השמועות הגיעו אלי תכופות מפי ידידים, חברים: אותו בחור, אבנר אברבנאל, חברנו מימות הילדות, מיודענו מנעורינו, שהיה בבחרותו לצייר לפני כששים שנה בירושלים, שנעלם לפתע מן האופק שלנו וכל הימים הרבים האלה לא ידענו מקומו אַיוֹ — בא עתה לארץ כתייר לחודשים מספר; הוא כיום כבן שמונים אבל מראהו איתן, רענן; עדיין קצת תשחורת בשערות ראשו (להוציא שפמו שהוא לבן כולו, עבה, צפוף, ומזדקר בקצותיו כמאז, אל על), והרבה חיוּת בעיניו והרבה הרבה דברים בפיו. הוא בחר לו למרכז מושבו הקיבוץ א—ר בגליל העליון אצל קרוביו שם.

חברים אחרים, שגם הם ששו אצו לסור אליו באשר הוא שם, הוסיפו וסיפורו: הוא מרבה שיחה עם הכל על הכל. הדברים מתגלגלים בפיו כגלגלים במדרון… אבל יש והוא פותח שערי שיחה בתבונה ומערב דברים ערבים בחכמה, כגון: במושב אחד עם חברים מאותם הימים נתגלגלה שיחה על אמנות “הציור המפשט” והוא גולל שיחה ארוכה ורבת ענין על אמנות הציור החדשה, מתחילתה: יסודותיה, זרמיה ויתרונותיה והגדיר את טיבם ויחודם של ראשוני האימפרסיוניזם, בבהירות רבה וגם בהומור, החל מהראשון, הגדול שבהם, היהודי קאמיל פיסארו ועד האחרון רינואר. כן הסביר למסובים טיבם של יוצרי האסכולה של הקוביסטים (פיקאסו, בראק) והעביר, כבקרת רועה עדרו, את באי־כוחן של מגמות אמנות חדשות כסדרן: אכספרסיוניזם, פוטוריזם, דאדיזם ועוד והעלה על נס את יצירתם של ציירי מכסיקו: ריבירה, אורוסקו ועוד. ואגב כך, סיפר על הידידות העמוקה שבין שני אלה ובינו בזמנם, כשישב במכסיקו שתים עשרה שנה יחד אתם.

והכל סחו בהתפעלות על העברית הרהוטה שבפיו. הוא מדבר עברית נכונה, כעברית שבפינו כמעט (מלבד מלים חדשות, שאף שיודע אותן — אינו רגיל בהן) ובכללו, ניכר משיחו, שלא שכח תלמודו ועדיין גירסא דינקותא משתעשעת בפיו.

כך סיפרו כמה חברים, והיו גם כאלה שסברו, שהוא “יוצא דופן” מעט. הם לא זכו לשיחה של ממש מפיו. כל כמה שדחפוהו לשיח, נשארו הם המדברים והוא שמע והחריש כמעט כל השעה וכשדיבר כל שהוא, היו דבריו — במחילת כבודו — שטויות.

אבל אלו ואלו שביקרוהו במקומו, סחו לי, שהוא זוכר אותי, שאל לשלומי וביקש שיגידו לי שהוא “משתוקק” לראותני.

כיוון שגם אני השתוקקתי לראותו, גמרתי אומר ונסעתי אליו.

הוא הוא. אותו אברבנאל כמעט. כך היה נראה בבחרותו וכשנעלם אז מן האופק בגיל עשרים — עשרים ושתים. קומתו בינונית. גבו כפוף במקצת (אבל זאת לא מזקנה, מטבעו היה כך גם אז). אפו עדיין מוארך קצת (כמובן), אבל הוא נחשב אז לבחור יפה ועכשיו הריהו זקן נאה. הוא, לפי הנראה, מסוג האנשים שהזקנה האכזרית, הזעמנית, נוהגת עמם בחסד קצת: היא אינה פוגעת בהם עד להשחית, רק נוגעת בהם כל שהוא: קצת קמטים, קצת מיחושים, קצת חרשוּת, קצת קוצר ראיה, אבל משאירה להם בחסדה ערנותם — חיוניותם (אגב, איש לא הבחין, כנראה, שאישנו הצייר כבד שמיעה קצת).

עם כניסתנו לחדרו קיבלנו בתרועות גיל.

חיבוקים וגיפופים נוסח אמריקה הלאטינית.

החדר מרווח, נאה, אבל בלא שום תמונה. בעודנו עומדים, הוא ואנחנו הפליט אחד מאתנו: הכיצד? חדר שגר בו צייר בלא כל תמונה?

— היו כאן שלוש, ארבע תמונות, ביקשתי לסלקן. תמונות גרועות מקלקלות הטעם לאמנות אמיתית. הלא שמעתי — פנה אלי — שאתה סופר, ספר של גרפומן עלול להשחית תחת להטיב.

— את טעמך אתה עלולה לקלקל תמונה גרועה?

