהיה מסוגל לשקול בנחת איזה לבוש יעטה על עצמו. לרגע היה סבור שהופעה פועלית תזכה אותו באהדת השוטרים, השייכים למעמד־העמלים הסורי. לבסוף הכריע לטובת החליפה הכחולה, בהניחו שהכלל “הבגדים עושים את האדם” יפה לדמשק כלכל מקום אחר, ומראהו המכובד וההדור יפיג לפחות חלק מהחשדות בלב חוקריו.

שוב חזרה על עצמה אותה תופעה. שניים או שלושה שוטרים חלקו לאבא קומפלימנטים למראהו בחליפה, ואחד אפילו שאל היכן השיג מכנסיים כאלה. בסך הכל נכון יהיה לומר שרובם הוקסמו מהחליפה הכחולה. אבל הקצונה ראתה את הרצועה הירוקה במכנסיים הכחולים בעין שונה. סתם אדם אירופי, אמר הבכיר לזוטרים, אינו מתקשט באבנט כזה, בנוסח המזרח. מן הסתם יש דברים בגו. חשדותיהם התעבו והפרשה כולה נראתה להם עתה טעונה חקירה מדוקדקת יותר.

קורותיהם של אבא וגובסייב בתא־המעצר אותו לילה הם עניין לסיפור אחר. כאן די לומר שהמכות שספגו מידי שוביהם לא היו אכזריות במיוחד, ובשום פנים ואופן אין בהן להצדיק, ולוּ במשהו, את יבבותיו החדות של גובסייב. עם זאת יש להכיר בכך שבגללן – שטרדו את השינה לא רק מעיני הכלואים והסוהרים בתחנת המשטרה, אלא מאוכלוסי הרובע כולו – הצליח אבא לקנות את שחרורם. תמורת סכום כסף במצלצלין והמכנסיים של החליפה הכחולה, ניאות האחראי על תא־המעצר להרשות לאבא ולגובסייב לצאת לרחוב בטרם שחר, כדי לקנות לעצמם פת שחרית. בה בעת הזהיר אותם, כי לאחר רבע־שעה בדיוק יזעיק את המשטרה לדלוק בעקבותיהם, כבורחים מיד החוק.

כל עוד נפשם בם הגיעו אל המכונית הפתוחה ואבא ישב ליד ההגה. המנוע נענה בשאגה להתנער, הראשונה והצמיגים השמיעו צווחה כאשר נקרעו מהכביש וסוחררו על־ידי הסרן למהירות מופלגת. ההתחלה היתה כה טובה עד שלאחר מסע של עשרים ק"מ חשב אבא שנוצר כבר פער בטוח בינו לרודפיו וכי הוא יכול להיפנות לטיפול בגובסייב, כדי לשים קץ ליבבותיו.

לאחר ההפסקה לא חידשה עוד המכונית הפתוחה את מהירותה. קשה להאמין שלקולו של גובסייב היתה השפעה כלשהי על מנוע הבנזין או על לחץ האוויר בגלגלים, אבל זו היתה המסקנה העגומה שהתבקשה משתיקתו של גובסייב. שכן שקע באלם מוחלט ממנו נחלץ, כאמור, רק לאחר שבועיים. ראשון פקע הצמיג הימני מאחור, הגלגל הרזרבי החזיק מעמד שני קילומטרים ואחריו פקע הצמיג הקדמי משמאל; המנוע החל להשתעל כנחנק, מכסה תיבת־המים נורה אל על וסילון מים וענן קיטור פרצו מהרדיאטור. דלת הנהג ניתקה מציריה והידרדרה לתהום, אלא שהגלגל השמאלי מאחור הקדים והגיע לשם לפניה.

קולות רודפיהם, במכוניות ובאופנועים, נשמעו להם מרחוק. אבא וגובסייב קפצו מהמכונית, שלמרבה הפלא המשיכה לנסוע בלעדיהם במורד הצמוד לכביש.

אבא משך את גובסייב למורד ואדי, לעבר עזים אחדות שחיפשו לעצמן מזון בין חרכי סלעי בזלת שחורים כמותן. הוא חטף עז והשתטח על הקרקע המטורשת כשהוא חובקה ללבו בעוז. על גובסייב ציווה לעשות כמותו. כך, מכוסים בעזים, הסתתרו שעה ארוכה. כאשר חשו שהם בטוחים מפני רודפיהם – אותם ראו גוררים את המכונית הפתוחה לעבר דמשק – פתחו בריצה לעבר אפיק הירדן. רק במחצית הדרך לשם נוכח גובסייב לדעת שעודנו חובק אל לוח חזהו את העז השחורה ששימשה לו למסתור. אבל רק הניח אותה על הקרקע ואז דלקה בעקבותיו, חשפה ניבים ריריים ופרצה בנביחות מבשרות רע. לפיתתו האיתנה של גובסייב מנעה, כנראה, מכלב הרועים לעשות כן לפני כן. מכל מקום, ריצתו של גובסייב נעשתה עתה מסוגננת ואבא התקשה להשיגו.

בקיצור, לאחר מסע רגלי מפרך ולאחר שצלחו את מימיו השוצפים של הירדן, הגיעו עם ערב למשמר הירדן ונרדמו על ערימת חציר. משם חזרו – בעגלה, ברגל, במשאית ולבסוף באוטובוס – הביתה.

זה היה, אפוא, סיפורו של אבא. אבל אמא לא האמינה לאף מלה אחת שלו. לה היתה דעה משלה, לגבי טיב תלאותיהם בדמשק והסיבות שגרמו להן.

בתקופת ההסתכלות של אבא התאכסנו ייבגניה ושטולץ בחדרי. היא היתה ממרקת את ראשו, בוקר וערב, בנוזל ירקרק שקוף, שיצקה תחילה לכף־ידה הקעורה מתוך בקבוק גדול שהותיר בחדרי ריח של קופת־חולים. אני זוכר שהטיפול המסור הזה עשה עלי רושם רב. אף אני נדלקתי בציפייה, לפחות כמו ייבגניה, לגלות נביטה בראשו של שטולץ.

אפילו חשבתי אז, כי הציפייה המתמדת לצמיחה, היא אשר חרצה את דעתו של אבא, כי מקומו הנכון של שטולץ בחקלאות.

הוא חי בזיכרוני גם מטעמים אחרים. הוא היה כביר־כוח. כבר בערב הראשון ערך לנו הצגת־גבורה במטבח. הוא הזמין את כולנו לשבת על השולחן – אמא סירבה – והוא הניף אותנו כמו נוצות. תחילה ניסה אבא למעט בהישגו, בטענה שכל אחד מסוגל למעשים כאלה ו“זה רק שאלה של תרגול.” אבל בהמשך הערב לא נותר מקום לשום ספק ששטולץ אינו “כל אחד”.

כוחו היה מפוזר בכל גופו במידה שווה, אבל בעיקר בשיניו. בהן יכול היה להרים כל אחד מחפצי הבית. בתור “מסמר” הערב הציע להניף את אמא בשיניו. היא, שוב, סירבה. הפצרותינו לא הועילו. אז כרך מגבת למותניה העבים של ייבגניה, ששכבה פרקדן על הרצפה, כרע לידה על ארבע, תחב את קצות המגבת לתוך פיו, חישק את שיניו, הזדקף על רגליו והחל לשוטט בכל חדרי הבית, ומשאו בפיו. רק עורפו שהסמיק רימז על כובדה של ייבגניה.

כראות אמא את כל אלה התעטפה עליה נפשה. כוח הגוף לא נחשב בעיניה מעלה. חוששני שאף עמד בעיניה בסתירה, אם לא ביחס הפוך, לכוח השכל. אין לי ספק שבראותה את שטולץ מטלטל בשיניו את ייבגניה השמנמנה, היתה משוכנעת שלנגד עיניה מתרוצץ מטומטם והיא מיהרה לפתוח את כל חלונות הבית. אמא החזיקה תמיד בדעה שחיידקי הטיפשות, כמו חיידקי השפעת, עוברים באוויר, ועל כן חשה לפזרם על־ידי רוח פרצים. פעם כאשר הלכנו שנינו לרחוץ בים השביעה אותי, כי אם תטבע בין הגלים, לא אניח בשום פנים ואופן למציל החסון הקשור בסליפ שחור להצילה בהנשמה מפה לפה. טוב היה לה מותה.

אבא התרשם משטולץ עד כדי כך, שלאחר יומיים כלומר בתום ההכנות הדרושות, נטלו עמו למשרד. שם כרכו שניהם את המגבת למותניו של גובסייב ולנוכח עיניהם המשתאות של המוזמנים עבר שטולץ ברחוב הגשר, קרחתוֹ מאירה כשמש, גובסייב מפרפר בפיו. אחר־כך עלו המוזמנים וישבו על עגלה שהותרה מבהמותיה ושטולץ נשך את היצול הפנוי בשיניו והסיעם לטיול שהסתיים ליד המסעדה של ווכסמן. שם נערכה כרה הגונה והכל השיקו כוסיות לכבוד הגיבור.

לכאורה לא היה קל מאשר למצוא עבודה לשטולץ. עסקים רבים – די להזכיר בית־מסחר לפסנתרים – היו מקבלים אותו בזרועות פתוחות. אולם האמת, כמו תמיד, שונה מזו הנראית לעין. שטולץ התייחס אל כוחו כאל ספח צדדי, אף מרגיז לעתים. לאחר כל “הופעה” נתעכרה עליו רוחו והוא היה מדוכדך. הסבר־מה לכך נמצא בדברי ייבגניה לאמא, לאחר המשתה אצל ווכסמן. “שטולץ איננו פרד. הוא הרבה יותר מזה.” לדבריה אדיר חפצו לעבוד בספרייה, בין ספרים, בתוך ספרים, בתוך מצבורים של קרפיפי חוכמה ודעת. הנה בספרייה ישמח לשאת על גבו ארגזי ספרים לרוב, ביודעו שהוא נושא על שכמו אוניברסיטה שלמה.

למה כך? שאלה אמא. קל יותר לקרוא בספר מאשר לשאתו בארגז. במקום לסחוב את האוניברסיטה על הגב, שיקרא לו באנציקלופדיה בריטניקה (אמא היתה אז בתקופה האנגלית שלה). לשמע דבריה נדלקו עיני שטולץ. “זהו, זהו!” קרא ובו במקום נשבע לעשות כן.

עלי לציין עוד תכונה בשטולץ, ואיני יודע אם נכון לכנותה עקשות, או דבקות במטרה. עדות לכך כבר מצאנו בעיסוי הבלתי־נלאה שהעניק לראשו, ואשר בו הוא ממשיך, דומני, עד עצם היום הזה. כך העובדה שלא ידע מלה אנגלית לא ציננה את התלהבותו למפעל. לפי חישוביו די היה לו ללמוד על־פה עשרים מלים יום־יום ותוך חמש שנים בלבד עתיד היה לדעת על בוריו את המילון האנגלי־עברי השלם (קאופמן). ואז הדרך לעולם הדעת פרוצה לפניו.

שנתיים לאחר שהחל לשנן מהמילון ראיתיו במשקו ליד רעננה. הוא לא היה מסוגל להבין את הסיפור “מנורת אלדין” בספר כיתה ו' שלי. לדבריו היתה הסיבה היחידה לכך זיכרונו הרפה, ולא חיסרון כלשהו, כמו חוסר שקידה או חוסר שכל. הוא אף מצא שלימוד האנגלית קל הרבה מהמשוער. כלומר זאת אותה שפה רק עם מלים אחרות. “אין באנגלית איזה מלים, אני יודע מה, כמו אפרוח על שלוש רגליים,” אמר. הוא הבין, אפוא, את המלים במילון ואת ההסברים לידן. הוא ידע ש“DOOR זה דלת ודלת זה DOOR” מה שהעיד על תפיסה. אולם המלים פרחו מראשו כמו פרפרים. שעה קלה לאחר שסגר את המילון יכול היה DOOR להיות, לדידו, כל דבר בעולם, סירת־מנוע או חרק. אבל תמיד משהו שכבר שמע עליו בעברית. הקלה זו צמצמה את שדה לימודיו וחיזקה אותו ברוחו, שאם יהיה צורך יחזור על המילון מראשיתו גם פעם שלישית ורביעית.

בטרם נעבור לקורותיו כחקלאי נזכיר לרגע את ניסיונו כספרן. זה היה קצר ימים. בהמלצת אבא קיבל אותו איזרסקי לעבודה בספריית־ההשאלה הרוסית שלו ואף התרשם תחילה לטוב מיחסו אל הספר והקוראים. כך שהיה צידוק לקורת הרוח של אבא ולאמונתו שעתידו של שטולץ בספרייה מובטח. אלא ששטולץ אהב לשמוע מפי הקוראים את תוכן הספרים שקראו. יש שהיה מחזיק בכתפם עד שסיימו לספר לו את העלילה כולה ויש שהיה נלווה אליהם, לאותו צורך, עד לסף ביתם.

לא כל המנויים השתוקקו להמציא לשטולץ דו"ח־קריאה. מה גם שדבר לא דבק בזיכרונו והוא היה מסוגל לשאול על הכתוב באותו ספר פעמים רבות. חלקם אף הלינו באוזני איזרסקי. זכור לי מנהל בית־ספר של זרם העובדים שהיה קורא צמא בירחונים הפדגוגיים “דאשקולניי ווספיטאני” מברית־המועצות. ממנו היה מבקש לא רק תמצית המאמרים אלא גם שיסביר לו מונחים מקצועיים. הלה הודיע שיפסיק את המינוי שלו ויפנה לספריית־השאלה אחרת, אם לא ירחיקו מעליו את שטולץ. כך, על אף התועלת שהביא לספרייה, בסידור האצטבות ובהובלות לכריכייה וממנה, נאלץ איזרסקי לפטרו ולחפש ספרן־עוזר אחר.

ליד רעננה יסד לו שטולץ משק חקלאי שיסודו לול־עופות. כלומר, היו לו שם פרה או שתיים, תרנגולי־הודו אחדים, גינת ירק ונטיעות שונות. אולם הלול היה הענף העיקרי וכל היתר בחינת תגבורת והשלמה. הדו"חות הראשונים שהגיעו אל אבא היו טובים מאוד. שטולץ הצטיין ככוח־עבודה ממדרגה ראשונה וייבגניה היתה עזר מצוין כנגדו. דווקא זיכרונו הרפה שהיה לו לרועץ בספרייה ובתחומי חיים אחרים הוכח כאן כיתרון מובהק. הוא היה שוכח שכבר האביס את העופות והבהמות וכבר עדר בערוגות וחרש במטע והיה חוזר על אותן פעולות פעמיים ושלוש. מאחר שכוח ומרץ לא חסרו לו כלל נמצאו הוא ומשקו רק נשכרים מכך, הוא בשמחת יצירה, והמשק בפריחה ובשגשוג שאין דוגמתם. כדי לא להיתפס לגוזמה אחזור מלה־במלה על דברי חקלאים מנוסים מרעננה: “המלפפונים של שטולץ היו גדולים כל אחד כקישוא, הקישואים כמו מלון, המלונים כמו דלעת, הדלעות כמו דלעת־בהמות וזו היתה בגובה שולחן.” אני עצמי זוכר שהביא לאמא תרנגול־הודו שחוט לראש השנה. לדבריו היה רק אפרוח. אבל היא לא הצליחה בשום אופן להכניסו למקרר, אף לא לאחר שפירקה אותו לארבעה רבעים.

ייתכן מאוד שלולא מכת התנים היו שטולץ וייבגניה נשכחים מלבנו כליל. כה שקועים בעבודת המשק וכה שבעי־נחת מפרי עמלם היו שלא נזקקו עוד לחברת הבריות בעיר והוקירו רגליהם מתל־אביב. גם היום אין בפי הסבר שיניח את הדעת לשאלה איך גברו התנים של רעננה על העופות של שטולץ. כאשר סיפר לנו לראשונה על צרותיו נדמו לי הדברים כמי שמחפש תרופה נגד חתול המאיים לחסל קרוקודיל. שכן לפי המראה היתה כל תרנגולת שלו מסוגלת לבלוע שני תנים בנקירה אחת. אבל מראה לחוד וגבורה לחוד. העולם שוקק יצורים קטנים המתאכזרים לגדולים מהם.

לשמע קינתו של שטולץ לא היה ספק שבמלחמה בתרנגולות יד התנים על העליונה. “כל לילה הם נכנסים ללול שלי, אוכלים להם שתיים שלוש תרנגולות, שותים להם דמן של אחרות והולכים להם הביתה כמו אורחים מהחתונה.” בגלל עבודתו המאומצת ביום לא היה שטולץ שומר ער ליד לולו בלילה. באיזו דרך מסתורית, לדבריו, ידעו התנים בדיוק מתי תיפול עליו התנומה. אין זה הישג כה גדול, חשבתי אז, בהכירי את נחרתו.

שטולץ חש לתל־אביב כדי לברור לו אמצעי־מלחמה יעילים בתנים, כפי שרצה הגורל, ימים אחדים לאחר שאבא חזר הביתה מהמסעדה של ווכסמן בחברת כלב. עד היום איני יודע אם אמיץ – כך נקרא אחר־כך – היה נצר גמדי של גזע ענק, או גור מגודל של גזע ננסי. רצוני לומר, איש לא ידע מה גילו. רגע אחד התנהג כבקיא ורגיל נבון, שקול ואחראי, ואילו רגע אחר היה מסוגל לכל מעשה קונדס, ללא שום רגש אחריות, עד כי היה טעם לחשוש שנכנסה בו רוח תזזית. נקל מכאן להבין שלא היה לנו שום מושג על משפחתו, אם בא מזרע הדוברמן או הצ’יוואווה, מהדני הגדול או מהדקס הזעיר, מהבוקסר או ממשפחת כלבי־הדם וכו' וכו', או – וזה הקרוב לאמת – מכולם גם יחד. הוא היה נרגז, רך, שליו, נבחן, שאנן, יבבן, אדיש, תוקפן, צמחוני, צמא דם, שתיין ונוטה לצום, הכל לפי העונה והעניין.

לדברי אבא, הלך אמיץ בעקבותיו, בלי ששרק או מצמץ לו. פרטים אלה יצאו לאור בעת ההתנצלות שהשמיע לאמא. כל חייה מיאנה היא לאכסן חיות־בית ואת תחנוני שלי לכלב ולחתול דחתה בתקיפות. התברר, לפי אבא, שהכלב בחר בו מתוך שורה ארוכה של לקוחות שיצאו מהמסעדה. מדוע מצא חן בעיניו דווקא אבא? מדוע, למשל, לא הלך אחרי גובסייב? לכך לא היה מענה בפי אבא, אף לא לשאלתה מאין לו, לכלב, קולר ורצועה אדומים וחדשים. כל מה שאבא ידע היה שכך מצא את הכלב, כלומר הכלב מצא אותו.

משך כל השיחה הזאת נהג אמיץ כמו היה שפן־בובה. הוא נח לרגלי אמא וחימם אותן, כאחד היודע עד כמה סובלת היא מהקרה. אפשר היה לחשוב שהוא מציע עצמו כנעלי־בית של פרווה. אולם כאשר נכשל אבא לפייס את אמא במלים וניסה לשכך את חמתה בלטיפה, זינק אמיץ כירוי־תותח ולכד את ידו של אבא, בעודה תלויה באוויר.

במבט לאחור דומה לי, כי מהרגע הראשון הבין שכדי להישאר איתנו עליו לצדד, לפחות למראית עין, בדעותיה של אמא. אחרת לא אדע להסביר מדוע התנפל על אבא וקרע את מכנסיו כאשר נפלט מפיו שנמאס לו לשמוע כל ערב מה גדול היה צ’כוב, או מדוע השחית את הכדורגל שלי לאחר שאמא העירה כדרכה שאני מרבה לשחק וממעט ללמוד. אין לי ספק שבסתר לבה היא קיבלה בברכה תמיכה כה בלתי־צפויה בעמדותיה וודאי שנהנתה מהאפשרויות החדשות שניגלו לה, לדבר באוזנינו על פושקין, גוגול ולרמונטוב באין¹ מפריע.

אף־על־פי־כן לא יכולנו, אבא ואני, להביאה לכלל הסכמה שהכלב יישן בביתנו. הבית אינו מלונה, אמרה, והיא לא תסכים בשום פנים ואופן לחלוק את קורת־הגג היחידה שלה עם כלב. המעניין, כמובן, היה שהנוקשות שלה לא הפיגה את נאמנותו לה, אלא דווקא הגבירה אותה. מה שמלמד, כי העמידה על העקרונות, ולא הוויתורים, היא הדרך הנכונה בחינוך. עם־זאת, יש להזכיר כי אוכל נתנה לו ולעתים אף עלה בי הרהור של חשד, שבהיות שניהם לבד בבית נתנה לו תוספת מבשר המרק.

לא כאן המקום לתאר את כל מעלליו של אמיץ, אף לא את מעשיו על משטח־המדרגות, בין קומה ג' שלנו והגג, שנהפך בעזרת ארגז־תפוזים לחדר־המיטות שלו. הדבר יצריך ניתוח ארוך ומלומד של קנה־המידה המורכב, לפיו קבע את יחסו אל הבריות; כלומר, את מי יקבל במאור־פנים ובכשכוש־זנב ועל מי יתנפל בשצף־קצף. ברור לנו היום שהמרכיבים שלו היו לא רק ריח, מקצוע ודעות בספרות רוסית.

שטולץ לא הודיע לנו על בואו. מלכתחילה היה בדעתו למהר ולחזור למשקו. אלא שמרוב חיפוש אמצעי־מלחמה בתנים איחר את האוטובוס האחרון לרעננה, ובאין לו מקום אחר בעיר סר אלינו. אולי משום כך, אולי בגלל ריח הרעלים שדבק בו בחנויות לחקלאים ואולי בגלל כל סיבה אחרת – לדעתי היה זה הבושם של הסם הירוק להבראת השיער, מי יודע? – תקף אותו אמיץ בחימה שפוכה, שכמוה טרם ראינו. ממשטח־המדרגות, מתוך הארגז, בזינוק שהיה טיסה מעל עשר מדרגות לפחות, נחת אמיץ על שטולץ, הכריעו ודבק בערפו. איש יותר חלש היה נכנע מיד. אין לדעת מה היה עולה בגורלו של שטולץ לולא נסתיימה למזלו מהדורת החדשות ברדיו וזעקת ה“הצילו” האחרונה שלו מצאה את אבא קשוב ופנוי.

שנינו (אבא העיר אותי) לא הצלחנו להפריד בין הדבקים. להפך, כל מה שאמרנו ועשינו, צפצפנו וביקשנו, דווקא הגביר וליהט את תוקפנותו של הכלב. רק כאשר חזרה אמא – מהצגת תיאטרון – שככה חמתו ולחץ מלתעותיו רפה. כעבור רגע כבר היה מוטל דומם, כשמיכת־צמר, למרגלותיה, רק לשונו הוורודה משורבבת לחוץ. שה תמים.

כאשר שבה אליו רוחו, חש שטולץ ברעב נורא. מאז עלה השחר לא בא אל פיו דבר, אמר לאמא. כהפגנה של רצון טוב שנועדה להפיג במקצת את הרושם החמור של קבלת הפנים ליד הדלת ולא רק כמצווה של הכנסת אורחים, אמרה לו אמא ללכת לרחוץ ובינתיים תערוך לו שולחן. שטולץ הלך לחדר האמבטיה והיא שמה פניה אל המזווה. שם עמדה תחתיה לרגע ארוך.

אבא אכל את כל הקציצות. כנראה בעת שהיא חזתה בהצגה “כבלים” עשה הוא סדר במטבח וחיסל גם את השעועית, האורז והעוף לשבת, כפי שהתברר לה לתדהמתה מהסירים הריקים. בעצם שום מאכל לא נותר, לא עגבנייה, זית, תפוח־אדמה או לחם. כלומר, פרט למרק חמציצים שעמד כל השבוע.

“שטולץ,” אמרה לו בשובו מהרחצה, “יש לי בשבילך סעודת־מלכים. משהו שכמותו לא טעמת מימיך, אפילו לא בבסרביה.”

היא ידעה לפאר ולקלס כל מה שהגישה לשולחן ועתה החלה למנות אילו מעדנים מצפים לו: “כוכבי צנימים טבולים בתמחית חמציצים הולנדית ומפולפלים בתבלין טורקי, פתיתי מצות בנוסח בלקני, בשום ובפטרוסיליה וטבולים בציר חמציצים קר (את שאריות הצנימים והמצות מצאה בדיוטה העליונה של ארון המטבח), שמן חמניות מהביל בפפריקה לטבילת כדורי חמציצים, חמאה, מלח, מרק חמציצים עם כדורי חמציצים ופתיתי צנימים מיובשים, מלח וחמאה, ולקינוח סעודה – תה חם, לימון טרי, סוכר, ריבה, דבש ולביבות חמות ומתוקות מבצק של חמציצים, צנימים ומצה שמורה.” לשמע התפריט העשיר הזה נתלחלח לא רק החך של שטולץ. גם אבא קם על רגליו וזקף אוזניו בסקרנות. אבל מבט אחד של אמא החזירו לכיסאו. את החשבון איתו תעשה אחר־כך.

