א אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָה: לֵךְ וְהִנָּבֵא עַל יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה מֵשִׁיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַעַר אָנוֹכִי, “לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר” (ירמיה א, ו), שֶׁאַתָּה רוֹצֶה שֶׁאֵלֵךְ וְאֶתְנַבֵּא עַל יִשְׂרָאֵל נְבוּאָה קָשָׁה. עַד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ” (שם שם, ה). מִיָּד קִבֵּל נְבוּאָה, וְסָבוּר הָיָה יִרְמְיָה שֶׁאֵינוֹ מִתְנַבֵּא אֶלָּא עַל הַגּוֹיִים. וְכֵיוָן שֶׁקִּבֵּל יִרְמִיָה נְבוּאָה, מִיָּד אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “קַח אֶת כּוֹס הַיַּיִּן הַחֵמָה” (שם כה, טו). נְטָלוֹ יִרְמְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וָאֶקַּח אֶת הַכּוֹס מִיַּד ה' " (שם שם, יז). וְסָבוּר הָיָה יִרְמְיָה שֶׁאֵינוֹ מַשְׁקֶה אֶלָּא לַגּוֹיִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צֵא וּלְמַד מִדֶּרֶךְ אָרֶץ, כְּלוּם מַשְׁקִין אֶלָּא לְמִי שֶׁמֵּסֵב בְּרֹאשׁ, רְאֵה מִי מֵסֵב בְּרֹאשׁ הַמְּדִינוֹת וְהַשְׁקֵה תְּחִלָּה – יְרוּשָׁלַיִם הִיא מְסִבָּה בְּרֹאשׁ הַמְּדִינוֹת. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְסוֹטָה שֶׁנִּכְנְסָה לַעֲזָרָה לִשְׁתּוֹת מֵי סוֹטָה, בָּא כוֹהֵן לְהַשְׁקוֹתָהּ וְהָיָה מִסְתַּכֵּל בָּהּ – וְהִיא אִמּוֹ. מִיָּד נִתְבַּיֵּשׁ וְחָזַר לַאֲחוֹרָיו וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה עַל אִמּוֹ. כָּךְ יִרְמְיָה, כְּשֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַשְׁקֵה אֶת יְרוּשָׁלַיִם, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי: “נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ”? עַכְשָׁו תְּחִלַּת נְבוּאָתִי בְּאֻמָּה שֶׁלִּי! – "פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת (שם כ, ז). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּבָר קִבַּלְתָּ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לַחֲזֹר. מִיָּד נָטְלָה מִיָּדוֹ וְשָׁתְתָה אוֹתָהּ כֻּלָּהּ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמָּצְצָה אֶת חֲרָסֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי” (יחזקאל כג, לד), וְכֵיוָן שֶׁרָאָה יִרְמְיָה שֶׁנֶּחְתַּם גְּזַר דִּינָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם מִיָּד הָיָה צוֹעֵק וְקוֹבֵל קִינָה – “אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד” (איכה א, א) (ילק"ש לאיכה, תתרט).

נְבוּאָה קָשָׁה – נבואת פורענות.

קִבֵּל נְבוּאָה – הסכים להתמנות לנביא.

“הַיַּיִּן הַחֵמָה” – כוס זעמו וכעסו של הקב"ה.

דֶּרֶךְ אֶרֶץ – נוהגי הנימוס המקובלים.

כְּלוּם מַשְׁקִין וגו' – האם אין מוזגים תחילה לכוסו של זה שיושב בראש השולחן בין המסובין?

הַמְּדִינוֹת – הערים.

סוֹטָה וגו' – אישה שבעלה חושד שבגדה בו, והיא מובאת למקדש (“לעזרה”) כדי לברר אם החשד נכון, וזאת באמצעות מבחן של שתיית מים מיוחדים (“המים המאררים” [במדבר ה, יב־לא]).

פִּתִּיתָנִי וגו' – הטעית אותי לחשוב (שנבואת הזעם תהיה על הגויים בלבד).

קִבַּלְתָּ – הסכמת להתנבא.

לַחֲזֹר – להתחרט.

נָטְלָה – לקחה (ירושלים את הכוס).

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

מָצְצָה אֶת חֲרָסֶיהָ – מצצה אף את שיירי המשקה שנבלעו בדופנות הכוס.

קוֹבֵל – מתאונן במרירות.

*

ב כְּשֶׁבָּא נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע עִם הַמְּלָכִים לִירוּשָׁלַיִם דִּמּוּ לְלָכְדָהּ בִּזְמַן מוּעָט, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מְחַזֵּק אֶת אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם עַד הַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית אוּלַי יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. וְהָיוּ גִּבּוֹרִים בִּירוּשָׁלַיִם עַד אֵין חֵקֶר, וְהָיוּ נִלְחָמִים עִם הַכַּשְׂדִּים וּמַפִּילִים מֵהֶם חֲלָלִים הַרְבֵּה. הָיָה שָׁם גִּבּוֹר אֶחָד וּשְׁמוֹ אֲבִיקָא בֶּן גִּבְתְּרִי. כְּשֶׁהָיוּ אַנְשֵׁי הַחַיִל מְקַלְּעִים בַּאֲבָנִים גְּדוֹלוֹת לְהַפִּיל הַחוֹמָה הָיָה מִקַבְּלָן בְּיָדוֹ וּמַשְׁלִיכָן עַל בְּנֵי הַחַיִל וְהוֹרֵג מֵהֶם הַרְבֵּה, עַד שֶׁהִתְחִיל לְקַבֵּל הָאֲבָנִים בְּרַגְלוֹ וְהָיָה מֵחֲזִירָן לַחַיִל. וְגָרַם הֶעָווֹן וּבָאָה הָרוּחַ וְהִפִּילַתּוּ מִן הַחוֹמָה – וְנִבְקַע וּמֵת. מָה עָשָׂה חֲנַמְאֵל דּוֹד יִרְמְיָהוּ? הִשְׁבִּיעַ מַלְאָכֵי הַשָּׁרֵת בַּשֵּׁם וְהוֹרִידָם מְזֻיָּנִים בִּכְלֵי זַיִן עַל הַחוֹמוֹת. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַכַּשְׂדִּים כֵּן בָּרְחוּ מִפְּנֵי אֵימָתָם עַד שֶׁשִּׁנָּה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹתָם וְהֶעֱלָם לָרָקִיעַ, וּבִקֵּשׁ חֲנַמְאֵל לְהוֹרִידָם וְלֹא יָכֹל. מָה עָשָׂה? הִשְׁבִּיעַ אֶת שַׂר הָעוֹלָם בַּשֵּׁם וְהִגְבִּיהַּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וּתְלָאָה בָּאֲוִיר, עַד שֶׁבָּעַט בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן הַשָּׁמַיִם וְנָפְלָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִבְקְעָה יְרוּשָׁלַיִם וְנִכְנְסוּ הַכַּשְׂדִּים. נִכְנְסוּ לְהֵיכָל וּבִקְּשׁוּ לְשָׂרְפוֹ. קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל, אָמַר לָהֶם: מִי חָבִיב עֲלֵיכֶם? אָמְרוּ לְפָנָיו: יִשְׂרָאֵל. וְאַחַר יִשְׂרָאֵל מִי חָבִיב עֲלֵיכֶם? אָמְרוּ לְפָנָיו: בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. אָמַר לָהֶם: נִשְׁבַּע אֲנִי בִּשְׁמִי הַגָּדוֹל שֶׁאַתֶּם בְּעַצְמְכֶם מַצִּיתִים בּוֹ אֶת הָאוּר. מִיָּד נָטְלוּ גַּבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל שְׁנֵי לַפִּידֵי אֵשׁ וְהִצִּיתוּ אֵשׁ בְּהֵיכָל ה', וְהָיָה הַהֵיכָל קוֹרֵא עַל עַצְמוֹ קִינָה: “מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה” (איכה א, יג) (ילק"ש לאיכה, תתרט).

דִּמּוּ לְלָכְדָהּ – חשבו שיוכלו לכבוש אותה.

עַד אֵין חֵקֶר – שאי אפשר לתאר את מלוא כוחם.

הַכַּשְׂדִים – הבבלים.

מְקַבְּלָן – הודף אותן (בידיו ואחר כך ברגלו).

גָּרַם הֶעָווֹן – חטאם של ישראל הביא לכך.

נִבְקַע – התרסק.

חֲנַמְאֵל – ירמיה לב, ז.

הִשְׁבִּיעַ… בַּשֵּׁם – הוא השם המפורש, שמו של ה' כקריאתו בארבע אותיותיו, והוא מעניק ליודעיו כוחות בלתי רגילים.

שִׁנָּה… שְׁמוֹתָם – ולא ידע חנמאל איך להשביעם בשנית.

שַׂר הָעוֹלָם – מלאך הממונה על היקום (ויש המזהים אותו עם המלאך מטטרון).

תְּלָאָהּ – תלה אותה. גַּבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל – שני מלאכים. הָאוּר – האש.

*

ג רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: שֵׁשׁ שָׁנִים הָיוּ הַגֶּחָלִים עֲמוּמוֹת בְּיָדוֹ שֶׁל גַּבְרִיאֵל, סָבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה; וְכֵיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה בִּקֵּשׁ לְזָרְקָן עֲלֵיהֶם בְּחֵמָה. קָרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: גַּבְרִיאֵל, גַּבְרִיאֵל, לְהוֹנְךָ, לְהוֹנְךָ! שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בַּעֲלֵי צְדָקוֹת אֵלּוּ עִם אֵלּוּ (איכ"ר א, מא).

עֲמוּמוֹת – כהות ולא בוערות בעוצמה.

גַּבְרִיאֵל – המלאך. סָבוּר וגו' – קיווה שיחזרו ישראל בתשובה (ולא יהיה צורך בגחלים לשריפת המקדש).

לְהוֹנְךָ – לאט לך, פעל במתינות.

בַּעֲלֵי צְדָקוֹת – ובזכותם יתעכב החורבן.

*

ד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיְתָה בַּת קוֹל יוֹצֵאת בְּפָלָטִין שֶׁל נְבוּכַדְנֶאצַּר וְאוֹמֶרֶת: “עֶבֶד רַע, עֲלֵה וְהַחֲרֵב בֵּית רִבּוֹנְךָ, שֶׁאֵין בָּנָיו שׁוֹמְעִים לוֹ”. נִתְיָרֵא וְלֹא עָלָה, אָמַר: אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְכָבְשֵׁנִי וְלַעֲשׂוֹת לִי כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לִזְקֵנִי. מָה עָשָׂה? בָּא וְיָשַׁב בְּדַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא וְשָׁלַח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם. עָשָׂה שָׁם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה, בְּכָל יוֹם מַקִּיף אֶת יְרוּשָׁלַיִם, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְכָבְשָׁה; בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר. נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִבּוֹ, הִתְחִיל מְמַדֵּד בְּחוֹמָה וְהָיְתָה שׁוֹקַעַת בְּכָל יוֹם טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה עַד שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ נִכְנְסוּ הַשּׂוֹנְאִים לִירוּשָׁלָיִם. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: “לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל ישְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם” (איכה ד, יב) (איכ"ר פתיחתא כג; שם, פתיחתא ל; שם ד, טו).

בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.

פָּלָטִין – ארמון.

בֵּית רִבּוֹנְךָ – בית אדונך, בית המקדש.

לְכָבְשֵׁנִי – להביא למפלתי.

זְקֵנִי – סנחריב ‏(מלכים ב, פרק יט).

דַּפְנֵי של אַנְטוֹכְיָא – פרוור של אנטיוכיא שבצפון סוריה.

נְבוּזַרְאֲדָן – מלכים ב כח, ח.

בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר – רצה להפסיק את המצור ולסגת.

נָתַן… בְּלִבּוֹ – נטע במוחו רעיון.

מְמַדֵּד – מודד (את הגובה).

טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה – הטפח הוא כרוחב כף ידו של אדם.