— לא, אבל את טעמי לחיים עלולה לקלקל, למרר…

ישבנו. ארבעה חברים מימי הילדות, מהם גם חברים מימי הלימודים בבית המדרש למורים (של “עזרה”) בירושלים, ביניהם מר אשר זיידלר, שלמד עמו שנה־שנתיים באותו בית מדרש.

אחד המסובים שאל כרגיל מה התרשמותו מהארץ ובעיקר מה הרגשתו עתה לאחר פרידה מן הארץ במשך תקופה בת ששים שנה בערך?

עשה עצמו כמקשיב ונכון להשיב ואמר: כן, אותם הימים, אתם זוכרים ימי ילדותנו? ב“תלמוד תורה” שם ישבנו גם תהינו, ילדים קטנים היינו באותו בית גדול־גדול, הדומה לכף ארוכה, על עשרים חדריו, והבית הגדול צופה פני הר הזיתים, השילוח, ערבות מואב ומדרום גיא בן־הינם ומעליו אותו הר מורם, כביר (הר “העצה הרעה”). כל ימי הייתי יושב אז בספסלי ליד החלון וצופה בהמיית לב אל אותו הר נישא, מנופח והייתי נכסף, עד כלות נשמה, לידע מה שם מאחרי ההר? מה מצוי שם? המצוי שם דבר? האין שם קצו של עולם? אפשר. או ודאי, משם משתפע העולם ויורד לגיא, לאַין, לאפס, או אולי… מה אולי? ואלו “המלמדים” הבטלנים, המטומטמים, מעולם לא עלה על דעתם, שיקחו אותנו פעם שם… שם… אל ראש ההר….

…כן, ואחר כך… כמה שנים ישבנו למעלה בישיבת “תפארת ירושלים”, קמטנו מצחנו, התלבטנו ונאבקנו עם דיבור תוספות תמוה וסתום או עם וצ“ע (וצריך עיון) של מהרש”א, אה! אתם זוכרים כולכם… אני אומר לכם — —

אבל אני, שרציתי לשמוע מפיו משהו על תקופת ששים השנה במרחקים, איזו רוח עברה עליו כשנעלם לפתע והיכן שהה כל הימים הרבים האלה? מה פעל ומה עשה? מה יש לו? היש לו בנים, רכוש? אוצר תמונות? אזרתי חילי, הפסקתי זרם שיחו ואמרתי: עד שתשאלנו אתה אם אנו זוכרים ימים הילדות — האין מן הראוי שתסיח לנו אתה מאש עמך אחרי ימי הילדות וכל — —

כן — אמר — צדקת צדקת, כאילו משיב לבקשתי, אלא שהתחמק ועשה כמין דילוג ואמר: הימים ההם שבירושלים העתיקה, שנראו לנו אז, סמוך להתפרצותנו החוצה, לעולם הגדול, קודרים, כבדים, מעיקים, היו אז, אליבא דאמת, גם בשבילנו הילדים וגם בשביל אבותינו, ימים שטופי אורה, גילה ואהבה, כן, אהבה; זו אהבת התורה, כפי שבאה לידי גילוי בקרב המון בית ישראל, בין פשוטי עם, בין — כמו שאומרים האשכנזים — “עמך”, שאף שתפסתם בתורה וביהדות בכלל, פשטנית ואפילו שטחית, אבל תמיד היא לבבית, פנימית, תמימה וחמה, שעם שאינה יודעת, כל עיקר, להסביר את עצמה היא בכל זאת בבחינת מלוא כל הנפש כבודה. ובנדון זה זכור אני אפיזודה טיפוסית, שרשית, מחיי אבא שלי. אבא, אפשר ידוע לכם, היה בנם ונכדם של רבנים מובהקים, גדולי תורה, ששימשו כאבות בתי דין בירושלים, אבל אבא עצמו, מסיבות משפחתיות קשות, עברו עליו ימי ילדותו בלא תשומת לב מספיקה ומשום כך לא זכה בכתרה של תורה. הוא נשאר כל ימיו יהודי שבתחום “עין יעקב”, משניות, “זוהר” ותהלים — ולא למעלה מזה. ומשום כך ודאי היה מוקיר ומעריץ תלמידי חכמים בכל נפשו ומאודו. כל תלמיד־חכם, שנודע בעדה כתלמיד־חכם “רשוּם” (מצויין) היה אבא נושא שמו תמיד בפיו בדחילו ורחימו, כאילו הוא בעצמו בחנו, ידע טיבו והכיר גודל מעלתו.

והנאה רוחנית שאין למעלה ממנה היה יודע אבא, בשעה שחבורת תלמידי חכמים היו לומדים תורה בביתו. כיוון שהיה ממשפחה מיוחסת (גם בשנות העמידה שלו עדיין היו רבנים גדולים ידוע שם דודיו ומקורביו), לפיכך היו הטובים והמעולים שב“חכמים” נאותים לו, סרים לביתו ועושים אותו בית ועד לחכמים.

