(קצת רשמים וזכרונות).
אני נודעתי לברנדשטטר בשנת התרע“ד. הוא חגג אז את שנת השבעים שלו. בהשתדלותו של צבי שרפשטיין נערכה אז בטרנוב חגיגה נהדרה לכבוד הסופר הישיש, ואחר החגיגה בנקט. נתקבלו מכתבי ברכה מאפסי ארץ ובתוכם גם מפרישמן, שהעריך אותו כ”יוצר הנובילה העברית". ברנדשטטר היה אז מלא התפעלות, מה שהשמיע מתוך הרצאתו שקרא אותה מתוך הכתב. הוא לא האמין, כי יש צעירים וכי יש חובבים ומעריצים. כי אל לשכוח, שברנדשטטר היה מני אז סוחר ואיש החרושת, ולא יצר מעולם מסביב לו שום סביבה ספרותית. ויצא שכל העולם ידע על אדותיו הרבה יותר מאשר ידעו בני עירו בטרנוב – לקיים מה שנאמר: אין נביא בעירו…
באותה שעה פרצה המלחמה וברנדשטטר בא לפרג. וגם אנכי התרחשתי להתם – בנובמבר של שנת 1914. פעם ראני דרך החלון וקרא לי לבוא אליו ובבואי חקרני על המצב אשר בעירו. ובתוך הדברים בקשני שאעתיק לו את השיר שכתבתי לכבודו ושקראתי אז בחג היובל שלו. אמרתי לו שאינני זוכרהו ושגם העתקה אין לי ממנו כי השארתיה בטרנוב. אך הוא בשלו: “ובכן, כתבהו מתוך זכרונך”. ואם איני זוכר ממנו כלל ועיקר? – שאלתי – “אך כך, תכתוב אותו מחדש והיה השיר הזה החדש טוב יותר מן הראשון”. עשיתי את חפצו ובעזר האל עלה בידי להוציא מתוך זכרוני כמעט את כל השיר במלואו. וכשהבאתיו אליו שאלתיו: לאיזה תכלית זקוק אדוני כל כך לשיר זה? ויאמר לי: “יש ותוקפת אותי חולשה לכל מיני קטורת ולבונה שמקטירים לי מעריצי ואז אני אוהב לעיין בכל דברי התהלה שנאמרו ושנכתבו על אדותי, ביחוד לרגלי חג יובלי, ועל כן אני אוסף וצובר כל זה על יד…”
אחרי כן נפגשתי עם הסופר הישיש ברחוב והיתה לנו שעת כושר לדבר על הטיפוסים החדשים שנזדמנו עמהם לפונדק אחד, כלומר: על אחינו שבמערב לכל מיניהם וסוגיהם, למדניהם, עמי־הארצותיהם, רבניהם, מטיפיהם וכל כלי־קדשם. ובעיקר על נדבניהם, כי בשורה הראשונה נתבלטה אז הנדיבות שלהם, שנהגו בה כלפי אחיהם מן המזרח. ברנדשטטר ה“משכיל” נתפעל מהזוהר החיצוני של היהודית המערבית התפעלות רבה, ואנכי אם אמנם הערכתי גם אני את מעשיהם הטובים, אבל בהרבה אבדו המעשים האלו את חנם בעיני, בידעי את היחס הנבזה שהם מתיחסים אלינו ושהיה מהפך גם את הלחם אשר נתנו לעניינו – למרורות פתנים בקרבם. אך ברנדשטטר לא הסכים לדברי, כי אמנם אליו התיחסו בכבוד גדול וגם קראוהו ראשי הקהל בפרג להשתתף במעשה העזרה וההצלה.
היינו נפגשים גם בבית הספרים של הקהל. ושמה היה בא גם הסופר והמשורר הישיש משולם זלמן גולדבלום מלבוב.
ברנדשטטר התענין אז בהרבה בתולדות ש"צ, שכנודע הי לו קן גדול גם בפרג. הוא מצא פה הרבה מציאות חשובות, אבל, כנראה, לא הפיק מזה שום תועלת מדעית.
