א. דורך בשבילו המיוחד 🔗
בימי נעוריו, בין שלש־עשרה לארבע עשרה, כבר נודע מאיר לבּרט בישיבה כ“מעיין מופלא”, חריף בלימודו, מצויין בכוח זכרונו, פותר בקלות כל וצ“ע (וצריך עיון) של מהר”ם שי"ף “אהובו” ובמקרא – חידודיו של אבן־עזרא “מחמדו” ותדיר קולע בפלפול אל השערה ולא יחטיא.
בן חמש־עשרה נראתה דמותו כאילו כך תהא קבועה ועומדת בעיקרה: קומתו גבוהה ודקה במקצת וכן ראשו גדול קצת; גון־פניו כהה, עיניו קטנות, שחורות, עירניות, בורקות. ואם אין לאמר עליו שהיה יפה־תאר אבל חנו ונועם חיוכו לא היו מוטלים בספק. כן הכירו הכל – לרבות חבריו בישיבה – בטוּב לבו, בענוותו־פשטותו, שמעודו לא התגדר ביתרון כוחו בתלמודו ואדרבא, תמיד היה מעורב בין חבריו ואהב שיחותיהם ושעשועיהם. גם הוריו שרבות שמעו מפי רבותיו, שצפוי הבן להיות גאון בישראל, ודאי התפארו בו ושמחו בו אך לא הגדישו סאת גאוותם. אביו חנוָני פשוט היה, צנוע ותמים־דרך, שהיה מושך בעול פרנסת משפחות (בת שבע נפשות) וסיפק גם די יכלתו צרכי הבן הגדול; שתקן היה האב ועצור בדיבורו גם בבית והבן הגדול לא ידע ימים רבים אם שתיקתו היא מכניעה, מאונס, מכובד־העול או ש“טבעו” בכך.
ברם במהלך הימים, קמעה קמעה, נגלו ובלטו בבחור מדות ותכונות קיצוניות, תמוהות ויוצאות דופן. שלא כבימי נערותו שהיה קל שיחה, להוט אחר בדיחה ומשוך אחר תעלולים קלים של נערוּת, נראה עתה – כעלם בן שש עשרה – “כבד”, “טרדן”, שיחתו בפזיזות והקשבתו בחוסר סבלנות; נוהג הוא בקפדנות ובעקשנות בקטנות ובגדולות. יש והיה יוצא בכּכּר הסמוכה לחצר הישיבה, מתייצב שם מן הצד ומסתכל שעה ארוכה במשחקי הילדים, כאילו הופקד כ“שומר שכיר” על משחקיהם. או יש ושעות ארוכות יהלך בסביבות הישיבה, סמוך לחומת העיר מדרום, כמצפה למי שהוא לשעה מיועדה.
כשנשאל פעם באותו מקום מפי תלמיד חכם עובר אורח מה עושה מאירוג’ו (שם חיבה) בין החומות? האם ממתין למי שהוא? או מחפש משהו?
השיב לו בחיוך: באמת… אני מחפש תמיד ולא אדע מה אני מחפש… באמת, באמת…
משהגיעו הדברים לאזני רבותיו התרעמו עליו, לקחו דברים עמו והוכיחוהו במתק־לשון, שהרי כאילו עובר הוא על “בל תשחית”, שהוא משחית זמנו לבטלה, בשעה שיכול הוא, בן פורת יוסף, לגמא מסכתא אחר מסכתא ולהגיע בעזרת ה' במהלך השנים למעלת גאון בישראל וכו' וכו'.
השיב להם ספק בדאבה ספק ביוהרא: מחילה רבותי מכבוד תורתם, שנינו: אל תדון חברך עד שתגיע למקומו. בנדון דידן סבורני, שיותר משהפרה רוצה להניק העגל רוצה לינוק, אבל מה יעשה העגל ואינו יכול, פשוט, אינו יכול לינוק? עמד וסח להם באריכות, שהוא עצמו קיבל עליו להתגבר על עצמו: אשתקד עבר, ביום ובלילה, על רוב המסכתות בסדר “נזיקין” והשנה, בימות החורף הגיע לרוּבוֹ של סדר “נשים”; אבל כל שהוסיף שעות מעל יכלתו, כן לקתה בריאותו: נדודי שינה יחלישו כחותיו ומיחושים יתקפוהו בראשו ובגבו ועל הכל – מועקה בלבו, “צרוּת לב” עד לכאב והיה אנוס להפסיק… לחדול…
שמעו רבותיו, דנו ושקלו בדבריו והסיקו מסקנה “פשוטה בתכלית הפשטות”: אין מיחושיו של הבחור, אלא מיחושיו שהזמן גרמם, כלומר: גיל הבחרוּת, “חמימות הדם” – ואין לו תקנה אלא חופה; כשיהיה מקיים מצוות פריה ורביה ישקוט, יירגע ואז יעסוק בתורה בשמחה ואורה.
ואך מלאו שבע עשרה שנה לבחור – וכמה שדכנים יצאו דחופים בדבר העסק: מי מגבירי ירושלים (במידה שתואר גבירים ראוי להם) יזכה בדג משובח כזה, עד שנתרכזה ונתגבשה ההתחרות בין שני גבירים וכל אחד מהשדכנים התכונן לבוא אל הבחור ולגולל לפניו את פרשת הגדולה והתהלה, העושר והכבוד, שהגביר שלו צופן בשביל החתן שלו.
אבל האכזבה שנחלו השדכנים, הגבירים וגם רבותיו מידי הבחור, כלומר: מתשובתו להם, היתה כאכזבה של אכרים, שרואים קמתם בשלה, מלאה, מוכנה לקציר־ברכה – ולפתע עבר שטפון חזק, סחף את הקמה, השמידה כליל והיתה כלא היתה.
וכאן ראוי להקדים: סתם שיחה שלו עם אחד מחבריו בישיבה או עם מי שהוא, שהיה בקי בשקלא וטריא, היתה מתובלה לרוב פלפול, כדרך הפלפול התלמודי; והרי אחת מרבּוֹת לדוגמא: חברו שישב עמו ליד שולחן הזיז כוס, שעמדה בקצה השולחן ממש והעמידה, תוך כדי שיחה, בפנים השטח. מיד, כמו נתעוררו כל חושיו של בחורנו לברט, שאלו: מדוע שנית מקום הכוֹס?…
– פשוט, מחשש נפילה ושבירה.
– רצונך לאמר: מתוך זהירות…
– כן, פשיטא.
– ברם, זאת לא זאת: מן הראוי שירגיל אדם עצמו לעמוד בפני סכנה קלה, כדי שיהא רגיל לעמוד בפני סכנה גדולה.
– אבל הרי עלולה היתה הכוס ליפול ולהישבר!
– היא הנותנת: מוטב שבירת כוס ולא שבירת רגל, למשל, מחמת קליפה שברחוב…
– והלא דרכו של אדם להתרגל קמעא קמעא, דרגא אחר דרגא.