*

ה אָמַר רָבָא: מַשָּׂא שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת קַרְדֻּמּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל שׁוֹלֵט בְּבַרְזֶל שָׁלַח לוֹ נְבוּכַדְנֶאצַּר לִנְבוּזַרְאֲדָן, וְכֻלָּם בְּלָעָם שַׁעַר אֶחָד שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַתָּה פִּתּוּחֶיהָ יָּחַד בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפּוֹת יַהֲלֹמוּן” (תהלים עד, ו). בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר. אָמַר: מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ בִּי כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ בְּסַנְחֵרִיב. יָצָא קוֹל וְאָמַר: קוֹפֵץ בֶּן קוֹפֵץ, נְבוּזַרְאֲדָן קְפֹץ! שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ לֵחָרֵב וְשֶׁל הַהֵיכָל לְהִשָּׂרֵף. נִשְׁתַּיֵּר לוֹ קַרְדֹּם אֶחָד, בָּא וְהִכָּה בְּקוֹפוֹ וְנִפְתַּח, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבַךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת” (שם שם, ה), הָיָה הוֹרֵג וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ לַהֵיכָל. הִדְלִיק בּוֹ אֵשׁ; גָּבַהּ הַהֵיכָל, דָּרְכוּ בּוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה” (איכה א, טו). זָחָה דַּעְתּוֹ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: עַם הָרוּג הָרַגְתָּ, הֵיכָל שָׂרוּף שָׂרַפְתָּ, קֶמַח טָחוּן טָחַנְתָּ (סנהדרין צו ע"ב).

מַשָּׂא שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת – כמות שיש צורך בשלוש מאות בעלי חיים בעלי כוח בלתי רגיל כדי לשאת אותה.

קַרְדֻּמּוֹת וגו' – גרזנים של ברזל מחושל שיש בכוחו לבקע ברזל.

נְבוּזַרְאֲדָן – ראו בקטע הקודם.

בְּלָעָם – בלע אותם, העלים אותם בתוכו.

“וְעַתָּה פִּתּוּחֶיהָ” וגו' – הפסוק נדרש כמדבר על שערי ירושלים, שכלי משחית שונים (“כשיל וכילפות”) הלמו בהם.

בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר וגו' – ראו בקטע הקודם.

כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ בְּסַנְחֵרִיב – שנרצח בידי עבדיו (מלכים ב יט, לז).

קוֹפֵץ בֶּן קוֹפֵץ – לוחם הרגיל לקפוץ על חומות.

נִשְׁתַּיֵּר – נשאר בידו.

בְּקוֹפוֹ – בגב הקרדום העשוי עץ.

וְנִפְתַּח – השער.

“יִוָּדַע כְּמֵבִיא” וגו' – הפסוק נדרש כמדבר בקרדומו של נבוזראדן, שהצליח במשימתו כי כך הוחלט במרומים (“למעלה”).

גָּבַהּ – התרומם.

דָּרְכוּ – רמסו, כפי שדורכים ענבים בגת.

זָחָה דַּעְתּוֹ – התגאה (נבוזראדן).

בַּת קוֹל – ראו בקטע הקודם.

עַם הָרוּג וגו' – שכבר נגזרה בשמים גזירת ההשמדה על העם וההיכל.

*

ו “עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל” (איכה ד, יז) – מָה הָיוּ עוֹשִׂין עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים? הָיוּ מִשַּׁלְחִין שֶׁמֶן לְמִצְרַיִם וּמְבִיאִין תְּבוּאָה מִשָּׁם וּמְשַׁלְּחִין לְאַשּׁוּר, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אִם יָבוֹאוּ הַשּׂוֹנְאִים עָלֵינוּ יִהְיוּ לָנוּ לְעֶזְרָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל” (הושע יב, ב), וְנֶאֱמַר: "מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם (איכה ה, ו) – וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ הַשּׂוֹנְאִים עֲלֵיהֶם שָׁלְחוּ אֵצֶל פַּרְעֹה נְכֹה וְאָמְרוּ לוֹ: שְׁלַח לָנוּ חַיָּלִים מִשֶּׁלְּךָ. עָמַד וְשָׁלַח לָהֶם. כְּשֶׁהֵם מְפָרְשִׁים בַּיָּם רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּם וְהֵצִיף לִפְנֵיהֶם נוֹדוֹת נְפוּחִים כְּמִין שְׁלָדוֹת וּמְעֵי אָדָם בַּמַּיִם. אָמְרוּ אֵלּוּ לְאֵלּוּ: מָה טִיבָם שֶׁל שְׁלָדוֹת הַלָּלוּ? וְהֵם אוֹמְרִים לָהֶם: אֵלֶּה אֲבוֹתֵיכֶם הָיוּ, וְהָיוּ מְשַׁעְבְּדִים בַּאֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל יְהוּדִים הַלָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁנִּגְאֲלוּ הַיְּהוּדִים מֵהֶם עָמְדוּ וְהִטְבִּיעוּ אוֹתָם בַּמַּיִם. אָמְרוּ: וְכָךְ עָשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ וְאָנוּ הוֹלְכִים לְסַיְּעָם? מִיָּד חָזְרוּ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם” (ירמיה לז, ז) (איכ“ר בובר ד, יז; רש”י לאיכה ד, יז).

עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים – מלכות הצפון.

אִם יָבוֹאוּ וגו' – אם אחת משתי ממלכות אלה תהפוך לאויב, תבוא הממלכה השנייה לעזרה.

הַשּׂוֹנְאִים – אשור.

מְפָרְשִׁים – מפליגים.

רָמַז – אותת.

וְהֵצִיף לִפְנֵיהֶם וגו' – הים נמלא כלי עור המשמשים לנשיאת מים, שנראו כשלדים של בני אדם ומעיהם. מָה טִיבָם – מה הם.

אֲבוֹתֵיכֶם – בתקופת יציאת מצרים.

ז תַּנְיָא, מְגַלְגְּלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּב. אָמְרוּ: כְּשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּרִאשׁוֹנָה – אוֹתוֹ הַיּוֹם תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיָה, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה, וּמִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָרִיב הָיְתָה, וְהַלְוִיִּים הָיוּ עוֹמְדִים עַל דּוּכָנָם וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וּמָה שִׁירָה הָיוּ אוֹמְרִים? “וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם” (תהלים צד, כג). וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר “יַצְמִיתֵם ה' אֱלֹהֵינוּ” (שם) – עַד שֶׁבָּאוּ גוֹיִים וּכְבָשׁוּם (תענית כט ע"א).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

מְגַלְגְּלִין וגו' – מן השמים גורמים שמאורעות טובים יחולו ביום המתאים לכך, וכן להפך. יוֹם חַיָּב – תשעה באב, שאירעו בו כמה אסונות לישראל (תענית ד, ו).

בָּרִאשׁוֹנָה – חורבן בית ראשון.

מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית – בסיומה של שנת שמיטה.

מִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָרִיב – אחת מעשרים וארבע משמרות הכהונה שעבדו בזו אחר זו במקדש, כל משמרת שבועיים.

דּוּכָנָם – הבימה שממנה שרו הלוויים את מזמורי תהלים.

“וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם” וגו' – הקב"ה יביא על האויב הרשע עונש בשל מעשי העוולה שלו, ובשל רעתם ישמידם (“יצמיתם”).

ח “וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר… וְיֶחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר” (מלכים ב כה, ב־ג) – וְהָיוּ בְּנוֹת צִיּוֹן מִתְחַבְּרוֹת בַּשְּׁוָקִים וְהָיוּ רוֹאוֹת אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. זֹאת אוֹמֶרֶת לַחֲבֶרְתָּהּ: לָמָּה יָצָאת לַשּׁוּק? שֶׁלֹּא יָצָאת לַשּׁוּק מִיָּמַיִךְ. וְהִיא עוֹנָה וְאוֹמֶרֶת לָהּ: מְכַסָּה אֲנִי מִמֵּךְ? קָשָׁה הִיא מַכַּת הָרָעָב, אֵינִי יְכוֹלָה לִסְבֹּל. וְהֵן אוֹחֲזוֹת זוֹ בְזוֹ וְחוֹזְרוֹת וּמְבַקְשׁוֹת בְּתוֹךְ הָעִיר וְאֵינָן מוֹצְאוֹת; וְהָיוּ מְגַפְּפוֹת אֶת הָעַמּוּדִים וּמֵתוֹת עֲלֵיהֶם בְּרֹאשׁ כָּל פִּנָּה. וּבְנֵיהֶן, יוֹנְקֵי חֲלָבָן, הָיוּ מְהַלְּכִים עַל יְדֵיהֶם וְעַל רַגְלֵיהֶם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת אִמּוֹ, וְהוּא עוֹלֶה וְנוֹטֵל אֶת דַּדָּהּ וְנוֹתְנוֹ בְּפִיו, שֶׁמָּא יִמְשׁוֹךְ לוֹ חָלָב, וְהוּא אֵינוֹ מוֹשֵׁךְ וְנַפְשׁוֹ מִטָּרֶפֶת – וְהוּא מֵת אֶל חֵיק אִמּוֹ.

בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה אָמַר הַמָּקוֹם לְיִרְמְיָהוּ: קוּם לֵךְ לַעֲנָתוֹת וְקַח אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל דּוֹדְךָ. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא יִרְמְיָהוּ מִירוּשָׁלַיִם, יָרַד מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם וְנָתַן רַגְלָיו עַל חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם וּפְרָצָן. קָרָא וְאָמַר: יָבוֹאוּ הַשּׂוֹנְאִים וְיִכָּנְסוּ לַבַּיִת שֶׁאֲדוֹנוֹ אֵינוֹ בְּתוֹכוֹ וְיָבֹזּוּ אוֹתוֹ וְיַחֲרִיבוּהוּ, וְיִכָּנְסוּ לַכֶּרֶם, שֶׁהַשּׁוֹמֵר הִנִּיחוֹ וְהָלַךְ לוֹ, וִיקַצְּצוּ אֶת גְּפָנָיו; שֶׁלֹּא תִּהְיוּ מִשְׁתַּבְּחִים וְאוֹמְרִים: אַתֶּם כְּבַשְׁתֶּם אוֹתָהּ, – קִרְיָה כְּבוּשָׁה כְּבַשְׁתֶּם, עַם הָרוּג הֲרַגְתֶּם, בַּיִת שָׂרוּף שְׂרַפְתֶּם.

בָּאוּ הַשּׂוֹנְאִים וְקָבְעוּ בִּימָה שֶׁלָּהֶם בְּהַר הַבַּיִת, וְעָלָה לָהֶם מָקוֹם שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יוֹשֵׁב שָׁם וְנוֹטֵל עֵצָה מִן הַזְּקֵנִים הֵיאַךְ לְשַׁכְלֵל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ; שָׁם יָשְׁבוּ הַשּׂוֹנְאִים וְנָטְלוּ עֵצָה הֵיאָךְ לִשְׂרֹף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. עַד שֶׁנִּמְלְכוּ בֵּינֵיהֶם, נָטְלוּ עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה אַרְבָּעָה מַלְאָכִים יוֹרְדִים וּבְיָדָם אַרְבָּעָה לַפִּידִים שֶׁל אֵשׁ וְנָתְנוּ בְּאַרְבַּע זָוִיּוֹת שֶׁל הֵיכָל וְשָׂרְפוּ אוֹתוֹ.

מִתְחַבְּרוֹת – נאספות בחבורה.

מְכַסָּה – מסתירה (את האמת).

מְבַקְשׁוֹת – מחפשות (מזון).

מְגַפְּפוֹת – מחבקות את העמודים מרוב חולשה.

עַל יְדַיהֶם וְעַל רַגְלֵיהֶם – בזחילה.

יִמְשֹׁךְ – יוציא.

מִטָּרֶפֶת – מתבלבלת ומתעלפת.

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

עֲנָתוֹת – עירו של ירמיהו (ירמיה א, א).

חֲנַמְאֵל – ירמיה לב, ו־טו.

הִנִּיחוֹ – עזב אותו.

מִשְׁתַּבְּחִים – מתגאים.

קִרְיָה כְּבוּשָׁה כְּבַשְׁתֶּם – שכבר נגזרה בשמים גזירת השמדה על ירושלים ועל העם ועל ההיכל.

בִּימָה – במה מוגבהת.

עָלָה לָהֶם מָקוֹם וגו' – במקרה התיישבו במקום.

נוֹטֵל עֵצָה – מתייעץ.

עַד שֶׁנִּמְלְכוּ בֵּינֵיהֶם – בשעה שעדיין התייעצו זה עם זה.

נָטְלוּ עֵינֵיהֶם – הרימו את עיניהם.