שטולץ הנקי ישב ליד השולחן והביט על ארוחתו. אולי מחמת הרעב, אולי מחמת הכלב שחשף שיניו נגדו, הוא נראה בהחלט כמי שסעודתו מוצאת חן בעיניו. מכל מקום, אמא עמדה על גבו והמריצה אותו, בהגשת צלחת ובמלים, לטעום מזה ומזה, פעם מחמציצים אלה ופעם מאלה. שטולץ אכל לשובע מכל מה שניתן לו, ביקש תוספת מרק, לגם שתי כוסות תה, הודה לאמא והילל אותה עד מאוד.

המרק שאכל שטולץ היה ניסיונה הראשון של אמא להכין חמיצה מחמציצים. הרעיון נולד בראשה יום אחד בראותה אותי וחברי לועסים להנאתנו חמציצים שקטפנו מעבר לירקון. פרטי פרטיו של המתכון שלפיו בישלה את הנזיד, אינם שמורים עמי. אבל בטוחני שעשתה אותו על בסיס של חלב וביצים טרופות בסיר סגור על אש קטנה. תחילה ניסתה אותו עלינו חם, ואחר־כך קר. אלא שטעמו לא נשתפר כלל. אפילו אבא לא כילה את הכף השנייה. אז העמידה את התבשיל במזווה, בתקווה שההתיישנות תהיה לו לברכה. 

איני מאמין שהתוכנית לגדל במשקו חמציצים בקנה־מידה מסחרי התבהרה לשטולץ כבר באותו ערב. הן מעולם לא היה איש הרעיונות המהירים, מה עוד שחלק עיקרי מתשומת־לבו היה נתון לכלב הצמוד לרגלי אמא. אולם דבריה, שאין מזון טבעי ובריא מהחמציצים, נרשמו בלבו.

עיקר שיחתו היה על הכלב. הוא שאל עליו שאלות רבות, וכולן ללא יוצא מן הכלל, ביראת־כבוד. עכשיו אנו יודעים שההתנפלות² ליד הדלת חוללה בו התפעלות גדולה מאוד. מהמקרה הזה הוציא גזירה שווה, כלומר, כלב כזה גם את התנים יתקוף ליד שער הלול באותה חימה שפוכה. אולי כבר אז דימה לעצמו איך הוא קורא לכלבו להפסיק את הקטל בתנים והלה מטיל עצמו כהרף עין לרגליו, רגוע, נינוח ונכון לפעולות חדשות. לוּלוֹ ועתידו נראו לו מובטחים.

לשאלה לשם הכלב השיב אבא “אמיץ”, שם שקסם לשטולץ מיד. עד אז, לא עלה בדעת איש לכנותו כך. התקפתו החזיתית על שטולץ היתה ראשונה מסוגה. בדרך־כלל, פרק את האגרסיביות שלו על חפצים דוממים, בגדים ורהיטים. יצורים חיים היה תוקף רק במרמה, בנשיכות נוסח פגע־וברח. ושוב, רק לצורכי גניבה. שכן אהב מאוד לקֵרדה טורקית מעושנת, ולא פעם היה יושב במארב ליד המכולת, כדי לחטפה מסלי־הקניות של נשים מסכנות. הוא היה מתגנב אליהן מאחור ובסדרה מהירה מאוד היה נותן בכף ידן הפנויה לקיקה ארוכה בלשונו ומיד לאחריה מעניק לחלק הרך של העכוז נעיצת־שיניים קלה כצביטה. את הבהלה שיצר היה מנצל לחטיפת הלקֵרדה.

בקיצור, שטולץ ביקש לקנות את הכלב. התשובה לשאלתו כמה שילמנו בעבורו – שום דבר – נשמעה לו כמו אמרנו שאין לו מחיר. העובדה שנפגש עם כלב כה יקר החריפה יותר את תשוקתו להיות לבעליו. הוא הציע לשלם כל מחיר שנשית עליו. לדבריו, נפקחו עיניו בבת אחת והוא ראה את האור: הוא, ייבגניה ואמיץ נועדו זה לזה, כמו השילוש־הקדוש.

לאמיתו־של־דבר, לא היה צר לאיש מאיתנו להיפרד מהכלב. אבא נטר לו איבה על בוגדנותו, שהתבטאה בנאמנות מופגנת לאמא. לי לא היה כלל חבר למשחק, שהרי היה מרבה לברוח ממני אל המכולת. אמא, על אף התועלת שהביא לה, מצאה ששכרה יוצא בהפסדה בגלל התלונות הבלתי־פוסקות של השכנות. לדבריהן, לא היתה זו כלל כעין צביטה בעכוז, אלא נשיכה של ממש, כפי שביקשו להוכיח בעזרת תצלומים רפואיים. חלקן טענו שאמא שולחת במתכוון את אמיץ להביא לה מהן לקֵרדה.

אף־על־פי־כן, נענתה הצעתו של שטולץ בשתיקה. איש לא רצה לוותר ראשון. זה הביאו לדמעות. תחנוניו הרטובים כה נגעו ללב, שכאשר פצתה אמא סוף־סוף את פיה, דיברה בשם כולנו. אין דבר יקר לאדם מהאושר, אמרה. לכן אין אנו מבקשים שום תמורה, זולת אושרם של שטולץ, ייבגניה ואמיץ. אם יבטיח שהכלב יישאר אצלו לצמיתות, הריהו שלו.

אין בכוחי לתאר את ההודיה הנרגשת שפרצה משטולץ. זכור לי רק שכולנו שמחנו על שאבא הזדרז להעביר את השיחה למסלול טכני. כלומר, סדרי העברתו של אמיץ. שטולץ בתמימותו חשב כי הדבר פשוט בתכלית, הוא ייקח עמו את הכלב באוטובוס הראשון לרעננה. אבל אבא, שמאז ומתמיד ביקש לעשות הכל טוב יותר, ניצל את הטענה שיש סכנה לנוסעים מהכלב והעלה את ההנמקה שמאורע כה חשוב בחיי שטולץ וייבגניה מן הדין לשוות לו טכס והדר. לכן הציע שהוא עצמו יסיע את הכלב לביתו החדש במכונית הפתוחה של גובסייב שהוחזרה אותו שבוע מדמשק. תוכנית יפה – וחבל שירדה מהפרק. הסיכוי שגובסייב ישאיל את מכוניתו לכלב שנשכו פעמיים והשמיד לו זוג מכנסי שלושת־רבעי חדשים מאמריקה – כפי שהעירה אמא – היה באמת אפסי. אבא העלה הצעה חדשה: הכלב יוסע כנוסע יחיד בארגז של משאית “אינטרנציונל” חדשה בת מעמס של שבע טונות שאך־זה נפרקה בנמל. כך יגיע אמיץ לרעננה בליווי המכובד של בודק אגף הרישוי. אמא חששה מהאפשרות שהכלב יברח בקפיצה מארגז המשאית הנוסעת. היא הדגישה את הצורך – היתה לה ראיית הנולד! – לשמור על אמיץ שמירה מתמדת. לבסוף נמצא הפתרון: שטולץ יחזיק את אמיץ על ברכיו במושב האחורי של האופנוע של כרמי. כך, אמרה אמא, תהיה להם הזדמנות להתיידד בדרך.

על אשר אירע ברעננה ידוע לנו רק מפיו של שטולץ. מקץ שבועיים הופיע בביתנו בחברת אמיץ, הקשור בחבל עבה. היה זה הראשון בשורה ארוכה של ביקורים. שטולץ בא כדי לבטל את העסקה. שוב לא היה מוכן להחזיק אצלו את הכלב לצמיתות ואמר שהוא מוכן לשלם כל מחיר, ובלבד שניקח ממנו את אמיץ. כמו בראשונה גם הפעם היו דמעות בעיניו. כשם שאז היה אמיץ מושיע ופודה כך היה עתה מלאך־המוות ושטן.

מנקודת־ראותו של שטולץ היה אמיץ אכזבה. לא שהיה שוטה. חס וחלילה; אדרבא. אבל נאמנותו היתה בספק. לאחר יומיים בלבד מצא אמיץ שתחת ללחום בתנים מוטב לו לחבור אליהם. כך חשבה ייבגניה ושטולץ העיד על עצמו שלא האמין לה תחילה ופקפק באמיתות סיפורה, כי במו־עיניה ראתה איך פותח אמיץ את שער הלול לתנים, מתיישב על הגדר ומצפה בנחת להשלמת ההכנות לסעודה. אבל המצב המידרדר בלול אילץ את שטולץ לבדוק את חשדותיה והוא החל לעקוב אחר כלבו. ואכן, לילה אחד, לאור הסהר המלא, ראה איך מזמין אמיץ את התנים לתוך הלול ומשתף עצמו במשתה.

אולי חלום רע? לא. בלילה שני חזר החיזיון. לשטולץ אף נוסף הרושם שאמיץ וראש התנים החליפו ביניהם לחיצות־יד בשער הלול.

הסכמתנו לקבל ממנו את אמיץ היתה בבחינת דבר המובן מאליו שהרי כה אומלל היה האיש וחסר־ישע. אבל הוא הציג את כל העניין כשאלה של פיקוח נפש, נוסח או שתיקחו ממני את אמיץ או שאני הרוס. כאן חשב אבא שהוא שומע כי ממנו למד הכלב את דרכיו הרעים, וכי אבא הוא שהיה לו לדוגמא רעה והעניק לו חינוך קלוקל (ראה מקרה חטיפת הלקֵרדה). בקיצור, מאשימים אותו בשיתוף־פעולה עם התנים של רעננה. זו היתה השמצה נוראה, הוא לא יכול להסכין לה, ובוודאי, לא לעבור עליה בשתיקה. לא הועילו לו לשטולץ כל הכחשותיו־הצטדקויותיו. רוגזו של אבא בער בו להשחית. כעבור שנים רבות עדיין היו שפתיו נחשקות ופניו מסמיקים לשמע זכרו של שטולץ.

לעובדה זו נודעה חשיבות במרוצת הימים. שכן, אף־על־פי שבסופו של דבר הסכמנו לקחת מידיו את הכלב גם בטרם יינתן לאבא פיצוי מלא על עלבונו, היה אמיץ חוזר תדיר לרעננה. לאחר שטעם מהתרנגולות של שטולץ לא אבה עוד להישאר בביתנו. באמת, מתקשה אני להסביר כיצד מצא כה מהר את דרכו לרעננה. ארבע שעות בלבד לאחר ששטולץ חזר בטכסי לביתו כבר היה אמיץ במקומו ליד שער הלול. וכך התחולל חיזיון שאין לו סוף, שטולץ היה מחזיר את הכלב לביתנו וזה היה בורח אל שטולץ. אפשר, אפוא, להבין מדוע החל האיש מאמין וטוען כי אבא הוא הרוח הרעה שמאחורי הקלעים. לדבריו, הציע אבא להסיע את אמיץ במכונית הפתוחה של גובסייב, או על ארגז המשאית החדשה, ולבסוף על האופנוע, כדי שייטיב הכלב לראות את הדרך לרעננה ולהכיר את סימניה. אחר־כך, טען שבמתכוון מלינים את הכלב על משטח־המדרגות, ולא בתוך הבית, כדי שייקל עליו לברוח אליו.

יעצו לשטולץ להרוג את הכלב בירייה. אבל הוא לא היה קלע מנוסה ובניסיון האחד שעשה פצע את החמור של השכנים. בנס לא חיסל את הילדים – אח ואחות – שרכבו על גבו. אז נשבע שהוא איש השלום והעבודה השומר בכל נפשו על טוהר הנשק.

ברור שבנסיבות שנוצרו לא יכול הלול של שטולץ להאריך ימים. ואכן, בייאושו מכר מה שנותר לו מהעופות ופנה במרץ לגידול חמציצים. והנה, כבמטה־קסם, נפטר לתמיד מהכלב. אמיץ לא שב אליו עוד. לדברי החקלאים בסביבה חבר, כנראה, אל אחת מלהקות התנים בשרון.

שוב לא שמענו משטולץ, אף כי עקר מרעננה לתל־אביב והתגורר בשכונה סמוכה אלינו. הוא לא החזיר לנו שלום ויש שהיה סוטה מעלינו ועובר למדרכה שמנגד. וזה חיזק את אמא יותר מתמיד בדעתה, שאסור לעשות טובות, שאין הן מולידות בלב הבריות הכרת־תודה אלא אך ורק תרעומת. וכך, הזכר האחרון שנותר לנו מייבגניה ומאהרון היתה ידיעה קטנה ב“דבר” מאת כתבו בשרון, שעבר ליד רעננה וגילה חמציצים בגובה קני־סוף.

אין ספק, יעקב’לה נפל עלי למעמסה בילדותי. הוא עשה זאת בשתי דרכים. האחת, שהיה ילד טוב ותקופה ארוכה לא יכולתי לזוז בלא לשמוע את שמו, כדוגמה וכמופת. והשנייה, שהיה מרבה להלין עלי.

במה לא הצטיין הילד הזה! הכתמים היחידים במחברות היפות שלו היו הציונים “טוב מאוד” שהוחדרו אליהן בעט המתיז של המורה: האוזניים הגדולות שלו זכו תמיד לשבחי האחות על ניקיונן, ומה הפלא שהיה מקשיב בשיעורים? מכנסיו המגוהצים, שכיסו על ברכיו הצנומות, הכילו דרך־קבע ממחטה צחורה, וזה העניק לו את הזכות הנצחית להוביל אותנו ממסדר־הבוקר אל הכיתה: נרתיקי הפשתן שרקם בדייקנות בשיעורי המלאכה, תודות למשקפיו החזקים, שימשו לא־אחת עילה לריב בין המורות המצפות להשלמתם: באוסף הפרפרים שצבר וסידר באצבעותיו הדקות לא נמצא אף זבוב אחד (ואולי אף היה זוכה בפרסום ארצי, אלמלא שבר המנהל את רגלו כאשר מעד בעלותו במדרגות ארמון הנציב, כדי להגיש שם את האוסף כשי): הוא היה המחליף של המורה לזמרה, גם כשקולו היה צרוד מחמת סירוביו הרבים להשאיל את משאבת־האופניים שלו, שהיתה היחידה בשכונה שלא יצאה מכלל פעולה.

אדיר־חפצה של אמא היה שאקחנו לי כחבר וידיד. משום כך, היתה מקבלת במאור־פנים את זליבנסקי אביו, בבואו אלינו עם בנו להגיש קובלנות. אני זוכר ערב אחד. הם באו ובידי זליבנסקי משקפיו השבורים של יעקב’לה. לדבריו, נתנפצו כאשר נפל בנסותו להציל מרגלינו את הכדורגל החדש שלו. לדעת יעקב’לה בעטנו – ילדי השכונה – חזק מדי. והרי היתה זו עלילה שפלה. לאחר הפצרות רבות מצד ההורים הסכמנו לשתף את יעקב’לה במשחק, בתנאי שייתן את הכדורגל שלו (שהיה ישן, ורק נראה חדש מחוסר שימוש). סיבת נפילתו של יעקב’לה היתה אחרת: הוא חשב שאם הכדורגל שלו, זכאי הוא להחזיקו אצלו במשך רוב המשחק והכל חייבים למהר ולהחזירו לרגליו. כל אימת שהכדור היה עובר לאחר, היה פורץ בבכי ומתחיל לרוץ אחריו כשידיו פשוטות לפניו, כדי לתפסו ולקחתו הביתה. כך נפל.

גם היום אני זוכר מה מר היה רוגזי על אמא. הורים אחרים היו מצדדים תמיד בילדיהם, מצדיקים מראש את כל מעשיהם ודוחים על הסף את התלונות נגדם. ואילו אמא קרנה מאושר בראותה את יעקב’לה עם אביו. היא היתה פותחת את הדלת לרווחה, משמיעה קריאת־הפתעה של רוב־שמחה – כאילו אך־זה באו מאמריקה – ומזמינה אותם למסיבה בחדר־האורחים. בעת שהללו היו מגבבים שקרים באוזניה, היתה היא מאיצה בזליבנסקי לשתות מהתה שחלטה לו ומיעקב’לה היתה מבקשת לרוות מהלימונדה (את לימוניה אני סחטתי), ודוחקת בשניהם גם יחד להוסיף ולקחת מעוגת התפוחים שהוציאה למענם ממקום־מבטחיה, בארון־הבגדים. אם היו סוכריות בבית – היתה מציפה בהן את יעקב’לה כמו בשמחת תורה. אפשר היה לחשוב ששני אלה הצילו אותי מטביעה.

דומה לי שאמא לא שמעה כלל במה דברים אמורים. מכל מקום, הפרטים ודאי לא עניינו אותה. גם לא ניתן להזיזה מדעתה כי במשחק הכדורגל כל אחד משחק בכדור שלו. למשמע דבריהם, התרעמה אפוא עלי מאוד, אמרה שבשום פנים ואופן אינה תופסת מדוע במהלך המשחק אני גוזל מיעקב’לה את הכדור שלו, בעת שיש לי כדור יפה משלי (כדור טניס; אבל זה היה לדעתה פרט טפל), נזפה בי בחומרה ואף הבטיחה חגיגית לאורחיה, ששוב לא אתנכל ליעקב’לה ומעתה אהיה לו שומר וגואל.

לי לא הרשתה לפצות פה. היא חתרה לקצר ככל האפשר את הדיון בתלונות ולסיימו בהקדם. שכן, נחפזת היתה להיפנות לעניין שנחשב בעיניה פי־כמה מכל רגשי הקיפוח שלי. מגמתה היתה, מרגע שהופיעו בפתח, להפריד ולבודד ביניהם, כדי לייחד את יעקב’לה לי. וכך, לאחר שהיטיבו לבם במשקה ובמגדנות, ולאחר שגערה בי, היתה משתדלת לרתק את לב זליבנסקי בשיחה על ספרות רוסית. ויש שאף היתה מכניסה את אבא לפעולה ותובעת ממנו לפתוח בוויכוח פוליטי. ואז, תחת מסווה קולו הרועם של אבא, היתה מציעה בלחישה ליעקב’לה ולי כי נשב בחדרי ונכין יחדיו שיעורים. מבחינתה, היה שכרי זה שווה כל הפסד. אמא היתה מאמינה גדולה בהשפעות. כך, למשל, לא חסכה מעצמה מאמץ והעבירה אותי לכיתה של ישראל המורה־לטבע. הלה עשה עליה רושם מצוין באחת מאסיפות בית־הספר, שהיה מדבר תמיד בלחש, מחמת ניתוח במיתרי הקול. היא התפללה כי הדיבור הרך יעבור גם אלי.

אותו ערב היתה הצלחתה גדולה מכל המשוער. בעת שזליבנסקי ובנו אכלו מעוגת־התפוחים, שכנעה את אבא לצאת מחדר האמבטיה ולעסוק בטבילת רגליו בתוך קערה מלאה מי־מלח חמים בחדר־האורחים. כך עשה, והשחוק שפרח על פניו הוורודים מנחת הצית מיד את סקרנותו של זליבנסקי. לא ארכה העת והוא נטש את בנו ובא לשבת ליד אבא. שאלותיו היו מהירות והוא הקשיב לעיקרי תורת הריפוי העצמי של אבא כמו נפל עליו קסם. חרש הדריכה אמא את יעקב’לה ואותי לחדר שלי, ונעלה עלינו את הדלת.

אבא לא האמין ברופאים ולא ברפואותיהם. מימיו לא באה אל פיו גלולה כלשהי. היתה לו השקפה משלו בדבר בריאות הגוף והוא הכיר בזכות הקיום של אי־אלו תחלואים ומכאובים. כך, למשל, סירב לקחת כדורים נגד כאב־ראש. שום דבר לא הכעיסו יותר מהעצה הזאת. כאשר היה נכנס הביתה ומכריז שיש לו כאב־ראש מחריד, היה נעלב עד עמקי נשמתו אם אמרה לו אמא, “קח שני אספירנים וזה יעבור”. לפתע התחוור לו עד כמה בודד הוא, עזוב וחסר־אהבה; עד כמה הכל מתנכרים, אנוכיים וכפויי־טובה. הוא, שכל היום, מהנץ החמה, טרח, עמל ועשה לבני־ביתו, את נשמתו הוציא למענם, מה הוא מקבל בתמורה בשובו הביתה עם כאב־ראש? תנחומים? השתתפות? תמיכה? חום? אומרים לו לקחת אספירין, כמו לחיה. זה הכל. ככל שהתבהר לו עלבונו בפרט ומצב האדם בכלל, כך בערה בו חמתו. ואז, לפתע ובבת אחת נעשה עצמאי. מי שאינו זקוק לשום עזרה מהבריות. הוא לא רצה לטעום ממאכליה של אמא (הוא יבשל לעצמו, שלא תדאג): הוא יישן על הספה והוא לא יצטרך למלבושים כלשהם מארון־הבגדים (אם יהיה לו צורך במשהו, יקנה). כך, לבדו על הספה עם כאב־הראש הנורא בחייו, שרק איש חזק כמוהו מסוגל היה לאצור את כל המכאוב ולא לפרטו לפרוטות קטנות באנחות ובגניחות, ידע שהבדידות היא בת־הלוויה הנאמנה ביותר של האדם.

כאב־הראש היה לו חלק אינטגרלי מהגוף הבריא, מצרור החיים, שאפשר לקבל או לדחות רק בשלמות, הכל או לא־כלום. יתר על כן, מנקודת־ראותו ייעדה הבריאה כאב זה – או דומים לו, כאב־שיניים וכיו"ב – לביטוי חיי המשפחה ולחיזוקם. כלומר, היתה זו הזדמנות שתוכננה מראש כדי שכל בני הבית ימהרו לצדו של החש בראשו וישתפו עצמם במכאובו. על כן אפשר לומר שהוא אהב ליהנות מכאב־ראש טוב. במרוצת הימים אף גיבש נוסחה מיוחדת לכך. הוא מצא שתה חם של בבונג מעלה ארוכה לראש ונותן הרגשה טובה לגוף. שלא ככדורי־האספירין הנבלעים בן־רגע, הצריך הטיפול הזה זמן רב ותשומת־לב שקדנית של בני המשפחה. וחשוב מכל, הכנת התה, הגשתו במידת החום הנכונה ושתייתו הממושכת טיפין טיפין שיוו לכל העניין מעמד של חולה אהוב שבני־ביתו מטפלים בו במסירות. זה היה שקול בעיניו כנגד כל חיסרון אחר, אף כנגד הקושי למצוא מקום לאחסן את עלי הבבונג שריחם עומד ואינו מתנדף. חסרונם זה הטריד את אמא במיוחד.

דומה לי, כי לדעתו התסריט הנכון לכאב־ראש כשלו היה צריך להתפתח כך: אבא נכנס ומכריז שיש לו כאב־ראש. קריאות של אכזבה וצער נשמעות מכל עבר. שואלים אותו אם הכאב חלש או חזק מן הקודם. הוא אומר שכאב־ראש כזה לא ידע מימיו. מגיבים ב“אוי וי”. תומכים בו בדרכו לכורסה. מניחים כר למראשותיו. חולצים נעליו. מחשיכים את הדירה. שואלים אותו איך אפשר להקל עליו. הוא אינו יודע. פותחים בשורת ניסויים: מטבילים שתי מגבות בקערה מלאה צוננים. מחליפים את הרטיות הלחות על מצחו. לעתים מנפפים באחת מהן כדי להצן את האוויר שעל פניו. אבל לשווא. הכאב בעינו עומד וגם מחריף. אמצעים אחרים נכשלים אף הם. אולי כוס תה־בבונג תביא לו ישועה? מתחילים לחפש. איש אינו זוכר איפה הוחבא לאחרונה. לבסוף מוצאים ומרתיחים מים. מביאים לו כוס תה־בבונג. בני הבית שאינם עסוקים לידו ממתינים במסדרון בעצב ובדריכות לחדשות. והנה, החל גומע מהכוס הירוקה, אט־אט. הכל מייחלים לשמוע את אנקת־הרווחה שתצא מחזהו. 

לא שהיה מפונק, חלילה. אדרבה, אבא היה למוד סבל וידע לשאת כאב בדומייה. פעם, במחצבה, נמחץ תחת אבן כבדה ולא הוציא הגה מפיו. אבל כאב־הראש היה עניין שונה, והוא לא ויתר – או ויתר במחאה – על זכותו ליחס אוהד מבני־המשפחה.

