“בְּמוֹלַדְתִּי אֲנִי אֲדָמָה רְחוֹקָה” (פראנסוא ויון)

אורי ליפשיץ / תחריט

רְחִיפָה בְּגֹבַהּ נָמוּךְ

אֲנִי לֹא כָּאן.

אֲנִי עַל נְקִיקֵי הָרִים מִזְרָחִיִּים

מִנֻּמָּרִים פִּסּוֹת שֶׁל קֶרַח

בְּמָקוֹם שֶׁעֵשֶׂב לֹא צָמַח

וְצֵל רָחָב נָטוּשׁ עַל הַמּוֹרָד.

רוֹעׇה קְטַנָּה עִם צֹאן עִזִּים

שְׁחוֹרוֹת

הֵגִיחָה שָׁם

מֵאֹהֵל לֹא נִרְאֶה.

לֹא תּוֹצִיא אֶת יוֹמָהּ הַיַּלְדָּה הַזֹּאת

בְּמִרְעֶה.

אֲנִי לֹא כָּאן.

בְּלֹעַ הַר פָּרַח כַּדּוּר אָדֹם,

עֲדַין לֹא חַמָּה.

בַּהֶרֶת כְּפוֹר סְמוּקָה וְחוֹלָנִית

מִתְהַפֶּכֶת בַּלֹע.

וְהַקְּטָנָּה הִשְׁכִּימָה כֹּה לָקוּם אֶל הַמִּרְעֶה

גְּרוֹנָהּ אֵינוֹ נָטוּי

עֵינֶיהָ לֹא קְרוּעוֹת בַּפּוּךְ, לֹא מְשַׁקְּרוֹת

אֵינָהּ שׁוֹאֶלֶת, מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי.

אֲנִי לֹא כָּאן.

אֲנִי כְּבָר בֶּהָרִים יָמִים רַבִּים

הָאוֹר לֹא יִצְרְבֵנִי. הַכְּפוֹר בִּי לֹא יִגַּע.

שׁוּב אֵין לִי מָה לִלְקוֹת בְּתַדְהֵמָה.

דְּבָרִים גְּרוּעִים מֵאֵלֶּה רָאִיתִי בְּחַיַּי.

אֲנִי אוֹסֶפֶת שִׂמְלָתִי וּמְרַחֶפֶת

סָמוּךְ מְאֹד אֶל הַקַּרְקַע.

מָה הִיא חָשְׁבָה לָהּ הַיַּלְדָּה הַזֹּאת?

פְּרָאִית לְמַרְאֶה, לֹא רְחוּצָה

לְרֶגַע מִשְׁתּוֹפֶפֶת בִּכְרִיעָה.

לְחַיֶּיהָ רַכּוֹת כְּמֶשִׁי

פִּצְעֵי קֹר עַל גַּב יָדָהּ.

פְּזוּרַת דַּעַת, כִּבְיָכוֹל

קַשּׁוּבָה, לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר.

וְעוֹד נוֹתְרוּ לָהּ כָּךְ וְכָךְ שָׁעוֹת.

אֲנִי לֹא בָּעִנְיָן הַזֶּה הָגִיתִי.

מַחְשְׁבוֹתַי רִפְּדוּנִי בִּרְפִידָה שֶׁל מוֹךְ.

מָצָאתִי לִי שִׁיטָה פְּשׁוּטָה מְאֹד,

לֹא מִדְּרַךְ כַּף רֶגֶל וְלֹא מָעוֹף.

רְחִיפָה בְּגֹבָהּ נָמוּךְ.

אֲבָל בִּנְטוֹת צָהֳרַיִם

שָׁעוֹת רַבּוֹת

לְאַחַר הַזְּרִיחָה

עָלָה הָאִישׁ הַהוּא בָּהָר

כִּמְטַפֵּס לְפִי תֻּמּוֹ.

וְהַיַּלְדָּה קְרוֹבָה אֵלָיו מְאֹד

וְאֵין אִישׁ זוּלָתָם.

וְאִם נִסְּתָה לְהִתְחַבֵּא אוֹ צׇעֲקָה

אֵין מִסְתּוֹר בֶּהָרִים.

אֲנִי לֹא כָּאן

אֲנִי מֵעַל רֻכְסֵי הָרִים פְּרוּעִים וְאֲיֻמִּים

בְּפַאֲתֵי מִזְרָח.

עִנְיָן שֶׁאֵין צְרִיכִים לְהִתְעַכֵּב עָלָיו.

אֶפְשָׁר בְּטַלְטֵלָה עַזָּה וּבִרְחִיפָה

לָחוּג בִּמְהִירוּת הָרוּחַ.

אֶפְשָׁר לְהִסְתַּלֵּק וּלְדַבֵּר עַל לֵב עַצְמִי:

אֲנִי דָּבָר לֹא רָאִיתִי.

וְהַקְטָנָה עֵינֶיהָ רַק חָרְגוּ מֵחוֹרֵיהֶן

חִכׇּהּ יָבֵשׁ כַּחֶרֶס,

כְּשֶׁיָּד קָשָׁה לָפְתָה אֶת שְׂעָרָהּ וְאָחֲזָה בָּהּ

לְלֹא קֻרְטֹב חֶמְלָה.

מִשִּׁירֵי מְדוֹר נָכוּת רוּחַ

מאת

רמי דיצני

---

שִׁיר הַקָּשֶׁה

מאת

רמי דיצני

קָשֶׁה מְאֹד לִרְאוֹת עָלֶיךָ

אֶת כָּל אֲשֶׁר עָבַר עָלֶיךָ

אָמְנָם מְעַט קִמְטֵי חִיּוּךְ מְעַט קָשִׁים מְעַט

אַךְ הֲלִיכוֹתֶיךָ וְאֳפִי מַבָּטֶיךָ וּמִדַבְּרוֹתֶיךָ – מְאֻשָּׁשִׁים כִּמְעַט

כִּמְעַט

לֹא נִרְאֶה, לֹא נִרְאֶה, אֵיךְ הָרֹמַח רָמָה דַּרְכְּךָ

לֹא נִרְאֶה הֶטֵּל לַהַט חֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת אֵלֶיךָ נִשְׁלְחָה;

בְּהֶחְלֵט לֹא נִרְאֶה עָלֶיךָ.

כְּשֶׁמַּחְשִׁים לְיָדְךָ

מִיָּד חָשִׁים בְּךָ, בְּכֹחֲךָ; גַּם דֶּרֶךְ חִיּוּכְךָ,

מִיָּד נִכָּר בְּךָ,

לְרֶגַע לֹא חוֹשְׁשִׁים לְכֻלִּיּוּת מֹחֲךָ;

כְּשֶׁנִּגׇּשִׁים אֵלֶיךָ

מִיָּד מַרְגִּישִׁים עַד כַּמָּה רְגִישִׁים תָּוֵי פָּנֶיךָ,

תָּמִיד הָיוּ רְגִישִׁים, וְעַתָּה, מְעַט קְשִׁישִׁים מְעַט, אַךְ,

כִּמְעַט וְלֹא חָשִׁים כִּמְעַט

עָלֶיךָ.

אֲנַחְנוּ, הֵן רַבּוֹת יוֹדְעִים עָלֶיךָ

אֲנַחְנוּ זוֹכְרִים אֶת מִפְעָלֶיךָ וְאֵת

מַרְבִּית עוֹלְלוֹת מַעֲלָלֶיךָ;

אֲנַחְנוּ הִסְתּוֹפַפְנוּ בְּמַעְגָּלֶיךָ

אֲנַחְנוּ לֹא יָסַפְנוּ לְהוֹסִיף עַל מַעֲלוֹתֶיךָ –

וְעַתָּה, כְּבָר לֹא רוֹאִים עָלֶיךָ.

מִתְקַשִּׁים לְהַאֲמִין בֶּחֳדָשִׁים הַמַּתִּישִׁים

שֶׁעָבְרוּ עָלֶיךָ;

אִלּוּ יָדַעְנוּ, לֹא הָיִינוּ מָשִׂים מֵעָלֶיךָ,

עֶזְרָה הָיִינוּ מַגִּישִׁים

לֹא הָיִינוּ נוֹטְשִׁים אֶת מִטַּת חָלְיֶךָ;

אִלּוּ יָדַעְנוּ, הָיִינוּ חָשִׁים לְכֹּל רַחַשׁ קוֹלֶךָ

עוֹלָמוֹת הָיִינוּ מַרְעִישִׁים, לְמַעַן הַשְׁקֵט אֶת לִבֶּךָ

בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא הָיִינוּ מִתְכַּחֲשִׁים לְסִבְלֶךָ:

הָיִינוּ מַרְחִיקִים כָּל רַע מֵעָלֶיךָ

הָיִינוּ מְקַיְּמִים כָּל מוֹרָא מִלֶּיךָ,

הָיִינוּ נוֹשְׂאִים כֵּלֶיךָ;

אֶת נְעָלֶיִךָ הָיִינוּ מַשִּׁילִים מֵעַל רַגְלֶיךָ!

כִּבְרוֹשִׁים הָיִינוּ עוֹמְדִים מַחֲרִישִׁים

שַׁמָּשִׁים בִּתְפִלָּה קָשָׁה אֶל אֱלֹהֶיךָ.

וְאִלּוּ עַתָּה, כִּמְעַט לֹא מַרְגִּישִׁים עָלֶיךָ

וְאִלּוּ אַתָּה – מְעַט מִתְרַגְּשִׁים כְּשֶׁנִּגָּשִׁים מוּלֶךָ –

עַתָּה אַתָּה אָהוּב אֵלִים וַאֲנָשִׁים

אַתָּה עַתָּה אוֹהֵב נָשִׁים,

מָה טוֹב שֶׁלֹּא חוֹשְׁשִׁים,

עַל כָּל אֲשֶׁר עָבַר עָלֶיךָ,

מָה טוֹב שֶׁלֹּא חָשִׁים בָּרְגָעִים הָאֲנוּשִׁים

מָה טוֹב שֶׁלּוֹחֲשִׁים אַךְ מְעַט מֵעָלֶיךָ,

מָה טוֹב שֶׁלֹּא מְבַקְּשִׁים מִלֶּיךָ,

מָה טוֹב שֶׁלֹּא מַקְשִׁים

עַל הָעוֹרְקִים הַמִּצְטַמְּקִים־מִתְקַשִּׁים

עַל מְחוֹשִׁים קָשִׁים קָשִׁים

עַל כְּאֵב הַדָּם הַמְּסֻמָּם

עַל הַלֵּילוֹת הַנּוֹאָשִׁים

עַל הַחֲרָדָה מִפְּנֵי אָבְדַן חוּשִׁים,

עַל כָּל אֲשֶׁר נוֹרָא־קָשֶׁה

עַל כָּל אֲשֶׁר לַשָּׁוְא

עַל כָּל אֲשֶׁר עַכְשָׁו קָשֶׁה

קָשֶׁה וְלֹא מֻרְגָּשׁ

קָשֶׁה קָשֶׁה, קָשֶׁה

מַמָּשׁ

קָשֶׁה מְאֹד לִרְאוֹת עָלֶיךָ.

---

כִּי לוֹ נָאֶה כִּי לוֹ יָאֶה

מאת

רמי דיצני

תן דעתך:

גם נכה הוא צורה פסולה. מלה זו כך נטייתה:

נָכֶה (בהא, משום שהיא מנחי ל״י), נְכֵה רגליים, נְכֵה רוח, נְכֵה גוף ונפש, אולימפיאדת הַנָּכִים, נָכִים וְנָכוּת, חילים נָכִים, נְכֵי צה"ל, נְכֵי מלחמות יִשְׂרָאֵל, מְדוֹר נָכוּת רוּחַ, וְכוּ'.

כְּמוֹ:

יָפֶה, יָפֶה יָפֶה! יְפֵה עיניים, יְפֵה תואר וִיפֵה מראה, יָפָה כַּלְּבָנָה, מלחמה יָפׇה, יְפֵה־פִיׇּה, השנים הַיָּפוֹת, הַיָּפִים וְהַיָּפוֹת של תּל־אביב, יְפֵי הנפש, וכו'.

רמי דיצני

---

מִתּוֹךְ מִכְתָּב קָצָר לְחָבֵר שֶׁלֹּא יָכֹל לְבַקֵּר כִּי הָיָה מִסֻפָּח לִגְדוּד אַחֵר

מאת

רמי דיצני

… ובלילה חלמתי שאני מרבה־רגלים.

דוקא היה משעשע,

רקדתי סמבה בשני טורים של נעלי־צנחנים בדשא לפני השקם.

בחמש בערך, התעוררתי.

אחר כך התרחצתי בעצמי.

גם התגלחתי.

בשבע ורבע חלקו ארוחת־בקר.

בשמונה באה האחות המטפלת.

כשגמרה, נרדמתי. העירו אותי. שוב נרדמתי.

כי כמעט לא ישנתי כל הלילה.

כל הלילה שומעים מן המסדרון רגלים טופפות

ובאים כל מיני…

---

פָּנִים חֲדָשׁוֹת בַּמַּרְאָה

מאת

רמי דיצני

ל־T.S שהזכירה

וּבְמִסְדְּרוֹנוֹת הַלִּינוֹלֵאוּם הַיְּרַקְרַקִּים

בְּפִּיזָ’מוֹת מְפֻסְפָּסוֹת אֲנַחְנוּ פּוֹסְעִים

בְּסָמוּךְ מֶרְחַק זְרוֹעַ לְקִירוֹת אֲרֻכִּים (מַה שֶׁבׇּטוּחַ),

וְעֵינֵינוּ בַּמֶרְחַקִּים, כְּאִלּוּ כָּאן אֵינֶנּוּ.

צׇעֹד הָלוֹךְ וְחָזוֹר לְעֵת עֶרֶב

לְאַט לְאַט בִּמְלֹא רִכּוּז

אֲסִירִים סוֹבְבִים בַּחֲצַר כֶּלֶא, נִדּוֹנִים

בְּמוֹשֶׁבֶת ענְשִׁין, תִּזְמֹרֶת מִצְעַד מׇוֶת

בְּמַחֲנֶה־רִכּוּז.

וְהַסּוֹהֲרוֹת – אֲחָיוֹת רַחְמָנִיּוֹת, מִפְלָצוֹת־מַלְאָכוֹת בְּלָבָן,

חוֹצוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב אֶת דַּרְכֵּנוּ בְּדַרְכָּן

וּבִיְדֵיהֶן הַוְּרֻדּוֹת־אַמִּיצוֹת, בַּקְבּוּקֵי שֶׁתֶן חָמוּץ בְּצֶבַע צָהֹב עָשִׁיר רַעֲנָן,

ו/אוֹ סִירֵי צוֹאָה טְרִיָּה פְּחוּסִים מִנִּירוֹסְטָה בְּגָוֶן אָפֹר־כָּחֹל חִוַּרְיָן,

וּמִדֵּי פַּעַם הֵן עָטוֹת עָלֵינוּ וּמַעֲלוֹת אֵי־מִי בַּמִנְיָן.

וְהִנֵּה בְּדַרְכִּי אֲנִי נֶעֱמָד, מוּל חֲדַר חֲשׂוּךְ מַרְפֵּא פְּרָטִי אֶחָד,

וְשָׁם בִּכְתֹנֶת פַּסִּים, בְּאַפְלוּלִית עוֹמֵד לוֹ נִבָּט,

שֶׁלֶד אָדָם מוּזְלְמָן מְקֻמָּט

גֻּלְגֹּלֶת קָדוֹשׁ מְעֻנֶּה, כַּעֲרוּפָה מֵעַל כְּתֵפֶיהָ צָפָה־נָדָּה אַט אַט

קְשׁוּרָה אֶל חָזֵהוּ בִּשְׂרוֹךְ צַוַּאר גִּבְעוֹל מִוּשָׁט;

אוּלַי בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת, לֹא יוֹתֵר.

בְּעֵינָיו בּוֹעֵר הַפַּחַד.

וַהֲמוֹן רַחֲמַי בִּי נִכְמָר עַד דְּמָעוֹת

עַל הָאֻמְלָלוּת הָאֲנוּשָׁה הַזֹּאת –

וְעַל שֶׁאֵין לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת;

עַל הַכְּאֵב כְּאֵבוֹ, וְעַל צַעַר הָעוֹלָם,

וְגַם עַל כָּךְ, שֶׁמִּן הַסְּתָם, אוּלַי גַּם אֲנִי נִדְמֶה לוֹ כְּמוֹ כֻּלָּם…

וְהִנֵּה אֲנִי נוֹטֶה מְעַט לְצִדִּי – וְאַף הוּא נוֹטֶה אִתִּי,

וְהִנֵּה לְצִדִּי הַשֵּׁנִי פֶּסַע קָט –

וְהוּא שׁוּב אִתִּי, כִּבְמָחוֹל, כִּבְמִינוּאֵט אִטִּי, אִתִּי נוֹטֶה לְאַט,

עַיִן בְּעַיִן, מַבָּט בְּמַבָּט,

שָׁם בְּאַפְלוּלִית הַחֶדֶר, בָּרְאִי מִמּוּל נִבָּט…

וְלִבִּי בִּי נִצְבַּט.

וְאוּלַי הָיָה עָלַי לְהַקְדִּים וְלוֹמַר שֶׁאֲנִי קְצַר רֹאִי בְּמִקְצָת.

---

אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ נ"ט

מאת

רמי דיצני

לגילה ב.

לזיגפריד ון־ניסן

אָחוֹת מִזְדַּמֶּנֶת נִרְגֶּנֶת בְּגִין מְבַקֵּר מִזְדַּמֵּן שֶׁיַּפְסִיק לְעַשֵּׁן!

בַּחֶדֶר מִטָּה צְחוֹרָה. צֶלֶם מְפֻּחָם מְעוּךְ צוּרָה. יָשֵׁן. רֵיחַ צְלִי מְעֻשָּׁן. רֵיחַ רָע.

וְנִצֶּבֶת עַל יָדָהּ שָׁעוֹת מִתְנוֹעַעַת מִגִּבַּעַת־קַפּוֹטָה־חֲזִיָּה שְׁחוֹרָה,

בְּיָדָהּ דַּף גְּמָרָא (אוֹ אוּלַי סִדּוּר, אוּלַי סֵפֶר תּוֹרָה).

פִּתְאֹם גּוּשׁ בָּשָׂר שָׂרוּף נֶחֱרַד מִשְׁנָתוֹ

פּוֹקֵחַ אֵין־רִיסִים־עֵינַיִם, שְׁנֵי רְסִיסִים בַּגַבָּהּ הַשְּׂמָאלִית, שְׁנֵי חֲרִיצִים עֵינַיִם,

עֲשֵׁנוֹת־עֲכוּרוֹת אַךְ כָּל כָּךְ בְּהִירוּת ( – כִּי הָרֶקַע פָּנִים שֶׁכָּל כָּך שְׁחוֹרוֹת!)

וּשְׂפָתָיו הַקְּרוּעוֹת זָבוֹת מִקְּרִישׁוֹת

מִתְפַּשְּׂקוֹת כְּפֹת –

רוֹחֲשׁוֹת לוֹאֲטוֹת מְמַלְּטוֹת אוֹתִיּוֹת שְׂרוּפוֹת: מ–י–ם.

מִיָּד אָבִיו, הִנֶּנִּי בְנִי, נֶחֱרַד מִמִּשְׁנָתוֹ,

מֵעַל הָאֲרוֹנִית לוֹקֵחַ, שׁוֹלֵחַ יָדוֹ אֶל־הַנַּעַר, כּוֹס מַדְבִּיק לַשְׂפָתַיִם,

וּמִסַּנְטֵרוֹ וּמֵחֲזֵהוּ, בְּרַחֲמִים שְׁפוּכִים, מוֹחֶה בְּמִטְפַּחְתּוֹ מוֹתַר הַמַּיִם.

וְהַכּוֹס אַחַר־כָּךְ בִּזְהִירוּת מְנַתְּקָהּ, מְחַבְּקָהּ בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדַיִם,

מְסוֹבֵב שְׂפָתָהּ בְּדִיּוּק מוּל מָקוֹם בּוֹ דָּבַק מֶתֶק הַשְּׂפָתַיִם –

וּמְדַבֵּק בָּהּ שְׂפָתָיו מְנַּשֵּׁק חֲתִימַת הַשְּׂפָתַיִם.

בְּלֹא קוֹל מְקַדֵּשׁ וְלוֹגֵם לְגִימַת מַיִם,

מַנִּיחַ הַכּוֹס

בִּגְנֵבָה מוֹחֶה עֵינַיִם,

וְשָׁב דָּבֵק לִמְלֶאכֶת שָׁמַיִם.

מחלקת פלסטיקה, בי״ח רמב״ם

לא אסלח לך על שאילצתני לבחור בין מוות למוות: במבואות סבּרה ושאתילה שם נטבחתי כיהודי ונולדתי רובוט.

לא אסלח לך על שגרמת לי להעלות הרהור נורא, שמא רוצחם של אבי ואמי, הוא ששולט בנו גם פה, מקברוֹ.

לא אסלח לך על שאילצתני להתפרק מנשקי החזק ביותר – הבטחון בצדקתי – שבלעדיה נשאר אך מעט מאוד שראוי להגן עליו.

לא אסלח לך על שליכלכת כה הרבה מלים נקיות, וכשאתה אומר “שלום”, אני מכין נר זכרון.

לא אסלח לך את חתירתך המתמדת להפוך אותנו למעין מוּטאציה דֶמבילית של ההיסטוריה היהודית.

לא אסלח לך על שגרמת לי שאבַכֵּר את הגב הכפוף של אבותי הנרדפים, על הגב הישר־ישר־מדי שלנו כאן.

לא אסלח לך על שהפכת לי ארץ זו שאהבתי לחגיגה מפלצתית של טמטום ומוות; במחנות סבּרה ושאתילה נרצחו אבי ואמי בשנית.

על כל אלה לא אסלח לך ועל כך, שבאומרך “לא ידענו”, גררת אותי (שהרי אתה הוא דוברי הרשמי) אל תא זכוכית של ההיסטוריה.

ולא אסלח לך גם על כך, שעתה, בימים הנוראים האלה, אילצתני לעבור על מידתי, ולהמליץ על זניחת דרכי נועם, למען העבר את מלכות הרשעה מן הארץ.

דברים שנאמרו בהפגנה מול משרד הבטחון 21.9.1982

בַּכְּבִישִׁים שֶׁל אֵירוֹפָּה אֲנִי נִרְגָּע. בָּאָרֶץ

– מִלְחָמָה. אָחִי הַצָּעִיר מִתְגַּלְגֵּל בִּלְבָנוֹן כְּאִלּוּ גֵּץ

הָיָה מִפִּיו שֶׁל אַשְׁמְדַאי וַאֲנִי מִתְגַּלְגֵּל בְּאֵירוֹפָּה

אוֹכֵל דֻּבְדְּבָנִים מִן הָעֵצִים.

בִּפְנֵי הַנְּהָגִים הָאוֹסְפִים אוֹתִי בַּכְּבִישׁ

הָרָץ אֲנִי מוֹדֶה עַכְשָׁו שֶׁלֹּא כָּל כָּךְ חָשׁוּב לִי לְאָן

יִסְּעוּ וַאֲנִי בֶּן שְׁלֹשִׁים וְאַרְבַּע מֵחַיֵּךְ בְּשׁוֹבְבוּת

כְּאִלּוּ בֶּן עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע וּבוֹלֵעַ אֶת הַכְּאֵב וְאוֹמֵר

לְעַצְמִי בִּשְׂפָתִי: בָּאָרֶץ מִלְחָמָה פּוֹשַׁעַת וְאִם לְאֵלֶּה

כָּאן לֹא הָיְתָה בְּרֵרָה (עֲבוֹדָה, מַשְׁכַּנְתָּא, שְׁכֵנִים

דּוֹאֲגִים לְגוֹרַל הַצָּבָא) וְאִם אֶלְמַד לִסְלֹחַ לָהֶם אֶלְמַד

לִסְלֹחַ גַּם לְפוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה קְטַנִּים יוֹתֵר, אֹוּכַל לָשׁוּב

שָׁמָּה בְּיוֹם מִן הַיָּמִים וְלִחְיוֹת בֵּינֵיהֶם כְּכָל

הָאָדָם

אֲבָל עֲדַין אֵינִי יָכוֹל לִשְׁמֹעַ אֶת סִפּוּרֵי הַגֶּרְמָנִי

הַקָּשִׁישׁ מֵהֶחָזִית הַמִּזְרָחִית אֲפִלּוּ לֹא אֶת מְעַט הַמִּלִּים

שֶׁרָכַשׁ מִן הָרוּסִים: חָלָב, לֶחֶם, אֵיפֹה הַכְּבִישׁ לִסְמוֹלֶנְסְק

וְעֲדַין אֵינִי יָכוֹל לָשֵׂאת אֶת הַקֻּלָּא וְעֲדַין עָלַי לְהִתְגַּלְגֵּל

בַּדְּרָכִים, לִדאֹג לְגִילָאֵי הַגּוֹמְלִים טוֹבָה וַאֲנִי מַשְׁוֶה

לְפִיכָךְ רַק בֵּין הַדְּרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי אָז וּבְסוֹפָן נֶחְבְּאָה אִשָּׁה

זוֹ אוֹ אַחֶרֶת לְבֵין הַדְּרָכִים הַמְּיַגְּעוֹת מְאֹד עַכְשָׁו וּבְסוֹפָן יֵשׁ מָקוֹם

לְהִתְאָרֵחַ בְּחִנָּם לֶאֶכֹל בְּחִנָּם לְהִתְקַלֵּחַ לַחֲפֹף אוּלַי אֶת הָרֹאשׁ

וְעַל הַשְּׁאֵלוֹת הַמַּטְרִידוֹת מִפַּעַם: מֵאֵיפֹה הָאָדוֹן? מָה עוֹשֶׂה הָאָדוֹן

בְּאַרְצוֹ? כְּבָר אֵין לִי תְּשׁוּבוֹת פְּשׁוּטוֹת. מָה שֶׁצָּרִיךְ הָיָה הַזְּמַן לַעֲשׂוֹת

מִתְפּוֹרֵר. וְעֲדַין אֲנִי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמִתְגַּעְגֵּעַ הַבַּיְתָה גַּעְגּוּעִים שֶׁל תַּיָּר

וְעֲדַין רַחֲמַי הָעַצְמִיִּים אֵינָם שָׁוִים הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאִירוֹנְיָה דַּקָּה. אֲבָל גַּם זֶה

כְּמוֹ פְּנֵי הָאָרֶץ שֶׁאוֹתָהּ אָהַבְתִּי מִשְׁתַּנֵּה בִּמְהִירוּת

טיבינגן 1.7.82

לרותי טננבאום

בְּאַחַד הַלֵּילוֹת אַחֲרֵי זַוְעַת צִידוֹן הָרְחוֹבוֹת הִסְרִיחוּ שָׁם מֵרֹב גְּוִיּוֹת

וְהָרַדְיוֹ דִּוַּח בְּהַרְחָבָה עַל דֻּבְדְּבַן הַלְּבָנוֹן נָסַעְנוּ לָנוּ שׁוֹתְתִים כְּאֵב

אָסוּר פּוֹחֲדִים לְהוֹדוֹת אֵיךְ הָיִינוּ מוּמָרִים חִפַשְׁנוּ מָקוֹם לִבְכּוֹת

וְהַמְּכוֹנִית נָסְעָה כְּאִלּוּ מֵעַצְמָהּ לְאֹרֶךְ חוֹף הַיָּם כְּאִלּוּ

מַעַצְמָה דַּוְקָא לְיָפוֹ. בְּחָרְבוֹתֶיהָ, בַּעָנִיָה, בְּצַחֲנָתָהּ בִּקַשְׁנוּ

אַחֲרֵי שְׂרִידֵי הַהוֹד אֲשֶׁר אָבַד לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים

עוֹד לִפְנֵי שֶׁיָּצָאנוּ מֵהַבֵּיצִים

שֶׁהוּטְּלוּ בִּשְׁבִיל עֲתִידֵנוּ הַטּוֹב בְּקִנֵי הַזָּרִים. וְדָבָר לֹא הָיָה שָׁם חוּץ

מֵהֶמְיַת הַיָּם, נְבִיחַת הַכֶּלֶב וְצִוְחַת הַנַּרְקוֹמָן חָשַׁבְנוּ.

וְדָבָר לֹא הָיָה חָזָק דַּיּוֹ לִבְכּוֹת בְּחֵיקוֹ

לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים, חָשַׁבְנוּ

לֹא עָלֵינוּ

כֵּן עָלֵינוּ, כֵּן.

אֲבָל גַּעְגּוּעֵי הַמְגֹרָשִׁים, הַנּוֹדְדִים, הַפּוֹסְחִים עַל הַכּוּכִים בּוֹנִים

לָהּ כְּתֵּפַים שֶׁל בַּרְזֶל אָמְרָה לִי סָאלְוָה אַבּוּ חַאדְרָה פֶּדָגוֹגִית פַלַסְטִינִית

בְּאֵירוֹפָּה פָּגַשְׁתִּי אוֹתָהּ אַחֲרֵי הַחֻרְבָּן הַשְּׁלִישִׁי.

