לנֹעם

 

המשתתפים בראלי    🔗

המארחים:

נורית וד"ר יואב סגל (מרצה באוניברסיטה להיסטוריה, רופא מנתח)

ליד הטלפון לשעת חירום:

טל סגל (תלמיד תיכון, כיתה י"א)

המוזמנים:

עטרה ויונתן הלפרין (עובדת בכירה בחברת חשמל, מהנדס)

רחלי ואילן בצר (מזכירת התזמורת העירונית, טייס ריסוס)

נילי ואבנר לֶשֶם (עקרת־בית, רואה־חשבון ועסקן פוליטי)

רננה ושאול כהן (אדריכלית, מדען)

איליה וטוביה בר־אור (בעלת משרד נסיעות, עורך־דין ימי)

סוזי ואהוד רבינוביץ' (מתורגמנית במשרד החוץ, עורך־דין ימי)

בת־שבע ואלישע (יונגי) יונגרמן (מתווכת דירות, מפתח מכשור רפואי מתקדם בתעשיות עתירות מדע)

תקוה ומולה אבידר (בעלת חנות פרחים, עמיל מכס)

תמר ומלאכי גוטמן (יועצת חינוכית, יבואן של כלי נגינה)

יודית ותדי מָשוֹב (מורה, יושב ראש ועד העובדים במפעל כימי)

קארן ואסא עפרוני (צלמת, אחראי על משק החי – חברי קיבוץ)

שמוליק אשכנזי ורותם דולב (שמאי של חברות ביטוח, חיילת)

 

מונופרולוג    🔗

סתם משוגעים, אני חושב ולא אומר מלה. אין להם מה לעשות עם עצמם. מה איכפת לי בעצם, שיתרוצצו ממקום למקום ויסתבכו ולא ימצאו ת’ידיים ות’רגליים. גם כן רעיון לבילוי. ירדו מהפסים, ככה מהשקיעה ועד הזריחה. למה שלא יישבו ויסתכלו בטלוויזיה, משדרים כל הלילה, זה היום היחיד בשנה. חושבים שאני נער השליחויות שלהם. מתרוצץ כל היום כדי להכין להם את השטח.

כמה שאבא שלי לחוץ. היה בטוח שלא נעמוד בלוח־הזמנים. אז לא נספיק, אמרתי לו. הסתכל עלי כאילו אני פושע. יש לו מבטים שיותר גרועים ממלים. אמרתי לו, איך אתה רוצה שנספיק אם אתה נוסע כמו צב. יכולנו להתחיל בהכנות גם לפני שבוע. רק שהוא לא סומך על מזג־האוויר, כמו שהוא לא סומך על שום אדם. אפילו את חגורת הבטיחות הוא מקפיד להדק כשאין סיכוי לפגוש שוטר. סדר הוא רוצה.

ומה זה כל הסיפור הזה? טירוף אחד גדול. עשרה כתבי־חידה, מקומות בלי היגיון וסדר, וקומזיץ בסוף.

בטוחים שחשבו על הכול, אבל תאמין לי, אבא, התוכנית שלכם לא מתחשבת באלתורים. אתם תתרוצצו כל הלילה, תשלו את עצמכם שאתם מבלים, ובעצם מישהו מפעיל אתכם כמו בובות וצוחק.

אם היו לאבא שלי ביצים היה נותן לי את ההגה לרגע והייתי מראה לו מה זאת מהירות. לוחץ על הגז פול ספיד ומרביץ אותה בכל הכוח. פעם חלמתי שאני נוהג לבד ישר לתוך הים. פתאום הגלגלים מחליקים והיא עפה קדימה כמו טיל. אני לוחץ על הברקס, רואה את הגלים מתקרבים אלי, צורח תעצרי, אבל המכונית טסה ישר לתוך המים. בחלום אני מנסה לפתוח את הדלת ולא מצליח ואז אני נחלץ מהחלון, רואה אותה שוקעת עד שהיא נעלמת לגמרי. ובחלום אני חושב שעד שיצליחו לשלוף אותה היא תחליד לגמרי, ואבא שלי יקבל שבץ. גאה במכונית שלו יותר משהוא גאה בציונים שאני מביא מבית־הספר.

אבל זה לא החלום החשוב. יש אחר.

איזה דפוק אני שהסכמתי. כל היום הוא מטרטר אותי. כל שנה זוג אחר אחראי למשחק. הגיבורים הגדולים לוקחים פיקוד ומרגישים שהם חשובים, כאילו הם אחראים אישית למקומות שהם בחרו, אפשר לחשוב שהם היו שם ברגע הגורלי ההוא.

תעזבי, אני אומר לאורנה. אנחנו נבלה ביחד ליד הטלפון, ונראה אותם מסתבכים במסלול המטורף שהם המציאו. אמרתי לה, יש לנו הזדמנות חד־פעמית. שנינו לבד כל הלילה.

נו כבר, הוא אומר לי שוב, כמו איזה תקליט תקוע, ואני מתעצבן ולא אומר לו מלה. רק שבצהריים, כשאנחנו מגיעים לכתובת הרביעית, אני פולט בלי כוונה, משוגעים ואבא שואל מיד, טל, מה אתה מקשקש שם? התחלת לדבר אל עצמך?

נשבר לי מהפתקים האלה. הבית מלא ניירות ואמא אומרת שהניסוח חשוב ושהרמזים חייבים להיות מעורפלים באמת, אחרת אין שום טעם. אחותי הקטנה מקפלת את הדפים כבר שבוע, כותבת על המעטפות באותיות הכי יפות שלה. משתפת פעולה עם כל ביזיון.

השפתיים שלי מלאות דבק. טעם מגעיל. אבא רצה שאטבול את האצבע במים וארטיב – מוכן היה להתפשר על רוק – אבל אני ליקקתי את כל המעטפות ישר עם הלשון. הוא שוב עשה פרצוף אבל לא העז לצעוק עלי. חסר היה לו להתחיל איתי. היום הוא צריך אותי, העבד הקטן שלו. תוקע בשבילו מעטפות בכל מיני חורים. הפה שלי התייבש מרוב מעטפות, אפילו שרטתי את השפה העליונה. רק ככה זה נדבק כמו שצריך. שיתאמצו לקרוע. מצדי, שלא ילך להם בקלות. כל הבלבול־ראש הזה רק בשביל לגמור בקומזיץ עם שירי ארץ־ישראל היפה. בטח מלאכי ינגן שם בגיטרה את שני האקורדים העלובים שהוא יודע. גם כן בילוי. הכול בשביל למזמז בסתר איזה זוג שדיים זר. זה הקטע היחיד שמוצא חן בעיני בטירוף הזה. לדחוף את היד מתחת לשמלה של אחת הנשים כשאתה מתחזה לשיכור. במסיבות שלהם הם מרשים לעצמם הכול. אפילו את אמא ראיתי פעם מתחבקת עם אילן בצר ליד השירותים, במסיבת ההפתעה ליום־הולדת ארבעים של אבא.

מטורפת לגמרי. כל הזמן מקשקשת שהמקומות האלה חשובים. וגם אתה, טל, תלמד מזה. הושיבה אותי מולה והתחילה לנאום. אדמתי, מכורתי. כמה שאנחנו בּוּרים. אדישים למה שמסתתר מתחת לאף שלנו. אתה יודע מה קרה בארץ הזאת? התחילה לבחון אותי כמו את הסטודנט הכי דֶבִּיל שלה. ועל הצלבנים אתה יודע? והברון? זה קרה פה, אתה מבין, טל, איפה שאתה חי.

חי, אמא? ואולי זה קרה איפה שאני מת?

תלמד משהו מאיתנו, טל, לא יזיק לך.

הצחקתם אותי. מה אני אלמד מכם בדיוק? איך לרוץ סביב הזנב של עצמי? הכיף היחיד שלי זה שאבא יטרטר אותם כמו שהוא מטרטר אותי. הודיע לאמא, תסבכי את כתבי־החידה, שלא יהיה להם קל מדי. שיתאמצו. לסחוט להם את המיץ, שיגיעו בסוף עם הלשון בחוץ.

כל המעטפות האלה סוג זין. לא שוות כלום. חצי לא נדבקו בכלל. כל הדבק נשאר בפה שלי. ואבא עוד אמר שבפעמים הקודמות השתמשו בחומות־משרדיות וזה לא היה אסתטי בכלל. האסתטיות חשובה לו. הוא מעיר לאמא – את לא אסתטית – כשהיא מגלחת את הרגליים שלה באמבטיה. כאילו שהוא לא מתגלח, לפעמים אפילו באמצע הלילה, כי הקוצים מגרדים לו את החלומות.

אורנה, הלוואי שתישארי איתי. שנינו לבד. רק בגלל זה הסכמתי. אבא הבטיח לקנות לי אופנוע עוד לפני יום־ההולדת שיעמוד במוסך ויחכה. ההבטחות שלו לא שוות הרבה. מכיר אותו. קודם הוא מוכר נסים ונפלאות, אחר־כך נזכר שיש אוֹבֶרְדְרַפְט בבנק. אבל לשיגעונות שלהם תמיד יש כסף. חושב שאני לא יודע איפה אמא היתה שבוע ימים בקיץ. מתחה את הפרצוף בקליניקה המפוארת של חבר שלו מבית־החולים, המנתח הפלסטי שדופק את השכנה של אורנה. אמרה לכולם שהיא נסעה לנוח כי היתה לה שנה קשה באוניברסיטה. כמעט התעלפה כשאמרתי לה יום אחד – אל תחייכי חיוך כזה רחב, כי תיכף ינשור לך התחת.

פסיכים לגמרי. איפה ההתלהבות שלהם ביום־יום, אני שואל? אמא שלי שלא מפסיקה לקטר על זה שהיא עייפה, ושיש לה כל־כך הרבה בחינות לבדוק, ושהסטודנטים שלה לא מגישים את העבודות בזמן, ואבא שנוחר מול הטלוויזיה בסרט בלשי הכי מותח, כי הוא חזר מניתוח מעקפים. מאיפה הם שואבים פתאום כוח לדלג ממקום למקום ולפתור חידות? הרי הם כבר לא מסוגלים לחשב אחד ועוד אחד כמו שצריך. שמעתי איך אמא מצווה עליהם להביא ספרים מהבית. אני בטוח שכולם ייגררו עם אנציקלופדיות. אולי לנדב להם את הילקוט שלי? והקלמר? אבא שלי ואמא שלי וכל החברים הטובים שלהם, שמקטרים כל יום שישי בסלון על המצב, ואחרי שהם גומרים לראות טלוויזיה הם מתמוגגים מצילומי סוּפֵּר־שמונה עתיקים.

טל, תראה איזה ילד חמוד היית פעם. בא לי להקיא. חושבים שיש לי קשר ליצור העירום והשמנמן הזה שמוציא לשון למצלמה ולאמא בשמלת מיני איומה שמאכילה אותי בכפית ועושה פרצופים. לאבא אין מושג בצילום. אפילו את המצלמה החזיק עקום. וקארן, שהיא צלמת מקצועית, עוד מעיזה לקרוא לזבל הזה “צילום אותנטי”.

בסוף אבא אמר לי, תן לי את המעטפות, אני אדביק חֵלק. החזיק אותן בחרדת קודש, אל תיגע, בזהירות! שלא נבלבל הכול. אני לא קולט איך הם לא מבינים שהמשחק הזה גדול עליהם.

אורנה, את חייבת לבוא. כל הלילה איתך. זה יפצה אותי על הכול.

בשש בבוקר הוא העיר אותי. שמעתי את אמא עוברת על הרשימות במטבח, מנחיתה הוראות. ואני לא מפסיק לחשוב על אורנה ועל מה שהיא מחביאה מתחת לחולצה שלה. איך השדיים מתחככים לי בגוף והכול מתחיל לבעור. אורנה, אורנה, אורנה, אל תיכנעי לאמא שלך. אני מוכן להתחלף איתך באמהות. לנדב לך את שלי לשבוע. זה הנשק הכי חזק שיש לי נגדך.

קחו אותי הביתה, קחו כבר. אבא, אבא, אבא – – –

מה קורה לך, טל? אתה שם לב מה אתה עושה? חסר לנו שלא תשים את המעטפה הנכונה במקום הנכון. אל תפשל. אתה חייב להקפיד ולשים אותה במקום כזה ששום רוח מקרית לא תעיף אותה, אחרת המשחק ישתבש. כל החבר’ה באים השנה. אף אחד לא חסר. כולם משתתפים.

אז מה? שיעופו כל המעטפות המזוינות. אתה באמת חושב, אבא, שהם לא יצליחו להתקדם? אתה הרי תמיד מתגאה בתושייה שלך אבא, אלף פעמים טחנת לי על הקרב ההוא במלחמת ששת־הימים, איך הגעתם לתעלה. אפילו לא אמרת שנפגעת בזרוע מצלף. רק אחרי שכבר חניתם והתמקמתם בשטח נסעת לבד לתאג"ד, ככה קוראים לזה, לא? לא מבין את הראשי־תיבות שלכם. המצאתם לכם שפה של גיבורים. פעם תתקעו גם אותי לתוך מעטפה. מישהו יקפל יפה־יפה, אחר ילקק את השוליים. תדביקו ותשימו מתחת לאבן. לא רוצה למות לפני הזיון הראשון. אורנה – אורנה – – –

בשש בבוקר הוא נכנס לחדר שלי. תיכף הייתי ער, אבל המשכתי לעצום את העיניים. שמעתי אותו מסתובב בחדר, מחטט לי בדברים. הרגשתי איך הוא מרים את נעלי הספורט, מחזיק אותן בשרוכים כאילו הן מלוכלכות מדי. אחר־כך התכופף מתחת למיטה ושלף את הגרביים, דחף אותן מתחת לבית־השחי והתחיל לאסוף תקליטים. התפעלתי מזה שהוא לא הקים שום רעש. מאומן מחדר ניתוח. פקחתי את העיניים וראיתי אותו עומד בקצה החדר עם האוזניות על הראש. כשראה שאני ער הוריד אותן מיד, כאילו תפסתי אותו גונב. אמא דחפה לי סנדוויץ' וקפה בכוסות פלסטיק והורידה עלינו פקודת יציאה ממש כמו במלחמה.

מה את לחוצה? יש לנו יום שלם, אמרתי לה, המשחק – ככה קבעתם – מתחיל רק בערב.

אל תתחיל טל, ותזכור שיש לך תפקיד. אתה יושב ליד הטלפון לשעת חירום. בטח יהיה מי שיצלצל ויבקש עזרה.

בחייך, אמא. השפן יגיד שהוא נתקע רק במקרה, בעצם הוא יודע את הפתרון, הוא רק מצלצל כדי לוודא. וחוץ מזה למה דווקא אני? לא יכולתם לנדב בן אחר של אחד החבר’ה? אלון של איליה. הוא טוב בזה. מאונן על שרה גיבורת ניל"י.

טל, היא אומרת לי, זאת לא בקשה כל־כך גדולה. סוף־סוף אנחנו לא עושים את זה כל יום, מה אתה לוקח הכול כל־כך ברצינות? זה רק משחק.

גן מבוגרים. יושבים בקרוסלה וזורקים חול אחד על השני. תרד ממני אבא, אני הרוס, כבר יש לי סלט בראש מכל המקומות שסימנת במפה. תאמין לי אבא, יהיה מי שישתין על ההוראות שלך, ויתכנן לעצמו מסלול אישי, ואם אתה שואל אותי אני אפילו מאחל להם לבחור דרך קצת יותר מעניינת.

אורנה ואני. מה שנעשה. שנינו לבד. בבית הריק.

טל, אתה נהנה מהנופים לפחות? משום דבר אתה לא נהנה בזמן האחרון. יושב כל היום בחדר שלך מחובר למערכת ומקשיב לרעש המחריד הזה שאתה קורא לו “מוסיקה”.

מה אתה מבין, אבא. מי שרקד לצלילי הפְּלֶטֶרְס אין לו זכות דיבור. מגיטרות חשמליות וסינטיסייזרים אני הופך להיות שקוף, וכל המחשבות שמתרוצצות אצלי בראש נשכבות בעשב רך. אורנה, אני מת להזדיין איתך.

תשתוק רגע, אבא. תן לי להשמיע לך את הצלילים שאני אוהב ותפסיק לשאול אותי אם מזג־האוויר ישתף פעולה.

אני לא החזאי, אבא. בקושי אני מצליח לנחש מה יקרה איתי הלילה. אתה חושב שאם קבעת חוקים מיוחדים ללילה אחד גם מזג־האוויר ייכנע לך? פה זה לא חדר מיון אבא, שם אתה יכול לתקוע מחטים לבני־אדם בלי שהם יתנגדו.

אתה ואני פתאום ביחד. כבר שכחתי איך זה. תמיד אתה אומר שתיקח יום חופש מבית־החולים וניסע לנו לאן שארצה. אבל זה לא קורה. העיקר שאתה מספר לי בפעם האלף על “המסע מים אל ים” בצופים. היית בערך בגילי. אולי גם לך היתה איזו אורנה שאהבת.

טיפסתם וטיפסתם והמים במימיות אזלו. חשבתם שהגרון נשרף ופתאום ראיתם כתם כחול באופק ואחריו תיכף כתם שני. ים כינרת מצד אחד והים התיכון מהעבר השני. אמרת שהרגשתם כאילו עמדתם על הנקודה הכי גבוהה בעולם, ולא הייתם צמאים יותר. אני לא אגיע לשם כנראה. שוכב לי במקומות הכי נמוכים והראש מלא מעטפות, כל־כך רציתי לנסוע איתך, רק אני ואתה – – –

ובכל פעם שאני נזכר בחלום ההוא יש לי צמרמורת. לא סיפרתי אותו לאף אחד.

אתה מאט בסיבובים. עולה ויורד בהר, כמו מישהו שאיבד את הכיוון. תיזהר, עוד סיבוב חד. האספלט המזוין מלא תיקונים. איך אתם תסתדרו כאן בלילה לבד. הרי תמיד שיחקתם באור יום מלא. מה יש לכם? אתם רוצים לבדוק אם יכניסו אתכם לסרט מגיל שש־עשרה ומעלה? לילה זה למבוגרים בלבד. אורנה תהיה איתי. החלום ההוא – – – משגע אותי – – – הודעתם לכולם שמחר בבוקר גם הילדים מצטרפים לחגיגה. אתה הרי יודע, טל, את היעד הסופי, המקום שבחרנו על החוף.

אני לא אזכור. בכוונה אשכח הכול.

כשהגענו להצטלבות ירד לפתע מחסום הרכבת. אילו אני הייתי נוהג היינו יכולים להספיק לעבור. חיכינו וחיכינו והרמזור אותת אדום, כמו עין קורצת שנתפס לה השריר.

מהצד השני של המחסום עוצרות עוד ועוד מכוניות. אנחנו עומדים כמו צבא מול צבא ורק מסילה חלודה מפרידה. אני אוהב לנסוע ברכבת, בולע נופים במהירות כפולה. פה שדה ירוק, פה בתים של איזה קיבוץ, וליד החוף כפר ערבי. ג’יסר א־זרקא. רק שלכפר הזה אין שום שלט זיהוי, ואת השם גיליתי מהמפה המקופלת שבתא המסמכים.

אני דרוך, כמו בקולנוע לפני שמכבים את האורות, מחכה לצפירה מסרטים ישנים, כזו שחותכת את האוויר ומשאירה הד קצר. לא יודע אם נשארו עוד בעולם מקומות שיש בהם רק מסילה אחת.

אתה זוכר, טל, איך הזהרנו אותך תמיד שלא תעיז לחצות את הפסים?

אני מת ללכת על האדנים ולהעיף חצץ, לשלוף כרבולת עשן מהראש. רכבת, אבא, נראית לי כמו ריץ’־רץ'. קל לפרום את הארץ לשניים. פה הצד שלנו, פה הצד שלהם. המחסום לא זז למרות שהרכבת כבר עברה. ההד של הצפירה מרעיד לנו את הזגוגיות.

תתכופף, תרים, תרד, תעלה. תחביא פה, תחביא שם.

יש לך חוצפה להגיד לי שזה ישפר לי את הכושר. אבל יש לי עוד שנה עד הגיוס, ואני לא מתכוון לנסוע לתאג"ד לבד ולשחק בשבילכם את הגיבור.

מעטפות בלי בולים ובלי כתובות. חלקות כמו תחת של תינוק. אתה בטוח שהחברים שלכם יבינו את כתב־הסתרים הזה? אולי הם ישלחו את המעטפות הלאה כמו בקבוקים עם קריאות הצלה. כל היום אתה מבלבל לי את המוח עם כל הסיפורים העתיקים האלה. תפסיקו להדביק לי את התורכים והצלבנים ונפוליון ומלחמת השחרור. לא יודע מי היה קודם ומי אחר־כך. מאה שליטים חירבנו בארץ הנידחת הזאת, גוררים אחריהם עדר שלא תפש מה רוצים מהחיים הדפוקים שלו.

הנוסטלגיה הדביקה שלכם לא מצדיקה שתגרור אותי לסיפור שלכם. חולי הרפתקאות – אבל רק על הנייר – כי בראלי שלכם, אבא, אין סיכונים. אפילו דאגתם להשאיר טלפון לשעת חירום, ואותי הושבתם תקוע לידו. אני לא אוותר, אורנה, תישארי איתי עד הבוקר. את קולטת אותי?

די, תפסיק למרוח אותי במעשיות. יצאו לי מכל החורים ההרצאות המלומדות שלך. אני ממש מתרגש מזה שבמערות השחורות גר האדם הקדמון. עכשיו אתם קוראים לזה “ציביליזציה”. המלים הנקיות שלכם. להגיד לך, אבא, איך קברו אצלם את המתים? גוף בלי ראש. בשום מקום לא מצאו את הגולגולת.

בכתובת החמישית או השישית אתה מצווה עלי לחכות לך במכונית. אני רוצה לצאת איתך אבל אתה כבר מסתלק. אני מעביר תחנות ברדיו, שומע את השירים העצובים של יום הזיכרון ונזכר באמא שתמיד בוכה על החבר שלכם שנפל בצוללת.

והזמן לא זז. אתה לא מגיע ואין לי מושג בשביל מה באנו לפה ואיפה אנחנו אמורים להחביא את המעטפות. אני מקשיב לרדיו. שמת לב, אבא, שאת השירים הכי יפים כתבו למתים? אני מתחיל לחשוב שנעלמת לי. אני נזכר איך פעם הלכתי לאיבוד בבית־החולים. אמרת לי שניכנס רק לרגע, שיש איזה חולה שאתה חייב לבדוק. אני לא רציתי, אבל הכרחת אותי. התגנבתי לחדרים של החולים. על כל מיטה הצמידו לוח מתכת עם דף קטן, רשמו את השם ואת הפירוט של התרופות. היו שם חולים שלא הרגישו בכלל שהצצתי, אפילו אלה ששכבו עם עיניים פקוחות. הם נאנחו, ואחד קרא לאחות למרות שהיא כבר עמדה לצדו וחיברה מתחת לסדין צינור עם נוזל בצבע שקוף.

ילד, היא נבחה עלי, מה אתה עושה פה? הכניסה אסורה.

אני מחפש את אבא שלי!

תסתלק מפה, ילד!

אני רץ במסדרון, הופך את עגלת התרופות אבל לא צועק לאבא. ילדים תמיד צועקים אמא’לה, כשהם הולכים לאיבוד, אבל אני קושר את השפתיים ורץ. לא מבין בשביל מה המשחק הזה. הרי אפשר לטייל בכל המקומות בגלוי. מי צריך רמזים.

לחולה ההוא יצאו מהפה קולות מוזרים, כמו של איזו חיה. כל האחיות התרוצצו סביבו.

ילד, מה אתה נתקע לנו בין הרגליים?

נשענתי על הקיר. הרגשתי שהגב שלי נמחץ. רציתי להיבלע. הם הסתירו את המיטה. דחפו פנימה עוד מכשירים. פתאום גיליתי אותך. כמו מנצח על מופע רוק בפארק. אתה בכלל לא שמת לב אלי, אני הייתי רק הילד שלך, לא החולה שלך.

איך תראו משהו בריצה מטורפת בחושך? להגיד לך ת’אמת, אני חושב שהמסלול שלי באור יום עכשיו, הוא המסלול הכי היפה.

הזמן עובר ואתה לא חוזר. אולי לא מצאת מקום מתאים להחביא את המעטפות, או שאולי החלטת לוותר על המקום המזוין. אמא תשתולל. תצרח שדפקנו לה את התוכנית. אני לא מרגיש אצלה שום שינוי מאז הניתוח בקיץ. למרות שהיא הפסיקה לחקור את הראי כל לילה. אני בכלל לא בטוח שמתחו לה את הפרצוף, רק אמרו לה שעשו את זה כדי שהיא תירגע. בלי שהיא מרגישה אני מחפש את הצלקות, אמרו לי שיש צלקות – אבל היא כנראה יודעת טוב־טוב להסתיר.

אתה מתעכב. אולי מצאת במקרה איזה חולה שזקוק מאוד לעזרה ושכחת אותי. כמו אז.

אני נותן לך שתי דקות, ואם אתה לא מגיע אני תופס את ההגה ונוהג לבד הביתה. אין לי בעיות למצוא את הדרך, אבא. אז לא ידעתי. הייתי קטן ומטומטם. לא הבנתי למה כולכם נדבקים לחולה ההוא. את כל האוויר חסמתם לו.

רק אל תגיד לי, כשאני הייתי בגילך. אתם אומרים את זה רק כדי לברוח לאיזה ענן ורוד מתוק. אני נשבע בחיים שלי, נשבע באורנה, שאף פעם אני לא אגיד את המשפט הזה לילדים שלי. אתה אולי היית בגילי אבל אף פעם לא היית אני. אין לך מושג מה הרגשתי כשנמחצתי לקיר של המחלקה. רצת אל החולה שלך. נראיתם כמו חשמלאים עם המכונות שלכם, מחפשים את השקעים הנכונים. ואני חשבתי שאפילו אם אני אתמזג בסיד ואהפוך להיות שטוח לגמרי, אף אחד לא יבוא לחבר אלי כלום. אני רוצה שתבטיח לי, אבא, שאם במקרה אני אחטוף כדור בראש אבל אני אשאר בחיים, אתה תנתק את המכשירים.

אתה חוזר כאילו כלום לא קרה. שום מלת התנצלות. האנשים שם נבהלו מזה שזר מסתובב להם בחצר, מרים אבנים ותוקע ניירות. תיכף חשדו שאתה מחבל. אמרת להם שזה רק משחק, אבל הם לא כל־כך השתכנעו. מה אתה צוחק, טל?

אתה לא מבין אותם, אבא?

אתה הרי סוגר את כל הדלתות בלילה, גם את החלון הקטן בחדר הכביסה שרק גמד יכול לעבור בו. פעם גיליתי בארון, מאחורי המעילים של החורף, רובה שלל שלקחת למזכרת באיזו פשיטה. אני לא חושב שאמא יודעת. היא היתה מסלקת אותו תיכף מהבית.

תחביא את הרובה טוב, אבא, לפני שיקרה אסון. בטח לכל החברים שלך יש איזה רובה שלל מוחבא בארון. קשוחים, לא? הרי נסעת לתאג"ד, או איך שקוראים לזה, בכוחות עצמך. אבא כל־יכול. רופא כל־יכול. בסך־הכול אתה משחק לפי הכללים הידועים. חוכמה גדולה, לוודא מראש ועוד לָקַחַת אותי בתור עד. הרי כל מעטפה מחוברת לתחנה שלה ושום אפשרות אחרת לא קיימת. אתה דורש מהם הוכחות שהיו שם בגוף שלהם, לא חשוב הנפש שלהם, אחרת איך תוכל לסגור את התיק הרפואי. אל תשכח, אבא, אני מבקש ממך – – – לנתק – – –

המחוג של הדלק מראה כמעט אפס. שכחת למלא. שוב שכחת – – –

אני סומך עליך, שלא תיתן לי לגמור כמו צמח – – –

אנחנו תקועים. אתה מנפנף למכוניות שעוברות ואף אחד לא עוצר. אשה אחת במכונית אדומה מאיטה. היא מחייכת אלי. היא מסדרת את משקפי־השמש שלה. חבל שאי־אפשר לגלות את צבע העיניים. לאורנה יש עין כחולה ועין ירוקה. אני אכבה את כל האורות בבית ואם הטלפון יצלצל אני לא בטוח שאני אענה. היד שלי תגלוש לירכיים. אורנה תיאנח קצת. השפתיים שלה יבריקו והאצבעות הנחשיות שלי יזחלו כמו אינדיאנים אל המערה שלה, המקום הכי חם והכי עמוק. והיא תפשק ת’רגליים יותר ויותר עד שאני כמעט אטבע. בסוף אני אניח שם את הפה – היא כבר לא תהיה מסוגלת להתנגד – וארגיש את השריטה על הלשון מהמעטפות. אלוהים, אלוהים, כמה בוער שם – – –

תחנת איסוף גדודית. זה הפירוש של ראשי־התיבות. לשם מפנים את הפצועים.

אני לא רוצה לשמוע, אבא. אורנה, תישארי איתי הלילה. אני מבקש.

בזמן הנסיעה, החלטת להיות רופא. קשרת את הזרוע עם החגורה של המכנסיים כדי לא לאבד דם. זה לא היה קל לנהוג ביד אחת. ההגה ברח לך כל הזמן. הלוואי שהיו לי פה אוזניות ומוסיקה.

נהג אחד מחליט לעזור לנו. הוא שואב דלק בעזרת הצינורית. הלחיים שלו מתנפחות, כאילו הוא מתרגל הנשמה מלאכותית.

הנהג אומר שאסור לצאת לדרך בלי טנק דלק רזרבי, כי בארץ הזאת אף אחד לא יכול לצפות מה יקרה. אני תמיד מסתדר איכשהו, אתה מחייך. אבל אני לא שכחתי את החולה ההוא. פתאום היה שקט. האחיות התחילו להתפזר. אתה המשכת לעמוד ולהתברבר עם התקע של המכונה. אחות אחת חזרה לחדר והורידה את לוח המתכת עם הדף מעל המיטה. היא אמרה לך משהו, אחר־כך נגעה ביד שלך. לא יודע אם זאת היד שנפצעה במלחמה וכמעט כרתו אותה.

אתה משכת את הסדין לאט־לאט. אף פעם לא ראיתי אותך כל־כך עדין. הוצאת את כל הפינות מתחת למזרון והידקת בחזרה. כבר לא הייתי צמוד לקיר. רק הסיד שאב חום מהגוף שלי.

המיטה היתה מכוסה לבן, גבעה חיוורת ודי שטוחה. ההרים שלנו הם בכלל לא הרים אמיתיים ואף פעם לא יורד פה שלג. יהיה בסדר, זה מה שאתם תמיד אומרים, מתנחמים באשליה שגם כאן ירד פעם צמר־גפן לבן מהשמים.

תעצור רגע, אבא, נדמה לי שאני רואה משהו לבן עף מאחורינו. זאת מעטפה. האבן לא החזיקה מעמד.

אתה נוסע אחורנית. המעטפה המטומטמת ממשיכה לברוח מאיתנו, כמו חתיכת ענן שנקרעה. בסוף היא תיתקע באיזה זיז של סלע ותירקב שם עד הסוף, ופעם ימצא אותה מישהו ויחשוב שאיזה אידיוט שלח מכתב־אהבה לכתובת הלא נכונה.

החלטתם להחליף זוגות, כדי לגוון. כל החבר’ה התלהבו. תתפלא, טל, עד כמה הם מחכים למשחק. גם בשנה הבאה אנחנו מתכננים ראלי בערב יום העצמאות. יופי, אבא. אני מצדיע לך. גבר לא עם אשתו. צ’אנס לא נורמלי. טוב שזרקתם לי איזו עצם.

אני רוצה אותך, אורנה. גם לי מגיע פרס ניחומים.

תפסתי אותה.

המעטפה מקומטת ומטונפת מאבק וחרא של ציפורים, ואתה כזה פתטי, מנסה ליישר ולנקות.

מה יקרה, אבא, אם אני אפתח אותה?

אולי ייצאו משם מלים מוזרות שאמא בכלל לא כתבה. אתה עוצם את העיניים ומתחיל לדקלם לי איזה כתב־חידה בעל־פה, נשמע כמו התלמיד הכי הטוב בכיתה, זה שמתחנף למורים. רופא דגול. את העציצים שהם שולחים לך לחגים אתה מעביר ישר למחלקה.

לא אמרת לי מלה כשחזרנו הביתה. לא התנצלת על זה ששכחת אותי במסדרון של בית־החולים. אמרת רק שמוכרחים לשלוח את המכונה לבדיקה. ואני לא קלטתי, לא ברגע הראשון ולא בזמן הנסיעה הביתה. ורק כשכיביתי את האור הבנתי שמתחת לסדין היה איש מת.

אני בכלל לא רוצה לפתוח את המעטפה. אני כבר יודע מה רשום שם. יש לי מעטפה כזאת – זהה לגמרי – בתוך הראש.

אתה לא מוותר. דוחף אותה בחזרה לערימה וליתר ביטחון מהדק שתי אבנים. אשה אחת מציצה מהחלון וצורחת. מה אתם מחפשים פה? אף אחד כבר לא גר כאן.

עוד לא תלו פה דגלים, בטח לא הספיקו. אני שואל אותך, אבא, אם הראלי הוא לא הזדמנות חד־פעמית להזיז מראש התורן לחצי התורן. למה בבית אתה מוצא תיכף ומיד את התקע הנכון לשקע הנכון? עד היום אני שואל את עצמי מה אמרה לך האחות כשנגעה לך ביד – – –

ילדים בני ארבעים. רק שהגננת כבר יצאה לפנסיה, לא יעזור לכם. שותים יין בכוסות חד־פעמיות. כשמוזגים לתוכן קפה רותח הכול מתפורר ומשאיר ביד פירורים מגעילים. והשירים העתיקים שאתם שרים ועל הפנים שלכם הבעה של אושר מטומטם. חולצה כחולה והיא עולה, והבדיחות של יונגי על בן־גוריון בלע סבון. אפילו לא שאלת אותי אם אני מסכים להצטרף. אורנה ואני יכולנו גם כן לפתור חצי חידה. הנוזל החם שזורם מהסדק בין הרגליים שלה. לא מוכן לקרוא למקום הזה בשם. לא יודע איזה טעם יש לו, ואם זה באמת כמו שכולם מספרים.

ואתה לא שוכח להזכיר לי שרוח צִדית יכולה להעיף את האוטו החזק שלנו לשוליים. רוח צִדית. אני מעריץ אותך, איך אתה יודע את כל המושגים הנכונים. תאג"ד, זה תחנת איסוף גדודית.

תחרות בגילכם זה דבר לא בריא. אם היית שואל אותי, אבא, הייתי מייעץ לכם לא למתוח את החבל. אבל אתה הרי אפילו לנהוג לא מרשה לי. מה אני אגיד לך, אבא, בסופו של דבר, גם אם נתהפך, ראש למטה ורגליים למעלה, אתה הרי תמשיך לדקלם שהכול בסדר. על הנייר הכול נראה שיגעון. רשימה מדויקת של כן ולא. ובינינו, רוב האנשים מעדיפים לפעול על־פי תכתיב מגבוה. קוראים לזה, אני רק צייתי להוראות.

ומה אני מבחינתך? בסך־הכול טיוטה לקראת הדבר האמיתי. החזרה הגנרלית שלך. חכה, חכה, אבא. לתוך הערימה דחפתי מעטפה אחת שלי. לא מלים של בית־מרקחת ולא כתיבה תמה. כתב־החידה הפרטי של טל סגל. נראה אותכם מפענחים.

מה עושים, אבא, אם כשחופרים את הבור מגלים שאין די מקום לגופה? עוקרים את כל הסלע, או מתחילים לחפור בור חדש? אני רק יכול לנחש מה אמרה לך האחות כשמשכה לך ביד.

אחרי! אחרי! קריאת הקרב המפורסמת שלכם, טרזנים כשרים. הרי אף אחד לא נסע אחריך לתאג“ד כשנפצעת. אחר־כך אמרו עליך שאתה גיבור גדול, קיבלת צל”ש, אבא, או שזאת עוד אגדה. אני זוכר את עצמי קטן שואל אותך מה זה צל"ש, ולמה תמיד אתם מדברים בכל מיני מלים מקוצרות, ואתה אמרת לי שמוכרחים לקצר, כי אחרת נבזבז את כל החיים.

הראש שלך נופל, גם אתה התעייפת. שלא תירדם לי על ההגה. אתה דוחף את היד לשיער, כמו לכפפה של חדר ניתוח, מוודא במפה שלא סטינו. למה בכלל אמא נטפלת דווקא למקומות האלה? לפעמים נדמה לי שהם קיימים רק בדמיון שלכם. מגרדים את ההיסטוריה כמו בוץ משומש מסוליות של נעלי ספורט. אני מסתכל על הארץ, איך היא שטוחה במפה. מנסה ליישר את הקיפולים ולא מצליח. אי־אפשר להבדיל בין קפל לרחוב. בחוץ תולים עכשיו את הדגלים ועובדי העירייה מותחים פנסים צבעוניים.

אנחנו לא נספיק לחזור הביתה לפני הצפירה. ביטלו אותה, טל, שכחת? החליטו שיום הזיכרון יתמזג לתוך החג.

זאת של הבוקר תפסה אותנו באמצע הנסיעה. עצרנו את המכונית ליד שכונה חדשה. יצאנו החוצה כדי לעמוד דום וממול עמדו שלושה פועלים ערביים. הם יצקו דליים מלאי זיפזיף לתוך מערבל בטון. נמתחת. פתאום יכולתי לדמיין אותך בצבא – עומד דום. החייל הכי ממושמע בגדוד. ילד טוב, אבא שלי.

הפועלים הערביים לא ידעו מה לעשות. ממש ריחמתי עליהם. אחד שלח יד ועצר את המערבל. השני עדיין החזיק בדלי, אפילו לא העיז להניח אותו.

השפתיים שלך זזו, ובכלל לא רציתי לשמוע מה יש לך להגיד. קיוויתי שעד שהצפירה תיגמר אתה תשכח. למטה, בבית־הקברות שמתחת להר, בוכות עכשיו אמהות שהילד שלהן שוכב בתוך מעטפה לבנה, מודבק לאדמה בדבק הכי חזק שקיים.

גם אחרי שהצפירה נגמרה ואנחנו חזרנו למכונית, הפועלים המשיכו לעמוד דום. אפילו את המערבל הם לא הפעילו. רציתי לגשת אליהם, להפעיל אותו בשבילם, אבל אתה משכת אותי.

חג שמח, אבא.

חג שמח, טל.

חג שמח, אורנה. תני לי אותך מתנה ליום העצמאות. חג שלא מקבלים בו מתנות.

רק מעטפה אחת נשארה. אנחנו תועים בסמטאות, נתקעים בפקק תנועה. גם אתה מאבד את הסבלנות וצופר. המעטפה משתקפת בחלון. הרוק שלי השאיר כתמים על המשולש בגב. אתה אומר שאנחנו מגיעים לסוף המסלול. אז יש לי שאלה אליך, אבא, מה קורה אחרי שגומרים לשחק? בחלום שלי, כמו בהצגת סיום שנה, יש לי תפקיד ראשי. חיילים מציבים מחסומים ואנחנו בורחים. אורנה מנסה להושיט לי יד אבל אני עף קדימה, רוצה להתעורר ולא יכול. הם יורים במי שחוצה את הרחוב. אלה שנורו יושבים במרפסות הפתוחות, משחקים קלפים, כמו פולנים. אני צועק לאורנה רוצי, מבטיח לחפות עליה. המרפסות מתמלאות בגמדים כחולים שמוציאים לשון כחולה.

הם יורים בגב שלה, אבל היא ממשיכה לדלג כמו בשיעור התעמלות. הכדורים שורקים כמו קפּצונים של פורים, ועם כל התפוצצות החיילים פורצים בשאגות שמחה. הם פוגעים בי אבל בכל זאת הרגליים שלי נעות. מת ורץ, מת ורץ.

אורנה צועקת אלי משהו ואני לא מבין. העור שלי מתחיל להיות כחול. אני חייב להגיע לפני שיכריזו ברמקולים מי נצח בתחרות. פתאום זו מין מכבייה, עם נציגים שבאו מכל העולם, ואתה ואמא יושבים ביציע המכובדים וצועקים לי שאני חייב להביא את הגביע.

הראלי מסתיים בקומזיץ על החוף, אתה אומר. בטח עם הילדים, מה אתם לא חלק מאיתנו? כן, בשר על האש ושירי מולדת עצובים. המיטה שלי מתנדנדת, ובחלום אני מצטער שלא הבאתי את האוזניות שלי. בואי נמהר אני צועק לאורנה, מוכרחים להודיע להורים שאנחנו מתים!

תחזיק חזק!!

אני איתך, אני איתך, אני איתך – – – –

מה אמרה לך האחות, אבא? שמה שקורה כאן לא נועד לעיניים של ילד? אני נזכר שבהלוויה צבאית קוברים בעצם בתוך ארון. גם כן נחמה – – –

כל הלילה. אורנה ואני. אנחנו לא נירדם. לילה בלי חלומות זה רווח נקי. איש כחול בלי פרצוף רץ בסמטאות, פונה ימינה ושמאלה בזריזות של ארנבת. אני מכוון, לוחץ לאט־לאט על ההדק. אורנה יושבת לידי והרגליים שלה מפושקות. היא צורחת שהחנות שלי פתוחה, אבל אני מתעלם ממנה וסוחט את כל ההדק. לא יודע אם קלעתי, לא רואה אותו נופל. פתאום אני נזכר ששכחתי משהו. הייתי צריך להגיד לו מראש. ההודעה להורים. הוא גם כן ילד של מישהו, אפילו אם אין לו פנים – – –

טל…

מה?

אתה תחכה לנו?

המעטפה שלי, המזויפת. אני מתחרט. רוצה לקחת אותה בחזרה, אבל אין דרך. אני חושב לעצמי, מי שייתקע עם כתב־החידה שלי יידפק במקומי. אני לא רוצה למות לפני הזיון הראשון.

תסתלק מפה, ילד! זה מה שהאחות אמרה לי.

אנחנו מטפסים בהר. מעל בניין האוניברסיטה תלו דגל ענק. כתם בהיר בחושך. מישהו עובר בחדרים ומדליק אורות בצורת מספר. לא רואים בדגל את הפסים הכחולים ולא את המגן דוד, סתם בד לבן שפוף על מקל. אבא, תאיט, אני חייב להסביר לך משהו חשוב על דגל. מוכרחים לנקב בו חור כדי שיתנפנף יותר טוב, אבל אתה לא מקשיב לי יותר, מגביר מהירות, מחליף הילוכים ואומר, כל החבר’ה יגיעו עוד מעט והמשחק תיכף יתחיל. אתה רואה, טל, למרות כל הנבואות השחורות שלך אנחנו יוצאים למסע מטרה. מה אמרה לך האחות כשנגעה לך ביד, אבא? למה שתזכור, זה רק פרט קטן. מי בכלל זוכר כל מה שאנשים אומרים לו אי־פעם. אני חייב לסמוך עליך שתנתק את כל המכשירים. גם כשנתת לי סוף־סוף לנהוג הקפדת להניח את שתי הידיים שלך בשמירה לוחצת. כל החיים אתם בראלי, אבא, משחק דפוק עם עקרונות קשוחים. חג שמח, אבא, ועוד דבר – אל תוציא את הפינות של הסדין מהמזרון, זה באמת מיותר.

ראלי, זה השם, ראלי.

רע לי,

קרא לי,

אני קורא לך אבא מתוך הארון ואין שם מקום לשניים! מוכרחים – אתה שומע, פשוט מוכרחים – לנקב בדגל חור, אחרת הרוח לא תעבור. הראלי שלי נגמר עכשיו ושלכם רק מתחיל.

ואולי בכלל להיפך.

 

פרק ראשון    🔗

*

לשעה קלה השתעשע אורחה של חברת הנסיעות תומאס קוק ברעיון של פרוטקטוראק ממלכתו על ארץ־ ישראל. את ידו השמאלית ששותקה בילדותו, הסתירה כסיה. בשלושים ושתים מעלות בצל פקד את ההר, מנקודת התצפית השקיף על הרחוב הראשי של דוברי המבטא השוואבי. נכדה של ויקטוריה לא יכול היה לשער כי שארי־בשרו הם שיפגעו בעמוד שלו. כלי המשחית של אויביהם עדיין ניצב שם, ובקנה מונחת המעטפה השנייה.

*

רחלי בֶּצֶר – מזכירת התזמורת העירונית. בת שלושים ותשע. נשואה לאילן. אם לשלושה בנים.

יונתן הלפרין – מהנדס מכונות. בן ארבעים. נשוי לעטרה. אב לשתי בנות.

*

אוהב – לא אוהב. נשורת לבנה מסתחררת ואחר־כך צונחים כפיסים דקים אל הקרקעית. אלה אינם עלי כותרת שיונתן הלפרין תולש בהיחבא בחורש, ואלמלא היד המנערת את הקערה היה טועה לחשוב שרוח נדחקה מבעד לחלון ושיבשה את הסדר הטוב.

עלי כותרת, יונתן זוכר, מתעופפים בלי קול, ואילו בחדר הזה, שאת השטיח שלו רמס אינספור פעמים, מאווש נייר בתוך פלסטיק. בסרטי ריגול ישנים הסוכן בולע את פתק הצופן ברגע האחרון. מה הטעם? שואל יונתן הלפרין את עצמו. אוהב – לא אוהב. אהב – לא אהב. גם בלשון עבר מתקיים פקפוק. חבל שלא נשאר בביתו. להתכנס בתוך קיפוליו.

יונגי אומר, “זהירות, עוד בטעות כל אחד יתחבר לאשתו.”

בעל־כורחן תקועות עיניו של יונתן.

יודית מעירה, “שרק לא נשבור את הקערה!” והאחרים נדחקים להיטיב לראות. פלסטיק קשיח אינו נשבר. חסין־כול. אולי ניתן להתיך ולהשיבו למצבו המקורי.

“יונתן ידע לתקן,” אומרת תמר בביטחון. ידי זהב, הם אומרים עליו. גם את הפרח שתלש בילדותו נהג להשיב בזהירות אל כנו. למעט עלי הכותרת שנגרעו, היה זה ענף מושלם.

הם תוחבים ידיהם לתוך הקערה. עטרה מתמהמהת ואילו אילן בצר מאיץ. “חייבים לצאת לדרך, אחרת לא נגמור בזמן.”

כל היום היו פניה של עטרה הפוכים. כעת יונתן הלפרין נלכד בתלולית כתפה, בעיקול מותנה, ופעם קלט את מלוא אחוריה, מונה את האנשים המפרידים ביניהם. הקדירה המקרטעת חוצצת. לכאורה, ערב כמו כל הערבים. יצאנו לבלות. ליל חג. השארנו את הילדות אצל ההורים, אמרנו לילה טוב, להתראות מחר בבוקר. פנאי מבורך. אחרי הכול, כולנו עדיין יחד.

עטרה מתחננת. “תגלי לנו, נורית, בבקשה, רמז קטן. לפחות לכתב־החידה הראשון.”

עיניה מתנגשות ביונתן, לוכדות אותו מעל לברווזים המעטרים את שולי הקדירה.

נורית סגל לופתת את הכלי ומגחכת. בנתה תוכנית לתפארת. אין הנחות. גם לא לחברים הכי קרובים. והיא מוסיפה, “בכלי הזה האכלנו את טל בדייסה כשהיה קטן.”

יונתן הלפרין רוצה לגרוף את שפך הנייר, משתעשע לרגע ברעיון שינחית את הקערה על הרצפה, וזונח. מן הסתם נוצקה מאותם חומרים חדישים ובלתי־מתכלים. קדירה שאתה מכניס לתנור לוהט והיא מגיחה צוננת, ורק המזון שבפנים מבעבע ורוחש.

במרכז הסלון צרורים קרשים בחבלים. יונתן הלפרין מזהה רגליים של כיסא ישן, קורה מצולקת שנעקרה מפיגום של בניין, שברי ארגז וענפים גזומים אשר יעדם הסופי חזוי מראש. בבוקר יתכלו לגחלים. במרומי גבבת העץ מזדקרת הגיטרה של מלאכי. זו שעל־פי הסברה המקובלת לא הוחלפו בה במיתרים מאז הג’מבורי של שישים ושש.

במטבח, שיירת כלים עמוסי מזון, סלים מקש דחוסים להתפקע, מגדלי פיתות, צנצנות של חמוצים, שקים של תפוחי־אדמה, תפוזים דוחקים בתפוחי־עץ, בצלים בקליפתם.

הריחות נבללים. על השולחן תבניות עם ריבועי עוגות באקורדיוני נייר ורודים, מוקפות בעשרות בקבוקי יין ופחיות בירה. רחלי, רננה ואיליה דוחסות עוד מיכלים של חומוס וטחינה לצידנית. שאול כהן בודק אם לא נשכחו חלילה פותחנים, ומולה פוער לרווחה את דלת המקרר, צופה בעיניים כלות בנתחי הבשר הכמוסים תחת מעטה ניילון דק.

“תדי,” הוא צועק לכיוון הסלון, “איפה שמת את השיפודים?”

קארן אומרת שאפשר להאכיל צבא שלם, וכבר מכוונת את מצלמתה, ויונגי מתלוצץ שבגדוד שלו כבר עברו לקוויאר. רותם דולב קומצת שפתיה, ויונתן הלפרין בטוח שכבר שמע את הבדיחה הזו פעם אבל אינו זוכר מתי.

האם אפשר שקרבי הגופות האלה יאביסו את המזון הזה ושבמשך שעות יתמרד בקיבה ובמעי הגס והדק במסלול צר ופתלתל? מרבצי פיתות וחמוצים יכבשו כל זכר לעוגמה. בליל אמש ניסה לשכב איתה. עטרה סובבה אליו את הגב כששכמותיה מאותתות דחייה. מה פתאום הערב, יונתן זה לא יום שישי, ואתה הרי תמיד כל־כך מתוכנן.

אוהב – לא אוהב. הוא ניסה. הוא נשבע שיעשה הכול.

מעיסת הקולות נהדף אליו קולה, והוא אנוס לשמוע את נגינתו המיוחדת ואת צרימת האותיות השורקות, נפגע מהאוויר הנמלט בין שיניה. אל תיכנע, זה רק הבל. תרכובת כימית שניתנת לפיצוח. אני מחוץ לתחום, עטרה. קערה של דייסה ביני ובינך.

אצבעות מפשפשות בקרבי הברווזים המצוירים. הם דולים את הפתקים, להקת זנבות שנתפסה במכמורת. אהלן דגים. איש לא הזכיר את חיימון הערב. פעם נהגו להתרפק על היעדרו ויודית היתה מעירה ספק בנבואה, ספק באיום, “חכו, חכו, יום אחד הוא יופיע פתאום בדלת.” יונתן זומם להטיל פתק מדומה בשמו של חיימון, ולו כדי להעיד על נטל השכחה.

לא יסתפח לבליל הידיים ולציפורניה הצבועות של עטרה. טורפת שוב, לשה בתנופות נמרצות עד שסבלנותו של אילן בצר פוקעת. “נו, כבר, עטרה, לא נבזבז את כל הלילה על הטקסים שלך.”

מדוע הפֵרו נורית ויואב סגל את המוסכמה, משתאה יונתן הלפרין, שהרי בהלכות הטלת גורל נדרש דווקא כובע.

אוהב – לא אוהב. בשיעורי טבע ומולדת לא הקשיב. הפרח ישות אנדרוגינית, מכיל איברי רבייה נקביים וזכריים כאחד. לא ידע להשיב במבחן הקובע האם נועדו עלי הכותרת לנוי בלבד. תולש עלה ומדקלם תשובה בקול, ומיד תולש את הבא אחריו כדי לזכות במענה סותר. יונתן הלפרין יטביע את עצמו בדייסה. אבל קודם יהפוך את הקערה על ראשה של אשתו. יותר מאשר היה משועשע מן המראה שלה כשהיא רותחת, לאחר שיבזה אותה בפומבי, היה רוצה לשדר לחברים שהוא והיא – הישות הדו־קנית הזו – איננה כלל גבעול מוצק.

שנים לא מרט עלי כותרת. גם הילדות אינן אוספות יותר פרחים מיובשים. תחביב כל־ כך מיושן, אבא.

דבוקת אדם. שוב התכנסות. צאו מהחיים שלי לרגע. תנו לי להינפש מכם. וגם את, עטרה. הרי את לא מקודשת. חולין של כמעט עשרים שנה. נושמת אפילו את הכר שלו, שואבת אותו לתוך השיממון. מיטה צחיחה. מחליפים מלות צופן של מִנהלות. טורפת גורלות מדומים. אפילו לא חש דחוי כאשר סירבה לשכב איתו. מה עשתה עטרה בחופשת הקיץ ביוון? מעולם לא חקר. אולי מישהו מהנאספים יודע לאן נעלמה באותו אחר־צהריים לצלילי בוזוקי.

החברים. מילדותו, מנעוריו, מהצבא. נגרפו לתוך תחנותיו השונות, ועתה הם מתייצבים כמו במסדר המפקד. וגם הוא יצוק בתבניתו – יונתן הלפרין המובן מאליו, ממוצע בלא דופי. מה נשמע, יונתן? והעיניים משוטטות הלאה לתור אחרי מישהו אחר. לא יפתיעם במאום. מתקן הכול בחריצות. מחלץ את רננה שנתקעת באישון לילה באוטוביאנקי החורקת שלה, נזעק למפעל של יונגי לטפל במנגנון שכשל, ואפילו בקרבי מטוס הריסוס של אילן בצר כבר חיטט.

בספר המחזור נרשם, “קפדן, אפשר לסמוך עליו, עד הפרט האחרון. יונתן בחור זהב.”

אין לו מושג מי חיבר את הטקסט. אולי נורית סגל. מתאים לה. מטליאה מלים כשם שהיא מקבצת חברים. פרט עילג מפה, כמה זוטות פיקנטיות, חיפוי מצועצע, והרי לכם כתב־חידה. כופה עליהם משחק, ואילו הוא, כמו אותו ניצב בתפאורת קרשים מגוחכת, נתבע להמתין עד רדת המסך כדי למלמל שורה עלובה. וכי טרחה לבקש את הסכמתו? התחכמה, קבעה מועד ושעה. טענה שסיכמה עם עטרה. הכול מתרחש מעבר לו, בחיק קדירת דייסה אווילית, והוא – בחור זהב – כך כתוב בספר המחזור – אינו מסוגל לעמוד בפניהם ולהתריס, “אני קיים.”

חומת גופות. פורפים פתקים בארשת דרוכה, מעין מרגלים שקיבלו הוראות חשאיות. נייר אחד מחליק בקרקעית הקדירה, כשיירי הארוחה. עכשיו הזמן להטיח. חד וחלק.

והמשחק? מה יהא עליו? שנים ינטרו לו שקילקל להם. אנחנו חבורה מלוכדת. שכם ליד שכם. הביחד הדביק הזה. עטרה תסית את כולם נגדו. תעצרי רגע, יש לי משהו חשוב להגיד לך. לכולכם.

ידו של יונתן מתקמרת על הנייר, הוא עוצם את עיניו, מתפלל שלא ישודך אליה, המשודכת בלאו הכי. הוא רוצה תעודת שחרור. שיוכל להשיבה לאפסנאות, כמו באחריתו של טופס טיולים ביום שחרור. אתה חופשי. החיים לפניך. מה אתה רוצה להיות כשתגדל, יונתן הלפרין?

פעם ניסה להעלות בדמיונו כיצד זה להיות נשוי למישהי אחרת. בת־שבע? לא היה עומד בטרחנותה. גם את קפדנותה הייקית של רננה לא יכול היה לשאת, ואילו איליה אינה נאה בעיניו. סוזי. אפשר סוזי. הגוף הגבעולי והעיניים הנוטרות. לעתים רחוקות מפרה שתיקתה, מעירה דבר־מה בנימה אישית המרמזת על אבחנה יתירה או בדל מחמאה. ועטרה? איך זה להיות נשוי לעטרה?

את זוג הגרביים המפוספסים שלבש הערב היא מתעבת. במתכוון גרב, והוא מתריס במכנסיו כדי שתבחין, אבל היא אינה משליכה אליו אפילו חצי מבט. פעמים רבות איימה שתשליך את הזוג הזה מהבית, אך מעולם לא מימשה את איומה. והיתה מגלגלת אותם בצייתנות מתוך סל הכביסה. לשם מה טרח להזכיר שזו היא שקנתה אותם בשבילו ערב נסיעה אחת לכינוס מהנדסים בפריס.

אמש, חשב להרף קל שיכפה עצמו עליה. יום יבוא, תיזכר ותאמר לעצמה בערגה, “זאת היתה הפעם האחרונה שלנו,” ועד מהרה התעשת, משל בגופו וריפה את עצמו, גם בפעם האחרונה יש סרח רומנטי.

ידה של רחלי בצר נוגעת בכתפו. “אנחנו יחד, נכון?”

הפתק מעוך באגרופו. יונתן הלפרין טרם פתח אותו. לרגע הוא מאוכזב, כמו ציפה שעטרה תזווג לו. להיות לבדם. יאמר את מה שיאמר ויסתלק. ייפטר מן הכורח ליטול חלק במשחק הכפוי.

הם מתמהמהים על הסף. נורית סגל חובקת את הקדירה הריקה, מבשרת שחייבים לאפס שעונים, ואת המעטפה ליעד הראשון היא מוסרת ליוצאים כאילו היו הזמנות לחתונה.

יונתן מבקש להיפטר מן המעטפה ואינו מסוגל להשליכה לחצר. הדשא נקצץ לא מכבר, והשביל המרוצף מרובד בנסורת ירוקה שלא טואטאה היטב. הוא כמעט מתפתה ללקט קני עשב.

“חכי רגע,” הוא אומר לרחלי ושב פנימה.

“אני מחפש פח,” הוא מצטדק בפני נורית סגל במטבח, אך זו אינה שמה כלל לב שנכנס. שעונה על פחית זיתים שחורים, היא גוערת בבנה. לפתע שכח יונתן בן כמה טל. פרץ של זיעה קרה מזדחל על גבו, כיצד נשכח ממנו גילו של ילד שהוא מכיר מאז נולד?

גופו מתכווץ, מניין השנים מתעלעל במוחו, כמעט כמעט, הנה – – אך חומק. נורית סגל מקישה על פחית הזיתים וטל משפיל עיניים. מתי הוא מתגייס? בכור הילדים. אלף פעמים צבטו בלחייו והתפעלו מהחוכמות שלו. יונתן הלפרין מתאמץ, כמו סרט בהילוך אחורי. בברית־המילה של טל כבר היתה עטרה בהריון. התלבטה אם לגלות לכולם. יונתן אסר, זה מביא מזל רע. אבל היא לא היתה מסוגלת להתאפק. חודש אחר־כך הפילה. בן כמה טל, לכל הרוחות?

נורית סגל מצביעה על הטלפון, וטל מקבל בהכנעה גזר־דין כלשהו, אבל בעת שגבה של אמו מתהפך הוא מחייך בעורמה ומזנק במעלה המדרגות.

המטבח ריק. בשעה שהוא קורא את כתב־החידה מגיע אל יונתן הלפרין מן החוץ קולה של אשתו. צרימת האותיות השורקות. הרווח בין שיניה של עטרה. פעם נהג לנעוץ בו את אבקן לשונו. אוהב – לא אוהב. אין שום ביטחון שיצליח לזכור באיזו עדנה מסירים עלי כותרת אחד לאחד, בלי לפרוע בליבת הפרח. ידו מושטת אל הארגז הקרוב והוא קוטף בקבוק יין. מולק את הכיסוי, חולץ את הפקק וטומן מתחת למעילו הקצר.

סבלנותה של רחלי בצר פוקעת. בוטשת בנסורת הירוקה שעל השביל.

“אתה רוצה שנהיה אחרונים, יונתן?”

אורות המכונית ניצתים, מנועים נוהמים במקהלה. אל מי זווגה עטרה הלילה? תחנה אחרי תחנה יעבור איתה גבר אחר, והוא, בעלה, שאת מניין שנותיהם המדויק יחדיו מתקשה לזכור, אפילו קנאתו נשללה. את הטיול ליוון מעולם לא הזכירה.

*

חיפש את המפתחות ונאלץ להפוך את כיסי מכנסיו. את הבקבוק תחב מתחת למושב.

“יש להם מכוניות הרבה יותר מהירות,” מקוננת רחלי, “מולה החליף לפני חודש לב.מ.וו חדש. הם ישיגו אותנו בקלות.”

ברחוב הצר המכוניות מזדחלות, פגושיהן ממשמשים. מן הבית השכן מרעימה מוסיקה קולנית. אילן בצר חולף על פניהם וצועק: “קדימה חבר’ה! נראה מי יגיע ראשון!”

רחלי מתוחה, אינה משיבה לבעלה. מחטטת בקדחתנות בתיקה, חוטפת שני ספרים.

יונתן מגחך וטועם מן הבקבוק.

“את רוצה לנצח בתחרות, רחלי?”

“מה אתה חושב,” היא מתגוננת, “שלא באתי מוכנה?”

מהפכת במעטפה מצד אל צד, מתאמצת לפתוח, נעזרת בשיניה. על ברכיה פורשת מִכפלת נייר וקוראת בקול את כתב־ החידה. וככל שהיא קוראת מתפשטת ארשת סתומה על פניה, חרדה מהולה בתהייה, מראה של ילד המקשיב ללשון נוכרית ובוש להודות שאינו מבין דבר.

“יונתן, יש לך מושג במי מדובר פה?”

משותק. למה בחרה נורית סגל לפתוח את המשחק עם האומלל.

ואילו יונתן מתאמץ לקלוט מה מתחולל מאחורי הזגוגיות המשייטות, אולי יגלה את בבואתם של עטרה ושל מי שזווג לה. היה עושה איתו עסקה, מבקש שישמש לו כפיל. שיאמר בשבילו את השורה העלובה בתום המחזה. יונתן שלנו קלישאה. לכאורה מישהו שניתן לבטלו, נמוג לתוך האחרים. אין נהיר ממנו, אין שגור ממנו, בן־דמותו של כל אדם. עוד הלילה יטיח בעטרה. אחר־כך יטול תרמיל וכדרך אותם משוחררי צבא יצא לטיול רב סכנות במקומות רחוקים.

הזמן דוחק. מה פשר העיכוב. רחלי רוקעת.

“אתה רוצה שאני אנהג?”

יונתן הלפרין מסובב בליאות את המפתחות. מכוניתו מגששת בשולי השיירה. במסלול הנגדי רוכבת נערה על אופניים. על הכידון קשור בלון אדום ורגליה החשופות מדוושות במרץ. היא בולמת ליד ביתם של נורית ויואב סגל. צללית צנומה, שיער מתולתל שופע, שדיים קטנים מנתרים מתחת לחולצת הטריקו הרפויה, משעינה אופניה ליד הקיר וטופפת בקלילות פנימה.

“תראה איזו חתיכה,” מפטירה רחלי, “פעם גם אני הייתי כזאת.”

אור דליל של פנסי הרחוב מרבב אותה. רחלי היפה, הברבור של התנועה. לפני שיצאו עם הגרעין איים בחור אחד להתאבד בגללה. מוטי אלרואי כתב לה מכתבי אהבה לוהטים ותלה אותם על העצים ליד הצריף של הקן. בסופו של דבר, למורת־רוחם של הוריה, נישאה לאילן בצר. היה לו אז תיק במשטרה על נהיגה בלא רשיון, ובעיתון כינוהו “בן־טובים”. אוהב – לא אוהב. הברבורה הפכה לברווזון מכוער. מה היה קורה אילו נישא דווקא לה?

כל החיים איתם. לא זוכר בלעדיהם. אי־שם בילדות נצמדו ומעולם לא נתלשו. אינו יכול לאתר במדויק את התמורות. אפילו אותו בוקר שבו ציפו לשובו של חיימון התעמעם. רחלי היפה. הם ממשיכים לכנותה גם היום, כך מכוחו של הרגל. עלתה לארץ מצ’כוסלובקיה בגיל אחת־עשרה. מתביישת עד היום במבטא הזר שדבק בה. קיוו שתהיה פעם פסנתרנית.

ועם אילן בצר הוא היה בגן זהבה. נשך אותו בכתף והגננת הפרידה. אוהב – לא אוהב. פעם ראה את אילן בצר ושמוליק אשכנזי תולשים כנפיים של זבובים ורץ להקיא. “מה יש לך, יונתן?” רטן אילן, “אפשר לחשוב שלתלוש פרחים זה פחות מרושע.”

הבקבוק מתגלגל מתחת למושב ויונתן הלפרין בולם בעקבו. רחלי מקוננת, כל המכוניות נעלמו. בטח כולם גילו כבר את הפתרון. תמיד זה קורה לה. נשרכת אחרונה לכל מקום ומוציאה את אילן מדעתו. משותק. למה נורית סגל לא בחרה איזה גבר מרשים. הנכד של המלכה ויקטוריה. אנגלי. לך חפש אותו, מחט בערימת השחת. אתה יודע כמה אנגלים ביקרו בארץ־ישראל?

“פלשתינה,” מתקן יונתן ולוגם.

שלוש פעמים חג בכיכר, אינו מקשיב לרחלי המלהגת פתרונים. לנגד עיניו ידה של עטרה בוחשת בפתקים. בקערת פלסטיק מעוטרת ברווזים נמעכה השמחה שהיתה פעם ביניהם, נמהלת בנשורת הרגעים המתים. מחוץ לקדירה שתי הילדות שנולדו להם. לשרון מלאו שלוש־עשרה לפני שבועיים. רק שוטים מעיזים לומר כי זיווגים נקבעים בשמים. החיבור בין גבר ואשה הוא מזימה שנרקמת מתחת לאדמה. יונתן הלפרין לא הלך אחריה, ועטרה לא הלכה אחריו. התחברו כשתי נפשות חסרות דעה, רק מפני שאי־אפשר היה להפר את ההרגל.

לתלוש עלי כותרת הוא מעשה שאפשר למצוא לו צידוקים. אילן בצר הוא ששיכנע אותו, אל תדאג, זבוב קצוץ כנפיים יכול לחיות.

חסר־אונים ניצב יונתן הלפרין מול אביה של עטרה. קנינו בשבילכם דירת שני חדרים בשיכון לזוגות צעירים. נכנסנו לחובות. חודש אחר־כך הוזמנו הוריו לארוחת ערב חגיגית, והוריה של עטרה קנו לו שעון זהב שמעולם לא ענד.

הלילה הדהוי מחפה על תוויה של רחלי. שורשי השיער מלבינים, והיא מזהיבה אותו בכימיקלים. ברבורה כעורה. מוטי אלרואי, שאיים להתאבד בגללה, ירד מהארץ והיום הוא חוואי מצליח באוסטרליה.

בבוקר נישואיו הלך יונתן הלפרין ברגל עד חוף הים, ישב שם במשך שעות. האם לשארית חייו ייכבל לאשה היחידה הזו? עטרה, עטרה, עטרה, צווח בחוף השומם, מנסה להפיח בדל של תשוקה. מתרחץ זקן הגיח מן הגלים, חשב שיצא מדעתו, שאל בדאגה אם הוא זקוק לעזרה. כל־ כך הצטרד עד כי בקושי הגה בטכס את “הרי את מקודשת.” שלושה חודשים אחר־כך מילמל גם אילן בצר את אותן המילים, ואולם פניו נגהו. הוריה של רחלי נאלצו להיכנע. יונתן חייב לשאול אותה אם היא נזכרת לפעמים באותו מאוהב שתלה פתקים על העצים.

ברדיו דיבר החזאי על שמים מעוננים ועל שקע או לחץ ברומטרי. יונתן הלפרין לא הבין מה ההבדל.

“תזוז כבר, יונתן,” נוזפת רחלי, “אתה כזה אטי.”

במהלך הנסיעה הוא רוכן, נוטל את הבקבוק המאבד את צינתו מרגע לרגע.

“את רוצה?”

הוא מתקשה להסתיר שמחה לאיד. מי שיתוודע אליה היום לא יכנה אותה יותר “רחלי היפה”.

היא מהדקת את הספרים על ברכיה.

“הם ישיגו אותנו. בגללך לא נספיק.”

יונתן הלפרין מוחה את פיו בגב ידו.

לא ידעה שהוא שותה. עטרה לא אמרה מלה, והן דווקא נפגשות פעמיים בשבוע בחוג התעמלות אירובית. רחלי מעלעלת בספר בעצבנות. מתעבת את המשחקים האלה. אילן דווקא נלהב ואילו היא מנסה להתחמק. התלות הזו באחרים. ללא עזרה אינה מסוגלת להסיר את המסווה. מי היה אותו אנגלי.

“אם חברת הנסיעות מימנה את הנסיעה שלו הוא בטח איש־עסקים,” היא מנסה כוחה. למה הוא אטי כזה? יונגי נוהג להתלוצץ, יונתן הלפרין יאחר אפילו להלוויתו שלו.

חסר טקט שכמותו. כך להתבדח בנוכחות יודית.

יונתן חוטף את כתב־החידה מידה הרופסת של רחלי. הוא חייב למהר. שנים הניח לעטרה להחליט על כל דבר. מארון הקיר ועד למועדי ההריונות. עודנה מלינה על הצרידות בקולו. מום נוסף לעַי הטרוניות. יונתן, תסתכל על החברים, איפה אתה ואיפה הם. שאול כבר פרופסור, מולה מחליף כל שנה מכונית, טוביה ויודית נוסעים לחופשות באי הפרטי של מיליונר יווני, ורק אתה דורך במקום. אנחנו תקועים עדיין בדירה המחורבנת מאז החתונה. בגן זהבה היו גם שאול ויונגי. אבנר הצטרף בכיתה בית וחיימון – איפה חיימון – בשליש השני של כיתה גימל.

יונתן מקפל את הנייר, אך אינו שב לקיפולים המקוריים. רחלי נזעקת. עוד ייעלמו להם רמז או שניים. גם את התווים שהיא אוספת בתום חזרת התזמורת היא נזהרת שלא לקמט.

יונתן זוכר כל שלב. יש לבחור בתפרחת הזקורה ביותר, ממנה תולשים בשיטתיות בכיוון השעון. באופן זהה מקפלים מטוס מנייר. יונגי לימד אותו. אלוף הכיתה בהעפת מטוסים מאחורי גבם של המורים. חיימון היה מקפל אוניות מגזירי עיתונים ומטביע אותן בכיור השירותים של הבנים.

מבעד לחלון המכונית מטיח יונתן את המטוס. רחלי צועקת, נתלית בידית. טפיפת הנייר מבליחה בחשיכה עד שנאספה בידי הרוח.

“מה עובר עליך, יונתן?”

בו ברגע הוא מתחיל לדקלם את כתב־החידה בעל־פה.

“מה את דואגת, רחלי? אפשר לסמוך עלי, עד הפרט האחרון, ככה כתוב בספר המחזור.”

הוא לוגם שוב מהבקבוק. הם יאתרו את הנכד של ויקטוריה. משפחה מלכותית מרובת ילדים.

*

קרן הרחובות חסומה. מחסומי משטרה מעוטרים בפרחים. אבות מרכיבים פעוטים על כתפיהם, נזהרים שלא להתנגש בשרשרות הדגלונים.

נערים ונערות עטויים לבן מעפילים אל הבימה הגבוהה מדי ובלי להמתין לתשואות הקהל הם פוצחים בזמר. המנצחת, גוצה בשמלה פרחונית, מסייעת להם במלים. רחלי חפצה להיסחף עמם, להתמכר ללחן המוכר, כמו בגד התלוי בארון זה שנים וכבר יצא מן האופנה ובכל זאת אין משליכים אותו, ואולם נוכחותו של יונתן מביכה אותה. מתי הספיק ללמוד בעל־פה את כתב־החידה? המזל הדפוק שלה. אילו היתה נצמדת לבעלה היתה זוכה לראשונה בחייה בתחרות. והיונתן הזה – למה הזמינו אותו בכלל – מהתל בה, גורר אותה אל בימות בידור להמונים, במקום להשתלח ישירות במטרה.

יונתן, נרדמת? קצת קוצים בתחת לא יזיקו לך. אחרת לא מתקדמים בחיים.

הזמר הזה. רחלי כה כמהה להסתפח.

“את האנגלי שלנו לא נמצא כאן.” אומר יונתן בביטחון.

רק כדי שלא יאבדו בהמון היא נצמדת אליו, והבקבוק המפרכס תחת מעילו ננעץ בה. הוא גורר אותה לעבר הרמקולים ההולמים באוזניה. היא מנסה להרחיקו, ואולם יונתן הלפרין חסון, לופת את זרועה באצבעות פלדה. קיוותה שהבקבוק יישמט מידו ויתנפץ. מה הוא ממלמל שם?

“אנחנו מכירים אחד את השני כל החיים ואנחנו לא מכירים בכלל.”

“מה? מה אמרת?”

שפתיו נעות ורחלי אינה קולטת אפילו מלה. היא בטוחה שהוא משנן לעצמו את כתב־החידה, שלא יפרח פתאום מראשו. מיומנות של מהנדס מכונות, מומחה למפרטים טכניים ובור מוחלט במוסיקה. מתקשה לזכור שמות הילדים של כולם. מתבלבל תמיד בין דניאלה של רננה ורזיה של שמוליק.

על הבימה, המנצחת מצטרפת לשירה, עוצמת עיניים בדבקות, ורחלי בצר מנצלת את ההזדמנות, מפנה עורף ליונתן ומזמרת חרש. לא פעם היא מתגנבת לחזרות התזמורת, מסתתרת מאחורי הקלעים ומהמהמת.

ביום ההוא, על החוף, שאל יונתן הלפרין את המתרחץ הזקן אם היה נשוי פעם. איש כחוש ועורו קליפת עץ קישחת. לחלציו בגד־ים נערי, מתוכו ביצבצו גבעולי שוקיים שזופות.

יונתן מנסה לתחוב את הבקבוק בין שפתיה ורחלי הודפת.

“תשתי, רחלי, זה יעשה אותך עליזה. את לא רוצה לשמוח?”

שוב הארשת הסתומה על פניה.

“מה יש לך, יונתן?”

בלית ברירה היא אנוסה להישען על שרוולו, דחוקה בין ילדים שמקישים על ראשיהם בפטישי פלסטיק.

רגלי המחוללים יחפות ואבנטיהם הרחבים מתנופפים בחוללם “ושאבתם מים”. נער במדי הצופים דוחק לשווא בחבריו להרחיב מעגל, ורחלי זוכרת בבירור את הצריף של הקן ואת העצים מסביב מנוקדים בדפים לבנים. מה כתב לה מוטי אלרואי המאוהב? לפני חצי שנה פגשה אותו בהלווית אביו של אילן, חבוש מגבעת בוקרים אוסטרלית. הוא לחץ את ידה של תמר גיסתה, אחותו של אילן, ואף עשה צעד לעברה של רחלי, ואולם לא החליפו מלה.

“משותק ביד השמאלית,” רחלי אומרת. מוזר. נדמה לה שבני משפחת המלוכה הבריטית לקו בהמופיליה. אולי נורית סגל שגתה.

המתרחץ הזקן חייך אל יונתן הלפרין, הביט בחמלה בעורו הלבנבן. שלוש פעמים היה נשוי. אל תדאג, בחור, זה הולך ומשתפר. הפעם הראשונה הכי גרועה.

אנחנו מכירים אחד את השני ולא מכירים בכלל. ספר המחזור עולה על גדותיו מרוב ניסוחים. מי שגה יותר ומי פחות. יכול להגיד למתרחץ על החוף שהוא חש ברע והזקן היה רץ להזעיק עזרה. הביזיון הזה – “כדת משה וישראל” בקול צרוד. האורחים חשבו שיש לו יבלת על מיתרי הקול. יונגי קרץ להוריה של עטרה, זה לא האיבר החשוב הלילה.

המשחק הזה בזבוז זמן. את הפתרון ניחש יונתן הלפרין בטרם יצאו לדרך. כבר במטבח, ליד פחית הזיתים, בראותו את טל ננזף בידי אמו. כתב־חידה לנחשלים. אתר ההתבודדות הרומנטי שלו ושל עטרה בנעוריהם. היו מתמזמזים בחורש. מחטי אורן בקרסי החזייה שהתאמץ להתיר. חיי נישואים, כך הסביר לו הזקן על החוף, זה העונש שנגזר עלינו בשל הפחד להישאר לבד.

רחלי נואשת.

“תראה איך כולם מתקדמים ורק אתה מזדנב.”

למה חיברו אותה דווקא אל יונתן הלפרין. אף זו בעיניה הטיית גורל. מתאים לאילן שידביק אליה בן זוג נרפה, כדי שלא תחצה חלילה את קו המטרה לפניו. אפילו אנציקלופדיה לא טרח להביא עמו. בושה וחרפה. ושמץ מושג אין לו בנושאים רציניים כאלה. מה יודע מהנדס מכונות בתולדות ארץ־ישראל. פעם שיגרה אליו הזמנה לקונצרט והוא לא טרח לבוא, אפילו לא התנצל. ומי היה מעלה על דעתו שהוא שותה בסתר. מעכב בחניות ביניים מיותרות. קריית השמחה. שכח שהיא מזמן לא ילדה בתנועה.

עטרה צודקת. בין תרגילי אירובי אחד לשני היא מרננת שהוא חסר חוט שִׁדרה. בגללו תחמיץ רחלי את הזיקוקין די־נור, והרי היא כה אוהבת זיקוקין די־נור. ושוב רחלי בצר מתקשה להבין מדוע בחרה נורית סגל לפתוח את המשחק דווקא עם משותק. מזל היתה זו יד ימינו. בינתיים השמים מבוזים במררה שחורה ולרחלי רווח.

ילד חובט בה בפטיש פלסטיק, והיא מצביעה על יונתן: “תן לו בראש, יותר חזק, זה יעורר אותו.”

יונתן מגביה את הבקבוק מעל ראשם כזר זכוכית. מישהו מכריז, “לחיי העם הזה,” ורחלי תוהה כיצד סבל המשותק את החום הכבד כאשר ידו היתה עטויה בכסיה. שלושים ושתיים מעלות בצל זו אינה טמפרטורה של מה בכך גם בכרמל הקריר. כרגיל, מכרו לאורח האנגלי הבטחות שווא.

“הוא לא היה אנגלי,” פולט יונתן והיא משוכנעת שלא היטיבה לשמוע.

“אנחנו לא מכירים אחד את השני בכלל!”

הוא ניתק מפקעת ההמון, ורחלי בקושי מפלסת דרך אחריו, עוקבת אחרי תמרור הבקבוק. מכוניתו של יונתן עטורה בספריי לבן שהתקשה בינתיים לתולעים צבעוניות על השמשה.

לאן הוא לוקח אותה? היא לא מזהה אף מכונית של החבר’ה, סימן שאינם מתקדמים בכיוון הנכון. כעת ברור לה שהבקבוק המרוקן למחצה על ברכיו נוטע בו ידיעה מדומה, ובלבה היא נודרת לנטוש אותו בתחנה הבאה. תטיל אותו בחזרה אל חיק אשתו. אחרי הכול, זהו רק משחק ולא גזירת גורל.

ליד המזרקה עצר אותם שוטר. יונתן הספיק לתחוב את הבקבוק בין רגליה של רחלי וזו חיפתה עליו מיד בשני הספרים.

“תעודות בבקשה.”

יונתן מחטט בקדחתנות בתא המסמכים.

“המכונית שלך?”

הוא מהנהן, מקוה שריח האלכוהול לא יגיע לנחיריו של השוטר.

“אבל האוטו רשום על שמה של עטרה הלפרין.” השוטר מציץ פנימה כדי להיטיב לראות.

“אשתך?”

יונתן מרפרף על ברכיה.

“מסיבה פרטית, הא?” השוטר מגרד בפדחתו מתחת לכובע השמוט. הבקבוק מפרכס בחיקה של רחלי, מתחת לספרים.

“אנחנו מחפשים אנגלי,” היא מבקשת להסיח דעתו.

“גרמני,” מתקן יונתן.

“אנגלי, גרמני, תחליטו. יש כל־ כך הרבה תיירים בארץ.”

זרם מכוניות גואה על פניהם. רחלי מתעודדת. נדמה לה שהיא מבחינה באופנוע של תדי, ובעקבותיו הסובארו של אבנר. וכדי להוכיח לשוטר שהוא אמנם בעלה החוקי של עטרה הלפרין יונתן מציג תעודת זהות. השוטר עדיין מפקפק. לא שבעל יעזוב את אשתו בליל חג כדי לבלות עם אשה אחרת, אומר השוטר, אבל הוא לא מטיף מוסר לאף אחד, כי הוא ממחלק התנועה, ואף כי השניים זוג סימפטי ולא התווכחו או הפגיזו אותו בתירוצים משונים, הוא חייב לרשום דו"ח, שכן נהיגה במהירות מופרזת היא עניין חמור, ואפילו ערב חג איננו מבטל עבירות.

יונתן אינו מערער, מקבל את הדין, ובעת שהוא חותם על הדו"ח השוטר קורץ לשניהם.

“ברצון הייתי שותה איתכם לחיים, אבל אני בתפקיד. הוויסקי שאת מחביאה שם הוא לפחות תוצרת חוץ?”

לתדהמתו של יונתן רחלי מגישה את הבקבוק אל פיה והשוטר מחייך.

“יין ישמח לבב אנוש. אולי תנסו לחפש אותו בבית־מלון. לא קשה למצוא אנגלים. הם יושבים כל הלילה בבר.”

“הוא גרמני,” מתעקש יונתן.

“אותם אפשר לזהות על־ פי כמות הבירה שהם מחסלים,” והשוטר גועה מן החידוד של עצמו.

רחלי מטלטלת את הבקבוק, להדגיש שריח האלכוהול נודף ממנה בלבד.

אצבע מתרה מפנה אליה השוטר. מטעמי צניעות אין היין נמנה על התפריט המקובל לאשה, הוא מוכיח. ועוד מגלה מה אומר תנא במסכת כתובות. “כוס אחת יפה לאשה, שניים נוול הוא, שלושה תובעת בפה, ארבעה אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת.”

המתרחץ הזקן על החוף אמר, “תוותר מראש. זה יחסוך לך הרבה צרות. אתה עוד תגלה. גם כשאתה נשוי אתה נשאר לבד. אבל את זה למדתי רק בפעם השלישית. לך הביתה, בחור צעיר, ותזכור, אתה חייב לשבור את הכוס במכה הראשונה.”

מניין השנים האבודות ערוכות על־פי לוח־הזמנים המוקפד של עטרה ושל הוריה. את ההזמנות לחתונה שיגרו חודשיים מראש כדי שחלילה לא יתחרט. הינדס את עצמו לתוך מגירותיה. הכוס התרסקה מיד. יונג צעק, “מזל טוב! בחצות הלילה בצאת הכוכבים, יונתן ועטרה נשואים.”

השוטר מסביר, “רק בעת ההנקה, כשאשה זוכה לטיפול מיוחד, מוסיפים את היין על מזונותיה. אנחנו הישראלים, לא שתיינים גדולים כמו האנגלי או הגרמני שלכם. התייר הזה עשיר?”

“הפסיד הכול במלחמה.”

“כמו כולנו,” נאנח השוטר.

רחלי הוסיפה שהאורח משותק בידו והשוטר מתעניין לדעת אם נפצע באיזה קרב, תולש את העתק הדו"ח, ועוד שואל אם האורח נחת בארץ לבדו. יונתן משיב שהגרמני גרר אחריו את אשתו, ושוב מציצה בו רחלי בתמיהה. לפתע מתפענחות המלים שצעק מתחת לצווחות הרמקולים. “אנחנו לא מכירים אחד את השני בכלל.”

יאמרו, יצא מדעתו. אשה טובה לו. שתי בנות. הכול על מי מנוחות. עטרת ראשו. ואולם המתרחץ הזקן נראה דווקא כגבר שגורלו שפר עליו. בן שבעים בקירוב ועדיין בכושר מלא. יוצא לשחות השכם בבוקר. מדי חורף וקיץ.