באותו הזמן כתב ברנדשטטר מכתבי מסע. לפי ידיעתי נכתבו כ“ט פרקים והוא היה שבע־רצון מהם מאד. הוא הטעים לי בכל פעם שיש לוהנאה גדולה מהכתיבה ושיצא מזה כלי מפואר, מעין מכתבי המסע של היינה, בלוית חרוזים. לא הגעתי לידי כך לעין בכתבים אלו. ואך יודע אני, שבשעה שהכין הסופר את עצמו לחזור לטרנוב שלח מקודם את הכתבים האלה לפניו ובדרך אבדו אבדה עולמית. כשחזרתי אח”כ טרנובה ודברתי אתו על הכתבים הללו, ספר לי על אבדתם. אני חשבתי שבודאי עוד הכל שמור בלבו והוא יכול לכתוב הכל מחדש. אבל הוא הרגיש את עצמו יגע, ובעיקר אמר לי, שלא יכתוב יותר את הרשמים האלה מפני שבינתים חזר בו מן החפץ הזה. בין כה וכה נוכח לדעת, שטעה בהרבה ענינים בנוגע להערכת המעשים והעושים.
צער גדול היה לו באבדן המכתבים הרבים שהיו בידו מני אז יצא על במת הספרות ועד השנים היותר אחרונות, החל מראשי המשכילים אלכסנדר לנגבנק וסיים במכתבים של אחד העם וביאליק. זה היה אוצר יקר. וברנדשטטר גם התחיל כבר לכתוב ספר של זכרונות על יסוד המכתבים הללו. הוא אמר לי שהעבודה נעשתה על נקלה בהיות שרק צריך היה לצרף קטע מפה וקטע משם ולשזרם יחד ויצאה אריגה נפלאה. וכבר היו בדיו שנים שלשה גליונות מן העבודה הזאת וישלחם לביאליק כמעט בערב המלחמה. וביאליק כתב לו אז, כפי שסיפר לי, “אל הנער הזה התפללנו”, ועודד אותו להמשיכה. והנה נאבדו כל המכתבים הללו, ואין יודע מי לקח אותם! והיתה נוסחא (לא מדויקת ולא אחראית), שהסופר אנסקי, ששהה בימי המלחמה בטרנוב והתארח בביתו של ברנדשטטר, לקח אותם ואין זכר לדבר.
לפי ידיעתי היה אצלו עוד כרך של כתבים מוכנים לדפוס, אשר מתחלה חשב לספחו אל כרכי כתביו. אולם אח“כ נתעוררו אצלו ספקות והתחיל מהסס בדבר. ולפני כשנתים ימים אמר לי, שגמר בדעתו לשרפם. לא פעם גילה לי את מחשבתו זו גם לפני זה ואנכי נלחמתי תמיד כנגד החפץ הזה. עיקר הטעם של חפצו המוזר הזה היה, שהוא כבר “עבר זמנו”. דורו, דור “השחר”, חלף ועבר ועכשיו שוב אין לו מה להגיד בדורו של ביאליק; והיה מתירא שמא עוד יקלקל את ה”רינומה" הספרותית שלו… אבל היה לו עוד טעם אחד והוא – שבספר הזה נגע בהרבה בני־אדם אשר בסביבתו ויפגע בכבודם, והוא חשש שמא ירגישו הללו את עצמם נעלבים והוא לא רצה כי יטור לו איש איבה אחרי מותו.
כידוע עסק ברנדשטטר בימיו האחרונים בכתיבת פתגמים שברבות הימים עלו עד כדי ספר שלם (כפי הנשמע יודפס בהוצאת “דביר” וגם בתרגום פולני). הוא פנה אל הפתגמים מטעם פשוט, יען כי לכתיבת ענינים שלמים לא היה יכול להתרכז עוד ואלו את הפתגמים היה כותב בנקל ובמהירות רבה. בפתגמים אלה אצר ברנדשטטר את אשר הגה בימיו האחרונים מן הדעות ומן הסך־הכל של החיים, ומכל מה שנתרשם מהם במוחו במשך חייו הארוכים. – בדרך כלל היה הסופר הישיש בימיו האחרונים נוטה להתפלספות ולבחינת החיים. כששה־שבעה שבועות לפני מותו ראיתי אצלו את פתגמיו האחרונים שבאחרונים, שהכתיבם לאחד מן היוצאים והנכנסים בביתו, והם מקיפים את חיי החברה והמשפחה, את קלקולי הספרות והשירה וכו' וכו'.