הִיא מִיָּפוֹ, אַחַר כָּךְ הִיא מֵעַזָּה, אַחַר כָּךְ

הִיא מִכְּוֵית: דּוֹאֶגֶת, חִוֶּרֶת, מְעַשֶּׁנֶת הַרְבֵּה מְחַבֶּלֶת

בִּלְשׁוֹן הָרוֹצֵחַ. גַּעְגּוּעֵי הַמִּגֹרָשִׁים עוֹטְפִים שׁוֹמְרִים

חָזָק עַל יָפוֹ. אֵלֵךְ לְיָפוֹ מֵאֵירוֹפָּה לֹא בֵּיתִי אֶשְׁאַל אֶת

הַזְּקֵנִים הֵיכָן עוֹמֵד בֵּיתָהּ. אַבִּיט בּוֹ. אֶשַׁמֹר עָלָיו

בִּשְׁבִילָהּ שֶׁתָּשׁוּב. כִּי תָּשׁוּב

בלקסיקון יהיה כּתוב:

יִשְׂרָאֵל. מְדִינָה. הִתְקַיְּמָה עַד סוֹף הַמֵּאָה.

עַם עַתִּיק שֶׁל רוֹעִים בִּנְדוּדָיו עָבַר אֶת פַלַסְטִין. הוֹלִיד

בָּנִים וְנֶאֱסַף אֶל אֲבוֹתָיו. הַבָּנִים נָסְעוּ מִשָּׁם בָּאֳנִיּוֹת

וּבִמְּטוֹסִים אַחֲרֵי הִלּוּלַת דָּמִים.

בַּלַּיְלָה כְּמוֹ זֶה אִם הָיָה עוֹבֵר אֶת בְּשָׂרֵךְ

רַעַד כְּאִלּוּ סִיּוּט פִּלַּח אֶת שְׁנָתֵךְ

יָכֹלְתִּי לָקוּם וְלָלֶכֶת בְּשֶׁקֶט אֶל הַמִּטְבָּח וְלִכְתֹּב לָךָ

שִׁיר שֶׁיְּשִׁיבֵךְ אֵלַי בַּבֹּקֶר

לֶאֱסֹף אֶת גַּל הָאַהֲבָה הַגּוֹאֵה הַזֶּה שֶׁבּוֹ אַתְּ לֹא יוֹדַעַת

כַּמָּה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ וְתִקְרְאִי אוֹתוֹ מָחָר

וְעַכְשָׁו בַּלַיְלָה הַזֶּה בְּתֵל אָבִיב הַמַּפְצִיצָה

אֲנִי קָם אֶל הַמִּטְבָּח מַעֲלֶה בּוֹ אוֹר וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת

הַתִּינוֹק בּוֹכֶה בַּבַּיִת מִמּוּל וְאֶת קוֹל אִמּוֹ הַטּוֹבָה

מַרְגִּיעָה אוֹתוֹ וַאֲנִי מְוַתֵּר עַל קוֹלוֹת הַמִּזְמוּז לְמַטָּה

בָּרְחוֹב וְעַל הַשִּׁעוּל וְעַל הַנְּחִירָה וְעַל שִׂיחָה בַּסָּלוֹן

הַמְּרֻחָק, עַל צְפִירַת מְכוֹנִית, עַל נַהֲמַת הַמָּנוֹעַ, עַל

הָרְדְיוֹ הַחוֹלֵף, עַל הַמָּטוֹס בַּחֹשֶׁךְ וַאֲנִי מְנַפֶּה אֶת

הַקּוֹלוֹת הַלָּלוּ, אֲפִּלּוּ אֶת נְשִׁימָתֵךְ. אֶשָּׁאֵר רַק עִם

צִוְחַת הָעוֹלָלִים בְּמַעֲרַב בֵּירוּת.

רָחְקְנוּ מְאֹד זֶה מִזּוֹ בַּמִּלְחָמָה הַזֹּאת,

לַמְרוֹת הַהַסְכָּמָה הַפּוֹלִיטִית הַמְּלֵאָה בֵּינֵינוּ. כְּמוֹ

צַפְנוּ מִן הַיַּבָּשָׁה וָהָלְאָה עַל שְׁנֵי קְרָעִים שֶׁל אֲדָמָה.

בַּבֹּקֶּר לֹא אָשִׁיב אוֹתָךְ אֵלַי

וְלֹא תָּשִׁיבִי אוֹתִי אֵלַיךְ. כְּמוֹ זָרִים נִשְׁתֶּה אֶת הַקָּפֶה

בַּבֹּקֶּר. כַּמָּה מְאוּסָה פִּתְאֹם אַהֲבָתֵנוּ. בְּמֶרְחַק יְרִיָּה

מֵהַמַּטֶּה הַכְּלָלִי בְּמֶרְחַק זַעֲקַת תְּחִנָּה מִן הַחַיָּל

הָעוֹבֵר בַּכְּבִישׁ

27.7.82

את השבועיים הראשונים של המלחמה אסור לשכוח ולא על־מנת להתנצח. את השבועיים הללו אסור לשכוח כיוון שעם שלם, לבד מצווחנים ספורים, צעד כמו מכונה משומנת היטב אל המלחמה וקרא לה כמעט פה אחד “שלום הגליל”. טפו.

ואין אף סיבה אחת בעולם להניח לטעויות של הרבים להישכח. שיבלעו את חרפתם, המזועזעים של היום, שיאשימו את כל העולם בחרפתם שלהם, אבל שילמדו את השיעור עד תומו. תהיה עוד מלחמה, נראה אותם. חלק מהם לא ילמד. לא מנהיגיהם, בכל אופן, וגם לא סופריהם הציונים־סוציאליסטים, חסידי המלודראמה, אחרי כל הזבל האכזיסטנציאלי ששפכו עלינו. צופי המלודראמה, שחקניה, מחזאיה, מבקריה אוהבים את הלינץ׳. הם מאוהבים בגיבור החיובי והגיבור הראשי יהיה תמיד יהודי. טוב החי היהודי מהמת הערבי. תמיד תמיד. אנו אנו הצודקים. והגיבור החיובי הוא תמיד הם עצמם: גוף ראשון רבים. כוחותינו, מטוסינו, בורותינו, אלוהינו.

בזמן פינוי ימית היו החיילים רק ׳חיילי צה״ל׳. התבוננו העתונאים בחזיון המשעמם והשתדלו להפכו למרתק דרך הַדֶמֶה־טראגדיה. קראו לחיילים ׳חיילי צה״ל׳ וקראו למתנחלים ׳מתנחלי החבל׳ והיתה דראמה אובייקטיווית. יהודים מכים יהודים. אוי אוי אוי. אחר־כך באה מלחמת האביב בגדה, מלחמת־מילסון. למעלה משלושים הרוגים. רובם תלמידי תיכון. שלום־עכשיו הקפיד לבקר רק את רצוחי גוש־אמונים. את החללים שהפיל הצבא והמג״ב לא ביקרו. גם לא את משפחותיהם. הם היו אויבים, כנראה, אוטומאטית, או משהו מסוג העיוות המפ״מניקי. ואפילו כאן הקפידו העתונאים להיות אובייקטיוויים משהו. הם אמרו: “חיילי צה״ל עצרו עשרים מסיתים.” הם אמרו: “חיילי הממשל עצרו חשודים.” הם אמרו: “חיילי משמר הגבול פיזרו בגאז מדמיע הפגנת תלמידים.” ויום־יום מתו מסיתים׳, ׳מתפרעים׳, ׳מחבלים׳, בעיקר סביב דגל מאולתר, מדינה חופשית, רצו ומתו. ועדיין לא העזו העתונאים להוציא את מלאי הגוף־ראשון־רבים מהתיק. הז׳אנר היה שונה.

ואז נתן בגין את האות להחליף את הרפרטואר. המלודראמה החלה. הלינץ׳ החל. החיילים הופכים ל׳כוחותינו׳ ואני מסרב לקרוא אפילו לאחי, עצמי ובשרי, חיילינו. הוא אחי. והדאגה לו אינה מניחה לי לישון בלילה, אבל הוא חייל. למה אקרא לו אחרת? למה אשייך את תפקידו אלי? למה אשתתף במסע ההתעוררות הגדול הנפתח עם רגע פקודה?

עתונאים אינם בוגדים גדולים. הם זונות קטנות. למה לא להשתתף בעירור ההמונים. בגוף ראשון רבים. מה שמותר לעמיחי מותר גם לאהוד יערי. והמטוסים שהתקיפו ברצחנות אדירה את ביירות מאז חתימת הסכמי קמפ־דייויד ב־1979 הפכו פתאום מ׳מטוסי חיל־האוויר תקפו הבוקר׳ ל׳מטוסינו תקפו הבוקר׳. העירור. קירוב הלבבות. העם מגוּיס. אבל העם אסור. חבוש. כלוא. מטומטם. מסומם. ואלו שרים לו נעמי שמר עם או בלי מנגינה. והגיבור המלודראמטי תמיד בסדר. חיילינו הם הגיבורים החיוביים של המלודראמה הלינצ׳אית. והנבל הנצחי הוא תמיד הערבי. אם רוצים לומר עליו מלה טובה אומרים עליו שהוא טיפש. מסכן. ההנהגה שלו גררה אותו. הוא לא אשם. הוא רק טיפש. מצבו היה יכול להיות הרבה יותר טוב אילו רק שמע לעצות הטובות מפעם: עבודה עברית, מדינה עברית, עליה חופשית, חוק השבות, התנחלות בלי תנאים מוקדמים. מסכן. ואשמתו העיקרית של הנבל המובס במלודראמה הציונית־סוציאליסטית היא בכך שהביא את בנינו לאן שהביאם במלחמה הארוכה הזאת. גולדה לא מתה ולא תמות אף פעם. היא חיה בקיבוץ חולדה ומעניקה ראיונות לליבראסיון על המיסטיקה החלוצית וכולי. שותפות הגורל שלא קיימת בארץ הזאת לא התקיימה יותר משבועיים, חרף המוסיקה של נעמי שמר. היא ניסתה. יש להודות. גם פרס. גם רשף. אבל את התפוררות הערכים השקריים לא תעצור אפילו שלום־עכשיו. ושלא יכתבו סאטירות פוליטיות מצחיקות, עם גוון מתקדם. בשם כובד־הראש שאנחנו מתבוססים בדמו, בדמינו, בדמיהם, שלא יכתבו סאטירות. הומור בארץ הזאת הוא בדרך־כלל בריחה. אין כאן עניין לבדיחות אידיוטיות נוסח ווּדי אלן על המבורגרים ועל פלסטיק ניו־יורקי. אנחנו חיים במקום אחר. אנחנו חיים בתופת ואנחנו נתבונן בתופת הזאת בעיניים פקוחות. ושלא יחזרו האופוזיציונים־למחצה למשול בנו במוספי השבת ובפינות התרבות הקטנות על־פני העיר המזדיינת עם העתון. ושסופריה האשכנזים של הציונות־הסוציאליסטית יפסיקו לחלק את הארץ ליפה ולמכוערת. הם החלק המסוכן של הכיעור. החלק הפחדן. ושאותו רכלן־צייר לשעבר יפסיק לתת לנו רצפטים של אסתטיקה וֶרסוּס פוליטיקה. די. מבצע סיני נגמר וצייריו הלכו לישון. אנחנו חיים בתופת. החומרים התחלפו לנו באמנות. מי שלא מבין שהחומרים השתנו לא הבין כלום. שילך לחו״ל או לקיבוץ. החומרים השתנו. ההיפותיזות הפכו לעובדות ממש.

כל ההיפותיזות על המדינה הזאת והתנועות השליטות בה, צאצאי התאומים ז׳בוטינסקי ובן־גוריון, הפכו במלחמה הזאת לעובדות פוליטיות. לא עוד פלפולים והנחות פופריות שכנגד ההיפותיזות העמומות. ב־5.6.82 נגמרו הספקות האחרונים. מי שלא ילמד להתייחס למדינה הזאת תוך ניתוק הזהות הטפשית: המדינה זה אני, הצבא זה אני, הממשלה זה אני, מי שלא ילמד, יתאמלל עוד ועוד. קיתונות הרותחין הללו אינם משכיחים את העיקר: אויבינו. אנשי הימין הישראלי הם המפלצות. אויבים ב־100%. לא ב־10%. לא יריבים. לא תוצרים מיסטיים של הנחה כזאת או אחרת בתולדות הציונות. אויבים של ממש. הם אינם חולצים את מגפיהם בחזרם מגיא ההריגה המשיחי שלהם ובהיכנסם בחזרה לסאלון לדבר אתנו על תרבות ׳עזוב פוליטיקה… כולנו מסכימים הרי ש…׳ מה איכפת לי האוניוורסאליזמים שמוכרים לי במוספים. מה איכפת לי הקיטורים של הבכיינים ששתקו בשבועיים הראשונים ועכשיו מאיימים בירידה מן הארץ. שיסעו. בלאו־הכי לא עזרו כשהצטרכנו להם. אנחנו לא ניסע. כמו שלא ברחנו מכיכר העיר ברגע הקשה. זו זירת הקרב היחידה שלנו. זהו שלמדנו מאחינו הפלסטינים: צומוד. כאן נולדנו. על הארץ הזאת נילחם. בשיניים ובציפורניים. יש לנו אויב אחד. רק אחד: ממשלת ישראל הזאת.

יצחק לאור בהפגנה 7.6.82

במלחמה הסתכַּנו, למשל, גם בגיחוך. הכתרנו את עצמנו בתארים שלא ידענו אם לא היו תארים של שוטי־העיר הזאת. הצלחנו. לא מנענו את המלחמה אבל הרמנו את הדגלון הקטן שהשמיטו אותו הרצים למלחמה או למקלט. לא פחדנו. לקחנו את עצמנו ברצינות. מוחמד רונית זאהי יעל ג׳מיל אנני עיסא שאדיה תמי נוואף עוזי ניקולא מיכל מוסטפא דליה. כל הלילה הארוך ההוא לא בכינו. לא הרבה. צבענו. החתמנו. צעקנו. התפגרמנו ועברנו את הלילה הזה יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד

11.10.82

במבואות הכפר צפה פתאום ועלתה שורה מתוך שיר של סעיד עקְל. ציפורן, דיו שחורה, פנקס משבצות קטן וכתב־היד שניסיתי מני אז, לשווא, לחקותו. עשרה שירים משל סעיד עקל הועתקו באותו פנקס, ומתוכם צפה השורה:

“אֱלֵי מוֹלֶדֶת נָאוָה, שָׁם גּוֹן הֶעָבִים / כְּגוֹן הֶמְיַת הַיּוֹנִים”.

לפני עשרים וחמש שנה, ביום בו הפכה הֵיעלמות בעל הפנקס לוודאות מוחלטת ומעיקה, ישבתי ליד החלון של כיתה א׳, שהשקיף על שובך היונים של כומר הכפר. ולכשאקרא בפנקס בבוא הזמן תיקבע התמונה בזכרון: סורגים בחלון, ויונים בשובך. ולהמיית היונים, במילון הילדות הפרטי, לא יהיה פירוש אחר זולת אותו פירוש. עכשיו, בראשית אוקטובר 1982, אני בדרך לפגוש אותו, את בעל הפנקס, לאחר עשרים וחמש שנות היעדרות, שלו, בלבנון. ספק אם חשב במרוצת השנים על אותו פנקס שהשאיר בין ניירותיו, ואשר נמצא עכשיו ברשותי.

אני חושב על אופניים.

ולא סתם אופניים.

אלא אופניים עשויים מסוכריות (כן, כן!). ליהנות משני העולמות: מסע ומתיקות. והנה אני מגלה שבמשך השנים נעלם גלגל אחד, והאופניים הם דו־גלגליים עכשיו. הם גדלו אתי. אופניים מסוכריות!? ממש כך. הוא שימש מורה לערבית בבי״ס תיכון בנצרת, ונהג לספר לי שיש שם בית־חרושת שבו מייצרים כל מיני דברים מסוכריות. והייתי אמור לבחור. בחרתי באופניים. תלת־גלגליים כמובן. כי הייתי ילד. והוא היה אמור להביא אותם בפסחא. ושבוע לפני יום השישי הקדוש, ביום בו עורכים את תפילת הנעילה “בשבח הבתולה הקדושה”, הוא נעלם. כמה ימים לאחר־מכן, בשבוע הפסיון, הגיעה אחותו הבוכיה מנצרת ובפיה הידיעה: הוא חצה את הגבול. ואני חשבתי על האופניים שלא אקבל.

עכשיו, במבואות הכפר, אני חושב על תמונה: רוכב אופניים מביט בתדהמה בשתי גוויות שרועות לצד המדרכה.

אני מביט בחלקת האדמה הקרויה “אדמת הכנסיה”, במבואות הכפר. וחושב על סוסים. סוס אדום היה לדודי. ולא משום שהיה צבעו אדום, אלא משום שקראנו לו כך. סוס נטול כל הילה ספרותית, תשוש ושבע־ימים. ובעונת שתילת הטבק, בשלהי האביב של אותה ילדות רחוקה, של אותה שנת־היעלמות, נתלוויתי אל דודי ל״אדמת הכנסיה" כדי לעזור לו בשתילה, ככל שכוחותי הצנועים הרשו זאת. בדרך אל השדה הועמס הסוס בארגזי שתילים ובחביות מים. ודודי הטוב הבטיח לי שבסוף היום, אם ירצה השם ברוב חסדו, ישימני על גב הסוס וישלחני, פרש ערירי, הביתה. היום היה חם וארוך, והרכיבה המצופה על גב הסוס היתה הגחלת שציננה את סבלותי. והנה השתילים עומדים כבר זקופים, שורות שורות, לאורך התלמים, והנה העבודה מסתיימת. והנה הסוס, התשוש ושבע־הימים, שעמד כל היום בדומיה בצלו של אחד העצים, שואב אל תוך ריאותיו הסוסיות משב כוחות אבודים, קורע את הרסן בתנופת צוואר, ושועט לכיוון הכפר. אמינותו של דודי, שהיה הקוסם של ילדותי, ספגה באותו יום, בעיני הדומעות, מכה קשה. הרבה ימים עברו עד שנתיישרו ההדורים בינינו. אותו סוס אמוּל, שלא היה אחרון הסוסים שברחו ממני, לא האריך ימים בעקבות המקרה, והשעיטה המופלאה היתה בבחינת שירת הברבור של הסוס־האדום.

אני חושב על תמונה: כמה גוויות, וסוס שקרס באמצע השתיה וראשו שעון על דופן החבית.

“שיבת המלחים” מתוך הפנקס

והוא לא זיהה אותי. גם אני לא הייתי מזהה את עצמי אחרי כל־כך הרבה שנים. והשנים שעברו עליו הגבירו את הדמיון בינו לבין אבי. שניהם היו יחידים, במירוץ־השליחים המשפחתי, שהעבירו את תווי הפנים של משפחת־סבתא. השנים שעברו עליו לא נתנו לו לראות את אבי ואת אביו בטרם מותם. אבל את האופניים הוא זכר, וצחק כששאלתי למי שייכים אופני־הסוכריות השעונים על שער הכניסה לחצר. בקול שקט הוא מדבר על דא ועל הא, בשטף מילים וברהיטות המעוררת בלבי, מחדש, את אותה קנאה בכתב ידו הקסום.

ומולנו שרועים נופי ילדותי, ונופי ילדותו. השביל היורד אל העמק, בינות לשדות האדומים, ומטפס במעלה ההר. ועיני הילדות אינן מבחינות בשינויים. לא בכביש הרחב שנסלל לאורך העמק, בניצב לשביל, ולא במצפה שהרעיד את קו האופק הרוגע. אחיו, במשפטים קצרים ומדודים, כדרכו, מסביר לו מה נשתנה בנוף. ובלבי מתחילה המועקה לבקוע. אין הוא רואה את שעיני רואות. מכונס בתוך השלווה הבוטחת של אישיותו הנלבבת הוא ממשיך להלך על החבל המתוח ביני לבינו. רק דודי המנוח השכיל מבעוד מועד לעמוד על הפן הזה באישיותו: כאז כן עתה, הוא שבוי בקסם המלים, והן שבויות בידיו כמוט־שיווי־המשקל של הלוליין. ושנינו לא מחליפים הרבה משפטים, הן בגלל השתיקה שבהבנה, והן בגלל הזרם הבלתי פוסק של המבקרים. ועל־יד על־יד אני מתחיל להבין את שמיאנתי לשמוע. הוא מדבר על מלחמת בני־אור בבני־חושך, על התרבות הנרמסת על־ידי הפולשים ממדבריות הבורות של המזרח, על אנשים שאינם יודעים להשתמש במשטף של בית־השימוש.

בראשית שנות השלושים שב ללבנון, מגלותו האירופית, איש משכיל וכאריזמטי בשם אנטון(!) סעאדה. הוא הצליח לרכז סביבו קבוצה של אנשי־רוח וסופרים במסגרת המפלגה הלאומנית הסוציאליסטית הסורית. הוא דיבר על הסהר הפורה, המפנה את גבו למזרח ופונה אל המערב, ועל קפריסין ככוכבו, ועל הגזע הסורי העליון שהנחיל לאנושות כולה את אותיות האלפבית. סעיד עקל, שפירסם באותה תקופה את מחזהו הפיוטי “בת יפתח” (כן, כן!), הוכח ע״י סעאדה והופנה למקורות הסוריים הקדומים כדי לשאוב מהם חומר ליצירתו. ואכן, עקל לא איכזב את מנהיגו, וכתב את מחזהו הפיוטי “קדמוס”, אחיה של אירופה היוצא במצוות אביו לחפשה ולהחזירה למולדתה; קדמוס, המלח הפיניקי המפליג מערבה ומביא לאנושות את האלפבית. הרבה מן הסופרים שהשתייכו למפלגה נטשוה ברבות הימים, ורובם פנה שמאלה. סעיד עקל אף הוא נטש את המפלגה, ופנה ימינה. הכנענים של לבנון.

ארון ספרים ספון בתוך הקיר העבה היה לנו בכפר. מאחורי הספה. הספרים עמדו בו בשורות, כלפי פנים. וכדי להגיע לאחד הספרים צריך הייתי להוציא את תכולת הארון ולפרוש את הספרים על הספה. שני עותקים של “קדמוס” היו שם. מעזבונו. סתומים ואטומים בפני הילד שהייתי. לימים, עברה המשפחה לחיפה, ולא כל הספרים עברו אתה. ביקשתי פעם מקרוב משפחה שנסע לכפר שיביא לי את “קדמוס”. רצה הגורל ובאותו ביקור הוא רב עם הורי ארוסתו, ונתפזרה עליו דעתו. “קדמוס” נשאר במונית שהסיעה את שניהם מנהריה לעכו, ואחר־כך המשיך הגיבור המיתולוגי שבע־הימים לכיוון בלתי ידוע. ואת שהרגיש המלח הפיניקי הזקן במונית השירות לא נדע עולם. כשגוללתי באוזני אחי הבכור את קורות הפרשה הוא הרגיעני ואמר שהעותק השני נמצא אצל אחד מידידיו בחיפה. ואותו ידיד, גבר צעיר שזה עתה נישא, לא האריך ימים ונפטר ממחלה ממארת. ומי יעז לבקש מאלמנה מתאבלת ספר לקריאה?

לימים, שאלתי את הספר מספריית האוניברסיטה העברית. ערבית כזו קוראים פעם בחיים. ולימים, יופיע סעיד עקל בטלוויזיה הישראלית, שופע בלורית לבנה, בטרם אופניים ובטרם סוסים, וידבר על הפתרון הסופי של הבעיה הפלסטינית בלבנון.

השיר המובא להלן לקוח מתוך “קדמוס”. מצאתיו מועתק באותו פנקס קטן.

ראשית אוקטובר 1982.

אני נוסע לכפר כדי לפגוש את בן־דודי, איש הפלאנגות. ובמבואות הכפר צפה פתאום ועולה שורה מתוך שיר של סעיד עקל:

“אֱלֵי מוֹלֶדֶת נָאוָה, שָׁם גּוֹן הֶעָבִים / כְּגוֹן הֶמְיַת הַיּוֹנִים”.

כגון המיית היונה בשער הניוזוויק.

אֱלֵי מוֹלֶדֶת שְׁלֵוָה, הָרוּחַ בַּמִּפְרַשִׂים נוֹשֶׁבֶת

אֱלֵי שְׁתִי־וָעֶרֶב שֶׁל אַגָּדוֹת וְזִכְרוֹנוֹת עָבָר

אֱלֵי זֶמֶר הַסְּפִינוֹת שֶׁהִדְרִיכוּ מְנוּחַת עוֹלָם נִבְעָר

שֶׁמִּטְעָנָן הָגוּת וְיַעֲדָן הָאָדָם שֶׁלְּמִדְבָּר

וְהַיָּד הַכּוֹתֶבֶת

אֱלֵי מוֹלֶדֶת נָאוָה, שָׁם גּוֹן הֶעָבִים

כְּגוֹן הֶמְיַת־הַיּוֹנִים

צְחוֹרִים בְּלָבְנָם, עֲשִׁירִים בְּשִׁפְעָתָם, וּקְרוֹבִים בִּתְפִלָּתָם יוֹתֵר

לְאֹזֶן־אֱלֹהִים מִכָּל בָּרוּא אַחֵר

אֱלֵי מוֹלֶדֶת נָאוָה, שָׁם הֶעָפָר הַנִּשְׁחָק

הוּא אָבָק מִתָּמֵּר

מִפַּרְסוֹת סוּס הַגִּבּוֹר הַחוֹזֵר

אָבָק

שֶׁהָאֻמּוֹת מְבַקְּשׁוֹת לוּ רַק

נִתַּן לָהֶן לִקְלֹּעַ לְרֹאשָׁן מִמֶּנּוּ זֵר

אֱלֵי מוֹלֶדֶת נָאוָה, שָׁם הַגְּבָעוֹת

הֵן תִּלֵּי־גַּעְגּוּעִים

יְצִירֵי־דִּמְיוֹן טָהוֹר

שָׁם הַמֶּרְחָבִים

הֵם אוֹר

יְקָרוֹת שֶׁל יַסְמִין וְתַעְתּוּעִים

אֵלִי עִלִּית, צֶאֱצָאֵי־אָב

חוֹלֵם עַד כְּלוֹת הַיָּמִים

עַל אִיָּיוֹ וְעוֹלְמוֹתָיו

בְּפַאֲתֵי־מַעֲרָב

VI

כְּשֶׁעֶרֶב רַד עֻלּוֹ שֶׁל יוֹם הוּסַר;

פְּסָגוֹת גְּבוֹהוֹת מֻקְּדוּ; גֶּשֶׁם לֹא טִפְטֵף;

בֵּין דְּשָׁאִים רְחָבִים וּפְרָחִים נִשָּׂא

שִׂיחָם שֶׁל הַמְיֻמָּנִים הֵיטֵב.

גַּנָּנִים רָזִים אָמְדוּ מְחִיר נַעֲלֵיהֶם,

נֶהָג, קוֹרֵא בַּשְּׁבִיל, הִמְתִּין לְאוֹת

כִּי כְּבָר סִייְּמוּ הַחְלֵף דֵּעוֹתֵיהֶם.

נִרְאֶה כִּי כָּךְ עַל הַחַיִּים לְהֵרָאוֹת.

הַרְחֵק, בְּלִי־קֶשֶׁר לְטִיב הַכַּוָּנָה

צָפוּ שְׁנֵי צְבָאוֹת לְטָעוּת בְּמִלָּה

עִם צִיּוּד מַתְאִים לִגְרִימַת יִסּוּרִים,

וּלְחֶסֶד פִּיהֶם אֶרֶץ נִתְּנָה

שַׁמָּה, נָפְלוּ חֲלַל הַבַּחוּרִים,

נָשֶׁיהָ בּוֹכְיּוֹת, עָרֶיהָ חַלְחָלָה.

XII

מִכָּאן הַמִּלְחָמָה חַפָּה כְּאַנְדַּרְטָה:

טֶלֶפוֹן מְדַבֵּר עִם פָּקִיד;

דְּגָלִים עַל מַפָּה מוֹרִים כִּי שֻׁגְּרָה אֻגְּדָה;

נַעַר מַגִּישׁ סִפְלֵי חָלָב, יֵשׁ תָּכְנִית

לַאֲנָשִׁים חֲרֵדִים לְחַיֵּיהֶם,

הַצְּמֵאִים בְּתֵשַׁע בִּמְקוֹם בַּצָּהֳרַיִם,

מוּעָדִים לְאָבְדָן, כְּמֵהִים לִנְשֵׁיהֶם,

וְשֶׁלֹּא כְּרַעְיוֹן, מֵתִים חַת־שְׁתַּיִם.

אַךְ יֵשׁ וְרַעְיוֹנוֹת יִצְדְּקוּ גַּם אִם אָדָם יוּמַת:

כִּי רָאִינוּ פָּנִים לִרְבָבוֹת

נִלְהָבוֹת מִשֶּׁקֶר אֶחָד,

וּמַפּוֹת לְעִתִּים יוֹרוּ לִמְקוֹמוֹת

שֶׁרַע בָּם לִחְיוֹת עַכְשָׁו:

נַנְקִינְג. דָּכָאוּ.

נִצָּב בֵּין הֲרִיסוֹת, הַכּוֹבֵשׁ הַמְבֹעָת קָרָא:

לָמָּה הֵם הִתְנַגְּדוּ לְגוֹרָלָם? לָמָּה?

*

כְּשֶׁמְּדִינָאִים אוֹמְרִים בְּחֻמְרָה: ‘צָרִיךְ לִהְיוֹת רֵאָלִיסְטִים’

כַּנִּרְאֶה חַלָּשִׁים הֵם, וְלָכֵן, פָּאצִיפִיסְטִים.

אַךְ כְּשֶׁיְּדַּבְּרוּ עַל עֶקְרוֹנוֹת, הִזָּהֵר, יָכוֹל לִהְיוֹת,

שֶׁהַגֶּנֶרָלִים שֶׁלָּהֶם כְּבָר רוֹכְנִים עַל מַפּוֹת.

