Nr. VII.

An H. I. S Reggio

Nr. d’ordre de l’Ind. rais. 2. Premier livre de Mém. Nr. 3.

שלם טב לרב טב מרבון טב

יש הבל אשר נעשה על הארץ רבו הבנינים הרעועים העומדים על יסודות קיימים, ומשרש אמת יצא שקר, כאשר לא ישלוט האדם החוקר באהבה העזה הנטועה בכל המשכילים, המביאה אותם ללמוד ג"ש (Sistema) מעצמם על פי שתים ושלש ידיעות ברורות אשר מצאו, ושלא כדין יפסקו הדין ואמרו זה בנה אב לכל דבר, והיה כזה כל מחקר, ולמען לכת בשיטתם יתחכמו בנכליהם להקיש דבר אל דבר, ואם בין זה לזה כרחוק מזרח ממערב.

ולהודיע כחו של יצר זה הביא Condillac בספרו Traité des Systèmes Cap. 12. למשל ולשנינה איש חכם בחקות שמים וארץ (Fisico) אשר חשב לפרש בדרך אשר בדה מלבו את כל פעולות הקימיק“ה, ויאמר לו איש חכם בחכמה הזאת, ראה דבריך טובים ונכוחים, אלא שאין פעולות הקימיק”ה כאשר חשבת, ויען האיש ויאמר א“כ אפוא הוציאם אלינו ונדעה אותם, ואתה תחזה כי אבאר אותן לפי שטתי באר היטב: מובטח היה שתעלה בידו לפרש עפ”י דרכו את אשר עדיין לא ידע, כי לא יבצר ממנו לקרב את הרחוקים בזרוע; ומי יאמין לשמועתי אם אומר כי Condillac עצמו אשר ראה נגעי בני אדם, וגלה ערותם בספרו אשר הזכרתי, נגעי עצמו לא ראה ויפול בשחת יפעל? ובאמת לבבי יחשוב כי כ“ג ספרים גדולים שכתב, כלם יסבו בלכתם סביבות המרכז הזה: שנים ושנים הרי ארבעה דבר אשר עם היותו גלוי וידוע הוא בנה עליו בנין רעוע (l’analisi) אשר שלשת רבעיו שקר גמור למראה עיני. ואם איש כמוהו נפול נפל ברשת זו ואני אמלט? ואני אבקש לי גדולות? לא אבקש: אך בתם לבבי ולא בחלקלקות מודה אני לפניך, כי כמקרהו גם אותי קרה, יען וביען אחרי רואי שעלה בידי לתרץ ב' וג' זרויות בנקוד ספרינו ובפסוק טעמיהם, כגון ותמנע היתה פלגש (בראשית ל“ו י”ב) בפתח הנו”ן ואחות לוטן תמנע (– – כ"ב) בקמץ, אלוף תמנע אלוף עלוה (– – מ) בקמץ, קנז ותמנע ועמלק (ד“ה א' א' ל”ו) בפתח ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע (– – נ"א) בקמץ וכן ועשה חסד לאלפים (שמות כ' ו') בפתח הלמד הראשונה נצר חסד לאלפים (– ל"ד ז') בקמץ ועשה חסד לאלפים (דברים ה' י') בפתח עשה חסד לאלפים (ירמיה ל“ב י”ח) בקמץ בקצת ספרים, וכן ויאמר שאול אל ה' אלהי ישראל הבה תמים וילכד יונתן ושאול והעם יצאו (שמואל א' י“ד מ”א) שנראה מפסוק הטעמים שיונתן לבדו נלכד, ומה צורך עוד להפיל בין שאול ובין יונתן בנו ככתוב אח“כ? גזרתי אומר אשר לא יקום לי לאמר אין זרות במקרא. ועתה בראותי תבות למן היום הוסדה (שמות ט' י"ח) שא”א למלט אותן בשום פנים מזרויות הרבה, ובהתבונני בכתובים ויקרא לה נבח (במדבר ל“ב מ”ב) ויאמר לה בעז (רות ב' י"ד) לבנות לה בית (זכריה ה' י"א) ותחמרה בחמר ובזפת (שמות ב' ג') ורחמה הרת עולם (ירמיה כ' י"ז) לאחיו ולאחותו (במדבר ו' ז') ויביאו לו את המנחה (בראשית מ“ג כ”ו) ממושבותיכם תביאו (ויקרא כ“ג י”ז) ועשית קערותיו (שמות כ“ח כ”ט) וביתר היוצאים מן הכלל אשר לא יספרו מרוב, ראיתי ונתון אל לבי כי הפרוץ מרובה על העומד וכי הלכתי קדורנית בחושבי להביא ראיה מן הפרט על הכלל, וראיתי שאין לעוות את הכתובים לכבוד בעל הנקוד והטעמים, אלא כל הזרויות אשר נוכל לפרש בדרך נאה ומתקבל נפרש אותן, ואשר אין פירוש הגון מתישב בהן יש לנו לומר שכך קבל אותן החכם המפסיק, וכך היו בני דורו קוראין, וכך פשט המנהג בימיו (מפני השכחה מבלתי נקוד) עד שהוצרך החכם ההוא לנקד ולהפסיק לפעמים שלא כמשפט, כאשר עשו הקדמונים ממנו שמצאו מקראות משובשים, והניחום כאשר המה, רק אמרו כן כתוב ולא כן ראוי לקרא, כגון אוסרי לגפן עירה – ובדם ענבים סותה (בראשית מ“ט י”א) שרוי היה לכתוב עירו וסותו, ולא זדו להחליף הכתוב, ולא שלחו בו יד, אך הודיעונו הקריאה הנכונה מה היא (וגם מכאן ראיה על חדוש הנקוד, כי אם נמצא בימי מתקני הקרי והכתיב לא הוצרכו לכך כי די בחולם) ובעל הנקוד שקם אחר חתימת התלמוד, ולא היה כח בית דינו יפה ככח הקדמונים, לא שלח ידו אפילו בקריאה כאשר ראה שפשטה ברוב ישראל (כי אמנם לא חש לקבלת יחיד לא בבלית ולא ירושלמית, כי לא נתן בתורה ה' אלפים ותתפ“ח פסוקים, כדגרסינן בקדושין ל' ע”א, ולא הפסיק לתלתא פסוקי הנה אנכי בא אליך בעב הענן, כדפסקי ליה במערבא, ולא חצה את התורה לא בוהתגלח כדברי תלמודנו, ולא בוישחט ככתוב במ' סופרים פ“ט הלכה ג‘, ולא קרא מהלל כדגרסינן בשבת ל’ ע”ב ועשה כרצונו במחלוקת הללויה וכסיה וידידיה ומרחביה בפסחים קי“ז ע”א ולא חש למ“ד ידה בסוטה י”ב ע"ב) וממקור זה נולדו כל הזרויות, ואין להתעקש ולתת בכלן טעם כאשר לא יהיה רק טעם לפגם.

וברוך האלהים הרועה אותי מעודי, אשר אנה אותך לידי, לפקוח עינים עורות, ולהסיר מעל צוארי עול התבות הזרות, ולא איגע לריק ולא אלד לבהלה, ולא אעוות הכתוב מפני דקדוק המלה, ולא עוד אלא שאהיה נזהר לעתיד לבא מלהקיש אישי המין אל כל המין והפרט אל הכלל בל אבנה בנין אב וג"ש (Sistema) פח אשר טמנה לנו הגאוה האומרת לכל חוקר: רב לך; הדברים אשר ידעת יודיעוך כל מה שלא ידעת, אשרי אוטם אזנו מזעקתה! ואולם אהה! רבים חללים הפילה, ואפילו החכם המופלג אשר ליהודים אורה ושמחה בענינים הרבה אוהב האמת ענו ושפל ברך אשר לא הפליג על המדה באמרו על עצמו.

יבחר אלהים לו אנוש רמה כנפתלי

גם האיש ההוא, הרשני לאמרו לפניך, גם האיש ההוא פִתָה אותו היצה"ר הזה וַיִפָת, הסיתו ויוכל לו, וידיחהו להביא ראיה מחלק הדבר על כלו, ובאמת (אף כי אנוש רמה אדם להבל דמה חרס מחרסי אדמה לא יוכל לערוך אתו מלחמה) מי הביאו להכחיש מציאות השמות הנרדפים בלשוננו? אם חשב היותם מתנגדים לקדושת הלשון, כמה חקירות יש לחקור על הקדושה הזאת!

הנה אמת נכון הדבר היות לשוננו הראשונה שבלשונות וכלן בנותיה, ואעידה לי עשרה עדים נאמנים.

.1 לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת (בראשית ב' כ"ג) שמעת מימיך אומרים גבר גברתא,

אנתרופי אנתרופיא; uomo uoma; vir vira; männin, mann; homme, homme וכיוצא בזה כדבריהם בב“ר פי”ח ול"א?

.2 ותלד את קין ותאמר קניתי (– ד' א').

.3 ותקרא את שמו שת כי שת לי (– – כ"ה).

.4 ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו (– ה' כ"ט).

.5 שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ (– י' כ"ה) ואין לסתור ארבע הראיות האחרונות הללו לאמר אולי שמות אחרים היו לקין ולשת ולנח ולפלג, ומשה קרא להם שמות עבריים כמשמעות שמותם הנכריים ושאר הטעמים ולא המלות, ואולי הבן הבכור אשר ילדה חוה acquisto היה שמו ולא קין, וכן כלם: אין זאת; ויש לי ראיה ברורה להוכיח שלא החליף משה את השמות אשר הזכיר, מאשר אנחנו רואים כי היונים מזכירים מקצת השמות הקדמונים ככתבן בתורה (מלבד שנוים קלים) כגון תובל קין לוטש כל חורש נחשת וברזל Vulcanus, יובל אבי כל תופש כנור ועגב Apollon, יפת גדול מאחיו Nihil Japete antiquius. והנה היונים הראשונים לא ידעו את ה' ואת משה עבדו ואת ספר תורתו, וא“א שלקחו ממנו את השמות האלה, ולא למדום אלא בקבלה קדמונית מפי נח ובניו, וא”כ משה כהוויתן כתבן, ולא שלח בהם יד, וא"כ נכון הדבר שגם ביתר השמות לא שלח ידו לתרגם יהודית.

.6 וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו (בראשית ב' י"ט) בטוב טעם ודעת פירש“י הוא שמו לעולם, ומסתמא בלה”ק, שאם היה משה עומד בעיר Meaco אמרתי הוא שמו בלשון Giappone, עכשו שהוא בין בני ישראל א“א לומר אלא הוא שמו בלשון ישראל, שאל”כ פירש הדבר מאחר שלשונות הרבה היו בימיו א“כ אדה”ר בלה"ק סיפר.