– אתה מסייע לי: יראה האדם בסכנה קטנה – בשבירת כוס – ויזהר מגדולה – משבירת רגל או ראש…
– שפיר, ניחמתי. הריני משיב את הכוס למקומה!
– לאו, לאו, זו עשייה יתרה וכל יתר כנטול דמי…
וכך היה עלול בחורנו להשתעשע בפלפול “בנוי לתלפיות” בגלל ענין טפל שבטפל.
ובענין השדכנים מה תשובה השיב להם? בעצם לא לשדכנים השיב כי אם לשדכן ראשון שבא אליו; ומסתבר שבכוונה היתה תשובתו מתובלת כדרכו ברוב פלפול ומשובצת בדיחה ועקיצה כיכלתו הטובה של החתן, כדי לעקור כל תקוה מלבם של שדכנים.
משבא השדכן הראשון, שמע הבחור כל דבריו בשקט גמור, בלא רמז של סרוב ואחר אמר לשון חיבה: אל תכעס עלי טייו (דוֹד) שמעון אם אגיד לך אמת שבלבי עליך. ומהי אמת שבלבי? הרי האמת לאמיתה: איני אוהב שדכנים משום… משום שהם מַסיגי גבול; ולא סתם מסיגי גבול כפי שכתוב: ארור מסיג גבול רעהו אלא הם מסיגים גבולו של הקדוש ברוך הוא, שכידוע, מאז ומעולם יושב הקב"ה ומזווג זיווגים והרי באים השדכנים ונכנסים בגבולו! הן על זאת תאבל הארץ, וַי להם, לשדכנים, מענשו של מקום. וזולת זאת מתכעס אני עליך “באופן פרטי” משום: “מי שמך”? כלומר: מי ביקש ממך רמוס רגשותי, שכיוון שאני מסרב לשידוך, אתה מביאני בעל כרחי שאהיה מעליב את הבתולה, שאני מכיר אותה (גם דיברתי אליה פעם בהיותה יחד עם אמה), וגם מעליב אני את הגביר ואת כל המשפחה – ולמה תביאני לידי עבירה?
ועוד: מאי קא סבר מר? כלום סחורה אני, שמוכרים אותה על פי “מאזאד” (כל המוסיף, מכירת חפצים בפומבי על פי הוספה במחיר) ומי שהוא יכול “לקחת” אותי לפי רצונו? וזולת זאת, תא שמע, דודי, ואוכיח לך שאין אתה יודע במחילת כבודך, מה אתה סח, ואף אינך יודע את עצמך, כלומר: אינך יודע מי אתה. שהרי כשאתה משבח לפני כל כך את הבתולה וגומר עליה את ההלל, מסתבר שאתה מאמין שתעשה עינַי כעיניך, וראייתי כראייתך ולבי כלבך ואהיה אוהב את הבתולה כפי שאתה אוהבה, אם כך, אם אתה מאמין בכך, הרי שאתה מאמין שאתה הופכני ממאיר לברט לשמעון עזוז, כלומר, שאתה מכשף וקוסם קסמים – אם כן הרי שאינך יודע, שאינך שפוי בדעתך, שכן אני נשארתי מאיר לברט ואתה שמעון עזוז, לא קוסם אתה ולא מכשף; ואם אין אתה מאמין בדברי השבח שאתה משבח לכלה, הרי שאתה, במחילה, דובר שקרים ואתה, בעצם, אינך יודע שאתה דובר שקר – אם כן מי אתה כפי שאתה באמת? אלא על כרחי עלי להניח שנכנסת לענין זה בטעות, כלומר: סברת, אולי, ש“הקונטאנטי”, (הנדן, הממון, שמעניק החותן לחתנו), הסכום הגדול יסנוור עיני, יפתני ויובילני לחופה כשה לטבחה, אם כך חובה היתה עליך קודם כל לבוא לשאול את פי אם חפץ אני בכלה בשביל הממון, או הכלה עיקר והממון טפל ואז הייתי משיב לך תשובה, שהיתה מחלחלת בלבך כל ימי חייך. ועכשיו, אף על פי שאתה נהגת שלא כשורה, אני מוחל על כבודי ומודיעך, שכל זמן שאהיה מצוי בעולם הזה לא אבחר באשה על פי שדכן וכשתבוא שעתי אבחר לי כלה אם בממון, כטפל, או בלי ממון כלל, אבל בלי שדכנים כלל וכלל; ואחרית דבר: שמעתי שעוד שדכן אחד מתכונן לבוא אלי, בבקשה ממך מסור לו כל שדברתי אליך, או עיקר דברים שאמרתי לך ואל יטרח כלל לבוא אלי.
אחר, שכל אותה פרשת דברים נודעה בין רבים, והשדכנים הוסיפו לה משלהם מיני תבלין חריפים כדי לתקן טעמם ולקלקל טעמו של הבחור – היה מרגיש הבחור כאילו מחיצה גבוהה בינו ובין מיודעיו. רבותיו לשעבר שוב לא יחבבוהו, או נדמה לו שלא יחבבוהו. וסתם יהודים, כאילו משתאים לו בעברו ברחוב ומאריכים מבטם לעברו. אף אביו הטוב והשתקן כאילו שוּנה טעמו כל שהוא: עד כאן היה מגיש לו כל יום ששי לפני קבלת שבת, סכום מה – כסף כיס. בתחילה כשהיה עלם צעיר, היה הסכום קטן, כל שהלך וגדל והיה לבחור, הוסיף האב על הסכום כל שהוא, וכשהיה מניחו ליד מושבו של הבחור היה שואלו לעתים: מספיק לטוטון (טבק) ומרכבות? (כי היה הבחור מעשן, אם כי לא הרבה לעשן, אבל היה קונה המין המשובח ביותר ואהב לנסוע במרכבה לעתים, בין הערביים, מחוץ לעיר – ועל כך היתה אמו אומרת שיש לו “דם של עשירים”). ואילו לאחר סירובו לשידוך של הגביר, ידמה לו שאביו הוסיףשתיקה על שתיקתו. לא כן אמו. זו אמרה מלים מועטות שמוכיחות על טעמה הטוב: מה שווים של אלף נפוליוניס זהב יפים – אם פני הכלה אינם יפים?
וכיוון שרחק אז מהישיבה ועסק בלימודו לבדו, חשדו בו רבותיו, שאולי אגוז קשה זה הקשה מסלע הציץ ונפגע וסטה מדרכו. ונמצאו בריות שמדרכן לארוב למצעדי גבר – אם מחמת סקרנות אם מחמת רשעות – שביקשו לדעת מהלכיו של הבחור, והיו אורבים לו בצאתו ובבואו וקוו לחשוף מסתריו, אבל העלו חרס בידם, שכן ראו בעליל, שהבחור עושה דרכו כאתמול וכשלשום; יראת שמים עליו ומקומו בבית הכנסת לא נפקד, הולך הוא בדרכו, בשבילו המיוחד לו.