הערת המתרגמת:

במאמרו ״לשון המשורר״ (1935) עומד אודן על הקשר בין שירה לפוליטיקה:

“אין זה מעניינה של השירה לומר לבני אדם מה יעשו, אלא להרחיב את ידיעתנו על הטוב והרע, להפוך את הצורך בפעולה לדחוף יותר ולהבהיר את טבעו, להוביל אותנו אל הנקודה שבה יתאפשר לנו לעשות את ההכרעה הראציונאלית והמוסרית.”

לשירתו של אודן היתה השפעה עצומה – פוליטית, מוסרית ואסתיטית – על בני זמנו. באקלים הפוליטי־חברתי של שנות השלושים (השפל הכלכלי, עליית הפאשיזם והנאציזם, מלחמת ספרד, מלחמת סין־יפן) היתה אכן שירתו – עבור קבוצה גדולה של אינטלקטואלים מן המעמד הבינוני – אמצעי להבהרה מוסרית וקריאה לפעולה פוליטית כאחד. מעטים משיריו הם תעמולתיים ישירים (ביניהם: ״קומוניסט לאחרים״ (1932), קריאה לאינטלקטואלים להצטרף למפלגה הקומוניסטית ולאחד כוחות עם הפרולטריון). עיקר כוחו דווקא ביכולת להביע בלשון סמלים פרטית עמדות ורגשות שהפכו נחלתו של דור.

אודן לא האמין כי ערכים פוליטיים הם מוחלטים וניצבים מעבר לערכים מוסריים ודתיים. המארכסיזם שלו, כמו עניינו בפרויד, היה “טכניקה להסרת המסכות מעל האידיאולוגיות של המעמד הבינוני. לא במטרה להתנתק ממנו, אלא במטרה להפוך לבורגנים טובים יותר.” (מתוך דברים שאמר ב־1955).

עם זאת היו אודן ו׳קבוצתו׳ (ספנדר, מקניס, סי. דיי לואיס – שאגב התכחשו להיותם קבוצה וטענו כי זו המצאה של הבקורת) הרוח החיה בכתבי־עת ובקבצים של שירה פוליטית בשנות השלושים וקבעו את האקלים הפיוטי של ספרות העשור. מסעותיו של אודן בשנים אלה לספרד (1937) ולסין (עם כריסטופר אישרווד, 1938), מעמידים אותו מול מוראות המלחמה ומניבים בין היתר ספר מסעות (״מסע למלחמה״), פואמה (״ספרד 1937״) והמחזור “סונטות מסין” ששתיים מהן מובאות בזה (הן התפרסמו בכתב העת האמריקאי 1940 New Republic). את אירועי שנות השלושים הוא רואה כ״עידן האכזבה הגדולה השלישית" (אחרי נפילת רומא ומפלת הנצרות). השאלות הגדולות של גורל האדם, משמעות הקיום האנושי, מוסר, צדק ואושר נידונות ביצירות אלה דרך הפריזמה של ההיסטוריה.

ט.ר.מ.

באחת משנותיו האחרונות כתב ויליאם באטלר ייטס שיר חצי־הומוריסטי קטן בשם “פוליטיקה”.

"כיצד אוכל, בעוד נערה זו עומדת שם

לקַבֵּע את תשומת־לבי

בפוליטיקה הרומית או הרוסית

או הספרדית?״

– אם לתרגם מילולית־כמעט את ארבע השורות הראשונות של השיר הקצר, תוך ידיעה ברורה שהשיר שואב הרבה מן ההומור שלו מתוך החריזה המשעשעת (fix-politics).

כוונת השיר, מוסר־ההשכל שלו, היא פשוטה ונדושה למדי: שום פוליטיקה שבעולם אינה יכולה להשתוות בחשיבותה ליוֹפיה של נערה או בכלל ל׳חיים האמיתיים' הישירים, הניצבים בדרכנו. הבית האחרון מצהיר על העמדה הבדלנית הזאת בדרך בוטה עוד יותר:

"ואפשר שהם צודקים בדברם

על מלחמה ועל אימת־המלחמה

אבל אוֹה אילו רק הייתי שוב צעיר

והחזקתיה בזרועותי!".

חכמת־הזקנים של ייטס, שהיה מעורב די והותר בענייניה של מולדתו, “אירלנד המשוגעת”, אומרת לו שכל המעורבות הזאת בטלה בשישים לעומת החזקתה של “הנערה הזאת” בזרועותיו.

כאן ארשה לעצמי סטיה קלה מן העיון בשירו של ייטס, ואומר שנזכרתי בו לאחרונה פעמים רבות, וביחוד בשעה שקראתי בספר שיריו האחרון “שעת החסד” של יהודה עמיחי, בשיר בשם “שיר פוליטי” את השורות הבאות שהמשורר הסגירן בסוגריים:

(אֲנִי מַכִּיר אָדָם שֶׁהִצְטָרֵף לִתְנוּעַת־מְחָאָה

רַק מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַרְבֵּה נְעָרוֹת צְעִירוֹת.)

הרי לך צירוף מחוכם של “פוליטיקה” ו״הנערה העומדת שם"! אבל נדמה שייטס הקדים את האיש הפיקח ההוא מתנועות־המחאה הישראליות גם בטכסיסו המחוכם הזה: דומה שגם פנייתו שלו למעורבות הפוליטית בענייניה המטורפים של אירלנד ראשיתה ברצון לשאת חן בעיניה של נערה יפה אחת – מוֹד גון. אבל זו פרשה ארוכה מימים שלא עליהם נסב השיר “פוליטיקס”.

נשוב עוד לרגע אל השיר הקליל הזה כדי לציין שבראשו הציב המשורר האירי מוטו מרצין מדבריו של תומס מאן. הדברים הללו, שהשיר מבקש להציב להם אנטיתיזה, אומרים: “בימינו מציע גורלו של אדם את משמעותו במושגים פוליטיים”. אין לדעת מנין בדיוק שאב ייטס את הציטטה הזאת – אולי מאיזה נאום – אך קשה שלא להיזכר כי מחברם, הסופר הגרמני, החזיק בשעתו, ודווקא בנעוריו, בדוקטרינה הדומה עד מאוד לזו של ייטס הזקן, הלועג לפוליטיקה.

בשנת 1918 פירסם תומס מאן ספר עב־כרס שעליו עבד במשך רוב שנות מלחמת העולם הראשונה; שמו של הספר היה “הגיונות אדם אפוליטי” ומאן ביטא במסה הארוכה הזאת את האמונה הסימבוליסטית־השופנהאוריאנית בעליונותה המוחלטת של הרוח הנצחית על פני כל הפעילויות הזעירות, הקטנוניות והמגוחכות של הגמדים הללו, בני־אדם, על פני כל מה שכלול היה לדידו במושג “פוליטיקה”. הספר כלל את גינויה החריף של הדמוקרטיה, של חברת ההמונים שדוּמתה ל״תל־נמלים“, והעלה לפסגת ההווייה העולמית את האמנות ואת האמן. אין ניגוד קוטבי יותר, רמז הספר, מזה שבין האמנות לפוליטיקה, ומעל לכל הרחש הטורדני של הפוליטיקאים יינשא לעולם־ועד קולו של האדם האפוליטי, האמן. כדאי אולי להוסיף שהספר כוון במידה רבה כנגד אחיו של תומס, היינריך, חסיד הדמוקרטיה והישגי המהפכה הצרפתית, שהקדיש מסה נלהבת לסופר הצרפתי שסימל את מעורבותו של איש־הרוח בענייני השעה – אמיל זולא. היינריך ראה באמיל זולא את איש־המופת שלאורו צריך לצעוד כל אמן – תומס חשב שמעורבותו של הסופר הכותב “ספרות יפה” בפרשות פוליטיות מובהקות כפרשת דרייפוס מוציאה את הסופר הזה מכלל האמנים. האמן הנעשה למשרתם של אינטרסים חברתיים חדל להיות אמן, רמז תומס מאן במישרין כלפי אמיל זולא ובעקיפין כלפי אחיו הקשיש ממנו, שעימו חדל לדבר בעקבות המאמר שלו בשבחי זולא וכל מה שהסתעף מזה. כלום יש צורך להוסיף שהיינריך צידד באויביה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ואילו תומס יצא להגנתה של המולדת הנתונה במלחמה ורמז שהיינריך אינו אלא בוגד? ל״אדם האפוליטי” היתה עמדה פוליטית ברורה למדי, עמדה לאומנית צרופה.

עד מהרה עתיד היה תומס מאן להתבייש בעמדתו זו ובספרו “הגיונות אדם אפוליטי” שאסר על פירסומו הנוסף במשך שנים רבות, ועד היום הוא בוודאי הפחות ידוע שבספרי מאן. עד מהרה ידע אל־נכון שאדם אפוליטי הוא פשוט אדם בעל עמדה פוליטית מסויימת, הנוטה לצד מסויים שאולי לא נוח לו להכריז על צידודו בו במישרין. על משקל שאלתו של אותו פיקח שאמרו לו כי אדם מסויים הוא נאוטרלי בעמדתו הפוליטית – “נאוטרלי לצד מי?”.

דברי מאן שייטס הציבם בראש שירו נאמרו ודאי בתקופה שבה חזר בו מן ה״אפוליטיות" שלו ונכון היה להצהיר ש״גורלו של אדם בימינו מציע את משמעותו במושגים פוליטיים“. היה זה אל־נכון בשנות העשרים, השנים שבהן נאם את נאומו בזכות הדמוקרטיה הגרמנית ו… פנה לכתיבת אפוס העוסק בעניינים המרוחקים מענייני־השעה אלפי שנים ואלפי קילומטרים: הרביעיה המקראית על יוסף ואחיו, שאותה עתיד היה לסיים כבר בגלותו האמריקאית, בימי מלחמת העולם השנייה. אכן, עיסוק אפוליטי למהדרין במשך העשור הפוליטי ביותר של המאה – שנות השלושים! אלא שעכשיו שזר מאן ברומאן האסקפיסטי־לכאורה שלו נימים פוליטיות ברורות לגמרי, כך שפרשת עלייתו של יוסף בחצרו של פרעה המצרי היא משל ברור על הפוליטיקה בת־הזמן, ואפילו ביטויים כמו “טוהר הגזע” מופיעים במשל הזה, שיש בו פאשיסט (הכוהן באקנכונס) ויש בו ליבראל, ממש כבגרמניה של שנות העשרים. שוב לא יצהיר מאן על עצמו לעולם כעל “אדם אפוליטי”, אבל ה״פוליטיקה” ו״האפוליטיקה" ממשיכות להימתח במתחים דיאלקטיים בכתיבתו. אין נפטרים בקלות רבה כל כך מאמונת־נעורים, מכל אותה המורשת של הדאקאדנס האירופי, של תנועות ה״אמנות לשם אמנות" ודומיהן, שם נוצרה האידאולוגיה המקטבת את הפוליטיקה ואת האמנות (ובגלגול העקרוני עוד יותר של דיכוטומיה זו – את ה׳חיים׳ עם ה׳אמנות׳). כדאי אולי להזכיר שמות של פוליטיקאים מסויימים שגם הם חניכי האידאולוגיה הסימבוליסטית, האפוליטית, המעלה את האמנות למעלת קדושים והבזה מעומק לבה לפוליטיקה, לעיסוקיהם הקטנוניים של הנמלים האנושיות: מוסוליני, ד׳אנונציו, ז׳בוטינסקי.

אכן, לא תהיה הגזמה רבה בראיית הגישה האפוליטית כאחד ממקורות הפאשיזם האירופי הקלאסי. אפשר להזכיר את הגילויים החיצוניים של אותה גישה, אפשר להזכיר את השירים שכתב מוסוליני, את השאיפות האמנותיות (שלא נפטר מהן לעולם!) של הצבע שרצה להיות צייר וסופו שהיה גדול הרוצחים שידע העולם, להזכיר את הסופר הדקדנטי בה״א הידיעה, גבריאלה דאנונציו, שהיה מופתו הישיר של מוסוליני, ״משחרר״ העיר פיומה…

זה כבר אני משתעשע ברעיון לכתיבת חיבור מלומד שישא את השם “לידתו של הפאשיזם מרוח המוסיקה”. אכן, הפאשיזם היה בראשיתו סוג של מוסיקה, לאו דווקא גרועה, אולי בעצם טובה מדי, מוסיקלית מדי, ׳אמנותית׳ מדי. הפאשיסט האידאולוגי הראשון היה אל־נכון ריכארד ואגנר (אלא אם כן צודקים אלה האומרים שהיה זה אפלטון…) ולאו דווקא כמחבר הקונטרסים הפוליטיים, לאו דווקא כמחבר “היהודים במוסיקה”, אלא כמוסיקאי, כמחבר “לוהנגרין”. אם יש שעור שלמדה המאה העשרים מן המאה הארכי־רומנטית, התשע־עשרה, הרי זה השעור הזה: מוטב שאמנות לא תהיה אמנותית מדי, שמוסיקה לא תהיה מוסיקלית מדי – אם התכלית היא אושרו של האדם. אבל תכליתם של ואגנר, של מוסוליני, של ד׳אנונציו לא היתה מעולם ׳אושרם של בני־אדם׳. עקרונה של התורה הדקדנטית בכך שהמוות הוא מיצויה המושלם ביותר של האמנות. מכאן פולחן־המוות הפאשיסטי שמסתמל בשם הרומאן המוזר של ד׳אנונציו “ניצחון המוות”.

תומס מאן, תלמידו של ואגנר המאוהב בו אהבת־נפש מיוסרת, חזר בו בעוד מועד מן הדרך שסימן לו הספר “הגיונות אדם אפוליטי”. הוא למד את הלקח של אימת הצורות הטהורות. אסור ליופי שיהיה יפה מדי, לספרות שתהיה ספרותית מדי.

ואולם – מחשבה נוספת שאינה יכולה שלא להתעורר – כלום אין בכל זה כדי להטעים שאמנם מתקיים איזה ניגוד פנימי עמוק בין ה׳אמנות׳ וה׳פוליטיקה' כטיעון המובלע בכל התורות הללו, הדקדנטיות והאנטי־דקדנטיות? מהו הקשר בין המשורר ששר את שירי־המוות היפים ביותר בשירה העברית – בספר האפוליטי כל־כך כמו ״אנקריאון על קוטב־העיצבון״ – ובין המשורר הלאומני הקיצוני של “נאום בן־הדם”? שאלות קשות שכאן לא יהיה ניסיון להשיב עליהן, אבל יש לומר זאת אחת ולתמיד, אי אפשר להימנע מהן, אסור לחוקר־הספרות להתעלם מהן, להיות ׳נאוטרלי׳ – לצד השירה ולא לצד הפוליטיקה. כי להיות לצד השירה ה׳צרופה׳ – משמעו, כאמור, לנקוט עמדה פוליטית. ״נאוטרלי – לצד מי?"

אסוציאציה נוספת מביאה אותי לכך שהביטוי “אדם אפוליטי” אינו אלא פאראפראזה, או שמא פארודיה תומס־מאנית מובהקת, על הביטוי המהולל שבו הגדיר הפילוסוף אריסטו את האדם כ״יצור פוליטי" (או למען הדיוק “בעל חיים חברתי”). וממילא חוזרת המחשבה אל מולדת כל המחשבות שלנו, כל הדיכוטומיות שלנו: יוון וספרותה. אריסטו, ששירטט באותה פואמה יובשנית־לכאורה ובעצם רוחשת־המתח־הפיוטי ששמה “פואטיקה” (ואשר גונתה זה לא כבר בפי אחד ממשוררינו המעורבים ביותר כ״אחת היצירות המשעממות ביותר בספרות העולם"!), את מפת בעיותיה ואפשרויותיה של השירה, היה גם האיש שכתב את ה״פוליטיקה“. הוא ידע אל־נכון שהאדם, היצור הפוליטי, זקוק לשירה, אפילו: מוכרח שירה. ובתבונתו העצומה, שחסרה היתה אולי לייטס הזקן, המשוגע־קצת, הוא ידע גם כי “לא אותם הדברים נכונים בפוליטיקה ובפואטיקה״ (״פואטיקה״ 1460, 13). ובכל זאת הוא כתב גם את ה״פוליטיקה” וגם את ה״פואטיקה”. ואני טוען שכל אחת משתי המסכתות הללו מובנת במלואה רק מתוך הכרת האחרת; אדם אחד כתבן ויש לקראן כיצירה אחת בת שני פרקים. ומי שהוא ״יצור פוליטי״ – ״זוֹאוֹן פוליטיקון״ בלשונו של אריסטו – הוא גם צריך להיות “זואון פויאטיקון”, ואינו יכול להיות זה בלי שיהיה זה, וטועה כל מי שאומר כך, כפי ש״קהלת לא צדק כשאמר כך". וכאן ציטטתי משירו של עמיחי בספרו החדש, ומוטב שאצטט את הבית כולו:

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ

זְמַן לַכֹּל.

וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת

לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.

(“אדם בחייו”)

נתן זך

עֶרֶב

הֶחָלָל בַּחַלּוֹן נִפְתַּח לוֹ

לוֹמַר שֶׁהַכֹּל כְּבָר חֹשֶׁךְ

פְּנִינֵי הָאוֹר הַזָּרוּעַ

בַּגָּן הַלֵּילִי הַמְּפֹרָץ

מִתְרוֹצְצוֹת אוֹ קְבוּעוֹת בִּמְקוֹמָן.

מָה בְּכָל זֹאת הִשַּׂגְנוּ

בַּגָּלוּת הַגְּדֵלָה וְהוֹלֶכֶת

בְּמֶרְחָק הַגּוֹבֵר וְנוֹבֵעַ

מִן הַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ הֵגַחְנוּ

לַחְגֹּג אֶת הָאוֹר הַמִּתְמַעֵט

בִּזְכוּת אוֹ שֶׁלֹּא בְּצֶדֶק

הַכֹּל אַחַת כָּעֵת.

בְּמַבָּט שֶׁבְּעַד מִשְׁקָפַיִם

קְרִיאָה בִּזְכוּכִית מִתְנַכֶּרֶת

אֵינָהּ מְגַלָּה כָּל חָדָשׁ

מְחַדֶּדֶת אֶת הַקָּרוֹב לָהּ

מְטַשְׁטֶשֶׁת אֶת הַמֶּרְחָק:

שָׁם מִמּוּל כַּנִּרְאֶה בֶּאֱמֶת קַפְרִיסִין

בְּדֶרֶךְ הַיָּם הַפָּתוּחַ

כָּאן הָעֶרֶב הָרוּחַ

וַחֲשֵׁכָה מִתְעַבָּה וְהוֹלֶכֶת

מְאִטָּה, מְעַכֶּבֶת כָּל צַעַד

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיִינוּ אֶל הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם לֹא נִהְיֶה.

בֹּקֶר

אַל גַּעַת, כָּתוּב עַל הַשֶּׁלֶט

וְנָגַעְנוּ וְכָךְ גַּם צוֹדֶקֶת

הָאִזְדָּרֶכֶת, הַבּוּגֶנְוִילְיָה

רוֹצָה רַק זֹאת שׁיִגְּעוּ בָּהּ

כָּמוֹךָ בְּאֶצְבָּעוֹת זְמַנִּיּוֹת

שְׁלוּחָה אֲדֻמָּה מִנֶּגֶד

כְּמוֹ הֵסִירָה מִכְּבָר כָּל בֶּגֶד

עַל חוֹמַת הָאֶבֶן מִמּוּל:

מְאַהֶבֶת מְצוּיָה

בְּעוֹנַת מַעֲבָר

מָה פֵּשֶׁר זֶה שֶׁהִתְחַלְנוּ

וּמַהוּ זֶה שֶׁגָּמַרְנוּ

וְכַמָּה זְמַן הַשֶּׁקֶט

בַּבֹּקֶר בָּא בַּחַלּוֹן

עִם מִטְעָן תְּרָנִים וּבְרוֹשִׁים

כָּחֹל הוּא הַיּוֹם שֶׁלָּנוּ

כָּחֹל אִם גַּם לֹא יָדַעְנוּ

כַּמָּה זְמַן יֶאֱרַךְ,

כַּמָּה תִּקְשֶׁה הַפְרִידָה

חיפה, נובמבר 1982

וְיֵשׁ אָדָם אוֹהֵב אָדָם אַחֵר

בְּאַהֲבָה צוֹמַחַת בַּלֵּילוֹת

אֲשֶׁר לֹא תִּפָּגֵם לֹא תֵּחָסֵר

גַּם בַּעֲבֹר יָמִים אַחַר לֵילוֹת

יֵשׁ לֵב נִמְשָׁךְ אֶל לֵב קָרֵב

בְּאַהֲבָה שֶׁל רוּחַ וּלְבוּשָׁהּ שֶׁל גּוּף

בָּהּ כָּל אֲשֶׁר אָבַד מִכְּבָר מִלֵּב

דּוֹמֶה נִמְצָא לְפֶתַע בָּאָהוּב

כָּכָה נוֹעַדְנוּ לֶאֱהֹב: כָּךְ לֹא נֹאהַב

מִפְּאַת כָּל הַקְּשָׁיִים שֶׁבַּדָּבָר

אִשָּׁה, יָדִיד וְיֶלֶד וְהוֹרִים

עַד אִם הָיוּ הֵם – אוֹ אֲנַחְנוּ – לֶעָבָר

כָּכָה נֹאהַב וְנֵאָהֵב רַק בַּחֲלוֹם

וּבְצֵל הַפִּיל חֲלוֹם וְהוּא הַשִּׁיר

רְאֵה, בְּכֹל אֲשֶׁר תִּפְנֶה חֲלוֹם

חוֹלֵם מָקוֹם לְךָ, אָהוּב, חוֹלֵם גַּם שִׁיר.

ניקולאוס לנאו: שירים מן הרומנטיקה הגרמנית

בעריכת

הלית ישורון

---

על ניקולאוס לנאו

מאת

נתן זך

ניקולאוס לֶנאוּ הוא שמו הספרותי של ניקולאוס פראנץ נימבש הרוזן משְטְרֶלֶנאוּ, שנולד ב־13 באוגוסט 1802 ב־Cszatad שבהונגריה. לפי עדותו שלו,Csàta פירושה בהונגרית – קרב או מערכה, ואילו הסיומת d מציינת את כינוי הקניין ׳שלך'. לפיכך, ׳המערכה שלך׳, זו שעליך ניטל לעמוד בה. כך פרש לנאו את שם מקום הולדתו ברגע של צלילות־דעת, בעת שכבר החל במסעו הארוך אל תוך ליל הטירוף.

אב הרפתקן, חלש אופי ומכור למשחק שנפטר והוא בן 29 בלבד, אם למודת־סבל שקנאתה לבנה האהוב חרגה הרבה מעבר למה שנהוג לראות כטבעי ואשר אף היא מתה בייסורים גדולים, חיי דחקות וחרדה מתמדת מפני אסון כלכלי בדומה לזה שבו חזה מבשרו בילדותו, ופרשיית אהבים קדחתנית וכושלת ליפהפיה וינאית המצויידת באם קנטרנית ורודפת־בצע, – כל אלה הכשירו את הקרקע לדיכדוך ההולך וגובר, אם גם אין בהם הסבר לרגישות המחזקת את המשורר אך מכלה את האדם.

״מסכת כתבי היא – מאחר שאיני מוצא לי מקום למעשים – גם מסכת חיי״, כותב לנאו ב־19 ביולי 1840. וגם זה, מתוך מכתב לידיד: “לעתים קרובות רוחי קשה עלי כל־כך כאילו נשאתי מת בקרבי.” רדוף יצר נדודים וחסר מנוחה, הוא יוצא באוגוסט 1832 לצפון־אמריקה, אמריקה שהיא לגמרי יציר דמיונו ופרי משאלותיו, כשהוא נוטש סופית את לימודי המשפטים והרפואה הכפויים עליו מטעם סבו הרוזן, אלוף ופקיד־מינהל מלכותי, ורעייתו, הסבתא. לעתים הוא מתחזה למטורף או משתעשע ברעיונות טירוף: במכתב לאחד ממכריו, אותו נהג לכנות בשם ׳אדון דוֹד, הוא מבטיח כי כל־אימת שיראה צפור מעופפת מן היבשה אל הספינה שבה הוא מפליג, יקרא לעברה “אדון דוֹד אדון דוֹד”. או־אז יחשבו אותו המלחים למטורף וישליכוהו מעל הסיפון. עוד לפני ההפלגה, שלוותה בקשיים רבים ובדחיות, הוא כותב לאחד ממעריציו שמספרם הלך ורב בגרמניה: ״מי יתן והייתי כבר בחזרה מאמריקה…" בסופו של דבר, יוצאת הספינה בדרכה לקולותיהם של עשרות ילדים גרמניים, בני מהגרים, הנושאים קולם בבכי: “לא לאמריקה! לא לאמריקה!”

מכתב מאמריקה: “לאמריקאי אין לא יין ולא זמירים. מצידי, שיישב לו בנחת כשהוא מקשקש בדולארים שבכיסו ליד גביע תסס־תפוחים ויקשיב לקיכלי הצרוד שלו. אני עצמי אעדיף תמיד לארוח לחברה לגרמני המקשיב לקול הזמיר תוך כדי לגימת יין, גם כשהצרור נקוב והפרוטה אינה מצויה.” שנות נעורים במחוז היין ההונגרי העשיר של טוקאי עשאוהו מומחה ביינות ובקולות צפורים, כשם שהיקנו לו שליטה בגיטרה ובכינור שבו הוא מרבה להשמיע מחולות ושירי צוענים. ועוד מכתב: “אלוהים, האמריקאים האלה הם נשמות תגרים שסרחונם עולה השמימה.” המסקנה: “הזמיר צודק.”

לאחר ביקור במפלי הניאגרה, קונה לעצמו לנאו סוס משובח, ורכוב על גבו הוא יוצא – רומנטיקן או לא רומנטיקן?! – לתור את יערות־העד האמריקאיים. הוא נרגע מעט ובכל זאת מסכם: “הטבע כאן לעולם אינו שמח או עצוב כדי כך שהוא חייב לפרוץ בשיר… אני מוכרח לצאת מכאן – לצאת – מהר, מהר – אחרת עוד אתקע גם אני כאן. אינני יודע מדוע התגעגעתי כל ימי כך לאמריקה.” ובנעימה פיוטית: “בארץ הערפילים הגדולה הזאת פותחים לאהבה בשקט את העורקים והיא שותתת דם למוות באין משים.”

מניו־יורק חוזר לנאו לעולם הישן, כשהוא מותיר אחריו בזה החדש שטח קרקע מיוערת אותו הוא מפקיד בידי חוכר. כששואלים אותו, לאחר שובו, לרשמיו, הוא משיב בחידוד: אלה אינן ארצות־הברית, כי אם ארצות התכונה החזירית (!Verschweinte, nicht Vereinte Staaten). ואף־על־פי־כן: “מסעי לא היה לשווא. השנתיים האחרונות היו בוודאי הרות־המשמעות שבחיי. דברים רבים עלה בידי להשיג. דברים אחרים אני יודע כבר כי לא אשיג לעולם. תקוותי הנועזות ביותר לכבוד־משוררים נתגשמו ואף למעלה מזה; משאלותי הצנועות ביותר לאושר אנושי, אני רואה עכשיו, אינן בנות הגשמה.”

לאחר רתיעות והיסוסים רבים והתרוצצות בלתי־פוסקת בין וינה, שטוטגארט, מינכן, באדן־באדן, היידלברג ופראנקפורט, הוא מציע נישואים למארי בֶהרֶנדס (Behrends), בתו של מי שהיה ראש־העיר פראנקפורט. הפעם הוא מודרך לא רק על־ידי רגשותיו, כי אם גם על־ידי חרדה גוברת – בלתי־מוצדקת אובייקטיבית, ככל הנראה – מפני עוני ומחסור. הוא חוזר ומכריז כי עליו להינשא עד מועד ה־15 באוקטובר 1844. בלילו של אותו יום 15 באוקטובר פוקד אותו התקף ראשון של טירוף. בעיצומם של התקפים מאניים־דפרסיביים, בימים שקדמו להתקף הנורא, הוא כותב לידיד: “זמננו לא נועד לשירה, רק לפוליטיקה יש חשיבות. מה אני? אני כמו אבן המונחת בשדה־בר שומם.” ולסופי, אהובתו האפלטונית מזה שנים: “אתמול בערב שכבתי במיטה בתחושת שיברון גוף וזמן רב לא יכולתי להירדם. אז התנשא לבי השחוח בתפילה יוקדת ומלאת־כוונה לאלוהים כדי שיחיש לי גאולה וסעד. זמן רב שכבתי לרגליו עד שהרגשתי כיצד הוא מרים אותי אט־אט וברוך ומניח לי לרגוע ולהתייפח על חזהו… ידידה יקרה, ראה תראי שעוד נחיה בטוב ובאושר.”

בינתיים, הולך מצבו ורע והוא מנסה להתאבד, כמה פעמים. קודח ושטוף זיעת־פחד קרה, הוא קם ממיטתו ומנגן בכינור להבריח את הרוח הרעה. הוא שורף את כתביו שבהישג ידו ומתחרט על כך מיד. הוא נאבק בטירוף בגבורה ומנסה לדחותו על־ידי בדיחות (“אני משורר לירי, לא דֶלירי.”) הוא מוקף ידידים, מעריצים, דורשי טובתו. לבסוף מחליט הרופא המטפל בו, ד״ר פון שֶלינג, אחיו של הפילוסוף, שאין לדחות את אישפוזו במוסד לחולי־רוח. לנאו מגלה התנגדות ובאמצע הדרך הוא נחבש בכתונת־כפייה. מצבו מידרדר. בשנת 1849 נשמע מחדרו קול בכי רם. לרופא שחש לחדר אומר לנאו: “נימס (Niems) המסכן אומלל מאוד.” היו אלה המלים האחרונות שהשמיע. ב־22 באוגוסט 1850, סמוך ליום הולדתו, נפטר המשורר. שש שנות המחלה באו לקיצן.