.7 בעבודה זרה הקדמונה נמצאו שמות הרבה שאין להם משמעות רק בלשוננו כגון Esperidi עץ פרי, Elion אלהים, Ghe גיא (אדמה), Berut בריאה, Dagon דג או דגן, Esculapio עץ קולף (שהיה לוקח קליפת העצים והשרף הנוטף מהם לרפואה) Astarte עשתרות הצאן, Cabiri כבירים, Campi Elisj שדי העליזה והששון, Endimione אין דמיון ליפיו, Pitone פתן, Plutone פליט (שנמלט מידי סטורנו אביו שהיה הורג כל בניו, ואולי הוא הפליט שהגיד לאברם העברי (בראשית י“ד י”ג) בתרגום יב“ע שהוא עוג וכן בב”ר פרשה מ“א וכן בנדה ס”א ע“א הרי שאפשר שלא יהיה הפליט הזה איש נמלט מיד אמרפל, ולפיכך נכתב בה”א הידיעה) Bel בעל ואדון, l’Erebo הערב, Calliope קול יפה, א"כ בלשוננו ספרו הגוים הקדמונים.

.8 אין לך לשון שיהיה מספר אותיות תבותיה מועט כלשוננו, ובדעת ובחכמה כבר אמרת: כל מלה שרשית היא בעלת אותיות מועטות. והנגזרת הימנה ירבו בה האותיות יותר, א"כ מלשוננו נגזרו כל הלשונות.

.9 עניותה עצמה של לשוננו, מעוט מספר שרשיה, רוב השמות המשותפים מאין שם לכל דבר ודבר, חסרון איזה זמנים ודרכים בפעלים, (il Preterito Imperfetto, il piu che perfetto primo, e esecondo, e tutto il Modo Congiuntivo) ויתר החסרונות אשר בה לאות ולמופת על קדמותה, כי כבר צדקת בדבריך: ברבות העתים יושלם הדבר.

.10 חסרון הנקדות והטעמים גם הוא מוכיח קדמות לשוננו, כאשר כתב איש חכם ונבון גם כי כופר (le Marquis d' Argens, Lettres Juives, Lettre 119.) על פי עשר ראיות אלו אמרתי וגזרתי היות לשוננו הראשונה שבלשונות, כלומר שספר בה אדה“ר, ואולם עד עצם היום הזה האמנתי כי מלבם בדו אדם וחוה אותה, והיום הזה בלבד הבינותי את כל תקף ראיותך מן הכתוב ויצו ה' אלהים על האדם וכו' (בראשית ב' י"ו), כי שם ראינו שהיה אדם שומע לה”ק טרם נוצרה חוה, ובהיותו לבדו א“א שיחדש לשון, ואנכי עמדתי מרעיד כרביע שעה ולא מצאתי למחשבתי תשועה ואמר בלבי שמות הבהמות אותם לפחות בדה אדה”ר מלבו, ומצאתי שגם זה הבל, כי בהיותו לבדו א“א שתעלה על דעתו לקרוא להן שמות, נמצאתי מוכרח לבטל דעתי מפני דעתך, ולומר בלא לב ולב כי מי שאמר והיה העולם הוא נתן לה”ק בפיו של אדה“ר, אעפ”י שמלות הרבה נתחדשו אחר זמן כפי הצורך, כגון צעיף אבנט ושעטנז, ומלות הרבה נתחלפו באורך הזמן קצת אותיותיהם, כגון כעש בימי בעל ספר איוב (הקדמון לדעתי ממשה רבנו) וכעס בדורות שלאחריו, וכן מצינו רזם בימי איוב, רשם בבית ראשון, ורמז בבית שני, ומלות הרבה אבדו ברוב הימים משמעותן הראשונה ולקחו אחרת תחתיה, כגון שרש סכן בבנין הקל אשר בימי איוב היה מורה כל תועלת בכלל ובימי דוד ושלמה השתמשו ממנו בענין תועלת החום בפרט, ומלות הרבה קבלו משמעות אחרת מלבד משמעותן הראשונה, כגון שער שהורה תחלה פתח ואח“כ ב”ד, מפני שהיה מנהג קצת המקומות לתת בית המשפט בשער העיר, וכן סופר שנאמר ראשונה על כל מונה ואח"כ על אשר הספרים אומנותם בין ספרי הזכרונות כגון סופרי המלך ובין ספרי התורה והחכמה כעזרא הסופר, סוף דבר גם כי שלח ידו הזמן בלשוננו והחליף אותה חלופים קלים מכל מקום מאין באה אלינו? מאת ה' מן השמים.

אולם בעבור זאת קדושה יש בה? וכי כל מה שברא הקב“ה בעולמו קדוש הוא? מי שמע כזאת? ונשכח כל הדברים שיוצרם עצמו קראם טמאים כגון כל אשר אין בו סימני טהרה ותועבה נקראו, ונניח רבן גמליאל אחרי מותו אשר טמא טמא יקרא, ונעזוב זרע אשר יזרע לחיות זרע על פני כל הארץ, ולא נדבר כי אם על הלשונות; וכי כל לשון שלא בדינו אותה מלבנו והאלהים נתנה בפינו קדש היא? והלא אין ספר שלא נתן הקב”ה לשכוי בינה לחדש מלבו קוקודיק קוקודיק, והדבר ברור כי בורא השמים ונוטיהם נתן בפיו הדבר הזה, א“כ לשון קדש לשונו, וא”כ כמה לשונות קדושות יש לנו! ומה נכבד היום bou bou, gnau gnau iò iò יותר מלשון צרפת ואיטליאה שחדשו אותנה בני אדם! ואוי לרשע רע אשר יזיד לדבר סרה ולומר שיש שמות נרדפים או שמות משותפים בלשון העטלפים! חלילה לנבון דבר להעלות כאלה על לבבו, ולא אמרתים לפניך רק להניח לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עֻבד בך במגלה הזאת הארוכה, אבל באמת יש לנו לדעת כי גבהו דרכי ה' מדרכינו ולא מחשבותינו מחשבותיו, ואם עלתה על דעתו של יוצר בראשית להמציא שמות נרדפים או גם דבר רע מהם (כי סוף סוף תועלת מרובה יש בהם, שאם לא היה לנו אלא דרך אחד להשמיע מחשבותינו, אוי לך מליץ אבדת משורר) היאמר המר ליוצרו מה תעשה? הט אזנך ושמע דברי אחד מגדולי חכמי צרפת (Fénélon, Lettres sur la Religion)

Quand il s’agit de savoir ce qui convient ou qui ne convient pas àl’être infini, il ne faut pas le vouloir pénétrer par notre faible et courte raison. Le fini ne saurait comprendre l’infini. C’est de l’infini même qu’il faut apprendre ce qu’il peut vouloir, ou ne vouloir pas.

כלומר שאין לגזור אומר כי השמות הנרדפים מתנגדים לרום מעלת לשוננו לולא היה הדבר מפורש בספרי הנבואה, שאם היה הדבר תלוי בחקירתנו כבר היינו אומרים שא“א שיברא הקב”ה תנשמת בלא עינים.

ואל יחר אפך בעבדך לומר שאני מחלל את הקדשים ומשוה לשוננו לקולות הבהמה והעוף, כי גם אני ידעתי שיש לה יתרון עליהם כיתרון האור מן החשך, כאשר יש יתרון גדול לנפש האדם על נפש שאר ב“ח, אבל אני אומר כי גם לשוננו גם לשונותיהם מעשה אלהים המה, ואשר עשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף ממנו אין לגרוע, ברא גן עדן ברא גיהנם, ברא קדוש וברא חול, יוצר אור ובורא רע ברא שמות נרדפים ברא שמות משותפים, ומי מעכב על ידו? ואם תשאלני מפני מה נקראה לשוננו לה”ק אני אומר לך דברים של טעם.

לא מצינו שנקראה בשם הנכבד והנורא הזה בכל ארבעת ועשרים ספרינו, ושם נאמר ואל תדבר עמנו יהודית (מלכים ב' י“ח כ”ו) ואינם מכירים לדבר יהודית (נחמיה י“ג כ”ד). אכן בבית שני נשכחה מעם הארץ ולא השתמשו ממנה כי אם בקדש, כלומר בקריאת התורה ובלמוד המשנה, ולפיכך קראוה לה“ק, וע”כ תראה בתרגום יב“ע (בראשית ל“א מ”ז ומ“ה י”ב) לישן בית קדשא, כלומר הלשון הנוהגת בבה”מ ששם סנהדרי גדולה ותלמידיה והכהנים הנגשים אל ה'.

ומאחר שאין להביא ראיה מקדושת הלשון נגד מציאות השמות הנרדפים מי הביא רבנו נפתלי להכחיש במציאותם? וכי עברו לפניו כבני מרון אחד אחד וראה והבין שכלם נבדלים זה מזה? לא כן אלא שמצא הפרש בין שנים ושלשה מהם והקים אותם אבני יסוד למגדל הפורח באויר מבלי לו על מה שיסמוך, ואם יפה אני זוכר מה שקראתי זה ד' שנים הוא עצמו מודה בהקדמת גן נעול כי כאשר הבדיל בין אחר מהמה ובושש מלמד על הכלל כלו הוציאם, ויקו להבדיל בין כל יתר תבות לשוננו דבר אחד לא יבצר מכל אשר לא יחוס על כבוד קונו ועל כבוד האמת, ויעוות את הכתובים לקיים שיטתו, ובזולת זה א"א כי מה בין משקוף לכפתור ובין תער למורה ובין קיר לכותל ובין מקצוע לזוית ובין חלון לאשנב ובין שופר ליובל ובין לבנה לירח ובין שמש לחרס וחמה ובין שאר השמות הנרדפים אשר לא יכילם הגליון? לא כן אדוני, אין ביניהם לא דבר ולא חצי דבר, ברך אלהים כי היתה הרוחה לכפול הענין במלות שונות, ואל תלחץ רגל המקראות אל הקיר לפרשם בדיוק שאינו צריך, ושמעת ושלחת את דבריך אשר אמרת על ולא אבה לשתותם (שמואל ב' כ“ג י”ו וי"ז) ולא אבה שמואל דוד לשתותם, כי לא נגלה אליו מתי הכה דוד בסנורים.

ידעתי אדוני ידעתי הרבה יותר מדאי הלאתיך, אך עוד דבר אלהים לי אליך, וראה זה מצאתי.

פעמים רבות כתוב בספר הזהר כי בני האלהים אשר לקחו להם נשים מכל אשר בחרו עזא ועזאל (שני מלאכי מרום) היו, ומחלק ג' דף ר“ח ע”א נראה בברור כי גם רשב“י כן חשב, ובב”ר פכ“ו כתוב לאמר ויראו בני האלהים רשב”י קרא להון בני דיינייא רשב“י מקלל לכל מן דקרי להון בני אלהיא, ואני אשר אינני מוהר”ר משה קוניץ נלאתי לקיים שני המאמרים כאחד. ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום כתשוקת ידידנו שחבד"ל אשר לא דרש שלומך באגרתי הראשונה כי לא הראתיה לו עד בא דברך וכבדתני וכתאות המבקש מחילה וסליחה על חלומותיו ועל דבריו.

טריאסטי ער“ח בול לסדר דמפטרינן ביה וזרעך גוים יירש לפ”ק.

עבד עולם שמואל דוד לוצאטו.

 

כ“ה חשון התקע”ט,.1818.11.27    🔗

Nr. VIII

An Herrn Isack Samuel Reggio

Nr. d’ordre de l’Index rais.3. Premier livre de Mém. Nr. 5.

