מנחם לא אכל. מה שהציעו לו הוריו היה “לא טוב”. תפוחי־האדמה “נגעו” באורז והאורז “נגע” בבשר. החביתה דגדגה בגרון והמרק הצחיק. לאטריות היה טעם עגבניות ולעגבניות היה טעם חמאה.
הוא אכל לחם. הרופא דווקא הרגיע את הוריו ועשה הרבה כדי להסיר דאגה מלבם. לדבריו לא היה שום חשש שמנחם ימות. “יאכל מה שיאכל, גופו ידע למלא את מחסורו. במכסיקו גדלים ילדים על השעועית לבד.” עם זאת המליץ בכל לב על הוספת ירקות ופירות טריים.
לא קל היה לקבל את עצת הרופא ולנהוג לפיה. נוכח בני המשפחה השמחים במזונם והשולחים מזלגות וכפות אל המאפה והמרק, נראה מנחם כאבל בחתונה. אמו חשה שיש בו מחאה. על מה וכנגד מי, שאלות חסרות־מענה אלה ניקרו במוחה בלי הרף. ואילו אביו חשד שהילד מטומטם. וכי איזה ילד אוכל רק לחם? וכך, בעוד שמראה מנחם האוכל החדיר ללב אמו תוגה, את אביו הרגיז.
אולם, במרוצת הימים קהו רגשות ההורים. ייתכן, אפוא, שכאן היה סיפורנו תם, לולא חש מנחם בהרגל של הוריו ובשלוות־נפש שחזרה אליהם. וכך, לפתע, סר חינו של הלחם, וגם הוא היה “לא טוב”. נגע בסלט, או שנדף ממנו ריח דג.
מכאן ואילך אכל מנחם רק חמניות, בלשונו “גרעינים שחורים”. הרופא הבין מיד מה התקלה. “מנחם חש ששוב אין בלבכם דאגה,” אמר להם. למרבה השמחה החמניות הן מזון מצוין, עשיר הרבה מהלחם בחלבונים ובוויטמינים. לפיכך יכולים היו להיות סמוכים ובטוחים שמנחם יגדל ויהיה לאיש.
אולם, לסעודת־הגרעינים של מנחם לא יכלו הוריו להסתגל. דמעות קלחו מעיני בלנקה, אמו, והעורק הסגול במצחו של אלפרד, אביו, השתרג. לא רק מראה צלחת החמניות גירה את עצביו, אלא בעיקר קול פיצוחם. מה שהגביר את תיאבונו של מנחם לגרעינים נוספים.
לבסוף פקעה סבלנותם וחזרו אל הרופא. ייתכן שחמניות הן המזון המובחר שבעולם, אמרו, אבל אין לו מקום בבית בו אוכלים כופתאות, כיסוני־בשר, חמיטות בשמנת ושטרודל. “כל היום אני אופה במטבח, ומה הוא אוכל?” התייפחה בלנקה. הרופא פסק שמנחם יאכל בחוץ, ועדיף בבית משפחה טובה ומחונכת. על־ידי כך יצודו שתי צפורים באבן אחת. מהוריו ייחסכו הצער והרוגז, ואילו בחברת זרים שאינם כה רגישים לו ולתזונתו, אבל עם זאת רגישים ומבינים, חזקה על מנחם שישנה מהרגלו ויאכל ככל האדם.