אבל מה עשה כדי שיזכה שיהיו לומדים תורה תכופות בביתו? אבא מצא עצה: במרבית הימים ערך “פטירות” רבות בביתו, כלומר: לימוד ליום הפטירה (הלימוד נערך בלילה אור ליום הזכרון). רשימה היתה בידי אבא ובה קבועים יום פטירתו של אביו ושל אמו ואף על פי שאין עורכים לימוד פטירה לאשה, אבל היא שאני, שהיתה בת־תורה, ובמימי זקנתה היתה גומרת כל ספר תהלים בעל פה בכל יום (אני זוכר בעצמי אותה: כל בני המשפחה הגדולה היו שומרים מוצא פיה). ויום פטירתו של סבו וכן יום פטירת אבי־אשתו ואֵם אשתו (אף על פי שלא היתה כל כך מהוללה אבל למען השוויון ולמען הרבות לימודי פטירה קבלו ועשו) וכן יום פטירת סבה של אשתו ויום פטירת אחיו הגדול, שהיה מקובל ונפטר בקציו"ש (בקיצור ימים ושנים) וכך “נשתחלו” שבע־שמונה “פטירות” בשנה, פטירה רדפה פטירה ולימוד גרר לימוד — ואבא שאף הנאה וחדוה כנפשו שבעו.

סלחו נא לי, חברי מימי הילדות, שאני מאריך בדברים, אבל הן זה ענין של ציור, כמו ציור… יש קוים שאתה חייב להבליטם, שאם לא כן תוציא מתחת ידך דבר פגום, נפסד… ואני מסופק מאד אם אוכל לתאר לאזניכם מהותה של הנאת אבא מקול תורה בביתו. אגב, עלי לדייק: זה לא היה קול תורה אלא קולות תורה, שהרי מי שהכיר דרך לימודים בצוותא של “חכמים ספרדים” יודע שויכוחיהם, טענותיהם בהלכה, שקלא וטריא בסוגיא, היו נאמרים בקולי קולות, בזעקות, בצווחות. כגלדייטורים הנלחמים בינם לבין עצמם, המכוונים את חודי רמחם אל לבם של יריבם, כן היו ה“חכמים” מצחצחים טענותיהם כדי לדקור את קושיית יריבם בלב לבה, שאינה לדעתם, קושיה כלל אלא בוּעה נבובה־מבריקה. וכיוון שמסיבה היו כרגיל מנין, ומנין ומעלה, היו, אגב ויכוח, מתפלגים המתווכחים לקבוצות (שלוש, ארבע), לכל קבוצה קושיה שלה ויריב־מתרץ שלה והכל נאמר בקול גדול, חזק, כמעט ברוגז, בקשיוּת עורף — והקולות נישאים בחדר כשאון קולות של עם רב.

אני זוכר מנהגו של כל אחד בדרך לימודו, ביחוד אזכור דרכו של הארי שבחבורה, ח"ר¹ יצחק אשכנזי, שהיה פלפלא חריפתא. קולו היה מעט צרוד, אבל בהרימו קולו היה קולו חזק כבוקע ונחלץ מעומק לבו. בחריפותו ירד תמיד עד מעמקי הענין הנדון, נקבו ברוב השגותיו ככברה וחזר וגללו ומתחו שלם וטוב. כשהיה מגיע לשיא טענתו־התקפתו, היה נועץ מבטי עיניו בלבו של יריבו, כשעיניו בוערות כשני לפידים, וכאילו אוחז הוא בשתי אצבעותיו בגרונו של יריבו — ואין מנוס…

אותה שעה, שפיר יותר: אותן שלוש שעות שקולות הסימפוניה של התורה היו נישאים בביתו, היה אבא יושב, או עומד בקרן זווית, עיניו רכונות בספר שבין ידיו, ספק קולט ספק אינו קולט דבר מהספר, אבל כולו שואב־שואף תענוג דק מן הדק, רם מן הרם, עדין מן העדין, עד שאפשר לומר, שתענוגו הרוחני, העילאי, מסימפוניה זו — עולה על הנאתו של השומע איזו אריה מיצירת מוצרט, או טוקטה של באַך, או אפילו “התשיעית של בטהובן” בכבודו ובעצמו.

כן… כן… ועדיין לא הגעתי לאותה אפיזודה שרציתי לספר. אכן זו קשורה עם “ליל פטירה” ועם אותו ר' יצחק אשכנזי.

ליל הפטירה של אביו, סבא שלי, היה בכ“ג שבט. היה ליל סגריר, גשמים עזים ירדו ללא הפוגה. אבל בשעה הנועדה, עם תחילת הערב, הגיעו אחד אחד כל בני החבורה: הקשישים המהוללים והצעירים בחינת כפירים; גם אלה שגרו מחוץ לעיר באו (אנו גרנו אז בעיר העתיקה) רק אחד, הארי שבחבורה, הרצוי והאהוד לכל, ח”ר יצחק אשכנזי, לא בא. הוא היה גר רחוק, מחוץ לעיר, ב“אוהל משה”. אבל תמיד היה בוא בין הראשונים. ובחוּל יום פטירה אצלנו, או ענין אחר בעיר העתיקה בתחילת הלילה, לא היה הולך כלל הביתה עם ערוב היום. והוא היה תמיד דייקן, זריז וקל תנועה וגם, במחילת כבוד תורתו, עקשן. מעולם לא נפקד מושבו בביתנו בהזדמנות איזו חובה שהיא.