לצערי, הייתי כלוא בחדרי עם יעקב’לה ולכן, נבצר ממני להעיד על חבלי־הלידה הראשונים של הערצת זליבנסקי לאבא. אולם, אם לדון לפי ההמשך, החלה הפרשה בערך כך: אבא הפליא את זליבנסקי בידיעותיו על סגולות המרפא של עצמים וחומרים מהטבע. ושוב עלי להוסיף הערה: אבא לא היה מקורב, אך לא כהוא־זה, לחסידי הטבעונות או למרפאי־הטבע. במסעדה של ווכסמן היה אוכל כהלכה – דג ממולא, קורקבנים, שניצל – וכאשר חשב שהדבר מועיל, אף היה מקנח בפשטידת שזיפים. פעם ניסה גובסייב למשוך אותו, עם אמא, אל הד"ר מלחי ליד ראשון־לציון, שהיה מרפא מיחושי־גב בשתיית מיץ תרד, בעת ישיבה על אבנים חמות. אבא הסכים לנסוע לשם במכונית הפתוחה, אבל לאחר שהוריד את אמא וגובסייב נסע הוא עצמו למסעדה “בין־לאומית” ושתה בירה לקול הגרמופון.

באמונתו שהאדם הוא הרופא הטוב ביותר לעצמו, היו לו כמה תרופות בדוקות משלו. בהן תרופות־סבתא אחדות, שאת פעולתן מצא מיטיבה או נעימה – כמו תמצית־תה מָזוֹר צרי לפגעי־עיניים, חול מחומם לריפוי כאב־שיניים ותשעה זיתים שחורים לריפוי שלשול – וגם המצאות חדשות שלו, שעמדו בניסיון.

חום ומלח היו שני היסודות של תורתו. ראשית, טען, החום נותן לגוף הרגשה טובה ומרומם את רוח־החולה. מוראל גבוה לבדו הריהו כמעט רפואה שלמה. שנית, החום, כשהוא מתפשט והולך בגוף ובאבריו, דוחק ומוציא מלפניו כל מה שמיותר וזר לאנטומיה. מכאן הרגלו לרפא הצטננות בהטבלת הרגליים במי־מלח חמים.

המלח היה לדבריו תמציתם המרוכזת ביותר של יסודות הטבע, וממילא הכיל גם כל מה שמסוגל לרפא. פעמים אחדות נסע אבא במכונית הפתוחה עם גובסייב לים־המלח וחזר משם עמוס גבישי־מלח. וכך, כדי לנהוג חסכון, היה מרפא מיחושים קלים בטבילות בים ואת האמבטיות החמות בתמיסות ים־המלח שמר לתקלות מסובכות יותר. תורתו היתה נקייה מסתירות והתירה את השימוש בכמה מתרופותיו באותה עת. כלומר, יכול היה, אילו רצה, לטבול באמבט חם של תמיסת ים־המלח ולגמוע תה־בבונג, יתרון חשוב מבחינת החיסכון בזמן.

אני משוכנע כמעט שזליבנסקי בא לביתנו ובידו משקפיו השבורים על יעקב’לה, לאחר שאבא כבר נוכח בסגולות הטובות של שתי דרכי־ריפוי חדשות. האחת היתה שטיפת הפה בווֹדקה קרה, במקום שקית־החול החמה, לשיכוך כאב־שיניים; והשנייה, טבילות בלתי־פוסקות בים, למניעת הזעה מופלגת.

בעניין הווֹדקה אין זיכרוני ברור. אבל דומה לי שאני רואה בעיני־רוחי את המקרר שפתחתי, כדי להביא ליעקב’לה לימונדה, ונזכר בקושי להבחין בין בקבוק־ווֹדקה מלא־כמעט לבקבוק המים הקרים. שכן, האחרון היה אף הוא בקבוק וודקה לשעבר. כדי להבחין ביניהם, הקפיד אבא בדרך־כלל לאחסן את הווֹדקה במדף העליון של המקרר, ואילו את המים הקרים על המדף התחתון. מקום שני הבקבוקים היה, אפוא, סימן האבחנה העקרי והיחיד ביניהם. הוא כעס מאוד אם מישהו מבני הבית שכח כלל זה והחליף מקומם.

ואילו לגבי הטבילות בים, אני חזק בדעתי. כאשר פתחה אמא סוף־ סוף את דלת חדרי וחזרתי עם יעקב’לה לחדר־האורחים, שמעתי את סופה של השיחה על בעיות ההזעה של שרגא הנפח. למעשה היה זה אינסטלטור רגיל ואיני יודע להסביר היום מדוע נקרא אז נפח. אולי מפני שרצו לחלוק כבוד לבריאוּת־גופו. הוא היה גבוה וחזק, בלוריתו שחורה וסמיכה ושרווליו קרובים להיפרם, מחמת תפיחות שריריו. הוא נשא אשה צעירה, שעלתה מפולין והרשימה את כל אנשי השכונה ביופיה. כדי לחזות בה, היו הכל – בעיקר נערים וגברים – ממהרים לרוץ לדירת שרגא בבית סמוך, כדי להודיע לה על כל קלקול ביתי, ובהיעדרו של הנפח, אף האריכו בהסברים. יום אחד, הופיעו על הדלת פנקס ועיפרון והודעה בכתב־ידו של שרגא: “הזמנות לנפח נא לרשום כאן”. כך נודע שאשתו היפה נטשה אותו.

שרגא הסביר שהסיבה לכך היתה נטייתו להזעה מופלגת. אבא קיבל את הדבר כפשוטו, כיתר אנשי השכונה. הוא יעץ לשרגא להרבות בטבילות־ים ולא להדיח עצמו לאחריהן במי־מקלחת, כדי להניח למלח שדבק בגופו שהות ממושכת ככל האפשר לצורך פעולתו המיטיבה. ייתכן שאף אני הייתי סבור כמוהו, אלמלא הוברר לי כעבור שנים רבות, מרמז לא־זהיר של אמא, שהיא כומסת בלבה את הסוד ששחה לה האשה. התקלה בחיי הנישואים של שרגא¹ היתה, כנראה, היעדר־הילדים; ואלה בוששו לבוא לעולם, לאו דווקא מחמת הזעת־יתר שלו. ואכן, רחצותיו התכופות בים לא סייעו לו להכניס אשה חדשה אל קינו.

מכל מקום, היתה השיחה ביניהם מה שהיתה, לאבא נמצא בזליבנסקי חסיד בעל כושר־דבקות מצוין. שכן, מותר היה לצפות שחסידות שהחלה באש כה גדולה תלך ותדעך במרוצת הימים. אבל אירע דווקא ההפך, וחסידותו השתלהבה והתעצמה. בהיפרדם בערב, נתן לו אבא גבישים אחדים מים־המלח, לנסותם, וכבר למחרת, עם שחר, דפק זליבנסקי על דלתנו ועוד הוא בפתח, בישר בקול שמח כי חזרה אליו יכולתו לכפוף את ברכיו. מאז, תכפו ביקוריו אצלנו. בהביטי לאחור, אין לי ספק שאילו היה זליבנסקי איש עשיר, ואין פרנסתו על עבודתו כחשבונאי בלשכת־המס, היינו רואים אותו בחברת אבא לא רק לפני זריחת החמה ולאחר שקיעתה, אלא כל שעות היממה.

למותר לציין מה רב היה אושרה של אמא. בכל ימי בית־הספר שלי לא ראתה ימים יפים מאלה. בעיני רוחה, כבר ראתה אותי מקבל, אחרי יעקב’לה, את פרס התלמיד המצטיין. אבא אף הוא היה מרוצה. זליבנסקי הופיע בחייו בדיוק ברגע של משבר ביחסיו עם גובסייב. ואבא אהב חברת אנשים, לא היה מסוגל להיפרד מעליהם אלא כשהיה קרוב לאפיסת כוחות. לא אחת תמהתי על תכונה זו שלו. שהרי אהב ספר והרבה לקרוא. לקולנוע הלך רק פעם אחת, שהספיקה לו, לדבריו, לתמיד. ואל התיאטרון – לאחר שנחרד מצעקותיהם של שחקני “אוהל” ב“פישקה החיגר” – שוב לא עלה בידי אמא להחזירו, בטוב או ברע. ממסיבות־רעים הוקיר רגליו ואני רשאי לומר בביטחון שמעולם לא ישב בעיגול סביב הכיבוד בבתי חבריו. אבא היה איש יושב־בית ומרגע שובו מעבודתו היה שוקע בקריאה, ולעתים אף נרדם וספר פתוח על חזהו. אהבתו לחברת־אנשים עמדה, אפוא, לפחות למראית־עין ראשונה, בסתירה לצמא שלו לספר.

לאמיתו־של־דבר, לא היתה כל סתירה בין השניים. הוא אהב חברה רק בביתו, ובצאת האנשים, פנה אל חברת הספרים. את האנשים היה מביא עמו הביתה מהמשרד באמתלות שונות, לרוב בתירוצי עבודה. לשווא התריסה אמא כנגדו וצעקה עליו: “למה אתה סוחב את המסכנים האלה הביתה?”

השאלה מדוע נענו חבריו־לעבודה מלכתחילה ללוותו הביתה, ולא קמו על רגליהם לאחר שעה קלה והלכו לדרכם, לא היתה שאלה. לדברי אמא, תקע אבא בלב כל מכריו את ההרגשה שפרידה ממנו כמוה כבגידה, וכך הפיל עליהם מורא מתגמול חסר־רחמים. לדעתה, היה לוכד אותם כפרפרים ומחזיקם אצלו בשבי, בעוד כל רצונם אינו אלא להשתחרר ממנו ולחזור אל המשפחות המחכות להם. משהו מן האמת היה בדבריה, שכן רק לעתים רחוקות היה מניח להם פתחון־פה. בדרך כלל, נצרך להם כמקשיבים וכעדים להרהוריו.

כאשר עייף מדיבורים, או כאשר ראה שעיני שומעיו כבר מזוגגות, היה אומר, “נו, טוב, גובסייב” – או, “טוב, קריצ’מן”, הכל לפי המקרה – וזה האות שלא תהיה עוד התנגדות ללכתם הביתה. מאז התעלף קריצ’מן במדרגות, נהג ללוות את אורחיו אל הרחוב, להיווכח שהם איתנים על רגליהם ובכוחם להגיע לביתם.

אף־על־פי־כן, נותר לו עדיין זמן רב לקריאה, כי להירדם יכול רק לאחר שכלו כל כוחותיו. היתה זו אמא שעמדה על חילופי־המשמרות שעורכים לו האנשים והספרים: האנשים הקשיבו לו, והוא הקשיב לספרים. כדי להוציא את מרצו, ששפע ממעיינות בלתי־נדלים, נזקק לאלה גם לאלה. לבסוף, נרדם כמי שהכו על ראשו באלה.

זליבנסקי נפל לידיו בשעה טובה. הוא היה יכול להוכיח לגובסייב – שפעמיים נטל ממנו פרידה מוקדמת מדי – שאין הוא תלוי בו ואף מסוגל לוותר על חברתו בכלל. זליבנסקי היה מקשיב נפלא ובלתי־נלאה. אפילו “הן” הפטיר לעתים רחוקות, ורק בעתות של אתנחתות ארוכות. לרוב הסתפק במנוד ראש, לאשר כל מלה של אבא.

כך נפל עלי כל הנטל. זליבנסקי היה עולה לרגל אל אבא בחברת יעקב’לה. כאשר בא פעם, פעמיים, לבדו, לא הניחה לו אמא לעבור בפתח הדירה. עד מהרה תפס את האל“ף־בי”ת של כללי המשחק שלה. בעצם רצתה היא ביעקב’לה לבדו. העדיפה שאביו יישאר בבית. אבל עד־כדי־כך לא שיתף זליבנסקי פעולה, אם מפני שלא ירד עד סופם של הכללים, ואם מפני שהיטיב דווקא להבינם והחליט למאן. כך היה יעקב’לה כרטיס הכניסה של אביו לביתנו. פשרה זו הרגיזה את אמא. חברת האנשים של אבא מרטה את עצביה ולא היתה זקוקה לשום תוספת בדמותו של זליבנסקי. היא ניסתה תחבולות שונות כדי להיפטר ממנו, ואף העלתה את הרעיון, שמיד לאחר הבחינות נחליף דירה. אבל זליבנסקי נשאר נאמן לאבא. כיוון שכך, כמסה יפה את רגשותיה מאחורי חזות שוחקת של מארחת אדיבה.

יעקב’לה היה ילד משעמם להפליא. בכדור ובמשחקי־תנועה לא אהב לשחק מחמת דאגתו המתמדת לבגדיו. תמיד היה לו משהו חדש שהיה מצווה לשמור עליו. את אופניו היה מוליך רוב הזמן על המדרכה מחשש שיאונה להם תקר. ממעשי קונדס נרתע, בשל פחדנות. לשוטט איתו בעיר אי־אפשר היה, מפני שנצרך לרשיון מיוחד לכל יציאה, ובחשכה אף נאסר עליו בכלל לזוז מהבית. משחקי־החדר שהתמחה בהם היו לי לזרא. בעצם נותר לי בחברתו רק תחום אחד בלתי־מוגבל למשחקים: להתל בו. הוא היה פתי מאמין לכל דבר. לכאורה, היה בזה פתח לאפשרויות גדולות. אבל הוריו עמדו אף הם על תכונתו זו ואסרו עליו להחליף בולים, פקקים ותמונות־ספורטאים של סיגריות “דובק”. כך נמנע ממני לסחור איתו ב“החלפות”. גם השעשוע שבמתיחתו היה קצר־ימים, שכן החל לחזור בשגרה. כמה פעמים אפשר היה לומר לו שהמקל המגולף שלי הוא מתנת קוסם סיני, ואם רק ייגע בו כשאלחש, ייהפך בן־רגע לנחש; או שאבא שלי ויתר לאחיו הצעיר על כס המלוכה בחבש?

הכנת־השיעורים נעשתה אפוא לעיסוק היותר מעניין בחברתו. אבל זה היה יתרון מיצער, שהרבה מגרעות בצדו. הוצאתי מקבוצת הכדורגל של השכונה, לא הוזמנתי למגרש לצליית קארטושקעס, לא שותפתי בסחיבת עצים למדורת ל"ג בעומר ולא נתבקשתי עוד לצאת לטיולים מעבר לירקון. אף ילדי השכונה היריבה, שהיו חייבים לי מכות, חדלו לארוב לי. לדעתי אף נעשיתי חיוור וצנום־ברכיים.

תחינותי להפסיק את ביקוריו של יעקב’לה, או לפחות להגבילם במִכסה, נדחו על־ידי אמא מיד ובתקיפות. כשאגדל, אמרה, אכיר לה טובה על כל רגע שביליתי בחברתו. היא קבעה שרישומו הטוב עלי כבר ניכרים אותותיו. קולי נעשה רך ומתוק קמעה, פני נתעדנו, שער־ראשי היה לפתע חלק וישר ותלונות השכנים עלי פחתו. זו לה הפעם הראשונה, אמרה בסיפוק, שיש ביסוס לתקוותה – ורק בזכותו של יעקב’לה – שאהיה פעם בן־אדם. בלילות הייתי נושא עיני לבורא ושואלו מאין יבוא עזרי.

אלמלא בקבוק־הוודקה שבמקרר, ספק אם היה בא מענה לתפילותי. המאורעות שבהם מילא בקבוק זה תפקיד מרכזי התרחשו ביום שרב באמצע אוגוסט. אני זוכר אותו יום כאילו היה אתמול. אמא לא היתה בבית כאשר נכנס אבא בלוויית שני חברים־לעבודה. לפי התיקים והניירות שנשאו בידיהם התכוננו לישיבה חשובה. אף־על־פי־כן לא פתחו בה מיד. תחילה התירו את חולצותיהם, להצטנן מעט, ושתו בצמא מבקבוק המים הקרים – עד גמר. אחר־כך, חש אבא בשיניו ופתח בקבוק־וודקה חדש, להראותם שיטה בדוקה לשיכוך הכאב. הוא מזג לעצמו כוסית, הריק אותה לפיו ועיכב את הלוגם במקום התורפה, עד שבלעו, מקץ רגע או שניים. הוא חזר על הטיפול עד שהוטב לו. לפתע חשו גם חבריו בשיניהם והם ביקשו מרפא לעצמם, באותה שיטה. לאחר שהכל חשו בטוב, הציע להם אבא לפשוט את החולצות ולהישאר בגופיות. כך עשו והוא, בהיסח־הדעת, ואולי מחמת הטיפול הרפואי, הטיל את הבקבוק הריק לפח ואת האחר, המלא למחצה, הניח בזהירות על המדף התחתון במקרר. עתה, בריאים וצוננים ישבו השלושה לעבודתם ורוחם מרוממת.

זליבנסקי בא כעבור זמן לא־רב. יעקב’לה חולה ורק בגלל חומו הגבוה נשאר במיטה, הכריז האיש בקול – הוא חשב שאמא במטבח – ולא עבר את הסף. אף־על־פי־כן, קיבלו אבא בטפיחה על כתפו, הציג אותו לפני חבריו בתרועה והזמינו לשבת כבוד, על הכורסה הגדולה שבפינה. הוא לא חשש שנוכחות זליבנסקי תפריע לעבודה. להפך, אבא אהב קהל ושאב ממנו עידוד בכל מעשיו. ואכן, גם הפעם, על כל שאלה שלו “נכון, זליבנסקי?” השיב הלה ב“הן” גדול, אף כי לא היה לו צל של מושג במה המדובר.

מטורף מרוב אושר, על הדרור הפתאומי שקורא לי, תפסתי כדור ורצתי כל עוד נפשי בי למגרש. וכך לא הייתי עד ראייה למאורעות שהתרחשו בבית בהיעדרי. מכאן מבוסס סיפורי על עדות שמיעה בלבד. לא אדע, אפוא, לבטח אם בעברה ברחוב ראתה אותי אמא במו־עיניה, משחק עם חברי בניגוד למצופה, או רק שמעה על כך מפי אבא בשובה הביתה.

כך או אחרת, אין ספק שהיתה נרגזת. יש לזכור שעבר עליה יום ארוך ומייגע. שמש תמוז הוציאה אותה תמיד מכליה, ואותו יום במיוחד. כל יגיעותיה היו לריק, מה שחיפשה לא מצאה, מה שמצאה לא הניח את דעתה וכמו להכעיס, ניקרו לה על דרכה כל הבריות שביקשה לחמוק מהן. וזה מפני שקצרה רוחה להמתין לאוטובוס והלכה כברת־דרך הגונה ברגל. היא חזרה אדומה, מלוהטת, שטופת־זעה, מרוטת־עצבים וצמאה. משאת נפשה אותו רגע היתה לשתות שפע מים קרים, להתקלח, להחליף בגדים ולנוח ביחידות, בחדר אפלולי, בעצימת עיניים, בלא לומר או לשמוע מלה. כמו שאמרה אחר־כך, לא היתה מסוגלת לראות אותו יום “שום פרצוף אנושי”. 

איני יודע מה קדם למה, אם שתתה תחילה מהבקבוק שבמקרר, באמונה שיש בו מים, או שראתה קודם את זליבנסקי בלי יעקב’לה, או שעינה נפלה על אבא וחבריו העליזים בגופיות, והבינה מיד שנשלל ממנה חופש התנועה והיא לא תוכל להתקלח, ללבוש בגדים קלים ולנוח כרצונה. אף אין להטיל ספק שמראה החולצות הפרושות על הרהיטים הוציאה מגדרה.

מכל מקום, לאחר שנטלה את הבקבוק מהמקרר, הצמידה אותו לשפתותיה וגמעה ממנו לגימות גדולות. לפי מדידות שנעשו אחר־כך, הריקה אל תוכה לא פחות מרביעית הלוֹג. עקב צינתו, לא עורר המשקה שבפיה את החשד שאינו מים, אלא רק בטיפותיו האחרונות.

הוודקה פעלה עליה שלא כרגיל. רגליה לא כבדו ודעתה לא נתערפלה. להפך, אבריה נמלאו חיות, רצונה לנוח פג והיא החלה לראות את הדברים בבהירות נפלאה, כנראה לפי הסדר הבא: בכל הבית הזה אין לה פינה משלה, אין לה לאן לזוז, אבא תמיד עם חבריו, תמיד היא תלויה בבני־הבית וחייבת לדאוג לכל צרכיהם, ואילו רצונותיה שלה תמיד אחרונים בשורה. הנה אבא וחבריו משחקים קלפים (כך נראו לה בישיבתם), והיא, הרוגה וסחוטה, צריכה לנקות סביבם ולאסוף את חולצותיהם; הנה בנה מתפרחח ברחובות עם כדור והיא, מתה בצמא, חייבת לדאוג² לציוניו וצריכה לרוץ בשבילו אחרי זליבנסקי כדי שיביא לו את יעקב’לה; והרי זליבנסקי האב מאוס עליה. בהשפעת הסרט “אוהל הדוד תוֹם” נראו לה אבא וחבריו – בקומם על רגליהם כשראו אותה חוזרת מהמטבח – כבעלי־מטעים דרומיים עירומים עד למותניהם, מצליפים על תוֹם המסכן בשוטים ארוכים. ולא היה לה ספק מי הדוד תוֹם במקרה זה. כך נותר לה רק מוצא אחד של כבוד: למרוד!

אבא אמר שהוא וחבריו קמו על רגליהם בבואה מהמטבח מפני שהחזיקה בידיה את שק גבישי ים־המלח שלו, ואחד מהם כבר היה מוכן בידה לקליעה. זליבנסקי, שישב בפינה ולא ראה אותה בכניסתה, אמר כי קם מפני שנחרד מזעקת־הקרב ששמע. הוא והאחרים לא זכרו אם נערך דין־ודברים כלשהו. אפשר להסיק מכך שהיא נכנסה מיד לפעולה והחלה ממטירה גבישי־מלח על ימין ועל שמאל. שכן, הם נמלטו מהבית זה אחר זה, בגופיותיהם. זליבנסקי היה האטי שבחבורה, ולכן סבל יותר מן האחרים. היא הדביקה אותו במנוסתו ורשמה לזכותה שתי פגיעות ישירות. אם להאמין לדבריו, היתה אחת הפגיעות מצנצנת תה־הבבונג.

מה עשתה בשובה אל הבית הריק? לעולם לא נדע. שכן, אמא הכחישה מכל־וכל את כל המסופר למעלה. להד"ם. לדבריה, אין זו אלא מעשייה שבדה אבא, כהרגלו, בדמיונו הפרוע. מדוע ירצה דווקא הוא, בעלה, לשוות לה דיוקן שכזה, דיוקן אשה שאינה רק שתיינית, אלא גם מטורפת, הלוגמת וודקה ישר מפי־הבקבוק וזורקת אבנים על אורחיה; זו באמת שאלה שגם היא רוצה לשאול. את ההוכחות שבאמצעותן ביקש אבא לנקות עצמו מהאשמותיה, דחתה בתוקף בטענות משפטיות: עדות של מי הוא מביא, של חבר מרעיו? של שני לצים נודעים, יושבי־קרנות מלכחי־פנכה התלויים בו למחייתם, כרוכים אחריו כצל ומוכנים, בשכר מילת־חסד קטנה אחת שלו, לגדף את הקדוש והיקר, ואף את אמם יולדתם? ואולי עדותו של זליבנסקי, הדבק הזה? האדם המהימן שאפשר לסמוך על מלה שלו! חה! כמה פעמים הבטיח כי לא יעז להציג את פניו בביתנו בלי יעקב’לה? שלוש? שבע־עשרה? ובאמת, איפה היה יעקב’לה? הן אילו היה במקומו בביתנו היו הדברים מתגלגלים באופן אחר ואבא לא היה צריך כלל לבדות מדמיונו³ מעשייה כה מגוחכת. ואם טוען זליבנסקי ששוב לא תדרוך כף רגלו בביתנו, אלא אם תבקש את סליחתו תחילה, ותפצה אותו על החולצה שהוכתמה ללא תקנה, הנה יש לה בשורה גם בשבילו: אפילו יזחל על ארבע ויביא איתו שלושה יעקב’לה, ולא אחד, לא תפתח לו את הדלת לעולם. בקצרה, לדברי אמא, נשאה בידיה את שק גבישי המלח של אבא רק מפני שלעולם אינו מחזיר דברים למקומם, וכדי לציין זאת ביקשה להניחו לידו. ואם בשעת מעשה היו עיניה מזרות אימה, היה צידוק לכך.

במחלוקת שנתגלעה לאחר־מכן אני נוטה להסכים כי אמא האמינה במה שאמרה. ייתכן שכל המאורע נשתכח מדעתה, כמו לא היה. שכן, בשובנו הביתה, עם חשכה ראשונה – אבא השאיר אותי בבית השכן באמתלות שונות – מצאנו את הבית דומם ולא מסודר. הרצפה היתה מכוסה מלח. כמה מהחולצות עדיין היו תלויות על הרהיטים. ואמא עצמה היתה מוטלת על מיטתה, בבגדיה, ולא התעוררה משנתה אלא למחרת, באחת־עשרה ורבע לפני־הצהריים.