כך הגיע מנחם אלינו. אכן, היה מקום לתמיהה. שהרי מעולם לא אכלו בביתנו ארוחות מסודרות, ועד היום איני מבין הכיצד הרהיבה אמא עוז ליטול על עצמה אחריות לשיפור תזונתו של מנחם. הן אבא נהג לאכול צהריים במסעדה של ווכסמן, והיא עצמה שבה מעבודתה בשעה מאוחרת אחר־הצהריים, כשהיא כה סחוטה ועייפה שבקושי יכלה לפתוח פיה לאכול משהו, שלא לדבר על בישול להאכלת אחרים. ואילו אני אכלתי מכל אשר מצאה ידי בבית. בדרך כלל היתה אמא מבשלת ביום שישי לכל השבוע. כך יכולתי למצוא עם שובי מבית־הספר פתק “העוף בסיר” או “הצלי על הפתיליה”. הסדר שפעל כתיקונו עד יום ג'. לעתים אירע שאמא מיהרה לעבודתה – היא יצאה מהבית כל בוקר בשש – ומחמת כך, או מחמת שכחה רגילה, היתה בפתק אינפורמציה לא מדויקת. על הפתיליה לא היה צלי ובסיר לא היה עוף. ככל שזכור לי ארכו החיפושים אחרי האוכל הרבה יותר מאכילתו. סעודות של ממש היו לנו רק בליל־שבת ובשבת. אז נעשה שולחן המטבח של אמא לשולחן מלכים. השעוונית הוחלפה במפה לבנה וכל הכלים שהביאה מבית הוריה עלו והופיעו ממחבואם, ממורטים ומבהיקים. אבא היה מביא בקבוק יין ושום סעודה שאכלתי אחר־כך בימי חיי לא השתוותה לסעודות־שבת של אמא. אבל את כל אלה לא ראה מנחם, שבחגים ובשבתות אכל בביתו.
אני נוטה להאמין שהרופא והורי־מנחם לא ידעו את כל האמת על ביתנו. אמא אהבה להעמיד פנים כאילו מקובלים בביתה כל הסדרים וההליכות של העולם הגדול, ולא בכדי היה אבא מקנטר אותה לאמור שבאה מביתו של גראף. אבל ייתכן מאוד, שעל אף שידעו משהו על סדר הארוחות שלנו, בכל זאת שמחו לתת את מנחם לידיה. שכן, הכל אמרו שאין בעולם עוד מחנכת כמוה.
אולי – כך אמרו – היא אינה הטבחית המצטיינת, והיא “מכניסה” יותר מדי פלפל חריף לסלט החצילים שלה; אולי הבית שלה אינו מועמד לפרס הניקיון, והרי ידוע שעכברים ביקרו אצלה לא פעם ולא פעמיים; אולי השלום אינו שורה בביתה, שבידוע שהשכנים ראו אותה משלחת גבישי־מלח אחרי אורחיה הנסים – אבל מחנכת ילדים לא היתה ואין כמותה.
כאן הגעתי לאחת הפרשות המעניינות בחיי. איך קרה שלאמא יצאו מוניטין כאלה בעת שאני נחשבתי לנחשל, נרפה ופרוע, עד כדי כך שהיתה תוכנית ממשית לשלוח אותי לטיפולו של הד"ר זבדי. כן, השכנים ששמעו על העכברים גם שמעו על אודותיו. והרי מושכל ראשון, כך חשבתי, שמחנך נבחן לפי חניכיו. לפיכך סגולותיה של אמא בשדה החינוך היו צריכות קודם כל להיבדק לאורי. ואם אני ילד כל־כך לא מוצלח, גם לדבריה, איך זה מכתירים אותה פתאום כמחנכת השנה?
בצר לי פניתי כה וכה, למצוא מענה לשאלות המענות אותי. הכל ביקשו להרגיעני. בידוע, אמרו לי, שלכל המחנכים ילדים בעייתיים. לפיכך אל לי להבהל. אני מקרה רגיל לחלוטין. אין לי במה להתפאר, אבל גם להתבייש איני צריך. הסברים שלא הניחו את דעתי.
פניתי אל אמא במישרין. ואכן, השבח לאל, היא לא חזרה על סיפורי הסנדלר היחף. מבחינה זו היתה יוצאת־דופן. היא אמרה שקודם כל עלי להבין שאני בנו של אבא. התורשה היא יריב קשה שהחינוך השכיל להדבירו רק במקרים יוצאים מן הכלל. כל חייה נאבקה בתורשה העיקשת של אבא. לבסוף הגיעה למסקנה: יש בטבע דברים בלתי־מנוצחים. דברים העומדים בפני אדם ואלוהים.
