ח “וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר… וְיֶחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר” (מלכים ב כה, ב־ג) – וְהָיוּ בְּנוֹת צִיּוֹן מִתְחַבְּרוֹת בַּשְּׁוָקִים וְהָיוּ רוֹאוֹת אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. זֹאת אוֹמֶרֶת לַחֲבֶרְתָּהּ: לָמָּה יָצָאת לַשּׁוּק? שֶׁלֹּא יָצָאת לַשּׁוּק מִיָּמַיִךְ. וְהִיא עוֹנָה וְאוֹמֶרֶת לָהּ: מְכַסָּה אֲנִי מִמֵּךְ? קָשָׁה הִיא מַכַּת הָרָעָב, אֵינִי יְכוֹלָה לִסְבֹּל. וְהֵן אוֹחֲזוֹת זוֹ בְזוֹ וְחוֹזְרוֹת וּמְבַקְשׁוֹת בְּתוֹךְ הָעִיר וְאֵינָן מוֹצְאוֹת; וְהָיוּ מְגַפְּפוֹת אֶת הָעַמּוּדִים וּמֵתוֹת עֲלֵיהֶם בְּרֹאשׁ כָּל פִּנָּה. וּבְנֵיהֶן, יוֹנְקֵי חֲלָבָן, הָיוּ מְהַלְּכִים עַל יְדֵיהֶם וְעַל רַגְלֵיהֶם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת אִמּוֹ, וְהוּא עוֹלֶה וְנוֹטֵל אֶת דַּדָּהּ וְנוֹתְנוֹ בְּפִיו, שֶׁמָּא יִמְשׁוֹךְ לוֹ חָלָב, וְהוּא אֵינוֹ מוֹשֵׁךְ וְנַפְשׁוֹ מִטָּרֶפֶת – וְהוּא מֵת אֶל חֵיק אִמּוֹ.
בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה אָמַר הַמָּקוֹם לְיִרְמְיָהוּ: קוּם לֵךְ לַעֲנָתוֹת וְקַח אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל דּוֹדְךָ. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא יִרְמְיָהוּ מִירוּשָׁלַיִם, יָרַד מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם וְנָתַן רַגְלָיו עַל חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם וּפְרָצָן. קָרָא וְאָמַר: יָבוֹאוּ הַשּׂוֹנְאִים וְיִכָּנְסוּ לַבַּיִת שֶׁאֲדוֹנוֹ אֵינוֹ בְּתוֹכוֹ וְיָבֹזּוּ אוֹתוֹ וְיַחֲרִיבוּהוּ, וְיִכָּנְסוּ לַכֶּרֶם, שֶׁהַשּׁוֹמֵר הִנִּיחוֹ וְהָלַךְ לוֹ, וִיקַצְּצוּ אֶת גְּפָנָיו; שֶׁלֹּא תִּהְיוּ מִשְׁתַּבְּחִים וְאוֹמְרִים: אַתֶּם כְּבַשְׁתֶּם אוֹתָהּ, – קִרְיָה כְּבוּשָׁה כְּבַשְׁתֶּם, עַם הָרוּג הֲרַגְתֶּם, בַּיִת שָׂרוּף שְׂרַפְתֶּם.
בָּאוּ הַשּׂוֹנְאִים וְקָבְעוּ בִּימָה שֶׁלָּהֶם בְּהַר הַבַּיִת, וְעָלָה לָהֶם מָקוֹם שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יוֹשֵׁב שָׁם וְנוֹטֵל עֵצָה מִן הַזְּקֵנִים הֵיאַךְ לְשַׁכְלֵל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ; שָׁם יָשְׁבוּ הַשּׂוֹנְאִים וְנָטְלוּ עֵצָה הֵיאָךְ לִשְׂרֹף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. עַד שֶׁנִּמְלְכוּ בֵּינֵיהֶם, נָטְלוּ עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה אַרְבָּעָה מַלְאָכִים יוֹרְדִים וּבְיָדָם אַרְבָּעָה לַפִּידִים שֶׁל אֵשׁ וְנָתְנוּ בְּאַרְבַּע זָוִיּוֹת שֶׁל הֵיכָל וְשָׂרְפוּ אוֹתוֹ.
מִתְחַבְּרוֹת – נאספות בחבורה.
