כידוע לא השאיר הבעש"ט ממלא מקום בהחלט. בנו הרשיל נצטוה שלא יהיה רב רק להחזיק הכל בתוך עצמו ולכבוש את נבואתו, וגם חתנו היה איש נחבא אל הכלים. ובכן עברה ירושתו הרוחנית לנכדו ר' ברוך המז’יבז’י, בנה של בתו אדיל המהוללה.
ר' ברוך זה, שהריז’ני אמר עליו פעם, שמי שהיה חכם מסוגל היה לשאוב אצלו יראת שמים מלא חפנים, ומי שהיה שוטה נשתטה על צדו עוד יותר – או מי שידע את ר' ברוך, יכול היה לשער מי ומה היה הבעש"ט בעצמו.
ואין כל גוזמא בדבר. כי עומק ותמימות גאונית וקדושה מוצאים אנו אצלו כשמוצאים אותם אצל זקנו הגדול. אבל הבדל אחד יש. הוא לא היה ותרן ונוח לבריות כזקנו הגדול, אדרבא הוא היה כעסן גדול כי צרות ישראל הכעיסוהו תמרורים, כנהוג. ובכן התרגז ויתקצף ויקלל ויחרף ויגדף (דבר שאנו מוצאים אחר כך גם אצל הגאון ר' חיים הלברשטם ז"ל בעל “דברי חיים”) ויותר לא היו צריכים. כי הקללה נחשבה כבר לגאולה שלמה, מעין מרוק עוון, שאחריו לא היה כבר מקום לקטרג על בעל הבקשה והשרוי בצרה אשר על כן אפשר היה לה להתקבל אח"כ בלי כל מעצורים.
ובזה נשען ר' ברוך על הפסוק ואת הנפש אשר “עשו בחרן” כלומר הנפשות שתקנו בחרן מלשון “חרוף אף” כלומר בזעם וברוגז, כי מוצא אחר לא היה בעוה"ר.
ובמקום אחר הוא מטפל באמת ביסוד “הרוגז” ומוכיח על פי זוהר אית רוגזא ואית רוגזא. אית רוגזא דאיהו ברוך לעילא ולתתא ואיקרי “ברוך”, כהרעמים, הברקים והגשמים, שמטהרים את האויר. ובכעס וברוגז הזה תקן ויחדש ר' ברוך הרבה בשעת הסכנה והדרב ל"ע, בעניני פרנסה ועוד.
ור' ברוך לא היה אך ורק בעל מופת גרידא, כי אם גם איש תורה חריף ואיש מוסר בעל היקף גדול. כמובן גם אצלו העיקר הוא פנימיות התורה, הטמיר והנעלם, בחינת “לבא לפומא לא גליא”, וכך שלשת שני הערלה הן אצלו סמל של שלשת דרכי הלמוד היינו פשט, רמז דרוש, ואחר כך ובשנה הרביעית “יהיו פריו קודש הלולים” בא ה“סוד” היותר נעלה והיותר קדוש, גולת הכותרת.
או רעיון זה בצורה אחרת: בתולה נישאת ליום הרביעי, כלומר שהתורה שהיא בבחינת “בתולה” ואיש לא ידעה, נישאת, מתרוממת “ליום הרביעי” כלומר שוב ע"י הנוסח הרביעי, נוסח הקבלה והסוד.
ומחזיק הוא בשיטת היצירה הבלתי תלויה בנוגע לתורה וכך הוא מבאר: והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, כלומר תורה כזו, שלא ירשתה, רק שהמצאת אותה בעצמך, ותחדשה בכחך אותה.
ובנגוד להרבה גדולים שחשבו, כי קונים שלמות אם מתבדלים ומתיחדים בקרן זוית ובפרישות מהעולם אומר ר' ברוך, כי לא זו הדרך, כי בכל אופן אתה זקוק לעולם, או שהעולם זקוק לך, ובכן זה הוא רעיון של “ואל תהי רשע בפני עצמך” כלומר שההתבדלות רשע ואון.
ובנוגע לאותם הצדיקים והיהודים הגאים ששבעים רצון מעצמם וחושבים כי כבר יצאו ידי חובתם, מביא הוא את דברי “פרקי אבות”: “וסיב ובלה בה ומינה לא תזוע שאין לך מדה טובה הימנה”, כלומר אם כי נזדקנת ואבד עליך כלח על צד התורה, לא זעזעת את התורה אפילו כל זעזוע כל־שהוא, נשארה היא שלמה כשהיתה והראיה שאין לך מדה טובה הימנה. איה המדה היחידה שסכלת לך מהתורה הזו? (מעין זה אמר הבעש"ט כידוע “תורת ה' תמימה” עדין לא נגע בה אדם).
וכמובן לא חסרו מתנגדים גם כן וגם עליהם מדבר ר' ברוך בהרבה מקומות. וכך הוא אומר למשל “עז פנים לגינהם”. פלא, שכל אלה שמחוצפים למדי להרבות עבירות ולפשוע פשע “ובושת פנים לגן־עדן” כשמגיע לידי כך לעשות מצוה המה מתביישים.
או למשל, שינת רשעים הנאה להם והנאה לעולם, ורק ולואי לא הי' נעורים יותר ואז היה בודאי עונג וקורת־רוח בעולם.
הצדיק והאדם העליון כמובן עומד גם אצלו במרכז הכל. וכך הוא מבאר זה השער לה' צדיקים, שהשער לה' בו יבואו, הם הצדיקים. ואשר על כן לפתח חטאת קובץ נמצא אצל הפתח החטא המתנגד והליצן.
