קטעי השיחה מובאים כאן מתוך ודאות נוגה שעם מותו של ד"ר שפיצר לא רק הוא הסתלק. התרבות האירופית ההומניסטית עלתה ארצה עם אנשים כמותו והיא הולכת ומתמעטת במותם של אלה. מתוך תרבות של מחשבה ותרבות של רגש מסר שפיצר כרוניקה מקוטעת של חייו.

במחיצתו של בובר    🔗

הקשר עם בובר התחיל בכך שכתבתי לו מכתב. זה היה בשנת 16, ואני הייתי בן 16. כתבתי לו: טוב, עכשיו אנחנו כבר יודעים שאנחנו יהודים ושאנחנו צריכים להיות יהודים, שאנחנו ציונים, ואנחנו צריכים להיות ציונים, אבל מה עושים? הוא ענה יפה, שעלינו להיות אמיצים ברוח, חבל שאין לי המכתב. בובר הוציא יחד עם רוזנצוויג את תרגום המקרא. רוזנצוויג מת ב־29, וזה נפסק. המו"ל שעשה זאת, לאמברט־שניידר, היה ידיד שלי, גוי, לא היה לו כבר כסף. אז פנה לשוקן והציע לו שיתן אפשרות כספית לגמור את התרגום. בובר הסכים אבל אמר, עכשיו אני צריך עוזר. אז החליטו שאני אהיה העוזר. כך באתי לבובר, שישב באפנהיים, ועבדתי אתו על התרגום. אחר כך בא היטלר. לבובר באתי ב־32, בראשון למאי. תוך פחות משנה בא היטלר אז החיים קצת התהפכו. ואז, בשבתי באפנהיים הכינותי דברים בשביל הוצאת שוקן החדשה.

יום יום עבדנו על התרגוּם. בובר כתב את התרגום שלו ביד. כתב כמה עמודים, נתן לי. אמר לי, תעיר את הערותיך, וכל המרבה הרי זה משובח. זאת אומרת גם בקורת. ואני הרביתי מאוד. ודבר שהערתי עליו לא נשאר כמו שהיה. אין זאת אומרת שקיבל את הצעותי. לפעמים קיבל ולפעמים שינה אחרת ממה שהצעתי, אבל לא נשאר כמות שהיה. זה היה נוסח ראשון. אחר כך הלך לַסְדר. מהדפוס באו ההגהות ועם ההגהות – אותו דבר. שוב אמר לי בובר תעיר את הערותיך, ואחר כך ישבנו יחד והתווכחנו. אנחנו התחלנו ביחזקאל. גמרנו יחזקאל, גמרנו תרי־עשר והתחלנו תהילים. ואז בא היטלר. אז היו דאגות אחרות. בובר היה פעיל מאוד בחיים היהודיים, גם אני. בובר גמר את התרגום רק אחרי המלחמה.

היו לבובר כמה כללים בתרגום: מלה שגזורה משורש אחד בעברית – עד כמה שרק אפשר, כך בגרמנית. הוא היה אמן לשון גדול. מצא מלים חדשות שאיש לפניו לא השתמש בהן, אבל הובנו על־המקום. רוזנצוויג היה עוד יותר ראדיקאלי ממנו, במובן של נאמנות למבנה התחבירי. הוא טען, ואני חושב שזה נכון, שהמקרא כתוב במִקצב של הפסקות נשימה. וכך גם הדפיס את התרגום: בראשית / ברא אלוהים / את השמים ואת הארץ. כל יחידת נשימה בשורה חדשה. מאוד השתדל להיות אותנטי למקור. יש עוד דבר: המקרא משתמש לעתים באותה מלה בכמה משפטים בזה אחר זה. גם את זה הוא חיקה בגרמנית. הלשון הגרמנית הספרותית נוצרה בעצם על ידי תרגום התנ“ך של לותר. כאן, בובר ורוזנצוויג היו בדעה שהתנ”ך והגרמנית של לותר כבר שגרתיים, לא מעוררים. על כן – ניכור. דווקא על ידי שימוש זר ומוזר להכריח את הקורא ללכת עם הטקסט, להיאבק בטקסט.