עם זאת, בימים ההם, שלח ידו באיזו ענינים חדשים שנזדמנו לו בדרכו: עתה בהגיעו לגיל בחרות (בן שמונה עשרה) היתה קשה וכבדה עליו קבלת מַתת מידי אביו. לכן למד כתיבת סת"ם (ספר (תורה) – תפילין מזוזות) כדי למלא מחסור הוצאותיו. כן הגיע לידו בדרך מקרה “ספר מופלא” תחכמוני. אז נודע לנו בראשונה מקור שם משפחתו של דונש בן לברט. מתוך כך ביקש אחר ספרי שירה של משוררי ספרד ומצא גם ספר דקדוק “תלמוד לשון עברי” והיה הולך לבית עקד ספרים מחוץ לעיר וקורא ספרים לא ידעם ולא שמע שמעם מעודו – ונפקחו עיניו ורחב לבו.
ובטיוליו מחוץ לעיר מבעוד יום – היה פוקד בימים ההם תכופות את שכונת הבוכרים “רחובות” – ונודע טיבו בין מכובדי השכונה והיה מכובד בעיניהם וחביב עליהם הרבה – והגיע ביניהם לאיגרא רמא כפי שיסופר להלן.
ואולם בעצם הימים ההם ירד על ראש הבחור אסון כבד שעצרהו לפתע ממהלכו כמו שעוצרת נשימתו של אדם מהלומת פתע: אביו מת אחרי מחלה ממושכה בדמי ימיו, ועליו, הבן הגדול, כבן עשרים, הוטלה דאגת קיום המשפחה.
רבותיו לשעבר ומיודעיו דמו, שמהלומה זו תכריעהו, תכוף ראשו, גם תיישב דעתו ועתה ינהג כמנהג בני אדם, ישוב אל “דרך המלך” ויגיע סוף סוף אל מעלתו הרמה בעולמה של תורה.
משתמו ימי “השבעה” ניסו רבותיו שוב לפרוש כנפיהם עליו והיו מעוררים רחמיהם עליו: הודיע לו והבטיחו לו, שיתנו לו כהונה בקהלה: מלמד, או מזכיר או כיוצא בזה לבל ידאב ולבל ידאג למשפחה.
הבחור שמע שיחתם, הקשיב להצעתם, הודה להם באמת מכל לב – וסירב לקבל דבריהם. כיוון שהכירו מכבר טיבו ועקשנותו, חששו להכביד עליו בדבריהם אך תמהו הרבה, שאין הוא מעלה על שפתיו אף דיבור אחד מה הוא יוזם לעשות, מאין יקח די מחסורה של המשפחה?
ואילו לאחר ה“שלשים”, בלא אומר ודברים הכין מה שהכין, סידר מה שסידר ופתח את החנות של אביו, חנות מכולת, ערוכה כנחוץ וכראוי – והוא בעצמו עמד במקום אביו.
מיודעיו לא האמינו למשמע אזנם. רבים היו באים לראות – והנה אמת, נכון הדבר: הבחור, הלמדן המהולל, עומד, פשוטו כמשמעו: שוקל ומוכר, שומע ומשיב, מחשב ומגיש – כחנוני מנוסה וותיק. למקורבים שבמשפחה אמר, שהוא מרגיש חובה מוסרית טמירה, שיעבוד באותו מקום, באותה עבודה, שאביו עבד. ומה גם שאביו אהבו אהבה רבה ועמל כל חייו למען ספק למשפחה כל מחסורה, ולא הסיח דעתו אף שבוע מתת לו די צרכיו וזולת זאת, אין הוא רואה כל פחיתות כבוד במלאכה ומה גם שהיא מלאכת אביו והרי גם שנינו: אהב את המלאכה וּשנא את הרבנות. ברם כל אלה שידעו מעלתו בתלמודו והגדולות והנצורות שחזו לו, כל שהיו עוברים ליד חנותו והיו רואים אותו שקוע בעשייתו – כעין חלחלה היתה עוברת בהם, כבני אדם שרואים חפץ מקוּדש מוטל ארצה – והיו נדים ראשם ומצטערים עליו.
במרוצת הימים התרגלו הבריות, פחות או יותר, אליו, ורבים היו הפוקדים את חנותו, משום שתמיד יוצאים לקוחיו מחנותו בתוספת מה: אם שיחה נאה, או בדיחה הגונה, פירוש לפסוק, או דבר חידוד.
וכאשר ארכו הימים כאשר ארכו, באחד מימות האביב נכנס לפתע לחנות אחד בוכארי גבה־קומה – מולא משיח רבינוף. מבעד לשולחן הרחב כרוחב החנות, פשטו זרועותיהם ואיש חיבק את רעהו ונשקו זה לזה בחיבה. אחר שיחה קצרה־חטופה ביניהם, – מחמת עיסוקו של הבחור עם לקוחיו – הסכימו ביניהם, שיואיל חכם מאיר לסור בו ביום בערב לבית מולא משיח בשכונה רחובות.
ב. בשכונת הבוכארים – רחובות 🔗
שכונה זו, שנוסדה על ידי קבוצת בוכארים עשירים לפני שמונים שנה בערך, היתה אז טבועה בעיני תושבי העיר העתיקה בחותם הרוָחה, עשירות, נדיבות, וגם בקצת זרוּת. גרם לכך טיבה של השכונה וטיבם של השוכנים בה: השכונה היתה נאה והדורה לעומת יתר השכונות בירושלים. אמנם בבנינים לא נראו סימני הידור אדריכליים כל שהם, אבל הבנינים היו גדולים (מועטים מהם גדולים כעין קסרקטין), מרוּוחים, בעלי צורה מיוחדה שלא כבניני יתר השכונות הצרות, המכוערות, ברובן; הרחובות כאן רחבים למדי, בנויים מקבילים אחד אל אחד ונקיים דיים.
התושבים הבוכארים רובם אמידים (ביניהם עשירים ממש מועטים), יראי שמים, חרדים על קלה כחמורה, עושי צדקה, נדיבי לב, אבל כשם שמלאים הם ממון כן ריקים הם מתורה, רובם הגדול עמי הארץ הם. תלמיד־חכם בוכארי היה אז חזיון נדיר מאד.
תושבי העיר העתיקה, הספרדים בעיקר, היו יוצאים אל שכונת הבוכארים כשם שהיו יהודים יוצאים בערי הגויים בחוץ לארץ אל גן־טיול שבעיר, או אל ככר מפוארת, לשאוף אויר צח ולהנות מחן המקום, כן גם בשכונת הבוכרים שאפו המטיילים אויר צח ממרחביה ושבעו נחת רוח ממראות גבעותיה וגאיותיה מסביב לה.
