רקע
חיים נחמן ביאליק
דָּוִד וְהַצִּרְעָה וְהַעַכָּבִישׁ
mנחלת הכלל [?]
Eמשלים

וַיְהִי הַיּוֹם עוֹד וְדָוִד יוֹשֵׁב בְּגַנּוֹ, וַיַּרְא צִרְעָה אוֹכֶלֶת עַכָּבִישׁ, וַיֹאמַר:

“אֱלֹהִים, לָמָּה בָּרָאתָ אֶת-אֵלֶּה לַשָּׁוְא? הַצִּרְעָה הַשְׁחֵת תַּשְׁחִית אֶת-הַדְּבַשׁ וְעָשׂה לֹא תַעֲשֶׂנּוּ; וְהַעַכָּבִישׁ אָרֹג יֶאֱרֹג כָּל-הַשָּׁנָה וְקוּרָיו לֹא יִהְיוּ לְבָגֶד. מַה-בֶּצַע וּמַה-חֵפֶץ בָּאֵלֶּה?”

וְהִנֵּה קוֹל אֱלֹהִים בְּאָזְנָיו:

“דָּוִד הֲתָבוּז לִיצִירֵי כַפָּי? יָבֹא יוֹם וּמָצָאתָ בָּהֶם תְּשׁוּעָה גְּדוֹלָה וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בָרָאתִי דָבָר לַשָּׁוְא.”

וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים וְדָוִד בָּרַח מִפְּנֵי שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, כִּי בִּקֵּש שָׁאוּל אֶת-נַפְשׁוֹ, וַיִּתְחַבֵּא דָוִד בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר. וַיְמַן לוֹ אֱלֹהִים עַכָּבִישׁ, וַיֶאֱרֹג אֶת-מַסַּכְתוֹ עַל פִּי הַמְּעָרָה וַיִּסְגְּרֶנָּה. וַיַּעֲבֹר שָׁם שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו, וַיֹּאמֶר הָאֶחָד: הָבָה נָבֹאָה אֶל הַמְּעָרָה וּנְרַגְּלֶנָּה, אוּלַי דָּוִד מִסְתַּתֵּר שָׁם. וַיַּעַן הַשֵּנִי: רְאֵה הַמַּסֶּכֶת הַשְּׁלֵמָה בְּפִי הַמְּעָרָה, וְלוּא בָא אִישׁ שָׁמָּה כִּי עַתָּה נִקְרְעוּ קוּרֵי הָעַכָּבִישׁ לִקְרָעִים. אֵין זֹאת כִּי רֵיקָה הִיא.

וַיָּסוּרוּ הָאֲנָשִׁים מִשָּׁם וְאֶל הַמְּעָרָה לֹא בָאוּ. וְדָוִד שָׁכַב בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה וַיִּשְׁמַע אֶת-כָּל-דִּבְרֵיהֶם. וַיְהִי כִּי הִרְחִיקוּ רוֹדְפָיו, וַיֵּצֵא מִמַּחְבֹאוֹ, וַיַּרְא אֶת-הַתְּשׁוּעָה אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ הָעַכָּבִישׁ, וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר:

“בּרוּך בּוֹרְאֲךָ וּבָרוּךְ גַּם אַתָּה, הָעַכָּבִישׁ!”

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְשָׁאוּל עוֹדֶנוּ רוֹדֵף אֶת-דָּוִד. וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי בָאוּ שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו אַחֲרָיו הַמִּדְבָּרָה, וַיֵּדַע אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר חָנוּ שָׁם, וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיִּמְצָא אֶת-שָׁאוּל שׁוֹכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל, וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה בָאָרֶץ וְצַפַּחַת הַמַּיִם מְרַאֲשׁוֹתָיו, וְאַבְנֵר וְהָעָם שׁוֹכְבִים סְבִיבוֹתָיו. וַיִּגַּשׁ דָּוִד בַלָּאט, וַיַרְא וְהִנֵּה רַגְלֵי אַבְנֵר זְקוּפוֹת בִּשְׁנָתוֹ כִּשְׁנֵי עַמּוּדִים, כִּי אִישׁ קוֹמָה הוּא, וַיַעֲבֹר תַּחְתֵּיהֶן, כַּעֲבֹר אִישׁ בֵּין הַמְּזוּזוֹת בַּשּׁעַר, וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וַיִּקַּח אֶת-הַחֲנִית וְאֶת-צַפַּחַת הַמַּיִם מֵעִם מְרַאֲשׁוֹתֵי שָׁאוּל, וְאֵין רוֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ, כִּי כֻּלָּם יְשֵׁנִים וְתַרְדֵּמַת אֱלֹהִים נָפְלָה עֲלֵיהֶם. וַיָּשָׁב לָצֵאת – וְהִנֵּה מָתַח אַבְנֵר אֶת-רַגְלָיו וַיְּכַס עַל דָּוִד, וַתִּכְבַּדְנָה עָלָיו כִּשְׁתֵי קוֹרוֹת, עוֹד מְעַט וְהִתְמָעֵךְ. וַיֵּרַע לְדָוִד וַיִּקְרָא לֵאלֹהִים מִן הַמֵּצַר, וַתָּבֹא צִרְעָה וַתִּשְׁלַח עֻקְצָהּ בִּבְשַׂר רֶגֶל אַבְנֵר, וַיָּשָׁב וַיִּזְקֹף אֶת-רַגְלָיו, וַדָּוִד יָצָא בְשָׁלוֹם.

אָז יָדַע דָּוִד כִּי אֵין דָּבָר לָרִיק בְּמַעֲשֵׂי אֱלֹהִים, וְיֵשׁ אֲשֶׁר יְהִי הַעַכָּבִישׁ מַלְאָכוֹ וְהַצִּרְעָה עוֹשַׂת דְּבָרוֹ.

המלצות קוראים
תגיות