רחלי חדלה לחפש מכוניות מוכרות. השוטר אומר, “כולם נוסעים פה כמו משוגעים, שופכים את התוקפנות שלהם על ההגה, אתם לא תאמינו באיזה אנשים אני נתקל, בחיים הרגילים שלהם הם הכי מנומסים, מותק, סליחה, בבקשה, אבל כשמישהו רק מעז לעקוף אותם בסיבוב הם פותחים עליו פה של ביוב.” ושוב הודה להם שקיבלו את הדו"ח ברוח טובה, והוסיף, מה טוב שלא פסו צדיקים מן הארץ.

די כבר. שיפסיק לצטט מן המקורות. רחלי בצר עצבנית. אילן יתרברב בפני הבנים, שוב הגיע ראשון. ואמא? נו, טוב, אתם יודעים, היא קצת אטית.

“מה שמו של האורח שלכם?” מקשה השוטר.

“וילהלם,” משיב יונתן הלפרין, “וילהלם השני, קיסר גרמניה.”

השוטר נעקר מן החלון. “אתם שניכם עובדים עלי,” הוא אומר, “אני לא מבין איזה משחק אתם חושבים שאתם משחקים, ותיזהרו שאני לא אתפוס אותכם שוב, שיכורים מסריחים. בפעם הבאה תחטוף אצלי שלילה אוטומטית.”

שלווה פתאומית צונחת על רחלי. הם באמת לא מכירים זה את זה. זרים שנפגשים בנסיבות חברתיות למעלה מעשרים שנה. היא פותחת את האינדקס ותרה אחרי וילהלם השני. באיזו שנה הגיע לכאן?

אצבעה נחה ואולם עיניה קודחות בו חור.

יונתן הלפרין בודק את תכולת הבקבוק. “אלף שמונה מאות תשעים ושמונה,” הוא אומר ומניין השנים שב אליו באחת.

*

הגן היה אפל והם לא מצאו את הכניסה. שלוש פעמים נאלצו לחצות את הרחוב עד שגילו את בית מספר חמישים ותשע. ממול, בסבך הצמחיה נחבא אובליסק. יונתן מתקדם בלי להסס אל היעד שקבע. ביטחון של אנשים בגילופין. רחלי בצר מדדה. אבל מהו היעד? היא מציקה. לא ייתכן שיונתן הלפרין – דווקא הוא – ניחש מראש.

חלקת טבע באגפו האחורי של בית־מלון. רגליהם ניגפות באבנים. אי־אפשר לראות דבר במשעול שלפניהם אלא כדי חצי פסיעה, רומסים מחטים יבשות שנשמעו לרחלי כפעמי גייסות העולים בהר.

זנבו של האובליסק מבליח לרגע ולצדו, כמו צבוע שחור, מזדקר תותח. מפאת החשיכה התארך הטיפוס והעצים מעליהם דמו לגן תלוי. אפילו מכתב אהבה אחד שכתב מוטי אלרואי לא שמרה רחלי בצר. היא מפגרת מעט אחרי יונתן. את כברת הדרך האחרונה עשה כמעט בריצה ובהגיעו לפיסגה הצמיד את ידו השמאלית אל גופו וקרא:

“פלשתינה, קבלי את פניו של הקיסר האחרון!”

רחלי נרתעת. הערך שהקדיש הספר שלה לוילהלם השני לא היה ארוך במיוחד, אך הכותב טרח להזכיר פעמיים את החום הבלתי־נסבל ששרר בראשית הסתיו, ביום שבו פקד קיסר גרמני את ארץ־ישראל. ספק ביקור צליינות ספק מסע תיירים.

יונתן כורע, מתרפד במרבד מחטי אורן, את ידו הימנית החופשית הוא מושיט לרחלי.

“הוד רוממותך, הקיסרית אוגוסטה־ויקטוריה, ההוהנצולרן שלנו הטילה עוגן וחיפה – עיירה ידידותית – ממתינה לנו בקוצר־רוח. את שמחה? תבטיחי לי שאת שמחה!”

והוא משחזר תנועות של שחייה בידו הימנית.

אתה דוחה, יונתן הלפרין. אתה זקוק לטיפול בגמילה. הערב הזה אבוד.

הוא דוחק בה שתודה. צודקים הזקנים. מאריכים ימים רק מפני שאינם מתמקחים עם האובדן.

מה הוא מבלבל לה את המוח? יצא מדעתו. החליט להתעמל באמצע הלילה. אחת שתים שלוש. יד ימין בלי יד שמאל. שתסחוב אותו עטרה שלו הביתה ותטביל אותו באמבטיה. לרחלי אין צל של מושג מה אומרת קיסרית.

“תגידי שהדבר היחידי שאת מצטערת עליו הוא שתיאלצי לראות כל־כך הרבה יהודים מזוהמים.”

רחלי מתאבנת. “נדפק לך המוח לגמרי.”

יונתן גועה. לא היין טיפס לו לראש. מעודו לא היה יותר רציני. אלה הדברים שאמרה אוגוסטה־ויקטוריה לשגריר האוסטרי לפני שעזבו את קושטא.

“גם את חולמת לחיות חיים של קיסרית, רחלי? לא כל־כך קל לחיות עם גבר משותק.”

“תן לי את הבקבוק,” לוחשת רחלי בקול רפה.

“האם את במקרה אשה מניקה אוגוסטה־ויקטוריה לבית שלזוויג־הולשטיין?” בידו הימנית לופת יונתן הלפרין את סנטרה ומגיר את שארית הבקבוק אל פיה.

“תשתי, תשתי, הקיסרית רחלי, אולי את מכינה איזה יורש פרוסי קטן שזומם כבר את מלחמת־העולם השנייה.”

האלכוהול זב על בגדה. היא משתנקת. ללא ספק החמיצה את הזיקוקין די־נור. אילן יתאר לבנים כל מפץ אור – שלהבות מנקרות בשמים – יבטיח לקחת אותם לסיבוב במטוסו. רחלי מזנקת, רגע אחד נאבקה איתו ואז נשמט הבקבוק. הם שמעו אותו מידרדר במדרון, חומס את איוושת האורנים.

בתנועה חדה יונתן עוקר אותה ממקומה. אם תיאות להיות לו קיסרית ישמש לה עבד נרצע. הפמליה מחכה. יונתן צווח בגרון ניחר. זקנים מאושרים. הוא מתקנא בהם. צינת הים אינה מרתיעה אותם. המתרחץ חתר בזרועות איתנות, ואשה המתינה לו על החוף, יונתן בטוח.

רחלי נחבטת בשברי הבקבוק, או שמא היו אלה אבנים, יודעת שנעליה ייקרעו לגמרי בראלי הזה. לטיולים של התנועה לא הרשו לה הוריה לצאת. אילן בצר היה יוצא לבד, והיא מעולם לא ידעה אם שמר לה אמונים במסתרי האוהל. הוריה אמרו שהילדה עדינה מדי ושצריך לגונן עליה מפני מצבים קיצוניים. וגם בקרן־יער אסרו עליה לנגן, שמא ייפגעו ריאותיה. במקום זאת כפו עליה שיעורי פסנתר. שעות של אימוני סולמות, ושום לחן. פעם יחידה ניסה אילן לנחם. אמר לה, “את בעצם מכונאית מטוסים. תחשבי על זה, בלעדייך אי־אפשר יהיה להתרומם.”

כשמחץ עמוד אבן את גבה ניחשה רחלי שהגיעו לאובליסק. הבל פיו של יונתן נודף והיא רוצה להקיא. בחופזה הוא לוחש, כמרגל החושף את הצופן שלו. לראשונה אחרי שש מאות ושבעים שנה עומד קיסר גרמני לדרוך על אדמת הארץ הקדושה.

כיצד במצבו המשובש הוא זוכר את כל התאריכים והעובדות. היא אמנם קראה את הערך בקול בשעת הנסיעה, אך פסחה על הקטעים המשעממים.

זו ארץ העתיד – רחלי אינה יודעת להבדיל אם יונתן מצטט את דברי הקיסר או הוגה מלים משל עצמו.

עמודי עשן במרחק, האם היא מצליחה להרחיק ראות? הן המבט לאחור כרוך בקבלת מרות. אין זו דליקה ביער, כי אם מדורות השמחה שהערבים הציתו לכבודם, ויונתן הלפרין מתאר את השיירה שבראשה רוכב עבדאללה פאשה, את גדוד היאניסארים התורכיים ואחריו פלוגה של פרשים פרוסיים הנושאים חרבות שלופות, והוא מונה את הכבודה כאילו היה מנהל המשק של המסע הזה. עשרים ושישה אוהלי שינה, שישה אוהלי טרקלין מברוקאד מהודר, מרופדים בשטיחים פרסיים, ובתוכם רהיטים דמשקאיים משובצי צדף. יונתן הלפרין אינו מחסיר שום פרט. חמש מאות פרדות, גמלים שאוכפיהם רקומים, משרתים, תיבות מטען, שמשים אישיים, חצרונים, מלצרים ונושאי מים. יומיים אחר־כך, כשחנה הקיסר בדרכו לירושלים, התאבך מעל המחנה עשן לבן ממאות הכבשים שניצלו על שיפודים.

החזיון הססגוני צומח לנגד עיניה של רחלי, כמו חגה במטוסו של בעלה, צופה מקרוב בעכבישי אש המנקדים את הרקיע. להרף קט אף היא אשה רעולת פנים, נדחקת בין פושטי־יד ופרשים זעומי פנים דוהרים ברסנים משולחים, מתפעמת מן הקיסר הרוכב על סוס לבן, בולט למרחוק בלבושו הקולוניאלי. מדי חאקי בגון אפרפר, כפותיו העטויות בכסיות חומות אוחזות במגלב, ולראשו קובע זהב מחודד שבקצהו צעיף משי. ונגנים – תזמורת שלמה – לא הביא עמו?

“אתה בטוח, יונתן? זה באמת הפתרון?”

בזריזות מפליאה הוא רוכב על התותח, וידו השמאלית צמודה כל העת אל גופו. שליט העולם באיצטלת מהנדס מכונות. יונגי היה מאמץ את הבדיחה.

“אתה בכלל לא מה שאתה.”

לשווא רחלי מורטת את גזע האורן. המחטים עוקצים את כפה. המקום הזה שגוי, מחוץ לחוקי המשחק. איש מהחברים לא הגיע לכאן. היא מטילה ספק אם הקיסר הזה – כמו מכתבי האהבה של מוטי אלרואי – קיים בכלל, זולת בדמיונו ספוח האדים של יונתן. יצא מדעתו לגמרי. גן תלוי – גן שגוי.

“התנועה הציונית שלכם ידועה לי היטב. היא מכילה רעיון בריא,” צווח יונתן ורחלי איננה יודעת כיצד מייצבים אדם שתוי.

אמרות משומשות של ישישים. ספק אם יש להתייחס אליהן ברצינות. סופן שיהפכו לכותרות בספרי לימוד. יונתן התנודד וכמעט נפל. כאשר ביקשה רחלי להושיט לו יד הדף אותה בגסות.

אלה הדברים שאמר וילהלם השני להרצל בפגישתם כעבור שלושה ימים. תיאודור התמים נפל בפח. אוגוסטה־ויקטוריה חייכה אליו פעמיים. קיסרית מתוקה. הברבור של התנועה. תיאודור יצא מאושר מהפגישה. היה משוכנע כי הקיסר עתיד לפרוש חסותו.

מנין הבטחון הזה. המתרחץ הזקן נטל בקבוק ריק שהיה מוטל על החול ותחב מתחת לרגלו היחפה של יונתן. “תתאמן,” הורה לו, “אל תשכח. נישואין זה העונש בגלל הפחד הטפשי להישאר לבד.”

יונתן מאותת לרחלי להעפיל על התותח אבל היא ממאנת. היין שיבש לו את המוח. היא חייבת להשיבו אל נקודת המוצא. תישן לילה שלם ומהר תחזור להיות כפי שהיית, מהנדס מכונות מיושב ואחראי, בעלה של עטרה. הזוג הראשון שנישא בחבר’ה. הזמנה בצורת כנפי צניחה. כל־ כך מגוחך.

בעודה מדברת מחליק יונתן מהתותח. הוא שרוע פרקדן וידו הימנית פרושה לצדדים.

שיתוק מלידה. איש אינו אוהב שמצביעים על מומיו. גם קיסרים רוצים להרגיש מושלמים. תיאודור התמים, הוא לא ידע שהקיסר ישנה את דעתו כל־כך מהר. יונתן הלפרין השתהה בחוף עד שירדה החשיכה. אחר־כך עשה את הדרך בריצה עד לאולם החתונות.

אוושת האורנים כוססת בגן. רחלי מחבקת את עצמה, לוודא ששתי זרועותיה עודן מחוברות אל הגוף. קרן־יער. היא רצתה לנשוף פנימה בכל הכוח, אך הוריה לא נעתרו. ביקשה מאילן ואף הוא צחק. חמש־עשרה שנים היא משמשת מזכירת התזמורת ומעולם לא סיפרה למנצח שהיא מנגנת. גן תלוי – גן שגוי.

“מה הוא חיפש פה בכלל?”

בשומעה את הד קולה מבינה רחלי שהיא צועקת. יונתן צרוד. בקושי מצליח להגות את המלים. וילהלם בא לחנוך כנסייה בירושלים. בדרך עצר בחיפה. יכול היה להיות מחזר של רחלי, גם הוא היה תולה מכתבי אהבה על העצים ומאיים בהתאבדות. קיסר רומנטי. העפיל לכרמל בשעת השקיעה כדי להתפעם מן הנוף. בידו הבריאה נופף לשלוש ספינות המלחמה הגרמניות שעגנו במפרץ. אחרי שובו לארצו הכחיש שנפגש עם הרצל.

מה תועיל ההכחשה. אוהב – לא אוהב. יונתן הלפרין ביצע את המוטל עליו, ולו גם בגרון ניחר.

רחלי אומרת: “היום הקיסר שלך לא היה מתמוגג.”

סומאת הפנתה פניה אל המתלול. המפרץ ספוג בכימיקלים. הנמל המזדקן. פיח ועשן כותשים את הים. הארובות פולטות עשן יומם ולילה. לשון אש מזדקרת ליד בתי־הזיקוק. בית ליהודים? זה היה רק שעשוע, אפיזודה חולפת. אין להתייחס לקיסרים ברצינות מופרזת. משקל הבטחותיהם זהה לצעיף המשי שעל קובע הזהב המחודד. הוד רוממותו התעקש להעפיל להר בדיוק בשעת השקיעה. בדמדומיה, הארץ היא בסך־הכול סקיצה של ציור קיטשי. רק בלילות נדירים, בהירים במיוחד, אפשר להבחין בצוק של ראש הנקרה, מחוויר באופק כזנבו של כריש לבן.

יונתן חנוק. לא רק בקולו השתלח האלכוהול.

חרף השיתוק ביד הותיר הקיסר על הרצל רושם כביר. הדוקטור לא ידע מאומה על אימוניו המפרכים של וילהלם מדי יום בפני הראי.

חול ניגד מאצבעותיו של יונתן הלפרין. הוא ביקש להורות למתרחץ בחוף את האופן העדין שבו תולשים עלי כותרת. אחרת כיצד יידע הזקן האם עליו להינשא בפעם הרביעית.

בדחף בלתי־מוסבר רחלי נוגעת בו. שיתוק קיסרי מעורר השתאות בקרב הצופים ואף־על־פי־כן בלתי־אפשרי להניע אפילו זרת.

יונתן גועה.

רחלי מתנחמת, זה רק בכי של שיכורים, ואולם גם בחשיכה היא יכולה להבחין ששום דמעה לא זלגה מעיניו.

“את שמחה סוף־סוף, רחלי? נשתה לחיי הזוג המושלם שלנו. וילהלם ואוגוסטה־ויקטוריה. משותק עם הברבור של התנועה. עטרה! אני עוזב אותך! התורכים הפסידו במלחמה, גם הגרמנים נכנעו, אני יוצא לגלות!”

יונתן משחיל את זרועו בקנה התותח וזו נבלעת עד הכתף. רגע אחד קפא, אומד את בית־הבליעה, אצבעותיו נעטפות בריק. יצדיע לאלה הצופים בבבואתם. אימונים מפרכים כדי להסתיר את הדופי. מי בכסיה לבנה, ומי פסים.

הוא זוקף לחובתו את מניין השנים. טל סגל בן שבע־עשרה בדיוק. בשנה הבאה יתגייס. אין ליונתן מושג כיצד מפעילים את הכלי ומהו טווח הפגיעה. תותח תורכי שהיה מכוון לעבר הבריטים, שארי־בשרו של וילהלם השני. אף כי סבתו – המלכה ויקטוריה – היתה אנגליה, נהג כגרמני לכל דבר. ואולם הבריגדיר־גנרל קינג, שכבש את חיפה באלף תשע מאות ושמונה־עשרה, שיתק את התותח והלם באובליסק. ארבע מאות ושתיים שנות שלטון האימפריה העו’תמנית באו על קצן.

“אתה זוכר, יונתן, את מוטי אלרואי?” לוחשת רחלי.

אט־ אט נמשכת זרועו ובין האיצטרובלים שיונתן מאגרף מחווירה מעטפה.

“הנה כתב־ החידה השני,” נרעשת רחלי, והיא תולשת מכפו כאילו קטפה מן העץ מכתב אהבה. בכי חסר דמעות, היא פוטרת, איננו צער אמיתי. בסופו של דבר עשו דרכם למקום הנכון, גן תלוי – לא גן שגוי.

*

אוושת האורנים נמעכת תחת רגליים מתקרבות. רחלי מזהה את קולו של יונגי המנווט לעבר התותח והאובליסק.

“את יודעים איך מקללים יורדים? הלוואי שגם משם תמשיכו להתעצבן על הארץ.”

יודית מעירה, “זה בדיוק כמו א”ש לילה," ותקוה אומרת, “ניצלנו מביזיון, לקח לנו שעה לפתור את כתב־ החידה ומזל שצילצלנו אס. או. אס לאחות של מולה שעובדת בארכיון הציוני בירושלים, והיא תיכף זיהתה, אחרת לא היינו מנחשים.” רותם תוהה מה פירוש ראשי התיבות “א”ש לילה", וטוביה ושמוליק אשכנזי מדקלמים פה אחד, “אימוני שדה”.

צרימת אותיות שורקות אינה נשמעת משם. עטרה לא הגיעה איתם. לא פיענחה במועד. יונתן הלפרין ממשמש את גרביו המפוספסים. הזוג שהיא מתעבת. יקלף ויטיל למדורה מחר בבוקר.

כל הכבוד, אומרים להם. כמעט ניצחו בסיבוב הזה. אילמלא הקדימם אילן בצר היו מגיעים ראשונים.

“מה צעקת שם, יונתן?” שואל מלאכי בסקרנות, מורט את הגיטרה, “מזל ששמענו אותך וככה מצאנו את המקום.”

רחלי מצמיתה את המעטפה אל הגזע הנקוע. שוב השיג אילן. מה היה קורה אילו נתפתתה לקרוא את מכתביו של מוטי אלרואי. פעם נהגו לשדך בני חברים בינקותם, כדי שלא יעברו לידיים זרות. הילדה הכי חרוצה בכיתה המקבילה. ביום שבו הגיעה לבית־הספר הכריז אילן בצר בשירותים של הבנים, “אני אשיג אותה!”

התווים הצ’כיים העדינים התחדדו. מזהיבה את ראשה בכימיקלים. מוטי אלרואי ניצב שעות מתחת לחלונה, מקשיב כיצד היא מתאמנת בפסנתר. בסופו של דבר לא איבד את עצמו לדעת.

“התפכחת,” אומרת רחלי בהקלה.

יונתן הלפרין מתקשה להיפרד מהתותח, מאמץ את חדק הברזל המגושם.

האם ניתן עדיין להפעיל את הכלי הזה? ממרחק הגלים נראה המתרחץ הזקן כבן־גילו. ממוצע בלא דופי, ככל אדם אחר.

ורק כאשר המכונה המשומנת עוצרת פתאום ואיש אינו יודע מהי נקודת התורפה, מזעיקים אותו באמצע הלילה, ויונתן בודק את הרכיבים אחד לאחד ואינו מצליח לאתר את התקלה. כולם מקיפים אותו, מצפים לנס. לפעמים זהו בורג קטן ולעתים המנגנון כולו משובש. ביום נישואיו אץ יונתן לחצות את משוכת המים. המתרחץ הזקן כבר חתר נמרצות, הולך ומתרחק. “עוד שאלה אחת,” התחנן יונתן, “בבקשה, אדוני, תגיד לי, אתה עדיין נשוי?”

האורנים דממו. שום רוח לא נעה בגן.

מתרחץ זקן, בן שבעים בקירוב. נשא ראשו ופיו שוקק קצף. “אני לבד,” אמר, “אשתי האחרונה מתה.”

רחלי עודנה נסמכת אל גזע מנוקד נייר.

“והרצל התאכזב?” היא שואלת.

ספק אם יונתן הלפרין מיצה את החקירה. תארי לעצמך, רחלי, יכולנו להיות חלק מגרמניה.

מרחוק עלו רעשי פיצוצים וקולות המון מתלהם. רחלי בצר נדרכת. “מה קרה לוילהלם השני?”

יונתן הלפרין נוטש את התותח, גבו לאובליסק. שבע־עשרה שנים הן נתח זמן נכבד. הוא מפקפק אם האריך המתרחץ הזקן ימים כדי לשאת אשה רביעית. לווילהלם היתה אוגוסטה־ויקטוריה אחת. נשא באחריות למלחמת־העולם הראשונה. עשרים שנה ישב בגלות. הקייזר האחרון. המבריק של הכיתה, אילן בצר. למרות שלא הכין אף פעם שיעורי־בית, ידע את כל התשובות. גם אם אבדו עלי הכותרת, הפרח עדיין תקין לרבייה.

לפתע מתכסים השמים בצבעים זוהרים. אשד זיקוקין די־נור ניגר. רחלי החלה לרוץ. היא מבקשת לנטוש את הגן במהירות האפשרית. יונתן הלפרין אינו מספיק לגלות לה עד כמה אהב הקיסר מפלי אור וצבע. ליל העשרים וחמישה באוקטובר אלף שמונה מאות תשעים ושמונה. פנטזיה מזרחית ליד הים. נחילי כוכבים מתפוררים, רסס שובליהם מנקד את אורני הלילה כמכתבי אהבה.

יונתן ורחלי אצים לעבר הכביש ובכל עת שנפרשת תפרחת ססגונית חדשה היא מתרוננת.

נורית סגל מקבצת מלים אקראיות, כמו את החברים. משוכנעת שפיענחה מלכתחילה את התשובה. אשה מגוחכת, פושטת יד לשבבים שמתאחים בקושי. הבטיחה לעקוב אחריהם כל הלילה לאורך המסלול. וזו רק ראשיתו של המשחק. מה אתה רוצה לעשות כשתגדל? יונתן הלפרין צופה בשמים, מקווה להסתנוור, כשם שמביטים ישירות בשמש וכתם זוהר נטבע בגלגל העין. אבל זו אינה אלא מובלעת הדורה, ממלכה דועכת, תפאורה שמענגת להרף קצר. אוהב – לא אוהב. נהג לטמון את ליבת הפרח במכנסיו, ובשובו הביתה, כאשר התפשט ליד גיגית הכביסה, היה מגלה כי אפילו הגרביים מרובבים באבקנים וצוף.

כשם שהחלו הזיקוקין כך חדלו. יונתן בוהה בחגורה ההולכת ומשחירה, זהרור אחד מתמהמה בגלישתו, מעכב את הפרידה, והוא תוהה האם התקיים היופי הזה באמת.

רחלי טורקת את ספריה בניצחון. וילהלם השני חתום באינדקס. בבוקר, למרגלות המדורה, תתאר לשלושת בניה בפרטי־פרטים כיצד נתלש האור לעלעלים צבעוניים. דווקא אילן הוא שהחמיץ.

יונתן אינו טורח להשלים את המעשה בהוד רוממותו, חובב השקיעות. נקבר בהלוויה צבאית שערך לו היטלר, וכי מה הטעם? הם אינם מכירים זה את זו באמת.

רחלי קיוותה שהזיקוקין ישובו. שעה ארוכה ניצבה על הכביש, מפטרלת את גזע הרקיע, עד שנואשה. יונתן – בחור זהב – אינו סוחט מבט לאחור. למרות כברת הדרך המפרידה בינו ובין הגן, מנקר התותח בגבו, והוא שואל את עצמו – לא שום מתרחץ זקן בחוף – לאן מופנה הקנה.

 

פרק שני    🔗

*

דור הבנים הכזיב. ידי האבות כוננו עיר מושב לתפארת. כריסטוף קרא להם ללכת אחריו והם הרחיקו לכת באמונתם כי דווקא על נחלה זו עתיד כריסטוס לשוב. עובדי־אדמה חרוצים אלה נשאו בעגלת הגלגלים שלהם את בשורת הקדמה, חולפים ברחוב הרחב ביותר של אותם ימים. על בתי החמד חרותות עדיין הכתובות, ואולם את מופת חייהם בהיכל לא הצליחו להנחיל לדור הבא. מה לימד אותם המורה? בבית־ספרו מוצפנת המעטפה השלישית.

*

רננה כהן – אדריכלית, בת שלושים ותשע. נשואה לשאול. אם לבת ובן.

אבנר לֶשֶׁם – רואה־חשבון ועסקן מפלגתי, בן ארבעים. נשוי לנילי. אב לבן ובת.

*

מספרים הוא רואה לנגד עיניו, טורים ארוכים רוחפים אל מעבר למסגרת הרופפת של הצג, מוזנים באמצעות מערכת השקיה סמויה וצמיחתם קבועה. מי שרואה־חשבון, כאבנר, מלקט מספרים המזהים את טיבן המדויק של פעולות בלא הפרזה, מתוך שיקול מפוכח. כך גם בחלומותיו – מרביתם נמחקים כשהוא משכים בבוקר – לשון ברה וחסכונית שאינה דומה כלל לכתב־החידה המסורבל הזה, מתרפט בידה של האשה לצדו. גבבת מלים, אבנר לֶשֶׁם מהרהר, כריסטוף־כריסטוס, מה ההבדל.

לא צריך להתאמץ, הוא מסית את רננה כהן, הממזר שיעקוב אחרי אילן בצר, יקטוף את הפתרונות בזה אחר זה.

רננה נהגה. הם נסעו באוטוביאנקי הקטנה שלה. הפגוש האחורי היה מעוקם, והדלת הימנית תקועה.

למה אינה מחליפה את המכונית? מראשית הערב אבנר לשם רוטן.

ציפתה שידחוק בה להחליף תפקידים, יודיע כי זוהי משימה ההולמת גבר, אבל עד כה לא תבע את ההגה לעצמו. מרבית הזמן התחפר בשתיקתו והיא תהתה מדוע אינו מגלה סימני התלהבות. נילי אשתו העידה על בעלה כי ציפה בכליון־עיניים למפגש השנתי, ולו רק משום שבשבועות האחרונים היה קבור בניירת המאזן. שנה קשה למספנות. אבנר המסכן, נאנחה נילי בניסיון לקבץ אהדה, תקוע שעות במשרד. וכל זה נוסף לאסיפות המפלגה. שנת בחירות באופק, אסור לשכוח. המתח בסניפים עולה, ואבנר, אתם יודעים, הרי מתמודד.

חיבה גדולה לא שררה ביניהם מעולם, ואילמלא היה חבר ילדות של שאול וקיבלה אותו כחלק מעסקת־חבילה בנישואיה, כמו את חמשת הסיפולוקסים, לא היתה רננה בוחרת בו אפילו כשכן. אפשר להיפגש באירועים חברתיים, לצאת לפיקניק ביערות הכרמל עם הילדים, ואפילו לתכנן חופשת קיץ ביוון, בלי להחליף משפט אישי אחד. בלאו הכי הוא מתמכר למספרים, ממסלל את קידומו במפלגה. אין לרננה סבלנות לקרייריסט מסוגו, וכאשר צף שמו על פתק הגורל עיוותה שפתיה, חוזה בעיני רוחה את להגו האינסופי על מזכיר המחוז שתומך בו ועל הוועדים הגדולים שהבטיחו לו קולות בסניף.

לאן בדיוק היא נוסעת?

פניה של רננה רתומות לשמשה הקדמית. הכביש סואן כבצהרי יום. בזריזות הגיחה מן הטור, עוקפת את המכונית שלפניה, לוחצת בקור־רוח על דוושת הגז.

אבנר מתחבט, כיצד ניגשים לפתרון. הסִפרה הראשונה היא שקובעת. ממנה משתלשלים הזיווגים המושלמים, ולצדם, במסווה של היגיון, אלה הפרועים ביותר, שרק במאמץ ניתן להפריכם. מזלו הדפוק. הפיל תחנוניו בפני נורית סגל. לפנים משורת הדין. הוא חייב – זו שאלה של חיים ומוות, כך דחק בה – להתחבר עם שאול. נורית פסלה מכול וכול. שני גברים? יצאת מדעתך? זה סותר את התוכנית. אל תבלבל את המוח. סוף פסוק.

ואבנר לשם אינו יודע באיזו מידה רננה כהן תמימת־דעים עמו. גם היא כמהה לבטל את גזירת הקערה. חבל שלא היה לה אומץ לערער. אבא שלה אומר, לא נלחמים כשהקרב אבוד מראש. והיא דווקא הציעה שיטה אחרת להטלת גורל. פרה עיוורת. העיניים מכוסות והיד מגששת אחרי הבחירה הנכונה.

מראשית הערב רננה משעשעת עצמה במזימות. תפקיר אותו לבד בחושך ותיעלם, או תוליך אותו סחור־סחור בחזרה אל תחנת המוצא, שיבלה את הלילה ליד הטלפון לשעת חירום עם טל סגל. כך או כך, היא תיאלץ למשוך אותו במו ידיה מבעד לדלת התקועה. כתב־החידה מלופף סביב חישור ההגה ורננה מטילה אותו כרימון אל חיקו.

“אני לא קולט כלום.”

נראה אותך, גאון במניפולציות. מסובב את שאול בעלה על אצבעו הקטנה, מתחזה לחסר־אונים. היא לא תיפול בפח.

“מה יש פה לפענח?” רננה מעמידה במבחן, “הכול ברור.”

אבנר ממולל את כתב־החידה.

“אולי לך. לי לא ברור יותר שום דבר.” והוא מרפרף בו בקצה אצבעו כדבר טומאה.

רננה מגחכת. אילו היה זה פתק הצבעה בקלפי כבר היה מתמוגג.

“לך תדפוק את הראש בקיר.” היא מצהירה בשלווה מדומה.

את נורית התאורה מעל ראשו אבנר לשם מדליק, משתאה להיווכח עד כמה מכוניתה מטופחת בפנים, ניגוד גמור לבליה החיצונית. חלקי המתכת מבהיקים והמאפֵרה מרוקנת. על המדף מונחת קופסת מגבוני נייר ומן המראה משתלשל דגם עץ קטן שהפיץ ניחוח דמוי אורנים. הוא שואף אל קרבו בושם מלאכותי וקורא את כתב־החידה ברשמיות, כאילו היה דין וחשבון למועצת המנהלים, מבלבל בין המלים “כריסטוף” ו“כריסטוס”, ובאותה עת הוא נוזף בה שנכנסה לרחוב חד־סטרי.

מזווית העין סוקרת אותו רננה. גדול מכפי מידותיה של המכונית. אלמנט ארכיטקטוני שגוי. מקפל את ברכיו כמעט עד חזהו, חסון לכאורה, ואולם נדמה לה שהוא סובל מפחד גבהים. אילמלא נימוסיה הטובים לא היתה מהססת לדחוף אותו במו ידיה אל התהום.

“אתה יכול לפרוש אם אתה רוצה. אני מסוגלת להמשיך בכוחות עצמי. אפילו מעדיפה.”

“איך אפשר לצאת? הרי הדלת תקועה.”

רגע שתק ואחר־כך סינן, “אף פעם לא הבנתי למה שאול התחתן דווקא איתך.”

ממולם מגיחה מכונית אחרת והנהג משלשל ראשו מן החלון ומקרקר, “אשה למטבח!” רננה אינה מאבדת עשתונותיה, משיבה בשאגה, “גבר לדיונות!” וממשיכה להתקדם בכיוון האסור. עוד רגע ויתנגשו.

המכונית הדפוקה שלה. שאול בעלה מתחנן זה שנים שתרכוש חדשה והיא ממאנת. פעם נאלץ אבנר לחלץ אותה באישון לילה ליד עתלית, מפני שלא עלה בידה לאתר את שאול במעבדה. כוכב שביט חצה את השמים ושאול לא מש מן הטלסקופ. עדיין אבנר נוטר לה מפני שאפילו לא טרחה להודות לו על הסיוע. אין ביניהם שום שפה משותפת. שָנים הם נקלעים לסכסוכים. אשה נוקשה ועצית. ואבנר איננו מסוגל לדמיין את חברו הטוב ביותר בעולם שוכב איתה. כל־כך מחושבת. נטולת ספונטניות. היא בטח שולחת לו פרחים אחרי הזיון. חה חה חה. בדיחה לא רעה. אפשר להעביר ליונגי.

אם משהו לא מוצא חן בעיניו הוא יכול להסתלק. רננה אינה מתנגדת לשחק את המשחק לבדה.

בוודאי לבדה, אלא מה? עוד בערב נישואיהם דיבר אבנר על לבו של שאול. אתם לא מתאימים. אני פשוט דואג לך. אפילו פנה להוריה ואמר “פער מנטליות.”

אבנר לשם מטלטל את העץ הריחני והניחוח מציף את נחיריו במתיקות מבחילה. כל שנה המשחק חוזר על עצמו, רק המקומות משתנים. אילו לפחות היה מחובר לשאול. ממש השפיל את עצמו בפני נורית סגל, אבל הכוהנת הגדולה של המשחק התבצרה. אי־אפשר להפר כללים. דין התנועה. מי קבע?

הם ישובים בדממה. רננה מפשפשת בקופסה הצמודה לטייפ.

“מה את מחפשת?”

נעלמה לה קלטת. מוסיקה שהיא מאוד אוהבת.

רק זה חסר לו. אחת היצירות הגרמניות שלה. הוא מקווה שהקלטת אבדה.

רננה מסובבת מוכנית את חוגת הרדיו. בכל תחנה מתרוננים שירי ארץ־ישראל, ואל תוך הצלילים, שאת עוצמתם הגבירה, רננה מתיזה, “אף פעם לא הבנתי איך אתה ושאול החברים הכי טובים.”

אבנר מיישר את כתב־החידה, מתעמק, קורא בו מן הסוף להתחלה. מכריסטוס לכריסטוף בסדר הפוך. יהי כך. חברים הם לכל החיים. ואולם, בניגוד למשפחה, אתה נאלץ לאשר את הבחירה הראשונית שלך שוב ושוב. עריקה אינה באה בחשבון. למה לנסות לפתור בכלל? מזהירים אותו שהוא עתיד לשלם ביוקר. אומרים לו שמוטב שלא יתחוב את חוטמו.

רננה מכבה את הרדיו.

“מי אומר לך?”

אבנר חובט בדלת התקועה. יום אחד תשבות הגרוטאה הזו לגמרי ולא יהיה מי שיחלץ אותה. שלוש פעמים עשה את הדרך לעתלית, כמעט נואש, עד שזיהה את לוחית המספר. לשם מה להתאמץ לפצח את מה שמשתוקק להישאר בגבולות הלא־נודע. שמי מחשב מכותרים בעטרת כוכבים, כמו מבעד לעדשת הטלסקופ של שאול. הספרה אפס היא המצב המופשט ביותר, חפה מרעיון, ללא צורה, בלא מקום.

עוקץ צורב תקוע בבשר, מדיר שינה מעיניו כבר שבועיים תמימים. המספרים על צג המחשב צחיחים בניקיונם, הגישו את עצמם לפענוח, הקיאו אחריות הרחק מחוץ לחממת הצג. שעות ישב ובהה בהבזק הירוק עד שכיבו את כל האורות בבניין. הגילוי הנורא שהמספרים חפים מעוולה ורק האותיות נגועות.

במראה האחורית מבליחים אורות צבעוניים. אנשים רוקדים על המרפסת, מסיטים כיסאות כדי להרחיב מקום. רננה מיישרת את המראה להיטיב לראות. כמה טוב שנשארו עוד בארץ אנשים שמחים, שמסתפקים במה שיש להם ולא שואפים לצוד את הירח.

אינה אוהבת אותו במיוחד וגם הוא לא היה בוחר להיתקע איתה על אי בודד, אבל אין ברירה, חייבים להתקדם.

אבנר לשם מצמיד את כתב־החידה אל חזהו. בעקבות הספרה אפס מגיע תורה של אחת, וזו סוף־סוף מציינת מקום. המקום עצמו נטול משמעות, אלא אם כן ניתן להשוותו לאחר. בעל־כורחו פיענח את הנתונים על הצג. אצבעותיו הנפרשות מזכירות לרננה טלף של צפרדע. הוא כופף את רגליו, כאילו שיסע אותו כאב חד.

“אני לא יודע. כנראה שהפתרון הוא ללכת למשטרה.”

תככן מלוכלך. היא לא תסלח לו על ההתערבות. פער מנטליות. אמה בכתה כל החתונה. לא מעניין אותה מה עובר עליו. האכזבות של עסקן מוניציפלי סוג גימל. בטח הבטיחו לו מקום שמונה־עשר ודחקו אותו לשלושים וארבעה. שיידפק. מגיע לו. רק שאול מחפה עליו, תמיד מצדיק. אבנר נולד לפוליטיקה. יום אחד הוא עוד יהיה איש חשוב, את תראי. נמאס לה לשמוע על הבטחות ועתיד בלשון עבר.

למשל, שביתת התלמידים שניסה אבנר לארגן בתיכון נגד המורה למתימטיקה. כיצד שיגר מכתבים ללשכת השר ולאחר פגישה בארבע עיניים עם המנהל שב לכיתה והסביר שבכל זאת, לטובת כולם, מוטב לקבל את עמדת ההנהלה. את האגדה הזאת תיעבה רננה במיוחד. אין לה ספק – כך הטיחה בפני שאול – שאבנר בישל עסקה בחדר המנהל ויצא ממנה כשזנבו מקופל בין־הרגליים.

יש לו מזל ששאול נאמן לו כל־כך. מגן עליו באש ובמים. איפה תמצא היום חברים נאמנים כאלה? שאול הִצְדִיק, נתלה בחיימון. גם הוא היה שותף לקנוניה, רננה, אבנר לא אשם. המורה למתימטיקה, מי זוכר אותו בכלל? סתם נודניק זקן.

וכיצד לא תקנא? הקשר העמוק בין שאול ואבנר, מאז ילדותם בגן. מנהלים שיחות של מבטים. גובים זה מזה סימוכין. כשהם שרויים יחדיו היא תמיד נבדלת. אפילו הטלסקופ איננו יריב מר כמו אבנר לשם. באיזו זכות? מאמציו הנלעגים לפלס לו דרך לצמרת. ובאיזו צמרת מדובר, אפשר לחשוב. מדרס של בינוניות והתרפסות מיידית בפני מתקהלים אקראיים, שאין בו דבר וחצי־דבר עם רחשיך הסמויים. בניין שדייריו גילו לפתע את עקמומיות הכתלים ותובעים את כספם בחזרה. את שרטוטי הבתים שהיא מתכננת שאול פוטר, סבך קווים, מתקשה להאמין שהקשקוש הזה יהיה פעם בית. ורק אבא שלה נפעם. כל בית שאת בונה פה פירושו מישהו שלא ייאלץ לנדוד על אדמה זרה. רננה כהן לא תשכח לעולם את הארשת הנרגשת של הוריה בטקס הסיום של הפקולטה לארכיטקטורה, מתאמצת להסתיר את מבוכתה בעת שאביה נדחק לעבר הדיקן ואומר לו בעברית המליצית שלו, “דער קריג,” הֶר פרופסור – המלחמה – קטעה את לימודיו בברלין.

בלי שנתבקש, אבנר לשם שב וקורא את כתב החידה, והפעם אינו מתבלבל בין המלים הנוכריות. את “עובדי־אדמה חרוצים” הוא מדגיש, כמלמד סניגוריה. קולו החל להתרכך והוא מטעים מלה זו או אחרת. רננה חדלה להקשיב למלים ואוזניה נפתחות אל הנעימה, בעל־כורחה מאתרת נימה שלא שמעה קודם. כאשר שאל, “מה לימד אותם המורה?” מתרוממים גביניו של אבנר להרף קט מן הנייר והיא מדמה לזהות בהן דוק התנצלות.

"רננה, " מתכווץ אבנר, “באמת היו להם כוונות טובות, רק שמשהו התקלקל בדרך.”

המסיבה על המרפסת הופכת להיות קולנית יותר ויותר. מישהו מקיש על חלון המכונית ומתעניין אם ברצונם לעלות. גבר קשיש, פניו עגולים ולחייו סמוקות. שערו המידלדל מנומר בתולעי ספריי צבעוני.

"תצטרפו אלינו לחגיגה, מה יש, כל ישראל חברים. הלילה מצווה לשמוח. ואבנר מסביר כי אי־אפשר לשמוח על־פי הוראה מגבוה, ובלבו מוסיף, כשם שצער או חרטה מופיעים תמיד במועד שגוי.

רננה מנופפת בידה מבלי לומר דבר. הוריה הקפידו מאוד על דרך־ארץ ושיננו באוזניה השכם והערב שאסור לצעוק או לשרוק ברחוב – אפילו לא בלֶבנט.

את המפתחות אבנר מסובב לאטו בחריץ ההתנעה, פניו נבלעות ורק דגם עץ ריחני משיק בעורפו. רננה מתקשחת. אין מה לרחם עליו, מלך המסתדרים. ימצא כבר דרך לקדם את עצמו מן המקום השלושים וארבעה למקום השמונה־עשר המיוחל. ניחוחו הצורב של העץ הקטן התנדף לגמרי ורננה רושמת לעצמה לקנות אחרי החג מטהר אוויר חדש, מוטב בניחוח שונה.

אבנר לשם מרוכז בכתב־החידה. מסיבה אקראית היא עיכוב בלתי־צפוי, ועליו למצוא פתרון זה או אחר.

“בואי, גברת כהן, ניסע לחפש את האנשים החרוצים שלך.” הוא מלגלג, “נלך להקריב קורבנות בבית־המקדש. הרי כתוב פה ‘ההיכל’.”

במראה האחורית נמוגה מרפסת המסיבה. השמים לבשו גון אדמדם, וזיקוק יחיד אשר שרד מן המפולת, הסתחרר מעליהם, ובטרם כבה הספיק להאיר את צג המפרץ, בחיקו מהבהבות אוניות מעוטרות בנזרי אור.

“בטח משחתות של הצי השישי,” אומר אבנר, “באו לראות איך היהודים חוגגים, בלי בית־מקדש שלישי. לאן בדיוק את נוסעת?”

“היכל,” אומרת רננה כהן, “זה טֶמְפֶּל' בגרמנית. אני יורדת למושבה הגרמנית. שם גרו הטמפלרים.”

*

מתי ביקר לאחרונה במקום. בתים קורסים ליד הים. בראשו צפה תמונה עמומה של מחסן חלפים והוא מתמקח עם המוכר על מחיר מופקע של מפלט לסובארו הבלה שלו. את הנסיעות למקומות מרוחקים מימנה המפלגה, אבל עדיין לא היה לו חשבון הוצאות פתוח, ובאסיפה לפני חודשיים אמר לו מזכיר המחוז “יהיה בסדר,” תוך שהוא טורק דלתה של וולוו חדישה.

סרח אור מן הנמל דולף על צדודיות כהות, חוסות תחת אמירי עצים ישישים. פועלי העירייה לא הניפו דגלונים ולא תלו שרשרות של פנסים.

“איך נמצא כאן בית־ספר?” מתנדב אבנר לסגת.

אך רננה כבר מדלגת, נוטשת אותו כשהוא מתחבט באבזם חגורת הבטיחות. הוא חובט בדלת התקועה ואילו היא נבלעת בירכתיים, מחטטת בקדחתנות בתא המטען.

מה היא מחפשת שם? אולי את המוסיקה האבודה שלה. צלילים גרמניים כפייתיים. דוהרת בכבישים בגרוטאת פח, בונה וילות למתעשרים חדשים. הוריה התנגדו לנסיעות האלה. שאול גילה לו שהיא נוהגת להתקשר אליהם פעמיים ביום כדי לדווח שהיא בריאה ושלמה, “אני חיה” – קודם בגרמנית ואחר־כך בעברית.

אפילו בעלה מלגלג עליה. שאול לא גילה אם מכוח ההרגל אילפה את עצמה לחייג גם אליו. אבנר לשם רוצה אף הוא לבשר למישהו שאינו חשוב כמת, אך למי?

בלית ברירה הוא נדחק למושב הנהג, אנוס לחלץ את עצמו מבעד לדלת הנגדית. מתא המטען שולפת רננה פנס נייד גדול, בודקת את תקינותן של הסוללות ומאותתת פעמים אחדות לעבר הים.

כמו הוזרק בעורקיה סם מעורר, בודקת אם נעלה את הדלתות, אינה פוסחת על זו התקועה. כאשר רכנה לוודא שאין המכונית נתונה בסכנת הידרדרות, הזכירה לו פתאום את שאול. האבנים שהצמיתה לגלגלים האחוריים. כך בדיוק נהג שאול לעשות לאחר שהחנה את הג’יפ הצבאי. יום אחד עצרו בסיני, לא הרחק מביר גפגפה, והוא השחית שעה בחיפושי סרק אחרי סלעים במדבר השטוח.

לילה מזוגג. חג כפוי. צג כפוי. אילו היה מתלווה אל שאול הערב, היה יכול להיוועץ בו בנחת. נורית סגל תשלם. יום יבוא ואבנר לשם יגיש לה שטר לפירעון. כתב־החידה שלה נשלף מן המדפסת רק לאחר שנלוש סופית. ידיעתה כה מוגבלת. מספרים ואותיות רוקחים צופן נוכרי. כמה טמפלרים הגיעו לכאן. קומץ מטורפים, או שמא אנשים חדורי אמונה. הסימנים משאירים פתחי מילוט. גם ההיסטוריה נרשמת היום על צגי מחשב, ואילו אבנר לשם למד לקרוא את הקנוניה הנרקמת בפעולות השגרתיות ביותר. מה היא זוממת, האשה של שאול? למה דווקא איתה?

הם חולפים על פני מסעדה סינית שאורותיה כבו. שני מלצרים מטייוואן הופכים את הכיסאות האחרונים, מלהגים הברות זרות. הוא מדשדש בעקבותיה. לאן היא מוליכה בתכליתיות שכזו.

לרגע נתקף תשוקה להשתרע על המדרכה הרעועה, להפוך לאבן התומכת את אחד הגלגלים האחוריים, ולצלול במהירות אל תוכנת חלום נטולת ספרות. שבועיים תמימים שהוא לוחץ על מקלדת המוח והוראת המחיקה אינה נענית. אתה לא מתאים יותר לפוליטיקה, אמר לו יושב־ראש ועד העובדים לפני שטרק בפניו את הדלת.

כמה פעמים חלף על פני המקום הזה בלי שהקדיש לו שבריר של מחשבה. כוך שחור ונשכח בעיבורי העיר. אלפי פעמים ראה את הספרות נעות על פני המסך, ואף־על־פי־כן לא הבחין במזימה המוצפנת. הוא כל־כך מותש.

“מנהיג גדול כבר לא תהיה,” רננה נדרכת לקראת התגוששות נוספת, “אתה נותן לאחרים להוביל אותך.” והיא איננה משוכנעת כלל שאבנר לשם נולד לפוליטיקה, כדברי שאול.

רננה לא היתה מצביעה בשבילו. גם לו היה כורע על ברכיו, אבל הוא מעולם לא ביקש שתיתן לו את קולה. במגירת המעבדה, בנבכי המחקר על יקום מסודר בבועות, מסתיר בעלה כרטיס חבר. רננה גיחכה כאשר גילתה את הסוד. היא לעולם לא תסתפח לשום מפלגה.

כעת אבנר מפשפש בכיסיו, נזכר שברגע האחרון ציידה אותו נילי אשתו במדריך טיולים.

“בואי נמצא את בית־הספר המחורבן הזה ונסיים את הפרשה.”

אנשים מהסוג שלו בוחרים תמיד בפתרונות קלים. אין לרננה ספק באילו תכסיסים הוא משיג קולות. הצליח להעביר את אמא שלה לצדו. מדי יום נישואין אמה נאנחת, את ושאול באמת לא מתאימים.

בזריזות חוצה רננה את הכביש, מגששת בפנסה. היא לא תוותר, בנחישות תעבור מבית לבית. השיטתיות הזו שירשה מהוריה הייקים.

אבנר ממתין מעברו השני של הרחוב, עוקב אחרי שיטוטיה של אלומת האור החומקת תחת חיפוי של עלווה סמיכה. מדי פעם חולפת מכונית והוא אומד את המרחק בין שתי המדרכות.

כרכרת הגלגלים הראשונה. הרחיבו את המעבר. גרמנים יעילים. היטיבו לחשב שתי פסיעות קדימה. זרים מוחלטים. מה להם ולעיירה לבנטינית בשם חיפה? בעל־כורחו אבנר מתאמץ לפענח את הכתוב במדריך, דג את שמו של אחד כריסטוף הופמן, מנהיג לחבורה המוזרה של נוצרים מאמינים שעשו דרך ארוכה מוירטמברג, לאחר שנודו על־ידי הכנסייה הפרוטסטנטית. הוא כה שקוע בספרון עד שלא השגיח שכבר שבה משיטוטיה.

היא מופתעת. הנה לנגד עיניה הוא מעיין בכובד־ראש. דומה שמתקיים כאן מאמץ כן לצאת מן הסבך. ידה על זרועו, מרפרפת חמימות.

“איפה זה וירטמברג?” אבנר לוחש.

“בדרום גרמניה.” לרגע שתקה ואז הוסיפה, “משם באה אמא שלי. מדוֹרְף קטן, כמו הבתים האלה.”

“דורף?” ליעלע את המלה הזרה.

“כפר,” אמרה ביבושת והאירה בפנס את בית מספר שלושים ושבע.

*

האור מנתר על פני האותיות השחוקות. רננה קוראת בגרמנית ובלבו אבנר מתפעל מרהיטותה. הוא זכר כיצד מרוב התרגשות פנה אביה, יוזף שטיין, אל הקרואים בחתונה בשפה הזרה, ושאול כהן, שהוריו עלו מעירק, חוצים את הרי כורדיסטן ברגל, לא הבין מלה.

“הו האדון עזור, הו האדון, עשה שהכול יצליח!”

המיה מוזרה בקולה, ואולם היד האוחזת בפנס יציבה. אבנר לשם מותח זרועו. הסימנים נחקקו מעבר להישג אצבעותיו, מחופים ברובד עבה של צבע שמן גס, ואולם תבליטיהם מתקמרים במפגיע תחת פרפור האור.

גם הוא כעת מחזיק בפנס. פרק ידה של רננה מתמרד והיא מנסה ללכוד את האותיות שוב, אך רק המלה “אדון” נתפסת במכמורת האור. אבנר מקשה. למי סגדו גרמנים אלה, בני “כת ההיכל”, ומדוע נזקקו תמיד לתמיכתו של אדון.

בהרפותו מהפנס חוטפת אותו רננה לעצמה ומחדשת את צעידתה התכליתית במורד הרחוב.

אין לו ספק שבבוקר תטלפן להוריה להרגיעם. גם הלילה הזה עבר בשלום והיא עודנה בחיים. פעם אחת, כאשר איחרה שעות רבות, טילפן שאול לאבנר, הסווה זרע דאגה ואמר, אני לא חושש לה. רננה תסתדר. אין לה ברירה.

מטרונום המלה “עזור” מהדהד בקרבו של אבנר לשם. משהו רדום באותיות השחוקות שוחרר בעזרת פנס נייד. ספירה לאחור פירושה סידור הסימנים ברצף כלשהו, כאשר כל מספר נגרע מקודמו. לא היה מסוגל להתיק עיניו מן הצג. מהופנט לגמרי. אסור לו לגעת בשֵד הספרות. יוציאו עליו חוזה, יחסלו את הקריירה הפוליטית שלו. סוף להטבות. נסיעות לחוץ־לארץ בשירות המפלגה, סיכוי להתמודד על מקום ריאלי במועצת העיר, אולי מושב בכנסת. הוא צריך לחשוב על העתיד. שלא יעשה שטויות, מזכיר מועצת הפועלים הזהיר. יש לך אשה וילדים, תשפוך עלינו בוץ נחזיר לך בריבית דריבית.

מדרגות הכניסה קירטעו בבית מספר עשרים וארבע. עוד ישבור רגל בגלל הטירוף הזה. רק זה חסר לו.

היא לא טרחה להמתין לו בחזית הבית והוא נאלץ לצעוק לה, שואל את עצמו כיצד בחר עולה חדש מברלין לקרוא לבתו בשם עברי צח כזה.

המשעול המרוצף מוביל לחצר רחבה ונשימתו של אבנר נעתקת נוכח החיזיון הבלתי־צפוי. מבנה דמוי מתבן מסרטים ישנים, קמרוני קשתות ודלתות רחבות. על הגג מזדקרת שבשבת דמויית מספר. אלף שמונה מאות תשעים ושלוש. הוא לא מסוגל יותר לשנן ספרות המתעמרות בו כדי שישיב להן משמעות.

הפעם לא התעכבה רננה יותר מדי, והוא חש הקלה כשנבלמה האלומה על הכותל הסמוך. מתחת לצמד כלים לניפוי תבואה שעונה עגלת ילדים שבורה. את בתו הבכורה ניצן דחף בעגלה דומה. את עגלתו של עידו אינו זוכר כלל. כבר היה שקוע בקריירה הפוליטית שלו ולא נותר לו פנאי לזוטות.

“שו הדא?”

איש זר מאחוריהם, מוסיף עוד צל לשניים הרפודים בקרקע.

אבנר חוכך בדעתו אם הקול מאיים או מפוחד.

"תיירים, " משיבה רננה בגרמנית, ואף כי שמץ של מבטא זר לא דבק בה, עבר האיש מיד לעברית.

“באמצע הלילה? אתם עושים עלי אבו־עלי! יאללה יאללה, תגידו תיכף מה אתם מחפשים פה אצלי, אין מה לגנוב, גיברת. בטח תיירים…”

במעגל האור נלכד ישיש מכורבל בכאפייה, מצמיד אל גופו את הכנפות ומגחך.

“אתה גר כאן?”

“בטח אני גר כאן, גיברת, רק ערבים גרים בחור כזה. היהודים כולם על הכרמל.”

“זה לא חור.” מוחה אבנר, “זה בית טמפלרי מקורי, אולי אתה לא יודע.”

צחוקו של האיש רועם בחצר. דומה שאפילו השבשבת על הגג נעה.

“בטח אתם תיירים. טוריסטים בארץ שלכם. לא מכירים כלום. האבא שלי נולד בבית הזה, הסבא שלי גר בבית הזה, וגם האבא של הסבא שלי הכיר בבית הזה כל חתיכת אבן. בידיים שלו הוא שתל את הזיתים מאחורי הבית.”

“אנחנו רק באנו לראות.”

“תפאדל,” והזקן פורש את הכאפייה שלו. מכנסי פיג’מה מבצבצים מתחת לכנפות. רננה מנסה להסביר שהם משחקים מין משחק, אך נוכח ארשת התמהון שעל פניו נשתתקה. היא מתנצלת שהפריעו את מנוחתו, ואולם הישיש אומר שהוא כבר בגיל שבו ישנים מעט וחולמים הרבה, ושאותו מטרידות רק היונים שבאות לחפש גרעינים בחצר, כאילו הן זוכרות שפעם, לפני שנים, היה פה מתבן. והוא מוסיף, אולי זיכרונן של היונים ארוך יותר משל בני־האדם, וכל עת שדיבר התכרבל בכאפייה שלו.

משאבת המים הישנה שבחצר עדיין פעלה. הזקן הצליח להרים בקלות מפתיעה את זרוע המנוף החלודה. אבנר חשש שמא יישרט, ואולם הלה שלט ברזי המנגנון כמו הפעילו אך לפני שעה קלה. קולו של הישיש הלך והצטלל. ליד הזיתים, אמר, יש גם באר, אבל מזמן לא בדק אם יש בה עדיין מים. כוחו תש וילדיו עזבו מזמן.

הוא מזמין את הטוריסטים שלו לקפה. גם הבעל בית הגרמני למד לבשל קפה שחור על פינג’אן מהאבא של הסבא שלו. האדון כל־כך כיבד את הפועל הערבי שלו עד שהוריש לו את הבית.

"יש לי קושאן, " הדגיש הזקן, מנפנף בכנפות הכאפייה.

הוא מציע ללוותם לבתים השכנים, אבל רננה דוחה באדיבות, נסמכת על מפלי אפונה ריחנית שצנחו על הגדר.

“תסלח לי, יש פה כתובת?”

“הלכה.” נאנח הזקן, מצביע על המשקוף. רק המלים האחרונות שרדו – "מה שאתה עשית, " והוא מסכית לקולה הדובר גרמנית.

“הסבא שלי עוד ידע לדבר בשפה שלהם. הלכה הכתובת. לא זוכר יותר מה הפירוש. אולי היונים שבאות בבוקר זוכרות. הלכה. קאפוט.”

רננה נדרכת.

הזקן משועשע, “זאת מלה של הבעל־בית הגרמני, אבל היא לא בכתובת. הזמן, גיברת טוריסטית, אוכל הכול בתיאבון גדול.”

פה־אחד ממלמלים רננה כהן ואבנר לֶשֶם “שוקראן” ונחפזים לסגת. את דרכם לרחוב עשו בעלטה, ורק אז נזכר אבנר ששכחו לשאול היכן בדיוק נמצא בית־הספר.

מי ידריך אותו. שד הספרות. בימי קדם סומנו במקלות ואחר־כך באבנים, ומשלא יכלו להכיל, בדה לו האדם אותות מוסכמים. אל תשכח מאיפה אתה בא, למי אתה חייב. אנחנו עשינו אותך ואנחנו נהרוס אותך. מפלגה זה יותר ממשפחה. מי ששובר את הכלים משלם.

כבר מקננת בו תחושה שרננה מעכבת בכוונה תחילה את הפתרון, טרודה בליקוט חסר תכלית של שבבי משפטים עבשים. “ממעמקים אני שומע לך”, או “אדון, הנח לפניך להאיר עלינו”.

אבנר לשם מואס בתחינותיהם, בחנופתם לאדונים. הוא מתעייף מן המשחק ומדיירים שמתרפקים על נעוריהם ומתנוונים לאט בחדר.

המשקוף בבית מספר שש־עשרה הכריז כמה טוב לאלה המצייתים לדיברות. קשקוש מתחסד. שלא ימכרו לו ערכים. מה רצה בסך־הכול? פוליטיקה היא מקצוע כמו כל מקצוע אחר. משיכת חוטים. שׂררת המספרים והאותיות. והוא מתנצח עם האלמונים שחקקו את הכתובת. האם הם מילאו תמיד אחר הצו, מופתע כשרננה מגלה לו מי התגורר בבית הזה, שני גברים ואשה שלא היו טמפלרים כלל. אחד לורנס אוליפנט, סקוטי – ציוני וחובב מסעות, רעייתו חסרת המנוחה ליידי אליס, והמזכיר נפתלי־הרץ אימבר.

מנין היא יודעת הכול? הן הבית אינו מכיל לעולם את שיטוטי דייריו, וגם הספרון אינו מפרט.

לרגע מתמסרת רננה. אביה התעמק בזיכרונותיו של אותו סיר לורנס שנשבה בקסמי ארץ־ישראל. אבל האם השיבה אליס אהבה גם למזכירו של הבעל, את זאת אין רננה מסגירה, ואבנר חושד בה שהיא יודעת יותר ממה שהיא נכונה לגלות.

לא בנקל פילסו דרכם בסבך הפרא לעבר הבריכה העגולה שבחצר, מתוכה שלה האור זוג נעליים בלויות. אבנר נאלץ להודות שאמנם היה זה אחד הבתים החינניים שראה מעודו. ארבעה ברושים בחזית מגוננים על שתי דיוטות מאבן לבנה, נושאות גג רעפים, ועטורות מרפסות וחלונות עץ. רננה אינה צריכה לומר שמתחת ליופי הבית גווע. הלקוח שלה רוצה שיש, היא מזמינה מקאררה, הוא תובע צמד אריות בחזית – ומקבל, כי עם טעמו של המזמין אין רננה מתווכחת. “אני חיה” – קודם בגרמנית ואחר־כך בעברית.

מאחורי הזגוגיות העכורות נערמים סמרטוטים ובגדים ישנים עד גובה התקרה, ובנוגעו בקיר מזנקים על אבנר חרדונים מבועתים. הוא מטיל את האלומה על הכתובת, אבל האור מתעתע ומעלה מלים אחרות לגמרי. “זהירות קו גז,” ואבנר לשם מצטמרר.

מנין היא יודעת על הטמפלרים כל כך הרבה?

“הם באו מהפאטרלאנד, מהמולדת.”

אבנר מבקש לסגת, לשוב אל נקודת ההתחלה. צג חלק. פעם אחת בלבד קירב אותו שאול אל הטלסקופ, וחרף מאמציו הכבירים לא הבחין בשום כוכב. יום יבוא ויברר אחת ולתמיד עם ידידו הטוב בעולם מה משך אותו אל רננה ומדוע נשא אותה לאשה.

שיירת מכוניות גולשת במורד, צפירות מתריעות על בואה. אבנר מזהה את שאגתו של אילן בצר, “קדימה חבר’ה! לימין שור!” ומתקנא בו. כיצד הוא משקיע נשמתו במשחק, כאילו גורל כולם תלוי בו. הלוואי והיה שועט קדימה כמוהו. אילו היה מתלווה אל אילן כבר היה לו פתרון מן המוכן ביד.

שאול כהן נהג במכונית השנייה ואבנר מנסה לשחזר את הטלת הגורל. עם מי מחלק חברו הטוב בעולם את המשחק, ומי זווגה אליו? לשווא הוא מתאמץ. נדמה לו שרננה אף היא מבקשת לעצור את מכוניתו של בעלה, אולם השיירה פונה ימינה בסמטה, כגוף אחד.

הנה קיצור הדרך. רווח לו. הוא מוכרח להחליט, אחרת ישתגע. כרכרת הגלגלים מורידה את הנוסעים שבאו לקנות שמן ויין וסבון – לא לשכוח – סבון משובח מתוצרת גרמנית. חנות הצעצועים של הר שמידט, מבשלת הבירה של הר ואגנר, חנות השעונים של מינצנמאייר וגן הירק של מאדר. יחידת משק עצמאית ויעילה, שגשוג כלכלי. זהירות קו גז. על פני השטח לא נסתמנה שום עננת. צג מושלם.

אם היו הטמפלרים אנשים כל־כך מצוינים, אבנר מקשה, מדוע הוקיעו אותם אל מחוץ למחנה?

קו גז, היכן הוא עובר. החיק החם הוא חממה להזיות. מאז התיכון הכין אבנר את עצמו לקראת עמדות שליטה.

רננה יורה מענה בזק. הכנסייה – טענו הטמפלרים, זנחה את ייעודה, והם־הם מייצגיה האמיתיים של הנצרות.

בקיאותה מביכה אותו. עם כושר תמרון כזה בגורלות ומועדים יכולה היתה להצטיין בפוליטיקה.

אבנר מישיר מבט לתוך אלומת הפנס הקודחת. הקרנית ניזוקה כאשר צופים בליקוי חמה, ואילו הוא לא הסיט את עיניו במועד ונכווה.

כאותם טמפלרים עוד מעט יושלך אף הוא מכל המדרגות. הלוואי ויכול היה לפרוק את מצוקתו בפני שאול. הוא מדמה את דברי הכיבושין. אל תדאג, אבנר, סתם איבדת פרופורציה.

“אבנר,” רננה שואלת, “מה אוכל אותך?”

הוא פוטר, “עזבי, את לא מסוגלת להבין.” נחפז לעבר הבית הסמוך, מסרס את היגויין של האותיות הלטיניות, ואולם המשמעות מחלחלת – “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”.

לאן גררת אותי, רננה כהן? מסבכת אותו בכוונה. זו מזימתה – להביאו אל התוצאה ההפוכה. סיסמאות שדופות של רגשנים. אם אשכחך. מתאים לאבא הברלינאי שלה. הנה עוד נדר נואל שאין מתכוונים לקיים.

רננה מזדקרת כלביאה מתחת לכתובת. זה בית־העם של הטמפלרים. מקום ההתכנסות, כאן קיבלו החלטות גורליות.

למה שאול שומר לו אמונים כל־כך הרבה שנים? מה יש בו שבני אדם מוכנים להפקיד גורלם בידיו? סתם עסקן קטן ומבוהל.

אבנר מחפש דרך לפרוץ פנימה אבל הבניין ומגדל הפעמונים חסומים בחומת לבנים אשר לפניה גדר תיל.

שתפסיק לסובב אותו סחור־סחור. הוא לא בעלה. בסתר מצר אבנר על כך שאיננו שאול. ישר כמו סרגל. יודע כיצד נחלצים מכל מצב. יקום מסודר בבועות. רעיון כה מופרך, ואילו שאול דבק בו ולא נסוג. אבנר לשם אינו מסכים לבטל את רצונו בפני להיטותה של אדריכלית זוטרה אחרי מבנים אקזוטיים. אמרה שיש פה בית־ספר. שיהיה בית־ספר. הוא רוצה לסיים את המשחק אחת ולתמיד.

“מה יש, אבנר? אתה רוצה לעשות עוד עסקה מלוכלכת עם ההנהלה, כמו בתיכון?”

הוא מתנשף. כל גופה נדרך בציפייה למכה. למזלה נתקל במדרגות הבניין הסמוך ונפל.

היא הודפת אותו פנימה אל תוך פתח שחור ומצחין.

זה בית־הספר! שיילך להתנצל בפני המורה, קוראים לו פרידריך לָאנְגֶה, המכונה פריץ.

ריח מתועב. גופו של אבנר מתעוות. אגרופו קמוץ. מתפתה לנתק עִמה את היחסים סופית. אבל כיצד יתרץ את הקרע בפני שאול. מוטב לוותר ובלבד שלא תשתרר איבת עולם כמו בין אהוד וטוביה.

אבנר מתפתל על הקרקע במאמץ להתרומם והיא אינה מגישה שום סיוע. אף־על־פי־כן חמלה עליו, מאירה מעבר למהמורת גופו, שלא יסתמא.

פריץ לאנגה. שם יאה למורה.

אחרי שנים פגש אותו באחת האסיפות בסניף. קיווה שלא יזכור אותו, אבל הוא זיהה מיד. ושתדעי לך, רננה, שהוא לא כעס עלי. כל השיחה קראתי לו “המורה”, והוא קטע אותי, אמר שמותר לקרוא לו בשמו. גם הוא בטח תומך במפלגה. אפילו החמיא לי על הנאום וגם הודה לי שהצלתי אותו מגורל עלוב. ללמד מתימטיקה כל החיים זה תענוג מפוקפק, ככה המורה אמר. תיכף אחרי השערורייה הוא התפטר, את לא מסוגלת להבין, רננה. היינו חייבים לקבל את עמדת ההנהלה, אחרת לא היתה לנו בגרות. וחוץ מזה, גם שאול היה שותף בקנוניה, אז שלא ימכור לך את הפוזה של צדיק־תמים. מה הבנו בכלל. המורה למתימטיקה – בשבילי הוא יישאר תמיד המורה למתימטיקה, לא מסוגל לקרוא לו בשמו – אמר לי שאני מתאים לפוליטיקה כמו כפפה ליד.

אגרופו של אבנר נפער. בעת שמעד נלכד חפץ כלשהו בין אצבעותיו. הוא משליך בתיעוב מזרק משומש של מכורים לסמים.

הם ניצבים באחת הכיתות, פרוצה בשלושה כתלים. שרידי האריחים מגובבים בפחיות בירה. אותות שריפה אשר השחיתה את קורות העץ המקוריות. פתחי הכיתות האחרות נאטמו בבלוקים גסים, ורק בפינה אחת שרדה ארובת האח. החלונות דמו לצוהר עגול שמוצאים בצוללת, ורננה מתקשה להאמין שאי־פעם הגיחה משם שמש ים־תיכונית, ומן החצר הצמודה ל“בית־העם” נשמעו מצהלות ילדים.

בשיעורי ההתעמלות התאמנו עם מקלות. הבנות ייסדו חוג לשירה וזימרו בציבור. בתום שיעורי־הבית יצאו לסייע להורים בשדות החיטה, בכרמים. ילדים טובים מבית טוב. זהירות קו גז.

היא מכבה את הפנס ואבנר סומא לחלוטין. שום ספרה או אות אינם פורעים בו. קולה החרישי מתקדם לעברו, כמו טור חשבוני. היכן בדיוק ניצב הלוח. איזה ציון יקבל בסוף השנה. הוא לא רוצה להישאר כיתה. כל החיים ירדוף אותו הכתם הזה.

עיקול חשבונות. רננה למדה בבית־ספר אחר. נתוודעה לשאול במסיבה בשביעית. YESTERDAY בסלואו צמוד. אבנר לשם הזמין אותה ראשון והיא לא נענתה.

מנין לה הכול?

במו עיניו ראה אביה את הצילומים על הקירות. אלה אשר שבו אל ה“פאטרלאנד” להתגייס לשורות “הנציונל־סוציאליזם” שלחו ל“פָּאפִי” ול“מוּטִי” תמונה שלהם במדי אס.אס.

אבנר מנסה להתרומם. “את ידעת את הפתרון מההתחלה…”

אגרופו השני עודנו קמוץ. הוא נכון להטיח עוד מזרק נגוע לכיוון הלוח. הצחנה בכיתה בלתי־נסבלת והוא מחפה על נחיריו. בכף ידו, מטונפת ומעוכה, לכודה המעטפה השלישית.

*

מה לימד אותם המורה? לא המספרים נגועים וגם האותיות אינן מורשעות. אחרי הכול, המורה למתימטיקה התפטר מרצונו החופשי. אפילו החמיא לו. קריירה מזהירה מובטחת לו, ובלבד שלא יפר את כללי המשחק.

הדרך חזרה, אף כי היתה כרוכה בטיפוס, נראתה לאבנר קצרה מאוד, ורננה לא קטעה את שטף דיבורו אפילו פעם אחת.

אנשים בעלי שררה, צמרת המפלגה, מעורבים בפלילים. מעבירים כספי ציבור בטפרי ערוצים לעבר חשבון סודי. על צג המחשב נקלע סכום העושה דרכו זה שנים, נבלע בצופן הספרות שלהם. אבנר גילה אותו באקראי, כאשר בילה לילה אחד במספנות בהכנת הדו"ח השנתי. היה בטוח שזו טעות. עד עלות השחר סרק אחורנית את מסמכי השנים הקודמות. הוא לא יודע מדוע התעקש לגלות מי עומד מאחורי החשבון. לשם מה היה צריך את התסבוכת הזאת. הישמר אבנר לשם, אתה דוחף את האף יותר מדי.

לתומו סבר שאפשר לפתור את הפרשה בתוך המשפחה, בלא כביסה מלוכלכת. עבר את כולם בסדר עולה. ממזכיר המחוז ועד יושב־ראש המפלגה.

מה יש לך, אבנר? שכחת באיזה צד מרוחה הפרוסה. אצלנו לא אוהבים בוגדים. הגזבר איש חזק. איש לא עושה צעד בלעדיו. אם תלשין אצל מבקר המדינה תפגע בכולם. מחזיק תיק פועלי המתכת תפס את הבטן מרוב צחוק. גילית את אמריקה. לך הביתה, תינוק בפוליטיקה, תתבגר קצת.

לפני שבוע אזר אבנר לשם אומץ וביקש פגישה אישית עם הבכיר ביותר. דחו אותו בלך ושוב. לאסיפה האחרונה כבר לא הוזמן. מישהו טילפן לנילי באישון לילה “שבעלך ייזהר כי הפרה יודעת לבעוט.” הבוקר חתכו לו את הצמיגים. את הסובארו לא הספיק להכניס למוסך בשל החג. הזמין מונית, ארב לבכיר במפלגה ליד ביתו בשש בבוקר, ראה אותו יוצא בחליפה מהודרת ותחת בית שחיו תיקו המרופט.

בהיסח דעת אבנר לוחץ על ידית הדלת התקועה וזו במפתיע נפערת. רגליה של רננה מאובנות. היא חוששת שאם תניע איבר ייסתם הסכר. מבנה שפיגומיו רעועים חייבים להרוס. שאול – הוא בלבד יחוס עליו. איפה החבר הטוב בעולם. עם מי מבלה בעלה את הלילה. רננה עושה ניסיון אחרון להתבצר.

הבכיר במפלגה טפח לאבנר על השכם בידידות מופגנת. יש לך פוטנציאל, חבר, אל תאכזב אותנו. חג שמח! הסקרים מנבאים לו ניצחון בהפרש גדול.

אבנר מניח לאוויר הלילה לטאטא מהמכונית ספיחים של ניחוח אורנים מלאכותי.

“את ידעת הכול מראש…”

רננה תוקעת עיניה בלוח המחוונים הזוהר. הקלטת שלה אבודה. משקע צלילי מתחפר בקרקעית הראש. איש זולתה לא יוכל לחלץ.

“יכולת לעזור לי… את עדיין יכולה.”

היא תולשת את העץ המשומש ומשליכה לפח הסמוך לרגליו, ואחר־כך מבקשת מאבנר שיעשה לה טובה וייסע איתה לעוד מקום – מחוץ לכתב־החידה. היא יודעת שזה מוגזם, אבל נדמה לה שהדבר נחוץ לשניהם. מפרשת את שתיקתו כהסכמה, היא מהרהרת, גם אם הפתרון מוכח בעליל אין פירושו של דבר שהוא חד־משמעי. אבנר טוען נגדה שכל חריגה מכתב־חידה מזמינה שאלות חדשות ואולי מוטב להצטמצם במסגרת הקיימת, ואולם לא גילה התנגדות ממשית.

הם נסעו ברחוב הרחב ביותר שבאותם ימים קראו לו “כרמל שטראסה” וכעת הוא נושא את השם “שדרות בן־גוריון”. הוריה חיפשו שם עברי שאין בו עקבות יגון ומצאו את רננה, כשם בתו של ראש־הממשלה הראשון, כך היא מספרת ברמזור הממיר צבעים בצייתנות.

אור דק מבליח מחלונו של היורש הערבי ואבנר לשם מצטער שהעירו את הזקן משנתו, שכן אנשים בגילו המתקדם אינם מחזירים בנקל תנומה שנגרעה.

מה המרחק? מקשה אבנר, ואינו מוסיף, האם תוצאה שמגיעים אליה באקראי אינה סותרת בדיעבד את המשוואה.

רננה הבטיחה שהנסיעה תארך שלוש דקות בלבד, בסך־הכול. אין על לוח השרטוט שלה פתרונות קלים, גם לא עצות. אינה יודעת מה היתה עושה לו נמצאה במקומו. אדם בונה בית ואינו יכול לסגת מן התוכנית המקורית. הקיר הוא קיר הוא קיר. אולי יפנה לאבא שלה?

תבונתם של קדמונים מרתיעה את אבנר לשם. הנסיבות משתנות והעצה פתלתולית. שבועיים שהוא שומע התראות ממי שחשב אותם לחבריו, ודווקא רננה כהן, שלא טרח לחבב מעולם, מאזינה לו כפילתו של שאול. בבוקר, ליד המדורה, יאמר לידידו, אתה צדקת, ויבקש שלא יבוז לה שהיא מתקשרת להוריה. עודנה בחיים. היא חייבת לבשֵׂר, שהרי מדובר בספק גדול.

כל אחד רשאי להיכשל בכתבי־החידה השגויים של עצמו, אומרת רננה, בלאו הכי נותר זכר עמום מן המוסד החינוכי הזה. אבנר בטוח שהעירייה תביא בקרוב בולדוזרים ותמחה אותו מעל פני האדמה, אוזניו נפקחות לעצתו הקדומה של כריסטוף הופמן שהשיא למתיישבי ראשון לציון. “אתם היהודים עם הספר, ולכן הנני נותן לכם את עצתי כי הבית הראשון שתלכו לבנות יהיה בית־הכנסת או בית־הספר.”

במהלך הנסיעה אבנר פותח את הדלת, כובש את תשוקתו לזנק, אסיר־תודה שלא פרצה בצווחות, ואל הלילה הפתוח הוא אומר:

“עכשיו אני מבין למה שאול התחתן איתך.”

*

מיד נתחוור לו לאן הביאה אותו. חומה תוחמת מישור רבוע. עצים נטועים בשורות. שער ברזל נעול בשלשלת. דומייה שנדחסת לתוך נחלה מוגדרת, מטופחת בנאמנות.

אלוהים אדירים! השתגעה לגמרי!

רננה תוחבת את הפנס לתוך חגורתה ומורה לו להשתוחח, מעפילה על שכמותיו בזריזות, לרגע קט מרגיש אבנר את משקלה ומיד היא מנתרת מעבר לחומה היישר לתוך בית־העלמין.

הוא שומע חבטה רכה, ואחר־כך צובר תאוצה ומזנק אף הוא. בדיוק כמו מתוך מכונית נוסעת, רק שכאן עשב מרכך את הנפילה. אבנר זוחל, כפותיו מגששות במצבות.

“מי קבור פה?”

“ראשוני הטמפלרים,” מלחשת רננה, “האחרונים גורשו על־ידי הבריטים במלחמת־העולם השנייה. משתפי פעולה.”

שורות סדורות של אבנים חרוטות, ללא עיטור, בלא סממני נוי. אבנים אחדות כבר התעקמו על צירן בשל תנועתה הסמויה של האדמה. אם יסגיר יקיאו אותו. נאמנות ללא סייג. בוגד, בוגד, בוגד.

רננה כורעת על ברכיה. אילמלא ידע במי מדובר היה חושב שנתקל במקוננת. הדור הצעיר התפתה, תלמידיו המצטיינים של המורה לאנגה – ילידי הארץ כולם – נשטפו געגועים לרייך השלישי. הרצאה בת שעתיים נשא בבית־העם חבר המפלגה ד"ר שלאנינג. את עיקר דבריו הקדיש הנואם מהמולדת הגרמנית למרכיבים הגזעיים של היהודים, מתריע על סכנותיו של העם הזה שבקרבו הם יושבים זה שנים. רננה שיננה היטב מה סיפר לה אביה.

כאשר שיכנו את יוזף שטיין, יליד ברלין, באחד מהבתים הנטושים במושבה הגרמנית וולדהיים שבעמק יזרעאל, מצא דגלוני צלב הקרס, תצלומים של היטלר וגבלס ומסמך שתיעד את נאומו של ד"ר שלאנינג. את הכול שרף אבא של רננה בחצר, כדי שאמה לא תראה לאיזה בית היא נכנסת.

רננה מטלטלת את הפנס והמצבות מזדקרות ושוקעות כעדת ציפורים מבוהלת.

“בואי נסתלק מפה!”

אולם היא חייבת למצוא את המורה, ויהי מה.

מוכרחים למהר. הסוללות אוזלות ובחושך אי אפשר יהיה לגלות דבר. הם סוקרים מצבה אחרי מצבה, עד שמצאו את זו של הרברט לאנגה.

“הנח לילדים לבוא אלי,” קוראת רננה, ואבנר מצטמרר מפני שהרברט נולד ומת באותה שנה.

ובמרחק לא רב שוכב אוגוסט לאנגה שעל מצבתו נרשם, “אבק האדמה היה בשבילך קשה מדי.” ושתי שורות לפניו מצאו את גרטרוד לאנגה שנולדה ב־13 בספטמבר אלף שמונה מאות תשעים וארבע ומתה ב־29 ביולי אלף תשע מאות ואחת.

והמספרים נחקקים כפצעים בבשר.

“היא היתה בת שבע בלבד.” אבנר נאנק. צר לו על כשרונו לחישובים. מוטב להיות בור. להיכשל בבחינת הבגרות במתימטיקה. חיימון העתיק ממנו ולא נתפס. אם יצלול אבנר אל מצולות הצג יוצאו גזרי־דין אל הפועל. ראשו ייתקע בלולאת התלייה של האפס. בחרמש האחד ייקצר ובסִפרה שבע יועלה לגרדום. נומרולוגיה של רגשנים, ורק הוא מוגבל, אינו יודע לבדות את כתב הזיכוי. לחנינה יזכה רק עם כיבוי מסך מוחלט.

אוגוסט, הרברט, גרטרוד. הצלבים שעל המצבות התארכו ופעם התקצרו. חיימון איננו שם. גופו של אבנר מתקשת. הוא נובר בעפר. שותפות מוזרה. כמוהו וכמו רננה נולדו תלמידיו של המורה על נחלה זו, צברים מבטן ומלידה שאבותיהם הרחיקו מה“פאטרלאנד” לבנות לעצמם ארץ חדשה.

אך האדמה ערמומית, מנעה מאוגוסט, הרברט וגרטרוד לבגוד. עמוק בחיקה נשארה אהבתם טהורה, בנים מסורים לחלומם של כריסטוס וכריסטוף. בתככיה שלחה בהם את הקדחת והטראכומה, קצרה בילדים כדי לנפותם, להשאיר תחת חסותה רק את הנאמנים באמת.

ומה עם אלה אשר לא נודע מקום קבורתם? חיימון הצטיין בשיעורי היסטוריה. רק במתימטיקה נכשל שנה אחרי שנה. מתחת לחוטמו של הבוחן דחף אבנר את טופס הבחינה. מה לא עושים למען חבר במצוקה.

הוא רוצה לאחוז ברננה כהן, להרגיש שלא נשאר בעולם לבדו. מביט בקברים המתעקמים וחושב על ניצן ועידו שלו ועל ילדיה הנמים בבית ועודם זקוקים להגנה. הוא מדגיש, אילו ניתנה לו הזדמנות שנייה היה חוזר ומגיש לחיימון את התשובות הנכונות.

מה נחסך מהמורה? על מנת שלא יחזה בבניו ההופכים לרוצחים שילם את מחיר האובדן, וקבר שלושה ליד ביתו. רננה לא הוציאה מכלל אפשרות שהיה גם ילד נוסף, אחד שחמק ממזימת האדמה ונותר בחיים.

בכל שנה קיבל המורה תלמידים חדשים וביכה אחד משלו. האם היה זה קיזוז שרירותי, או מאזן משוקלל של ההיסטוריה. בשיעורי הדת מרדו, בחיי הכפר מאסו. מה להם ולמקצועות אבותיהם; שמן, חיטה ויין. זהירות קו גז.

רגליו של אבנר נושאות אותו אל החלקה הסמוכה, ושם, לצד שורות של חיילים בריטיים, הוא מגלה באקראי, מתחת לאבן שטוחה, את ליידי אליס אוליפנט, אהובתם של שני גברים.

לאן יימלט והחומה מקיפה. השער כפות בשלשלת ברזל. ואף־על־פי־כן אין כאן איום ממשי שכן הכול מזין את העצים ואת העשב.

לאורו הגווע של הפנס מצאו לבסוף את מצבתו של פרידריך לאנגה – המכונה פריץ בפי מקורביו. באנחת רווחה נוכחו לדעת כי האיש אשר חתם בגאווה על מאמריו “המורה מחיפה” הלך לעולמו באלף תשע מאות עשרים ושלוש, שנים רבות לפני המפולת. אבנר ממהר לחשב. מספר חדש מתפוקק על גבי הצג.