*

כְּשֶׁרָאָה כּוֹהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּשְׂרַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עָלָה לְרֹאשׁ גַּגּוֹ שֶׁל הֵיכָל וְעִמּוֹ כִּתּוֹת כִּתּוֹת שֶׁל פִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּמַפְתְּחוֹת הַהֵיכָל בִּידֵיהֶם. אָמְרוּ: “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ לִהְיוֹת גִּזְבָּרִים נֶאֱמָנִים לְפָנֶיךָ – הֲרֵי מַפְתְּחוֹת שֶׁל בֵּיתְךָ מְסוּרִים לְךָ!” – וּזְרָקוּם כְּלַפֵּי מַעְלָה. יָצְאָה כְּמִין פִּסַּת יָד וְקִבְּלָתַם.

יָצָא כּוֹהֵן גָּדוֹל לֵילֵךְ לוֹ. תָּפְשׂוּ אוֹתוֹ שׂוֹנְאִים וְשָׁחֲטוּ גְוִיָּתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, מָקוֹם שֶׁהָיָה מַקְרִיב אֶת הַתָּמִיד. יָצְאָה בִּתּוֹ בּוֹרַחַת וְצוֹוַחַת: “אוֹי לִי, אַבָּא חֶמְדַּת עֵינַי!” תָּפְשׂוּ אוֹתָהּ וּשְׁחָטוּהָ וְעֵרְבוּ דָמָהּ בְּדַם אָבִיהָ.

כְּשֶׁרָאוּ הַכּוֹהֲנִים וְהַלְּוִיִּים שֶׁנִּשְׂרַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָטְלוּ אֶת הַכִּנּוֹרִים וְאֶת הַחֲצוֹצְרוֹת וְנָפְלוּ בָּאֵשׁ וְנִשְׂרְפוּ.

כְּשֶׁרָאוּ הַבְּתוּלוֹת, שֶׁהָיוּ אוֹרְגוֹת בַּפָּרֹכֶת, שֶׁנִּשְׂרַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָפְלוּ בָּאֵשׁ וְנִשְׂרְפוּ.

כְּשֶׁרָאָה צִדְקִיָּהוּ כֵּן, יָצָא לִבְרֹחַ בַּמְּחִלָּה שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת מִבֵּיתוֹ עַד עַרְבוֹת יְרֵחוֹ, מְקוֹם אַמַּת הַמַּיִם בָּאָה. זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צְבִי, שֶׁהָלַךְ עַל גַּג הַמְּחִלָּה, וְרָדְפוּ כַּשְׂדִּים אַחֲרֵי הַצְּבִי, וּכְשֶׁהִגִּיעוּ לְפֶתַח הַמְּחִלָּה בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ הָיָה צִדְקִיָּהוּ וּבָנָיו יוֹצְאִים, רָאוּם הַכַּשְׂדִּים וּתְפָסוּם.

שָׁלַח אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן אֵצֶל נְבוּכַדְנֶאצַּר. אָמַר לוֹ: אֱמֹר, צִדְקִיָּהוּ, מָה רָאִיתָ לִמְרֹד עָלַי? בְּאֵיזֶה דִּין אֲדוּנְךָ? אִם בְּדִין אֱלֹהֶיךָ – חַיָּב אַתָּה לֵהָרֵג, שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ בִּשְׁמוֹ לַשֶּׁקֶר; אִם בְּדִינֵי מַלְכוּת – חַיָּב אַתָּה לֵהָרֵג, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵר שְׁבוּעָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ חַיָּב לֵהָרֵג. עָנָה צִדְקִיָּהוּ: הָרְגֵנִי רִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא אֶרְאֶה בְּדַם בָּנַי; וּבָנָיו אוֹמְרִים וּמְבַקְּשִׁים מִמֶּנוּ: הָרְגֵנוּ תְּחִלָּה, שֶׁלֹּא נִרְאֶה דַּם אָבִינוּ שָׁפוּךְ עַל הָאָרֶץ. וְכֵן עָשָׂה לָהֶם: שְׁחָטָם לִפְנֵי אֲבִיהֶם וְאַחַר כָּךְ חִטֵּט אֶת עֵינָיו וּנְתָנָן בְּתַנּוּר וְהוֹלִיכוֹ בָּבֶלָה. וְהָיָה צִדְקִיָּהוּ צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: בּוֹאוּ וּרְאוּ כָּל בְּנֵי אָדָם, שֶׁהָיָה יִרְמְיָהוּ מִתְנַבֵּא עָלַי וְאָמַר לִי: “לְבָבֶל אַתָּה הוֹלֵךְ, וּבְבָבֶל תָּמוּת וּבָבֶל עֵינֶיךָ לֹא יִרְאוּ” – וְלֹא הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ לִדְבָרָיו; וַהֲרֵינִי בְּבָבֶל – וְעֵינַי לֹא רוֹאוֹת אוֹתָהּ.

כִּתּוֹת – קבוצות.

פִּרְחֵי כְּהֻנָּה – צעירי הכוהנים.

גִזְבָּרִים – המופקדים על אוצרות בית המקדש.

כְּמִין פִּסַּת יָד – דבר הדומה לכף יד.

הַתָּמִיד – קורבן שהיה קרב פעמיים בכל יום: בבוקר ובערב.

פָּרֹכֶת – מסך ארוג שהיה תלוי בכניסה לקודש הקודשים.

צִדְקִיָּהוּ – אחרון מלכי יהודה.

מְחִלָּה וגו' – מנהרה שנמשכה מביתו עד ערבות ירחו ושבתוכה הועברו המים לעיר.

זִמֵּן – שלח.

הַכַּשְׂדִּים – הבבלים.

נְבוּזַרְאֲדָן – כובש ירושלים ומחריבה (מלכים ב כח, ח).

מָה רָאִיתָ – מה חשבת.

דִין אֱלֹהֶיךָ – דיני התורה.

שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ בִּשְׁמוֹ לַשֶּׁקֶר – היא שבועת צדקיהו שלא ימרוד בבבל (דברי הימים ב לו, יג).

חִטֵּט – ניקר ועקר.

*

וּכְשֶׁיָּצָא יִרְמְיָה הַנָּבִיא מֵעֲנָתוֹת לִירוּשָׁלַיִם, נָטַל עֵינָיו וְרָאָה עֲשַׁן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עוֹלֶה. אָמַר בְּלִבּוֹ: שֶׁמָּא חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת, שֶׁהֲרֵי עֲשַׁן הַקְּטֹרֶת עוֹלֶה. בָּא וְעָמַד לוֹ עַל הַחוֹמָה וְרָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָשׂוּי דְּגוֹרִים דְּגוֹרִים שֶׁל אֲבָנִים וְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם מְפֻגֶּרֶת. הִתְחִיל צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: “פִּיתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת… הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם” (ירמיה כ, ז). הָלַךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ, הִתְחִיל צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: בְּאֵיזוֹ דֶרֶךְ הָלְכוּ לָהֶם הַחַטָּאִים? בְּאֵיזוֹ דֶרֶךְ הָלְכוּ הָאֲבוּדִים? אֲנִי אֵלֵךְ וְאֹבַד עִמָּהֶם. הָיָה הוֹלֵךְ וְרוֹאֶה אֶת הַשְּׁבִיל מָלֵא דָּם וְהָאָרֶץ מְרֻבֶּצֶת בְּדַם הֲרוּגֶיהָ מִכָּאן וּמִכָּאן. קָבַע פָּנָיו לָאָרֶץ וְרָאָה פַּרְסוֹת רַגְלַיִם שֶׁל יוֹנְקִים וְעוֹלָלִים שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בַּשֶּׁבִי. הָיָה גוֹחֵן לָאָרֶץ וּמְנַשְּׁקָן. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְגָלוּת גִּפְּפָם וְנִשְּׁקָם. הָיָה רוֹאֶה כַּת שֶׁל בַּחוּרִים נְתוּנִים בְּקוֹלָרִין – וְנוֹתֵן אֶת רֹאשׁוֹ עִמָּהֶם, וּנְבוּזַרְאֲדָן בָּא וּמַעֲבִירוֹ מֵהֶם, וְחוֹזֵר וְרוֹאֶה כַּת שֶׁל זְקֵנִים שֶׁלוּלִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת – וְנוֹתֵן אֶת צַוָּארוֹ עֲלֵיהֶם, וּבָא נְבוּזַרְאֲדָן וּמַעֲבִירוֹ מֵהֶם. הָיָה בּוֹכֶה לְנֶגְדָּם וְהֵם לְנֶגְדּוֹ. עָנָה וְאָמַר לָהֶם: אַחַי וְעַמִּי, כָּל כָּךְ אֵרַע לָכֶם עַל שֶׁלֹּא הֲיִיתֶם שׁוֹמְעִים לְדִבְרֵי נְבוּאָתִי. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִנְהַר פְּרָת, עָנָה נְבוּזַרְאֲדָן וְאָמַר לוֹ: “אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל” (שם מ, ד). חָשַׁב יִרְמְיָהוּ בְלִבּוֹ וְאָמַר: אִם אֲנִי הוֹלֵךְ עִמָּהֶם לְבָבֶל, אֵין מְנַחֵם לַגָּלוּת הַנִּשְׁאֶרֶת מֵהֶם בִּירוּשָׁלַיִם. יָצָא לוֹ מֵהֶם. נָטְלוּ הַגָּלֻיּוֹת עֵינֵיהֶם וְרָאוּ יִרְמְיָהוּ שֶׁפָּרַשׁ מֵהֶם. גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה בְּקוֹל רָם וְצָוְחוּ וְאָמְרוּ: אָבִינוּ יִרְמְיָהוּ, הֲרֵי אַתָּה מַנִּיחֵנוּ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ” (תהלים קלז, א). עָנָה יִרְמְיָהוּ וְאָמַר לָהֶם: אֲנִי מֵעִיד שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִלּוּ בְּכִיתֶם בְּכִיָּה אַחַת עַד שֶׁאַתֶּם בְּצִיּוֹן – לֹא גְּלִיתֶם.

הָיָה יִרְמְיָה הוֹלֵךְ וּבוֹכֶה וְכָךְ אָמַר: חֲבָל עָלַיִךְ, יִקְרַת הַמְּדִינוֹת! וּבַחֲזִירָתוֹ הָיָה רוֹאֶה אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם מְקֻטָּעוֹת וּמֻשְׁלָכוֹת בֶּהָרִים, וְהָיָה מְלַקְּטַן וּמְגַפְּפָן וּמְחַבְּקָן וּמְנַשְּׁקָן וְנוֹתְנָן לְתוֹךְ טַלִּיתוֹ וּבוֹכֶה עֲלֵיהֶן וְאוֹמֵר: בָּנַי, לֹא כָּךְ הִזְהַרְתִּי וְאָמַרְתִּי לָכֶם: “תְּנוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף” (ירמיה יג, טז). עַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר: “עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה” (שם ט, ט) – עַל אוֹתָם הָרִים נָאִים וּמְשֻׁבָּחִים אֶשָּׂא בְּכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁנֶּהְפְכוּ לְקִינָה.

אָמַר יִרְמְיָהוּ: כְּשֶׁהָיִיתִי עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם נָטַלְתִּי עֵינַי וְרָאִיתִי אִשָּׁה אַחַת יוֹשֶׁבֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְבוּשָׁה שְׁחֹרִים וּשְׂעָרָהּ סָתוּר, צוֹעֶקֶת וּמְבַקֶּשֶׁת: מִי יְנַחֲמֶנָּה, וַאֲנִי צוֹעֵק וּמְבַקֵּשׁ: מִי יְנַחֲמֵנִי. קָרַבְתִּי אֶצְלָהּ וְדִבַּרְתִּי עִמָּהּ, וְאָמַרְתִּי לָהּ: אִם אִשָּׁה אַתְּ – דַּבְּרִי עִמִּי; וְאִם רוּחַ אַתְּ – הִסְתַּלְּקִי מִלְּפָנַי. עָנְתָה וְאָמְרָה לִי: אֵינְךָ מַכִּירֵנִי? אֲנִי הִיא שֶׁהָיוּ לִי שִׁבְעָה בָּנִים. יָצָא אֲבִיהֶם לִמְדִינַת הַיָּם; עַד שֶׁאֲנִי עוֹלָה וּבוֹכָה עָלָיו בָּאוּ וְאָמְרוּ לִי: נָפַל הַבַּיִת עַל שִׁבְעָה בָּנַיִךְ וַהֲרָגָם, וְאֵינִי יוֹדַעַת עַל מִי אֶבְכֶּה וְעַל מִי אֶסְתֹּר שְׂעָרִי? עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי: אֵין אַתְּ טוֹבָה מֵאִמִּי צִיּוֹן – וְהִיא עֲשׂוּיָה מַרְעִית לְחַיַּת הַשָּׂדֶה. עָנְתָה וְאָמְרָה לִי: אֲנִי אִמְּךָ צִיּוֹן, אֲנִי הִיא אֵם הַשִּׁבְעָה. אָמַרְתִּי לָהּ: דּוֹמָה מַכָּתֵךְ לְמַכָּתוֹ שֶׁל אִיּוֹב: מֵאִיּוֹב נִטְּלוּ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו וּמִמֵּךְ נִטְּלוּ בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ; מֵאִיּוֹב נִטְּלוּ כַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ וּמִמֵּךְ נִטְּלוּ כַּסְפֵךְ וּזְהָבֵךְ; אִיּוֹב הֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הָאַשְׁפָּה וְאַתְּ נַעֲשֵׂית אַשְׁפָּה שֶׁל זֶבֶל. וּכְשֵׁם שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִחֵם אֶת אִיּוֹב כָּךְ עָתִיד הוּא לַחֲזֹר וּלְנַחֲמֵךְ (פס“ר כו, ו; תענית כט ע”א; איכ“ר פתיחתא לד; רש”י לירמיה, לט, ד).