ואילו תלמידי חכמים ספרדיים נצרכים היו מצפים לעתים בבקורים בשכונה לטובת הנאה, למתת־יד, מידי גבירים נדבנים (אגב: הבוכארים משייכים עצמם משום מה ל“גלות ספרד” והם מקורבים לספרדים קרבת־שבט).
ומאיר לברט היה יוצא עוד בנעוריו לעתים לפנות ערב לשוח בשכונת רחובות. ובימי בחרותו סר שמה לעתים קרובות ויש ופקד את השכונה יום יום כמעט. במהלך הימים נתוודע לתלמידי חכמים מעטים (יוצאי ארם־צובא – חלבּ) שהיו מצויים שם ובין בשיחת חולין ובין בשקלא וטריא בסוגית גמרא – הכירו ונוכחו עד מה כחו גדול בתלמודו. על ידי כך יצא מוניטין שלו גם בין נכבדי השכונה ועשיריה והיו מבקשים קרבתו ומכוונים לכבדו ולהעניק לו מידם הטובה כמנהגם. ואף על פי שתמהו הרבה על מין “בחור־תורה” כזה, שהוא קופץ ידו ומסרב לקבל כלום – לא נפגעו מיחסו אליהם ואף הוא לא נפגע מהם ואדרבה מתקרב אליהם וסר פעם בפעם אל מושביהם בשעות שמחת־משפחה, בימות חול ופעמים גם ביום שבת.
כששאלו אחד מחבריו הבחורים, שידע שאין הוא מבקש כל טובת הנאה מנדיבים, מהו שמשוּך לבו כל כך אחר הבוכארים? השיב לו, שהוא, פשוט, מחבבם ואף אוהב שיחם בלשון קודש משובשת ומבולבלת שלהם, משום שהם יהודים מיוחדים במינם. הגע בעצמך – אמר – שרובם ככולם אינה יודעים טעמה של תורה – והם אוהבים תורה אהבה רבה ותמימה. ועוד: סתם יהודים עשירים נוהגים לדוש בעקבם עברות קלות וחמורות (בחינת: “וישמן ישורון ויבעט”) ואילו הבוכרים הללו עשירים הם, שבעים הם, ועם זה חרדים הם על עברה קלה כחמוּרה. בענין זה – באהבתם לתורה – דומים הם לילדים גדולים, או לאנשים תמימים שמשלמים בשביל סחורה (התורה) ממון הרבה בלא שידעו דבר מטיבה של הסחורה.
ומובן בודאי, שאיזו עשירים גדולים שבשכונה ביקשו מאד לזכות בבחור “חכם מאיר” לחתן לבתם והבטיחו לו “הרים וגבעות” ולתמהונם ולצערם לא יכלו לתפוס טיבו של בחור זה, שמחבבם ומכבדם, מוסיף לבקר בביתם ואינו נתפס בשום פנים לא לבתם ולא לממונם. וככל שהלך הבחור בדרכו כאתמול ושלשום כן היה הבחור בעינם כעין חידה חיה כל הימים.
לימים נפטר בשכונה אחד העשירים הגדולים, מולא חזקיה רבינוף, שהיה דמות נדירה, נלבבה, בין הבוכארים: הוא ידע תורה ידיעה מסויימה ואחיו הצעיר ממנו, כבן ארבעים מולא משיח רבינוף, גם הוא נודע כבעל תורה והבין גם דף גמרא. האח הגדול נפטר שנתים בערך לאחר בוא אחיו משיח ומשפחותיהם לירושלים לישיבה עראית, לשנתיים־ שלש, ועל מנת לבנות בתים אחדים וארמון מפואר בירושלים.
בעת הלויה, ליד הקבר, לאחר שרבנים ספרדים גדולי שם הספידוהו בדרך פעמיים, הואיל הבחור “חכם מאיר” להספידו באחרונה. כשפתח פיו והתחיל בדרוש – אחזה כעין תדהמה את הנאספים, גדולים וקטנים: הוא דיבר בוכארית, לשון ברורה, רהוטה, כבוכארי מלידה. אלמלי כובד האבל היו הכל פוצחים בקול שמחה, שהרי זו הפעם הראשונה שקהל בוכארי הבין דברי תורה על פירושם, משמעותם ומתיקותם. ההספד ארך כרבע שעה ואזני הנאספים לא שבעו משמוע ולבם לא חדל מהתפעם על תכנם של הדברים היפים ועל יופיה של הלשון, הנקיה משיבושים ומגמגומים.
לאחר כך היו הכל סחים בשכונה באירוע המופלא, שתוך שנתיים בקרוב, שהבחור היה מקורב בין הבוכארים, הקשיב, קלט ורכש לו הלשון כראוי.
מולא משיח רבינוף שמע בשעתו הרבה משבחו של הבחור, על עומק תלמודו ועל פקחותו, גם הכירו מקרוב וידע חיבה והוקרה לו וודאי שמע גם הוא על איסטניסותו של בחור זה, ש“שנא מתנות” וידע אשר סיפורו על סירובו לילך לחופה.
ואילו לאחר הפתעת ההספד, מסתבר, כבש הבחור את לבו לחלוטין. אז היה משיח מקרבו ומוסר לידו תפקידים מסויימים בעניניו, כגון: השגחה על סידורו והשלמתו של הארמון, הקמת ספריה בבית־מדרש על שם אחיו, עריכת חשבונות, כתיבת מכתבים וכיוצא בזה ועל כך שלם לו שכר עבודה בעין יפה.
ואילו בענין בתו שלו – שפרה, שהיתה אז נערה קטנה כבת שתים עשרה, אחז בטכססנות רבה, שמר בקפדנות על “הענין” ונהג בזהירות כציד תחבלן רב־מג, הטומן פח לחיה נדירה תכלית הנדירות ורודף אחריה ימים אחר ימים ואורב לה במסתרים שעות על שעות עד שמפילה בפח שטמן לה, חיה ושלמה…
ג. שתילי אהבה 🔗
בתקופת שנת האֵבל של האח הגדול ידע מולא משיח להצמיד אליו את הבחור הנבחר בהרבה קשרי חיבה ורעוּת הדוקים, אבל מחושבים ושקולים, שלא יהיו מתקשים במשך הימים ולא יהיו מתרפים, כמו ש“אחות” חובשת מומחה מטיבה לעשות תחבושת משוכללה, שלחוּצה דיה וגם נוחה לתנועה. עזר לו בכך חכם מאיר בעצמו, אמנם בלא יודעים, מחמת שגם הוא ידע חיבה והוקרה לבוכארי עשיר שהוא בעל תורה. תכופות בכל שבוע, אם בבוקר בשעה שבא הבחור מביתו מן העיר אל הלשכה של מולא משיח, אשר בקצה הגן, או באמצע היום או לפנות ערב, אז היו נתפסים שניהם ומשתקעים בקושיה על סוגיה בסנהדרין (משום מה עסק כל הימים ההם מולא משיח במסכת סנהדרין), או בקטע גמרא של “חוק לישראל” (שקרא מולא משיח בבוקר בלשכתו) – ואז נמצא בחור שט כדג במים, לשמחתו ולהפתעתו של הגביר – ושניהם היו שוכחים עצמם. כך ובדומה לכך “נזדמן” להם כבדרך מקרה פעמים הרבה. וכל הימים הראה לו הגביר, שהוא אוהבו ומכבדו באמת ובתמים והבחור לא הרגיש כל “עליונות” בעמדת הגביר על עמדתו ואדרבא: הרבה נתרעם הבחור, על שמולא משיח היה קם על רגליו בבואו בבוקר אל לשכתו, עד שמנעוֹ מנהוג כך.