גם אילו ניחן בכשרון נבואי לא יכול היה המורה לנחש את גורל המושבה הגרמנית. הטמפלרים יגורשו לאוסטרליה ומהר נבו של היבשת החמישית תעלה ערגתם לארץ־ישראל וְשָׁמה לא יבואו. ברשומות מצא אביה של רננה אחד האנס לַאנְגֶה, חבר המפלגה הנאצית נושא המספר שש תשע תשע אפס תשע אפס חמש. גם זה נחסך מהמורה.

היה זה קבר רגיל, ללא הדר השמור לאבות מייסדים. עשבים מעטים נשזרו בו. שמש של ששים שנה החליקה אותו והאותיות התפרקדו בגשמים ובטל. פרידריך לַאנְגֶה, מחבר הכרוניקה על תולדות הטמפלרים ישֵׁן, ושני יהודים – גזע מסוכן – בוהים בו, רועדים אך מעט, שכן הלילה אינו צונן במיוחד.

אבנר לשם אינו משתופף כדי שתטפס עליו, במקום זאת הוא נושא את רננה בזרועותיו ומציבה על החומה. חום גופה חודר מבעד לכיסויי הבגדים, והבל פיה מטביע על עורו איים נעימים.

לרגע ניצבה זקופה, כמו לוליין בעת ביצוע תרגיל מרהיב, כל בית־העלמין נפרש למרגלותיה מקצה עד קצה, ואחר־כך קפצה.

כעת הציעה לו לנהוג. המפתחות מקרקשים בידה. הפנס כהה לגמרי ואבנר לחץ על המתג שוב ושוב, בתקווה לדלות ממנו עוד קרן קלושה. רגע המתינה לתשובתו ואז אמרה בנימה של קינה, “כמה חבל שאיבדתי את המוסיקה שלי,” וכבר היא מפתלת דרכה במשעול למרגלות חומת בית־העלמין.

הדומייה דרוכה. משהו משתהה ביניהם. אבנר אף הוא מתאווה להקשיב לצליליה של רננה, ואולם בניסיון עלוב לחפות על האובדן הוא מפזר הבטחה “שאול יידע.”

ההתנגשות מנערת אותם. ראשו נחבט בזגוגית. גם ברננה כהן פגע חישור ההגה, מרבב את מצחה באות מכוער. שניהם לא חגרו חגורות בטיחות. ההגה חג והגלגלים מקרטעים, מתיזים פירורי עפר אל תוך המכונית.

רננה אינה יוצאת לאמוד את הנזק. צלקת נוספת אינה מעלה ואינה מורידה. אחרי הכול, בצלילות־דעת בחרו לצאת מגבולות כתב־החידה. כעת החומה מאחוריהם ומה שבתוכה. הם ישבו במכונית דקות אחדות, מוודאים שלא נפגעו. אבנר לשם מבקש מרננה כהן שתלמד אותו כיצד אומרים “אני חי” – קודם בגרמנית ואחר־כך בעברית, ובעוד פיו הוגה אותות זרים הם נוסעים משם, רועדים אך מעט, שכן הלילה אינו צונן במיוחד.

 

פרק שלישי    🔗

*

הדרך למכה עוברת כאן. מעירו של עוג מלך הבשן תדרים “אתון הסולטן” עד חבל החג’אז.

קו המשנה שתיכנן היינריך אוגוסט מייסנר פשה באורך 160.9 קילומטרים, הוביל את הנכספים לשאת בתואר חג', את יבולי התבואה מהחורן וגם מלך אחד מת. מאחורי העמוד שלו חבויה המעטפה הרביעית.

*

סוזי רבינוביץ' – מתורגמנית במשרד החוץ, בת שלושים ושבע. נשואה לאהוד. אם לשני בנים ובת.

טוביה בר־אור – עורך־דין ימי, בן ארבעים, נשוי לאיליה. אב לשני בנים.

*

בְּשוֹרוֹת שיש בהן הכרעה לכאן או לכאן מגיעות בדרך־כלל בכתב. נייר רשמי, תאריך ומקום, אף פעם אין מזכירים את השעה המדויקת שבה נפל דבר. צירופים מוקפדים נגרסים בפה, מתנערים מאחריות.

בחוץ לילה בהיר, אבל סוזי אינה מסוגלת להבדיל בין כוכב ובין זהרורי החג. על המגבים דבקו מחטי אורן, ושרף מעכיר את השמשה. היא ממוללת את המעטפה, נשגב מבינתה כיצד קימוט או שניים ממירים דף ריק לתכולת סוד.

אצבעותיה, שהטבעות רפויות עליהן תמיד, מקפלות אקורדיאון. היא לא תפתור, הסיכוי קלוש. הציפורניים כסוסות עד הבשר, הרגל שלא הצליחה להיפטר ממנו. אמא שלה היתה סופקת כפיים, איךְ תעשי מניקיור לקליינטיות במספרה עם ידיים כאלה?

עיניו של טוביה קודחות בתחינה. חבל על המאמץ. סוזי מצליח – כישלון. שמה הקודם משתחרר כמו מצוף. פעמיים במהלך הערב חשבה לטלפן לאותו מספר מסתורי שנועד לסייע לנתקעים במצוקה וברגע האחרון נעתרה לרמז בכתב־החידה שהשיטם קדימה.

בבית־הספר הטמפלרי החניף יונגי לחיילת – בת־לווייתו של שמוליק אשכנזי. רותם, את יכולה בקלות להירשם לשנת הלימודים הבאה. הגיל שלך מתאים.

האם צחקה רותם דולב? סוזי מפקפקת.

דווקא בה נעצה החיילת מבט באומרה, “את בטח היית הכי חרוצה בכיתה, סוזי,” ודומייה נשתררה.

אולי עוד תספיק להחליף דברים עם החיילת במהלך הלילה. מה את עושה פה בינינו, רותם? יצאת מדעתך? אני בכיתה שלהם? בדיחה טובה. גדלתי בעיר התחתית. נטע זר. עד שבא אהוד.

חמתו הבוערת של בעלה. סוזי עם טוביה? לא יקום ולא יהיה. תבע לבטל את המשחק, אבל נורית סגל קבעה שאת צו הגורל אי־אפשר לסכל. הסכסוך הישן נמאס על כולם. אז אל תקלקל לנו את הערב, אהוד, סוזי תסתדר איתו. חתול שנופל על ארבעותיו ואפילו לא מיילל. אחרי עשרים ושתיים שנים הם עדיין מדברים עליה בגוף שלישי בנוכחותה. ביקשה לערער ואולם מחאותיו של אהוד לא הותירו לה מקום לפתוח את הפה. נטש את המטבח בטריקת דלת.

במהלך הוויכוח הבחינה סוזי כי מאחד הארגזים נלקח בקבוק יין, ורק בשל עיניו החקרניות של טל שהציצו בהם מבעד לחריץ הדלת, נכנעה לשרירות הגורל בקערה. דווקא טוביה, יהי כך.

יונגי זינק: “נראה אם נשיג את אילן. הממזר הזה מגיע ראשון לכל מקום, גומר, ולא רץ לספר לחבר’ה.”

ומי שצחק צחק.

צחנת בית־הספר הטמפלרי עודנה בנחיריה. מתוך תא המסמכים שולף טוביה חפיסת מרלבורו.

“סוזי, את רוצה?”

“הפסקתי לעשן.”

“מתי?”

“לפני חמש שנים. שכחת?”

הוא נובר בתא ואינו מוצא גפרורים. “מחזיקה מעמד,” ציין ביובש.

“גם אהוד מחזיק מעמד,” התריסה סוזי, מזכירה לראשונה הערב את שמו של בעלה.

הוא חובט במצת בעצבנות.

“את בטוחה שאין לך אש?”

זה רק תירוץ. הרי לא ייתכן שמשהו פגום במכונית האמריקנית שהחברה דאגה להחליף לו כל שנה. עושה חיים משוגעים טוביה, תפס אמריקה אצל היוונים. בונים וילה בדניה, שלחו את אלון לפנימיית קיץ באנגליה, מה שטוביה ואיליה יכולים להרשות לעצמם. כל אימת שהתקרבה להולכי־הרכיל היו מסיטים מיד את הנושא. ליד אהוד לא העזו להזכירו.

“תחפשי בארנק שלך, אולי בכל זאת.”

“מה קרה, טוביה? היוונים לא קנו לך מצית מזהב?”

אצבעה על שפתיה בולמת רעד פתאומי. חישוק הטבעת רחב מדי. יום אחד עוד תאבד אותה בשעת הדחת הכלים.

“היוונים לא מסוגלים לקנות הכול.”

“חסר לך משהו, טוביה?”

מן המושב האחורי הוא אוסף ספר עב כרס. לועזי, היא מציינת לעצמה בסיפוק. תיכף יבקש ממנה לתרגם. תשכח מזה, טוביה. היא לא תעשה את העבודה השחורה בשבילו, ילד מפונק. השמנת של היוונים מתוקה יותר.

טוביה טורק את הספר. “אתם לא יודעים לסלוח,” סינן ולחץ על המתג החשמלי שנעל את החלונות בבת־אחת.

צמתים ורמזורים חולפים נגד עיניה, אבל סוזי כאילו ישנה בעיניים פקוחות. מוכרי בורקס בפאתי המדרכה, בוצעים את המאפה בלוליינות. תלתלי עשן מתאבכים מעל דוכני הבשר הצלוי ומעל אחד הדוכנים מתנוססת יריעת בד “חג למדינה, חג לפיתה של צדוק!”

“חג לפיתה” אי־אפשר לתרגם לשום שפה.

“אמא שלך עוד מבשלת קוסקוס בשבתות?”

סוזי מתנערת, חנופה לא תועיל לו. יש לה תשובה מוחצת. הוא בטח מעדיף סופלאקי.

מיותר להתנצח. עורך־דין ממולח שכמותו מסוגל לערער כל טיעון שלה. חמש שנים שאהוד אינו מחליף איתו מלה. מה יקרה אם שמוליק אשכנזי יחליט להתחתן עם החיילת רותם דולב? יערוך לחברים שתי קבלות־פנים נפרדות?

אשתקד החליפה מלים בחשאי עם איליה. המתינו יחד בתור על־יד השירותים במסעדה. ערכו שם מסיבה לאחר שאבנר לשם ניצח בבחירות בסניף המפלגה. עד היום לא העזה לגלות לאהוד שהפרה את החרם. איליה שאלה, איך הילדים? וסוזי השיבה, התבגרו, מה ציפית?

מעבר לזגוגית עולה המיית אנשים הצובאים על דוכני המזון, באותו בולמוס רעב התוקף אותם תמיד עם בוא החג. טוביה מבטל את החיץ השקוף וריח תבלינים מציף. ילדותה בעיר התחתית. הזעתר והשומשום פזורים על דברי המאפה הטריים, הדבש הנוטף מהבקלאווה, קפה עם הל, עלי נענע צפים בתה, בשר כבש הנצרב על השיפוד הענקי, טבעות הבצל הקצוץ, פלפלים חריפים זקורי גבעול, טחינה רוויה בשום ופטרוזיליה, כדורי פלאפל שהשחימו בשמן רותח. אמא שלה היתה אומרת: “אוכל הוא הבית האמיתי של הבנאדם.” ואילו סוזי הדקיקה מבכרת לנגוס בעיניה.

טוביה מנסה להשתחל בין משאית צבאית שהורידה חיילים ובין מונית שנשאה לוחיות זיהוי מהשטחים. סוזי צופה בהנאה כיצד הוא מתמרן את הנכס היקר שלו.

“זו לא הדרך למכה,” היא מלעיגה, “בטח לא לאתונה שלך.”

הוא נדחק לראש התור, סופג גידופים, מתנצל, אין בדעתו לקנות דבר, מחפש רק אש. מעל ראשו של המוכר מתנוססת תמונתו של נשיא המדינה מחייך בגוונים לא טבעייים. טוביה מושיט ידו במחווה של תחנון, והמוכר חסר הסבלנות מפשפש בכיסיו.

“איך שאתה לא מסוגל להתאפק,” סוזי פולטת.

המוכר צועק “אחמד, אולי יש לך גפרורים?” ובינתיים פורס מהשיפוד החג על צירו נתחים צלויים, לתוך כלי דמוי יעה.

נער רזה מגיח מהמטבח, חובק נתח בשר שלא דימם יותר, מניחו לצד השיפוד המתכלה ומצביע על השלט המתוח לאורך הדוכן. “הגעתם למקום הנכון! זה מלך השווארמה, הכי טוב בארץ!”

מאחור מאיצים בטוביה להתקדם. שני נערים נשענים על האמריקנית שלו, מתפעלים מן הדגם המשוכלל ומתווכחים על המחיר בפה מלא.

לנשיא המדינה שבתמונה הוסיף מישהו כתר על הראש. קרניים משוננות בנוסח פורים.

“זה לא המלך שלנו,” אומרת סוזי, “אנחנו מחפשים מלך מת.”

טוביה פותח את המכונית בסיוע השְׁלט־רחוק. המנעול משמיע נקישה רפה. הוא מחייך בסיפוק. את אהוד השליך מעליו כמו צעצוע שנמאס ובבת־אחת יצא מחייהם. האובדן מתמצה בחמש שורות יבשות. הכתבנית מדפיסה ומפהקת ואינה יודעת איזו תמורה יחולל הנייר.

להתאמץ בשבילו? ניכשל יחד. ידדה אחרון וכל החברים ילעגו לו. סוזי תבשר לאהוד שנקמה את נקמתו. היא חוככת את כפותיה והטבעת מחליקה. עקבות חמש שנים במבט מקרוב, איזו הנאה צרופה. קמטוטים נשתרגו סביב עיניו של טוביה, שערו מידלדל, גופו צבר משקל מיותר. בבית תעיד בפני אהוד על כל כשל. לא תוכל להתאפק ותספר לו הכול, כבר מחר, ליד המדורה.

“אני לא יודע לאן לנסוע.” עיניו של טוביה לטושות בחוסר־אונים, מעמיד פני ילד. היא לא תיפול בפח. חמש שנים ביצרה את עצמה מפניו. אמא שלה היתה אומרת, “מי שמחפש נקמה שיילך לחפור שני קברים,” וגם ציטטה מדברי חכם מרוקאי זקן, “ידידות היא כמו תלתלים על ראש קרח,” אלא שסוזי משוכנעת שהיא המציאה את הפתגם במספרה, בין חפיפה לצבע.

“לך לטלפן למספר לשעת חירום,” היא מציעה, מסובבת את הטבעת הרפויה על פרק האצבע.

“אני לא מתכוון להשפיל את עצמי, מבינה?”

הוא הופך בדפים, נעזר באור הקורן מהדוכנים. וסוזי מופתעת לגלות שטוביה מרכיב משקפי קריאה. לא יועיל לו. הגוף איננו מכונית אמריקנית שאפשר להחליף מדי שנה על חשבון החברה. איזה תענוג. רק מפני ששיכנעה את אהוד שזו ההזדמנות להשיב לטוביה כגמולו לא פרש בהפגנתיות מן המשחק. מחר תפצה את בעלה בזוטות הקטנות ביותר.

נקישה רפה על חלונה. סוזי מזנקת.

“אדון צדוק שלח אותי לתת לכם את זה.” אולי החליטו לחלק פיתות חינם לרגל החג.

סוזי שואלת, “אתה נסיך השווארמה?”

הנער הרזה נסוג.

“באתי רק בגלל שאדון צדוק אמר. השווארמה שלו זה כבש אמיתי, לא הודו ולא עגל. את לא יכולה להאשים אותי בכלום.”

היא רוצה להרגיעו. הנער הרזה מזכיר לה את עצמה לפני שנים, ילדה מהעיר התחתית עומדת מול התיכון שעל הכרמל כמו בשערי הארץ המובטחת, מתפללת שתעבור את מבחני הכניסה. היו שם זוגות אופניים והיא שאלה את עצמה אם תזכה יום אחד לרכוב עליהם. תמימות מביכה. הנערים והנערות שיצאו משם נראו לה כמו מכוכב אחר, והיא אפילו לא העזה לחלום שיום אחד תינשא למישהו מהם. אילן בצר רוכב בראש ואחריו חיימון מרכיב על ה“רמה” את יונגי. הם צוחקים והיא לא מבינה את הבדיחה.

הנער קופץ אגרוף על חזהו, מתקרב כממתיק סוד.

“אדון צדוק הוא המלך, אבל תורכי אמיתי עם הל תלכו לשתות במקום אחר.”

עיניו נמשכות למכונית.

“אפשר לגעת?”

“בבקשה!” מתמוגג טוביה.

הנער מלטף את המתכת בערגה, אגרופו מצביע לעבר מורד הרחוב.

“תסעו לרכבת החג’אזית, שמה ממול מלך הקפה.” הוא ממשש שוב את דופן הפלדה, מושיט לסוזי קופסת גפרורים, ונחפז לסגת.

טוביה להוט, תוחב מיד סיגרייה לפיו, אבל סוזי לופתת את הקופסה, מודעת יותר מתמיד לטבעת שהתרחבה.

“שמעת?”

מה יש לשמוע? טוביה מנסה לחטוף את קופסת הגפרורים. לסכנות שבעישון הוא מודע מזמן.

“נסיך השווארמה גילה לנו את הסוד. אחמד יודע את הפתרון.”

וכאשר טוביה לוחץ על דוושת הדלק רואה סוזי את הנער מתמהמה ליד הדוכן, מתחת לחיוכו המלאכותי של נשיא המדינה. כתר של פורים, חג לפיתה. אחמד צופה במכונית, כמו בספינה מפליגה, ידו עודנה מאוגרפת, ואולם סוזי יודעת שהחפץ כעת ברשותם.

*

אונייה צפרה.

טוביה סיפר שהוא אוהב להאזין לאוניות. פעם ביום הוא יורד מהמשרד – גם באתונה וגם בסלוניקי הוא מחפש את הצפירה – אף כי נדמה לו ששם היא נשמעת אחרת. סוזי אמרה: “לא ידעתי, לפני חמש שנים לא הראית שום סימן.”

הים חסום מאחורי ענקי פלדה וסבך תרנים וגלגילות. בקצה העגורנים לכודות מכולות שטרם נפרקו.

מרבד מים שחורים בראשה של סוזי, הודף אל החוף מעטפות של קצף. אבא שלה ניצב על סיפון האונייה שהביאה אותם ארצה, משתפך בתיאוריו את החיים הצפויים להם. אל תפחדי, סוזי מצליח. אבל היא רעדה, ממאנת להבין מדוע טילטלוה הרחק מזהב מרוקו ומרקיע צח. אמא שלה צעקה, מסוכן לעמוד עם ילדה על הסיפון, אבל אבא אמר שהוא רוצה שסוזי תזכור את הרגע הזה כל ימיה. חיימון בלבד סיפר מעשיות כמוהו. בלופר אמיתי.

ואף כי עולים־חדשים נוהגים לנשק את האדמה, בחר אביה לנשק את המים, כי מאז “בראשית ברא” הם קודמים לעפר.

אונייה צפרה שוב. הפעם בסמוך ממש. מה קוסם לטוביה בגעייה המיכנית הזו? לפני חמש שנים גילה עניין רק במטען חורג.

ישראלי עולה על ספינה יוונית בחיפה. בלב־ים הוא יוצא לשאוף אוויר צח על הסיפון ונדקר בידי מלח שיכור. איזה חוק יחול על המקרה?

סוזי מושכת בכתפיה. גם אחרי נישואיה לאהוד, אף הוא מומחה למשפט ימי, נותרה משועממת. שלא יצפה ממנה לתשובות. שנים עברו עד שהעזה לפתוח את הפה. כולם נראו לה שופעי ביטחון עצמי, נטולי ספקות. חיקתה את איליה בלבוש, שיננה מול המראה את נעימת דיבורה של יודית. התביישה לגלות שאמא שלה ספרית. אמרה שנטשו אחוזה בקזבלנקה. היתה לה אומנת מפריס. בהגיע מסמכים בצרפתית למשרד אץ תמיד טוביה לבקש את עזרתה.

האם החוק מלווה את האדם בגופו, או נתינות האונייה קובעת? ואם התחולל הרצח מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינה כלשהי, מה אז? סוגיות פתלתלות במשפט ימי. סוזי, את קולטת אותי?

היא חשבה שהוא מתבלבל בינה לבין האונייה הצופרת, שהרי לא הוציאה הגה מפיה.

“לאהוד היו הברקות,” גופו של טוביה מתקפל על המושב, “את כל־כך דומה לו, שולפת ברגע האחרון את התשובה המתאימה.”

הוא מניח בעדינות את הספר על ברכיה וסוזי מתרגמת אוטומטית את הכותרות. מחקר מעניין. בטח ביקש מהמזכירה שתכין לו. מה איכפת לה מלח שיכור וישראלי שיוצא לשאוף אוויר. אין לה שום עניין בעלילות אפלות שנרקמות על סיפונן של אוניות נוכריות. כשניהלו משרד עורכי־דין במשותף נהגו אהוד וטוביה להתדיין עד השעות הקטנות של הלילה. הזיכרונות הדביקים האלה. חמש שנים היא מבקשת מאהוד לחדול מלהתרפק, כשם שביקשה מאביה. בלאו הכי התעממה מרוקו. צריך למצוא רכבת מהירה ולא ספינה שמפליגה אל חוף זר.

“תגיד, טוביה, אתה הישראלי שיצא לשאוף אוויר, או המלח השיכור?”

“מהארס שלך אפילו נחש יתפגר.”

סוזי צוחקת. בדיחה מוצלחת. אפשר לתרום ליונגי.

“שכחתי. אני הרי רק הבת של הספרית ממרוקו ואתה ילד טוב כרמל.”

“למה אתם לא מסוגלים לשכוח?”

היא ממהרת לפתוח את הספר בעמוד שסימן עם הגפרור המשומש. האור דל והאותיות מעורפלות. היא מתקשה לפענח. טוביה מניח למכונית להידרדר, בלי ללחוץ על דוושת הדלק.

בקרן הרחוב, למרגלות פנס אדום של בר, מנהלות שתי זונות משא ומתן קולני עם לקוח.

“מחיר מיוחד לחג. הלילה אפילו הנחה לחיילים במדים. היי אתם, מחפשים קצת אקשן?”

“אנחנו מחפשים את הרכבת החג’אזית,” מסביר טוביה.

“למה לכם? תסעו לתל־אביב. שמה עושים חיים, יש כסף. קליינטים כמו זבל. שקל לא ייצא לי מהעצמאות הזה.”

אור חכלילי מחתל את הספר על ברכיה של סוזי.

“אינטיליגנטים,” אומרת הזונה, “דחילק מכם. אני עושה הכול. בשבילכם משהו משהו. חג או לא חג?”

טבעתה הרפויה של סוזי מסמנת תצלום. תחנת חיפה מזרח, אלף תשע מאות ותשע. היא תמצא הזדמנות נאותה להבהיר לטוביה. אולי הרוצח על האונייה לא היה מלח בגילופין, כי אם פלוני שסגר חשבון ישן.

למרות שהדגישה כי התצלום מעומעם, אמר טוביה שהוא בוחר לחפש על־פי סרטים ישנים. נערה מנופפת בממחטה לבנה. חייל במדים נשען על אדן הקרון ומצהיר בחגיגיות שישוב. סוזי הפטירה, הבטחה לא שווה חצי דמעת צלולויד. חמש שנים הם מבכים אותו. אילמלא אמא שלה היה אהוד תובע את טוביה על הפרת השותפות. “בשביל מה לך, חביבי?” אמרה לו רוזט מצליח, “יותר טוב תשב עליו שבעה כמו על מת.”

בהתקרבם לעבר המבנים ממטיר עליה טוביה שאלות בקצב מסחרר, והיא שואבת מן הספר, נחפזת לתרגם, מבינה לראשונה כיצד חש הנחקר על דוכן העדים.

“מי הקים את הרכבת?”

“הסולטן עבד אל־חמיד השני.”

“מתי?”

“ב־1 במאי אלף תשע מאות, הצהיר רשמית על הקמת המסילה.”

סוזי מצטמצמת בעובדות יבשות. חייבים למנוע גישה אל נקודת התורפה. על חקירה נגדית משלה היא מוותרת, אינה שואלת אם אלף תשע מאות שייכת עדיין למאה התשע־עשרה או כלולה כבר במאה העשרים, שהרי פרטים טפלים עלולים להסיט את הקטיגור מקו התביעה.

“למה קוראים לה החג’אזית?”

“היא הובילה לחבל חג’אז שבמערב חצי האי ערב.”

ממשמשת בעצבנות את הטבעת. אחרי החג תשלח אותה לתכשיטן שיתאים למידות האצבע. סוזי מפקפקת אם החוקר יודע הכול. תשכתב את ההיסטוריה ובלבד שלא יידע את עומק פגיעתו. פרקליט שאשם בפשע, בדיחה גרועה. שלושה חודשים עבד במקביל, סוכן כפול. עוד הספיק להתלוות לאהוד, נסעו לבית־המשפט הימי הבינלאומי בהאג כדי לייצג את החברה שלהם, ובאותה עת כבר היה חתום על חוזה עם חברה יוונית מתחרה, מדליף את הסודות המקצועיים. היא לא היתה איתם בהאג, וגם איליה לא הצטרפה. רק את ההודעה הרשמית, שנפלה עליהם בדואר, פתחה. מלים מצוחצחות שמצפינות הצעה קוסמת. משכורת בדולרים, טיסות ברחבי העולם, קידום מסחרר, לא עוד עורך־דין פרובינציאלי, אלא איש העולם הגדול. ממסיבת יום העצמאות אשתקד נעדרו בני־הזוג בר־אור. נסעו לחופשה באי הפרטי של איל הספנות היווני.

אהוד בכה. הוא קרע את ההודעה לגזרים, ואחר־כך שרף אותה על הכיריים. המטבח כולו היה זרוע נייר מפוחם, ואפילו אחרי חודשים מצאה סוזי קרעים שחורים בשולי האריחים.

גם אם יכריזו עליה שהיא עדת שקר תישבע סוזי שהנטישה אכן קבילה. טוביה, טוביה, בתיכון המהולל שעל הכרמל לא חינכו אותך שלא עוזבים פצוע בשטח?

סוזי טומנת פניה בחיק הדפים, נושמת דיו ולשון זרה. היא אוהבת לתרגם. מסתתרת מאחורי מלים שאינן קניינה. לפעמים היא שואלת את עצמה אם היתה בוחרת לומר את הדברים אחרת. ומה שמו של היווני שקנה אותו?

טוביה בוהה במִתחם התחנה. גדר ברזל משופדת, מבנה גדול, ארבעה דקלים זקורי צמרת ועמוד אבן, מסתירים את המסילה.

אינו משיב על שאלתה, כורה אוזן לקול מסתורי כלשהו. אולי עוד אונייה.

“המלחים הלכו מזמן לישון.” סוזי מתיזה, מחפשת עמדה נוחה להתרווח לאחר צינוק המכונית.

בלא מאמץ טוביה מדביק. תמיד היה זריז. הנה תו אופי שלא נתחוללה בו שום תמורה. ייתכן שפקידה יווניה היא זו שכתבה את המכתב וטוביה רק נדרש לתרגם לעברית. הריני להודיעך כי החל מיום 1.1.82 הנני שכיר בחברת הספנות אולימפוס. מוטב לשקוע בספר, ואולם התצלום אינו דומה כלל למציאות.

כדור בפסגת עמוד ובמרומיו סהר. בתבליט התחתון חקוק קטר מסלסל עשן. סוזי מסתערת אך נבלמה בשבכה. טבעתה הרופפת נוקשת בברזל, בעת שהיא מתרגמת את הכתובת התורכית. “בשם אללה הרחום והמיטיב… אדוננו ומורנו אמיר המאמינים וכליף הקדושים, סולטן שתי היבשות ומושל שני הימים… ציווה את מלאכת בניית קו מסילת הברזל כדי להקל על קהל המאמינים לקיים מצוות העלייה לרגל…”

“בחמש שנים הספקת ללמוד עוד שפה?” שואל טוביה.

חנופה או ביקורת? סוזי אינה מתעכבת לברר. לא יילך לו בקלות. מוח אנליטי. תייק את חולשותיה.

“יוונית לא למדתי,” היא מסננת.

כאשר נולד להם בן שלחה סוזי בסתר פרחים. איליה טילפנה, הזמינה לברית, התחננה “שמחה מוחקת הכול,” וסוזי כמעט שהתפתתה. החור בקרבה העמיק. כועסת ומתגעגעת בעת ובעונה אחת. איזו מין נקמה בחרת, אהוד?

גזל ממנה את החברים הכי טובים – מחזיק בהם כבני־ערובה. הראשונים שהושיטו לה יד. איליה נתנה לה במתנה חצאית מיני. לקחו אותה לדיסקוטק. נסעו יחדיו לטיולים. ארבעתם באוהל אחד. שני שקי־שינה. סוזי מזמרת שיר ערש בצרפתית והם נרדמים. טוביה נוחר. איליה הודפת אותו על צדו. גברים שנוחרים שאפתניים יותר, מתאמצים לבלוע כל טיפת אוויר בסביבה. שתיהן מצחקקות. איליה מקוננת, איך תחיה כל ימיה ברעש הזה?

טוביה שולח ידיים מבעד לשבכה, ממשש עפר ועשבים שהקיפו את האנדרטה.

“אתה מחפש עוד חוזה שמן?”

הוא מבליג.

המעטפה. בכתב־החידה נאמר שהיא מאחורי עמוד.

נתון לחסדיה עכשיו. אם תבעט בו יתגלגל, אם תדחוף אותו אל השבכה ישופד בברזל. היא חייבת לגלות עד הבוקר אם הוא עדיין נוחר. אהוד לא יוותר על שום פרט. אבל הנקמה מצטננת. אחרי חמש שנים קשה לסחוט ממנה הנאה.

“חבל על הזמן. פה לא תמצא מלך מת.”

טוביה תולש את הקרקע, מתיז עליה שורשים.

“פתי מאמין לכל דבר, טוביה, נורית סגל משכה אותנו למלכודת.”

ידו נתפסת בתוך קטר מפורזל. יכול היה להשתחרר בנקל ואף־על־פי־כן קפא.

“סוזי…”

כתבי־חידה בלשון נמלצת. נורית סגל רצתה להרשים. בשפה אחרת יזכו המקומות לשם שונה ורק מֶכָּה תישאר מכה.

היא מודיעה: “אני נכנסת פנימה. בספר כתוב שבין הפסים יש קבר של קדוש מוסלמי.”

*

לבדה מול קרונות המשא ששבתו ממסעם, סוזי מנחשת תלוליות פחם, אשלגן ובולי עצים. הפסים מסמנים מסלולי יציאה וכניסה שאינה יודעת לפרש. בריצה חצתה את המסילה לעבר מגדל האיתות, פוסעת על הפסים ברגלים מפושקות, כמו על גשר צר.

“סוזי! משוגעת אחת!”

היא מגבירה את הקצב. עשן סיגרייה בעקבותיה. טוביה ניגף באדנים, בועט בחצץ ומחרף את מי ששיגר אותו באישון לילה להתרוצץ כטירון. “את תידרסי! אהוד יהרוג אותי!”

פחדן עלוב. במקום להתייצב ולהתוודות בפניהם, שלח מכתב.

את האגדה שקראה בספרו, צעקה לכאורה אל הרוח, יודעת היטב שהאיש הדולק בעורפה אינו מאבד מלה.

ל“אל־מוג’יהד” נהגו תושביה הערביים של חיפה להתפלל, מדליקים עששיות שמן ונודרים נדרים. אהוד וסוזי נשבעו. לא יחליפו איתו מלה. איבדו את החבר הכי קרוב. כמעט כמו חיימון.

הממשלה התורכית משגרת מהנדס גרמני, אולי את אותו היינריך מייסנר פאשה מכתב־החידה. התוואי שתיכנן עובר על פני הקבר והוא מצווה להרוס את המצבה ולהציב את הפסים מעליה. סוזי מגבירה תאוצה. מאחוריה קולות נחרה. ביום חנוכת הרכבת נאספים נכבדי העיר; הקאימקם – מושל נפת חיפה והמותצארף – מושל מחוז עכו, סרים למרותו של הוואלי בביירות, ראש־העיר מוסטפה פאשה אל־חליל נושא נאום, וארבעת חברי המג’ליס – יועצי הקאימקם, נוכחים אף הם באירוע החשוב, ולא נעדרים גם שלושת רופאי העיר; הנוצרי, הגרמני והערבי.

“סוזי, בחייך, תעצרי! יקרה פה אסון!”

לפני חמש שנים. זעזוע נרשם בסיסמוגרף שעל נפשו של אהוד. בקושי שיכנעה אותו לבוא הערב. רוץ, טוביה, רוץ עד שתיפול.

את האורחים המהנדס מושיב לצדו בקרון המפואר ביותר, נושא את הנס האדום עם הסהר והכוכב, ולקול תרועת ההמון נעים גלגלי הרכבת בפעם הראשונה על המסילה. אבל משחלפה מעל מקום הקבר היו הקרונות מיטלטלים וכמעט שהתהפכו. הנוסעים המבועתים תוקפים את המהנדס וזה ממהר לבדוק את תקינות המסילה ומורה לרכבת לפתוח שוב במסעה, ואולם בהגיעם לקבר שוב מזדעזעת הרכבת. המהנדס שב מבוזה אל ביתו. מלאכתו כשלה.

טוביה השיגהּ וכעת הוא דוהר לצדה. חצץ ניתך על סוזי. הוא רץ ומצית לעצמו סיגרייה נוספת. הגפרור מבליח וכבה מיד.

בלילה ההוא בא אל־מוג’יהד אל המהנדס בחלומו ואמר לו: “אני הוא זה שטילטל את הרכבת וכמעט שהפילה, ואילמלא אותם חפים־מפשע שישבו לצדך בקרון הייתי הופך אותה והורג אותך. אם לא תסיר את סורגי הברזל מעל קברי מרה תהיה אחריתך!”

הריצה קשה עליו. העלה במשקל. לתומו סבר טוביה כי המשחק הוא הזדמנות פז ללבן את הדברים, לפתוח דף חדש. נורית סגל הבטיחה לעזור. שתלה פתק גורל מבוים בתוך הקערה. שידכה את טוביה בר־אור עם סוזי רבינוביץ'.

ומה עשה אותו מהנדס גרמני? כיצד יכול היה לנבא מראש. הוא לא אשם, הוא לא אשם.

למחרת בבוקר ציווה על הפועלים להטות את המסילה ממקום הקבר אל תוואי חדש והשיב את המצבה למקומה. מאז עברה הרכבת בשלום. סוזי תרוץ עד קצה העולם. רגליה קלות. ספינה כבר היתה לה, המירה מרוקו אחת באחרת. אביה לא הודה מעולם שהתאכזב כאן. האדמה קודמת לכול, אפילו לבני־אדם.

“תעצרי כבר,” משתנק טוביה. אנשים ממציאים קדושים כדי שיהיה להם על מי להתרפק.

“קדוש לא יבגוד כמו חבר.”

“סוזי, אני מבקש ממך, תגידי לאהוד – – – תלמדו לסלוח…”

קרונית עמוסת פחם תקועה באמצע המסילה, כמו ילד שאיבד את הוריו. אין טעם להמשיך. רמזור מהבהב ללא הרף התרעה אדומה.

“אילו חיינו אז,” קולו של טוביה עוקף את קרונית המטען המיותמת, “היינו יכולים לנסוע מכאן עד מכה. הייתי חוזר הביתה חג'.” וסוזי שואלת – אותו או את עצמה – איפה זה הביתה?

*

טוביה הציע לשוב לתחנה כדי לחפש את המלך המת. קיסר כבר היה להם, הפטיר. נורית סגל מחביאה בעורקיה טיפת דם כחול, רק כך ניתן לפרש את משיכתה למונרכים.

נייר רשמי, תאריך ומקום, אף פעם לא מצב־הרוח החותך את הרגע שבו נפל דבר. בלוח המודעות נוברים טוביה וסוזי, עוקרים נעצים וסיכות, אולי יתגלה רמז כלשהו.

במרכז הלוח מודעה של ועד העובדים שקרא לכינוס דחוף אחרי החג לדיון בהשוואת תנאי השכר לזה של עובדי אגד. במרומיו סידור עבודה של מנהלי משמרת, ומישהו הצליח לטפס לגובה ולבצע חילופין. היתה גם הצעה מטעם חברת נסיעות באריאל לסיור בהתנחלויות ביהודה ושומרון – “חבלי ארצנו שבהם מתקיים יסוד החלוציות עד היום הזה” – וסוזי שמה לב שטוביה לא השיב את המודעה למקומה ובטומנו אותה מתחת לסידור העבודה, נחשף רובד ניירות קודם.

רק לאחר שקראו הכול בעיון, נתקלו בכרזה רשמית ליום העצמאות, מרופטת ובלה, ואילמלא האותיות ל"ט אפשר היה לטעות ולחשוב שהנייר שרד מאיזה יום עצמאות עתיק.

“אני שונא טרמינלים בלילה.”

“פוחד, טוביה, שמישהו יחסל איתך את החשבון? מסוכן על הסיפון. לא כדאי לעלות לשאוף אוויר צח.”

הוא טען שזה היה אחד הקייסים המוצלחים שלו. איל הספנות סטאמוס אנאסטוס אפילו נתן לו בונוס – כך נודע לסוזי סוף־סוף שמו של היווני שקנה אותו.

בתחנה הדוממת היה רק ספסל המתנה אחד וברז מים דולף טפטוף חדגוני. רכבות דוהרות בלילה לא הפחידו את סוזי, כי מי שחוצה ים שחור ממקום ילדותו אל ארץ זרה, מתחשל בעל־כורחו. אפשר לעצום עיניים ולהתעורר בבוקר במקום שונה לחלוטין.

הספר מהוה כמו הכרזה על לוח המודעות. ואולם המלים ברורות. מסילות ברזל פלשתינה, אמצעי תחבורה מהיר ונוח – חיבור למצרים, סוריה ועבר הירדן. קרונות שינה ומסעדה בכל הקווים העיקריים.

טוביה פושט אצבע, “אולי אפשר לקנות אצלך כרטיס אקספרס למכה?”

היא מנערת את ידו. “לא למכה! בשום אופן לא למכה.”

“סוזי… בבקשה… עברו חמש שנים.”

היא מעמידה פנים שהיא מחטטת בניירות שבלוח, מוחצת את הספר.

הרכבת יוצאת מחיפה, נצמדת לרכס הכרמל כדי להתרחק מביצות נחל קישון, חולפת על פני עמק זבולון ונכנסת לעמק יזרעאל – לכן יכנוה “רכבת העמק”. התחנות נושאות שמות כפולים. סוזי מצליח. מה פתאום כישלון. עכשיו היא רבינוביץ'. כפר יהושע הלא הוא תל א־שמאם, כפר ברוך, עפולה, עין חרוד ובית השיטה, וסוזי מחקה בלא הצלחה שריקתו של קטר.

הרכבת פונה מזרחה אל תחנת בית שאן, חוצה את גשר נחלים, הלא הוא ג’יסר אל־מג’אמי – התחנה הנמוכה ביותר בעולם בספר השיאים של גינס. מאתיים ארבעים ושישה מטרים מתחת לפני הים. אתה רוצה לרדת, טוביה?

הוא מנענע ראשו לשלילה. רווח לו שאינה מזכירה שום שם יווני.

מתחנת החשמל נהריים פונים צפונה אל צמח – סמח בערבית, ואז מתפתלת הרכבת באפיק הירמוך לעבר אלחמי. סמוך לתחנה מעיינות חמים ומרחצאות מרפא. אם טוביה חש ברע מוטב לעצור עכשיו.

כעת עוזבים את גבולות ארץ־ישראל. אחרינו המבול. לפנים המדבר. ואדי חאלד, סג’רה, מקרם וזיזון. מעפילים בשולי אפיק הירמוך עד תחנת מוזריב. מכאן פונים מזרחה אל אדרעי, בערבית דרעא. תחנה סופית. כל הנוסעים מתבקשים לרדת.

אין לטוביה מה לחפש בדרעא. הוא לא שמע עליה אפילו.

בנקל מאתרת סוזי את מודעת הטיולים של משרד הנסיעות באריאל, ותולשת מן הלוח. הוא מתעקשת. דרעא היא פרשת־דרכים חשובה. אפשר להגיע היישר לרבת עמון או לדמשק.

ואולם ברשותו של טוביה כרטיס אקספרס למכה דווקא. מסרב להבין מדוע סוזי נחושה שליעד הזה לא יגיע.

לופת אותה בצבת ידו. לרגע חשבה שהוא תובע לעצמו את מודעת הטיולים לאריאל. שלא תשחק לו ידענית גדולה. גם היא לא שמעה על החור הזה מימיה. דרעא. גם כן מקום.

“דרעא, לידיעתך, היא העיר של עוג מלך הבשן. מה לעשות? הוא באמת לא היה מלך יווני.”

טוביה חוטף את הספר. רשרוש הדפים גובר על דליפת הברז. הוא מאשים, “את נותנת לדמיון להשתולל.”

“דמיון מזרחי אולי?”

את הספר הוא צולף בה אך סוזי חומקת מפגיעתו, מתענגת נוכח גופו שרפס. אולי בשל אותה סיבה נפגע אותו נוסע שמילא ריאותיו בחמצן טרי, מלהב הסכין.

“מי בחר בשבילך את הספר, טוביה? הבוס היווני שלך?”

טוביה מתכווץ. במו ידיו נטל אותו מן המדף בספרייה העירונית. שילם עירבון במזומן. אנגלית או עברית, מה זה משנה? התוכן זהה. אין מדובר כאן בעדויות סותרות. אולי אותו מלך מת בכתב־החידה הוא עוג?

צחוקה של סוזי מתגלגל בתחנה הדוממת. בניגוד לו אין היא נצמדת לכתוב בספרים. אביה סיפר אגדות על סיפון האונייה בדרך לארץ־ישראל. אמה כעסה, מה אתה מבלבל לילדה קטנה את המוח והוא אמר, זה כדי שסוזי לא תפחד. בעת כיבוש הארץ, כשבאו משה ובני ישראל אל דרעא, ראו את עוג יושב על החומה ורגליו מגיעות לאדמה. היה עוג תולש הר ומטיל על בני ישראל ומשה אוסף צרור אבן והוגה עליו את השם המפורש, ולא פגע בהם. עוג מלך חי ודרעא תחנה תוססת. מעברה משתרע המדבר הגדול. כבר לא איכפת לסוזי שטוביה מכר את עצמו לזרים. באה העת לנסוע הלאה. תחת כל מלך מת צומח מלך חי.

ללא ספק נסחפה. טוביה מתגונן. רכבת היא משהו שחלף מן העולם, ביטול הזמן שבנסיעה המתמשכת, והלא אין ביטחון כי תגיע במועד אל היעד המיוחל. אילו ידע מראש שהחג’אזית היא רכבת העמק היה מגלה לה כמה נודעה “אתון הסולטן” באיטיותה. אפשר לרדת תוך כדי נסיעה, להשתין בין הפרחים, ולטפס בחזרה. מעת לעת נאלצו הנוסעים לדחוף במו ידיהם את הקרונות שהתקשו בעלייה.

סוזי מרחיבה את הפער. החשיכה המתבהרת בתוך ראשה הופכת לנוף הנשקף מן הקרונות הדוהרים. גבעות גיר חשופות, ערוצים שוממים, שלהבות ניגרות מתוך מבער, ובוהק החול מסמא את העיניים. בחרונה מוחה סוזי לחלוחית שמתגנבת. חמש שנים שלא החליפו מלה. כמעט שכחה את קולו. היא מסוגלת להרגיש את הרוח המנשימה צעיפי אבק, מפסלת בחול ומאדוות חוליות מעל לטרשים המתנוצצים. סוזי מצליח, ילדה סתם מן העיר התחתית, מפליגה לעבר שמים שמאפירים בלא גבול.

“מכאן אפשר היה להגיע לכל העולם.” טוביה מתמזג בלוח, “פעם זאת היתה ארץ בלי גבולות.”

הספר לרגליו, פעור דפים. במקום להרימו הוא מתוודה. המקום פה צר, מרחב אוויר מצומצם. אהוד והוא היו יותר משותפים. תאומים סיאמיים. אפילו הלקוחות התבלבלו. וכאשר נקרתה ההזדמנות התנפל עליה. יוון אמנם איננה תמיד אולימפוס, ואף־על־פי־כן, מעבר לים כלשהו.

אונייה צפרה, ואולם טוביה קבור בלוח המודעות, אינו מתביית אל הצפירה. לא ידע כיצד לבשר להם, דחה את הקץ, עד שאיחר את המועד. הוא באמת התכוון לספר להם בעצמו, אבל היווני הקדים ושיגר נייר רשמי. חמש שנים הן די והותר. הוא מרצה את העונש שגזרו עליו ואינו מתקומם. לעולם לא יהיה לו חבר כמו אהוד. בלילות הוא יושב עם כוסית ויסקי ביד, בוהה בקיר.

לילה אחד נכנסה איליה. קוביות הקרח כבר נמסו. חרישית שאלה: “אתה מתחרט?”

טוביה זוכר שטעמו של הנוזל דחה אותו. איליה חטפה את הכוסית, מכוונת אל הקיר, והוא היה בטוח שהיא עומדת לנפץ כמו בסרטים ישנים.

“איליה,” התחנן, “בבקשה לא!”

במקום לשבור לגמה מן הכוסית עד תום ואז שאלה:

“ואילו היתה ניתנת לך הזדמנות חוזרת, היית עושה את זה שוב?”

“עושה מה?”

“בוגד.”

הוא אמר: “אני לא מבין מה זאת בגידה.”

ואף כי העוזרת היתה אמורה לבוא למחרת, שטפה איליה בעצמה את הכוסית, אפילו ניגבה, טמנה בארון והפטירה:

“יום יבוא ותבין.”

“מה השעה?” זרק טוביה, כמקיץ מתוך חלום.

סוזי מביטה על גג התחנה. השעון שהופיע בתצלום הישן לא היה שם. היא כמעט סיפרה לו שהשעון נעלם בעקבות פעולת חבלה של מחתרת האצ"ל, ונוכחה לדעת שנטשו את הספר.

*

הכישלון משותף לשניהם. הם לא מצאו מלך מת ולא מעטפה. טוביה החל להתרוצץ, תר אחר טלפון ציבורי. חייבים לבקש סיוע מהמספר לשעת חירום. מלך הקפה, עוג, תורכים ומחתרת. דייסה הגונה בישלה סוזי. אין פלא שהתבלבלו.

גם ביציאה טעו בכיוון, חולפים על פני אחוזת קבר מוסלמית שמצבותיה מעוטרות בערבסקות ובשריגי גפן, בלי לדעת כי כאן טמונים ראש־העיר מוסטפה פאשה אל־חליל ובנו איברהים, אשר יכלו לאשר את הדברים, ולו גם בלשון אחרת.

למרות שעשה את הדרך הזאת פעמיים ביום, בדרכו מהמשרד הביתה, לא הבחין טוביה מעודו ברחבה הקטנה שבעיקולי הדרך הראשית, עוד לא הספיק לחצות את הכביש לעבר תא הטלפונים שממול, וכבר צונח עליהם קולה של נילי לֶשֶם.

“התהפך העולם! סוזי עם טוביה! שולם שולם לעולם, ברוגז ברוגז אף פעם.”

יונגי אומר: “בחושך אין הבדל בין אויב לאוהב,” ומושך את נילי הלאה.

הילדים המופלאים מכוכב כרמל. עוד הלילה תסביר סוזי לרותם דולב – חיילת צעירה ותמימה – כיצד לדבר עליהם בגוף שלישי בנוכחותם. רק ציפורניה עודן כסוסות.

מכונית בולמת לא שמעו, ועל הפסיעות חיפתה צפירת אונייה. אולי משום כך לבשו פניו של טוביה ארשת ערגה בטרם ספג את המהלומה. הוא קורס כמו בובת סמרטוטים, וגם הדם שהחל נוטף מפיו אינו מעמעם את ההבעה.

תחילה קפאה סוזי ואחר־כך הסתערה על אהוד החובט בו.

“אהוד! אהוד! תפסיק! די!”

“אני אהרוג אותו!”

היא תולשת את בגדו של בעלה, מתחננת שיחדל, אך אהוד אחוז טירוף, הולם בטוביה בבטנו ובחזהו: “נראה אותך עכשיו, גיבור גדול! לך תקרא ליווני שלך לעזרה.”

טוביה לא התנגד כלל. דומה שהוא מגיש את גופו, ועם כל מהלומה קיבץ בכף ידו את הדם השותת ולא הוציא הגה.

אהוד התנשם כמו אחרי ריצה ארוכה. סוזי ביקשה לחבק, לשאוב ממנו את המהלומות הבאות, כשם ששאבה את בכיו הפרוע בקראו את מכתב הפרידה.

אהוד הודף אותה. טבעתה נושרת על הקרקע, משמיעה צליל עמום. “מאחורי הגב שלי אתה חייגת ליוונים. כשיצאתי מהמלון בהאג לקנות מתנות לסוזי ולילדים סגרת איתו עסקה, בן־זונה!”

טוביה שרוע למרגלות עמוד אבן, רגליו משוכלות, ראשו נתמך כאיש שנרדם בישיבה.

“אותך היו צריכים להביא מת ברכבת. לא את פייסל מלך עירק!” מטיח אהוד.

ראשו של טוביה מתנודד, והוא משעינו אל בסיס השיש בעל העורקים הוורודים. סוזי כורעת. בנסותה להרימו נתקלות אצבעותיה בצרור מעטפות חבוי מאחורי העמוד. טוביה גורר את עצמו על הקרקע, חובק את הכתובת, והיא מתרגמת קרעי אותיות המתחברים למשפט מבעד לגופו. “העצמאות נלקחת ואינה ניתנת, חירות האומה בידיה”.

אגרופו של אהוד קופא באוויר. בלא אומר הוא מושך את טוביה על רגליו, אינו טורח לקנח את חולצתו המרובבת.

אל חזהו מאמץ טוביה מעטפה חדשה מוכתמת בדם ומגיש לסוזי. מתחת לחבורות זוהר חיוכו.

“כרטיס אקספרס למכה?”

אהוד אינו מחייך. אגרופו טמון בכיסו וסוזי אינה יודעת אם עודנו קמוץ. ראש העמוד מנותץ והיא תוהה מתי ניחתה עליו מהלומה. את היעד הסופי תנצור לעצמה. לשם מה להוסיף צער? גם אביה נאלץ להשלים. זונות בקרן רחוב. כתר על הראש לנשיא המדינה, והוא איננו אפילו נסיך של שווארמה. אין כרטיס חזרה לקזבלנקה וגם למכה לא יוכלו להגיע. התורכים לא השלימו מעולם את המסילה. חצי עלייה לרגל. מי שהרגיש חובה או דחף בלתי־נשלט להמשיך, עשה את הדרך על גבי אורחת גמלים, באותו מדבר שהיה שבוי בקסמיו של פייסל מנהיג המרד הערבי. תחת כל מלך מת צומח מלך חי.

פיו של טוביה מתעוות, אפשר מחמת הכאב. ישראלי עולה על הסיפון לשאוף אוויר צח ונפגע פגיעה קטלנית. בתביעת הנזיקין מתעלמים מן ההחמצה. כמה חבל שנטשו את המסילה, אחרת היה טוביה מדגים כיצד מנבאים מראש בואה של רכבת. כורים אוזן על הפסים וממתינים.

בני־אדם בודים לעצמם קדושים כדי שיהיה להם על מי להתרפק, מהרהר טוביה בר־אור, ואילו אותם מורמים מעם מתרווחים בקרון המהודר ביותר ומחפשים לעצמם טרמינל נוח.

חרף האדווה בשפתיו אין טוביה מצליח לשתול ביניהן סיגרייה.

מהופנטת צופה סוזי בעמודו המנותץ של מלך עירק, כוססת ציפורניה. שיש ארגמני, משורג עורקים ורודים, תזכורת נלעגת לנצח בעירבון מוגבל, לומר כי בשנה השלישית בעשור השלישי של המאה, חלף בנתיב הזה בדרכו הביתה, מלך שהלך לעולמו בניכר. העצמאות נלקחת ואינה ניתנת.

כל הדרך עד למכונית נסמך טוביה על אהוד – אינו מעשן. משום מה ניעורים בו דווקא ברגע זה כיסופים לצפירת אונייה. סוזי פוסעת לצדם, חרדה מפני האגרוף הקמוץ בכיס ואינה יודעת שאיבדה את הטבעת. חיוכו של טוביה מעוקם, ובזוויות הפה נקרש הדם.

 

פרק רביעי    🔗

*

ה“קרב על הבית” היה אכזרי ותנועת מספריים גזרה על העיר גורל חדש. כאשר חולצו הנצורים, לאחר יממה כמעט, היתה העיר בידיהם – ואולם במחיר חייהם של שבעה חברים ואובדן אלפים מתושביה. הגנרל, אשר הפריד בין הנצים, נאנח והפליג, ומי שבחר לנטוש את הבית, באותה יציאת מצרים מבוהלת, הפך כתלים ואדמה להזיית דמים מתמשכת. בחדר המדרגות, שם שכבו הפצועים במשך עשרים ושתיים שעות, מוצנעת המעטפה החמישית.

*

בת שבע יונגרמן– מתווכת דירות. נשואה לאלישע המכונה “יונגי”. בת שלושים ושבע. אם לשתי בנות ובן.

אסא עפרוני– חבר קיבוץ, אחראי על משק החי. בן ארבעים. נשוי לקארן— עולה מארצות־הברית, אב לתאומות.

תמר גוטמן– לשעבר בצר. אחותו הצעירה של אילן. יועצת חינוכית, נשואה למלאכי. בת שלושים ושלוש. אם לבן יחיד.

מולה אבידר – עמיל מכס, בן ארבעים ושתיים. נשוי לתקוה. אב לשני בנים ובת.

*

הלך המנוע.

הכרזתו של אסא מגיעה אל בת־שבע מעד למכסה המתכת הזקור, ולא הידהדו בה צער או קובלנה. אין לה שום חשק ללכלך את השמלה שקנתה באותו בוקר, אף כי ידעה מראש שלא תזכה במחמאה. ספק אם בקלחת המשחק מישהו יבחין בבגד חדש. סתם בזבוז של ערב, ודווקא במפעל של יונגי הזמינו אקורדיאוניסט לשירה בציבור. היא דיברה על לבו של בעלה, אולי יבלו חצי ערב כאן וחצי ערב שם, אבל הוא הודיע חד־משמעית: ויתור על המשחק פירושו עילה לגירושין.

ציצת קודקודו של אסא מתרוממת. הוא פותח את ארגז הכלים, חובט באומים, אבל בת־שבע חושדת שביצע את הפעולות רק כדי לצאת ידי חובתו. “הלך המנוע,” שב ואמר. נהיגה — יודעים כולם— איננה אחד מכשרונותיו. אחרי הכול, מכונית היא לא סוס.

לכאורה, הוא משתדל לתקן, אך כל מעשיו נגועים באותו שוויון־נפש שמעלה גם את חמתה של קארן אשתו. כאשר באו לטקס נישואיו בקיבוץ, בישר להם מזכיר המשק המבוהל שאסא נעלם. יונגי חשש שמא התחרט החתן ברגע האחרון, וקארן השליכה את המצלמה היקרה שלה על רצפת חדר האוכל. ורק לאחר שעה של חיפושים מצאו את אסא ישן כמו תינוק בבגדיו החגיגיים על השחת ברפת. צילומים כמובן לא נשארו מהחתונה, ואסא ניחם את קארן: “אין דבר, ממילא נזדקן ונשתנה והתמונות רק יצערו אותנו.”

קרבי הפלדה פעורים. אילמלא ניחוח השמן הצורב ניתן היה לחשוב שהמנוע כשיר. חבל שיונתן לא פה, מקוננת בת־שבע. ידי זהב. אין מכונה שאינו מסוגל לתקן.

יונתן? אסא מופתע, הוא הרי שתוי לגמרי. הצליח להשקות אפילו את רחלי שבקושי

טועמת יין של קידוש. “שמעת אותם שרים בקולי קולות ‘אנו נהיה הראשונים’.”

“ואנחנו לא נגיע בכלל,” נאנחת בת־שבע, מיישרת את הקמטים שנצברו בשמלתה, מצטערת שביזבזה עליה רבע משכורת.

“מוצאת חן בעיניך?”

אסא טורק את המכסה. “בבגד הזה יעצרו לך טרמפ בקלות.”

“אתה נורמלי? אני?”

הספרות על שעונו מבהיקות בירוק זרחני. בת־שבע שמה לב שאסא עונד שעון מטיפוס ישן, כזה שהיו מעניקים פעם לבר־מצווה.

“עכשיו רק אחת־עשרה ושלוש דקות.”

באותו רגע משמיע הדיגיטלי שלה שורת צפצופים דקים. למה הוריה העשירים של קארן מניו־ג’רזי לא יכולים לקנות לו במתנה שעון משוכלל? היא כבר עברה את הגיל שבו עוצרים טרמפים. ברגע הראשון בת־שבע מוחה ואחר־כך מתחיל הרעיון לקסום לה. ניצבת בשולי הכביש, נושאת ידה לעבר פנסי המכוניות, תחילה בהיסוס, ואחר־ כך בביטחון, ועם כל רכב שחולף היא מזדקפת, מצליבה רגליה בתנוחה מפתה, הזכורה לה מימי היותה חיילת. אפילו פרפה את הכפתור העליון, מניחה לרוח לטייל במחשוף. מה היו ילדיה אומרים אילו ראו אותה מגייסת את מיטב יצרה הגנדרני להישרדות לילית. יונגי היה שולף בוודאי צרור בדיחות על חשבונה של מצמיחת קמטים שמעמידה פני לוליטה.

אסא נסוג אל מעבר לכביש, מתיישב מאחורי הפס הצהוב וממתין. “שלא תירדם לי,” צועקת בת־שבע, “אתה זוכר מה קרה בליל החתונה שלך…” ובטרם הספיק להשיב חורקים בלמיה של מכונית.

“לאן, מותק?”

בת־שבע התבלבלה. היא לא ידעה מהו היעד שלהם. אפילו את כתב־החידה לא קראו. והמעטפה, איפה היא בעצם?

“את אילמת או משהו? שאלתי לאן את צריכה להגיע?”

הקול הטעה אותה, ורק כששלף ראשו נוכחה לדעת שהדובר הוא נער.

“בואי, עלי כבר,” מתק קולו מקדים זרוע נחשית שנשלחת החוצה.

היא מרפה מהשמלה ההדוקה, בחופזה רוכסת את הכפתורים עד לצוואר. ממה נבהלת כל כך, בת־שבע? סתם פרחח שלקח את הרכב של אבא ויצא לבלות. כמעט בגיל של טל סגל. ילד נחמד ולא מזיק שיושב כל הלילה ליד הטלפון.

אסא כורע בין השיחים שבשולי הכביש, מיידה אבנים קטנות למרחק. הוא מציע לפתוח במסע רגלי עד תחנת הדלק הקרובה, ובעוד בת־שבע חולצת נעליה נשמעת שעטת מכונית, מידרדרת לעברם בהילוך אחורי. היא צובטת את זרועו של אסא, מתפללת שהפרחח לא ישוב. מי יכול לנחש מה באמת חולף בראשם של צעירים לא מזיקים.

תחילה לא קלטה שהם קוראים בשמה, ורק כאשר משך אותה אסא לעבר הרכב, זיהתה את הב.מ.וו השחורה של מולה, ואת תמר מנופפת בהתרגשות מבעד לזגוגית.

“איזה מזל,” אמר אסא, “איך זיהיתם אותנו בחושך מצרים הזה?”

תמר אמרה, “תיכף הכרתי את השמלה החדשה שלך בת־שבע, שווה כל שקל. כמה בדיוק שילמת עליה?” ומולה התנדב לבדוק את התקלה. זו בדיוק הסיבה שהוא מעדיף להשקיע ברכב גרמני, כי מי רוצה להיתקע באמצע הלילה, ובארץ הזאת לך תדע. וכאשר נפער המכסה, נמלטת צעקה קלה מפיה של בת־שבע, כי בקרבי המנוע, תקועה המעטפה החסרה, חתומה ומודבקת, כומסת יעד לא נודע.

*

מולה היה הקשיש בחבורה, מבוגר בשנה משאול כהן ואבנר לֶשֶם והמפקד שלהם בצבא. באחת החופשות הביאו אותו למסיבה ומאז הסתפח. בכל שבוע נהג לחזר אחרי מישהי אחרת, עושה רושם עצום בכומתת הצנחנים האדומה שהיתה נעוצה בכותפת שלו. לבסוף איכזב את הבנות ונשא לאשה את תקוה, הפקידה הפלוגתית של הגדוד. היתה להם בעיה עם שמו, שכן היה כבר שמואל אחד בחבורה — הלא הוא שמוליק אשכנזי. תחילה קראו לוותיק שמואל א' ולחדש שמואל ב'. אחר־כך הוחלט לכנותו סמי, אך הוא לא הצליח להתרגל, וכשפנו אליו כך אפילו לא טרח לסובב את הראש. שאול ואבנר היו מבולבלים לגמרי וכל העת המשיכו לקרוא לו “המפקד”, מצדיעים לו אוטומטית. בסופו של דבר, כאשר שיחקו יום שישי אחד כדורגל במגרש של התיכון, שאג טוביה, “מולה, תקע גול!” והשם נשאר.

ראשו הרכון על משאבת השמן, מקריח. במשך שבוע אחד בשנת שישים ושמונה, זכתה גם בת־שבע במנת חיזור. חודשים ארוכים נטרה לו על שביכר את תקוה, זרה לגמרי, ותחושת הפגיעה קהתה אחרי שהותיר מאוכזבות גם את עטרה, נורית ונילי. רק יודית ניחמה אותן, אבל לה היה קל. היה לה כבר חבר.

תמר היתה היחידה שלא זכתה לחיזוריו של מולה, מן הטעם הפשוט שהיתה אז בת שתים־עשרה בלבד, אחותו הצעירה של אילן בצר שהשתרכה אחריהם לכל מקום.

מולה היה אז מושא הערצתן. מי היה מאמין. עודנו מתרפק על ימי הצבא. שאול ואבנר נשארו החברים הכי טובים, אבל מזמן חדלו להצדיע לו, ומולה מתעב את הכינוי “עמיל”, שדבק בו בשל היותו עמיל מכס המשחרר סחורות מהנמל.

סבלנותו של אסא פוקעת. המשאבה הלכה, המנוע הלך, מה בכך? מכונית אינה אלא תיבת פח שמניידת אדם ממקום למקום. לעתים נדירות יעילה יותר מסוס.

“אסא צודק, מולה. אנחנו נאחר,” דוחקת תמר, “ואילן כמובן ינצח.”

אז מה? ידיו של מולה טובלות בנוזל שחור ושמנוני. הניצחון יישאר במשפחה. “תוכלי למחוא כפיים לאח הגדול שלך.”

תמר מתגוננת. חלילה, זו לא הקנאה שדוברת מגרונה. היא פשוט סקרנית. כתב־חידה משונה. אולי חטאה נורית סגל בספרותיות יתר כשכתבה “הקרב על הבית”. האם זה משל, או שמא קיים באמת מין בניין גורלי כזה?

בת־שבע נכלמת, מקווה שאסא לא יבייש אותם ולא יסגיר כי לא טרחו לפתוח את המעטפה כלל.

הדרך השחירה כליל והאוויר איבד משקיפותו. זוהר האורות התעמעם. רק כוכבים בודדים הגיחו מתוך קרעי ענן. העיר היתה קרובה אבל נראתה רחוקה.

מולה הציע להמתין עד שיבוא הגרר. “מה בוער לך?” התפלמס עם תמר.

טרם ניסו לפתור, בת־שבע מתגייסת ותומכת בתמר, כתב חרטומים תמוה. השיגעונות של נורית סגל. רק פסיכולוג מסוגל להיכנס לראש שלה.

לא לדאוג חברים. הפתרון בכיס הקטן של מולה. ארשת מסתורין על פניו.

תמר מפקפקת. הרי בקושי עיין בכתב־החידה, וגם ספר לא פתח. ואף־על־פי־כן מולה מכריז שהיעד ידוע לו. והוא טופח לעצמו על השכם. עד עכשיו היה בסדר, נכון, תמר? איך פיצח כל כתב־חידה בקלי־קלות. הלך לו קלף. נכון שאילן השיג אותם, אבל זה רק מפני שהצטייד מראש באיזה ספר נדיר.

תמר מאשרת. נטל אותו מספרייתו של אביהם המנוח. אם יזדרזו, יקדימו את אילן הפעם, והיא אינה מספרת על המריבה הקולנית בינה ובין אחיה, כיצד נאבקו שניהם על הספר ההוא.

לפני שבא יום הזיכרון אל קצו, נסעה לבית הוריה. מלאכי בעלה, התאמן כל היום בגיטרה, ורק בעת הצפירה הדמים מיתרים. גיחך למזימתה ואמר שהוא סומך על חושיו שיובילו אותו אל המקום הנכון ולא על הוראות של מומחים מלמעלה. תמר אמרה: “מה זה עניינך, ממילא לא נהיה הלילה זוג,” וטרקה את הדלת.

לא צילצלה בפעמון, אלא פתחה את הדלת במפתחה הישן, מגלה שאילן כבר בדירה, ניצב על הסולם ומסוכך על הכוננית העליונה. “אלה הספרים שאני קיבלתי לבר־מצווה!” צווח, ותמר הטיחה: “אז למה לא לקחת אותם נדוניה כשהתחתנת? בגלל שרחלי שלך מעדיפה למלא את המדפים במזכרות מחוץ־לארץ!”

אסא ומולה הודפים את המכונית לשוליים. בת־שבע תומכת בדלת הפתוחה, שמלתה מפריעה לה לנוע בחופשיות. ואילו תמר חובקת את שלושת הספרים שחטפה בסופו של הוויכוח מן הכוננית התחתונה. אפילו לא בדקה את ערכם.

מולה מתרה. תדע לך, אסא, אין סיכוי שתמצא את המכונית מחר, ושלא תגיד שלא הזהרתי אותך מראש. אתה תחטוף, וזאת אפילו לא המכונית שלך, אלא הרכב של הקיבוץ.

אדישותו של אסא. המהומה שחולל לפני שנתיים כשבא יום אחד לעיר רכוב על סוס, וחיפש מקום חנייה בשדרות העצמאות. השוטר שעצר אותו לא ניחן בעודף הומור והדביק על מצח הסוס דו"ח והזמנה לבית משפט. לא השתנה כלל, מהרהרת בת־שבע בטרוניה. דומה שההתבגרות פסחה על אסא. אינו יוצא מגדרו וחמתו אינה בוערת לעולם. אפילו ביום שבו המתינו לחיימון, היה היחיד ששמר על קור־רוח. אופטימיות, כך טען אסא, הוא שואב מבעלי־חיים. הם עצובים רק אחרי המשגל. אלוף הצופים ברוגטקה, ואולם מעולם לא צלף בציפורים, רק היה מתיז איצטרובלים על האדמה בקו ישר. ידו מלטפת את ריפוד הקטיפה של הב.מ.וו כמו היה רעמה.

מולה מתפאר. מכונית מדהימה. מסוגלת להגיע למהירות של מאתיים קילומטרים לשעה, ואם לא היה קיים גבול היה עושה את הדרך לביירות בפחות משעה. הכביש במצב לא רע. הוא עבר אותו במלחמת לבנון. חבל רק שהחמיץ את ביירות, מפני שהגדוד קיבל פקודה להתמקם בצור.

על ברכיה של תמר מכבידים הספרים. נלחמה כלביאה, ומה יצא לה מזה? בכל פעם שביקשה לעלעל זינק מולה עם פתרון מן המוכן. אמה גערה בה ובאילן, “בושה! איך אתם מתנהגים?” כמה פעמים התחנן אבא שנקרא בהם, ואנחנו אמרנו, עזוב אותנו. היסטוריה מעייפת, נשמעת כמו תקליט מקולקל.

“אני לא מוצאת את המעטפה שלנו!” נזעקת בת־שבע, מבקשת לשוב לרכב התקוע. בטח שכחו אותה שם.

חבל על הזמן, מולה פסקני, הפתרון ידוע, פשוט כל־כך.

“אבל פתרון בלי כתב־חידה לא שווה כלום.” בת־שבע מתווכחת, מנערת ארנקה. פנקס ההמחאות שלה מבצבץ והשפתון מתגלגל מתחת לדוושות. מה יגידו עליהם? שנגררו אחריו כמו טמבלים?

“לא! כמו חיילים.” מולה מתענג.

אסא מושך בכתפיו. “כן, המפקד!”

הרוח מנגחת מבעד לחלון העילי שבתקרת המכונית. כמו בצוללת. פתח נסתר לשעות חרום, המצאה מופלאה, מהרהרת בת־שבע. ובלבד שלא למצוא את עצמך במקומות סגורים.

מולה משולהב. קסמי הב.מ.וו. האנטנה מתרוממת בלחיצת כפתור, הרמקולים משמיעים מוסיקה באיכות של אולם קונצרטים. כמה חבל שהכביש הישן משובש, אחרת היה מדגים להם ביצועים.

הם חוצים את גשר רושמיה.

מולה מסיר ידיו מן ההגה, ובת־שבע צווחת. מברכיה של תמר נשמטים הספרים, ואולם המכונית מחליקה בלא טלטלה. לרגע נדמה לבת־שבע שאוזניה מתעתעות, אך קריאתו של מולה חוזרת שלוש פעמים, מתנגשת במשב הזורם פתח הגג.

“אהלן דגים! אהלן דגים! אהלן דגים!”

*

הדומייה כה כבדה עד כי נדמה לבת־שבע ששכחה לנשום. אף כי הדרך נטולת מהמורות, נחבטים הספרים למרגלותיה של תמר. מולה מאט, בוחן את טורי הבתים משני צדיהם. בלחיצה אחת סגר את החלון העילי ושריקת הרוח חדלה.

“אתם זוכרים איך חיימון היה קורא לנו?” עליצות מעושה בקולו.

תמר אינה קולטת מאומה מן הבתים הנדחסים. הים רחוק, מתפרקד מעבר לאפיק שלמרגלות הגשר.

מולה מתפתל בין הסמטאות.

“זה צריך להיות כאן איפה שהוא.”

תמר מממששת אותיות בלתי־נראות. מתחת למעטה העור שאביה כרך בו את ספריו, ניחוח של איש שהלך לעולמו ונקבר ביום קיץ לוהט. אילו היה רואה את בנו ובתו מתקוטטים בשל ספר היסטוריה שאיש לא פתח זה שנים, היה מתמלא נחת. לא באילן קינאה תמר, כי אם ביודית.

בליל בת־המצווה שלה, משנסתיימה החגיגה, היא יורדת עם אחיה למטה. יודית וחיימון חבוקים בחדר המדרגות. ידו של חיימון בתוך חולצתה של יודית, מאלו שרקמו הבנות בתנועה. אצבעותיו חופנות שיבולים ברקמת צלבים. תמר קופאת. להבה ניצתת בליבת הגוף, כאילו שוטטה ידו של חיימון עליה. אילן דוחף אותה במעלה המדרגות. לכי הביתה, תינוקת מה את נטפלת אלינו. אנחנו גדולים.

רגליהם של יודית וחיימון מקושרות באנטומיה מוזרה. תמר מתחננת בפני אחיה שירשה לה להצטרף. והיא זוכרת — להבה קודחת עמוק — ילדוֹת ניחנו בזיכרון בהיר ומר. ההודעה ברדיו. היא היתה אז בת ארבע־עשרה. אילן יצא מהבית ולא שב שלושה ימים. פניו אפורי זיפים – – –

אהלן דגים! אהלן דגים! אהלן דגים! – – –

מולה בולם.

“זה חייב להיות כאן. ראיתי אותם באים הנה.”

“את מי ראית?”

“לא חשוב. אני כבר אמצא.”

“מה שכחת בשכונת חליסה?” חוקרת תמר.

“זה פה בסביבה. הרי ראיתי אותם. לא יכול להיות שאני טועה.”

מולה מנסה לזהות כל בית.

“לעזאזל!” הוא בועט בזעף בשפתון של בת־שבע. חסרי התחשבות, מטנפים את הב.מ.וו היקרה שלו. אתם יודעים כמה היא עלתה?

“אל תתרגש כל־כך עמיל,” מרגיע אסא, “המפעל בגרמניה ממשיך לייצר.”

הרי במו עיניו ראה אותם חוצים את הגשר. נסע אחריהם עד רחוב הגיבורים, ושם, במבוא אחד הבתים, שלח יואב סגל את טל פנימה להחביא את המעטפות.

תמר מזועזעת. “אתה עקבת אחריהם, מולה? מתי? אני לא מאמינה.”

“מה יש לך? מה עשיתי בסך־הכל? סקרנות זו תכונה של מפקד, נכון, אסא? ותפסיק לקרוא לי עמיל. אני לא סובל את הכינוי הזה.”

“חתיכת רמאי!” מסננת תמר, ומולה מתלהט. יפי־נפש. כל זמן שהם נהנים מירי של אחרים לא תשמע מהם ציוץ. ופתאום, ברגע שמתברר לתמר שנעשה שימוש בתכסיס מחוכם, היא קופצת לתקרה. תחבולה אינה הונאה, חברים, אלא אסטרטגיה. מהלך חיוני שמטרתו לבלבל את האויב.

בהפגנתיות תמר פותחת את אחד הספרים בעמוד השער ברכה מסולסלת. “לחתן המצווה היקר אילן בצר והוריו. תזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים.” בקדחתנות היא מעלעלת, כבעלון פרסומי של מתווכי דירות. אין לה דרישות מיוחדות. ארבעה קירות וגג, חלון שאפשר לצפות בו מי בא ויוצא, חדר מדרגות. כן היא מתעקשת – חדר מדרגות.

מולה מגדף. ודאי שלא קל לאתר את הבית המבוקש. חוכמה גדולה. יואב וטל נסעו באור יום ועכשיו אמצע הלילה.

“אל תתאמץ, עמיל,” משסע אסא. “רק בית אחד מתאים לתיאור. בית הנג’אדה.”

מולה מתכחש. לא ייתכן שהמבנה העלוב התלוי על המדרון, הוא אמנם הבית המבוקש בכתב־החידה. הוא משוכנע שראה את האב והבן חוצים מפתן מהודר, ולא חזית חרבה ונגועה בפצעי כדורים. שום בית אינו הופך בין לילה לעיי חורבות. אין לו ספק שמישהו מוליך אותו שולל. גם אם המשימה תתמשך עד עלות השחר, יסרוק בית אחר בית, עד שיגיע אל היעד המבוקש.

אסא קץ בוויכוח. אף כי שריר לא זז בפניו והמסווה הצונן שלו אינו נסדק, הוא מנצל את שיוטה האטי של הב.מ.וו ומגלגל עצמו החוצה, לחרדתה של בת־שבע. משתוחח להגן על עצמו מהנפילה או מפני כל פגע אחר.

*

“אהלן דגים!” בחיפושיה אחרי אסא שנעלם, מנסה תמר למשש את קיבורת החושך, לופתת רק אוויר דחוס וריק.

שלוש קומותיו של הבית לא זיכו אותו בחזות גבוהה במיוחד והיא התקשתה לתאר אותו חולש בתצפית על הגשר.

בת־שבע מבכרת להמתין בחוץ. שום כוח בעולם לא יגרום לה להיכנס לגוב שחור. בקומה העליונה נאטמו החלונות בלבנים גסות, וסימני הכדורים נחרטו היטב על הכתלים החיצוניים. מעל לסף נעקרו החלונות, צופים בה כמו עיניים עיוורות.

לפסיכולוג שלה הסבירה בת־שבע שהחרדות מסתערות עליה כמו עדרי חיות. זברות, קרנפים, ג’ירפות. “גם בערב יום העצמאות את לא מסוגלת לבטל את הטיפול הקדוש שלך,” רטן יונגי. בת־שבע מתפללת שלא תידרש לעולם לחבר כתבי־חידה, וכאשר הציע יונגי בשעתו לתכנן את המשחק, נבהלה. סדרי בראשית הפוכים. להתחיל מפתרון ורק בעקבותיו להגיע אל השאלה, זו עדות למצוקה קשה.

“זברות, קרנפים, ג’ירפות,” העיר הפסיכולוג, “מעניין מאוד, בעלי־חיים שאינם קיימים אצלנו.”

בת־שבע ממתינה על המדרכה למולה שיגיח מן הסמטה. החנה את הב.מ.וו בפינה צדדית, להצפינה מזרים. מכונית גרמנית, דגם חדיש, איננה בשום אופן נכס נטוש. גם תמר היססה מעט לפני שחצתה את המפתן ואילו אסא נבלע בבניין.

“אני לא נכנסת למקומות כאלה,” הצטדקה בת־שבע, “גם לא לבתי קברות.”

“ואילו לחיימון היה קבר, היית באה?” שאלה תמר. אחר־כך צללה בחדר המדרגות.

חג אינו דוחה שיחה עם הפסיכולוג, התעקשה בת־שבע. בעלה התלוצץ, אולי כדאי לשלוח לטיפול את כל המדינה? חבל על חשבון הבנק שלנו, בת־שבע, את דווקא הכי שפויה מכולנו.

היא מתקנאה באסא. דבר לא חודר מבעד לשריון אדישותו. לעולם לא יזדקק לטיפול. מערבולות בנפש, התקפי חרדה, פקעות של זמן שצרב – אם הם מנת חלקו הרי הם חבויים אי־שם, כבאחד האלבומים הנידחים של קארן. כשעצוב או מר לו אסא מאכף את אחד הסוסים ויוצא לרכוב. היחיד שהגשים את הבטחות נעוריהם. הצטרף לגרעין ועלה להתיישבות.

עיניה של בת־שבע התרגלו לחשיכה והיא מאתרת דחפור גדול בירכתי הבניין, כפו כורעת תחת נטל עפר וסלעים. מישהו תלה עליו דגלון פלסטיק. המדרון האחורי כבר נחצב והנג’אדה נחשף עד לשורשיו.

בת־שבע רומסת ברזלי פיגומים, נזהרת שלא למעוד בטורי הלבנים שהוכנו מבעוד מועד לבניית הבית החדש, מתחת לשלט מאיר־עיניים. “על הגבעה הנישאה הזאת הולך ומתגשם חלום. דירות יוקרה, נוחות מרבית. לך ולמשפחתך נוף מרהיב. נכס שיבטיח לך ולמשפחתך איכות חיים ברמה שאין דומה לה.”

בעת שבת־שבע עוקפת את השלט נשמע דרדור אבנים מעל לתלולית העפר, למרגלות הדחפור, ניצב כלב. פרוותו מרוטה וזנבו שמוט. תולה בה עיניים כהות, כחלונות הסומים שבחזית.

“בת־שבע! איפה את? לאן נעלמת?”

מולה מעפיל מן הסמטה, והיא אצה לעברו, מגלה כי הכלב פוסע בעקבותיה, כפותיו טופפות חרישית, ולשונו פעורה, כמו עצר בשעת דיבור.

“מה הוא נטפל אלינו,” התפרץ מולה, “תגרשי אותו מפה.”

בעלי־חיים מאפריקה. ביקרת פעם בספארי? התעניין הפסיכולוג.

מה אתה רוצה ממנו," אומרת בת־שבע, “זה סתם כלב עזוב.”

“מה את יודעת? בטח נגוע בכלבת. מתאים לך להתרגש מהמסכנות שלו, בת־שבע יונגרמן. הצגה אחת גדולה.”

“עזוב אותו, מולה.”

“הוא מסוכן.”

“הוא אפילו לא מסוגל לנבוח.”

“אבל תראי איזה שיניים יש לו. כלב מסריח. כדור בראש צריך לתקוע לו.”

מולה בועט בכלב ובת־שבע זועקת. במעומעם היא זוכרת שמישהו כבר צווח הערב. אהלן דגים. מה מעכב את תמר ואסא בנבכי הבית.

“איזה מקום,” מתעווה מולה בשאט־נפש, “לא פלא שזה היה פעם מרכז הכנופיות הערביות. ישבו ליד החלונות ופשוט ירו בכל מי שעבר. את לא נכנסת, בת־שבע, נכון? יופי תשגיחי עלינו. לא תנום ולא תישן שומרת ישראל. את חושבת שזה היה משחק ילדים לכבוש את העיר?”

למרות שהפסיכולוג מייעץ לפרוק, בת־שבע שותקת.

“גברים אחד־אחד. לא כמו המפקד של הערבים שברח ביום הקרב בסירה לעכו.”

אין מדובר בהדחקה, תצטדק בת־שבע בפני הפסיכולוג. הן לזכותה ייאמר, שטרם הספיקה לעיין בכתב־החידה.

“למה להתאמץ?” מגחך מולה, “באנו, כבשנו, גירשנו. דווקא את נראית לא רע, בת־שבע, שמלה חדשה?”

שום ספארי. בת־שבע מעולם לא עזבה את גבולות הארץ. גם כאשר הציעו טוביה ואיליה להצטרף לטיול ביוון, סירבה. הזמינו את עטרה ויונתן במקומם. יונגי נוטר לה טינה. הפסיד בגללה חופשה בחינם.

“תזוז כבר,” בת־שבע עצבנית, “אסא ותמר נתקעו בפנים. למה הם לא יוצאים?”

מולה מצדיע. “כן המפקד,” ובדרכו מפגין עליצות, שואג לעבר החלונות העיוורים: “להחזיק מעמד, דגים! לא להיכנע! חוליית חילוץ בדרך, עבור.”

בבתים השכנים עלו אורות ודייר עצבני צרח, “תפסיקו להרעיש שם!” להחזיק מעמד, דגים. קריאתו של מולה הגיעה לאוזניה של תמר, אך במקום לכוון אותו אל המפתן, נצמדה לכותל. שיסתלק לב.מ.וו שלו, יניח לה ולאסא לגלות את המעטפות לבדם. מי שמרמה אינו זכאי ליטול חלק בירושה. היא תגלה לאילן מה עולל מולה. אחי הגדול יבוא וירביץ לכם! נהגה בילדותה לאיים על מי שהציק לה.

תמר לוחצת על מתג החשמל בחדר המדרגות. בשולי העמודים הערות בכתב־ידו של אילן. בראש הפרק שתיאר את מבצע מספריים שהפך למבצע ביעור חמץ, רשימת שחקני הכדורגל של נבחרת ישראל במשחק המפורסם נגד יוגוסלביה, ומעל לתאריך המבצע – ערב פסח, 21 באפריל שנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה – רשם אילן את הגולים שתקע החלוץ המרכזי רפי לוי.

אצבעה של תמר מועכת ללא הרף את המתג האוטומטי, אבל האור כבה מדי דקה, ובכל פעם שהוא נדלק מחדש היא נאלצת לבזבז זמן יקר כדי לאתר את השורה הנכונה. מישהו עוד יחשוב שהיא מאותתת לעזרה. עתה היא כמעט יודעת מה התרחש בבית ועד השכונות המזרחיות, המכונה בטעות בית הנג’אדה. לאטה העפילה, ובהגיעה לקומה השנייה התקלקל המתג והאור כבה סופית. מזל שבת־שבע נשארה בחוץ. למי יש סבלנות לטפל בפוביות שלה.

תמר מגששת, מריחה את האבן המחוספסת, מדרגה אחרי מדרגה. משתוקקת להיות במיטתה, להתכסות מעל לראש בצוללת השמיכה. ריח הפצועים והמתים בחדר המדרגות. מי שיתפוס את הבית יאחז בשלטון. ידיעה זו לא נעלמה מעיניו של המושל הצבאי, הגנרל הבריטי סטוקוול. כאשר הודיע באותו בוקר על הסתלקות כוחותיו מעמדותיהם, ידע כי הכוחות היהודיים והערביים ניצבים עתה לראשונה זה מול זה. הכוח מגדוד עשרים ושתיים נע במשוריינים, משתלט על הבית בקרב פנים אל פנים, בחיפוי מקלע מבית התעשייה השכן. מפקד הכיתה ולוחם נהרגו בשעה הראשונה. בשעות הלילה נהרג מפקד כיתה נוסף ומסגל הפיקוד נותרו רק המ"מ וסגנו. עשרים ושתיים שעות הם מחזיקים בבית, ממתינים לעזרה, לומדים בדמם כי גל לבנים מהודק במלט אינו כסות ולא מחסה. ריח הפצועים והמתים. תמר אוטמת את נחיריה ורק הספר שחטפה מן הכוננית של אביה מעביר אליה מעט חום. כעת היא נושמת מדפיו את אחיה הבכור, וגם ניחוח מאפה טרי שמחלחל מן הקומה העליונה, כמו במאפייה של סבא. כיכרות לחם הוטלו אל תוך הבניין הנצור. אבל מדוע לא מצות? שהרי הכול התרחש בערב פסח.