נָטַל עֵינָיו – הביט.

דְּגוֹרִים – ערימות.

מְפֻגֶּרֶת – הרוסה כפגר.

“פִּתִּיתַנִי” וגו' – ירמיהו סבר, כששלח אותו הקב"ה לקנות שדה בענתות (ירמיה, פרק לב), שירושלים לא תיחרב, וכעת התברר לו שהוטעה.

הַחַטָּאִים, הָאֲבוּדִים – אנשי יהודה.

מְרֻבֶּצֶת – ספוגה.

קָבַע פָּנָיו – הביט.

פַּרְסוֹת – עקבות.

גּוֹחֵן – מתכופף.

הִגִּיע לְגָלוּת – אל קבוצת היוצאים לגלות.

נְתוּנִים בְּקוֹלָרִין – קשורים בטבעות ברזל על צוואריהם.

מַעֲבִירוֹ – מפריד אותו.

שְׁלוּלִים – קשורים.

לְנֶגְדָּם – למולם.

לַגָּלוּת הַנִּשְׁאֶרֶת – לאותם תושבי יהודה שנותרו בארץ.

גָּעוּ – פרצו.

מַנִּיחֵנוּ – עוזב אותנו.

אִלּוּ בְּכִיתֶם וגו' – לוּ הייתם בוכים וחוזרים בתשובה בטרם חרבה ירושלים, לא הייתם יוצאים לגלות.

יִקְרַת הַמְּדִינוֹת – המכובדת שבערים.

בַּחֲזִירָתוֹ – לארץ ישראל.

נֶהִי – קינה.

שֶׁנֶּהְפְכוּ לְקִינָה – שיש לקונן עליהם.

סָתוּר – פרוע.

רוּחַ – שד.

יָצָא אֲבִיהֶם – ולא שב.

עַל מִי אֶסְתֹּר וגו' – כדרכם של אבלים.

עֲשׂוּיָה מַרְעִית – משמשת כמקום מרעה.

מַכָּתֵךְ – אסונך.

נִטְּלוּ – נלקחו.

*

ט מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיוּ לוֹ אַרְבָּעָה בָּנִים, אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: יֵשׁ לָנוּ כְּלוּם בַּבַּיִת? אָמְרָה לוֹ: מְלוֹא כַּד אֶחָד. אָמַר: בַּשְּׁלִי אוֹתוֹ וְנֹאכַל אוֹתוֹ, וּבִשְּׁלַתּוּ בִּקְדֵרָה. נִשְׁתַּיְּרָה טִפָּה בַּקְּדֵרָה. בָּא בְּנוֹ הַגָּדוֹל לִגְרֹף אוֹתָהּ טִפָּה. דְּחָפוֹ אָבִיו וְאָמַר לוֹ: אַל תִּגְזֹל אֶת אַחֶיךָ. וְלֹא הִסְפִּיק לֶאֱכֹל עַד שֶׁבָּאוּ כַּשְׂדִּים וְשָׁבוּ אוֹתָם וְהָרְגוּ אֶת כֻּלָּם. וְהָלַךְ אֲבִיהֶם וּמָצָא אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּמְקוֹמוֹ. נָטַל אֶצְבָּעוֹ שֶׁל בְּנוֹ הַגָּדוֹל וְהִנִּיחָה בְּתוֹךְ עֵינוֹ. אָמַר לוֹ: אֶצְבָּעֲךָ שֶׁלֹּא הִנַּחְתִּיךָ לִגְרֹף טִפָּה, הִיא תִּטֹּל אֶת עֵינִי.

אָמְרוּ: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת, שֶׁהָיוּ לָהּ שְׁלוֹשָׁה בָּנִים וְהָלְכוּ בָּנֶיהָ לַמִּלְחָמָה, נָטְלָה אֶת בְּנָהּ שֶׁהִיא מֵינִקְתּוֹ וּבִשְּׁלַתּוּ בִּקְדֵרָה. כְּשֶׁהֵם אוֹכְלִים הִכִּירוּ יְדֵי אֲחִיהֶם, עָלוּ לַגַּג וְנָפְלוּ וּמֵתוּ, וַעֲלֵיהֶם מְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ: “טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב” (איכה ד, ט), וְהָיְתָה צוֹעֶקֶת וְאוֹמֶרֶת: אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר, אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל" (מיכה ז, א). אָמְרָה: קוֹצֵר מַנִּיחַ סְפִיחִים וְהַבּוֹצֵר מַנִּיחַ עוֹלְלוֹת, אֲבָל אֲנִי לֹא נִשְׁתַּיֵּר לִי כְּלוּם, נִמְסַרְתִּי בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר כְּרָחֵל בְּיַד אֲרִי וְכִגְדִי בְּיַד הַטַּבָּח. (ילק"ש לאיכה, תתרטו־תתרטז).

כְּלוּם – דבר מה.

מְלוֹא כַּד אֶחָד – כד אחד בלבד של מזון.

נִשְׁתַּיְּרָה – נותרה.

לִגְרֹף – לאסוף באצבעו.

כַּשְׂדִים – בבלים.

בִּמְקוֹמוֹ – במקום שהוטלה הגופה.

בְּתוֹךְ עֵינו – של האב.

אֶצְבָּעֲךָ וגו' – אותה אצבע שלא איפשרתי לה לגרוף את טיפת המזון, תנקר כעת את עיני.

כְּשֶׁהֵם אוֹכְלִים – האחים הבוגרים.

הִכִּירוּ – זיהו.

סְפִיחִים – דגנים שגדלו לאחר עונת הקציר, או שצמחו בשולי השדה, ואין לקוצר עניין לאסוף אותם.

עוֹלְלוֹת – אשכולות ענבים בודדים שנותרו אחרי הבציר ואין טעם באיסופם.

נִשְׁתַּיֵּר – נותר.

רָחֵל – כבשה.

הַטַּבָּח – השוחט.

י “וַיֵצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבַּיִת” (יחזקאל י, יח) – אָמַר רַ' אַחָא: לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִפָּלָטִין שֶׁלּוֹ בְּכַעַס; מִשֶּׁהָיָה יוֹצֵא הָיָה חוֹזֵר וּמְגַפֵּף וּמְנַשֵּׁק בְּכָתְלֵי פָּלָטִין וּבְעַמּוּדֵי פָּלָטִין וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר: הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית פָּלָטִין שֶׁלִּי! הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית מַלְכוּתִי! הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית יְקָרִי! הֱוֵי שָׁלוֹם! מֵעַכְשָׁו הֱוֵי שָׁלוֹם! כָּךְ מִשֶּׁהָיְתָה שְׁכִינָה יוֹצֵאת מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה חוֹזֶרֶת וּמְגַפֶּפֶת וּמְנַשֶּׁקֶת בְּכָתְלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבְעַמּוּדֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבוֹכָה וְאוֹמָרֶת: הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית מִקְדָּשִׁי! הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית מַלְכוּתִי! הֱוֵי שָׁלוֹם, בֵּית יְקָרִי! הֱוֵי שָׁלוֹם, מֵעַכְשָׁו הֱוֵי שָׁלוֹם! (איכ"ר פתיחתא כה).

לְמֶלֶךְ – משל למלך.

פָּלָטִין – ארמון.

שֶׁהָיָה יוֹצֵא וגו' – עם יציאתו, חזר המלך שוב ושוב להיפרד מן הארמון.

מְגַפֵּף – מחבק.

בֵּית יְקָרִי – בית כבודי.

מֵעַכְשָׁו – מכאן ולהבא.

יא “וַיִּקְרָא אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד” (ישעיה כב, יב) – בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָמַר: כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי בְּתוֹכוֹ אֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם נוֹגְעוֹת בּוֹ, אֶלָּא אֶכְבֹּשׁ אֶת עֵינַי מִמֶּנוּ וְאֶשָּׁבַע שֶׁלֹּא אֶזָּקֵק לוֹ עַד עֵת קֵץ, וְיָבוֹאוּ הָאוֹיְבִים וְיַחֲרִיבוּ אוֹתוֹ. מִיָּד נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּימִינוֹ וְהֶחֱזִירָה לַאֲחוֹרָיו, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב” (איכה ב, ג). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ אוֹיְבִים לַהֵיכָל וּשְׂרָפוּהוּ; וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׂרַף אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוּב אֵין לִי מוֹשָׁב בָּאָרֶץ – אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִי מִמֶּנָּה וְאֶעֱלֶה לִמְכוֹנִי הָרִאשׁוֹן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וְאוֹמֵר: אוֹי לִי, מָה עָשִׂיתִי? הִשְׁרֵיתִי שְׁכִינָתִי לְמַטָּה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁו שֶׁחָטְאוּ חָזַרְתִּי לִמְקוֹמִי הָרִאשׁוֹן; חָס וְשָׁלוֹם, שְׂחוֹק לַגּוֹיִים הָיִיתִי וְלַעַג לַבְּרִיּוֹת! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מְטַטְרוֹן וְנָפַל עַל פָּנָיו וְאָמָר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֲנִי אֶבְכֶּה וְאַתָּה לֹא תִּבְכֶּה! אָמַר לוֹ: אִם אֵין אַתָּה מַנִּיחַ לִי לִבְכּוֹת – עַכְשָׁו אֶכָּנֵס לְמָקוֹם שֶׁאֵין לְךָ רְשׁוּת לִכָּנֵס וְאֶבְכֶּה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי” (ירמיה יג, יז).

אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: בּוֹאוּ וְנֵלֵךְ אֲנִי וְאַתֶּם לְבֵיתִי וְנִרְאֶה מָה עָשׂוּ אוֹיְבִים בּוֹ. מִיָּד הָלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיִרְמְיָהוּ לְפָנָיו. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָמַר: בְּוַדַּאי זֶהוּ בֵּיתִי וְזוֹהִי מְנוּחָתִי, שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וְעָשׂוּ בּוֹ כִּרְצוֹנָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וְצוֹעֵק וְאוֹמֵר: אוֹי לִי עַל בֵּיתִי! בָּנַי, הֵיכָן אַתֶּם? כּוֹהֲנַי וּלְוִיַּי, הֵיכָן אַתֶּם? מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם? כַּמָּה פְּעָמִים הִתְרֵיתִי בָּכֶם וְלֹא חֲזַרְתֶּם בִּתְשׁוּבָה.

אֶכְבֹּשׁ אֶת עֵינַי – אתעלם ולא אתבונן.

אֶזָּקֵק לוֹ – יהיה לי בו עניין.

קֵץ – ימות המשיח.

הֶחֱזִירָה לַאֲחוֹרָיו – הניחה כביכול מאחורי גבו, אות שאין כוונתו להילחם.

מְכוֹנִי הָרִאשׁוֹן – מקום מושבי הקודם, השמים.

הִשְׁרֵיתִי – השכנתי.

מְטַטְרוֹן – מראשי המלאכים בעולם של מעלה.

זוֹהִי מְנוּחָתִי – המקום שהקב"ה שוהה בו (ישעיה סו, א).