אחר־כך ביקשה שאבין שלכל דבר בחיים יש בן זוג או שותף. בת הזוג של פרפר היא פרפרה, וכל קסמיה ושלל צבעיה לא יועילו לה אם תנסה לעגוב על פשוש. או הפוליטורה, החומר הממרק הזה, “עובד” רק על עץ. תשפכהו מתוך פח על מרצפות, תשפשף ותמרק עד בוא המשיח, ולא יעזור. במקום ברק יהיה כתם. כך גם החינוך – הוא נועד רק למי שהם בני־חינוך מלידה. אמא תמהה מאוד: מדוע הכל מבינים שחרש אי־אפשר לחנך למוסיקה משום שחוש השמיעה שלו פגום, ואינם מבינים שאי־אפשר לחנך ילד שחושי־החינוך שלו חסרים או אטומים. על כולנו לדעת, שהחינוך נועד לבני־חינוך, בדיוק כמו שהמוסיקה נועדה לבעלי שמיעה והציור לפיקחים.
רק באחד עוד הוסיפה להאמין – בחינוך עצמי. זה היה, לדעתה, כלי־הנשק היחיד המסוגל להביס את התורשה ולשפר את הטבע. לפיכך היתה לה גם תקווה, שיום אחד, על־ידי חינוך עצמי, אהיה גם אני בן־אדם. על כלל זה, כנראה, הסתמכה כאשר קיבלה על עצמה לטפל במנחם.
היום בו הופיע אצלנו מנחם, שק קטן של גרעינים שחורים בידו, היה יום מיוחד במינו. היתה זו הפעם היחידה שהמשפחה התכנסה יחד ביום חול לסעודת־צהריים. חושבני שהיתה זו גם הפעם האחרונה שמנחם ראה אצלנו ארוחה של ממש. אמא חזרה מעבודתה הרבה מוקדם מהרגיל. גם שכנעה את אבא להיות נוכח בקבלת־הפנים למנחם. אולי הסבירה לו עד כמה חשוב למסכן לראות, ולו רק אחת בחייו, איך נוהגת משפחה מסודרת ומתורבתת, החיה באחווה ובהתחשבות הדדית, אשר לה הסעודה, עם היותה צנועה ומשביעה, היא בראש ובראשונה חוויה חברתית־משפחתית. אבא תמיד היה מוכן לעזור לזולת ועל אחת כמה וכמה לילד. בשביל ילד היה מוכן לעשות הכל. הוא ישב במקומו שוחק, רחב־דעת ונדיב. ספק אם מנחם ראה מימיו הליכות נעימות וחום לב כאלה. אבל אם אבא חשב שאמא ביקשה את נוכחותו בסעודה כדי להדגים אנושיות שופעת לילד שגדל בקרה ובחושך, אצל אלפרד ובלנקה, טעה בעיקר. חושבני שכל כוונתה היתה להשמיע למנחם כיצד מוצצים עצם.
כוונתה היתה לעורר במנחם את יצר האכילה על־ידי סדרת גירויים נבחרים. זו נפתחה בכך שכל בקשותי לתוספות נענו כהרף עין ובמקום “אתה אוכל מהר מדי” ו“לעס לאט ותשבע מהר” הרגילים, בא העידוד המפתיע, “לתיאבון”, והגיעה לשיאה בעצמות־המרק שהגישה לאבא. בליל־שבת רגיל היה אבא מנקה את העצם מלשדה על־ידי הקשה בכף המרק ומציצה בפה, תוך חמש דקות. הפעם מצא, לאושרו, שתיים שלוש עצמות דשנות מהרגיל. לפיכך מציצותיו לא רק התארכו, אלא גם התעצמו מאוד. לאחר שמיצה את העצמות והניחן בצד, אי־אפשר היה למצוא נקיות ולבנות כמותן אפילו במדבר.