ישנו עם אחד מפוזר ומפורד תחת כל השמים, אוהב השירים והמליצות, ומפליא לעשות עם כל המליצים, ולהכין אותם ולסעדם, ובלעדיו לא ירימו את ידם, וישחו כל בנות השיר, כי הוא המרומם אותם והוא המעשיר; ועל כן נתקבל בכבוד גדול מכל העמים אשר על פני האדמה, בעבור רוב התועלת אשר יועילם, עד כי באחרית הימים קם אחד מן החכמים, והרחיב פה והאריך לשון, ויבקש להמם ולאבדם, על לא חמס עשו; ואדם לא זכר את הגוי המסכן ההוא, ולא בא לעזרתו עד היום הזה: הכי קרא שמם שמות הנרדפים, כי נרדפו, ואין איש שם על לב; ולא זו בלבד, כי גם אתה, אדוני, נוספת על שונאיהם, ואתה תקום ושמעת בקול נפתלי, אשר דרש רעתם, ויאמר השמד, וכרות עמו הברית, להשמיד להרוג ולהכרית.

וכל זה איננו שוה להפוך לבי לשנוא אותם, וגם לא אאמין כלל שיכחישו החכמים (לא כלם ולא רובם) מציאות השמות הנרדפים, יען וביען זה ימים רבים פשט המנהג ברוב העולם, להיות כל איש שורר שירים שקולים במספר הברות ובחרוזים, ואין מערער על הדבר, ואין ספק שאי אפשר שנכתוב שירים כאלו אם אין בידנו שמות נרדפים, כנודע לכל אשר נסה באלה: א"כ רוב העולם מאמינים בשמות הנרדפים. והנני מסכים על ידך, ומודה אני כי לא כל התבות הכתובות בספר אהל מועד נרדפות הן, כי רבות מהן נבדלות אשה מאחותה, בדבר או בחצי דבר; אבל המלות המצויינות בספר זכר רב (מעשה ידי אדם גדול) בסימן אחדות המשמעות, אחשוב כי כמעט רובן נרדפות באמת; ולא אבטל דעתי עד שיבא אדם ויראני בבירור (בלי שיעוות הכתובים) מה הפרש בין זו לזו: כי גם אתה תודה לי שאין לשאת פנים בתורה, ולהאמין בדבר שאין עליו ראיה, מפני שאמרו אדם שכבר מת, או שהיה בדרך רחוקה, או שכתב ספרים הרבה, וכיוצא מן הטעמים הללו. מלבד שאין מציאות השמות הנרדפים מתנגדת כלל אל השכל הישר, כאשר איננו מתנגד אל היות לאדם בגדים הרבה ומזונות הרבה; גם כי דיו במאכל אחד ובלבוש אחד. ואם תמנע ידך מגזול לחם ושמלה מאשר יוכל לחיות זולתם, למה תתיר לעצמך לגזול מיד אנשי המליצה והשיר את השמות הנרדפים, אשר הם עשרם וקנינם? ומלבד שאין הקורא משתבש בהם כלל, מאחר שידע אחדות משמעותם. ומי הטיפש אשר יתבלבל בשמעו: ה' מה רבו צרי, רבים קמים עלי? ומי לא יבין מיד שנכפל הענין במלות שונות?

הטוב אשר דבר Francesco Soave (Instituzioni de Rettorica, Parte prima, Sezione prima, Cap II) È raro che in una lingua si trovino due parole che esprimano precisamente la stessa idea: una persona pienamente versata nella proprietà della lingua sempre vi scorgerà qualche cosa in cui differiscano….. In francese un' util opera su questo soggetto ha da molti anni publicato l’Abate Girard col titolo Synonymes français; ed altra più estesa col medesimo titolo ne ha dato poscia Roubaud. Sarebbe desiderabile che anche in italiano alcuno intraprendesse una simile fatica.

ויישר כחו של רבנו נפתלי, אשר החל במלאכה זאת בלשוננו: אבל הרבה יותר מדאי עמד על כל שרש ושרש, והרבה דיו שפך, להגביל הוראת כל מלה ומלה, עד שלא הספיקו לו כל ימי חייו (גם כי בא בגבורות) להשלים את המצוה אשר התחיל בה; ועוד רצה לבטל לגמרי מציאות השמות הנרדפים, והרחיק את הקרובים בזרוע, וכתובים רבים פירש שלא כהוגן כגון כי ירא אנכי אותו (בראשית ל“ב י”ב), אל תירא אותו (דברים ג' ב'), שאמר בהם דברים אשר לא יכנסו באזני בעלי הפשט, מלבד כי באמת (כי לא ידעתי אכנה, ואם עדת חנף תאהב, צוה עלי, ואני שותק) נטה לבו אחרי אהבת החדשות והדעות הזרות, כפירושו על ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י“ט י”ח) והכתוב ואהבת לו כמוך (־ ־ ל"ד) יהרוס בנינו; ועל ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר (שמות י“ט י”ט); ונטה עוד אחרי ספר אשר לא הורישו לנו אבותינו, ולכבוד הספר ההוא, אשר חשב היותו מעשה בן דוד, בדה מלבו חדשות הרבה, שאין הדעת סובלתן, כגון מחשבתו על דבר קריעת ים סוף, ורבות זולתה.

על כן ברוב הימים (לולא ימנעני הרעב) אולי אתן את לבי גם אני לדרוש ולחקור את שמות הנרדפים, ואולי יהיה בין ספרי, ערוך קצר, אבאר בו מה בין שרש לשרש, כאשר אראה ביניהם הפרש, וכאשר אראה היותם דברים אחדים, אקיים היותם נרדפים; ולא אתעקש להכניס כל הכתובים בכללים אשר אציב, אבל אודה במציאות היוצאים מן הכלל, כאשר הם (לדוגמא) שני הכתובים, כי ירא אנכי אותו, אל תירא אותו, אשר יוצאים הם, בלא ספק, מן הכלל הנכון והקיים, אשר גזר רבנו נפתלי, ואשר גזרתי גם אני ששה חדשים אחרי התחייבי במצות, והנער שמואל טרם ידע את החכם ההוא ואת ספריו – ומה טעם להכחיש מציאות היוצאים מן הכלל? התכחיש דברי גדולי המדקדקים, מפני שמלות זרות הרבה יש במקרא? ואולי יהיה ספר זה שאכתוב קטון מבית אחד של גן נעול, כי אינני כלל (כאשר חשדתני) מתהלך ברחבה להראות חריפותי, ואל אלהים ה' הוא יודע, וישראל הוא ידע, אם לא אהבתי את האמת יותר מנפשי, ואין צריך לומר מכבודי. ואיכה תאמר לי, כי להראות חריפותי הארכתי לשון באגרתי הקודמת? והלא ברוב דברים עדיין לא עלתה בידי להכניס בלבך, אדוני, שאין מציאות השמות הנרדפים נמנעת: הרי כי לא יותר מדי, אך פחות מדי דברתי לפניך, והנה אמת, מצד אחד, שאני מאריך לשון, כי רבות מחשבות בלבי; אבל אני מפרש דברי בלשון קצרה ככל האפשר, ושחבד"ל יריב אתי יום יום על הדבר; וזה ימים מועטים באתי אל ביתו, ומצאתי לפניו אגרתו אליך, וכתבתי לעיניו בשטה אחת את כל אשר כתב בחמש שטות ויותר.

ועל דבר הכתוב בספר במדבר ל“ה ד' וה', מתירא אני שמא יבא המלך המשיח, ויקח את גורל נחלתך, ואת כל גורל נחלת רבנו משה בן מיימון למען תת לכל ערי הלוים שלשת אלפים אמה מגרש, תחת אלפים שקבע להם הקב”ה בתורתו. יען גם מדברי ר“א בנו של ר”י הגלילי אין הכרע לדעתו של רמב“ם, כי כבר פירש רש”י (סוטה כ“ז ע”ב) שדות וכרמים: ואלפיים סביב נתנו ללוים, מהן הניחו אלף סביב העיר למגרש, והשאר שדות וכרמים (וכן פירש גם רבנו עובדיה); ובפירוש התורה כתב: אלפיים הוא נותן להם סביב, ומהם אלף הפנימיים למגרש, והחיצונים לשדות וכרמים; ובהדיא תניא בעירובין נ“ו ע”ב: אר"א בר' יוסי: תחום ערי הלוים אלפיים אמה.

ועתה שמע מה מחשבתי, ואשים לנגד עיניך תחלה דברי Condillac ואכתוב דבריו בשפת איטליאה, מאין ספריו בידי, כי אם מתורגמים איטלקית, וזה לשונו (Histoire ancienne, livre 5,

chapitre 7): Formando il recinto di Roma lasciato si avea di dentro tra le mura e le case uno spazio, nel quale permesso non era di fabbricare, e di fuori un' altro spazio, ch' era vietato di coltivare. Questa doppia striscia di terreno, che regnava tutto all' intorno della città, è quello che chiamavasi Pomerium.

וכן בספר Dictionnaire abrégé d’antiquités כתוב לאמר: Pomérion, Pomerium. C’était a

Rome un espace au dedans de la ville, entre le mur et les maisons, où il n’etait pas permis de bâtir et un autre au dehors du mur, où l’on ne pouvait labourer.

הלא מעתה הכתובים מתבררים כשמש בצהרים: כי תחלה אמר שיניחו מגרש מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, והם הבינו כי היה להם להניח מגרש גם מחוץ לעיר לפנים מן החומה (כי מסתמא כן היה מנהג הימים ההם), אלא שלא היו יודעים כמה אמות יניחו, לפיכך הוא אומר להם: ומדותם מחוץ לעיר אלפיים באמה, כלומר אלף אמה מחוץ לקיר, ואלף אמה לפנים מן החומה, ובכללם אתה מוצא אלפיים אמה מחוץ לעיר. ובכן היטב נבין מפני מה כתוב תחלה: מקיר העיר וחוצה, ואחר כן כתוב: ומדותם מחוץ לעיר ולא מחוץ לקיר.¹

וידידנו החכם שחבד“ל דורש בשלומך ובשלום ביתך בכל לבבו ובכל נפשו; ואולם אמור יאמר כי לא ידע מאין יצא לך, היותו מודה שיש לפקפק בדברי רמבמ”ן, היאמין בבחירה החפשית, אם לא, ועומד הוא בדברו ואומר, שהיה האדם הגדול ההוא כופר באמונה הזאת, אשר לדעתי ולדעת גדולי החכמים היא באמת יסוד כל התורה כלה, וגם כל העולם כלו עליה הוא עומד, ובלעדיה אין דין ואין דיין, והקבוץ המדיני ישחת, והארץ היתה תהו ובהו; וכל הכופר בה מחרף ומגדף, יותר מאשר יכחיש מציאותו ית‘. ומי לא יראה כי רבה רעת האדם האומר: יש בורא, אך יכריח ברואיו לחטוא, ואחרי כן ישלח בם חרון אפו, מהאומר: לא ידעתי את ה’ כלל ועקר? והכופר Bayle עצמו הלא כתב: אחפוץ שיאמר אדם שאינני בעיר הזאת, מאשר יאמר שאני בתוכה, אך מעשי רעים וחטאים. ואם אמת היה הדבר הזה (אשר על אפי ועל חמתי אמת הוא) שהיה רמבמ“ן כופר בבחירה החפשית, הלא זאת שגגה שיצאה מלפניו, מפני שנלכד ברשת חלומותיו של Leibnitz, וע”כ האמין במציאות Monadi אשר בדה מלבו החכם ההוא, ולפיכך גם במציאות Armonia prestabilita האמין, ואמונתו בחכם ההוא הביאתו להאמין בגזרת ה', והוא לא ידע ואשם.