עברה עבר שעת התחלת הלימוד והוא איננו. כל הנוכחים מרגישים בלא אומר ודברים בחסרונו — כל שכן אבא. כל אותה שעה היה אבא מהלך כל וכה בחדר כשעיניו משוכות לפתח החדר. פליאה דעת ממנו, היאך יתכן שהוא יעדר מפטירת אביו? היתכן שהוא חשש הפעם מפני מזג האוויר הקשה? ההוא יביא בחשבון מזג־אויר כשחשבון הימים קבוע ועומד משכבר הימים: ליל כ"ג שבט “פטירה”!

סברו: ודאי קרה משהו בלתי צפוי. לאחר שהמתינו חצי שעה התחילו בלימוד.

לא עברו אלא רגעים מספר כשנפתחה הדלת וגוש עגלגל, לא גדול, עטוי אדרת על אדרת, נכנס והחל משיר מעליו אדרות נוטפות מים ומתוכן יצא, כמעט יבש, הוא — ח"ר יצחק אשכנזי!

בו במקום, בעודו פושט אדרתו האחרונה וחולץ נעליו, סח לאזני כל — פשר הדבר: כל אותו היום זכר וידע, כמובן, שהלילה פטירה אצל ח' פתחיה, אבל לפנות ערב, כמו מעשה שטן, הוּסח הדבר לגמרי מדעתו כמו לא היה ולא קיים. יצא כרגיל אל ביתו מחוץ לעיר, התפלל ערבית, בא לביתו, נח, נטל ידיו וישב לסעוד סעודת ערבית — ופתאום, כברוק ברק באפלה זכר: הפטירה! מיד הפסיק, קם, התלבש ויצא. אמת: ארובות השמים פתוחות, ברקים קורעים חשכו של עולם ורעמים מהדהדים במלואו של עולם, אבל פטירה היא פטירה! (ויש לדעת: באותה תקופה, באותה שעה, בערב, לא היה בנמצא בירושלים לא מרכבה, לא עגלה, ולא “נושא אדם” אבל היתה בנמצא החלטה אחת: ללכת ברגל דרך שעה אחת בערך — והלך).

אותה שעה אני כשלעצמי נתתי דעתי יותר מאשר על אורחו היקר של אבא, על אבא עצמו והסתכלתי ארוכות בפניו. הייתי אז נער בגיל “בר מצוה” (עלי הוטל אותו לילה להכין ה“ענין” שבלימוד). כנער צעיר לא הבינותי הרבה מחזות פניו של אדם במצב נפשו. אבל מחזות פניו של אבא למראה הופעתו זו של הרב הנערץ בביתו, כמו נחשפו לעיני סתרי נפשו של אבא לתומם (הוא לא דיבר כמעט. הוא היה כנדהם, הוא רק גמגם…: אני אמרתי… אני שערתי… הלוא הוא…, לא יתכן…), אבל צהלת פניו, עיניו הקורנות, בת־חיוך מלאה־רחבה שהתפשטה על שפתיו היו ביטוא גלוי, ששמחת עולם על ראשו. ואילו ניתן לו פה לדבר ודאי היה אומר: הגדלת עשה, ח“ר יצחק, פלחת כבדי, רוממתני, נחמתני; כך היה נאה ויאה שתעשה ותסבול למען אחד גדול בתורה ואב בחכמה כמותך, ואתה טרחת ונצטערת כל כך בשביל אחד הדיוט. אתה הראית לדעת שאתה יודע אל נכון מה רבה אהבת התורה בלבו של הדיוט בישראל, הריני עפר תחת כפות רגליך, ח”ר יצחק היקר, האהוב, הנאמן.

אבל אה! — נאנח אישנו אנחה מעומק הלב — בסופו של דבר, בסופו של החשבון הארוך־ארוך שלנו, אוי ואבוי לנו, אוי ואבוי לאומה זו; אני אומר לכם, אל תנדוני על מה שאני אומר: לא! לא מצא פטישו של העם הזה סדן! אהבה עצומה ונפלאה של העם לתורת אלהיו, שאולי אין לה משל ואין לה דוגמה בין עמי תבל — לא מצאה גמולה מאת אלהי העם. הרי אתם זוכרים… איך אמור שם… בתפילת ערבית:

.. על כן ה' אלהינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך, ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך ומצוותיך וחוקותיך לעולם ועד (הקשיבו נא עוד): כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה (שמעו:) ואהבתך וחמלתך לא תסיר ממנו לעולמים.