מעל ראשה של תמר הולמים צעדים. מה יעשו הדיירים לכשיגלו זרה שפלשה לביתם? היא תסביר כי בתום־לב עשתה מה שעשתה. באמת ובתמים סברה שהבית נטוש. לא חבל כביסה, לא תחתוני ילדים מתנדנדים מאטבים, רק מישהו חסר מנוחה משוטט על הגג, שנתו נודדת בלילה שלא השתנה מכל הלילות. אפילו להשיב אש לא יכלו הנצורים אלא על פי פקודה. התחמושת הלכה ואזלה. “החישו תגבורת!” מתחנן האלחוטן בבית המכותר. כל הניסיונות לחלץ את המחלקה נכשלו. רימונים מושלכים לעברם מחלונות הבתים השכנים, האש צולפת מכל עבר, מצליקה את הקירות, אך האבן סובלת הכול. טל סגל החביא את המעטפות בפינה כלשהי, אך תמר אינה טורחת לחפש, נדחפת לעלות. מעל ראשה מישהו רץ מקיר אל קיר. היא כובלת עיניה. חיימון. שערו לח, כמו לאחר מקלחת, והטיפות הנושרות על רקותיו אינן דמעות. דגים, היא יודעת, אינם בוכים.

את שארית הדרך עושה תמר בשעטה, מתנשפת בין דפי הספר. הערב, בטרם המשחק, בשעה שהתקלחה, עילעל בהם גל בנה. “מי זה רפי לוי?” קרא לעבר חדר האמבטיה.

המים געשו.

“מי אמרת?”

“רפי לוי.”

“ספורטאי אחד. נדמה לי כדורגלן.”

תמר נדחקה מתחת חופתם של המים, חופפת במרץ. היא רצתה למרק את כל חושיה לקראת המשחק.

גל צעק – תחילה היסהו האשד, וגם אוזניה נסתמו בקצף – ואז פתח את דלת האמבטיה, שאלתו היתה צלולה ובהירה: “אמא, תגידי, ומי זה חיימון?”

מעל הראש נקישות קצובות. הנסיגה מן הבית היתה אפשרית רק במחיר הפקרת הפצועים, עשרים ושתיים שעות, הזמן מהו? פחות מיממה. פרק חסר חשיבות בחייו של איש אחר, ואילו הם מדמדמים בין חושך לאור. רק למחרת בצהריים תגיע תגבורת והנצורים יחולצו.

משהגיעה לגג רווח לתמר. אסא רכון על ברכיו, משליך אבנים קטנות אל התהום, וטווח קליעתו משתפר מרגע לרגע.

*

פסיכולוגיה זה המקצוע המתאים ביותר לישראלי. גם מקבלים כסף טוב וגם שומעים צרות של אחרים.

אפילו הבדיחות של יונגי מעוררות בבת־שבע חרדה. כמה זמן ייארך הטיפול? מתעניין בעלה, ובינתיים מספר לחברים כי כל חסכונותיו זורמים לבאר שאין לה תחתית. הלכה קרן ההשתלמות ועוד מעט תחוסל הפנסיה, ובגלל הפסיכולוג שלה לא יישאר להם גרוש בשביל בית־אבות.

“כלב, כלב, אין לך מלונה?” שואלת בת־שבע בהיסוס.

איננו נובח.

“וככה אתה נודד ממקום למקום?”

בזנבו לא מקשקש.

“ומי זורק לך איזו עצם?”

הוא רובץ מול בת־שבע, מצומק. פרוותו מכוסה בעשב ורגבים מהחפיר. יצור נבון, בת־שבע מסיקה. המתין בסבלנות עד שמולה הסתלק אל הסמטה ורק אז שב אליה.

“אתה יודע שמותר לכל כלב לנשוך פעם אחת. ככה אומרים.”

אוזניו מזדקפות.

“וגם אומרים שיותר טוב כלב חי מאריה מת. רק אל תנשוך אותי, בבקשה.”

הפסיכולוג טוען שהגוף משדר פחדים. פליט כזה, אין לדעת באילו קִני צרעות הסתופף.

“היית מאמין שאיש חזק כמו מולה הוא פחדן? אבל לא צריך להתרגש,” בת־שבע מייעצת, מולה בלאו הכי לא מבחין בין אדם לכלב. עכשיו הוא משמש כלב שמירה לב.מ.וו שלו, נכון בדיחה טובה?

אבל הכלב אינו מוציא קול ולבת־שבע אין מושג כיצד גורמים לכלבים לחייך. עודנו נוהג בה בחשדנות. אפשר דבק בה ריחו של מולה.

אולי הכלב יודע לאן נעלם אסא? ומנין לאסא – אדיש כזה – הפתרון. היא יכולה להעיד שלא הספיק לקרוא את כתב־החידה, ואילו היה טורח ספק אם היה מנחש נכונה.

זנבו השמוט של הכלב מתרומם מעט.

היתה משוכנעת שאיבדו את המעטפה, אבל אסא, הממזר, הספיק לקרוא. אתה מבין, כלב, אתה ואני נשארנו הפראיירים היחידים. כולם סידרו אותנו.

בת־שבע משגרת אצבע הססנית, מבחינה לפתע בקולר הכרוך על צווארו.

אז גם הכלב שיטה בה. חשבה שהוא מסכן, אבוד בעולם, והנה גם לו יש פטרונים. ואף־על־פי־כן, בת־שבע יונגרמן, שאפילו אקווריום לא הסכימה להכניס הביתה, מלטפת את פרוותו אנוצת העשב. אילו היו ילדיה רואים אותה, היו בטוחים שהעולם בא אל קיצו.

הכלב מתהפך על גבו, מגרגר. איזו קבלת פנים יערכו לה אם תגיע ואסופי בזרועותיה. אינה חשה כיצד מתקשח פתע הגוף הקטן, ובטרם הספיק עלבון הדחייה להשתחרר, נושרות עליה טיפות. תחילה היתה בטוחה כי שכן נזעם הטיל גיגית, אבל משפצח הכלב בריצה לעבר בית הנג’אדה, התחוור לבת־שבע שגשם נחת באמצע האביב. ועד שהספיקה להגיע אל הסף כבר נספגה שמלתה החדשה ודבקה לעורה. היא חוצה את הרחוב ומגלה כי מאחורי חזותו הדוממת הוא שוקק חיים. כיצד לא הבחינה קודם בחבורת צעירים ישובים על הגדר. הנערות עישנו והבחורים לגמו בירה מפחיות, מקשיבים לנגינת מפוחית פה. הגשם לא הפריע להם והם לא משו.

“הכלב הזה שלך, דודה?”

למרות שצווארו כרוך בקולר, בת־שבע משוכנעת שאין לו בעלים. אחרי הכול, הוא בחר אותה ולא להיפך.

מתחת למשקוף בית הנג’אדה היא משתוחחת אינסטינקטיבית. מולה מזניק אותה. לא ציפתה לו כלל. מה גרם לו לנטוש את עמדת השמירה על הב.מ.וו? אפילו לא חשה בהתקרבו.

“מה את רועדת, בת־שבע? שכחת שיש לי ניסיון במארבים?” אילו הוא היה נלחם, לא היה פה ליל דמים כזה. “היינו מחסלים את הבני־זונות אחד־אחד כבר בשעה הראשונה. השמלה שלך… נראית כמו יד שלישית.”

בת־שבע שותקת. כבר נואשה מלדעת מה רשום בכתב־החידה.

“ואל תגעי בי, כי מי יודע במה הדביק אותך הכלב המסריח.”

השמלה מקומטת ועלובה, המוכרת לא אמרה דבר על תהפוכות מזג־האוויר. עם הטיפות הראשונות הפקיר אותה הכלב. ואילו מולה קץ בהמתנה הממושכת לתמר ואסא. כמה זמן לוקח להם לאתר מעטפה מחורבנת? משהו לא דפק על־פי התוכנית. במקום שיריעו לו אחרי שהצעידם היישר אל המטרה, הם גומלים לו בעיכוב בלתי־צפוי. רק בגלל הדאגה לשלומם שב, והב.מ.וו, שעלתה לו חמישים אלף דולר במזומן, חונה שם בסמטה, קורצת לכל גנב. אפילו הכלב המטומטם שנטפל לבת־שבע יכול להשתין עליה באין מפריע, חומצה שפוגעת בצבע המטאלי. וגם הגשם המטופש הזה. מי שמע על גשם ביום העצמאות.

בת־שבע שומעת אותם יורדים במדרגות, פסיעותיהם מעמעמות את הדברים שאמרו. נדמה לה שתמר הזכירה את חיימון. לא ייתכן, מבטלת בת־שבע, סתם תעתוע. מבעד לאוושת הגשם עולה מטח אבנים קטנות שמשליך אסא, מתווה מסלול. מתג החשמל עדיין לא פעל ומולה חובט בו שוב ושוב.

היכן הסתתר הכלב. ייתכן שיחליט, בסופו של דבר, לשוב לבעליו החוקיים. אִמרת שמלתה של בת־שבע נקרעה במדרגה וכאשר היא מנסה לסוכך על הבד הענוג מפני להב האבן, נתקלות אצבעותיה בצרור. היא כובשת את יצרה להכריז “מצאתי!” טומנת בחשאי צמד מעטפות מתחת לשמלה הלחה.

”מה התמזמזת שם?" רותח מולה.

תמר היסתה: “גרים פה אנשים.”

“בחייך, מי יגור בחור כזה. הערבים שגרו פה ברחו מזמן. עוד לפני שנגמר הקרב הם כבר הצטופפו בנמל, רמסו אחד את השני כדי לתפוס מקום בסירות.”

“הבן־אדם יושב בחושך ומפחד אפילו מעצמו,” אמר אסא והשליך אבן נוספת החוצה.

מטחי הגשם צולפים בקירות וארבעתם מצטופפים במבוא הצר של חדר המדרגות, צופים בכביש המקבץ טיפות לשלוליות. הצעירים ברחוב ניתרו מעל הברזלים ונגן המפוחית שמט אותה בשוגג אך לא עצר להרים.

“תראו אותם בורחים,” הצביעה מולה, “הבטיחו להם קיץ והם קיבלו חורף.”

חורף נצחי על חיימון, מרובד במים. תמר מתכסה בספר כדי לא לראות את רחוב הרפאים שהתרוקן לפתע. לתינוק שאימצה קראה גל. אילן אחיה חשב שהיא נכספת להיות אחת מהם, אבל באיש לא היתה בוחרת זולת חיימון. מה היה קורה אילו היו נפגשים והיא כבר בוגרת, לא ילדה בת שתים־עשרה. אלא שאי־אפשר לגלגל את החיים על נייר. רק במצולות הראש מותר לחיות גירסות אחרות. ולו גם המופרכות ביותר.

בחשיכה, אף ללא תאורה, מבהירות השורות. הגנרל סטוקוול, מפציר בחברי המשלחת הערבית לקבל את תנאי הכניעה, ולא לנטוש את העיר. “אל תעשו משגה חמור,” מדקלמת תמר את דבריו הנרגשים של הגנרל, “זהו צעד של איוולת. שקלו את הדבר שוב כי עלולים אתם להתחרט מאוחר יותר. אל תהרסו את חייכם ללא סיבה, אחרי הכול, אתם פתחתם במלחמה והיהודים הכריעו אתכם.”

במקלחת זרמו המים ללא הפוגה. את שערה לא טרחה תמר לנגב. גל בנה על הסף, בידו אחד הספרים והוא שואל בפעם השלישית: “אמא, מי זה חיימון?”

תמר חופנת פניה במגבת.

“למה אתה שואל?”

בעמוד האחרון תקוע כרטיס ספרייה, והחיימון הזה רשום – אחד לפני אחרון. את יודעת מי לא החזיר את הספר לספרייה, אמא? דוֹד אילן. גל צוהל. יש לו דוד שסוחב ספרים.

מולה נאבק עם המתג. אי־אפשר לצטט במדויק בתנאים כאלה. מן החבטות התפרק המכסה הפלסטי וחוטי החשמל נחשפו, מזכירים לבת־שבע את אניצי העשב בפרוותו של הכלב. אולי חרדתו גדולה משלה.

מה היה קורה אילו הם לא היו נבהלים ובורחים?

מולה פורץ בצחוק.

“כל־כך נאיבית, בת־שבע. ממתי היסטוריה זה שעשועון נושא פרסים? וזה לא רק המופתי שהסית אותם. גם אנחנו ‘עזרנו’ להם להסתלק. את מבינה, בת־שבע יונגרמן? במלחמה יש מי שמהמר ויש מי שמתחרבן.”

בו ברגע מבזיק אחד החוטים ומולה צווח. הצעקה השלישית הערב, מונה בת־שבע בסיפוק. שום צעקה לא תימלט מפיו של אסא. אילו היו כל בני־האדם דומים לו – אופטימיסט חסר תקנה – היו הפסיכולוגים נותרים מובטלים. אפילו על קשר יציב אינו שומר עם איש מהם, ואילמלא מצלמתה של קארן, הנחוצה להם מדי מפגש, ספק אם היו טורחים להזמינם. היה דוהה מן הסתם לדמות נוסטלגית, כמו מוטי אלרואי שבאוסטרליה.

פעם ביקש הפסיכולוג מבת־שבע שתדרג את החברים. על מי היא סומכת, מי יתייצב לצדה בשעת מבחן. עם השנים אנחנו מצמיחים פרווה של זהירות, לא עוד וידויים. הצלילה במים העמוקים מסוכנת. אותה רחצה לילית בעירום לפני שנים. בת־שבע היתה היחידה שלא נטלה באירוע חלק פעיל. מוטב לא להסיר את כל הבגדים. שלא ניאלץ לסמן על כותל עצמנו את פגרי הכישלונות. מה שלא השגנו – כבר לא נשיג. יונגי פונה אל החבר’ה, רוצים לשמוע את הבדיחה הכי מוצלחת? אני נשוי לה. חה חה חה.

תמר מעבירה את הספר לאסא. באחרית הפרק לא הוסיף אילן בצר דבר ובדפים לא הובקעו יותר שערים. אסא לא ידע לקרוא בהטעמה. הוא נשמע כמו תלמיד המשנן בעקבות המורה. שבתאי לוי, ראש־העיר, מפציר בנכבדים שלא יעזבו את העיר שבה חיו שנים, שם קבורים אבותיהם, וערבים חיו בשלום ובאחווה עם היהודים. פעילותה של העירייה המעורבת לא שבתה אפילו ליום אחד גם בתקופות האיבה, ואף ביום האחרון, בעת שברחובות התחוללה יציאת מצריים מבוהלת, לא פרשו שלושה חברים ערביים ממועצת העיר. דמדומים משונים ירדו ביום ההוא. הדרכים עמוסות באנשים נושאים צרורותיהם על גבם. צועדים ברגל, גודשים משאיות, נגררים בידי חמורים ונדחקים בקרונות רכבת, והבריטים מכוונים את התנועה. ילדים בכו ואמהות הבטיחו כי מחר־מחרתיים ישובו הביתה.

ורעמי ההפגזות טייחו את רמקולי ההגנה שהתאמצו לשווא להרגיע.

אסא ניצב מחוץ למשקוף והמטר הזב אינו משבש את המלים שקרא. קולו רעד מעט, או שמא היתה זו תנודת המים. חלון יחיד בבניין לא נאטם בלבנים ומעבר לווילון צהוב המעוטר בפרחים, צופה בהם אלמוני. אסא חדל לקרוא, הודף בכוח את דלת הברזל והם פורצים החוצה. מתחת לפתק שהדביקה העירייה “זהירות, רעל עכברים”, חרתה יד – אולי זו של הדייר שמאחורי הווילון – “אנחנו העולם! ברוכים הבאים.”

*

כשם שצנח עליהם, כך נעלם הגשם, מתווה בנסיגתו מקווי מים בלולים בשופכין. אסא נושם נשימה עמוקה, מציץ בשעונו המיושן. אחרי חצות – פחות או יותר.

“יאללה, חבר’ה, אפשר להמשיך הלאה.” מכריז מולה במרץ מחודש.

“ואיך תדע, עמיל, מהו הצעד הבא?” מקשה בת־שבע, מהדקת את המעטפות לירכה. הכלב נמלט.

“יהיה בסדר. תסמכו על המפקד. שכחתם שעקבתי אחרי יואב וטל סגל?” מצדו, אפשר לגשת ישר ליעד האחרון ולהוריד את המים על המשחק, וחוץ מזה כמה פעמים אני צריך להגיד לכם שאני לא סובל את הכינוי.

לאיש מהם לא היה פנס, ופרט למען – רחוב הגיבורים 29, שבעבר נשא את השם צלאח א־דין, לא דלפה מלוח הזיכרון שום אות. הגפרור הראשון שמוציאה תמר מילקוטו של גל בנה לא ניצת בשל הלחות, ורק בעת הניסיון השלישי צפים המשפטים. “בקרבות המכריעים בימים יא’–יג' ניסן נכבש בית זה על ידי מחלקה ב' מפלוגה א', גדוד כ”ב, חי"ש. והלהבה כבתה.

הגפרור הבא מלחך את כריות אצבעותיה של בת־שבע. פעם תבקש מהפסיכולוג שיתוודה בפניה על חרדותיו שלו. האם גם הוא מזיל דמעה לפעמים? אחרי הכול איננו דג. “מוקפת כוחות אויב נלחמה המחלקה בגבורה תחת אש קטלנית משך עשרים ואחת שעה. שבעה מהלוחמים נפלו. שישה־עשר נפצעו”. בקופסה שרד גפרור אחד בלבד. כעת מייחלת בת־שבע שהלהבה תחזיק מעמד. “הנותרים,” משלים אסא והיא מנסה לצוד עוד רטט בקולו, “המשיכו להילחם עד שחרור העיר”.

גדר הברזל בשיממונה. הצעירים לא שבו לרחוב. בת־שבע מאוכזבת. עקבותיו של הכלב נעלמו. מולה דוחק לשוב אל הסמטה. נו כבר, תזיזו את התחת. מי יודע מה קרה לב.מ.וו שלו, ובאשר לרכב התקוע, לא נורא, אסא, זאת בסך־הכול הטרנטה של הקיבוץ. אני אומר לך, צריך לשמור על אופטימיות.

תמר נועלת את הדף האחרון של הספר. אחרי החג, כך הבטיחה לגל בנה, תלך עם אילן ויחד ישיבוהו לספריית בית־הספר. אין מועד מאוחר מדי.

במטה הפעולה נשתררה דממה. ברחובות צהל ההמון. אנשים יצאו במחולות והניפו דגלים. ואילו על רצפת הצריף שכבו החללים בשורה, זה לצד זה, מסדר לבן. הסדינים כה הדוקים אל הגופות עד כי דומה שמתחת לבד השקוף פועמים עדיין חיים.

מולה חלוץ והם גולשים במדרגות הסמטה בעקבותיו, ואגב כך הוא חושף את צפונות המשחק, פורע יעדים מנותקים מכתבי־חידה או פתרונים. אחרי הכול, מפקד נשאר תמיד מפקד ויש כאלה שמצדיעים לו גם במכס. לצורכי הסוואה השעין קרשים על הב.מ.וו ועכשיו נראה מי העז לשלוח יד בנכס היקר ביותר שלו.

הענן התפזר. תמר מתמהמת ליד אחד הבתים. נדמה לה שהוא צבוע בתכלת. אולי נפגם חוש הראייה שלה בשל תעתועי האור בחדר המדרגות.

אסא מעיר, “תכלת היא מחסום בפני רוחות רעות. הרי ידוע שאסור לשטן לראות את השמים.”

מולה מגחך. “אין בעיות. נכסה לו את העיניים,” ואסא אומר, “שטן עיוור מסוכן פי כמה מזה שרואה שש־שש.”

“אתה בטוח שפה חנית?”

למולה אין ספקות. אסא קולע אבן בלוחית הצמודה לגזע החרוב – סמטת אני מאמין – ותמר מתאמצת לדלות גוון תכלת שטבע. עד להיכן מרחיקה האמונה, אסא? אופטימיסט ללא תקנה. פתי מאמין לכל דבר, לחתול ולעכבר. אתה חושב שנחיה לנצח? אילו היה חיימון שב, לא היה מזהה אותנו. מתחת למסווה השגרה רוחשות פקעות של טינה. נחסכו מחיימון הקמטים הראשונים, בגידת הגוף ויודית שנישאה לתדי.

מולה פורץ בחרפות. כנף הב.מ.וו מעוכה קיבינימט, והוא מזדרז לחשב את עלות הנזק. בת־שבע מוסיפה למניין שלה זעקה רביעית. הוקל לה בראותה כי החלון העילי נותר ללא פגע. פתחי מילוט. תמיד היא מוודאת שהם קיימים.

לא נורא, מולה, אסא מפייס, מחר נבלה שנינו במוסך. דרך מצוינת להעביר את ההאנגאוֹבֶר של החג. ואולם דברי הכיבושין רק מלבים את מולה. לקאובוי הזה מהקיבוץ יש חוצפה להגיד ‘לא נורא’. לפחות שלושת אלפים דולר נזק, וצריך לצבוע מחדש, הרי צבע מטאלי אי־אפשר להטליא.

עתה השמים חלקים ועלי החרוב מתנוצצים.

“התכלת…” נסמכת תמר על הבית, ארובות עיניה צורבות.

“מה את מזדנבת שם, תמר?”

ידידה של סבתא שלי גרה פה פעם.

בת־שבע ואסא זוקפים גבות. אילן לא סיפר מעולם. גם עתה מפקפקת תמר אם אמנם הבית צבוע בתכלת, או שמע כשל חוש הראייה שלה. מה שצף בתוכה לא תויק בשום ספר. היא חייבת להזכיר לאילן, מחר ליד המדורה. תכריח גם את גל שלה ואת שלושת אחייניה להקשיב. המאפייה של סבא. אילן, ילדות זוהי ההיסטוריה הפרטית שלנו. החדר המשותף, מיטה ליד מיטה. כתלי תכלת רכים. פטימה תפרה שמלות לסבתא וסבא היה שולחת במתנה פיתות טריות. במאורעות עשרים ותשע, כשהסתגרו יהודי חיפה במשך שלושה ימים, נשמעו דפיקות על דלתם. סבתא לחשה: “זה הסוף. ישחטו את כולנו.” אבל הנקישות לא הרפו וסבא אזר אומץ, על בהונותיו ניגש להציץ בחור המנעול. על הסף ניצבה פטימה, נושאת על ראשה מגש עם ביצים, חלב וזיתים, ולוחשת “אללה ישמור עליכם ועלינו.”

אילן, אם שכחת אני אזכיר לך. אבא כל־כך רצה שלא נתכחש. היה מדבר בפאתוס ואנחנו גיחכנו. מלים חגיגיות. ציונות, הגשמה, עבר. מה שקרה הוא שקרה.

בבוקר פסח ארבעים ושמונה, לאחר ליל הקרב, ירדה סבתם של תמר ואילן לחליסה, מפילה תחנוניה בפני פטימה שלא יעזבו, ונשבעת “יה רוחי, שערה לא תיפול מראשיכם.” עד יום מותה דיברה ערבית רהוטה.

חרף הפסח, הפעיל סבא במיוחד את המאפייה. את הפיתות צררה פטימה בשמיכתה ותלתה על הגב. השולחן היה ריק, והכלים רחוצים ומנוגבים ליד הכיור. פטימה חיבקה את סבתא. הם מסתלקים רק לזמן קצר. המופתי הבטיח ברדיו כי בעוד ימים אחדים יסתיים הכול. עם הפלישה הצפויה של צבאות ערב ישובו, ופטימה נדרה שלא תשכח לסבתא את החסד, וכאשר תהיה שוב העיר בידיהם, תעשה כול כדי להציל את חייה.

מולה הפטיר: “לי לא היתה סבתא בכלל. משום צד לא נשאר אף אחד. רק אבא שלי ניצל.”

“אולי תלך לטיפול, מולה?” מציעה בת־שבע. ממליצה בחום על הפסיכולוג שלה.

תכלת ביתה של פטימה. תמר מקווה בכל מאודה שאחיה הבכור לא שכח. פעם הזמינה סבתא צבע ודרשה ממנו לשחזר את הגוון, שיגעה אותו לגמרי עד שהרים ידיים וסייד קיר אחד במטבח, אבל זו לא היתה התכלת המבוקשת. וכך, כשהיא מאזינה רוב קשב, מחבקת בת־שבע את תמר, מגניבה לכף ידה מעטפה לחה. כתב־החידה הבא, היא לוחשת בהתרגשות, מאוכזבת כשתמר מקמטת בהיסח דעת ועוצמת את עיניה. להיכן התגלגלה פטימה עם הפיתות צרורות בשמיכה על גבה. סבתא היתה עדיין צלולה כשציטטה את הודעת ההגנה: “אף יהודי בחיפה לא ישלח ידו ולא יטול לעצמו מן הרכוש הערבי העזוב. כל רכוש שנעזב על־ידי בעליו בשטח הקרבות יושם תחת פיקוח ויוחזר בבוא העת לבעליו החוקיים.” אחרי ששת־הימים הידרדר מצבה של סבתא, ובערוב ימיה כבר היתה מסוידת כל־כך עד שלא זכרה אפילו כי נולדה בחיפה.

כעת מחוברת תמר לאסא במושב האחורי ואילו בת־שבע זיווגה את עצמה למולה, נחושה שלא לאפשר לו יותר להתקדם בדרכים עקלקלות. את שמו ואת כתובתו של הפסיכולוג רשמה על פתק ושילשלה לכיסו.

אנחנו העולם. ברוכים הבאים. נכתב על המשקוף. תמר פוקחת עין אחת, מאמצת את הספרים אל לבה. חייבים לשמור על אופטימיות, מניח אסא יד מנחמת על כתפה. “אנחנו לא ניכנע בפני שום שטן עיוור, נכון? אהלן דגים.”

אחרי החג תדרוש תמר מאחיה להתנצל בפני הספרנית של בית־הספר. איחור של מה בכך – רק עשרים וחמש שנה. היא לא מניחה שיתבעו מהם לשלם קנס. אחרי הכול השיבה קניין לבעליו.

מאחורי הווילון בבית הנג’אדה מהבהב אור ודגם הפרחים משתקף מבעד לזגוגית השלמה. שמוליק אשכנזי ורותם דולב חוצים את המפתן. גזרתה הדקה חבוקה בזרועותיו ונעוריה מלבלבים עד כאב. בת־גילו של חיימון חיילת יפהפייה, מה היא תקועה בין אנשים שנוגעים בארבעים. בת־שבע לא תעצור יותר טרמפ לעולם. משמלתה החדשה היא תולשת קווצת שיער. פרוות כלב. האם יש פסיכולוג לבעלי־חיים? יונגי יחמיא לה על הבדיחה.

בטרם חצו את הגשר הבחינה בו, משמיע נביחה רפה. בת־שבע כובשת את הדחף לעצור. אסור לתת ליונגי אמתלה להתלוצץ על חשבונה. מה יגידו ילדיה, ומי ערב לה שיאות ללכת איתה. מוטב כך.

מי הגשם פיכפכו באפיק. בת־שבע מציצה בתמר המכונסת מאחור, שעונה על אסא. דומה שנרדמה. מחר, ליד המדורה, תספר תמר לגל בנה מיהו חיימון. אסא נוקש בחלון, מחקה קליעתן של אבנים קטנות ומולה פורף פתק. בת־שבע אינה יודעת אם זהו כתב־החידה או שמו של הפסיכולוג. עוד תספיק לשאול את אסא אם שטן סומא הוא בעל־חי. את החלון העילי בת־שבע פותחת בלחיצה רכה ויותר אינה מביטה בכלב. הרוח שבה לנגח. אחרי הכול, בת־שבע פוטרת, גם סבתא של תמר לא הצליחה להשיג את התכלת המבוקשת.

 

פרק חמישי    🔗

*

רגליו בים אבל גופו ביבשה. חלפו ימי זוהרו והוא התבלה כמו אלה אשר שיחרו כל הלילה לפתחו. בתום עשרים ושתיים שנות משכון מחבר הלאומים, עזבו הספינות את החוף וגם השחיינים אינם מתחרים יותר, כי הבריכה יבשה.

תהילתו קלופה, גלים כוססים את כפותיו, אך מים רבים לא יכסוהו. המרפסת עודנה צופייה לספינות, אף כי הריקוד על אריחי הזכוכית חדל. בחריצים טמונה המעטפה השישית.

*

נילי לֶשֶׁם – עקרת־בית. נשואה לאבנר. בת ארבעים. אם לבת ובן.

אלישע (יונגי) יונגרמן – מפתח מכשור רפואי מתקדם במפעל לתעשיות עתירות מדע. בן ארבעים. נשוי לבת־שבע ואב לשתי בנות ובן.

*

אם היה לאלוהים חוש הומור היה משבץ את הבדיחות שלך, יונגי, בגירסה החדשה של התנ"ך, כך אומרת נילי.

רק צחוקה מחזיר אליו את הנערה שישבה לצדו ארבע שנים בתיכון. האותיות החדות בכתב־ידה, נטייתן לימין וההקפדה על השוליים. הלמד הזקורה, הנון הסופית שפולשת לשורה התחתונה. בנדיבותה נהגה להסיט את טופס הבחינה לעברו כדי שייקל עליו להעתיק.

כל הערב לא חדלה להריע לו. קהל אוהד כזה לא היה ליונגי מזמן. בכל פעם שפגשו מישהו מהחברים, הביאה נילי לשם מהלצותיו, מתמוגגת מחדש. אפילו התאמצה לשנן, כך שתוכל לספר לאבנר בבית. פוליטיקאי זקוק לבדיחה או שתיים כדי לשבץ בנאומיו. אתה חושב שמישהו באמת מתעניין בגובה הארנונה, ואפילו בשטחים תמורת שלום? פיהוק גדול. רק בדיחה במקום הנכון תאפשר לאבנר לשם לקנות מיד את אהדת הקהל.

מדוע היה הקיסר משותק ביד שמאל?

כי הוא חלם ללחוץ את ידו של טרומפלדור.

ולמה המציאו הגרמנים את עגלת הגלגלים?

כדי לתרגל את הנסיגה מסטלינגרד.

פיותיהם נפערים על־פי אות. רגע מענג. כיצד יונגי מותח מפתח בגבם. קהל ושחקנים כאחד. התיאטרון שלו הם החברים, והמחזה צפוי, עד כי הוא יכול לצפות את צחוקו המיוחד של כל אחד. יונתן גועה, מולה שואג, תמר מבליעה צחקוק בכפותיה, ורק סמלת רותם דולב – להכעיס – אינה צוחקת משום בדיחה.

גופתו של פייסל מלך עירק הועברה ברכבת החג’אזית כי אגתה כריסטי תפסה את כל המקומות באוריינט אקספרס, ומִפלס הילודה בקיבוצי העמק עלה באורח תלול, מאז העירה צפירת הרכבת את הזוגות הצעירים בשעות הלילה, וזו, ציין יונגי, איננה הלצה, כי אם אמת לאמיתה.

ומה ההבדל בין פייסל מלך עירק לווילהלם השני?

נילי מושכת בכתפיה. בעיניה שניהם שווים, סתם מלכים במאה הקודמת, מי זוכר אותם בכלל?

פייסל אומר לווילהלם: אז גם אתה באת לפלשתינה? וילהלם משיב: כן, אבל לא כמוך, בתוך ארון.

העוקץ חומק מנילי ובכל זאת היא צוחקת. כל הערב מטרטרת באוזניו של יונגי. בזבוז של כשרון. החמיץ קריירה מזהירה. אין פלא שחבריו במפעל לתכנון מכשור רפואי מתקדם, לחצו עליו לבוא למסיבה שלהם. כל הכבוד, יונגי, ששמרת אמונים לחברים הוותיקים. אנחנו הרי תמיד ביחד ברגעים הגדולים.

אולי בגלגול קודם היה ליצן בקרקס. הוריו של יונגי הזדעזעו מהרעיון. תיאטרון זו מלאכה מפוקפקת. לך תלמד מקצוע מכובד. לבסוף נכנע ולמד בטכניון. לפעמים הוא תוהה אם לא היה אחד מאבותיו גמד חצרוני, בנם של צוענים, אסופי שיהודים חמלו עליו וגידלו כהלכה.

האם יש רגע שבו הוא נח? בת־שבע אשתו מספרת שהוא מספר בדיחות גם בשנתו. אפילו מתחת לחופה נאלץ הרב לנזוף בחתן הטרי, מזכיר לו שזה הרגע המכריע ביותר בחייו, מכאן ואילך יהיה עליו לשאת באחריות. דומה היה שיונגי אמנם הרצין. עד סוף הטקס היו פניו חתומים ורק בעת שבירת הכוס העיר, “אני מבין סוף־סוף למה אלוהים נשאר רווק,” ושמוליק אשכנזי כמעט שמט את יתד החופה מרוב צחוק.

ולפתע, לא ברור לנילי מדוע, נחתמה המגופה והבדיחות יבשו. אימתי בדיוק התחולל השינוי, האם בתחנת הרכבת החג’אזית? לא ייתכן. הרי עוד הספיק להתלוצץ על חשבונם של העות’מנים, מביע תקווה שהמשיח יסתפק באתון הסולטן.

שום אות חיצוני לא העיד על תמורה ממשית במצב־רוחו, זולת העובדה שחדל להתבדח. אולי היה זה כאשר תיאר לה כיצד נכשלו ניסיונות החילוץ בבית הנג’אדה, משווע לעזרה במקומו של האלחוטן. ייתכן שפשוט התעייף. וגם – מוסיפה נילי עוד הסבר אפשרי – מלקוש שטומן מארב בליל אביב מחבל בכשרון לבדר.

יונגי בולע כל מלה על לוח הזיכרון ונילי חסרת סבלנות. מוכרחים למצוא טלפון, הבטיחה לבייבי־סיטר שתטלפן בחצות ויונגי מבזבז זמן ללא תקנה. גם לאחר גילוי המעטפה השתהה בניסיונות חוזרים ונשנים לפרוץ את החלון שבחדר המדרגות. חסר סיכוי, רטנה נילי, הכול אטום. אפשר שבאותו רגע שבת פס הייצור של הבדיחות.

אחר־כך הציעה לטלפן לנורית וליואב סגל ולבטל את המשחק, אך יונגי נתקף זעם ממש. ארבע שנים תמימות ישבה בספסל לידו, ומעולם לא ראתה אותו עצוב. וגם כשקיבל שלילי בכל המקצועות, למעט חינוך גופני, הבטיח בחיוך לחבר’ה שהוא את הבגרות יעבור, כי רק דגים נכשלים.

אולי ביעד הבא ימצאו טלפון תקין, מקווה נילי. בינתיים – עד שיבלשו ברמזים – הוא יכול לספר משהו משעשע.

יונגי אמר: “חוסר האפשרות של בני־אדם להגיע אחד אל השני הוא לא נושא לבידור.”

כעת התברר לנילי שהמעיין יבש סופית. לא חשבה שהמשחק יתארך כל־כך. הבייבי־סיטר תכעס. עשתה לה טובה שהסכימה לשמור על הילד בליל חג. עד חצות. לא דקה יותר. נילי לשם מכוונת את כתב־החידה אל האור. אותיות מודפסות במעבד תמלילים, מאכלסות שטח קטן. כתב־החידה קצר. אולי גם הפתרון יהיה קל. מכיס חולצתו שולף יונגי עט, מבקש שתוסיף משהו בכתב־ידה. מה עלה על דעתו? כנראה שהעייפות הכריעה אותו. ורק מפני שהיא חומלת עליו נילי נענית וחותמת את שמה בתחתית הדף.

יונגי מפטיר: “כתב־היד שלך השתנה. היום לא הייתי יכול להעתיק ממך בבחינה,” ולמרות נימת קולו הנכאה, נילי צוחקת. היא מוסיפה גם את שמו של אבנר, “ראש־העיר לעתיד,” והלמד שלה מזדקרת, בדיוק כמו אז.

בהיסח דעת שילשלה את האסימון לתוך המעטפה. רגליים בים, גוף ביבשה, היא מגחכת, מה זו, מפלצת?

יונגי מקפיד שלא לסנוור את המכוניות במסלול הנגדי, מזדנב מאחורי משאית או"ם. הוא צופר קצרות, אך נהג המשאית של ‘יוניפיל’ ממשיך להזדחל.

אין מקום כזה, יונגי. נילי לשם מכירה את העיר כמו את כף ידה.

יונגי נצמד למשאית. באמת את מכירה כל פינה?

ודאי. היא נולדה כאן.

“אולי את מסוגלת לגלות דברים שאבדו?”

השאלה אינה נשמעת לנילי כמו מבוא לבדיחה. “איבדת משהו, יונגי? מה בדיוק אתה מחפש?”

המשאית מגבירה מהירות, אך בכל פעם שיונגי מנסה לעוקפה, היא חוסמת את דרכו.

“לאן נוסעים חיילי האו”ם?"

“לבלות. מגיע להם.”

“אז למה הם זוחלים כל־כך לאט?”

“לא בוער כלום לגננת של האזור הדפוק הזה.”

נילי שולחת את ידה אל הצופר, אבל יונגי מונע.

“מה את רוצה מהם? סקנדינבים תמימים. תקעו אותם פה והחום ממיס להם את המוח.”

הוא מנסה שוב לחרוג ממסלולו, מתמרן במקביל למשאית.

לשם מה נחוצה לה בייבי־סיטר בכלל? יונגי תמה, מדוע ניצן הבכורה לא שומרת על עידו?

ואתה, יונגי, שכחת מה זה להיות בן שש־עשרה? חיכיתי שתציע לי חברות, אבל הראש שלך היה במקום אחר. חורט על שולחנות בכיתה לבבות חצויים ורושם “חיימון ויודית זוג מהשמים”. גם לניצן, בתה של נילי יש כבר חבר, אבל היום לא כותבים מכתבי אהבה ומדביקים על עצים. אתה זוכר, יונגי, את מוטי אלרואי המשוגע?

לפני שבועיים תפסה אותם מתמזמזים בחדר השינה. ניצן אפילו לא טרחה להחליף את המצעים. המיטה שלה צרה מדי, כך התלוננה בתה הבכורה. תנאים נוחים היא רוצה. נילי כמעט התעלפה. שבו הביתה מוקדם. יצאו באמצע מסרט מחורבן. בחדר השינה שלהם, ניצן שוכבת עליו ורגליה חורגות מן המיטה. ממש כמו בכתב־החידה. ונילי עומדת בדלת ושומעת את הגניחות – – –

האם יונגי מקשיב לה בכלל? מאותת בחרון עד שעלה בידו לעקוף את המשאית. הנהג של ‘יוניפיל’ אינו מוותר ודולק בעקבותיו, כאילו זיהה בעקיפה הכרזה על פתיחת תחרות.

את זוכרת איך יצאנו פעם ראשונה לשחות בעירום?

שישים ושש, לפני המלחמה?

לא, יונגי קובע, זה קרה ממש לפני הגיוס.

בהיסוס פשטו את הבגדים, מצחקקים במבוכה. נילי מיטיבה לזכור. אהוד פרף את כפתורי חולצתה של סוזי והיא רעדה. אמא שלה תרצח אותה.

סוזי לא צעקה בכלל, יונגי מתווכח. דווקא אהוד השתפן. יונגי זוכר כיצד ניסה לשעשע אותם, מהלך בין הגלים בנעליו, ושאול כהן רץ להתחבא בסוכה של המציל.

נילי אמרה: “רק יודית התפשטה בלי פחד. היא לא התביישה בכלל.”

המשאית הצליחה לעקוף אותם, אבל יונגי אינו מגדף את הנהג על ניצחונו הזמני. קולו צולל ללחישה באומרו, “כי חיימון חיכה לה בתוך המים.”

הוא לוחץ על דוושת הגז. בכיוון הנגדי מסנוורות המכוניות החולפות, ומישהו צופר בחימה.

נילי לא נכנסה לים. ליל יוני חם. שבו מטיול ראשון בבזאר של שכם. קנו שמלות ערביות רקומות וסרטים למצח. בכניסה לחיפה עצרו ליד החוף. נילי דרשה שאבנר יתחייב קודם. אמרה לו שלא תשכב איתו עד שלא יקבע תאריך לחתונה.

ניצן בתה אפילו לא טרחה לכסות את עצמה. “את לא יכולה לדפוק בדלת כשאת נכנסת, אמא?”

נילי גימגמה: “אבל זה החדר שלי, זו המיטה שלי,” ובאותו לילה שכבה עם אבנר בלהט זר, מכסה אותו בגופה, ורגליה חורגות מן המיטה.

במראה האחורית מזנבת המשאית בנחישות. יונגי מרחיב את הפער. רגליו בים, גופו ביבשה, והנפש איפה?

כתבי־החידה הקשים ביותר הם אלה שאינם רשומים בשום מקום. דף חלק, בלא תדפיסי אותיות ובלי למד זקורה. נורית סגל טרחה כל־כך לחבר כתבי־חידה מרתקים. רגליו בים וגם גופו בים, וזו תעלומה שאין לה פתרון כלל. מאז 25 בינואר אלף תשע מאות שישים ושמונה שרוע חיימון על הקרקעית, בחיק הצוללת דקר.

*

אמרת משהו, יונגי?

“הנה טלפון ציבורי!” מכריזה נילי בניצחון, משחילה רגליה מבעד לדלת. נמאסו עליה הזיכרונות הדביקים. מה פתאום גרר אותה לתשפוכת של סיפורי הרחצה בעירום. עוד מעט יזכיר שהיתה לה צמה. היינו סתם ילדים טיפשים. שחינו בלי בגדים, אז מה? ביג דיל. חשבנו שנשנה את העולם, נו באמת. היא משלשלת את שארית גופה החוצה וטורקת את הדלת בעוצמה. יונגי רפוי באותה זווית על ההגה, מקשיב לפסיעותיה הנוקשות על המדרכה. למה, בשם אלוהים, נעלה נעלי עקב שאינן מתאימות לטיול לילי? הגשם ליטש את המדרכה כמראה וזו סיפחה אליה קרעי בלונים וגבבת נייר. פטיש פלסטיק שבור טבל בשלולית, ומאחד העצים השתלשלה שרשרת דגלונים מרוטים ונוטפי מים.

בתא הטלפונים מצמידה נילי לשם את האפרכסת, ידה הפנויה תרה אחרי האסימון. היכן, לכל הרוחות, הטמינה אותו? בקושי היא מצליחה לדחוק את אצבעותיה למכנסי הג’ינס. נטלה אותם בהשאלה מהארון של ניצן, אבל הג’ינס חונקים את הגוף שתפח. יונגי ממתין באורך־רוח, ורק משנואשה הושיט לה את המעטפה ובתוכה האסימון.

נילי מדברת עם הבייבי־סיטר בנימה הסמכותית שהכיר היטב. אף כי מעולם לא נבחרה לוועד הכיתה נהגה לפנות אל המורים בקובלנות.

“הילד בוכה?” היא חוקרת.

לא, אין לה מושג מתי ישובו. היא לא העלתה על דעתה שהמשחק יימשך כל הלילה.

פניו של יונגי צוללות ברחוב המוליך אל הים.

לא בריא להתרפק על העבר, משיבה נילי בטפיחה את האפרכסת על כנה. נורית סגל והרומנטיקה הדביקה שלה. ספינות צופיות אל החוף. נו, באמת. הרגשנות היא מלכודת. למה אתה מתגעגע כל־כך, יונגי? אפילו לא היית מסוגל להתחיל עם בחורה. ארבע שנים ישבתי לידך ואפילו פעם אחת לא נישקת אותי!

ריח המלוח. יונגי מדמה לשמוע אוושת גלים. לנילי אין שום רצון לחזור למה שקוראים “הימים ההם”. נעורים – מלה מעצבנת. שטר ערבות לשגיאות מטומטמות. אנחנו הרי יודעים כבר שספינה שעוזבת לא מתכוונת לחזור. מקפלים מפרשים וזהו זה. וחוץ מזה הפסקת להצחיק, יונגי, וזה באמת סימן מסוכן. אולי את חוש ההומור שאבד אתה מחפש במקרה?

יונגי שואף לתוכו אוויר חוף כבוש במדורות.

“אני הולך לשם ברגל.”

“לשם? איפה זה לשם?”

“לקזינו.”

“מה קרה לך, נעשית מהמר?”

כעת תורו של יונגי לפרוץ בצחוק. רק לעתים נדירות צחק מהבדיחות של עצמו.

“לא,” אמר, “אני בכלל לא חושב שהימרו שם.”

נילי מסרבת. מטילה ספק אם זה אמנם הפתרון הנכון. למה יונגי אינו מנמק. היא מגחכת לטיעוניו המיסטיים. לא מאמינה בהבלים כמו חוש שישי, או תקשורת בין חיים למתים. מעשיות סבתא של אלה שאינם מוצאים הסבר הגיוני ונאחזים בלית ברירה במופלא.

בהחלטה מהירה שולף יונגי מטבע מכיסו, משליך באוויר.

"עץ או פאלי?״

נילי השתנקה.

“זה מה שחיימון היה עושה כשהתלבטנו…”

“פאלי.”

יונגי עוצם את עיניו. אהלן דגים, אהלן דגים – – –

“הפסדת, נילי. רגליו בים אבל גופו ביבשה. בסך־הכול זה היה מקום סולידי.”

לפתע השתוחחה, כאילו הלמו בה, מגוחכת בנעלי העקב ההדורות ובמכנסי הג’ינס החונקים. רוצה לשוב הביתה. מקולה נשרה הסמכותיות. הילד בוכה. הבייבי־סיטר אמרה שהוא פוחד.

יונגי מהנהן בלא אומר ואחר טומן בכפה את מפתחות המכונית.

“ומה יהיה איתך? אני לא רוצה להשאיר אותך לבד.”

״אל תדאגי."

הוא לא יהיה לבד. הים סמוך, ממש מעבר לבתים נמוכי המפרקת של שכונת בת־גלים.

המפתחות מקרקשים בידה של נילי לשם. היא חוששת שייתקע ולא יוכל לשוב.

יצטרף לאחד הזוגות, יונגי מרגיע. אילן בצר יגיע בקרוב, והוא שב ומבטיח שאיננו לבד.

בהשלמה נכנסת נילי למכונית. שלוש פעמים כשלה עד שחדר לבסוף המפתח אל חריר ההצתה. פסי בוץ נקוו על החלון והיא הפעילה את המגבים. המושב עדיין נשא את חום גופו של יונגי, ועוד בטרם הספיקה לשחרר את המעצור, הוא רוכן מבעד לחלון הפתוח ונושק לה על־פיה.

*

הים מאבד את צבעיו בלילה. הכחול, התכלת, הטורקיז והירוק העמוק, פליטי גוונים שנותרו מהיום. לים אין צבע בכלל. איזה מאמץ נתבע מאישוניו של יונגי על מנת לצפות במה שמאווש מעבר לבתים.

במצולה שחור עד. שום קרן אינה חודרת. האם שונה תנומתם של היצורים התחתונים מזו של העליונים, ועל־פי איזה שעון ביולוגי יודעים הם מתי להקיץ ומתי לעצום זימים.

נור בודד נוסק לשמים, מסמן חופת אור קלושה, ויונגי נדרך. האם התרחש משהו יוצא־דופן שמחייב חיפושים? הרוח מנשיבה אליו רסס מלוח, אבל שפתיו משמרות את טעמה של נילי. אומרים שמתחת למים מתקיימת מפה שלמה של הרים, מכתשים וגאיות, מסומנים כמו על כוכב זר, אבל ממעל, הכול לכאורה אחיד. גלי, גבה גלי, מצבי־הרוח הבלתי־יציבים של הנוזל.

החיים בצוללת, הסביר חיימון, אינם שונים בעצם מכל מקום אחר. אם אינך מרגיש את סיבוב כדור־הארץ מדוע שתחוש מסע במעמקי הים?

בכל פעם שמישהו היה אומר “הצוללת שטה” נפגע חיימון אישית. הפועל “לשוט” שמור רק לכלים נחותים מהסוג הצף, מחה בתוקף. “צוללת היא לא גלגל־ים ולא חסקה, והיא לא שטה כי אם מפליגה!” למרות שאינך מסומר לאדמה או שמים, אתה חש כאב, משאבות הלב מזרימות דם באותו מקצב שגור, והשלפוחית לוחצת. גם כאשר אתה צופה בעולם מבעד לעדשת הפריסקופ, הגוף נע במסילתו.

החבר’ה היו משתוללים מצחוק. הלצותיו של יונגי על חיימון בצוללת. כיצד מורידים את המים בשירותים, והאם קיימת מחלת־ים כשאתה שרוי בתוך הים, ואיך מצדיעים למפקד בחלל הצר, בלי שייפגע המרפק, ואולם חיימון נכון תמיד לספק פרטים מייגעים על מערכת השקילה; מיכלים מיוחדים המתמלאים או מרוקנים, לשם שמירה על איזונה של הצוללת במעמקים. תהליך מורכב של פליטה ודחיסה שתכליתו להשוות את משקלו הסגולי של הגוף הגלילי למשקלם הסגולי של המים. איש מעולם לא הבין ממש את ההסבר, אפילו לא יודית.

פעם ביקשה להפליג בצוללת. “שני דברים מביאים לאסונות,” נזעק חיימון, “שריקה בלב־ים ונוכחותה של אשה על כלי השיט.” מריבה קשה נתגלעה ביניהם. יודית האשימה את חיימון באמונות טפלות ונשבעה שלעולם לא תדרוך כף רגלה על שום כלי שיט, גם אם יתחנן על ברכיו. מצולה, מאיית יונגי לתומו, מגלה כי למלים “מצולה” ו“הצלה” שורש משותף, והוא מגחך, כאילו סיפר לעצמו את הבדיחה המוצלחת ביותר.

ברחוב המוביל אל הקזינו אין איש. שלט בד נפרש לאורך חזית מסעדת הדגים שבטיילת, “חג שמח לעם ישראל מאחלים מושט ובורי”.

בעורפו השדירה, שורת עצי תמר שקליפת גזעיהם שורטת אותו בחולפו. אילו פנה לאחור יכול היה ללכת בעיניים עצומות עד לבית הוריו של חיימון. להיזהר – הורתה נילי. מלכודת הרגשנות. ויונגי מצווה על רגליו להוליכו בכיוון הנגדי. אינו יודע אם אביו של חיימון ממשיך להתגורר בבית הישן ההוא. האם מתה באלף תשע מאות שבעים. את השנתיים שחלפו מאז אובדן דקר, בילתה בשיטוטים על החוף, מבקשת מהדייגים לדווח לה על כל חפץ מוזר שהעלו בחכתם. סירבה ליטול חלק בפעולות ההנצחה, ורתחה מזעם כאשר נדרשה לתת את הפרטים האישיים של בנה לאנדרטת הזיכרון. האם קר בעומק צלילה מירבי? נשאל פעם חיימון, ויונגי אינו מצליח לדלות מזיכרונו את התשובה. אהלן דגים. מים רבים לא יכסוהו.

מול המבנה הגדול שחתם את השדירה ניצב יונגי. הפתרון חונק אותו. שוב אינו זקוק לשכנה לספסל הלימודים שתסיט לעברו את טופס הבחינה. טעם מוזר לשפתיה של נילי, כאילו לגמה תה מר, ואף־על־פי־כן הוא מעביר לשונו שוב ושוב. מה היה תפקידו של חיימון בצוללת? הלה הצטנע. בסך־הכול צופה באוזניו, אמר, מאזין לים כמו שמקשיבים למוסיקה. לאמיתו של דבר לא חלם כלל להיות ימאי ובהפלגות הראשונות הקיא את נשמתו. התנדב לצוללות רק מפני שגר בשכנות לים והתרגל לשיגעונותיו.

מנמל פורטסמות טילפן לחברים, את יונגי תפס בבסיס, הבטיח “נתראה ביום שני הקרוב”. מגיברלטר טילפן ליודית. היא מעולם לא גילתה מה אמר לה באותה שיחה. בדיוק בחצות, לאחר התדלוק, צללה דקר. שמוליק אשכנזי אירגן את החבר’ה לקבלת־פנים צוהלת בנמל חיפה. עטרה ונורית טרחו יומיים על הכנת השלט “אהלן דגים”, ועיטרוהו ברשתות דייגים וקרסי חכות שקנו בשוק התורכי.

למרות שהגיש בקשה מראש, לא קיבל יונגי ממפקדו חופשה מיוחדת והתלבט אם להתפלח מהבסיס. אילן בצר יעץ שלא להסתבך במשפט צבאי ותמר, אחותו הקטנה, לא הפסיקה לנדנד שגם היא רוצה לבוא.

בעל מסעדת הדגים דואג ליישר את שלט הבד שהרוח קיפלה בשרירותה, מציץ ביונגי, תחילה בחשד, ואחר־כך, מכריז בקול מפתה, “מחירים מיוחדים אצלנו. דגים טריים. הלילה עלו ברשת.” יונגי מניד לשלילה ובעל המסעדה אומר, “חבל. ההפסד כולו שלך,” נאבק ליישר את השלט. “מושט” ו“בורי” מורדים לבדם ברוח.

תחשוב על זה, חביבי, דג מטוגן בשמן רותח. אפשר גם לתקוע בו שיפוד ולצלות על פחמים. סופג חום לאט־לאט. בשמן רותח הוא עלול להישרף בבת־אחת וצריך להיזהר. נמס בפה. ללקק את השפתיים. מה אני אגיד לך, הטבח שלנו אמן. בוחר את הדגים הכי טובים. יש קליינטים שמבקשים לראות אותו בפעולה. מסלק מהר־מהר את הקשקשים, מוציא לדג את הקרביים, סוחט לימון שלם, מסדר לדג את הסנפירים, שם לו שני זיתים על העיניים, מפזר פטרוזיליה לקישוט, שייראה יפה. דגים, חביבי, זה המעדן שהאלוהים של הים טורף כל היום.

ומה עם העצמות? יונגי משתוחח מפני הרוח המסתערת שוב על השלט. גם כשעצם נתקעת בגרון זה עוד לא הסוף, חביבי. כמה מכות טובות בגב והבנאדם חוזר לחיים, כמו חדש.

יונגי גומא את המרחק. עוד רגע וייגע בכותלי הקזינו. וחוץ מזה – בעל המסעדה מתחרה ברוח – את הדבר הכי חשוב שכח. המחיר – – – הכי זול בעיר.

איך הרוח העיקשת מנקרת בבד. יונגי הופך את פניו. מלחלח את שפתיו בלשונו. הטעם המר החל לדהות. בעל המסעדה נבלע ורק מלה יחידה שרדה על השלט, מתקוממת לבדה נגד הרוח “שמח” “שמח” “שמח”.

הוא תר אחרי דלת הכניסה, אך הקיר אטום. כיצד ידעו הקצינים הבריטיים היכן להיכנס? שוער מצוחצח היה מקביל את פניהם, מזמין לבלות עד אור הבוקר. האבנים לחות, מכוסות במעטה דביק של אצות וטחב. לשווא ניסה לפרוץ את החלון בבית הנג’אדה.

נילי שאלה “בשביל מה אתה מתאמץ, יונגי? לא מתאים לך להיות כזה רציני.” וכאשר נשק לה לא צחקה, אם כי שפתיה נפשקו. אולי הניחה שזו הבדיחה האחרונה לאותו ערב. יונגי מדמה לשמוע קולה של אשה. לא ייתכן שחזרה, הן לא שמע את הסובארו מתקרבת. אף־על־פי־כן כופה הקול את עצמו על הרוח.

“מחפש משהו, מותק? אולי אני אעזור לך?”

*

ברגע הראשון חשב שהיא ילדה. גופה הדק נבלע בקיר ורק כפותיה מחווירות. ציפורניה משוחות בגון זרחני־ירקרק והיא מנופפת לעברו בתנועה שהזכירה לו את משמרות הבטיחות על מעברי החצייה.

מנין צצה. ניתקת מן הקיר. דמותה מסתמנת, אף כי קלסתרה עלום. חצאית עור קצרצרה הדוקה לירכיה, ברכיה בולטות מתחת לגרביוני תחרה מצויצים. חולצת סריג אדומה דוחקת את שדיה.

“כדאי לך, מותק. אתה לא תצטער. ריטה שווה כל שקל.”

“כמה?”

“תלוי מה אתה רוצה. יש לך בטח רעיונות, מותק. כל הדברים שהאשה שלך לא מוכנה לעשות, ריטה תעשה.”

“ריטה?”

“זה השם. לא מוצא חן בעיניך? אף קליינט עוד לא התלונן.”

היא ציחקקה. יונגי תוהה האם הוא מבדח גם כשאינו מתלוצץ.

“אל תדאג, אף אחד לא יתפוס אותך. הבניין הזה מסתיר הכול. מה אתה דואג, מותק. צ’יק־צ’אק אתה גומר אצלי. אתה רוצה בפה? הכול ריטה מוכנה. רוצה בעמידה? אפשר גם על המדרגות. רק לא בים. ריטה שונאת להירטב. היא צריכה לחזור עוד הלילה לתל־אביב. כסף מראש. רק מזומן, ועדיף בדולרים. ריטה לא לוקחת צ’קים, אפילו לא מהקבועים שלה.”

יונגי מפשפש בכיסיו.

“ואל תגיד לריטה שאין עליך כלום. מי שבא לפה יודע בדיוק למה הוא בא. בתל־אביב אומרים שהחיפאים קמצנים. אבל הלילה חג, והבטיחו מלחים אמריקניים. אלה מהנושאת־מטוסים יודעים להוציא כסף על בחורה. הבטיחו, אז מה? תמיד מבטיחים ולא מקיימים. אפילו מלח אמריקני אחד ריטה לא מצאה פה. לרחוב הזה שלחו אותה. טקסי ספיישל היא לקחה. אתה יודע כמה זה עלה לה? ותיכף היא ידעה שזה מקום שיגעון. הרבה יותר טוב מתל־ברוך. בניין גדול, עם מדרגות וסלעים. מה אתה דואג, מותק? אתה יודע כמה קליינטים כמוך יש לריטה? אינטיליגנטים, גמרו אוניברסיטה. לא צריך להתבייש. אפילו בחורי ישיבה באים לריטה והיא רק עושה להם טוב.”

ציפורניה הירקרקות חגות באוויר. פניה עודן חבויות בצל ויונגי תוהה בת כמה היא. כמו ניצן של נילי, אולי?

“אני מחפש משהו.”

היא שוב מצחקקת.

“בטח שאתה מחפש. לא ירדת סתם באמצע הלילה לחור הזה. לא באת לדוג דגים. תגיד לריטה מה אתה אוהב. רק לא מכות. ריטה לא אוהבת סימנים כחולים. זה מקלקל לה את הפרנסה.”

יונגי פוסע לעברה.

“כסף מראש!” התקשחה.

“חייבת להיות כאן כניסה.” הוא אומר. ימי הזוהר. שלהי שנות השלושים, המון צובא על המבוא. יונגי ממצמץ, כאילו סונוור.

מייג’ורים ולייטננטים, קולונלים וסרג’נטים. אפילו קורפורלים שידם היתה משגת. כל הפתחים נאטמו. שלט התריע, “מבנה מסוכן, סכנת מפולת! הכניסה אסורה, רכוש מנהל מקרקעי ישראל”.

“אל תשים לב,” אומרת ריטה, “תמיד אומרים דברים כאלה, כדי להפחיד. כמו בסרטים ישנים. ריטה כבר עבדה בהרבה בניינים עלובים כאלה ואף אחד לא התמוטט.”

“בת כמה את?”

דומה שנעלבה. “מה יש לך, מותק? הרבה ניסיון יש לריטה. יש קליינט שבא אצלה כבר שש שנים.”

“מזל שאת לא בגיל המדינה,” יונגי אומר, “אחרת הייתי אומר לך שאת נראית הרבה יותר טוב ממנה.”

היא לא צחקה. כעת חורג קלסתרה מן הצל. עיניה מושחרות באיפור כבד, ופיה משוח בשכבות עבות של שפתון בגון זרחני, תואם את הציפורניים.

“ריטה לא מבינה למה אתה מדבר ככה. לא יפה. היום יש למדינה יומולדת וצריך לתת כבוד. ריטה ירדה במיוחד מתל־אביב. בגלל המלחים האמריקניים והאו”מניקים, וגם היא דואגת לאלה מצבא הגנה לישראל שקיבלו ‘רגילה’. ריטה עושה הנחה לחיילים במדים."

סוף־סוף איתר יונגי את הפתח המקורי. הכתלים החיצוניים עשויים משבכת ברזל משובצת במכיתות זכוכית, מרביתן מנופצות. יונגי בועט בלבנה רפויה, מחדיר את קצה נעלו.

“ולחייל מת?” הוא שואל.

“בחינם.”

יונגי מבקיע את הפתח בחבטה. כבר יכול להבחין במבוא עגול המקשר צמד גרמי מדרגות.

ריטה ממתינה בסבלנות. הפתח מתרחב. גופו של יונגי גדול מכדי להידחק, אך גוף דק כשלה יחליק בנקל. מנין בעצם נכנס יואב לטמון את המעטפות? לפתע יונגי מפקפק אם פתר כהלכה את כתב־החידה. מבנה בסכנת מפולת. לא ייתכן שדוקטור סגל, אדם אחראי ומיושב, יסתכן באסון.

ריטה מותחת את גרביה. “מה זאת החורבה הזאת?”

“פעם זה היה מקום מפואר. הכי אקסקלוסיבי במזרח־התיכון.”

“הצחקת את ריטה. תגיד, מותק, אתה מאלה שחופרים באדמה ומשתגעים מחתיכות שבורות?”

“אני לא ארכיאולוג.” אמו של יונגי יללה, לא עלינו לארץ כדי שתהיה שחקן תיאטרון. אתה רוצה להצחיק? תצחיק את הילדים שלך. תיאטרון זה לא מקצוע. חמש־עשרה שנים יונגי עובד במפעל לטכנולוגיה רפואית מתקדמת. לפעמים נדמה לו שהוא משחית זמנו לריק. עוסק בלהטוטי המכונות כדי לעכב את המוות הוודאי.

“ריטה מכירה את כל המקצועות. אפילו פרופסורים באים אליה. אל תתבייש, מותק. אף אחד לא יראה אותך. את הדייג פה על הסלעים לא מעניין כלום. הוא יושב ומחכה שאיזה דג טיפש ייתפס לו בחכה.”

“את אוהבת דגים?”

“יאללה, כמה שאלות אתה שואל. אתה לא ממחלק המוסר או משהו? ריטה בחורה נקייה. רק את המאכל הזה, גפילטע פיש, שהפולניות מבשלות ביום שישי. חבל שהן שמות יותר מדי סוכר.”

“ודג בשם דקר את מכירה?”

היא פוערת פיה בתימהון.

יונגי משלשל את פלג גופו התחתון בחלל שנבקע. טחב מעופש מכה בנחיריו. “זה דג ים טורף עם שיניים חזקות,” הוא אומר, “את הסנפירים שלו מכסים קוצים חזקים.”

"אז הוא דג שיודע לשמור על עצמו, " צוהלת ריטה.

ראשו של יונגי חצה אל צד החושך. גופו חוסם את הפתח. הוא מסופק אם תלך בעקבותיו.

“כן,” אמר, “אתה יכול לחפש אחריו שנים ולא תמצא אותו לעולם.”

כמו גיבור מסיפור ילדים. תום סויאר גורר אחריו את בקי טאצ’ר והשניים רועדים מפחד, נרדפים בידי ג’ו האינדיאני. אבל יונגי איננו ילד. הכרס התופחת, הדופק המואץ, סובל מלחץ דם גבוה. כשנדחק במחילה נאלץ לשחרר את חגורת המכנסיים.

“מקום מגעיל,” היא מעירה בתיעוב, וממהרת להוסיף ש“ריטה רגילה לשיגעונות של קליינטים. היא לא מתלוננת, חס וחלילה.”

כוורת תאים בקומת הקרקע.

“אולי אתה מדריך תיירים?”

אפילו לא הושיט לה יד לעזרה. חשש שתפרש לא נכון.

“לא. כבר אמרתי לך, אני מחפש משהו.”

“בטח, בטח. ריטה לא מתכוונת לדחוף את האף. רק שהיא לא מבינה למה אתה לא ניגש ישר לעניין.”

משועממת היא בוחנת את זרחן ציפורניה, נדרכת רק כשהוא מעיר שאלו המלתחות וחדרי ההלבשה.

“חדרי הלבשה? אתה מתכוון שחקני קולנוע?”

הוא משך בכתפיו. “אלה שהופיעו פה.”

היא נמתחה, מיטיבה את חולצתה. “אז ככה ריטה התכוננה לפני המצלמות.”

אפילו קולב אחד לא שרד. על אחד הקירות נותרה תלויה באלכסון מראה מנותצת, כפותה בתוך מסגרת מסוגננת. ריטה נרגשת. ואף שהשברים לא השיבו שום בבואה, היא מפתלת ירכיה.

“ריטה היתה נהדרת. בלילה, אחרי העבודה, אני יושבת ורואה סרטים שלה. חבל נורא שהם בשחור־לבן. האיש מהספריית וידיאו שומר עליהם בשבילי. אתה גם אוהב אותה, נכון?”

היא נשמעה מאיימת.

“את בחורה נחמדה.”

“לא אני. מה פתאום אני?” ציפורניה הזרחניות חובטות בחוסר סבלנות, “ריטה! ריטה הייוורט'.”

יונגי פורץ בצחוק. נדירים המקרים בהם הצליח מישהו לשעשע אותו.

“מה יש לך, מותק? גברים השתגעו אחריה. היא התחתנה עם נסיך אמיתי. עלי חאן. אני מכירה את כל הסרטים שלה. הגברת משנחאי, דם וחול, גילדה. את הסרט הזה ראיתי אולי עשר פעמים. בגלל זה לקחתי את השם שלה.”

היו שם שני מעברים, האחד הוביל החוצה והשני אל הדיותא העליונה. גם בצוללת ישנו בקומות. שישים ותשעה ימאים נשמטים מתחת לחגורה הרכה של המים. חיימון יושב בחדר הסונאר, קשוב לקולות. האם שמע ראשון את אותות הסכנה?

הקומה העליונה נבנתה בצורת יציע שהקיף את החלל כולו. פיגומי הברזל ביצבצו מן הכתלים, עצמות שלד מצופות בדיל, שלא יחלידו בשל הקרבה לים. גברים ידעו לתת לריטה יחס, היא ממלמלת, ואף אחד לא סחב אותה כמו איזה שק תפוחי־אדמה, וכשריטה הורידה פקודה ירדו הגברים על הברכיים.

מאות אנשים יכלו להצטופף כאן, לשכוח את עצמם. תושבי בת־גלים התלוננו על הרעש. ביקשו לבנות נווה שקט על אדמת “השתחקות החולות”, והנה באו הבריטים, רומסים את שלוותם במגפיהם המצוחצחים, מושכים בעקבותיהם את כל עשירי המזרח.

הקזינו פתוח מערב עד בוקר, משחקים בו באווירונים ובובות ואפילו ברולטה קטנה. מי שאינו משיג מקום יושב בקפה גינתי שממול, או יורד לעדן בר. המשתאות נפתחו בימי שישי בארוחות קארי ונשטפו בנחלי בירה. בימי שבת שיחקו גולף. באמצע מלחמת־העולם השנייה, בלילה בו הופיעה בקזינו ג’וזפין בייקר, התפלחו ילדי השכונה להציץ, והשוער, שחיבב ילדים, העלים עין. באדנית הפרחים העשויה מעץ אלון שהקיפה את היציע, נותר עדיין רובד דליל של עפר, וכאשר השקיפו יונגי וריטה למטה ראו בבירור את המשטח התחתון, משליך אליהם זהרורים שקופים.

“את רוקדת?”

“ריטה רקדה מאז שהיתה ילדה.” ואין לו מושג אם היא מדברת על עצמה או על השחקנית. בצוללת צר, ולרקוד אפשר רק בראש. גם בתום המשמרת לא נחו אוזניו של חיימון. מוסיקה של הביטלס. צוללת צהובה. שדות תות לנצח. שדות אצה לעד.

יונגי אוחז במותניה, מנטרל מאצבעותיו כל תחושה, ובלי שצליל אחד מתנגן בראשו הוא פותח בצעדי ריקוד. במת התזמורת בשלמותה, כאילו הנגנים אך יצאו להפסקה, ובסמוך דלפק הבר. אוויר הים טיהר את ריח הטחב באולם ורוח קלה טיאטאה ענני אבק.

חיבוקו רופף. אין לו דבר וחצי־דבר איתה. באה מתל־אביב ותשוב לתל־אביב. גם שם רובץ ים רווי פסולת ביבים, עכור בדלקי תעשייה.

רחבת הריקודים היתה גדולה ורצפתה, שהיתה עשויה ממנסרות זכוכית, לכדה זנבות אור והפכה ליריעה מתנוצצת. יונגי מחליק, מוחה בצעדיו את חרפת הגללים והגבבה.

“Put the blame on Mame”, החלה ריטה לשיר.

לא שמע את השיר מעודו. היא רפויה בזרועותיו, שמורותיה עצומות, יודעת את כל המלים בעל־פה, מזמרת את הפזמון החוזר בקול שדמה לקינה.

“Put the blame on Mame”.

הרחבה חגה. מערבולת אטית גורפת את הצוללת אל קברה. התשדורת נפסקה באמצע. את מי להאשים? ממי לבקש חסד?

“ככה היא שרה ורקדה בסרט גילדה. היו לה שתי כפפות ארוכות עד מעל למרפק. ושמלה שחורה שהגיעה לרצפה. לשום אשה בעולם אין כאלה כתפיים לבנות. בלילה, בווידיאו, אני שרה יחד איתה. כשהיא מורידה כפפה אני נוגעת במסך, כדי שריטה תדע שאני שומעת אותה, ולא איכפת לי שהיא מתה.”

היא פוקחת את עיניה.

“חבל נורא שאין צבעים. רק בקולנוע אוהבים ככה. הקליינט הקבוע, שבא אצלי כבר שש שנים, אומר לי שהיתה לה איזו מחלה איומה. אבל הוא בטח סתם עובד עלי. מסכן לאללה, נכה בכיסא־גלגלים. היחיד שיודע את מספר הטלפון שלי. אומר לי, 'ריטה, אני מבקש שתבואי. אף פעם לא לוחץ, תמיד מנומס. אומר תודה רבה אחרי שהוא גומר ומשלם לי טקסי ספיישל הלוך וחזור.”

בלי שהתכוון נדבק יונגי בנעימת השיר. הוא שורק והיא מנחה אותו אל הצלילים הנכונים בארשת מאושרת. השפתון הזרחני מבהיק בחשיכה, משווה לה מראה של ילדה בפורים.

יונגי נושא ידו, לוכד גביע דמיוני.

“לחיי גילדה! בסרט לא מתים אף פעם!”

“מה לקחת מהבר, מותק?”

“שמפניה.”

היא טועמת מן המשקה ההזוי. תוך כדי ריקוד הלגים אותה שוב, גורם להפסקות בשירתה.

הם מסתחררים. בלבני הזכוכית משתקפים שרידי הצבעים שהפכו את האולם למרהיב ביותר במזרח התיכון. עמודי הכסף, ירוק הקירות והתקרה המשובצת, השחור ברצועת החרסינה המקיפה את אדנית הפרחים ובציפוי של במת התזמורת. אור מן המרפסת הפתוחה מרצד על אריחי הזכוכית, מותח את צל רגליהם עד קצה רחבת הריקודים. ממש בשיפוליה, מונח צרור מעטפות, כרוך בקפידה.

ידיו של יונגי נשמטו, אך היא ממשיכה לזמר את הפזמון החוזר, כמו תקליט תקוע. יונגי אינו רוכן אל הצרור, במקום זאת נפרשות אצבעותיו בחוסר־אונים, והיא שמפרשת בטעות, נוטלת את הגביע המדומה ולוגמת בשקיקה.

וכאשר הצוללן מגיע לעומק בפעם הראשונה, חוגגים איתו חבריו. עורכים לו טקס טבילה מיוחד. אל שפתיו מוגשת שמפניית הצוללנים; כוס מלאה על גדותיה במי ים שנשאבו מאותו קו עומק. גרונו של הצוללן הטרי נשרף במלח, אך הוא מרוקן את הקובעת עד תומה. האם מתמרדים האיברים נגד הנוזל המתלקח, ובדם מתחוללת תמורה של ממש? ואולי באורח מופלא הסתגל הגוף? עורו של חיימון יהיה גבישי, ריסיו לבנים. אהלן דגים – – –

אל המרפסת הצופה אל הים יונגי אינו מוכן לצאת.

פניה מתכרכמים. “זה לא פר. תמיד ריטה צריכה לעשות מה שהגברים רוצים. אף אחד לא שואל אותה אפילו פעם אחת מה היא רוצה.” בזעף הטילה את הגביע ההזוי לרצפה – “כמו שעושים בסרטים” – היא רק רצתה לדעת איך נראה חוף חיפאי. הכי גרוע בחורף, הים התיכון.

יונגי תיקן, קוראים לו הים האחרון, והיא לא האמינה.

*

כנועה היא משתרכת אחריו אל בריכת השחייה. מבעד למעבר התת־קרקעי יצאו. סולמות צד מובילים אל מלבן הבטון המרוקן. סוכת מציל לא איתר יונגי.

בריכה אולימפית, הדר הספורט של שנות השלושים, עמדה בשממונה, מוכת עזובה. הבטון ברצפה נסדק ובחריצים נבט עשב שוטה. כיצד שורדים בתנאים עוינים? האם הוא רשאי להאמין בכוחות טמירים, הסתגלות לתנאי קיום זרים שאינם תלויים בהכרח בריאות השבריריות, או שמא לדבוק באזהרתה של נילי בדבר מלכודת הרגשנות. אל תביט לאחור יונגי, אחרת תשקע. שחק את התפקיד שלך ותצחיק את כולם.

שמועה חלפה כברק בבוקר ההוא. דקר הגיעה הביתה! איש לא ידע מנין שטפה את הארץ. בבתי־הספר חדלו ללמד והמורים בישרו כי הכול הסתיים בכי טוב. הרחובות נתמלאו אנשים מאושרים, משיחים בהתרגשות. תמר בצר, שהיתה אז בת ארבע־עשרה, מיהרה להזעיק את הוריו של חיימון. על המזח ניצבו מאות אנשים, אך הצוללת לא עלתה מן המים. יונגי ישב בבסיס, צמוד לטלפון. מפקדו שיחרר אותו מהפעילות השוטפת, ורק בלילה, משנותר מכסה הים נעול, נתן לו “פס” לצאת הביתה.

ריטה אומרת: “בריכה כל־כך יפה. למה לא משתמשים בה?”

“אולי שכחו איך שוחים במים עמוקים. אולי עדיין כועסים על הבריטים.”

“אבל הבריטים, מותק, הלכו מזמן.”

יונגי תולש עשב שוטה. “בטח מפחדים שהם יחזרו, רוצים שלא יהיה להם למה להתגעגע.”

ריטה אמרה: “בסרט גילדה גלן פורד מתגעגע אליה. מוכן למות בשבילה. אתה יודע מה זה למות על מישהו?”

בזהירות ירדה במדרגות המובילות אל המפלס הרדוד, מביטה לצדדים לוודא שלא יפרצו חלילה מים מהפתחים העגולים שבדפנות. שחק את התפקיד, יונגי. אתה הבמאי של עצמך. אף אחד לא יודע איזה מאמץ נדרש כדי להמציא בדיחות. ואילו חיפוש נזילות הינו פעולה שגרתית בצוללת. הצוות כולו מצטייד בפנסים, מטפס על צינורות, זוחל על הרצפה בין מנועי הדיזל, ביער מערכות החשמל. חיימון צחק. “אנחנו נראים כמו לטאות,” אמר ליודית. היא דחתה את הדימוי. אנשים שטוחים זה מצב לא טבעי, אבל יונגי סבר שפשוט פחדה.

המפלס מעמיק וריטה החלה להיבלע, גולשת אל קרן־זווית שהדפנות סוככות עליה ואיש אינו יכול לראות דבר. היא מתיישבת למרגלות הפתח העגול, אינה מאותתת ואף־על־פי־כן יונגי מתקרב, שוכח את אזהרתה של נילי, מחלל את הצו. להרף קצר חדל גופו לציית. אצבעותיה הזרחניות מסירות בתנועה חדה את גרביוני התחרה, מפשילות תחתונים. הסריג בחולצתה שורט את לחייו, אך מבעד לזיפים שהספיקו כבר לצמוח, משתחל הבשר. הוא צונח אל העומק, בלי לפרפר אפילו. חלציו קודחים והוא נדחק בתוכה, בלא שאיש מהם פולט גניחה.

היישר אל הקרקעית. אי־אפשר לצוף יותר. הפתח השחור בדופן הבריכה תקוע בגבו, אך יונגי אינו מרגיש כאב. מהר, מהר, מהר – – – עלטה מוחלטת. פיה על שפתיו, יונק ממנו את שארית האוויר. מהר – – – מהר – – – מהר – – –

הוא ניתק רק כשאמרה: “בפה שלך, מותק, יש טעם מר.”

כעת הוא חש כאב בגבו ואילו היא מוחה את שאריות הזרחן מפיה.

“איך אמרת שקוראים לך?”

“יונגי.”

“שם מצחיק.”

כל־כך מכאיב הפתח השחור. צלקת מושלמת בגב. “ואם יקרה משהו חלילה?” התחננה יודית. פתחי הצלה מותקנים בצוללת במקומות ידועים מראש, הרגיע חיימון. באמצעות שסתום מיוחד חודרים המים לתא ולחץ האוויר הדחוס משתווה ללחץ המים בחוץ. כך משתחרר הפתח בעדו עולים הצוללנים אל פני המים.

“זה קיצור של יונגרמן. שם המשפחה שלי. ולך, איך קוראים לך?”

במיומנות היא מתקינה את מלבושיה, מותחת את הגרביים על הפיקות הבולטות.

“מרגריטה כרמן קאנסינו. זה היה השם האמיתי של ריטה. לפעמים אני חושבת, מזל שהסרטים שחור־לבן. לא רואים את המכות שהחטיף לה האבא שלה.”

השפתון בפיה דהה לגמרי. הוא מעביר לשונו על שפתיו. הטעם המר, ואילו הוא מרגיש רק מלח. שש שנים חיכתה יודית. בשנה השביעית נישאה לתדי, בנו של המורה לתנ"ך ותלמוד, שלמד מחזור אחד מעליהם. אביו של חיימון בא לחתונה, ואיש לא זכר איזו מתנה הביא.

לנהג המונית שעצר ליד מסעדת הדגים משלם יונגי מראש, מורה לו לנסוע ישר לתל־אביב. הוא מושיט לה את כל השטרות והמטבעות שברשותו. שעונה על דלת המונית הכריזה, “היום יום־הולדת של המדינה. ריטה נותנת בחינם!”

יונגי מטיל מטבע באוויר. “עץ או פאלי?”

“ריטה לא מכירה את המשחק.”

“צריך לנחש אם המטבע נופל על הפנים או על הגב.”

וזוכים במשהו?"

“לא. תמיד מפסידים.”

ריטה פורצת בצחוק. התגובה הנלהבת ביותר שזכה לה באותו ערב. היא אפילו אוחזת בבטנה, ומפנה מחשופה לעבר הנהג.

“התל־אביבים חושבים שאתם אנשים יבשים, משעממים כמו המוות,” אמרה בנוטלה מטבע אחד בלבד, מבטיחה לתרום אותו לוועד למען החייל, וגם מן המונית המתרחקת שמע את צחוקה.

האמנם המוות משעמם? יונגי שב אל הקזינו, ובדרכו אל המרפסת הצופה לים הוא נוטל מעטפה אחת מרחבת הריקודים.

גזוזטרה שנישאת ממש מעל ראשי הגלים. בריטים פיקחים, חיזרו אחרי הבריזה, מינו אותה אחראית לצינון הלהט. רסס גל שהוטח במרפסת פוגע בו. על רקותיו זולגות טיפות והוא אינו טורח למחותן. פעם בשיעור תלמוד, קרא להם המורה – אביו של תדי – מדרש תנאים. יונגי לא הקשיב ובבחינה נאלץ להעתיק הכול מנילי.

“זה ים של חיפה. שאין לך צרור כסף וזהב וספינה אבדה בים – עד שהוא מביאו ומשליכו לים של חיפה, שהוא משמרת של ים הגדול, והוא מתוקן לצדיקים לעתיד לבוא.”

אגרופו של יונגי נקפץ ואת המעטפה אינו פותח. כתב־חידה חתום במצולות הים ואין לו פתרון. גם מצוף החירום שנתגלה בחוף חאן־יונס שנה ושישה־עשר ימים לאחר היעלמה של הצוללת, עירפל את הרמזים. חלודה מעטה כיסתה את גוף המתכת וצמחים בודדים דבקו בו. לאחר שהשתחרר מכבליו במים העמוקים, נסחף בזרמים אל החוף.

גל נוסף מוטח בקיר, אך הפעם נסוג יונגי במועד. כסף מותך. משמרת הים הגדול. סונאר יונגי, אוזניו מגששות בעקבות גלי הקול, אינו מבדיל בין שאגת הרוח לבין נהמת המשברים. האם חיימון עודנו מחובר לאוזניות?

על מצבור הסלעים בסמוך לקזינו יושב דייג, הטיל חכה למים. בידו החופשית מנופף לעבר יונגי במרפסת.

"אהלן, אהלן!״

יונגי משיב בצעקה: “תפסת משהו?”

“אין דגים הלילה. עושים מסיבה במים.”

“אולי העלית משהו אחר?”

"כמו מה?''

“אני לא יודע. אבזרים ממתכת, פריסקופ, חלקים של סונאר.”

גרוטאות, אומר הדייג, הוא משליך בחזרה לים, והוא מעביר יד לאורך חוט המשיחה. בשביל לדוג צריך עצבי ברזל, לחכות, לחכות, לחכות.

הרוח חוטפת את מלותיו האחרונות של הדייג והגל הולם שוב, מתחרה בשחף שנחפז לנחות על המעקה. במסעדה שבטיילת כבים האורות.

ומה עם האִדרות? שואל יונגי בקול, פיו מתמלא בנתז ים. מלתעות קצף מתנפלות על המרפסת. חבטה עצומה, המרפסת נשמטת מתחת רגליו, ויונגי קורס יחד עם שבר בטון אל תוך הים. הוא בולע מים מלוחים, נאבק בידיו, מנסה לשחות. כשצף ראשו גילה לפתע את הפתח הצדדי מבעדו חדר יואב סגל אל הקזינו לטמון את המעטפות. אם הבניין עומד איתן מאז אלף תשע מאות שלושים וארבע, מדוע שיקרוס פתאום? האם הופר האיזון העדין בלי שהתכוון? התשדורת נקלטה. בשעה 06:10 דיווחה הצוללת כי היא נמצאת במעלת הרוחב 34,61 צפון ובמעלת האורך 26,26 מזרח. במפקדת חיל הים היו שבעי רצון. דקר תגיע ביום שני בבוקר. הכול הפליג כשורה, מדוע לחשוב שיתחולל אסון?