ואני טרם אכלה לדבר אל אדוני, אחלה פניך למען אהבת התורה ודורשיה, אשר תרצה ותודיעני, מה מחשבתך, ומה מחשבת חכמי ישראל וחכמי א“ה אשר ראית דבריהם, על אדות עטור סופרים, האמור בנדרים ל”ז ע"ב. כי אמונה שלמה אני מאמין, שלא שלח אדם את ידו בתורה מעולם, כאשר הוכחתי בתורה נדרשת שאני כותב והולך; וכבר כתבתי פרק בפני עצמו להראות כי שוא ודבר כזב דבר שמונה עשרה תבות תקון סופרים, וחקרתי הכתובים ההם אחד לאחד, והראתי שהדעת מכרעת שכן נכתבו למבראשונה; ועתה אני נבוך בענין עטור סופרים, והיה דברך לי לששון ולשמח לבי, ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך: אתה עתה ברוך ה'.

טריאסטי כ"ח לירח בול חצות לילה לרגע ולפרט

עבד לחכם לב שמואל דוד לוצאטו.

 

ח' טבת התקע"ט.1819 1.5    🔗

Nr. IX

An J. S. Reggio

Nr. d’ordre de l’Ind. rais. 4. Premier livre de Mém. 7.

כל ימי הייתי מצטער על משנה זאת כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים והלא לכאורה תהי להפך, כי אין דרך הצדיקים להחזיק במחלוקת, ואולם הנה על ידיך אדוני היטב היטב הבינותיה, כי כונת החכם להודיענו כי הישרים בלבותם יחזיקו במחלוקת ולא ירפוה עד אם תהיינה דעות שניהם שוות כאחת ומתוך הוכוח תתברר האמת, ולא כן מעשה עם הארץ אשר יפרדו איש מעל אחיו כאשר ילאו לריב יחדו ועדיין זה אומר בכה, וזה אומר בכה, ולא הועילה להם מחלוקתם כלל ועקר להגיד להם אפוא הם תועים, ואולי תחשבני מבני הכת הזאת, ואמרת בלבבך אין תועלת לריב אתי כי לא אודה על האמת חלילה לעבדך! כי האמת אהבתי, ולפיכך לא אסור מדעתי עד אראה בבירור היותה כוזבת ומחלוקתי שהיא לשם שמים סופה להתקיים עד יצא כנגה אור האמת, ואם תמצא אנשים אשר תסירם מדעתם על נקלה אין זאת רק ממעוט ידיעתם בענין או כי יש אתם משוא פנים ובלב ולב ידברו ואין מחלוקתם מתקיימת כי איננה לשם שמים. לא כאלה חלקי והייתי נקי ממחשבותם ומחטאתם, ולא אודה בדבר אשר לא יכנס באזני, ובפרט בהמנעות מציאות השמות הנרדפים אשר היא דעת חדשה מקרוב באה, ולא כן חשבו כל הקדמונים. ואולם אף גם זאת אגיד לך כי כמעט שהכנסתה אותה בלבי, ולפחות אני מאמין שרוב המלות נבדלות אחת מחברתה, והוסיפה אומץ אמונתי זאת כאשר נתתי אל לבי לדרוש ולתור אותן אחת אחת, ומצאתי בין הרבה מהן הפרש מה, אולי יישר בעיני אדוני יש"ר לראות ההבדלות אשר הבדלתי בעזרת חונן הדעת.

שמש, חרס, חמה. המאור הגדול יקרא חמה כאשר יאיר אלינו (כאור החמה, ברה כחמה, קודר הלכתי בלא חמה), חרס כשלא יאיר לנו (האומר לחרס ולא יזרח, בטרם יבא החרסה), וסתם שמו שמש.

ירח, לבנה. המאור הקטון סתם שמו ירח ויקרא לבנה כשהוא במלואו או קרוב למלואו על שם מראהו (יפה כלבנה, וחפרה הלבנה, והיה אור הלבנה).

איש, אדם, גבר, אנוש. איש כל דבר במשמע (שבעה שבעה איש ואשתו, ופניהם איש אל אחיו, חוברות אשה אל אחותה, והאיש גבריאל). אדם יאמר במין האנושי בלבד ויכלול זכר ונקבה (אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וראה עצם אדם). אנוש שוה לאדם אלא שיאמר בבחינת חולשתנו ומומינו והוא מלשון כאב אנוש (אנוש כחציר ימיו, מה אנוש כי תגדלנו, מה אנוש כי יזכה). גבר לא יורה רק הזכר במין האנושי בלבד והוא לשון גבורה (לכו נא הגברים, להוציא הטף והזקנים והנשים, לא יהיה כלי גבר על אשה, דרך גבר בעלמה, וגבר ימות ויחלש, ומי לא ידע שהמת יחלש? אלא האיש שנקרא גבר על שם גבורתו ימות ובכל גבורתו יחלש).

דשן, אפר. הדשן כמו שהוא ויש בו פחמים וגחלים (והרים את הדשן אשר תאכל האש, ונשפך הדשן אשר עליו), ואפר כירה מוכן הוא ונכבר בכברה (והוא יושב בתוך האפר, כי אפר כלחם אכלתי, וילבש שק ואפר, ולולא היו כוברים אותו היתה סכנה בדבר מפני הגחלים, וכן כפור כאפר יפזר לדקותו, מכאן אמרו חכמים בשלישי דפרה וכוברין אותו בכברות).

שונא, אויב. השנאה מיאוס בלב בלבד ואינה עושה רושם כבד (כי שנואה לאה, על שלשים ועל רבעים לשונאי, לא תשנא את אחיך בלבבך, כי גדולה השנאה אשר שנאה), והאויב ירע בכל יכלתו כנודע.²

מביא דבה, מוציא דבה. המביא דבה דובר אמת (ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם), מוציא דבה משקר (ויוציאו דבת הארץ).

מלשין, הולך רכיל. המלשין מגיד חטאת החוטא אל מי שיש בידו להענישו כגון אל המלך או אל האדון (מלושני בסתר רעהו דברי המלך דוד, אל תלשן עבד אל אדוניו), וההולך רכיל מספר אל ההדיוט שאין בידו לענוש אלא להנקם (לא תלך רכיל בעמך) בעמך דווקא כלומר בין איש ובין אחיו, ולפיכך סמך לו לא תעמוד על דם רעך, כלומר אם שמעת מראובן כי ביום פלוני רוצה להרוג את שמעון, אל תאמר אם אגלה אזן שמעון נמצאתי הולך רכיל, רק את נפשו שמור מבלי שתגלה לו את הסוד, כגון שתביאהו אתך במקום אחר.

רדף, דלק. הרדיפה בכל מקום והדליקה רק במקום עלייה כנר הזה שהוא דולק והלהבה מתרוממת תמיד, או נגזר מן דלג אשר גם הוא על ההרים (כי דלקת אחרי מחוצה לארץ יאמר תמיד לשון עלייה, על ההרים דלקונו, מדלוק אחרי פלשתים כי היו עומדים על ההר ככתוב שם).

ארב, צדה. האורב מתחבא (שים לך אורב לעיר מאחריה, ישב במארב חצרים, יארוב במסתר, נארבה לדם נצפנה לנקי, ואצל כל פנה תארוב, ובקרבו ישים ארבו, ועל פתח רעי ארבתי); הצודה בא ביד רמה כמו הצייד (ואתה צודה את נפשי לקחתה).

נוס, ברח. בנוס ראובן מפני שמעון שמעון יודע כדבר (וינס החוצה), אבל הבורח נמלט בהחבא (וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, על בלי הגיד לו כי ברח הוא, ופירוש הכתוב שעלה בידו לגנוב את לב לבן מפני שלא הגיד לו (התרפים כי רחל גנבתם) כי בורח הוא (ואל תתמה על בלי הגיד לו בלשון יחיד והתרפים ל' רבים, שכן מצינו בדוד מלך ישראל והנה התרפים אל המטה וכביר העזים מראשותיו) שאם אין אתה אומר כן הרי כל הפסוק מיותר, כי כבר נאמר ויקם יעקב וכו' וינהג את כל מקנהו וכו' ועוד מה טעם גנבתם רחל? והלא לא היתה עובדתם מאחר שישבה עליהם, הרי לא גנבתם רק שלא יגידו לאביה בריחת יעקב, למה נחבאת לברוח, ויברחו ויצאו לילה, ויברחו בהחבא, וינס יותם ויברח, ראו שהלך לו ולא ראו היכן הלך).

מעביט, מלוה, משאיל. המעביט נותן כסף על ידי משכון (לא תשכב בעבוטו), והמלוה נותן כסף בלא משכון (מלוה ה' חונן דל), והמשאיל נותן כלים.

מספר, מנין, חשבּון. המספר קטון. (אני מתי מספר, ונשארתם מתי מספר, מספר יהיו ונער יכתבם, מכאן אמרו חכמים (מכות כ“ב ע”א) ארבעים חסר אחת, שנאמר כדי רשעתו, במספר ולא במנין, לומר שנפחות ולא שנותיר); והמנין גדול ממנו (למנות את עפר הארץ, מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, אשר לא יספרו (במספר קטן) ולא ימנו (במספר גדול) מרוב, מונה מספר לכוכבים שמנינם קטון בעיניו, עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה, לרובם), אך החשבון הוא calcolo הנעשה בדעת ותבונה (וחשב עם קונהו, אך לא יחשב אתם, ובקש חכמה וחשבון, אחת אחת למצוא חשבון, כי את מעשה וחשבון).

עושר, חיל, הון, כבוד, רכוש, מקנה, קנין. העושר הוא רוב הרכוש, החיל הוא הכסף ואם מעט ואם הרבה, הון יקראו הדברים היקרים (כל הון יקר ונעים, כבד את ה' מהונך), הכבוד יכלול כל סימני העושר הנראים בכלי תשמישו של עשיר, ובלע"ז magnificenza, grandiosità splendore (לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה, הרי שאין הכבוד העושר עצמו רק יולד ממנו, לכבוד ולתפארת, וכבוד עשו לו במותו, כי ירבה כבוד ביתו, ממתכבד וחסר לחם, ושמה מרכבות כבודך, וישבת על כסא כבודה, גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון, כלומר מרוב הזהב והכסף ואבנים יקרות ולא מפני ביאת משיח כדברי הנוצרים). הרכוש יכלול כל אשר לאדם בין רב ובין מעט (תן לי הנפש והרכוש קח לך). מקנה יאמר על הבהמות כנודע, וקנין על העבדים (וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, ומושל בכל קנינו, לאסור שריו בנפשו).