לשווא. כל אלה לא השפיעו כהוא־זה על מנחם. הוא ישב עצוב ומשמים ופיצח זרעוניו בזה אחר זה בלא להעיף עין על הסלט הרענן, המרק הריחני, העצמות הממויחות, תפוחי־האדמה בחמאה, הבשר הרך והתפוחים האפויים.
אולי עוד עשר סעודות כאלה ומנחם היה נעשה אכלן שאינו יודע שובעה. אבל חולשת התוכנית היתה בכך שנבצר מאמא להוציאה אל הפועל. כמה שרצתה להצליח ולהאדיר את תהילת המחנכת שלה, בכל זאת קצרה ידה לקיים סעודות־משפחה כאלה מדי יום. וללא רציפות, התוכנית לא היתה תוכנית. אמא הכירה בטעותה והודתה שהיתה תמימה ונחפזת כאשר קיוותה שמנחם ישתנה לאחר מפגש יחיד עם אבא.
מיד צצה בראשה תוכנית חדשה. אלא שהפעם נפל התפקיד הראשי בחלקי. כה היתה משוכנעת בנכונות תוכניתה החדשה שלא חדלה לייסר עצמה, איך לא ראתה עד כמה פסולה היתה הישנה מבחינה חינוכית. מה טוב שנכשלה, חזרה ואמרה.
וכך במקום השפע בא המחסור, ובמקום שמנחם ימצא עצמו דוחה סעודה דשנה, ייאלץ להשתתף איתי בחיפושים ארוכים אחרי מזון שהוטמן בסירים ובמחבתות שמקומם לא נודע. אין כמו המחסור מחנך לערך המזון, זו היתה הכותרת שהייתי נותן לתוכנית החדשה. מעולם לא הצעתיה לאמא, שהרי היתה מכחישה מכל וכל שבביתנו שרר חוסר מזון או שהייתי צריך לחפשו בנרות. מה גם שהיתה דוחה בשאט נפש כל רמז שמחסור כזה נעשה בצדיה ורואה בו הפצת דיבה.
מכל מקום, אם בכוונה תחילה ואם באקראי, מנחם ואני היינו חוזרים יחד מבית־הספר, מניחים את הילקוטים ופותחים בחיפוש אוכל. החלק הזה נשא בעיניו חן. לא פעם היה מקדים אותי ונכנס ראשון למטבח. גם לא היה קץ לאושרו כאשר היה מאתר את המזון לפני. כאשר שמעה אמא מפי עד כמה להוט מנחם לחשוף את תבשיליה היתה משוכנעת שעלתה על הדרך הנכונה. לדעתה מה שלא השיגו ההיגיון והטבע ישיג אצל ילד המשחק. מכאן ואילך השקיעה מחשבה רבה בהטמנת הסעדות שהכינה לו. את הכלל בו נקטה שאלה ממשחק סימני־דרך. כך מצאנו פעם קציצות תחת עציץ הפוך במרפסת ובשר עוף ליד שעוני החשמל. אין ספק שמנחם נהנה מאוד. אבל כמה שאהב את ביתנו ומסתוריו, וכמה שחיבב את אמא ושיטותיה, לא נתפתה לטעום מתבשיליה ולו כזית. אני הייתי סועד לבי גם במנותיו שלו והוא היה יושב מולי ומפצח גרעינים.
אין לדעת עד היכן היו הדברים מתגלגלים. אבל יום אחד הרחיק מנחם לחדר־האמבטיה, טיפס לאנטרסול וגילה מלאי סוכריות שומשום. את אלה אכל אף הוא לתיאבון. מציאה זו עודדה אותו לחפש מחבואים אחרים של אמא ובהדרגה עתיד היה לחשוף את כולם. אלא שתפנית לא צפויה זו לא שימחה אותה כלל. היה לה בארון אוסף יקר של צפיות, סדינים ומגבות, שלא היתה מעוניינת כלל שמנחם, או מישהו אחר, יחטט בו. היא אהבה לפרוש כלי־לובן אלה לעצמה, בחצי הלילה, ולהיזכר בבית הוריה.