יונגי צולל. המים נדחסים בריאותיו. הוא מתנגש בקשתות הבטון, נסחף בזרם הגועש. הדייג נעלם. את קריאותיו של יונגי לעזרה מהסה הרוח. מכוניות עוצרות בפתח הקזינו והוא מזהה את קולם של אבנר לֶשֶׁם ורננה כהן ואת תדי. קארן מכוונת את המצלמה ומבקשת שיעמדו רגע בשקט. יונגי צועק “אני כאן! בתוך המים!” אבל איש אינו שומע. המעטפה אבדה. לרגע עוד ראה אותה צפה ככתם לבן וזוהר, ואחר כך נעלמה.

הסלעים סמוכים כל־כך, זורחים כמו שפתיה של ריטה, ועם זאת נפערת בינו ובינם תהום. יונגי הולם כמשוגע. קארן מצלמת והחבורה נכנסת לקזינו בפתח שפרץ עבורם.

נדמה לו שהוא צועק, “הילד בוכה. הבייבי־סיטר אמרה שהוא פוחד להישאר לבד,” ואולם מים רבים מכסים.

 

פרק שישי    🔗

*

הרחוב מוביל אל הכפר בתוך העיר, מקיפו בטבעת ושב אל שמו העברי.

בשורתו של המהדי הגיעה אל התושבים מפונג’אב שבהודו. על מירזא עו’לאם אחמד הטיל אללה להשיב עטרה ליושנה, כי המשעול האמיתי אל האיסלאם הוא בדרכי שלום ולא בכוח החרב.

בית־התפילה הישן נהרס ובמקומו מיתמרים תאומי צריחים.

למרגלות הפיגום מסתתרת המעטפה השביעית.

*

קארן עפרוני – צלמת, מומחית לצילומי מזון, חברת קיבוץ. בת שלושים ושש, עלתה מארצות־הברית. נשואה לאסא ואם לתאומות.

תדי מָשׁוֹב – יושב־ראש ועד העובדים במפעל כימי. בן ארבעים ואחת, נשוי ליודית. אב לבן ובת.

*

רגע, רגע, היא כבר לוחצת. למה הם לא מסוגלים להקפיא את עצמם לשבריר זמן אקראי. הרי לא פרצה שום מלחמה.

בתצלומים של קארן יונתן תמיד מתוח, ועטרה מעווה את הפנים. מולה מנסה לשווא לכבוש את הכרס ומלאכי נחבא אלי גיטרה.

מאלבומיה נעדר אילן בצר. הוא מצליח תמיד לחמוק מן המצלמה. שלושה סרטים צילמה קארן הערב ואף תמונה של אילן, אך הלילה עודנו ארוך.

רגע, רגע, אני כבר לוחצת, אל תברחו לי מהפְרֵיים.

אנחנו לא שימורים, הפנה לה אהוד עורף, וקארן לא נעלבה. המורה שלה לצילום בניו־יורק מבדיל בין הבריות. אלה שאונסים את העדשה, לעומת אלה המסרבים להעניק לנצח הזדמנות הוגנת. כשעלתה לישראל גילתה כי קיימים גם כאלה שלא יהססו לנפץ את העדשה ואף ישמידו את הפילם.

ואילו תדי רואה במצלמה נוכחות שוויונית המלווה אותם במשחק, ואינו מגנה, דואג שלא תיפגע חלילה בטלטולי האופנוע. קארן לא יכלה לבחור בעצמה בן־זוג מתאים יותר. כאילו הקשיבה קערת הדייסה של נורית ויואב סגל למשאלת לבה הכמוסה. אפילו אסא בעלה, אינו מקפיד כמוהו לתחוב את הסליל לגליל השחור, שלא ייחשף בשוגג לפגעי האור.

אף פעם אינה זוכרת את שמו האמיתי של תדי. זה הרשום בתעודת הזהות ובפנקס המילואים – אבל זה מפני שקארן מעולם לא למדה תנ"ך ולא שמעה על מלך כנעני בשם תדעל אשר שלט על ממלכת גויים.

בבית־הספר ציווה המורה לתנ"ך, שהיה גם אביו של תדי, לקרוא לבנו בשמו המלא, אבל החברים הפרו את הצו וקיצרו. ויודית, ברגעי חימה או בלחישה נדירה של רוך, היתה משיבה לבעלה את שמו מלידה.

תחילה חששה קארן שהאופנוע יסכל את תוכניתה לתעד את המשחק, חשה מאוכזבת כשהתברר לה כי תדי מכר במפתיע את האלפא רומיאו שלו.

למה? היא לא ידעה שהמכונית עשתה בעיות. תדי אמר שהציעו לו מחיר אגדי. טיפש מי שמחמיץ הזדמנויות, וכאשר שאלה קארן בתום־לב אם הזמין כבר דגם חדש בסוכנות האיטלקית, החמיץ פנים ולא השיב.

רכובה מאחור, כמו על סוס, אף כי זה שנים לא יצאה לרכוב עם אסא, ועל סוסים אין דוהרים עם קסדת בטיחות. בדרכם אל בית הנג’אדה נתקלו בגרר ונתחוור להם שהמכונית המונפת אל על, חוטמה כבול בזיז הברזל, היא זו של הקיבוץ. הם נסעו במקביל וקארן הדאוגה נושאת קולה מעל לרוח. האם אירעה חלילה תאונה?

הנהג הניע ראש בשלילה, מוסיף צעקה: “אחלה אופנוע. אתה מוכר במקרה?”

להפתעתה של קארן השיב תדי בחיוב, והשניים החליפו מספרי טלפון במהלך הנסיעה.

מזכיר הקיבוץ ירתח.

“מה את דואגת?” יורה תדי, “הביטוח יכסה את כל ההוצאות. מה איכפת לך? זה לא האוטו שלך. את ואסא, חיים בקיבוץ כמו בגן־עדן. אין לכם מושג מה זה להיאבק בחוץ.”

“שכחת שלא נולדתי בקיבוץ?”

לא. דווקא ברגע הנוכחי תדי מיטיב לזכור. גם לו מתחשק לפעמים להיות עולה־חדש עם זכויות. דירה, מכונית, אולפן לעברית. הכול על מגש של כסף.

“ואיזה מגש יש לך?” הטלטולים גורמים לקארן שתאמץ את נרתיק הצילום אל גופה.

האופנוע רועם עד שבקושי היא שומעת את תשובתו. “המגש שלי החליד.”

סרט חדש – שלישי או רביעי – קארן לא חישבה בדיוק. מתכוונת לשגר להוריה בארצות־הברית אלבום של ראלי ישראלי. “מסע מטרה” – כך מבאר המילון. התאמצה לברר לפני שיצאה עם אסא לכיוון חיפה.

לכל אחת ממשימות הצילום שלה ציית תדי. טיפס על עמוד פייסל, זחל על גחונו בסחי של בית־הספר הטמפלרי, והתייצב על רקע השלט – רחוב הגיבורים. את הכניסה לקזינו גילה ראשון בשל גל הלבנים שנערם ליד הפתח, מחמיא ליואב סגל שפרץ בשבילם את הדרך.

נורית הפלש אותתה. קארן יצאה אל המרפסת, מכוונת את העצמית אל המים הגועשים. מאז עלתה לארץ לא צילמה טבע. ואז, בהבזיק האור המלאכותי, דימתה לשמוע קול אנושי, מעין יבבה מתחת למעקה הבטון, וכאשר חידדה, מילא ראשו של יונגי את העינית.

כמעט ששמטה את המצלמה, מזלה שזו היתה כרוכה לצווארה בשרוך. במלוא ריאותיה צווחה קארן, “הצילו! Help!”

כמו כלב רטוב משו אותו. מלאכי נידב את הגיטרה וזו שימשה במקום גלגל הצלה. אבנר לשם קצף. “הם ישלמו ביוקר!” ולא היה ברור את מי בדיוק הוא מאשים.

יונגי נטף. עצמותיו רחפו. מדבריו המקוטעים הצליחו להבין שנילי פרשה מהמשחק, ואולם כעת הוא מבין שבצוללת לא נשארים לעולם לבד. כאשר תבע ממנו תדי שישוב מיד הביתה, הגיב יונגי בחימה.

“אתה תחטוף דלקת ריאות, בחייך, יונגי!”

לא! הים הקיא אותו. הנה הוכחה שגם מים רבים מסוגלים להיכנע. יונגי נשמע מבולבל, התלונן שמר לו בפה וכאשר נחקר כיצד צנח לים, השיב שריטה הייוורט' דחפה אותו.

מיד רווח להם. אפילו ברגעי מצוקה יונגי מתלוצץ. אֵילו בדיחות יפיץ על תדי ויודית לאחר שייסעו?

יונגי מדשדש בשלולית, רועד כולו. קארן מחבקת אותו כדי לחמם את גופו. המצלמה חוצצת. בתנועה חדה היא מסירה אותה ומניחה על הארץ, מתעלמת מסכנות החול.

“You should be in bed.”

מבעד לשיניו הנוקשות פלט יונגי: “!I should have been dead” והרעד דבק בה.

מירכתי האופנוע תדי שולף מדי מילואים. אתמול בבוקר, כאשר מסר את המכונית לקונה הוציא אותם מתא המטען. הם היו מגוהצים, מקופלים בקפידה והחותם הצה"לי בוהק בזרחן. יודית הכינה תמיד הכול מראש. נעדרה מן הבית שעה שקיבל לידיו את ההמחאה וחתם על שטר העברת הבעלות. אילו היתה נוכחת, בוודאי היתה מזכירה לו שהמדים טמונים במכונית.

הרוח מייבשת את מערומיו של יונגי ואבנר מעסה את גבו. מדיו של תדי גדולים מכפי מידתו וקארן מקפלת את השרוולים. יונגי, רפוי, מניח להם לעשות בו כרצונם.

בלי לנער את החול קארן טומנת את המצלמה בנרתיק, מעפילה על האופנוע.

“יונגי, אל תצא למילואים בלעדי!” צועק תדי, “תזכור תמיד לחכות לי. אני אגיע בטיסה הראשונה!”

כשקארן כורכת זרועותיה סביב מותניו, שוכך בהן הרעד. דקות ארוכות נסעו בדומייה על שפת הטיילת לאורך הסלעים, עד ששאלה – בעברית שלא הביסה את המבטא הזר: “תדי, אתה לא חושב… שאולי… אולי יונגי קפץ?”

*

“בים דרכך ושבילך במים רבים, ועקבותיך לא נודעו”. אשתקד הסיע תדי את יודית לבית־העלמין הצבאי בהר הרצל. בכל יום זיכרון היא פוקדת אנדרטה אחרת. בשנה הקודמת נסעה לבית־הספר ע“ש כצנלסון בחולון, ושנתיים קודם הדרימה לשדרות שבנגב, אל בית־הכנסת הנושא את שמה של אח”י דקר.

כעת, כשנותרו ללא מכונית, נאלץ תדי להסיעה באופנוע לאנדרטה שבקרית־ים. רטנה כל הדרך. איזה שיגעון דחף אותו לרכוש כלי ראוותני של פרחחים, ומדוע לא יכול היה לעכב את מכירת האלפא רומיאו עד אחרי החג.

כבר הכיר את מצבי־רוחה המשתנים בהתקרב יום הזיכרון. על קיר הסלון בביתם תלוי תצלום הכתובת בהר הרצל. כאשר יארזו את תכולת הבית, כך תדי נודר, “ישכח” אותו במקרה.

לפני שנים גררה יודית את קארן לירושלים כדי שתצלם בשבילה את הפסוק מתהילים, ואחר־כך בילו השתיים יום שלם בהשוואות נוסחים אנגליים של התנ"ך.

תדי נהג לעמוד בפתח בית־הקברות, מעמיד פנים שהוא ממתין לפלוני שאיחר. בשנת שבעים וארבע, ממש לאחר שנישאו, נתקל באביו של חיימון. האב נראה מופתע. “איפה יהודית?” שאל ותדי הצביע לעבר טבעת האדם שהקיפה את האנדרטה. שנתיים אחר־כך פגש אותו שוב והאב שאל לשלומו של תינוקם.

אף פעם אינו מנחש כמה זמן עתידה יודית להשתהות. פעם התמהמהה שעתיים וכשיצאה לא אזר עוז לשאול מה עיכב אותה. מעולם לא נטלה עמה פרחים, רק קרסי חכות שהיתה קונה יום קודם בשוק התורכי. באותו בוקר שהתה רק דקות מעטות ותדי לא הספיק להחנות את האופנוע. עדיין התווכח עם שוטר, שעה שסבבה על עקבותיה.

“יש לנו עוד זמן,” אמר תדי, “למה את לא נשארת יותר?”

השוטר זעם: “גיברת, קחי את הגבר שלך לפני שיחטוף רפורט.”

“הגבר שלי?” היא נשמעה ספקנית.

חבל מאוד, יודית, שקיצרת את הביקור. ביום הזיכרון הבא כבר לא נהיה כאן – – –

לרגע נדמה לתדי שזו אשתו הרכובה מאחוריו על האופנוע, אלא שהגוף הנשען עליו איננו קפוץ. ניחוח זר, תערובת של מנתה עם תמיסות לפיתוח צילומים. שיער ארוך וחלק. אשה אמריקנית עם גוף כחוש, עודנה מתבלבלת בין זכר לנקבה. בכל פעם שהגתה את שמו, ידע שכך יקראו לו שם. איש לא יכיר מלך תנ“כי, שליט על גויים מספר בראשית פרק י”ד. תדי – שם מתאים לניכר.

הוא שמח שחובר דווקא אליה. מתכוון להיוועץ בה הלילה. האם לקנות בית במשכנתא. דשא בחזית, משעול מוביל למוסך, מלונה, בריכת שחייה. בעיבורי הכרך, אפשר בניו־ג’רזי, לא הרחק ממיסטר ומיסיס סמואלסון – הוריה.

“תדי,” אומרת קארן, “הפתרון תלוי בך. מה אני יודעת על ההיסטוריה של ארץ־ישראל.”

היא שולפת את כתב החידה מנרתיק הצילום, מתביישת לקרוא בפניו. שלוש־עשרה שנים בארץ ועדיין לא הצליחה להיפטר מהמבטא, וברגעי התרגשות הוא ניכר יותר. נורית סגל רשמה מלים מסובכות שמשמעותן אינה נהירה לה. “עטרה ליושנה” למשל.

ועל־פי איזה היגיון “כפר” הוא זכר ו“עיר” היא נקבה?

תדי השעין רגל אחת על הקרקע והאופנוע מתנודד.

אולי מפני שהעיר טורפת את הכפר, כמו שאשה בולעת גבר.

“בלאו הכי לא תשתלטי על העברית עד הסוף,” אסא אמר, “השפה הזו, ככל שאתה מתקרב אליה, היא בורחת.”

“ארץ” ו“מדינה” שתיהן נקבות, ואף־על־פי־כן, מתי, God damn it, משתמשים בזו ומתי באחרת?

תדי חותר לזהות מלכודות בכתב־החידה. נורית סגל – אף פעם לא סבל אותה – נפוחה מביטחון עצמי. למרות שכבר הספיקה להתרברב כי זה יהיה הראלי המוצלח ביותר, איתר בנקל שגיאה גסה. מרצה באוניברסיטה – איזו בושה – אינה יודעת שלנביא האיסלאם קראו מוחמד ולא אחמד.

קארן מושכת בכתפיה. כך או אחרת, היא להוטה לצלם, אבל אין מה. נביאים אינם נתפסים בסרט הצילום, והיא זוכרת את יודית מכוונת אותה אל הכתובת בהר הרצל, מבקשת “קלוז אפ”.

למה לא השתמשה יודית במלה העברית “תקריב”? קארן היתה כה גאה על כך שמלה חוקית מן האקדמיה ללשון מוכרת לה.

זו מלה של בית־מרקחת, פסקה יודית, ממקדת בעצמה את העדשה.

פעם ימציאו סרט צילום רגיש במיוחד. בחדר החושך אפשר יהיה לראות את המתים.

הנה עוד טעות בכתב־החידה. תדי שמח לאידה של נורית סגל. מלחמת הקודש – הג’יהאד – הינה מצווה באיסלאם; להפיץ את תורת הנביא בכוח הזרוע. דרכי שלום? חלומות באספמיה. את מכירה את הביטוי הזה, קארן?

מימיה לא שמעה על מקום כזה. זו ארץ או מדינה?

תדי מתחבט בצומת. כביש אחד מעפיל ושני מדרים. כיצד מגיעים אל הפתרון העדיף יותר מבין השניים. אפשר תמיד להתנצל שהפסקנו לשחק כי שכחנו את הכללים. יכעסו עלינו, יגידו שערקנו. יוסיפו לרגשות האשם המכבידים בלאו הכי. רק העובדים במפעל לדשנים כימיים לא יצטערו. מזמן מרננים מאחורי גבו שאינו מייצג אותם כהלכה. יחפשו להם יושב־ראש ועד אחר. תדי משוב יארוז את עצמו. אין לו מושג מה תעמיס יודית. הוא יורה לסבלים מה לא להכניס למכולה.

תדי כופה על האופנוע פנייה חדה במעלה ההר. ההכרעה נפלה.

האם בתום יום הצילומים קארן זוללת את המעדנים הנפלאים שלכדה בעדשה? הוא מבטיח לשלוח לה תפריטים לדוגמה.

“מאספמיה?” קארן מתקשה להגות.

תדי חוטף את המעטפה.

“באספמיה אוכלים בשר אדם.”

קארן חסה עליו. אין בכוונתו של צלם לנפץ אשליות. במעדנים שהיא מצלמת אינה נוגעת לעולם. העוף המגרה צבוע בלק שקוף ודי בנגיסה זעירה על מנת להביא את הסועד לחדר מיון. אורות בית־חולים בפסגת ההר. המדורות בשיפוליו מנמרות את הבתים בגון כתום. ברכס הסמוך – משמאל לבית־החולים – קארן יכולה למקד את עיניה בדומה לעדשה משוכללת.

“תדי, אלה שהלכו אחרי הנביא…” היא מהססת, “אם קראו לו אחמד, יכול להיות שקוראים להם אחמדים?”

“תחזרי לצלם, קארן,” תדי צוחק, “בשיעורים שלכם למדו על בנג’מין פרנקלין ולא על כל המטורפים שהטיפו בארץ הזאת.”

“But I have a friend who lives there.”

“זכר או נקבה?” עקץ.

היא מזנקת למושב הקדמי. האופנוע עדיין נטה על צדו ולא היה די במשקל גופה כדי לאזן. היא נוסעת לשם. יוכלו לעלות לשתות קפה.

תדי בוהה וקארן מוסיפה בנחת: “כדאי לך, מגיעים לאספמיה.”

*

רוח סרבנית דולקת בעקבותיהם. קווצת שערה של קארן נטפלת אליו. לאן היא חותרת בביטחון כזה. מה לילידת ניו־ג’רזי ולפרשיות שוליות בתולדות המקום והזמן?

השיער נתקע בין שיניו של תדי. כשנגע ביודית בפעם הראשונה דימה כי העור מטולא. חשש שתייבב, שכב איתה בעיניים פקוחות, לוודא שאינה מדמה אותו לאחר, אך יודית לא הזילה דמעה, וכאשר חשה שהיא עומדת להגיע לפורקן הידקה אותו אליה, שורטת קלות בשכמותיו, ואמרה בקול צלול, “עכשיו, תדעל.”

הכביש מלא מהמורות והאופנוע מקפץ. “את יודעת, קארן, שפעם קראו לאופנוע ‘מטלטל עצמות’?”

“למה אתה מוכר? יודית יודעת?”

אינו משיב.

“מה תעשה, תדי? בלי מכונית, בלי אופנוע. תלך ברגל?”

הוא שולף שערה מפיו. “אני אטוס במטוס.”

במהלך הנסיעה העבירה קארן את נרתיק הצילום אל כתפו. שערה התפזר. בשל המהמורות נאלץ להדק את זרועותיו על מותניה. לא איתה. אשה של חבר היא מחוץ לתחום. עם נשים אחרות שכב, זרות ומקריות, ואפילו עם המורה לצרפתית, שלימדה עם יודית, ניהל רומן קצר.

כיצד אוהבים בשפה זרה? הוא כל־כך מוגבל. אין לתדי מלות אהבה אלא בעברית.

חוש ההתמצאות הטבעי של קארן. מן הסתם פועל יוצא של היותה בת ליבשת ענק. בעוד שנה גם הוא ידביק את הפער. אתם תראו. יתגבר אפילו על המבטא הים תיכוני הארור. הילדים יקלטו את השפה כאילו נולדו שם.

רק שלא תפתח בהיסח דעת את תא המטען הקטן בהונדה. שם המעטפה הפרטית שלו, זו שאינה חלק מהמשחק, עבה ומבוצרת.

בשובם מן האנדרטה בקרית־ים, הוריד את יודית בבית־הספר שבו היא מלמדת ונחפז אל משרד הנסיעות של איליה ליטול את כרטיסי הטיסה.

“מה בוער לך, תדי?” אמרה לו איליה בטלפון. “אני אביא לך הערב, שירות אישי. One way ticket, כמו שביקשת.”

הבתים הראשונים מגיחים בתאוצה. קארן להוטה, מבקשת שיגיש לה את המצלמה, רוצה לנסות משהו.

“השתגעת? לצלם אותי בזמן נסיעה?” תדי איננו סעודת מלכים, סתם לחם של עניים.

קארן חסרת סבלנות. “מה פתאום אותך, תדי? עיר בחשיפה מהירה – אלה תמונות נדירות.”

“אני לא מוכן ליהרג בגלל הקפריזות האמנותיות שלך!”

“בשביל משהו אחר אתה מוכן?”

קארן מנווטת את האופנוע לעבר העצים, כמעט התנגשה בעמוד החשמל.

"את תדפקי לי את ההונדה, " צווח תדי, “ויש לי כבר קונה!”

יודית תשמח להיפטר ממנו. לאמיתו של דבר אסר עליה לגעת באופנוע רק מפני שאינו חפץ לצאת מדעתו מרוב דאגה. קל להתגלגל מאיזה מצוק ולהיעלם בלא עקבות.

יודית תלתה מבטה בתמונה שעל קיר הסלון. “אחרי עשרים שנה אני אעלה פתאום מהתהום. אמצא אותך עם אשה אחרת ועם ילדים. ומה תעשה אז?”

“קארן,” מתחנן תדי, “אני מבקש ממך.”

היא לוחצת בלי לכוון. הבזק אור והוא סוכך על עיניו בידיו, כמו עבריין המובל למשפט.

“קארן, בבקשה, לא!”

הסרט נע אוטומטית.

“אני אתלה את התמונה שלך אצלי בסלון למזכרת!” אמרה וצילמה עד תום הסליל.

*

עיר ולא כפר. נטולת הילה ואיש אינו צמא לבשורתה, ואף־על־פי־כן תואמת את ההגדרה המילונית “מקום יישוב מאוכלס הרבה”. בשבועות האחרונים תדי מרבה להרהר בה, כאילו היתה יצור חי. כולה סתירות – סמוכה לים ובכל זאת נטלה מרחק מדוד, שלא יחרוך. עציה ירוקים ועם זאת מיוזעת מערפיח, מבושמת רעלים. הכלאה משונה של אירופה בחיק המזרח התיכון. מנומנמת ורפויה היא שרויה בשנת חלום. סתירה שקשה ליישבה. תכונה קדחתנית באורגניזם. תנועות עיניים מהירות, ובעת ובעונה אחת שיתוק מוטורי מוחלט.

העיר נמה, ובבוקר תשכח להודות למלך חי וקיים שהחזיר בה נשמה וחמלה.

תדי נולד בה, ואמנם כל איש רוחש חיבה מיוחדת למקום הולדתו, אך הוא לא טרח לשאול אם הוא אוהבה, כשם שלא חוקרים אשה שרגילים בה. השתקע, התרפד בנוחיותו הקטנה, והעיר היא רק סעיף בתעודת הזהות שלו. ניתן בקלות להמירה באחרת.

ואילו קארן משייטת ברחובות הנצפים מבעד לעינית שלה בלא משוא פנים, ובלי למדר. בלא מאמץ יכול תדי להתיר אותה מבערותה, אם רק יצביע על מקום זה או אחר ויבודד את משמעותו.

למשל בית הוריו. הפנייה הראשונה ימינה.

המורה ישֵן. בערבי יום העצמאות הוא משקיע מאמץ בניחוש השאלה הזהה של חידון התנ"ך שישודר למחרת. מצלמת המוח מתקרבת לחדר השינה. קאסוטו ליד המיטה, משקפי הקריאה הישנים שלעולם לא יחליף, שקיות התרופות של קופת־חולים על השידה של אמו. ממחטת בד מתחת לכרית. אמא מתעבת ממחטות נייר. כוס מים למקרה של צמא פתאומי. החלון פתוח לרווחה גם בלילות החורף. אמו נאנחת בשינה מיוסרת. גם כאשר פחד הילד תדי, מעולם לא בא אליהם למיטה בלילה, שמא יגלה כי אבא ואמא פוחדים יותר.

הלאה. בית שלישי משמאל ברחוב הראשי, ליד הדואר. גן זהבה. ארגז חול, נדנדות לשניים, דלי הפוך, קוביות חבוטות מעץ. זהבה, שקראו לה בוורשה גולדה, אומרת “תגיד ג’ינקויה” – זה תודה בפולנית.

פיפי במכנסיים מרוב בהלה. חורשה זה יער? ואולי מתחבא זאב בין האורנים שבכרמל? שלושת הדובים בפנס קסם; קטן, בינוני, גדול. הגננת אומרת: “זה סיפור עלי כשהייתי קטנה.” היא מתה מסרטן במלחמת לבנון.

הסמטה המעוקלת, פנייה חדה לפני הכיכר. בית־הספר היסודי. מגרש המסדרים. סל כדורסל בגובה ילד. סימנים של קלאס שהגשם לא מחק. השירותים של הבנים. השירותים של הבנות. הן לובשות מכנסי התעמלות עם גומי מתחת לחצאית. בורות הג’ולים שנשארו חפורים באדמה עונה אחרי עונה, מצעד של ט"ו בשבט עם עציצים קטנים. זֵרים של ביכורים. הצגה לחנוכה והוא בתפקיד יוחנן שנמחץ מתחת לפיל. המורה, המורה, אין לי אף מלה להגיד. יחשבו שאני עולה־חדש שלא יודע עברית.

קארן, תעצרי! אני רוצה לרדת!

זו נחמתו: אם יחלוף בשכונת ילדותה בניו־ג’רזי, יהיה אף הוא בור גמור. כמוה לא יידע להבדיל בין רחוב סתם ובין פקעת חיים. קארן, לפחות תאיטי. תביני, אלה הכתובות שמתחלפות על מחברות “קוהינור”. התיכון, שבט הצופים, הקיוסק שקונים בו מסטיקים וארטיקים וחצי מנה פלאפל אחרי הפעולה. הכיכר, שם נפגשים בימי שישי לפני המסיבה. יודית יושבת על הברזלים, מנדנדת רגליים יחפות, וחיימון, אתם יודעים שיש לה כבר חבר? מלטף את הברך.

קארן, תעצרי! תעצרי!!! אני יורד!

“קדימה.” אמרה קארן בניצחון.

“מה? מה אמרת?”

קארן מכוונת את המצלמה.

“קדימה. זה שם הרחוב שממנו מגיעים אל הכפר שבו גרה החברה שלי.”

הוא בהה בשלט, כאילו ראה אותו לראשונה בחייו.

“זה הרחוב של כתב־החידה?” גימגם.

חוסר הסבלנות שלך, תדי. קארן שוב מצלמת. אתה רוצה התחייבות מראש על התוצאה. החיים הם לא סְטִילְס. תגיד לי, למה בעברית המלה “חיים” היא רבים ובאנגלית זה יחיד?

תיכף יתחברו לרחוב כבירים, המוביל אל כבביר; כפר ערבי בתחום השיפוט העירוני, ממש בלב הכרמל.

תדי מהנהן כמטרונום. אינו רוצה לאכזב אותה. כל הדרכים ידועות גם לו. כבביר, מצטער, קארן, זה לא ארץ חדשה.

ליד תא הטלפונים הראשון הפקידה את המצלמה בידיו וחייגה. משום שנחפזה לצאת הסיק תדי שלא מצאה את מי שחיפשה. מתעלמת מהמצלמה שהחזיר לרשותה אמרה: “היא בבית. אף אחד לא הזמין את אִיבְּתִיסָאם למסיבת יום העצמאות.”

*

בעומדם על הסף התחרט. אולי היה זה העץ הפשוט, מרישים ישרים, נטולי שלט או שם. תדי מחפש אמתלה לסגת. אין פוקדים אנשים זרים באישון ליל.

“את בטוחה?” הוא מתריס, ואילו קארן לוחצת על הפעמון ומתיזה: “ואתה בטוח?”

בלא טפיפות נפתחת הדלת לסדק צר ואחר־כך לרווחה. אור רך סוכך אשה כבת שלושים בג’ינס וכותנת גברית עד לברכיה. ברגע הראשון דמתה לקארן, אותו שיער ארוך וחלק בגון דבש שנאסף בזנב סוס. פניה נקיים מאיפור ובאוזניה מושחלים סהרוני זהב דקים.

בהתחבקן נסוג תדי לקיר. מתוך קשת הגופות נושאת אליו האשה הזרה את פניה:

“אני אִיבְּתִיסָאם. נעים מאוד.”

“אני תדי.” ידו המושטת תלויה באוויר רגע ארוך עד שנחלצה כפה של איבתיסאם מן החיבוק.

״על שם הרצל?"

הוא נאלם.

“תיאודור,” הסבירה כמו לילד קשה תפיסה, “בשם העברי שלו בנימין־זאב.”

הבעת פניו המשתאה משעשעת אותה. לא צריך להתעלף. היא יודעת בעל פה גם את “בת הרב ואמה” של טשרניחובסקי. חומר חובה לבגרות בתיכון הערבי בישראל.

ציפיותיו מתבססות על תמונות פולקלור מסרטי יום שישי בטלוויזיה; שטיחים רכים, ערבסקות, מקלעות קש, נרגילה בקרן־זווית. אבל מכל אלה לא היה כאן דבר. הכתלים מכוסים בציורים, ניירות ובדים מוצמדים בנעצים צבעוניים והוא מתבייש לבחון מקרוב, מנסה לשווא להיזכר בשמו של משורר ערבי כלשהו, כדי שיוכל להפגין בקיאות דומה לשלה. חדר גדול שימש כסטודיו, וליד כן הציור ניצבה מיטת ברזל עם פיתוחים, מחופה בכילה.

“ככה את נועלת את עצמך בלילה מהעולם?” סונט תדי.

איבתיסאם צוחקת. לא ולא. כך נועל העולם את עצמו מפניה.

דלת החדר הסמוך סגורה. ג’מיל, אחיה הצעיר סיים משמרת לילה. אח בבית־חולים סיעודי לישישים. היהודים, היא אומרת, קיבלו חופשה בגלל החג, והערבים עובדים שעות נוספות.

מתחת למערכת הסטריאו פזורים תקליטים. תדי מלקט ומניח על השולחן. פיירוז הלבנונית, יהודית רביץ, קייט בוש וזמרת האופרה קִירִי טֶה קַאנַאוָוה שרה את “אווה מריה”.

כאשר פונה איבתיסאם אל המטבח לשפות מים מתקרב תדי אל הציורים. חצי הר, צוק חד, טרש שבולע דף, פיסת קרקע מצולקת. השמים נפערים, בלי עב ובלא אות חיים. יש לו תחושה עמומה שפעם פקד נוף כזה, אך אינו מצליח לשחזר מתי והיכן.

תדי אמנם אינו מבקר אמנות, ואולם לשאול הוא חייב. מדוע חסרים בני־אדם בציורים שלה?

קארן מהסה. שקט, ג’מיל ישן בחדר השני.

את שריקת הקומקום ממהרת איבתיסאם לבטל. אפילו פצצה לא תעיר את ג’מיל. ישן כמו מת.

נושאת פינג’אן נחושת על טס מרוקע, מוזגת את הנוזל השחור לשלושה ספלוני חרסינה קטנים ואומרת, “מבקרי אמנות שוכחים שהיצירה לא מתחילה ביד או בראש.” תדי נועץ מבט של ערגה בקנקן מים קרים שהציבה ליד הקפה. כל אחד ממלא את האדמה באנשים כאוות רוחו, היא מוסיפה. “מוזר, תיאודור, אנחנו דורכים עליה ברגליים ומקדשים בפה.”

קפה משובח כזה לא יהיה לו באמריקה. הוא מבקש שתמזוג לו ספלון נוסף. אולי במקרה היא יודעת לקרוא בקפה?

איבתיסאם מטלטלת את הספלון אנה ואנה. העתיד, היא אומרת, הוא בסך הכול שלוחה של העבר, משהו שאינו מרוחק כלל, כי אם מתרחש ברגע זה ממש.

תדי מתמלכד בציור נגד עיניו. החתימה, שלא כמקובל, לפותה במרכז. אותיות ערביות מסולסלות. עוד לשון נוכרית שלעולם לא יפענח.

היכן הכירו זו את זו? הוא מתעניין, “בטח בהפגנה.”

קארן המשועשעת מחליפה סרט צילום. נפגשו בנסיבות פחות דרמטיות. פעם חסר לה מצרך ואי־אפשר היה לצלם. זה קרה בשבת. מזכיר הקיבוץ אמר לקארן שה’דוּכַּאנִי' – המכולת בכבביר פתוחה. נטלה רכב ונסעה לחיפה. חיפשה על המדף ונתקלה ביד מסייעת. את מה שרשמה איבתיסאם באותו בוקר העניקה שי לקארן.

פיקאסו – ספרדי. רנואר – צרפתי. מיכלאנג’לו – איטלקי. שום צייר ערבי אינו עולה על דעתו של תדי. ואגב מירוץ החיפושים הקדחתני במוחו, הוא נוכח לדעת שגם ציירים אמריקניים אינו מכיר.

אחר־כך החלו השתיים לנסוע יחד למוזיאונים ופעם לקחה איבתיסאם את קארן לחנות בוואדי ניסנאס, וקארן הסתחררה. תמרהינדי בגון הטבק, ברד מפתיתי קרח כתושים, זיתים חבוטים מהגליל.

זו היתה אחת הפעמים הנדירות שקארן טעמה מן המזון שצילמה. בסתיו עתידה איבתיסאם להציג בגלריה בתל־אביב. האם יבוא תדי לתערוכה שלה?

במבוכה ניתק תדי מן הקיר. כן הציור מכוון אל הנוף ועליו גיליון ריק. בחלון מפריד כביש החוף בין זהרורי הבתים ובין מעטפת הים.

מעבר לכתפו רוחשת איבתיסאם. יודעת תמיד מתי פורצת מלחמה. שיירות עושות דרכן צפונה. אי־אפשר להירדם בגלל המטוסים.

מצלמתה של קארן מטקטקת. למה “מלחמה” היא נקבה ו“שלום” הוא זכר? מתי תתגבר אי־פעם על נפתולי העברית.

“מה אתם מחפשים באמצע הלילה בכבביר?”

הם משחקים משחק. אין לתדי מושג כיצד יסתיים, הרי העתיד, כפי שאמרה איבתיסאם, מתרחש ברגע זה ממש. נשלחו להתחקות על עקבותיו של איזה נביא אשר בא להטיף למוסלמים על דרך חדשה. מה היה שמו, קארן, את זוכרת? בקושי מצליח תדי להגות "מירזא עו’לאם אחמד.''

"אל תדאג, " איבתיסאם מרגיעה, “אני אצא איתכם, כבר אין עוצר. הממשל הצבאי בוטל בשישים ושש.”

יודית היתה מתמוגגת אילו היתה רואה כיצד בעלה מתנדב להדיח את הכלים. הטבעת הבוצית בספלון נמחקה וגם ידעוני מנוסה היה מתקשה לפרש סימנים. בלי להשמיע הגה תר תדי אחרי מגבת, נתקל בציור התלוי לצד הכיור.

דף משובץ, נתלש מפנקס חשבונות, ועליו מקבץ טרשים חומים, מכונסים יחד בעל־כורחם. תדי מתעווה. הרישום דוחה אותו. זיקה לקויה בין קרקע לאוויר, טרשים רופפים ובנקיק, שיח מכוסה קוצים. “קארן!” הוא קורא בהתלהבות מעושה, “יש פה משהו שכדאי לך לצלם!”

“שקט! אתה עוד תעיר את האח הקטן של איבתיסאם בצעקות שלך.” ובראותה את תדי מנגב את הכלים קארן מתרככת.

“זה?” תמהה איבתיסאם, “מה אתה מתרגש? הכובאר הוא הצמח הנפוץ ביותר בארץ. בטח נתקלת בו אלף פעמים.”

לא. תדי איננו חובב טבע. כשהחבר’ה יוצאים לטיולים הוא נשאר בבית. מלגלג על יודית ששמרה כל השנים את אוסף הפרחים המיובשים מילדותה. שרק לא תגרור איתה לאמריקה מזכרות מאובקות.

הכובאר צמח עיקש. איבתיסאם תולשת את הדף מהקיר. יש הסבורים כי הכפר כבביר קרוי על שמו. היא אפילו יודעת מה תואר נתן לו התלמוד – “העז באילנות”, מכה שורש בסלע הקשוח ביותר. אם רק יטרח פעם יגלהו תדי בחצר הבית, או בשולי הכביש, רענן וירוק אפילו בשנת בצורת. אצבעה של איבתיסאם חולפת על קו הרישום. אינספור פעמים נשרטה בקוציו המאונקלים.

אמריקה. ארץ עם סתיו אמיתי ועלי שלכת רכים בכל גוני האדום. בימי ראשון יטייל עם יודית בשבילי הסנטרל פארק.

ואילו שורשיו של הכובאר משככים כל כאב, מפרטת איבתיסאם, גם שיגעון. ואולם לעוקרו אסור, ומי שמפר כאילו גרש את אשתו וקבר את ילדיו.

כעת דוחה הרישום עוד יותר את תדי. קארן מטעינה סרט חדש. מה דוחף אותה לתעד כל פרט קטן, הרי בתמונות הכול נראה אחרת.

“מי אלה? מה הם עושים פה?”

עלם כבן עשרים ניצב בפתח המטבח, משפשף עיניו. שערו החלק צונח על מצחו.

“הם אורחים שלי.”

“בשביל מה באו? לקחת את התמונות או את הבית?”

“ג’מיל, בחייאת אללה – – –”

“נגמרה המסיבה? באתם לבדוק אם אנחנו אזרחים שומרי חוק? תדווחו שאנחנו שרים ‘כל הארץ דגלים דגלים’.”

“ג’מיל, תחזור לישון! תסלחו לו. עבד שתי משמרות רצופות.”

“יאוש, יה אוחתי, זה לא בלבול. השורש הכי עמוק. תערוכה היא רוצה. יותר טוב תתחתני ותעשי ילדים. אני אסביר לכם למה היא מציירת אבנים בלי בני־אדם. לא יישאר פה אף אחד. ישחטו אחד את השני. למה את לא מספרת לחברים שלך איך קוראים לכובאר בעברית?”

איבתיסאם מצמידה את הרישום אל חזה. לאִטו מניח תדי את הטס המנוגב על השיש. את המצלמה שקארן חופנת מאחורי גבה, נוטל ג’מיל, בלי שתגלה התנגדות, מכוון וצוחק: “צלף – זה השם שלו,” ואחר־כך לוחץ.

*

את הלילה כמעט שאפשר למשש. מוך שחור נקווה באצבעותיו של תדי. איבתיסאם מוליכה בסמטאות הכפר, הרישום עודנו צמוד אל חזה. לרגע נדמה לו שזהו כתב־החידה שהפקידה קארן בידה למשמרת.

ליד הסף, בעומדם לצאת, שאל תדי: “את מוכרת?” ומיד התחרט.

אין אדם זקוק לחפצים מיותרים בדרכו החוצה, ואפילו צמח סרבן, נעוץ בקרקע קישחת, הוא סרח עודף, שעה שנודדים להקים בית חדש. ומי ערב לו אילו כתלים יקיפוהו שם.

ועוד בטרם מספיקה איבתיסאם להשיב, מרעים ג’מיל מקצה החדר:

“אתה לא יכול להרשות לעצמך את המחיר!”

איבתיסאם כיבתה את האורות בדירה. סהרוני הזהב שלה מהבהבים.

"חביבי, " סנטה באחיה, “מי שלא ישן מספיק בלילה, לא צומח ביום. אתה רוצה להישאר תמיד כזה קטן?”

ג’מיל הנזוף נסוג אל חדרו, אבל בטרם פתח את הדלת לחש דבר־מה על אוזנה של אחותו. איבתיסאם טופחת על לחיו, והודפת אותו פנימה.

“מה הוא אמר?” תדי סקרן, ואולם אינו זוכה למענה. הפלש של קארן מכתים בזוהר מלאכותי. מתעדת הכול לערב שקופיות. גם זה ייחסך ממנו, תודה לאל. כאשר יתכנסו החברים מול המקרן, כבר לא יהיו תדי ויודית פה. אמריקה חובקת, אפשר להיבלע. ולא נודע. ומה אם לא ימצא שם חברים. תדי לא מעלה על דעתו משחק ראלי בניו־ג’רזי. ואולי אפשר לארוז גם חברים במכולה? לפני שהגישה לו את כרטיסי הטיסה ניסתה איליה לדבר על לבו. משרד הנסיעות המה. זו החלטה גורלית, תדי, אתה בטוח? בכל מאודו הוא מקווה שאיליה יודעת לנצור סוד. נשבעה לא לגלות לאיש. אל תנסו לשכנע אותי. ההחלטה שלי סופית. אחרי־הכול, גם עוּדה נדד מן השומרון, ייסד כפר חדש בשיפולי הכרמל.

אופנועו של תדי נטוי על הקיר בזווית מוזרה ואיבתיסאם עושה ניסיון לייצב. הרעש במשרד הנסיעות היה בלתי נסבל. תדי אטם את אוזניו. השיב לאיליה, ולך לא מתחשק לפעמים לזרוק הכול ולהתחיל מחדש?

אלף שמונה מאות וחמישים. עודה חומק מחובת הגיוס של חמשת בניו לצבא התורכי, נמלט עם משפחתו לשלוחה המערבית של הכרמל. התגוררו במערה ענקית ועמם הבהמות.

“זו אני שמצאתי את הפתרון,” מתגאה קארן. שלוש־עשרה שנים בארץ ועדיין חושבים אותה לזרה. הלוואי שהיתה שולטת בעברית כמו איבתיסאם. היא מסמנת לידידתה לעלות לאופנוע, מנשלת את תדי כליל.

איבתיסאם נסמכת על קארן. “כולנו פה מדברים באותה שפה ולא מבינים אחד את השני.”

תדי אף הוא מחפש מערה חדשה. חובת הגיוס מעיקה. בנו ילמד בהארווארד או בייל. ומעבר לים הקזינו לא יידע איש על חייה הקודמים של יודית. אשה ברה, יקראו לה “ג’ודית” וחסל. ניו־ג’רזי – הארץ המובטחת. שום צלף אינו צומח בה, תודה לאל. תדי פוסע לצדן, בוטש בכביש המרופט.

“אולי אפשר להצטופף…” ממרומי האופנוע מושיטה איבתיסאם זרועה, “יש מקום גם לשלושה.”

אמריקה. דגל פסים וכוכבים. The land of the free. את מלות ההימנון הוא חייב לשנן.

"לא, לא, " השתמט, “את תישארי. אני כבר ירדתי.”

למרגלות המבנים המפולשים חונים טנדרים. חלונות מקושתים, אורנים ואלונים שלא נגדעו, חמור מלחך באחת החצרות. נחלה זרה, תדי מתכחש אפילו לשילוט.

כמו קארן יהיה שרוי בבערות מפנקת, מבלי דעת היכן פקעת חיים ואיפה נצרר כאב. בבית שבפינה נולדה איבתיסאם, וליד משוכת הצבר בית־הספר בו למדה, ובעיקול, ה’דוּכַּאני' – המכולת שם פגשה את קארן. והנה גרם מדרגות חצוב בהר, שם מציירת איבתיסאם אדמה שנגרעת שנתה בלילות ולפיכך מוגבלת צמיחתה בימים.

תדי חסר סבלנות. אין להם פנאי לאגדות אלף לילה ולילה. היא והכפר שלה חניית ביניים בלבד. מה איכפת לו עודה הנודד. מוטב תוביל אותם לשני הצריחים וחסל.

ועוד הוא מקווה לתקלה בלתי־צפויה במצלמתה של קארן. אחרי הכול, שמטה אותה על החול, לרגליו של יונגי הרועד. שלא תיוותר אפילו עדות אחת למזכרת מהלילה האינסופי הזה. החברים יסבו מול המקרן, כמו נוכח הכן הריק של הציירת.

בעיקשותה מזכירה לו את יודית. כמוה תולה על כותלי הבית תמונות נטולות מסגרת. לפעמים הוא מקיץ באישון לילה ומוצא את יודית רובצת באפילה הסמיכה, בוהה בכתם התצלום שעל הקיר. לך לישון, תדי, לילה טוב. כאשר התקשתה איבתיסאם להירדם היתה אמה מספרת לה על אב המשפחה. כולנו בכפר צאצאיו. התקבצו סביבו, מפיקים סיד מאבני הגיר בתנורי ה“כבארה” דמויי כיפה.

תדי קץ בעלילות גבורה. תפארת העם והאומה. הביאונו עד הלום. בשל היותו בנו של המורה לתנ“ך שובץ תמיד למסכת י”א באדר, נאלץ ללמוד בעל־פה את התפקיד הארוך ביותר. גם עפעפיה של הילדה איבתיסאם היו כבים ורק בבגרותה הרחיקה אמה אל אלף תשע מאות עשרים ושמונה – בואו הדרמטי של המבשר מהודו. איבתיסאם הילדה מזדקפת במיטתה והשינה נסוגה.

תדי רוצה לשאול אם גם היא ביקשה להתכרבל במיטתם של הוריה מרוב אֵימה, ושוכח.

המשיח – המהדי פה! הכריז המבשר, מפרש תורתו לתושבי הכפר. בדרכי שלום יכונן האיסלם את שלטונו, ובא קץ לחרב. מעת לעת ביקשה איבתיסאם לצייר את דיוקנו, אך כל אחד מזקני העדה תאר אותו אחרת.

“מי בכלל יודע שהאחמדים קיימים?” מתיז תדי. “תקועים להם פה, כמו בסוף העולם. מה אתם חירשים? הרי בכל פינה בארץ הזאת משחיזים חרבות.”

עודה היה תמים לא פחות ממשה רבנו. שניהם גררו את העדר לארץ הלא נכונה. “הבטחות אחמדיות” – חה חה חה – מישהו קיים אותן?

איבתיסאם שומטת עצמה מן האופנוע. האיזון הופר.

“ג’מיל ואתה כמו שני ילדים,” היא סונטת, באותה נימה בה דיברה אל אחיה. “לשניכם צריך לתת לשתות מיץ צלף.” אסף הרופא הוא שטען כי העסיס עוזר לנזעפים ולנפחדים בלבם, ואיבתיסאם מזמינה את תדי לבקר פעם באור יום – לא בחושך כמו גנב – ואז תדריך אותו כיצד קוטפים צלפים בלי להישרט.

אסף הרופא, בשבילו שם של בית־חולים, סמוך לבסיס צבאי בו שרת. חֲכָמָה גדולה. אין לה מושג מה זה להיות חייל. את האדמות הרבות של תושבי הכפר הפקיעו הבריטים בשביל מחנות צבא. כעת העירייה זוממת להרחיב את בית־הקברות על חשבונם. אין להם לאן ללכת, תיאודור. זה השם האמיתי שלך, נכון?

חבל על הציורים, תדי מטיח, את משקיעה כל־כך הרבה והסיפור הזה אבוד. איש לא יסביר לקארן מה ההבדל בין ארץ ומדינה. יטחנו עד דק מלה אחת, כאילו היא הרֶחֶם של העברית; מולדת, וגם זו, אגב, נקבה. מדוע חיים נאמר בעברית בלשון רבים ואילו באנגלית לשון יחיד, אינו יודע – “אבל מוות, קארן, הוא יחיד גם בעברית וגם באנגלית.”

נשלי חושך נושרים מציפורניו. עוד בטרם תדרוך כף רגלו על כבש המטוס יחליף רשמית את שמו בדרכון לתיאודור. יודית לא צריכה לדעת. תודה רבה, איבתיסאם. רעיון גאוני. אגב, האם יש משמעות לשם שלך?

*

באפילת המחסנית מתגלגל הסרט. תמונה נוספת מתקפלת על גב האחרת. חושך מרוכז ורצף דחוס של מראות. לשם מה לך להיגרר למשחק עם מצלמה? מחה אסא, הרי בשביל לראות באמת תזדקק קארן למשקפת אור כוכבים, ובאלה משתמשים רק בעתות מלחמה.

בבוקר תגלה אילו סרטים נשרפו, היא תתלה תשלילים ריקים – מעל ראשה בוערת נורת־תמיד אדומה – ותסרוק את הגיליון עד שיסתמן דימוי. איזו תמונה עולה באוב התמיסות. אף פעם אינה מסוגלת לשחזר מתי נפלה ההכרעה, ומה דוחף אותה לצלם בדיוק ברגע המסוים הזה, כשם שלא הורתה לעצמה להישאר בארץ ולהינשא לאסא. לעולם לא תשכח את כעסו כאשר צילמה בחשאי מנות קרב שהביא הביתה ממלחמת לבנון. השתולל מחימה, אסור לצלם סעודה של מתים, ואת הסרט חשף במזיד.

במקום המסגד מאלף תשע מאות שלושים וארבע הם בונים חדש. אבן ירושלמית בהירה. חלונות בשילוש קשתות ובין המפרצים אריחי זיגוג ירוקים. שעונה על הפיגום קארן מחפשת זווית נוחה. מלט, סיד וצבע טרי מתערבבים בניחוחה. מנתה ותמיסות צילום.

מסביב למסגד נִטעו דקלים צעירים, עודם מחותלים בשק. תאומי הצריחים נתונים בצבתות הפיגומים ואחד מגביה יותר. איבתיסאם אינה יודעת אם יסיימו לבנות את שניהם בבת־אחת. גהרה על ברכיה, כשכותנתה יוצרת סביבה אוהל קטן, ובהתרוממה היבהבו סהרוני הזהב.

מירכתי הפיגום היא קוטפת משהו. אפשר את הצלף שלה, ואולם בכפה מלבינה פיסת נייר.

“זה מה שאתם מחפשים?”

בבת־אחת מלאו ריאותיו של תדי חמצן נקי, פושט יד בלהיטות. יודית תגיש את כרטיס הטיסה לדיילת וביום מן הימים יסעו לבקר באנדרטה לזכר חללי מלחמת וייטנאם בוושינגטון.

בחוטפו את הנייר מידי איבתיסאם נוכח לדעת כי לפניו הדף המשובץ שתלש בדירתה ועליו רישום הצלף.

“קח. מתנה ממני.” אומרת איבתיסאם, “סירופ נגד געגועים.”

יעלים את התשורה מיודית, שלא תיפול שבי בקסמי הרישום ותתפתה לתלות בסלון, לצד “עקבותיך לא נודעו” מהר הרצל.

פרחים לבנים ואבקנים סגולים. אולי גם הצמח הזה מצוי באוסף המיובש של אשתו. קליפתו משמשת להוצאת מוגלה מפצע, מנחמת איבתיסאם. “הרמב”ם אמר: ‘מכאוביך ייצאו מהר. רק הסימן הזה, הצלקת, ידבק בך כל ימי חייך.’ "

מאמץ אחרון של תדי. לשווא. שמו של שום מלומד ערבי אינו עולה בזיכרון. חתימתה המסולסלת דווקא במרכז הדף, מאחורי אבן גדולה. מי שיידה יוכל להרוג.

אחיה הצעיר ג’מיל. מה לחש לה באוזן לפני שיצאו?

קארן מחבקת את ידידתה. שערן הארוך נשזר ברוח. תדי מתעב טקסי פרידה. גם על הוריו יאסור ללוותם לשדה־התעופה.

“ג’מיל אמר לי לבקש ממך שתחכה.”

“מה?”

“הוא שמח שתלשת את הרישום במטבח. גם הוא לא אוהב את הציורים שלי. אדמה כל־כך קשה, עד שאפילו מת אי־אפשר לקבור בה.” פעם הוסיף אחיה לאחד מציוריה את הכתובת: טוב למות בעד ארצנו.

“את צוחקת עלי?”

“לא. רק מחייכת.”

ארשת פניה של איבתיסאם רצינית דווקא. לא תתפוס את מקומו של יונגי הרטוב כלץ של החבר’ה. נפל או קפץ לתוך המים העמוקים? לא נודע. לחברים אין תחליף. לא ערכנו טקסי אחווה ואין לנו לחשי השבעה וסמלים רקומים, ואף־על־פי־כן כרותה ברית חשאית. מכותרים זה בזה והקורות שזורים כעוקצים מאונקלים. עסיס צלף – סירופ נגד געגועים. יישב לו בניו־ג’רזי וישנן בעל־פה היסטוריה שאינה נרשמת – זולת בזיכרונו של האחר.

יודית לא טעתה בזיהוי. היא יודעת תמיד עם מי היא שוכבת. עיניה פקוחות. שורטת שכמותיו ולוחשת “תדעל”.

קארן מפצירה באיבתיסאם להצטרף אליהם למשחק, אך זו מסרבת בתואנה שהכללים זרים לה. אולי בשנה הבאה, לאחר התערוכה. תדי משתוקק להשיב לה את הרישום. האבן, הטרשים, ליקוי בשמים, הגבעול העלוב שמתחזה למרפא משיגעון, ובתווך חתימתה בלשון שלעולם לא יוכל לפענח.

לחייה של איבתיסאם מתרחבות וקווצת שערה מתקשתת סמוך לזווית הפה. כיצד יישמעו דברי הרמב"ם בערבית, שפת המקור של רבנו משה בן־מימון. מלים שלמד תדי מאביו. רק הצלקת תדבק כל ימי חייך. וגם האנגלית שלו, הוא נאלץ להודות, רחוקה מלהיות מושלמת.

תדי מיואש. אם תקרא לו שוב “תיאודור” ייאלץ בסופו של דבר, להעמיד את איבתיסאם על טעותה, מפני שבאישון ליל קשה מאוד להעמיד פנים.

אינו שם לב שהוא צועק, כאילו בדק את התהודה במקום המואזין. רגליו רועדות, כמו יונגי. קארן מושיטה את המצלמה, איבתיסאם מכוונת ובינתיים מבארת דבר־מה. שתיהן תומכות בו ואיבתיסאם מעמידה אותו על רגליו. לפיתתה איתנה כשל יודית. רק באיחור קולט מוחו המיוגע כי פירוש שמה הוא חיוך.

תדי מתחנן שלא תצלמנה אותו, ובסתר, מאחורי הגב, מועך את הרישום.

 

פרק שביעי    🔗

אל תאשימו אותי. אני לא מה שאתם קוראים “מלח הארץ”. בסך־הכל מתחזה עלוב כמוכם, רק שאין לי שום כשרון להסתיר. יפה מצדכם שלימדתם אותי לרוץ ולירות על־פי הכללים שלכם, אבל נישבר לי מהמשחק. אז תגידו שאיכזבתי אותכם, חשבתם שייצא ממני מי יודע מה. אני לא שם קצוץ. יצאתם לי מכל החורים עם ההבטחות “יהיה בסדר”. לכו תמכרו את התקווה שלכם לפראייר אחר, כי אני, חבר’ה, עף מפה.

כשנמות לא יקברו אותנו בשום יקב, אלא בסלע מזוין. חבל לי עליכם. תצטרכו לעמוד שעות ולהזיע בחום עד שתידחפו פנימה.

בתוך ארון, אני אומר לכם, אל תשכחו! לא רוצה שבסוף יציף אותי הים.

רק דבר אחד אני מבקש מכם. בפעם הבאה שיוצא לכם לזיין, תחשבו רק על כל מה שאני מפסיד.

*

איליה בר־אור – בעלת סוכנות נסיעות. בת שלושים ותשע. נשואה לטוביה ואם לשני בנים.

שאול כהן – מדען־אסטרופיסיקאי, בן ארבעים. נשוי לרננה. אב לבת ובן.

*

“הלילה הזה שלנו”. שורת הפתיחה במכתבו של שאול כהן. עד לפני שישה חודשים התקשתה איליה, כמו שאר החברים, לפענח את כתב־ידו. אותיות דמויות כידודים שנפלטו ממדורה, שהפכו לשם דבר. בעת בחינות הבגרות, התירו לשאול כהן להביא לכיתה מכונת כתיבה, ואבנר, חברו הטוב בעולם, טען כי שאול טיקטק לו במורס את התשובות הנכונות.

אגדות עם. פולקלור פנימי שהם מטפחים כבר הרבה שנים. נמאס ללעוס שוב ושוב את הסיפורים העתיקים. טוביה בעלה הטיח: “כאילו שלך, איליה, אין הווי משותף עם החברים הישנים בתנועת הנוער הקומוניסטי”.

הלילה הזה הוא רק שלנו. חצי אי שנעביר לבעלותנו בגניבה. אהוביאיליה, אני מחכה לטעום את העור הרך שמסתתר מתחת לגומת הצוואר שלך, היכן שקו השיער מתחיל לצמוח. מי נתן לו הוראה בדיוק בנקודה הזו? הכול מתחלף ואני לא יודע איך זה קרה.

הריח שלך – – אני רוצה לנשום אותך.

אין לי מושג איך כותבים מכתבי אהבה.

איליה ניצבת בסניף הדואר. בכל פעם שהיא מזהה את כתב־ידו של שאול נתקפות אצבעותיה רטט. שנים לא הצליחה לפענח, גם לא התאמצה, והנה לפתע התבהרו האותיות. אשה אחת מאיצה בה להתקדם, הערב חג ואין זמן. תיכף יסגרו את כל החנויות ובשביל חלב ולחם צריך יהיה לרדת לעיר הערבית.

איליה נושאת את עיניה כמו מתוך שינה עמוקה. נשיאים לשעבר קורנים בחגיגיות מעל לדלפק, ובאקראי היא מגלה כי דווקא הנשיא הנוכחי חסר.

“נגמרו התמונות”, מצטדק הפקיד, “אבל אל תדאגי, גיברת, יש לנו כפול את ראש־הממשלה”. אולי היא מעונינת בדגלון? נשארו עודפים והם כבר סוגרים את הסניף. קחי קחי, אל תתביישי. מחלקים ללקוחות נאמנים. תתני לילדים שלך.

הדגלון מגולל מעל למכתב. היא כבר יודעת בעל־פה מה רשם שאול. די לקרוא פעם אחת. חייבת לשנן. אינה מעיזה לפתוח בבית. היכן מחביאים מכתבי אהבה? בסרטים ישנים הגיבורה מצפינה אותם על־פי סדר עוקב בקופסה מגולפת המוסתרת במגירה סודית בשידה.

אבל היא לא גיבורה רומנטית, איליה סתם, אם לשני בנים, נשואה לטוביה. עסקיו חובקי־עולם. בשנה שעברה שיפצו, הוסיפו ג’קוזי לחדר האמבטיה. גם זה אינו מקום להצפין מכתבי אהבה. אילו היה אבא שלה בחיים היתה שואלת אותו אם גם ולדימיר איליץ' לנין הנערץ שלח מסיביר מכתבים לוהטים לנדז’דה קרופסקייה.

אוי, אילינקה, לא למדת שום דבר? מנהיגים דגולים אינם טרודים בזוטות. הם מובילים את המהפכה, לשים את ההיסטוריה כמו בצק שעתיד לתפוח עוד מעט.

עזוב, אבא. אתה לא תפתור את הבעיה הדחופה שלי. איפה מסתירים מכתבי אהבה?

שאול מחביא את מכתביה במעבדה לאסטרופיסיקה, בתוך טיוטת מחקר על מבנה היקום בבועות ענק. סיכוי קלוש שרננה תחטט שם. מזמן חדלה להתעניין בתגליות במרחב.

על גופה נשאה איליה את המכתב הראשון ולא נפרדה ממנו גם המקלחת. טמנה אותו בתוך הכפפות לצביעת השיער. אך משהגיעו המכתבים הבאים, החלה לתור אחר מסתור של קבע.

משרד הנסיעות נפסל מפני שידיים רבות מחטטות בתיקיה, ומי פילל שהמכתבים יתפרשו על פני שישה חודשים. מדי יום היא משחזרת את המועד שבו התרחש מה שכינו בצופן “מחולל התמורה והיישומים”, על־שם תוכנת מחשב. וגם שאול לא שכח את התאריך ההיסטורי, ומדי חודש הוא משגר אליה למשרד פתק קטן מעוטר בבועות.

עדיין לא בילו יחד לילה שלם, רק חלקיקי יום. פעם פיסת שחר, קרע של ערביים. הזמן כבמחקר של שאול מבותר, והתשוקה מועצמת תחת מאיץ חלקיקים גרעיני.

“שעות גנובות”. ביטוי מגוחך. וגם המונח “בגידה” נדבק בעיניה רק למה שעולל טוביה בעלה לאהוד שותפו לפני חמש שנים. לפעמים היא שומעת את בעלה נאנח בשנתו, שמחה לאיד על כך שהוא נמק מגעגועים.

באותו שבריר הזוי, בטרם הולמת בה התרדמה, היא מדמה את עצמה לנפח בסרבל פועלים, חובט על מתכת מלובנת. ואיליה, בתו של גרישה מלבסקי – קומוניסט מיום לידתו ועד מותו – מחייכת אל תוך הכר, יודעת כי מתחת לסרבל הפרולטרי, גופה עירום.

בארון הצעצועים, בארגז הלגו הישן של אלון בכורה, טמנה את המכתבים. אמיתי, בנה הפעוט בן השלוש, מושך בידה בכוח והיא כמעט מועדת. הילד גדל. עוד מעט יוכל להרכיב מבנים מסובכים, ואז תיאלץ לתור אחר מסתור חדש.

נסמן את הפתקים מראש, שאול רקם מזימה. נורית סגל לא תרגיש. ממילא הם מקימים כזאת מהומה כשהם נפגשים, כאילו לא ראו אחד את השני מאה שנה. הלילה הזה שייך לנו. אהוביאיליה, אני מתענה כמו ילד בן שבע־עשרה שמחכה לפעם הראשונה. לא מסוגל לומר כמו הצעירים “לזיין”. בשבילי זה תמיד “לשכב”, כמו שכתוב בתנ"ך, “שכב עם אבותיו”. שמת לב, איליה, שבשני המקרים מתים?

זו התחנה האחרונה שלהם, שאול מבטיח. מעתה יתאפק ולא ינסה יותר לפצח כתבי־חידה. ואף­־על־פי־כן, הוא מתפתה ותיכף מצטדק. מין חטטן כזה, מציצן ברשות. רק בשל תכונה זו נדחף להיות מדען וחוקר.

איליה בר־אור מחשבת את הזמן ההולך ומתקצר. שמי זיקית הפכפכנית, מזדהרים באדמומית, מורטים את עצביה. תזכורת לשחר מדמם שיקצור את לילם היחיד.

שאול נלהב כילד, מתחנן שתרשה לו לפתור עוד כתב־חידה אחד.

כיצד הוא יודע את כל התשובות?

אל תכעסי, אהוביאיליה. בדרך־כלל הדברים הטפלים נתקעים לי בראש. נקודת־החן שלך בדיוק באמצע קו העורף. תמיד הזוטות הקטנות. האם ידעה שווילהלם השני קבל בפני הרצל על החום, ורק מחמת הנימוס הוסיף שלארץ הזו נצפנו עתידות?

וגם את תשובתו של הרצל הוא זוכר? בעורפה תרה איליה אחר נקודת־חן, זו שעל קיומה לא ידעה.

דוקטור הרצל אמר: “לפי שעה עודנה חולה.”

מלילם כבר נערפה אשמורת ראשונה. שאול, שאול, אילו היו אומרים לי שאתה תהיה אהבת חיי, הייתי פורצת בצחוק מטורף. שנים מכירים. יצאו לפיקניקים, גידלו יחד את הילדים, קנתה שמלות עם רננה. הבעל שלה. חבר של בעלי. כל השנים היית שם ולא ראיתי אותך.

אצבעותיה של איליה אינן מאתרות שום נקודת־חן בעורף, ואולם היא משערת שנקודה כזו אמנם קיימת, שהרי גם בועות ענק במרחבי היקום אין שאול בודה מלבו. שיכנע אותה שחייבים להעמיד פנים, למראית עין יצאו לדרך עם כולם, לפזר חשד, ובעוד תחנה או שתיים יוכלו לחמוק. מתחת לחוטמם של האחרים יסתלקו ואיש לא יחוש בהיעדרם, אפילו לא אבנר. מצפונו של שאול נוקף על כך שהוא מעלים סוד כבד מחברו הטוב בעולם. מעולם לא הסתיר ממנו דבר.

“מצפון? ממתי לפוליטיקאים יש מצפון”?

זה מה שיש, איליה. מה לעשות שלא צמח לנו בזמן האחרון איזה לנין. ושאול תוהה אם גרישה מלבסקי היה קורא לה על שמו של ולדימיר איליץ', אילו היתה באה לעולם היום.

לילם כבר נקטם. על המושב האחורי מוטלים מחבט טניס של בתו דניאלה שלמדה בכיתה המקבילה לאלון שלה ושמיכת צמר מקופלת שחזרה מניקוי יבש. זנבות קיומו היומיומי שבו אין לה נחלה. איליה נשבעת לא להציץ יותר אחורנית.

המכונית זקוקה לניקוי דחוף. מרבדי הגומי מאובקים ובריפוד נבקעו קרעים.

שאול, שאול, מרופט שכמוך, נכנסת לי מתחת לעור. אתה לא יודע לכתוב מכתבי אהבה? הרי אני מוצאת את עצמי עומדת בסניף הדואר – מקום מהוגן, בחברת בורגנים חביבים – והלחלוחית מתפשטת בין הרגליים.

“אחרי כבביר נסתלק סופית,” שאול מבטיח, ידו שזנחה את ההגה, מרפרפת על ברכה. עורה סומר. המגע הזה באחת מהשלוחות הלא זהירות של הגוף. לפני חצי שנה התנגשו באקראי ומעגל חשמלי נסגר. לסטודנטים שלו שאול מבאר כי תשדורות מגיעות מרחבי היקום, אפילו מן המפץ הגדול, ויש שנקלטות אחרי זמן ממושך מכדי לאומדו.

איליה חשבה שמשהו מתפוצץ בתוכה. אמרה לעצמה, הרי זה שאול, הבעל של רננה, ראית אותו אלף פעמים, ובלי לצלוב מבט ידעה שגם אצלו התהפך הכול.

כל מכתב יפה מקודמו. טוביה מעולם לא שיגר אליה מכתבים. בנסיעותיו התכופות לאתונה ביכר תמיד לטלפן.

בדרך מסניף הדואר הביתה היא משננת.

כשישנת, אהוביאיליה, ספרתי את נקודת־החן שלך. אני בטוח שאת בעצמך לא מכירה את כולן. יכול להיות שהמצאתי אחת או שתיים, תגליות פרטיות. אבל את תסלחי לי, אהוביאיליה, הרי בלי דמיון אי־אפשר, לא באהבה ולא במדע.

כל בוקר בהיכנסו למעבדה, שאול מציץ תחילה במראה. לא רק לוודא שהוא חי וקיים, אלא להזכיר לעצמו את מוגבלותה של הקליפה המכונה “גוף”. את קולטת, אהוביאיליה, שבני־האדם לא יכולים להסתובב חופשי ביקום? חוצים את מהירות האור רק בחללית הראש.

תלתליו סוררים. מעולם לא טרח לסרק, וגם כאשר בגר שיוו לו חזות נערית. ואולם בששת החודשים האחרונים, כאשר מוללה את השיער הזה בפיה ובירכיה, שמה לב כיצד נשזרו בו מסילות של כסף.

הגוף מוגבל – אז מה. לא בעיני – לא כשאתה חוצה אותי. גדול המדענים, פרס נובל מגיע לך, פרופסור שאול כהן. בזכותך אני פורצת את מחסום הגוף.

מחבט הטניס של בתו מיטלטל במושב האחורי. אסור להשאיר ספיחים מהבית. אפילו את טבעת הנישואין שלה איליה מקפידה להסיר לפני כל פגישה.

הבלמים חרקו ושאול בולם ליד המסגד.

“היי היי, תיזהר! איך אתה נוהג”?

“מולה, בחייך תירגע.”

בת־שבע מורטת בזרועו.

נמאס לו מכתבי־החידה של נורית סגל. שוב ערבים. מה היא חושבת לעצמה, שזה יום העצמאות של פלסטין?

“You son of a bitch” מתיזה קארן. אחר־כך יניחו איליה ושאול שמחמת התשישות והשעה המאוחרת אבדה לה העברית. לרגע חששו שמולה עומד להכותה.

“רק בגלל תבוסתנים כמוך נפסיד את הארץ הזאת. אם עוד פעם נורית סגל תוקעת לי ערבי, אני פורש.”

כעת מתייצב נגדו תדי, לופת פיסת נייר מעוכה. לצדו אשה זרה, תמירה כמוהו ובאוזניה סהרוני זהב.

תדי אמר: “המדינה הזאת שייכת לכל האזרחים שלה, מולה. כדאי שתקרא שוב את מגילת העצמאות.”

מולה חוטף את פיסת הנייר מידו של תדי. “אולי זאת המגילה?” נבח והעיף למרומים. איליה ושאול לא יכלו לדעת אם נחתה על חלון המסגד או נתפסה בחוט החשמל.

“הנה מגילת העצמאות שלך! עוף לחפש אחריה, תדי, וקח איתך כמה ערבים לעזרה, בעיקר לוחמות חופש ערביות, אומרים שמאז שכבשנו אותם בששת־הימים, הנשים שלהם השתפרו מאוד במיטה”.

תדי הסתער על מולה ויונתן נאלץ להפריד בין הנצים. רחלי ייבבה.

האשה הזרה הבטיחה לתדי שתצייר במיוחד בשבילו, והיא שבה והטעימה, לא הכל אבוד. מעבר לגופו החוצץ של יונתן ציטטה איבתיסאם – רק בבוקר ייוודע לשאול ואיליה שמה – את דבריו של הנשיא הראשון חיים ויצמן: “בטוח אני שהעולם ישפוט את המדינה היהודית על־פי מה שתתנהג עם הערבים.”

חילופי הדברים הקשים מורטים את איליה. כל הערב היא שרויה בחיק עצמה, וכך גם בששת החודשים האחרונים, אינה מבחינה במתחולל מתחת לאפם. שאול פלט אנחה. אילו יונגי היה נוכח היה כל זה נמנע. כבר היה מוצא דרך להפיג את המתח. ההלצה הקבועה שלו, כמה חבל ששני העמים שנידונו לחיות כאן לא ניחנו בחוש הומור. עם אחד שותה רק יין של קידוש, ועל השני נאסרה השתייה בכלל.

רק בנס נמנעת תגרת ידיים. איליה כורכת כפותיה על עורפה, אינה נתקלת בשום נקודת־חן. ילדה של קומוניסטים, כך היו צועקים אחריה ברחוב. אבא אמר, לא לשים לב. תמיד ימצאו איזה כינוי גנאי להדביק, מה זה משנה. העיקר שפה לא קוראים לה “ז’ידית מלוכלכת”.

כשהיתה נשאלת לשמה נהגה להשיב בחצי קול “איליה”, בולעת את העיצורים, שישמע כמו “אליה”.

איזה מן שם זה?

על שם אלוהים.

בת שש־עשרה, עם קבלת תעודת הזהות, נתפתתה לשנות, אך לא העזה. ורק בשמינית, בתקווה למחוק מהביוגרפיה שלה את הערצתו העיוורת של גרישה מלבסקי לוולדימיר איליץ' לנין, שמטה את היוד העודפת. גם ההתפכחות משֶׁמש העמים לא פגמה בנאמנותו של אביה. היא זוכרת אותו נואם בהתלהבות מול אולם ריק; היסטוריה משולה לגנב. מתנהלת בפסיעות עקלקלות, אך לפתע מגיח מישהו מסמטה צדדית, ואונס אותה לזקוף קומתה.

שאול ממרק בסחבה את השמשה הקדמית, צופה בשמים. כעת התכסו במשחה סמיכה.

“אין כוכבים הלילה”, הוא מפטיר באכזבה. היא רוצה לדעת האם אין סכנה שיקום מבועות יתפוצץ בלא התראה, אך השאלה פורחת מראשה שכן שאול אוסף אותה, ידיו מסיירות על קו בלתי־נראה מתחת לשיער.

לחישתו כמשב חמסיני. "כאן בדיוק נקודת־החן שלך, ילדה של קומוניסטים, "אומר שאול כהן והופך את פניה אליו.

אני יודע שלא אשכח אפילו דקה בלילה הזה. כשנהיה זקנים נסמן אותו כליל העצמאות שלנו. יהיה לי זמן להפשיט אותך לאט־לאט, בלי לפחד מהעריץ המטקטק שנועץ מחוג בגב. את זוכרת שקנית את השעון באיזו חנות עלובה, ביום שבו שכרתי את הדירה, ואמרת לי שמעכשיו אנחנו עבדיו הנרצעים? שנינו צריכים להיות הלילה אסירי־תודה לנורית ויואב סגל, שותפים לדבר עבירה. סיפקו לנו אליבי מן המוכן. עזרו לנו לברוח. אני אתענג על כל כפתור ולולאה ורוכסן, ושאר ההמצאות שבני־אדם מילכדו בהן את הגוף. את תנשמי בקצב שלי ואני אבלע אוויר מתוך הפתחים שלך. שבעה נקבים יש לאשה – אחד יותר מלגבר, ידעת שאנחנו לא יצורים זהים? אני אוהב להרגיש את פעימות הלב שלך. השד השני ריק מתהודה וזה מפחיד. פעם נרדמת ואני בדקתי אם את נושמת. ככה בדיוק הייתי בודק את הילדים שלי כשהיו קטנים. אף פעם לא ישנתי לצדך עד הבוקר, ואין לי מושג אם את מתעוררת זועפת ומרה, או מתוך חיוך מפויס. אני אחליק על העור שלך ולא אוותר אפילו על הקפלים שאת שונאת ועל הוורידים שנשארו מהלידות. את שומעת אותי, איליה, יש לנו לילה שלם. אנחנו ניצחנו. הריח שלך נדבק במכתבים שאני מחביא במעבדה. כל היקום הבועתי הוא את. לפעמים, בזמן שהעין שלי תקועה בטלסקופ אני נזכר בפעם הראשונה שלנו. היינו כל־כך מבוהלים. כמו בני שבע־עשרה. למה צפות לי בראש מלים עבריות נשכחות, כמו “ענוג” ו “חמדה” ו“מתק” ו“יפיפית”. לפעמים אני חושב שיצאתי מדעתי. קשה להאמין איך התחושות האלה, שאתה בטוח שכבו סופית, כל מה שדיכאו הציניות והתכסיסים הזולים והמיומנות הטכנית שרכשת במשך השנים במין, בעצם לא נרמסו בכלל. כשאני מזהה בטלסקופ אור מכוכב שלא קיים יותר, אני שואל את עצמי אם קיומו ממשי יותר דווקא עכשיו, בשעת הגילוי שלי.

מה עשית לי, איליה. למה את לא מגלה מה את עושה עם המכתבים. אולי את שורפת אותם כמו בסרטים, אבל בעיני לשרוף מכתבים זה כמו לשרוף ספרים. אני מחייך לעצמי כשאני חושב איך יגלו אותם אחרי מותנו, את ואני – שני שוטים שאיבדו את הצפון – נגרום לילדים שלנו בושה נוראה.

מכתביה אליו קצרים. נשימות חטופות. סטקטו מוסיקלי או מורס בהול.

רוצה אותך, רוצה אותך, מחכה לך, עמוק־עמוק.

דף שלם מילאה איליה בשורות של “בוא”, עד שהעלימה מן האותיות מראית של עברית. היא מצמצמת את השפה לעיצורי יסוד, גלגול מהופך אל לשונו המכילה־כול של אדם קדמון. הטעם שלך, הפה, הרוק, בולעת אותך, פותחת את עצמי, אוהבת אותך.

בבוקר יום העצמאות, מיד לאחר שאספה את מכתבו בתא הדואר, העבירה באמצעות בלדר פתק דחוף אל המעבדה" “חג בין הרגליים שלי”.

נקודת־החן בעורפה מתחברת אל בריח בקרקעית הגוף.

“לא כאן”, התחננה, “בוא ניסע מפה, שאול”. חפצה להתרחק מבתים. ראוי להתייחדותם שתהיה מזוקקת מהתערבות זרה.

שאול לא התווכח. ייסעו לתל־אביב. ייכנסו לבית־מלון. איש לא יכיר אותם.

משמלתה המופשלת משתלשלת המעטפה שהספיקה ליטול מהמסגד בכבביר. היחידה שנותרה בצרור על הפיגום, ואף כי אין לה שום כוונה לפתוח אותה, איליה מודה בצער מסוים שהגיעו ליעד ההוא אחרונים.

שאול נהג בפזיזות, מחפש קיצורי־דרך. מחבט הטניס מיטלטל שוב ועדיין לא סובבה איליה את ראשה לאחור.

תשוקתם יציבה, אופפת כנשל. בשעת הנסיעה לא נגעו זה בזו, שמא תפר התנועה את האיזון הדק. העוצמה הנצברת בהתאפקות – זו תגליתם בחודשים האחרונים. למדו לחיות במצב תמידי של ערגה כוססת.

“נישן אחד ליד השניה”, שאול מפעיל בשוגג את המגבים. שני חצאי ירח מסתמנים על השמשה, אך במקום להתנקות התעכרה יותר.

היא כל־כך מתאוה לגעת בו. נשימתו הנלכדת. כך אירע כאשר נגעו אז הברכיים. על הדומייה הקפואה שהשתררה באותו ערב חיפו שניהם בלהג מיותר.

הוא דוהר במהירות מופרזת. זו לא מכונית כי אם צינוק. יש מצבים שבהם הם שרויים יחדיו באותו חדר ונבצר מהם אפילו לגעת בעיניים. העוצמה הנצברת בהתאפקות. עוד לא, עוד מעט – – –

איליה מקפלת את המעטפה החתומה לכובעון מגוחך, מטילה אותו לאחור בלי לסובב את ראשה, אינה יודעת אם התנגש במחבט הטניס של בתו.

סוף־סוף הם נוטשים את כתב־החידה הזה שחובר בידי סמכות זרה. איליה לא תקרא בו ואפילו לא תפתח אותו, שכן משמעותו פקעה. נהיה חופשיים, איליה, ובמכתבו של שאול לא נרמז על כתב־חידה אחר, אשר בו הם מכותרים ושאותו חיברו בעצמם, ואשר פתרונו – אם אמנם קיים פתרון – פגיעתו אנושה.

“אני לא אחזיק מעמד עד תל־אביב”, אמר וסטה מן הדרך.

*

פרשת־אהבים המתנהלת בסתר תובעת כישורים מיוחדים, נאנחת איליה בר־אור. אתגרים בלתי־ידועים עומדים בפני השותפים לקשר. חושיה נדרשו לקבל על עצמם משימות זקיף, והיא ושאול כהן נשמרים שלא לשתף שום נפש אחרת במתחולל.

למדה לבחון את עקבותיה לאחור. היכן חנתה, ומה לבשה, ובאיזו אמתלה השתמשה כדי לחמוק ממשרד הנסיעות שלה בשעת צהריים עמוסת לקוחות. איליה יודעת למחות סימני נשיקות, לאפר עקבות של תאווה. בצער היא ממרקת את גופה במקלחת, מתקשה להיפרד, אבל אל ביתה היא מצווה לשוב חפה מניחוח גבר זר. וגם לאחר שהיא נשטפת לסירוגין במים לוהטים וצוננים, היא ממשיכה לרוות את ריח הזרע שהסתנן.

גם שאול למד לתפקד כאילו שגרת חייו מתנהלת ללא הפרעה, והוא נאלץ לרמוס את הדחף להריע אל אהבתו ולהפגינה ברבים, עליו לצמצם את הסופה הקוסמית לחור שחור. תורה נוקשה, חוקי אנטי־משיכה שקבע פרופסור כהן. יש להגיע לדירה השכורה בנפרד ובמועדים שתואמו מראש, להישמר שלא לפלוט בפומבי הגה מסגיר, ולכפות על התשוקה הסגר מוחלט, עד אשר תינעל מאחוריהם הדלת. גם ממגע עם השכנים נזהרו, ועל תיבת הדואר ציינו שמה של חברה בע"מ.

אדם מעשי שאול כהן, מקפיד על תירוצים אמינים לאיחוריו. כושר ההמצאה שלו משול לרעיונותיו על אודות יקום מבועות. בשני המקרים עליו לסחוט את ספוג הדמיון עד דק.

שיכללו את לשון הסימנים ויצרו מערכת מתוחכמת. לא רק את כתב־ידו המשונה למדה איליה לפענח. שני צלצולים פירושם “אני מתעכבת”. לעולם אסור לטלפן הביתה, אפילו כאשר מתעצמים הגעגועים עד גבול אובדן השליטה. פעם אחת חייגה רק כדי לשמוע את קולו, אך הספיקה לטרוק מבעוד מועד.

מעיני הבריות הם נשמרים מכל משמר. שאול למד לזהות אותות. אישונים בולשים ושאלות שמקדימות דיבה ולעז.

פרשת־אהבים תעיד על מידותיה הזעירות של ישראל, מפרש פרופסור כהן – כמו בהרצאה אקדמית. מי שחרד לביטחונה מודד את מותניה הצרות על־פי טווח תותחים, ואילו הוא ואיליה לומדים כי בריחתם אל אלמוניות, מוגבלת למקומות בלתי־מיושבים בלבד. בדוחק גילו אתר כלשהו שאינו נגוע בסכנת הסגרה. וגם כאשר קיימו את הכלל התלמודי – לבשו שחורים והלכו לעיר אחרת – לא בוטל הסיכון.

היי היי, את לא במקרה איליה מלבסקי? איך את לא זוכרת אותי? היינו באותו אוהל בטירונות.

וואלה, הנה זה שמדבר בטלוויזיה על עולם שבנוי מבועות סבון.

פסיכי על כל הראש.

וכל אימת שהיא שבה לביתה, שואלת איליה את עצמה כיצד ייתכן שהשתלהבות יצרים כזו, המחלחלת לכל תא, אינה משתקפת החוצה מבעד לשבכת הפנים. חודשים שהיא מאלפת את הגוף להיות דרוך בכל עת, ואף־על־פי־כן הוא מפקיר אותה.

לא להסמיק ולא להחוויר, להתחבק עם רננה ולהחמיא לה על תסרוקתה, לתהות, כבדרך־אגב, “איפה שאול”? הווייתה המבויתת מצייתת לפקודות, אך הבשר החמקמק מתעמר. כאשר נשלחה ידה של איליה אל קדירת הדייסה, ובאגרוף קמוץ הפתק שהכינו מראש, היתה בטוחה שפעימות לבה רועמות בכל החדר. שתוק, לב, אל תשגע אותי. תירגע, תירגעי. האם מבחין מישהו ברעד הבוגדני?

טוביה מארגן את הנאספים לצילום קבוצתי. רננה מסייעת לנורית סגל לתחוב את הכלים למדיח. לכאורה חומת מגן בצורה, ואולם משהכריז שאול: “איליה היא שלי”, הנוזל החם מסתער בין רגליה.

הוא אוחז בידה, בפעם הראשונה בפומבי. היא מתפללת שאיש לא יבחין בשדרי פתאים המוצפנים מעל שטיח סיני אנין. קדירת דייסה שנשמטה פוגמת בדגם המעודן. אצבעו של שאול חגה על שקערורית כפה, מעבירה בה אדווה.

טל סגל שעון על כותל המטבח, ידיו משוכלות על חזהו ואצבעו מנערת אפר מדומה. איליה מושכת את ידה משאול כאילו נכוותה.