*

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָהוּ: אֲנִי דוֹמֶה הַיּוֹם לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי וְעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וּמֵת בְּתוֹךְ חֻפָּתוֹ – וְאֵין לְךָ כְּאֵב לֹא עָלַי וְלֹא עַל בְּנִי?! לֵךְ וּקְרָא לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וּלְמֹשֶׁה מִקִּבְרֵיהֶם, שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִבְכּוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן משֶׁה קָבוּר. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ עֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְהָרֵם קוֹלְךָ וּקְרָא: בֶּן עַמְרָם, בֶּן עַמְרָם, עֲמֹד וּרְאֵה צֹאנְךָ שֶׁקְּרָעוּן אוֹיְבִים!

מִיָּד הָלַךְ יִרְמְיָה לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וְאָמַר לַאֲבוֹת הָעוֹלָם: עִמְדוּ, שֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתֶּם מִתְבַּקְּשִׁים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמְרוּ לוֹ: מָה הַיּוֹם מִיָּמִים, שֶׁאָנוּ מִתְבַּקְּשִׁים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לָהֶם: אֵינִי יוֹדֵעַ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: בְּיָמֶיךָ הָיְתָה זֹאת לְבָנֵינוּ.

הִנִּיחָם יִרְמְיָהוּ וְעָמַד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וְקָרָא: בֶּן עַמְרָם, בֶּן עַמְרָם, עֲמֹד! הִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתָּה מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ: מָה הַיּוֹם מִיָּמִים, שֶׁאֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ יִרְמְיָהוּ: אֵינִי יוֹדֵעַ.

הִנִּיחוֹ משֶׁה וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָם מִשְּׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, אָמַר לָהֶם: מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹנִים, כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה אֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ־הוּא? אָמְרוּ לוֹ: בֶּן עַמְרָם, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרַב וְיִשְׂרָאֵל גָּלוּ? מִיָּד קָרַע בִּגְדֵי כָּבוֹד שֶׁהִלְבִּישׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִנִּיחַ יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ אֲבוֹת הָעוֹלָם: משֶׁה רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל, מָה הַיּוֹם מִיָּמִים? אָמַר לָהֶם: אֲבוֹת אֲבוֹתָי, אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרַב וְיִשְׂרָאֵל גָּלוּ לְבֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם? מִיָּד אַף הֵם קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם וְהִנִּיחוּ יְדֵיהֶם עַל רָאשֵׁיהֶם וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים וְהוֹלְכִים עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְשַׁעֲרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִיָּד “וְיִקְרָא אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק” (ישעיה כב, יב) – וְאִלְמָלֵי מִקְרָא שֶׁכָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ – וְהָיוּ בוֹכִים וְהוֹלְכִים מִשַּׁעַר לְשַׁעַר, כְּאָדָם שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו. וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפֵד וְאוֹמֵר: “אוֹי לוֹ לְמֶלֶךְ שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִצְלִיחַ וּבְזִקְנָתוֹ לֹא הִצְלִיחַ!” (איכ“ר פתיחתא כד; ילק”ש לאיכה, תתקצו).

הֵיכָן משֶׁה קָבוּר – כיוון ש“לא ידע איש את קבורתו” (דברים לד, ו).

צֹאנְךָ שֶׁקְּרָעוּן אוֹיְבִים – עם ישראל שהושמד בידי אויביו.

מִתְבַּקֶּשִׁים – מוזמנים להגיע.

מָה הַיּוֹם מִיָּמִים – מה נשתנה יום זה מכל הימים שקדמו לו?

הִנִּיחָם – עזב אותם.

כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים – האם אתם יודעים.

בִּגְדֵי כָּבוֹד – בגדים מפוארים שבהם נקבר משה.

אֲבוֹת הָעוֹלָם – אברהם, יצחק ויעקב.

וְאִלְמָלֵי מִקְרָא וגו' – אם פסוק זה לא היה נכתב, לא היה אפשר להעז ולומר שהקב"ה נוהג כאדם שמת עליו קרובו.

מִשַּׁעַר לְשַׁעַר – שערי בית המקדש.

מֵתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו – המת מונח לרגליו (לפני הקבורה).

בְּקַטְנוּתוֹ – בראשית דרכו (לפני שחטא העם ונהרס המקדש).

יב בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּא אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וּמְמָרֵט זְקָנוֹ וְתוֹלֵשׁ שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ וּמַכֶּה אֶת פָּנָיו וְקוֹרֵעַ אֶת בְּגָדָיו וְאֵפֶר עַל רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְסוֹפֵד וְצוֹעֵק. אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנֵּיתִי מִכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן, שֶׁבָּאתִי לִידֵי בוּשָׁה וּכְלִמָּה זֹאת? כֵּיוָן שֶׁרָאוּהוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אַף הֵם קָשְׁרוּ הֶסְפֵּד שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת וְאוֹמְרִים: “נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח” (ישעיה לג, ח) – מְסִלּוֹת שֶׁהִתְקַנְתְּ לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים פּוֹסְקִים מֵהֶן – הֵיאָךְ הָיוּ לִשְׁמָמָה?! דְּרָכִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִים וְשָׁבִים בָּהֶם בְּחַגִים – הֵיאָךְ שָׁבְתוּ?!

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְקַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶם: מָה לָכֶם קוֹשְׁרִים מִסְפֵּד שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת? אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִפְּנֵי אַבְרָהָם אוֹהַבְךָ שֶׁבָּא לְבֵיתְךָ וְסָפַד וּבָכָה, מִפְּנֵי מָה לֹא הִשְׁגַּחְתָּ עָלָיו? אָמַר לָהֶם: מִיּוֹם שֶׁנִּפְטַר אוֹהֲבִי מִלְּפָנַי לְבֵית עוֹלָמוֹ, לֹא בָּא לְבֵיתִי, וְעַכְשָׁו “מָה לִידִידִי בְּבֵיתִי?” (ירמיה יא, טו)? אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי מָה הֶגְלֵיתָ אֶת בָּנַי וּמְסַרְתָּם בִּידֵי הָאֻמּוֹת וַהֲרָגוּם בְּכָל מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת, וְהֶחֱרַבְתָּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מָקוֹם שֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת יִצְחָק בְּנִי עוֹלָה לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ וְעָבְרוּ עַל כָּל הַתּוֹרָה וְעַל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהּ. אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מֵעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ אֶת תּוֹרָתְךָ? אָמַר לוֹ: תָּבוֹא תּוֹרָה וְתָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל.

מִיָּד בָּאָה תּוֹרָה לְהָעִיד בָּהֶם. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם: בִּתִּי, בָּאת לְהָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְוֹתַיִךְ – וְאֵין לָךְ בֹּשֶׁת פָּנִים מִפָּנַי? זִכְרִי יוֹם שֶׁהֶחֱזִירֵךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלֵךְ עַד שֶׁבָּאוּ בָּנַי לְהַר סִינַי וְקִבְּלוּ אוֹתָךְ וְכִבְּדוּךְ, – וְעַכְשָׁו אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בָּהֶם בְּיוֹם צָרָתָם? כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה תּוֹרָה כָּךְ עָמְדָה לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶם.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: יָבוֹאוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת וְיָעִידוּ בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד בָּאוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת. בָּאָה אָלֶף לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם: אָלֶף, אַתְּ רֹאשׁ לְכָל הָאוֹתִיּוֹת – וּבָאת לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם צָרָתָם? זִכְרִי יוֹם שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי וּפָתַח בָּךְ “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ, ב) וְלֹא קִבְּלוּךְ אֻמָּה וְלָשׁוֹן אֶלָּא בָּנַי – וְאַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בְּבָנַי! מִיָּד עָמְדָה אָלֶף לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶם.

בָּאָה בֵּית לְהָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל. וְאָמַר לָהּ אַבְרָהָם: בִּתִּי, אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד עַל בָּנַי, שֶׁהֵם זְרִיזִים בַּחֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה, שֶׁאַתְּ בְּרֹאשׁ הַתּוֹרָה? מִיָּד עָמְדָה בֵּית לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה כְּלוּם.

וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ כָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהִשְׁתִּיקָן אַבְרָהָם, נִתְבַּיְּשׁוּ וְעָמְדוּ בְּעַצְמָן וְלֹא הֵעִידוּ בְּיִשְׂרָאֵל.

מְמָרֵט – מורט.

קָשְׁרוּ הֶסְפֵּד – נתאספו לשם אמירת הספד.

מְסִלּוֹת – דרכים סלולות.

פּוֹסְקִים מֵהֶן – חדלים ללכת בהם.

נִזְקַק – הסב את תשומת לבו.

הִשְׁגַּחְתָּ עָלָיו – שמת לב לדבריו.

לְבֵית עוֹלָמוֹ – לקברו.

מָקוֹם שֶׁהֶעֱלֵיתִי וגו' – לפי המסורת הוקם בית המקדש במקום שנעקד יצחק (בראשית כב, יד).

עָבְרוּ עַל כָּל הַתּוֹרָה – לא קיימו את מצוותיה כלל.

עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת – שמהן מורכבות כל מילותיה של התורה.

מִי מֵעִיד – מי העדים (שיאשרו את טענת הקב"ה).

אֵין לָךְ בּשֶׁת פָּנִים – האם אינך מתביישת?

הֶחֱזִירֵךְ וגו' – שהקב"ה, לפי המדרש, סבב עם התורה והציע אותה לכל העמים.

זְרִיזִים וגו' – רצים בשמחה ללמוד תורה.

בְּרֹאשׁ הַתּוֹרָה – הפותחת באות בי"ת.

*

מִיָּד פָּתַח אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְמֵאָה שָׁנָה נָתַתָּ לִּי בֵּן, וּכְשֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ וְהָיָה בָּחוּר בֶּן שְׁלוֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנִים אָמַרְתָּ לִּי: “הַעֲלֵהוּ עוֹלָה לְפָנַי”, וְנַעֲשֵׂיתִי עָלָיו כְּאַכְזָרִי וְלֹא רִחַמְתִּי עָלָיו, אֶלָּא אֲנִי בְּעַצְמִי כָּפַתִּי אוֹתוֹ – וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת, וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי?

פָּתַח יִצְחָק וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁאָמַר לִי אַבָּא: “אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי” (בראשית כב, ח), לֹא עִכַּבְתִּי עַל דְּבָרֶיךָ, וְנֶעֱקַדְתִּי בִּרְצוֹן לִבִּי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וּפָשַׁטְתִּי אֶת צַוָּארִי תַּחַת הַסַּכִּין – וְלֹא תִּזְכֹּר לִי זֹאת, וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי?

פָּתַח יַעֲקֹב וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא עֶשְׂרִים שָׁנָה עָמַדְתִּי בְּבֵית לָבָן? וּכְשֶׁיָּצָאתִי מִבֵּיתוֹ פָּגַע בִּי עֵשָׂו הָרָשָׁע וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג בָּנַי, וּמָסַרְתִּי עַצְמִי לְמִיתָה עֲלֵיהֶם – וְעַכְשָׁו נִמְסְרוּ בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם כְּצֹאן לְטִבְחָה לְאַחַר שֶׁגִּדַּלְתִּים כְּאֶפְרוֹחִים שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים וְסָבַלְתִּי עֲלֵיהֶם צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, – וְלֹא תִּזְכֹּר לִי זֹאת, וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי?

פָּתַח משֶׁה וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיִיתִי עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וְרַצְתִּי לִפְנֵיהֶם כְּסוּס בַּמִּדְבָּר, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ גָּזַרְתָּ עָלַי: בַּמִּדְבָּר יִפְּלוּ עַצְמוֹתַי. – וְעַכְשָׁו שֶׁגָּלוּ שָׁלַחְתָּ לִי לִסְפֹּד וְלִבְכּוֹת עֲלֵיהֶם? זֶהוּ הַמָּשָׁל שֶׁאוֹמְרִים בְּנֵי אָדָם: “מִטּוּב אֲדוֹנִי לֹא טוֹב לִי וּמֵרָעָתוֹ רַע לִי”.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לְיִרְמְיָה: לֵךְ לְפָנַי, וְאֵלֵךְ אֲלֵיהֶם וְאֶרְאֶה, מִי מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ יִרְמְיָהוּ: אִי אֶפְשָׁר לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ מִפְּנֵי הַהֲרוּגִים. אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן!