מְכַסָּה – מסתירה (את האמת).
מְבַקְשׁוֹת – מחפשות (מזון).
מְגַפְּפוֹת – מחבקות את העמודים מרוב חולשה.
עַל יְדַיהֶם וְעַל רַגְלֵיהֶם – בזחילה.
יִמְשֹׁךְ – יוציא.
מִטָּרֶפֶת – מתבלבלת ומתעלפת.
הַמָּקוֹם – הקב"ה.
עֲנָתוֹת – עירו של ירמיהו (ירמיה א, א).
חֲנַמְאֵל – ירמיה לב, ו־טו.
הִנִּיחוֹ – עזב אותו.
מִשְׁתַּבְּחִים – מתגאים.
קִרְיָה כְּבוּשָׁה כְּבַשְׁתֶּם – שכבר נגזרה בשמים גזירת השמדה על ירושלים ועל העם ועל ההיכל.
בִּימָה – במה מוגבהת.
עָלָה לָהֶם מָקוֹם וגו' – במקרה התיישבו במקום.
נוֹטֵל עֵצָה – מתייעץ.
עַד שֶׁנִּמְלְכוּ בֵּינֵיהֶם – בשעה שעדיין התייעצו זה עם זה.
נָטְלוּ עֵינֵיהֶם – הרימו את עיניהם.
*
כְּשֶׁרָאָה כּוֹהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּשְׂרַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עָלָה לְרֹאשׁ גַּגּוֹ שֶׁל הֵיכָל וְעִמּוֹ כִּתּוֹת כִּתּוֹת שֶׁל פִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּמַפְתְּחוֹת הַהֵיכָל בִּידֵיהֶם. אָמְרוּ: “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ לִהְיוֹת גִּזְבָּרִים נֶאֱמָנִים לְפָנֶיךָ – הֲרֵי מַפְתְּחוֹת שֶׁל בֵּיתְךָ מְסוּרִים לְךָ!” – וּזְרָקוּם כְּלַפֵּי מַעְלָה. יָצְאָה כְּמִין פִּסַּת יָד וְקִבְּלָתַם.
יָצָא כּוֹהֵן גָּדוֹל לֵילֵךְ לוֹ. תָּפְשׂוּ אוֹתוֹ שׂוֹנְאִים וְשָׁחֲטוּ גְוִיָּתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, מָקוֹם שֶׁהָיָה מַקְרִיב אֶת הַתָּמִיד. יָצְאָה בִּתּוֹ בּוֹרַחַת וְצוֹוַחַת: “אוֹי לִי, אַבָּא חֶמְדַּת עֵינַי!” תָּפְשׂוּ אוֹתָהּ וּשְׁחָטוּהָ וְעֵרְבוּ דָמָהּ בְּדַם אָבִיהָ.
כְּשֶׁרָאוּ הַכּוֹהֲנִים וְהַלְּוִיִּים שֶׁנִּשְׂרַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָטְלוּ אֶת הַכִּנּוֹרִים וְאֶת הַחֲצוֹצְרוֹת וְנָפְלוּ בָּאֵשׁ וְנִשְׂרְפוּ.
כְּשֶׁרָאוּ הַבְּתוּלוֹת, שֶׁהָיוּ אוֹרְגוֹת בַּפָּרֹכֶת, שֶׁנִּשְׂרַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָפְלוּ בָּאֵשׁ וְנִשְׂרְפוּ.
כְּשֶׁרָאָה צִדְקִיָּהוּ כֵּן, יָצָא לִבְרֹחַ בַּמְּחִלָּה שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת מִבֵּיתוֹ עַד עַרְבוֹת יְרֵחוֹ, מְקוֹם אַמַּת הַמַּיִם בָּאָה. זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צְבִי, שֶׁהָלַךְ עַל גַּג הַמְּחִלָּה, וְרָדְפוּ כַּשְׂדִּים אַחֲרֵי הַצְּבִי, וּכְשֶׁהִגִּיעוּ לְפֶתַח הַמְּחִלָּה בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ הָיָה צִדְקִיָּהוּ וּבָנָיו יוֹצְאִים, רָאוּם הַכַּשְׂדִּים וּתְפָסוּם.