וארוממך ה' כי “דליתני”, מלשון דלת, כלומר כי עשיתני “דלת” בכדי להגיע עדיך.
ושונא מוחלט היה של כל מיני פניות וכונות צדדיות ונסתרות. וזאת היא הכונה על פיו של “ומכל גלוליכם אטהר אתכם” גלולים מלשון “בגלל” כלומר “למען”.
וכך הוא מדבר על מיני הדרשנים ומטיפי המוסר השונים, שמטיפים למים ושותים יין, עושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס. והוא אומר בדרך הלצה: “חד גדיא” ישנו מגיד חד וחריף. ובכל זאת “דזבין אבא בתרי זוזי”, מסוגל הוא למכור את האב בשמים, את הקב"ה, בשני זהובים.
ובנוגע למעריצי היי"ש אשר בחסידות, שמוצצים יראת שמים מן הבקבוק, הוא אומר, שהם בכלל “אלהי מסכה” (אלהי הנסוך, נסוך היין) לא תעשו לכם.
הוא מטעים גם ב“זמירות” “על שתי לחם יבצעו תמימים”. לחם פירושו פת ולחם פירושו “אשה” כלומר בנוגע לשני הדברים הללו כלומר פרנסה ודברים שבצנעא, יבצעו תמימים. כלומר שבורים ופצועים הם אפילו התמימים והישרים, כלומר לא ינקו מהם וד"ל.
ובאורו הנבון על “ותהי האמת נעדרת”, כלומר, כי יבוא זמן שאז לא תהי אמת אחת רק “עדרי” אמת כלומר אמתיות מוקטנות ומפוצצות, וכמובן שאז לא תהי “אמת” רק שקרים הרבה. ואשר על כן לא יהיה להם באמת קיום.
הערה יפה הוא מעיר על “הכל בידי שמים”. אבל באופן כזה צריך שיוכל הצדיק לבטל הכל, מאחר שהקב“ה כידוע גוזר והצדיק מבטל. אבל התירוץ הוא “חוץ מיראת שמים”, כלומר שהצדיק הנדון הוא מחוצה ליראת השמים. ואשר על כן אי אפשר לו לחוות דעה לקב”ה.
בכל דרושתיו ואמירותיו לא ראה אמתיות מוחלטות, רק רמזים “וסמוכין” לתורה בבחינת ורוח אלהים מרחפת על פני המים (אין מים אלא תורה) “נוגע ואינו נוגע”, כלומר מחשבה חפשית ולא אסורה בכבלי ברזל.
“והדרך הישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה”. כלומר אם מיחסים את כל התפארת לקב"ה. “ותפארת לו”, אבל אך מנסה אדם ליחס את התפארת לעצמו, אזי – “מן האדם”, מקורו בחטא של אדם הראשון.
רעיון עמוק נמצא גם כן במאמרו “בכל צרתם לו צר”, כלומר צרתם מלשון צורה, כלומר שהקב"ה מתגלה אלינו באותה הצורה שאנחנו מציירים לנו אותו.
ולא במלים גרידא יוצאים ידי חובה, כי לא ממדבר הרים, לא מדברים אדם מתנשא, רק על ידי פעולת ממש.
והכל תלוי בשפה ובדברים. חכם מה הוא – אומר. רשע מה הוא – אומר. בשפה ובלשון אתה מכיר את האדם.
רעיון נפלא נמצא גם כן בבאורו של “והיא שעמדה לנו – שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו” כלומר שהדבר היחיד שהציל אותנו בדברי ימינו היה רק זה, שלא “אחד” בלבד עמד עלינו לכלותנו כלומר “שהאחד” היינו הקב"ה בלבד, לא רצה להשמידנו, והיא שעמדה לנו.
וכך אנו מוצאים אצלו ים של מרגליות ואוצר של מחשבות מפליאות שמראים לנו כמה גדלה קדושתו ורוחניותו של הצדיק ומנהיג הדור הזה. ואם רוצים לעמוד על מהותו, צריכים להגיע עד למקורות, מקורות ספריו וכתביו.
אחרי חיים שופעים ופעילים של עבודת ה' וצרות ודאגות אחיו ואנשי שלומו גוע ויאסף אל עמיו בש' תקע"א.
כשנחלה מחלה אנושה אמרו לקרוא לרופא, אבל הוא התנגד לזה. על פי חות דעתו הרי האדם “עולם קטן” זעיר אנפין של “העולם הגדול”, ורק מי שבקי בהויות העולם הגדול ומהותו ויודע מה חסר לו, מסוגל לדעת גם פשר דבר העולם הזעיר והקטן. ומאחר שאין רופא כזה, החזיר נשמתו לקונה, ויתאחד את חי העולמים שהיה תוכן חייו עד נשימתו האחרונה.
במתינות ובבטחון בנצחון המוחלט רק את ריב החסידות הצעירה שפגעו בה אז מכל צד, שעל אודותה כתב בשנת תקמ“א להגאון ר' אברהם כ”ץ הקליסקי לא“י מעין זה… “אודות דברי ריבות אשר נעשה בזמננו עם מנגדי דרכינו דרך אבותינו הבעש”ט זי”א, לדעתי הקלושה טוב ויפה היה לבל השיבם דבר קטן ועד גדול. יעשו המה מה שיעשו ואנחנו בחסדי ה' שלא תמנו נבטוח שלא נבוש ולא נכלם". ביסוד הזה החזיק וכך הוצא מכח אל הפועל, על ידו הוא ועל ידי תלמידיו הבאים אחריו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.