רַק בֶּן־אַרְצֵנוּ מְרַפֵּא אֶת הַמַּכְאוֹב,

רַק זְקַן־הַצּוֹעֲנִים, הַמָּוֶת, שָׂם לוֹ סוֹף.

---

שׁוֹשָׁן נוֹבֵל

מאת

ניקולאוס לנאו

בֵּין דַּפֵּי סֵפֶר מָצָאתִי

שׁוֹשָׁן נוֹבֵל, מָעוּךְ,

אֵינִי יוֹדֵעַ עוֹד יָד מִי

קָטְפָה שׁוֹשָׁן זֶה בִּשְׁבִילִי.

בְּלִי הֲפוּגָה, בְּאֵד עַרְבִית

קָמֵל הַזִּכָּרוֹן, מַבְשִׁיל מוֹתִי,

עַד לֹא אֵדַע, עִם אַחֲרִית,

אֶת מִי אָהַבְתִּי, מִי אָהֲבָה אוֹתִי.

---

זֶמֶר הוּסָארִים

מאת

ניקולאוס לנאו

הַהוּסְאָר

טְרָארָא!

עוֹמֵד עַל הַמִּשְׁמָר

מָה לוֹ סַכָּנָה.

אוֹצָרוֹ הַיָּקָר

אַךְ תִּקְרֹץ בְּעֵינָהּ

וְהוּא כְּבָר לְצִדָּהּ:

טְרָארָא!

הַהוּסְאָר

טְרָארָא!

עוֹמֵד עַל הַמִּשְׁמָר

יֵינוֹ יִגְמַע

יֵינוֹ, חִישׁ־קַל

מַהֵר־מַהֵר שָׁלָל

הַחֶרֶב כְּבָר שׁוֹתָה

דָּם מְלֹא לֻגְמָה:

טְרָארָא!

הַהוּסְאָר

טְרָארָא!

עוֹמֵד עַל הַמִּשְׁמָר

מָה לוֹ סַכָּנָה:

צְלִיל קָרוֹב, יָקָר

צְלִיל מֻכָּר, לֹא־זָר

צְלִיל שֶׁל אַשְׁכָּבָה

טְרָרָא!

---

מְלַבְלְבִים אִילָנוֹת

מאת

ניקולאוס לנאו

מְלַבְלְבִים אִילָנוֹת

צִפֳּרִים פּוֹצְחוֹת שִׁיר

כַּר הַדֶּשֶׁא מוֹרִיק שׁוּב

בְּדֶשֶׁא צָעִיר

צַר לִי צַר, אֲלְלַי,

עַל הָאָרֶץ לִדְרֹךְ,

לְסַכֵּן בִּצְעָדַי

אֶת בִּגְדָּהּ הַיָּרֹק.

אֲבָל לָהּ לֹא אִכְפַּת

אִם נִצָן מְלַבְלֵב

וְשִׁיר זֶמֶר אָבִיב

גּוֹרְמִים לִי כְּאֵב.

---

הַשְּׁלֹשָׁה

מאת

ניקולאוס לנאו

שְׁלֹשָׁה פָּרָשִׁים כְּשֹׁךְ קְרָב עִם תְּבוּסָה

רוֹכְבִים אַט, לְאַט רוֹכְבִים הַשְּׁלֹשָׁה

מֵעֹמֶק פְּצָעִים שׁוֹתֵת לוֹ הַדָּם

חָשִׁים הַסּוּסִים בַּקִּלּוּחַ הַחַם

נִגָּר מֵאֻכָּף וְנוֹטֵף מֵאַפְסָר

שׁוֹטֵף גַּם קֶצֶף, אָבָק לֶעָפָר

צוֹעֵד לוֹ כָּל סוּס צַעַד קַל כְּאוֹהֵב

פֶּן יִגְבַּר הַזֶּרֶם וּמֵת הָרוֹכֵב

רוֹכְבִים פָּרָשִׁים לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל

תּוֹמֵךְ הָאֶחָד בַּשֵּׁנִי פֶּן יִפֹּל

נִבָּטִים הַשְּׁלֹשָׁה זֶה בְּזֶה בְּיָגוֹן

וְאוֹמֵר זֶה לָזֶה כִּבְקוֹל אַחֲרוֹן:

– לִי פּוֹרְחָהּ בְּגַנִּי הַיָּפָה בֶּאֱמֶת

עַל כֵּן כֹּה צַר לִי מוֹתִי בְּלֹא עֵת

– וְלִי בֵּית־מִדּוֹת וְשָׂדוֹת וִירֹק־יַעַר

עַל כֵּן עַל מוֹתִי יֶעֱמַק בִּי הַצַּעַר

– וְלִי רַק עֵינַיִם נָתַן הַבּוֹרֵא,

וְזֶה כָּל שֶׁנָּתַן, אַךְ גַּם לִי קָשֶׁה.

וְנִלְוִים לָרוֹכְבִים גַּם עֵיטִים שְׁלֹשָׁה

הַמְּחַלְּקִים אֶת טַרְפָּם: זֶה לִי, זֶה לְךָ.

---

לַמְּשׁוֹרֵר

מאת

ניקולאוס לנאו

רַק אִם כֹּחֲךָ שֶׁלְּךָ

דֶּרֶךְ לוֹ פִּלֵּס לְכֹל אֲשֶׁר אָהַבְתָּ

לֹא יִבֹּל הַזֵּר לְמִצְחֲךָ;

אָמָּנוּת אֵינָהּ עִנְיָן שֶׁל צַוְתָּא.

כִּי תְּדַשֵּׁן אֶת פִּרְסוּמְךָ בְּתוֹךְ עָצִיץ

בְּאַשְׁפַּת הַשֹּׁחַד וּבְדֹמֶן חֹנֶף

רְאֵה לַבֹּקֶר כְּבָר קִצּוֹ הֵקִיץ;

תֵּן לוֹ וְיִצְמַח גַּם פֶּרֶא גַּם בְּחֹפֶשׁ.

רַק אָז גַּם אַתָּה תִּמְצָא בּוֹ כֹּחַ

אִם בְּדֶרֶךְ שֶׁל קוֹצִים פִּתְאֹם

לְאַחַר עָמָל, כִּכְלוֹת הַיּוֹם

מוּל פָּנֶיךָ הוּא יָחֵל לִפְרֹחַ.

שיר בכתב ידו של לנאו

כְּשֶׁמָּלְאוּ בְּכָאָן לָאָבִיב כְּחָלָיו

כֻּלִּי שׁוּב שְׁטוּף הֱיוּנָא הֱיוּנָא

מוֹלִיךְ הָיִיתִי חוּם בַּאֲזִקָיו

טַבְּעוֹת נִחוּשִׁים.

עַל פְּנֵי קְרוּם גָּלוּת סְפָרַד הַיְּשֵׁנָה

וּמְבַקֵּשׁ זִקַּת דְּבָרִים כָּאן בְּבֵית חַיִּים

חֶלְקַת הַקְּבָרִים הַפּוֹרְטוּגֶזִית

מוּל הַכְּנֵסִיָּה בִּרְחוֹב הַכְּנֵסִיָּה בָּעֲיָרָה

שְׁמָהּ כְּנֵסִיָּה עַתִּיקָה.

אֵצֶל מַצֵּבוֹת עַתִּיקוֹת רְאֵה הֲסֶדֶק הוּא אִם נֶבַע

אֲבַקֵּשׁ אַחַר מָרוּת זְמַן עֵרָה

וְעֹל הַהֵיכָן לִפְרֹק

וְהַחוּם שֶׁבְּעֵינַי נָמֵס כְּרֶגֶב מֵעָפָר

מַלְכוּת עֵרָגוֹן

פּוֹרֵשׁ כְּנָפָיו הַדַּקּוֹת אֵינוֹ יָכוֹל מַמְרִיא

וְקוֹרֵא מִתּוֹךְ הַחֲלוֹם כִּי רַע –

אַמְשְׂטֶרְדָם אַמְשְׂטֶרְדָם

תשמ"ב בַּעַל מוּם

שְׁנַת השע“א השע”ב

תַּמּוּז אָב

מַעֲשֵׂה אוֹב

אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם בָּלַע שֶׁבֶר עָקֹם.

וְהִנֵּה הַקַּיִץ

אֹמַר לְעַצְמִי

וְיִפְרָח הֶחָלָב

אֶשְׁכּוֹלוֹת אֶשְׁכּוֹלוֹת

בְּגִבְעַת הֶחָצָב

וְתָבוֹא

הַרְחֵק

שָׁנָה עַל פִּתְרוֹנָהּ.

מנדל פורטוגלי*

טובה אהובתי,

אינני מבין איך זה לא קיבלת את מכתבי בזמן שכתבתי לך כבר שני מכתבים חוץ מזה שאנוכי כותב אכשיו (עכשיו). בוודאי אשם בזה הים שהוא מפריע להאניות במהלך שלהם. אנוכי מקנה (מקנא) באלו שיש להם היכולת לכתוב הרבה הרבה על איזה דבר שלא יהיה. הנה אנוכי וגם אצלך ראיתי אופי כזה לכתוב מעט בעת שהלב מרגיש הרבה. אבל העט לא מוסרת הכל – היא לא יכולה את זה. ואכשיו אנוכי מרגיש עד כמה הייתי אנוכי מאושר לו יכולתי לכתוב ולכתוב. אז הייתי בכל שלושה ימים כותב לך מכתב ארוך מאוד, כדי שתוכלי לקרוא בו הרבה זמן. אנוכי מרגיש אותך לפי עצמי – איך שאנוכי מרגיש אותי בעת שאינני מקבל ממך כל־כך מהר מכתב, ובעת שמקבל אז יש לי חשק שלא ייגמר הכתב שלך, אבל לצערי את כותבת תמיד בקצרה. את יודעת מה שאנוכי חושב? – כי לא טוב בעת שאוהבים, כי יהיו רחוקים אחד מהשני. רק אז אפשר כי יאהבו איש את רעהו באמונה בעת שהמה מתחלקים בכל דבר קטן וגדול, שנוגע לחייהם הפרטיים והכלליים. ורק אכשיו אנוכי מרגיש עד כמה זה נחוץ. דרכה (דווקא) למעננו, מפני כי פה נפגשים שני אנשים עם משוגים (מושגים) שונים, אנשים שחייהם שעברו עליהם לא שווים בכלום, אנשים שגם בכמות שנותיהם לא שווים בהרבה. ז.א. כי רושם החיים לא שווה אצלם והמה אוהבים איש את אחיו, ובכן כדי שהאהבה לא תהיה רק זמנית, כדי אחרי־כן לא תהיה אצלנו מפח־נפש, אנחנו מוכרחים להכיר איש את אחיו היטב־היטב להתקשר באופן היותר טוב, היותר אפשרי. אמת אנחנו יודעים איש את אחיו שנה שלמה, אבל את האמת אגיד לך, כי היית אהובתי אבל לא חברתי ברעיונות וזה אנוכי חופץ בכל לבי, אנוכי מרגיש עד כמה זה נחוץ לנו להבא וגם אכשיו. האהבה היתה הרבה יותר חזקה לו ידענו איש את אחיו בכל מחשבותיו בכל רעיונותיו, לו היינו חברים. – אמת דבר אחד, כי הכל תלוי מהטמפרמנט (תכונה)¹ ואצלי באמת תכונתי חמה יותר מדי. אנוכי אוהב אותך כל־כך חזק עד כי די לי רק להיות אצלך ואנוכי צריך כבר לדבר אתך על עבודתינו בהווה ובעתיד וגם ע״ד זה שהיה בעבר. אבל אנחנו אכשיו נמצאים רחוק אחד מהשני יש לי אפשרות לבחור לא במלים ולא בהרגשה. איך אנוכי אוהב אותך ואת אותי. אנוכי חוזר על זה כי אנחנו צריכים בכל להיות שווים, כלומר בכל שנוגע לשאיפותנו. כפי שאנוכי הרגשתיך את לא רחוקה ממעשי שאנוכי מסור להם, כלומר מאידיאל השמירה הוא דבר כמו שלי, ככה גם שלך, ואנוכי גם זוכר כי את היית מתלעבת (נעלבת) מדוע אנוכי לא מתחלק אתך בכל. את חושבת שאנוכי לא הרגשתי גם אז באמת דברייך? לא אנוכי היטב הרגשתי באמת הזה, אבל פי היה סגור מפני זה שלא ידעתי מה לאמור לך. אנוכי רוצה לתת לי להבין מדוע לפעמים את חיה (אשתו של יגאל) למשל, הייתי מדבר ע״ד עניינים של השמירה ואתך לא. אנוכי מבין את זה ככה – כי אם הייתי חופץ לדבר אתך, אז היחס שלי אלייך היה צריך להיות, כמו של מורה לתלמידה והיחס הזה העליב אותי מפני זה אנוכי על מקום לבער לך (במקום לבאר לך) השגחתי איך את מבינה אותי ואת עבודתינו ואת האמת אומר לך כי ראיתי את מבינה את עבודתינו באופן היותר טוב רק אצלך הכרתי דבר אחד, כי את לא חפצה לדבר אתי ע״ד עבודתינו – אפשר כי אנוכי הייתי אשם בזה – והנה אכשיו עד כמה הייתי חופץ לשבת על־ידך ולפטפט על הכל־הכל – על הכל שעבר ועל זה שיהיה – אנוכי חופץ להרגיש את זה כמו אנוכי מרגיש כאב שלי או עונג – אנוכי חפץ, כי אנוכי ואת לא נהיה שני סובייקטים שונים, כי אם נהיה שווים בכל בכל. אנוכי חופץ כי תהיה חברתי היותר טובה היותר אהובה. השתדלי להיות כזו ואנוכי מצדי אשתדל לא לאהוב רק, כי אם להיות גם חברים אנחנו צריכים, אנחנו צריכים לעשות את חליפות המכתבים שלנו ליותר חיים.

השואף לפגוש בך חברה טובה.

שלך על תמיד מנדל

אנוכי כל־כך מתגעגע אלייך חביבתי.

טובה׳לה יקירתי,

אין לי סבלנות לחכות על תשובה ממך.

לולא הייתי כל־כך מתגעגע אלייך לא הייתי ממהר עכשיו במכתבים. רק הגעגועים החזקים לא נותנים לי מנוחה. אין אף רגע שלא אחשוב על אודותייך, וכל רגשותי רק לך נתונים. אינני מאמין כי שתבואי נוכל עוד פעם להיפרד – זה אצלי דבר כמעט, אי־אפשרי. האם אפשר לסבול יותר מזה שסבלתי עד כה? עד כמה טוב לאהוב. תמיד אנוכי מרגיש כי יש לי נפש אחד שהיא נאמנה לי בכל לבה ושבעת צרה היא מסוגלה יותר מכולם, מכל החברים והידידים להבין אותי. טובהלה, בכל בכל אנחנו צריכים להיות יחד, הדרך שלנו בחיים צריכה להיות אחת וככה גם מטרתנו. אנו צריכים לברוא נשמה אחת בשני גופים – זה אידיאל שלא אצל כולם מקום (מקוים?) – זה קשה לעשות, אבל אנוכי רוצה את זה וגם את, בוודאי. חברים היותר טובים היום, יכולים להיות מחר זרים אחד לשני וגם שונאים. כל זמן שהחברים אוהבים איש את אחיו, אוהבים כך שכל צעד לא טוב של אחד מכאיב לב השני, כל זמן שאנשים חברים לא רק בהאידיא, כי אם גם בחיים שלהם, החיים האינדיווידואליים (היחידיים²), וכל זמן שכך – אי־אפשר שאחרי ריב, תיכף יוכלו להיות לזרים או שונאים. אבל כשאנשים מתחילים להתפרד, כל אחד בורא לו את עולמו לחוד ואינו נותן לאחר להתערב בו – אז המה חברים יכולים להיות רק באידיא ולא בחיים, ואז היחס ביניהם מלא בטאקט בפוליטיקא ועוד ועוד. והמה נקראים חברים. אבל כשאוהבים אז אין מקום לפוליטיקא ולעוד דברים כאלו, אז הכל גלוי לפני כולם והחיים כל־כך פשוטים ונעימים. אצלינו באגודתינו היה זמן שאהבו איש את אחיו וזה נתן לנו הרבה מרץ לעבוד ולסבול. ולולא הרעים שבנו לולא האלו שמכניסים רעל בעבודתינו לולא הם, כי אז אפשר עוד עד היום היה כך, אבל לדעבון (לדאבון) לבי לא כך הדבר, רעים אצלנו ישנם עוד עד היום… האימון, שהיה בינינו מקודם חלף ואיננו ומה במקומו – רוגז והתמרמרות. כן, טובהלה, טוב לי שאנוכי אוהב אותך. לולא את, אז עד כמה היה קשה לי בזמן של עייפות, בזמן של התמרמרות – אין דבר יותר רע מהתמרמרות. התמרמרות ויאוש הולכות שלובות זרוע יחד ועד כמה קשה כשהם לוכדות את האיש. קשה לי עכשיו, חביבתי, ועוד יותר קשה לי להביע הכל פה על הנייר. רק אחד אוכל לאמור לך כי לולא את לא הייתי יודע גבול למצבי הרע. את מחיה אותי. הכל הכל אנוכי שוכח כשאת עולהה (עולה) כך בזכרוני. ואחרי זה, שאנוכי מביט על חברי, על אלו שהייתי נאמן אתם רק זה אתמול כשאנוכי מביט עליהם ורואה את הסוחר שבהם (כמובן לא בכולם),³ שעושה מאתם לאנשים של טאקט ופוליטיקא, כשאני מביט על ההחברים האלו – לבי נקרע בי לקרעים, מפני כי לאהוב אותם כבר אינני יכול, ואנוכי סובל מזה שחדלתי לאהוב אותם.

ובמומנטים כאלו את עומדת לפני ובלי דברים אנו נותנים איש לאחיו את ידו לאות של אהבה תמידית ואנו אומרים לברוא נשמה אחת בשני גופים. כן, ככה זה יהיה. אנוכי כבר מרגיש את זה, בי… אנו רואים בחיים אנשים, לא רבים, שמתפרדים מכולם מכל הסביבה שבה היו, והולכים רחוק לגור לחוד בחיים משותפים, חיים מוסריים, נקיים. חיים שלא יודעים קנאה ושנאה. קוראים לאנשים כאלו אַסְקֶעטִים. כולם מדברים על־אודותם בכבוד, אבל לא כולם מוכנים להיכנס לחיים כאלו. מעטים הקבוצות האלו. הפרינציפ שלהם – כל מה שנחוץ להם צריך להיעשות על־ידם. הקבוצות האלו רחוקות מהעולם החיצוני המה חיים חיי־משפחה. המה משתדלים להיות נקיים מכל דבר רע. לא משקרים לא גונבים ולא שונאים איש־ את אחיו. חיי אחים המה חיים. – עד כמה אנוכי מקנא בחיים כאלו מאוד הייתי רוצה להיות בקבוצה כזו. ולו היה אפשר פה לברוא קבוצה כזו עד כמה הייתי מאושר. אבל איפה המה האנשים שיוכלו לוותר על שלהם, גם על היותר יקר להם. אנוכי לא אַסקֶעט ובכל־זאת הכל הייתי נותן בעד זה שאוכל לחיות חיים משותפים את קבוצה של חברים טובים, שאוהבים איש את אחיו, שהתחברו לא מפני זה כי רוצים לברוא להם מעמד עקנומי, כי אם שהתברו (שהתחברו) באופן אינסטינקטיווי רק מפני זה שאוהבים איש את אחיו ומחשבה אחת לכולם.

עוד בהיותי במרחביה דיברתי אתך ע״ד מושב של שומרים גם דיברתי ע״ד האנשים שיהיו שמה. הנה עכשיו אנחנו ניגשים לברוא מושב כזה ומאנשים האלו. עוד הרבה אנו צריכים לדבר על־עודות (אודות) תכנית חיינו המשותפים ועל־עודות המושב בעצמו. האידיא של המושב אצלינו היא – כי יהיה לנו מעט אדמה, וכי עיבוד ירקות והמשק הביתי יהיה מפותח אצלינו ביותר וכי יסתדרו באופן כזה, כי חלק אגון (הגון) מגברים נוכל בכל שנה להיפרד על ששה או גם יותר חודשים. – העיקר של מושב כזה, כי האנשים יהיו חברים אמיתיים. מהתחלה קיבלנו לתוחינו (לתוכנו) רק את: ישראל גלעדי, אנוכי, זייד, נתן שמואליק, גד וויגשורוב, צבי בקר. מכל אלו שהבאתי פה רק אחד לא נאמן – זה ישראל גלעדי רק הוא תמיד יהיה טוב, מפני כי הוא תחת השפעת קילה. עוד אנו צריכים לקבל 3 אנשים עומדים למניין אצלינו, אבל עוד לא כולם מסכימים להם: יצחק תימני, אליעזר קרול ואליעזר פינקלשטיין. אנו רוצים לקבל לתוכינו חברים רק בהסכמת כולם. אם יהיה גם אחד שיתנגד אז לא נקבל. דבר חשוב אנו רוצים לברוא ועד כמה הייתי רוצה, כי הנסיון הזה יעלה. העיקר כי לא תהיינה מריבות בינינו שהכל ילך בסדר. והכל אפשר לסדר על הצד היותר טוב – הכל בידינו. אם רק נחפוץ באמונה – יהיה דבר.

אנוכי אוהב את רעיון של המושב מפני כי אין לי דבר אחר שיהיה חביב לי (כמובן חוץ ממך). השמירה גזלה את בריאותי והיא בכלל מרגיזה אותי נורא. הרבה רעל יש בשמירה, והרבה יש לשנות בחיי השומרים, אבל לאשר כי השמירה נותנת מצד הרוחני לנו זה כמעט שאי־אפשר – היא אפשר נותנת, אבל רק בזמן הראשון בעת שהכל חדש, אבל אחר־כך כשהכל חודל להיות חדש, רואים עד כמה ריקים החיים של השומר. והריקנות מכניסה עצלות ודמורליזציא. רוב של השומרים הישנים משוברים, עוזבי כוח ועזבי מרץ. אין דבר יותר טוב מעבודה. כמה שלא תהיה קשה העבודה, בכל־זאת אתה שלם, ותמיד צעיר ברוח. והעיקר אתה בריא. האידיאל של השמירה – שליטה, והאידיאל של העבודה – אחווה. השמירה אומרת – קח, אם גם לא שלך זה, והעבודה אומרת – רק מיגיעת כפיך תחיה. לולא מצב עמינו בארץ־ישראל, כי אז הייתי המתנגד הראשון לאגודת שומרים. אבל המצב הפוליטי והעקונומי מכריח אותנו לקחת חלק בשמירה – עלינו לקשר את השמירה יחד עם העבודה, כדי שנהיה בריאים בגופנו וברוחנו, כדי שרכוש אחרים לא יהיה הפקר אצלינו. וזה הביא אותנו למושב של שומרים. כמו שאת רואה מושב כזה יהיה כמו מקום של קַזַקים, שהיו עוזבים את מקום מושבותיהם והיו הולכים על התורקים או הפולנים, שאתם היו לוחמים תמיד. היו באים הביתה רק לנוח להחליף כוח ואחר־כך היו רוכבים על הסוסים – לחיים חופשיים היו שבים. למי שהיו בנים היה לוקח אותם אתו והיה לומד אותם לעמוד בקרב. עבודתינו גם כן בהרבה דומה לעבודת קזק תמיד בשדה, תמיד תחת עול של גנבות וגזלות. החיים הארצי־ישראליים עוד דורשים את זה ואם אין אחרים שיוכלו למלאות את העבודה הזאת, אז אנו מוכרחים גם להלאה לשמור. וכפי שקשה לשמור תמיד אנו בוראים את המושב שהוא יהיה הנותן כוח, שלנו. ועד כמה טוב יהיה כשאנוכי אפרד ממך על 6 חודשים לאיזה מושבה רחוקה ואחרי הקציר אבוא הביתה אלייך. והעבודה אצלינו – במושב צריכה להיות משותפת כולם צריכים לקחת חלק לפי יכולתו, לפי כוחותיו, אבל עצלות לא צריכה להיות אצלינו. עוד הרבה הרבה הייתי רוצה לדבר ע״ד זה, אבל אנוכי משאיר את זה על הזמן ההוא שאת תבואי אלי. כמה יש לדבר – תהום של עניינים.

טובהלה מתי את כבר באה? הלא אנוכי מחכה לך. לא אל תתני להזמן להימשך יותר בואי תיכף. כל יום אצלי יובל. אך לו היית אצלי עד כמה הייתי מאושר… רק חביקה אחת, לא… הרבה, הרבה בלי סוף…

שלך על כל חייו, ואם יש גן עדן, אז גם שמה

מנדל.

יהודהלה כבר בריא ודורש בשלומך.

קטע ממכתב של מנדל פורטוגלי

טובה׳לה יקירתי שלום רב לך!

זה שתי שעות שבאתי מהדרך (מגליל). מאוד מאוד קשה לי עכשיו. אין אני יכול לשכוח באהוב שלנו – מאיר – הוא כל הזמן עומד לפני כמו חי. מאיר נהרג מכדורנו כדור של שומר שלנו – זה מ. שר. ועד כמה זה מעליב בשביל מאירקה שלנו – הגיבור חיל. היינו יודעים שהוא נפל בקרב – וזה יכול להיות את כל אחד מאתנו. אבל לנפול חלל מידי שומר שלנו (במזיד או בשוגג כל אחד) – עד כמה זה מכאיב לב ועד כמה זה נורא. מאיר מת כגיבור. הוא רכב על הסוסה והתכונן יחד את השומרים הנותרים לרוץ למקום ההתנפלות על שדי זראין ולגרש את הערבים… הרבה הרבה איבדנו במיתתו…

עכשיו בגליל שקט. עובדים בשקידה פה.

ומה זה אתך טובהלה, העודך מתהלכת עם הבטן.

טובהלה, יש לי בקשה אלייך וחופץ אנוכי שאת רצוני זה תמלאי וחושב אנוכי כי גם את תסכימי לדרישתי. אנוכי רוצה כי את הילד שלנו יקראו בשם מאיר או מאירה. בזה יהיה לנו זכרון נצח ממאיר החביב והיקר לנו כל־כך. את בוודאי תסכימי לזה לא כך חביבתי? להתראות בקרוב

הישארי בשלום

האוהב אותך מ. פורטוגלי.

ג. סיון תרע״ג רחובות.

אחיך עזב כבר את פוריה וכעת הוא נמצא בחיפה. מושה עובד בפוריה ומרוויח 2 פרנק ליום. הוא נחשב לפועל טוב. שושנה דורשת בשלומך. הייתי בכנרת. העלמות והעבודה האמת מסודרה יפה. בכלל החצר נהיה הרבה יותר יפה מאשר מקודם.

עד כמה אנוכי מתגעגע אלייך טובהלה.

שלך מנדל.

טובה’לה חביבה, ה' טבת תרע"ד,

תל עדש

…………………………………………………………………………………………

היום אנוכי שוב בתל־עדש וכמו שידוע לך כבר מתכוננת להיות היום אסיפה בדבר המושב. ע״ד התוצאות אודיעך. מאוד מאוד מקנא אני בך שאת המכות הראשונות את קיבלת ממאירקה. נדמה לי כשאבוא אמצא אותו כל־כך גדול! מוסרים לי שלייביל כבר בא. איפה הוא עכשיו. הנסע ישר לאמא. התקבלת את מכתבים מאמא? מה היא כותבת. השְמחה היא. שאהיה ביהודה אסור לארטוב (להרטוב). ועבודתנו הולכת לה כרגיל. מסתובבים על הדרכים ממושבה למושבה. היינו חבריה גדולה על אדמת חיתין. יש שמה מקום הנקרא דאאר אי שקיף. עד כמה נהדר המקום הזה. מצד מצפה זה הר כמו כל ההרים. גבוה באמת. אבל לצד השני – זה לצד מז׳דל ההר נפסק ואי־אפשר ללכת הלאה. הוא כמו קיר. והתמונה שמתגלה לעיניים נפלאה. הכל לפניך. ואתה מתנשא על כולם. רואים את צפת, ים כנרת כל השפלה גינוסר לפניך וע״י ההר שהנך עומד ועדי (ואדי) מפרידה. בין שני הרים שווים כמו קירות. ומהוואדי יוצאים למקום איפה שהיתה עיר עתיקה. יש שמה עוד שרידי בית־כנסת. המראות שנגלו לעינינו כל פלאו עלינו עד שהחילונו לרקוד על הסוסות יש בין השקיפים ונדמה לנו כמו שאנו נלחמים את איזה כוח אדיר בלתי נראה. “זה הוא המקום הרצוי בשביל מושבה שלנו” היינו אומרים כולנו בקול. (שמה היו אנוכי וגלעדי, יגאל, פז, צבי נדב וגד פלג). מקום שכזה משפיע כל־כך על האנשים עד שהיותר חלשים צריכים להיעשות לאמיצי לב כשרק יבואו הנה. ובאמת המקום הזה היה מצוין בשביל מושבת השומרים, אבל החסרון שישנו שמה גובר על הכל. החסרון היחיד והעיקרי הוא שהאדמה מפוזרה בין אדמת ערבים והחלקה היותר גדולה בת 140–120 דונם. אע״פי שיש תקווה במשך הזמן לקנות לחבר חלקות. אבל עד שיצא לפועל האנשים שיחיו על אדמתה לא ילקקו דבש. מציאים (מציעים) עוד לפנינו לקבל אדמת החווה בכנרת אם (עם) כל הבתים וכל האנבנטר. היום נחליט בנוגע לכל אלו המקומות. אתמול בלילה היה פה בתל־עדש שמח מאוד. כבר מזמן לא רקדתי כל־כך. השמחה נמשחה (נמשכה) עד שעה 2 אחרי חצות. איזה מין את באמת. את כותבת בדבר חיה שרה שנולד לה בן. ואיזה שם? מדוע את עוברת על זה בשתיקה.