שָׁלַח אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן אֵצֶל נְבוּכַדְנֶאצַּר. אָמַר לוֹ: אֱמֹר, צִדְקִיָּהוּ, מָה רָאִיתָ לִמְרֹד עָלַי? בְּאֵיזֶה דִּין אֲדוּנְךָ? אִם בְּדִין אֱלֹהֶיךָ – חַיָּב אַתָּה לֵהָרֵג, שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ בִּשְׁמוֹ לַשֶּׁקֶר; אִם בְּדִינֵי מַלְכוּת – חַיָּב אַתָּה לֵהָרֵג, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵר שְׁבוּעָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ חַיָּב לֵהָרֵג. עָנָה צִדְקִיָּהוּ: הָרְגֵנִי רִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא אֶרְאֶה בְּדַם בָּנַי; וּבָנָיו אוֹמְרִים וּמְבַקְּשִׁים מִמֶּנוּ: הָרְגֵנוּ תְּחִלָּה, שֶׁלֹּא נִרְאֶה דַּם אָבִינוּ שָׁפוּךְ עַל הָאָרֶץ. וְכֵן עָשָׂה לָהֶם: שְׁחָטָם לִפְנֵי אֲבִיהֶם וְאַחַר כָּךְ חִטֵּט אֶת עֵינָיו וּנְתָנָן בְּתַנּוּר וְהוֹלִיכוֹ בָּבֶלָה. וְהָיָה צִדְקִיָּהוּ צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: בּוֹאוּ וּרְאוּ כָּל בְּנֵי אָדָם, שֶׁהָיָה יִרְמְיָהוּ מִתְנַבֵּא עָלַי וְאָמַר לִי: “לְבָבֶל אַתָּה הוֹלֵךְ, וּבְבָבֶל תָּמוּת וּבָבֶל עֵינֶיךָ לֹא יִרְאוּ” – וְלֹא הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ לִדְבָרָיו; וַהֲרֵינִי בְּבָבֶל – וְעֵינַי לֹא רוֹאוֹת אוֹתָהּ.
כִּתּוֹת – קבוצות.
פִּרְחֵי כְּהֻנָּה – צעירי הכוהנים.
גִזְבָּרִים – המופקדים על אוצרות בית המקדש.
כְּמִין פִּסַּת יָד – דבר הדומה לכף יד.
הַתָּמִיד – קורבן שהיה קרב פעמיים בכל יום: בבוקר ובערב.
פָּרֹכֶת – מסך ארוג שהיה תלוי בכניסה לקודש הקודשים.
צִדְקִיָּהוּ – אחרון מלכי יהודה.
מְחִלָּה וגו' – מנהרה שנמשכה מביתו עד ערבות ירחו ושבתוכה הועברו המים לעיר.
זִמֵּן – שלח.
הַכַּשְׂדִּים – הבבלים.
נְבוּזַרְאֲדָן – כובש ירושלים ומחריבה (מלכים ב כח, ח).
מָה רָאִיתָ – מה חשבת.
דִין אֱלֹהֶיךָ – דיני התורה.
שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ בִּשְׁמוֹ לַשֶּׁקֶר – היא שבועת צדקיהו שלא ימרוד בבבל (דברי הימים ב לו, יג).
חִטֵּט – ניקר ועקר.