מִיָּד הָלַךְ משֶׁה וְיִרְמְיָה לְפָנָיו, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְנַהֲרוֹת בָּבֶל. רָאוּהוּ לְמשֶׁה וְאָמְרוּ זֶה לָזֶה: בָּא בֶּן עַמְרָם מִקִּבְרוֹ לִפְדּוֹתֵנוּ מִיָּד צָרֵינוּ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי! מִיַּד אָמַר לָהֶם משֶׁה: בָּנַי, לְהַחֲזִיר אֶתְכֶם אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְזֵרָה, אֶלָּא הַמָּקוֹם יַחֲזִיר אֶתְכֶם בִּמְהֵרָה – וְהִנִּיחַ אוֹתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵרִימוּ קוֹלָם בִּבְכִיָּה גְדוֹלָה, עַד שֶׁעָלְתָה בְּכִיָּתָם לַמָּרוֹם; זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ” (תהלים קלז, א).

עָמַד עַל דַּעְתּוֹ – הבין את שמתרחש מסביבו.

כָּפַתִּי – קשרתי.

פָּשַׁטְתִּי – הושטתי.

עִכַּבְתִּי – התנגדתי.

מָסַרְתִּי עַצְמִי לְמִיתָה – עמדתי בראשם והייתי מוכן למות למענם.

כְּצֹאן לְטִבְחָה – כצאן העומד להישחט.

יִפְּלוּ עַצְמוֹתַי – אמות.

הַמָּשָׁל – פתגם עממי.

מִפְּנֵי הַהֲרוּגִים – בגלל ריבוי הגופות הפזורות בדרכים.

בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.

גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי – ואי אפשר לבטלה.

הִנִּיחַ – עזב.

*

כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם אָמְרוּ לוֹ: מָה עָשׂוּ הָאוֹיְבִים בְּבָנֵינוּ? אָמַר לָהֶם: מֵהֶם הָרְגוּ בַּחֶרֶב וּמֵהֶם כָּפְתוּ יְדֵיהֶם לַאֲחוֹרֵיהֶם, וּמֵהֶם אֲסוּרִים בְּכַבְלֵי בַּרְזֶל, וּמֵהֶם נִפְשָׁטִים עֲרֻמִּים, וּמֵהֶם מֵתוּ בַּדֶּרֶךְ וְנִבְלָתָם לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ, וּמֵהֶם מֻשְׁלָכִים לַחַמָּה רְעֵבִים וּצְמֵאִים. מִיָּד פָּתְחוּ כֻּלָּם וּבָכוּ וְקוֹנְנוּ בְּקִינוֹת: וַי עַל מַה שֶׁהִגִּיעַ לְבָנֵינוּ! הֵיאָךְ הֲיִיתֶם כִּיתוֹמִים בְּלֹא אָב; הֵיאָךְ יְשַׁנְתֶּם בַּצָּהֳרַיִם וּבַקַּיִץ בְּלֹא לְבוּשׁ וּבְלֹא כְּסוּת! הֵיאָךְ הֲלַכְתֶּם בֶּהָרִים וּבַחֲצָצִים חֲלוּצֵי נַעֲלַיִם וּבְלֹא סַנְדָּלִים! הֵיאָךְ הֲיִיתֶם טְעוּנִים מַשְׂאוֹת חוֹל! הֵיאָךְ הָיוּ יְדֵיכֶם כְּפוּתוֹת לַאֲחוֹרֵיכֶם! הֵיאָךְ לֹא הֲיִיתֶם בּוֹלְעִים רֹק שֶׁבְּפִיכֶם!

פָּתַח משֶׁה וְאָמַר: אֲרוּרָה אַתְּ, הַשָּׁמֶשׁ! לָמָּה לֹא חָשַׁכְתְּ בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס הָאוֹיֵב לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ! הֵשִׁיבָה לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ: בְּחַיֶּיךָ, משֶׁה רוֹעֶה נֶאֱמָן, הֵיאָךְ אֶהְיֶה חֲשׁוּכָה – וְלֹא הִנִּיחוּנִי וְלֹא הִרְפּוּ מִמֶּנִּי, שֶׁהִלְקוּנִי בְּשִׁשִּׁים שְׁבָטִים שֶׁל אֵשׁ וְאָמְרוּ לִי: צְאִי וְהָאִירִי אוֹרֵךְ! שׁוּב פָּתַח משֶׁה וְאָמַר: וַי עַל זִיוְךָ, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֵיאָךְ חָשָׁךְ?! וַי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁיֶּחֱרַב! הַהֵיכָל נִשְׂרַף וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן נֶהֱרָגִים, וַאֲבוֹתֵיהֶם הוֹלְכִים בַּשְּׁבִי וּבַגָּלוּת.

שׁוּב פָּתַח משֶׁה וְאָמַר: שַׁבָּאִים, בְּחַיֵּיכֶם! לֹא תָמִיתוּ אוֹתָם מִיתָה אַכְזָרִיָּה וְלֹא תַעֲשׂוּ בָּהֶם כְּלָיָה גְּמוּרָה, וְלֹא תַּהַרְגוּ בֵּן לִפְנֵי הָאָב וּבַת לִפְנֵי הָאֵם, שֶׁתַּגִּיעַ הַשָּׁעָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפָּרַע מִכֶּם. וְהַכַּשְׂדִּים הָרְשָׁעִים לֹא עָשׂוּ כָּךְ, אֶלָּא הָיוּ נוֹתְנִים בֵּן בְּחֵיק אִמּוֹ וְאָמְרוּ לְאָבִיו: קוּם שְׁחָטֵהוּ. הָיְתָה אִמּוֹ בּוֹכָה וְדִמְעוֹתֶיהָ נוֹשְׁרוֹת עָלָיו, וְאָבִיו תּוֹלֶה לוֹ רֹאשׁוֹ.

אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתַבְתָּ בַּתּוֹרָתְךָ: “וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִּשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד” (ויקרא כב, כח) – וַהֲלֹא כְּבָר הָרְגוּ בָנִים וְאִמּוֹתֵיהֶם כַּמָּה וְכַמָּה, וְאַתָּה שׁוֹתֵק.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה רָחֵל אִמֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ, שֶׁיַּעֲקֹב אֲהָבַנִי אַהֲבָה יְתֵרָה וְעָבַד בִּשְׁבִילִי לְאַבָּא שֶׁבַע שָׁנִים, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן נִשּׂוּאַי לְבַעֲלִי יָעַץ אָבִי לְהַחֲלִיפֵנִי בַּאֲחוֹתִי, וְלֹא קִנֵּאתִי בַּאֲחוֹתִי וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה. וּמָה אִם אֲנִי, שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וְדָם, עָפָר וָאֵפֶר, לֹא קִנֵּאתִי בְּצָרָה שֶׁלִּי – אַתָּה, מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם וְרַחֲמָן, מִפְּנֵי מָה קִנֵּאתָ בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְהִגְלֵיתָ אֶת בָּנַי?

מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: בִּשְׁבִילֵךְ, רָחֵל, אֲנִי מַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה',

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָּע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם (ירמיה לא, יד) וְנֶאֱמַר: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ… וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ… וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (שם שם, טו־טז) (איכ"ר, פתיחתא כד)

נִבְלָתָם – גופתם.

מֻשְׁלָכִים לַחַמָּה – שוכבים בשמש היוקדת.

הִגִּיעַ – קרה.

חֲצָצִים – אבני חצץ קטנות.

טְעוּנִים מַשְּׂאוֹת חוֹל – נושאים משא כבד.

לֹא… בּוֹלְעִים רֹק – בשל גרונם היבש מצמא.

בְּחַיֶּיךָ – לשון שבועה.

לֹא הִנִּיחוּנִי – לא הרשו לי (מן השמים).

שְׁבָטִים – מקלות, שוטים.

תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן – תלמידים בבית הספר.

שַׁבָּאִים – השובים ששבו את עם ישראל.

כְּלָיָה גְּמוּרָה – חיסול מוחלט.

יִפָּרַע מִכֶּם – יעניש אתכם לפי מעשיכם.

הַכַּשְׂדִּים – הבבלים.

תּוֹלֶה לוֹ רֹאשׁוֹ – מרים את ראש התינוק (כדי לשחוט אותו).

אַהֲבָה יְתֵרָה – אהבה רבה.

לֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה – רחל לא חשפה ברבים את תרמיתו של לבן, ובכך מנעה את ביזיונה של לאה.

צָרָה – אישה אחרת הנשואה לאותו הגבר.

בַּעֲבוֹדָה זָרָה – עבודת אלילים (שבגללה נענש העם).

אֵין בָּה מַמָּשׁ – אין לה קיום אמיתי.

נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו – ריחם.

*

יג אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: סָח לִי זָקֵן אֶחָד מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: בְּבִקְעָה זוֹ הָרַג נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים מָאתַיִם וְאַחַת עֶשְׂרֵה רִבּוֹא וּבִירוּשָׁלַיִם הָרַג תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא עַל אֶבֶן אַחַת. עַד שֶׁהָלַךְ דָּמָם וְנָגַע בְּדָמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה. מָצָא אֶת דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה שֶׁהוּא רוֹתֵחַ וְעוֹלֶה. אָמַר לָהֶם: מָה זֶה? אָמְרוּ לוֹ: דַּם זְבָחִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ. אָמַר לָהֶם: הָבִיאוּ דַּם זְבָחִים וְאֶבְדֹּק, הֵבִיאוּ וְלֹא נִמְצְאוּ דּוֹמִים זֶה לָזֶה. אָמַר לָהֶם נְבוּזַרְאֲדָן: אִם תֹּאמְרוּ לִי – מוּטָב, וְאִם לֹא – אֶסְרֹק אֶת בְּשַׂרְכֶם בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל. אָמְרוּ לוֹ: מָה נֹאמַר לְךָ? כּוֹהֵן וְנָבִיא הָיָה בֵּינֵינוּ וְהָיָה מוֹכִיחֵנוּ עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדֵינוּ, עָמַדְנוּ עָלָיו וַהֲרַגְנוּהוּ, וְזֶה כַּמָּה שָׁנִים שֶׁאֵין דָּמוֹ נָח! אָמַר לָהֶם: אֲנִי אֲפַיְּסֶנּוּ. הֵבִיא סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה וְסַנְהֶדְרֵי קְטַנָּה וַהֲרָגָם עַל הַדָּם – וְלֹא נָח; פִּרְחֵי כְּהֻנָּה – וְלֹא נָח; בַּחוּרִים וּבְתוּלוֹת – וְלֹא נָח; תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּם – וְלֹא נָח. עַד שֶׁהָרַג עָלָיו תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא. קָרַב נְבוּזַרְאֲדָן אֶצְלוֹ וְאָמַר: זְכַרְיָה, זְכַרְיָה! טוֹבִים שֶׁבָּהֶם אִבַּדְתִּי, וְכִי נוֹחַ לְךָ שֶׁאֲאַבֵּד אֶת כֻּלָּם? מִיָּד – נָח. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִרְהֵר נְבוּזַרְאֲדָן תְּשׁוּבָה בְּלִבּוֹ. אָמַר: וּמָה אִם הֵם שֶׁלֹּא אִבְּדוּ אֶלָּא נֶפֶשׁ אַחַת כָּךְ – אֲנִי שֶׁהָרַגְתִּי כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. בָּרַח וְשָׁלַח שְׁטַר צַוָּאָה לְבֵיתוֹ וְנִתְגַּיֵּר (גיטין נז ע“ב; סנהדרין צו ע”ב).

סָח – סיפר.

נְבוּזְרְאֲדָן – כובש ירושלים ומחריבה (מלכים ב כח, ח).

רִבּוֹא – רבבה, עשרת אלפי אנשים.

זְכַרְיָה – בן יהוידע, שנסקל למוות בבית המקדש כאשר אמר לעם דברי תוכחה (דברי הימים ב כד, כ).

רוֹתֵחַ וְעוֹלֶה – תוסס ומבעבע.

זְבָחִים – קורבנות.

אֲפַיְּסֶנּוּ – ארגיע אותו.

סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה – בית הדין הגדול שישב בבית המקדש ומנה שבעים ואחד חברים.

סַנְהֶדְרֵי קְטַנָּה – בית דין שמנה עשרים ושלושה חברים.

פִּרְחֵי כְּהֻנָּה – צעירי הכוהנים.

תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּם – תלמידים בבית הספר.

אִבַּדְתִּי – הרגתי.

וְכִי נוֹחַ לְךָ – האם רצונך?

הִרְהֵר… תְּשׁוּבָה – התחרט על מעשיו.

כֶָּךְ – היה עונשם.

שְׁטַר צַוָּאָה – ובו נפרד ממשפחתו.

*

יד “וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ” (איכה א, ב) – עַל בַּחוּרֶיהָ. אַתָּה מוֹצֵא, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ שׂוֹנְאִים לִירוּשָׁלַיִם, תָּפְסוּ אֶת הַבַּחוּרִים וְכָפְתוּ יְדֵיהֶם לַאֲחוֹרֵיהֶם, וְהָיוּ הַבַּחוּרִים בּוֹכִים וְהַדְּמָעוֹת יוֹרְדוֹת עַל לְחָיֵיהֶם, וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְקַנְּחָן, וְנִשְׁאָרוֹת עַל לְחָיֵיהֶם כְּצָרֶבֶת (איכ"ר א, כה).

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

כָּפְתוּ – קשרו.

כְּצָרֶבֶת – כפצע צורב וכואב.

*

טו “קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי” (איכה א, יט) – אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּשֶׁהִגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע אֶת יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל הָיוּ כְּפוּתִים יְדֵיהֶם מֵאֲחוֹרֵיהֶם, נְתוּנִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְהוֹלְכִים עֲרֻמִים כִּבְהֵמוֹת. כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עַל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, אָמְרוּ לְהֶגְמוֹנוֹת שֶׁעֲלֵיהֶם: עֲשׂוּ עִמָּנוּ חֶסֶד וְרַחֲמִים וְהַעֲבִירוּנוּ עַל אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל דּוֹדֵנוּ. וְכֵן עָשׂוּ. יָצְאוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לִקְרָאתָם, הוֹצִיאוּ לָהֶם פַּת מְלוּחָה וְצִיר עִמָּהּ. הֵבִיאוּ נוֹדוֹת רֵיקִים וּצְבָעוּם כְּמַיִם וּתְלָאוּם בְּשַׁעֲרֵי אָהֳלֵיהֶם. כְּשֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל כָּךְ, נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּם: הָיוּ סְבוּרִים שֶׁהֵם מְלֵאִים מַיִם. אָמְרוּ לָהֶם: אִכְלוּ פַּת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָבִיא לָכֶם מַיִם. אָכְלוּ אֶת הַפַּת, בָּאוּ וְאָמְרוּ: לֹא מָצָאנוּ מַיִם. וְהֵם נוֹשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם בְּאוֹתָם נוֹדוֹת. וְנִכְנְסָה רוּחַ חַמָּה לְתוֹךְ מֵעֵיהֶם – וּמֵתִים (תנחומא יתרו, ה).

כְּפוּתִים – קשורים.

נְתוּנִים – אסורים.

עָבְרוּ עַל – חלפו ליד.

הֶגְמוֹנוֹת – הפקידים הבבלים הממונים עליהם.

צִיר – חומץ או נוזל מלוח כלשהו לטבול בו את הפת.

הֵבִיאוּ נוֹדוֹת וגו' – לקחו כלי קיבול (עשויים עור), הרטיבום במים ותלו אותם בפתח האוהלים.

נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּם – נרגעו.

בָּאוּ וְאָמְרוּ – הישמעאלים.

נוֹשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם – כדי למצוץ את מעט המים שעל הנודות.

רוּחַ חַמָּה – אוויר המדבר החם שבנודות.

*

טז רַ' יוֹחָנָן אָמַר: שְׁמוֹנִים אֶלֶף פִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּבְיָדָם שְׁמוֹנִים אֶלֶף מָגִנֵּי זָהָב בָּקְעוּ בְּחֵילוֹתָיו שֶׁל נְבוּכַדְנֶאצַּר וְהָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל הַיִּשְׁמְעֵאלִים. אָמְרוּ לָהֶם: בְּנֵי דוֹדֵנוּ אַתֶּם, הַשְׁקוּנוּ מַיִם! אָמְרוּ לָהֶם: אִכְלוּ תְחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אַתֶּם שׁוֹתִים מַיִם. מָה עָשׂוּ? הוֹצִיאוּ לָהֶם מִינֵי מְלוּחִים, וְכֵיוָן שֶׁאָכְלוּ הוֹצִיאוּ לָהֶם נוֹדוֹת נְפוּחִים וְהָיָה כָּל אֶחָד מֵהֶם מַתִּירוֹ וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ פִּיו, וְהָיָה הָרוּחַ נִכְנָס לְתוֹךְ מֵעָיו – וְהָיָה מְפַרְפֵּר וּמֵת (איכ“ר ב, ד; ילק”ש לישעיה, תכא).

פִּרְחֵי כְּהֻנָּה – צעירי הכוהנים.

בָּקְעוּ וגו' – חדרו דרך המצור שהטיל נבוכדנאצר על ירושלים.

נוֹדוֹת – ראו בקטע הקודם.

מַתִּירוֹ – פותח את הקשר הסוגר את הנוד.

הָרוּחַ – האוויר שבתוך הנוד.

מְפַרְפֵּר – רועד.

*

יז “עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ” (תהלים קלז, א) – מָה רָאוּ יִשְׂרָאֵל לִבְכּוֹת עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל? – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: הָרַג בָּהֶם פְּרָת בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָרַג בָּהֶם נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע. כְּשֶׁהָיוּ שְׁרוּיִים בָּאָרֶץ לֹא הָיוּ שׁוֹתִים אֶלָּא מֵימֵי גְּשָׁמִים וּמֵימֵי נוֹזְלִים וּמֵימֵי מַעְיָנוֹת, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ לְבָבֶל שָׁתוּ מַיִם מִפְּרָת וּמֵתִים מֵהֶם הַרְבֵּה. לְפִיכָךְ הָיוּ בּוֹכִים עַל הַהֲרוּגִים שֶׁהָרְגוּ בָּהֶם אוֹיְבֵיהֶם, וְעַל הַמֵּתִים שֶׁמֵּתוּ בַּדֶּרֶךְ וְלֹא הִנִּיחוּם לְקָבְרָם וְעַל הַהֲרוּגִים שֶׁהָרַג בָּהֶם פְּרָת, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה, הוּא וְכָל גְּדוֹלָיו וְכָל שָׂרָיו, וְעִמָּהֶם כָּל מִינֵי זֶמֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכַשְׂדִים בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם” (ישעיה מג, יד), וְכָל מַלְכֵי יְהוּדָה מֻטָּלִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְהוֹלְכִים עֲרֻמִּים עַל שְׂפַת הַנָּהָר. נָשָׂא נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע אֶת עֵינָיו וְרָאָה אוֹתָם, אָמַר לַעֲבָדָיו: מִפְּנֵי מָה הוֹלְכִים הַלָּלוּ בְּקוֹמָה זְקוּפָה בְּלֹא מַשּׂאוֹי? אֵין לָכֶם מַשּׂאוֹי שֶׁתִּתְּנוּ עַל צַוָּארָם? מִיָּד הֵבִיאוּ סְפָרִים וְעָשׂוּ אוֹתָם כְּחֵמֶת וּמִלְּאוּ אוֹתָם חוֹל וְהִנִּיחוּ עַל כְּתֵפָם עַד שֶׁנִּכְפְּפָה קוֹמָתָם, וְכָךְ אָמְרוּ עַל עַצְמָם: “עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ” (איכה ה, ה). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּעוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּבְכִיָּה עַד שֶׁעָלְתָה שַׁוְעָתָם לַמָּרוֹם.

אָמַר רַ' אַחָא בַּר אַבָּא: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִיר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְתֹהוּ וָבֹהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי” (יחזקאל כא, כב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל מָה שֶׁבָּרָאתִי לֹא בָּרָאתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל אֵלּוּ, עוֹלָם שֶׁבָּרָאתִי בִשְׁתֵּי יָדַי, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמַיִם” (ישעיה מח, יג) – אַחֲרִיבֶנּוּ. אָמָר רַ' תַחֲלִיפָא בַּר קְרוֹיָה: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ כָּל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְעָמְדוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ שֶׁלְּךָ הוּא, לֹּא דַיְּךָ שֶׁהֶחֱרַבְתָּ דִּירָתְךָ שֶׁל מַטָּה, אֶלָּא שֶׁתַּחֲרִיב דִּירָתְךָ שֶׁל מַעְלָה! אָמַר לָהֶם: וְכִי בָּשָׂר וָדָם אֲנִי שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְתַנְחוּמִים? הֲרֵי אֲנִי מַכִּיר בְּרֹאשׁ וַאֲנִי מַכִּיר בְּסוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל” (שם מו, ד) – “עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי… אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי” (שם כב, ד) – אָמַר לָהֶם: תַּנְחוּמֵיכֶם הַלָּלוּ שֶׁאַתֶּם מְנַחֲמִים אוֹתִי נְאוּצִים הֵם לְפָנַי; רְדוּ מִלְּפָנַי וּשְׂאוּ אֶת הַמַּשּׂאוֹי מֵעַל בָּנַי. מִיָּד יָרְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְנָטְלוּ אֶת־הַמַּשּׂאוֹי מֵעֲלֵיהֶם; וְלֹא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בִּלְבַד, אֶלָּא אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל, נָשָׂא עִמָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר: “לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה” (שם מג, יד).

מָה רָאוּ וגו' – מדוע בכו?

פָּרֶת – נהר פרת שבבבל.

שְׁרוּיִים – מתגוררים.

נוֹזְלִים – נחלים.

הִנִיחוּם – התירו להם.

מִינִי זֶמָר – כלי נגינה.

כַּשָדִים – בבלים.

מֻטָלִים – קשורים.

מַשּׂאוֹי – משא.

סְפָרִים – יריעות קלף של ספרי תורה.

חֵמֶת – כלי קיבול למים עשוי עור.

גָּעוּ – פרצו.

עָלְתָה שַוְעְתָם – נשמעה צעקתם.

בִּקֵש – רצה.

“וְהָנְחֹתִי חֲמָתִי” – וכך ישכך זעמי.

בְּשְׁבִיל אֵלּוּ – למען ישראל.

דִּירָתְךָ שֶׁל מַטָּה – בית המקדש.

דִּירָתְךָ שֶׁל מַעַלָה – השמים.

אֲנִי מַכִּיר בְּרֹאשׁ וגו' – יודע את ראשיתו ואת סופו של כל דבר, ולפיכך איני נזקק לניחומים.

נְאוּצִים – מקוללים, בזויים.

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

*

בְּשָׁעָה שֶׁבָּא נְבוּכַדְנֶצַּאר וְשָׂרַף אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְהִגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל וְשָׁבָה אוֹתָם, לֹא עָשָׂה אִסְטָטִיוָא בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא הָיוּ רוֹדְפִים אוֹתָם. וְלָמָּה הָיוּ רוֹדְפִים אוֹתָם? שֶׁהָיוּ חוֹשְׁשִׁים לְנַפְשָׁם וְאָמָרוּ: אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֻמָּה זוֹ מְצַפֶּה לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה; שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַד שֶׁהֵם נְתוּנִים בְּתוֹךְ אַרְצָם וְהוּא עוֹשֶׂה לָנוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה לְסַנְחֵרִיב. לְכָךְ לֹא עָשׂוּ אִיסְטָטִיוָא בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל וְרָאוּ שֶׁהֵם נְתוּנִים בְּיָדָם עַל אַדְמָתָם – מִיָּד עָשָׂה אִיסְטָטִיוָא. אֵלּוּ נִפְנוּ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְאֵלּוּ נִפְנוּ לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד. אָמַר לָהֶם נְבוּכַדְנֶאצַּר: מָה אַתֶּם יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים? וְהוּא קוֹרֵא לְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי וְאָמַר לָהֶם: הָכִינוּ עַצְמְכֶם, עַד שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתַּעַמְדוּ לְפָנַי וְתַקִּישׁוּ לְפָנַי בְּכִנּוֹרוֹת שֶׁלָּכֶם, כְּדֶרֶךְ שֶׁהֲיִיתֶם מַקִּישִׁים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלָּכֶם לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם. מִסְתַּכְּלִים אֵלּוּ בְּאֵלוּ וְאָמְרוּ: לֹא דַיֵּנוּ שֶׁהֶחֱרַבְנוּ בֵּית מִקְדָּשׁוֹ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ אֶלָּא עַכְשָׁו אָנוּ עוֹמְדִים לְהַקִּישׁ בְּכִנוֹרוֹתֵינוּ לִפְנֵי הַנַּנָּס הַזֶּה? מִיַּד עָמְדוּ כֻּלָּם וְנָטְלוּ עֵצָה וְתָלוּ כִּנוֹרוֹתֵיהֶם בָּעֲרָבוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם, וְשָׁלְטוּ בְּנַפְשׁוֹתָם וְנָתְנוּ אַלְיוֹנֵי יְדֵיהֶם לְתוֹךְ פִּיהֶם וּמְרַצְּצִים וּמְקַצְּצִים אוֹתָם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר” (תהלים קלז, ד) – “לֹא נָשִׁיר” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “אֵיךְ נָשִׁיר”; הָיוּ מַרְאִים אוֹתָם אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם וְאוֹמְרִים לָהֶם: אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהָיוּ כַּפּוֹתֵינוּ חֲזָקוֹת כְּבַרְזֶל וְנִתְקַטְּעוּ אֶצְבְּעוֹתֵינוּ? – רְאוּ, הֵיאָךְ נָשִׁיר! (פס“ר לא, ד; ילק”ש לתהלים, תתפג).