עיניו של טל כומסות סוד. גוהר אל המדיח, מתעמר בכפתוריו. איליה משתהה, נדמה לה שטל מבקש לומר לה משהו. משום־מה ציפתה למחווה של התנצלות. אלא שהוא בחר דווקא לזמר. השיר נשמע מוכר ואף־על־פי־כן לא הצליחה לזהותו, בשל סאון המים הפורצים אל המדיח.

*

הכביש ריק.

שיירה של משאיות צבאיות מתקדמת צפונה, סוככת על מוביל טנקים שדמה לתולעת ענקית. מחר יטפסו הילדים על גבו בגן שעשועים ארעי, איליה מהרהרת, ולא יידעו על הלהבה המשחיתה.

אור מבליח, שאול כבר ירד במחלף אל הדרך הצדדית. “אנחנו לא הבריטים”, הוא מחייך, “אין טעם לאותת לנו”.

לכאורה עומדת חוות הניסיונות החקלאית של אהרון אהרונסון בשממונה, ואף־על־פי־כן מבזיק האור העיקש שוב.

איש לא עוקב אחריהם, שאול מרגיע.

“כמה זמן נצליח לשמור סוד”? לוחשת איליה, מקווה שזו רק גחלילית תועה.

שאול זרק: “ומתי נחליט לגלות הכול”?

מבנה משופץ. בראשית המאה גידל בה האגרונום מזכרון יעקב את התבואה התרבותית. שבת אחת, בדרכם לים, גרר אלון את המשפחה לסיור וכך נודע לאיליה כי בנה הקדיש עבודת סיום בהיסטוריה לפרשת ניל"י. רומנטיקן בן חמש־עשרה – ניחם על כך שלא חי בתקופה ההיא.

“באמת היית מצטרף אליהם”? שאל טוביה באי־אמון, ואלון נעלב.

“מה יש לכם להציע, אבא? עוד מלחמה בלבנון?”

איליה היתה מסויגת. הבריטים ניצלו את תמימותם של צעירים אשר ביקשו לעשות קפיצת־דרך.

“חוכמה גדולה”, נבח אלון, “אתם מזמן לא מסכנים את התחת שלכם על כלום”.

במה נצדיק את עצמנו? שורה ממכתבו של שאול. איליה מתעייפת מן התעצומות המושקעות בתרמית. במכתבה השיבה, עד מתי, שאול, נוכל לשקר בלי לשלם מחיר?

“לפחות קיבלת ציון טוב?” הטיח טוביה באלון, עודנו פגוע.

נקמנים בני נקמנים. כאשר נחשפה רשת הריגול החריבו החיילים התורכיים את החווה. העבודה זיכתה אותו בציון “מעולה”. תלמיד מצטיין.

"שאול… "איליה מגמגמת, “אתה חושב שטל סגל יודע משהו?”

עזבי, הוא עוד ילד. נתקל בו פעם ליד הדירה השכורה, משוטט באופניו, ושאול מדהיר את המכונית אל רכסי הכורכר החובקים את קו האופק.

להימלט. הנישואין, הילדים, החובות – לגזור הכול בהינף חד.

בלילות איליה מתענה. האם היא נכונה לצאת למהפכות. גרישה מלבסקי קיבל על עצמו ביודעין גזירת נידוי, ולא מש מאמונתו עד יום מותו. השכן שהתגורר באותו בניין שלושים ושתיים שנה, סירב לבוא להלווייתו של הקומוניסט.

זו הפעם האחרונה. יותר לא אתאהב. הגוף הוא בסך־הכל הלוואה קצרת מועד, אינה נושאת ריבית. זו ההזדמנות האחרונה שלי לאהוב עד אובדן. אחר־כך יטביע ההרגל, ואיש לא יחמוד אותה יותר. השדיים ירפו, הירכיים יתבלו, שום שפתיים לא ינשכו בפטמותיה, כאילו הן מקור כוחו או אכזבתו של גבר הלוחש לה “אני מת”.

והיא רוצה לחיות, כל־כך מעט זמן נשאר לה להיות נחשקת. כל עת ששאול חוקר בועות בין רגליה, היקום הזה קיים. אתה האהבה הסופית שלי. כמו האהבה הראשונה, אף זו המצולקת ביותר.

הדרך מסתעפת, והם מתעלמים ממחנה המעפילים הנטוש. קשה לקלוט פרשיות היסטוריות באווירה משפחתית עוינת. אותה שבת נדירה. טוביה היה עליז שלא כדרכו. אמר שהוא מעדיף את הים פה על פני זה של יוון.

“אם לא תיזהר תטבע!” התפרץ אלון.

פרטיו של סיפור הבריחה הנועז מליל אוקטובר אלף תשע מאות ארבעים וחמש, ניטשטשו לגמרי. אלון האשים את הוריו בבורות ובהזנחה.

איליה התגוננה. הזיכרון בוגדני רק מפני שבגילם מאבדים בכל יום תאי מוח בתהליך בלתי־הפיך. אין לה מושג האם כללה עבודת הסיום של אלון גם את הפריצה הנועזת של חברי ההגנה והפלמ"ח למחנה המעפילים. לאן נמלטו לאחר שנחתכה הגדר? איפה נמצא פינה משלנו להתחיל הכול מבראשית בגיל ארבעים. נאבד חברים. איש מהם לא ימחל לנו. ומנין נמצא חברים חדשים. בגיל הזה מאוחר מדי. הכנסת אורחים במלון הנפש הינה כמעט בלתי־אפשרית.

חכה רגע אלון, אני רוצה לשאול אותך משהו. אתה בכלל עוד ילד?

הזאטוט ששיחק פעם בלֶגו מטיל עליה מורא. אין דינה של בריחה הירואית אל החופש – מופת שמחנכים לאורו דורות של צעירים – כדינה של חתירה נגד עול שקיבלת על עצמך.

הליך הייסורים של התרת נדרים. ההתכתשות תחל. כיצד תסתגל לחרמות. לאיבתו של אלון. אמיתי הפעוט לא יבין, אבל טוביה, בקי בתורת הגמול, ישריש בו צלקות.

פצעי הגירושין שותתים עד יום הבור. הנה שמוליק אשכנזי ושולה אינם מחליפים מלה עד עצם היום הזה. בכל אחד בחודש גרושתו שולחת את בתם רזיה עם אוסף קבלות לתשלום.

ההתגוששוות תחל. חלוקת הסכו"ם מהחתונה. זו אני שקניתי את התקליט הלבן של הביטלס, אתה בכלל הערצת את האבנים המתגלגלות.

כדור השלג של חרפות, ההשפלה, פנקסנות מכוערת של שמונה־עשרה שנות נישואין. כל רגע טוב ייגרס. הלידות, שביבי האושר הקטן – מלה שחייבים לצמצם.

“הרי זה גיטיך והתקבלי גיטיך זה, והרי את מגורשת בו ממני מעכשיו ומותרת לכל אדם.” טוביה יטיח בה נייר חלק. האם אפשר למנות כמה פעמים שכבו במרוצת השנים?

אורותיה של עתלית כעיני חתולים. מי יעלה על דעתו שזוג נאהבים, על סף המחזור החמישי בחייהם, בחר לנוס דווקא אל מושבה חקלאית קטנה שנוסדה בראשית המאה.

דבר־מה מנקר באיליה. ושמא עתלית היא במקרה תחנה בראלי? ועל מנת להסיח דעתה מן החשש להיתפס מפעיל שאול את הטייפ במכונית. קולה הגבוה של אשה, רווי צער, מתרונן בגרמנית.

“מה זה”?

קלטת של רננה. היא משתגעת אחרי שירים של גוסטב מאהלר. אין לשאול שום מושג כיצד התגלגלה למכוניתו, ואילו באוזניה של איליה מהדהד הזמר של טל במטבח, נכבש בסאון מדיח הכלים. משהו ידוע, שהיא עצמה שרה אלפי פעמים, מלים מוכרות. מהו, לכל הרוחות? התאים האפורים המתכלים במוח. וגם הזמר הגרמני נמסך כעת בשיר העברי הבלתי־מזוהה, וטל מתחלף באלון. זה רק גיל ההתבגרות. לפעמים היא מרגישה ליד בנה הבכור כמו ילדה פותה.

“מאיפה אתה יודע כל־כך הרבה, אלון?” שאלה באותה שבת. את כל זה למדו בבית־הספר?

“תעשי לי טובה, אמא. לפחות אל תתני לי הרגשה שברחת לכוכב אחר בזמן שאני גדלתי”.

תשוקתה מאובנת ואין חמה לתקוע בה את גלגל העיניים ולהסתמא כשם שעשתה באותה שבת. מה עוד גילה בנה, אולי מכתבי אהבה מוצפנים בארגז לגו ישן?

“שאול, תיסע בזהירות. זה מקום מסוכן.”

“אל תדאגי, אהוביאיליה.”

“אלון אמר ששודדים התנפלו פעם על שיירה שעברה פה.”

הוא חייב להרגיעה. מעודו לא ראה אותה כה נסערת. מדוע שיתנפלו עליהם? הן לא עוללו רע, ואולם איליה אינה מסוגלת לשלוט ברעד.

טמנו פה מארב לבלדווין הראשון, כך סיפר אלון באותה שבת. המלך הצלבני נפצע בדרכו ממצור עכו לירושלים.

שאול פורץ בצחוק. אפילו ביעותיה המגוחכים אינם גורעים מקסמה. אני אטעם את כולך. הלוואי שהייתי יכול לחדור פנימה מתחת לעור, להגיע עד לרחם, ללטף מבפנים. מדען זוטר כמותו יודע להעריך את הקולגה המבריק שחשב על המצאת הלשון.

השיר הגרמני גווע ואיליה משתוקקת להאזין לו שוב, אך נרתעת ממגע ישיר עם הקלטת של רננה.

הם חצו את גשר ביילי ובעקבותיו גשרון אבן קטן. קשה היה לדעת אם הכביש המפותל אמנם מגיע אל קצו. חורבות המבצר הצלבני העתיק משתרגות מעל הים, כתפאורה שנשכחה מסרט.

שאול אמר: “לך ולרננה יש טעם דומה. מה נתפסתן למוסיקה הגרמנית הזאת?”

הלחן הזר כבר נחקק בראשה, יכלה לזמזם אך התביישה, משוכנעת שבקרקעית חבוי גם הזמר הבלתי־מזוהה של טל.

*

“כל הנכנס עושה זאת על אחריותו בלבד”, השלט מתריע.

למרגלות צינור רעוע וחלוד, נתמך בכלונסאות מתכת, קצף הים ומעבר למחסום התיל ניצב קַסְטְרוּם פְֶּרֶגְרִינוֹרוּם – מבצר עולי הרגל, הבטוח והמוגן ביותר בארץ לפני שבע מאות וחמישים שנה.

הם מתקלפים ממלבושיהם, ושאול מוציא מתא המטען את המחצלת המשמשת את בתו לשיזוף. בלי משים מבוססות ברכיהם בבריכות מלח. אילו היה שאול חורג מקליפת גופו ומשקיף מן הצד, היה מדמה את שניהם לצמד דגים שנלכדו באגן מים רדוד, שכן מעשה האהבה מבעד לרעלת זכוכית, נדמה כפרפורים אחרונים בטרם צאת הנשמה.

כל הבטחה קוימה. אותיותיו המעוקלות של שאול וקריאות המורס הבהולות של איליה. השתלהבותם מלובה לא רק בשל שעון העצר שחסם את תשוקתם, אלא משום שחרגו סוף­־סוף מסד הדירה השכורה, ושרידי המבצר הצלבני נוסכים בהם אשליית ביטחון.

שפתיו ושיניו ולשונו חגים על בטנה הלא שטוחה, על הדליות בירכיה, על עודפי הבשר המרטט ועל הצלקת מהניתוח הקיסרי. מפת אשה, שעורה אינו מתוח יותר, ואף־על־פי־כן היא מזכירה לשאול מלים עבריות נשכחות כמו “חדווה” ו“התמסרות”.

וגם הוא התעבה פה ושם, שכן הישיבה במעבדה מול הטלסקופים מצמיגה בשר. לעתים נשימתו כבדה, עד כדי נחרה, ולילות לא מעטים סובב את גבו לאשתו ונרדם מבלי שיחוש אפילו בהזדקפות קלה.

המלח צובע אותם בבהרות כסף, ובעודם מתפלשים עושה היסוד את דרכו, ואפילו לתוך סבכי הפישוק הוא מחלחל. מלח בכל נקבובית – בלי שאיליה ושאול חשים מדקרות.

הוא מלקק אותה, לשונו מתחילה לצרוב. גבישים בפטמותיה, ערוותה מכסיפה, שבעת נקבי האשה נשחלים בפיו למחרוזת, שלא נקבעה בדין האנטומיה. וגם כאשר חש לבסוף את הצריבה, הוא משתאה נוכח שלל טעמיו של המלוח, נמהל בריר, בעסיסי הגוף ובזרע הטרי.

ואיליה מתהפכת כדי שתיטיב לשונו להחליק את נשל מלח הארץ ששקע ב“מלחתא” – גומה שאליה היו תושבי החוף מזרימים מי ים, ממתינים בסבלנות עד שהשמש המאדה תותיר בקרקעיתה את המשקע.

ובעת ששאול נכנס ויוצא ממנה, מתחוור לו הביטוי התנ"כי “ידע אותה”. שלהם גן־העדן. פרופסור כהן בקי במדרש. אם אדם אוכל לחם במלח בכל יום וגר בארץ־ישראל, מובטח לו מקום בעולם הבא.

ואילו איליה משותקת מפחד. כה רפתה הגנתה.

הוא נושק את עפעפיה. אולי אשה מלוחה מגירה דווקא דמעות מסוכר, אך כאשר הוא מכנה אותה ברוך “אשת לוט”, איליה נחרדת. אם הרהיבה להציץ לאחור הרי זה רק מפני שהיא מבינה ללבה של אותה אשה אשר נאלצה להימלט מביתה באישון לילה.

מפלח גבישים על הצלקת בשיפולי בטנה, שאול מנסה לפייס. די, די, אהוביאיליה, בכוחו של המלח להציל אדם מכישוף. הכול יסתדר בסוף.

למה לומר את הדברים האלה? הרי מלח הוא קללה. זורעים על אדמת אויב. כישף אותה שאול כהן. יפסידו הכול.

אילמלא היתה אותה תמיסת נתרן כלורי הדולפת מן העיניים מלוחה, יכול היה אדם להיות פטור מידיעת הכאב. שנים לא בכתה איליה. את כל הדמעות גרף עמו חיימון.

שאול חופן מלח יבש, מעיף באוויר ואיליה צווחת. “לא! אסור לזרוק מלח, זה מביא מזל רע.”

חצי לילה כבר נגוז והים התבהר. הם שמעו אותו משתלח בחוף. לא היה לאיליה כל רצון לרדת למפרצון ולטבול במים, שכן נשבעה כי למשך לילה אחד ייספגו בה תבליני שאול.

“הלוואי ויכולת לדחות את הבוקר.” היא מפטירה, שהרי מי כמוהו מיטיב להכיר את סדרי היקום. פעם אפשר יהיה לשלוט ביום ובלילה ולכלוא אותם בבועות נפרדות, כך הבטיח. היא רועדת כל־כך עד שהוא נאלץ ללפות אותה, שלא תמעד לתוך אגן המלח הסמוך.

משטמת הילדים. לא לאבד את אלון.

“אל תדאגי, אני אעשה לך עוד ילד.”

איליה ממששת את הפס הצולח את בטנה, עטוי בקרום לבנבן.

“בגיל ארבעים? ילד ממלח אולי.”

מעבר לכתפו הצביע לעבר המבצר, “או מאבן. אפילו מלכה ילדה פה בין החומות. מרגריט מפרובאנס – אשתו של לואי התשיעי מלך צרפת. צרחה מייסורים ואילו הוא היה שקוע בביצורים.”

הגישה אל קסטרום פרגרינורום נחסמה, ואת הלוחמים הצלבניים החליפו חיילי צה"ל. הד קלוש של מוסיקה עולה מן הבסיס הצבאי. למי איכפת אם לא יפקדו מטיילים אתר עזוב? מאז חג הפסחא אלף מאתיים ושמונה־עשרה הוא מוקף תלוליות חול ואשפה, קורס אט־אט אל הנשייה. גם בשיממונו המבצר מרשים. שאול נאנח ונאלץ להודות שהמשחק, לא רק איליה, סחף אותו. אמש במעבדה, במקום לעמול על טיוטת המחקר, עיין בספר ידיעת הארץ שמצא דחוק בין המדפים. אפילו לא ידע על קיומו.

למה נזקקו לענק מבצרים כזה?

בשאלות נוקשות – כדרך ששאלה את אלון באותה שבת – מנסה איליה לרמוס את פחדיה אל אפיק אחר.

שאול נושף אבק מלח מגופה. גם חוקר מנוסה יתקשה להבין כיצד מקיזים שני עמים זה את דמו של זה על פני מאה ותשעים שנה. הספר ריתק אותו. יעלים מאיליה עד כמה חפץ ליטול חלק ממשי במשחק. נהמת הים מפייסת אותה מעט, מכתר את הכף הסלעי משלושת צדיו. שאול כהן לא גרע עיניו מן הכתוב בספר, מאושר היה לפרוש, ולו לרגעים מעטים, מיקום מופשט ורחוק. כעת הוא נמשך להשלים את מה שאבד למבצר. בתווך מבנה דמוי כיפת הסלע בירושלים. נמל שוקק, אולמות, מחסנים, אורוות, כנסיות ומבני משק, וקו הגנה כפול של חומה חיצונית עם מגדלים. לאורך החזית הארוכה, התייצבו המגינים, מציצים מחרכי הירי. זוגות־זוגות עמדו בגומחת הקרב, האחד קולע בעת שחברו דורך קשת, צופים אל חפיר עמוק, אשר ניתן היה להציפו במי ים בעת הסתערות אויב.

איליה מצטנפת בזרועותיו, והוא לוחש מעשיית ערש. צליינים יורדים בנמל, מפרשיהן השמוטים של הספינות העוגנות. רוכלים וקבצנים, זונות ואבירים, נסיך טריפולי ואדון ביירות. הו ארצי מולדתי. מרגריט מפרובאנס כורעת ללדת, מחרפת את המקום הזר שבו בוקע תינוקה, אפשר תקפו אותה צירים באותו אולם עצמו שבו הוחזק הקיסר פון־הוֹהֶנְשטאופן כבן־ערובה.

אירופים מוזרים בלבוש פלדה, בבדידותם היו לנטע זר בארץ מרוחקת. אין לכם נחלה בארצות המדבר, שובו למקומכם, פן נהדוף אתכם אל הים.

בבסיס הצבאי נשמעות קריאות פרידה. מישהו מתניע ג’יפ, מטיל אלומת אור אקראית על המבצר. שאול נודר לבקש אישור מיוחד משלטונות הביטחון. אולי פעם יזמין את אלון של איליה להתלוות אליו לסיור בחורבות.

“מה את שואלת, אהוביאיליה? מה עלה בגורלו של התינוק?” אפשר יספר במסיבת רעים, “נולדתי בארץ הקודש, מקום נידח ושמו עתלית,” לזכר מלכה עברייה עתליה, או על שום מלה יוונית “אתליתיס” שפירושה “חזק”.

“חזק,” שאול מדגיש, אך איליה מותשת. אולי זה הגיל, או עודף התבלין שנספג בדם. האם בגר התינוק, או שמא מת בטרם עת? היא מתאמצת להגביר קולה.

רק עד כאן מגיעה ידיעתו של שאול. רננה הופיעה במפתיע במעבדה והוא נאלץ לנטוש את הספר. הפרק נקטע.

עפעפיה של איליה כבדים, ובעמימות של בטרם תרדמה היא הוזה עצמה מטפסת במדרגות, מציצה מחרך ירי אל טוביה העומד בחפיר ושורק לה את השריקה של התנועה.

אילו היו מנהלים רומן אסור בימי־הביניים כיצד היו מענישים אותם? שאול מהסס, רוצה לחסוך ממנה, אך לרווחתו נוכח שנרדמה.

אשה נואפת דחפו לתוך קיר וסתמו בלבנים.

הוא מצטנף לצדה. במלח היתה סבתו מכשירה את הבשר ומשמרת. אל מלח נאמן, מוסר נפש לנפש. אהבה משומרת לימות המחסור. תשוקה כבושה בקנקנים וצנצנות שבמרתף. פיו של שאול גורף את תלוליותיה של האשה הלבנה הנמה. אמנם נתרן כלורי לכל דבר, ואף־על־פי־כן מתוק להפליא. צריך להישמר, היתה סבתו אומרת, חומר מרוכז מדי מקהה את חוש הטעם ומרדים את הלשון.

נשימתה של איליה קלה. עורה יבש וכאשר שאול מעביר את אצבעו על ירכיה היא סומרת, וגבישים אחדים נושרים.

*

איליה מזנקת בבעתה. היא לא ידעה להסביר מה קטע את שנתה. אולי פצחו חיילי הבסיס בשירה בציבור. בזהירות, שלא תעיר את שאול, היא מחפשת במכונית דבר־מה להתעטף בו. שמיכת צמר מקופלת במושב האחורי, לצד מחבט הטניס.

אצבעותיה מאובנות השינה מסתבכות ביריעה ומספחות גם כובעון נייר מגוחך שהטילה לאחור לפני שעות רבות. ביקשה להשליך את המעטפה לסל האשפה שליד ידית ההילוכים, ונתקלה בנורית הטייפ, מרצדת כמטורפת מפני ששכחו לכבותה. מתמכרת לחצה איליה והשיר הגרמני הנוגה נטפל שוב.

שאול מקיץ, משפשף את עיניו באגרופיו, והיא מצרה על כך שהפרה את תנומתו.

מה פתאום נדבקה לשיר של רננה? נדמה לו שהכל חלום.

איליה מושכת בכתפיה ושאול נוגע בכובעון הנייר.

“ומה זה?”

“כתב־החידה.”

בחמדנות הוא תולש את המעטפה, משתוקק לדעת מה החמיצו. לכשיעלה הבוקר הוא מתכוון לטלפן למספר לשעת חירום ולהיוודע מהו היעד הסופי. נעזר בשמים המתבהרים פורש שאול את גיליון הנייר. כתב־יד מרושל, מזכיר את שלו. מלים שנרשמו בחיפזון, שונות בתכלית מאותו סדר מחשב שבו הדפיסה נורית סגל את כתבי־החידה.

הוא ניסה לקרוא, מלעלע, מגמגם. איזו טעות קרתה פה. בהגיעו לשורה “כשנמות לא יקברו אותנו בשום יקב” התקשה להבין ואיליה נאלצה לפענח במקומו. ששת החודשים האחרונים לימדוה משהו על כתב חסום.

היא טופחת על ראשה: “זה מה שהוא שר ליד מדיח הכלים. טל סגל. ואני, מטומטמת שכמוני, לא זיהיתי.”

מה לעשות בכתב־חידה מזויף. שאול לא מסוגל להשליך כך סתם.

איליה מגבירה את עוצמת המוסיקה.

“מה איתך. החיילים יחשבו שאנחנו מחבלים שבאו לתקוף את הבסיס, יסתערו עלינו עם נשק.”

איליה חוטפת את המעטפה מידו.

עדיפה כבר מוסיקה גרמנית על “כשנמות יקברו אותנו”. הטל סגל המטורף הזה, צריך לשלוח אותו דחוף לפסיכיאטר. העיניים שנעץ בה במטבח, הרגישה שהוא רוצה לדחוף גם אותה למדיח עם כל הכלים המלוכלכים.

היא מגבירה את העוצמה. גרונה של הזמרת הגרמנייה ניחר.

“איליה! ישמעו אותנו עד חיפה, רננה תזהה את השיר שלה.”

היא מצטרפת לזמרת, מודעת לכך שהיא מזייפת, מבכרת, כך היא שבה ומטעימה, מוסיקה חפה על סילופיו של טל סגל.

שאול מביט בה כלא מאמין, מנפנף בכיסוי הפלסטי של הקלטת.

“את יודעת מה את משמיעה כל הערב? זה אחד משירי ‘על מות ילדים’ של גוסטב מאהלר. את ורננה. אני לא מבין אתכן!”

קשקוש טרגי על התגרות בגורל. את השירים הראשונים חיבר מאהלר עוד בהיותו רווק. לאחר נישואיו לאלמה התחננה שלא ימשיך, ואולם מאהלר התעקש להשלים את היצירה. כעבור שנתיים מתה בתו הבכורה.

זה מה שהוריה של רננה קנו לה ליום־ההולדת. גם כן מתנה, שיהיו בריאים.

אריג הצמר מתחכך. שולי השמיכה נוגעים בקרקע. איש לא היה מאמין שיצאה אמש מניקוי יבש.

איליה דוחה את ההסבר. הנורית עודנה מרצדת והזמרת צווחת. שאול ציטט: “לא פעם נדמה לי שהם רק יצאו החוצה לרגע ותיכף ישובו הביתה.”

“די! די! לא רוצָה לשמוע!”

בחיי דניאלה בתו, הכול אמת, שאול נשבע. מיד אחרי החג יחזיר את הקלטת לאוטוביאנקי של רננה.

איליה מסתערת, שולפת אותה מן החריץ ומטילה בקשת לתוך בריכת המלח הקרובה.

“מה עשית?” זועק שאול, “מה אני אגיד לרננה?”

שהוא עוזב את הבית. הם עוברים לחיות יחד!

מרובב בגבישים ועפר כורך שאול כהן את כנפות השמיכה סביב עצמו. רווח צר מפריד בינו ובין איליה, נקודת־החן בעורפה מלהטת, וכך הם מחותלים ושותקים עד שג’יפ סיור מן הבסיס זורה עליהם אור.

“מי אלה?” שואל החייל, וחברו משיב: “עזוב, סתם עוד זוג שבא הנה להזדיין. אתה יודע כמה כאלה אנחנו תופסים כל לילה?”

צחוקם של החיילים דועך.

שאול ייאלץ לקנות קלטת חדשה. אסור בשום אופן שרננה תחוש בחסרונה.

הר המלח מלבין, גבנון משונה בלב הבריכות. מוטב להישמר במקום הפכפך כזה. אף כי במלח אי־אפשר לטבוע, הוא מאכל הכול – שירים בכל השפות ותינוקות שמתו בטרם נתגלגלו לגברים.

שאול כהן ואיליה בר־אור מקשיבים לחיילים השבים אל הבסיס. שבע מאות וחמישים שנה – ובכל גלגוליו נותר המבצר מתחם צבאי. עמד בכל ההתקפות ומעולם לא נכבש. בואי, אהוביאיליה, שלא תצטנני. שאול מבטל את המיצר ביניהם.

כשנמות לא יקברו אותנו. שם ישנן בחורות המגישות כוסות מלאות יין אדום אדום. איליה שוב נתקפת רעד. אינה מסוגלת לדמיין את אלון במדים. מתי הוא נפל?

ב־14 באוגוסט אלף מאתים תשעים ואחת. לאחר כניעת עכו, ביירות וצידון, נוטש חיל־המצב את המעוז הצלבני האחרון בארץ־ישראל ללא קרב, וכל הלוחמים נמלטים לקפריסין. אולי אפשר היה לנבא מראש ולחסוך חיי אדם, אבל שאול איננו בקי בתורת הלחימה, בוהה בטלסקופ, תר אחרי מופשט שאינו בטוח בקיומו. מי יכול להתווכח עם בני־אדם המשוכנעים בצדקתם, עד כדי שלילת הספק? וזו דווקא הזכות אשר נשקפת תמיד בטלסקופ, ואין זה חשוב אם היקום אמנם מסודר בבועות ענק, או שהוא נעדר סדר כלל.

במקום לעסוק בטיוטת המחקר שלו שקע שאול כהן בספר ישן שדפיו התפוררו בין ידיו. אין לו מושג מה היה עושה במקומם של אבירי עתלית. כשהבינו שהממלכה אבודה לא מצאו שום טעם להגן על המבצר, ובהפליגם בא קץ לשלטונם על הארץ.

רננה הפתיעה אותו במעבדה מפני שדאגה לשלומו – כך הסבירה. בזמן האחרון הוא מרבה לאחר. לפעמים נדמה לשאול שהמבצר מוצנע רק מחמת הקלון.

איליה מבקשת להתכסות. ילדה של קומוניסטים. השמיכה קצרה מדי.

לא איכזבת אותנו, טל. מה שלימדנו אותך – לא לימדנו את עצמנו. מבצר נטוש של “לא גיבורים”. פשוט ביקשו לשוב הביתה לאמא ואבא.

בקומזיץ, מחר בבוקר, תחבק איליה את טל סגל, כאילו היה בנה. כל־כך דומה לחיימון. תנסה בכל זאת לטעת בו תקווה. אין סיבה לדאגה, ילד, מי הים לא יציפו. החפיר במצודה סתום.

נזהרים שלא להסתבך בשמיכה הם מדדים לעבר המכונית. איליה נמנעת מלהגניב מבט בבסיס הצבאי או במבצר המשוקע בו.

מרגריט מפרובאנס – אלמה מאהלר – נורית סגל – אמא של חיימון – אמא של אלון – טורי אמהות שהופכות לנציב מלח. יקום מבועות הינו שברירי יותר. מדוע מתעקש שאול דווקא עליו? חגורת גלקסיות ובתווך רחם ריק. בראשה של איליה חופר הים, אך היא שומעת סאון מדיח ואחריו דומייה.

שאול כהן מושך את מכנסיו, ובחולצה מתעטף מבלי לכפתר. איליה לבדה מחותלת בשמיכה, אוגרת חום ומליחות לימי הקרה. אף כי ידו אוחזת בהגה, שאול מצליח לקרוע את כתב־החידה לגזרים זעירים, זורע מבעד לחלון הפתוח. הפעם הציצה איליה אחורנית. מעבר למחבט הטניס של בתו, מזדחל באוויר שובל של איי מלח בדרכם להתאיידות מוחלטת.

 

פרק שמיני    🔗

למרגלות “עמק הקדושים המעונים” חבוי גן שם אפשר לשוח מפני החום המעיק ולשכוח את סיגופי הוואדי. זרועות המלבן השיבו רוח מארבע כנפות תבל. המים פיכו בתעלות, מפיחים חיים בערוגות. עצי תות שאפשר לנגוס פריים ישר מן הענף, סככות גפנים, לימון ותפוז, שבעת מיני הארץ ואורחים אחרים.

אך המעיין נסתם, עצי הגן קמלו, ואלה שניסו להשיב לו את מאור מימיו, נסוגו. בלב העיגול, באין צלו של הדקל הקטום, המעטפה התשיעית.

*

עטרה הלפרין –עובדת בכירה בחברת החשמל. בת ארבעים נשואה ליונתן. אם לשתי בנות.

אהוד רבינוביץ' – עורך־דין ימי. בן ארבעים. נשוי לסוזי. אב לשני בנים ובת.

*

ספרי לנו סיפור, ביקשו הילדות.

אין לי שום דבר בראש, אבא מחכה למטה וחוץ מזה אתן כבר גדולות. שרון, את יכולה לספר בעצמך.

שרון, שמלאו לה שלוש־עשרה לפני שבועיים, אמרה: “יום העצמאות זה חג שמבטל סיפורים קודמים מרוב גבורה. למה רק אנחנו צריכות להיתקע אצל סבא וסבתא? נו, תלכי כבר, הרי אמרת שאבא מחכה.”

בחדר הילדים אשר בבית הוריה עטרה הלפרין עומדת. “חדר הילדים” –אף כי לפני עשרים ושתיים שנה, כשהתגייסה, שיפצו אותו, ואת המיטות שלה ושל אחותה מכרו ל“אלטע־זאכען” שהיה מכריז ברחוב פעמיים בשבוע. אינה זוכרת כלל את תחושת היקיצה בחדר זה.

בקיץ האחרון, כשיצאה עם יונתן לטיול ליון, השאירו את הילדות אצל ההורים, והשתיים בילו לילותיהן בחדר ילדותה. שרון גילתה לה כי באשמורת השחורה ביותר, לאחר שסבתא העמיקה לישון, היתה יורדת מהמיטה, מגוללת את שק השינה על הרצפה ומתכרבלת.

אמה של עטרה ספקה כפיים. השק מלוכלך מהטיולים השנתיים, ומי יודע אילו חיידקים מסוכנים נדבקו בו. ברוך השם, יש לנו סוף־סוף גג מעל הראש ומיטה עם סדינים נקיים, ומהבלטות הקרות אפשר חלילה לקבל דלקת ריאות, וגם כואב לה לראות את נכדתה הבכורה מתגלגלת על הרצפה, כי היא נזכרת תיכף ומיד ברַאוֶונסבּרוק –מקום ארור.

בעת הנסיעה היתה שרון שרויה במצב־רוח קודר, אפשר משום ששכחו להביא את שק השינה שלה, ולמרות מחאותיה, מיאן יונתן בתוקף לשוב הביתה, דוחק בעטרה להזדרז, ורוטן ללא הרף.

“מה יש לך, יונתן?” נבחה, “עקץ אותך משהו? הרי ממילא לא תדע לפתור.” כתב־חידה מורכב לאין שיעור מהמכונות שלו, עם הברגים הרופפים.

מיד הבחינה שגרב את הגרביים המפוספסים שתיעבה. להכעיסה, אין ספק. לאחר החג תתחשבן איתו. בינתיים חשוב להסביר לשרון שלא תיגרע שערה מראשה אם תישן במיטה לילה אחד.

“זה מה שאת חושבת, אמא. אבל זה לילה מיוחד מאוד. את עוד תזכרי את זה.” ולאחותה אמרה שרון, “היֹה היה פעם.”

מירב קטעה: “איזו פתיחה משעממת. אני לא סובלת אגדות. תספרי סיפור על אנשים אמיתיים.”

עטרה שיגרה לבנותיה נשיקות פרידה באוויר, אך השתיים התעלמו. נכלמת יצאה מן החדר, אך עדיין לא ניתקה. מאחורי הקיר היא נשענת ומצותתת.

היה היה פעם נער – לא ילד – מדגישה שרון, שלא היה מסוגל לישון בשכיבה כמו שאר בני־האדם. רק בעמידה נעצמו העיניים שלו והוא החל לחלום. לא יער של חלומות, כמו אנשים רגילים, אלא מין שיח קטן.

“זה סיפור אמיתי?” מקשה מירב.

“וכל האנשים לעגו לו.” שרון ממשיכה.

עטרה יכולה לשמוע את בתה הקטנה מתרווחת בשמיכה: “אם הם לעגו לו אז זה בטח סיפור אמיתי.”

במטבח אמה של עטרה שופתת קומקום ואביה מגביר את עוצמת הטלוויזיה, ומצטרף בדבקות לשיר מימי הבריגדה. בדלת הזכוכית משתקף המרקע. זמר מיוזע, משמניו דחוקים מאחורי אקורדיאון, התנודד מצד לצד. למטה נזף יונתן בצפירות. גם בליל נישואיהם – עטרה זוכרת –צפר ממש מתחת לחלון הזה, והיא דילגה במדרגות, לופתת את שולי השמלה הלבנה שקיבלה בהשאלה. אז פירשה את הצליל הקצוב כאות של להיטות. אפילו פניו היו סמוקות, לכאורה מהתרגשות, אבל בירח־הדבש שלהם, בבית־המלון בטבריה, גילתה כי בעלה הטרי פשוט נצרב בשמש. מתי הספיק ללכת לים ערב החתונה?

אבא שלה נאנח, “כל שנה משדרים את אותה תוכנית.” הזמר המיוזע פוער פיו כדג ועטרה מנסה לנחש את המלים.

מעבר לקיר לוחשת מירב: “מי סיפר לך את הסיפור?” ושרון נחרצת בתשובתה, “אמא.”

נער –בפירוש לא ילד – שאינו מסוגל להירדם בשכיבה. מנין שאבה שרון מעשייה מוזרה כזו?

כל הערב מציקה עטרה לאהוד – בן־זוגה למשחק, הן עורכי־דין קולטים מיני עלילות משונות, אחדות מופרכות לגמרי. בבית־הספר הטמפלרי אמר אהוד, אולי זוהי אגדת עם גרמנית. למרגלות עמוד פייסל ניחש, אולי שורשיה במזרח האקזוטי.

נער שאינו מסוגל להירדם בשכיבה, אמרת? נשמע לך מוכר. במיוחד הפתיחה. ובעקבות התגרה האומללה עם טוביה שוכנע שניתן לאתר עניין דומה בספר “מקראות ישראל” של בית־הספר היסודי. דומה שהמעשייה מסיחה את דעתו והוא מבקש מעטרה שתמשיך לספר, כך יוכל לדלות רמזים נוספים ולאתר את המקור.

בשובם מהקזינו, פגשו את אילן בצר ואהוד עיכב אותו לחקירה. אילן לא טרח להקשיב עד תום, והטיפות הזעירות שהציפו את מצחו הפתיעו את עטרה, שהרי הגשם הפתאומי חלף מזמן.

“שוב הגעת ראשון, אילן?”

פניו המתוחים מתרווחים לרגע. מכל המשחקים שהשתתף בהם, זהו הקל ביותר. ניצחונו מובטח. “בפעם הבאה, כשאני אחבר כתבי־חידה, נראה אותכם קורעים את התחת.”

הנער האומלל. כל בני־האדם גלשו אל השינה ואילו הוא מתקנא בשלוותם המדומה, בגופם הרפוי ובלחי שמצאה משען. הנער – בשום פנים ואופן לא ילד – מנסה להתפרקד, מהפך את גופו מצד אל צד, אבל ברגע שהגוף מתאזן, הוא חש בזרמים מסתוריים ויודע שהחמיץ את הסיכוי לשינה.

חבל על הזמן, אומרת עטרה לאהוד. שרון ודאי שמעה את הסיפור המטופש בטלוויזיה ושיבשה אותו לחלוטין.

ברגע של קלות־דעת החליט לטלפן למספר לשעת חירום ולבקש עצה. מעברו של הקו רעם קול חצוף בצחוק פרוע. “מטומטמים, לא זיהיתם שמדובר בחייל שנדפק ובגלל הטרטורים הוא נאלץ לישון בעמידה?” אהוד טרק. נראה שטעו במספר.

ממשרדו שבעיר התחתית חייגו, והיא שמה לב שהוא לובש חולצת חאקי, ואפילו דרגות הקצונה שלו – רב־סרן בפרקליטות הצבאית בחברון –חוברו לכותפת בתפר גס.

“בשביל מה לך מדים?” עטרה תוהה.

“אני מרגיש הכי נוח. כמו בצופים.”

מבטו של אהוד פוסח עליה.

וחוץ מזה, חייבים להצטייד. יואב סגל חסר אחריות, שולח אותם להתרוצץ דווקא בלילה, שכח שבני־אדם הם לא יצורים המונחים באיזון על שולחן הניתוחים.

מתחת לשולחנו עמוס הניירת, מושך אהוד זוג נעליים גבוהות, מצוחצחות למשעי.

“אני לא מבינה… אתה יוצא למילואים?”

שמעת על חיסול חשבונות, בובל’ה? חמש שנים אני מחכה לכתב־החידה הזה."

“אבל לא קראנו אותו אפילו.”

“אין פתרון אחר!” מפטיר אהוד בזעף, ומלפף את השרוכים מתחת לפיקת הברך.

עטרה ממתינה שיגלה לה, אך הוא מחטט בקדחנות במגירות, תוקע ידיים תאבות בארון המתכת.

“אולי את העניבה של הצופים אתה מחפש?” היא רוטנת, “תיזהר שלא תיחנק בה.” בובל’ה הוא מעז לקרוא לה. היא עוד תראה לו מה פירוש חיסול חשבונות.

“הבן־אדם חייב להגן על עצמו בכל הכלים שברשותו. את עוד תודי לי. יונתן ישלח לי מחר פרחים.”

“יונתן?” צחוקה מריר, “הראש שלו תקוע רק במכונות ובגרבי פסים.”

תכולת הארון פזורה על הרצפה. החדר השני – עוד לפני חמש שנים משכנו של טוביה – מסודר יותר. ערב נסיעתם המשותפת ליוון, הזמין את אהוד ויונתן למשרדו החדש. שטיחים מקיר אל קיר, בר למשקאות, הכול תוצרת חוץ, קרירות מענגת, על הקירות תעתיקי קַאנַאלֶטוֹ – גונדוליירים משייטים בתעלות ונציה. צוות העובדים במשרדו קרא לו ביוונית “קירייה בר־אור”.

הם שתו קפה במשרד, וטוביה הודיע חגיגית שהחופשה היא על חשבונו, ושלא יעיזו אפילו להתווכח. אין תענוג כמו לשמח חברים ותיקים, יונתן הרי למד איתו מכיתה א', אז מי נשאר לו בעולם? ורק איליה שתקה כל הערב.

עטרה מבוססת בניירות, החדר האטום נמלא אבק. למרגלות האקרופוליס רתח האוויר, וניקוס, צעיר בניו של איל הספנות סטאמוס אנאסטוס, הוביל את השיירה הקטנה, מנקב מדי פעם מבט ברגליה החשופות. למעט המלה “יאסו”, אותה מילמלה בכל הזדמנות, לא יכלה לתקשר עמו, שכן ניקוס לא ידע אנגלית.

ממעי הארון שולף אהוד תת־מקלע עוזי עם קת מתקפלת, עונד משקפת. מתחת לצווארון מכסיפה דיסקית צבאית. את חולצת החאקי הידק למכנסיו, כמכין עצמו למסדר. אמנם לא חגור מלא, אבל יספיק.

בית־משפט, הוא אומר, זה רק בשביל פחדנים. פלפולים שאינם מביאים לתוצאות של ממש. ויש גזרי־דין קדמוניים, בסיסיים, שכל מורשע תופש מיד. סיבוב ראשון מכות, סיבוב שני כדור בראש.

על מותניו כורך אהוד חגורה עמוסת תחמושת, טוען מחסנית בעוזי.

כעת גם הוא וגם הנער מן הסיפור לא יירדמו. לא בשכיבה ואף לא בעמידה.

“בשביל מה אנחנו צריכים לסחוב את כל הפקלאות האלה.” עטרה מסווה עצבנותה בצחקוק, “אהוד, מותק, החלטת לכבוש עוד ארץ?”

העוזי הנצור נוקש בחשיכה. גבבת התיקים מלבינה. הוא מצווה עליה להחליף את הסנדלים בנעלי הליכה. עטרה תובעת לאשר קודם את הפתרון, ואולם אהוד אינו מסגיר אפילו ברמז. עוד תרוץ לספר לטוביה.

“אגב, איך ביליתם עם הבן־זונה ביוון? שתיתם הרבה אוזו?”

“לאן אתה לוקח אותי?”

“את לא סומכת עלי, בובל’ה?”

עטרה שתקה. חוששת להזכיר לשותפה הכפוי שהרים הערב יד על אדם. ההדק צמוד לגוף והעוזי אינו יציב.

לפעמים היה הנער מסוגל לנמנם בהליכה, אבל אז נשכו אותו כלבים משוטטים, זרבוביתם חמושה בירח. הנער אינו מתייאש, שוב ושוב ינסה לישון ככל האדם, עד שיאלף את הגוף הסורר. בחלומותיו בעמידה היה הוזה את עצמו ישן בשכיבה.

דרך קצרה ותכליתית מובילה אל היעד שלהם ואולם אהוד מעדיף להפר מסלול ולרדת מן ההר, מידה של זהירות לא תזיק לאיש. כך יישמר יתרונם האסטרטגי ויימנעו מאיגוף עורפי. צימח עיניים בגב אהוד. למד לנתר הצדה בטרם תיתקע הסכין. מכות הן נקמה של גן ילדים, וכשצריכים ללמד לקח באמת, נזקקים לאמצעים תקיפים יותר. בהיכנסה למעלית בביתה הורה לעטרה שתביא גם מימייה – הפריט היחיד שלא מצא במשרד.

היא מגששת אחרי מתג החשמל, שואבת לתוכה בית מרוקן מנשימת הילדות. שרון איימה שתשתרע על הרצפה גם בלא שק שינה, אבל עטרה בטוחה שאלו איומי סרק של מתבגרים.

עשרות כדורי גרביים מוטלים למרגלות המיטה הכפולה. עד לעומק המגירה צלל יונתן, בטרם מצא את זוג הפסים המתועב. אהוד צופר. מן הקולב שבחדר הילדים עטרה חוטפת את מימיית הגן המצוירת של מירב, נושמת שוב את ריקנות המיטות ותוהה אם אמנם מימשה שרון את איומה.

בדחף בלתי־מוסבר, היא מחטטת גם בתיק הגן, שולפת שקית הפתעות של יום־הולדת. היא טומנת בכיסה ומגששת לצאת. בדרך־כלל נהגה להשאיר אור קטן במבוא, שמא תתעורר אחת הילדות מסיוט, אך בהיעדרן מופקר הבית לחסדי העלטה.

את תמונתו של הרמטכ"ל הדביק מישהו על גבי המראה במעלית, ועטרה קורצת, מרגישה מטופשת בהיפתח הדלת לפתע, כאילו נתפסה בקלקלתה.

מיד חשה שמישהו ישן שם.

אולי אותו בליל של חוסר ישע והבל פה האופף אדם בתנומתו. כך או כך, עטרה נדרכת, מציצה לתוך הגומחה שבירכתי המעלית –זו שילדי הבית נהגו להשתמש בה למשחקי מחבואים –ומזהה את השמיכה הצבעונית שאחד השכנים תרם בסתיו האחרון כדופן לסוכה.

כנשוך נחש מזנק אדם, ולמרות שהוא לבוש בבגדיו, הוא מחפה על עצמו באריג המטולא, משתוחח ליד הדלי והסמרטוטים בגומחה שקומתה כשל ילד.

“עדנאן, מה אתה עושה פה?”

“גיברת עטרה, זאת את,” הוא מתנשף, “חג שמח, גיברת עטרה, בבקשה, אל תגידי שמצאת אותי, אני לא היתה לי ברירה, איחרתי את ההסעה בגלל החג.”

*

פעם בשבוע היה עדנאן מגיע מג’נין לנקות את המדרגות ולכסח את הדשא. שנתיים עבד בבניין והמלים היחידות ששמעה מפיו היו “כן גיברת, לא גיברת”. אפילו לא ידעה שוועד הבית החליף את פועל הניקיון הקודם, שכן כולם בעיניה דומים.

כאשר מונתה היא לועד הבית, התחולל מפנה ביחסה אליו. באחד הימים, שעה שעמדה לתת לו את שכרו, נחבלה מירב ועלתה הביתה מייבבת. עטרה התנצלה בפני עדנאן על העיכוב, מטפלת בברכה השרוטה של הילדה, ואז פלט שגם לו יש בן.

עטרה הופתעה. לא שיערה שהוא נשוי. בן כמה הוא בכלל?

אחרי חודשים נעתר לבקשתה והציג לה תמונה של ילד כבן שמונה, מתולתל ושחור עיניים. אינו דומה לו כלל. את בגדיה הישנים של שרון נהגה לתת לו, מקוה שלא יתרעם שאלו בגדי ילדה. “תבדוק מה מתאים לבן שלך, איך קוראים לו, אמרת? והשאר אתה יכול לחלק. בטח יש בג’נין ילדות שישמחו ללבוש את הבגדים, למרות שהם משומשים.”

עדנאן מודה לה בנימוס, אבל אף פעם לא גילה מה עלה בגורלם.

במרוצת הזמן דלתה ממנו עוד פרטים. פעם באה אחותו המתגוררת בירדן לבקרו, ובגשר אלנבי עיכבו אותה החיילים חצי יממה. את מזוודותיה הטילו על הקרקע, חיטטו בבגדיה ואמרו לה מלים קשות בעברית שלא הבינה. והיה לו גם אח בוגר, בנו של אביו מאשתו הראשונה, שנסע לכווית עוד בארבעים ושמונה ועל־פי השמועה עשה שם הון.

את אשתו לא הזכיר עדנאן, וכאשר קופח בשכרו, או אם הציק לו אחד השכנים –לעתים מזומנות היה זה יוליוס פרידמן שהמשיך לתבוע עבודה עברית – היה פונה אל עטרה, אבל גם בקשותיו הוגשו במין שלווה מבודחת ובאישוניו מתנוצצים גלעיני הומור.

כעת, מעוטף בשמיכה המגוחכת, נתעממו האישונים, ורק שערו הסתור דמה לתלתלי בנו בתמונה.

“אני לא מבינה ממה אתה מתרגש, עדנאן. כולם פה מכירים אותך. לא נורא, תחזור לישון, אני כבר הולכת.”

“אבל גיברת עטרה, שכחת שאסור לי לישון בשטח ישראל. אין לי רשיון לינה ואם אדון פרידמן יתפוס אותי… את זוכרת כשהיה פה בשיכון תיק חשוד, הוא ישר צילצל למשטרה ובאו לחקור אותי. יומיים ישבתי במעצר. אני לא אשם שאיחרתי את ההסעה, זה הכול בגלל החג שלכם. מה יכולתי לעשות, גיברת עטרה, לישון בעמידה ברחוב?”

“חבל שלא הודעת. הייתי נותנת לך שמיכה וסדין נקי.”

“לא חשוב, גיברת עטרה, לא רציתי להפריע, זה חג שלכם. אפילו מברשת שיניים יש לי בכיס, אני מחזיק אותה אצלי מאז שאדון פרידמן צילצל למשטרה.” הוא אמר להם “הערבוש המלוכלך, איך הוא יכול לנקות מדרגות, שינקה קודם את עצמו.”

צפירותיו של אהוד תובעניות יותר מאלו של יונתן. המעלית החלה לנסוק במעלה הפיר, ציריה חורקים.

עדנאן מושך מעליו את שמיכת הטלאים, מקפל בתנועות חפוזות.

עטרה ביטלה: “לא צריך, זה סתם סמרטוט שהילדים משחקים איתו.”

וכאשר נלכדו בטבעת אור מפנסו הצבאי של אהוד, אפילו לא מיצמצה.“אל תדאג,” אמרה, “זה רק עדנאן המנקה שלנו, אני מכירה אותו.”

עדנאן מגמגם. “זה לא הבעל שלך,” מושיט בבהילות את השמיכה. “זה לא עניין שלי, גיברת עטרה, אני כבר הולך מפה.”

ואף כי אהוד מסיט את הפנס, מגונן עדנאן על עיניו.

“אנחנו באמצע המשחק.” אהוד נרגז, “ואת מתעכבת. מה קורה לך?” היה בטוח שפרשה למיטתה והלכה לישון.

עטרה מבקשת להסיע את עדנאן עד הכביש הראשי, ואהוד מוחה. זמנם מתקצר והדרך ארוכה.

עדנאן מגיח מן הגומחה, היא ציפתה שיאסוף את חפציו, אך ידיו ריקות.

“תודה רבה, גיברת עטרה, באמת יפה מאוד מצדך, אני לא צריך הסעה, אני אלך ברגל.”

עטרה מתעקשת. גם לה עדיין זכות דיבור. מראשית הערב אהוד מכתיב. את השמיכה היא מציבה ליד הדלי והמטאטאים, מבטיחה לקנות מיד אחרי החג עוד נוזל לשטיפת רצפות, כי זה שבשימוש עומד להיגמר.

“אבל רק עד הצומת,” אהוד מתרצה לבסוף, “משם הוא יצטרך להסתדר בכוחות עצמו.”

“באמת שוקראן, גיברת עטרה, תודה רבה אדון…”

“אהוד.”

“גם כן מהתנ”ך? גיברת עטרה הסבירה לי על יונתן. שמות של אנשים זה דבר מאוד מעניין. אם הם היו צריכים לבחור אותם לבד הם היו בוחרים שמות אחרים לגמרי. זה גם כן בן של מלך?"

אהוד משועשע.

“לא. שופט.”

עדנאן נדחק למושב האחורי.

“וואללה, זה חשוב. צדק זה משהו שלא קוטפים מהזיתים. גיברת עטרה, איזה טעם היה לסלט אם היו שמים בו שמן צדק?”

היא לא ידעה אם כונתו לבדח אותה, ואם עליה לצחוק. אולי האגדה של שרון אף היא מהתלה. היא חייבת לקבוע פגישה דחופה עם המחנכת, או עם היועצת הפסיכולוגית, ולוודא שבתה אינה שוגה חלילה בהזיות.

אהוד הכריז: “הגענו,” וכאשר ביקש עדנאן לצאת, נתקל בעוזי. ברגע הראשון נרתע ואז הדף את הכלי, מסיט את הקנה לעבר שולי הריפוד.

אהוד לוטש עיניו במראה האחורית. זה נשק חוקי!"

“גם את יורה גיברת עטרה?”

היא ממלמלת. “זה רק להגנה עצמית. אתה יודע, לילה, ואנחנו מטיילים. איך תגיע הביתה?”

אם לא יגיע אוטובוס עם עלות השחר יתחיל עדנאן לצעוד ברגל, ושלא תדאג לו כי הוא יכול אפילו לנמנם תוך כדי הליכה. עטרה מבקשת שישתה משהו לפני שהוא עוזב, וכדי שלא תיפגע הוא לוגם מהמימייה המצוירת של מירב, ואולם את שקית הממתקים דחה. עטרה לא הצליחה לשכנע אותו ליטול שי לבנו שאת שמו לא ידעה. למה היא תמיד שוכחת לשאול? היא רצתה לצעוק אחריו. עדנאן, עדנאן, בן כמה אתה בעצם? מה המרחק מחיפה לג’נין? מה המרחק מג’נין לחיפה?

שום תחנת אוטובוס לא איתרו עיניה בצומת. הלילה העכור משתק את העצמים. עדנאן ממלמל משהו, אך כשאין רואים תנועת שפתיים גם כושר השמיעה נפגם.

האם הוא צעק: “תיזהרי גיברת עטרה.” או “אל תירי גיברת עטרה,” או שמא “תתעוררי, גיברת עטרה?”

ואולי, כמו שרון, אף היא שוגה בהזיות ועדנאן לא אמר דבר.

*

הנער בוש לישון בעמידה, אלא שהליאות כה מכבידה עד כי עפעפיו ננעלים. מחמת התשישות קהה הכבוד העצמי. זו מכריעה אף את הגוף החסון ביותר.

לא במלים הללו השתמשה שרון, אבל התוכן זהה. נערים שנרדמים בעמידה הם עובדה נחרצת, אשר לא ניתן להתעלם ממנה או לשנותה.

לאן הוא מוליך אותה? היי, היי, אהוד, עצור. מה בוער לך?

הם ניצבים בעיבורו של בית־ספר יסודי, על גבי שביל מרוצף בירכתי מגרש הספורט.

“וואדי שיח? אתה מטורף? אני לא יורדת לשם באמצע הלילה. אתה רוצה שניהרג?”

קנה העוזי חזיתי. למרות שעברה מטווח בטירונות עטרה אינה זוכרת כיצד יורים.

מכיתות החצץ מגיבות לרקיעת רגלה. ברי לה שאין זה הפתרון. נורית סגל לא היתה מסכנת אותם. די, אהוד. תרחם עלי. המשחק כילה את כוחותיה לגמרי. היא מרימה ידיים נוכח קנה העוזי השלוף.

אמנם לא לנתיב הזה התכוונה נורית סגל, מודה אהוד, אך אל היעד המבוקש יגיעו בסופו של דבר. רשאים לחתור אליו בנתיב אחר, ארוך ופתלתולי, משעול רב יפי. את לא תצטערי, עטרה, תסמכי עלי. טוביה לא סמך. ערק מן המערכה. כולם מחלו, אך אהוד עודנו בוער.

למה אינו מבין שהיא קורסת מתשישות. כבר ארבע לפנות בוקר. ומי פילל שהמשחק יתארך כל־כך? פוס, בבקשה, פוס.

כזאת מפונקת, עטרה הלפרין. אהוד מטיח, “את בטח מעדיפה מורי־דרך יוונים.” מה לעשות, הוא לא יכול להזמינה על חשבונו לחופשה כמו טוביה בר־אור. ואהוד מקשית זרועו לעבר המעבה המיוער שבעורף בית־הספר. זאת – רק זאת – היוון שלו!

גופה קשוי ושמורותיה כבדות. עודה מתחפרת בסרבנותה אך הוא גובר עליה. מנוצחת היא מהדסת, והזעם בלבד מתסיס את חושיה.

הבתים נסוגו ובבת־אחת מחליקים אהוד ועטרה אל הנקיק עטוי הסבכים, נתקלים בדודי שמש ובמכונות כביסה ישנות, ובהעמיקם נפערות גרוטאות של מכוניות נטושות למרגלות תלוליות של צמיגים.

“יופי,” מפטירה עטרה, “אפשר להבעיר ולעשות הפגנה.”

“נגד מי?”

היא פוסחת על הצמיג הסמוך. ריח רע עולה ממנו.

נגד עורכי־דין שמכים עורכי־דין אחרים. נגד הנרדמים בישיבה שנלחמים בנרדמים בעמידה. מה היא יודעת? אף פעם לא השתתפה בהפגנה אלימה.

במעבה עצי אלון ואורנים עתיקים עוצר אהוד. כעת הם מוגנים מפגיעתה של העיר בפינת חמד המאוושת בלב הערוץ.

צמיגים בוערים זו מחאה של ילדים. אהוד אומר, שלושים יום בשנה הוא עושה מילואים בשטחים, תענוג מפוקפק. “מה את יודעת על הפגנות ועל מעצרים, גיבורה של הכרמל?”

עטרה מקשיבה, אך לא לדבריו. פכפוך מים הגולשים בערוץ, שובלי הגשם שנחת הלילה.

אהוד ממשיך. “ואם את לא מסוגלת לעמוד בטיול לילי קטן תישברי מהר, גיברת עטרה, איך אומרים ‘גיברת’ ביוונית?”

ובלב החורש הוא מחליט להעביר דווקא קורס מזורז בערבית. “סג’ן” פירושו כלא, “תאוקיף” – מעצר ו“תחקיק” זו חקירה, וכל העת מרצד פנסו, מבתק את הצמחים. ואף כי הוא עורך־דין ימי ולא מומחה לבוטניקה, הוא מאתר בנקל את הסירה הקוצנית, צמח שהיה חביב על התורכים. את יודעת, עטרה, כשרצו להוציא הודאה מאסיר היו ממלאים את החדר בסירה הקוצנית, ומכריחים אותו לדוש את הצמח ברגליו היחפות. ואגב, המלה אסיר זו אותה מלה גם בעברית וגם בערבית. כל־כך נוח – – –

ידיעתה מוגבלת, כשם שגם המשך המעשייה מעורפל. שרון דיברה ברהיטות, בקיאה בעלילה הנפתלת. לרגע חשדה עטרה שהילדה סיפרה אותה עשרות פעמים, או שיננה כחומר שוטף לבחינה, אבל באיזה מקצוע יכול מעשה מופרך שכזה להשתלב?

בבית הוריה עטרה נצמדת אל הקיר הצונן ומצותתת. כעת היא מתקשה להיזכר. ומן הסתם מקדימה את המאוחר – בניגוד לשרון שטוותה את העלילה על־פי דין וסדר.

אילו ניתן לה להתכרבל בפינת החמד עד אור הבוקר היתה מצליחה לשחזר את המעשה במלואו. משתרעת על הקרקע, בדיוק כמו שרון. מצע השרכים רך ולחלוחית הגשם כבר נפוגה. אמה היתה מזדעזעת אילו ראתה אותה. ראוונסברוק, מחנה ריכוז לנשים – מקום ארור. לא אחת מצאה אמה של עטרה כי האשה השרועה לידה מתה במרוצת הלילה.

“מה השריקות האלה? אהוד, אתה פה? אני לא רואה אותך בחושך.”

אל דאגה. קנה העוזי מרוחק ממנה כעת. אלה רק שפני הסלע. חיים בקבוצות. שלושה דורות יחדיו. האחריות הכבדה מוטלת על הסבתא. עליה להשגיח על הגורים בעת שההורים טרודים בחיפושים אחרי מזון. ברגעי סכנה מתריעים שפני הסלע באמצעות השריקות.

“ואנחנו הסכנה?” מפהקת עטרה.

לא יותר מסוכנים מאחרים, פוטר אהוד, ציד שפנים הוא עניין די משעמם. היא יכולה לברר אצל טוביה. היווני שלו לקח אותו לאנגליה לציד שועלים, זו השמועה שגונבה לאוזניו.

עלווה זרה ממלאת את פיה של עטרה. שלא ייפתח כאן מצוד אחר בני־אדם. אחר־כך ייחסה את הדבר לאותם דמדומי עייפות הגורמים לאדם לפלוט מלמולים תמוהים.

אהוד מורה לה בתקיפות להמשיך. אילו היתה הנער מהמעשייה, היתה פותרת חיש ונרדמת מיד בהליכה, ואם היתה יודעת מראש מה צפוי לה, היתה נשארת בבית עם הילדות ומקשיבה לאחריתו של הסיפור. מוטב לישון על הרצפה מאשר להיות גרורה במסע מיותר. אפשר לחשוב מה מחכה להם בקצה הוואדי, כאילו אינה יודעת שלמטה בית־קברות.

אהוד מפגין עליצות: “תחשבי שאת מטיילת ביוון.”

עטרה שומטת את ידו התומכת. הצמחייה מתיזה עליה שיירי לחלוחית. זיבת הצמחים מזיקה פחות ממה שמפרישים בני־אדם. ניקוס צעד בראש השיירה, וכל אימת שנתקלו במכשול, היה מושיט לה את ידו ומחייך. הבהוב לבן בפניו השזופות. בקושי מלאו לו עשרים. בנו של אייל ספנות יווני שהתנדב לטייל עם ארבעה ישראלים. טוביה שימש מתורגמן, וניקוס אנאסטוס התאמץ לא לגחך ליוונית העילגת שבפיו. היה מצביע על העתיקות, ופעם, כאילו באקראי, ריפרפה אצבעו על ירכה.

אהוד נשמע כמו אמא שלה. תפקחי את העיניים, עטרה. את חייבת להיות עירנית תמיד ודרוכה. חיים על קליפת קרח. בכל רגע יכול להתחולל משהו נורא.

היא משתוחחת. מחמת העייפות ממאן המוח לקלוט גילויים חדשים.

הנה שם, מערות האדם הקדמון, אהוד מטה את העוזי. בשלד ניאנדרטלי אחד שנתגלה לאחרונה נמצאה עצם הלשון, את שומעת אותי, עטרה? כבר לפני ששים אלף שנה ידע הבן־אדם לדבר!

עטרה מתחננת, “תוודא שהעוזי נצור” ואולם אהוד מאיץ את קצב הירידה. השלד כמעט בן־גילם, אבל בהתחשב בתוחלת החיים הקצרה של הימים ההם, הוא נחשב איש קשיש, עתיר ניסיון. נורית סגל יכלה להזמין גם אותו להשתתף במשחק, מה את אומרת, עטרה? כיפק היי, כיפק היי, כיפק היי היי היי, המת הקדום ביותר בעולם הוא שלנו!

*

אשה מרגיזה. מה נטפלה לאיזו מעשייה אווילית. רק ילדים מסוגלים להיסחף אחר עלילות מופרכות. מן הסתם צותתה לשיחה לא לה וסירסה לגמרי. מעטרה הלפרין לא ציפה להתנהגות כזו. לתומו סבר שהיא בת־זוג אידיאלית. אין מי שלא מתקנא בחיי הנישואין המאושרים שלה ושל יונתן. זוג מושלם. אהוד זכר את ההזמנה לחתונה שלהם – בצורת כנפי צניחה. היו הראשונים בחבורה שנישאו. פניו הסמוקות של יונתן. קולו שנצרד. יונגי היתל, הציע לדחות את הטקס מטעמי מחלה ולבקש גימלים. את שמלת הכלולות שאלה עטרה ממישהי, אהוד לא מצליח לזכור ממי.

לא נאה במיוחד. שיער קצוץ מדי לטעמו, הפדחת מציצה. ירכיים מדולדלות, מתהלכת כמו אחת שחיברו לה משקולות. חשב שתיסחף אחריו, קיווה לחלוב ממנה פרטים אודות אותו טיול ליוון. כמעט יצא מדעתו כששמע שנסעו על חשבונו של טוביה. גועל־נפש. רצים אחרי הכסף, מלקקים לו כי עכשיו הוא איש חשוב.

מצדו, שלא יירדם הנער בסיפור שלה. גם בריות בעלות מנגנון לקוי מתפקדות על הצד הטוב ביותר.

“הפועל הערבי שלך, איך אמרת שקוראים לו? את בטוחה שהוא עבר בדיקות ביטחוניות?”

לא היו צריכים לשחרר אותו בלי לחקור לעומק. אולי הערבי טמן פצצה ליד המעלית?

שדרת ברושים דקים מלווה אותם אל בטן הוואדי. צלע ההר מנומרת באבני צור שחורות, ופנסו של אהוד תוחם בו מערת קומתיים. פתחים כהים שדמו ללועו חסר השיניים של ישיש.

“רוצה לישון, בובהל’ה? את מוזמנת, בכוכי ההתבודדות של הנזירים הכרמליטים.”

“מי?”

עם הנץ החמה משכימים, פורשים ללינה בשעת השקיעה. לעולם אינם ממרים את מחוגי היקום. נזירים מאושרים. ואת, מה את?

כל־כך מתבצרת בנוחיותה הקטנה. מאז השחרור מהצבא תקועה באותו משרד, על אותו כיסא. אהוד מתגרה. “אולי גם את נזירה בעצם?”

אין סיבה לבוז לה, עטרה מתגוננת, אז מה אם היא לא אשת קריירה. בסך־הכול סופרת את השנים עד שתהיה זכאית לפנסיה מחברת החשמל. אמה הורתה לה שהביטחון הוא מעל לכול, ואף לקחי העבר משאירים את עטרה שוות־נפש. מקדשים יווניים, חורבות מן המאה השתיים־עשרה, ואפילו שמו של ברוקרדוס הקדוש, מייסד המנזר, ייכנס באוזנה האחת וייצא מהשנייה, וכי מה לה ולאנשים שהעלו את בדידותם על נס, מגוחכים פי כמה מהנער באגדה של שרון.

בין כוכים ועמודים החצובים בסלע אהוד גורר אותה והיא נחבטת בחלקי קשתות ושברי כותרות, ליד מגדל פעמונים שקרס. לא העלתה על דעתה שתהיה בת־ערובה בידיו. מה הוא חושב לעצמו, שהיא אחת הנחקרות שלו? גם לאסיר מגיעה זכות השינה. ואולי עדיף להישאר ער וחסל. שרון ניסתה לבאר לאחותה מהו ההבדל בין חלום ובין סיוט, ואולם מירב בת השש דירבנה אותה לשוב אל ציר העלילה.

עטרה מצמידה לחי אל הקיר. יונתן למטה צופר ללא הרף. גם אביה דוחק בה, אבל אם תעזוב כיצד תדע את סוף המעשה?

היא מקוה שעדנאן לא קרס על הכביש. כל־כך הרבה נהגים חסרי אחריות. הלוואי שהאוטובוס יגיע עם שחר. אי־אפשר ללכת ברגל הביתה בעיניים עצומות, לא לג’נין או לכל מקום אחר.

אהוד ממשש את החגור והיא כולאת נשימתה, בטוחה שהוא עומד להסיר את הנשק, אלא שהוא רק משחרר את מימיית הגן של מירב, לוגם בשקיקה. את רגע ההפקר עטרה מנצלת. אחרי הכול, גם הנער –ער בעל־כורחו – מרד נגד הגזירה.

“גיבור בידיים. נראה אותך מתמודד באמת כמו גבר. נמאסה על כולנו הפוזה של קדוש מעונה.” שמו התמוה של העמק נתקע בראשה מכתב־החידה, ושכבות הקירטון משיבות הד.

נעלי הספורט שלה כובשות זמורות ומאובנים, ורק משהתגבר פכפוך המים היא נזכרה כי בכתב־החידה צוין מעיין כלשהו.

בעקבות האמה החצובה היא מתנפלת על המים בבריכה הקטנה הכרויה בסלע, טובלת ידיה. ללא ספק יתגלו לה המעטפות העלומות. אהוד ייאלץ להצדיע לה.

“עטרה!! איפה את?”

אצבעותיה לוכדות דבר־מה בקרקעית.

אורו של הפנס נתקלש, ואהוד נאבק במתג. בניצחון שלפה עטרה חפץ ורק אז מבאיש הריח בנחיריה.

“איזה גועל!” היא מטילה משהו רקוב וחלקלק, כמעט צולפת באהוד.

"מה זה? שאלה מזועזעת, אבל לאמיתו של דבר לא רצתה לדעת. אפופת בחילה ואובדת־עצות רחקה מן האגן, אינה יודעת מה לעשות בכפותיה המטונפות.

“אולי זו יד או רגל של נזיר מת,” אומר אהוד.

“מאיפה אתה ממציא את כל הזוועות האלה? יש לך מוח חולני.”

“אני ממציא? תקשיבי לסיפורים של הבת שלך!”

עטרה מגוננת על שרון. היא יכולה להישבע שהנער שנרדם בעמידה הוא אמיתי. ובכלל, כיצד אפשר לוודא מהי בדיה ומה מתחולל באמת?

אהוד מסובב את קנה העוזי. שום בית־דין לא יוכל לערער על דבריו.

אל המנזר, עטרה. יאסו, יאסו. כמה חבל שהמלט לא היה יורש־עצר יווני.

אדרבא, יכולה לחפש לבדה תשובות בספרים. אין זו טרחה גדולה מדי. בדיעבד נראית ההיסטוריה כדמיון פרוע – חולני ממש – ואולם מה שהתרחש הוא שהתרחש. בשנת אלף מאתיים שלושים ושמונה פושטים לפתע על המנזר צבאות המוסלמים הממלוכים, טובחים את הנזירים שנהרו מכל קצווי ארץ־ישראל לבקש מחסה. גופות הנרצחים נגררו אל המעיין והושלכו לתוך הבריכה. מרוב צער על הטבח נסתם המעיין ומימיו חדלו לנבוע.

את טועה, עטרה. נדמה לך שאת יודעת הכול. לא תמיד הרמת ידיים היא סימן לכניעה. זה איננו המעיין מכתב־החידה. זה שלמרגלותיה דווקא מקיא מים. כשבאו נוצרים מעכו לקבור את המתים, הפילו תחינתם בפני הנביא אלישע, ואך סיימו תפילתם שב המעיין לנבוע עד עצם היום הזה.

עכשיו הזמן לסגת. עטרה רוצה להסתלק. מקום ארור. מצמיח סיוטים חדשים לחדר ילדים.

רגע, רגע. אהוד ממליץ קודם לבקש משאלה מן הנביא. שישמור על יונתן, יגן על שרון ומירב בלילות וגם על אמה של עטרה. אולי יתיר סוף־סוף את הנער באגדה מן הכישוף. “מעיין הישועה” – אומרים שמי ששותה ממימיו נרפא. “אולי יש לך איזו בקשה דחופה, עטרה. עוד טיול ליוון על חשבונו של טוביה?” והוא מכוון אליה את העוזי.

היא ממרקת ידיה בעשב כאחוזת טירוף.

“כל הערב אתה לוחץ עלי! הנה ההודאה שרצית, עכשיו את מרוצה? אני לא נזירה, אהוד!”

“למה את מתכוונת?”

“אני שכבתי איתו.”

ידיו מלפפות את הרצועות על חזהו. הכל הסתבך. המימייה של מירב, העוזי, משקפת אור הכוכבים.

“עם טוביה?” אהוד מתכווץ, כאילו ספג חבטה.

עטרה מפנה פניה אל ההר, תוהה מתי משיב הקירטון את ההד.

“לא. עם ניקוס שכבתי.”

שרב כבד ביוון. איליה וטוביה פורשים למנוחה בבִּיתן הלבן שעל שפת הים. יונתן נרדם על צדו. עטרה מתרוממת לאִטה שלא תעירו. גופו הצרוב מזכיר לה את ליל נישואיהם. שעת בין־ערביים. היא פוסעת יחפה בשולי הגלים. שני נגנים מנגנים בוזוקי ליד הסוכה וניקוס מאזין. לא החליף את בגד־הים שלו. קליפת שיזפונו ממורטת השמש. היאכטה של אביו עוגנת במפרץ. חיוכו מהבהב ועטרה אומרת “יאסו”. היא מקשיבה למוסיקה, משהו בוכה בצלילים. היא לא יודעת לפרש. הנגנים עוזבים. ניקוס קם ונכנס לסוכה. היא נכנסת אחריו. הוא כורע, מלטף את ירכה, הפעם בכף יד מלאה. היא נדחקת אל דופן הסוכה, אינה מספיקה להשתרע, בפתח מאדים הים האגאי. בלא הגה קולף ניקוס את תחתוניה וכבר אברו קודח. אפילו את פטמותיה אינו טורח לחשוף וגם פיה מרוחק, רק ערוותה בוערת, וכשהיא נאנקת הוא ממלמל ביוונית מלים שלא נשמעות כמו דברים שאומרים בשעת התעלסות.

וכשם שהחל כך הסתיים. זרעו נוטף בין רגליה, ואין לה במה לנגב. השמש אחוזת צירים אדומים. ליד הביתן הלבן מנגנים בוזוקי וניקוס מצטרף לנגנים. שירתו עילגת. הכול ארך בקושי עשרים דקות. על בהונותיה עטרה נכנסת. בין ירכיה הזרע הסמיך שנקרש בינתיים. יונתן עודנו ישן, אפילו לא החליף צד. שרב כבד ביוון.

אהוד אינו מוציא הגה. כעת הצטערה שסיפרה לו.

“אתה יכול לשבור לי ת’ידיים, את כל העצמות אם אתה רוצה, זה הרי מה שאתם עושים בחקירות.”

ובלא התראה דרך וירה. ברגע הראשון לא היתה בטוחה שזהו אכן העוזי, שכן מן הקנה לא בקעו רשפים, וגם האוויר בלע את המטחים הקצובים. הר הקירטון – שכבות גיר רך שאינן מחלחלות – הדף את הנפץ, ותרמילי המחסנית בזקו נקישותיהם על האדמה, נטמעות בפכפוך המים.

*

ניחוח עשב עולה מידיה של עטרה והיא שואפת בהקלה צמחייה לא מוכרת. סוף־סוף מתחוור לה מדוע בחרו הנזירים במקום הזה. פרישות שמביאה לטוהר.

הנה פתרון מושלם למצוקת הנער במעשייה. יוכל להתפרקד בנוחות באחד מכוכי הסיגוף, לצפות בשמים הריקים, בלי להזדקק לתנומה כלל. האוויר מזוכך מעלבונות ואיבת חינם. רגע נדיר של התייחדות לפני שהאנשים מקיצים אל יבבת יומם.

תם ונשלם המשחק. היא בטוחה שאהוד השעון על העוזי, נרדם. כוחותיה אפסו ואף־על־פי־כן חודרים הקולות. לימים תגלה שהיו אלה חוגלות שפרחו בין האורנים, צריחות עורבני ונקישות הנקר בגזעי החרובים.

העוזי נשמט ואהוד זע, שולף את המחסנית הריקע מתת־המקלע אך אינו טוען באחרת.

“מי השאיל לך את שמלת החתונה?”

למה זה מעניין אותו? עטרה המומה. עשרים שנה חלפו.

סתם, נזכר בחתונה שלהם. היא ויונתן היו הראשונים. אהוד אחז ביתד החופה. רב עם אבנר לֶשֶם על המקום. “אז של מי היתה השמלה?”

עטרה אוספת ידיה אל חיקה. ניחוח העלווה נמוג.

“של יודית. זו השמלה שבה היתה אמורה להתחתן עם חיימון.”

תפרה מווילון ישן שמצאה בשוק הפשפשים בעיר התחתית. בעיני הוריה של יודית לא מצאה חן. גם אמה של עטרה התנגדה. אמרה שלא ניצלה מראוונסברוק כדי להביא את בתה לחופה לבושה בסמרטוט. אבל לא הועיל לה. היתה זו הפעם היחידה שעטרה התעקשה.

אהוד מערסל את העוזי כמו תינוק.

“לפעמים אני שוכח את חיימון לגמרי, בכלל לא זוכר שהיה קיים, ופתאום בלי סיבה אני חולם אותו בלילה.”

עטרה אמרה: “אני לא חלמתי אותו אף פעם.”

ועוד הוסיף אהוד: “גם את טוביה אני חולם לפעמים.” ועטרה כלאחר־יד מילמלה “טוביה חי.”

האפיק צר. מאחוריהם מתפתל נחל שאגר מידה מופרזת של ייסורים. קנאות דתית וצמא למים חיים.

עטרה רפויה. עוד רגע יכבו עפעפיה.

“ואדי שיח, איזה שיח צומח פה?”

אהוד רוכן אל המדרון הסמוך, קוטף מכיפת הירק הגבוהה ומלפף סביב קנה העוזי.

חלבלוב השיח. בשום מקום אחר אינו גדל. ליטוף העלעלים כמגע ידה של אמה בחדר הילדים. שריד של צמחייה קדומה שנסוגה מהארץ. אולי הביאוהו הנזירים מקלבריה שבאיטליה. אחרית דבר – הם שנטשו את הנחל, מעפילים לפסגות אחרות, ורק החלבלוב נשאר, מפריש שרף חלבי, צורב ורעיל, כמו נקם.

“חבל לחפש בשדות זרים. יונתן בחור זהב, אפשר לסמוך עליו. אל תעשי שטויות, עטרה. לכל אחד מאיתנו יש את הסודות הקטנים והמלוכלכים שלו.”

היא משיבה את הענף אל הכיפה הכדורית. ניסיונה לאחות את השיח אינו עולה יפה. מדוע צופר יונתן תמיד ברגע הלא נכון? את הסיפור של שרון קטע, קילקל את הכול. כעת היא נאלצת להטליא לעצמה סוף. ומנין בעצם מיטיב אהוד להכיר את הוואדי?

“הדרכנו את החניכים בצופים. היינו מורידים אותם לא”ש לילה במנזר."

“הדרכנו?”

“טוביה ואני. את זוכרת איך חיימון קרא לנו דגים סיאמיים?”

ידיו משתחלות ברצועות והוא מנסה בקדחתנות להשתחרר. קיווה בכל מאודו שגם טוביה יבחר לרדת במסלול הזה, ושוב נחל מפלה. כל הערב הוא מטה אוזן לשמוע צעדים בעקבותיו. ניסה לחקות אותות מצוקה של מורס במקצב הירי.

עטרה חוששת שמא עומד המטח להתחדש, ואולם אהוד מאתר בסבך את המשקפת. “מה זה משנה. מכרנו לחניכים את כל הסיפורים היפים. חלב ודבש. מסדר חגיגי עם כתובת אש. טוביה התפאר שזו נקודת התצפית הכי יפה בארץ, אפשר היה לחשוב שהוא מוכן למות בשבילה.” והוא תולה את המשקפת על צווארה באומרו “עניבה של הצופים.”

הכול התבהר, כאילו כוח רב־עוצמה ינק את השחור. עטרה מכוונת. תווי הנוף הושחזו, נשטפים בגון ירקרק וחולה.

מניפת חוף הכרמל. בצפון, הצוק הבהיר של ראש הנקרה ובדרום, שלוחת רמת הנדיב מתעקלת לעבר הים. מבעד לעדשות, המבטלות להרף קט את הלילה, נחשפים פתחי הנחלים ומפתני הסחף, מבצר הצלבנים חולש על מפרץ עתלית, ואיי החוף פזורים עד שפך נחל התנינים.

חצי ארץ. רואים רק את מה שרוצים לראות. עטרה מסיטה את המשקפת לעבר הטראסות המעובדות במדרון המסולע, ואל גרם המדרגות – שלוש מאות ועשר במספר – החצובות בהר עד לכפר כבביר. אף כי היא נמנעת מלהתנגש בבית־העלמין, המצבות פולשות במפגיע אל שדה ראייתה.

“ומה זה?” לבה של עטרה מחסיר פעימה.

במשקפת אור הכוכבים דהויים תווי פניו של אהוד, עד כי התקשתה להכירם.

“זה הפתרון. לשם זרם המעיין. הבוסתן של משפחת ח’יאט!”

*

במרוצה ירדו, והפעם מושכת עטרה את אהוד אחריה ובלבד שתגיע במועד, רעננה כאילו הקיצה זה עתה מתנומה ממושכת.

קלת־רגל, עוקפת עמודי חשמל ענקיים, דוהרת בגדה הימנית של האפיק, לאורך קטעי צינור חלודים המובילים לבניין המשאבה הישן.

מימי המעיין נקווים בבריכה מקורה, אהוד מתנשף, ואולם המשאבה שובתת. “והמים? איפה המים?” צועקת עטרה בלי לעצור, ברי לה שהעוזי והחגור מכבידים על אהוד.

“במעצר מנהלי,” הוא מתאמץ להתבדח, “בלי צו של שופט.”

בלמה רגע כדי שיאסוף כוח. גבר בן ארבעים כבר איננו בכושר של מדריך בצופים. אילו היה נאלץ כיום לעבור טירונות היה מן הסתם מתמוטט. מניין גברים כושלים ללילה אחד. עדנאן מכתת רגליו לעבר ג’נין, יונתן צופר ללא הרף, והנער מהאגדה.

סיום אחד עולה בדעתה. אילו היה הנער מובל לראוונסברוק היתה תרדמתו הסופית בלתי־נמנעת. ואולם עטרה חסה עליו. מלכתחילה לא היה נשלח לשם, שהרי מדובר במחנה ריכוז לנשים.

גם באפילה המידללת לא נתחוור הבוסתן, אך היא יכולה לחוש כיצד הוא זוחל לקראתה.

“עומדים לספח אותו!” אהוד מציין.

“אבל הבוסתן לא שטח כבוש.”

במו עיניו בדק את תוכנית המתאר. העירייה הבטיחה אותו לחברה קדישא. אם לא יהיה מרד יתרחב בקרוב בית־הקברות. “צפוף שם מאוד,” הפקיד רטן. “מה אתה רוצה, עורך־דין רבינוביץ', שיקברו אותם בעמידה?”

את סוף האגדה עליה לנחש בטרם יעלה הבוקר. נדמה לה שגם שרון מבולבלת. בכל סיפור מתקיימות תפניות אחדות, ואולם חייבים להסתכן ולהכריע באיזה קץ לבחור.

מעל ראשם המעלות אשר שימשו את בני משפחת ח’יאט ברדתם להינפש בבוסתן אשר בנו לעצמם בשנות המנדט הבריטי. אהוד מציע לה להעפיל ולהמתין לו למעלה. אין טעם שתתאמץ אם היא מותשת, אמר. ימצא לבד את המעטפות, עניין של מה בכך, ועוד בטרם השיבה הוא מנסה לתחוב לידיה את העוזי.

עטרה נרתעת. פליטת כדור הינה שכיחה. ההדק חמקן ומדיח ללחוץ, ורק כאשר התלחלחו נעלי ההתעמלות שלה הבחינה בקילוח דק הבוקע מן הקיר שלמרגלותיה.

אהוד אמר: “המעיין חסום, חבל שיונתן לא פה, עם הכשרון הטכני שלו, היה מוצא דרך לשחרר את המים.”

עטרה משיבה: “שעות היה מבזבז. יונתן פשוט לא מסוגל להחליט.”

הפתח מוסווה בסבך ואהוד משתוקק להיכנס. נדמה לה שהוא מוכיח את עצמו על משגה כלשהו, בעטיו החמיץ הכנסת־אורחים נדירה.

נווה של חלום בנה עזיז ח’יאט, כשהוא מפרש לארכיטקט האנגלי סמלים עתיקים וכוחות טמירים ביקום. שמונה דונמים בסך־הכול, מלבן ארוך מפולג לארבע רוחות השמים, או נהרות גן־העדן, ואולי אות הצלב שבו האמינו הח’יאטים.

תכווני את המשקפת לכיכר המרכזית, את רואה אותה? לב הבוסתן – צורה מושלמת המסמלת את מקור הבריאה.