אני יודע ששואלים אם בובר חי באותה אותנטיות ושלמות נפשית שהטיף לה. אספר לך סיפור. פעם אחת ביום כיפור בא אלי בחור שהוא עכשיו נהג אגד בחיפה, אבל אז היה בן של עשירים והם שלחו אותו לעבוד בבית חרושת כמתנדב. הוא בא אלי ואמר לי, שמע־נא, אני בחיי עוד לא ראיתי יהודים ביום כיפור. לכן באתי לכאן. באפנהיים עמד בית כנסת בתוך כרמים. הלכנו. אנשים באו. היה שם גם שליח ציבור, אבל כשהגיע לתפילה שדורשת מניין, הסתכל לראות אם יש מניין. לא היה – יצאו לחפש מחוץ לכרם. למחרת היום הלכנו לפֶּנסהיים. ידעתי ששם ישנם יותר יהודים. היתה שם עבודה נהדרת. ואטמוספירה. ישבנו בשורה האחרונה. לפנינו, יהודי זקן. כשהגיע זמן נעילה שאל אותנו: ‘הרי אתם לא מכאן, אתם מוכנים לשבור את הצום אצלי בבית?’ באנו אליו. ראיתי שזה איש עני. לשבירת הצום היתה דייסת תפוחי אדמה ודג מלוח. שאל מנין אני, אמרתי מאפנהיים. אי אפשר היה להעלים שהיה לי קשר עם בובר. אז הוא פנה: ‘מרננים על בובר שהוא אפילו אינו מקיים יום כיפור’. התפתחה איזו שיחה די עצובה. ראיתי שכואב לו. למחרת היום סיפרתי את הדבר לבובר. הוא נדהם. פתאום היה ילד שמורה מוכיח אותו, ואמר: ‘תאמין לי שיותר קשה לי לא לקיים יום כיפור מאשר לקיים. ואל תשים את האשם באשתי. אשתי הציעה לי בית כשר ואני סירבתי. אילו הייתי בלבוב או באיזה מקום שיש קהל, ואני נכנס כאחד העם ומשתתף בתפילה, זה אני יכול. אבל להיכנס לבית כנסת ששם אני עמוד מעמודי התווך – זה איני יכול.’ זה נותן משהו מתכונתו של בובר. אבל כשבא היטלר, והיטלר בא באביב, בפסח, אז לקח בובר טלית גדולה, אינני יודע מנין היתה לו, והלך לבית הכנסת ודרש שם. זה היה עידוד לעמידה בפני המצב. עוד סיפור: פעם בשבוע היה נוסע לפראנקפורט, להרצות באוניברסיטה. אשתו נסעה וגם אני נסעתי. ישבנו שלושתנו בתא, ברכבת, ואני רואה שהוא זז כל הזמן כל כך עצבני. פתאום הוא מוציא ספר מהכיס, ספרו שלו שיצא באותו יום, “דו־שיח”, ושם מודפסת הקדשה לפאולה, אשתו, “דו־שיח היה זה וקיים אתך”. ונותן לה את הספר. היא פותחת, רואה את ההקדשה, ומתנפלת עליו: ‘דו אלטר שמוק, אנחנו צריכים דברים כאלה?’ והם היו כביכול ברוגז עד עולם עד תחנת פראנקפורט. היא נעלבה. היא היתה מאוד צנועה, במובן הפנימי. בשבילה זו היתה חשיפה. היא כתבה ספרים תחת השם גיאורג מונק. ידענו זאת רק שניים־שלושה מחבריו הקרובים של בובר.

יש אנשים המאשימים את בובר כביכול בריטואליזציה של החיים שלו, כאילו העמיד פנים. בכל נוסח ההופעות שלו היה משהו מזה, אבל זה היה חיצוני לגמרי. יש סיבה אחת לכך, שאיש לא עמד עליה, אבל מאחר שאני ישבתי אתו הרבה שעות במרחק־מה ממנו, אולי ראיתי מה שאחרים לא ראו, מחצית פניו היתה משותקת. והזקן שימש להסוואה. זה היה כל השנים, משנות הסטודנט שלו. והוא דיבר במאמץ, מתוך כך יצא שחיתוך הדיבור שלו היה מאומץ ומאולץ. אני מתפלא ששוֹלֶם לא הרגיש בזה, על כל פנים לא רמז לזה, לא בכתיבה ולא בשיחה. בפגישה האחרונה עם בובר, סמוך למותו, אמר שאנחנו מתראים פחות מדי. הייתי קצת גאה.