אהבה זו, עד תכלית כל גבול אהבה, והתמסרות זו, עד קצה גבול כל התמסרות — כל זה לא מצא גמולו מאת אלהי העם. אני לא אזכיר עתה כלל גמול אלהי העם במשך אלפי שנות־גלות — זוועה וחרפה, אבל איני שוכח, איני יכול לשכוח כל הימים את הגמול שמצא העם מידי אלהיו באושוויץ, מיידאניק, טרבלינקה וכל שאר מוקדי שאול. והטרגדיה, שלא היתה כמוה מיום היות חיים על פני האדמה, אינה רק הטרגדיה של הכלייה עצמה, אלא הטרגדיה היא, שהעם ברובו המכריע לא קם ולא זע, כלומר: לא הוציא כל מסקנה, הולמת לגבי עתידותיו; (זולתי אתם פה בארץ שקמתם וגלותם החרפה מעלינו בדם ואש).

הו, הו — הפליט מר זיידלר — האם הייתה במרבית הימים גם פילוסוף?

— אם אתה מכנה פילוסוף מי שכואב כאבה של בעיה הנוקבת ויורדת עד למעמקי הוייתה של האומה — תוכל לכנותני פילוסוף, אם רצונך בכך.

בינתיים היה השולחן ערוך בשפע פירות, ממינים אכזוטיים שבארץ: מנגו, אנונה, מיני גוֹייאווֹת מגידולי הקיבוץ. בעת הכיבוד ושתית משקה סח לנו האורח על שבעה עשר מיני פירות קקטוסיים, מהם מוזרים ומופלאים, שמצויים לרוב במכסיקו, והאריך בתאורם ובטעמם.

לאחר מכן כמו נפסק חוט השיחה ונשתררה כעין כבדוּת במושב. הצעיר שבינינו ביקש, כנראה, למצוא ראשו של חוט־שיחה מסויים, פנה לאורח ואמר: הריני צעיר ממך חמש־שש שנים, זוכר אני דברים מטושטשים שהיו מספרים על הקבוצה הראשונה בת שמונה או עשרה בחורי ישיבה — ואתה ביניהם — שעזבו את הישיבה בבת אחת ויצאו לבית המדרש למורים — כיצד נעשתה אותה מהפכה? כיצד קיבלו האבות תמורה חריפה זו? ההגיבו על כך? איך הגיבו? הגרם הדבר לאיזו “מלחמת אבות ובנים”, כפי שמצויה תופעה כזו אצל אחרים?

מיד השיב מר אבנר: לא מיניה ולא מקצתיה, או אולי: מקצתיה: האבות, כמעט כולם, העריכו כראוי את התמורה כגילוי שהיא “הכרח המציאות”, תופעה שב“חליפות הזמן”, בבחינת מצות־עשה של חיים, שהזמן גרמא. ומכאן אתה למד הרבה על מהותם וטיבם של הרבנים הספרדים: הגע בעצמך: הללו שהיו גדולי תורה, מהם “סיני” ומהם “עוקרי הרים”, מהם ידוע שם בעולם הרבנים גם בגולת אשכנז, ואהבת התורה היתה מנת חלקם כל ימיהם, עם עינם היתה פקוחה כלפי המתרחש סביבם, אזנם קשובה לצלילי החיים אשר עלו באשר עלו ולבם היה נוטה תדיר להבין, לבדוק ולבחון כל תופעה אם יש בה משום חיוב או שלילה, משום יתרון או מגרעת; והנה בימים ההם, לפני 60—70 בערך, נראה בעליל שהישיבות, היינו: מוסדות הלימוד של הבחורים הצעירים, הגיעו עד משבר; הישיבות התקיימו קיום דחוק, עלוב; הנדבות ו“ההקדשות” מחוץ לארץ הלכו הלוך ופחות, הלוך ודלול, אם שעייפו הנדיבים או אפסו אמונה מקרבם. האבות צפו, אפוא, בדאגה רבה אל עתיד בניהם. והנה באוירה זו נשמע הקול: נפתח בית מדרש למורים. שניים שלושה מהאבות הרבנים הלכו, חקרו ודרשו ונודעו מה טיבו של מוסד זה. דנו והחליטו: הם שלחו את בניהם למוסד החדש. אחריהם — היו שהיססו והיו שעשו כמותם, בהסתייגות ברוב או במעט (אבא שלי, למשל התנה עמי, שביום שבת לא אעסוק בלימודי חול ויהיה קודש לתורה בלבד).

אמר מר זיידלר: אמת, “גישה” כזו שביסודה היא אמנם טולרנטית, קשה לשער שהיתה עלולה להיגלות בקרב רבנים אשכנזים.