בעין העדשה מועצם כל פרט. מבעד לרעלת האובך הירקרק עטרה צופה, חוששת שמא תפר תנועה מגושמת את הקסם ומתעלמת מן הנשק בעורפה. שמונה טראסות מדורגות, אמות ותעלות, דרכן עברו המים אל הערוגות. אהוד נאנח. אפשר גם חוסנו מוגבל, ואף הוא אינו מסוגל לוותר על שינה חיונית.

צמחי מרפא ונוי, ירקות, עצי פרי נשירים, מטפסים וירוקי עד. כל חלקה קיבלה בתורה יום מים שבועי. שלושה קוב לשעה הזרים המעיין, מרווה עצי תות סגולים וירוקים, שריגי גפנים, הדרים, עצי תמר ושיחי עגבניות, ורדים בשלל צבעים, שקדים וחבושים ואגוזי מלך. תרנגולות, עזים, וכבשים מהלכים בין הערוגות ליד כדים גדולים, והאורחים טובלים בשלוש בריכות השחייה ומצננים את הלהט.

הנה הפתרון. בידה של עטרה מזור. תחת סככת העלווה המרשרשת, מבושם בניחוח תבלינים, יוכל הנער לשקוע סוף־סוף בתנומה מבורכת.

“מנדרינה על העץ!” היא צועקת ואהוד מסרב להאמין שגדם אילן כמוש הניב פרי. היא מזהה גם רימון והדס, ותאנה וחרוב ששרדו, ואפילו אניצי שיבולים שנבטו פרא. אם תתאמץ אולי תמצא עטרה גם זית. שמן צדק מיוחד בשביל עדנאן.

על בהונותיה עטרה מזדקפת. לחץ העוזי בגבה נעלם. הפרי הכתום בכפה, מצומק ועודנו כומס עסיס.

הבוסתן קמל, אמות המים סדוקות, משטחי בטון אפורים סתומים, העצים גדועים ועקורים, ספוחי דרדרים. ואף־על־פי־כן תבנית הבוסתן עודנה חקוקה ביסודות.

עטרה נשענת על שער תכלכל. בעיני־רוחה הסתפחה אל מצהלות אנשים הטופפים במורד. לאן הלכה משפחת ח’יאט? ועדנאן איהו? עטרה זוכרת רחוב הנושא את שמם. משפחה רבת־מוניטין. סוחר העתיקות עזיז ח’יאט. ופרנסיס ח’יאט, שהיה שופט בית־הדין העליון לערעורים בירושלים. וּויקטור ח’יאט, קונסול כבוד של ספרד. בבוקר אלף תשע מאות ארבעים ושמונה כינס בביתו את הנכבדים הערביים לדון בחומרת המצב. חבר במשלחת שנשאה ונתנה עם מפקדת ההגנה על תנאי הכניעה.

עדנאן גומא את המרחק ברגל ואין לדעת באֵילו מהמורות ייתקל, ואִילו מכוניתו הלבנה של ח’יאט, שנראתה בעיני ילדי חיפה כספינה משייטת, נושאת תמיד לוחית זיהוי ובה חקוק המספר אחד. לימוזינה מהודרת כזו יכלה להסיע את עדנאן בנוחיות לביתו.

עטרה נועצת שיניה במנדרינה. עדיין נשתמרו חרצנים. אהוד מסיר את העוזי מעל שכמו והיא מצפה לירי, אוטמת אוזניה במנדרינה המבוקעת, אך הוא חובט בקיר המזרזף, הולם בו שוב ושוב עד שלפתע פורצים המים.

כמו חלום. בבוקר תספר לשרון ומירב כיצד התרחש הדבר. מן הקיר המסולע בוקע שטף עז והמים מציפים את התעלות.

המנדרינה נשמטת מידה של עטרה, נסחפת בקילוחים הדוהרים לעבר החלקות. סכרים מובסים תחת אשדות קטנים ונחשי מים מתרוצצים, לוכדים רצועות שמים לאורכו ורוחבו של הבוסתן.

היא חייבת להציל את המעטפות בטרם יישטפו בזרם. עטרה אצה לעבר הדקל הקטום, נכנסת לבריכה העגולה. צרור המעטפות מונח שם, ארוז בחבל. נתז מבשר על התקדמות המים.

חרף הזרם הגואה ממשיך אהוד להלום בקיר, מרחיב את הפתח.

היא מונה במהירות את המעטפות ומגלה כי אף לא אחת חסרה. למרות שבחרו במשעול הפתלתולי והאריכו את הדרך, השיגו אהוד רבינוביץ' ועטרה הלפרין את כולם והגיע ראשונים.

מה זה חשוב כיצד מגיעים לפתרון? עטרה מאמצת את הצרור אל חיקה, כל אחד בנתיבו השונה – התוצאה היא אחת. המים כבר מכרסמים בקרסוליה, גם האוויר מצטלל מן השפעה הפתאומית.

רק אם יבכו את הנער העומד, יתקפל הגוף והנער יירדם בשכיבה ככל האדם. הוא מבקש מידידיו, אך איש אינו חס עליו באמת. זרים פוקדים אותו, בעלי־המום, נכי הנפש, אבל שום דמעה מדמעותיהם הכנות והכוזבות אינה מכפרת, והנער אינו מתפרקד.

אין לעטרה ברירה, עליה להמציא את הסוף בעצמה. סדרי בראשית הפוכים – אגדות שמספרים ילדים להוריהם, על מנת לגאול אותם מביעותים.

המים מרפים את שריריה הדוויים. משקפת אור כוכבים הודפת לרגע את הלילה, אך קִצו עודנו מרוחק. עדנאן המסכן, ייאלץ לבלות שעות בצומת. בן כמה הוא? אולי בן־גילה. ומיהי אשתו? עטרה מעולם לא שאלה.

בחדר ההורים שבבית הוריה ישנה שרון על המיטה או על הרצפה. ילדה עצמאית שיודעת לבחור, וגם אם ביכרה לרדת מפלס, עטרה אינה חוששת, שכן אמא דאגה לחטא את המצע.

בשבוע הבא כשיבוא עדנאן לנקות את המדרגות, היא חייבת לשאול אותו מה שמו של בנו. זה נורא שלא יודעים את שמות הילדים – – –

החבטות בקיר חדלו ואף־על־פי־כן אין אהוד מנתר אל הבוסתן שלמרגלותיו. העוזי מעוקם וחסר תקנה. כעת צפוי לו משפט בעוון חבלה ברכוש הצבא. אבל אין צורך לדאוג לאהוד. תובע בפרקליטות בחברון, עתיר ניסיון, יידע לתרץ את התקלה.

היא שומעת קולות מכיוון בית־העלמין. בדרך הקצרה באים מולה ובת־שבע, תמר ואסא – שזורים לרביעייה. בת־שבע מהסה את הכלב הנובח בחיקה, “די, די, אלה חברים,” ומולה מאחל לנורית סגל לדשדש כל חייה בבוץ דביק.

למעלה משיח אהוד בהתלהבות. ייתכן כי מישהו שנותר מידידי ח’יאט, מיהר לגלוש במדרגות בהגיע הבשורה כי היתה לבוסתן תקומה.

כיצד תגלה עטרה לבתה שבשכיבה ישנים רק כאשר מתים?

היא תפסח, היא תשכח, המים צלולים. בלאו הכי אין המעשייה מתאימה לנפשות רכות. המים מגיעים כבר לברכיה, גואים מעבר לשולי הבריכה. שלא כבמעיין הישועה העליון, כאן אין עטרה חוששת לטעום. תזכיר לאהוד למלא את המימייה המצוירת של מירב, יוכלו לרוות צימאונם בהמשך.

לפתע היא מזהה את הקולות. אהוד הנרעש שח לטוביה: “גם אתה ירדת בוואדי שיח? ידעתי, הרגשתי…”

פיה של עטרה זולג. היא מתכוונת לטבול במים ולעצום עיניה. המרחק מחיפה לג’נין – – – בבוקר, ליד המדורה, תחשב. ובטרם שהיא משתרעת חסר לה דבר. היא אינה יודעת אם גם המעיין הזה ניחן בסגולות מרפא. אהוד לא אמר.

 

פרק תשיעי    🔗

מאחר ונקראה על־שם אביו היתה אהובה עליו מכולן.

במסעו הראשון דמתה ספינת הטיולים הפרטית שלו לתיבת נח. צמחים ובעלי־חיים שביקש להעניק למתיישביו, ואפילו גידולי בושם. בעילום שמו חפץ ואילו במשפחה כינוהו “רומנטיקן משוגע”. שיגעון שנמשך חמישים ושתיים שנים. עם ה“חוזה” בא לכלל עימות, אך לא עם זה שלימים יהיה ראשון בנשיאים, ורק בערוב ימיו הסכין עם דרכי התנועה.

חמש פעמים פקד את הארץ ובשישית הובאו עצמותיו למנוחת עולם. בנחלתו שב“סלע”, עדויית ורדים וירק, גם אצבעות סומות יכולות למשש את הצמחים. בקצה עיקול המעקה, בסבכי הרוזמרין הרפואי, לכודה המעטפה העשירית.

*

רותם דולב – חיילת בשירות סדיר. בת עשרים.

שמוליק אשכנזי – שמאי של חברות ביטוח, בן ארבעים. גרוש משולה ואב לבת.

*

כאשר מלאו לרותם דולב שבע־עשרה – חמישה ימים לאחר בחינת הבגרות בהיסטוריה – ירדה עם בני כיתתה לפסטיבל בלוז באילת, ואף כי סגנון מוסיקלי זה היה זר לה, שבה נלהבת, וטענה כי אלה הצלילים האמיתיים של המדוכאים.

ביום־הולדתה השמונה־עשר שהתה רותם דולב באנגליה. הוריה מימנו את הנסיעה, מבקשים לסכל את תוכניתה לצאת לטיול אופנועים של טרם גיוס באיי יוון. התוו מטלות תרבות, כאילו עתידה תלוי במה שתספוג בטיול. בעל־כורחה הלכה רותם לאופרה המלכותית ונשברה במערכה השלישית של לה־טרוויאטה, נסעה לסטרטפורד לחזות בטרגדיה של שייקספיר, והעלימה מהוריה כי עלתה על הרכבת לפריס ורכשה אצל ספסר כרטיס למופע רוק.

ביום ההולדת התשעה־עשר רותקה רותם דולב לבסיס, ואולם הקצינה שלה שהיתה מבוגרת ממנה בשנה אחת בסך־הכול, אירגנה לה מסיבת הפתעה בשק"ם. במקום עוגה סודרו “מצופים” במעגל והנהג של מפקד הבסיס התנדב להרים את רותם דולב על כיסא ושר לה, “כן תזכי לשנה הבאה.”

בהתקרב יום־הולדתה העשרים של רותם דולב התחבט שמוליק אשכנזי מה לקנות לה. לאחר נפתולים מרובים בא אל בתו רזיה ושאל: “אילו היה לך יום־הולדת מחר, איזו מתנה היית רוצה?”

הם נפגשו בבית־קפה במרכז הכרמל, והוא שם לב שהיא מטילה לתוך הספל שלוש טבליות סוכרזית, ובוחשת בתקיפות. שמוליק אמנם הציע לבתו, כמעט התחנן, שתעלה לדירתו, אולם רזיה מיאנה, טוענת שרואים מיד כי בעליבות זו מתגורר גבר גרוש. עיוותה את פרצופה והוא תהה אם עשתה כך, מפני שלא היתה רגילה בטעמו של ממתיק מלאכותי.

“בחייך, אבא, תרשום צ’ק וזהו. מה אני, ילדה קטנה?”

נבוך ניצב שמוליק אשכנזי נוכח הדלפק בחנות התכשיטים. העדיים בילבלו אותו כליל, והוא התאמץ לסטות מהרגלו להעריך את שוויים, שכן הפעם לא בא לחנות כשמאי.

“כמה צעירה?” התעניינה הזבנית, מוסיפה בסקרנות, “הבת שלך?”

ושמוליק התחמק מתשובה.

כאשר מלאו לרותם דולב עשרים ועוד יום נשען שמוליק אשכנזי על מרפקו במשך לילה תמים וצפה בה. עשויה בהט, נזכר בכדים עתיקים שנתבקש להעריך פעם בביתו של קבלן אמיד. גונם נדיר, וגם בעלטה אין זוהרם מתעמם.

התכשיט שקנה לה נגה כמו עורה הממורט. משכית דמוית כדור כסוף, תלויה על קולר עור דק. הזבנית שיכנעה אותו ש“זה מה שהצעירות בימינו אוהבות.” הוא פיקפק אם אמנם קלע לטעמה של רותם, חושד שמא ביקשה לנהוג בו בנימוס והגיבה בהתפעלות.

שמוליק מרצד על כתפה, כמו היתה חמוק שביר של כד.

“רותם, את ישנה? החבר’ה שלי מארגנים בליל יום העצמאות משחק, תבואי אתי?”

היא היתה מנומנמת, התהפכה על צדה ועור הבהט נבלע מתחת לשמיכה הצבאית.

“איזה מין משחק?”

“קוראים לזה ראלי, מין מרדף.”

“אחרי מה?”

הוא ניסה להסביר לה את הכללים אך היא קטעה אותו. הוא רק קיווה שאינה מלגלגת. עד מהרה נדחק המשחק מראשו של שמוליק, מפני שגוף הבהט מתחת לשמיכה העוקצנית לא היה שקוף כלל, ורותם דולב גם לא היתה כד שברירי מאחורי פרגוד זכוכית.

הוא מתקשה להירדם. כתפה בנחיריו. נמה לה בלא הפרעה. מדי פעם היא ממלמלת בשנתה והוא מטה אוזן, מתאמץ להבין, אולי יצוף שמו בחלומה.

רזיה בתו אף היא צוחקת בשנתה, ופעם לא התאפק והעירה כדי לשאול מה מבדח. הצחוק נמחה מפניה כבמטלית לחה. “אבא, אם תעיר אותי עוד פעם,” איימה, “אני לא אהיה הילדה שלך יותר!”

שמוליק מונה כבשים, אבל התנומה בוששת לבוא. אולי זה הגיל, אות המבשר את התקדמותו הבלתי־נמנעת אל משהו קשיש ומרופט. מן הדריכות הפתאומית נפקחות עיניו ובולעות לבנה החומקת בחלונם. החלון מרושת להגנה מפני חרקים, ושמוליק אשכנזי אינו זוכר אם בימי שירותו מיגנו כך בסיס צבאי.

מוטב למנות שנים ולא כבשים. לילותיו מתקצרים, ושמוליק זוכר בחריפות את אמו מטלטלת אותו בבקרים, מאיימת שתשפוך עליו דלי מים. אביו היה אומר, “מה איכפת לך, תני לילד לישון עוד קצת. מה הוא יפסיד בסך־הכול, עוד פוגרום ביהודים?”

הוא מכייר את ירכיה של רותם דולב. מדוע אלבסטר אינו “בהק” בעברית, הרי יש בכך היגיון לשוני. עד גיל חמש הגתה רזיה “נגבת” במקום “מגבת”, והוא לא הרשה לשולה אשתו לתקן את השיבוש.

באספו את רותם מצמיתה פקעת את גרונו. מהו שמשך אותו אליה. האם אלה נעוריה וצחותה, או תווי פניה, שהיו כאלה שסברו כי נאים הם, אף כי ספק אם הלמו את מושגי היופי המקובלים. עיניה מרוחקות זו מזו, גונן לא מוגדר, דמדומי ירוק ואפרפר. את גבותיה לא מרטה, אופנה מוזרה, שכן אשתו לשעבר הקפידה על גבות דקיקות, והיתה מתעכבת שעות מול המראה באמבטיה עד שהשביעו את רצונה.

עצמות לחייה של רותם דולב גבוהות ופיה מעוגל, וכאשר נעלבה – והוא כבר ראה אותה נפגעת – התכרכמה שפתה התחתונה, ולמרות שלא נמצא שום דמיון בינה ובין רזיה, ועצם המחשבה על דמיון נהדפה מיד, נמשך מבטו אל תנוך אוזנה המנוקב שמשובצים בו שלושה עגילים, בדיוק כמו אצל בתו. וכאשר הסיט את מבטו, מוצף באשם על הרהור העריות הזה, ניסה להרגיע את עצמו שעולם שלם מפריד בין בת השש־עשרה וחצי ובת העשרים.

בבוקר נזהרה שלא להעירו. רותם דולב לובשת חרש את מדיה, אך איוושת האריגים מחלחלת בשנתו, והוא מנער את השמיכה הצבאית מעליו. הלום שינה גורר עצמו אל השירותים, מניח יד מגוננת על זִקפת הבוקר. בבקרים הוא נחפז להתגלח, כדי שלא תבחין רותם בזיפים אפורים שצימחו בלילה.

היא נוקשת בדלת.

“אני אבוא איתך בערב יום העצמאות. תקעו לי תורנות אבל התחלפתי.” שמוליק בוהה באסלה ואינו רואה את בבואתו. מימיו מזרזפים והוא מכחכח בגרונו להסוות את רעש הקילוח.

“מי שמגיע ראשון מקבל פרס?” מעבר לדלת רותם דולב מברישה את תלתליה, ושלושת החורים נפערים בכברת התנוך. עונדת את עגיליה רק בעוזבם את הבסיס. שוב מתכוננת לחמוק מחדרו, שלא ישגיחו, ועוד בטרם הסתלקה, הוא כבר מתגעגע.

“מי שמגיע ראשון יחבר את כתבי־החידה למשחק הבא.” שמוליק לופת את מברשת השיער עד כאב.

רותם צוחקת. כעת עיניה אפורות לגמרי.

“אתם כנראה חבורה אופטימית, מאמינים שיהיה המשחק הבא.”

מושיטה לו את ידה ושמוליק אשכנזי נאחז בה אסיר־תודה. אולם כאשר נלקחת המברשת בתכליתיות, הוא מבין שלא היה כאן שום מחווה של חיבה. את המשכית שקנה לה מחפש שמוליק אשכנזי על צווארה של רותם דולב. הדיסקית הצבאית לבדה משתלשלת במִפתח. גון החאקי משתלט על עיניה, ולפני שהתגנבה החוצה אמרה: “אני מבטיחה להתכונן. אל תדאג, אני לא אבייש אותך.”

*

יומיים לפני המשחק טילפן שמוליק אשכנזי אל בית־החולים וביקש לשוחח עם יואב סגל. בכל פעם נאמר לו שהדוקטור עסוק מאוד. בפעם השלישית התקשר לאיתורית ואמר שזה מקרה דחוף – ענין של חיים ומוות – ורק אז זכה למענה.

הם קבעו להיפגש בקפטריה של בית־החולים שכן יואב טען שאינו יכול להרשות לעצמו להיעדר אפילו לשעה קלה.

אפילו משפט שלם לא הספיקו להחליף, בשל הקריאות התכופות “דוקטור סגל דחוף לטלפון”. הקפה בכוסות הפלסטיק הכעורות הצטנן. בלוותו את יואב לחדר המיון פלט שמוליק במהירות:

“תראה, רציתי לבקש ממך טובה. אני מביא איתי בת זוג. אתם לא מכירים אותה. בחורה מקסימה.”

יואב התרווח. לפתע לא אצה לו הדרך. הוא קרץ לשמוליק.

“הולך לך, חביבי, מה?” בהשתופפו לעבר שמוליק התהפך הסטטוסקופ למטוטלת.

“כולם אכולי קנאה. שמוליק אשכנזי עושה חיים משוגעים. כל היום חתיכות. איפה הכרת אותה?”

“במילואים.”

יואב גיחך. “יופי לך. מצאת קצינה בקבע.”

“היא משרתת בסדיר.”

נשתררה שתיקה. יואב סגל הרצין.

"מה אתה רוצה שאעשה?”

“שלא תציקו לה, שתקבלו אותה יפה. אני רוצה שהיא תרגיש נוח.”

אחות חדר המיון יצאה החוצה, מגניבה חיוך מהוסס אל יואב.

“אנחנו מארחים למופת,” הרופא ענייני, “ראית אותנו פעם מתעללים במישהו?”

שמוליק עוקב אחרי האחות הנסוגה. גם לה תלתלים שמעכה מתחת לשביס הלבן ואולם תנוך אוזנה חף מעגילים. לעולם לא ישכח מה עוללו לתמר בצר. שיגרו מכתב אהבה בשם חיימון.

יואב מטלטל את הסטטוסקופ בעצבנות. “איך שאתה זוכר הכול. פשוט פחד!”

הילדה המסכנה, שלוש שנים לא דיברה עם יואב. כשבאו לבקר את אילן היתה תמר מסתלקת מיד.

לא בו האשם, יואב סגל מתנער. “המתיחה היתה רעיון של יונגי. וחוץ מזה, מה אתה שולף שלדים מהארון, תמר שכחה את חיימון מזמן.”

להפתעתו של שמוליק מגיחה האחות מכיוון בלתי־צפוי, משליכה שוב חיוך מבויש לעבר יואב.

“עוד נצטער שהזמנו אותך, שמוליק. אתה יודע שתמיד אנחנו נתקעים עם הבעיה הקבועה – אתה או שולה. אני כבר מנחש איזה סוף שחור היא תעשה לנו אחרי החג.” נורית התווכחה, טענה שהפעם תורה של שולה להיות מוזמנת, ויואב, אידיוט שכמותו, התייצב לימין שמוליק. “החיילת שלך, היא לפחות חתיכה?”

שמוליק בער.

“אני מכיר זוגות גרושים שנשארו ביחסים טובים אחרי הגט,” הוסיף יואב סגל, “ולא חילקו ביניהם את החברים כמו סכו״ם.”

בטרם הספיק שמוליק להטיח מענה, נפרצה דלת חדר המיון והתרוצצות רבתי החלה. סניטרים דחפו פנימה אלונקה ועליה אשה שותתת דם. שמוליק ניתר הצדה שלא לחסום את הדרך, נרעד למשמע גניחות הפצועה, ובשובו מצא כי יואב נעלם מבלי להיפרד. רגעים אחדים עוד המתין לו, עוקב אחרי הצוות הרפואי, נכנס ויוצא בפתח כמו בלועו של דרקון לבן, וגם באחות המתולתלת הבחין. אחר־כך הגיחה מחדר המיון קבוצת רופאים, פניהם עטויות במסכות, ורק על־פי תנועתה הרפויה של הזרוע זיהה את דוקטור סגל – הד הפציעה הנושנה על גדת תעלת סואץ.

מדוע נזכר בפציעה ההיא בדרכו לבסיס לאסוף את רותם דולב? אפשר מפני שפגישותיו עם חיילת משיבים לו את שנת שישים ושבע. הקיץ קודח, והעת תמימה והחברים חברים.

הוא נוסע לבקר את יואב הפצוע בבית־החולים בבאר־שבע בסוסיתא החבוטה של אביו, וכל הדרך מתפלל שתינצל זרועו של יואב מקטיעה. כעת, בנסיעה למשחק עם רותם דולב, מנסה שמוליק להיזכר מי הצטרף אליו ואת מי מצא בחדרו של יואב במחלקת השיקום. האם נורית, שהיתה אז חברתו הקבועה, או את האחות הרזה שיואב שכב איתה בהיותו מאושפז.

ייסחף בסיפורים. בת עשרים היא קהל יעד רענן. מסורת מלכדת, שותפים לעבר, תקראי לזה איך שאת רוצה, רותם. גם לך יש חברים כאלה, שהולכים איתך דרך ארוכה כזאת? למשל, אבנר שהלהיב את כולם בנאומים על מנהיגים דגולים, ורננה, חובבת מוסיקה קלאסית, וכשאנחנו מחפשים מישהו שיארגן לנו את החיים אנחנו מזעיקים אותה, נשואה לשאול כהן שממש סוגד לה, לא ראית בחיים שלך זוג כזה – – –

רותם שיסעה: “שאול? לא פגשנו אותו פעם במסעדה בתל־אביב עם… איך קוראים לה?”

שמוליק פטר אותה. איליה. אשתו של טוביה. בטח מכרה לשאול כרטיס טיסה מוזל לאיזו ועידה של חוקרי חלל. יום אחד הוא עוד יזכה בפרס נובל, את תראי איך שאנחנו נתגאה. ניסע כולנו לשוודיה ונריע בקולי קולות “אחד משלנו!”

“ואין אצלכם אף אחד שהוא פושע או אסיר?”

“את לא מתכוונת ברצינות, נכון?” שמוליק נבוך. החבר’ה הטובים. חתך נאמן. עשינו משהו עם החיים שלנו. טוביה למשל, עושה כסף כמו זבל מאז שהוא מספק שירותים למפיסטופלס, או איך שקוראים ליווני ההוא, וסוזי מלווה תמיד שרי חוץ, ותקוה שמחזיקה עסק עצמאי משגשג.

כולם התקבצו אז בחדרו של יואב הפצוע בבית־החולים בבאר־שבע, למעט מולה שהצטרף מאוחר יותר. ובאה גם תמר, ילדה בת שתים־עשרה עם צמות, שהביאה “שי לחייל” וציור של הכותל המערבי עם הכתובת “הר הבית בידינו”. מלאכי בעלה, התיידד עם אחיה אילן באוניברסיטה וכך נקלע לחבורה. מנגן גיטרה, ופעם אפילו הקליט שיר שהגיע למקום תשיעי במצעד הפזמונים. מנגינה לא רעה בכלל ושמוליק אפילו זוכר את הפזמון. שלושים שנה חברים, את קולטת, רותם? איפה היית אז?

היא שותקת ואילו שמוליק שופע.

כשנסע מלאכי לפריס התפרנס מנגינה במטרו, מקבץ מטבעות בכומתה השחורה עם סמל השריון, בתקווה ששום ‘מם צדיק’ לא יתקע לו תלונה.

רותם מגחכת. גם המשטרה הצבאית לא מה שהיתה פעם. המפקד שלה מנבא שמשהו עומד לקרות בשטחים. אבל היא בטוחה שהוא סתם רואה שחורות.

“השטחים…” נימה נוסטלגית מחליקה אל קולו של שמוליק, “את זוכרת איך פעם הארץ נגמרה בשער מנדלבאום?”

רותם בוהה. מן הסתם אינה מרוכזת. שהרי החליפה שמירה, במקום בליל החג. “הקו הירוק”, שמוליק מבאר, כמו מעורר את רזיה בתו מתרדמה עמוקה, “הגבול שלפני מלחמת ששת־הימים.”

“מלחמת ששת־הימים?” עגיליה של רותם בורקים מתוך סורגי השיער, “אני נולדתי אחריה.”

בלוח המועדים של שמוליק אשכנזי רשומה המלחמה ההיא, קצרה בימים, אך ארוכה באותות, והוא נמשך להתרפק על נעוריו המוטמעים בה, נאנס לגרור את זנבה הלאה. טקס שבטי של התבגרות חפוזה, כאשר המתבגר משוכנע כי מה שנפל בידו היום יעצים את אונו מחר, ואינו יודע כי הטקס מתווה תמרור גולגולת.

נולדה אחרי המלחמה. אלוהים אדירים. גם בעיני רזיה “כבושים” הוא סוג של חמוצים.

האם מנה את כולם? חדרו של יואב סגל בבית־החולים המה. שמוליק לא שוכח איש, גם אלה שנטשו, כמו מוטי אלרואי שהיה מאוהב עד כלות ברחלי ותלה איומי התאבדות על אורני הכרמל. למה השטויות האלה נתקעות בזיכרון, ודווקא הדברים החשובים באמת פורחים מראשו? הוא חייב להיצמד לתלם הזמן. אילו ויתר לשולה גרושתו, היה יכול לבלות את הלילה בשלמותו עם רותם דולב, בלי לכפות עליה משחק בטרם עונתה.

במבוא ביתם של נורית ויואב סגל, כמו מחפשת אמתלה לעכב את כניסתם, שאלה:

“מה רשם המוטי ההוא בפתקים?”

הרחוב צר מלהכיל את כלי הרכב שצבאו, ולבסוף נאלץ שמוליק לחנות בחנייה כפולה. בחצר התגודדו החברים ומולה הכריז: “קבלו אותו! השמואל השני! מה העניינים, אשכנזי? משהו חדש אצלך בוויטרינה?”

בעוד ידו מגוננת על רותם דולב לוחש שמוליק באוזנה, נעקץ בעגילים. “‘טוב למות בעד בחורה ולא בעד ארצנו!’ זה מה שמוטי אלרואי רשם על העצים.”

*

איוושת הדשא הקצוץ. עורה של רותם סומר, כאילו חרק גיר על לוח. אולי דרך מישהו על קברה. שיר עממי שהוריה נהגו לזמר בנעוריהם. מנגינה עליזה ומלים קודרות.

זרותה מודגשת. כעת היא מצטערת שלא הקפידה יותר על לבושה. מכנסונים בדגם עור נחש, הדוקים מדי, חולצת משי שחורה שמסתיימת בקו המותן.

מולה מכרכר סביבה, להוט לדעת מי המפקד שלה, מהי דרגתו. מכיר את כולם. יכול לסדר לה בקלות העברה.

הנשים סוקרות אותה מכף רגל ועד ראש. סוזי מאירה פנים. צדודיתה של נורית סגל נשקפת מן המטבח ונער גוהר לעבר מדיח הכלים.

יש כאלה שאינם תואמים כלל את תיאוריו של שמוליק. את אילן בצר – טייס, לא שכח שמוליק להדגיש פעמים אחדות – ראתה בדמיונה כדמות העולה מכרזה ישנה. בלוריתו שופעת והוא מכריז “הטובים לטייס”. ואולם במציאות, תווי פניו של אילן בצר עדינים, שערו דליל, וכל העת הוא מוחה אגלי זיעה ממצחו.

“שמוליק, בחייך איפה קטפת צמח נדיר כזה?” מתחנחן אילן.

שמוליק מציץ לעברה בחשש, שכן רותם דולב, בדיוק כמו סוזי, מתעבת שמדברים בה בגוף שלישי.

החיילת מדיפה צינה. רותם איננו צמח נדיר במיוחד, היא צולפת באילן.

סליחה, סליחה, אילן בצר לא התכוון כלל לפגוע.

מחסותו של שמוליק היא מתנערת. צמח נקטף רק מתי שהוא רוצה להיקטף, “וכדאי לך להיזהר, אילן, כי הרותם, אם לא ידוע לך, מכיל רעל.”

אילן בצר מוחה ללא הרף את מצחו, מעמיד פני תם. גחלי רתמים נראים מבחוץ כאילו כבו אבל בפנים הם לוהטים מאוד. תלמוד ירושלמי מספר על אחד שהניח גחלים בוערות בחג הסוכות ומצא אותן בוערות בפסח. “ומהי, תסלחי לי, העונה הבוערת שלך?”

חיזוריו עלובים, כמו ההלצות של יונגי. נשגב מבינתה ממה הם מתמוגגים. חוש הומור מאולץ. בדחן כפייתי. למה איש אינו מצווה עליו לסתום את הפה.

כאשר הוצגה בפניהם ירה יונגי לעברה: “היי, חשבתי שאת אורנה, החברה הקטנה של טל.”

היא לופתת את המשכית, כדור קריר באִמרת שדיה, נימוחה בראותה ארשת אושר מתפשטת על פניו של שמוליק, והיא רוצה לחבק אותו, כמו ילד.

לעולם אל תיכנסי למיטה עם מילואימניק, הזהיר מפקד הבסיס את הסמלת רותם דולב. האמנם הסתננה אל קולו נימה של קנאה? תשמעי ממני עצה ידידותית, זה לא ענייני מה את עושה בלילות ועם מי, אבל היו לנו כבר סיפורים עם מילואימניקים. באים לשלושים יום, דופקים חיילת וחוזרים הביתה לאשה ולילדים. את זוכרת את זהרה המרכזנית? הסתבכה עם מישהו ואחר־כך טענה שהכניס אותה להריון, והמסכן, גם מימן את ההפלה וגם חטף נזיפה בתיק האישי.

“מי זה היה?” דרשה רותם, ומפקד הבסיס התחמק ממענה.

לעולם אין שמוליק מזמין אותה לדירתו. נמאסו עליה בתי־מלון או החדר בבסיס, ואילו הוא ממשיך להעלים את מקום מגוריו. היא כבר יודעת שגרושתו לקחה הכול, אפילו את העתיקות שליקט במשך שנות נישואיהם. לילה אחד תיאר לה פריט אחרי פריט בסדר שבו ניצבו בכוננית שבסלון. צלמיות פריון קיקלדיות, בזיכי בושם, כלי זכוכית להתזת מי ורדים, חרוזים רומיים מבית שאן, לוחית כשדית המתארת מסע ציד, כפית לקטורת בצורת חמש אצבעות, משקולת ברונזה בדמות קוף, גליל חותם, צמיד ביזנטי שהשיג במחיר מציאה מסוחר בשטחים. חובב חפצים שאפשר לחפון בכף היד. די לו בנוי קטן.

רצתה להענישו והשאירה לו את הכוננית הריקה. הוא שאל את גרושתו בכאב אם תמשיך לאסוף ושולה השיבה, “זה לא עניינך. הכי חשוב שכל הקשקושים האלה שווים כסף טוב. אתה הרי הצהרת שהחיים לפניך – אז שיהיה לך לבריאות.” יכול להתחיל את האוסף מבראשית.

“ולא נשאר כלום?” שואלת רותם דולב.

בקושי כלי עצם מעוטר ששימש לשחיקת תמרוקים. ניצל מפני שלא הוצב בכוננית, אלא על שולחנו של שמוליק במשרד, וכך לא סופח לספירת המלאי של גרושתו.

“רותם, את מכירה חומר בשם בהט?”

היא מתהפכת על צדה. רעש הקפיצים במיטה מוכר לה, שכן בבית־המלון העלוב הזה שכרו חדר כבר שש או שבע פעמים. פקיד הקבלה רושם אותם בספר כ“אדון וגברת אשכנזי” וקורץ.

“כן. הוא דומה לשיש, נכון?”

שמוליק שותק. יש לה עוד שאלה חשובה – מיהו שסיבך את זהרה המרכזנית? השאלה על קצה לשונה, ובשומעה את הגאות בקולו – מתאר את פסלון המקוננת עם הידיים השבורות שהיה אהוב עליו מכולם – רותם דולב דוחה למועד אחר.

מן ההגרלה היו פטורים, מפני שרותם זרה ואינה בקיאה בכללים. יוצאים מן הכלל – זוג במציאות וגם צמד במשחק. היא מציבה את כוס המיץ שלה – אלכוהול לא שתתה – על הכוננית הסמוכה. שמוליק מתקרב, אישוניו מתכסים בעננת. “נורית!” הוא צועק, “נורית! בואי הנה! מנין השגת את זה?” והוא מצביע על פסלון זעיר, כרות ידיים, דחוק בין הספרים וכוס המיץ של רותם.

נורית סגל נבוכה.

“שולה נתנה לי מתנה ליום־הולדת.”

“מתנה ליום־הולדת?” הוא מחוויר, “זה לא אגרטל לקישוט! זאת צלמית חרס מהתקופה הישראלית מאזור לכיש. הצלמית שלי!”

רותם אוחזת בפרק ידו. “אל תתרגז.”

“אני יכולה להחזיר לך את הפסל אם אתה רוצה.” מציעה נורית סגל חלושות, ושמוליק מסנן, “לא צריך, אני אמצא מקוננת אחרת.”

זעמו נקטע בשל שכן נזעם שהתלונן על רכב החוסם את הכניסה לביתו. רותם דולב עוקבת אחרי שמוליק המתמרן את המכונית, נדחק אל שוליו הלא מיושבים של ההר. כבר התחרטה שהצטרפה למשחק.

להשליך את המעטפה? כמה חבל. באמת ובתמים התכוננה. שיננה פרשיות ותאריכים, כאילו זה מועד ב' של בחינת בגרות. גווה מסתמרר. מישהו אורב. שוב האילן בצר הזה. היא חייבת להבהיר מפורשות שאינה מעוניינת. הנער מן המטבח ניצב מאחוריה, בנם של בעלי־הבית. ממכנסי הג’ינס שנגזרו מעל לברכיו משתלשלים אניצים.

“מה אתה רוצה?”

“אני?” הוא מיתמם, “רק רציתי לבדוק אותך מקרוב. אני שואל את עצמי מה דפוק אצלך שאת צריכה לצאת עם שמוליק אשכנזי. את יודעת שהוא עבר את הארבעים?”

הוא גועה. צחוקו מפחיד אותה, עושה בידו מין תנועה משונה כאילו עישן סיגרייה.

“זקנים עם רגל אחת בקבר. קוראים לך רותם כי את רתומה למשהו?” הנער מורט במרץ אניצים מהג’ינס, זורה על הדשא הקצוץ.

היא מתפללת ששמוליק ימהר. מטפס במתלול ומתנשף. משהו מתקפל בבטנה. מבקשת להסביר לנער את היחסים המורכבים בין חיילות ומילואימניקים, אך הנער הסתלק. במבוא הבית שעון זוג אופניים ועל הכידון קשור בלון אדום.

*

תחנות חולפות ביעף. שמוליק אומר “כמו בפנס־קסם”. רותם לא שמעה מימיה על מכשיר כזה. ליד המסגד בכבביר, משהשגיחה כי יונגי החליף את בגדיו למדים לא יכלה להתאפק.

“מה פתאום התחפשת לחייל, יונגי? הרי עוד מעט תשרת בהג”א!" והקפידה ששמוליק לא ישמע.

בהגיעם לוואדי שיח נשמעו לפתע מטח ירי. בתגובת בזק הדף אותה שמוליק אל המושב. “אל תזוזי. תורידי את הראש. זו בטח התקפת מחבלים.”

על מנת לספוג את הרעד הידק אותה. הבהט כבה בחשיכה. חרדתם מתלכדת ואיש אינו מודה. בראשו חולפים חזיונות אימים ואילו בתוכה זועק קול, “אני לא רוצה למות צעירה, לא הספקתי כלום, בבקשה, בבקשה,” ולא היה לה מושג בפני מי היא מפילה תחינתה.

“אולי זו מפולת סלעים,” כיזב שמוליק.

לא. היא כבר משרתת שנה וחצי ויודעת להבדיל. מישהו ירה בעוזי.

“איך את יודעת לזהות?”

רותם השיבה: “יש לו מקצב מיוחד, בלוז.”

“מה?”

“מוסיקה של מדוכאים.”

בעל־כורחו שמוליק מחייך. בבוסתן מהבהבים פנסים.

“אני מוכרחה לשאול אותך משהו. אתה מכיר את זהרה המרכזנית?”

שמוליק מגמגם. “כן. שירתה בבסיס פעם. היא עזבה.”

רותם בוחנת אותו היטב, לבה צונח בראותה כיצד פתאום אצה לו דרכו לוודא אם אמנם שקט ההר.

את המים השועטים בתעלות הנציחה קארן, וגם את התמונה ההיסטורית של טוביה ואהוד מתחבקים על חומת הבוסתן. רותם ממאנת להצטלם ולא הועילה קובלנתו של שמוליק שאין אפילו תמונה אחת משותפת שלהם.

היא מתבלבלת בשמות. מי נשוי למי, מי אוהב ומי אויב. וגם האיש בכתב־החידה נבלל ביניהם. “רומנטיקן משוגע”. טיפוס לטעמה.

חיבה מיידית רחשה גם לסוזי שמזגה קפה מתרמוס ושאלה בדאגה לשלומה. “עוד מעט, רותם, תרגישי כמו בבית.”

אהוד מצביע על בית־העלמין, מנפנף בכוסו. “אולי נציע להם? קפאין מעורר.”

תמר נסוגה ומתחילה לזמר את כתב־החידה. הניגון מוכר לשמוליק, ומולה שטוען כי מלאכי הוא שהלחין, מסדר את כולם במקהלה ומנצח. הפזמון החוזר נדבק היטב למלים “חמש פעמים פקד את הארץ”, ואילו “הובאו עצמותיו” אינו משתבץ בתיבה המוסיקלית. שמוליק מאותת לרותם להצטרף והיא מעמידה פנים שאינה מבחינה. גם בשעת הנסיעה ממשיך שמוליק להמהם את הנעימה, מוסיף מלים משונות שלא הופיעו כלל בכתב־החידה. ניחוח ניחוח ניחוח לגויים, כל צמח בה צומח, כל פרח בה פורח שממה בו ציה לו, זאת ארץ־ישראל.

“את מכירה את השיר הזה? זה שיר ילדים.”

רותם מתוחה.

למה הוא שואל? האם אף שמוליק כמו יונגי, מאמין בסתר לבו שהיא בגיל הרך?

בשולי הכביש, ליד תחנת דלק זיהה שמוליק אשכנזי את הפולקסוואגן המסחרית “פרחי תקוה”, וכשהציצו פנימה מצאו את מלאכי ואת זוגתו של מולה נמים בשלווה בין זרי פרחים נבולים. מלאכי הקיץ חובק את הגיטרה. טען כי נרדם מפני שסיים לשחק. פתר הכול בבת־אחת. נורית סגל התבלבלה. דחפה בשוגג למעטפה הראשונה את כתבי־החידה כולם. “רוצים לדעת לאן אתם צריכים לנסוע עכשיו?”

למרות מחאתה של רותם מלאכי מתנדב להדליף. היעד הסופי ידוע לו.

“אתם לא תנחשו בחיים שלכם איפה הקומזיץ.” כשיעלה האור יעיר את תקוה ויסעו היישר לשם. רחמים עליה. התמוטטה. כל היום עמדה על רגליה וקלעה זרים ליום הזיכרון.

מלאכי שולף את כתב־החידה מן הגיטרה ורותם שמה לב שסימן תווים מעל השורות.

“יש לנו כבר,” היא מוחה.

אין דבר. כתב־חידה רזרבי נחוץ תמיד. “תסעו לזכרון יעקב. האיש בחידה הוא הברון רוטשילד. נשאר לכם רק לחפש איפה הוא קבור.”

קילקל להם את המשחק. רותם רותחת. כעת היא משוכנעת שהנעימה שהלחין אינה מקורית. עדיף כבר השיר מגן הילדים.

בטרם עזבו משלשל מלאכי ראשו מחלון “פרחי תקוה”: תגידו לתמר שלא נעלמתי. אני חי וקיים. ותמסרו לה שאני אוהב אותה."

שמוליק נכנס לתחנת הדלק. פולט כלאחר־יד “אהלן דגים,” ורותם נוברת בכתב־החידה ואינה מוצאת צירוף מלים כזה.

עורף הבהט חבוי מתחת לעטרת התלתלים והיא בולעת שורות, הופכת בחריצות דף אחרי דף. חשוך מדי והיא עלולה לקלקל את עיניה, אך מוטב לשמוליק שלא להעיר לה בנימה אבהית. גם את רזיה היה מוצא קוראת בסתר מתחת לשמיכה, מסתייעת בפנס כיס של הגדנ"ע.

ניסיונו של שמוליק לתדלק בכוחות עצמו לא עלה יפה והצינור נכרך ברגליו.

“היי אתה!”

ליד משאבת האוויר רוכן נער, מטאטא בחריצות את האספלט.

“אתה מדבר אלי?”

“אתה רואה פה מישהו אחר?”

“רוחות, אדון. מסתובבות פה. באות מהים, ככה מטיילות כל הלילה. תרגיז אותם יבואו עליך.”

יד אחת אוחזת במטאטא והאחרת שולפת מכיס סרבלו הכחול חפיסת סיגריות. רותם התבוננה מוקסמת כיצד שיחרר סיגרייה בעזרת שפתיו, כמבצע להטוט.

שרשרת דגלונים מחברת בין משאבות הדלק. הגשם לא חס. הפכו לעיסה ובאחרים נמחק המגן דוד.

שמוליק תוקע ביד הנער את הזרבובית, מצטדק בפני רותם. הוא חייב ללכת לשירותים בטרם ייצאו לדרך. שלא תחשוד חלילה שלקה בערמונית – מחלה של ישישים.

הנער ניגש להדליק את האורות, נותן את המטאטא בידה של רותם. את מי הוא מזכיר לה? הסיגרייה בוערת וראש האש מאדים ומאפיר לסירוגין.

“לאן אתם נוסעים?”

רותם היססה.

החשדנות היא קולר על צווארם של ילידי הארץ, כך טוען אביה, ועם השנים הקולר הולך ונעשה צר, ולא בו האשם כי אם בצוואר המתעבה. מה היה אומר אילו הכיר את שמוליק. כיצד תביא לפני הוריה אהוב בן־גילם?

“את רוצה אולי לקנות מפה? יש לנו פה בתחנה. גם מפות של ארצות אחרות. תגידי לאבא שלך.” והוא מצביע לעבר דלת השירותים, שואף מן הסיגרייה ומאפר.

כעת היא יודעת את מי הוא מזכיר לה. הנער החצוף על הדשא של משפחת סגל.

סוף־סוף מגיח שמוליק מן השירותים. מצב־רוחו משופר והוא מוסיף לנער תשר נדיב. הלה בחר לטאטא בחריצות את מקטע האספלט לידם, מקלו מתנגש בשרשרת הדגלונים הרופסת. הסיגרייה שבפיו האביכה עשן וקצה של דגלון נתפס בה. רותם מושיטה יד מבוהלת, אך הנער ממתין באורך־רוח עד שתלחכנה הלהבות את הדגלון כולו ורק אז תולש את השרשרת.

המכונית מקפצת על גבשושיות הכביש המהומר. מתווי השוליים המרוסקים הוארו כרפפות של תריס. שמורותיה נמסכות עופרת והדרך אינסופית.

כדי לא להירדם. שוזר שוב שמוליק את ידידיו. עיסת גורלות מרובת זוטות. מאמציה של קארן ללמוד עברית, מונה ביצים בלול. פעם בוששה לצאת ומנהל הענף מצא אותה מוקפת תרנגולות מקרקרות ותקועה על מספר ארבעים ואחת. שמוליק צוחק ורותם נזכרת בהלצות הטפלות של יונגי.

“איך קוראים לו באמת?” שאלה, ולא מתוך עניין, אלא על מנת להעביר את הזמן.

“אלישע.”

“ולמה הוא תמיד מספר בדיחות?”

“אולי אנשים עם הומור מאריכים ימים יותר מאלה שלוקחים את החיים יותר מדי ברצינות.”

זיכרונות של אחרים אינם מרתקים את רותם במיוחד, ואולם התלהבותו של שמוליק נוגעת ללב.

ומה באשר לאדמונד־בנימין? מי יספר את עלילותיו? שמוליק משׂיח ואילו רותם דולב ניתקת לאטה ושוקעת בספר. אפשר מזמרת בטי – אמו, על סבא מאיר־אנשל שייסד את השושלת בבית ישן ברובע היהודי שבעיר פרנקפורט על הנהר מיין. “שן בני, והמגן האדום שעל הדלת יסוכך עליך,” לילה טוב ברון קטן, מה תעשה כשתגדל? וגם אם אדמונד־בנימין – תלמיד מצטיין בבית־הספר “בונאפרטה” לילדי אצילים – חובב מדעי הטבע ובעל עניין מיוחד בבוטניקה, לא תנחש שום אם כי משאת־נפשו הכמוסה של בנה תהיה לבשם ציה נשכחת.

ושאול כהן ואבנר לשם הם החברים הכי טובים בעולם. את שומעת, רותם? כשהיו בני חמש, הדביקו בגן הילדים קישוטים לסוכות. את מקשיבה לי? כל אחד נטל בידו קצה שרשרת ובמקום לחבר לדופן הסוכה קשרו במשותף לפרקי ידיהם עד ערב שמחת תורה.

ומה קשר את הברון לארץ נידחת, אותה לא ראה מימיו? רותם דוחסת לתוכה בבליעה חפוזה. אילו היה אדמונד־בנימין אחד המשתתפים במשחק, היה בוחר את סוזי לבת־זוגו. היתה מיטיבה לתרגם את דבריו. תפילה בעברית קרא בסידור, אך לדבר בלשון הקודש לא ידע. את שמוליק היה מזמין לארמונו שבבולון, והיו מתענגים יחדיו על שכיות החמדה. וכלי בהט יש באוספו? האם יודע הוד ברוניותו להעריך את יופיו של החומר הקורן הזה?

יונתן ועטרה, תקוה ומולה, תמר ומלאכי, יונגי ובת־שבע, אבנר ונילי, שאול ורננה, איליה וטוביה, אסא וקארן, סוזי ואהוד, יודית ותדי, רחלי ואילן, יואב ונורית. אדמונד ואדלאיד. דודניתו היתה, בתו של הברון הצדיק קארל־וולף מפרנקפורט, שהפך את הבנק בעירו למוסד של צדקה. האם היתה יפה? בספר לא כתוב. פרטים כאלה נחשבים לזוטות טפלות, ואילו בעיני רותם אינם נחותים מן ההיסטוריה הנישאת. מתוך ליאותה היא מעירה: “אתה מספר הכול כמו מיתולוגיה.”

“אנחנו לא אלים,” פוטר שמוליק, “בשר והרבה דם. צפוף פה. אל תשלי את עצמך, רותם, כאן לא אולימפוס.”

שם אחד חסר לה. מישהו שהזכירה תמר ליד הקזינו וגם יודית פלטה בבית הנג’אדה, אבל רותם אינה מסוגלת להיזכר במי מדובר.

“הם לא נמאסו עליך לפעמים?” קולה חף מכוונת זדון. “אתה לא רוצה חברים חדשים? כאלה שלא יודעים עליך כל פרט מביך?”

שמוליק אומר: “מאוחר מדי להחליף חברים. אשה אפשר – חברים לא.”

המכונית מטפסת במתלול. על הלילה המתקפד נסוכה שלווה. חברים, שמוליק מהרהר, מחוברים אליך כמו כיסא גלגלים. גם כי תרד לשבור שבר בארץ אחרת, ירדפו אחריך. לנצח יתקיימו בחלומותיך ובסיוטיך, יציקו לך בחייך ויאהבו אותך במותך. החברים – אלה שאתה גורר ברצונך ושלא ברצונך – הם המראה האכזרית שלך. כל קמט שאתה מגלה בהם הוא מהלומה ניצחת, בבואה עקומה לזיפים המלבינים שאתה, שמוליק אשכנזי, מתאמץ להסתיר מרותם דולב. עם שחר יעמוד מולה עירום ועריה. אין הלילה חדר אמבטיה להימלט אליו.

הוא מדמים מנוע.

“חברים חדשים? את חברה חדשה.” וקולו רעד מעט.

*

הנוף. אמרו לה שזו אחת מנקודות התצפית היפות ביותר בארץ, והנה להכעיס עלטה. למה בחרו לשחק דווקא בלילה? לשאלתה ליד עמוד פייסל, בחרה תמר לצטט מספר שאימצה אל גופה. “כי הלילות הם בהריון ועשויים ללדת נסים.”

“גם זאת חוכמה של יונגי?” שאלה רותם.

מה פתאום? פייסל מלך עירק המליץ בפני אחיו עבדאללה לקבל מידי הבריטים את הממלכה שהם מציעים ולהמתין בסבלנות למחר.

“אתם מאמינים בנסים?” באמת דור אחר, שהרי נס בעיניה של רותם דולב הוא מלה־נרדפת לדגל, אביזר שאין לתלות בו תקוות מרובות.

כמעט הגיעו למעלה הרכס.

“שמוליק, מדברים בבסיס על איזה מילואימניק ומרכזנית.”

ואולם הוא מבכר רכילות על עבדאללה ופייסל. “עזבי. זה סיפור מביך. היה – נגמר. לא כדאי לעורר מתים.”

רותם נמתחת במושב.

“אבל זה בדיוק מה שאנחנו עושים, נוסעים להעיר ברון מת.”

הנוף, שמוליק מפטיר בעצב, אבד להם. נבוא בפעם אחרת. נופים לא בורחים, יעמדו כאן גם בעוד מאה שנה.

הלחץ באוזניים מעיק, ושמוליק מתאר לרותם את מה שהיא מחמיצה. הים סוכך על קו חוף נקי מרעלים. מישורים ירוקים, מרבדים מנומרים בבריכות לגידול דגים, שדות דגן ומטעים. אולי מחר, בתום הקומזיץ, אם יספיק הזמן, יעצרו להתרחץ בים לא מבוית, כמו החוף המופלא בנואיבה.

“נואיבה?” רותם היתה בת אחת־עשרה כשהחזירו את סיני.

שמוליק אינו מגיב. בהט, כמה זמן מחזיק מעמד בלי להיסדק, וכעת הוא ניחם על גאוותו הטיפשית שמנעה ממנו להשיב לעצמו את צלמית המקוננת גדומת הזרועות. אבודה, כמו הנוף. מה נותר? שורת בתים בחסות ההר. לפנים היתה הצלע חשופה, וטרשיה מלבינים. האיכרים עלו להתיישב בזאמארין, סקלו אבן. האדמה רדתה ושכניהם מאסו בהם. זיכרונו של ג’יימס – לא ישכח יעקב, אבי הברון.

ומה שמוליק זוכר? את רגע הפרידה. מיטתה הריקה של רזיה. שולה צועקת: “הלוואי שלא הייתי מתאהבת בך.”

בביקורו הראשון נתחוור לאדמונד־בנימין כי סכסוך קשה נתגלע בין איכריו ובין השכנים הערביים. שלח להזמינם, ובראשם חג' מחמוד אל־סאלח מן הכפר סוברין, שהפיל חתיתו בגבורתו ובמעשי השוד שלו. הוליך הברון את האורחים אל בית־הכנסת שבמושבה, ציווה לקרוא את עשרת הדיברות בתרגום ערבי ואמר: “המקום הזה קדוש לאללה שלכם ושלנו, הישבעו נא לפני ארון אדוני ותורתו כי מהיום והלאה תחיו בשלום עם בני זכרון ולא תגעו לרעה באשר להם.”

ומה שמוליק מתאמץ לשכוח? ידה של שולה מוחה כאב ממצחו. הפעם הראשונה שהאכיל את רזיה מבקבוק. ילדה שלי, אני אוהב אתך הכי הכי הכי בעולם.

נשבעו השייח’ים לנהוג ביהודים כאחים ופנו אל האוהל. סעדו לבם בשני כבשים מבושלים באורז, ולאחר ה“פנטזיה” ומירוץ הסוסים, העניק “נסיך היהודים” לחג' מחמוד שעון זהב ולנשיו עדיים, ואף הבטיח לשלוח רובה חדיש מפריס.

המכונית מוצפת בקולה הרענן של רותם דולב, ברחש הדפים המתמוללים. הכול טרי אצלה, ואילו אצל שמוליק מיטשטש ודועך.

רותם מוחה. ומה בדבר השפע הזה, סיפוריו על החברים?

רושם דברי הימים, זה שמוליק אשכנזי, של אלה שלא עשו משהו מיוחד. ובלבו מוסיף – חומר של חיים, לא בהט.

“למה הוא רצה בכלל ליישב את ארץ־ישראל?” פיהוק נמלט מפיו. “מה היה איכפת לו שהיא ריקה מיהודים?”

רותם דולב מצביעה בניצחון על השורות, כאילו הדברים טעונים הוכחה. בדרכו לבאקו, עיר נפט בדרום רוסיה, נתקל הברון בניצולי הפרעות ונזדעזע עמוקות, ובהגותה את המלה “פרעות” היא מזכירה לשמוליק את רזיה. נצבט בשל חיוניותה. אוצר המלים שלו מכיר רק “פוגרום”.

הברון – הוא שם לב שרותם הוגה את התואר בנימה שונה. קולה, שמשובה והעזה שזורים בו בדרך־כלל, לובש יראת־כבוד של צעיר הסר למשמעתם של מבוגרים. החליט להעניק לנרדפים ארץ מקלט, ועוד ביקש להוכיח כי לא שיילוקים המה. יתייבלו כפותיהם באדמה, ובסופו של דבר תהיה אנוסה להניב.

ברחוב קטן שמוליק מחנה. רותם תמהה, שהרי טרם הגיעו אל יעדם. הבתים שוקטים, קטני קומה כמו הברון, נעדרי מגבעות אנגליות שהיו חביבות עליו. ובטרם שמוליק מכבה את המנוע, פיה מלא אותו. אילמלא הליאות היה שוכב איתה כאן במכונית. הפעם הראשונה עם שולה במושב האחורי של הסוסיתא של אביו, והיא מתרה בו. “אתה נזהר? שמוליק, אל תגמור. חסר לשנינו שאכנס להריון.”

תחילה הספר חוצץ ואחר נשמט מעבר לירכיה. רותם מלטפת פניו והוא מקווה שהתלמים אינם נחשפים באותו כתב ברייל המתרגם הידרדרות. שרק לא תחקור שוב על המרכזנית. מה נטפלה לרכילות ישנה.

עגיליה עוקצים בשפתיו. אופנה משונה. רזיה הבטיחה לו שהתנוך – מקום יחיד במינו בגוף – אינו סובל כאב. בבוקר יברר אצל דוקטור סגל.

אחר־כך נתקלת רותם ברסיס שבמצחו, מזכרת מצלף מצרי על גדות התעלה במלחמת ההתשה, תלולית זעירה שמציקה לו בראשית הסגריר או בשלהי החורף. אין טעם לפרום עלילות מעבר, אשר בעיניה הוא רחוק כמו מושבות הברון. לרווחתו רותם פוסחת על הצלקת ויד בהט מגששת בחלציו. שמוליק אשכנזי כובש צחוק עצבני במכוורת צווארה.

הרחוב הראשי של זכרון יעקב ריק מאדם. שיראו הרוטשילדים – שושלת מפוארת של אצילים יהודיים – כיצד באמת מפריחים את השממה.

בנושאה את ראשה מחיקו הלוהט והרטוב היא משועשעת. אוספת את הספר השמוט מרצפת המכונית וסוככת על איברו.

“למה לא מספרים אף פעם את תולדות חיי האהבה ביישוב העברי?”

צינה בין רגליו. דפי הספר נדבקים, אך אינו מעז לסלקו.

דברי ימי הציונות הארוטית, מציעה רותם דולב. על טרשים, ביישובי חומה ומגדל, באוניות המעפילים, באוהלים, בביצות המלריה. היכן התאהבו, איפה שכבו ועשו ילדים, והאם בטרם התאוו אל הריבוי, משלה תשוקתם אל גוף יחיד. כל התנועות הלאומיות לידתן בבני־אדם משהקים, מגהקים ומפהקים, מאמינה רותם דולב, ואולם ישות ערמומית מטאטאה בשיטתיות את חולשותיהם אל שולי מדרכת ההיסטוריה, ממרקת לכדי שלמות, עד שיתרדדו לשמות של רחובות.

קח למשל את ליידי אליס אוליפנט, אתה זוכר, הבית במושבה הגרמנית. הפליאה לנגן בפסנתר. “נפש יהודי הומייה” – שמא חבויה במלים משמעות נוספת? לב המזכיר הומה אל ליידי אליס. ומה באמת טמון בשורה “כל עוד חומת מחמדינו לעינינו מופעת”.

מלים ששמוליק לא שמע בשום מסדר סיום. מושך בהיחבא את רוכסן מכנסיו מתחת לסוכך הדפים. רותם חדת־חושים, נועלת את הספר בזהירות, שלא ימעך חלילה היקר באיבריו. השורה, היא אומרת, לקוחה מן הבית השלישי של “התקווה”. מי בכלל זוכר?

מן הספר עולה ריח של זרע. כל ימי שבתה בחיפה לא נגעו אצבעותיה של ליידי אליס בקלידים, “כיצד אנעים זמירות בעת שהארץ חריבה ובניה שוממים?”

השמים מצטללים, יש למהר. שמוליק אשכנזי מסופק אם כך שחה הליידי למזכיר. ממרחק הזמן נמחלים המומים. יום יבוא ורותם דולב תזכור אותו בחיבה. מאהב קשיש. גילו כפול משלה. גם הברון לא היה מושלם. מתערב בכל דבר, רתחן, מקשיב לגרסת צד אחד. פקידיו מושחתים, משתררים על המתיישבים וחיים במותרות. כאשר באו המתיישבים בטרוניות כינה אותם כפויי־טובה וכמעט שמשך ידו מהם. את המורד יוסף פיינברג השליך מראשון לציון. הרהיב עליו, “חשוב אתה בעיני כמת!” ובחובבי ציון הטיח “ישוב ארץ־ישראל אני עשיתיו – אני לבדי!”

איש וכלבו יוצאים לטיול בזכרון יעקב הנמה. המנוע הסרבן נענה סוף־סוף. שמוליק פותח את החלון, “היי אתה, אולי אתה יודע איפה קבור הברון רוטשילד?”

לקולרו של הכלב מחובר דגלון קטן. “כלב פטריוט”, אומר הזכרוני ומצביע על הדרך לרמת הנדיב.

*

הם משייטים בין יערות קרן־קיימת שנטעו על חוטם הכרמל, בדרכו האחרונה של אדמונד־בנימין. רותם משחררת עגיל, מצחצחת בשרוול ומחזירה באופן עיוור למקומו בלי לדקור. שפתה התחתונה משורבבת, כאילו לא ביצע הפה הזה פעולה חושנית אך לפני זמן קצר. וכל העת היא מציצה בספר. ריח הזרע כבר התפוגג. מותר לה להתרגש. אחרי הכול, חיילת צעירה לא נתקלה מעולם באיש רם־מעלה.

מילקוטה היא מוציאה נר בצורת גמד, מדליקה בעזרת מצת המכונית. לפי שעה ישמש תחליף לפנס שנשכח בחדרה בבסיס. זקופה והנר הבוער בידה, היא מזכירה לו נערת פרחים שהכיר בנסיעתו הראשונה לארצות־הברית בשישים ושמונה.

בדרכם להפגנה נגד מלחמת וייטנאם, סטו לעבר מוטל נידח, מבלים לילה שלם על סדינים שלא הוחלפו. וגם כאשר תלתה הנערה את מִפתח רגליה על כתפיו, לא הסירה את החולצה עם הכתובת “עשו אהבה לא מלחמה”. והוא זכר את עצמו מפריח עשן מריחואנה וסיסמאות לא לו מול הבית הלבן, מהרהר במלחמה שהכיר ממקום אחר.

כעת הוא מייחל לסופו המהיר של המשחק. ארוך מדי, קשה מדי. לא בשבילנו – ולא בגילנו. צא וראה כיצד החיילת מתפעמת מתואר אצולה, ואילו הריגושים שלך נובעים ממנה בלבד. עוד לילה כזה ולא יוכל להיפרד. כיצד היא מתאווה אל כתב־החידה, דומה ששכחה כיצד התחבר פיה לצומת המכריע ביותר בגופו.

השעווה נוטפת על אמת ידה ורותם פורצת אל שערי הברזל בפתח אחוזת הקבר, מאירה את המגן עם חד־הקרן והאריה שנשאו את סמל משפחת רוטשילד. בקול קראה את המלים בלטינית: “קוֹנְקוֹרְדִיָה”, “אִינְטֶגְרִיטַס”, “אִנְדוּסְטְרִיָה”, ותיכף תירגמה מן הספר ל“אחווה”, “הגינות”, “חריצות”.

שמוליק כבר חצה את הסף ואילו רותם דבקה באור הרפה. מצנפת הגמד נמסה.

“תחפש את המעטפות לבד,” היא מבקשת. גנים בלילה מפחידים אותה.

נוגע בתלתליה ברוך, כמו היתה בתו, נתקל בעגילים. אין מערערים על כתב־חידה, כשם שלא מערערים על צו גיוס. נצטוו למצוא קבר חצוב בסלע. מה סיפרה רותם דולב להוריה על הלילה הזה?

אמרה שהיא נוסעת למקום רחוק. אי־אפשר להתקשר. “לא שיקרתי, נכון?”

הוא מוליך אותה פנימה. האם היה זה אור הנר או בהירות השמים שגרמה למדשאות להתרחב בפניהם. צמרות האורנים נבלעות, צמחייה עשירה רוטטת בסלעיות. גן מטופח מאין כמותו.

“שמוליק, שמוליק, אתה מריח?”

השעווה מחממת את כפו.

רותם משוכנעת שאדמונד־בנימין כיתר עצמו במיני צמחים, שהרי במסעותיו תר אחרי זנים חדשים למתיישביו. בתערוכות חקלאיות היה אורח של קבע, וביאכטה הפרטית אירחו לו לחברה חמורים מקפריסין ועזים ממלטה, וגם פר הרבעה שיגר לפתח תקוה, להשביח את העדר המקומי. אפילו פרחי פרג חשב לגדל – לשם הפקת אופיום.

צחוקו של שמוליק מאווש במחטים. “יוצא מן הכלל! הנדיב הידוע סוחר סמים?”

רותם מתכרכמת. אדמונד־בנימין הוא עכשיו “הברון שלה” והיא מתייצבת בנאמנות לצדו, ממש כמו משרתו הוותיק ז’אן. ביסוד המעלה גידלו שיחי גרניום, יסמין ושושנים, ואף נבנה מפעל לבשמים שיתחרה בניחוחות הנודעים של פריס. כי מציון ייצא תמרוק. אלא שמפעלו של אדמונד־־בנימין כשל.

“אז מה,” רותם אומרת, “פעם מצליחים ופעם נופלים על האף.” הריח המענג ביותר מתנדף לאחר זמן־מה, אך זיכרונו הוא שנחרט.

להבת הנר מכרסמת בגמד. בקרוב יחסרו פניו. יום אחד תלמד רותם לדעת כי ריחה המקורי נשמר מתחת כל מסווה, אך אם שמוליק יאמר לה כעת תחשוב שזו חנופה כוזבת. שלשום אמר לבתו, “הכרתי מישהי” ורזיה התעלמה. אולי אחרי החג תיאות בתו לעלות לדירה. בחדרה לשעבר עדיין מודבקים “פרסים” צבעוניים על הקירות. לא טרח לסייד מחדש. על קיר הסלון מתווה קו דק את המקום שבו ניצבה פעם כוננית העתיקות. לא היה מסוגל לראותה בשממונה ונטש אותה במרפסת. עיזבון הגירושין של שולה. רזיה גילתה לו שאמה עודנה משתמשת בצמד בזיכי בושם שהיו מוצגים ליד צלמית המקוננת. נחשפו בחפירות בית שאן, שם היה בית־מלאכה לכלי בהט. שמוליק נודר, ויעיד הברון, יהפוך שמים וארץ עד שימצא בשביל רותם דולב כלי ענוג כזה – הוא מבטיח – ליום־הולדתה העשרים ואחת.

“אני מפחדת מהבטחות,” אמרה בנוקשות, “מי סיבך את זהרה המרכזנית? תגלה לי שמוליק!”

לא נמאס לה לחטט בפצע הישן ההוא? לא ידע שהיא קשת־עורף כזו. הוא חורג מחוג האור, ובתוך רגע מציף הניחוח את נחיריו. כעסו נמחה.

“רותם!” קולו תוסס באורנים. חצי גמד מותך מאיר גן מעוגל בוורדים מרהיבים; ורודים, לבנים, צהובים, אדומים וסגולים. לא ידע שקיימים בעולם זנים רבים כל־כך.

רותם דולב מתעקשת להמתין עד שייפתחו עלי הכותרת. כיצד יבאר לה שאור יום איננו מבטיח מאומה. כשהיא מתרפקת על השיח, מקווה שמוליק אשכנזי שהבהט אינו נשרט בחוחים. שעוות הנר פוגעת במשכית. על הכדור הכסוף קופאים נטפים, מעוותים את צורתו המושלמת.

“זהרה עשתה הפלה.” קולו חרישי. מפקד הבסיס שילם. איימה שתגלה לאשתו. את האגדה על המילואימניק המציאו ככיסוי. המפקד הוא שהכניס את המרכזנית להריון.

ציפורניה מקלפות את השעווה מהמשכית ואחר־כך מילמלה משהו שנשמע לו כמו “על חשבון הברון.”

מאהב קשיש. גילו כפול משלה. אפילו זר פרחים לא העז להביא לה, שלא תפלוט בלי שליטה “אתה מהדור הישן.”

הלוואי שהיה אדמונד־בנימין ורד. חייו ארוכים, וידוע לרותם על שיח בן אלף שנים. בביקורו הרביעי נערך לכבודו נשף על גדות הכינרת. לבקשתו הושמעו רק שירים עבריים והתושבים הגישו לו התחייבות בכתב, על־פיה מוכן כל איש לתרום לברון שנה משלו על מנת להאריך את חייו. אפשר משום כך נוספו לבן השבעים עוד תשע־עשרה שנים.

רותם אמרה שהיתה מנדבת לו שנה נוספת משלה כדי שיחתום את התשעים, ושמוליק מהרהר, רק בהיותך צעיר אתה יכול להרשות לעצמך להיות בזבזן כל־כך.

להבת הגמד מאירה שעון שמש שלא פעל בלילה. את הזמן עליהם לנחש. הם סובבים בעיקולי המשעולים, בלי שיהיה להם מושג אם הם מתקדמים או שבים על עקבותיהם. מנערים כל שיח ואולם תקוותם לגלות נשורת מעטפות נכזבה. ורק משהאיר הגמד כרות הראש לוח אבן שחקוקה עליו מפת יישובי הברון, חש שמוליק אשכנזי שהקבר סמוך.

ימתקו לי טרשייך, עפרך הבשום, עצמותי בחיקך המסולע. למה בחר אדמונד־בנימין להמיר את מנוחתו האחרונה מבית־העלמין היהודי בפריס בשלוחה הדרומית ביותר של הכרמל? עשרים שנה לאחר מותו נתמלאה משאלתו ואוניית המלחמה מבטח של חיל־הים – לא עוד היאכטה אֶטְמָה – הביאה את ארונותיהם של אדמונד־בנימין ואדלאיד־עדה, עטופים בשחור, ומעליהם מבהיקים ארבעה חצים מוזהבים.

מתוך התחשבות בחרדותיה, אין שמוליק דוחק ברותם דולב להיכנס למערה. ואף כי מישש את הכתלים ולוחות השיש, לא מצא מעטפות. על תקרתו המקומרת של הקבר לא דלקה עננת התאורה וגם המנורות בכני העץ הגבוהים היו כבויות.

מחצר הקבר הגיע סאון המים שפיכו על כותלי הבזלת. את גמד השעווה המתכלה תחב בפיו, כורע, מתחח רגבים וציפורניו נחבלות. מפתח הכוך מזדחל פס חיוור של שחר כפוי, ובראשו של שמוליק משקע מבחינת הבגרות לפני עשרים וארבע שנים.

אומר הברון למנהיגי הציונות: “אני ואתם דמינו לחופרים מנהרה משתי קצותיה, וסופנו שניפגש באמצע.”

שמוליק אשכנזי מזדרז לנטוש את המערה. עיסת דונג נושאת עקבות שיניו, ורק בסיס הנר עודנו מוצק.

ושקיקי עפר מצא שם?

על מה רותם מדברת. הן נצטווה לשוב עם כתב־חידה אחרון. למקומות אפלים אינה נכנסת ואולם מה שהיא מחמיצה כעת – שמוליק בטוח – תשלים יום אחד.

מכל היישובים שייסד הברון הובאו שקיקים והונחו למראשות הארון. ידיו של שמוליק מרובבות עפר, והלהבה מפרפרת בפתיל. הניחוח אבד. בהט, צונח לבו, הוא גבס גבישי, דומה לשיש, אך אינו קשיח כמוהו. חומר שמתקינים ממנו מצבות.

*

אובדי־עצות ישבו והקבר בגבם. שמוליק סבר כי מוטב להמתין עד שיגיע מישהו מהחברים ותתבהר טעותם, אולי אילן בצר. לא היה להם ספק שפתרו כהלכה את כתב־החידה, ואף־על־פי־כן לא היתה בידם עדות.

יש להמתין עוד, ומשפלשה הליאות התפרקדו על המדשאה. צינת בוקר עמדה באוויר ושמוליק פרש את המעילון שלה כמצע. השמים הסגילו. בתוך שעה קלה יתפוררו כל גוני הירוק. הדשא מעקצץ מבעד למכנסי הנחש ההדוקים. שמוליק שרוע על בטנו, הולך ומתהפנט מהכדור הכסוף המיטלטל סמוך לסנטרו.

“למה הוא לא בחר לחיות בארץ־ישראל עוד בחייו?” רותם מתהפכת על צדה, יכול היה להעלות את עצמו במקום את עצמותיו.

שאלות של טעם מקשה סמלת רותם דולב, כמו מוטי אלרואי על נהרות אוסטרליה. ואולם בימינו מוטב לא להפריח לחלל הנחות בלתי־פטריוטיות. מותר לחשוד בברון כי בסתר לבו ידע שאת הונו הוא שם על קרן ארץ הצבי. מטרה שסיכוייה להתגשם קלושים, ועם זאת דבק במפעלו כמהמר בשולחן הרולטה.

מדינה ויהודים? הכלאה משונה, הזיה שמקומה בספרות ולא במציאות.

רותם משתאה. כיצד שולט שמוליק דווקא בחומר הזה ואילו את השאר לכאורה שכח. אולי התחזה לבער, על מנת להעמידה במבחן.

תאר את המפגש בין שני אישים דגולים בתולדות עם ישראל ואת הבדלי העמדות ביניהם. השאלה העיקרית בבחינת הבגרות בהיסטוריה. תשובה נכונה תזכה אותך בעשרים וחמש נקודות. בהצלחה!

שמוליק, שמוליק, הבוחן מתקרב. תרשום מהר. דוקטור הרצל לא מצא חן כלל בעיני הברון. מה היה קורה אילו נתחבבו השניים זה על זה? אפשר כי גורל המפעל הציוני היה שונה לחלוטין. את מקשיבה לי, רותם? בדיוק אותה בחינה כמו שלך. ההיסטוריה, את יודעת, לא השתנתה.

בוודאי שהתכונן, שלושה לילות רצופים למד, אלא שעל הפרק הזה פסח. רדיפות, אנוסים, כבשנים, משרפות. הוא כל־כך התאמץ לזכור הכול בסדר הנכון. ילדה, אל תשאלי אותו איזה ציון הוא קיבל. זה היה מבחן שאי־אפשר לשכוח. תפתחו את החלונות, כי הוא נחנק. טופס מלא שאלות קשות. הוא לא יודע את כל התשובות. את, רותם, עברת בהצלחה. אני לא זוכר את הציון שלי, רק העתקתי את התשובה מחיימון.

מי זה חיימון?

למה הוא לא הוזמן למשחק הערב?

שמוליק לא יסטה מן הנתיב. פגישתם של הדוקטור והברון בבנק רוטשילד ברחוב “לאפאייט” הסתיימה בכישלון חרוץ. הרצל ביקש תמיכה גלויה ואת הונם של הרוטשילדים להשגת זיכיון על ארץ־ישראל מידי הסולטן התורכי. הוא מבקש לארגן הגירה המונית ואילו הברון גורס הסתננות חשאית לארץ.

“מושבה זוהי מדינה קטנה. מדינה זוהי מושבה גדולה.” אומר דוקטור הרצל, “כבודו רוצה לעשות מדינה קטנה ואני רוצה לעשות מושבה גדולה.”

שיחה קשה שארכה שתי שעות ובעקבותיה אוסף הדוקטור המאוכזב את מטרייתו והולך. עד יום מותו לא מחל לברון, ובאף אחד מאחד־עשר הקונגרסים הציוניים הראשונים לא נזכר שמו. לימים, כאשר ייפגש אדמונד־בנימין עם ויצמן, תשתנה השקפתו.

מי זה חיימון שידע את התשובה במלואה? כמה חבל שהוא לא נמצא איתנו הערב. המשחק יכול היה להיות הרבה יותר קל.

חבר אמיתי. בואי לא נדבר עליו. הברון וּויצמן הפכו לידידים קרובים. אדמונד־בנימין הודה כי שגה. מותר להתחרט. הן הנסיבות משתנות. מלחמה עולמית אחת כבר הסתיימה והאחרת על הסף. האם ידעת, רותם, שהצהרת בלפור לא נשלחה אל הממסד הציוני, אלא היתה מכתב פרטי אל אחד הרוטשילדים?

עיניה תמות. עורה חם למגע ואינו דומה יותר לבהט. הנר הניתך מטיל עליה פרפרי צללים.

“אז הוא אהב אותה באמת, או לא? יכול להיות שפשוט נבהל מהעוצמה.”

“יש אנשים שלא מסוגלים לחיות בה, רק למות!” כעת שמוליק מלמד סניגוריה על הברון.

לא אליו התכוונה רותם, אלא למפקד הבסיס. והיא נעזרת במשכית על מנת להתרומם.

שמוליק פורץ בצחוק. מבקש שתכרוך את זרועותיה על צווארו. “אני לא ילדה” היא מוחה, אך הוא אינו מוותר על שק קמח. “נעלה לארץ אבותינו – עם כל צרותינו על שכמנו!”

הנר כבה. שמוליק אינו עוצר. בלאו הכי יעלה עוד מעט יום. שתלך המעטפה האחרונה לעזאזל. גנים וערוגות נוי. שמת לב, רותם, שתמיד מגננים בשביל המתים? אלה שכבר לא מסוגלים להריח זוכים בפרחים הכי יפים.

*

“תעצור,” צעקה לפתע. כמעט ששמט אותה. רווה גנים. עוד מעט ילקה ברעלת כלורופיל.

בבת־אחת נעלם המשקל על גבו, אלא שבמקום הקלה חש שמוליק אשכנזי רִיק. והיא כבר נחפזת אל תוך חלקה צדדית, נדבקת במעקה ברזל מעוקל, לפות בעבותות צמחים.

דְרוֹסנטימום פְלוריבונדום – צמח כיסוי זוחל. ידיה של רותם טובלות בפרחים ורודים שניחוח דבשי עולה מהם.

מגבנת ידו על הצינור, מובילה את האצבעות עד לתבליט. פלרגוניום חריף – צמח כיסוי המוסיף טעם לתה. כפו של שמוליק נהדפת לעבר הלוחית.

לִיפיה לימונית – ניחוחה עז, עליה משמשים לתה נגד כאבי בטן. רותם אונסת את ידו לחגורת הברזל. לִיכניס קוֹרונרִיָה – צמח נוי שכיח בגני המערב. כעת תורה להדריך. היא תחליף את חיימון ששכחו להזמין. לא יפה. ככה לא מתנהגים לחברים. אז מה אם הקשר נותק.

יסמין ערבי, ממנו מופק שמן אתרי לתעשיית הבשמים, מסייע בפתיחת דרכי הנשימה.

הלאה. תקרא באצבעות. הכל מתפענח. מֶליסה רפואית. עשב רב־שנתי ממשפחת השפתניים. גבעול בעל ארבע צלעות, מערכת שורשים קצרה אך מסועפת, עלים דמויי ביצה או לב, שפתם משוננת. ניחוח לימוני שמושך אליו דבורים. טוב לטיפול בשטפי דם, מיחושי בטן, התכווצויות ברחם, נדודי שינה, מחלות לב.

אתה סובל מאיזו מחלה, שמוליק?

מִשרת הצמח משככת צירי לידה, מרגיעה עצבים רופפים ודיכאון.

אתה מדוכא שמוליק?

אלוהים אדירים. אני לא מאמין! זה גן של עיוורים!

אל תעצור, שמוליק, לא עכשיו. טוֹלבגיה חריפה ממשפחת השום, ואחריה קורָנית מקורקפת. ענפיה גדלים בדחיסות ויוצרים כיפה, מכוסים גומות ובתוכן שערות בלוטיות. מרפאים בו שיעול והצטננות, כאבי שיניים, קשיי עיכול, חוסר תיאבון ושיתוק זמני של איברים בגוף.

מה זאת הצלקת על המצח, שמוליק? תגלה לי.

הוא מתחנן בפניה שתחדל. מגדיר צמחים – מגדיר אהבה. אולי זה רק שגיון גילה הצעיר, משהו שעתיד לחלוף עם ההבשלה הסופית.

אֵזוב מצוי, בשמו הערבי זעתר. ענפיו זקורים, עלעליו שעירים וצבעם אפור־ירקרק. פרחים עדינים במבנה תפרחתי צפוף, דמוי שיבולת. איבריו מדיפים ניחוח חריף. לטיפול בבחילות, כאבי אוזניים וראש, תולעים בבטן.

מה מציק לך, שמוליק? יש תקווה גם לחשוכי מרפא. בתורה כתוב שמסתייעים באזוב לטהרת מצורע.

את זהרה העבירו לבסיס אחר והיא עודנה מתגעגעת. כל לילה מתקשרת למרכזייה ושואלת האם העלו בדרגה את המפקד.

לשווא מתחנן שמוליק שתחדל. הגן נע בין חושך ומלמלת אור. לימונית ריחנית מוסיפה ארומה לתבשילים. פֵּיגם מצוי, גבעוליו עגולים ורכים, ועליו מנוצים. משמש מרפא לדלקת פרקים, להרעלת קיבה, לדלקת עיניים. בשל צורת כף יד של העלה מסתייעים בו להרחיק רוחות רעות.

אתה מאמין ברוחות־רפאים, שמוליק? כאלה שחוזרים מעולם המתים? תענה לי.

בריח על עיניו. בחוץ אור היום כמו מוך. עוד מעט יגיע המעקה אל קצו. בינו ובין הסומים אין הבדל. אף הוא לוקה בעיוורון בלילות.

בן אפר מכחיל – עשב קישוט. זוּטה לבנה מקלה על מיחושי בטן. צמח תה מהטעימים בארץ. פרחיו לבנים, ומן הבסיס מסתעפים ענפים זקורים וזוגות עלים בעלי קצה מחודד.

רותם מטבילה ידו ושמוליק אשכנזי אינו יכול להבחין אם הליטוף הוא כוונת אצבעותיה או רפיפות העלווה. משתוקק לקטוף ואינו מהין. שמור על הטבע. היום אתה מחוצה לו – מחר בתוכו.

עוד לוחית אחת. אל תקרא בעיניך, קרא בחושים האחרים בטרם יבגדו. המעקה מחליק. רותם, אל תעזבי אותי.

מה כבר נשאר לנו מהפעמים הראשונות. הרשימה התקצרה. רק הדברים המפחידים. הפעם הראשונה שנאבד את הורינו, הפעם הראשונה שנאמר “קדיש”, שאחד מאיתנו ימות ממחלה, יאבד איבר, יעבור ניתוח מעקפים, יחטוף שבץ מוחי, יטופל בכימותרפיה. הפעם הראשונה שנלווה חבר שלא נפל בקרב, שנאבד את בשיניים ונגלה כי השיער כולו נשר. הפעם הראשונה שלא יעמוד לי, שתאבדי את הווסת.

לך, רותם, יש עוד כל־כך הרבה פעמים ראשונות. כל הרשימה כמעט לפניך, אפילו לא ילדת – וזו הפעם הראשונה החזקה ביותר.

תמשיך, תמשיך. עוד צמח אחד נשאר.

הוא נלפת במעקה מראשית ועד אחרית.

רוֹזמרין רפואי. שיח ירוק עד ממשפחת השפתניים. עליו צרים, ירוקים בצד אחד ואפורים באחר, בדיוק כמו עיניה של רותם דולב. צמד אבקנים בלב הפרחים הוורודים. אם מתמידים להשקותו יפרח כל השנה. מעליו המיובשים מכינים תה, תרופה רבת־ערך. לטיפול בהפרעות המוח והעצבים, מיטיב את השינה ומשפר את הזיכרון.

הזיכרון שלך זקוק לחיזוק, שמוליק? תטעם מן הרוזמרין. לא שכחת את החברים ואת המבחן בהיסטוריה ואת חיימון. ביחוד לא שכחת את חיימון. את עלי הרוזמרין המיובשים אין לשמור יותר משנה, כי אז יאבדו מטעמם וניחוחם.

“הפוך מרותם,” לחש והוא ממשיך לתור את גב ידה, כמו היה מסעף של מעקה העיוורים.

חנו שני נוודים במדבר, ליקטו ענפי רותם למדורה, בישלו והלכו. מקץ שנה שבו לאותו מקום ונכוו רגליהם מן הגחלים שמתחת לאפר.

כך אני אבער אחרי שתלכי. מוטי אלרואי תלה פתקים על גזעי האורנים. מגדיר צמחים – מגדיר אהבה. שמוליק נאחז, אבל אין ערובה שלא יישמט. הוא מתאמן בחשיכה, מחפש בדחיפות אות שתדבק בכרית האצבע ותהפוך למלה מובנת.

