(מתוך הרצאה בוועידת אחדות העבודה)
איני יודע, אם הקושי של מצבנו ברגע זה מכשיר את הפועל בארץ ליחס רצוי ולהבנה נכונה בשאלה מסובכה זו שקוראים אצלנו “ארגון משותף”. חוששני שהמצוקה הגדולה עלולה להביא בקרבנו לריאקציה בהרבה דברים. ולמרות זאת רואה אני חובה לעצמי להגיד בענין זה את אשר עם לבי. אם נכון הדבר–ולי אין ספק שאחדות העבודה מאמינה בדבר זה – שהפועל העברי בארץ-ישראל נושא את האחריות המלאה לכל המפעל הציוני ולגורלה של ארץ-ישראל, הרי מוטלת על הפועל העברי האחריות להרמת מצבו של הפועל הערבי בארץ. לא באנו לארץ כאורחים, א"י אינה לנו אכסניה. עלינו לעַצב את ההיסטוריה החדשה של הארץ ולהכריע בגורלה – ולא יתכן שנתעלם ממציאותו ומגורלו של העובד הערבי בארץ. בתור סוציאליסטים יש לנו אמונה עמוקה בצדקת המפעל הציוני שלנו, בהיות הציונות שלנו תנועת של שחרור ושל גאולה, תנועה הנקיה מכל שמץ של שעבוד, עושק וקיפוח. בכוח הכרה מוסרית זו אנו עושים את עבודתנו בארץ – והכרה זו אומרת לנו, שהעובד הערבי הוא אחינו לגורל ושותפנו למולדת. עתידו – עתידנו, ואנו אחראים לו. השאלה אינה רק מוסרית בלבד, כי אם כלכלית, חברתית ומדינית. לא יעלה על הדעת שנצליח להתבצר הארץ, ליצור בה מעמד פועלים יהודי גדול, להכניס המוני יהודים לעבודה ולבנות משק יהודי בן קיימא – אם בצד הפועל היהודי והמשק היהודי ישאר לאורך ימים פועל ערבי ירוד, בלתי מאורגן, אשר יתחרה בנו ויראה בנו את אויבו. רחוק אני מהשליה זו של קלי-מחשבה ידועים בהסתדרות, הרוצים להשלות את נפשם ואת נפשנו, שאפשר בכוח החלטה ומסגרת אורגניזציונית לסתום במהרה את התהום שבים הפועל העברי והערבי ולטשטש את ההבדלים העצומים ברמת חייהם ולהסתלק מהצרכים המיוחדים של הפועל היהודי והערבי. ואולם אין לי ספק שבלי עזרה נאמנה מצד הפועל היהודי לפועל הערבי – ניכשל גם אנחנו. כי אי אפשר לקיים לאורך ימים מחיצה מלאכותית בין עבודה זולה, משועבדת ובלתי מאורגנת ובין עבודה יקרה, מאורגנת וחדורת רוח מעמדית. לא רק הפועל היהודי – גם המשק היהודי אינו מעוניין בקיום פועל זול במשק הערבי. כי לא רק העבודה הזולה מתחרה בפועל היהודי, כי אם תוצרת העבודה הזולה מתחרה בתוצרת העבודה היקרה. בעל בית המלאכה והחרושת הערבי מתחרה בבעל בית המלאכה והחרושת היהודי בתנאים בלתי שווים. ולא תקום בארץ חרושת יהודית המיוסדת על עבודה עברית יקרה, אם בצִדה תתקיים חרושת ערבית זולה. לארץ זו יכנס גם הון בין-לאומי. הנכונים אנו להסתלק מכל אפשרויות העבודה שהון זה ייצור בארץ? הממשלה עומדת להוציא לפועל עבודות ציבוריות גדולת. כיצד נפלס לעצמנו נתיב לעבודות אלו? באיזה כוח נכריח את נותני העבודה, שאינם זקוקים לעזרתנו הלאומית ולתמיכת המוסדות הציוניים, שיבכרו בעבודתם דווקא את הפועל היקר ולא את הזול והמסתפק במועט? או כלום נוריד את שכרנו עד כדי שכר הפועל