החליף, המיר. החלוף רע בטוב (ויחלף שמלותיו, חליפות שמלות, אם יכרת ועוד יחליף, וארזים נחליף, יחליפו כח, ד"מ כי כאשר יבלו בגדינו נחליפם בטובים מהם, וכן כאשר יתום כח קווי ה' יוסיף להם אומץ מחדש). התמורה טוב ברע (לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב, פתח במאי דסיים, וטוב ברע חוזר אל ולא ימיר אותו, ורע בטוב מוסב אל לא יחליפנו, וידידנו שחבד“ל הראני כי כן חשב גם החכם המפסיק כי נתן תביר תחת אותו לחברו אל טוב ברע, ויפה הוא אומר שאל”כ היה דינו בז"ק ויחליפנו בפשטא וימיר במונח; כי שוא תהיה תמורתו, ותמורתה כלי פז, כלומר לא יקח אדם כלי פז תחת חכמה הרי הוא עושה תמורה אשר היא טוב ברע, וימירו את כבודם, ועמי המיר כבודו, כבודם בקלון אמיר.

תחת, מטה. תחת relativo מטה assoluto, תחת sotto מטה abbasso (תחת כרכוב המזבח מלמטה, ומה שנ' אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת הרי זה מקרא קצר, מתחת לשמים, כמו ואשר במים מתחת לארץ).

שבועה, אלה, נדר, נדבה, אסר.³ השבועה בשם ה' ותפול על כל דבר ודבר (ובשמו תשבע, בשמו ולא בשם ע"ז הרי שכל שבועה בשם אלהים) האלה ג“כ על כל דבר ודבר אלא שהיא בקללה, וע”כ רוב שמושה בהשביע אדם את חברו ולא בהשבעו מעצמו, כי האדם מתרחק בטבעו מלקלל את עצמו אפילו על תנאי, ולפיכך כתוב כה יעשה לי אלהים ורבות כאלה בלתי פירוש הקללה, כאשר האריך בטוב טעם ודעת Buxtorfius באוצר דקדוק לה“ק שלו ספר ב' פרק כ”א (אז תנקה מאלתי, והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה). הנדר הוא שבועה אלא שהוא תמיד לכבוד ה' להקריב קרבן וכיוצא (וידר יעקב נדר לאמר, כי יפליא לנדור נדר נזיר, כי נדר נדר עבדך). הנדבה גם היא שבועה לכבוד הקב"ה אלא שהנודב מפרט הדבר שהוא רוצה להקריב לה' הוא ולא אחר (אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה, אלה דווקא, וכבר היה הכל מוכן ומזומן כמפורש למעלה, מכאן אמרו חכמים נדבות אין חייב באחריותן). האסר איננו רק לענות נפש.

שבע, רוה. השובע באכילה (ונשבע לחם) והרויה במשקה (הרוה את הצמאה, אריוך דמעתי, כי רותה בשמים חרבי, והיית כגן רוה).

זונה, נואפת, קדשה.⁴ הזנות והנאוף מעשה אחד הוא אלא שהוא נקרא זנות בבחינת הזלזול בכבוד האב ויקרא נאוף בבחינת הזלזול באהבת הבעל. הזונה תפר יראה ותחלל כבוד אביה גם כי אפשר שתהיה בעולה, והנואפת בוגדת באישה אפילו יהיה אביה בחיים (ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת, וידוע שאין הכתוב מדבר בפנויה, אלא שהוא מדבר בבחינת חלול כבוד האב שהוא כהן, לפיכך הוא אומר לזנות ולא לנאוף; וכן בישראל לאביהם שבשמים נאמר ל' זנות ולא נאוף, כי זנית מעל אלהיך, ורבים ככה. והנאוף יאמר תמיד כלפי הבעל אשר ינאף את אשת רעהו, האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים, לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה (והדרש תדרש בזהר ח“ב צ”ג ע"ב) אהובת רע ומנאפת, כאן אתה מוצא ענותנותו של הקב"ה שעשה עצמו כאוהב את ישראל ולא כאביהם, ולפיכך המשיל אותם אל המנאפת ולא אל הזונה), אבל הקדשה ידוע שהיא מופקרת לכל עובר לאגורת כסף וככר לחם, כי אשר לא ימצא חן בעיניה צריך שיבזבז יותר מחומש למשוך לויתו בחכה.

מוג, מסס. הדבר המתמוגג נפרך ונעשה עפר (הנוגע בארץ ותמוג, וכל הגבעות תתמוגגנה), והדבר הנמס יהיה למים כנודע.

עיר, קריה. קריה גדולה מעיר (להבה מקרית סיחון, קרית מלך רב, ישחק להמון קריה).

אם, הֲ. אם יורה תנאי (אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך), הֲ יורה תימה (התתן לסוס גבורה התלביש צוארו רעמה), או ספק (החזק הוא הרפה), אך לא יתכן לומר הֲ על תנאי, וא“א לפרש העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה שלא יעלו אפילו יאמר לנקר עיניהם, ואין פירוש הכתוב אלא וכי עינינו תנקר לבל נראה במעשיך המקולקלים כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש וכו'? וזמן מרובה אחרי כתבי פירוש זה בקונטריסי זכיתי לראותו בספרך אשר כתבת ואשר הואלת להראותו ולהשאילו אלי בהיותך בעיר הזאת, ומה שנאמר הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה צ”ע, ואם מצינו אם שהוא לתימה או לספק ולא לתנאי אין זאת רק בבואו אחר הֲ, והשתמשו ממנו שלא לכפול הלשון כגון הלבן מאה שנה יולד ואם שרה, וזולת זה רבים.

הנה לפניך נ“ו הבדלות ויש בהן כדאי והותר לכל שבתות השנה, ואולם אינני מתעקש להביא בכללים אשר הצבתי את כל הכתובים כלל, כי הכל יודעים שיש תמיד דברים היוצאים מן הכלל, והט אזנך ושמע דברי רד”ק שרש לקח: ומה שאמר את השבי ואת המלקוח ואת השלל אמר השבי על האדם ואת המלקוח על הבהמות ואת השלל על הבגדים והכלים וכן יתפרשו כשהם כאחד אבל האחד יבא במקום חברו כמו וחצית את המלקוח נאמר על האדם ועל הבהמה ונאמר זה שלל דוד על הבהמה; וכן מצינו המדקדק המופלג ר' אליה שהבדיל ברוחב בינתו בין …ותָם ובין …ותֵיהֶם ואמר כי הכנוי הראשון יאמר כאשר יהיה דבר אחד לכל אחד ואחד, והשני כאשר יהיו לכל אחד דברים הרבה, ואעפ"י כן המדקדק הגדול ר' שלמה זלמן הענא (בצהר התבה) מצא כתוב יוצא מן הכלל ויבא דוד את ערלותיהם ולא היו לפלשתים שתי ערלות. והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך.

טריאסטי ח' בטבת תענוגים לפ"ק.

שמואל דוד לוצאטו.

 

ט“ו שבט התקע”ט.1819.2.10    🔗

Nr. X

An J. S. Reggio

Nr. d’ordre de l’Ind. rais. 5. Premier livre de Mém. 9.

שש אנוכי על אמרתך וגם על השגותיך כי בזאת יתהלל המתהלל לאמר ראה זה לבד מצא החכם ולוּ מצא יותר הלא הוכיח על פני כי לא ישא פנים לדברי יען השיב על קצתם. ונכון לבי בטוח באדוני כי תום לבב ונקיון כפי ידוע תדע, ע“כ תדינני לכף זכות על דבר ההבדלות אשר לא חדשות לעיניך, ותתלה הדבר במעוט הספרים אשר בידי ולא בלשון רמיה אשר שנאתי מעודי עד היום הזה, ואלמלא חפצתי להתפאר בחכמת זולתי הייתי אומר כי מֵימֵי יאמר על הראוין לשתיה ומֵי על שאינן ראוין (רבנו סעדיה הביאוהו ראב"ע ורבנו בחיי בשמות ז') ובאר מימיה נובעין (ראב“ע בראשית י”ד י' ורד“ק שרש באר וזהר ח”א דל“א ע”א) ובור אין מימיו נובעין (רד"ק שורש בור וזהר שם), והגשם הוא המטר החזק (רדק שרש גשם) וכשב גדול מכבש (בעל הטורים ויקרא ג' ז') וקטָן באסף ובלאו הכי קטן (מסרה בראשית כ“ז מ”ב) והחוץ גדול מן השוק והשוק גדול מן הרחוב (רחוב Johannes Coccejus, Lexicon, Art.). אך מדבר שקר רחקתי ולא אגנוב דברים, וכל אשר לא אומר בשם אחרים מלבי הוא, גם כי אפשר שקדמני בו אדם ולא ידעתי, וכאשר אמצא דבר מדברי לאחד הגדולים אשמח ואגיל כדרך ששמחתי כמוצא שלל רב אחרי שלחי אליך אגרתי הקודמת כאשר ראיתי שכתב ראב”ע על ואני מתי מספר: ודבר שיספר הוא מעט ועל ויהי מתיו מספר פירש ואל יהי מתיו מספר וכל דבר שיספר הוא מעט.

שמחתני אדוני בהשגותיך כי עתה יפתני יצרי לאמר זולתן אפס ויתר דברי נכוחים למבין, ומכל מקום ענותך תרשני להשיבך דבר.