רק לאחר שהכרתי את פוֹעלו של בן־גוריון התחוור לי, לפליאתי, שאמא אינה יחידה בדורה. לשניהם היה עקרון־חיים משותף, והוא לעולם לא להודות בספק או בפגם. אמנם, אצלו נגלה הדבר תוך עיסוקו בענייני מדינה, ואילו אצלה רק בענייני משפחה. אף־על־פי־כן, היתה זהות מהותית בגישותיהם. כך, למשל, בן־גוריון לא הודה מעולם שאכן נסע לצרפת ערב מבצע קדש, ואמא לא הכירה עד היום בעובדה שהיו עכברים בבית.

איני רוצה להרבות דברים בנושא זה. אבל לצורך הבהירות, אזכיר שתי תמונות החקוקות בזיכרוני. האחת, אני יושב במטבח ומסרב לאכול פרוסת־לחם בטענה שנמלה צהובה עברה עליה. “מה פתאום נמלה?” שואלת אמא. אני מצביע לעבר הרמש הזעיר והחווריין המתנהל על השולחן – עתה לעבר צנצנת הריבה. היא מקרבת פניה אליו, קצה חוטמה כמעט נוגע במפה, וטוענת שאין היא רואה “שום דבר”. אבל אני בשלי, והיא בשלה. עד שסוף־סוף נדמה לה שאולי באמת גם היא מבחינה במשהו, ואומרת “תכף נראה.” היא שולחת אצבע כדי להדביק אליה אותו “משהו” ולקרבו לעיניה לצורך אבחנה מדויקת, אבל תוך כדי כך היא מועכת כליל את הנמלה – בזדון, לא מחמת עודף כוח – וזה מאפשר לה לשאול אותי “איזה נמלה? תראה לי פה נמלה!” ולהצהיר ביושר לבב שזה “לא־כלום” ולהיפטר משיירי העדות המרשיעה על־ידי חיכוכים מהירים של האצבע בבוהן, כנראה כדי לחסל מראש קריאה כלשהי שלי לבחינה חוזרת. לדבריה היתה זו “סתם נקודה”, אולי רק פירור כמון שנשר מכיכר הלחם, “בשום פנים ואופן לא נמלה.” אצלנו נמלים? במטבח שלנו?

ותמונה שנייה. אחות בית־הספר שולחת ילדים אחדים הביתה ונותנת בידיהם מכתב להורים. אמא פותחת את המעטפה וסופקת כפיים. ביתר דיוק: חורקת שיניים. האחות מצאה בראשי ביצי־כינים ו“יש לגלח את הראש ולהדיחו בנפט פעמיים ביום.” לא פחות ולא יותר. “מה פתאום ביצי־כינים?” שואלת אמא. אצלנו? בבית שלנו? “האחות הזאת חולה,” היא פוסקת. אף־על־פי־כן, מגלחים את ראשי ואבא נושא ומביא הביתה פח נפט. וזה מעלה את חמתה עוד יותר. הן בסך הכל שאלה לבקבוק או שניים. אמנם, הוא הביא פח, בחתירתו המתמדת לעשות הכל טוב יותר. אבל היא ראתה בכך סימן שלילי כפול: אל“ף, שהוא מקבל כנכונים את דברי האחות; בי”ת, שהוא סבור שמחמת תנאי הניקיון השוררים בבית יחזרו הביצים לקרקפתי פעמים רבות ועל כן מוטב להצטייד בנפט רב.

הורים אחרים לא הוגיעו מוחם כלל בשאלה כיצד הגיעו ביצי־כינים לראשי ילדיהם והתייחסו לכך כאל אחת מטרדות הטבע. אמא לא נרדמה בלילות והעבירה בעצבנות לנגד עיניה הפקוחות חזור והעבר את רשימת החשודים שהדביקו אותי. הורים אחרים שחים זה לזה על הטיפול הניתן לילדיהם וממליצים על שיטות חדשות לחפיפה ולסריקה. לא אמא. בהיחבא, היא ממרקת באצבעות חזקות את ראשי, הכולל לצורך זה גם את אוזני. לאחר שנעלה פעמיים את בריח הדלת וסגרה כליל את התריסים, לבלי הותר סדק. בחוץ היא מכחישה הכל. לדבריה גולח ראשי לפי עצת רופא שאפשר לתת אמון בדבריו, מבסרביה, כדי לחזק ולהעשיר את שורשי שערי. על כינים, ביצים, היא שומעת בפעם הראשונה. וכך, לדבריה, לא ריח נפט נודף מגולגלתי הגלוחה למשעי, אלא ניחות של חלמוני ביצים סוג א' ומיץ לימון טרי. ואכן, נכון, באלה משחה את ראשי. מעל לשכבת־ביניים אוטמת של שמן־זית, אשר מתחתיה ביקשה לקבור את אדי הנפט.

שנים רבות לאחר מכן זעפה עלי כאשר הזכרתי לה אותה פרשה. מעולם לא היו לך כינים – אמרה לי – ולא ביצי־ביצים של ביצי־ביצים, מעולם לא היה לנו ידיד־משפחה רופא מבסרביה, והראש שלך לא גולח אף לא פעם אחת; תמיד היה זה ראש יפה ושופע תלתלי זהב. רב היה צערה על כך ש“משהו נסתר ובלתי־מובן” בנפשי מעוות בזדון את זיכרונותי מהבית.

הקדמה זו נדרשה, דומני, כדי להבין מדוע קיבלה אמא על עצמה לתת לעדו שיעורים פרטיים בחשבון ובהנדסה. אם היה דבר בחייה שנסתר מבינתה, היה זה חשבון והנדסה, ובעצם כל הכרוך במדע ובטכנולוגיה. אבל היא, כמובן, לא הודתה בכך.

קוצר השגתה בענייני מדע נבע לא כל־כך מחמת חוסר כישרון, כמו בזכות ראייה שונה של היקום. היא דגלה, למשל, בדעה שהמעגל נושק למישור בשלוש נקודות (“באמצע ובשני הצדדים, שלא ייפול”) משום שראתה את כדור החמה השוקע נתמך על קווי האופק “בשני אלכסונים” מאדימים, בטרם יישק לים. היא דחתה מכל וכל את דברי המורה ששני קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו. מיד ציירה לעדו, בלא היסוס או קושי, קווים מקבילים שנפגשים, ואחר־כך אמרה, “ובכלל, בחיים רואים הרבה מקבילים שנפגשים.” למשל, שתי רכבות. גם הכלל של המורה שסך־כל המעלות של הזוויות בכל משולש הוא בדיוק 180, לא פחות ולא יותר, לא התקבל על דעתה. יכול להיות משולש עם זווית אחת עגולה (אף אותו ושכמותו שרטטה לעדו בנקל וביד בטוחה), או רק עם שתי זוויות או אפילו אחת בלבד, “ובכלל, אסור להסכים בחיים לאכסיומה כלשהי, שמשהו רק כך ואך ורק כך.” הנה ריבה, חברתה לספסל¹ הלימודים בגימנסיום, “יפה, חכמה ונהדרת”, הכל נשבעו שלכשתגדל תהיה “אך ורק” רופאה, ותינשא “אך ורק” לצעיר יפהפה ועשיר. נו, ומה אירע באמת? זנחה לימודיה באקדמיה, הלכה אחרי קל־דעת, עם חיוך של מלצר, מנגן בסקסופון, שם בריליאנטינה ו“שותה בבארים” – שלבסוף נטשה למען אחרת, והיום היא גננת רווקה באזור פתח־תקווה.

אבא, שהצטיין במתמטיקה, שמעה יום אחד מרביצה תורה בעדו, והוא נחרד. עוד באותו ערב, נרגש ומשולהב, ביקש להעמידה על ההבדל בין האנושי והמדע המדויק. אולם היא הטתה לו אוזן בביטול. הנה, הזכירה לו, מה יצא ממפעל הזכוכית של יצחק לנדוברג ושלו? הבדיקות של “המדע המדויק” הוכיחו, כביכול, שאפשר להפיק זכוכית מחולות חדרה, ואילו למעשה ירדו כספי חסכונותיהם לטמיון. “אין מדע מדויק, פשוט מאוד, מפני שבחיים אין שום דבר מדויק. ולוּ היה, אז מדוע דווקא המדע צריך להיות מדויק, ולא האהבה, הספרות, החלומות או יתר הדברים? לא ייתכן עולם אחד שחלקו מדויק וחלקו מעורפל. כאן פועל הכלל הכל או לא־כלום, הא בהא תליא וצבת בצבת עשויה.” וכך, לפי הכרתה זו, הוסיפה לחנך את עדו, כלומר שיש משולשים שסך־הכל של מעלות זוויותיהם הוא באמת 180 – היא לא הוציאה דבר כזה מכלל אפשרות – אבל יש גם אחרים; יש קווים מקבילים שלעולם אינם נפגשים, ואילו אחרים נפגשים ונתקלים זה בזה ללא־הרף; יש מעגלים הנושקים למישור בנקודה אחת, אכן, באמת כדברי המורה, ואילו אחרים אינם חדלים מלהתנשק, כמו צרצרים. בקיצור – על עדו להיות ער למתרחש, דרוך לתגובה ונכון להפתעות.

אם קנה עדו חוכמה אצל אמא, על כך יכולות הדעות להיחלק. אבל לא היה שום ספק לגבי העובדה שציוניו בחשבון והנדסה נשארו כשהיו. בכיתה סיפרו שאירע פעם שבחינה שלו בהנדסה השתרבבה בטעות לתיק הקרוע של המורה לספרות, והוא ציין אותה ב“כמעט־טוב־מאוד” – הציון הגבוה ביותר שעדו זכה לו מעודו. אבל מקרה זה הפיס את דעת אמו של עדו רק לימים אחדים. כאשר פגה תדהמתה, חזרה ללחוץ על בנה שיחליף את אמא במורה־פרטית אחרת. אולם, הוא עמד כנגדה בגבורה, גם כנגד לחצו של המורה לחשבון והנדסה בכבודו ובעצמו; תוך נכונות לסכן את הישארותו באותה כיתה שנים אחדות. דבקותו באמא היתה חידה, שפשרה נתבהר לי רק במרוצת השנים.

עדו גר עם אמו בקומת־הקרקע בביתנו. שכן, זמן־מה לאחר שעדו נולד, התגרשו הוריו, אביו נשא לו אשה אחרת, עמה חי בעושר בבית גדול ויפה בלב העיר. פעם בשבוע, בימי ד' אחרי־הצהריים, היה הולך לבית אביו, לבלות בחברתו שעה קלה. בתום הביקור היה אביו מעניק לו מעטפה ובה שטרי־כסף, דמי מזונות לאמו, ומתנות בשבילו. היו אלה חפצים שלב כל ילד משתוקק אליהם: כדור, אולר, נעלי־כדורגל, חגורה צופית, חולצת־טריקו לבנה, מימייה, סקטים, ארנק, ילקוט־גב ועוד. פעמים רבות ביקשני להילוות אליו בלכתו אל אביו ובשובו ממנו, ותמיד נעניתי לו ברצון. הייתי יושב על הגדר וממתין לו, כולי ציפייה דרוכה לקראת מתנת־השבוע. אך בקושי הצלחתי – כך נדמה לי – להצניע את קנאתי. אף אני השתוקקתי לשני בתים ולשני הורים נפרדים, המתחרים זה בזו בהרעפת מתנות. עד כדי כך שבשבתי על הגדר הייתי הוזה בהקיץ ומצייר לי את עצמי במקומו של עדו. אבל החלום לא היה שלם. לא היה לי מושג איך נראה אביו. תמיד, כאשר הגעתי לרגע בו אבא של עדו מעניק את המתנה (אופני־ספורט ראלי), היה החלום גז, מפני שחסר לי דיוקנו; לא ידעתי אם גבוה הוא או נמוך, שמן או רזה, קרח או מתולתל. הפצרתי בעדו שיתיר לי, לפחות, לזרוק מבט באביו במסדרון, ללוותו עד סף הדלת. אולם הוא מיאן בתקיפות, כמו ידע את סודי, ואיים עלי שייקח לו במקומי בן־לוויה אחר, אם אך ארהיב עוז ואקרב לשער הגן. מקומי המותר האחד היה על גדר הבית הסמוך.

לעומת זאת, הוא לא עייף מלשאול לפרטי־פרטים על חיי בבית הורי; מה עושה אמא כשאבא קורא, על איזה כיסא הוא יושב, איך אנו יושבים לשולחן בליל־שבת, על אילו כיסאות ובאיזה מרחק איש מרעהו, על איזה כיסא יושב אבא, היכן אנו ישנים (שאניח יד על חלקו של אבא במיטה הגדולה), האם הורי רבים בגללי, ומתי כועס עלי אבא, האם הוא מרביץ לי ומה עוצמת ידו, המכה הוא ברפיון או במלוא הכוח. פעם הדגמתי לו, לבקשתו, והוא נמלא הערצה לאבא.

אולם, אף תשובותי היותר מפורטות לא ריצו את דעתו. הוא ביקש לחוש באירועי הבית מקרוב, על עצמו ובשרו, מבפנים. משאלתו זו התגשמה על־ידי השיעורים שנתנה לו אמא. אבל רק המעט מתשומת־לבו היה נתון לשיעור. עיקר מעייניו היה במתרחש סביב. הוא נתן יד לעבודת הבית, היה רץ למכולת, מסייע בהדחת כלים ובעיקר השתתף איתי כל יום ו' במירוק הרצפות בשעווה.

רצפה מבהיקה היתה שיגעון של אמא ועדו ואני נענינו בחדווה לאתגר שהעמידה לנו, לעשותה נוצצת וחלקה יותר ויותר. הפכנו את עבודת־הליטוש המפרכת למשחק. כדי לתת למרצפות ברק אחרון היינו גוררים איש את רעהו חליפות על יריעות־בד רחבות, ומשמיעים צהלת־סוסים כמו נרתמנו למגררת־שלג, או מחליקים עליהן בנעלים עטויות־סחבות, כעל זירת־קרח. תוך עת קצרה היתה הרצפה מבריקה וחלקלקה כבדולח. אורחים לא־זהירים היו משתטחים עליה בפישוט אברים, צעד, או שניים לכל היותר, לאחר כניסתם בדלת. המראה היה כה מבדח בעיני אמא ששום דיבור של אבא על סכנת־נפשות לא היה בכוחו לגמול אותה מהדיבוק שלה. רק לאחר שאבא נפל מלוא קומתו אפיים ארצה ושבר תוך כדי כך את האגרטל האהוב עליה, הבטיחה לו הפוגה ממושכת. היא אמרה – וכולנו שמענו – שעד ערב פסח הרצפה לא תמורק, ואך לאחריו ייעשה הדבר רק פעם או פעמיים בשנה. למתן תוקף לדבריה אפילו הריקה לאשפה, לעיני אבא, את כל מלאי השעווה שלה. אבל היא לא עמדה בדיבורה. מקץ שבוע קנתה שעווה חדשה ועדו ואני חזרנו, לבקשתה, למלאכת הליטוש במשנה מרץ. אלא ששוב לא עודדה אותנו בקריאות־גיל. מכאן ואילך דיברה אלינו בלחישה וציוותה עלינו ללחוש כמותה. לדבריה היה זה תרגיל בדוק להמתקת הקול. אולם שנינו ידענו שירדנו למחתרת ומעתה עלינו לפעול באיפול מלא.

שיעוריו של עדו התארכו, אפוא, עד לאחר שובו של אבא מהעבודה. יש שהיה נשאר בביתנו לסעודת־ערבית ונפרד מאיתנו רק בסמוך לעלותנו על משכבינו. אולם, תוחלתו לראות את אבא בנחיתה חדשה, נכזבה. אמנם אמת, אבא השתומם, מצד אחד, על הברק המסנוור של רצפה שכבר אין ממרקים אותה. אולם, מצד שני, נקט אמצעי זהירות והיה חולץ את נעליו לפני הסף ונכנס הביתה בגרביו.

לכאורה הייתי צריך לקבל בשמחה את עדו הנעשה אחד מבני הבית. שהרי בן־גילי היה ויכולתי למצוא בו אח ורע, חבר למשחק ולמשובה ושותף לצער ולכאב. אף־על־פי־כן שמחתי לא היתה שלמה. פעם הייתי סבור שסיבת הדבר בהיותו ספקן. הוא היה היחיד בכיתה שהטיל ספק בדברי המורה שהוא מתייחס להוראה כאל שליחות קדושה, ואלמלא כן היה אף הוא מתנחל עם החלוצים בגליל העליון ושולח יד במחרשה. עדו טען שהמורה בא לכיתה כל בוקר רק בגלל המשכורת. לשמש בית הספר ששאלו מדוע לא גרף כראוי את החצר בתורנותו השיב, “ובשביל מה משלמים לך?” ילדים אוהבים, כידוע, דעת־קהל אחידה, התומכת בדרך כלל במורה, ומסתייגים מהספקנים.

ולפרקים הייתי סבור שהסיבה קנאה. נדמה לי שאמא נהנית מעדו. ראשית, משום שאת דבקותו בשיעוריה ואת התעניינותו בנעשה בביתנו פירשה כהערצה מוצדקת. כלומר שהנה, אף כי באיחור, נמצא לה סוף־סוף ילד היודע להעריכה כערכה. שנית, משום שהאמינה שהיא המורה האידיאלית בשבילו, שכן רק היא נתברכה באורך־הרוח הדרוש כדי לארוב להזדמנות “לתפוס” את רגעי הריכוז המעטים שפקדוהו פה ושם. לדבריה היה מוכשר לחשבון והנדסה, אבל נכשל בבחינות משום שלא היה מסוגל להתרכז כראוי. שלישית, מתוך הדדיות, שכן אין ספק שיחסו אליה היה שונה מיחסו ליתר הבריות. היא היתה האדם היחיד שעדו התחשב בדעתו. בתחום זה היו לה השגים מרשימים, כמו זה ששכנעה אותו להרים בט“ו בשבט תרומה לקרן הקיימת ולהשתתף בטכס הנטיעות עם חבריו לכיתה. שעד להתערבותה זו, טען עדו שאם פקידי הקק”ל רוצים יערות, שיטעו אותם בעצמם ומכיסם שלהם, שהרי הם העתידים להתפרנס מעצים עד לשיבה טובה, ולא הוא. בקיצור, היא ראתה לעיניה ילד המקבל השפעה חינוכית ברוכה.

היום אני יודע מה העיב על שמחתי בחברת עדו. כדי לדייק בדברי עלי להביא דוגמה מרחוק, מהמטה־הכללי הקיסרי הבריטי. זה היה שולח לכל זירת־מלחמה “עד ראייה” מטעמו. בלשוננו קצין־קישור אישי של המפקד העליון, לו דיווח במישרין, בנוסף ובנפרד לדיווחי המפקדים בשדה. קשה לי למצוא תואם הולם מזה בשביל עדו.

כ“עד ראייה” מטעמה היו שירותיו רבים ומגוונים. הוא היה מדווח לה על הנעשה בבית־הספר ובשכונה ופוטרה מהסתמכות בלעדית על הדו"חות של המורים, השכנים ושלי. עד כדי כך שהורגלתי, כאשר הטילה ספק בדברי, למשל שהמורה לא נתן שיעורים, לומר לה, “תשאלי את עדו.” ואילו היא, כאשר טענתי שהחלב חמוץ ואי־אפשר לשתותו, היתה אף היא אומרת לי, “תשאל את עדו”, מתוך בטחה, שתמיד הוצדקה, בנאמנותו. כאשר רצתה לומר “לא אמרתי” על דברים שאמרה, היתה מעידה עליה את עדו וזוכה מפיו לאישור מלא. כך, יום אחד, מצא אבא את עצמו לפתע במצב חדש ולא־מוכר. הוא הביא איתו הביתה את גובסייב וקריצ’מן, לצורך ישיבה דחופה, וכל השלושה מעדו על הרצפה בחדר־האורחים ונפלו אפרקדן. גובסייב חזר לביתו צולע על ירכו וקריצ’מן חש לקופת־חולים, שם חבשו על קרש את זרועו השמאלית, ובפי שניהם שבועה, שכף רגלם לא תדרוך לנצח בביתנו. אבא האשים את אמא ואמר שמירקה את הרצפה בזדון, כדי להרחיק מעליו את חבריו־לעבודה ולסייע לאויביו בבחירות להנהלת הקואופרטיב. אמא דחתה את האשמותיו בבוז והוא הטיחן בפניה מחדש, הן בלא כוונה מפורשת להרע לוֹ לא היתה מפרה את הבטחתה. אמא טענה שהיא שומעת בפעם הראשונה על הבטחה כזאת וכי מעולם לא יצא מפיה הדיבור שעד פסח לא תמורק הרצפה. מה גם שזה שלושה שבועות תמימים שהרצפה לא טעמה שעווה. הוויכוח ביניהם התלהט והשתלהב, עד שהחליטה שהגיעה שעת ההכרעה. היא הצביעה על עדו, היושב לימינה, ואמרה לאבא, “תשאל אותו.” כך נסתתמו טענותיו וניצחונה היה שלם. 

מי יודע עד להיכן היו הדברים מתגלגלים, אלמלא לילה אחד נראו עכברים בבית. שכן ככל שגדלה קרבת־הלבבות בין אמא ועדו כך נפלה רוחנו, שלי ושל אבא. מימי לא ראיתיו מעורר חמלה כה רבה, כמו לאחר אותו ויכוח. הוא הצטנף בתוך עצמו, חדל להביא הביתה חברים־לעבודה, הפסיק לתקוף את ההיסטוריה הפוליטית של פועלי־ציון, לא יצא למסעות במכונית הפתוחה של גובסייב ונמנע ככל האפשר משיחה עם אמא. הוא היה חוזר הביתה בגפו, מעניק לרגליו אמבטיית־מלח קצרה, מכלה פת־ערבית בדממה ופורש למיטתו לקרוא. לדידו – כך ניתן להבין מחזות פניו – יכולים היו חבריו בקואופרטיב לבחור לעצמם הנהלה בת שני חמורים וסוס. לו לא היה אכפת. לבי נכמר עליו, אף־על־פי שהיו לי די והותר מכאובים משלי, מאמא האוהבת ילד אחר.

חיי המשפחה קרבו עד פי־תהום. עוד יום, יומיים, כך נדמה לי אז, והיינו מתפזרים לכל עבר. אולם, כרגיל בחיים – ודאי בחיי שלי – הישע בא תמיד באקראי, כאשר הוא בא, וממקור בלתי־צפוי. במקרה שלפנינו, למשל, איני מסוגל להבחין בשום קשר בין השתלשלות־הדברים כפי שסופרה לעיל לבין הופעת העכברים להלן. גם בדמיון הפרוע אי־אפשר לחזות זיקה כלשהי ביניהם. ואף־על־פי־כן נקשרו החוליות המרוחקות לשלשלת רצופה – ומשמחת – אחת.

את העכברים ראתה ראשונה דווקא אמא. והיא היתה משוכנעת מעל לכל ספק שאבא הביאם מרחוב הגשר הביתה בכוונה תחילה, כדי לגמול לה, לפי דרכו, על שבירת זרועו של קריצ’מן (כך התברר בבדיקה חוזרת בקופת־חולים) והפסדו בבחירות. אבא הכחיש זאת מכל וכל. אבל היא בשלה: “תתבייש, אחרי הכינים להכניס עכברים.” הוא תהה, איך ישכנע אותה שהעכברים באו לביתנו מרצונם החופשי, עד שנצנץ לו הרעיון, והוא אמר לה, “תשאלי את עדו.” למשמע ההצעה נבעתה ופניה חוורו, “מה אתה סח, בושה כזאת להוציא החוצה, לזרים?” זה היה הסימן הראשון לכך שעדיין לא אבדה לנו כליל.

השיחה לעיל התנהלה ביניהם לאחר חצות, במטבח. אמא העירה את אבא, לוודא שאכן ראתה עכברים. לפני־כן נדדה שנתה והיא ביקשה להסדיר לעצמה את הגיגיה על כוס תה, במטבח. לפתע ראתה דולגים, זה־אחר־זה בטור, שלושה עכברים קלים. תחילה חשבה שאלה תיקנים שמנים וניסתה לחסלם בבעיטה. אבל לשמע הציוץ הפתאומי נחרדה ונסה אל בעלה, אל אבא. שניהם הכו בכלים שונים כדי להחריד את העכברים ממרבצם. מהמהומה שחוללו התעוררתי גם אני והצטרפתי למפעלם.

לאחר שעה קלה, עייפנו, ואבא – בעינים מנומנמות – הציע לדחות את המשך המלחמה למחר. ביעור עכברים, הסביר, הוא תורה הצריכה לימוד. אמא כבר ראתה אותו בעיני רוחה – בחתירתו לעשות הכל טוב יותר – גורר הביתה שקים וארגזים של חומרי־הדברה בכמות המספיקה למחסני הצי הבריטי. בשום פנים ואופן לא, אמרה לנו, עלינו לחסל את העכברים בו־במקום ומיד, בטרם ייוודע הדבר לציבור הרחב. הן עדו עלול לראותם בשעת שיעורו, ואם עייפנו או נפלנו ברוחנו, היא תמשיך במערכה לבדה, תילחם עד לניצחון. דבריה עשו עלינו רושם עמוק. לכן סייענו לה עת מה. אבל לשווא. העכברים נדמו כמו לא היו. אבא ואני חזרנו לכן למשכבינו, ואילו אמא, חמושה במטאטא, נשארה לפטרל כל הלילה באזור המטבח.

