(שריד משוררי ההשכלה.)
אפשר שכבר יותר מדי אנו מזלזלים בחלוצי השירה והספרות העברית בגליציה. והלא זה שנתנו לנו עלה להם בקושי גדול ובחבלי לידה קשים, שכן לא היתה עדיין הדרך סלולה לפניהם, אדרבה, היא היתה מלאה קוצים וקמשונים, והאופק היה צר ומצומצם, – ובכל זאת לא נפל רוחם בקרבם, והם קרעו לנו חלונות למרחקים.
אחד מחלוצי השירה האלו היה משולם זלמן גולדבוים מלבוב. אינני בקי למדי בתולדותיו. יודע אני רק זאת, כי בשעה שנפגשתי עמו, כבר הגיע לגבורות. אני פגשתיו בביבליותיקה של הקהלה בפרג, – שהיתה ב“אותן השנים” בית ועד לחכמים ולחובבי הספרות והצג הציגני לפניו, כמדומה, רמ“ד ברנדשטטר ז”ל. בחזותו היה כגרמני בלה מזוקן… אבל משעה שנתקרבתי אליו מצאתי בו אדם מענין וכבר היה קשה להפרד מאליו, כי היה משכיל גדול ומקור מים חיים ממש.
הוא שח לי על שני כרכיו שיריו, שנתנם במתנה לביבליותיקה ובקשני – שאקראם ואחווה לו את דעתי עליהם. שני הכרכים האלה לא היו פרי־יצירתו היחיד, כי עוד קודם לכן פרסם חזיון עברי בשם “ידידיה האיסי”, שכתב אותו אחרי מות אשתו הראשונה. בכלל הטעים לי, כי דווקא האסונות דוחפים אותו ליצירה. והוא היה ידוע אסון: גם בנו יחידו מת עליו בחייו.
גולדבוים לא היה יושב אוהל, כ"א סחר־ומכר במדה רחבה ורק “בין שיצא לשיצא” שר את שיריו. כששים שנה בערך שר, ויהי שירו על אלהים והטבע, על האדם ומהותו, על השירה ועל האהבה. יש לו שורה שלמה גם של שירי־הזדמנות ונוסחות של מצבות הכתובות בטוב טעם.
ומפליא הדבר, שמהספרות העברית החדשה לא ידע גולדבוים כל מאומה. בשנת התרע"ה אמר לי, כי מכל הספרות העברית החדשה קרא רק איזה שירים מביעליק (לא ביאליק! משום־מה נסתרסה לו קריאת שמו של בחיר משוררנו דווקא באופן זה?).
גולדבוים היה משורר ההשכלה – ומהמשובחים שבהם. השגותיו היו רחבות וטעמו – מפותח. האידיאל שלו בשירה היה התקשרות החזון עם המחשבה העילאית, כדוגמת פויסט של גיתה. ועד כדי כך אחז בדעה זו, עד שזולת פויסט ראה את כל יצירת גיתה כטפל.
בנוגע לשיריו שלו השתבח בפני, כי פרנץ דליטש אמר עליו שרק שיריו הם תנ“כיים במלוא מובן המלה, ואין הוא מוצא דוגמתם בכל הספרות העברית החדשה… שיחה לפי תומה של “גוי” זה אינה בטלה לגמרי. הוא היה בכל אופן פייטן הגון לפי הרמה הספרותית של דורו. את זה אפשר לראות משני הכרכים הנזכרים, שיצאו לאור בלבוב בשנת התר”ע והתרע"ד. הספרים האלה לא נתפרסמו כהוגן ואינם ידועים בקהל למדי. במקצת גרמו לזה שנות החירום. רק בעת האחרונה התחילו יורשיו להפיצם ברבים.
וגאווה מיוחדת, גאוות קדמונים, מתגאה הוא בשירתו ובשפתו העברית והוא אומר (בשיר “לעג השאננים”):
"ואני מפחד הזוקן שאנן,
דורות יחלופו ופעלי ינוב רענן,
שפת עבר לא שונתה מימים ימימה,
ולא תשתנה לנצח כל מאומה".
ובשיר “חבלים בנעימים” הוא אומר:
"יצברו הון וכבוד – אני אחזיק במעוזי,
ישקלו הם שקליהם – אני אשקול חרוזי,
ואם כולם מתאימים ושכולה אין בם,
אז אשמח אגיל לאדירי עם".
והרי הוא היה סוחר גדול ושקוע ב“הבלי העולם הזה” דווקא!
ע"ד גבולי התבונה אנו קוראים דברים נוקבים עד התהום בשירו “נואש”:
"מה יתנו, מה יוסיפו כנפי נשרים
אם אין יכולת אבר וכנף להרים!