אני מבדיל בין שמש לחמה הבדל עצמי ולדידי הם שני שמות נבדלים לא ראי זה כראי זה ואין להחליפם זה בזה בדבור ובמכתב, כי כאשר נרצה לרמוז על השמש כאשר יאיר לנו דוקא נצטרך לקרוא לו שם חמה, אבל לדידך דבר אחד הם ונוכל להחליפם זה בזה כרצוננו ואין ביניהם הפרש רק בבחינת מה נוסדו, והרי יתרון גדול לדברי על דבריך, וגם כל ההבדלות אשר ראיתי עד הנה לרבנו נפתלי אינן מצד הבחינות השונות אשר נבחן בדבר אחד בעצמו רק הוא אומר כי שם זה רומז על דבר נבדל בעצם מן הדבר אשר נרמוז עליו בשם אחר ולפחות יאמר כי שם זה יורה על היות הדבר במצב אחד והשם האחר יורה על היותו במצב אחר משונה ממנו ולא שנוסד שם זה בבחינה זאת ושם זה בבחינת אחרת והנרמז בשניהם דבר אחד בעצמו, ואם ידעתי שאתה קורא הבדלה אל אשר איננה רק מצד הבחינות השונות לא הייתי חולק עליך מימי כי אין הדבר הזה מעלה ומוריד מאחר שאתה מודה ששני השמות רומזים על דבר אחד. ואם תאמר כי גם לדידך יש הבדל עצמי בין שמש לחמה כי לא נקראהו חמה רק כאשר נרצה לדבר על חמימותו אין זאת, כי לא מצאנו שהשמש נקרא חמה בענין החום רק בענין האור (ובושה החמה, כאור כחמה, ברה כחמה, קודר הלכתי בלא חמה), אבל ואין נסתר מחמתו איננו שם השמש רק שם החמימות (כדברי רד"ק בתהלים ובשרש חמם וכאשר אמרת גם אתה אדוני שפירושו מחמימותו של שמש) שהרי הכנוי חוזר אל השמש האמור למעלה (לשמש שם אהל בהם), ואם היה מחמתו שם השמש היה ענין הכתוב שאין נסתר מן השמש של השמש, וזה דבור שאין לו ענין, א“כ חמה האמורה כאן אין ענינה אלא חום סתם ואין מכאן ראיה שיקרא השמש חמה כאשר יחם מאחר שלא מצאנוהו נקרא בשם זה רק כאשר יאיר. קבלתי בשמחה דבריך אשר אמרת על ענין שם חרס, ומדבריך למדתי ענין אחר הנראה לי חדש והוא כי החרש הוא דוקא האדמה הצרופה בכבשן, ועדות ברורה למחשבתך יבש כחרש כחי. ואשר הבדלת בין ירח ללבנה גם זאת איננה הבדלה עצמית ואיננה רק מצד הבחינות השונות אשר נבחן בדבר אחד בעצמו, ע”כ טובים דברי מדבריך מלבד שאין הדעת סובלת שיהיה שם יָרֵחַ נגזר מן יֶרַח שאם כן נצטרך לומר שקראו בני אדם שם יֶרַח למשך זמן כ“ט י”ב תשצ“ג דוקא בלי דעת היותו זמן תקופת המאור הקטון ואחר כן קראו למאור ההוא יָרֵחַ בראותם שישלים מהלכו במשך הזמן אשר קראוהו יֶרח, ומי יאמין לשמועתנו באמרנו שקראו בני אדם שם אל משך זמן מה בדקדוק השעות והרגעים טרם ימצאו אותו בטבע? ואם תאמר כי הקב”ה נטע שם יֶרַח בלבו של אדה“ר והוא גזר ממנו שם יָרֵחַ עדיין הדין נותן שיהיה הדבר בהפך, כי נכון שיודע הקב”ה לאדם שם המאור הקטון, אך מי יאמר שהודיע אותו חכמת המזלות וזמן תקופתם?

וענין רדף ודלק אניחנו לאדם שיהיה אחרי כי לא מצאתי לדבר הכרע.

טוב חסדך האחרון מן הראשון אשר הודעתני שתים מן ההבדלות אשר הבדלת ברוחב דעתך אבל מה אעשה? כי מצאתי ושם אדרוש את תרומותיכם ואת ראשית משאותיכם (יחזקאל כ' מ' ופרש“י צ”ע גדול) יען בושסכם על דל ומשאת בר תקחו ממנו (עמוס ה' י“א ולפירוש רד”ק ניחא) להביא לה' משאת משה עבד האלהים על ישראל במדבר (ד“ה ב' כ”ד ט'), ואם תפרש הפסוק הראשון כרש“י והשני כרד”ק לא ישאר נגדך רק השלישי אשר יבטל במיעוטו כי כלל גדול הוא שיש בכל כלל מתי מספר היוצאים ממנו בזרותם כדרך שכתב ראב“ע על ואם בת היא וחיה: ואעפ”י שמצאנו שיאמר וארפכשד חי בלשון עבר לא נחוש לכל זה אעפ“י שידמה שהוא מפעלי הכפל, ועל וזאת תורת האשם כתב: כבר הודעתיך ההפרש בין חטאת ואשם אעפ”י שהכתוב יאמר בחטאת אשם ובאשם חטאת, הרי שאין להצטער על כתוב אחד היוצא מן הכלל. ואולם לך לדעת כי לא נגזר שם מנחה משרש נוח כי אם מן מנח, ואם אתה אומר שהוא מן נוח הרי אתה מכזיב כל ישראל שקוראין מְנָחות בפלס שְמָחות ולא מִנְחות במשקל מִצְות שהמ“ם שלהן משמשת (עין רד"ק שרש מנח), אך אשר הבדלת בין מבדיל בין… ובין… ובין מבדיל בין….. ל.…. טוב הדבר בעיני ואמת ויציב ונכון וקיים גם כי יש יוצא מן הכלל והוא ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע, ועל פי דבריך היטב יובן מ”ש כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלוהיכם כי העונות הם מקרה יקרה אל הנברא וירחיק אותו מהטבת בוראו אשר הוא אמנם דבר נבדל בעצם מן הנברא, ודוק אדוני והבן כי זה פרי מתוק לנפש אשר לקטתי מעץ החיים אשר נטעת ומה טוב העץ למאכל! ומה נחמד העץ להשכיל! הנה על ידו התבאר כי כוונת הכתוב הפך ממש מדבר סרה שכתב אחד מן המתעים שאמר כי לולא עונותינו היינו כאלהים שאם כדבריו היה לו לומר ביניכם לאלהיכם. ועתה הט אזנך ושמע שתי הבדלות אשר חדשתי.

לִמֵד, הורָה אִלֵף.⁵ המלמד מרגיל אותנו בדבר וכופל הוראתו פעמים רבות עד שנתרגל בעבודה (ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וכו' (כלומר בדברכם בם עמהם בכל עת), וקרא בו כל ימי חיי למען ילמד (שיתרגל, שאם אתה אומר למען ידע דברי התורה אין צורך שיקרא בו כל ימי חייו), ולמדה את בני ישראל ופירושו שימה בפיהם (שירגיל אותם בקריאתה עד שידעוה ע"פ כי לכך נכתבה שירה כדי שלא תשתכח כי ישוררוה בפיהם תמיד ככתוב כי לא תשכח מפי זרעו), ללמד בני יהודה קשת, מלמד ידי למלחמה, מצות אנשים מלומדה (שעושים אותה מפני המנהג), פרא למוד מדבר, ואת למדת אותם עליך, אלמדה פושעים דרכיך, והלא הפושע יודע רבונו ומתכוון למרוד בו ואיננו צריך להוראה רק פירושו ארגיל הפושעים ללכת בדרכיך). המורה אומר בלבד ופעמים גם לא יאמר רק ירַאה (להורות לפניו נושנה, ויורהו ה' עץ, ולהורות נתן בלבו (להורות מי שכבר הוא אומן ואינו צריך ללמוד רק להוראות פרטיות), להורות ביום הטמא וביום הטהור, ע“פ התורה אשר יורוך, ע”כ יורה חטאים בדרך, שהם תועים ואינם יודעים, ולא כן אלמדה פושעים). המאלף הוא מורה או מלמד אך לא בכוונה רק השומע ישמע והרואה יראה ומעצמו ילמד (כי יאלף עונך פיך, מלפנו מבהמות הארץ, אל תתרע את בעל אף זאת איש חמות לא תבא פן תאלף ארחותיו (והנה אין בעל חמה מלמד דרכיו בכוונה רק המתחבר אליו נמצא למד ארחותיו מעצמו), החרש ואאלפך חכמה כלומר שתבין דבר מתוך דבר ותפתח פתח כפתחו של אולם מחודה של מחט שאפתח לך, והטעם שידבר עמוקות בלשון קצרה כטעם אפתח בכנור חידתי, כי דרך כל החכמים לדבר אחת ולהשמיע שתים).

סתר, חבא, צפן, טמן, עלם.⁶ המסתיר נותן הדבר במקום שלא יראהו אדם מיוחד אך גלוי הוא לאחרים (כי נסתר איש מרעהו, ונסתרה והיא נטמאה, הלא דוד מסתתר עמנו (הוא מסתתר מפניך ולנו יתגלה), ויסתירו אותו מפני עתליהו, תסתירנו מסוד מרעים, מואב הוי סתר למו מפני שודד, ויסתירם ה' הוליכם למקום נעלם מרודפיהם, וכן כל הסתרת פנים היא מעשה האדם ההופך פניו מדבר מיוחד שלא לראות אותו גם כי יראה שאר דברים). המחביא מסתיר מעיני כל חי (הנה הוא נחבא אל הכלים, כי החביאה את המלאכים, ויותר יותם בן ירובעל הקטון כי נחבא, למה נחבאת לברוח, כי קרא לרחל וללאה השדה אל צאנו להסתיר מחשבתו לא מלבן לבדו כי גם מכל החי מכל בשר). לשון מצפון יאמר על הדברים הנוטים בטבעם להתגלות ומלבד ההסתר צריכים גם לשמירה שלא יתגלו כגון כל אשר בו רוח חיים כי יבא מן המחבוא או ישמיע קולו או יתנועע (ותצפנהו שלשה ירחים, ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו, בלבי צפנתי אמרתך (כי השכחה מצויה), נצפנה (עצמנו) לנקי חנם, צופניה צפן רוח, חכמים יצפנו דעת כי יצרם יסיתם לגלות חכמתם). הטומן מכסה הדבר מכל צד בתוך דבר אחר הנוגע בו וחופף עליו עד שיהיה סמוי מן העין (ויטמון אותם יעקב תחת האלה, ויטמנהו בחול, ותטמנם בפשתי העץ, טמון בארץ חבלו, טמנם בעפר יחד, טמנו פח לי (בין עשבי השדה), טמן עצל ידו בצלחת, והטמן בעפר, וטמנהו שם בנקיק הסלע). הדבר הנעלם הוא כן בטבעו בלא מעשה ידי אדם (ונעלם דבר מעיני הקהל, ונעלם ממנו והוא טמא, ונעלם מעיני אישה (כי טבע הניאוף להיות בסתר) ונעלמה מעיני כל חי, יודע תעלומות לב, האלהים יביא במשפט על כל נעלם), והמעלים הוא מסתיר בתכלית ההסתר כאלו הדבר נעלם בטבעו (למה ה' תעמוד ברחוק תעלים (עיניך כאלו לא תוכל לראות מפני המרחק) לעתות בצרה, וה' העלים ממני, ואף העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם (יסתירו פניהם בתכלית ההסתר כי נתינת הבנים למולך הוא מעשה אשר טבעו להיות גלוי ומפורסם ובדרישה וחקירה מועטת יוודע הדבר לב"ד), ומיד מי לקחתי כפר ואעלים עיני בו כלומר ממי לקחתי כפר ושחד למען אעלים עיני במעשיו הרעים תכלית ההעלם ואניחנו בלא עונש כלל, ופירוש הוי"ו שבתבת ואעלים כמו למען כאשר מצינו ולא תאמר אני העשרתי את אברם למען לא תאמר, וכן ותלד על ברכי למען תלד, וכן ויתן לי את מערכת המכפלה, וכן ולא ישיב את העם, וכן ולא יסור לבבו). ובדרך זה תתפרש הוי“ו אשר בכתוב (שמואל ב' א' י') וָאעמוד עליו וַאמותתהו, ואשית לנגד עיניך תחלה פירוש רד”ק וז“ל: הוי”ו פתוחה ומשפטה להיות בקמץ כי הענין לעבר וכמהו וַאכסך משי (יחזקאל י"ו י') הוי“ו פתוחה והענין לעבר ופירשו הקדמונים לפי שכיזב שלא המיתהו שהרי הוא נפל על חרבו ומת לכך נפתחה וי”ו ואמותתהו" ואחריו החזיק רבנו בחיי בפרשת וירא, ואיך לא ימלא צחוק פיו האיש המדקדק כשמעו שהפתח יורה על הכזב? ומכל מקום בעל ערוגת הבושם (סוף פ"ג) אמר כי אמת הדבר שהקמץ יורה על דבר אמת אך לא למדנו דבר זה ממקרא זה רק מכתובים אחרים מפני שהקמץ אשר בואעמוד בא מפני שאין אחר הויו דגש או חטף והרי הוא כמו וָאשב בהר גם פתח וי“ו ואמותתהו מחויב מפני החטף שאחריו כמו וַאגרשנו מן הארץ, אלה דבריו; ובושני מהשיב עליהם כי נשתבש שבוש גלוי ולא הבין כי הוי”ו הקמוצה בפעלים היא הוי“ו המהפכת עתיד לעבר ודינה להנקד בפתח ודגש אחריו, ובבואה לפני האל”ף יחסר הדגש ותנקד בקמץ כמו וָאשב בהר שאלמלא אות האל“ף היה כתוב ואשב כמו וַתשב באיתן קשתו, אכן הוי”ו הפתוחה איננה רק וי“ו החבור כמו ואגרשנו או הוי”ו המהפכת עבר לעתיד כגון והקימותי את בריתי והיה דינה להנקד בשוא וכשיבא חטף אחריה תנקד באותה נקודה שהורכב ממנה החטף הבא אחריה שלא יתחברו שני חטפים בראש תבה וכן יקרא לאותיות בכ“ל כי בהיותן ראויות להנקד בשוא ויהיה אחריהן חטף תבאנה בפתח או בקמץ או בסגול כפי אשר יהיה החטף הבא אחריהן ח”פ, ח“ק או ח”ס כמו כַאֲשֶר בֶאֱמֶת כל ראש לָחֳלִי ובהיותן ראויות להנקד בפתח ודגש אחריהן כלומר בהיות ה“א הידיעה נרמזת בהן אם תבא אחריהן אות האל”ף בטל הדגש ותהיינה נקודות בקמץ כמו אופן אחד בָארץ כי כָאיש גבורתו לָאורח הבא לו ולפיכך תבת לָאלפים נרמזת בה ה“א הידיעה ולא כן לַאלפים בפתח (ובעל השתערות מלך הנגב עם מלך הצפון בדף ראשון כתב הפך הדבר כי מתי מספר הם המדקדקים); סוף דבר לא ידע בעל ערוגת הבושם מה הדבר אשר נתקשו בו הקדמונים וקושיתם אמת אך לא תירוצם, והנה לך תירוצי: שאול לקח את החרב ויפול עליה ועדיין לא פרחה נשמתו כי לא עלה בידו לתחוב חרבו בגופו כשיעור הראוי וע”כ אמר לעמלקי עמוד נא עלי ומותתני כלומר שירמסנו ברגליו ובכובד גופו יכניס בו חרבו עד שימות והוא כן עשה, וזה שהוא אומר וָאעמוד עליו ואמותתהו כלו' עמדתי עליו ורמסתיו כדי לקרב מיתתו ופירוש ואמותתהו למען אמותתהו והוא זמן עתיד ולא עבר ולפיכך נפתחה הוי“ו שאיננה וי”ו ההפוך.