הערבי, ונקיים בארץ שתי רמות של שכר עבודה גם לפועל היהודי – אחת במשק היהודי והשניה במשק הבלתי יהוד? אנו עומדים לא רק בפני השאלה הקשה של מציאות עבודה זולה המתחרה בנו, כח גדולה מזו הסכנה של העבודה הזולה עוד יותר בארצות השכנות, ועם חדירת ההון הפרטי לארץ יש חשש שיכניסו לארץ המוני עובדים זולים ממצרים, עבר הירדן, ארם נהריים ועוד. הנעמוד במלחמה קשה זו נגד הכנסת עבודה זולה מן החוץ בלי השתתפותו הנמרצת של הפועל הערבי בארץ, והתבוא השתתפות זו, אם רמת-חייו ושכר עבודתו של הפועל לא יורמו בעזרתנו האקטיבית והנאמנה? גם חוקת הגנת העובד, שהיא בשבילנו צורך חיוני, דורשת להגשמתה את השתתפותו הפעילה של העובד הערבי. אסור לנו לראות את הפועל הערבי ויחסנו אליו רק מבחינת התועלת בלבד. אנו רואים את עצמנו כמטרה עצמית, ולא אמצעי למה שהוא ולמי שהוא, וכך אנו מחוייבים לראות את האחרים. הישוב הערבי בארץ הוא חלק של הארץ הזאת והוא מטרה לעצמו, והיחסים שבינינו מחוייבים להיות יחסים של ערכים מוחלטים ושווים. זהו יסוד האמתי של ההכרה הציונית, זהו היסוד ההכרחי של הכרה הסוציאליסטית – ובעבודתנו בארץ לא נוכל לעשות הכרה זו פלסתר. המסקנה המוכרחת הנובעת מתור הכרה זו היא, שאין אנו רשאים להתבדל מהפועל הערבי, ואין אנו צריכים להתבטל מפניו; אין אנו ראשים להתנכר לחיי המוני העובדים בני הארץ ולהניחם בעבודתם, ואין אנו צריכים להמנע ממטרת-חיינו מפני אי-הבנה שבה נפגשת עבודתנו בין שכנינו. תנועת הפועלים בארץ, כמות שהיא, בכל שיעור קומתה ובהכרת שליחותה הלאומית הגדולה, צריכה לפנות לפועל הערבי בלי כל העלמה והערמה ולהגיד: נושיט יד איש לאחיו ונעבוד יחד כחברים. באנו לסול את הדרך לעמנו לשוב לארצו ולבנותה, ובתור כאלה אנו רוצים לכרות אתכם ברית חברים, ברית עובדים. אנו נכנס לברית זו כמו שהננו, ואנו מקבלים אתכם כמו שהנכם. יש לנו צרכים וענינים משותפים. נלחם עליהם יחד. הישמע הפועל הערבי את שפתנו זו? לא אנו צריכים לתת את התשובה. את יחס הפועלים הערבים אלינו לא אנו נקבע. עלינו לקבוע את יחסנו אליהם. והיחס הזה יכול להיות רק יחס של חברים בברית-עבודה. לשם הקמת ברית זו אין אנו משנים אף במשהו את מבנה-הסתדרותנו. אם נעשה שינויים במבנה הסתדרותנו – נעשה זאת רק מתוך צרכינו אנו, ולא מתוך רצון לסגל אותם לצרכי הפועל הערבי. ארגוננו צריך להלום את צרכינו ותנאי חיינו אנו. וארגון הפועל הערבי צריך להלום את תנאי חייו וצרכיו הוא, וברית העובדים העברית-ערבית צריכה להיות מבוססת על שתי חטיבות לאומיות אבטונומיות, המנהלות כל אחת את פעולתה המיוחדת ברשותה הגמורה ועל אחריותה המלאה. והברית מנהלת את כל הענינים המשותפים אשר בלי ספק ילכו ויתרבו במשך הזמן.
תל-אביב כג חשוון, תרפ"ז
(הועידה החמישית של אחדות-העבודה, עמוד 157–159)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.