*
וּכְשֶׁיָּצָא יִרְמְיָה הַנָּבִיא מֵעֲנָתוֹת לִירוּשָׁלַיִם, נָטַל עֵינָיו וְרָאָה עֲשַׁן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עוֹלֶה. אָמַר בְּלִבּוֹ: שֶׁמָּא חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת, שֶׁהֲרֵי עֲשַׁן הַקְּטֹרֶת עוֹלֶה. בָּא וְעָמַד לוֹ עַל הַחוֹמָה וְרָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָשׂוּי דְּגוֹרִים דְּגוֹרִים שֶׁל אֲבָנִים וְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם מְפֻגֶּרֶת. הִתְחִיל צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: “פִּיתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת… הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם” (ירמיה כ, ז). הָלַךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ, הִתְחִיל צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: בְּאֵיזוֹ דֶרֶךְ הָלְכוּ לָהֶם הַחַטָּאִים? בְּאֵיזוֹ דֶרֶךְ הָלְכוּ הָאֲבוּדִים? אֲנִי אֵלֵךְ וְאֹבַד עִמָּהֶם. הָיָה הוֹלֵךְ וְרוֹאֶה אֶת הַשְּׁבִיל מָלֵא דָּם וְהָאָרֶץ מְרֻבֶּצֶת בְּדַם הֲרוּגֶיהָ מִכָּאן וּמִכָּאן. קָבַע פָּנָיו לָאָרֶץ וְרָאָה פַּרְסוֹת רַגְלַיִם שֶׁל יוֹנְקִים וְעוֹלָלִים שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בַּשֶּׁבִי. הָיָה גוֹחֵן לָאָרֶץ וּמְנַשְּׁקָן. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְגָלוּת גִּפְּפָם וְנִשְּׁקָם. הָיָה רוֹאֶה כַּת שֶׁל בַּחוּרִים נְתוּנִים בְּקוֹלָרִין – וְנוֹתֵן אֶת רֹאשׁוֹ עִמָּהֶם, וּנְבוּזַרְאֲדָן בָּא וּמַעֲבִירוֹ מֵהֶם, וְחוֹזֵר וְרוֹאֶה כַּת שֶׁל זְקֵנִים שֶׁלוּלִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת – וְנוֹתֵן אֶת צַוָּארוֹ עֲלֵיהֶם, וּבָא נְבוּזַרְאֲדָן וּמַעֲבִירוֹ מֵהֶם. הָיָה בּוֹכֶה לְנֶגְדָּם וְהֵם לְנֶגְדּוֹ. עָנָה וְאָמַר לָהֶם: אַחַי וְעַמִּי, כָּל כָּךְ אֵרַע לָכֶם עַל שֶׁלֹּא הֲיִיתֶם שׁוֹמְעִים לְדִבְרֵי נְבוּאָתִי. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִנְהַר פְּרָת, עָנָה נְבוּזַרְאֲדָן וְאָמַר לוֹ: “אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל” (שם מ, ד). חָשַׁב יִרְמְיָהוּ בְלִבּוֹ וְאָמַר: אִם אֲנִי הוֹלֵךְ עִמָּהֶם לְבָבֶל, אֵין מְנַחֵם לַגָּלוּת הַנִּשְׁאֶרֶת מֵהֶם בִּירוּשָׁלַיִם. יָצָא לוֹ מֵהֶם. נָטְלוּ הַגָּלֻיּוֹת עֵינֵיהֶם וְרָאוּ יִרְמְיָהוּ שֶׁפָּרַשׁ מֵהֶם. גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה בְּקוֹל רָם וְצָוְחוּ וְאָמְרוּ: אָבִינוּ יִרְמְיָהוּ, הֲרֵי אַתָּה מַנִּיחֵנוּ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ” (תהלים קלז, א). עָנָה יִרְמְיָהוּ וְאָמַר לָהֶם: אֲנִי מֵעִיד שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִלּוּ בְּכִיתֶם בְּכִיָּה אַחַת עַד שֶׁאַתֶּם בְּצִיּוֹן – לֹא גְּלִיתֶם.
הָיָה יִרְמְיָה הוֹלֵךְ וּבוֹכֶה וְכָךְ אָמַר: חֲבָל עָלַיִךְ, יִקְרַת הַמְּדִינוֹת! וּבַחֲזִירָתוֹ הָיָה רוֹאֶה אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם מְקֻטָּעוֹת וּמֻשְׁלָכוֹת בֶּהָרִים, וְהָיָה מְלַקְּטַן וּמְגַפְּפָן וּמְחַבְּקָן וּמְנַשְּׁקָן וְנוֹתְנָן לְתוֹךְ טַלִּיתוֹ וּבוֹכֶה עֲלֵיהֶן וְאוֹמֵר: בָּנַי, לֹא כָּךְ הִזְהַרְתִּי וְאָמַרְתִּי לָכֶם: “תְּנוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף” (ירמיה יג, טז). עַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר: “עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה” (שם ט, ט) – עַל אוֹתָם הָרִים נָאִים וּמְשֻׁבָּחִים אֶשָּׂא בְּכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁנֶּהְפְכוּ לְקִינָה.