שא לכל חטאותי והוסיף להשמיעני דברי חכמתך ותנני בכלל אוהביך ואוהבי האמת המחכים לראות בתפארת ההיכל אשר בנית על ראש ההר הטוב הלבנון ואתה כתמר תפרח כארז בלבנון.

טריאסטי ר“ה לאילנות נעבור בשדה ובכרם לפ”ק

אוהבך שד"ל

 

כ“ח שבט התקע”ט.1819.2.23    🔗

Nr. XI

An J. S. Reggio

Nr. d’ordre de l’Index rais. 7. Premier livre de Mém, Nr 11.

כ“ח שבט התקע”ט.1819.2.23

טוב ויש"ר הולך בישרו, המקום יהיה בעזרו.

בצדק כל אמרי פיך אין בהם נפתל ועקש בקשתי השגות רק אין דבר כי ישר אדוני יש“ר ע”כ לא אתמהמה מהציג לפניך הבדלות חדשות.

בחן, נסה. הבוחן רוצה לדעת מה טבע הדבר במצב אשר הוא בו עתה (ויבחנו דבריכם האמת אתכם, בחנת לבי, בחנני ודע שרעפי, עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם, ה' צדיק יבחן, וה' צבאות בוחן צדיק רואה כליות ולב, כבחון את הזהב, ובחנוני נא בזאת כאשר אריק לכם ברכה עד בלי די בהביאכם את כל המעשר אל בית האוצר תבינו כי כן הייתי עושה לכם גם לפנים אם הייתם מעשרים ותבינו כי במארה אתם נארים מפני שאתם קובעים אותי). המנסה מבקש לדעת מה יהיה הדבר בהיותו במצב אשר לא היה בו עדיין (והאלהים נסה את אברהם, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, נס נא את עבדיך, כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים (לדעת אם לא תעזבוהו אפילו במצב ההוא אשר לא הייתם בו מימיכם), בחנני ה' ונסני ראה מה בלבי עכשו ונסה אותי לדעת מה יהיה בלבבי במצבים אחרים).

מראה, עין, צבע.⁷ מראה נאמר כי דבר הכולל גוונים שונים (יפה מראה (צח ואדום), כמראה הקשת). עין מורה גוון אחד בלבד (ועינו כעין הבדולח, כעין נחשת קלל, כעין תרשיש, כעין הקרח הנורא, כי יתן בכוס עינו, לא הפך הנגע את עינו). והנה גם מראה גם עין נאמרים בגוונים הטבעיים לא כן צבע שהוא מעשה ידי אמן (שלל צבעים רקמה), אבל העיט צבוע נראה היותו מלשון אצבע כדברי Coccejus..

אליה, זנב. לא תקרא אליה כי אם של כבש ואיל במקומות שזנבותיהם שמנות מאד וזנב שם כלל ובאמרם דאכיל אליתא אין משמע זנב הלטאה. והדבר ברור ולא ידעתי למה לא כתבוהו הראשונים ואולי מרוב פרסומו.

מנע, חשך, בצר.⁸ המניעה שם כללי, החושך מונע הדבר מפני שהוא חס עליו ורוצה לשמרו (ולא חשכת את בנך, לא חשך ממות נפשם, וצדיק יתן ולא יחשוך, חושך שבטו ד“מ כאלו יחוס על אבוד המטה, ומענין זה ואתה חשכת נפשי משחת בלי והסופר טעה וכתב חשקת שאל”כ חשקת בנפשי היל"ל). הדבר אשר יבצר ממנו איננו נמנע ממנו לגמרי אלא יעלה בידנו בלא עמל גדול כמו הערים הבצורות אשר לא תלכדנה זולתי ביד חזקה (ועתה לא יבצר מהם (יקל להם להקים כל מחשבותם), ולא יבצר ממך לא יקשה ממך), מכאן אמרו חכמים (אבות ה' ח') רעב של בצורת בא מקצתם רעבים ומקצתם שבעים כי מניין להם מה הוא רעב של בצורת? אלא מפני שאין שרש בצר מורה מניעה מוחלטת.

קלון, חרפה, בוז, בושת, כלימה.⁹ שני השמות הראשונים אבות ושני האחרונים תולדותיהם. בושת תולדה דקלון וכלימה תולדה דחרפה, ובוז גם הוא אב ולא יוכל להוליד בן. ועתה אפרש הקלון הפך הכבוד כי הנכבד גדול וכבד בעיני חברו והנקלה קל בעיניו, והקלון ירמוז הסימנים שאדם נותן לחברו יבין מהם שהוא קל בעיניו (כבודם בקלון אמיר, שבעת קלון מכבוד). החרפה קשה מן הקלון ונאמרת על החרופים והגדופים ועין ענינה vergogna כלל רק ingiuria (כי חרפה היא לנו (כל זרע אברהם יחרפונו), מכל צוררי הייתי חרפה, חרפת נבל אל תשימני, ועם קלון חרפה (כי קשה היא מן הקלון), זכור חרפתך מני נבל כל היום כי לא יבוש רבון העולמים ויש כסיל אשר יחרפהו). הבושת היא ההרגשה המאדבת שהקלון מביא באדם ותבא על הרוב באדם שלא נעשתה עצתו ותוחלתו נכזבה כי ידע היותו נקלה בעיני כל (ויכלו בבשת ימי (כי היה לשחוק כל היום), הובישו כי תועבה עשו (כי עושה התועבה נקלה), הובשת היום את פני כל עבדיך (גלית שהם קלים בעיניך ע"כ יבושו), כי בושתי לשאול מן המלך חיל ופרשים (כי ידעתי שאקל בעיניו), בושו כי בטח, בך בטחו ולא בושו, יבושו כל עובדי פסל, וזולתם רבים נאמרים בהכזב התוחלת, וכן יעצת בושת לביתך (עצה שלא תקום), הוביש דגן (כאלו הוא מפר עצת הבוטחים בו כי אבד קציר שדה שהיו מקוים), ולא יודע עול בושת לא ידע שלא תקום עצתו). הכלימה היא ההרגשה המאדבת שהחרופים מביאים באדם והיא קשה מן הבושת כדרך שהחרפה קשה מן הקלון וגדול כחה של כלימה עד כי על הרוב הנכלם מתחבא והוא ירא מהתראות לבני אדם (הלא תכלם שבעת ימים (תסגר), כאשר יתגנב העם הנכלמים, בושתי וגם נכלמתי). והנה הקלון והחרפה הם בפני אדם ע“כ יאדיבו את נפשו ויביאו בו בושת וכלימה אבל הבוז איננו בפניו רק מאחריו ולפעמים גם בלב בלבד ע”כ אין לו תולדה והוא שוה לקלון אלא שאינו בפני אדם וע“כ הוא לבדו יפול גם באשר אין בו רוח חיים (בזה לך לעגה לך, כי דבר ה' בזה, ובוזים דבריו, וחכמת המסכן בזויה, ויבז בעיניו לשלוח יד, ותבז לו בלבה, גל מעלי חרפה ובוז כלומר אפילו שלא בפני), וכן נבדל מן נבזה והנקלה כי הנקלה נקלה בפניו לא כן הנבזה, והנבזה אפשר ג”כ שלא יהיה בו רוח חיים (שלחן ה' נבזה הוא, נבזה אכלו, העצב נבזה, וכל המלאכה נמבזה ונמס), ואגב גררא אשמיעך דעתי במ"ש וחרפה לא נשא על קרובו וכו' כי לא יארע לו מימיו שיחרפוהו על אודות חבר רע שיש לו כי הנמאס בעבור פשעיו הוא נבזה בעיניו ולא יתחבר לרשע ואת יראי ה' לבדם יכבד.