אִיסְטָטִיוָא – מקומות לחנייה.

חוֹשְׁשִׁים לְנַפְשָׁם – פוחדים (הבבלים) שמא ימותו.

מְצַפֶּה לָהֶם – ממתין ומקווה.

עַד שֶׁהֵם – כל עוד הם.

כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה לְסַנְחֵרִיב – שכל חייליו מתו בשעת מצור על ירושלים (מלכים ב יט, לה).

שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי – השרים והמנגנים במקדש.

תַּקִּישׁוּ – תפרטו באצבעותיכם.

הַנַּנָּס – כינוי של גנאי לנבוכדנאצר.

נָטְלוּ עֵצָה – החליטו יחדיו.

עֲרָבוֹת – עצי ערבה הצומחים בצד הנהרות.

שָׁלְטוּ בְּנַפְשׁוֹתָם – משלו ברוחם, התחזקו.

אַלְיוֹנֵי יְדֵיהֶם – קצות אצבעותיהם.

מְרַצְצִים – מועכים.

הֵיאָך נָשִׁיר? – כיצד נוכל לנגן בכינור (בידיים מקוצצות)?

*

יח "וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרֵד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה' " (ירמיה יג, יז) – אַתָּה מוֹצֵא, עַד שֶׁלֹּא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל הָיוּ עֲשׂוּיִם עֲדָרִים עֲדָרִים: עֶדְרֵי כְּהֻנָּה לְבַד, עֶדְרֵי לְוִיָּה לְבַד, עֶדְרֵי יִשְׂרָאֵל לְבַד, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ נַעֲשׂוּ עֵדֶר אֶחָד – "כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה' ".

רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה גָּלוּ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל יוֹתֵר מִבְּכָל הָאֲרָצוֹת כֻּלָּן? מִפְּנֵי שֶׁבֵּית אַבְרָהָם מִשָּׁם. מְשָׁלוֹ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאִשָּׁה שֶׁקִּלְקְלָה עַל בַּעְלָהּ; לְהֵיכָן מְשַׁלְּחָהּ? מְשַׁלְּחָהּ לְבֵית אָבִיהָ (איכ"ר פתיחתא כה; תוספתא בבא קמא ז, ג).

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

עַד שֶׁלֹּא גָּלוּּ – לפני שגלו.

עֲדָרִים – קבוצות.

מִפְּנֵי מָה וגו' – מדוע גלו ישראל דווקא אל בבל?

בֵּית אַבְרָהָם – משפחת אברהם (בראשית יא, כח).

קִלְקְלָה – בגדה.

מְשְׁלְּחָהּ – מגרש אותה.

*

יט “לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח… אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי” (תהלים מב, פסוקים א, ה) – כְּנֶגֶד מִי אֲמָרוּהוּ בְּנֵי קֹרַח לַמִּקְרָא הַזֶּה? לֹא אֲמָרוּהוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. שֶׁאָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זְכוּרָה אֲנִי בִּטָּחוֹן וְשַׁלְוָה, שֶׁהָיִיתִי שְׁרוּיָה בָּהֶם – וְעַכְשָׁו נִתְרַחֲקוּ מִמֶּנִּי, וַאֲנִי בּוֹכִיָּה וּמִתְאַנַּחַת וְאוֹמֶרֶת: מִי יְשִׂימֵנִי כַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהָיָה הַמִּקְדָּשׁ בָּנוּי, וְאַתָּה יוֹרֵד לְתוֹכוֹ מִשְּׁמֵי מָרוֹם וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עָלַי וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְקַלְּסִין אוֹתִי, וּכְשֶׁהָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים עַל עֲווֹנִי – אַתָּה עוֹנֶה אוֹתִי, וְעַכְשָׁו אֲנִי בְּבוּשָׁה וּכְלִמָּה.

וְעוֹד אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! שָׁמְמָה עָלַי נַפְשִׁי, כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת עַל בֵּיתְךָ וְהוּא חָרֵב, וְקוֹל דְּמָמָה בְּתוֹכוֹ, וְאוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁזָּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הִקְרִיבוּ קָרְבָּן לְפָנֶיךָ, וְהַכּוֹהֲנִים עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וְהַלְוִיִּים מְקַלְסִין בְּכִנּוֹרוֹת – יִהְיוּ שׁוּעָלִים מְרַקְּדִים בּוֹ?

“כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱלֹהִים” (שם שם, ה) – כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוֹמֶרֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה לִירוּשָׁלַיִם בַּסָךְ וּדְרָכִים מְתֻקָּנִים לְפָנַי, וְעַכְשָׁו בַּ“שָּׂךְ” – “הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים” (הושע ב, ח); לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה וְאִילָנוֹת מְסַכְּכִים עַל רֹאשִׁי, וְעַכְשָׁו גְּלוּיָה לַשֶּׁמֶשׁ; לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה בְּצִלּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַכְשָׁו בְּצִלָּן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת.

אָמָר רַ' בֶּרֶכְיָה: אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה וְסַלֵּי בִּכּוּרִים עַל רֹאשִׁי, וְעַכְשָׁו “אֶדַּדֵּם” – דְּמוּמָה עוֹלָה וּדְמוּמָה יוֹרֶדֶת; לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה בְּשִׁירִים וּבִזְמִירוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַכְשָׁו בּוֹכִיָּה עוֹלָה וּבוֹכִיָּה יוֹרֶדֶת; לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה “הָמוֹן חוֹגֵג” (תהלים מב, ה) – הֲמוֹנִיּוֹת הֲמוֹנִיּוֹת שֶׁל חֲגִיגָה (אָמַר רַ' לֵוִי: כְּגַעְגַּע זֶה שֶׁל מַיִם, שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק לֹא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה), וְעַכְשָׁו אֲנִי מִתְגַנֶּבֶת וְעוֹלָה, מִתְגַנֶּבֶת וְיוֹרֶדֶת (איכ"ר פתיחתא כד; שם א, נב).

כְּנֶגֶד מִי אֲמָרוּהוּ – על מי מדברים פסוקים אלו?

זְכוּרָה אֲנִי – זוכרת.

שְׁרוּיָה – מצויה.

מִי יְשִׂימֵנִי וגו' – מי יחזירני למצבי הקודם.

מְקַלְּסִין – משבחים.

עוֹנֶה אוֹתִי – נענה לבקשתי.

שָׁמְמָה – מלאת צער וכאב. קוֹל דְּמָמָה – קול חרישי.

שׁוּעָלִים מְרַקְּדִים בּוֹ – חיות השדה עושות בו כרצונן.

בַּסָּךְ – בציבור.

דְּרָכִים מְתֻקָּנִים – דרכים סלולות ונוחות למעבר.

בַּ“שָּׂךְ” – בדרך מלאה קוצים וברקנים (כלשון הפסוק מהושע). סִירִים – קוצים.

מְסַכְּכִים – נותנים צל כסוכה.

צִלּוֹ – השגחתו.

מַלְכֻיּוֹת – האומות השולטות בישראל.

דְּמוּמָה – שותקת.

הֲמוֹנִיּוֹת שֶׁל חֲגִיגָה – המון עם חוגג.

גַּעְגַּע זֶה שֶׁל מַיִם – צפרדע שאינה פוסקת מקרקוריה.

מִתְגַּנֶּבֶת – הולכת בדממה כגנב.

*

כ “נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי” (ישעיה מ, א) – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן: נַחֲמוּנִי, נַחֲמוּנִי, עַמִּי. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, כֶּרֶם אִם יִהְיֶה לְאָדָם וְיָבוֹאוּ לִסְטִים וִיקַצְּצוּ אוֹתוֹ – לְמִי מְנַחֲמִים, לַכֶּרֶם אוֹ לְבַעַל הַכֶּרֶם? וְכֵן אִם יִהְיֶה לְאָדָם בַּיִת וַיָבוֹאוּ לִסְטִים וְיִשְׂרְפוּ אוֹתוֹ – לְמִי מְנַחֲמִים, לַבַּיִת אוֹ לְבַעַל הַבַּיִת? אַתֶּם כֶּרֶם שֶׁלִּי וּבָא נְבוּכַדְנֶאצַּר וְהֶחֱרִיב אוֹתוֹ וְהִגְלָה אֶתְכֶם וְשָׂרַף אֶת בֵּיתִי, אֲנִי הוּא צָרִיךְ לְהִתְנַחֵם – נַחֲמוּנִי נַחֲמוּנִי, עַמִּי! (פס"ר כט, ט).

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

לִסְטִים – שודדים.

לְמִי מְנַחֲמִים – מי זקוק שינחמוהו?

אַתֶּם כֶּרֶם שֶׁלִּי – שנאמר “כי כרם ה' צבאות בית ישראל” (ישעיה ה, ז).

*

כא “מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ” (תהלים עט, א) – לֹא הָיָה הַמִּקְרָא צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא “בְּכִי לְאָסָף”, “נְהִי לְאָסָף”, “קִינָה לְאָסָף” – וּמַהוּ אוֹמֵר “מִזְמוֹר לְאָסָף”? – אֶלָּא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה בֵּית חֻפָּה לִבְנוֹ וְסִיְּדָהּ וְכִיְּרָהּ וְצִיְּרָהּ – וְיָצָא בְּנוֹ לְתַרְבּוּת רָעָה. מִיָּד עָלָה הַמֶּלֶךְ לַחֻפָּה וְקָרַע אֶת הַוִּילָאוֹת וְשָׁבַר אֶת הַקָּנִים, וְנָטַל פֵּדָגוֹג שֶׁלּוֹ אַבּוּב שֶׁל קָנִים וְהָיָה מְזַמֵּר. אָמְרוּ לוֹ: הַמֶּלֶךְ הָפַךְ חֻפָּתוֹ שֶׁל בְּנוֹ, וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר?! אָמַר לָהֶם: מְזַמֵּר אֲנִי שֶׁהָפַךְ חֻפָּתוֹ שֶׁל בְּנוֹ וְלֹא שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל בְּנוֹ. כָּךְ אָמְרוּ לְאָסָף: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶחֱרִיב הֵיכָל וּמִקְדָּשׁ – וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר?! אָמַר לָהֶם: מְזַמֵּר אֲנִי, שֶׁשָּׁפַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲמָתוֹ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְלֹא שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל (איכ"ר ד, יד).

לֹא הָיָה הַמִּקְרָא וגו' – מן הראוי שמזמור העוסק בחורבן לא יפתח בלשון “מזמור”, שהיא לשון שמחה.

נְהִי – יללה ובכי.

בֵּית חֻפָּה – מקום המיועד לעריכת חתונה.

וְכִיְּרָהּ – גילף בה קישוטים לנוי.

וְיָצָא בְּנוֹ לְתַרְבּוּת רָעָה – גידולו רע, התנהגותו פגומה.

וִילָאוֹת – וילונות.

הַקָּנִים – העמודים.

פֵּדָגוֹג שֶׁלּוֹ – המחנך של הבן.

אַבּוּב – חליל.

חֲמָתוֹ – כעסו.

עַל הָעֵצִים וגו' – על בית המקדש.