וכיוון שהיה הבחור מקורב הרבה אל מולא משיח ואל עסקיו הכירו כאדם אציל־רוח, שרבים ממעשי צדקה וחסד שעשה, ביקר שיהיו בגדר “מתן בסתר”, בלא פרסום ברבים.
וזולת אלה, היה מולא משיח גם אהוּד בדמותו: גבה־קומה, זקוף, בעל זקן ערמוני קצר, נאה, ועינים חייכניות־עליזות. ובגלימת משי בוכארית צחורה שלו – כולו אומר הדר ואצילות.
אולם במשך כל ימות שנת האבל היו פגישותיהם לרוב בלשכתו של הגביר אשר בקצה הגן (הארמון, אף על פי שנגמר בנינו – לא חונך, כמובן, בשנת האבל), או נפגשו בבית המדרש הסמוך לבית או בבתי מקורבים, ורק פעמים מועטות במשך השנה ביקשו מולא משיח לסור אל ביתו לצורך גמר שיחה, או לשם טעימה קלה על ספל תה, אבל במקרים כאלה דאג הגביר מראש לשלח את שפרה הקטנה מן הבית לבל תיראה ולבל תימצא לפני הבחור בטרם תגיע השעה הנועדה לכך מעמו.
ורק משתמה שנת האבל של האח הגדול וחכם מאיר דרש שוב בשבת בבית בבוכארית דרוש נאה ומהולל ושוב כל פה בשכונה מלא שבחו של הבחור, רק אז, לאחר שבועות מספר הזמינו מולא משיח לבוא ביום שבת לפנות ערב לבית המדרש ואחר כך לביתו “להבדלה” ולברכת פרידה מבני הבית, שכן, כפי שידע הבחור מכבר, עתידים מולא משיח ומשפחתו, משפחת אחיו הנפטר ועוד משפחה קרובה לנסוע לבוכארה, לסדר ולקבוע שם דרכי עסקי המשפחה הגדולים, לאחר מכן יוכלו לשוב לארץ ישראל לזמן ממושך יותר ושהייתם בבוכארה הפעם תארך כשנתיים, פחות או יותר.
כשבאו הגברים במוצאי שבת מבית הכנסת היה חדר־האורחים הגדול, המרווח, הדומה לאולם מפואר, כטובל בשפע אורות. כל הנברשות דולקות ומנורות “הלוקס” מבהיקות; מבעד לחלונות נפוצו קרני אורה בכל הסביבה. גם הקירות, המשוחים צבע שמן ירקרק אפור, קרנו ונוצצו כאילו הכל אמר שירת־אור.
הנוכחים היו בני שלש המשפחות, גברים ונשים מכל הגילים (קבוצת־נערים ונערות קטנה נראתה בקצה האולם מימין). חכם מאיר הכיר רבים מבני המשפחה ובפרט את בעלת הבית, אישה נאה, שפניה מאירים ועטורים חן רב ובמלבושה הבוכארי רב הצבעים כמו נכפלו רשמי יופיה; כן הכיר הבחור את אלמנת הנפטר, בניה ובנותיה הנשואים.
לאחר ההבדלה והפיוטים הנהוגים, תוך כדי שיחה בבוכארית על כך ועל כך היו הנשים עורכות את השולחן הגדול; אחת אחרי רעותה הביאו מטעמים, מגדנות, פירות, ספלי תה וכו'. לאחרונה קרבה נערה כבת שלוש עשרה, פחות או יותר נושאת בידיה צלחת־בדולח נאה, גדושה מיני ממתקים, הניחתה על השולחן ואמרה בקול נעים: שבוע טוב ומבורך. גם היא לבושה שמלה יקרה, צבעונית, שערותיה ארוכות, שחורות, פניה עגולים, חמודים, ועיניה יפות, חיות, בורקות.
כמתוך הפתעה שאל הבחור סתם: מי היא?
– הבת שלנו, שפרה – אמר האב לשון פשוטה, קלה.
– פלא… אף פעם לא ראיתיה בבית.
– תמיד בוחרת היא לשחק עם חברותיה מאשר לשבת בבית; עתה היא כבר מעט גדולה, משחקת פחות, אבל עדיין משוך לבה אחר משחקים…
ומיד עבר האב לשיחה אחרת כאילו אין הנערה כדאית לרוב דברים… ובאשר חשש האב אולי ישוב האורח וישאל מה על אודות הנערה, שאלו, כבדרך אגב, על פירוש אבן עזרא בפסוק מפרשת השבוע, שהתקשה להבינו; מיד קם והביא את הספר. וכשעיין הבחור רגעים מספר – ביאֵר והסביר חידודו של הפרשן ככל הראוי; הוסיף בעל הבית והזכיר עוד שלשה, ארבעה פסוקים, סתומים, כמי שמעמיד מכשולות לפני אדם ההולך לתומו… וכן היו נושאים ונותנים ביניהם, זה מקשה וזה מתרץ, זה “מסתבך” וזה “מתנער”. וכיוון שעמדו בויכוחים, האריכו בשיחם והסיחו דעתם מן הנוכחים, הסתלקו אלה אחד אחד, האבות והבנים (כפי שקבע, כנראה, בעל־הבית מראש) ונשארו משוחחות ביניהן כמה נשים מבין האמהות. אז, כמו נתעורר בעל הבית והרגיש בחסרון המסובים והיה כאילו מצטער שהסיחו דעתם מן הנאספים והביאו לידי שעמום את הקטנים. ובדברו על הקטנים המשיך ודיבר עברית (לאזני הנשים והקטנות) ואגב אמר: אני אוהב הרבה את הקטנה… זו “חכמנית”… פקחית הרבה. בעיני נראית גם “יפה־תואר ויפת מראה” – כיצד היא בעיניך?
– גם בעיני… כן… כיצד לא נזדמן לי שאראנה פעם… בבית או בחוץ… לא יחול בה עינא בישא, לכשתגדל עלולה היא שתהיה כשולמית שבשיר השירים…
– כך אתה אומר?.. אם כך… אם סבור אתה כך עכשיו, ההיית בוחר בה אילו היתה נראית כך בעיניך כשהיא בת שש עשרה, שבע עשרה?