מפתה, משיא, מסית.¹⁰ המפתה מראה לאדם ההנאה אשר תבא לו בעשותו הדבר והנפתה עושה הדבר בעבור הטוב אשר יקוה ממעשהו (וכי יפתה איש בתולה, השמרו לכם פן יפתה לבבכם, פתי את אישך, פתי אותו (שתאלצהו עד שימצא הנאה בהגידו אליה כי אז תחדל מהציק אותו), כי לפתותך בא (להתרצות אליך שתחשוב שיהיה בעזרתך וזה להציל נפשו מני שחת על כי מתחזק היה לפנים להמליך את איש בושת), מי יפתה את אחאב (מי ייפה הדבר בעיניו ויבטיחהו על הנצחון), אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך ויפת בסתר לבי ותשק ידי לפי (וחשבתי כי תועיל לי עבודת המזלות והקרבתי ידי אל פי לעומתם לשם כיבוד כדרך שהישמעאלים עושים כדברי רב ערמאה), ויפתוהו בפיהם (אמרו לעבדו ולעשות הישר בעיניו), בני אם יפתוך חטאים, איש חמס יפתה רעהו (יבטיחהו שיוליך אותו בדרך טובה) והוליכו בדרך לא טוב, פתיתני ה' ואפת (לא הודעתני כל התלאה אשר תמצאני בלכתי בשליחותך וחשבתי כי יגיעני כבוד ויקר ולא שחוק כל היום גם כי באמת כבר אמר לו הקב"ה ונלחמו אליך). המשיא מרחיק הפחד ממי שהיה נמנע מעשות דבר מפני היראה (הנחש השיאני (לא מות תמותון), אל ישיא אתכם חזקיהו (ה' יצילנו), השא השאת לעם הזה ולירושלים לאמר שלום יהיה לכם, אל תשיאו לכם נביאיכם (שהיו אומרים בעוד שנתים ימים ישבור ה' את עול מלך בבל), אל תשיאו נפשותיכם לאמר הלוך ילכו מעלינו הכשדים). המסית אומר כי טוב הדבר לעשותו לא להנאה נמשכת ממנו רק למען האמת והצדק (כי יסיתך אחיך בן אמך (לאמר כי נכון לעבוד ע"ז כי ראויה היא להעבד), אם ה' הסיתך בי (נתן בלבך כי בן מות אני), ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל (העלים ממנו האיסור), ויסיתם אלהים ממנו (נתן בלבם כי לא נכון להלחם אתו כי לא היה מלך ישראל ומלכם צוה אותם לאמר לא תלחמו כי אם את מלך ישראל לבדו), ותסיתני בו לבלעו חנם (הצדקת הדבר בעיני), פן יסית אתכם חזקיהו (לאמר כי נכון לבטוח בה'), כי ברוך בן נריה מסית אותך בנו (משדל אותך בדברים להכשילנו להנקם ממנו על כל הרעות אשר הריעונו לך ולו לפנים).

על פי הדברים והאמת האלה אני מפרש אחד מן המקראות הסתומים שבתורה אשר לא ראיתי ולא שמעתי בו מימי ביאור מספיק ה“ה ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך ואת כל ונכחת¹¹ וזה פתרוני: ראשונה הוכיח אבימלך את אברהם אבל הוא מצא מענה לאמר להציל את נפשי עשיתי זאת ואבימלך שלא מצא תשובה נתן לו מתנות למען יתפלל עליו ואח”כ בא אצל שרה להוכיח גם אותה ולשמוע מה בפיה ומה אמר לה? נכנס עמה בדברים לאמר הנה נתתי מתנות בערך אלף כסף לאיש אשר קראת אחיך ודעי וראי כי רע ומר אמרך אחי הוא כי הנה הוא לך כמו מסית עינים לכל רואיך ולכל שומע שמעך כמוני היום כי כראותנו את יפיך וכשמענו היותך פנויה לא נשמר מקחתך לאשה ואם לאהבת אישך עשית איה אפוא אהבתך באמרך פנויה אני וכל החפץ יקחך בחזקה? והיא נוכחת וקבלה תוכחתו כי לא יכלה לענות אותו. והנה במלת כסות הכ“ף משמשת, וסות ענינו דבר מסית כמו שכתב רש”י על ובדם ענבים סותה וכן בכתובות קי“א: ושמא תאמר אינו מרוה ת”ל סותה ופרש“י לשון הסתה שהיין מסית את השכור וכן בב”ר פצ“ט ואין סותה אלא טעות כדכתיב כי יסיתך אחיך, ויפה נשתמש אבימלך בלשון הסתה ולא בלשון פתוי כי לא היתה כוונתו לומר שדבר זה גורם שיחטאו בה הפלשתים לתאבון רק כי באמרה אחי הוא יתגרו בה עיניהם באמרם פנויה היא ואין רע להסתכל בה ולחמוד אותה ולקחתה לאשה. ומלת ונכחת לגוף נסתרת ולשון עבר בת”ו תחת ה“א ונשכחת צור אלא שכאן הוי”ו מחברת ושם היא מהפכת, ואם כדברי רש“י היה לנו לקרוא וְנָכַחְתְּ ואם לא חטא רש”י באמרו דבר המתנגד אל הנקוד והטעמים (כאשר גם במקומות אחרים לא נזהר בזה) גם אנכי לא חטאתי בפירוש הזה אעפ“י שאם כדברי היה ראוי לקרוא לכ֥ל אשר־את֖ך ואת־כ֑ל ויבטל הטפחא לפני ס”פ כמו ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותלעת שנ֑י משזֽר, ובשר כי יהיה בו בעורו שח֑ין ונרפא, ולא רש“י לבדו נטה בפירושיו מדרך הטעמים כי יש בידי להוכיח בראיות גמורות כי גם רבנו סעדיה ור' משה הכהן ורבי יהודה הלוי וראב”ע ורמב“ם ורשב”ם ורמב“ן ורד”ק ורמבמ“ן כלם נטו לפעמים מדרך הטעמים גם רנה”ו כן כי ברוח חן שלו (א' א') פירש מ"ש מושל באדם צדיק כאלו כתוב מוש֤ל באדם֙ צד֔יק, וכן ויספתי֨ עליכ֤ם מכה֨ ש֔בע כחט֖אתיכֽם, וכן ואהב֖ת לרע֥ך כמוך (עיין בנתה"ש על שני המקראות הללו ותמצא כדברי).

סגר, נעל. הסוגר מקרב הדלת אל המזוזה עד שסותם הפתח והנועל מחזק הסגירה על ידי מפתח או בריח שימנע את הדלת מלחזור ולהפתח (ויסגור דלתות העליה בעדו ונעל (שופטים ג' כ"ג) ופירש “ונעל במפתח” וכן הוא אומר למטה ויקחו את המפתח ויפתחו), ואולם הלא מצינו ותסגור בעדו ותצא, וזולת זה כתובים אחרים נראה מהם שאין הסגירה הקרבת הדלת אל המזוזה בלבד אך היא מונעת פתיחת הדלת לגמרי, לפיכך אומר אני כי כלי הברזל שאנו קוראים clucca לא היה קבוע בדלתות הקדמונים עד שלא יוכלו להסירו ממקומו אך מטלטל היה והיו נותנים אותו מבית ומחוץ כרצונם (כאשר יש עושים גם בימינו) וא“כ הסוגר גם בלא נעילה היה מונע אחרים מלבא אליו, כי בהקריבו הדלת אל המזוזה היה הפתח נסגר בדרך שלא יוכל אדם לפתחו אם אין קלוק”ה בידו, ע“כ היה הסוגר צריך להזהר שתשאר הקלוק”ה מבית ולא מחוץ והסוגר דלתות ביתו לצאת החוצה היה צריך לשאת עמו הקלוק“ה כדרך שיש עושים גם עכשו, ובכן אני מבין מ”מ תבא מלת בעד אחר ל' סגירה כי היא להורות שתהיה הקלוק“ה מצד הסוגר לא בהפך כמו ויסגור דלתות העליה בעדו, ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך, וסגור דלתך בעדך, ומ”ש ותסגור בעדו ותצא פירושו שלקחה הקלוק"ה עמה שלא יוכלו אחרים להכנס, והרי זה כאלו המת עצמו סגר בעדו מבית, ובדרך משל נאמר ויסגור ה' בעדו והטעם שיוכל נח לפתח את פתח התבה ולא בני אדם שחוץ לתבה כאלו נח סגר בעדו.

עָרום.¹² כאשר מן שלה יאמר שלוה ומן שלוה שלום כן מן ערה יאמר ערום ומן ערוה ערום, וענינו המגולה במקומות הערוה והבושת לפיכך לא יקרא ערום מי שפניו וידיו מגולים בלבד מפני שאין בגלויים בושה, ושם ערום מורה בהנחתו הראשונה גלוי של בושה דוקא, לכן יפה הוא אומר וידעו כי ערומים הם כי הבינו היותם במצב המביא הבושת וזה בהנחתו הראשונה אבל ד"מ נאמר ערום שאול נגדו והוא לא יבוש כאשר נאמר ואין כסות לאבדון והוא לא יתכס ולא יתגל.

פלל. השרש הזה בבנין פיעל יורה הלצה בעד אחרים: אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו פירושו אלהים יליץ בעדו ויצדיקהו ואם אליו יחטא מי יליץ בעדו? וכן ויעמוד פנחס ויפלל בקנאתו אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל נעשה כמי שמליץ בעדם ומתפלל עליהם להצדיקם, ולפיכך יפה נקד המפסיק וַיְפַלֵל מבנין פיעל וכן ופללו אלהים כי בהיות ההלצה בעד אחרים ראוי להשתמש בבנין זה, ובהליצנו בעד עצמנו אז נקח בנין התפעל כדרך שנאמר כי חפצתי צדקך שהוא בעד אחרים, ומה נדבר ומה נצטדק בצדקנו את עצמנו, ולכן יפה אמרו חכמים אין עמידה אלא תפלה שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל (ברכות ו' וכ"ז) וכן אמרו ולחיים כנגד תפלה וכן הוא אומר ויעמוד פנחס ויפלל (חולין קל"ד), ואין לשמוע מכאן שהיו קוראים וַיִפַלֵל (שהרי כבר מצינו שאמרו (סנהדרין מ“ד ופ”ב) ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל מלמד שעשה פלילות וכו') רק יש ללמוד מכאן שידעו היותו לשון תפלה אלא שהוא בעד אחרים. וכן גם את שאי כלמתך אשר פללת לאחותך בחטאתיך אשר התעבת מהן תצדקנה ממך הדבר ברור כי פירוש פללת הצדקת כמו שמפורש בסוף הכתוב, וכן ראה פניך לא פללתי לא הצדקתי תקותי לראות פניך, ומן הענין הזה בהשפטו יצא רשע ותפלתו תהיה לחטאה פירושו מה שיליץ בעד עצמו לפני השופטים למען יצא צדיק יתהפך נגדו להרשיעו ובהשפטו יצא רשע, וזה מלבד מה שאמר למעלה ושטן יעמוד על ימינו שפירושו קטיגור, אבל נהגו להשתמש בבנין התפעל גם בענין התפלה בעד אחרים, וזה כי המלות שמשתמשים בהן הרבה על נקלה תבא בהן זרות כנודע, ע“כ נאמר ויתפלל בעדך וחיה. גם שד”ל דורש שלומך ויתפלל בעדך וחיה.

טריאסטי כ“ח שבט יחוגו וינועו כשכור לפ”ק.