מה יתנו, מה יוסיפו רגלים כאילים
אם הובאו בסד או אוסרו בחבלים!
“שפי” הוא שיר מעניין על שאיפת קצת בני אדם להבדל מן החברה. גולדבוים נלחם בשאיפה זו. לדעתו דברי חז“ל “לעולם אל יהי אדם אבל בין החתנים” וכו' מכוונים כלפי שאיפה זו, וראוי להשמע להם. ומתוך הלך רוח זה מתאונן גם על ההתבדלות של היהודים בארצות גלותם (בשיר “על אדמת נכר”), וכמובן אין צורך להדגיש את יהדותנו יותר מדי. “למה תתראו?”… חולשה ישנה נושנה היא בכנסת ישראל, לדעת המשורר, שהם “מתראים” תמיד, ועושים מעשיהם תמיד ברעש והמולה, והרבה פעמים הם ניזוקים הרבה ע”י כך. והוא מסיים בשירו הנ"ל, בקובלנא:
"וחובבי ציון לא יצאו המימה,
לשוט באניות חרש למגמתם;
אך בחצוצרות יקראו ירושלימה –
ושמע אויב וסגר עליהם נחלתם;
למה תתראו?"
ולמה תפרעו!"
יש לו שיר, שמזכיר את שירו של אד"ם הכהן “אל שלחן אלהים ישבתי שבת”, הנושם בקדושת השירה וביראת הכבוד לפני הקדושה הזו:
"לכן שמרו מי בשפה הקדושה,
אם כל הלשונות, השפה הראשה,
בה מחוקקים נביאים ורוזני שיר נפגשו;
ואתם הכותבים בה – התקדשו"!
המשורר אהב את חברת בני האדם ועל זה שר שיר יפה בשם “כוס ישועות אשא”, המזכיר את שירו של שילר “אל השמחה”. מצד אחד העריץ את הדעת ושאר הרוח והוא ידע, שאף בימי צרה, המדכאים את ההדיוט עד עפר, ימצא החכם ובעל הדעת נחומים ומרגוע בהשכלתו. וכך הוא שר ב“ברכת אובד”:
"שמנתי ונרדמתי,
והתרפיתי והסכלתי,
וקם שאון ולחמתי –
אז יכלתי והשכלתי!
* * *
על כן אסבול באהבה
צרה ויגון ותלאה;
לא אוסיף עוד לדאבה,
ואברך על הרעה".
שירי האהבה שלו הם יותר שירי מוח מאשר שירי לב. אבל בכל זאת גם בהם יש יפים ומלאי עוז. ה“בלדות”: “ביער בערב”, “שגעונות”, (מימי האינקביזיציה), “המשתלח” (על דרייפוס והרפתקאותיו) יש בהן בודאי הרבה פגימות אך יש בהן גם חרוזים נעלי. מן השירים שבכרך השני יש להזכיר ביחוד את השירים “שבתך ומשענתך המה ינחמוני” ו“חלום נעורי”.
למרות היותו תלמיד ההשכלה ובן הדור העבר, הרי הוא יהודי גא ומתגאה ביהדותו; אלא שהוא עודנו מחזי' ברעיון “התעודה”. וכך הוא אומר בשירו “בגלות החיל הזה”:
"ותן להם אוצרך, כי טוב תת מקחת,
ושמח אם יבוזזו רכושך אחת־אחת;
אם בזמירותיך יתנו גודל לאלהיהם,
מעט־מעט את חוקיך יקבלו מחוקקיהם".
גם שירי ההזדמנות שלו, שרבים מהם מוקדשים לגדולי דורו, כגון: להמטיף יששכר דוב לוונשטיין, להמשורר אלכסנדר לנגבנק, לאחיו, חברו של הרנ"ק, לחוק שמואל ביק, ללנדא (מנהל בתי הספר של הברון הירש) וכו', ונוסחות המצבות שחבר, כתובים בטעם וגם הם תורה הם שצריכה למוד.
אנו רואים שהיה גולדבוים בכל אופן סופר ומליץ מלא ענין. והוא הרבה לכתוב, כמעט עד יומו האחרון. עוד ימים אחדים לפני מותו דבר אתי ע"ד הוצאה חדשה ומעובדת של ספרו “ידידיה האיסי”, שגם ברנדשטטר הללו מאד, אם כי בקרהו קצת מצדו הסגנוני. בלי ספק עוד נשארו ממנו הרבה כתבים חשובים, וכדאי הוא לחובבי ספרותנו שיתעניינו בירושתו הרוחנית. בדבר המעטים האלה רציתי להעמיד מצבה ספרותית לאחד השרידים של משוררי דור ההשכלה.
גולדבוים נאסף אל עמיו בשנת 1915 בפרג, ונקבר שם.
תרפ"ט.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.