אותו רגע חלף הרהור במוחו של הבחור, כחץ במעופו, שכל המסיבה בערב הזה נערכה במחשבה תחילה ובכוונה מדוקדקה להעמידו במפגש (עם הכלה לעתיד) ובמבחן ברגע הזה: היאבה או יסרב? והיה הרהורו זה מזוּג רוגז ומעורב תרעומת, שסובבהו האב כל הערב הזה בכחש, לא, לא הערב הזה בלבד, אלא כל השנה רתם אותו אליו כאשר ירתום איש את סוסו יום יום למרכבתו…; רגע קצר זה היה מחריש, שקוע בתוך עצמו ולא הסתכל בפני האב, אולם כשנפל מבטו על פני האיש, הבחין והכיר שפניו מביעים תחנונים: משל לעומד במשפט ומצפה לגזר דינו לשבט או לחסד, לתבוסה או תשועה – מיד היה כמתנער, פתח ואמר: מכובדי ואהובי, אלמלא אהבתי והוקרתי את אדוני, הייתי מגלה לכ' שכל מה שחושב מולא משיח שנסתר מעיני – גלוי הכל לפני. ואמת: נתעורר בי רגש מרדות על שהולכתי שולל, אבל בדיעבד שמח אני שהולכתי שולל שנה שלמה, שכן, מדת צדק שבי גוברת על מדת רגש שבלבי. לפי אמת שבלבי מודה אני: הילדה טובה ויפה בעיני. אבל היא ילדה. מי יכול לדעת מה ילד יום, כל שכן לאחר שתגדל ותהיה בת שבע עשרה? לפיכך מן הנמנע לבוא עתה באיזה קשר שהוא; עם זאת, לבל אהיה נועל דלת, חלילה, בפני כבודו, הריני מבטיח: לא אתקשר בשום פנים עם אחרת עד שתשובו מבוכארה ועד שתגיע שפרה לגיל שבע עשרה. דיבורי זה, יהא לבו סמוך ובטוח, הריהו כשטר חתום וקיים.
אך כילה הבחור דברו, קם מולא משיח, שלח זרועותיו, חיבק לו ונשק לו בחיבה והיה חוזר ואומר: עליך יאמר: ואדוני חכם כמלאך אלהים. יהי טעמך ברוך. לכשתבוא השעה הטובה אני אתכבד בך, לא אתה בי. ישב ואמר: ודאי איני מזכיר עתה לא תנאים ולא חישובים אך בכללות אני אומר לך: אתה תהיה בן לי וחלקך בכל אשר לי, בנכסים דניידי ולא דניידי, כחלק יתר הבנים.
אחר זה ביקש מולא משיח לדבר אליו ולמסור לו יפוי כח על הבתים והענינים אשר לו ברחובות, שיהא ממונה עליהם כל זמן שהותו בבוכארה ורק יכתוב לו שמה מכתבים לפעמים כדי שידע רק ממצב הענינים.
שמע הבחור, הרהר שוב רגע והשיב: ישמעני אישי, מכובדי, דבר שאומר עכשו, דומה לפרי שקליפתו קשה אבל תוכו מתוק וטוב, שכן, מצטער אני להגיד, אי אפשי לטפל ולעסוק בענינים ובעסקים כפי רצון כבודו, משום שיהא קשה עלי – ודמה אני שיהיה קשה עלי מאד – לבוא לעתים כאן לרחובות ואם אהיה מוכרח לבוא חושבני שתפול עלי עצבות…; אני מכיר עצמי…
– הבינותי, חכם מאיר, זהו פרי שקליפתו אמנם, קשה אבל תוכו מתוק, בבחינת “תוכו רצוף אהבה”, אם כך, היכול אני להסיק מכאן שחכם מאיר יודע אהבה לנו? לכולנו?
– כך, מולא משיח, די לחכימיא ברמיזא… אני בעצמי לא אדע לב זה מה היה לו…
– ניחא – אמר מולא משיח – נרגש ומפוייס כאחד – ובכן תכתוב לי כפעם בפעם כדי שיהיו ליבותינו קשורים לפחות במכתבים.
– הא ודאי כן. אכתוב, ודאי אכתוב, אבל, לבל אהיה כמתעתע, אומַר מעתה:
המכתבים בודאי מקשרים… אבל גם מחייבים, ופעמים גם מתעים, רצוני לומר: המכתבים בכללם הם עדים דוממים (לא חיים) ויש ישללו החיוב או יחייבו השלילה כלומר: הם עדים דוממים (לא חיים) ויש ישללו החיוב או יחייבו השלילה כלומר: הם עלולים לפעמים להאפיל תחת להאיר, לקלקל תחת לתקן… ולפיכך מיעוטם טוב מריבים ובודאי לגבי זכרונות, כליונות, וגעגועים טובים מכתבים מועטים מרבים…
– כך… כך… מסתבר: עמוקה אהבתך כפי שעמוקה תורתך… שפתיים ישקו…
ואותם שבועיים־ימים שעסקו במשפחה בהכנות לנסיעה, היה בא הבחור יום יום לרחובות ומסייע למולא משיח בכל אשר יכול לסייע.
וביום הנסיעה ראו אלה שעמדו בתחנת הרכבת סמוך לבחור, בנשור דמעה מעיניו בהעתק הרכבת לדרכה…
ד. על סף אשרו 🔗
ימים רבים, אחר נסיעת המשפחה לבוכארה, היה דוחה הבחור יציאתו לשכונה רחובות מיום ליום, כמי שדוחה פעם אחר פעם פרעון חוב שאין ביכלתו לסלקו… ומשיצא סוף סוף, אחרי חודש ומעלה, לשכונה – מתוך הכרח שהוא – וידידים ומיודעים מכובדים היו באים בטענות עליו, היה משיב להם דברים לצאת ידי חובה כשהוא מהלך ברחובות פה ושם ולבו הומה ומרטט בו כלבו של אדם שאבדו לו במקומות אלו אבדות יקרות מכל יקר – ונוכח אז לדעת, שאמנם אין הוא יודע מה היה לו ללב זה.
קמעה קמעה הוקיר רגלו מבתי תושבי השכונה וכשסר לעתים שמה – שם פניו אל השדות והגבעות מעבר לשכונה מצפון וממערב; שעות שלמות אהב לילך שם יחידי כמבקש למשוך מסביבותיה של השכונה חוטי־חסד טמירין לסעד לבו.
זאטוטים ונערים, שראוהו לפעמים בעתות ערבים מרחיק לכת לבדו, פונה לכאן ומתעכב, חוזר שמה ומשתהה ויש ישב על שן סלע כמקשיב או כמסיח – היו מתלחשים ביניהם שהוא, כנראה, מרוב חריפותו בתלמודו – נמצא שאינו שפוי בדעתו. הרי בורח הוא מן הבריות ודומה שהוא מדבר שם אל הסלעים ונושא קולו אל ההרים…
גם בין התושבים, אלה שידעו והכירוהו – היו הליכותיו של הבחור כעת תמוהות־סתומות.