לו נאזרה סבלנות והמתינה עד לסיום המחקר שאבא החל בו, היתה יודעת שהופעת העכברים בביתנו נגרמה על־ידי הבנייה והסלילה באזור. כך אף היה נודע לה שהיו אלה עכברי־שדה תמימי־דרך שהגיעו בטעות למטבחה והיתה חוסכת מעצמה עוגמת־נפש וחרפה עצמית. שכן, בדעתה לא היה ספק שעכברים בבית הם עדות חותכת לזיהום ולהזנחה. שלא כדרכה, מיאנה אמא להיפגש עם אמה בחלומותיה. מגודל הבושה. לדבריה לא היתה מסוגלת להיישיר מבט בעיני אמה. איך, היתה מקוננת ושואלת עצמה בקול, איך הופיעו דווקא במטבח המצוחצח שלה, למה ומדוע חדרו דווקא לבית שלה, שדוגמת רצפתו המלוטשת לא תמצאו אפילו בארמונות המלכים, לא בשיינברון ולא בוֶרסאי? אמא אמרה – שמעתיה בשתי אוזני – שאצבע אלוהים בדבר. מהשמים גזרו וענשו אותה, בלא שתדע מהו החטא שחטאה.

לאחר שבוע של עיון ומחקר מצא אבא את עצמו מוכן ומצויד לפתוח בהדברה שיטתית של העכברים. הוא עשה זאת בזהירות ולפי כל כללי המדע. הוא הזיז ממקומם את רהיטי הבית וערכם בסדר חדש. ערב־ערב היה זוחל על ארבעותיו בחיפוש אחרי שיירי עכברים, כדי לפזר בקרבם, בכפית, גרגירי צליו. אולם הפיתיון המורעל לא עשה את שליחותו. אדרבה, העכברים גדלו במספר ובאומץ. ערב אחד ראינו לא פחות מחמישה, שזינקו מן הדלי במרפסת, התחרו זה בזה בדילוגים ובציוץ בחדר־האורחים וסיימו בבלט מודרני על השיש של הכיור במטבח. אבא רטן שאמא היא האשמה בכישלונו, שאין היא נוהגת לפי הכללים, שהיא נוגעת במתכוון בידה בגרגירי הצליו ומוסיפה עליהם בשפע. וזאת לאחר שאמר וחזר ואמר לה שעכברים אינן אוכלים שום פיתיון שיד אדם נגעה בו, ועל אחת כמה וכמה לא בעת שהיא מהלכת עליהם אימים כל הלילה בצעדתה עם המטאטא. היתה בדבריו מידה לא־מבוטלת של אמת. הכנותיו המדוקדקות והקפדניות, סדר־הרהיטים החדש ופיזור גרגירי הצליו בכפית זעירה מיוחדת לדבר עוררו בה מורת־רוח. היא חשדה באבא שאין הוא נעצב כלל, אלא להפך, לאמיתו של דבר הוא נהנה מכל העניין. משום כך בערה בה חמתה שבעתיים והיא איבדה משליטתה העצמית. בצוק עליה רוחה, בלילות הבדידות הארוכים של משמרתה, היתה מריקה לכל עבר את שקי הצליו של אבא, הופכת את סדר הרהיטים וחובטת בכלי־הבית במטאטא שבידה. לפעמים אף היתה מנגנת על הפסנתר.

ככל שכבדה המלחמה, קצרה רוחה. כשראתה את אבא נושא ומביא צרור גדול של מלכודות־עכברים נתקפה חולשה. רק לאחר שנשבע לה שרכש אותן הרחק בפתח־תקוה, ולא בשום חנות מוכרת בסביבה, נחה מעט דעתה והיא השתעשעה בתקווה שסודה לא ייצא לרשות הרבים. אבל גם אמצעי בדוק זה נכשל. העכברים לא נתפתו לטעום מהפיתיון ולא התגנבו לתוך המלכודות. גם לא לאחר שניסינו גבינה שווייצרית מוצקה ומשובחת. שוב הטיל אבא את האשם באמא, על שבקוצר רוחה היתה רצה כל חמש דקות לראות מה המצב במלכודות.

לבסוף, לילה אחד, בעת שאבא ואני היינו שקועים בתרדמה עמוקה של אפיסת־כוחות, החליטה לקחת לידיה את הנהגת־המלחמה. היא פינתה מהבית את כל המלכודות וחומרי־ההדברה ויצאה ללחום בעכברים בקפא"פ (ראשי־תיבות: קרב פנים־אל־פנים).

בהתחשב ברצפה החלקלקה היתה זו מלחמה לא־קלה. פעמים אחדות, ברוצה אחרי העכברים – היא צדקה, מרגע שסולקו חומרי־ההדברה והמלכודות הם יצאו בהמוניהם – החליקה ונפלה. פעם עשתה על גחונה את כל הדרך מהמטבח עד חדר השינה. אולם, רוחה לא נשברה והיא התקינה לעצמה נעלי־לבד ולימדה עצמה להחליק עליהן כבמגלשי־סקי. במרוצת הימים אף סיגלה לעצמה מהירות וסגנון. מכל מקום, היא האפילה לחלוטין על אבא ועלי. היא היתה מסוגלת להחליק לעבר העכבר ולהמם אותו במכת־מטאטא מכוונת היטב תוך שתי שניות בלבד. בלילה טוב היתה פוגעת בשישה עכברים. וכך, את ביעור העכברים יש לזקוף לזכותה. אני קובע זאת, לאחר ששקלתי ובדקתי היטב את טענותיו של אבא: אל“ף, לו הניחו לו לפעול, בשיטתו, היה מביא לנו ניצחון מוקדם ומכובד יותר; ובי”ת, לא אמא גירשה את העכברים, אלא הם ברחו מעצמם, מפני שלא יכלו להסכין לרעש הנורא בלילות.

תחילה ניסתה אמא להרחיק את עדו באמתלות שונות. אבל כמה זמן יכולה היתה לדחותו בלך־ושוב? מה גם, שחששה שמא מראה הבית המסוגר והחשוך ביום והזוהר בשלל אורות בלילה, יכניס לראשו כל מיני חשדות. מקץ שבוע נאלצה, אפוא, לקבלו לשיעור, הפעם לא במטבח, אלא הרחק ככל האפשר ממנו, במרפסת הפונה לרחוב פרישמן. שאר חדרי הבית היו נעולים ותריסיהם מוגפים. השיעור התנהל כהלכה ועדו נראה כמבין יפה את משפט פיתגורס לפי אמא. דרגת ריכוזו היתה כה גבוהה – מבטו לא שוטט כרגיל, אלא ננעץ כל העת בנקודה אחת – שהיא התפלאה על עצמה, מדוע מלכתחילה לא בחרה במרפסת־הרחוב כבית־אולפנא לעדו. אבל לפתע הוא קרא, “תראו איזה יופי, תשעה עכברים!” בזה נחרץ גורלו אצל אמא.

איני זוכר היום איך בדיוק נפרדו דרכיהם. אם איני טועה התחולל אז ביניהם ויכוח מר. עדו טען שראה עכברים יוצאים מהדירה אל המרפסת, ואילו היא הפריכה זאת מכל וכל, והאשימה אותו בהפצת דיבה. ברוגזה אסרה עליו להיכנס עוד לביתנו. “ילד הרואה בכוונה עכברים בכל מקום, לא יוכל להיות תלמיד או אורח שלי,” כך, נדמה לי, אמרה לו. כך או אחרת, הוא מצא לו מורה־פרטית חדשה. לא־כל־כך רעה, אם נזכור שעדו גדל והיה למהנדס.

לימים, ניסיתי לברר עם אמא את פרטי אותו ריב. אבל היא הכחישה הכל. עדו לא היה אביר חלומותיה, מעולם לא סעד אצלנו פת־ערבית וודאי שלא היה תלמיד שלה, ועוד בחשבון ובהנדסה? נו, נו! את הרצפה אכן מירקו בשעווה – בלא שום סיוע מעדו – אבל איזה קשר יכול להיות בין הסטנדרדים הגבוהים שלה לניקיון לבין הבחירות להנהלת הקואופרטיב של אבא? ועכברים? בבית? אצלנו? במטבח? והיא מתופפת כל לילה על סירים עם מטאטא? אפילו להד"ם חבל לבזבז על מעשייה כה מגוחכת. וחוץ מזה, מי אמר שעדו מהנדס?

לפעמים היתה אמא מדברת בשנתה, ואבא היה צוחק. הדבר לא גרע משלוות תרדמתם. בלילות טובים היו מדברים וצוחקים איש עם רעותו עד עלות השחר. לפרקים גם נתגלעו ביניהם חילוקי־דעות חמורים שנסתיימו ברוגז ובריב. אז היו “מפסיקים לדבר” זה עם זו כבר באשמורת השנייה. אבל תמיד היו משכימים עם בוקר טובי־לב ושמחים, ללא שום זכר מהחוויות שכה ריגשו אותם בלילה. בזיכרוני נחרת לילה אחד כזה, הלילה בו הורעשה תל־אביב.

באורח מופלא כרוכים אצלי מאורעות הלילה החשוב ההוא בשניים, שלושה דברים, תלושים זה מזה, וחסרי־שייכות לכאורה: “בית־הספר החדש” של הד“ר זבדי והקרע הגדול בין גובסייב ואבא. ואולי, לפני שאתחיל בד”ר זבדי, עלי לציין את רתיעתה הכללית של אמא מהמדויק והברור ואת אהבתה לראות את הדברים כשהם חוסים בערפל. כאשר ראיתי לראשונה את הינומת־הכסף האדמדמה העוטפת לעת לילה את העיר פיטסבורג, נזכרתי בה וחשבתי עד כמה נרגזת היתה לשמוע שהתופעה היפה הזאת אינה יצירה מעשה ידי אמן, אלא רק משהו המוסבר בחוקי הטבע, השתקפות התאורה המסחרית של העיר בענני הפיח והקיטור העולים ממעשנות כורי הפחם והפלדה. היא היתה נוטה להאמין שמישהו רגיש כמותה, שהאור והעצמים החשופים באור בהיר “חזקים” מדי לעיניו, טרח ועטף את העיר בצעיף מרכך ועלוף־דמיון.

מקרוב לא ראתה אמא את בית־ספרו של הד"ר זבדי אף לא פעם אחת. המקור היחיד לידיעותיה על אודותיו היה חברתה ריבה, שהתאהבה בחלוץ מבסרביה שנטש את המחרשה ועבר למוסד הזה בתור מורה לחקלאות וחצרן.

על סיפורי ריבה על השיטות החינוכיות החדשות הנהוגות במוסד, על גדולתם הפדגוגית של הד"ר זבדי ואברשה ועל החיים הנפלאים של חניכיהם, חזרה אמא באוזני בהתפעלות גדולה. אולם, לצערי נשתמר בזיכרוני רק קטע אחד, חלקה הראשון של שגרת־הבוקר: “הילדים מתעוררים בחריצות לפני אור ראשון, עורכים רחצה קלה וצועדים ברינה, צמדים־צמדים, אל ערוגות־הירק; לאחר עבודת־שדה מרעננת חוזרים הילדים בזוגות ובזמר אל חדריהם וממשיכים במרץ בתחרות השבועית בסידור־מיטות ושטיפת־רצפות; הילדים רוחצים היטב את ידיהם ומתקדמים בשורות עליזות אל חדר־האוכל, לשירה בציבור ולפת־שחרית צנועה, אבל מבריאה (צנון, קולרבי וכד').”

אבא, שלא הגה שום חיבה לריבה, רגז עליה ערב אחד והחליט להוכיח לאמא, אחת ולתמיד, ש“ריבה אינה יודעת מה פיה מדבר.” לפי אמא “נטפל” לריבה משום שאיזרסקי הספרן חלה ולאבא חסר אותו ערב חומר־קריאה. הוא קינא, אפוא, בה ובריבה, שישבו להן במטבח, כשתי חברות טובות, ופטפטו על כוס תה ועוגיות.

בבוקר הכריז ש“לקח על עצמו” לבדוק מיהו הד"ר זבדי. כהרגלו ניגש למלאכה בדייקנות וביסודיות ומצא שגרשון זבצקי יצא מהעיירה הפולנית זאבאדיי (“עם איגרק בסוף”), שירת בשירות בתי־הסוהר במחוז הצפון והשתחרר בדרגת סמל, וכי את התואר דוקטור רכש לו בזכות בהרה גדולה שעיטרה את פניו (זכר למי־חומצה שזרקו עליו האסירים) ואשר שיוותה לו, בעיניהם, מראה של מלומד.

אבא נסע פעמים אין־ספור במכונית הפתוחה של גובסייב לאזור כפר־סבא עד שעלה בידיו לגלות את המוסד, שהיה בסך הכל מחנה צריפים עלוב בתוך גדר־תיל גבוהה, אבל, עם זאת, נמוכה הרבה מהחרולים ומהקמשונים הסוגרים עליה כמו יער.

אבא לא התקשה, אפוא, לערוך תצפיות ומארבים. הקוצים היו מקום אידיאלי לשם כך. על סמך הידיעות שאסף קבע, כי אברשה פוטר מעבודתו בחנות למכונות חקלאיות בתל־אביב וזו היתה, כנראה האסמכתה היחידה לטענת־החזקה שלו על עבר חלוצי בהתיישבות.

אמא האזינה לדו“ח של אבא באדישות. שלוות־רוחה אבדה לה רק כאשר אמר שהמוסד המתכנה “בית־ספר לילדים קשי־חינוך” עשה עליו רושם של מוסד סגור לעבריינים שתקציביו הופסקו. היא אמרה שאין לאבא שום הבנה בענייני חינוך ואינו מסוגל להבחין בין משתלה לבית־ספר ערב. אם ריבה, גננת מוסמכת, אומרת ש”בית־הספר החדש" הוא מוסד חינוכי לטיפוח הילד, המכוון להעשיר את נפשו ואת דעתו, לעצב את כושר־מחשבתו במשמעת ולשכלל את עולם־הדמיון שלו מתוך חירות, לתת לו נפש יציבה במוסר וגמישה בהבנת־אנוש, וזאת על־ידי עבודה, לימודים וריקודים, לעשותו בעזרת שירה לאדם רגיש, יפה ובריא ולהרחיב את אופקיו על־ידי הסתכלות מתמדת בנוף מרהיב ומלבלב, חזקה עליה שהיא יודעת מה היא אומרת. מכל מקום, אם היא, אמא, תצטווה לבחור בין שתי חוות־דעת, זו של ריבה וזו של אבא, היא תעשה זאת ללא שום היסוס.

מדעתה זו לא זזה אף לאחר שאבא חזר והביא עמו הביתה את כל השלט שעקר משער המוסד. כתוב היה בפירוש “בית־ספר חדש לילדים קשי־חינוך”. היא עצמה עיניה, ובעיניים עצומות יצאה מהחדר ואמרה שהיא מכירה היטב את אבא ואת “המצאותיו”.

איך צץ בראשה הרעיון לשלוח אותי אל הד"ר זבדי? אין לי הסבר אחר פרט לזה המתרמז לעיל. שכן ברור לי שלו אכן הכירה את המוסד מקרוב ולו אכן היתה בוחנת אותו לאור המציאות, לא היתה מעלה בדעתה רעיון כזה בשום פנים ואופן, אף לא ברגע זעם. אבל אמא אהבה לחשוב שיש דברים טובים ויפים, שיש אנשים הנכונים להקריב את עצמם, ואת היקר להם, בחתירתם לנשגב. וודאי שהאמינה שיש אידיאלים השווים כל קורבן. לדידה ניתנו החיים לאדם לא בכדי. “רק בשביל לאכול, לישון ולהביא ילדים לעולם לא היה האל צריך להמציא את האדם, היו לו די חיות,” היתה אומרת. אני זוכר שהיתה קוראה לנו בקול נרגש על מר גורלם של מארי ופייר קירי, מגלי הרדיום, ועיניה היו דומעות בספרה על ילדיהם, אירֶן וז’ק־פרדריק ז’וליו־קירי, ממשיכי דרכם. סבלות כל הארבעה נעשו כדאיים מרגע שהוכתרו בפרסי־נובל לכימיה ולפיסיקה. שבועות – בעצם שנים – לא סר משפתותיה שמה של מַארִיָה סקולודובסקה, עד כדי כך שאבא החל לכנות את אמא, ולפנות אליה, בשם מדאם קירי.

דברי אבא רק חיזקו אותה בדעתה שבכפר־סבא מתרחש ניסיון כן לגבור על קושי ומחסור. הד"ר זבדי נדמה לה למחנך דגול, לא פחות מפסטאלוצי. מי שחרף ילדות קשה בעיר קטנה בפולין, שהשכלה מסודרת נשללה ממנו, שהנסיבות קלעוהו לשירות כפוי־טובה בבתי־הכלא, לא שקט ולא נח עד שזכה בתואר דוקטור לפילוסופיה – כמובן על־ידי לימוד עצמי. לימוד עצמי – זה היה בעיניה גולת הכותרת של רוח האדם.

היו לה מן הסתם עוד סיבות ומסוג אחר לגמרי, של חולין דווקא. למשל, קשייה להעיר אותי בבוקר. קיבלתי בתורשה שינה טובה ולעתים, כדי שלא אאחר לבית־הספר, היה עליה לנער ולטלטל אותי, אף לסלק מעלי את השמיכה, החל משש בבוקר. אני משער שתוך כדי כך עלתה בעיני־רוחה תמונת חניכיו הנמרצים של הד"ר זבדי, שבאותו רגע ממש כבר היו חוזרים בשירה מערוגות־הירק. כלומר, כאן מתהפך בנה כמו שיכור, מצד לצד, ואילו שם הספיקו בני־גילו לגמוא כברת־דרך הגונה במרוץ להשכלה.

והיתה שאלת סידור המיטה והחדר. לא תמיד הספיק לי לכך יום אחד. לעתים תכופות נזקקתי לארכה של חצי־שבוע וגם אז לא עמדתי בדרישותיה של אמא. היא לא האמינה שאהיה מסוגל להתרכז בלימודי בכיתה, אם השארתי באמצע החדר זוג גרביים ומשאבת כדורגל. לדבריה השמיעו חפצים־שלא־במקומם צפצוף דקיק שנשמע רק לבעליהם וטרדם ללא הרף. אם לדון לפי התוצאות אולי צדקה, אף כי צפצוף כזה לא שמעתי מימי, לא בכיתה ולא במקום אחר. ושוב, תמונתם – בעיני רוחה – של חניכי הד"ר זבדי, העניים אבל המסודרים, היתה לי לרועץ. אולי עלה במחשבתה, כי במקום להטיף לי לשווא, לערנות ולסדר, מוטב לה, ואולי לכל הנוגעים בדבר, שאסע להתחנך בכפר־סבא.

אמא אמרה שהפינוק, הוא אשר היה בעוכרי. כלומר, מעצם היותי בנה הן היה מובן מאליו שבורכתי בכישרונות ובאופי טובים מלידה. בכך לא היה לה ספק. אבל היא היתה מודעת היטב לעובדה שכישרונותי נשארו סמויים, כאישיותי, ולא באו לידי שום ביטוי, לא בתעודות בית־ספר ולא בחוות־הדעת של המורים. אלה, כשדעתם היתה זחוחה, היו אומרים לה, “אל דאגה. כולם הסתדרו, גם שלך יסתדר,” כמה ששאלה אותם אם לא הבחינו בי סגולה כלשהי או רמז לכישרון, תשובתם לא נשתנתה ונותרה מאכזבת כשהיתה.

מה שהגדיל את חרונה היה שבנה של השכנה, שחקנית גרושה, צבועה ומגונדרת, שנראתה לה “פשוטה”, והבת של הסנדלר לו שבעה ילדים, זכו לציונים גבוהים לאין ערוך משלי. באסיפות־הורים היה המחנך מציין אותם כדוגמה, לא אותי. אמא היתה חוזרת מהפגישה עם המורים בלב שבור ואומרת, כשהיא פוכרת אצבעותיה: הכיצד אני, שהורי מחסרים מעצמם ובלבד שיהיה להם לתת לי את כל הדרוש, אני שהורי משפיעים עלי רוב אהבה ותשומת־לב, הכיצד אני נופל מבנה של איזו גרושה העסוקה תמיד בעצמה ובמחזריה, כשאינה שותה, והזוכרת בקושי אם אכל בנה ארוחת־ערב בטרם הלך לישון בבית קר וריק? הכיצד עולה עלי בת הסנדלר שלא ידע היכן בית־הספר, מעולם לא נכח באסיפות־הורים ואשר החיבה היחידה שגילה לבתו היתה השליחויות שהטיל עליה?

תרעומתה של אמא היותה מיוסדת על סתירה, למותר לציין. שהרי היא זו שאהבה כל־כך להעמיד נגד עיני דוגמאות מהצלחות־החיים של בני העניים, מדוע אפוא התפלאה והתמרמרה למשמע השגיהם בכיתתי? מדוע דווקא ילדי הגרושה והסנדלר היו לעדי קטגוריה בכתב האישום שערכה נגדי? אילו הייתי גם אני בן־עניים, אולי היה היגיון מוצדק בתרעומתה. אבל הן לא הייתי כזה, כלומר לא בר־השוואה, אז מה ההתפלאות הזאת עלי?

בקיצור, אמא חשבה שהפינוק הוא אשר קלקל את תכונותי הטובות מלידה. לא פעם אמרה לי שלו הייתי צריך למכור עיתונים, כמו ילדים אחרים, הייתי מעריך מה שיש לי, ולא אומר שעל החלב יש קרום ושאת הפודינג אי־אפשר לאכול, כי הוא “רועד”. כך או אחרת, ייתכן שהגיעה למסקנה שיש עדיין לאל ידה לתקון את המעוות וכי משטר של מחסור ומשמעת בבית־ספרו של הד"ר זבדי יאלץ אף אותי להצטיין.

לימים שוחחתי עם אבא על פרשת הד“ר זבדי. שאלתיו אם לא היה כאן ניסיון נוסף של אמא להשתחרר. שכן מדי פעם היתה חשה עצמה כבולה למקום שאינו שלה והיתה מבקשת לנתק אזיקים, לפרוש כנפיים ולהמריא לעולם נשגב של רוח, אמנות ויופי, לעולם שכולו שלה. אולי מצאה שעיסוקיה הרבים בי מכבידים עליה וברגע שתשתחרר¹ ממני תוכל להיפנות יותר לעצמה? אבא ביטל את חששותי ואמר, “אמא עוד לא עוזבת אותנו.” לדבריו לא חרגו דיבוריה על הד”ר זבדי ממסגרת חוש ההומור המיוחד לה. אם נשתמע מהם איום, הרי היה זה אך ורק כדי לזרזני בלימודי, ותו לא.

כאשר שמעתי לראשונה מפי אמא שבדעתה לשלחני אל הד“ר זבדי נפל עלי פחד גדול. שכן שמעתי את הדברים נאמרים ברצינות כה רבה שלא יכול היה להיות שום ספק בלבי ביחס למשמעותם הקודרת. לילה אחד נכנסתי לחדר הורי ולתימהוני שמעתי את אמא מדברת על הד”ר זבדי, על המוסד הנפלא שלו, על שיטת החינוך העמלני ועל הסגולות המרפאות של העבודה בשדה. אבא שמע את הדברים וצחק. צחוק של הסכמה, לדעתי. תגובתו, נוכחתי אפוא לדעת, היתה שונה מזו שנקט מלכתחילה. כה נבהלתי לשמע שיחתם ששכחתי לשם מה באתי ויצאתי חרש על בהונותי. חזרתי לחדרי, למיטה המתקפלת, ושכבתי בעיניים פקוחות ללא יכולת להירדם, הן מחמת הפחד המשנק אותי, הן מחמת ביעותי־הלילה של גובסייב שישן במיטתי, שהיו כנראה הסיבה המקורית לביקורי בחדר הורי.

מדוע ישן גובסייב במיטתי? הקואופרטיב של אבא פתח סניף בירושלים וגובסייב נבחר לנהל אותו. זה היה פתרון טוב, מכל הבחינות. היעדרו מתל־אביב לא הסב שום נזק ואילו נוכחותו בירושלים – בתנאי שהמכונית הפתוחה שלו תישאר לרשות המשרד בתל־אביב – עשויה היתה להיות לתועלת, בטיפוח קשרים עם פקידי ממשלת המנדט, בזכות האנגלית השגורה בפיו. אבל הציפייה הזאת לא התגשמה מיד. הפרישה מתל־אביב, ובמיוחד מהמכונית הפתוחה, קשתה עליו, והוא היה “יורד” אלינו לביקורים תכופים.