— שמע נא, ר' זיידלר — נחפז האורח להוסיף: אתה יודע מהו השוני העיקרי, היסודי המבדיל ביניהם? הנה זהו: רבנים אשכנזים בנדון דידן, או בדומה לו, היו צווחים ואומרים: אם כך, אם בחורים שכאלה יעזבו הישיבה, תורה מה תהא עליה? ואילו הרבנים הספרדים סברו ואמרו: אם כך, עם ישראל מה יהא עליו? אם מיטב בני הנוער בעם יהיו נדונים כל ימיהם לחיי מחסור, לצפיה ללחם־חסד, לחיים של אפס־מעשה, האין בכך משום התעלמות מן האמת ומן הצדק וממהותם של חיי אנוש…

אחד הנוכחים ניסה להפסיק את הויכוח שהחל נותן טעם חריף קצת ואמר: נניח להם לרבנים ולאבות, שמא תואיל, מר אברבנאל יקירנו, לסיח לנו משהו על הבנים עצמם, היינו: מה עלתה להם לכל אותם הבחורים, שגם אתה הייתה ביניהם, כשיצאו מפינתם אל סביבה חדשה, אל חיים חדשים, כיצד, למשל, — —

— כך, כך — נחפז אישנו וענה — אני מבין, צדקת… אנסה לזכור…. כן, תשעה בחורים עזבנו בבת אחת את הישיבה, אבל רק ארבעה “נקלטו” בקרקע החדש וכפי שאתם יודעים טוב ממני הרי הם מן המורים הותיקים־החשובים בארץ והרי יושב עמנו כאן מר זיידלר וגם הקשיש שבינינו (מר א. נ—ן), ואילו החמישה הנותרים, ואני ביניהם, לא החזקנו מעמד בביהמ“ד למורים. ולכל אחד מאלה טעמו המוזר ונימוקו המשונה עמו. אמנים שנים מן החמישה היו פשוט “לא יוצלחו” גם בישיבה. הם לא היו “מחובשי בית המדרש” אלא סתם מיושבי בית המדרש, בלא כשרון תפיסה ובלא כושר התמדה. הם נשרו והלכו. איני זוכר לאן פנו ומה עמם. השלישי, היה בחור מבוגר מכולנו, כבן עשרים ושלוש. הלה — לא עליכם — נרתע מחמת ריבוי הלימודים בטרם התחיל ללמוד. כבחור מיושב בדעתו ושואל ל”תכלית" כל דבר ולסוף כל מעשה במחשבה תחילה — אמר שעליו לדעת נכונה לאן הוא “מפליג”. מששאל, חקר ונודע שיש ללמוד שלוש שפות (ערבית, גרמנית (“שפת לא ידעתי אשמע”) ועברית דקדוקית וארבעה עשר מקצועות (הומוניים וריאליים כולל: ציור, נגינה, זמרה, התעמלות) שקל בדעתו ימים מספר ובא לידי החלטה ברורה, שמי שהיה רגיל כל ימיו בלימוד אחד (תלמוד) לא יוכל בשום פנים להביא אל קרבו תערובת מבולבלה כזו. וזוכר אני שגילה לי את דעתו מתוך תמיהה וזלזול על ארבעת המקצועות האחרונים ציור וכו', הרי אלו שעשועי־נערות — אמר, — ענינים שבקלות־דעת, היאך אפשר שבחורים מהוגנים ילכו וידלגו דילוגים כתיישים לאור היום או ישבו ויבטלו זמנם בשרטוטים על נייר? לא, כן הענין לא נהירא ליה — יצא ופרש. ואילו הרביעי הנכשל היה המפתיע והמתמיה מכולם: הוא נודע בישיבה כמצויין שבכולנו, חריף ומפולפל בתלמודו, ונשתבח גם בכוח זכרונו. והנה אך החל צועד בדרכו החדשה — עמד. מכשול פעוט, קליל, היה לעיניו כהר גבוה. מה מכשול היה זה? — אותיות האלפא ביתא הגוֹטית וגם הלטינית. שכלו החריף וכוח זכרונו התקין לא עמדו לו לפסוח על “המכשול”. בעמל רב, שלושה־ארבעה ימים, חזר ושינן את האותיות עד שהכירן כסדרן ואילו כשבאו אחר כך שלא כסדרן — במלים — שוב נתמקקו כמה אותיות שהיו דומות ביניהן — ונשתבשה קריאתו. חזר והמשיך בנסיונו כל אותו שבוע והעלה חרס בידו. בתחילה נראה כמדוכא מחולשת דעתו והיה תוהה על עצמו, אולם לאחר כל אותו שבוע משנוכח שעדיין הולך הוא ונכשל באותיות כתינוק שהולך ונכשל בין צעצועיו ונופל — חדל והתיאש, אך היה כמתנחם אל לבו ואמר: אין זאת אלא שהאותיות של אומות העולם יש בהן איזה פסול מן הסטרא אחרא, לפיכך מסרב שכלו לקבל השפעה מסטרא אחרא — וחזר בו.

והחמישי, שנכנס ויצא, הנני עבדכם, שהתאמצתי והמשכתי ללמוד בבית המדרש שנה וחצי ועוד חודש או חדשיים — ויצאתי “פתאום”. אבל על עצמי לא אוכל אני לסיח דבר, שאני קרוב מדי לעצמי — ופסול לעדות; אולם הרי מר זיידלר ומר א. נ—ן, חברי למחלקה ושכנים קרובים היינו בעיר העתיקה — בהזדמנות אחרת יכולים הם לסיח לכם מה שיסיחו.