אני חושב שאמא כבר היתה קרובה להודות בכישלונה. אבל לפני כן גמרה אומר לעשות ניסיון אחרון. בחופש הגדול לקחו את שנינו לטיול לגליל העליון. אולי קיוותה שבחדרי האוכל של אילת־השחר וכפר גלעדי, שני הקיבוצים בהם ביקרנו, ייבוש מנחם לפצח את גרעיניו. ליתר ביטחון, דומני, אף נקטה מעשה. שעה קלה אחרי שעלינו על האוטובוס הנוסע לחיפה נעלם שקיק החמניות שלו, ולא נמצא אלא לאחר יומיים באילת־השחר, כאשר מנחם כבר אכל ככל האדם. ואולי היה אמצעי זה מיותר לגמרי.
שכן התברר שמנחם להוט אחרי אוכל של מטבח־פועלים. במסעדה הקואופרטיבית בחיפה נחשפה חיבתו לפודינג הצהוב, על טהרת מלח־לימון, ובחדרי האוכל של שני הקיבוצים נתבשרנו על אהבתו לדייסת עדשים. לא זו בלבד, אלא ששם נתגלתה תשוקתו לקטניות.
בשובנו לתל־אביב הזמינה אמא את מנחם ואותי לסעודה במסעדה הקואופרטיבית ברחוב ברנר. לכל אחד מאיתנו קנתה כרטיס של 3.5 גרושים. על כך הודיעה להוריו של מנחם וביקשה מהם לבוא בסתר ולהיווכח בעצמם שמנחם בא על תיקונו. ברור שמכאן להשתתפותו בתחרות־האכילה שפועלי־בניין ערכו בינם לבין עצמם באותה מסעדה היה רק כפסע. כל זה נכון. אבל הטענה שהושמעה אחר־כך כאילו יזמה זאת מראש, כדי להכתיר ניצחונה בפינלה מרשים, ממש מגוחכת. אני משוכנע שהיתה כאן יד המקרה ותו לא.
מקובל היה בימים שבגמר יציקת־הגג לבניין עורך הקבלן משתה לפועליו. לאמא לא היתה כל דרך או אפשרות לדעת מראש על כך שקבוצת פועלים מסוימת החליטה לערוך במקום המשתה תחרות־אכילה. ודאי לא ידעה מראש שבשמחתם יזמינו לתחרות גם את מנחם ואותי.
מכל מקום, מנחם עבר בנקל את שלבי רבע וחצי הגמר, ולבסוף נותר מולו רק אברשה זסלבסקי, מפעיל של מערבל בטון. הגמר נעשה כך שכל אחד משני היריבים היה רשאי להכתיב לזולתו את מנות־הסיום. כך דרש זסלבסקי מרק פירות. מנחם שתה קערה מלאה וזסלבסקי עשה כמותו. אז ביקש מנחם פארור דייסת־עדשים. זסלבסקי כילה אותה ומנחם עשה כמותו. לאחר מכן כילו איש בתורו פשטידת־אטריות, אורז, קציצות־בשר, חמיצה, לביבות, תפוחי־אדמה, רגל קרושה, קישואים מבושלים, סלט סלק וכל מיני גריסים.
מנחם היה קרוב לניצחון. אמנם ליריבו היתה כרס אדירה שלא ידעה שובעה, אבל לזכותו עמד רעבונו הממושך. מה שהחסיר כל השנים מילא עתה כהרף עין. כאשר החל לכלות במהירות ובקלות דייסת דלעת ואורז הריעו לו הפועלים ומחאו לו כף.
בשלב זה נכנס לאולם המסעדה אלפרד אביו. מחייך היה מאוזן לאוזן, מאושר מהשינוי שחל בבנו ומהישגיו. אבל רק הבחין בו מנחם ולפתע נפל בו לבו בבת אחת. הוא שיהק, הניח מידו את הכף וחדל לאכול. אחר־כך שלח יד לכיסו, הוציא שקיק חמניות ותוך כדי יציאתו מהמסעדה פיצחן בפיו אחת לאחת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.