מיודעיו בעיר העתיקה, ששמעו בשעתם את דבר הליכותיו עם הבוכארים ופרשת גדולתו אצלם לא ידעו ולא הבינו מהו שמשכו אליהם ומהו שדחפו מהם, אלא זקפו “תהפוכה” זו לזרוּתו־סרבנותו־עקשנותו, שבמדה, שפעמים הוא מטיב ומועיל בה במידה הוא מזיק ומבאיש, כפרה זו שנותנת בשפע כל חלבה ופתע בועטת בדלי ושופכת כל שנתנה.
גם הוריו שידעו מפיו רק הם בלבד כל הקורות אותו מאז החל להתקרב לבוכארים, להתחבב עליהם ולחבבם, וכל פרשה ופרשה בשעתה עד היותו “יד ימינו” של מולא משיח (טרם נודע לבחור בעצמו פרשת הבת שפרה), עם שראו הרבה טובה והרווחה מרווחיו של הבן שהיה מעניק להוריו ביד מלאה, היו בכל זאת תוהים – וביחוד האם היתה קובלת – על הבן המהולל והנפלא, שאינו מפנה לבו ככל הבחורים למצוא לו בת זוג ראויה לו ואין הוא מבקש כלל מזלו; והתמוה מכל תמוה, שגם הבוכארים שכל כך יאהבוהו ויהללוהו והוא מחבבם ומשבחם אינם “תופסים” אותו, ואינם יודעים לרכוש את לבו, האין זה פלא אחד?
ביום ששי אחד, כשישבו לשתות קהוה לפני קבלת שבת – פתחה האם כמו ממשיכה בשיחה שנפסקה: אתה אמור לי, בן שלי, הידעת נכונה שאין בת, בתולה, למולא משיח?
– לא, אמא, אין לו, אני משתתף בצערך.
– ולמולא חזקיה, עליו השלום, יש איזו בת?
– שתים, אבל הן נשואות.
– מה טוב היה לו היתה בת למולא משיח.
– אני מבין לתשוקתך, אבל לא אוכל לעזור לך. גם מן השמים לא יוכלו לגדל בשבילך בת שאינה קיימת.
– אל תאמר ככה, בני, מן השמים הכל יכולים. אני לא אוכל לתאר לי, שאין להם במשפחה גדולה כזאת באיזה אופן שהוא איזו בת.
אמר האב בלגלוג קל: “באיזה אופן שהוא איזו בת” – כלום על חבילת סחורה את מדברת? אני, באמת, גם אני מתפלא הרבה, שגם הם… הבוכארים, לא הצליחו להפוך לבו. אבל – מה? דאגה יש לנו עליו? אמת, – היפנה עצמו לבן – אתה כבר בן עשרים, אפילו אני התחתנתי בן תשע עשרה. אבל אנו בוטחים בה'. כשתבוא שעתך – כמו מתוך האדמה תצמח כלתך.
וכשבא הבן והודיע בשעתו שאמנם צדקה אמא, יש “איזו” בת למולא משיח – וסח להם אותה פרשה “מופלאה” של שפרה מתחילתה ועד סופה, היה האב, השתקן כרגיל, פוצה פיו בשבחה של אשתו והיה חוזר ומשמיע לאזני בני הבית: היא איסטרייה (אשתו) ניצוץ ניחוש, או נבואה, יש בה. כמה פעמים, בעתות צרה בבית, נתקיים דברה כפי שאמרה מראש. הרי כולנו זוכרים כל הימים מחלתו של מאיר בילדותו. אתה – היפנה דברו לבן – היית בוער בחום שלשה ימים, כבר היית “אבוד”; בן חמש היית. והיא היתה אומרת: הוא יבריא, הוא יחיה. יש לי הבטחה מרבי מאיר בעל הנס – מה הבטחה? מתי? כיצד? – פעמיים בא לי בחלום – אמרה. – זהו… הניצוץ שלה, יש לה ניצוץ…
ואולם בעצם ימיה הטובים של המשפחה בפרוח התקוה, שלאחר שנתיים תשוב המשפחה מבוכארה ותגדל ותשלם השמחה נעכרה שלוות המשפחה: האב היה מתאונן ימים על ימים על מיחושים בחזהו, בצלעיו, והיה מתגלגל שבועות בבית חולים ושבועות רבים בביתו. במשך השנה היה מראהו מדלדל ויורד כנר שנמוג וכלה. וכשהכריעו המוות נשארה המשפחה דלה וריקה. כל אשר היה להם הוצא במשך שנת המחלה. כתוספת מכאוב על מכאובם, לא הגיעו מכתבים כל עיקר מבוכארה כל אותה שנת המחלה. אמנם כרגיל לא היו המכתבים תכופים אבל במשך השנה הראשונה נתקיימה חליפת מכתבים כל שהיא. אז נאלץ הבן יקיר מאיר לרדת לחנות אביו למען קיום המשפחה.
לפני כן ניסתה האם לדבר אל לב בנה בקול כנוּע ונדכא: כיצד אוכל לראות אותך חנוני ב“רחוב”? אם תכתוב שתי שורות למולא משיח האם לא יחוש לעזרתך בכל לבו?
– לא, זאת לא. חלילה לי. אני איני יודע לבקש ואיני יכול לבקש, לא בקשתי מעודי חסד ולא אבקש גם מידיד כמולא משיח.
– לא חסד, לא צדקה, עזרה, הלואה…
עמד והסביר לה, שכיוון שנפסקה חליפת המכתבים ביניהם משום מה – ייראה מכתבו עתה כדופק על דלת הנדיב – וזאת לא יעשה.
והימים נמשכו ארוכים ועגומים כאשר נמשכו.
ושוּבה של המשפחה מבוכארה חל בשלהי השנה למות אבי המשפחה, בעמוד מאיר החנוני על משמרתו. ובאחד הימים ההם, לעת הבוקר, נכנס פתע כמבוהל ומופתע, מולא משיח לחנותו של חכם מאיר…
בו ביום בערב הופיע חכם מאיר, כפי שהבטיח בבוקר למולא משיח, בביתו במושב המשפחה. עם ההתרגשות שאפפה את כל בני המשפחה, גברים ונשים, גדולים וקטנים, ועם המבוכה וההתאפקות, שמנעו מהם להביע לבחוּר – ואיך להביע – כל אשר יהמה בלבם לעת כזו – היה הבחור שפתח ראשונה בשיחה (בלשון בוכארים כיכלתו הטובה עליו) על התלאות שעברו עליו בשנת מחלת האב ואשר נמנע להודיעם זאת לבלי צערם וכן אשר לא אבה להיזקק לרחמי הבריות בעת מצוקתו וקיבל עליו ברצון לשמש כחנוני בחנות אביו. אז הודיעו גם הם סיבת שתיקתם כל אותה שנה שניה: גם אותם פקד אסון גדול – השרפה בבית החרושת הגדול שלהם, שהפסדו עלה למעלה מעשרים אלף רובל (ואם כי היה מבוּטח באחריות, אבל “הדין ודברים” עם החברה נמשכו חדשים רבים), ולפיכך נשתהו שם עוד שנה שלמה כמעט.