אצליכם עכשיו שמח. חתונה, ברית… איפה נמצא אביך. המצא חן בעיניו מאירקה.

הישארי בשלום ונשיקה אחת למאיר וגם לך נשיקה

שלך מנדל.

כנרת כ״ה טבת תרע״ד.

טובה חביבה

משתמש אנוכי בהזדמנות וכותב לך מלים אחדות.

מכתבייך – אחד ע״י דלביץ ואחד ע״י הפוסטה בחיפה קיבלתי לפני ימים אחדים ויכולה את לתאר לך עד כמה הייתי שמח ושבע־רצון מזה. מתאוננת את על זה שאין אנו נמצאים יחד וגם לבי על זה כואב אבל תנאי הארץ שאנו נתונים בהם לא נותנים שיהיה אחרת. אחד סובל פחות והשני יותר, ולכל עת. חושב אנוכי שסוף־סוף תהיה אפשרות לחיים משותפים באופן יותר רחב. גם לנו, קשים החיים דעכשיו זה אמת אבל אי־אפשר לצאת מהחוג המכושף הזה. אחריות יותר מדי גדולה מונחת על כל אחד ואחד מאתנו שנוכל בנקל לעזוב את העבודה ולעשות דבר־מה יותר קל – לבחור בדרך פחות מסוכנה וקשה. עבודה לאומית לא יכולה להתחשב עם אנשים יחידים. רבים נאבדים לטובת אחרים וזה חלק החיים ואחרת לא יכול להיות. רק אנשים מנוכלים (מנוולים) מושחתים יכולים לעזוב באמצע עבודה לאומית וגם ללחום א״כ נגד זה. כבר כתבתי לך ע״ד זה שאנו עוברים גלילה ומתכונן אנוכי לבוא ׳הביתה׳ לקחת את הפעקיל שלנו ואַידַא גלילה. אל תיכנסי לחובות ואל תרבי בקניית דברים חדשים כדי שיהיה לנו פחות להעביר. כשיבואו יהודה ונחמני אשוב אלייך, חביבה. ע״ד תמונת מאירקה שכחתי לאמר הוא יפה מאוד ונראה גם בריא וחזק. תדרשי בשלומו לחוד.

דרישת שלום ליהודה ולכולם.

שלך מנדל.

מְקַבֶּלֶת כַּדּוּר צָהֹב שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם

יְשֵׁנָה שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת בְּיוֹם

מִתְקַלַּחַת פַּעֲמַיִם בְּיוֹם

וּבֶטַח צָרִיךְ לְהַרְטִיב אֶת הַשֵּׂעָר

שֶׁיִּהְיֶה תַּלְתַּלִּים כְּמוֹ שֶׁאוֹהֶבֶת

וְלָרוּץ וּלְהַרְגִּישׁ שֶׁאַתָּה עָף

אַתָּה נִמְצָא עַכְשָׁו בְּתוֹךְ כּוֹכָב

מְנֻתָּק שֶׁאֵין לוֹ קֶשֶׁר עִם הַשֶּׁמֶשׁ.

כָּאן מְהַלְּכוֹת כָּל הַנְּשָׁמוֹת הָאֲבוּדוֹת.

וַאֲנִי בֵּינֵיהֶן מְחַפֶּשֶׂת וְנוֹדֶדֶת

אֲנַחְנוּ נִמְצָאִים בְּמִין חֹור שָׁחֹר

שֶׁבּוֹלֵעַ אֲנָשִׁים כָּזֶה

אֲנַחְנוּ הַנְּשָׁמוֹת הָאֲבוּדוֹת כְּמוֹ

כּוֹכָבִים קְטַנִּים מוּל כּוֹכָב

גָּדוֹל וְחָזָק אֲנַחְנוּ סְתָם

מִסְתּוֹבְבִים בַּחָלָל

וּמְנַסִּים לְהִכָּנֵס

לְמַסְלוּל הַקָּפַת הַשֶּׁמֶשׁ כְּמוֹ הַכּוֹכָב הַגָּדוֹל.

נְשִׁירַת עָלִים בַּחוּץ מֵעֵץ

עֲנָק הָרוּחַ מַפִּיל הֶעָלִים

אַרְצָה וְרוֹצֶה לִהְיוֹת עַל הָעֵץ

וְלִנְשֹׁר כְּמוֹ הֶעָלִים מֵעַל הָעֵץ

לִפְעָמִים כְּשֶׁרוֹצָה לִבְכּוֹת

הַדְּמָעוֹת נִגְמָרוֹת לִי

כְּשֶׁהַדְּמָעוֹת נִגְמָרוֹת קָשֶׁה לִחְיוֹת.

ריינר מריה רילקה: מתוך חיי מריה

בעריכת

הלית ישורון

---

ריינר מריה רילקה: מתוך חיי מריה

מאת

משה הנעמי

אמר המתרגם:

דרך הרוח מי ידע.

כששכב שכני ומורי, אלכסנדר אפקלידס, בארונו, בחליפה ובנעליים, כולו אומר חג, דומה היה כחַי. אך הוא היה מת. יום־יומיים לפני־כן נשאתי אותו כמעט על כפיים אל בית־החולים, אחר שכילה את שנותיו האחרונות בעראק ובסגריות.

עתה הוא בארון, פה בכנסיה היוונית, על הר־ציון. ובאים הבאים, ואט־אט הולך גופו כולו ומתכסה בשלל צבעים – שפעת פרחים מכסה אותו, ובקצהָ ראשו הגדול כפרח לבן.

והנה באים שלושת מלכי הקדם, שחורי גלימה ומצנפת, כשליחי ממלכות עלומות. וקטורת עולה. ואוזני מנסה לקלוט ולזהות מלה פה ומלה שם מזמר הקינה היווני. פתע נושאים שלושת השליחים את ידיהם – כמו משך מישהו בחוטים – ושלוש המצנפות מוּסרות מראשיהם. ואחר רגע שוב נמשכים החוטים, והמצנפות שבות למקומן.

כששבתי הביתה, במושבה היוונית בירושלים, אמר לי לבּי כי הגיעה העת, אולי, להציץ בשירי מריה של רילקה. שנים לא קראתי בהם. ולמען האמת – מעולם לא קראתים בשלמותם. אך משהו, מקריאה רחוקה, כנראה דבק ולא הרפה. פעם, בשכבר הימים, אמרתי אל לבי כי יבוא הרגע שבּו אתרגם את השירים הללו. יבוא הרגע המתאים, שבּו אהיה בשל לשירים הללו, לא כספרות בלבד אלא כחיים.

והנה, בשובי מהר־ציון, ובתוכי מדרגות ועמודים וקטורת ומראות אגדיים – נטלתי לידי את השירים הללו, ולתדהמתי גיליתי בהם את אשר עבר עלי זה עתה.

ואני לא זכרתי שרילקה כתב את השירים הללו בהשראת סידור התפילה של הכנסיה היוונית־האורתודוכסית, המונח על שולחני. אני בטוח שלא ידעתי זאת, אך אולי רדמו הדברים בתוכי. וזה היה הרגע להתנסות בשירים הללו מתוכם, במידת האפשר.

וזה מה שהשתדלתי לעשות. ואף הלכתי אגב עיסוקי בשירים הללו לכנסיית סן־סימון שבקטמון, ביום ו אחד, המוקדש לאותן תפילות־הנאמרות־מעומד, לזכר אם־האלוהים, שעל לידתה, חייה ומותה הן מספרות בתמימות ילדים.

רחוקים הדברים מאתנו, וכה קרובים. השירים הללו, שהם כה אירופיים ואף כה שלנו, שבו בדרכי עקיפין למושבה היוונית בירושלים, אולי צוּר מחצבתן.

מ.ה.

---

הֻלֶּדֶת מָרִיָּה

מאת

ריינר מריה רילקה

הולדת הבתולה. דיפטיקון יווני מהמאה ה־13 או ה־14

מַלְאֲכֵי מָרוֹם כַּמָּה יָגְעוּ

שֶׁלֹּא לִפְרֹץ בְּשִׁיר כִּבְכִי־פִּתְאֹם.

הַלַּיְלָה אֵם נוֹלֶדֶת – זֹאת יָדְעוּ –

לַנַּעַר שֶׁקָּרוֹב בּוֹאוֹ הֲלוֹם.

רִחֲפוּ בַּלָּאט, כְּנָפָם מוֹרָה

אֶל בֵּית יְהוֹיָקִים, חָצֵר בּוֹדֶדֶת;

חָשִׁים בַּהִצְטַבְּרוּת הַטְּהוֹרָה

וְאִישׁ מֵהֶם אֵינוֹ מֵעֵז לָרֶדֶת.

כִּי הַשְּׁנַיִם הָיוּ עֲסוּקִים, עֵינֵיהֶם לֹא עָצְמוּ.

בָּאָה שְׁכֵנָה לְעֵצָה וְכֻלָּהּ תְּהִיָּה.

וְהַיָּשִׁישׁ הֶחָרֵד חָשׁ לְהַסּוֹת אֶת הַ־מוּ

שֶׁל הַפָּרָה הַכֵּהָה. כִּי כָּךְ טֶרֶם הָיָה.

---

מָרִיָּה מֻצֶּגֶת בַּמִּקְדָּשׁ

מאת

ריינר מריה רילקה

לְהִתְנַסּוֹת בָּהּ, כְּפִי שֶׁאָז הָיְתָה,

תְּחִלָּה יְהֵא עָלֶיךָ לַעֲמֹד

שָׁם שֶׁעַמּוּדִים עוֹשִׂים שַׁמּוֹת

בְּנַפְשְׁךָ; לָחוּשׁ בִּזְרִימָתָהּ

שֶׁל אֶבֶן־מַדְרֵגוֹת; וְאָז לִקְלֹט

קְשָׁתוֹת רַבּוֹת־אִיּוּם הַמִּתְעַגְּלוֹת

עַל פְּנֵי תְּהוֹם רַבָּה, מֶרְחָב אֲשֶׁר

נִגְדָּשׁ בְּךָ, וְאֵין אַתָּה יָכוֹל

לְהַרְחִיקוֹ מִמְּךָ, פֶּן תִּשָּׁבֵר.

עַתָּה, אִם אֶבֶן בְּלִבְּךָ הַכֹּל –

קִיר, כְּנִיסָה וְקִמְרוֹנוֹת – הַעֲבֵר

אֶת יָדֶיךָ לְאִטְּךָ וּפְתַח

מָסָךְ גָּדוֹל אֲשֶׁר מוּלְךָ נִמְתַּח:

מֵחֲפָצִים גְּבוֹהִים בְּרַק אוֹר נוֹגֵהַּ

עַל נְשִׁימָה ועַל מַגָּע גּוֹבֵר;

מַטָּה וָרוֹם אַרְמוֹן בְּאַרְמוֹן נוֹגֵעַ,

וּמַעֲקֶה מִמַּעֲקֶה בּוֹקֵעַ

לְהֵאָחֵז בְּגֹבַהּ מְסַחְרֵר;

וּקְטֹרֶת אָז תָּעִיב עַל מַבָּטְךָ,

אַךְ מֵרָחוֹק חוֹתֶרֶת בְּבִטְחָה

כָּל קֶרֶן אוֹר אֵלֶיךָ. וּבְעֵת

אוֹר קַעֲרוֹת הָאֵשׁ הַמְהַבְהֲבוֹת

יְרַקֵּד עַל פְּנֵי גְּלִימוֹת קְרֵבוֹת –

הֲתוּכַל לָשֵׂאת?

       וְהִיא נָשְׂאָה

אֶת מַבָּטָהּ הַיְשֵׁר, לִרְאוֹת, לִבְחֹן

(יַלְדָּה, יַלְדָּה קְטַנְטֹנֶת בֵּין נָשִׁים)

וּכְשֶׁעָלְתָה שְׁלֵוָה, בְּבִטָּחוֹן,

נָסוֹג אָחוֹר הַזֹּהַר הַמַּרְשִׁים;

כָּל־כָּךְ הָיָה כָּל פֹּעַל אֲנָשִׁים

נִמְעָט מִן הַתְּהִלָּה אֲשֶׁר מִלְּאָה

אֶת לְבָבָהּ, מֵהַצִיּוּת לָאוֹת,

לְסִימָנֵי הַפֶּלֶא, לַקְּרִיאוֹת.

הוֹרֶיהָ הֶעֱלוּהָ, כָּךְ דִּמּוּ,

וְאִישׁ הֲדוּר־חָזֶה דִּמָּה אַף הוּא

כִּי קִבֵּל אוֹתָהּ. אַךְ הִיא פָּסְעָה

קְטַנָּה, דֶּרֶךְ כֻּלָּם, מִתּוֹךְ כָּל יָד,

אֶל גּוֹרָלָהּ אֲשֶׁר מוּכָן עָמַד,

כָּבֵד מִן הַבִּנְיָן, רָם וְנִשָּׂא.

---

חֲשָׁדוֹ שֶׁל יוֹסֵף

מאת

ריינר מריה רילקה

וְהַמַּלְאָךְ טָרַח אָז וְהִגִּיד

לָאִישׁ קְמוּץ הָאֶגְרוֹף וְהַחַשְׁדָן:

הַבֵּט וּרְאֵה, כָּל קֵפֶל בָּהּ מֵעִיד

כִּי הִיא קְרִירָה כְּשַׁחַר רַעֲנָן.

אֲבָל הָאִישׁ, שֶׁמַּבָּטוֹ קָדַר,

מִלְמֵל: עַד מַה שֻּׁנְּתָה הִיא, לְהַדְהִים.

וְהַמַּלְאָךְ הֵרִים קוֹלוֹ: נַגָּר,

הֲלֹא תִּרְאֶה אֶת אֶצְבַּע אֱלֹהִים?

אַתָּה אֲשֶׁר עוֹשֶׂה לוּחוֹת מֵעֵץ,

הַאִם תָּעֵז, יָהִיר, לְהִתְוַכֵּחַ

עִם זֶה שֶׁבִּדְבָרוֹ אִילָן מֵנֵץ,

וּבְמַאֲמָרוֹ גַּם עֵץ יָבֵשׁ פּוֹרֵחַ?

לִבְסוֹף הֵבִין. וּכְשֶׁנָּשָׂא עֵינָיו

אֶל הַמַּלְאָךְ – הוּא כְּבָר נָמוֹג, נִבְלַע.

הֵסִיר לְאַט אֶת כּוֹבָעוֹ הָעָב

וּפָתַח בְּזֶמֶר תְּהִלָּה.

---

רְגִיעָה בַּמְּנוּסָה לְמִצְרַיִם

מאת

ריינר מריה רילקה

הַלָּלוּ שֶׁכִּמְעַט לְלֹא נְשֹׁם

נִמְלְטוּ מֵהֶרֶג הַיְלָדִים –

הוֹ, אֵיךְ נַעֲשׂוּ גְּדוֹלִים פִּתְאֹם

בְּלֹא מֵשִׂים, בְּדֶרֶךְ הַנְּדוּדִים.

וְעוֹד בְּטֶרֶם פָּגָה חֶרְדָתָם,

וּבְעוֹד עֵינָם אֲחוֹרַנִּית פּוֹנָה,

וּכְבָר עַל גַּב אָפֹר שֶׁל פִּרְדָּתָם

נָשְׂאוּ עָרִים שְׁלֵמוֹת אֶל סַכָּנָה.

כִּי הֵם, קְטַנִּים בָּאָרֶץ הַגְּדוֹלָה,

כִּמְעַט לֹא־כְלוּם, קָרְבוּ אֶל מִקְדָּשִׁים –

וּבַפְּסִילִים נָפְלָה הַבֶּהָלָה

וְנִשְׁתַּבְּרוּ כֻּלָּם, פְּרוּעֵי חוּשִׁים.

הֲיִתָּכֵן שֶׁעֶצֶם הִלּוּכָם

הִרְגִּיז מוֹסְדוֹת עוֹלָם עַד כְּדֵי כָּךְ,

עַד הֵם עַצְמָם נָבוֹכוּ מִכֹּחָם –

וְהַתִינוֹק רַק הוּא, בְּשֶׁקֶט נָח.

וְאָז, בְּשֶׁל כָּל זֹאת, בִּקְּשׁוּ לָשֶׁבֶת

בְּצֵל אִילָן. אֲבָל רְאֵה כֵּיצַד

הָעֵץ הָרָם צִמְצֵם עַצְמוֹ כְּעֶבֶד

וְסָמוּךְ לָהֶם קָרַב עָמַד –

וְהִשְׂתַּחֲוָה, גָּדוֹל וָרַב.

אוֹתוֹ אִילָן עַתִּיק אֲשֶׁר זֵרָיו

קִשְּׁטוּ רָאשֵׁי נָחֵי־הָעוֹלָמִים,

הַפַּרְעוֹנִים – הִשְׁתַּחֲוָה, כִּי חָשׁ

הִנֵּה פּוֹרֵחַ פֹּה כֶּתֶר חָדָש.

וְהֵם יָשְׁבוּ, הָיוּ כְּמוֹ חוֹלְמִים.

---

עַל מוֹת מָרִיָּה

מאת

ריינר מריה רילקה

אָז הַשָּׁלִיחַ תּוֹמַס חָשׁ וּבָא –

אֲבָל אֵחַר, כּי כְּבָר הָיָה נִצָּב

מַלְאָךְ זָרִיז שָׁם, אֲשֶׁר לוֹ צִפָּה

וְאֵצֶל קְבוּרָתָהּ נָתַן לוֹ צַו:

גֹּל אֶת הָאֶבֶן. רְצוֹנְךָ לָדַעַת

אֵיפֹה הִיא זוֹ שֶׁאֶת לִבְִּךָ לָקְחָה?

רְאֵה, כִּצְרוֹר בָּשׂוּם הָיְתָה מֻצְנַעַת,

לִזְמַן מוּעָט שָׁם בַּפִּנָּה הֻנְּחָה,

עַד כִּי הָאֲדָמָה מָלְאָה נִיחוֹחַ

בְּכָל קְפָלֶיהָ, כְּאָרִיג עָדִין.

כֹּל אֲשֶׁר מֵת, וַאֲשֶׁר אִבֵּד כָּל כֹּחַ

הֲלוּם רֵיחָהּ הִנּוֹ (הֲלֹא תַּבְחִין).

הִנֵּה בַּד הַפִּשְׁתָּן – אֵיפֹה תִּמְצָא

כּוֹבֵס שֶׁיַּלְבִּינוֹ עַד כְּדֵי כָּךְ?

הָאוֹר אֲשֶׁר מִגְּוִיָּתָהּ יָצָא

מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ עַז הָיָה וְזַךְ.

וּבְאֵיזֶה רֹךְ עָלְתָה מִן הַבָּהִיר –

דָּבָר לֹא זָע, נִדְמֶה כִּי כָּאן הִיא עוֹד.

אַךְ הַשְּׁחָקִים רָגְשׁוּ, הָמוּ מְאֹד:

כְּרַע, אָדָם, הַבֵּט אַחֲרַי וְשִׁיר.

רישום דיו – אביגדור אריכא: ד"ר שפיצר, 1966

לא היה דבר שלא עניין אותו. הגוּת או אמנות. נייר או יין. חיי פלוני או תולדותיה של אבן. הכל הִלהיב ובכל העמיק. עד תום. אט אט. מעמיק ונהנה. עמו הזמן עמד מלכת. פלאים מתפרשים ותמציתם של דברים בהשגת היד. שכן יריעת ידיעותיו היתה פרושׂה ממזרח עד מערב. רוב תרבויות העולם. אך לא היה לו קרדום לחפור בו. רק התרגשות נוכח צמיחתה של יצירה או תבנית של אות. הוא המשיך ללמוד כל ימי חייו. למרות שנטש את דרכו הראשונה כחוקר. את הדוקטוראטים שם בסוגריים והוציא ספרים. היפים ביותר בארץ בעיצובם. מדפיס ונהנה מדפיס ומפסיד כסף.

אין כמעט אמן אמת בארץ שלא שאב ממנו עדוד. ואין אדם שפגש בו שלא יכול היה ללמוד ממנו. כל האנושות מכל הדורות גלומה בנפשו של ילד. כך היה עד הסוף. שכמותו לא נראה עוד.

אביגדור אריכא

קטעי השיחה מובאים כאן מתוך ודאות נוגה שעם מותו של ד"ר שפיצר לא רק הוא הסתלק. התרבות האירופית ההומניסטית עלתה ארצה עם אנשים כמותו והיא הולכת ומתמעטת במותם של אלה. מתוך תרבות של מחשבה ותרבות של רגש מסר שפיצר כרוניקה מקוטעת של חייו.

במחיצתו של בובר

הקשר עם בובר התחיל בכך שכתבתי לו מכתב. זה היה בשנת 16, ואני הייתי בן 16. כתבתי לו: טוב, עכשיו אנחנו כבר יודעים שאנחנו יהודים ושאנחנו צריכים להיות יהודים, שאנחנו ציונים, ואנחנו צריכים להיות ציונים, אבל מה עושים? הוא ענה יפה, שעלינו להיות אמיצים ברוח, חבל שאין לי המכתב. בובר הוציא יחד עם רוזנצוויג את תרגום המקרא. רוזנצוויג מת ב־29, וזה נפסק. המו"ל שעשה זאת, לאמברט־שניידר, היה ידיד שלי, גוי, לא היה לו כבר כסף. אז פנה לשוקן והציע לו שיתן אפשרות כספית לגמור את התרגום. בובר הסכים אבל אמר, עכשיו אני צריך עוזר. אז החליטו שאני אהיה העוזר. כך באתי לבובר, שישב באפנהיים, ועבדתי אתו על התרגום. אחר כך בא היטלר. לבובר באתי ב־32, בראשון למאי. תוך פחות משנה בא היטלר אז החיים קצת התהפכו. ואז, בשבתי באפנהיים הכינותי דברים בשביל הוצאת שוקן החדשה.

יום יום עבדנו על התרגוּם. בובר כתב את התרגום שלו ביד. כתב כמה עמודים, נתן לי. אמר לי, תעיר את הערותיך, וכל המרבה הרי זה משובח. זאת אומרת גם בקורת. ואני הרביתי מאוד. ודבר שהערתי עליו לא נשאר כמו שהיה. אין זאת אומרת שקיבל את הצעותי. לפעמים קיבל ולפעמים שינה אחרת ממה שהצעתי, אבל לא נשאר כמות שהיה. זה היה נוסח ראשון. אחר כך הלך לַסְדר. מהדפוס באו ההגהות ועם ההגהות – אותו דבר. שוב אמר לי בובר תעיר את הערותיך, ואחר כך ישבנו יחד והתווכחנו. אנחנו התחלנו ביחזקאל. גמרנו יחזקאל, גמרנו תרי־עשר והתחלנו תהילים. ואז בא היטלר. אז היו דאגות אחרות. בובר היה פעיל מאוד בחיים היהודיים, גם אני. בובר גמר את התרגום רק אחרי המלחמה.

היו לבובר כמה כללים בתרגום: מלה שגזורה משורש אחד בעברית – עד כמה שרק אפשר, כך בגרמנית. הוא היה אמן לשון גדול. מצא מלים חדשות שאיש לפניו לא השתמש בהן, אבל הובנו על־המקום. רוזנצוויג היה עוד יותר ראדיקאלי ממנו, במובן של נאמנות למבנה התחבירי. הוא טען, ואני חושב שזה נכון, שהמקרא כתוב במִקצב של הפסקות נשימה. וכך גם הדפיס את התרגום: בראשית / ברא אלוהים / את השמים ואת הארץ. כל יחידת נשימה בשורה חדשה. מאוד השתדל להיות אותנטי למקור. יש עוד דבר: המקרא משתמש לעתים באותה מלה בכמה משפטים בזה אחר זה. גם את זה הוא חיקה בגרמנית. הלשון הגרמנית הספרותית נוצרה בעצם על ידי תרגום התנ“ך של לותר. כאן, בובר ורוזנצוויג היו בדעה שהתנ”ך והגרמנית של לותר כבר שגרתיים, לא מעוררים. על כן – ניכור. דווקא על ידי שימוש זר ומוזר להכריח את הקורא ללכת עם הטקסט, להיאבק בטקסט.

אני יודע ששואלים אם בובר חי באותה אותנטיות ושלמות נפשית שהטיף לה. אספר לך סיפור. פעם אחת ביום כיפור בא אלי בחור שהוא עכשיו נהג אגד בחיפה, אבל אז היה בן של עשירים והם שלחו אותו לעבוד בבית חרושת כמתנדב. הוא בא אלי ואמר לי, שמע־נא, אני בחיי עוד לא ראיתי יהודים ביום כיפור. לכן באתי לכאן. באפנהיים עמד בית כנסת בתוך כרמים. הלכנו. אנשים באו. היה שם גם שליח ציבור, אבל כשהגיע לתפילה שדורשת מניין, הסתכל לראות אם יש מניין. לא היה – יצאו לחפש מחוץ לכרם. למחרת היום הלכנו לפֶּנסהיים. ידעתי ששם ישנם יותר יהודים. היתה שם עבודה נהדרת. ואטמוספירה. ישבנו בשורה האחרונה. לפנינו, יהודי זקן. כשהגיע זמן נעילה שאל אותנו: ‘הרי אתם לא מכאן, אתם מוכנים לשבור את הצום אצלי בבית?’ באנו אליו. ראיתי שזה איש עני. לשבירת הצום היתה דייסת תפוחי אדמה ודג מלוח. שאל מנין אני, אמרתי מאפנהיים. אי אפשר היה להעלים שהיה לי קשר עם בובר. אז הוא פנה: ‘מרננים על בובר שהוא אפילו אינו מקיים יום כיפור’. התפתחה איזו שיחה די עצובה. ראיתי שכואב לו. למחרת היום סיפרתי את הדבר לבובר. הוא נדהם. פתאום היה ילד שמורה מוכיח אותו, ואמר: ‘תאמין לי שיותר קשה לי לא לקיים יום כיפור מאשר לקיים. ואל תשים את האשם באשתי. אשתי הציעה לי בית כשר ואני סירבתי. אילו הייתי בלבוב או באיזה מקום שיש קהל, ואני נכנס כאחד העם ומשתתף בתפילה, זה אני יכול. אבל להיכנס לבית כנסת ששם אני עמוד מעמודי התווך – זה איני יכול.’ זה נותן משהו מתכונתו של בובר. אבל כשבא היטלר, והיטלר בא באביב, בפסח, אז לקח בובר טלית גדולה, אינני יודע מנין היתה לו, והלך לבית הכנסת ודרש שם. זה היה עידוד לעמידה בפני המצב. עוד סיפור: פעם בשבוע היה נוסע לפראנקפורט, להרצות באוניברסיטה. אשתו נסעה וגם אני נסעתי. ישבנו שלושתנו בתא, ברכבת, ואני רואה שהוא זז כל הזמן כל כך עצבני. פתאום הוא מוציא ספר מהכיס, ספרו שלו שיצא באותו יום, “דו־שיח”, ושם מודפסת הקדשה לפאולה, אשתו, “דו־שיח היה זה וקיים אתך”. ונותן לה את הספר. היא פותחת, רואה את ההקדשה, ומתנפלת עליו: ‘דו אלטר שמוק, אנחנו צריכים דברים כאלה?’ והם היו כביכול ברוגז עד עולם עד תחנת פראנקפורט. היא נעלבה. היא היתה מאוד צנועה, במובן הפנימי. בשבילה זו היתה חשיפה. היא כתבה ספרים תחת השם גיאורג מונק. ידענו זאת רק שניים־שלושה מחבריו הקרובים של בובר.

יש אנשים המאשימים את בובר כביכול בריטואליזציה של החיים שלו, כאילו העמיד פנים. בכל נוסח ההופעות שלו היה משהו מזה, אבל זה היה חיצוני לגמרי. יש סיבה אחת לכך, שאיש לא עמד עליה, אבל מאחר שאני ישבתי אתו הרבה שעות במרחק־מה ממנו, אולי ראיתי מה שאחרים לא ראו, מחצית פניו היתה משותקת. והזקן שימש להסוואה. זה היה כל השנים, משנות הסטודנט שלו. והוא דיבר במאמץ, מתוך כך יצא שחיתוך הדיבור שלו היה מאומץ ומאולץ. אני מתפלא ששוֹלֶם לא הרגיש בזה, על כל פנים לא רמז לזה, לא בכתיבה ולא בשיחה. בפגישה האחרונה עם בובר, סמוך למותו, אמר שאנחנו מתראים פחות מדי. הייתי קצת גאה.