אימונים בעיניים סומות, מעשה שיש לו חשיבות עליונה. צא ולמד מברון ישיש שעיניו כמעט כבו, ועדיין דרש לקרוא לו דו"חות מארץ־ישראל. ז’אן, משרתו הנאמן, היה נושא את האטלס הענקי, מניחו על המרבד ואדמונד־בנימין, בן השמונים ותשע, היה כורע ובשארית מאור עיניו גישש למצוא את יישוביו, ולא פסח.

האור זולף וגן העיוורים, אשר בחשיכה נדמה אינסופי, חושף את גבולותיו האמיתיים.

חרף הבטחתו של פייסל מלך עירק לא התחולל שום נס. חייבים להמתין בסבלנות להריונו של הלילה הבא. שמוליק אשכנזי תוחב עלה אל פיו. טס מפירות ארץ־ישראל הגיש הברון רוטשילד לאורחיו. שמוליק לועס צרור עלים והטעמים נבללים. רותם דוחסת בכיסיו רפואה שלמה לימים הבאים. כמה חבל שלא מצאו בגן שום פרח המעניק נעורי נצח, או צמח שרוקחים ממנו שיקוי המחייה מתים. ידיו של שמוליק חופנות. די לו בנוי קטן. מידות כף יד.

תחת הסוכה ספסלים למנוחה, ובריכה עגולה שצמחי מים ודגים קטנים שטים בה. שעון השמש כבר פועל. גם הכדור הכסוף על צווארה של רותם זוהר כנגד הקולר. ברי לו שאין העדי לטעמו.

גרפה אותו בפה מגחלים. לרזיה אמר “פגשתי מישהי,” הוסיף “צעירה,” והרי לאמיתו של דבר זו אשה שהגיעה לפרקה. הרכבת שני צמחים. אצבעותיו מרוששות את עורה. לא בהט כי אם דולב. עץ נשיר הגדל באפיקי הנחלים ואינו משמש כלל למרפא.

ובקוטפו בכוח ענף שלם של רוזמרין נושרות לאטן המעטפות. כתב־החידה האחרון. איבריו של שמוליק אשכנזי ספוגי עופרת ותבלינים. מגדיר צמחים – מגדיר אהבה. כיצד יבשר לה?

האור הרך מצטלב בשלושת עגיליה בבת־אחת. כמו רזיה, אף היא מתכננת לנקב חור באחד מנחיריה ולשבץ בו יהלום. חוטמה יזהר וידקור כאחד.

נשארו לנו עוד שתי פעמים ראשונות שכדאי לחכות להן. הפעם הראשונה שנחתן את הילדים והפעם הראשונה שנחבק נכד.

והבוקר עלה.

 

פרק עשירי    🔗

*

גבירתנו של הכרמל. במשכנך כף רגל האל דרכה. ברוך כוכבך על פני הגלים, מאיר לנו דרך. אך הביתה לא נגיע. איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה.

נסוג המפקד. ביקש להצילנו מיד הרודפים, אך במגיפה ניגפנו וגם עצמותינו היו למרמס. נקמתנו מי ייקום?

ראשך עלייך ככרמל, גופך ארזי הלבנון. אווה מריה. העלי אותנו בסערה השמימה אל מנוחתנו הנכונה. מעטפת הצער והשמחה – זה היעד הסופי.

*

יודית מָשוֹב – מורה, בת ארבעים. נשואה לתדי. אם לבן ובת.

אילן בֶּצֶר – טייס ריסוס, בן ארבעים. נשוי לרחלי. אב לשלושה בנים.

*

תחושת אי־נחת בצד השמאלי. מטרד עמום, בדומה לנטיית מטוס על צדו בשל רוח פתע או מחמת סטייה לכיוון חדש, ובִּן רגע הוא מיישר את הכנפיים והחרטום מצונף קדימה.

אין מקום לדאגה. שוב רואים את הנוף מתרחב והאדמה מחוללת, מגישה שדות ויבולים, מטעים וגגות חכליליים, מתערטלת עד לקפליה הקטנטנים, נכמרת בפינותיה הצחיחות. פעם נסק מעל שדה חמניות והן פערו אליו לועות עמוסי גרעינים, מעוטרים בנזרים יוקדים, וחשק עז ניעור בו לפצח בשעת הטיסה, אבל אילן בצר יודע שהדבר בלתי אפשרי. מטוס קל מתגרה ברוח, וזה האוחז בהגאיו חייב להשגיח על שווי־המשקל בעת הצלילה, בטרם ייפלט המטען.

בשעה וחצי הוא טס את הארץ לאורכה. למד לנחש צמחים מן הגובה. עלים מאוצבעים ומנוצים, כפות תמרים מתנופפות, ראשי סביונים מתיזים אניצים לבנים, שעה שהוא צולל מעליהם, שיחים כבושים במבתרי ההר, מחטנים זקורים, פקעות בתה. בקיץ, אלומות קצורות וקוביות חציר מזדהרות, ובחורף, מקווי שלוליות.

אביב וסתיו אין כאן באמת. את זאת יודע כל מי שטס. בפעם היחידה בה נאותה רחלי להצטרף לטיסה העירה, “אין כאן עצים עירומים כמו באירופה.” היא זוכרת – שלכת ערמונים – ילדותה בפראג. ואחר־כך, כשהתנודד המטוס, צווחה מפחד.

ואילו אילן בצר מתרחב לקראת הסכנה. הקרקע מחניפה, המטוס מהדס באוויר. ידיו איתנות על מוט ההיגוי, והוא מתמרן כמותני אשה במחול, לוכד בזווית העין צלקות שחורות ביערות – שרידי דליקות העונה האחרונה – ובעיני־רוחו מצטייר שלט עם ציור הגפרור “היזהר באש”. טיסה, הצהיר לא אחת, היא לאמיתו של דבר המצב הטבעי לאדם. אם אמנם נוצרנו מאבק כוכבים, כשם שמסביר ידידנו שאול כהן, הרי שאנחנו שרויים במצב תמידי של ריחוף. מדי שבת ניסה אילן לפתות מישהו מהחברים שיצטרף אליו. טל סגל תמיד מתנדב. עוד יהיה פרח טיס. ולנער, אילן מסביר בהתלהבות כל מה שנחוץ.

בהעפילך אל המטוס אתה מרומם. תנוחה עילאית. דגם משופר של בן־אדם. גם זה שיוצא לדרך אחרון, ישיג בסופו של דבר את כולם.

“כולם לישון ואילן תמיד ראשון.” הם מריעים לו קצובות ומוסיפים מחיאות כפיים. הוא קד קידה, בדומה לשחקן העוזב את הבמה, וכבר הוא נחפז אל היעד הבא. בת־שבע אפילו הצמידה לדש בגדו בסיכת־ביטחון את אחת המעטפות, כמו הממחטה שהיינו הולכים איתה לגן. גאוותו של אילן נפגעה, ואולם יודית ניחמה, מה אתה לוקח ללב.

זולת המפגשים המקריים הללו לא התעכבו, שכן אילן נחוש להגיע ראשון אל היעד הסופי. כל אתנחתא עלולה להסיח את דעתו, וגם לגרום לקארן שרודפת אחריו במצלמתה להנציחו על פילם.

את כל כתבי־החידה הוא מאגד בתוך נרתיק המסמכים שלו, ויודית תוהה לשם מה נחוצים לו כתבי־חידה משומשים. לאחר שהוא פותר, אילן בצר מקפיד להחזיר את כתב־החידה אל מעטפתו המקורית.

מסודר כזה, מתפעלת יודית, הלוואי ותדי היה כמוהו, במיוחד כאשר אורזים בית שלם וצריך להחליט מה לקחת ומה להשאיר מאחור.

וילהלם השני צמוד לתעודת הזהות, הנושאות את דיוקנו של אילן בטרם החל שערו להקליש, והמורה פריץ לאנגה מאחורי רשיון נהיגה בתוקף. בין מסמכי ביטוח חובה וביטוח מקיף נמעך פייסל מלך עירק, לוחמי בית הנג’אדה מתחת לקבלה של המועצה למניעת תאונות, ובוסתן ואדי שיח נדחס בתוך פנקס המילואים החום.

“בשביל מה אתה לוקח איתך פנקס מילואים?” מקשה יודית.

כדי שאם יעצרו אותו באיזה מחסום, יוכיח שהוא לא ערבי. ובשובם מן הקזינו סיפח אילן את כתב־החידה אל צו הקריאה שקיבל לפני שבועיים. הבשורה כי את הסתיו הוא עתיד לבלות בעזה, שוגרה במעטפה מנייר גס בצבע חום. כאשר הוא שולף אותה מתיבת הדואר לבו מחסיר פעימה, ואולם כאשר תחדל יום אחד להגיע, יהיה בכך אישור סופי על זקנה.

שירות מילואים. תראה מה קרה לשמוליק. מזלו שהחיילת נענית לו. מסוחררת כאילו נפלה בידיה מציאה גדולה. אילן בצר ירוק מקנאה. למה דווקא שמוליק אשכנזי? הרי איננו סיפור הצלחה מרשים. תוארו מפוקפק, קלוף מנכסיו, ובנוסף מלאו לו ארבעים לפני שבעה חודשים.

ליום הולדתו קנה לו אילן קנקן חרס. סוחר העתיקות בירושלים נשבע לו שזהו חפץ מהתקופה הכנענית התיכונה – תקופת האבות.

את מפח־הנפש שנגרם לו לא גילה אילן אפילו לרחלי אשתו. שמוליק דחה את השי – לכאורה בנימוס – מסביר כי בקנקני חרס כאלה נקברו תינוקות – מנהג המאפיין את התקופה.

שבוע ימים חכך אילן בצר בדעתו, ואחר־כך נסע לירושלים, והחזיר את הקנקן לסוחר, בלי שהצליח להמציא תירוץ מתקבל על הדעת.

בדרכו חזרה התעכב בתל־אביב, ובחנות מהודרת בכיכר המדינה רכש משחק מנהלים – מתקן בעל שלושה כדורים כסופים. זבן, בחליפה שגונה כעין הפנינה, הסביר לו בסבלנות כיצד נחבט הכדור שבתווך מכל צד ועם זאת נשמרת יציבתו, ואולם כאשר ביקש אילן בצר להבין מהי תכליתו של החפץ, הזעיק הזבן את המנהל ולאילן בצר נדמה היה שהם עומדים לגרשו.

בעוזבם את כבביר נחפזה יודית לחטט בתא המסמכים, טועה לחשוב שהפעם התרשל ושכח לצרף את המעטפה לנרתיק. פיזור־נפש דק איתרה בו, ודומה כי גם הלחות באוויר מציקה לו. רואה אותו מוחה טיפות שהזדנבו בקרקעית צווארו. את כתב־החידה טמן בפנקס השבוי.

“איזה סוג דם יש לך?”

“למה את שואלת?”

“אם, נגיד, תצטרך פעם עירוי.”

“אני? סוג אוֹ. נותן לכולם ולא מקבל מאף אחד.”

תחילה היא מתפעלת ממנו, אחר־כך נוטרת לו מפני שאינו משתף אותה. פותר בתאוצה. מולה חשד שיואב סגל גילה לאילן את כל הפתרונות מראש, אך יודית בטוחה שאין כאן מעשה תרמית.

את כל התחנות תולש אילן בצר בהמראה נמוכה, מחייך נוכח קנאתם הבלתי־מוסווית של האחרים. אילמלא אותו לחש חשאי, המיית הגוף בצד השמאלי, היה ניצחונו ודאי. אפילו את ספר המריבה לא פתח. לא נזקק לו כלל. תמר לא החליפה איתו מלה כל הערב. אחותו הקטנה. בשבילו תהיה לעד ילדה. גם כשתהיה סבתא לנכדים. וחוץ מזה, הוא מתבצר, הספר הוא קניינו החוקי. קיבל אותו לבר־המצווה מהוריה של אסתריקה אברבנאל, שהיתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים והתגוררה בבית השכן, ובימי שמש לוהטים, כשהיתה עולה לגג להשתזף, היה מסתתר לראות אותה מתפשטת.

משהו משתנק. פקעת מצמיתה בגרון ובצד שמאל הלמות פראית. רותם דולב, צעירה ורבת־חן, שעונה על כתפו של שמוליק אשכנזי. מה מצאה בו?

ואילו מחיזוריו של אילן היא חומקת כל הערב, ובראותו את הרכב שלהם חונה בפתח נחלת הברון אילן בצר דוחה את כניסתו לגן, ממתין שייצאו.

יודית משתאה. “מה קרה לך? ויתרת על הבכורה?” הרי הם ממש על סף הקץ. עוד מעט יסתיים המשחק, ואילן אמר “תעשי טובה, תבדקי את האוויר בגלגלים. נדמה לי שכל הערב אנחנו מאבדים. רק זה חסר לנו.”

ובעוד יודית בועטת בצמיגים, מגיחים שמוליק אשכנזי ורותם דולב מן השער והחיילת לופתת גוש משונה שניתך על־ידיה.

ענפי רותם ירוקים הם סימן של אהבה, קושרים ומחכים לראות מה יקרה. למי את רוצה להיות קשורה?

מלותיו של אילן בצר מתלעלעות כמו חצץ שפוך, ואילו מאחור מתנהלים חילופי דברים בין יודית ושמוליק אשכנזי. בחצי אוזן אילן בצר מצותת.

“חסר קצת בצד שמאל.”

רעלת אור עוטפת את רותם דולב. “מנין הבקיאות הזו בצמחים?”

“אני טס מעליהם, מרסס אותם.” ומיד הוא שש להזמין אותה להצטרף אליו. יודע היכן למצוא רתמים ירוקים, “סגולה לחיים ארוכים את יודעת?”

יודית חוקרת. מה קורה אם חסר אוויר? ושמוליק אשכנזי מתרה. הצמיג ייקרע לגזרים ואי־אפשר יהיה לתקנו.

צמיגות חמימה מנעימה על גב ידו של אילן בצר. שיתעכבו עוד קצת. אולי יצליח להרשים את החיילת.

מאחור לוחשת יודית: “זה רציני?”

שמוליק משיב בחיוב.

יודית מפטירה – אילן מצותת בדי עמל – “היא כל־כך צעירה. מה יקרה אם זה ייגמר?”

שמוליק בועט בגלגל בכוח. המכונית מזדעזעת.

“מה את רוצה שאני אגיד לך, שאני אמות? יש די אוויר. לא מתים מאהבה.”

השעווה נדבקה כספחת. שוב החבטה בשמאלו, צלצולו של גונג ממעבה האדמה.

רותם דוחה את הזמנתו לטוס. סובלת מפחד גבהים. תרה אחרי שמוליק וקוראת: “מי שמרסס צמחים לא מגן עליהם ממזיקים, כי אם מחסל אותם.”

אילן שומע את יודית צוחקת מאחור, כאילו הגיבה לבדיחה מוצלחת במיוחד של יונגי:

“לא מתים מאהבה – מתים ממות.”

*

הכול תירוצים. ועוד אומרים על הבחורות של היום שהן חסרות מעצורים. במשחק הבא – זה שהוא עתיד לחבר – שהרי הוא עומד לנצח, בזאת אין ספק – יקדיש את אחד מכתבי־החידה לרחצה בעירום של ימי נעוריהם. יוביל את כולם לאותו חוף שומם שבו התפשטו לראשונה. מי היתה הנועזת ביניהם, זו שלא היססה ונכנסה למים ראשונה?

“יודית, את זוכרת?”

“לא.”

שוב הלחץ בחזה. מישהו בחר למושב דווקא את גופו, משתעשע במשיכת חבל עם הכתף השמאלית. גם בזרוע הדף קל וכדי להסיח את הדעת אילן בצר מפעיל אותה במרץ. רותם דולב ושמוליק אשכנזי. אפילו השמות שלהם נשמעים מגוחכים יחדיו. אף כי השיגוהו והגיעו לקבר הברון ראשונים, הוא ידביק.

יודית מדשדשת. משוקעת באזהרתו של הברון “היו לאנשים מועילים, ותורתכם ומידותיכם הטובות אל תשליכו מאחורי גבכם למען לא תקיא הארץ אתכם, כאשר הקיאה את אבותינו לפנים”.

“את בטוחה שבאמת אמר קשקוש כזה?” אחרי הכול, איל ממון היה ולא נביא.

יודית לא בדתה. הדברים כתובים שחור על גבי לבן בספר שהביא אילן.

שוב הוא נצבט. ספר המריבה שבעטיו צעקה אמו, “תתביישו לכם. מזל שאבא לא בחיים!”

מצב־רוחו עכור לגמרי, אולי משום שנלכד סוף־סוף במצלמתה של קארן. בדיוק ברגע שנטשו את נחלת הברון, הבזיק הפלש. אילמלא התמהמה ביציאה, היה אילן בצר מונע את הנצחתו. עיניו נסתמאו לרגע ואף־על־פי־כן קלט את רותם דולב מבליעה צחקוק.

“מה יש לך, קארן? את מוכרחה להפוך את כולנו לחתיכות נגטיב?” התפרץ.

קארן מסובבת במבוכה את הסליל הגמור.

יודית מנסה להפיג את המתח. אל תקחו אותו ברצינות. מי שעֵר כל הלילה, קם על צד שמאל.

שמאל, שמאל, שמאל. חיילים מכתפים נשקם על חזהו. מתי בדיוק נעלמו להם מצעדי יום העצמאות? כמו ההבטחה “כשאתה תהיה גדול לא תצטרך ללכת לצבא”.

את מצעד העשור הוא זוכר. ילד בן אחת־עשרה, נשען על החבל, לצד חיימון ומוטי אלרואי, זה שירד לאוסטרליה, אבל אז הוא היה הילד הכי פטריוט בשכונה, זה שמתנדב תמיד להיות טרומפלדור בטקס בי"א באדר.

זו היתה הפעם השנייה בחייו של אילן שעלה לירושלים, עיניו פעורות באימה מול שלדי המכוניות השרופות במעלה שער הגיא. תמר בת החמש התחננה להצטרף. אבא של חיימון ניאות, אך אמם של אילן ותמר התנגדה. שלושה בנים וילדה זה יותר מדי בשביל מצעד אחד.

בו בלילה תפס אבא של חיימון מקום בשורה הראשונה, מצייד את השלושה במשקפת של אופרה ובכובעי טמבל גדולים. אילן זוכר מה לבש – מכנסי חאקי וחולצה לבנה שאמו הסירה בבוקר הנסיעה מן החבל, נוקשים כמו נגזרו מקרטון, נושאים את חותם אטבי העץ. הצווארון המעומלן חתך בצווארו בעת שעקב אחרי המטס האווירי, וכאשר בישר לחבריו שהוא יהיה טייס כשיהיה גדול, אמר מוטי אלרואי שלפעמים חייל מצליח להישאר בחיים אחרי שפוגע בו כדור, רק הולכות לו הרגליים, אבל אם טייס נופל לא נשאר ממנו שום דבר, וחיימון הקשיב בתשומת־לב לדבריהם אך לא נטל חלק בשיחה.

שנתיים קודם, עמדו רק הוא וחיימון – שוב עם אבא של חיימון – על רציף הנמל, עדים לגרירת המשחתת המצרית איברהים אל־אוול אשר נפלה בשבי בעיצומו של מבצע סיני.

היתה שעת אחר־צהריים, אוקטובר חם, זולת הים המאדוו קרירות. לנגד עיניו של אילן הילד, אוניית אויב אשר תותחיה הפגיזו את חיפה באישון בוקר, והוא הריע בהתלהבות יחד עם המון צופים לגולייתית שקרסה, צוהל כמו כולם למפלתה, ואולם חיימון דימה את הגוש המוטל במים ללווייתן פצוע.

כתוצאה מהפגיעות שספגה ומפתיחת שסתומי הקרקעית, נטתה המשחתת על צדה והמים החלו לחדור לתוכה. דודיה כבויים, דליקה משתוללת בחרטומה, ועל סיפונה יותר ממאה אנשי צוות, קצינים ומלחים.

אבא של חיימון קרא: “תראה אותם! אפילו להילחם הם לא מסוגלים!”

וקולו הילדותי של חיימון מצליח אך בקושי להעפיל מעל תרועות ההמון “מרוב בושה הם ישנאו אותנו נורא.”

פיל דורך על החזה. סתם, זו רק העייפות, נמשיך הלאה.

מאז שופצה איברהים אל־אוול, את שמה החליפו והיא גויסה לחיל־הים, והוא – כשם שהבטיח למוטי אלרואי – נסק לשמים, מרסס את ביירות בפצצות, וחיימון, איפה חיימון?

הכאב רפה. אילן נושם לרווחה. הכל כשורה. יודית לצדו, ביניהם משהו נינוח, ברית של יחסים מהוהים. סנדלים תנ"כיים שרצועתם קלופה, אך הם יחזיקו מעמד לפחות עוד קיץ אחד.

“איזה מזל שאת קיימת, יודית, את הסלע האמיתי של כולנו. אף פעם לא נשבֶּרת. מה היינו עושים בלעדייך?”

“אתם תחזיקו מעמד. תגידו אחד לשני ‘יהיה בסדר –אינשאללה’, כמו שצעק לנו הילד הערבי בתחנת הדלק.”

הטפיפות בחובו שוככות. יודית נוהגת בבִטחה. בחוף שומם שוחים שני אנשים. היה קר עדיין, היא מציינת ביובש. צמד נקודות כהות עולות ויורדות ואין לדעת אם אלו גבר, אשה או שני דגים.

יודית מאיטה.

“משוגעים,” מפטיר אילן, מלטף את שכמו, מתעלם מנשימותיו המתאמצות להשיג עוד אוויר.

היא דוממה מנוע.

השחר מתיך מניפות קמטים סביב עיניה. קווצות מכסיפות בשערה. נאמנה לאותה תסרוקת חצי יובל שנים. הוא לא זוכר אותה אחרת.

“הלוואי שאני הייתי נכנסת עכשיו למים…”

“אני אעצום את העיניים. אסובב את הגב. את יכולה להתפשט.”

אילן – – – היא חייבת לגלות לו משהו. הם – – – תדי והיא – – – נוסעים.

“יופי. גם לכם איליה השיגה כרטיס מוזל ליוון?”

השחיינים עולים מן הים. יודית נדרכת. הוא מתקנא בכתפה שאינה משדרת אותות של כאב. שנים סבל מסיוט. היה שוכב במיטתו ורועד מפחד. יום יבוא ומלחי איברהים אל־אוול יירדו מהמשחתת הבוערת וינקמו בו. אסור היה לו לצהול למפלתם.

אחד השחיינים מנופף להם בידו. יודית מסובבת פניה, מבקשת להתרחק מהחוף.

אילן בצר נושא עיניו אל הרכס. בתום מצעד העשור קנה אבא של חיימון לשלושתם ‘שוקולדה אביב לילד חביב’ ומיץ תפוזים ‘הדרן’. כתמים על חולצתו המעומלנת, ואילו במוטי אלרואי לא דבק רבב. מדי עשור שנים הוא בא, יושב בהילטון ומזמין את החברים הישנים. רק רחלי מסרבת לבוא.

חיימון הבטיח: “אל תפחד, אילן. אני אגן עליך.” ולמרות שחיימון היה רזה וקומתו נמוכה, בטח בו אילן ונרגע.

השחיין השני מסיר את כובע הים שלו ושערה הארוך של אשה ניגר. אילן קד קידה.

“גבירתנו של הכרמל.”

“זה השם החדש שנתנו למשחתת המצרית?” שואלת יודית.

אילן מצביע על הצוק. הכאב נדרך כמיתר. המלים מתקשות לצאת.

“כנסיית סטלה מאריס.”

הוא מחליף זרועות אך גם השנייה אינה מדייקת וכיוון פגיעתה הפוך, לעבר הים.

*

אדם נוקש בדלתם של זרים ומתמלא ציפייה דרוכה. האם ישיבו לו, האם יידחה, והדלת מפרידה בינו ובין חדרים מלאים או ריקים – הכול כמידת מאווייו. אלא שאין אדם מצפה כלל לצעדים הנשמעים מתוכו, ספק בעיטות, ספק חריקת גלגלי מטוס המבצע נחיתת אונס. אילן בצר מקיש בדלת המנזר, ובין הנקישות משעין את מצחו על צלב הברזל הרקוע. הקירות עבים, פתחים צרים קרועים בהם והחלונות העגולים מוגנים בשכבת ברזל.

זיעתו נוטפת על רקותיו והוא מתנשף כאילו העפיל במו רגליו אל ראש הרכס. מוזר, תמהה יודית, הן לא נעשה כאן שום מאמץ מיוחד. שכן היא זו שנהגה ואת הרכב החנתה בכיכר הסמוכה, ממש למרגלות אנדרטת המדונה – מתנתה הנדיבה של ממשלת צ’ילי. עולל הברונזה בזרועות אמו – יצוק משברי תותחים של מלחמת העצמאות בספרדים – ישקיף על המכונית, ישגיח מפני חמסנים.

מעל לבניין, אשר שימש ארמון קיץ לעבדאללה פשה, מושלה התורכי של עכו, מחפשת יודית את המגדלור אשר ניתב את הדרך לספנים.

מתי כבה?

לאילן אין תשובה.

האם היה למגדלור שומר שטיפס בגרם מדרגות עקלתוני, משקיף על המים יומם ולילה? ויודית מדמה את עצמה מציצה בצוהר. כיצד תזדעק כאשר תגלה דמות מגששת אל חוף מבטחים.

“אילן? אתה מרגיש לא טוב?”

לא. לא. מה פתאום. זה רק צמא פתאומי, בטח בגלל שהתרוצץ כל הלילה.

פירמידת האבן בגבם דומה לברזייה בחניונים של חיק הטבע, ויודית מנסה לשווא לשחרר מגופה כלשהי, ידיה מחליקות על הבטון, נתקלות בצלב גדול מחובר לכדור מתכת.

אגרופו של אילן נקפץ על דלת המנזר, אך מכתו רפה.

“מי שם?”

פסיעות אינו מצליח לשמוע, זולת אלה המהדהדות בקרבו.

“ידידים.”

כמו היתה עשויה ענן, מחליקה הדלת על ציריה ועל המפתן ניצב נזיר כרמליתי בגלימתו, לרגליו סנדלים פשוטים. חסר גיל הוא. לחייו התפוחות משוות לו ארשת של תינוק ואילו אישוניו כשל ישיש שראה הכול ושמע הכול, ואף־על־פי־כן לא הביסה תבונתו את ענוותנותו.

“השועלים חורים להם וציפור השמים קן לה, ובן־אדם אין לו מקום להניח את ראשו?”

דווקא יש להם מקום להניח ראש. הם מחפשים משהו אחר.

“ומה לעוברי־אורח בשעת שחרית זו בכוכב הים?”

אילן מציג את עצמם, יהודית משוב ואילן בצר – אינם איש ואשתו, כי אם ידידים ותיקים – מסתבך בהסברים על המשחק ואינו משוכנע שהנזיר ירד לסוף כוונתו. שמש בוקר מנמרת גלימתו.

הם מחפשים מעטפות. קשורות בחוט, אולי בסרט. רשום עליהן “היעד הסופי”. אולי גילה הנזיר במקרה?

האח גרגוריוס משתומם. הייתכן כי פלוני שיגר איגרת אל הכתובת השגויה? רק אב ובנו פקדו אמש את המנזר, והנזיר הוליכם בכל הבית, מוחל לבן על רוחו הרעה, ומנחם את האב, “הבא אחרי חסון הוא ממני, אשר קטונתי משאת את נעליו”.

“סליחה, אולי אפשר לקבל מים?” שואל אילן בצר.

אור ניתך על ראשיהם בעומדם במבוא. נחלי זיעה משתלשלים על רקותיו של אילן ובטרם שהוא גומע מן הכוס שהוגשה לו, הוא טובל אצבעותיו, מלחלח את פניו.

“ויביאו אליו את כל החולים אשר דבקו בתחלואים שונים.” ממעמקי גלימתו שולף האח גרגוריוס ממחטה לבנה ומגיש לאילן.

“אני בכושר מלא,” אילן מוחה, “אני טייס.”

הנזיר מהנהן.

“ברוכים הבאים אנשי הבוקר. ביתנו קורתכם, ואם חפצים אתם למצוא דבר, אוביל אתכם כשם שהולכתי את האב והבן.”

הם פוסעים בעקבותיו אל חדר האורחים, שם נשען אילן על אחד העמודים העתיקים, ובלא אומר מושיט לנזיר את הכוס המרוקנת. זכוכית דקה, ככוסות התה שהיתה מגישה סבתא לתמר ולוֹ ברדתם אליה לשכונת חליסה. אילן בצר נועל אצבעותיו על הכוס, חופן את הרעד.

“לכו אחרי ויימצא לכם אשר אתם מבקשים.” והנזיר מניח את הכוס בעדינות על שידת עץ מגולפת.

קודם ילכו אל בית־הנכות, מבשר האח גרגוריוס. לא תנוח דעתו עד שיראה להם את שברי השיש מן המנזר הביזנטי סנט מארינה שנהרס על־ידי הפרסים בשנת שש מאות וארבע־עשרה, ולוח שחקוקות עליו פני אדם בן המאה השלוש־עשרה ממצודת מרגריטה, שבאה במקום המנזר החרב, ולצד הדיוקן חרות “פה מונח הוגו”.

“הוגו,” העירה יודית, “מי זה הוגו, מה הוא שכח פה?”

חייל היה בחיל המצב הצלבני שבמצודה, ויודית מיהרה לחקור: “איך הוא נפל?”

“דרכי החרב מי יידע? הניחו למת ועל עוונותיו מחלו לו, כי מצא סוף־סוף מנוחה.”

כמה ישמחו המוצגים האלה את שמוליק אשכנזי. יהיה לו במה להקסים את רותם דולב. הרהוריו של אילן נודדים אל הזרת והקמיצה המשתתקות בשמאלו.

נוטש את יודית להתפעל ממטבע המלך פיליפוס ומן הפעמון שנשלח באלף שמונה מאות שלושים ושבע על־ידי פרדיננד השני מלך נאפולי וסיציליה, ברי לו כי המעטפות לא יימצאו ליד החלזונות אשר שימשו לקדמונים להפקת התכלת והארגמן, וגם לא מתחת לאבנים המעוגלות הקרויות “אבטיחי אליהו”, אותן קילל הנביא בחרונו על בעל מקשה אחד שסירב לתת לנווד הכרמלי להשיב את נפשו באבטיחיו המתוקים והעמיד פנים כי אבנים המה. אילן בצר מעמיד פנים כי הכאב הולך ומתקהה, אך נשימתו מתקצרת.

חזהו נזרע אבנים. הוא חייב להתעשת. אף פעם לא הכריעה אותו כך העייפות. אפילו בגיחות ההפצצה הבלתי־פוסקות על ביירות נשמרה חדות חושיו, והיטיב לזהות המטרה. אילן מתמלא חימה על עצמו, בקושי מצליח להבחין בעתיקות שמסביב. יום עלה ואילו בעיניו דמדומים.

“נר הגוף הוא העין, לכן אם עינך תמימה, בכל חדרי בטנך יהיה אור.” אומר האח גרגוריוס.

מה הוא מקשקש. עברית משונה. מזכיר את המורה לתנ"ך – אבא של תדי. מעטפות. צריך למצוא אותן ואז יוכל לנוח. אולי בכל זאת טמן אותן יואב סגל, למשל, מתחת לכף הרגל הענקית הזו משיש המונחת בארון התצוגה.

“יודית, מתחת לעקב. יש משהו?”

היא מונה חמש אצבעות – הזרת נשחקה אך עודנה אצבע, בניגוד לשלו שאיבדה כליל את התחושה.

הוא כופה על זרתו הסרבנית לעקוב אחרי הכתובת הסתומה, חרותה ביוונית מסביב לבסיס כף הרגל.

האח גרגוריוס מצטלב," עשו פרי טוב לתשובה. עובדי אלילים היו במקום הזה. השתחוו לשיקוץ, צלם זאוס הליופוליטאנוס, כרמלוס. לא תעשה לך כל פסל, כה אמר אדוננו."

לא תעשה לך כל כאב. גוף בוגדני. היה צריך לציית לרחלי. כל אחר־הצהריים נידנדה לו שינוח. מה אתה רץ לבית של ההורים שלך לחפש ספרים? ואם לא תמצא את הפתרונות, מה יקרה? תמיד אתה מגזים. גם כששלחו אותך להפציץ את ביירות, אמרת שלמטה יש אזרחים, קיטרת בסלון כמו זקנה. בחייך, אילן, תן לאחרים לעשות את העבודה השחורה ותניח סוף־סוף את הרגליים על השולחן. איזו כף רגל גדולה יותר, שלו או של אל הכרמל, ואיזו מידת נעליים נועלים האלים?

יודית פטרה: “האלים של היום הולכים יחפים.” והאח גרגוריוס אמר:

“ולא תהיו עצלים כי אם תלכון בעקבות אלה.” מלטף בחיבה את כף הרגל המפוסלת.

“יכול היה להיות אלוף בקפיצה לרוחק,” מנסה יודית לשפר את מצב־רוחו של אילן.

לשווא מאמציה. אילן בצר שטוף זיעה, מוחה את עפעפיו הנוטפים. הממחטה שנתן בידיו הנזיר ספוגה ומקומטת.

בתשישותו פסח על הציורים המרהיבים שבכיפת הכנסייה – אליהו העולה בסערה השמימה, דוד הפורט בנבל והנביאים ישעיהו, יחזקאל ודניאל – מעשה ידיו של הנזיר לואיגִ’י פוּגִ’י – ואינו מבקש תרגום לפסוקי המקרא שבהם נזכר הכרמל, רשומים בלטינית על התקרה, נדחף לעבר מערה חצובה בסלע המאותתת לו בצינתה הנעימה.

מרוצתו במדרגות לא הלמה את תשישותו, ולרגע חשדה יודית שהוא מתחזה.

“אילן,” משכה בשרוולו, “פה אין סיכוי למצוא מעטפות.”

“תני לי לשכב רגע.” ניתק והשתרע מתחת למזבח האבן, שואף לקרבו ניחוח קטורת ונרות דולקים, ולא חשוב לו אם הסתתר בה אליהו כפי שהעידה הכתובת במשקוף, או אולי קבור בה אלישע בן שפט. גם חששו שמא הנזיר מתרעם על הפלישה הבלתי־צפויה נמוג בשומעו את דברי האח גרגוריוס:

“נוח בני, כי יודע אביכם מה מחסורכם, ושב ורפא לו.”

מתחת לכתלים השחורים, למרגלות פסל הנביא ההורג את נביאי הבעל, מעוטר בשושנים וחבצלות מפלסטיק, נראה אילן בצר שליו לגמרי.

הוא שרוע על גבו, מכסה את טבלות הנחושת הקבועות ברצפה לזכר הנזירים הכרמליתיים הראשונים שהפכו לקדושים, פורש את הממחטה ומחפה בה את פניו.

“אתה איש דתי. אתה מאמין – – – אתה חושב שקורים נסים?”

“בשמך גירשנו רוחות רעות ובשמך עשינו נפלאות רבות. לאילו נסים נתכוון מר בצר?”

“אני יודע?” הבל פיו של אילן מתפיח את הממחטה. “מטוסים מפציצים פרחים מפלסטיק, יהודים וערבים קופצים אחד על השני מרוב אהבה. תחיית המתים. גם אליהו וגם אלישע החזירו לעולם הדפוק הזה אנשים שהתפגרו, לא?”

נדמה ליודית כי דבר־מה מבצבץ באבן, אך תחת מעטפות הבחינה במכיתות זכוכית דרות. כל הערב היא מנסה לומר לו. אילן… תדי והיא… מעבר לים.

לרגע נדמה כי האח גרגוריוס עתיד לבקש מאילן לסור מעל טבלות הנחושת ולהורות לו לקום על רגליו. להרף קט חכך בדעתו ואז אמר:

“מה צר השער והדרך מה צרה המוליכה אל החיים, ומוצאיה מתי מספר הם. התשבי השיב את נפש בנה של האלמנה על קרבו. ויורידהו מעליית הגג ויתנהו לאמו ויאמר אליהו: ‘ראי חי בנך’.”

דבריו נינוחים, כאילו היה מספר חלום. “ואלישע השיב רוח של בן השונמית, ואדוננו כריסטוס השיב את לזרוס בתכריכיו.”

לו עצמו ארע נס – והאח גרגוריוס מצטלב – בהיותו רך בשנים הושיעו ישוע, פדה אותו מידי זדים. הוא כורע על ברכיו למרגלות המזבח, מדליק נר ומציבו על אגן ברזל זרוע חֵלב.

“אנחנו יורדים מהארץ!” יודית צועקת והמערה מחרישה.

אילן מתרומם, ממש מנתר. “מה אמרת?”

הממחטה נשמטת לארץ. להפתעתה פניו יבשות וצבע חדש משתלט על לחייו. ולאח גרגוריוס, הרוכן להרים את פיסת הבד, מסבירה יודית, “שטויות. אף אחד לא החזיר לחיים מת מהים.”

*

אשה מול אשה. האח גרגוריוס מציב את יודית נוכח פסל המדונה בחזית הכנסייה. גבירה עדויות אבני שוהם, נזר לראשה, גופה מגולף מארז הלבנון.

נוטרה דם דה מונט כרמל. גם המלים שאומרת יודית בקול רם אינן מתרצות אמונה. במר לבם ידמו אנשים לראות דמעות זולגות על לחיי פסלים, בייאושם יתחננו לאות. האח גרגוריוס – זה אפילו איננו שמו האמיתי – נס אירע לו ונשאר בחיים. איזה לילה מוזר. אף־על־פי שכבר היום מלא, היא עודנה מרגישה לילה.

הכנסייה דוממת. עשרים איש בלבד חיים במקום הזה, אמר האח גרגוריוס, ויודית בטוחה כי שום המיה לא מגיעה לאוזניה מפני שכל אדם מתייחד עם תפילתו.

אינה יודעת כיצד מתפללים כהלכה. אין לנשים זכות תפילה כמו לגבר. “תנו כבוד לאשה כי כלי רך היא מכם,” אמר הנזיר בהושיבו אותה להמתין להם. “אין הגברת משוב יכולה להעפיל עמנו לדיוטות העליונות.”

אילן התעשת, מסתער מחדש על המשימה לאתר מעטפות, מסביר לנזיר כי בשנה הבאה עתיד הוא לחבר את כתבי־החידה. בקושי טרח להתנצל בפני יודית על כך שהם זונחים אותה מאחור. מריה תארח לה לחברה.

נוטרה דם דה מונט כרמל. שם מפואר, כאצילה אירופית, ולא דלת העם אשר הובאה מגנואה לפני מאה וחמישים שנה ונתקעה בכנסייה קרתנית במזרח התיכון.

את שומעת אותי, מדונה? אין לי מושג איך מתפללים. “על הנסים ועל הנפלאות”. שורה שמסתננת לראש. ועוד אחת. “יתגדל ויתקדש”. מדי שנה אומר אבא של חיימון על בנו. האנשים מתמעטים. בטקס יום הזיכרון אתמול נכחו שניהם בלבד. קולו הרועד של הזקן רפה משנה לשנה. “יהודית, טוב שבאת.” היחיד שקורא לה כך, נושם את ה“הא” פנימה כהבל חם. ולא מצאה עוז לספר לו שבשנה הבאה יתייצב ליד האנדרטה לבדו.

אל מלא רחמים. שנים ממשיכה לקרוא לו “אבא של חיימון”. אל מלא – אל ריק. צריך להזהיר את הנזיר מפני אלים בעלי כפות רגליים גדולות מדי.

פעם לובשות פניו ארשת של ילד ופעם של ישיש מופלג, וכאשר אמרה מה שאמרה על המת מן הים, זרח בנוגה מוזר. פיסת הבד שבידו התיישרה והוא צררה בחזרה בעמקי גלימתו.

במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע, אמר האח גרגוריוס בעברית הצחה שלו. לידו הם נשמעים עילגים. דובר בלשונם משחר נעוריו. כאשר הובא בבריתו של אברהם אבינו גרשום קורא לו, ובהגותו את שמו העתיק סוכך בכפות ידיו על הנר המתאבך במערה.

ובאה המלחמה, והביאוהו אביו ואמו אל הנזירות הכרמליתיות אשר בפולין, שם ישב חמש שנים. ואחרי ככלות הים הבוער באש לא בא איש ליטול את גרשום, והיה הילד בוכה בלילות ואין לו ניחומים. ובחלומו חושך גדול מכסה את פני הארץ והנה ישוע על הצלב, עטוף בטלית גדול, ולא נזר קוצים על מצחו כי אם טוטפות בין עיניו, והילד גרשום צועק “אל מלא רחמים,” וישוע מורה לו את מלות ה“קדיש” ואחר־כך הושיט קנה ידו ועליו שבע כריכות הרצועה, והוא קורע בצד שמאל של בגד הילד גרשום קריעה ואומר “כעת בני אתה.” ועוד אמר לו “הנה היהודים הולכים לבנות להם ארץ, לך לך אל המקום אשר בו אור העולם, כי עיר יושבת על ההר ולא תוכל להיסתר.”

עפעפיה של יודית נשמטים. לפתע אינה בטוחה שסיפורו של האח גרגוריוס אינו אלא הזיה פרועה, דמדומי מוחה היגע.

למה מכל הארצות בעולם דווקא האדמה הנידחת הזו לוכדת הוזים ומשוררים, משובשי בינה, קודחים וסתם מטורפים, ומדוע אי־אפשר להינתק. הנפש מפרפרת בקורים גם בהיותה מופרדת ממנה מרחק אוקיינוסים.

תדי חשש. כיצד יבשרו שהם יורדים? הבוז, ההשתאות, העלבונות. אחר־כך רשם את הסיבות והנימוקים, ובלי להראות ליודית ביקש להשליך את הפתק. היא נאלצה להזכיר לו שארזה גם את הפח, ותדי גלל את הפתק ולא צחק. הוא אמר: “טוב שאנחנו לוקחים איתנו גם את הזבל שלנו. יותר טוב זבל מקומי מתוצרת חוץ.”

אף־על־פי־כן התעקשה לברר משהו. האח גרגוריוס – כמעט כשלה לשונה לכנותו גרשום – “תגיד לי את האמת, למה כאן?”

“מה זה חשוב לך, יודית?” רגן אילן, “ממילא ההחלטה שלכם סופית…”

הנזיר מתחבט.

“אשרי הנשארים, כי המה ירשו מלכות שמים.”

היא רצתה למשוך בגלימתו, ורק בשנייה האחרונה נזכרה בנימוסיה ובלמה.

נזיר שמדבר מליצות. בבקשה, עם יד על הלב, יגלה לה, למה מכל המקומות בעולם בחר לחיות דווקא פה?

ויודית נגררת אחריהם מעבר לאולם, אינה יודעת אם בכך היא מסיגה גבול אל האזור האסור על נשים. והיא חוצה את סף חדר ובו מלבושי כמורה הדורים בארונות ותשמישי קודש, גביעים ואיקונות, והכול מתנוצץ בשעת השכמה זו, ומדי פעם מתנגש מבטה בעיניו של האח גרגוריוס ואינה מוצאת דבר מן הילד המבוהל.

בטרם עזבו את המערה וידא כי שלהבת הנר יציבה וטובה. הליכותיו ללא דופי. הגברת משוב – ועוד עם “הא” הידיעה. אילמלא היה נזיר היה מן הסתם מנשק את ידה באבירות פולנית. על קצה לשונה עומדת השאלה, כדרכם של ניצולים – בדיוק כמו הוריה – מנין הוא, מאיזו עיירה, ומי שרד.

בפשטות אמר: “יהא חלקי בבניין הארץ. מילאתי אחר הצו.”

קטיפה ארוגת זהב ואבני חן, תבליטי נחושת, ספרים בכריכות כסף, הכל יפה להפליא ומרוחק. בעקבות ישוע היהודי הלך. אפשר יקראוהו נזיר ציוני. כמותם ביקש לסובב את נחש הזמן, פסח על אלפיים שנות היסטוריה, להשיב הנצרות אל מקורה. “תסלח לי הגברת משוב,” מוסיף האח גרגוריוס, “שמא תואיל לבאר לי מה פירוש ‘עם יד על הלב’?”

יודית צופה במדונה. מה יכולה אשה של עץ לומר לאשה בשר ודם. במר ייאושם ידמו אנשים לראות פסלים מגירים דמעות. פני גבירתנו של הכרמל יבשות.

בחיקה של יודית ספרו של אילן. לפני שנפרדו נתן בידה והורה לה לשמור אותו.

“כבד לך?”

גון פניו משונה.

“רבתי עם תמר אחותי על הספר הזה,” אילן בצר מאמץ את זרועו השמאלית, כאילו היתה של איש זר, “ואפילו לא פתחתי אותו.”

האח גרגוריוס החל להוביל את אילן אל הפרוזדור שמאחורי המזבח הגדול, וכמו לנחמה אמר:

“הנה אנו משאירים אותך לבדך, אל תיראי, יודע כל שער עמי כי אשת חיל את, וכאשר נשובה תפרשי לי המלים הסתומות על היד והלב.” ולעבר גבו הנעלם הפטירה יודית חרש, “כן, גרשום.”

*

מטוס נוחת. באותו שבריר, ממש בטרם נוגעים הגלגלים באדמה, מתרווח גם הגוף, רגיעה זעירה, כמעט בלתי־מורגשת, מעין הודיה אילמת על הנס שהתחולל כאן: אדם חג באוויר וחזר בשלום.

כעת הוקל לו. סתם הפרעה של מה בכך. בדו"חות הטיסה שוכח אילן בצר לפעמים לרשום זוטות. פמפום מנוע, קרטוע באוויר, חידלון קל שחולף כשם שבא – שהרי ממילא הכול שב לאיתנו.

אחרים מתפעמים מניחוח פרדסים כאשר הנחיריים על סף שיכרון, באותה עונה קצרצרה שבטעות קוראים לה אביב, ואילו אילן בצר מעדיף דווקא את הסתיו שאין לו ריח מוגדר, אלא ענבים בשלים, עם עלווה שנבללו בה חרון הקיץ, בשורת לחלוחית של חורף ותחיחות רגבים. לא פעם הוא נסחף ומתמכר, ורק ברגע האחרון מצליח לחמוק מחוטי החשמל האורבים למטוס הריסוס כמו קורי עכביש לחרק.

הוטב לו. הנשימה סדירה, בדיוק כמו אחרי ביצוע לולאה באוויר. קודם התאמצו הריאות וגמעו בכל־הכוח, ובהתיישר החרטום מתנגנים גם אברי הנשימה בשגרת המקצב.

הנה רפה שמאלו. אולי יספיק עוד לחטוף תנומה קלה בסוף המשחק. יתקלח, יתרענן, יעצום עיניים – בצבא למד כיצד צוברים מנוחה בפרקי זמן קצרצרים. מי שניצח בראלי אינו חייב להיות גם חלוץ הקומזיץ. ייסע הביתה, יחליף בגדים, יעיר את הבנים ויבוא כגיבור. תמר תיאלץ להודות כי הספר אמנם היה חיוני. לא לשווא נאבק להוציאו מרשותה, ואולי תתנדב אחותו הקטנה להחזירו לכוננית העליונה של אבא.

לא יצטרך למהר יותר. ליד המדורה תמתין רחלי, תנעץ זרד ברמץ, להיטיב ולקבור את הקרטושקעס. עד היום היא קוראת להם בצ’כית “ברמבורי”.

אולי כדאי להזמין את הנזיר למדורה. ילמדו אותו שירי מולדת, יטעימוהו פיתות עם טחינה וחמוצים. נזיר יישב על החול וישיר “אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה.” אחרי הכול, מוכרחים לגמול לו על הכנסת־האורחים. כיצד הוא מסייר עמו בכל אגפי הבניין בדבקות של מורה־דרך.

אילן משתנק. הנשימה, שקודם שככה מזעפה, משתלחת בו מחדש. נוכח העצמות והגולגלות שנאספו שם, הוא מתקשה לכבוש צחוק פרוע, ותיכף התנצל. גם בהלוויות אינו שולט על עצמו.

“מה לך כי תירא,” נינוח האח גרגוריוס, “הקוצר ימצא שכרו, ותבואה יאסוף לחיי עולם. הנה עוד מעט וגם אנוכי בין אלה.”

אילן סופק כפותיו. ימנית מחפה על שמאלית.

“מי הם?” תודה לאל שיודית נשארה מאחור.

“אחי אשר שירתו במנזר. הנה שמותיהם חרותים על לוח השיש שבקיר. יסלח לי, מר בצר, האם לא ראה מעולם בן־אדם שהלך לעולמו?”

איזו שאלה? הרי שירת בצבא. ובחשאי, אילן מסיט את מבטו. ברגע שבו מוטח המטען הקטלני משתחרר המטוס, נוסק בקלות לגובה.

לא כך מרססים שדות. קודם הוא מברר נתונים. מה גודל השדה והיכן מקומו, איזהו הגידול ומהו הרעל שכנגד, ובאיזה מינון. מן החקלאי הוא מבקש להדליק אבוקת עשן כדי שיזהה את כיוון הרוח. עומד אדם על הקרקע ואילן בצר מבחין בבירור בתווי פניו. את ביירות הפציץ מן הגובה ולא ראה דבר, ואף־על־פי־כן – בלילות הוא חולם פרצופים. “אני טייס. ובתור מי שבילה הרבה זמן בשמים, צר לי להודיע לך שריק שם למעלה!”

האח גרגוריוס שומר על קור־רוח: “אפשר טחו העיניים מראות.”

אילן מעפיל ראשון במדרגות.

“אני מקנא באנשים כמוך. לכל דבר יש לכם תשובות. אין לכם שאלות בכלל?” והוא מנפנף בכתב־החידה, מקופל כממחטת הבד של הנזיר.

חידה לא קלה. הדוברים רואי שחורות. חיילים פשוטים כמוהו, מול אויב חסר רחמים. “תראה מה כתוב, אדוני הנזיר. הביתה לא יגיעו. מחפשים נקמה.”

“ואני אומר לכם אהבו את אויביכם והעתירו בעד רודפיכם.”

תשובה לא מספקת, במיוחד ממי שאיבד את אביו ואמו והחליף דת ושם. אילן שואף בשקיקה ריח ספרים שמדגדג בנחיריו ומזכיר לו את הכוננית בבית הוריו.

כעת ניצבו בקומה השלישית, והנזיר מעיין בכובד־ראש בכתב־החידה.

“כאן הפתרון שאתה מחפש.” אומר האח גרגוריוס בהיכנסם לספרייה המדעית הראשונה בחיפה, “כל תולדותינו וכל קורותיכם.”

“ייקח לי שעות למצוא.”

“ולמה דוחק לך? האם קצרות עיתותיך?”

אילן ממאן לשלוח יד אל הספרים, ייאוש דק מחלחל בו. משהו השתבש. היעד הסופי אינו ברור כלל. ייאלץ להסתמך על אחרים, עניין שנוא על טייס בודד שלמד להסתדר בכוחות עצמו.

הנזיר מתעכב, מבקש להעניק לו הזדמנות אחרונה, ואז החל מעפיל אל הגג. שפתיו נעות, אלא שאילן מביט בכיוון אחר.

חייל שאינו נפגע בקרב אומר ניצלתי. חייל מבחין בכתמי דם משחירים מתחת לעור. אלי אלי, למה. למטה קוראת יודית בספר המריבה של אילן ותמר בצר. מישהו סימן את הדפים בקיפולי “אוזניים”.

חייל מפונה לבידוד. ההר מקולל במגיפה. איש לא יתקרב למנזר אשר הפך לבית־חולים צבאי. גם הצוות הרפואי לוקה בדבר. נותרים רק פושעים שנמלטו מבתי־כלא של גנואה ומלטה, חומסים מהחולים את שארית כספם. מישהו הוסיף בשולי הספר הערות. יודית לא מסוגלת לזהות אם כתב־היד הוא של אילן או של אחותו תמר.

מן המנזר נשקפת עכו הנצורה. הוראת הנסיגה מתקבלת. בטנטורה ימתינו הספינות. אפילו האנגלים לא יעזו לתקוף מאימת המגיפה. ליל הפינוי. 21 או 22 במאי אלף שבע מאות תשעים ותשע. שעת חצות. מי שרגליו עומדות לו יורד בשביל, נגרר בעקבות הגדודים הנסוגים. בני־המזל השיגו חמורים, אחרים אפסו כוחותיהם והם שוכבים בצדי הדרך. מאחור נשארים הגוועים. בבוקר באים התורכים וטובחים את כולם. המנזר ריק. אלי אלי, למה עזבתני.

אילן בצר נשען על המעקה. לא פעם ליגלגו עליו. מה אתה מתפעל מנוף כמו איזה ילדה רומנטית. בשווייצריה יפה יותר.

ואף־על־פי־כן, זו אותה תצפית כבטיסה נמוכה, שעה שהמטוס על גחונו והעין הסורקת אינה מחסירה דבר. רק בארץ הזאת מתקיים אור כזה, פוצע בצללים חדים, יונק פרטים קטנים. מתחשק לו להשתובב כילד, לטפס במגדל, למשוך במצילה ולדנדן בפעמונים– הראשונים אשר נשמעו בארץ־ישראל בעת החדשה. מעשה קונדס כזה מתאים למוטי אלרואי, אלא שאוסטרליה השכיחה מזמן את תעלולי הילדות.

והים – אילן אף פעם לא טס ממש מעליו. להרגיש פעם אחת ויחידה קצף ניתז על זבוב הפח.

“כשהייתי קטן,” הוא אומר, “מכרו לי איזו אגדה על לווייתן שנלכד בים התיכון.” זנבו תקוע בארץ־ישראל, ובכל פעם שהוא מנסה להשתחרר מזדעזעת האדמה ומלחמה פורצת.

“לווייתן, האח גרגוריוס, הוא סעודה לצדיקים בעולם הבא, נכון?” דג מסכן – כך שיחזר אילן לבנו הפעוט את האגדה ששמע בילדותו – שאינו מתכוון לכל האסונות שהוא גורם. רוצה הביתה, זה הכול. “אפשר אין זו אגדה. לווייתן זה יצר הבורא לשחק בו.” והאח גרגוריוס מתעניין מיהו שסיפר אותה למר בצר.

הים כה ממורט. בחוף מיתמר עשן מדורה. שלא יתחילו בלעדיו. נדמה לאילן שהוא שומע את יודית צועקת מלמטה, ואולי הצעקה בוקעת ממקום עמוק אחר. ואילן לא הספיק לספר לאח גרגוריוס על הילד הרזה שאמו רדפה אחריו עם סוודר ובננה.

חיימון הוא שסיפר את אגדת הלווייתן. ניסה להרגיע את אילן בצר, הבטיח כי איברהים אל־אוול היא עכשיו אח"י חיפה, ועל ירכתיה נרשם “ק 38”. אתה שומע, אילן, כבר לא צריך לפחד.

הים הופך ללבה מותכת. נדמה לו כי שעות חלפו והוא לא שם לב. שמש לוהטת כזו. כבר בטח צהריים. הוא שכח את יודית. הוא איבד הכול. חיימון כל־כך השתדל לטעת בו אומץ. להמתין בסבלנות עם חכה ביד, כדי לשחרר יום אחד את זנב הלווייתן. דג אומלל או שוטה, שלא היה מסוגל לזכור כיצד התגלגל לכאן, ובעיקר מדוע.

כיצד יכול אילן לגלות לאח גרגוריוס – רק אח ולא אב הוא – שאחרי הדברים האלה התעצמו פחדיו עוד יותר. נשבע לחיימון שלא יתלוש יותר כנפי זבובים. התחפר בשמיכה והוסיף גם כרית, מתקנא בתמר אחותו, נמה לה בשלווה ואינה נתקפת סיוטים.

דווקא מפני שאיברהים אל־אוול נתהפכה בעל־כורחה לספינת חיל־הים, נוטרים מלחיה עוד יותר, ומי יודע כיצד יסתיים כל זה. שנים שהוא רוצה לשאול את חיימון אם אפשר לשחרר את הזנב מעומק המצולה.

אילן גולש במדרגות והנזיר אחריו.

הכאב – הכאב האיום הזה – – – אין ברירה, עכשיו מוכרחים לקרוא לו בשמו האמיתי. הוא משתעל ודם פורץ מפיו. צריך להתחיל מהתחלה. אנחנו טעינו, יודית. נחזור אחורנית, נעשה הכול טוב יותר – אני מבטיח. בחיי, אני לא פוחד.

הוא חצה את סף הכנסייה אל יודית בחוץ. ידיה מושטות, ופניה קורנים. היא פתרה. היא אומרת היכן היעד הסופי, והוא אינו שומע. זבוב הפח מאבד גובה וצולל. אילו היה זה מטוס קרב היה משתחרר בכסא המפלט. אילן לופת את לבו. הוא נופל, הוא נופל, הוא נופל.

*

הם גררו אותו למרגלות הפירמידה כדי שתסוכך עליו בצִלה. האח גרגוריוס יצא להזעיק עזרה. משהו קישח צומח בקרבה של יודית, מין גבעול אבן, או מוט היגוי, שמכוון את מעשיה וכופה עליה להיות זקופה. היא נוטלת את כף ידו הלחה של אילן בצר, מסיחה דעתו בליטופים, שלא ירגיש כיצד היא בודקת בחשאי את הפעימות.

דופקו אטי וחלש. חיוורון אופף את פניו וסביב פיו מתפשט כיחלון. היא תמכה בראשו כשהשתעל. בזווית הפה הצטבר ריר ורדרד. את פיו מחתה בממחטת הבד שתחב הנזיר לידה. קולו של האח גרגוריוס נשמע נמוך מאוד בצוותו “עלייך להתפלל.”

יודית מילמלה: “אין לי מושג איך מתפללים.”

הנזיר שתק. יודית הוסיפה: “ולמי.”

עיניו של אילן צלולות לגמרי והוא מתאמץ לחייך.

יודית אומרת: “אלה החילים של נפוליון בכתב־החידה.”

הוא מנסה להזדקף.

“מה ראית שם?” היא שואלת. מוכרחים להעביר את הזמן, עד שתגיע עזרה.

אילן מחרחר, ואולם למרות נשימותיו הכבדות הצליחה להבין.

“עצמות של לווייתן.”

מה עוד לומר לו? היא חייבת לדבר ללא הפוגה, שלא יאבד את ההכרה. לשמור בכל מחיר את רוחו הטובה. אסור לפרש לו את כתב־החידה. חזיון אימים. לומר שלא נשחטו פה אלפי אנשים, כמו שסברו במשך שנים?

ואם בחמישה־עשר קורבנות מדובר, האם מפחית המספר את גודל הזוועה? לא נותר עד ראייה שהיה נוכח בטבח, והכל נגזר ממסקנותיו של האב יוליוס, נציג הכרמליתים ששוגר מרומא, והגיע למקום החרב בשנת אלף שמונה מאות ושלוש.

ארבע שנים אחרי הטבח, הוא אוסף את שלדי החיילים הצרפתיים המוטלים בחדרי הנזירים, בתאי ההתבודדות ובמסדרונות, וחותם במערה. אחר־כך ייטמנו בקבר קטן מול הכנסייה, יחד עם כובעיהם הצבאיים וכפתורי מדיהם, ולזכר הקרב על מצרים תיבנה מצבת הזיכרון בצורת פירמידה.

אמת זרועה של יודית משמשת מסעד לראשו של אילן. היא מחייכת אליו, ברוך דומה חייכה לילדיה בספרה להם על המסע הצפוי ועל הפרידה. אסור להפחיד. חייבים לעודד.

עצי התמרים הזקופים מטילים עליהם צל משוסע, וכמו מעשיית ערש מספרת יודית לאילן על הקרדינל גוטי שהגיע לחיפה במאה הקודמת ונתכבד בתמרים. נזיר אחד ליקט ארבעה גלעינים מצלחתו של הקרדינל וזרעם בגן שמסביב למצבה. הכול קראה בספר שהביא אילן מהכוננית של אביו. ספר נדיר. היטיב לבחור. עותק יחיד שמור מכל משמר בספריית בית־הספר שבו יודית מלמדת.

בתמונה מלפני מלחמת־העולם הראשונה מופיעים עצים צעירים ונמוכי קומה, מוקפים בהערות בכתב־יד עגול ויפה, שלו או של תמר?

אילן מחרחר: “של אבא שלי.”

תחת משקל ראשו מתכווצת ידה במדקרות קוצים. מלותיה אצות, שלא תנדוד מחשבתו אל הלוויית אביו לפני פחות משנה. קיץ התלקח, ומוטי אלרואי הפתיעם במבוא בית־העלמין, חובש כובע של חוואים אוסטרליים במקום כיפה.

משום שזכר אביו מציף את אילן בשמחה, יודית ממהרת להעלות באוב את הטיול השנתי של כיתה י' למצדה. “אבא שלך הצטרף כמלווה, אתה זוכר? טיפסנו בשביל הנחש. שעות זה לקח, כמו נצח. ואבא שלך סיפר לנו על תכנית החירום ‘מצדה על הכרמל’, למקרה שהגרמנים יכבשו את ארץ־ישראל, אתה זוכר את הבדיחה של יונגי? איזה מזל שמונטגומרי הביס את רומן באל־אלמיין, כי אחרת היינו גומרים בתור בחינת בגרות בהיסטוריה.”

גרשום, גרשום, חזור כבר. דלת הכנסייה פתוחה ושני נזירים צופים בהם. אחד מניח לידה קנקן מים ומתווה על עצמו את אות הצלב. אין לה מושג אם יש טלפון במנזרים והאם מסוגל מתבודד להתמודד עם מצוקת חירום.

אילן נוטף זיעה והיא סוחטת את הממחטה, מספיגה במי הקנקן. עוד מעט, מיד תגיע עזרה, אל תדאג, אילן, אני איתך, לא עוזבת.

תיזכר תיזכר. המסע מים אל ים, וחג הביכורים עם טנא וזר על הראש. אמרת שאתה מלך השדות. והנסיעה הראשונה לחוץ־לארץ לראות את המגדל הנטוי בפיזה, כי יונגי הזהיר שעוד מעט הוא יתמוטט, והחולצה שרקמה לחיימון – שיבולי זהב – שמעולם לא נמצאה בין חפציו, והלידה של נורית סגל, הראשונה בחבר’ה, ואיך כולנו חיכינו בחצר של בית־חולים רמב"ם. אתה זוכר איך הרשו ליואב, שהיה כבר סטודנט לרפואה שנה שנייה, להיכנס – בעל בחדר לידה היה אז חידוש מהפכני – והוא סיפר לנו שכאשר ראה את ראשו של טל מבצבץ צעק “קדימה, תראה להם!” כאילו מדובר במשחק כדורגל. ואיך קנינו מתנה משותפת – מיטת תינוק ועגלה שעברו מיד ליד, עד שבא גל, הילד שתמר ומלאכי אימצו, ובשבילו הם קנו הכול חדש.

חייהם נארגו כאריג אשר כל אחד מהם השחיל בו פתיל בגון אחר, וכעת, כשיודית גוללת אותו בחיפזון – בלא הגיון וסדר – מתגלה דגם שנברא מעצמו במשך השנים, שהרי איש לא טרח במיוחד, או תיכנן, או חישב, ולכן גם צורתו נעדרת גבולות ברורים, משהו שימשיך להשתנות ללא הרף, אך יתקיים – ללא ספק יתקיים – כל עוד שהם יחדיו.

אילן מנסה להגיע אל הספר: “תגידי… לתמר.”

אין ליודית מושג על מה הוא מדבר.

“בטח שאני אגיד לה,” היא מרגיעה, “עכשיו תנוח.”

למרות הדם בפיו הוא עושה מאמץ עילאי לחייך אליה. בראותה את שמורותיו מאותתות לעבר הספר, היא נחפזה לומר שמצאה בו רעיונות לכתבי־חידה חדשים. השראה בשבילו למשחק הבא, והיא מוכנה לעזור לו, איזו שאלה.

ואת המחשבה כי בשנה הבאה לא תהיה כאן, יודית מדחיקה.

משהו מטריד אותו.

“אתה רוצה שאחזיר לאחותך?”

הוא לופת את ידה – מנין לו הכוח.

“אני…אהיה…”

היא משסעת אותו מיד.

מלותיו התיזו דם: “…כתב…חידה.”

פניו של אילן נעשות שקופות והוא מקיא. הדם משתרג על המשטח למרגלות הפירמידה. לרגע היא קופאת ואז מחבקת את ראשו, מציפה אותו במטח של חלקיקי זיכרונות, הטוב שהיה והטוב שעוד יהיה. מוכרח להיות גם טוב.

יום יפה, בהיר. הגשם שהפתיע טיהר את האוויר. הילדים ייהנו על החוף, בתנאי ששרון של עטרה ויונתן ואלון של איליה וטוביה לא יריבו. אתה זוכר את השמות של כולם? אנחנו ממש שבט. ענת ורון ומיכל של בת־שבע ויונגי, אלון ואמיתי של איליה וטוביה, רפי, יובל ותום הקטנה של סוזי ואהוד, עמית ועמרי ונטע־לי של תקווה ומולה, ושרון ומירב של עטרה ויונתן, וערן ומאיה של יודית ותדי, והתאומות שלי ודנה של קארן ואסא, ודניאלה ואסף של רננה ושאול, וניצן ועידו של נילי ואבנר, וטל ולימור של נורית ויואב, ורזיה של שמוליק ושולה, וגל של אחותך תמר ומלאכי, והילדים שלך – שלושה בנים נהדרים. דרור כבר בן שש־עשרה? איך שהזמן עובר –קלישאה שדיקלמו תמיד ההורים שלנו ועכשיו – לא להאמין – עברה אלינו בירושה. ורועי, ילד מחונן, ועופר שנולד במלחמת לבנון. ויש לי שאלה אליך אילן – די מטופשת – אתה חושב שגם הילדים שלנו יהיו חברים?

יודית מערסלת את אילן בזרועותיה. דמו זולג על עורה. היא אינה חדלה לדבר.

הם יתרחצו בים, יזללו, ישחקו מטקות, יתמכרו לשמש. השיזוף הראשון של הקיץ. יש להם עוד כל־כך הרבה מה לעשות, למרות שנדמה לפעמים שזה סוף פסוק, איכשהו, ממש לא ברור כיצד, מתחילים מבראשית, באותה דרך אקראית שבה נארג הדגם המשותף.

עיניו מתגלגלות אחורנית. החרחורים חדלים. פסיעות מתקרבות. גלימתו של הנזיר מתנפנפת. יודית חובטת באגרופיה על חזהו של אילן בצר.

“אילן!!!”

במערבולת החבטות היא מגלה לפתע את המעטפות, ליד קווצת שערו הסתורה, מוצמדות לבסיס הפירמידה בסרט הדבקה, מוגנות מהעכרוריות שמתפשטת. כיצד צצו באורח פלא. היא זוכרת שמיששה שם בהגיעם לסטלה מאריס ולא מצאה דבר.

יודית הולמת ישר על לבו.

“שלא תטבע לי, אתה שומע, שלא תטבע!!!”

ואילן בצר מפסיק לנשום.

*

ברגעים הקשים ביותר בחייה מצאה יודית משוב את עצמה מתחלקת לשניים. מעין בבושקה רוסית, אשר הדמות הפנימית – קטנה מכולן – זועקת, מתפרקת וקורסת, ואילו הגדולה, זו המשמשת מעטפה חיצונית – מבוצרת, צופה במתרחש בעין צוננת.

כעת נהפכו היוצרות. בכח נאלץ אסא לעקור אותה מאילן. פיה פולט קולות מוזרים, ואילו בעומק הכול שחור וקר.

בובה מצוירת. זו שהיתה אצל סבתא בוויטרינה והיטלטלה איתה מאודסה בספינת מעפילים רעועה. פה חתום, ריסים מודגשים, לראשה מטפחת צהובה. ידיה רשומות בקו לצדי גוף הביצה, מקיפות פרח אדום במרכז הבטן, כקרביים פעורים.

יודית שרטה את אסא ובעטה, והוא ניתק אותה מהגוף השרוע, באותו אופן בו נהג להרגיע סוס משתולל.

“תנו לי להיות איתו!” התייפחה, “אני לא רוצה שהוא יהיה לבד בחושך!”

מישהו, היא לא יודעת מי, מרחיק אותה בעדינות, וכמו בנסיעה אטית של רכבת, מצטמצם הגוף השרוע ועוד אנשים מקיפים אותו עד שהוא נחבא, כמו החליק אל מתחת למפלס המים.

ואף־על־פי־כן יודית רואה הכול, אינה מחמיצה דבר. לכאורה לא שיתפוה בסודות ולא נטלה חלק מעשי בפתרונים, אבל הבבושקה עדה מפוכחת שרואה וזוכרת.

והפנימית – זו הזעירה ביותר, יחידה שלמה שאינה ניתנת לחלוקה – נעדרת ידיים בכלל. אצלה העיניים והפה מסומנים כנקודות בלבד.

ואחר־כך מוגשת ליודית ממחטה בוהקת והאח גרגוריוס מוחה את פניה, ומעבר לפיסת הבד הרוחפת ביניהם, היא צוללת לאישוניו ומגלה שם את הילד המבוהל.

ויותר לא הורה לה להתפלל.

אסא פורף את בגדיו של אילן. מניח ארבע כריות אצבעותיו בשקע שבין שריר הצוואר והגרגרת ולוחץ קלות. הדופק מפרפר. הוא בודק אם התרחבו האישונים.

אסא מטה את ראשו של אילן הצדה על מנת לנקות את הפה ואחר־כך משעין את הראש לאחור, מושך את הלסת התחתונה כלפי מעלה ומצמידה לעליונה. הוא סותם את אפו של אילן, נושף לתוך פיו נשימות חפוזות. בטנו של אילן מתרוממת ואינה יורדת. אסא לוחץ.

בת־שבע בוכה. מולה מרחיק את תמר. פרקי אצבעותיה התאבנו סביב הספרים שבחיקה. אבנר כורע על ברכיו לצדו של אסא. רננה טומנת פניה בכתפה של עטרה, מבליעה בהתייפחויותיה מלים בגרמנית. קארן ממלמלת, “Help, we need some help!”

ושאול ואיליה הגיחו פתאום, וסוזי מחנה את המכונית האמריקנית בחריקה, וטוביה ואהוד רצים יחדיו, ושמוליק אשכנזי מסוכך על רותם דולב, ותדי נוטש את סטלה מאריס, ובעיקול הכביש, בדיוק בפסגת ההר – מקום אידיאלי להצבת סוללת טילים – הוא ממתין בדריכות לבואם של רחלי ויונתן, מישהו חייב להכין את רחלי מראש.

ויונגי מטיל צל על הפירמידה, ובמדיו המרושלים של תדי הוא נראה כמו חייל שערק. גופו מסתיר את הכתובת הלטינית “איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה”.

תדי זיהה ראשון את הפסוק. לא לשווא היה בנו של המורה לתנ"ך. חיילים אומללים של צבא צרפת הנסוג. מנוחה לא היתה להם. תם מאגר הבדיחות של יונגי. במלחמת־העולם הראשונה חולל הקבר על־ידי התורכים. באמתלה של חיפושי נשק פרצו את הגלוסקמה והחריבו את המצבה. תדי ידע אפילו לצטט בעל־פה את המשך הפסוק. “צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאוד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים.” יונגי משעין ראשו על קודקוד הפירמידה ודמעות זולגות.

בפעם השנייה הוא רטוב לגמרי, אלא שעתה מייבשת שמש.

כולם מקיפים את אילן בצר, ואילו האח גרגוריוס מחובר לבבושקה הפנימית של יודית.

צער, מה הוא מכיל?

את מה שהחמצנו, את מה שלעולם לא נשיג, את מי שלא נמחל לו, את הנקמות הקטנות שלא הצלחנו להוציא אל הפועל, את אוזלת ידנו, את האיוולת והשמחה – כחושה ודלת מידות; יום אחד, שעה אחת, לעתים רגע – ואף־על־פי־כן שמחה.

צער אמרנו, ובכל זאת מכיל אותה.

יונגי ישוב לספר בדיחות, אולי לא היום, אבל מחר. ותמר לא תחזיר את הספר לכוננית העליונה של אביה, ותדי לא יבקש את המדים מיונגי, וטוביה יציע לאהוד לצאת לטיול לנחל עמוד כמו בימי הצופים. תקוה ומלאכי יקיצו סוף־סוף משנתם, ועטרה תבקש משרון לסיים את הסיפור על הנער שנרדם רק בעמידה.

ופריגטה צרפתית בשם אֶרְנֶסֶט רֶנֶן תופיע במפרץ חיפה ותשגר פגזים, מכוונים בדייקנות לעבר בית הקונסול הגרמני שהיה אחראי לחילול הקבר בידי התורכים. הנקמה הושלמה.

וילד אחֵר יביט באונייה זרה המפגיזה מן הים ולילותיו יתמלאו סיוטים.

וכך יתגלגל הצער, פתיל בתוך האריג, חבוי בתוך הדגם שאין לו גבולות ברורים.

כעת גוהר יואב סגל על חזהו של אילן. החליט לבוא לכנסיית סטלה מאריס כדי לוודא שאין נפקדים ולהכריז רשמית על סיום המשחק.

כל הלילה עקבו אחרי ידידיהם ונורית אמרה: “תראה כמה מוזר, בסך־הכול דגתי כמה אתרים מקריים, בכלל לא הכי חשובים, ותראה מה קורה פה. עלילות של שנים ממלאות רק לילה קצר אחד.”

אסא ממשיך להנשים, נשיפותיו מתמלאות תחנון. ובאותה עת מניח יואב סגל כף יד אחת על עצם חזהו של אילן בצר, מעל מפתח הלב, והשנייה במצולב, כשהאצבעות מורמות והמרפקים ישרים. יואב לוחץ אנכית לכיוון עמוד השדרה, מפעיל את כל משקל גופו ומעסה את לבו של אילן. בקול רם מונה יואב חמישה עיסויים ומורה לאסא להנשים, ובין המחזורים הוא בודק את דופק הצוואר.

אילן, אילן, קום! לב, חזור. כאן יואב, החבר שלך. בלילה שבו נפצעתי ראיתי את המטוסים עפים מעלי כמו גחליליות, והמחשבה שאתה בתוך אחד מהם הרגיעה אותי. נסעתי מהתעלה כמו מטורף, היד קשורה בחגורת המכנסיים, ועודדתי את עצמי בצעקות אל המטוסים, “אתה שומע, אילן, אנחנו נצא מזה!”

היד שלא נכרתה מעסה כעת מתחת לכלוב הצלעות.

אתה יודע איפה היעד הסופי, אילן? בחרנו את החוף שבו שחינו פעם ראשונה בעירום. שם הקומזיץ!

נורית ואני התווכחנו איפה הנחנו אז את הבגדים, אם מאחורי הסלעים או ממש ליד המים, ומי נכנס ראשון, ונורית אמרה שאתה תדע, כי לך יש זיכרון מעולה. חשבנו שזה המקום הכי מתאים לחגוג יומולדת למדינה בת שלושים ותשע, להזמין אותה לשחות בעירום. ואתה חייב להיות איתנו, אילן, איך נעשה כיבוי צופי בלעדיך? יש לך תפקיד. התפקיד הכי חשוב.

הגחלים לוחשות, בעומק נחים הקרטושקעס שהתפחמו ואינם ראויים למאכל. אנחנו מתחרים מי יצליח לדרוך יחף על העצים המפוררים והבוערים. אחר־כך נרחיק את הבנות, נקיף במעגל את המדורה. נפתח את ה“חנות” ונצעק לבנות שלא יציצו, ואתה, רק אתה, תכריז, “מוכנים! היכון! צא!”

ואז נתחיל להשתין, מהר, בקצב, נרסס את האזור הבוער, ועשן יעלה והבנות תאיימנה שהן תיכף מגיעות, ועוד לפני שנבדוק את המדורה, אנחנו נתווכח מי כיבה יותר, למי היה הכי גדול והכי הרבה.

ניידת טיפול נמרץ חותכת את הכביש. יואב סגל מודיע בקול סמכותי לשני החובשים “אני קרדיולוג מומחה,” ופותח בניסיון החייאה. הם מחדירים צינורות לקנה הנשימה של אילן, ולווריד מוחדר ערוי. הם מחברים אותו למכשיר רישום לב חשמלי, על החזה מניחים שתי כפות מתכת. יואב סגל טוען את מכונת ההחייאה, צועק “עכשיו!” וגופו של אילן מקרטע.

מסביב דומייה. יואב קורא את קו הרישום הגרפי והחובש בודק את דופק הצוואר. תחילה מזדקרים בקו מגדלים ואחר־כך הוא מזדגזג. יואב יורה “אדרנלין! אטרופין! ביקרבונט! לידוקאין!” והחובשים מצייתים. אחר־כך הוא מורה להם לזוז הצדה, חוטף את שתי הכפות, טוען את המכשיר עד קצה הגבול, נושך את שפתיו ומפעיל.

גופו של אילן בצר מזדעזע, נחבט כמבועת. שבע שנים למד יואב סגל רפואה ועודנו שרוי בעלטה.

אי־אפשר לדעת אם המדורה אמנם כבויה. יש כאלה שעוזבים את המקום מיד, אבל אילן דאג תמיד לוודא שלא רוחשת מתחת לעַי השחור להבה. היה גורף עפר וקובר.

וגם מנוחה יש בצער. יודית ראתה כמעט הכול, ואין דבר שהולך לאיבוד, כי מה שמחמיצות העיניים יילכד באיברים אחרים. יודית לא תספיק לבאר לאח גרגוריוס מה פירוש “עם יד על הלב”. גלימתו מוטחת בה ברוח בוקר שהחלה לנשב מן הים, והיא תעקוב אחרי שפתיו הנעות ולא תדע אם זכר את “אל מלא רחמים” של הילד גרשום. והיא גם לא תדע אם ישוחרר אי־פעם זנבו התקוע של הלווייתן.

ובצער, כך תאמר יודית לילדיה – יהיו היכן שיהיו – אולי תהיה גם נחמה.

 

מונואפילוג    🔗

אני שוכב בחול. רוצה להגיד לה מלה, אבל היא כבר ישנה.

היא מחבקת את עצמה. אורנה, אני לוחש, נזהר שלא להעיר אותה, שלא תשמע את השטויות שלי. אורנה, אני, אני – – –

יש דברים שאסור להגיד בגלוי כי אחרת אתה הופך להיות בן־ערובה של המלים שלך. אמרתי לאבא שלי, בשביל מה לכם המשחקים האלה, הרי בלאו הכי מי שמנצח יוצא מפסיד.

כשחזרנו אתמול הביתה שאלתי אותו מתי היתה הפעם הראשונה שלהם. הוא אמר שזה היה במושב האחורי של הדה־שבו של סבא. הוא לא זכר אם זה היה אחרי הטירונות או ב’אפטר' הראשון שקיבל בקורס קצינים.

נכנסנו לחדר השינה. הבגדים שלהם היו מפוזרים. על השידה, מתחת לקרמים, היתה מונחת המחברת של אמא עם כל האתרים שהיא בחרה, מסומנים בצהוב.

חשבתי, מי יהיה המסכן שייתקע בגלל המעטפה המזויפת שלי.

החלוק הלבן של אבא היה תלוי על הקולב, מתוח כמו מדים. ישר מהמכבסה של בית־החולים. תג הזיהוי שלו מוצמד לחזה.

אורנה, בבקשה לא פה. הכיסים של החלוק כמו עיניים.

הקומזיץ שלהם מוגן מהים, נראה כמו אוהל אינדיאני. פירמידה מקרשים שבורים ועצים כרותים. אורנה, אורנה, את איתי? היא לא מסתכלת עלי. לאט־לאט פושטת את החולצה וזורקת על החוף. אחר־כך היא מורידה את הג’ינס, מפנה אלי את הגב, מעיפה את התחתונים ומדלגת. אני מנסה לתפוס אותה והיא מחליקה בין הגלים. השפתיים שלה מלוחות. אני מתאמץ להחזיק אבל היא נסחפת.

היא אומרת, טל, שלא תשכח, אתה שומע! אף פעם שלא תשכח, ובלי לתת לי הזדמנות להבטיח היא מטביעה אותי.

הכול שחור, השמים, הכוכבים, החול, והמדורה המוכנה שלהם, רק הגוף שלה לבן. אני צולל. הפה שלי מוצא את המקום ההוא, בין הרגלים שלה. אני לא נושם. יש לי מספיק אוויר כדי לחיות מאה שנה. פעם ייצא משם ילד. אורנה, תישארי איתי. אני מתכסה מים. אורנה צועקת. לא יודע להבדיל אם זה כאב או תענוג.

ואני עדיין לא יודע את הטעם האמיתי. אני לא אשכח – אני נשבע. כשהילדים שלי – אם יהיו לי בכלל – ישאלו אותי, אני לא אתבלבל.

ואני לא מספיק לספר לה את סוף החלום.

אני רץ, רוצה להזהיר אותה שיורים. גמדים כחולים קטנים. אני מתקרב אל ההר. הוא שרוף כולו. העצים בוערים, ועשן נשאב לתוך האדמה בצורת משפך הפוך. אני צועק שזה המקום להתחבא, וגם בחלום אני אומר לעצמי – איזה רמאי אתה טל סגל, הרי במקומות אטומים הכי מסוכן.

השמים מתבהרים. אפילו כתובת אש הם הכינו, אבל אני לא מסוגל לקרוא את האותיות כשהן לא בוערות. החול מלטף. הספקנו לשקוע בו ונוצרה גומה בתבנית של הגוף שלנו. הידיים שלי הן השמיכה של אורנה. הטעם האמיתי מקופל בתוכה. הים מחוויר. הם יגיעו עוד מעט. בינתיים אני עוצם את העיניים.

סוף

ניו־יורק, ספטמבר 1988–מרץ 1992

תודות

חובה נעימה היא לי להודות לחוקרים הנפלאים במדף תולדות ארץ־ישראל, אשר ספריהם ומחקריהם המרתקים פתחו לי צוהר רחב לעולם שלא היטבתי להכיר.

כן אני אסירת־תודה למוסדות ולאנשים טובים אשר סייעו לי – מי בעצה, מי בסיור רגלי באתרים, מי בחיפושים אחר חומר – ואשר נענו בהתלהבות לכל גחמה אשר תבע כתב־היד.

החברה להגנת הטבע – סניף חיפה ואזור הצפון, ספריית אוניברסיטת תל־אביב, מחלקת היודאיקה – הספרייה העירונית ניו־יורק, מוזיאון ההעפלה וחיל־הים ע“ש דוד הכהן, סילבינה סוסנובסקי –הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, עפרה שלו – סדנא לעיצוב ואדריכלות תל־אביב, יוסי גלרון – ספריית מדינת אוהיו, ירון פרי – המכון ע”ש גוטליב שומאכר, אוניברסיטת חיפה. עודד זהבי, רחל ואנטון שמאס, דורון בר־אדון, ד“ר אלישבע (ברי) ואתי בר־מאיר, ג’ואל ברינקלי – הניו יורק טיימס, שירי ארצי, ד”א איציק הרץ, אורנה ברנד, מיכל רפאלי, יהושע שומרת, שמעון זנדהאוז, אתי פולק וצוות התוכנית שלוש משאלות בקול ישראל.

תודתי החמות לנירה הראל שהאמינה בספר הזה ותודה מיוחדת לאלכס זהבי אשר עצתו הנבונה וטביעת עינו הבוחנת היו לי לעזר רב, ובהתלהבות רבה ניצח על מלאכת העריכה.

תודה עמוקה עם זיכרון חם לעדי שחורי ז"ל ולמיכל.

מקרב לב אני מודה לאור־לי פ., סוכנת וידידה, על מסירותה ועידודה במשך כל שנות הכתיבה.

נאוה סמל

* האגדה על “אל מוג’יהאד” בפרק השלישי לקוחה מספרו של זאב וילנאי, אגדות ארץ־ישראל, הוצאת “קרית ספר” בע"מ, ירושלים, 1988.