אָמַר יִרְמְיָהוּ: כְּשֶׁהָיִיתִי עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם נָטַלְתִּי עֵינַי וְרָאִיתִי אִשָּׁה אַחַת יוֹשֶׁבֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְבוּשָׁה שְׁחֹרִים וּשְׂעָרָהּ סָתוּר, צוֹעֶקֶת וּמְבַקֶּשֶׁת: מִי יְנַחֲמֶנָּה, וַאֲנִי צוֹעֵק וּמְבַקֵּשׁ: מִי יְנַחֲמֵנִי. קָרַבְתִּי אֶצְלָהּ וְדִבַּרְתִּי עִמָּהּ, וְאָמַרְתִּי לָהּ: אִם אִשָּׁה אַתְּ – דַּבְּרִי עִמִּי; וְאִם רוּחַ אַתְּ – הִסְתַּלְּקִי מִלְּפָנַי. עָנְתָה וְאָמְרָה לִי: אֵינְךָ מַכִּירֵנִי? אֲנִי הִיא שֶׁהָיוּ לִי שִׁבְעָה בָּנִים. יָצָא אֲבִיהֶם לִמְדִינַת הַיָּם; עַד שֶׁאֲנִי עוֹלָה וּבוֹכָה עָלָיו בָּאוּ וְאָמְרוּ לִי: נָפַל הַבַּיִת עַל שִׁבְעָה בָּנַיִךְ וַהֲרָגָם, וְאֵינִי יוֹדַעַת עַל מִי אֶבְכֶּה וְעַל מִי אֶסְתֹּר שְׂעָרִי? עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי: אֵין אַתְּ טוֹבָה מֵאִמִּי צִיּוֹן – וְהִיא עֲשׂוּיָה מַרְעִית לְחַיַּת הַשָּׂדֶה. עָנְתָה וְאָמְרָה לִי: אֲנִי אִמְּךָ צִיּוֹן, אֲנִי הִיא אֵם הַשִּׁבְעָה. אָמַרְתִּי לָהּ: דּוֹמָה מַכָּתֵךְ לְמַכָּתוֹ שֶׁל אִיּוֹב: מֵאִיּוֹב נִטְּלוּ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו וּמִמֵּךְ נִטְּלוּ בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ; מֵאִיּוֹב נִטְּלוּ כַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ וּמִמֵּךְ נִטְּלוּ כַּסְפֵךְ וּזְהָבֵךְ; אִיּוֹב הֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הָאַשְׁפָּה וְאַתְּ נַעֲשֵׂית אַשְׁפָּה שֶׁל זֶבֶל. וּכְשֵׁם שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִחֵם אֶת אִיּוֹב כָּךְ עָתִיד הוּא לַחֲזֹר וּלְנַחֲמֵךְ (פס“ר כו, ו; תענית כט ע”א; איכ“ר פתיחתא לד; רש”י לירמיה, לט, ד).
נָטַל עֵינָיו – הביט.
דְּגוֹרִים – ערימות.
מְפֻגֶּרֶת – הרוסה כפגר.
“פִּתִּיתַנִי” וגו' – ירמיהו סבר, כששלח אותו הקב"ה לקנות שדה בענתות (ירמיה, פרק לב), שירושלים לא תיחרב, וכעת התברר לו שהוטעה.
הַחַטָּאִים, הָאֲבוּדִים – אנשי יהודה.
מְרֻבֶּצֶת – ספוגה.
קָבַע פָּנָיו – הביט.
פַּרְסוֹת – עקבות.
גּוֹחֵן – מתכופף.
הִגִּיע לְגָלוּת – אל קבוצת היוצאים לגלות.
נְתוּנִים בְּקוֹלָרִין – קשורים בטבעות ברזל על צוואריהם.
מַעֲבִירוֹ – מפריד אותו.
שְׁלוּלִים – קשורים.
לְנֶגְדָּם – למולם.
לַגָּלוּת הַנִּשְׁאֶרֶת – לאותם תושבי יהודה שנותרו בארץ.
גָּעוּ – פרצו.
מַנִּיחֵנוּ – עוזב אותנו.
אִלּוּ בְּכִיתֶם וגו' – לוּ הייתם בוכים וחוזרים בתשובה בטרם חרבה ירושלים, לא הייתם יוצאים לגלות.
יִקְרַת הַמְּדִינוֹת – המכובדת שבערים.
בַּחֲזִירָתוֹ – לארץ ישראל.
נֶהִי – קינה.
שֶׁנֶּהְפְכוּ לְקִינָה – שיש לקונן עליהם.