על העבודה בשוקן    🔗

משנת 34 ערכתי את האלמנך הראשון של הוצאת שוקן. משרד התעמולה הנאצי התחיל יותר ויותר להתערב בנעשה. ניסיתי להגניב תגובה עקיפה למצב היהודים. עד אותן שנים לא היה ידוע מינאי אלא שיר אחד בלבד, הוא השיר המופיע בהגדה של פסח “אז רוב ניסים הפלאת בלילה.” עד שמצאו בגניזה והוציאו כרך עבה של ינאי. לאלמנך האחרון, שיצא בשנת 38, הכנסתי שיר מהגניזה: “בהיות צר רודף / כלו עינינו לאהבתך.” היתה הרגשה שישנו קהל שמחכה לזה. הגיעו אלינו מכתבים מקובה ומפורטוריקו של אנשים שביקשו לקבל את החוזר המודיע על ספרים שהופיעו, לפחות את החוזר, כי את הספרים לא היה כבר ביכולתם לקנות. השנה האחרונה היתה קשה מאוד. אני הרגשתי וידעתי שזה סוף. שוקן לא רצה להאמין. נסעתי ללונדון לשכנע אותו לעשות סוף. היתה לי הצעה לא כל כך ישרה, איך להציל את הסטוק של הספרים. הצעתי שייסד איפושהו פירמה פיקטיבית, והיא שתִקנה את הספרים במחיר נמוך. הגרמנים היו מעוניינים במטבע זר, והם ודאי יאשרו זאת. אני אשלח מגרמניה את הספרים, וכשאלה יגיעו, תפשוט הפירמה הפיקטיבית את הרגל ולא תשלם. חשבתי שמותר. הוא התנגד. שוקן לא רצה לחסל וזה היה כבר אחרי ליל הבדולח. כשחזרתי מלונדון היתה כבר החלטת ממשלה לחסל כל פעילות יהודית. התחילה תקופה משונה. אני השתדלתי עד כמה שאפשר להציל מספרי ההוצאה. הגזירה היתה לחסל ולמסור הכל לאיגוד שנוסד לשם כך ונקרא איגוד התרבות היהודית. ידעתי שמה שמוסרים שם זה אבוד. השתמשתי ביחסים הטובים שהיו לי עם מיניסטריון התעמולה והצלחתי בזה שאומנם הוכרחתי איזה אחוז של ספרים למסור, אבל את הרוב המכריע מכרתי לפי תוכניתי לאקספורט של שוקן. זה כבר היה בנוי על ההנחה שהסכום הזה ישולם. הספרים נשלחו לארץ. התקופה בין הדאגה לעצמי, איך אני אצא ואוציא את הדברים שלי ובין הדאגה לספרים, זה היה נסיון עצבים לא קטן. אבל הספרים באו לכאן. אני באתי ארצה כמה ימים לפני פסח. הלכתי ישר לבית הכרם, לפנסיון. לא רציתי להיראות בירושלים, שבה ישב שוקן, אני רציתי מנוחה ממנו. באתי לפנסיון ואמרו לי: טילפנו משוקן וביקשו שתבוא מיד. הזמינו אותי לסדר פסח עם לינה בביתם. למחרת בבוקר לקח אותי שוקן לטיול בגן, והסביר לי הסבר ממושך למה לא ימשיך כאן בהוצאה. זאת אומרת שאני מחוסר עבודה. ‘אני אשלם לך במשך שנה אחת 20 לירות לחודש, ובזה די.’ זה היה המון כסף. נעלבתי מאוד. אינני יודע מדוע, הרי הוא כן המשיך, ובזה המשיך בנו, גוסטאב. הוא לא רצה את וולטש בהארץ ולא אותי בהוצאת הספרים. אמרתי שאינני רוצה צדקות. אז נתן לי עבודות משונות. ואז התחלתי בספריית תרשיש. מן העשרים לירות האלו שקבלתי בעד עבודות בטלות חסכתי את הרוב, ומזה, בעזרתו של ידידי יצחק שנהר, הקמתי את תרשיש.