על העבודה בשוקן

משנת 34 ערכתי את האלמנך הראשון של הוצאת שוקן. משרד התעמולה הנאצי התחיל יותר ויותר להתערב בנעשה. ניסיתי להגניב תגובה עקיפה למצב היהודים. עד אותן שנים לא היה ידוע מינאי אלא שיר אחד בלבד, הוא השיר המופיע בהגדה של פסח “אז רוב ניסים הפלאת בלילה.” עד שמצאו בגניזה והוציאו כרך עבה של ינאי. לאלמנך האחרון, שיצא בשנת 38, הכנסתי שיר מהגניזה: “בהיות צר רודף / כלו עינינו לאהבתך.” היתה הרגשה שישנו קהל שמחכה לזה. הגיעו אלינו מכתבים מקובה ומפורטוריקו של אנשים שביקשו לקבל את החוזר המודיע על ספרים שהופיעו, לפחות את החוזר, כי את הספרים לא היה כבר ביכולתם לקנות. השנה האחרונה היתה קשה מאוד. אני הרגשתי וידעתי שזה סוף. שוקן לא רצה להאמין. נסעתי ללונדון לשכנע אותו לעשות סוף. היתה לי הצעה לא כל כך ישרה, איך להציל את הסטוק של הספרים. הצעתי שייסד איפושהו פירמה פיקטיבית, והיא שתִקנה את הספרים במחיר נמוך. הגרמנים היו מעוניינים במטבע זר, והם ודאי יאשרו זאת. אני אשלח מגרמניה את הספרים, וכשאלה יגיעו, תפשוט הפירמה הפיקטיבית את הרגל ולא תשלם. חשבתי שמותר. הוא התנגד. שוקן לא רצה לחסל וזה היה כבר אחרי ליל הבדולח. כשחזרתי מלונדון היתה כבר החלטת ממשלה לחסל כל פעילות יהודית. התחילה תקופה משונה. אני השתדלתי עד כמה שאפשר להציל מספרי ההוצאה. הגזירה היתה לחסל ולמסור הכל לאיגוד שנוסד לשם כך ונקרא איגוד התרבות היהודית. ידעתי שמה שמוסרים שם זה אבוד. השתמשתי ביחסים הטובים שהיו לי עם מיניסטריון התעמולה והצלחתי בזה שאומנם הוכרחתי איזה אחוז של ספרים למסור, אבל את הרוב המכריע מכרתי לפי תוכניתי לאקספורט של שוקן. זה כבר היה בנוי על ההנחה שהסכום הזה ישולם. הספרים נשלחו לארץ. התקופה בין הדאגה לעצמי, איך אני אצא ואוציא את הדברים שלי ובין הדאגה לספרים, זה היה נסיון עצבים לא קטן. אבל הספרים באו לכאן. אני באתי ארצה כמה ימים לפני פסח. הלכתי ישר לבית הכרם, לפנסיון. לא רציתי להיראות בירושלים, שבה ישב שוקן, אני רציתי מנוחה ממנו. באתי לפנסיון ואמרו לי: טילפנו משוקן וביקשו שתבוא מיד. הזמינו אותי לסדר פסח עם לינה בביתם. למחרת בבוקר לקח אותי שוקן לטיול בגן, והסביר לי הסבר ממושך למה לא ימשיך כאן בהוצאה. זאת אומרת שאני מחוסר עבודה. ‘אני אשלם לך במשך שנה אחת 20 לירות לחודש, ובזה די.’ זה היה המון כסף. נעלבתי מאוד. אינני יודע מדוע, הרי הוא כן המשיך, ובזה המשיך בנו, גוסטאב. הוא לא רצה את וולטש בהארץ ולא אותי בהוצאת הספרים. אמרתי שאינני רוצה צדקות. אז נתן לי עבודות משונות. ואז התחלתי בספריית תרשיש. מן העשרים לירות האלו שקבלתי בעד עבודות בטלות חסכתי את הרוב, ומזה, בעזרתו של ידידי יצחק שנהר, הקמתי את תרשיש.

על הארץ

השתתפתי בפראג בשנת 20 בכינוס האיחוד בין צעירי ציון והפועל הצעיר. הוגו ברגמן הזמין לאותה ועידה. באו דמויות נהדרות מארץ ישראל. בא א. ד. גורדון. טיילתי אתו אל בית הכנסת העתיק של פראג. היה אור נפלא באותה שעה. אמרתי לו ‘תראה איזה אור כמה זה יפה’, והוא אמר ‘כן, אבל אצלנו…’ עשיתי לו הכרה עם קאפקא. גם את יעקב רבינוביץ' הכרתי שם. הזמנתי אותו אלינו הביתה. מה היה הבּגאז' שלו? נייר אריזה חום, שתפס אותו בקצוות, ובתוכו מברשת שיניים וחפצים אחדים. זה היה איש של התקופה. כיבדו אותו אצלנו, לא לעגו לו, מפני שהוא היה אמת. הכינוס עצמו היה אכזבה גדולה. אמרו שם: “בשם הענף השמאלי של הפלג הימני של צעירי ציון…” ואני לא הבינותי איזה עולם זה.

היום זה בלבול גמור, ואני חושש שזה ייגמר בקטאסטרופה. אנשים אין להם חוש בקורת וכושר ריסון עצמי. אני מההתחלה הייתי שייך לחוג שחשב שבלתי אפשרית מדינה יהודית טהורה. אנחנו התחנכנו בתמימות, קראנו “אלטנוילאנד” של הרצל, איזו חברה כזאת. עכשיו המצב קצת מזכיר לי את המצב באירופה אחרי מלחה"ע ה-I בגרמניה, כשנופלים קרבנות ואיש איננו מאמין בקרבנות האלו, אבל הפיקוד מפקד. והסוף היה באותה מהפיכה, שמבחינה רוחנית היתה דבר פורה מאוד. לא יתכן שאנשים, אחרי מה שנעשה עכשיו, ימשיכו ללכת בתלם. חיינו שלושים שנה על שקר. האידיאולוגיה היפה של ארץ ישראל העובדת זה היה במידה רבה שקר, וזה התנפח והתנפץ. אני זוכר ששפרינצק בא לברלין ולקחתי אותו לאיזו חגיגה עממית. אנשים בלבושי קיץ קלים שתו בירה ואכלו הרבה נקניקיות. פתאום אמר לי שפרינצק: ‘למה בעצם אינך עולה?’ אמרתי לו: ‘אני עוד לא בשל’. אמר שפרינצק: 'אתם היקים. היה לי אותו דבר עם ארלוזורוב. אמרתי לו: ‘לך לכביש, תעבוד שם איזה זמן’. אמר ארלוזורוב: ‘לא. אינני עושה שקר.’ את זה שפרינצק לא יכול היה להבין.

תנועת העבודה יצרה את הדברים היפים ביותר בארץ ישראל אבל היה פער בין האמת הפנימית של כל אחד לבין העמדת הפנים. זו היתה שיגרה חברתית. הדמות היחידה היתה ברל. הוא באמת האמין בערכים. היום היו מבטלים אותו. הוא, בסמכות המוסרית שלו, חִפה על הרבה דברים של החברים שלו. אצל בן גוריון, לעומתו, הערכים היו אמצעי. השקר הזה אכל את כל החלקות הטובות.

זאת הארץ שעליתי אליה? ובכל זאת, אנחנו בעצמנו אשמים בזה. אנחנו עשינו את זה. אולי הטעות היא יסודית. אולי הציונות היא תנועה שבאה אחרי זמנה. כשהלאומנות כבר אינה דבר פורה אלא דבר ריאקציוני. והמלחמה הזאת היא פרובוקציה רוויזיוניסטית. זה עצוב כל כך. יש לנו נוער נהדר והוא נשחט על לא כלום. המצב הוא דרדור גמור. אבל למשל איש כמו קראפט, שהוא בן 86. הוא יכול היה עכשיו לארוז את המזוודות ולחיות בשוויץ חיים שקטים. והוא אינו עושה את זה. נשאר בכל זאת כאן. לא מפני שמאוחר מדי בשבילו. יש לי ידיד יקר רוברט וולטש, מלא בקורת, לא רק מהיום, אבל בכל זאת קשור לארץ, אומר פושעים, רשעים, אבל נשאר כאן.

במבט לאחור אני בעצם מרוצה. עברתי כל מיני שלבים בחיים ואני מקבל את כולם. אבל אי אפשר שלא ליהנות מיפי ירושלים, אפילו מן הגזוזטרא.

יוני 1982

רשמה: הלית ישורון

פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בִּקְצֵה קָצֵהוּ

שֶׁל כִּלִּית הַחוֹף.

בַּקָּצֶה שֶׁעָמְדוּ עָלָיו בָּתִּים הֲרוּסִים

קַמְצוּצֵי עֵשֶׂב וְיָם כִּדְבַשׁ צָהֹב שֶׁהִתְנַדְנְדוּ עָלָיו סִירוֹת.

הָיִיתִי וַדַּאי מְקוֹר תְּמִיהָה

לָאֲנָשִׁים שֶׁעָבְרוּ בְּמַזְלֵג הַדֶּרֶךְ בְּבִגְדֵי רַחְצָה שְׁחוֹרִים

וְלַנְּשָׁרִים הַשְּׁחוֹרִים שֶׁעָפוּ לְאֹרֶךְ סִלְסוּל הַחוֹף.

בַּפָּנִים הַחִוְרוֹת וְהַמַּקְסִימוֹת וְהַמְאַיְּתוֹת בְּכָל תָּו וְתָּו שֶׁלָּהֶן

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ, מְנַשֶּׁה אָהוּב.

אֱמֶת זוֹ אֱמֶת.

מִכָּאן וְאֵילָךְ בְּנִבְכֵי הַזִכָּרוֹן אֲנִי זוֹכֶרֶת

זֶה הָיָה מֵאָז וּמֵעוֹלָם. מֵאָז וּמֵעוֹלָם.

אֶצְבַּע צְרֵדָה אַחַת נָקְשָׁה קַלּוֹת בִּזְכוּכִית הַחַלּוֹן

“תְּרֵיסַר עוּגוֹת הַלִּימוֹן שֶׁבְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה וְסֵפֶל תֵּה”.

זֶה עֲבוּרָם הִצְִבִּיעָה הָאֶצְבַּע הַמּוֹרָה הַחוּצָה

מַצְבִּיעָה לֶחָלָל הָרֵיק.

אַט אַט מְכוֹנִית הַוּוֹלְווֹ נִתְּקָה מִסַּלְסִלֵּי הַכֶּסֶף

שֶׁעִטְּרוּ כְּצַוְּארוֹנִים מְסֻלְסָלִים אֶת פְּנֵי הַיָּם הָאֲפֹרִים

וּמֵהַמֶּדוּזוֹת פְּשׁוּטוֹת הַיָּדַיִם וְהָרַגְלַיִם הַשְּׁקוּפוֹת.

הַאִם אֲנִי אֶחֱצֶה אֶת הַגֶּשֶׁר.

הַאִם תִּהְיֶה זוֹ שְׁעַת רָצוֹן

הַאִם תִּהְיֶה זוֹ שְׁעַת אֱמֶת.

אֲנִי יְכוֹלָה לְהַבְטִיחֲךָ

אֲנִי כְּלִילַת אֹשֶׁר.

רַגְלַי נְמַסּוֹת וְכֹה מְאֻשָּׁרוֹת

כְּאִלּוּ יֵשׁ לָהֶן חַיִּים מִשֶּׁל עַצְמָן.

הֵן נִפְתָּחוֹת וּמִזְדַּקְּרוֹת וּמְגַלּוֹת אֶת כָּל מְלֹא

אֹרֶךְ הַיְרֵכַיִם שֶׁלִּי.

“פְּרָסִים” “פְּרָסִים” נִדְמֶה לִי שֶׁכִּבְיָכוֹל מְצַוְּחִים הַנְּשָׁרִים

הַאִם חֻלְּקוּ אֵי פַּעַם בַּחַיִּים פְּרָסִים.

הֲרֵי זֶה סַם חִזּוּק בִּשְׁבִילִי

הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַעֲמִיד אוֹתִי וּבַחֲזָרָה עַל רַגְלַי

עַל מִשְׁטַח דֶּשֶׁא שָׁחוֹר אֶחָד כַּעֲלֵי לֶתֶת

וּלְהַצְעִיד אוֹתִי לִלְקֹט אָז אַהֲבָה וְעוֹד אַהֲבָה וְעוֹד אַהֲבָה

שֶׁגְּלוּמִים כֻּלָּם בִּמְנַשֶּׁה.

בְּתוֹךְ מִין רֵיחַ רַעֲנָן צַח וְחָרִיף שֶׁל צְדָפוֹת מְפֻצָּחוֹת.

אָכֵן, הוּא פִּלֵּג אוֹתִי מִתּוֹךְ כַּת מְצֹרָעִים

כְּבָר הִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל הַתְּהוֹם שֶׁמֵּעֵבֶר לָעוֹלָם

עָמַדְתִּי לָמוּת.

וְהוּא קָרָא, עֲצוּבָה שֶׁלִּי מְתֻחְכֶּמֶת. עֲצוּבָה שֶׁלִּי מְתֻחְכֶּמֶת.

הַטִּלְטוּל הָרַךְ הַזֶּה שֶׁהוּא יָצַר לִי

הֵבִיא אוֹתִי אֵלָיו בְּאֵיזֶה נוֹי וּבְאֵיזֶה קַלּוּת

מָשָׁל זֶה לֹא הָיָה בָּעוֹלָם.

הוּא מִתְבּוֹנֵן בָּרֶוַח שֶׁבֵּין רַגְלַי

לְיַד לוּחַ הַמַּחְוָנִים בְּעוֹד נֶתֶז קָטָן

שֶׁל צֶבַע יָרֹק דָּבוּק לוֹ עַל הֶחָזֶה

מִצִּיּוּר שֶׁל בֹּקֶר.

רְצוּעַת הַחוֹל הַלַּחָה וְהַלֹּא שְׁקֵטָה

עִם צְרוֹרוֹת הָעֵשֶׂב הַמַּאֲפִירִים בַּחֲשֵׁכָה

נִרְאֲתָה מֵרָחוֹק כִּשְׁבִיל אֶבֶן מְרֻצָּף לְבֵנִים

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת שִׁמְּשָׁה לוֹ רֶגַע־מָה כְּשָׁעוֹן שֶׁל שֶׁמֶשׁ.

עוֹד דַּקָּה שֶׁל עַצְבוּת כְּאִלּוּ פְּסַנְתֵּר רָחוֹק נִגֵּן

וּכְאִלּוּ הִתְרַגְּשׁוּת נוֹלֶדֶת וְהוֹלֶכֶת בָּעוֹלָם

וְנִשָּׁאֵר לְבַד.

וְיִתָּכֵן שֶׁמִּישֶׁהִי תַּצִּיעַ וְלֹא לִדְמֻיּוֹת רְפָאִים כְּאָז

לְיַד שֻׁלְחַן שַׁיִשׁ קָרִיר בַּגָּן

קְחוּ בְּבַקָּשָה “תְּרֵיסַר עוּגוֹת לִימוֹן שֶׁיֵּשׁ בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה וְסֵפֶל תֵּה”.

וּקְחוּ בְּבַקָּשָׁה צִינִיּוֹת בַּיְּשָׁנִיּוֹת נַרְקִיסִים

וְעָנָף צָהֹב כְּקָרָמֶל שֶׁל שֵׁיזָף בְּתוֹךְ נְיַר כֶּסֶף מְקֻמָּט.

יֵין קְלָארֶט בְּבַקָּשָׁה, כֵּן, ייֵן קְלָארֶט.

הַבַּיִת הָיָה תָּחוּב לְיַד בְּרֵכַת גּוֹרְדוֹן

שֶׁהָיְתָה רֵיקָה. מִין רִבּוּעַ פָּעוּר שֶׁחִכָּה לַאֲנָשִׁים.

וְשָׁם בֶּאֱמָת כְּמוֹ סֶרֶט נָע הֶעֱבִירוּ מִמֶּלְצַר אֶחָד לַשֵּׁנִי

“תְּרֵיסַר עוּגוֹת לִימוֹן שֶׁבְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה וְסֵפֶל תֵּה”,

שֶׁהֻנְּחוּ בִּנְקִישׁוֹת קַלּוֹת עַל הַשַּׁיִשׁ הַקַָּרִיר.

הַצָּהֹב הָיָה מִקְפָּא הַלִּימוֹנִים

וְהַזַָּהֹב הַכְּתַמְתַּם הַתֵּה.

וְאֵי שָׁם מִישֶׁהוּ נָסַע לְעֲפוּלָה

דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה וּשְׁטוּחָה.

לֹא הָיָה קָשֶׁה לִגְזֹר אֶת הַפָּנִים שֶׁלְּךָ מֵהָעִתּוֹן

לוּחַ הַמַּכְשִׁירִים שֶׁל הַוּוֹלְווֹ הֵאִיר אֶת הַהִתְכַּוְּצוּת שֶׁלִּי

וְאֶת הָעֵינַיִם הָאֲפֹרוֹת וְהַמְאֻמָּצוֹת.

בַּעֲבוּר חֲמִשָּׁה עָשָׂר שֶׁקֶל קָנִיתִי אֶת הָעִתּוֹן “אַתְּ”

שׁוּם בַּת קוֹל לֹא הָיְתָה צְרִיכָה לֵאמֹר תִּגְזְרִי בִּזְהִירוּת.

הַכֹּל הָיָה כֹּה מֻכָּר כֹּה אָהוּב הַיַָּד רָצָה בּוֹ

לְאַט לְאַט נִגְזְרוּ הָעֵינַיִם וְהַזָּקָן הָאָפֹר

הַחֻלְצָה הַוְּרֻדָּה הַמִּטָּה וְהַמִּכְנָסַיִם הַקְּצָרִים.

עַל שֻׁלְחַן הַסְּטוּדְיוֹ נִרְאֵיתִי כְּמוֹ כִּבְשָׂה קְטַנָהּ

וְהָעֲנָק הַלָּז נִרְאָה מְחַכֶּה כָּל כָּךְ מָתוּחַ

כְּאִלּוּ לאוֹת צְלִיל שֶׁל קוֹלָן.

הוֹי אָהוּב שֶׁלִּי מְנַשֶּׁה שֶׁלִּי

הַדְּמָעוֹת נִשְׁטָפוֹת וְנִשְׁטָפוֹת

הַכְּבָשׂוֹת הַמְצֻיָּרוֹת שֶׁלְּךָ עוֹמְדוֹת מִסָּבִיב

וְכָרִית שֶׁל סְפוֹג נִתְחֶבֶת מְתַּחַת לְגַבִּי.

כִּמְדֻמַּנִי הַקּוֹלָן פָּעַם

וּמַזְלְגוֹ הִרְעִיד אֶת הָאֲוִיר.

וְאָז מִישֶׁהִי דָּפְקָה וְהִנִּיחָה

“תְּרֵיסַר עוֹגוֹת לִימוֹן מֵחַלּוֹן הָרַאֲוָה וְסֵפֶל תֵּה”.

מָה רָצִיתִי מִמְּךָ

אֲנִי יוֹדַעַת?

הַכֹּל קָפָא בַּפְּגִישָׁה הַצּוֹנֶנֶת

וַאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בְּמֶחֱווֹת

בִּשׁכָמוֹת דַּקּוֹת וְיָדַיִם מִתַּחַת לַסַּנְטֵר

וְאֵינֶנִּי רוֹאָה בָּהֶן שׁוּם מוּבָן.

רַק יָדַיִם נִצְלָבוֹת עַל מִישֶׁהוּ

אוֹ נִסְמָכוֹת אוֹ מַרְחִיקוֹת חָזֶה

וְזָקָן גָדוֹל וְאָפֹר.

לְיַד בָּתִּים הֲרוּסִים וַאֲפֹרִים

דַּיָּגִים אִנְּכוּ חַכּוֹת אֶל תּוֹךְ הַיָּם.

מַגֶּבֶת עִם קַמְצוּצֵי חוֹל נוֹצְצִים

מוּטֶלֶת בְּתוֹךְ מְכוֹנִית הַוּוֹלְווֹ.

פְּרוּ פְּרוּ בָּם בָּם

דָּפַק הַלֵּב

עִשְׂבֵי לֶתֶת שְׁחוֹרִים צָמְחוּ לְיַד בֵּית בְּיָאלִיק

וְאוֹרוֹת נֵיאוֹן דָּלְקוּ בָּעִיר כְּמוֹ רִמּוֹת בֵּיצִים.

כְּפִיסֵי הַיָּדַיִם שֶׁלִּי עָלוּ וְחִבְּקוּ אֶת צַוָּארְךָ.

כֵּן, נִזְכַּרְתִּי. זֶה דָּבָר שֶׁרָצִיתִי מִמְּךָ

רָצִיתִי שֶׁתִּטֹּל אוֹתִי בְּרַכּוּת.

שֶׁתִּטְּלֵנִי בְּרַכּוּת.

הַזְּמַן לֹא אָץ לִי, הוּא עוֹמֵד לְהַפְלִיא.

מְאַוְרֵר מְזַמְזֵם, מִזְרָן מוּטָל עַל הַמִּרְפֶּסֶת,

קָטָלוֹגִים, תַּחְתּוֹנִים שֶׁמּוּסָרִים בִּשְׁעַת הַשֵּׁנָה.

פְּרוּ פְּרוּ בָּם בָּם

הַכֹּל מִתְפּוֹצֵץ וּמְקַרְטֵעַ כַּאֲבַטִּיחַ קָטָן.

נֵצֵא לִבְרֵכַת גּוֹרְדוֹן

דּוֹמֶה שֶׁהַדִּינוֹזָאוּר הַמַּכְאִיב הַלָּז

שִׁנָּה אֶת טַעְמוֹ.

אֲבָל אוּלַי יִהְיֶה נָאֶה.

וְהַדַיָּגִים יַמְשִׁיכוּ לְהָטִיל אֶת הַחַכּוֹת וְלָצוּד מָקָרֶלִים

וּבְבֵית בְּיָאלִיק יַמְשִׁיכוּ לְגַבֵּב לַעֲרֵמָה קְטַנָּה אֶת הָעֵשֵֶׂב הַשְּׁחַרְחַר.

אורי ליפשיץ/1978/תחריטים

צילום של מאיר ויזלטיר

אֲנִי מַמְרִיא בְּבֹקֶר אוֹגוּסְט עַז

לַמַּעֲרָב, לַמַּעֲרָב. בַּזְּמַן הַזֶּה

חוֹבָה לְצַיֵּן: בְּמָטוֹס אֶזְרָחִי

שֶׁלֹּא יִנְסֹק וְלֹא יִצְלֹל עַל שׁוּם מַטָּרָה;

כָּל מְבֻקָּשׁוֹ לִנְחֹת בְּשָׁלוֹם

בִּנְמַל־תְּעוּפָה פְּעַלְתָּנִי, רוֹגֵעַ

מָקוֹם שֶׁל קָפֶה תָּפֵל וַהֲמוּלָה מִסְחָרִית,

תְּנוּעָה פְּרָטִית.

אַף־עַל־פִּי־כֵן, שָׁעָה שֶׁהוּא נוֹעֵץ

אֶת חַרְטוֹמוֹ בְּפוּךְ הָעֲנָנִים הָרִאשׁוֹנִים,

אֲנִי מוֹצֵא עַצְמִי קָדְקֹד שֶׁל מְשֻׁלָּשׁ

שֶׁקָּדְקֳדָיו הָאֲחֵרִים לוֹד וּבֵּירוּת.

כָּרֶגַע הוּא בְּעֵרֶךְ שְׁוֵה־צְלָעוֹת

אַךְ עוֹד מְעַט יִתְאָרֵךְ, יִתְאָרֵךְ,

וַאֲנִי בְּטִיסָתִי הַזֹּאת

אֶגְרֹר אַחֲרַי אֶת הַמְשֻׁלָּשׁ הָעִקֵּשׁ כְּשָׁטִיחַ

לִפְרֹשׂ אוֹתוֹ עַל־פְּנֵי עָרִים וַאֲרָצוֹת.

וְאֶל הַמְגַלְגְּלִים עִמִּי שִׂיחָה בְּטֵלָה

שֶׁל עוֹבְרֵי אֳרָחוֹת וּבָתֵּי־נְתִיבוֹת

אֶמְצָא עַצְמִי אוֹמֵר: אַחַי, בְּנֵי־אָדָם,

הָאֹדֶם הָעַז הַזֶּה הַנִּקְוֶה בַּשָּׁטִיחַ שֶׁלִּי

אֵינוֹ תּוֹלָע צִידוֹנִי, אַף לֹא שְׁקִיעָה מֵעַל לַיַָּם,

הוּא יְסוֹד הָאֹדֶם שֶׁבָּאָדָם, דָּם

בַּחוּרִים מְמֻשְׁמָעִים שֶׁהִצְפִּינוּ עַד בֵּירוּת,

בַּחוּרִים אֲחֵרִים, נִגָּפִים (גַּם הֵם

חָלְמוּ עַל עַצְמָם כְּעַל נוֹשְׂאֵי בְּשׂוֹרָה,

מְבִיאֵי פְּדוּת), זְקֵנִים מְבֹעָתִים, נָשִׁים

מְיַבְּבוֹת, יְלָדִים מִתְרוֹצְצִים

שֶׁלֹּא צִמְּחוּ אַף שַׂעֲרַת עֶרְוָה אַחַת –

כָּל אֵלֶּה שְׁזוּרִים בַּשָּׁטִיחַ שֶׁלִּי

וְגוֹרָלָם הֶעָקֹם הוּא פֵּשֶׁר סִלְסוּלָיו,

הוֹ אֵירוֹפֵּאִים.

וּבְנֵי שִׂיחִי, יַלְדֵי אֵירוֹפָּה, בְּנֵי

הַמַּעֲרָב,

חֲפוּפֵי הָרֹאשׁ וְהַמַּצְפּוּן,

הַשְּׂבֵעִים וּבְהִירֵי הָעַיִן,

יִתְבּוֹנְנוּ בִּי בַּחֲשָׁד עָמוּם

כִּבְאֵיזֶה זָב וּמְצֹרָע,

מָעֳמָד לְקָרַנְטִינָה. אֵין לָהֶם מֻשָּׂג

עַל אָמָּנוּת הַשְּׁטִיחִים שֶׁל הַמִּזְרָח.

22 באוגוסט 1982

…וְלָךְ עַל הָאֶבֶן הַקָּרָה מוּל הָאֶבֶן הַקָּשָׁה

הַמִּתְכַּתֶּבֶת, כְּאִלּוּ הָיְתָה

אֶבֶן מִכֹּתֶל אַרְמוֹנוֹ שֶׁל בֵּלְשַׁאצַּר:

מִלִּים, מִכְוָה שֶׁל אֵשׁ קָרָה, מִלִּים

אִידְיוֹטִיּוֹת, מִלִּים רְצוּצוֹת־מוּבָן, חֲשׂוּכוֹת־פְּדוּת.

הַיּוֹם הַחַי רָעוּעַ, הַמִּלָּה

נִכְחוֹ כִּזְרוֹעַ מְגֻבֶּסֶת.

אַתְּ מְמַלְמֶלֶת: אֵין־מוֹצָא, מָבוֹי סָתוּם,

וְהַמִּלִּים אֵינָן מַחֲזִיקוֹת כְּלוּם

כְּמוֹ צַלָּחוֹת מְרֻסָּקוֹת, שֶׁכֻּתְּתוּ

נֻתְּזוּ בְּצֶבַע וְהוּקְעוּ עַל בַּד גָדוֹל

לְהִתְיַצֵּג כְּאָמָּנוּת. כְּמוֹ,

כְּמוֹ. הַיּוֹם הָרוֹעֵד

מִתְעַטֵּף בְּדִמּוּיִּים. הוֹ אֲחוֹתִי,

בִּתִּי, יְדִידָתִי,

דִּמּוּיִּים לֹא יִצְלְחוּ לִכְסוּת.

מַה נּוֹתַר לָנוּ, מָה?

לְהַעֲמִיד אֶת הַמִּלָּה פְּדוּת עַל מְקוֹמָהּ, כְּלוֹמַר

לְהַקְצוֹת לָהּ אֶת הַמַָּקוֹם הַפָּחוֹת מַחֲנִיף בִּמְעוֹנֵנוּ.

בַּפְּרוֹזְדוֹר, מִתַּחַת לַקּוֹלָב, לְיַד הַמִּטְרִיָּה.

(אַךְ אַל נָא נִתָּפֵס לַמֶטוֹנִימִיָּה, בַּל נְנַסֶּה

לִלְחֹץ בָּאֶצְבַּע הָרוֹעֶדֶת, הַדּוֹחֶקֶת קֵץ, לִפְרֹשׂ אוֹתָהּ מֵעַל רָאשֵׁינוּ,

הוֹ רָאשֵׁינוּ, עֲלֵיכֶם לִלְמֹד

לְהֵרָטֵב בַּגֶּשֶׁם הַקַּר

לִסְפֹּג אֶת סְטִירַת הָרוּחַ, וּבְהִתְחַלֵּף

מֶזֶג־הָאֲוִיר לְהֵחָרֵךְ בַּשֶּׁמֶשׁ.

וְאַל תְּזַלְזְלוּ בְּמַחְסֶה,

וְאַל תְּבַלְבְּלוּ בֵּין מַחְסֶה לִפְדוּת.

הַמַּחְסֶה רוֹפֵף, כָּמוֹנוּ אָנוּ.)

וּבְהִתְמַלְמֵל לָךְ הַמִּלִּים הָרְצוּצוֹת,

כְּשֶׁהַכֹּתֶל מַתְחִיל לְדַבֵּר

אֵין־מוֹצָא, אֵין־חַיִּים, צֵל־הַמָּוֶת,

הַבִּיטִי בּוֹ,

רְאִי אֵיזֶה צִירִים

קָשִׁים מִתְרַעֲדִים בַּכֹּתֶל הַמְדַבֵּר,

הָאֲבָנִים יוֹרְקוֹת דָּם,

הַמִּלִּים הַנִּפְלָטוֹת נוֹצְצוֹת מִמֵּי־שָׁפִיר,

הָאֲדָמָה גוֹעָה אֵימִים, אַלְפֵי דּוֹרוֹת

שֶׁל מֵתִים מִתְגַּלִּים לְרֶגַע וְשָׁבִים וּמִתְעַלְּמִים

בְּדוּמִיָּה.