כיוון ששוב התחמק והשיב פנינו ריקם, החלה שוב כעין רוח מעיקה מרחפת במושב, אף על פי שחשבנו, שאולי אין זאת עקשנות מעמו אלא שמא דברים בגו שאין ביכלתו לסיח עליהם.

בין כה וכה נשמע קולו של אדם צעיר, חסון, בריא, מהנדס־מים כבן שלושים, — שישב כל העת והקשיב לשיחותינו — ושאל בזו הלשון: אם תרשה לי, מר אברבנאל, אפנה אליך בשאלה, שיש להפנותה, לדעתי, לאדם כמוך: אמן יוצר, שראה עולם, שהכיר אנשים הרבה, שנתנסה בחיים לא מעט ולמד ודאי לא מעט מנסיונותיו, והיא: היש דבר, או ענין, או דברים, ענינים, שעברו עליך בחייך ואתה מתחרט עליהם שעשיתם או שלא עשיתם ואתה דאב על כך עליהם עתה?

אך סיים הצעיר דבריו, נראה ברור שהזקן נאחז בסבך הרהוריו־זכרונותיו: מבטו ננעץ בנקודה שהיא והחריש רגע, לאחר מכן אמר: יפה שאלת, אדוני, איכה ידעת לקלוע ללבה של מטרה רחוקה־נסתרה מרחק זמן רב כל כך!

אולם — פנה אל המסובים — שמא אין כבודכם “מעונינים” לא בשאלה ולא בתשובה — מה נעשה, אפוא?

— מעונינים, מעונינים — ענו המסובים.

— ובכן, שפיר. אענה לשאלה זו ככל אשר בפי — דברים כהוייתם. אכן, במסלול חיי הארוך, קרני לא דבר אחד ולא ענין אחד שהתחרטתי שעשיתיו או שלא עשיתיו, אבל במרבית הימים הלך הענין הלוך ונמוג עד שנתכח מלבי לגמרי. רק על ענין אחד, שאולי ייראה לכם לא חשוב ואולי לא הגון ביותר, על אותו ענן התחרטתי ולא שכחתיו עד היום.

מה היה אותו ענין?

הזמנה שבאה אלי, כפי שאסיח לכם במפורט, מאת שתי עלמות יפהפיות, חמודות ויעלות חן, קרובות משפחה, שאסור אליהן לבלות בנעימים — ואני אז בעצם שנת לימודי השניה בבית המדרש למורים.

מחזות פניכם אני רואה, רבותי, שאתם חשדים בי, שהייתי, לא עליכם, רודף בחורות, מין דון ז’ואן, רחמנא ליצלן, אבל אין זאת אמת, על כל פנים לא כל האמת. לא אני רדפתי אחרי בחורות אלא הן רדפו אחרי, אבל עם זאת לא אסתיר האמת תחת לשוני ואומר שאני ברחתי מפניהן, או שעצמתי עיני ולא תרתי אחרי עיני. אדרבא: אודה על האמת: הייתי לעת מצוא עסקן וטכססן ל“פגישות”, נשפיות, “זימונים” וטיולים". וכיוון שאמרתי “טכססן” רואה אני צורך לבאר — בדוגמא ממש — מה רומז מושג זה: עוד בהיותי בישיבה, אם אנקוט לשון נאה, אגיד, היו כמה חוטי־חן וחסד מתוחים ביני ובין קרובות־משפחה ובנות שכנות. ואילו עם אחת הן היה, במשך הימים, החוט שבינינו מתחזק והולך (זו היתה נכדת הרב). ואף על פי שהיינו שכנים קרובים, היו הפגישות בינינו חטופות, קצרות, קטועות, מאימת עינא בישא ורננת הבריות. והיינו מטכסים שנינו עצות היאך נוכל לישב לפחות שעה קלה יחדו כנאהבים ונעימים? היכן? מתי? כיצד? והרי “טכסיס” שהעלינו שנינו: היא הציעה, שאם יכול אני להעדר מביתי בלילה בשעה מאוחרה, בין עשר לאחת עשרה, כאשר בני הבית אצלה כבר ישנים, היא מוכנה לחכות לי ולהכניסני הביתה אליה דרך המטבח שפונה לרחוב. וסימן יהיה בידנו צנור־המים שמצוי מול חלונה, כלומר: שאני אכה פעם בצנור והיא תשמע, תקום בלאט ותכניסני.

למחרת היום, לאחר הצעתה, כשבאתי אל הישיבה פתחתי בעקיפין, במחושב ובמכוון, בדברי שידול ופיתוי לאזני חברי (שבעה היינו בכתה), שראוי לנו ללמוד שעתים־שלוש בלילה בישיבה, כמו האשכנזים, שיוצאים מבית רבם בלילות עם פנסים בידיהם ושירת ל—ל—ל בפיהם; כן. למה נגרע? למה לא נטעם גם אנו מטעם לימוד בלילה?