למיטב זיכרוני התעוררו הבעיות הנובעות מהרגלי השינה בבית בימים שגובסייב ישן אצלנו, או, ייתכן מאוד, שרק אז נודע לי עליהן. שכן לא לילות רבים שכב בחדרי. עד מהרה הוציאוהו מעלי. ביעותי־הלילה שלו – הוא היה מייבב כתינוק, משמיע זעקות־זוועה של נמלט ופצוע, גונח כנחנק לא! לא! לא! ומושיט ידיו לפניו, מייבב כתינוק וחוזר חלילה – היו כה עזים בטבעיותם שגזלו את השינה אפילו מעיני. אף־על־פי־כן, לו הסתיימו ביעותים אלה בכך, קרוב לוודאי שהיו עוברים עלינו כאפיזודה נשכחת.

אבל היה לגובסייב הרגל נוסף. בשנתו היה מאבד את הצפון והיה נדמה לו שראשו במקום שמונחות רגליו, ולהפך. הוא היה מתעורר לפתע, לרגע קצר, כדי לבחון היכן הוא. בימים כתיקונם, לאחר שהתברר לו מקומו, היה חוזר למשכבו וישן עד אור הבוקר. אולם העברתו לירושלים שיבשה את חוש האוריינטציה שלו לגמרי והוא אפילו לא ידע היכן הלך לישון, או היכן התעורר, בפינסק, לודז', ברוקלין, תל־אביב או ירושלים.

אף קימתו הפתאומית היתה יכולה להיחשב הפרעה של מה בכך. לולא דבר נוסף, שהעניק להרגלו נופך של חומרה. גובסייב היה קם בחצי הלילה וטוען שמרעישים את העיר (איזו עיר? זה היה תלוי בממצאיו הקודמים). אני זוכר לילה אחד. זעקותיו חדרו בעד מסך התרדמה שלי וחשבתי שאני שומע את אבא מדבר אלי בתוכחה ותובע ממני במפגיע “לקפוץ למטה” להביא סודה. בימים ההם האספקה הסדירה של מי־סודה, בקבוקי־סיפון, מהחנות לבית, היתה מוטלת עלי, בתור אחת מחובותי כילד. חובה שלא תמיד עמדתי בה בכבוד.

התחולל מאבק עז ביני לגובסייב, החוסם את דרכי וזועק במלוא ריאותיו. תוך כדי כך הפלנו מנורת־רגל, אהובה במיוחד על אמא, והיא התעוררה מיד. לשמע זעקותיו המחרידות של גובסייב העירה את אבא. היא ידעה איך. מהמלים החנוקות ומהמשפטים המקוטעים שבפי גובסייב הבינונו שבשנתו הוא רואה את עירו מורעשת מהאוויר ואת כל מטוסי האויב דולקים אחריו ומטילים בעקבותיו סדרה של פצצות־תבערה צהובות. היו מטוסים שהצליחו לחדור, לצורך זה, למטבח ואף לחדר שלי. היה זה ימים אחדים לאחר שאיטליה הצטרפה למלחמה ואבא טרח שעה ארוכה, בעזרת אמא, להסביר לגובסייב שלנו, בארץ־ישראל, לא נשקפת כל סכנה אווירית מצד איטליה. אבא אף “לקח על עצמו” לברר את גודל חיל־האוויר האיטלקי ואת טווח־הפעולה שלו, וכך לשכנע את גובסייב בעובדות בדוקות. אבל מסופקני אם גובסייב שמע מבעד ליבבותיו את הסברו השקט של אבא.

המעניין מכל היה שבבוקר, ליד פת שחרית, איש מהם לא זכר דבר ממאורעות הלילה הקודם, לא אבא, לא אמא ולא גובסייב. שלושתם אמרו פה אחד שאין להם מושג על מה אני מדבר.

אף־על־פי־כן, הורי נעתרו לי והפרידו בינינו. אולם לשכור בשביל גובסייב חדר במלון – אף לו היו למי מהם האמצעים לכך – לא בא בחשבון. עלבון צורב מזה לא היה, ולא יכול להיות. הן גובסייב היה חבר, חבר־קואופרטיב, איש תנועת העבודה, מפועלי־ציון, אז מה פתאום יגור במלון, כמו היה זר וחולה בעיר נוכרייה? בימים ההם נהגה הכנסת־אורחים אחרת. במקרה הצורך אף היו פורשים שמיכה על הרצפה, כדי להלין אורח, ובלבד למנוע חרפת־מלון. בקיצור, לא היתה ברירה. העבירו למענו את מיטתי לחדר של הורי.

היום, במבט לאחור, זה נראה שיגעון. להכניס לחדר בו אמא מדברת ואבא צוחק את גובסייב הגונח. הרי ברור שלתוצאות טובות אי־אפשר היה לקוות. אבל אז חשבו אחרת, אולי מחמת כך שלא הכירו בעובדות, וודאי גם מחמת כך שלא חששו כל־כך מהקשיים שהן יוצרות. לכן חושבני שאפילו צפה מישהו את העתיד להתרחש, היו הורי אומרים “אין דבר” ולא היו נוהגים אחרת. מכל מקום, לגבי אבא אין לי כל ספק. קשיים ותקלות לא רק שלא הרתיעו אותו, אלא אדרבה, התוו את דרך־חייו: ייבוש ביצות, קדחת, עבודה במחצבה וכולי.

על מה דיברה אמא בשנתה אין לי מושג ברור. אבל זאת אדע, בעיות לא חסרו לה. בראש ובראשונה, אני משער, עצם הצורך להשיח את לבה. שהרי כל היום, מבוקר עד לילה, היתה עובדת וממהרת. ייתכן, אפוא, שהפנאי היחיד שנמצא לה לכך היה בשנתה. ולאחריו כל הדברים שלא נתנו לה מנוח, ואלה, עדים השמים, היו רבים. די להזכיר את הבעיות המענות שיצר למענה צ’כוב – כמו קוצר־ידו של אנוש לגבור על גורלו ולשנות את נסיבות־חייו, ואובדן הטבע; ובמישור הקרוב לה יותר, הליקויים בחינוכי ובהתפתחותי. ולבסוף הקשיים החומריים, המשכורת שאבא אינו מביא בגלל הגרעון בקופת הקואופרטיב, המשכורת הדחויה שלה, ועומס העבודה המוטל עליה, תחילה בגן־הילדים המרוחק ואחר־כך בניהול הבית. לפיכך עשויה היתה לילה אחד לדבר על הדוד ואניה, לילה שני על הד"ר זבדי ולילה אחר להתמרמר על כך שהספה היפה שראתה בחנות עודנה רחוקה מביתה.

ומהו שהצחיק כל־כך את אבא? שוב, אני מוסמך להביע השערה בלבד. הצחוק היה ביטוי לנכונותו להיענות לכל אתגר ולאמונתו האיתנה שבארץ־ישראל הכל יסתדר והכל יסתיים בכי טוב. אבל גם הוא היה טרוד לעייפה וכל עוד עמד על רגליו לא נמצאה לו שהות – ואולי אף לא סיבה – לצחוק.

לילה אחד התעורר גובסייב לקול צפירות ארוכות. לאחר שבחן את סביבתו בפקחות רבה הגיע לשתי מסקנות: אל“ף שרגליו בכיוון הקיר והוא מצוי בתל־אביב; בי”ת, שהוא שומע צופרי־אזעקה. ליתר ודאות אטם את אוזניו בשתי ידיו והאזין פעמים אחדות ברוב קשב לתוך עצמו, ולא שמע צפירות כלשהן. לעומת זאת, כאשר שחרר את אוזניו שמע היטב אות אזעקה ונהמה קרבה של מנועי־מטוסים.

איש אחר היה אולי חש קודם כל סיפוק עצמי, כמו נביא שאיש לא שעה לאזהרות־החורבן שלו; איש אחר היה אולי זורק בשני הורי הישנים מבט של ניצחון. אבל לא גובסייב. ראשית, לבו חישב להישבר מפלצות. שהרי כל אשר יגור בא וקיצו קרוב. הוא לא היה פנוי, אפוא, אפילו לקורטוב של נחת עצמית והתחשבנות. שנית, הוא זכר היטב את החשוב בכללי הג"א, למצוא מיד מחסה במקלט־אווירי בטוח, וזה מה שהפעיל אותו עכשיו ככוח עליון. הוא אפילו לא התעכב כדי לנעול כהלכה את נעליו ורץ למקלט כשהן הפוכות ודורסות את שולי מכנסי־הפיז’מה האדומים שלו. איני יודע היכן נזכר בחובתו לזולת, אם לאחר שישב כבר במקלט בחברת שכנינו ונשאל עלינו, או שנזכר לפני כן, בעודו בחדר־המדרגות. כך או אחרת, הוא חזר להעירנו, וזו היתה טעות שוודאי הצטער עליה.

לפי גרסתו של גובסייב ניסה תחילה להעיר את הורי ורק לאחר שנכשל פנה אלי, כדי לגייס את עזרתי. ואילו לי, משום מה, זכור אחרת: גובסייב נכנס לחדרי בחברת אבא. גם היום אני שומע, בזיכרוני, את אבא שואלני בבהירות אם יש סודה, ונדמה לי שאני שומע את גובסייב מתלונן בקול ניחר על צמא. היה ברור ששניהם התעוררו מחמת יובש בגרון. לפתע, איני יודע איך, שמעתי את אמא מדברת “על הצורך” לשלחני להתחנך אצל הד"ר זבדי. ההקשר היה חד־משמעי, בגלל הסודה שולחים אותי לכפר־סבא. 

לפי גרסתו של אבא, עליה היה מוכן להישבע בכל בית־משפט, מעולם לא ביקש ממני סודה בחצי־הלילה, וודאי לא כדי לשבור את הצמא של גובסייב. לדברי אבא היה עליו להחזיק בגובסייב ולהיאבק בו, משום שהלה השתולל והחל להפיל את רהיטי הבית, בזה אחר זה, וחולל רעש שאפילו אמא והוא התעוררו. לדברי גובסייב היו אלה הפצצות שהטיל חיל־האוויר האיטלקי על תל־אביב שחוללו את הרעש והניעו את אמות הסיפים, וכלל לא הוא, כפי שהאשימו אבא. ואילו אמא מצדה, הכחישה מכל וכל שדיברה בשנתה על הד"ר זבדי או על הדוד ואניה. לה היתה, כדבריה, “דעה ברורה משלה”, על הנעשה אותו לילה. אבל היא הבטיחה לפרסמה ברבים רק בבוא העת.

אני חש שסיפורי לוקה, ודאי בשלב זה, בחוסר־בהירות. לצערי זה נתון שלא אוכל לשנותו. שהרי אני עצמי לא הייתי בבית. תחילה הן היה עלי לחפש, בחושך, בקבוקי־סיפון ריקים, הם הערבון שבלעדיו אי־אפשר היה לקבל בחנות בקבוקי־סיפון מלאים. עד שמצאתים, במרפסת דווקא, הפכתי במטבח סירים אחדים והפלתי את המגרה של הסכינים והמזלגות. אחר־כך יצאתי בבהילות מהבית. רצתי לחנות שהיתה, למרבה התימהון, סגורה. לא היה בי עוז לחזור הביתה ללא סודה ומיהרתי לקיוסק שבפינה. כיוון שאף זה היה סגור רצתי לקיוסקים אחרים שהכרתי והגעתי עד קולנוע מוגרבי. אם אכן כך היה, הרי עברתי רצוא ושוב בתוככי גזרת ההרעשה, בין לשונות אש ומפולת, בית אחד ברחוב פינסקר נהרס מפגיעה ישירה. כה הייתי עסוק בשליחותי וכה אחוז חרדה שמא לא אמצא סודה, שלא נתתי דעתי על הסובב אותי. מכל המסע הלילי ההוא זכורה לי רק תחושה איומה של ייאוש, שאני חוזר הביתה בידיים ריקות. ואכן בשובי התגנבתי לחדרי בחשאי, כדי שלא להיתקל במבט שואל של הורי, ונפלתי על מיטתי שדוד. נכון יותר, מת. כלומר, ללא רצון להתעורר. 

בסַפרי, אפוא, על מה שהתרחש בבית בהיעדרי, עלי להסתמך בלית ברירה על דברי אחרים, על הסתירות והפרכות שבהם. ובכן, כנראה שגובסייב ביקש להעיר את אבא כדי להעמידו על הסכנה הנשקפת לו ולאמא בשנתם (הוא חשב שריצתי המבוהלת היתה בכיוון למקלט ולכן כבר לא דאג לי). לפי הצחוק שעל שפתי אבא חשב גובסייב שאין הוא מתעורר בכוונה, כדי להרגיזו. עוד הוא מנער את אבא, שמע את אמא מדברת. לפי גובסייב כינתה אותו אומלל, מסכן ומקופח־גורל ואמרה לו שטוב לו מותו מחייו. דיבורים שאבא שמע בצחוק של הנאה גלויה. חוששני שגובסייב לא טרח דיו להבין לעומק את המחשבה המסתתרת בדברי אמא ונתפס מהר מדי לקליפתם החיצונית. לו גילה אז אורך־רוח, ודאי שהיה חוסך מעצמו תחושה של עלבון. שהרי אמא חלמה מן הסתם על הדוד ואניה, ולכן הֶקשר דבריה היה בערך כזה: למה לך גובסייב כל המאבק הזה? הרי אתה איש אומלל, משום שאת הגורל ואת הנסיבות לא תצליח לשנות. את מעט הנחת שייתכן וחייך עוד צופנים לך תוכל לקבל רק אם תסכין להם. במלים אחרות, גובסייב, אם תכיר באומללותך אולי תזכה באושר. וכאמור, גובסייב נחפז להסיק מסקנות וחשב שדבריה מכוונים לא למאבק־חייו, אלא למאבקו העז בתרדמתו של אבא.

באיזה רגע בדיוק התעורר אבא, ומחמת איזו סיבה, קשה לדעת. לדברי אבא נפקחו לפתע עיניו והוא שמע את גובסייב מפזר בדירה סכינים ומזלגות. יש לשער שבשלב זה הגיע לאוזני אבא שאון חזק במיוחד והוא נמלא חימה בבת אחת: הנה הוא מכניס את גובסייב לביתו, מארח אותו כמו מלך וחרד לשנתו בלילות, והנה, במקום לומר תודה, מתנפל עליו גובסייב באמצע הלילה, מפיל רהיטים, משותלל כמטורף ותוקף אותו בשנתו. ברגע הראשון רצה אבא לזרקו החוצה. אבל דבריה של אמא על אומללותו של גובסייב שכנעו אותו והוא החליט לנהוג בו בחמלה. ליתר דיוק, להחזירו למיטתו ולכפות עליו, הר כגיגית, שינה שלווה ומטהרת. כך גבר אבא על גובסייב המנסה לברוח, הכניסו למיטתו, אף ישב לידו והחזיקו בכוח כדי להביאו למצב של מנוחה מושלמת. אבא אמר לו מלים רכות, נוסח “כן, כן, אנחנו יודעים גובסייב, מרעישים את תל־אביב, כן, כן, אבל תנסה לישון קצת” והיה קרוב לשיר לו שיר ערש.

לגובסייב לא היה ספק שאבא ואמא – מתוך שהם נושאים עיניהם למכונית הפתוחה – מנסים להמיתו באמתלה של רצח מתוך רחמים, לגאלו כביכול מייסורי החיים. הוא השים עצמו כמת וברגע שאבא חזר תשוש למיטתו, קפץ כארנבת ונס אל המקלט.

איך הגיעו הורי למקלט, אף זאת לא אדע. אולי דלק אבא אחרי גובסייב. מכל מקום, שם התבררה להם האמת והם נתקפו חרדה לשלומי. זו גברה שבעתיים לאחר שחזרו במהירות לדירה ולא מצאוני בחדרי. אני מבין ששניהם יצאו לחפש אחרי ברחובות המורעשים של תל־אביב, קוראים בשמי בקול גדול ומטיחים זה בזו האשמות הדדיות. אמא אמרה שאבא אמר כך, ואבא אמר שאמא אמרה כך. אחר־כך רצו ל“הדסה”, כשאמא מפלסת לשניהם דרך בין האמבולנסים הצופרים ומכוניות מכבי־האש הצורחות. כאשר שוטטו בין מיטות הפצועים בחדרי המיון שכחו את ריבם ודיברו בלחש. שעות ארוכות שוטטו במסדרונות בית־החולים, מספרים זה לזו איזה ילד נהדר הייתי. אמא בכתה חרש ואבא אמר לה, ברוך דווקא, “וילד כזה רצית לשלוח אל הד”ר זבדי?"

על חיפושיהם אחרי ב“הדסה” נודע לי רק לאחר זמן. כאשר התעוררתי בבוקר ולא מצאתים בבית הייתי משוכנע ששניהם כבר יצאו לעבודתם. ואילו הם, כאשר חזרו ומצאוני בריא ושלם, היו הלומי־שמחה. על מה שאירע באמת העדיפו לעבור בשתיקה ועשו עצמם כמו האמינו לסיפור שלי. אני יודע שזה נשמע מוזר, ואולי אפילו מוזר מאוד, אבל במרוצת הימים דבקו בשתיקתם עוד יותר. בעצם, כה נחושים היו בהחלטתם לבלי לומר לי דבר שהחלו להגיב על האינפורמציה שליקטתי ב“לא היו דברים מעולם”. לדבריהם נתערבבו בזיכרוני, עד לבלי הכר, מאורעות וזמנים שונים ורחוקים, כי בלילה בו הורעשה תל־אביב ישנו כל בני־הבית, כולל גובסייב, שנת־ישרים. איש לא התעורר וגובסייב אפילו אחר לישון והחמיץ את האוטובוס היוצא לירושלים וכעס משום כך על אבא.

ייתכן. אולם, שתי עובדות – הקרע עם גובסייב, שמאז מיאן בתוקף ללון בביתנו, והיעלמו המוחלט של הד"ר זבדי, ששמו לא נזכר יותר – מעודדות אותי לחשוב שאכן היו דברים מעולם.

מנחם לא אכל. מה שהציעו לו הוריו היה “לא טוב”. תפוחי־האדמה “נגעו” באורז והאורז “נגע” בבשר. החביתה דגדגה בגרון והמרק הצחיק. לאטריות היה טעם עגבניות ולעגבניות היה טעם חמאה.

הוא אכל לחם. הרופא דווקא הרגיע את הוריו ועשה הרבה כדי להסיר דאגה מלבם. לדבריו לא היה שום חשש שמנחם ימות. “יאכל מה שיאכל, גופו ידע למלא את מחסורו. במכסיקו גדלים ילדים על השעועית לבד.” עם זאת המליץ בכל לב על הוספת ירקות ופירות טריים.

לא קל היה לקבל את עצת הרופא ולנהוג לפיה. נוכח בני המשפחה השמחים במזונם והשולחים מזלגות וכפות אל המאפה והמרק, נראה מנחם כאבל בחתונה. אמו חשה שיש בו מחאה. על מה וכנגד מי, שאלות חסרות־מענה אלה ניקרו במוחה בלי הרף. ואילו אביו חשד שהילד מטומטם. וכי איזה ילד אוכל רק לחם? וכך, בעוד שמראה מנחם האוכל החדיר ללב אמו תוגה, את אביו הרגיז.

אולם, במרוצת הימים קהו רגשות ההורים. ייתכן, אפוא, שכאן היה סיפורנו תם, לולא חש מנחם בהרגל של הוריו ובשלוות־נפש שחזרה אליהם. וכך, לפתע, סר חינו של הלחם, וגם הוא היה “לא טוב”. נגע בסלט, או שנדף ממנו ריח דג. 

מכאן ואילך אכל מנחם רק חמניות, בלשונו “גרעינים שחורים”. הרופא הבין מיד מה התקלה. “מנחם חש ששוב אין בלבכם דאגה,” אמר להם. למרבה השמחה החמניות הן מזון מצוין, עשיר הרבה מהלחם בחלבונים ובוויטמינים. לפיכך יכולים היו להיות סמוכים ובטוחים שמנחם יגדל ויהיה לאיש.

אולם, לסעודת־הגרעינים של מנחם לא יכלו הוריו להסתגל. דמעות קלחו מעיני בלנקה, אמו, והעורק הסגול במצחו של אלפרד, אביו, השתרג. לא רק מראה צלחת החמניות גירה את עצביו, אלא בעיקר קול פיצוחם. מה שהגביר את תיאבונו של מנחם לגרעינים נוספים.

לבסוף פקעה סבלנותם וחזרו אל הרופא. ייתכן שחמניות הן המזון המובחר שבעולם, אמרו, אבל אין לו מקום בבית בו אוכלים כופתאות, כיסוני־בשר, חמיטות בשמנת ושטרודל. “כל היום אני אופה במטבח, ומה הוא אוכל?” התייפחה בלנקה. הרופא פסק שמנחם יאכל בחוץ, ועדיף בבית משפחה טובה ומחונכת. על־ידי כך יצודו שתי צפורים באבן אחת. מהוריו ייחסכו הצער והרוגז, ואילו בחברת זרים שאינם כה רגישים לו ולתזונתו, אבל עם זאת רגישים ומבינים, חזקה על מנחם שישנה מהרגלו ויאכל ככל האדם.

כך הגיע מנחם אלינו. אכן, היה מקום לתמיהה. שהרי מעולם לא אכלו בביתנו ארוחות מסודרות, ועד היום איני מבין הכיצד הרהיבה אמא עוז ליטול על עצמה אחריות לשיפור תזונתו של מנחם. הן אבא נהג לאכול צהריים במסעדה של ווכסמן, והיא עצמה שבה מעבודתה בשעה מאוחרת אחר־הצהריים, כשהיא כה סחוטה ועייפה שבקושי יכלה לפתוח פיה לאכול משהו, שלא לדבר על בישול להאכלת אחרים. ואילו אני אכלתי מכל אשר מצאה ידי בבית. בדרך כלל היתה אמא מבשלת ביום שישי לכל השבוע. כך יכולתי למצוא עם שובי מבית־הספר פתק “העוף בסיר” או “הצלי על הפתיליה”. הסדר שפעל כתיקונו עד יום ג'. לעתים אירע שאמא מיהרה לעבודתה – היא יצאה מהבית כל בוקר בשש – ומחמת כך, או מחמת שכחה רגילה, היתה בפתק אינפורמציה לא מדויקת. על הפתיליה לא היה צלי ובסיר לא היה עוף. ככל שזכור לי ארכו החיפושים אחרי האוכל הרבה יותר מאכילתו. סעודות של ממש היו לנו רק בליל־שבת ובשבת. אז נעשה שולחן המטבח של אמא לשולחן מלכים. השעוונית הוחלפה במפה לבנה וכל הכלים שהביאה מבית הוריה עלו והופיעו ממחבואם, ממורטים ומבהיקים. אבא היה מביא בקבוק יין ושום סעודה שאכלתי אחר־כך בימי חיי לא השתוותה לסעודות־שבת של אמא. אבל את כל אלה לא ראה מנחם, שבחגים ובשבתות אכל בביתו.

אני נוטה להאמין שהרופא והורי־מנחם לא ידעו את כל האמת על ביתנו. אמא אהבה להעמיד פנים כאילו מקובלים בביתה כל הסדרים וההליכות של העולם הגדול, ולא בכדי היה אבא מקנטר אותה לאמור שבאה מביתו של גראף. אבל ייתכן מאוד, שעל אף שידעו משהו על סדר הארוחות שלנו, בכל זאת שמחו לתת את מנחם לידיה. שכן, הכל אמרו שאין בעולם עוד מחנכת כמוה.

אולי – כך אמרו – היא אינה הטבחית המצטיינת, והיא “מכניסה” יותר מדי פלפל חריף לסלט החצילים שלה; אולי הבית שלה אינו מועמד לפרס הניקיון, והרי ידוע שעכברים ביקרו אצלה לא פעם ולא פעמיים; אולי השלום אינו שורה בביתה, שבידוע שהשכנים ראו אותה משלחת גבישי־מלח אחרי אורחיה הנסים – אבל מחנכת ילדים לא היתה ואין כמותה.

כאן הגעתי לאחת הפרשות המעניינות בחיי. איך קרה שלאמא יצאו מוניטין כאלה בעת שאני נחשבתי לנחשל, נרפה ופרוע, עד כדי כך שהיתה תוכנית ממשית לשלוח אותי לטיפולו של הד"ר זבדי. כן, השכנים ששמעו על העכברים גם שמעו על אודותיו. והרי מושכל ראשון, כך חשבתי, שמחנך נבחן לפי חניכיו. לפיכך סגולותיה של אמא בשדה החינוך היו צריכות קודם כל להיבדק לאורי. ואם אני ילד כל־כך לא מוצלח, גם לדבריה, איך זה מכתירים אותה פתאום כמחנכת השנה?