וְהַשֶּׁקֶט הַמִּשְׂתָּרֵר עִם חִיּוּכוֹ הַמַּתְמִיהַּ,

הַמְעוֹרֵר בָּךְ אִי־אֵמוּן, אֵינוֹ כּוֹזֵב.

הוּא אֲמִתִּי כְּמוֹ הזְַּעָקָה.

כְּשֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה חֲדָשָׁה

רַק אֲנִי אָהַבְתִּי שָׁנוֹת טוֹבוֹת

מְלֵאוֹת בְּפְרָחִים, צִפֳּרִים וּזְהָבִים,

הֵם צָחֲקוּ עָלַי,

הֵם הָיוּ בַּעֲלֵי טַעַם

הֵם אָהֲבוּ מַשֶּׁהוּ עָדִין

רַק פֶּרַח אֶחָד

עִם עָלֶה אֶחָד

לָהֶם הָיָה טַעַם עָדִין.

6 באוקטובר, 1982

כְּשֶׁהָיָה גִ’יהַאד רַאשִׁיד יֶלֶד הוּא

בָּרַח בַּחֹשֶׁךְ בַּחֹשֶׁךְ עִם מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁהָיְתָה

גָּרָה בִּכְפָר קָטָן לְיַד עַכּוֹ.

עַכְשָׁו הוּא שׁוֹכֵב בְּמִטָּה בִּלְתִּי נְקִיָּה (מְלֻכְלֶכֶת)

רָגוּעַ עַד כַּמָּה שֶׁמּוֹרְפְיוּם מְסֻגָּל לְהַרְגִּיעַ.

וְהוּא מְסַפֵּר "הָיָה כִּמְעַט אוֹר כָּכָה הַשֶּׁמֶשׁ

יָצְאָה.

יָצָאתִי הַחוּצָה לְהָבִיא מַיִם לִשְׁתּוֹת,

בָּא פָּגָז וְלָקַח לִי אֶת הָרַגְלַיִם

הָיִיתִי נַגָּר, נַגָּר פָּשׁוּט עִם שְׁתֵּי רַגְלַיִם."

וְכָךְ הוּא שׁוֹכֵב בְּמִטָּה בִּלְתִּי נְקִיָּה

(מְלֻכְלֶכֶת)

רָגוּעַ עַד כַּמָּה שֶׁמּוֹרְפְיוּם מְסֻגָּל לְהַרְגִּיעַ.

12 באוקטובר, 1982

ג’ון דון וג’ורג' הרברט הם שני האריות שבחבורת המשוררים הקרויים ‘מטאפיסיים’ באנגליה של המאה השבע־עשרה. המלה ‘חבורה’ יש בה אולי כדי להטעות לא פחות מן המלה ‘מטאפיסיים’, כי אין המדובר בחבורת אנשים שהכירו זה את זה והתראו זה עם זה, כשם שאין המדובר במשוררים שראש מעיינם שאלות מטאפיסיות, עם זאת לא מקרה הוא שנכרכו עד מהרה בכריכה אחת והוכתרו בשם הכולל ‘מטאפיסיים’, זאת בעקבות הערה של המשורר ג’ון דריידן: “דון מתהדר במטאפיסיקה, לא רק בסאטירות שלו, אלא גם בשירי האהבה שלו, שבהם היה הטבע לבדו צריך למשול; והוא מבלבל את דעתן של בנות המין היפה בחידודים דקים של הפילוסופיה, שעה שהיה ראוי שיפעים את לבן ויבדר אותן בדברי אהבה רכים” (1693).

דברים שדרש דריידן הניאו־קלאסיקון לגנאי, נתפרשו אחר־כך, ובעיקר במאה שלנו, לשבח. “דברי אהבה רכים” שוב אינם מקובלים עלינו, ואנחנו גורסים תחת זאת מה שת. ס. אליוט קרא בשם ‘רגישות אחדותית’, המקיפה את כל מרכיבי העולם הנפשי ואינה מוציאה את האינטלקט מגדר הרגשות. אהבה, נדמה לנו, שוב אינה אך ורק רגש ממוסמס, ומצד שני ‘חידודים דקים’ וניתוח שכלתני אינם מוגבלים לנושאים של לוגיקה. גדולתם של המשוררים ה’מטאפיסיים' – ובכך גם המכנה המשותף להם, העושה אותם לחבורה אחת אף שלא ישבו יחד בבתי־קפה ולא חיברו מאניפסטים – היא שתפשו את מורכבותה של החוויה, על טלטוליה בין יצר לתבונה, בין רגש לשנינות, בין אהבה למטאפיסיקה. וקודם כל בין סקס ליראת שמיים. המתח הבארוקי בין חושניות ומיסטיקה, מתח הנחשף בקיצוניות בכנסיה בארוקית שופעת אורנמנטיקה חושנית, או ב“סנטה תרזה” של ברניני השרויה בחוויה ספק מיסטית ספק אורגזמית, מתח זה ניכר אצל דון בארוטיזציה של הדת, מצד אחד, ומיסטיפיקציה של המין, מצד שני. האוהבים זוכים לקנוניזציה ונעשים קדושים (“הקידוש”), ואילו אלוהים יכול להיתפש כגבר ברוטאלי, האונס את נשמת המשורר כדי שלא תיכנע לשטן. נופלות המחיצות המקובלות בין קודש לחול; השמש – אותה עין של השמיים, שדורי דורות קשרו לה כתרים של אמונה – הופכת לזקן נודניק, המפריע לתענוגות האהבה (“זריחת השמש”); עוף החול, סמל מסורתי לישו הנוצרי הקם לתחיה, מתגלגל בסמל לאוהבים ה’קמים לתחיה' מן ה’מוות' האורגזמי (שוב “הקידוש”). האדם, בקיצור, נתפש בכל הפרדוקסליות העמוקה של הווייתו, שאינה לא נשר ולא יונה, אלא שניהם גם יחד; לא רק עוף החול המיתי אלא גם זבוב; לא רק הזבוב אלא גם הנר שסביבו הוא חג וחג בעקשנות, בלי טעם, בלי תכלית.

הרברט, משורר פחות סוער מדון, הוא בעל מלאכה אולי משוכלל ממנו. “השבת פנים” הוא שיר המעיד על כוח ההמצאה הצורנית שלו: לתיקון הנפש שבבית האחרון מקביל ‘תיקון’ צורני: השורה החמישית של הבית, שלא נחרזה לכל אורך השיר, נחרזת לפתע. הסונט “תפילה”, אחד הסונטים המקוריים בספרות העולם, מגשש באמצעות אימאז’ים שונים ומשונים למצוא הגדרה לתפילה, עד שהוא מצניח אותנו פתאום ממרומי גן עדן והרי בושם לפשטות הבוטה של ‘משהו מובן’. צניחות כאלה אפשריות רק אצל ה’מטאפיסיים' ובשירה המודרנית.

ש.ז

ג’ון דון, שער “דו־קרב המוות”

שִׁתְקוּ, בְּשֵׁם שָׁמַים. תְּנוּ לִי לֶאֱהֹב.

נִזְפוּ בִּי שֶׁאָחֲזָה אוֹתִי פּוֹדַגְרָה,

שֶׁיֵּשׁ לִי שַעֲרוֹת־שֵׂיבָה לָרֹב,

שֶאֵין לִי אַף פּרוּטָה. צִבְרוּ מָמוֹן,

הַשְׂכִּילוּ, הִתְקַדְּמוּ, עֲלוּ מָרוֹם,

זַמְרוּ לַמֶּלֶךְ, אוֹ לַחֲסָדָיו,

שַׁחֲרוּ פָנָיו אוֹ אֶת טְבִיעַת פָּנָיו,

עֲשׂוּ מַה שֶׁתִּרְצוּ, אִמְרוּ כִּי טוֹב –

רַק תְּנוּ לִי לֶאֱהֹב.

לְמִי יַזִּיק, חָלִילָה, אִם אֹהַב?

אֵיזוֹ סְפִינָה הִטְבִּיעוּ אַנְחוֹתַי?

אוֹ מִי הוּצְפוּ שְׂדוֹתָיו בְּדִמְעוֹתַי?

הַאִם דָּחוּ צְמַרְמוֹרוֹתַי אֶת הָאָבִיב?

קַדַּחַת שֶׁבּוֹעֶרֶת בְּעוֹרְקַי

מָתַי הוֹסִיפָה מֵת לָרְשִׁימָה?

יִמְצָא לוֹ הַפְּרַקְלִיט אַנְשֵׁי־חֵמָה,

יִמְצָא לוֹ הַחַיָּל עוֹד קְרָב:

אֲנִי וְהִיא נֹאהַב.

קִרְאוּנוּ מָה שֶׁתִּקְרְאוּ: זֶה בָּא מֵאַהֲבָה.

קִרְאוּ לִי זְבוּב, וּזְבוּב קִרְאוּ גַּם לָהּ;

גַּם שְׁנֵי נֵרוֹת אֲנַחְנוּ, הַמֵּתִים

עַל חֶשְׁבּוֹנֵנוּ; וְנֶשֶׁר וְיוֹנָה:

וּבָנוּ נִפְתְּרָה גַּם הַחִידָה

שֶׁל עוֹף הַחוֹל, כִּי לְאֶחָד הָיִינוּ,

כִּשְׁנֵי מִינִים שְׁלוּבִים לְמִין בְּלִי מִין,

מֵתִים וְשׁוּב קָמִים כְּשֶׁהָיִינוּ:

רָזֵי רָזִין מִכֹּחַ אַהֲבָה.

אִם לֹא נִחְיֶה, נָמוּת בָּאַהֲבָה,

וְאִם סִפּוּר חַיֵּינוּ לֹא הוֹלֵם

קְבָרִים, הֲרֵי מַתְאִים הוּא לַשִּׁירִים;

אִם אֵין הוּא פֶּרֶק בְּקוֹרוֹת עוֹלָם,

נִבְנֶה בַּתֵּי־שִׁיר עֲנֻגִּים. כִּי גַּם

כַּד מְעֻצָּב, וְלֹא רַק נַחֲלַת־קֶבֶר,

יָפֶה לְאֵפֶר רָם. וּמִכֹּחָם

שֶׁל מִזְמוֹרֵינוּ, יְאַשְּׁרוּ כֻּלָּם:

קֻדַּשְׁנוּ בְּקִדּוּשׁ הָאַהֲבָה.

וְיַשְׁבִּיעוּנוּ כָּךְ: "אַתֶּם אֲשֶׁר מֵאַהֲבָה

פְּרַשְׁתֶּם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: שֶׁהָאַהֲבָה

שֶׁהִיא הַיּוֹם בֻּלְמוּס, הָיְתָה לָכֶם שַׁלְוָה;

שֶׁנֶּפֶשׁ הָעוֹלָם נִצְמַמְצְמָה בָּכֶם,

וּבְתוֹךְ הַזְּגוּגִיּוֹת שֶׁל עֵינֵיכֶם

(שֶׁנַּעֲשׂוּ מַרְאוֹת תָּרוֹת עוֹלָם)

חָבְרוּ עָרִים וַאֲרָצוֹת: הִתְפַּלְּלוּ

עָלֵינוּ וְתִהְיֶה אַהֲבַתְכֶם

גַּם לָנוּ לְמוֹפֵת שֶׁל אַהֲבָה."

טִפֵּשׁ זָקֵן, הַשֶׁמֶשׁ הַשׁוֹבָב,

עַל מָה עַכְשָׁו

תִּקְרָא לָנוּ מִכָּל חַלוֹן וְכָל וִילוֹן?

אַתָּה תִּקְבַּע מָתַי עֵת לֶאֱהֹב?

קָפְדָן חֻצְפָּן, אוּלַי תֵּלֵךְ לִגְעֹר

בְּתַלְמִידִים מְאַחֲרִים, לֵאמֹר

לְצַיָּרֵי חַצֵר כִּי הוֹד מַעֲלָתוֹ יִרְכֹּב?

לִקְרֹא לַנְּמָלָה כִּי עֵת לִקְצֹר?

הָאַהֲבָה, אַחַת לָעַד, אֵינָהּ יוֹדֵעַת זְמַן,

לֹא רֶגַע, יוֹם, שָׁנָה וּשְׁאָר בְּלוֹיֵי הַזְמָן.

קַרְנֵי הָאוֹר שֶׁלְּךָ כֹּה נֶחְשָׁבוֹת,

נִדְמֶה לְךָ?

אֲנִי עוֹצֵם עֵינַי וְהֵן כָּבוֹת.

רַק לָמָּה שֶׁאַפְסִיד אֶת אוֹר פָּנֶיהָ?

אִם לֹא סִמְּאוּ אוֹתְךָ עֵינֶיהָ,

הַבֵּט, וּלְמָחָר סַפֵּר לִי

אִם הֹדּוּ שֶׁל תְּבָלִים וְהֹדּוּ שֶׁל זָהָב

אָמְנָם הֵן בִּמְקוֹמָן, אוֹ שֶׁמָּא הֵן שׁוֹכְבוֹת

אִתִּי. שְׁאַל: הֵיכָן מַלְכֵי עוֹלָם?

וְיֵאָמֵר לְךָ: כָּאן בַּמִּטָּה כֻּלָּם.

הִיא כָּל הָאֲרָצוֹת, כָּל הַמְּלָכִים אֲנִי,

בִּלְתֵּנוּ אַין.

מַלְכֵי עוֹלָם – אַךְ מְחַקִּים אוֹתָנוּ:

כָּבוֹד וָעֹשֶׁר – אֲחִיזַת עֵינַיִם

לְעֻמָּתֵנוּ. מְאֻשֲׁרִים כִּפְלַיִם

אֲנַחְנוּ, שֶׁעוֹלָם מָלֵא בָּנוּ,

מִמְּךָ, הַשֶּׁמֶשׁ. זָקַנְתָּ, מָה תִּטְרַח?

חַמֵּם אוֹתָנוּ – וְחִמַּמְתָּ כָּךְ

עוֹלָם. זְרַח לָנוּ – וּבְכָל מָקוֹם אַתָּה;

כְּתָלֵינוּ – מַסְלוּלְךָ, וּמֶרְכָּזוֹ מִטָּה.

זֶה סוֹף הַמַחֲזֶה שֶׁלִּי. זֶה סוֹף

הַנְדוּדִים. מֵרוֹץ־חִנָּם דוֹהֵר

אֶל סוֹף. שׁוּלֵי שָׁהוּת אוֹזֶלֶת. גְּבוּל

חַיּים שֶׁל רֶגַע. עוֹד מְעַט הַמָּוֶת

הָרַעַבְתָן יִקְרַע אֶת אֵיבָרַי

וְנִשְׁמָתִי. וְאַחַר־כָּךְ אִישַׁן.

אֲבָל חֶלְקִי הָעֵר־לָעַד יִרְאֶה

אוֹתָם פָּנִים, שֶׁכְּבָר מֵאֵימָתָם

שִׁינַּי נוֹקְשׁוֹת. הַנֶּפֶשׁ תִּתְעוֹפֵף

לִשְׁמֵי־הֻלַּדְתָּהּ, וְגוּף־עָפָר

יִשְׁכֹּן עָפָר, וְלוּ חֶטְאִי, כַּדִּין,

יֵֵרֵד אַף הוּא אֶל מְקוֹמוֹ, שְׁאוֹלָה.

חָנֵּנִי צִדְקוֹתֶיךָ וְאֶטְהַר,

פָּרוּשׁ מִן הַשָּטָן וְהַבָּשָׂר.

תְּפִלָּה: פַּת־קדֶשׁ, יְמֵי שְׁנוֹת מַלְאָךְ,

רוּחַ יָהּ בְּאִיש שָׁב לְיוֹלְדוֹ,

תַּרְגוּם הַנֶפֶשׁ, עֲלִיֲּת לֵבָב,

פֶּלֶס הָעוֹלָם וְשָׁעֳלוֹ;

אֵיל נוֹגֵחַ אֵל, מִגְדָּל חוֹטְאִים,

רַעַם־נְגֶד, חֲנִית בִּבְשָׂר צָלוּב,

גִלְגוּל מַעֲשֶׂה־בְּרֵאשִׁית בְּתוֹךְ שֶָעָה,

נִגוּן שֶׁכָּל שׁוֹמְעָיו לִבָּם רָחַב;

רֹךְ וְשָׁלוֹם וְגִיל וְאַהֲבָה,

מָן מְרוֹמָם, שִׂמְחַת בְּנֵי־סְגֻלָּה,

רָקִיעַ בַּשְִגְרָה, אִישׁ בִּכְלֵי־לָבָן,

צִפּוֹר גַן־עֵדֶן, דֶּרֶךְ הֶחָלָב,

צְלִיל כְּנֵסִּיָה מֵעֵבֶר לְכוֹכָב,

הָרֵי הַבֹּשֶם; מַשֶׁהוּ מוּבָן.

בְּהִתְדַפֵּק רֵיקָם תַּחֲנוּנַי

וְאָזְנְךְ שׁוֹתֶקֶת.

הָיָה לִבִּי שָׁבוּר וְגַם שִׁירַי.

חָזִי נִמְלָא אִי־שָׁקֶט

וּפַחַד.

מַחְשְׁבוֹתַי, דְּרוּכוֹת כַּקֶשֶׁת,

נִתְּזוּ לַעֲבָרִים;

זוֹ הִתְעוֹפְפָה אֶל קְרָב וָנֶשֶׁק,

זוֹ אֶל בְּשָׂרִים

וָעֹנֶג.

וְלֹא מוּטָב שֶׁכָּךְ מִשֶׁאַקְהֶה

בִּרְכַּי וּלְבָבִי

וְאֶהְיֶה צוֹעֵק יוֹמָם וָלֵיל

בּוֹא, בּוֹא אֵלַי, אֵלִי,

וְאֵין שׁוֹמֵעַ?

עַל מָה נָתַתָּ לֶעָפָר לָשׁוֹן

לִצְעֹק אֵלֶיךָ, יָהּ,

וְלֹא תִּשְׁמַע קוֹלוֹ? כָּל הַיּוֹם

לִבִּי בְּתוֹךְ בִּרְכַּי הָיָה –

וְאֵין שׁוֹמֵעַ.

עַל כֵּן שָׁכְבָה בְּאֵין רוֹאֶה נַפְשִׁי

פְּגוּמַת מֵיתָר;

רָפָה מִלְּהֵישִׁיר מַבָּט, רוּחִי

כְּצִיץ נִשְׁבָּר

רָכְנָה בְּלִי נַחַת.

תֵּן בְּחָזִי חֲסַר־הַלֵּב שִׂמְחָה.

הַשֵּׁב לוֹ נִגּוּנוֹ,

שֶׁאִם תַּטֶּה לִי חַסְדְּךָ

נָרֹן יַחַד, וְשָׁב חָרוּז

לְתִקּוּנוֹ.

[דניס סילק, הגר בירושלים, כותב:

טריפון פשוט חיכה לאיזה אספן אמריקאי עשיר. הוא היה תחריט בכרך המשך ליוספוס מן המאה השבע־עשרה. מחיר הספר היה מסומן בדולרים. הסתכלתי בתחריט של האיש שראשו עטור כוכבים ואצבעותיו נחשים, והחזרתי אותו אל המדף. אבל הוא החליק מתוך הספר ומשם אל הרחוב. הוא פתר כמה חידות ירושלמיות. אחר־כך הבטתי שוב באותו תחריט. נוכחתי כי הוספתי את האות רי"ש לשמו. קודם לכן הוא היה טיפון, השד המצרי ביש־המזל.

המשוררת היהודיה ילידת גרמניה, אלזה לאסקר–שילר, באה לירושלים ב־1930 ומתה שם ב־1945. היא פוקדת כמה ירושלמים בקביעות. המשורר עמיחי פגש בה לא מזמן ליד התחנה המרכזית. היא ניתרה מעלה מטה והיה עליו לאחוז בה בחוזקה לבל תתעופף.]

I

כל המוציא לאור את כתביו של מי מאבותיו שופט את עצמו ובשרו. אני מחיה את אפרו של ג’יימס באקינגהאם סילק. אקווה שלא יציגו אותו כשוטה לאחר המוות ואותי כבוגד. סבו של סב סבי, ג’יימס באקינגהאם סילק מווילנה, ביקר בלבאנט ב־1820 ושוב ב–1842. ב–1821 פירסם זכרונות בפלשתינה, בארצות הגלעד והבשן; ספר נודע לשמצה בחורף של אותה שנה. לאחר מכן נסוג אל חשכת האלמוניות, ולדברי סבי היה ראוי לה בהחלט. (על משפטו זה חולק נכד אחד.) לאחר עשרים שנה שב אל הלבאנט וב־1843 כתב את ספרו השני “טריפון הענק בירושלים” ובו הוא מעלה זכרונות מפגישותיו עם אנשי שם בשנה שקדמה לכך. חבל שכתב־היד הזה לא פורסם מעולם, ואני מציע לתקן את המעוות, ולו רק מפני שהוא כלל איגרות של המשוררת אלזה לאסקר־שילר שחיתה בשנותיה האחרונות בירושלים. אם הקטעים הללו יפיקו רצון, אפרסם בשלמותו את “טריפון הענק בירושלים”. יהי רצון שאחד מאבותי יגיח מן האפילה רכוב על כתפיו של הענק ההוא.

II

… בילוי הזמן העיקרי שלהן – בתרגימא ודת. שלא כמסופר על ביתני הנשים של התורכי הגדול, הנשים הספרדיות הללו נודעות לתהילה בשל כיבוש יצרן. לפעמים הן נאנחות לעומת ים המלח, שם, לטענת הרביים שלהן, מבהיקה במליחות הגברת לוט. בימים בהירים אפשר להבחין בנציב המלח שלה מירושלים. להן זוהי אם קדמונית.

סמוך לראמאדן נאספים מוסלמי ירושלים בחצרו של מסגד עומר. הם לובשים גלימות דקות פשוטות ובלבוש זה הם מחקים תנועות שחיה. תנועות חיקוי אלה מגוחכות ביותר בעיני איש אנגלי שהורגל מנעוריו לחדוות המים. יש משהו מעורר חמלה במראה ילידי עיר האבן, הנטועים כמאובנים בכברת ארץ שלהם, מחווים תנועות שילדינו ישימו אותן ללעג ולקלס מבעד לאצבעותיהם. אחת המעשיות על־אודות מוחמד מבהירה את פשר הדבר. כאשר הגיע מוחמד לירושלים הבחין בצחיחותה החרֵבה ואז קרא ויאמר שעליו לשחות סביב לירושלים בטרם יעלה ממנה למרום. ניתן לו נהר והוא שחה בו סביב־סביב לקול תשואותיהם של אנשי העיר שחשו בעליל כי לא היה בן־תמותה רגיל.

בסיפור אחר, מקורו של הנהר המקיף את ירושלים בעלילות הענק טריפון. טריפון היה חִימֶרָה, תעתוע, יציר דמיון שעלה לרגל לירושלים ב־1837, ויש אומרים שב־1839. על כל פנים, הכל מסכימים בדבר קומתו הנישאה, חכמתו ועור הקשקשים שלו שמראהו אל־אנושי. כשהגיע למרכז העיר, ערך דוכן ועליו מכשירים שונים ומשונים. היו שם גלגלי שיניים של איזו מכונה גדולה, עין אדם, זיקית, חבל קפיצה וטוב־לב.

גם טריפון התלונן על צחיחותה של העיר והמציא את הנהר שבו טבל מדי יום את קשקשיו. לאחר־מכן היה עושה להטים במכשיריו בעוד העין בוחנת אותו. אחדים כינו אותו עושה להטים פשוט או מאחז עיניים. אחרים הכריזו עליו כעל רב גדול.

בשנת 1842 בערך, טריפון המציא כרגיל את הנהר שלו, אבל בהזדמנות זו הרחיק לשחות עמו ונמלט, צדו העשוי קשקשים שורף את המים במנוסתו. העין התמידה לשחות לצדו כנושא–כלים נאמן. אנשי העיר מזהים אותו עם טיכֶה, אֵלת המקרה, האלילה של איליה קפיטולינה. אבל דבר זה אינו מתקבל על הדעת.

III

והנה עוד מעשה בענק טריפון מאת סילק.

… ביום ההוא טריפון הלוליין הקיף את ירושלים על החבל המתוח בחלל האוויר. הוא נעם לאוויר, אם לשפוט על־פי הזמזום שנשמע באוזניהם של בני העיר למטה. הוא נראה שקוף, אפשר היה להבחין בזרימת דמו בגון הדבש, או בלשדו. זיקית שהלך מאחור צמוד אליו, לבש גון דבש נעים ביותר. הדוכן שלו למטה, עם העין האנושית שהשאיר כשוער או שומר־סף, אותו דוכן רטט כל העת בשעת העליה למרום. האזרחים שעמדו בסמוך קראו סימני חרדה בקשתית העין. ברדת טריפון בירכתי אותו בחמימות. אכן, היה זה מעשה גדול, אמרתי, גדולי האמנים של אחיזת עיניים באירופה לא יוכלו, קרוב לוודאי, לחזור על מעשה כזה. טריפון העיר רק כי לא היתה זו זריזות איבריו ככל שנפלאה היא, אלא רוחו – היא שסמכה אותו על החבל שלו. שאלתי על־אודות זיקית. כאשר טריפון, צוחק, הרים את כובעו לברך אותי, ראיתי את החיה הצנועה שצימצמה עצמה לשולי כובעו של אדונה.¹

טריפון

IV

סילק מתאר פגישה של טריפון עם מבקר מחמיר ביום שלאחר־מכן. “אילו,” אמר המבקר, “היית מהלך חמישה סנטימטרים מעל פני האדמה, הייתי יכול למחוא כף, אבל אתה מראה נטיה חומרנית מסוימת בכך שאתה מעדיף את חלל האוויר.”

טריפון היה נבוך ביותר, וזיקית איבד את צבעו לרגעים אחדים. “אני רואה, אחרי ככלות הכל,” אמר טריפון, “שהופעתי לפני ירושלים. אילו התוודעת אלי קודם לכן, ללא ספק הייתי מעדיף אותם סנטימטרים.”

“חוששני שהיית נופל,” אמר המבקר שלו.

טריפון והזיקית שלו חזרו הביתה בשתיקה.

V

בערך באותו זמן קיבל סילק מכתב מאחד הגיאוגרפים של הלבאנט, קַאתְבֶּרְט הוֹלְט, אשר קרא את “טריפון הענק” בכתב־יד.

רח' רמב"ן 49

רחביה, ירושלים

11 במרץ 1966

סילק היקר,

אני רואה שבלעת הכל, רכלן זקן שכמוך. הייתי כאן ב־1836 ושוב ב־38, אבל אינני זוכר איש בשם טריפון. כולם פגשו את כולם בימים ההם. הייתי פוגש אותו, אני בטוח בכך. ג׳יימס פין מעולם לא הזכיר אותו בפני, וכפי שידוע לך, הוא טיפח לו אוסף מוזר ביותר.

באשר למוחמד: האם שחה מסביב לנהר? האם היה שם נהר? איש לא הזכיר זאת בפני. אני מניח שאתה מחליף את טריפון בבעל־שם מטבריה שבילה את לילותיו על ההר ביללה, ואת ימיו בהתבוננות בכדור בדולח בשוק של טבריה. יש אומרים שיילל מפני שחזה את העתיד. אינני יודע, אעפ״י שאני עצמי שמעתי אותו מיילל ב־1836. הוא עורר בי התרגשות עמוקה. ייללתי יחד אתו. אני מניח כי זהו האיש שלך. אני מצרף כאן קטע מנבואותיו של הבעל־שם אשר ראו אור ב־1838.

אני מקווה שלא תבין את מכתבי שלא כהלכה.

שלך בנאמנות רבה,

קאתברט הולט.

VI

הולט גזר את העמוד הראשון ממשאו של הבעל־שם אל תושבי טבריה. אני מביא אותו כאן ככתבו וכלשונו, כפי ששלחו לג׳יימס באקינגהאם סילק.

הבעל־שם מטבריה

הדבר אשר אנוכי נושא אליכם בין החוחים. אהי לפה בשדה חוחים. דבר אין בין השמיים לנפשותיכם, כי ילודי שווקים אתם. מדושנים, בני טיפוחים, נבחרתם למוות.

ידעתי את הרכב בן־הבליעל. הכי אצילכם מאופני מרכבותיו וטלטלתו? ראשי כרוב רבים מספור אתם, ציצת הגזר, ינעם לכם למלא סל משמנים. אתם לב החסה הכוזב, קר ורטוב, לא משיב נפש. עליכם נתתי קולי בזעקה בין ההרים.

נפש אלוהים נשקפה מבעד לחלון. ידוע ידע היכן ימצאני בביתכם. אבדתי ככלב יליד בית, כחתול. על־כן פשטתי עור מקירות. ידעתי מקום חורים בהר. אני בעל־שם של ההר שלי –שמו הטוב. טיפחתיו כטפח ילד מת, נשימתי נתתי לו למאכל, ויהי לנשמה חיה. לו ניהלתיו מטה, עדיכם, כחיה, וסיפר לכם כיצד יגדל. את עורו נתן לי, אני נתתי לו את נשימת אפי. זה הבית לנשמה. אני ישן כל הלילה ורואה את נשימת ההר עולה מעלה כעשן המזבח לאלוהים. יש ואתמה – האם נשימתי הר? לא אדע.

אך מעט נשמות תעלינה השמיימה. אך מעט נשמות תעלינה השמיימה. אתם נשמות בית, נשמות של חלון זכוכית, חופן זרע מת אשר קונים אין לו. הסוסים הם חכמי הדור שלכם, כשלמה המלך היו לכם.