בתחילה התנגדו כולם: למה לך לימוד בלילה? לא די לך תלמודך ביום? ו“בכלל”: למה לנו “חדשות”, הרי מעולם לא למדו אצלנו בלילות, למה להכניס בעצמנו עול חדש על צוארינו?

התלהבתי הרבה ואמרתי: בלילה לא נלמד גמרא, רק חומש עם רש“י, אין טעם מתוק כלימוד רש”י בלילה לאור מנורות ושתיית קהוה ועוד ועוד — ויראו האשכנזים, שגם אנו יוצאים עם פנסים דולקים בשעה מאוחרת.

שוב טענו: איך ייעשה כל זה? הן העניין דורש הוצאות: קהוה, שרות ולנו אין פנסים כלל, אין אלו אלא דברים בעלמא.

— אם רק אתם מסכימים ללימוד — הניחו לי ואני אסדר הכל.

משהסכימו לי, אחר המתקת כל הדינים, הלכתי אל הגבאי הגדול. הצעתי, בשם כל חברי, גרמה לו נחת רוח הרבה ונענה לי בכל. גם הפנסים נקנו על חשבון “הכולל”.

לאחר ימים מספר החלו הלימודים כסדרם. ואני הייתי מלוה את כל החברים לביתם והייתי שב ומכה בצנור ודלת המטבח נפתחת — —

זכורני, שבימים הראשונים נקפני לבי הרבה, שכל שעשיתי לא לשם שמים עשיתי ואיני אלא גונב דעת הבריות ובחור חנף וכוזב; אבל הייתי מנחם עצמי, שבשעת הלימוד ברש“י הייתי נתון כולי לחמודות רש”י והייתי שוכח חמודות הנערה והייתי מוסיף נחמה: הריני מקיים: חציו לה' וחציו לכם…

ועכשיו לעצם ענין השאלה של הבחור דידן:

הייתי אז כאמור תלמיד בית המדרש למורים. מחמת עומס הלימודים דללו למדי הפגישות עם הבחורות. והנה באחד הימים, בעיצומו של הקיץ, באתי לעת ערביים מבית המדרש הביתה (עדיין גרנו בעיר העתיקה). ישבתי לנוח קצת על מנת לישב עד חצות הלילה לעבור על שעורי הכימיה לבחינה של העונה. צריך הייתי לשנן פרקים שלמים, פורמולות, וכו' — והבחינה מסוכנת.

אותה שעה, עם שקיעת השמש, שמעתי שריקת שפתיים רפה וחלשה, (מוכרת לי משכבר הימים), עולה מלמטה, מן הרחוב (עלייתי היתה בקומה הרביעית, מבנה נדיר בירושלים העתיקה), הטיתי ראשי דרך החלון וראיתי נערה לבושה צחורים רומזת לי בידה שארד אליה. ירדתי. זו היתה דליסיה, קרובת־משפחה רחוקה, כבת שש עשרה, מן הצעירות היפהפיות שבעיר, ונודעה כשובבה־משולהבה. אמרה: אני שלוח אליך מפוּרטונה (אף היא קרובת־משפחה רחוקה, יפה למדי), שאגיד לך: הלילה אנו שתינו לבדנו בבית (הבית היה בקצה הרחוב, סמוך לשער ציון), סבא נסע, אמא (חורגת) אצל בתה מחוץ לעיר, אין איש בבית, אין אפילו שכנים, אמרה: בוא נבלה כמה שתרצה, עד חצות, כל הלילה, כרצונך.

עתה, רבותי, אם אין לבכם הולם כל שהוא לשמע ההזמנה הזו, סימן שאין לכם לב ואם “כן הולם” — תוכלו לשער כמה וכמה מונים הלם לבי לדבריה, לקסמי פניה, לחן שיחה של זו העומדת לפני ולרוממות רוחה של הגדולה המצפה שם בביתה — — — ידעתי נכונה כנכון היום, שאם אלך — לא אעצור כוח להינתק משם כל הערב — ולמחר צפויה לי תבוסה גמורה בבחינה; רגע ארוך עמדתי נדכא, נבוך, המוּם. עם זאת נתעוררה ממעמקי הנפש נימת עוז: היאך אגרר אחר תשוקת הלב בשעה כזו, בעצם שעת חובת הלימוד?

התחזקתי והתגברתי, כביכול, והתנצלתי כמיטב יכלתי לפני השליחה (שנראתה כמוכת עלבון) כי עלול אני להכשל בבחינת הכימיה — וסרבתי.

ועד היום הזה אני מתחרט על אותו סירוב…

בעוד אנו מודים לו על טעם דבריו הודיעונו שהאוטובוס החוזר דרומה יוצא בעוד רגעים מספר.

בעת פרידתנו בשפע ברכות הדדיות הבטיח למלא את אשר החסיר היום כשניפגש פעם שניה.