בצר לי פניתי כה וכה, למצוא מענה לשאלות המענות אותי. הכל ביקשו להרגיעני. בידוע, אמרו לי, שלכל המחנכים ילדים בעייתיים. לפיכך אל לי להבהל. אני מקרה רגיל לחלוטין. אין לי במה להתפאר, אבל גם להתבייש איני צריך. הסברים שלא הניחו את דעתי.

פניתי אל אמא במישרין. ואכן, השבח לאל, היא לא חזרה על סיפורי הסנדלר היחף. מבחינה זו היתה יוצאת־דופן. היא אמרה שקודם כל עלי להבין שאני בנו של אבא. התורשה היא יריב קשה שהחינוך השכיל להדבירו רק במקרים יוצאים מן הכלל. כל חייה נאבקה בתורשה העיקשת של אבא. לבסוף הגיעה למסקנה: יש בטבע דברים בלתי־מנוצחים. דברים העומדים בפני אדם ואלוהים.

אחר־כך ביקשה שאבין שלכל דבר בחיים יש בן זוג או שותף. בת הזוג של פרפר היא פרפרה, וכל קסמיה ושלל צבעיה לא יועילו לה אם תנסה לעגוב על פשוש. או הפוליטורה, החומר הממרק הזה, “עובד” רק על עץ. תשפכהו מתוך פח על מרצפות, תשפשף ותמרק עד בוא המשיח, ולא יעזור. במקום ברק יהיה כתם. כך גם החינוך – הוא נועד רק למי שהם בני־חינוך מלידה. אמא תמהה מאוד: מדוע הכל מבינים שחרש אי־אפשר לחנך למוסיקה משום שחוש השמיעה שלו פגום, ואינם מבינים שאי־אפשר לחנך ילד שחושי־החינוך שלו חסרים או אטומים. על כולנו לדעת, שהחינוך נועד לבני־חינוך, בדיוק כמו שהמוסיקה נועדה לבעלי שמיעה והציור לפיקחים. 

רק באחד עוד הוסיפה להאמין – בחינוך עצמי. זה היה, לדעתה, כלי־הנשק היחיד המסוגל להביס את התורשה ולשפר את הטבע. לפיכך היתה לה גם תקווה, שיום אחד, על־ידי חינוך עצמי, אהיה גם אני בן־אדם. על כלל זה, כנראה, הסתמכה כאשר קיבלה על עצמה לטפל במנחם.

היום בו הופיע אצלנו מנחם, שק קטן של גרעינים שחורים בידו, היה יום מיוחד במינו. היתה זו הפעם היחידה שהמשפחה התכנסה יחד ביום חול לסעודת־צהריים. חושבני שהיתה זו גם הפעם האחרונה שמנחם ראה אצלנו ארוחה של ממש. אמא חזרה מעבודתה הרבה מוקדם מהרגיל. גם שכנעה את אבא להיות נוכח בקבלת־הפנים למנחם. אולי הסבירה לו עד כמה חשוב למסכן לראות, ולו רק אחת בחייו, איך נוהגת משפחה מסודרת ומתורבתת, החיה באחווה ובהתחשבות הדדית, אשר לה הסעודה, עם היותה צנועה ומשביעה, היא בראש ובראשונה חוויה חברתית־משפחתית. אבא תמיד היה מוכן לעזור לזולת ועל אחת כמה וכמה לילד. בשביל ילד היה מוכן לעשות הכל. הוא ישב במקומו שוחק, רחב־דעת ונדיב. ספק אם מנחם ראה מימיו הליכות נעימות וחום לב כאלה. אבל אם אבא חשב שאמא ביקשה את נוכחותו בסעודה כדי להדגים אנושיות שופעת לילד שגדל בקרה ובחושך, אצל אלפרד ובלנקה, טעה בעיקר. חושבני שכל כוונתה היתה להשמיע למנחם כיצד מוצצים עצם.

כוונתה היתה לעורר במנחם את יצר האכילה על־ידי סדרת גירויים נבחרים. זו נפתחה בכך שכל בקשותי לתוספות נענו כהרף עין ובמקום “אתה אוכל מהר מדי” ו“לעס לאט ותשבע מהר” הרגילים, בא העידוד המפתיע, “לתיאבון”, והגיעה לשיאה בעצמות־המרק שהגישה לאבא. בליל־שבת רגיל היה אבא מנקה את העצם מלשדה על־ידי הקשה בכף המרק ומציצה בפה, תוך חמש דקות. הפעם מצא, לאושרו, שתיים שלוש עצמות דשנות מהרגיל. לפיכך מציצותיו לא רק התארכו, אלא גם התעצמו מאוד. לאחר שמיצה את העצמות והניחן בצד, אי־אפשר היה למצוא נקיות ולבנות כמותן אפילו במדבר.

לשווא. כל אלה לא השפיעו כהוא־זה על מנחם. הוא ישב עצוב ומשמים ופיצח זרעוניו בזה אחר זה בלא להעיף עין על הסלט הרענן, המרק הריחני, העצמות הממויחות, תפוחי־האדמה בחמאה, הבשר הרך והתפוחים האפויים.

אולי עוד עשר סעודות כאלה ומנחם היה נעשה אכלן שאינו יודע שובעה. אבל חולשת התוכנית היתה בכך שנבצר מאמא להוציאה אל הפועל. כמה שרצתה להצליח ולהאדיר את תהילת המחנכת שלה, בכל זאת קצרה ידה לקיים סעודות־משפחה כאלה מדי יום. וללא רציפות, התוכנית לא היתה תוכנית. אמא הכירה בטעותה והודתה שהיתה תמימה ונחפזת כאשר קיוותה שמנחם ישתנה לאחר מפגש יחיד עם אבא.

מיד צצה בראשה תוכנית חדשה. אלא שהפעם נפל התפקיד הראשי בחלקי. כה היתה משוכנעת בנכונות תוכניתה החדשה שלא חדלה לייסר עצמה, איך לא ראתה עד כמה פסולה היתה הישנה מבחינה חינוכית. מה טוב שנכשלה, חזרה ואמרה.

וכך במקום השפע בא המחסור, ובמקום שמנחם ימצא עצמו דוחה סעודה דשנה, ייאלץ להשתתף איתי בחיפושים ארוכים אחרי מזון שהוטמן בסירים ובמחבתות שמקומם לא נודע. אין כמו המחסור מחנך לערך המזון, זו היתה הכותרת שהייתי נותן לתוכנית החדשה. מעולם לא הצעתיה לאמא, שהרי היתה מכחישה מכל וכל שבביתנו שרר חוסר מזון או שהייתי צריך לחפשו בנרות. מה גם שהיתה דוחה בשאט נפש כל רמז שמחסור כזה נעשה בצדיה ורואה בו הפצת דיבה.

מכל מקום, אם בכוונה תחילה ואם באקראי, מנחם ואני היינו חוזרים יחד מבית־הספר, מניחים את הילקוטים ופותחים בחיפוש אוכל. החלק הזה נשא בעיניו חן. לא פעם היה מקדים אותי ונכנס ראשון למטבח. גם לא היה קץ לאושרו כאשר היה מאתר את המזון לפני. כאשר שמעה אמא מפי עד כמה להוט מנחם לחשוף את תבשיליה היתה משוכנעת שעלתה על הדרך הנכונה. לדעתה מה שלא השיגו ההיגיון והטבע ישיג אצל ילד המשחק. מכאן ואילך השקיעה מחשבה רבה בהטמנת הסעדות שהכינה לו. את הכלל בו נקטה שאלה ממשחק סימני־דרך. כך מצאנו פעם קציצות תחת עציץ הפוך במרפסת ובשר עוף ליד שעוני החשמל. אין ספק שמנחם נהנה מאוד. אבל כמה שאהב את ביתנו ומסתוריו, וכמה שחיבב את אמא ושיטותיה, לא נתפתה לטעום מתבשיליה ולו כזית. אני הייתי סועד לבי גם במנותיו שלו והוא היה יושב מולי ומפצח גרעינים.

אין לדעת עד היכן היו הדברים מתגלגלים. אבל יום אחד הרחיק מנחם לחדר־האמבטיה, טיפס לאנטרסול וגילה מלאי סוכריות שומשום. את אלה אכל אף הוא לתיאבון. מציאה זו עודדה אותו לחפש מחבואים אחרים של אמא ובהדרגה עתיד היה לחשוף את כולם. אלא שתפנית לא צפויה זו לא שימחה אותה כלל. היה לה בארון אוסף יקר של צפיות, סדינים ומגבות, שלא היתה מעוניינת כלל שמנחם, או מישהו אחר, יחטט בו. היא אהבה לפרוש כלי־לובן אלה לעצמה, בחצי הלילה, ולהיזכר בבית הוריה.

אני חושב שאמא כבר היתה קרובה להודות בכישלונה. אבל לפני כן גמרה אומר לעשות ניסיון אחרון. בחופש הגדול לקחו את שנינו לטיול לגליל העליון. אולי קיוותה שבחדרי האוכל של אילת־השחר וכפר גלעדי, שני הקיבוצים בהם ביקרנו, ייבוש מנחם לפצח את גרעיניו. ליתר ביטחון, דומני, אף נקטה מעשה. שעה קלה אחרי שעלינו על האוטובוס הנוסע לחיפה נעלם שקיק החמניות שלו, ולא נמצא אלא לאחר יומיים באילת־השחר, כאשר מנחם כבר אכל ככל האדם. ואולי היה אמצעי זה מיותר לגמרי.

שכן התברר שמנחם להוט אחרי אוכל של מטבח־פועלים. במסעדה הקואופרטיבית בחיפה נחשפה חיבתו לפודינג הצהוב, על טהרת מלח־לימון, ובחדרי האוכל של שני הקיבוצים נתבשרנו על אהבתו לדייסת עדשים. לא זו בלבד, אלא ששם נתגלתה תשוקתו לקטניות.

בשובנו לתל־אביב הזמינה אמא את מנחם ואותי לסעודה במסעדה הקואופרטיבית ברחוב ברנר. לכל אחד מאיתנו קנתה כרטיס של 3.5 גרושים. על כך הודיעה להוריו של מנחם וביקשה מהם לבוא בסתר ולהיווכח בעצמם שמנחם בא על תיקונו. ברור שמכאן להשתתפותו בתחרות־האכילה שפועלי־בניין ערכו בינם לבין עצמם באותה מסעדה היה רק כפסע. כל זה נכון. אבל הטענה שהושמעה אחר־כך כאילו יזמה זאת מראש, כדי להכתיר ניצחונה בפינלה מרשים, ממש מגוחכת. אני משוכנע שהיתה כאן יד המקרה ותו לא.

מקובל היה בימים שבגמר יציקת־הגג לבניין עורך הקבלן משתה לפועליו. לאמא לא היתה כל דרך או אפשרות לדעת מראש על כך שקבוצת פועלים מסוימת החליטה לערוך במקום המשתה תחרות־אכילה. ודאי לא ידעה מראש שבשמחתם יזמינו לתחרות גם את מנחם ואותי.

מכל מקום, מנחם עבר בנקל את שלבי רבע וחצי הגמר, ולבסוף נותר מולו רק אברשה זסלבסקי, מפעיל של מערבל בטון. הגמר נעשה כך שכל אחד משני היריבים היה רשאי להכתיב לזולתו את מנות־הסיום. כך דרש זסלבסקי מרק פירות. מנחם שתה קערה מלאה וזסלבסקי עשה כמותו. אז ביקש מנחם פארור דייסת־עדשים. זסלבסקי כילה אותה ומנחם עשה כמותו. לאחר מכן כילו איש בתורו פשטידת־אטריות, אורז, קציצות־בשר, חמיצה, לביבות, תפוחי־אדמה, רגל קרושה, קישואים מבושלים, סלט סלק וכל מיני גריסים.

מנחם היה קרוב לניצחון. אמנם ליריבו היתה כרס אדירה שלא ידעה שובעה, אבל לזכותו עמד רעבונו הממושך. מה שהחסיר כל השנים מילא עתה כהרף עין. כאשר החל לכלות במהירות ובקלות דייסת דלעת ואורז הריעו לו הפועלים ומחאו לו כף.

בשלב זה נכנס לאולם המסעדה אלפרד אביו. מחייך היה מאוזן לאוזן, מאושר מהשינוי שחל בבנו ומהישגיו. אבל רק הבחין בו מנחם ולפתע נפל בו לבו בבת אחת. הוא שיהק, הניח מידו את הכף וחדל לאכול. אחר־כך שלח יד לכיסו, הוציא שקיק חמניות ותוך כדי יציאתו מהמסעדה פיצחן בפיו אחת לאחת.

היה זמן שאמא היתה אומללה מאוד. אבא רכש בשותפות עם מוצ’ניק ועם גובסייב מחפר זחלילי, ומאותו רגע לא היה לו עניין אחר בחיים. מה עושה המחפר, האם הוא נוסע בקו ישר והאם עשה לו מוצ’ניק גריז כדרוש? שאלות אלה הציקו לו. אמא יכלה לשאול אותו אלף פעם מהם המניעים האמיתיים של סמרדיאקוב או מה עלה בסופו של ד"ר אסטרוף – הוא הגה רק במוצ’ניק.

איך נעשה אבא – חלוץ, פועל, כובש עבודה מלידה – לשותף עצמאי על מחפר? זו באמת שאלה מעניינת. לדבריו, אך ורק מרחמיו על מוצ’ניק. פשוט: בחדרה ראה איש בצרה. ולא סתם איש, אלא רם יחש, מישהו שבארץ אחרת, בממלכה אחרת, היה בוודאי דוכס, או לפחות רוזן. שכן אביו של מוצ’ניק שר יה חלילי יה עמלי בעין־גנים, בכנרת ובמרחביה; אמו אפתה לחם לאחד־עשר שומרים במסחה; דודו כבש את המרעה משבט הרביע ודודתו מכרה בפתח־תקוה בולים של הקפא“י; אחותו טבעה בים סומכו לאחר שיחה עם יוסף בוסל ובן־דודו נפטר על הבימה בוועידת ההסתדרות הראשונה בחיפה, חנוכה תרפ”א.

והנה, מוצ’ניק זה נראה לאבא מגיש דגים ממולאים במסעדה של שבתי בצומת חדרה. כלומר, מלצר! אבא וגובסייב – אבא נסע לחדרה עם גובסייב במכונית הפתוחה – הבחינו מיד בדם התכלת־אדום הנוזל בעורקיו והתבוננו בו במבט חודר. אבל כבר למראה־עין ראשון לא הפגין המסכן אף לא אחת מתכונות העלייה השנייה – תושייה, קשיות־עורף וחוסר־מורא. אבא לא יכול היה להניח לאדם כלשהו לחלוף על פניו בלא לגלות לו סימנים של קרבה אנושית. הוא היה משוכנע שהוא עולב במי שאינו שואל לשמו, למשפחתו, למעשיו ולמצב־רוחו. לפיכך שאל את מוצ’ניק והאזין ברוב עניין לתשובותיו. וכך, בעוד הוא וגובסייב ממלאים כרסם בדגים ממולאים, שח להם מוצ’ניק על מר גורלו. תחילה על רגל אחת, אחר־כך בישיבה ולבסוף על כוס תה.

איני מסוגל כיום לחזור על כל התלאובות שמצאו את מוצ’ניק ולא על החלק העשירי של מזלו הרע. זכור לי רק שמשקלה של אשתו היה 98 קילו ולעתים היה עליו לשאתה על גבו כדי להרחיקה משולחן־האוכל. בקיצור, לשמע קורותיו היו פניו של איוב מקדירים מקנאה.

מיד החליט אבא שכל כישלונותיו של מוצ’ניק באו לו מיד זדים וכי חובתו של כל איש הגון לסייע לנצר כה מפואר של העלייה השנייה. כאשר שמעה זאת אמא, אמרה שזהו בדיוק התפקיד למענו נוסדו ההסתדרות הכללית וחברת־העובדים שלה. היא צדקה. היא לא ידעה אז עד כמה צדקה – לשום גוף אחר לא היה כוח להרים נטל כזה. אבל אבא לא אבה לשמוע לדבריה. הוא אמר שההסתדרות מצפה מכל חבר שיעשה חובתו. כמו הלורד נלסון, זו היתה גם סיסמתו.

לגובסייב היתה דעה אחרת. הוא בא מאמריקה והאמין שהיתה זו רוח היוזמה החופשית, התאווה לרווח, שדחפה באבא לכרות ברית עם מוצ’ניק. לא צער ורחמים על בן העלייה השנייה. לדעתו עתיד היה אבא לעשות עסק טוב. מאחר שגם לו נראה מוצ’ניק כאדם אחראי, בעל כושר עבודה ויכולת התמדה. לאבא היתה גישה מדעית בבחירת אנשים: מי שנולד להורים שעברו ייסורי קדחת, ייבוש ביצות והליכה רצוא ושוב ברגל מיפו לגליל, חזקה עליו שחונן בסבילות ובהתמדה לרוב. לעומתו השתבח גובסייב בטביעת־עינו. בשני דברים לא טעה מעולם: בבני־אדם ובשעת־הכושר. מכל מקום, כך אמר כששלף חלק ניכר מכספו שהביא מאמריקה ונתנו לאבא בהלוואה לרכישת המחפר.

עלי להודות שאמא ואני נטינו הפעם לצד אבא. גם לדעתנו היה לו מניע אנוכי. בכך לא היה לנו פקפוק ולא חשבנו לרגע שרצה לגאול את מוצ’ניק רק בגלל נאמנות לעקרונות ההסתדרות. אולם המניע שנראה לנו לא היה חומרי. חשבנו יותר בכיוון הרוחני. קודם כל זה שאבא אהב לראות עצמו בסדרי־גודל אחרים. האת והמעדר לא הספיקו לו. מה שעשו אנשי העלייה השנייה עקב בצד אגודל, יעשה הוא, איש העליה השלישית, בבת אחת. רכוב על מחפר אדיר ינקז את הארץ מכל ביצותיה מקצה עד קצה. וכך ממילא, במקום להצטלם בחולצה רוסית עם מגרפה ביד, יצטלם הוא בכובע־מצחייה וסרבל־מכונאי כחול על מחפר כביר. וייתכן, כפי שגרסה אמא, שבעיני רוחו ראה אבא את עצמו רוכב על המחפר עם מוצ’ניק, ותוך ששניהם משיחים על הפועל הצעיר ופועלי־ציון הם גם חופרים אלה תעלות.

גובסייב הפריך מלבנו כל חשש מעין זה. הוא נשבע לאמא שתוך עת קצרה תהיה עשירה וחופשייה ללמוד את תולדות התיאטרון בכל בית־אולפנא שתחפוץ, אפילו אצל סטניסלבסקי. מפיו אף נודע לנו איך נולד רעיון המחפר. נוסעים היו, אבא והוא, במכונית הפתוחה, עד שנקלעו לתוך התקהלות קטנה ליד מחנה צריפין. הוברר להם שיש שם מכירה כללית של עודפי הצבא. בין אלה היה מחפר שנשא חן מיד בעיני אבא. מפאת גודלו, בכך אין ספק. מושב הנהג היה מורם לפחות ארבעה מטר מעל הקרקע. 

המייג’ור הבריטי הסביר שזה מחפר בעל עבר קרבי, שהקדיש את כל אשר לו בחפירת חפירות במערכות סידי ברני, מרסה מטרוח ואל־עלמיין, ושוב אינו דרוש לחיל־המהנדסים המלכותי. לגובסייב לא היה ברור אם בגלל הניצחון הגדול במדבר המערבי, אם מחמת נכות, אבל אבא ביקש לדעת מה בדיוק עשה המחפר בכל אחת מהחזיתות והאם בא במגע פנים אל פנים עם הפילדמרשל רומל. האנגלית לא היתה השפה שהצטיין בה ואולי משום כך החל פתאום המייג’ור לדבר על טוברוק. כל פעם שהשם טוברוק יצא מפי המייג’ור אורו עיני אבא, אף כי גובסייב היה סבור שהקצין ביקש להתנצל על כך שדווקא לחזית טוברוק המחפר לא הגיע וממילא גם לא יכול להשתתף בקרבותיה.

מרגע שהבין אבא שהמחפר התפרסם כגיבור טוברוק, שוב לא ידע מנוח. תאר לעצמך – אמר לגובסייב בנסיעתם השנייה לצריפין – מחפר כזה, שעשה כל־כך הרבה למען האנושות, ממש מתחת לחוטמו של רומל, מוטל עתה בין מריצות עקומות ופחים חלודים. הייתכן? כלום גובסייב אינו חש בנשמתה המעונה של המכונה, אינו שומע נאקותיה? דמעות ניקוו בעיני גובסייב.

אבל כל כמה שלבו נכסף אל המחפר, לא יצא אבא מגדרו. דעתו היתה נחושה, שלא לפדות את המחפר בכסף, בטרם ייבדק בידי מומחה. הוא חקר את כל חבריו, מי מכיר, מי יודע מומחה למחפרים? לשווא. הארץ – ואולי גם הצבא הבריטי – בלעו אותם. סבלו היה רב. שכן בנסיעתם השלישית כבר בשלה בראשו טיוטה ראשונה להצלת ולהפעלת המחפר. הכל מוכן, אמר לגובסייב, חסר רק המומחה. במצב־רוח מרומם, אפוא, סרו השניים לפוש במסעדה של שבתי. וכך כאשר שמע אבא מפי מוצ’ניק על כל תלאותיו, הבזיקו במוחו שאלה אחר שאלה: האין זו יד הגורל ששלחה לו את מוצ’ניק? כלום לא ההשגחה הפגישה אותם? הכי אין זו אצבע אלוהים שנתגלו זה לזה? תוך כדי כך גמר אומר שמוצ’ניק והמחפר גם נועדו זה לזה מהשמים. מכאן ואילך היו בעיני אבא גוף ונשמה שאין להם קיום בנפרד.

מוצ’ניק על אף שהכריז על עצמו כאיש־האדמה וכמי שנולד על טרקטור, דחה בתוקף וביושר לבב את התארים שכפה עליו אבא. הוא מסוגל לתקן פה ושם “איזה מכונה”, אמר, אבל לא יותר מזה. מבין במחפרים איננו. ברם, לא היה לו צל של סיכוי. שכן אבא קבע לעצמו שרק מתוך ענווה וצניעות דחה מוצ’ניק את תואר המומחה.

דו¹־השיח ביניהם התנהל בערך כך:

מוצ’ניק: אבל אני לא מומחה למכונות.

אבא: ודאי שלא.

מוצ’ניק: ולא מבין במחפרים.

אבא: ודאי שלא.

מוצ’ניק: אז בסדר, על מה אנחנו מדברים?

אבא: על כך שאתה אינך מומחה למכונות.

מוצ’ניק: זה מה שאני אומר כל הזמן. אני לא מומחה למכונות.

אבא: ודאי שלא. אתה מומחה גדול למכונות.

מוצ’ניק: אבל…

אבל שום אבל לא הועיל לו. בלית ברירה קיבל את קביעתו של אבא ואף החל להאמין בה. כך, בסופו של דבר, יצאו שלושתם לחצר הגרוטאות. מוצ’ניק בדק מה שבדק במחפר, אבא השמיע קריאות התפעלות מגודל ומיפי המחפר וגובסייב בכה. אם בהשפעת הדברים האלה, אם מסיבה אחרת, הכריז מוצ’ניק שהמחפר “זקוק לצבע, לתיקונים של מה בכך, אבל – בסדר גמור!”

המחפר נרכש, שופץ וצובע צהוב בכספי שלושת השותפים. את חלקו בשותפות לווה אבא, כאמור, מגובסייב, ואילו מוצ’ניק היה אמור לממש את חלקו שלו על־ידי עבודה. נקבע לו שכר של מפעילי־מחפר סוג א'. אבל מיד הוסכם שיקבל רק מחצית שכרו, עד מילוי התחייבותו.

מה היו ידיעותיו של מוצ’ניק בתפעול ובתיקון מחפרים, דבר זה התברר רק לאחר זמן. אמא נשבעה שלו סיפר לה אבא מראש על תוכנית המחפר, או אילו התיר לה להציץ בפני מוצ’ניק פעם אחת בטרם יחליט על השותפות איתו, היתה תוקעת נוצות באוזניה ויוצאת לרחוב בריקודים, ובלבד שהשותפות הזאת לא תקום ולא תהיה. די היה לה מבט אחד בפנים הוורודים, בכתפים הרכות ובישבן העגלגל, כדי לדעת שמוצ’ניק אינו איש השדה. היא אמרה שהיתה מבחינה מיד שחיוך כשלו אינו סר מפניו אפילו בשנתו. לדבריה כל העצלים נרדמים ומתעוררים כשחיוך שפוך על פניהם. היא אף היתה אומרת מיד שמוצ’ניק אינו מסוגל לא רק לתפעל מחפר, אלא אפילו לא להחליף פקק־חשמל.