באותו הזמן סיפר לי, שקבל מכתב מקלויזנר, שבו הוא מבקש לענות על עשרים שאלות הנוגעות לחייו ולפעולתו הספרותית, בהיות שסופר צעיר אחד הקרוב לקלויזנר עומד לכתוב על אדותיו מונוגרפיה מפורטת, בתור קלסיקן של הספרות. ברנדשטטר היה בנוגע לעצמו ענוותן גדול ובדברו על יצירותיו היה אומר: “גם בעולם המעשה בתור סוחר ושולחני, וגם בעולם הספרותי נתנו לי קרדטים יותר משהייתי ראוי להם באמת. פשוט מפני שהייתי בר־מזל”…
ברנדשטטר היה מפליא ברעננותו. הוא היה קורא ותיק לספרות החדשה ושחה עם הזרם. בבקורי האחרון אצלו סיפר לי, שקרא את האידיליות של שמעונוביץ והן היו לו למשיבת נפש. גם את כל יתר המשוררים והסופרים הצעירים ואת יצירותיהם ידע הסופר הישיש, אחד לא נעדר. את ברנר היה מעריץ מאד, אלא שמצא בו כי הוא אומר להחריב את היהדות חורבן גמור…
מן הנכון להוציא מלב רבים את הטעות, כי היה ברנדשטטר שונא האדוקים והחסידים. להפך! בדברי אתו על זה לפני שנים אחדות אמר לי: “דע לך, אם הייתי עכשיו אוחז בשבט סופר הייתי נלחם לא בחסידים ולא באדוקים, שסוף־סוף הם־הם המחזיקים את היהדות – אלא באותה האינטליגנציה הריקה בתכלית הריקנות, בכל אותם הדוקטורים, האדבוקטים והמנהיגים, ובתוכם גם הרבה ציונים, שהם עמי ארצות גמורים. נקטה נפשי בהם!”
ואעפ"כ היה ברנדשטטר לובש גאון על חוטר מגזעו, הוא נגדו רומן ברנדשטטר, המצטיין בתור משורר פולני מן הצעירים, והוא בעל כשרון גדול שהוציא זה עתה לאור קובץ מענין מאד, ומלא הוא כשרון ועוז חיים. אכן אין בכל שיריו אף זכר לנשמת ישראל. ובינו ובין זקנו רובצת תהום ממש…1
זולת פתגמיו העלה ברנדשטטר על הכתב את זכרונותיו האינטימיים והמשפחתים, וכמדומה שאמר לי, כי את אלה יתן לפרסום אחרי אשר יעובדו באופן מתאים וראוי.
הרבה יש לספר על ברנדשטטר שעל פה. הוא היה מעין נובע מקור חכמה, תלמיד חכם מופלג, משכיל לא רגיל ואיש חי. הלואי והיה אדם יושב אצלו מטה אוזן וכותב! אך האיש לא היה והדברים לא נכתבו וזו היא אבדה עולמית.
זכות עמד לו לברנדשטטר, שגם בימיו האחרונים – למרות אשר אבד לו כל הונו הגדול שלפני המלחמה – לא היה צריך דאגת פרנסה, כי נמצא נדיב אמריקאי (יהי שמו לברכה!) שקנה אצלו את הביבליותיקה שלו בסכום הגון, אשר הבטיח לו פרנסה שקטה ובוטחה עד אחרון ימיו, וגם השאיר לו את הביבליותיקה לתשמישו הפרטי עד יום מותו. עכשיו היא תשלח לאוצר הספרות הלאומי בירושלים ביחד עם הביוסט שלו מעשי ידי אמן.
ברנדשטטר היה כבר זה שנים אחדות רצוץ־גו, אבל רוחו היה ער בו. יש שהיה מסיח לפי רוחו ואומר: מה יש לי עוד לרצות בתבל? הן כליתי כבר את מלאכתי. כי נשער נא, שהיה מלאך בא לאמי לפני כשמונים שנה ויותר ואומר לה: דע לך, כי בן יולד לך שיהיה בעל כשרון, סופר ובעל בעמיו, ומאושר כמעט כל ימי חייו, ועד לגבורות יגיע – כלום לא היתה מסכימה לכך? בודאי היתה מסכימה. ועכשו הן כל הדברים האלו נתקיימו בי ומה אני רוצה עוד?"… ובכל זאת חפץ החיים היה כביר ממנו. וכאשר ברכתיו בבקורו האחרון כי יאריך עוד ימים, אמר לי: “נוכחתי, שכל פעם שאתה מברכני ברכתך מתקיימת; אקוה שתתקיים גם הפעם”…
והנה אחת מהלצותיו האחרונות, עת קצרה לפני מותו. על שאלת אחד ממכריו בשעת ביקור: "מה אדוני עושה?\ - הוא עונה:
– ומה אעשה? אני לומד.
– אדוני לומד? העוד כוח בך ללמוד?
– כן, אני מתלמד למות…
אכן, הוא התלמד למות. ותמורה לאיש המענין והסופר הקלסיקן אין. חבל!
תרפ"ח.
-
בינתים חל שנוי בנכדו זה, כי חזר ליהדות והוא מקדיש את מיטב כשרונותיו וכחותיו לשירה ולעתונות היהודית־הפולנית. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.