מששקטו קצת הרוחות והיו הכל טועמים טעימה קלה – היתה דמותה של שפרה, כעלמה צעירה בת שש עשרה בערך, בולטת ומקרינה ביופיה ושופעת חן בשיחה ובצחוקה. ואילו מולא משיח עצמו – לא ידע עצמו. הוא השתתף בשיחה ולבו בל עמו. הוא ישב כאובד עצות מבלי דעת היאך יציע לבחור יהיר ורגיש זה, שיחסל מיד עסק חנותו והוא, מולא משיח, יספק לו כל מחסורי ביתו, היאך ידבר אליו ולא יפגע ברגשותיו ומתי וכיצד ידע, ולוּ ברמז, מה משפטו של הבחור עתה עלה הבת?
תוך כדי שיחת בני המשפחה בצוותא על דא ועל הא, השמיע הבחור דברו כמשתף עצמו בשיחה ואמר לשון קלה ובדוחה: …ואני רואה בעליל שתוך שלש שנים כמעט, שעדוּ עלינו, חלו שינויים שהזמן גרמם רק בי ובשפרה… במבוגרים, גברות וגברים, אין שינוי דמנכּר – רק בשנינו. אני, קומתי, אמנם לא גבהה יותר; כל כמה שהשנתיים הללו משכוני, מתחוני, לא עלה בכוחן להוסיף כלום על קומתי אבל רחבתי קצת, מלאתי קצת, כנראה כשבחור נכנס לעשור השלישי בחייו (כיום אני בן עשרים ושלוש ומעלה) חייב להראות כגבר. תוספת קלה, לעובי ולאורך, חלה גם בשפמי. אני לא טפחתיו ולא רביתיו אבל מעצמו עלה כפורח… ואילו שפרה גבהה יותר, יפתה יותר, והיתה לעלמה צעירה. עכשו, דומני היא בת שש עשרה. גם הבחנתי, שחכמה יותר, דיבורה שקול וטעמה ברוּך. אבל ראוי לה שתלמד גם קצת קרוא וכתוב, לשון עברית ובוכארית, כשם שהבנות בזמננו לומדות. תלמד לפחות שנה אחת (יחד עם שתי בנות מהמשפחה) וכשתהיה בת שבע עשרה – כבר תיקרא משכילה. אני נכון להיות מורה להן כל השנה. אבל אתחיל רק לאחר תום שנת־אבל־אבי (בעוד חודש בקרוב), כי כעין נדר נדרתי להשאר בחנות עד תום השנה – לאחר מכן מה שירצה אבינו מולא משיח לעשות בנוּ – אעשה ואשמע.
בני המשפחה כולם – אזניהם היו קשובות לכל שיוצא מפי הבחור ואיש איש הבין מדבריו לפי מדת הבנתו ואילו אבי המשפחה היה כמדושן עונג לשמע תוכנו וצורתו של כל משפט שיצא מפי הבחור. כרוקח מומחה וזריז שמרקיח ממנות סממנים, גרגירים וטיפין, שיקוי מסעֵד לב ומשיב נפש, כן השכיל הבחור להשיב קלות ונעימות על כל שהתקשה והתלבט הוא לשאול לבחור.
משכילה דבריו הבחור היה מולא משיח חוזר ואומר: שפתיים ישק… שפתיים ישק… “צוף־דבש אמרי נועם”…, בן פורת יוסף.. ה' ישמרך… וגם הפעם לא יכול עצור ברוחו: קם, קרב לבחור, חבקו ונשקו.
שבועות מספר אחר תום שנת האבל, עבר מאיר לברט עם כל משפחתו (אמו, סבתו, שתי אחיותיו הצעירות ואחיו הקטן) אל דירה גדולה ומרוּוחה באחד הבתים הנאים של מולא משיח.
כל אותם הענינים והסידורים, שרמז עליהם הבחור מאיר בשעתו – נקבעו לרצונם ולהסכמתם של מולא משיח והבחור:
יום האירוסין נקבע ביום שתמלאנה לשפרה שבע עשרה שנה (שיחול ביום ט“ו באב שנת תרע”ד, 1914).
באותם הימים שימש חכם מאיר כמלמד תלמוד לקבוצת נערים בני בוכארים עשירים.
הוא נאות לכך על פי בקשת פני העדה, בתנאי שיהא עסוק בהוראה עד הצהרים; וכן התנה שלא יהא חובש מצנפת ולובש גלימה, אלא ישאר בתלבושתו כאתמול ושלשום. לאחר הצהרים היה מצוי כל הימים בלשכתו של מולא משיח; שעות טיפלו שניהם יחד בעסקיו של מולא משיח ושעות – עסקו בחידושי תורה ושניהם היו מתאשרים איש מטוב רעהו: זה ראה כל יום יותר – מה עמוקה שחייתו של הבחור הצעיר בתהומות ים־התלמוד, והצעיר הכיר יותר מה נפלאה אהבתו של רעהו למעמקים אלה של התלמוד ולפיכך היו שניהם מתחבבים יותר ויותר איש על רעהו.
ושעות של קורת־רוח רבה היו לנשי המשפחה אותן השעות, ששפרה וחברותיה, צעירות מבנות המשפחה קבלו שיעוריהן יחד בבית מפי חכם מאיר – – –
ויהי היום כמה שבועות לפני המועד שנקבע ליום האירוסין – כמו ירדה לפתע אימה גדולה בכל הארץ: מלחמה פרצה בעולם! (זו שהיתה מהרה מלחמת עולם ראשונה). השמועות, החדשות, הידיעות, שבאו מעבר לים מדי יום ביומו היו כמנבאות חורבנו של עולם. ותוך שבועות מספר גזרת מלכות יצאה בירושלים כמהלומת חרב: כל הנתינים הזרים יצאו את הארץ תוך שבועיים ימים – או עזבו נתינותם ויהיו עותומנים. בוכארים רבים, כאלפי נתינים זרים אחרים, שלא יכלו להנתק מכל אשר להם בחוץ לארץ, ביניהם משפחות רבינוף, נשלחו בחיפזון ובבהלה מן הארץ. בו בזמן גוייסו רבבות בחורים לצבא התורכי. מאיר לברט נלקח מביתו ובין לילה נשלח לאשר נשלח – ולא נודע מקומו אייו.
וגברים בשנות העמידה, קשישים ונשים היו רואים ומשתוממים היאך יום אחר יום ייעקרו משורש, כמו בסופת־סער, מוסדי־חיים, ערכי־אנוש, נוֹפי־אהבה, ייזרקו ויסוערו לעיניהם כמוץ לפני רוח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.