אף־על־פי־כן נשאלת השאלה מדוע לא הזהירה את אבא לאחר מכן, כלומר לאחר שפגשה והכירה את מוצ’ניק ורעייתו? לכך היה לה הסבר מעניין. ביחסיו עם הבריות, אמרה, לא ידע אבא מידה. או שהיה מאמץ אותן אל לבו, או שהיה מתעלם מהן. חסר לו לחלוטין שלב הביניים, של יחסים פושרים, לא חמים ולא קרים. כך נעשה מוצ’ניק לא רק חבר־לעבודה או שותף, אלא גם ידיד ואהוב־נפש. כאחרים שקדמו לו הוזמן, דבר ראשון, לביתנו. אבא עמד בתוקף על כך שגם המשפחות תתיידדנה. ובכן – כך טענה אמא – אבא והמוצ’ניקים תפסוה בחיבוק כזה שבקושי יכלה לפתוח את הפה.

כוונתה היתה לכך שכל שבת שנייה באו המוצ’ניקים אלינו וכל שבת אחרת נסענו אנחנו אליהם; שמוצ’ניק התחיל לישון בחדרי ולסעוד את ארוחותיו על שולחננו ושאבא התחיל להתעניין במצבה הרפואי של רגינה, רעייתו של מוצ’ניק. לדעתו היתה בעייתה לא כל־כך משקל־יתר כמו חוסר־קלילות. אבא זכר שחקנית בקרקס שהיתה שמנה מרגינה ועם זאת החליקה על סקטים. כדי להקנות לה קלילות הציע לה להתעופף מעט, או ליתר דיוק להתאוורר. ככל שתהיה יותר באוויר כך יסתגל גם גופה למשביו, אמר. לכן המליץ שתחליף את האוויר לעתים מזומנות ותעבור לחילופין מאוויר הרים לאוויר ואדיות. לא זו בלבד, אלא שנטל על עצמו להסיעה להרי ירושלים ולבקעת ים־המלח במכונית הפתוחה של גובסייב.

אני מסכים עם אמא שלו היתה פוצה פה בשלב ההתיידדות היתה משיגה תוצאות הפוכות. כל מלה נגד מוצ’ניק או רגינה רק היתה מחזקת את דבקותו בהם. המדיניות הנבונה היתה להמתין עד שיצטנן מעט. אבל גישה זו הצריכה סבלנות מרובה. שכן המטבח של אמא מצא חן בעיני רגינה והיא לא חדלה לשבח את אמנות הנהיגה של אבא ולספר איך הוא משיג מכוניות בדרך יריחו כשהוא מחזיק בהגה ביד אחת בלבד.

אבא ציפה בכיליון עיניים לעבודה הראשונה של המחפר. יש שבקוצר־רוחו רימז על שהזמן קצר והעבודה מרובה. מהי העבודה המרובה לא סיפר, כל מי שעיניו בראשו יכול היה לראות שאבא כומס בחובּוֹ סוד גדול. אבל יותר מזה שבדעתו לחפור את הארץ שתי־וערב של חפירות תת־קרקעיות לא אמר.

רק לי גילה לילה אחד מעט מצפונות לבו. הוא בא לחדרי, ישב בשולי מיטתי, ואמר: בן, דברים גדולים עתידים להתרחש. עם המחפר שלנו נוכל לחפור נקבה, בה יפרצו המים מהים התיכון לבקעת־הירדן ויריצו את המפעל ההידרו־אלקטרי הגדול בעולם. כל פעם שאני משקיף מהרי ירושלים אל בקעת ים־המלח אני צוחק לעצמי וחושב שנוכל למכור חשמל אפילו לאמריקה. אתה מבין? מה שעשה רוטנברג בנהריים אנו נעשה בים־המלח. אחר שהשביעני לצפון את סודנו זה, כיסה אותי, טפח על שכמי, ויצא חרש מהחדר. 

אבל העבודות לא מיהרו לבוא. על אף זאת שהקבלנים לעבודות עפר היללו מאוד את גודלו ויופיו של המחפר ואף השמיעו הצהרות הסכמה באוזני אבא בדבר הרושם הטוב שמוצ’ניק עשה עליהם, העדיפו בכל זאת לעבוד עם כלים ואנשים מוכרים.

כך שהעבודה הראשונה שהוצעה לשותפי־המחפר לא היתה גרנדיוזית, ורחוקה מאוד מהעלילות שאבא ייעד לו בחלומותיו. דובר בסימון תוואי לתעלת ניקוז בשדות סמוכים לכפר־סבא. לצורך זה נדרש מהמחפר לנסוע בקו ישר לאורך קילומטר, ותו לא. הכוונה היתה להקל על מחפר אחר, קטן, שעליו הוטלה מלאכת החפירה ממש. מדוע דבק הקבלן דווקא בתוכנית משונה זו – אין לי מושג.

איני רשאי, אפוא, להישבע על נכונות דברי. כל שאדע לבטח הוא זה שכאשר נודע לאבא שלא המחפר שלו יחפור את התעלה נעלב מאוד. מה אמר לקבלן יכולתי לשער רק לפי מה שחזר ואמר לעצמו ללא הרף בבית. האיך אין הם רואים את הגיחוך שבדבר? שהמחפר הענק, גיבור טוברוק, יד ימינם של הגנרלים ויוול ומונטגומרי הוא שישרטט תוואי, ואילו איזה מחפר אלמוני קטנטן, שבנקל אפשר להכניס אותו לתוך ארגז הכלים של המחפר, הוא שייסע בעקבותיו ויעשה את המלאכה! לשערורייה כזאת לא ייתן יד.

היום, כשאני הופך במאורעות אותם ימים, נדמה לי שדעת הקבלן על המחפר היתה שונה מזו של אבא. הגודל שכה הרהיב את עינו של אבא, דווקא בו עורר ספקות. הוא פקפק אם הר כזה מסוגל לזוז. לפיכך רצה, אולי, דבר ראשון, לברר אם מסוגל המחפר לזוז ברציפות לאורך מסלול של קילומטר אחד. זה היה אורכה של תעלת־הניקוז הראשונה. וייתכן, מצד שני, שרצה לצאת ידי חובתו לאבא. שניהם היו ידידים מהמסעדה של ווכסמן וכילו בחברותה, ליד שולחן אחד, לא טחול־ממולא אחד. תוך כדי כך יעץ לו אבא עצות רפואיות וסייע לו לשמור על בריאות גופו. לפי השערה זו דווקא רצה הקבלן לגמול חסד לאבא והציע למחפר עבודה שיוכל לעמוד בה. לפחות במבחן הראשון.

גובסייב ומוצ’ניק ראו בהצעת הקבלן הצעת־עבודה סבירה והוגנת. אבל אבא ראה את הדברים בדרכו המיוחדת ולא הועילו הסברי הקבלן ולא תחנוני גובסייב שיואיל בטובו להתייחס לעניין כולו כאל ניסיון ותו לא. יוכיח המחפר שהוא מסוגל לנסוע בקו ישר, ייתן לו הקבלן לחפור תעלות בכל העולם. אבא לא זז מדעתו. הוא חזר וטען שהמחפר הוכיח עצמו תחת אש בחזית טוברוק ואינו צריך להוכיח עצמו מחדש באיזה שדה עלוב בשיפולי כפר־סבא. בקיצור, אבא נעלב.

כדרכו במקרים מעין אלה ניתק מגע. גובסייב ומוצ’ניק, בעוון שלא עמדו די הצורך לימינו, החלו לראותו פחות ופחות וחדלו לשמוע אותו לגמרי. כלומר, במקרים שראו אותו ופנו אליו בדברים ובשאלות לא זכו לשמוע מפיו דבר. את הקשר היחיד עמם ניהל באמצעות עיניו. הוא היה נועץ בהם מבט־תוכחה כאוב, מיישיר, מייגע וממושך מאוד. מבט שאמר: ככה עשיתם לי, לי! ולא תבושו?

בדרך כלל, כאשר אבא היה נעלב היתה אמא ממהרת להפיס דעתו, לומר לו שבהתנתקותו הוא מזיק רק לעצמו וכי זה סיפוק מפוקפק לראות חברים חוזרים בתשובה. מוטב, היתה אומרת, לעבור לסדר היום. אם הדבר רק יגרום לו נחת מוכנה היא ליטול על עצמה חטאותיהם של שותפיו, לבקש במקומם סליחה ולהפציר בו שיסיר את החרם. בדרך כלל גם היה עולה בידה לשכנע אותו לחון את אלה שהעניש על ידי היעלבותו, ועל־ידי כך למנוע מראש את המעבר לשלב הבא. כלומר, שלא יגדיל את עלבונו ויחיל אותו על הבית והמשפחה, בעוון שלא סייעו לו כנדרש בשעת מבחן ומאבק. זה היה, כמובן, שלב מסוכן וקיצוני שאבא הגיע אליו רק לעתים נדירות באמת. אז היה מפגין את כאבו באמצעות צום. הוא היה מכריז שאינו רעב וחדל להשתתף בסעודות המשפחה.

הפעם לא עלה בידי אמא להביאו לכך שיחון את גובסייב ומוצ’ניק. אבל למרבה האושר לא הידרדר לשלב הצום. שכן גובסייב נכנע ראשון. הוא לא היה מסוגל לשאת עוד את מבט־התוכחה הנורא של אבא וזה הביאו בסופו של דבר לידי חרטה. ייתכן שגם לרגינה היתה יד בדבר שכן חסרו לה מאוד המסעות במכונית הפתוחה למדבר־יהודה, ואולי הטילה כל כובד השפעתה על מוצ’ניק והפצירה בו שיחזור בתשובה ויבקש מחילה מאבא. זה בעצם היה כל מה שרצה – שידידיו יאמרו לו בפה מלא שהוא צדק, שהם טעו ושהם מצטערים על כך.

צדקו נכפל בניצחון מזהיר. בדרך פלא הושפע גם הקבלן מעלבונו העמוק של אבא ומשראה שלעולם לא יקבל את הצעתו בא וצעד לקראתו צעד גדול. המחפר לא ייסע כך סתם, אלא יגרור אחריו מחרשה קטנה שמחצית הלהב האחד שלה תקוע באדמה. כך יהיה זה סימון וחפירה גם יחד.

התרגשות גדולה מזו שראיתי בשדה ליד כפר־סבא, בתחילת עבודתו של המחפר, לא ראיתי מימי. המחפר עצמו הובא למקום על מוביל ארוך יום קודם וכאשר באנו כולנו היה כבר מוצב בקו הזינוק. כולנו זאת אומרת פרט לאמא. היא מיאנה לנסוע איתנו במכונית הפתוחה באומרה שאין לה שום עניין במחפר ובשכמותו.

אף־על־פי־כן השמחה היתה גדולה. השיקו כוסיות, רגינה חילקה טורט ביצים ואבא נשא נאום מעל המחפר. בעיקר דיבר על המשימות המצפות למחפר ולצוות שותפיו, להכנת עתיד טוב יותר, אבל גם אמר מלים אחדות בשבח מוצ’ניק, הטוב, הישר והנאמן. 

אחר־כך עלה מוצ’ניק על המחפר, התיישב במושב־המפעיל והתניע את המכונה האדירה. כאן הגיעה ההתרגשות לשיאה. אני יודע שאין ביכולתי להחיותה מחדש על־ידי מלים. אם אומר שרגינה רקדה מרוב שמחה, שאבא נראה כמו אליהו רגע לפני עלותו השמימה ושפני גובסייב האדימו כתולע, מסופקני אם אסייע במשהו להעברה נאמנה של אותם רגעים.

לבושתי עלי להודות שעד היום איני יודע מהי מהירות מקובלת של מחפר ובכמה זמן הוא “עושה” דרך של קילומטר אחד באדמת־מישור קלה. לכן גם איני יודע אם המהירות שהשיג אותו יום נפלה מהממוצע או עלתה עליו. מכל מקום, כאשר החשיך כבר היה קרוב לדגל הלבן שסימן את קצה המסלול. לי היה רושם שהמחפר הקטן שנסע בעקבותיו וחפר את התעלה עצר מדי פעם והמתין לו. אבל חוששני שאני הייתי היחיד בחבורה שנתן דעתו עליו. כל האחרים התעלמו מקיומו, הן בשעת הכיבוד והנאומים, הן בשעת המלאכה.

כאשר חזרנו הביתה בלילה, רעבים ועייפים, היה אבא מרוצה מאוד. לדבריו לא ניתנה למחפר ההזדמנות לפתח את מלוא יכולתו. המחרשה הקטנה שקשרו לו באחוריו הפריעה לו עד כדי כך שכמעט ושינקה את מנועו. זה היה אל“ף. ובי”ת, איך זה יעלה על דעת מישהו שמחפר יוכל לטוס בשדה שאינו מכיר, ועוד בשדה מלא רגבים? ייתנו לו קרקע חלקה, כמו במדבר המערבי, אז נדבר. אבל עלי להדגיש שעל אף שמרירות כלשהי עלולה להשתמע מדיבורים כעין אלה, שביעות־הרצון שלו היתה שלמה.

זו היתה תכונה נאה באבא. מה שהיה שלו גם היה הטוב ביותר. אני זוכר את מקלט הרדיו הראשון שלנו. אם איני טועה היה זה אחד משלושת המכשירים שקרוב של גובסייב הביא עמו מאמריקה. אבא רכשו כמציאה וכאשר נכנס הביתה, נושא אותו על גבו, הכריז שהוא גם המכשיר הטוב ביותר. אילו הכריז שהיה זה המכשיר הקדום ביותר בסוגו היה קרוב יותר לאמת. זכור לי שמו, ויקטור. הארגז שלו היה כבד מאוד וחלקו העליון מקומר. לוח השנתות שלו היה עגול ומצהיב והיה צורך להיזהר מאוד במגע עם ארבעת כפתוריו, שכל אחד מהם היה מסוגל להעניק מכת־מוות חשמלית עד כדי כך שאפשר היה לחשוב שזהו דגם משופר של הכיסא החשמלי בסינג־סינג. אבל אבא הסביר שעל תקלה זו ניתן להתגבר בקלות, אין ניגשים אל המקלט אלא בסוליות גומי. אמא ויתרה מיד עליו ודומני שלא הפעילה אותו, או האזינה לו, אפילו פעם אחת. בעצם, מאז חששה לגשת לכל מכשיר חשמלי מזמר ומדבר, עם סוליות גומי ובלעדיהן. אני עשיתי מאמץ לקלוט משהו, אבל פרט לרעמים מפחידים, לדיבור רוסי רחוק וזמר ערבי מסולסל וקרוב לא קלטתי דבר. ואילו אבא נהנה ממנו הנאה מרובה. הרעמים לא הפריעו לו, והדיבור הרוסי הרחוק אך חיזק את אמונתו באיכות המכשיר. אבא טען שקלט נאום של מוסוליני, וכל פעם שהתעורר ויכוח על ויקטור, היה מסיימו בשאלה, ואצל מי עוד אפשר לקלוט את מוסוליני? זה שאצל אחרים קלטו בבהירות את “קול ירושלים” ואת פינת־הנוער לא גרע במשהו מתואר אלוף־העולם של המקלט שלנו.

וכך כאשר אבא היה כה מאושר היתה אמא כה אומללה. ההצלחה הפנטסטית של המחפר סחררה אותו לחלוטין. וכמו שכבר נאמר ברישא, מאותו רגע לא היה לו עניין אחר בחיים. כל מה שהציע לו הקבלן הראשון היה עלוב בעיניו והוא לא שכח לו את המחפר הקטן. בימים נסע, אפוא, עם גובסייב ברחבי הארץ, לתור אחרי עבודות ובערבים ובלילות היה מבלה עם ויקטור ורעשיו.

אם אמא התנחמה בכך שכאשר תימצא סוף־סוף העבודה הגדולה והחשובה הראויה למחפר יחזרו חיי המשפחה להיות כתמול שלשום – טעות מרה ציפתה לה. מעשה שהיה כך היה:

המחפר הוזמן, לא פחות ולא יותר, לחפור את התעלה הראשית בה יונח הכבל הטלפוני בקטע שבין חדרה וחיפה. מדוע רצה משרד הדואר המנדטורי דווקא במחפר של אבא ושותפיו, לא ידע איש, לא אז ולא היום. גובסייב סיפר כי נדמה לו שראה את המייג’ור הבריטי יושב במשרד הדואר בבגדים אזרחיים. מכל מקום הדבר בא לאבא כהפתעה גמורה. תגובתו הראשונה לא היתה תגובה של שמחה. הנחת כבל טלפוני לא היתה העבודה לה נכסף, כידוע. אבל ככל שהפך וחשב בדבר נתבהרו פניו ונסתמן עליהם חיוך של רצון. עבודה מטעם הממשלה לא היתה עניין של מה בכך. אדרבה, מכאן ואילך ידעו כל קטני־האמונה שאילצו את המחפר לסמן תוואי בכפר־סבא, מיהו המחפר ובמה כוחו. שנית, לאחר העבודה הזאת לא יכבד עליו להשיג שום עבודה אחרת והוא עשוי להגיע, סוף סוף, למשאלת־לבו.

אף אני חשבתי אז שרק כפסע היה בינו לבין מטרתו הגדולה. כלומר, לולא התקלות שנתגלו לפתע במחפר. כי מרגע שהמחפר חדל לנהוג כמו טרקטור, וחשף מלתעותיו ותקע אותן בקרקע, חדל גם לזוז. בכך אף אולי היתה תשובה לשאלה, שהכל שאלו, האיך זה נסע כה יפה בכפר־סבא ונתקע דווקא בחדרה?

הראשונה שנודע לה על דבר התקלות היתה אמא. מוצ’ניק היה משאיר את המחפר המשותק בשדה, תופס טרמפ לחדרה ומטלפן לאמא. “השרשרת נקרעה, מה לעשות?” היה אומר בנימה עובדתית.

“מדוע אתה מטלפן אלי?” היתה שואלת.

“בעלך במשרד הדואר. השרשרת נקרעה. מה לעשות?”

לאמא, כמובן, לא היה צל של מושג על מה מוצ’ניק מדבר. מימיה לא ראתה מחפר ולא ידעה על כמה שרשראות הוא נוסע. כאשר חקרתי אותה, שנים לאחר מכן, הודתה בפני ואמרה שאז החזיקה בדעה שמחפר פועל בשלוש: שרשרת אחת כדי לרדת למעבה האדמה כדי לחפור, אחת כדי לעלות למעלה לאוויר העולם ואחת לתזוזה אלכסונית. הכיוון השלישי עלה בדעתה כחיוני הואיל ושיוותה לנגד עיניה “מין סרטן־מכונה”. היא הופתעה מאוד כאשר שמעה מפי שמחפר נוסע על פני השטח. אם כך, אמרה, הבן לא תבין כיצד “הוא” חופר למטה. אבל נחזור לשיחותיה הטלפוניות עם מוצ’ניק.

“אולי תטלפן לגובסייב?” היתה שואלת.

“גובסייב גמר ‘להחליף’ את קריצ’מן וחזר לירושלים. מה לעשות?” היה חוזר ואומר בקול בלתי־משתנה.

“מה אני מבינה במחפרים?”

“אני לא יודע. השרשרת נקרעה, מה לעשות?”

“נסה בינתיים לעבוד רק עם שתי שרשראות,” היתה אומרת וטורקת את השפופרת.

כתבתי היתה אומרת, היתה שואלת והיתה טורקת, כי למיטב זיכרוני התנהלה שיחה כזאת יותר מפעם. יש שהיה מטלפן לשאול אותה, “צינור הדלק נסתם, מה לעשות?” ואילו בהזדמנות אחרת בדיוק להפך, “אני לא יכול לכבות את המנוע, מה לעשות?”

אחרי כל שיחה עם מוצ’ניק היתה אומרת לי, “אני מרגישה שאני חולה.” היא היתה אומללה מאוד. היא ידעה שתשובה נדרשה באופן חיוני ולה לא היה מה לומר. עם זאת החלה לתמוה, איך זה שכל התקלות מתרחשות תמיד כשאבא נעדר מהבית או מהעיר?

היא תבעה מאבא שיערוך בירור עם מוצ’ניק והודיעה ששוב לא תענה בטלפון. רוצה מוצ’ניק לשאול משהו, שיבוא בעצמו וייפגש עם אבא, או להפך, שאבא ייסע אליו. כך התחוללה מהומה של חוסר תיאום. אבא היה נוסע לחדרה – המחפר לא הרחיק הרבה משם – בדיוק כשמוצ’ניק היה בא אלינו לתל־אביב.

דבר זה לא הקל כלל על אמא. שכן היתה נאלצת לארח למוצ’ניק לחברה והיתה יושבת איתו שעה ארוכה במטבח, מאכילה אותו ומשקה אותו, ובלית ברירה גם שומעת את שאלותיו, מה לעשות עם המצמד, ועם הסוויץ' ועם הקוגלאגר. איך בילה אבא עם רגינה נוכל רק לשער. מן הסתם שמעה גם היא שאלות שלא היתה לה תשובה עליהן.

רק לאחר זמן התגנב ללבה של אמא החשד שאין זו יד המקרה בלבד המונעת ממוצ’ניק ואבא עימות ישיר. ואז כבר היה מאוחר. היחסים בינה ובין אבא הידרדרו לשפל חסר תקדים. אבא היה משאיר לה הוראות ברורות מה לומר למוצ’ניק במקרה שיצלצל וגם פקד עליה למסור לו בדיוק מה אמר ומה שאל מוצ’ניק. הוראות אלה הן שפוצצו את השותפות. שכן מעתה היתה בפי מוצ’ניק תשובה מן המוכן לכל דבר. מדוע לא מסר שהמצתים נשרפו? הוא דווקא כן מסר, לאמא. מדוע הוסיף לעבוד לאחר שגלגל השיניים נשבר? אמא אמרה לו. זה היה, אפוא, פתח לשורה אין־סופית של בירורים. וכך, כאשר גילתה אמא סוף סוף שמוצ’ניק מפחד מאבא פחד מוות ועושה כמיטב יכולתו לחמוק ממנו, כבר היתה לאבא דעה ברורה שאמא אשמה ברוב התקלות של המחפר. איך זה לא הבינה, כאשר נאמר לה שהכרחי להחליף את המקרן, שעליה גם לומר למוצ’ניק שעליו להשבית תחילה את המנוע? הן כל ילד יודע שבלא צינון יישרפו המיסבים והלאגרים, כמו שאומרים, יישפכו? לאן יישפכו ואיך, זאת לא רק אמא לא הבינה. ואיך זה לא עלה בדעתה מיד כאשר סיפר לה מוצ’ניק בטלפון שנפלטים ניצוצות מהדיסטריבוטור, שעליה לצוות עליו לכבות מיד את המנוע? הן לו עשתה כך היתה נמנעת הדליקה שכמעט ועלתה בחיי המחפר.

היא היתה אוטמת את אוזניה בידיה, ממאנת לשמוע, וכך רצה בכל חדרי הבית. אבל אם היא חשה עצמה אומללה, ובכך לא היה ספק, הרי אבא חש עצמו אומלל לא פחות. הוא הרגיש עצמו נעזב. הוא היה משוכנע שנשים אחרות היו מיטיבות לעשות מאמא ולא היו מטילות עליו לשאת לבדו את כל מעמסת מוצ’ניק והמחפר. למען מי נכנס לכל השותפות הזאת? למען עצמו? למען הנאתו שלו? הן לו די בספר ותו לא, הוא אינו צריך לא את מוצ’ניק לא את רגינה ולא את המייג’ור. למען המשפחה עשה מה שעשה, כדי שאמא תוכל ללמוד ספרות ואמנות ולי יובטח עתיד בטוח. והנה חרף כל מאמציו אלה, כאשר הוא זקוק למעט סיוע, לקצת אורך רוח, הבנה וסבלנות, הכל מתנדפים ומשאירים אותו ליד היצול לבדו.

וכך החליט שאין לו על מי לסמוך. הוא נסע כגיבור לחדרה, פשט חולצתו, עלה על המחפר – ממוצ’ניק לא נותר זכר – והתחיל לעשות הכל בעצמו. כמו תמיד. ביום הראשון נתפס המצמד, ביום השני פרס שרשרת שמאל וביום השלישי נתן יותר מדי דלק בדיוק כשמהדיסטריבוטור נפלטו ניצוצות רבים מדי. הפעם היה המחפר למאכולת אש, משום ששכח למלא את המטף.

כאשר חזר הביתה, עשן ומפויח, יקד בעיניו מבט מאשים. אמא לא אמרה לו לבדוק מדי פעם אם המטפים מלאים. אילוּ הקדישה למחפר רק עשירית מהמחשבה שהקדישה לצ’כוב, היה הכל בא על מקומו בשלום.

במרוצת השנים נשכח המחפר והחיים חזרו למסלולם כמו לא היה ולא נברא אבל דומני שזיק חבוי מאותו מבט נשאר תמיד בעיניו. זכר למחפר הגדול ולחלומותיו.

• אסנת קליימן
• יוסי לבנון
• דניאל פריש
• גידי בלייכר
• רחל זלוביץ
• מרגלית נדן
• עדנה הדר
• שולמית רפאלי
• בתיה שוורץ
• עמינדב ברזילי