על הארץ    🔗

השתתפתי בפראג בשנת 20 בכינוס האיחוד בין צעירי ציון והפועל הצעיר. הוגו ברגמן הזמין לאותה ועידה. באו דמויות נהדרות מארץ ישראל. בא א. ד. גורדון. טיילתי אתו אל בית הכנסת העתיק של פראג. היה אור נפלא באותה שעה. אמרתי לו ‘תראה איזה אור כמה זה יפה’, והוא אמר ‘כן, אבל אצלנו…’ עשיתי לו הכרה עם קאפקא. גם את יעקב רבינוביץ' הכרתי שם. הזמנתי אותו אלינו הביתה. מה היה הבּגאז' שלו? נייר אריזה חום, שתפס אותו בקצוות, ובתוכו מברשת שיניים וחפצים אחדים. זה היה איש של התקופה. כיבדו אותו אצלנו, לא לעגו לו, מפני שהוא היה אמת. הכינוס עצמו היה אכזבה גדולה. אמרו שם: “בשם הענף השמאלי של הפלג הימני של צעירי ציון…” ואני לא הבינותי איזה עולם זה.

היום זה בלבול גמור, ואני חושש שזה ייגמר בקטאסטרופה. אנשים אין להם חוש בקורת וכושר ריסון עצמי. אני מההתחלה הייתי שייך לחוג שחשב שבלתי אפשרית מדינה יהודית טהורה. אנחנו התחנכנו בתמימות, קראנו “אלטנוילאנד” של הרצל, איזו חברה כזאת. עכשיו המצב קצת מזכיר לי את המצב באירופה אחרי מלחה"ע ה-I בגרמניה, כשנופלים קרבנות ואיש איננו מאמין בקרבנות האלו, אבל הפיקוד מפקד. והסוף היה באותה מהפיכה, שמבחינה רוחנית היתה דבר פורה מאוד. לא יתכן שאנשים, אחרי מה שנעשה עכשיו, ימשיכו ללכת בתלם. חיינו שלושים שנה על שקר. האידיאולוגיה היפה של ארץ ישראל העובדת זה היה במידה רבה שקר, וזה התנפח והתנפץ. אני זוכר ששפרינצק בא לברלין ולקחתי אותו לאיזו חגיגה עממית. אנשים בלבושי קיץ קלים שתו בירה ואכלו הרבה נקניקיות. פתאום אמר לי שפרינצק: ‘למה בעצם אינך עולה?’ אמרתי לו: ‘אני עוד לא בשל’. אמר שפרינצק: 'אתם היקים. היה לי אותו דבר עם ארלוזורוב. אמרתי לו: ‘לך לכביש, תעבוד שם איזה זמן’. אמר ארלוזורוב: ‘לא. אינני עושה שקר.’ את זה שפרינצק לא יכול היה להבין.

תנועת העבודה יצרה את הדברים היפים ביותר בארץ ישראל אבל היה פער בין האמת הפנימית של כל אחד לבין העמדת הפנים. זו היתה שיגרה חברתית. הדמות היחידה היתה ברל. הוא באמת האמין בערכים. היום היו מבטלים אותו. הוא, בסמכות המוסרית שלו, חִפה על הרבה דברים של החברים שלו. אצל בן גוריון, לעומתו, הערכים היו אמצעי. השקר הזה אכל את כל החלקות הטובות.

זאת הארץ שעליתי אליה? ובכל זאת, אנחנו בעצמנו אשמים בזה. אנחנו עשינו את זה. אולי הטעות היא יסודית. אולי הציונות היא תנועה שבאה אחרי זמנה. כשהלאומנות כבר אינה דבר פורה אלא דבר ריאקציוני. והמלחמה הזאת היא פרובוקציה רוויזיוניסטית. זה עצוב כל כך. יש לנו נוער נהדר והוא נשחט על לא כלום. המצב הוא דרדור גמור. אבל למשל איש כמו קראפט, שהוא בן 86. הוא יכול היה עכשיו לארוז את המזוודות ולחיות בשוויץ חיים שקטים. והוא אינו עושה את זה. נשאר בכל זאת כאן. לא מפני שמאוחר מדי בשבילו. יש לי ידיד יקר רוברט וולטש, מלא בקורת, לא רק מהיום, אבל בכל זאת קשור לארץ, אומר פושעים, רשעים, אבל נשאר כאן.

במבט לאחור אני בעצם מרוצה. עברתי כל מיני שלבים בחיים ואני מקבל את כולם. אבל אי אפשר שלא ליהנות מיפי ירושלים, אפילו מן הגזוזטרא.

יוני 1982

רשמה: הלית ישורון