סָתוּר – פרוע.
רוּחַ – שד.
יָצָא אֲבִיהֶם – ולא שב.
עַל מִי אֶסְתֹּר וגו' – כדרכם של אבלים.
עֲשׂוּיָה מַרְעִית – משמשת כמקום מרעה.
מַכָּתֵךְ – אסונך.
נִטְּלוּ – נלקחו.
*
ט מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיוּ לוֹ אַרְבָּעָה בָּנִים, אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: יֵשׁ לָנוּ כְּלוּם בַּבַּיִת? אָמְרָה לוֹ: מְלוֹא כַּד אֶחָד. אָמַר: בַּשְּׁלִי אוֹתוֹ וְנֹאכַל אוֹתוֹ, וּבִשְּׁלַתּוּ בִּקְדֵרָה. נִשְׁתַּיְּרָה טִפָּה בַּקְּדֵרָה. בָּא בְּנוֹ הַגָּדוֹל לִגְרֹף אוֹתָהּ טִפָּה. דְּחָפוֹ אָבִיו וְאָמַר לוֹ: אַל תִּגְזֹל אֶת אַחֶיךָ. וְלֹא הִסְפִּיק לֶאֱכֹל עַד שֶׁבָּאוּ כַּשְׂדִּים וְשָׁבוּ אוֹתָם וְהָרְגוּ אֶת כֻּלָּם. וְהָלַךְ אֲבִיהֶם וּמָצָא אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּמְקוֹמוֹ. נָטַל אֶצְבָּעוֹ שֶׁל בְּנוֹ הַגָּדוֹל וְהִנִּיחָה בְּתוֹךְ עֵינוֹ. אָמַר לוֹ: אֶצְבָּעֲךָ שֶׁלֹּא הִנַּחְתִּיךָ לִגְרֹף טִפָּה, הִיא תִּטֹּל אֶת עֵינִי.
אָמְרוּ: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת, שֶׁהָיוּ לָהּ שְׁלוֹשָׁה בָּנִים וְהָלְכוּ בָּנֶיהָ לַמִּלְחָמָה, נָטְלָה אֶת בְּנָהּ שֶׁהִיא מֵינִקְתּוֹ וּבִשְּׁלַתּוּ בִּקְדֵרָה. כְּשֶׁהֵם אוֹכְלִים הִכִּירוּ יְדֵי אֲחִיהֶם, עָלוּ לַגַּג וְנָפְלוּ וּמֵתוּ, וַעֲלֵיהֶם מְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ: “טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב” (איכה ד, ט), וְהָיְתָה צוֹעֶקֶת וְאוֹמֶרֶת: אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר, אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל" (מיכה ז, א). אָמְרָה: קוֹצֵר מַנִּיחַ סְפִיחִים וְהַבּוֹצֵר מַנִּיחַ עוֹלְלוֹת, אֲבָל אֲנִי לֹא נִשְׁתַּיֵּר לִי כְּלוּם, נִמְסַרְתִּי בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר כְּרָחֵל בְּיַד אֲרִי וְכִגְדִי בְּיַד הַטַּבָּח. (ילק"ש לאיכה, תתרטו־תתרטז).
כְּלוּם – דבר מה.
מְלוֹא כַּד אֶחָד – כד אחד בלבד של מזון.
נִשְׁתַּיְּרָה – נותרה.
לִגְרֹף – לאסוף באצבעו.
כַּשְׂדִים – בבלים.
בִּמְקוֹמוֹ – במקום שהוטלה הגופה.
בְּתוֹךְ עֵינו – של האב.
אֶצְבָּעֲךָ וגו' – אותה אצבע שלא איפשרתי לה לגרוף את טיפת המזון, תנקר כעת את עיני.
כְּשֶׁהֵם אוֹכְלִים – האחים הבוגרים.
הִכִּירוּ – זיהו.
סְפִיחִים – דגנים שגדלו לאחר עונת הקציר, או שצמחו בשולי השדה, ואין לקוצר עניין לאסוף אותם.
עוֹלְלוֹת – אשכולות ענבים בודדים שנותרו אחרי הבציר ואין טעם באיסופם.
נִשְׁתַּיֵּר – נותר.
רָחֵל – כבשה.
הַטַּבָּח – השוחט.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.