ראיתי מלוא העגלה נשמות. הרכב נסע חוגג, שורשים רבים קצר ביבולו, שמעתיכם בוכים. משוועים לאשר יבוא וישבה את הרכָּב ויניח כפו על תחום שלטונו.

VII

מסע ההר של הזיקית

לא היו קוראים בין ציפורי ההר, וניחוחות דקים לא היו באותו הר, אתה מבין. ידעתי שהיינו בשליחות למען ירושלים. הדרך היתה פנימה והלאה. קרביו של ההר הדיפו סרחון של עור מת, מרקיב. הלכנו דרך בית בורסקי בנוי אבן. הקירות היו רפודים בחלומותיהם הישנים של כורים, תכניות חרותות של מרבצים.

בכיתי על קת של את ישן. כאשר הגענו לשורשו המרקיב של ההר, טריפון כרך את עצמו סביב לו. הוא היה אחוז צירים. השורש טולטל ואני שמעתי קול טפטוף מלמעלה. רציתי לברוח אך לא יכולתי. הצבע היחיד להיחבא בו היה חיוורונו של טריפון עם פיתוליו סביב לאותו שורש. וכך נשארתי שם בחיוורונו של טריפון.

VIII

על אפו וחמתו של קאתברט הולט, ג׳יימס באקינגהאם סילק המשיך להתבונן באשר רצה להתבונן בירושלים. באותו זמן החל להתרועע עם המשוררת אלזה לאסקר־שילר, שאותה הציג בפניו זיקית. היא כתבה לו את המכתב הבא:

ירושלים, רח׳ המעלות

10 ביולי 1940

ידיד יקר,

שוב איני מרגישה בטוב. הפחמי התהלך לו על ראשי כל היום. אמרתי לו – למה להביא את שק הפחמים הזה, הלא קיץ עכשיו. בוא לבדך. אבל אנא, דפוק בעדינות. הוא צחק ונמלט מהר מאוד ומאז הייתי מביטה בפחם ההוא, חושבת על הפחם ההוא. אתמול הלכתי לי בירושלים, וחשבתי, כפי שאתה בוודאי מתאר לך, על דברים רבים. על אחדים מהם סיפרתי לך: על עורקיו של המלך בסלע, וצווארו המיתמר מן הסלע. נסה לזכור מה שאמרתי. (אינני צריכה לחזור על כך לעתים כה תכופות.) ואז, ילד מאיזה מקום־לא־עדין זרק עלי אבן. זה הזכיר לי את הדלת שטרקת. זאת היתה אבן מעליבה שכוונה ביד אמונה.

ידיד יקר, אני יודעת שאתה חכם ממני, וסבלני יותר. אתה אינך אחיינו או נינו של העוני. בוא במהרה. נסה את ידידתך הירושלמית. היא לא תריב אתך.

אלזה לאסקר־שילר.

IX

מכתבו של קאתברט הולט לסילק הבעיר את חמתו של זיקית והוא הדין בהערה מעליבה של הולט ששמע אותה, מקווה אני, לא מפיו של סבו של סב סבי. הוא שלח להולט את התשובה הראויה לו.

זיקית לקאתברט הולט

מערות סנהדריה, ירושלים

18 במרץ 1966

אדוני,

אני הוא זה אשר כינית אותו החיה הקטנה המסכנה של הנוכל. אתה חי בין ספרים, אני בין צבעים. ראיתי על מדפיך (אף כי לא נראיתי שם) את סיפורי מסעותיהם של הנוסעים הגדולים, בורקהארדט, מלוויל, מולינו ולינץ׳. אדוני, אתה יכול להתקנא בטיולַי הארוכים עם טריפון.

ישנתי בין פיתוליו של טריפון וב־8 הנצחי של שולי כובעו. אני החיה הקטנה המלכותית שלו, ואני מודיע לך אדוני, טריפון אינו בדיה, אף אם אתה כזה; נתמזגתי בגוונים נחותים עד שמצאתי את טריפון. ראיתי חלון שביקש להיזכר על־ידו, אבן מדרכה שהתחננה למבטו. הוא היה גם קלפן מומחה ובחוצות ירושלים דישדש דיפדף כבחפיסת קלפים –– אבל את ה׳אס׳ האחרון, את הסוד, הוא שמר בשרוולו. עם ה׳אס׳ הזה, עם הסוד הזה, הוא התעורר בבוקר וצחק למראה האורווה המזוהמת שם ישן בלילה.

אסיים בזאת, אדוני, אתה משקר לאבני העיר. כל השניים שבך – עיניים, אוזניים, נחיריים, ידיים ורגליים –הם שקרנים. אתה מפרק את העיר. טריפון מחבר אותה.

שלך בכל הכבוד, אדוני,

החיה הקטנה המסכנה של הנוכל.

X

קסמים או כיבודים

עין של טריפון, אוזן שלו? זיקית מציע אותו להמון. הנחשים התמימים מתגלגלים הלאה, אך הם נתפסים. העיר אוכלת את מוחו. כובעו צף על־פני הנהר. שלום לך 8 נצחי. אך טריפון אינו מהסס על הטראפציה שלו, וכל העיר נמצאת שם בזכות הטראפציה. זוהי שעת צהריים וטריפון מוגש על צלחת. זיקית מהלך סביב בצבעים מונמכים, קד קידות. מפצחי הזרעונים של כיכר ציון טועמים את הטעם החדש. אך זהו תעלול, תעלול של טריפון. הלוליין אינו מתפצח בשיניהם.

XI

סילק השלֵו בדרך־כלל, הושפע יותר ויותר מחזיון השיחה עם המשוררת לאסקר־שילר, מידידה ויועצה הזיקית ומטריפון המסתורי. בערך ב־1842 הוא החל מתעניין באמות־המידה האמיתיות של עיר, באותן פרופורציות החומקות לעד מן הבנאי הרגיל שנשכר לכך. הוא חיבר על כך את השירה הזאת, וכאן אולי טמון ההסבר לדחייתו של כתב־היד השלם על־ידי מו״ל נוח לבריות בדרך־כלל.

למוד את העיר

זה מתחיל במים. אתה מטיל אנך למוד את עומק המים.

מכאן מתחילה האבן.

שמעתי אותם מטילים את האנך למים, הם תרו אחרי המקום הנכון לבנות חומה, עיר. חומת העיר נבנית במוסיקה, בתקווה, באנך של משוררים.

מי היו הבונים, הדייגים שהטילו את האנך שלהם בתקווה?

ראיתי אותם ראשים סמוכים זה לה, טריפון ולאסקר־שילר מדברים מתחת למים. זוהי הגיאוגרפיה של האוקיאנוס, לשחות מתחת ליסודות העיר, לאותו מקום בים שם מתחילה החומה.

ג’יימס סילק באקינגהאם

היכן הם היסודות של היסודות? בים התודעה של המשוררים.

הם אומרים לבונה, למלך– הצב את החומה כאן, את העיר שם, הם נותנים בידם את אמות־המידה, אך לא את סיבת המידות. הו לא, לא את סיבת המידות. הבנאי מביט בהם, בולע את השאלה. יש לו הגיר שלו, אמת־המידה, ולהם יש התבנית שדלו מן המים. מה יכול המלך לעשות?

ראיתי אותם, את השניים, והם כחיות־ים, שוחים בעזוז, לוטפים את יסודות הרוח של העיר.

XII

אך ג׳יימס באקינגהאם סילק לא הוסיף לכתוב עוד. הוא סבל מיחס הבוז של החיה כפולת־הראשים: קאתברט הולט והמו״ל. הנה כך ראה לאחרונה את טריפון.

… באותו יום אחר־הצהריים הלהטוטן טריפון הצליח לשחק בתשעה כדורי בדולח בבת־אחת. השמש נשתקפה והוכפלה בהם כמעט ללא נשוא. אשתי צחקה בראותה את פיותיהם וחוטמיהם של אנשים רבים, מכוונים הישר למעלה, כאילו על־מנת להתעטש או לאכול את כדורי הבדולח של טריפון.

לאחר שלושים דקות, כשנתעייף מן המשחק המלכותי, הוא ערך שוב את הכדורים על שולחנו ועתה לא היו גדולים מקומץ גולות ביד בני…

יציר הדמיון הצנוע והמחונן הזה חש עתה באי־נחת. באוזני אשתי התלונן ששיחק בשביל עצמו בתוך כל ההמון הרב הזה. הוא גישר בהליכתו על־פני העיר זמן רב מדי, עד כי חש אותה בפיתוליו הכמוסים ביותר.

וכעת שחה ונעלם לו בנהר שלו, והותיר אחריו לעיר אפיק יבש לכל מיני שמועות וניחושים.

XIII

כתב־היד של סבו של סב סבי מסתיים בשירו של זיקית, שירו היחיד ששרד.

ברכת פרידה של זיקית לטריפון

"הוֹ, מֵת אֶהְיֶה אִמִּי,

כַּאֲבָנִים בַּכֹּתֶל.

הָאֲבָנִים בָּרְחוֹב, אִמִּי,

עָלַי כֻּלָּן בּוֹכוֹת הֵן."

הַאִם מִפְּנֵי שֶׁאֵין נָהָר בִּירוּשָׁלַיִם

תִּדְמֶּה עַצְמְךָ לְהַר שֶׁלָּמַד לִשְׂחוֹת?

לְמַד לִשְׂחוֹת

מֵעֵבֶר לְכָל הַפָּנִים

לִצְחֹק לְאֶבֶן הַצּוּרִים.

וְדַע, מִכָּל הַמַּחְצַבִים

פּוֹצַעַת רַק שׁוּנִית

שֶׁרְצוֹנָהּ לִהְיוֹת לְמַיִם.

הֵן מַסְלוּלָהּ הַמֵּת שֶׁל הַחוֹמָה

מַכִּיר אוֹתְךָ –

חַיֵךְ אֶל מִטְפָּחוֹת וְּשְׂחֵה

סְבִיב הַחוֹמָה הַכְּמוֹ־תּוּרְכִּית

שֶׁל זוֹ הָעִיר.

הַגַל נָעוּל.

הערת המתרגמת

דניס סילק, כתב את טריפון באמצע שנות השישים. זוהי פנטאסיה על נוסעים ירושלמיים. באנתולוגיה שלו Retrievement שהופיעה כמה שנים לאחר מכן, אפשר להבחין במקורות השראה לפנטאסיה זו, שבה הדמיון מסתייף עם המציאות במכות חרב מהירות ובקפיצות זמן קדימה ואחורה.

מדי פעם מסתמן כאן חיוך דק, כאשר המציאות ׳עושה תרגיל׳ לדמיון ודולה מאוצר עובדותיה אחד ג׳יימס סילק באקינגהאם, חוקר ונוסע מפורסם בן המאה ה־19 (נותר רק להזיז את השם > שבאמצע לסוף), או נזיר ישועי שכתב ׳המשך׳ ליוספוס במאה ה־17… (הוא כתב אותו בלי מרכאות). הדמיון, לעומת זאת, מראה כמו בחלום הקולקטיבי על ים בירושלים, והים התגלגל כאן בנהר. גם זיקתו של דניס סילק לקירקס ולתיאטרון בובות (הוא עצמו יוצר תיאטרון של חפצים) – באה כאן לידי ביטוי בדמותו של טריפון, שבאורח פלא מכה שורשים בירושלים כאחד מאלה שדניס חש אליהם אחוות משוררים.

ע.צ.

הָיָה עוֹרוֹ הַדַּק תָּמִיד

שִׁכְבַת אָבָק עַל עַצְמוֹת פָּנִים

וּלְחַיָּיו

שְׁקוּעוֹת כְּמוֹ עֲקֵבוֹת שֶׁל מַשֶּׁהוּ

שֶׁמֵּת עָזַבְתִּי עוֹד נִדְהָם מִכֶּשֶׁל הַזְּרוֹעוֹת

סַבַּל עָסִיס קַרְטוֹנִים שֶׁל רִבּוֹת וְגֶזֶר מְשֻׁמָּר

כְּלוּבִים שֶׁל תַּפּוּזִים –

עוֹד טֶרֶם בָּאוּ בַּלֹּבֶן הַנִּמְרָץ

לִדְאֹג וּלְהָאִיץ, עָזַבְתִּי אֲנִי

הָעֹדֶף מִכֹּחוֹ, פֶּרֶט שְׁרִירִים, שְׁאֵרִיּוֹת חַיָּיו.

יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֵינִי תּוֹפֵשׂ אֵיךְ אַבָּא חַי

יוֹתֵר וְיוֹתֵר מֵבִין – עַרְמוּמִיּוֹת שֶׁל חַלָּשִׁים – מַדּוּעַ מֵת.

הַיּוֹם בּוֹ מֵתָה אִמִּי

מָה אֲנִי יוֹדֵעַ עַל הַיּוֹם בּוֹ מֵתָה

אִמִּי, מָה אֲנִי יוֹדֵעַ עָלָיו, וְעָלֶיהָ,

עַל אִמִּי שֶׁהַיּוֹם בּוֹ מֵתָה

אִמִּי, וְאִם הָיִיתִי יוֹדֵעַ כְּלוּם הָיִיתִי מֵבִין

כְּלוּם לֹא הָיִיתִי מֵבִין עַל מוֹתָהּ שֶׁל

אִמִּי, עַל חַיֶּיהָ, שֶׁהֲרֵי מֵתָה אִמִּי בְּמֵעֵין הַפְתָּעָה

מַחֲצִית הַשָּׁעָה, בְּדִיּוּק, לִפְנֵי שֶׁהִסְפַּקְתִּי לָבוֹא לְבָרֵר

עִם אִמִּי כָּל שֶׁטָּעוּן הָיָה

כָּל חַיַּי, כָּל חַיֶּיהָ,

וְלוֹמַר מָה שֶׁחָשׁוּב מִכָּל, וּלְשְׁאֹל אוֹדוֹתָיו, אוֹדוֹתֶיהָ, וּלְהָבִין וְלָדַעַת

וְעַכְשָׁו לֹא נוֹתְרָה אֶלָּא הַיְּדִיעָה הַבְּרוּרָה –

כְּמוֹ בִּעוּת הַמַּקְדִּים בִּמְדֻיָּק תְּאוּנָה אֲיֻמָּה אוֹ מִלְחֶמֶת פִּתְאֹם –

שֶׁשִּׁיר זֶה יִוָּתֵר עֲלוּם שֵׁם

עַד מוֹתָהּ שֶׁל

אִמִּי, כָּל יָמֶיהָ.

רוֹסָ“ר. יָמָ”ח. שַׁכְפָּ“ץ. קַפְּלָ”ד.

רָסָ“ר. דַּגְמָ”ח. אַבָּ“ךְ. גָּשָׁ”ח.

חַפָּ“ק. פָּקָ”ל. תּוֹמָ"ת. תּוֹתָח.

חָנָ“ם. חָמָ”ל. קַמְבָּ“ץ. מָגָ”ד.

מָטָ“ק, קָתָ”ק וְתָאֲגָ"ד.

מַרְנָ“ט. מָחָ”ט. מָסוֹ“ל. בָּחָ”ש.

זַרְחָן. נָפִיץ. נוֹתֵב וְחָ"ש.

פָּגָז. רִמּוֹן. מוֹקֵשׁ. מִצְרָר.

מֵם.פֵא. מַכָּ“ם. אָגָ”ם. תּוֹלָ"ר.

מֵם.קוֹף. מִטְעָן חָלוּל. שָׁלָל.

זַחְלָ“ם. נָקָ”ל. נִתְקַל. חָלָל.

חֲצִי כָּבֵד וְאַר.פִּי.גִ’י.

קָדְקֹד. עָבֹר. לִפְנֵי קְטַנָּה.

טִפְטוּף. צִפּוֹר. דָּוִד־יוֹנָה.

עַל הַשָּׁחֹור עוֹד פֶּרַח, רוּת.

דָּבּוּר. סָטִי"ל. מָטוֹס. יֵרוּט.

דָּמוּר, עָלֵי וּבַּחַמְדּוּן.

צִידוֹן וְצֹור אֲגַם קַרְעוּן.

נַגְמָ"ש קָרוּעַ

בִּנְיַן עָרוּף

חַיָּל שָׂרוּף

אָדָם כָּרוּת

חוֹזֵר שֵׁנִית: מָצוֹר. בֵּירוּת.

הַאֲמֵן לִי, הִיא הֲלָכָה וְיָפְתָה מֵרֶגַע לְרֶגַע

פָּנֶיהָ הִתְיַשְּׁרוּ, רוֹגְעִים

מִצִּיר אֶל צִיר, פְּסָגוֹת שֶׁל עֹנֶג וּכְאֵב

הַיְּדוּעִים בְּאַהֲבָה.

הָאֲוִיר הָיָה מָלֵא וְעָבֶה

וְאוֹר הַזַּרְקוֹרִים מֵפֵר מְנוּחָה וְדוֹקְרָנִי

אַךְ הִיא הָיְתָה יָפָה כָּל כָּךְ, וְרֻדָּה בְּתַכְלִית הַוָּרֹד

עַד שֶׁבָּקַע רֹאשׁ הַיֶּלֶד מִתּוֹכָהּ, וּכְתֵפָיו וְגוּפוֹ

וְחֶבֶל הַשֹּׁרֶר הִתְפַּתֵּל וְזָרַח בְּנֹגַהּ כָּחֹל

מִתְּהוֹם.

אֵינֶנִּי רוֹצָה לְעַדֵּן אֶת הַיִּסּוּרִים וְאֶת הַדָּם

רַק לְסַפֵּר לְךָ עַל תַּמְצִית הַיֹּפִי שֶׁהִיא הָיְתָה

שֶׁהִגִּיעַ לְהִתְפַּעֲמוּת כְּשֶׁהִנִּיחוּ אֶת הַיֶּלֶד עַל בִּטְנָהּ.

וַאֲנִי שֶׁעָמַדְתִּי שָׁם בָּכִיתִי אִתּוֹ בְּכִי רִאשׁוֹן

נָקִי מֵאֹשֶׁר, נָקִי מִכְּאֵב

עַל טָהֳרַת הַבְּכִי.

אֵיךְ זֶה שֶׁהִיא הָלְכָה מִיֹּפִי אֶל יֹפִי

כְּמוֹ לָלֶכֶת מִזִּכְרוֹן אֶל זִכָּרוֹן אַחֵר

אֶל מְקוֹם הָאַהֲבָה בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר

אַתְּ הוֹלֶכֶת וְיָפָה, הוֹלֶכֶת וְיָפָה

כְּמוֹ אוֹמֵר

הָלֹךְ וּבָכֹה, הָלֹךְ וּבָכֹה.

אבות ישורון

מִי שֶׁהִיא יֹדַעַת, מִי שֶׁהִיא מְסַפֶּרֶת

מִי שֶׁהִיא מְעֻדְכֶּנֶת, סִפְרָהּ, כִּי

בָּאֻ שְׁנַיִם וְלָקַחֻ בְּכֹחַ אֶת

הַשַּׁמֶּשֶׁת.

אִתָּהּ נֶעֱלָם כַּלְבָּה

תַּלְתַּלָּן נַבְחַן שַׁתְקָן,

אַפְלָלוֹ, פֶּדַנְט קָטָן.

לֹא מֵרִיחַ אַחַרַן.

הַכֶּלֶב הָיָה נֹבֵחַ עַל הַמְּשֻׁגָּע

שֶׁעָבַר פֹּה יֹם יֹם אֶת הַרְחֹב

וּמְמַשֵּׁשׁ אֶת יָדִית הַמְּכֹנִיֹת וְסֹגֵר

אֶת הַלְּוָחִים הַתְּרִיסִים שֶׁל הָאַכְסַדְרָא.

וּמִי שֶׁהִפְרִיעַ לוֹ הָיָה מַעֲמִיד מֻכַן

אֶת עַצְמוֹ לַהַרָאֹת אֶת אֵבֶר הַמַּשְׁתִּין.

מֻכָן לְהַעֲמִיד אֶת עַצְמוֹ – כֻּלָּם בָּרְחֻ. בִּשְׁבִיל

הָאִישׁ הַזֶּה הָיְתָה הַשַּׁמֶּשֶׁת מַצְפִּינָה חֲבִילַת

אֹכֶל בִּנְיָר בֶּעָצִיץ בְּאַרְגַּז אֲדָמָה עַל הַגְּזֻזְטְרָא.

אִישׁ לֹא רָאָה אֵיךְ חֲתֻלִים הֹלְכִים לָמֻת.

אִישׁ לֹא רָאָה מָתַי הַשַּׁמֶּשֶׁת שָׂמָה אֶת הָאֹכֶל.

כְּשֶׁבָּא הַמְּשֻׁגָּע, הַכֶּלֶב נָבַחַ וְחָזַר וְהִבְרִיחוֹ מֵעֵינַיִם שֶׁלּוֹ.

דָּבָר זֶה הָיָה מֹציא אֶת הַמְּשֻׁגָּע (פָּנִים כֵּהִים זַעֲפָנִים) מִן

תֹּהֻ בֹּהֻ שֶׁלּוֹ. הָיֻ לוֹ שְׁתֵּי רַגְלַיִם שֶׁהָלְכֻ בְּלִי חֶשְּׁבֹּן.

כָּאן דָּבַק הַכֶּלֶב.

הַמְּשֻׁגָּע הִתְגֹּנֵן, קָפֵץ כְּפָרָה. כְּפֶרֶד.

הַמְּשֻׁגָּע הִתְגֹּנֵן,

קָפַץ כְּפָרָה.

בָּעַט כְּפֶרֶד,

הָלַךְ בְּבֶהָלָה.

בִּשְׁעַת מְסִירַת הַדְּבָרִים, הַבַּיִת הַזֶּה רָחָב מִבַּחֻץ.

בֶּחָצֵר אֲדָמָה לֹא נְגֻעָה. עֵץ עָבֻט בְּרֹחַב: גָּר פֹּה, פַּעַם,

בְּאֵיזֶה חֶדֶר, דֹּקְטֹרְלַין. אִישׁ קָטָן. כְּבָר

אֲנִי לֹא זֹכֵר. יָצָא מִזְּמַן לִזְמַן לְאֹר הַפָּנָס

עִם תַּצְלֻם. מְמַלְמֵל מֵאַיִן שֶׁהֻא. עַכְשָׁו אֵינֶנֻּ

כְּבָר. מִתְהַלְּכִים בֶּחָצֵר כְּלָבִים.

חֲתֻלִים. יֹנִי בַּר. הַשַּׁמֶּשֶׁת.

אֹתּוֹ בֹּקֶר מְנַת אֹכֶל אַחֲרֹנָה בֶּעָצִיץ.

כְּשֶׁמֵּאַרְגַּז הָאֲדָמָה הַצֶּבַע יָרֹק, מָלֵא עָפָר

וְעָלִים כִּלֻלָבִים מְחֻדְּדִים, נָפַל הַקֶּרֶשׁ הַקִּדְמִי, רָאֻ

אֲדָמָה מַצְחִיקָה: קֹדֶם אֲדָמָה

מַחֲזִיקָה שָׁרָשִׁים, עַכְשָׁו שָׁרָשִׁים

מַחֲזִיקִים אֲדָמָה. אֵינָהּ אֶלָּא רֵיקָה

כְּעַכָּבִישׁ. לֹא בָּאָה מִן הֶעָפָר –

בָּאָה מִן הַחֹל. נֹגְעִים לָהּ בָּאֶצְבַּע –

נֹגְעִים לָהּ בַּעֲזֻבָה.

לַמְרֹת הֲתֻגַּהּ שְׁתֵּי מַצֵּבֹת דֶּלֶת וְחַלֹן טָרֹק

וּמְסֻגָּר שֶׁל הַגְּזֻזְטְרָא הַמְּרֻבַּעַת, אָז זֶה שֶׁמִּבֵּין עָלִים שֶׁיָבְּשֻׁ

בְּלִי מָאמֶע שֹׁרֶשׁ, וְשֶׁכֹּה מֵעַצְמָם יָצְאֻ פְּרָחִים פְּרֻעֵי

רֹאשׁ, אָז כָּךְ גַּם גִּבְעֹלִים יַרְקֹנִיִּים בֹּעֲרִים יָצְאֻ כְּנֵרֹת אֵשׁ.

אַחֲרֵי הַגְּשָׁמִים נִרְאֲתָה הַתַּת־אֲדָמָה שֶׁל הַשָּׁרָשִׁים,

בְּאַרְגָּז שֶׁנִּפְרַץ, כִּמְעָרֹת. וְהֶעָלִים פֹּשְׁטִים

צַוְּארֵיהֶם כִּלְשֹּׁנֹת שְׁלֻפֹת, כָּאֲוָזִים רָעִים וּרְעֵבִים.

הַחֲתֻלִים הִטְּלִיפֻ אַחֲרֵי הַשַּׁמֶּשֶׁת בַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ, זְקֻרִים

בְּזַנַבֹתֵיהֶם כְּסִימַן שְׁאֵלָה: לְאָן הִיא הֹלֶכֶת? מָה הִיא חֹשֶׁבֶת?

חֲתֻלָה דַּקָּה כְּרִשֻּׁם יָצְאָה אֶל הַרְחֹב. עֹבֶרֶת.

מִסְתַּכֶּלֶת אָחֹרָה. עֹבֶרֶת עַל יַד חָצֵר

שְׁלִישִׁית. כָּאן נֶעֱצֶרֶת. כְּבָר אֵינָהּ זֹכֶרֶת.

פַּעַם בָּא הַמְּשֻׁגָּע לַעֲצִיצִים.

קֶרֶשׁ מְטֻמְטָם אֶחָד הִשְׁתַּרְבֵּב

כְּמוֹ יָד שָׁלֻחָה. הַמְּשֻׁגָּעַ הָלַךְ הָלְאָה.

הִסְתַּכֵּל. הֶאֱזִין. פָּתַח זְרֹעֹת וְהִרְפָּה.

הֵנִיעַ אֶצְבָּעוֹת בִּשְּׁאֵלָה.

הָפַךְ כְּפֹּת יָדָיו בִּתְמִיהָה.

הִשְׁלִיךְ כָּל זֶה כְּמְגָרֵשׁ.

פַּעַם בָּא וְחָזַר לֶעָצִיץ.

וְחָזַר לֶחָצֵר. הְתִבֹּנֵן. הִקְשִׁיב.

לֹא הֵבִין.

לִבְסֹף

הִסְתֹּבֵב עַל עַצְמוֹ.

הִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ.

לֹא בָּרֻר מִי עָשָׂה זֹאת. פַּעַם רָאִיתִי אֶת

הַמְּשֻׁגָּעַ תֹּקֵעַ יָדוֹ לִמְקֹם הָאֹכֶל וּמֹצִא חֲבִילָה

עִם זֻג מִכְנָסַים. מִמַּחְסֹר מָדַד בְּאֹפֶן חִצֹנִי

עַל עַצְמוֹ. הִסְתַּבֵּב, הִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ – וְהֵעִיף בְּזַעַם בַּחֲזָרָה לֶחָצֵר.

בַּיֹּם שֶׁנִּלְקְחָה הַשַּׁמֶּשֶׁת נִשְׁמַע מִן הַרְחֹב: “וְיֶן וְיֶן”. זוֹ הָיְתָה

הַיְּלָלָה הָאַחֲרֹנָה שֶׁל חֲתֻלִים אֵלֶיהָ. כְּשֶׁרָחֲצָה מַדְרֵגֹת

בַּחֲנֻת, הָיְתָה מַדְרֵגָה. כְּשֶׁנִּתְקַלְקֵלֻ הַמַּיִם בְּבֵית שִׁמֻּשׁ,

נָתְנָה נְיָר רַךְ לְקִנֻּחַ. הֵטִילָה מַיִם בֶּחָצֵר.

מָה בֶּאֱמֶת חָשֻׁב מִי עֹשֶׂה: כְּלָבִים. חֲתֻלִים. יֹנִים. כְּשֶׁיָּשְׁבָה

בַּבְּקָרִים בְּסֹף הַשְּׂדֵרָה עַל הָאָרֶץ וּמַאֲכִילָה אֶת הַצִּפֳּרִים

תַּחַת הַפִּיקֻסִים, הָיְתָה צִפֹּר. וְכָל מִי שֶׁעָבַר רָאָה צִפֹּר. פַּעַם

בַּלַּיְלָה פִּתְאֹם רָאִיתִי אֶת הַמְּשֻׁגָּע סֹגֵר אֶת הַלְּוָחִים – אֶת עֵינֶיהָ שֶׁל הַשַּׁמֶּשֶׁת הֻא סָגַר.

הַחֲבַרְבֻּרֹתָן מֵהֶחָצֵר הַשְּׁלִישִׁית עִם הַמְּלַכֻלֶכֶת הַשְּׁחֹרָה,

שֶׁאֵינֶנָּה חָתֻל שָׁחֹר, שֶׁהֶעֱבִירָה אֶת הֶחָתֻל עַל דַּעְתּוֹ

אֶת הַכְּבִישׁ – חָתֻל שָׁחֹר עַל הַכְּבִישׁ – אַךְ הַחַיִּים חַיָּבִים לְהִמָּשֵׁךְ –

הָלַךְ אַחֲרֶיהָ אֶל הֶחָצֵר מֶמֻּל, עַד הַסֹּף.

רָאִיתִי אֶת הַמְּשֻׁגָּע, בָּא מִלְּמַטָּה, עֹלֶה בְּרְחֹב.

יָדִיֹת לֹא מִשֵּׁשׁ. אֶת הֶחָצֵר לֹא רָאָה, רַק נָגַע

בַּלְּוָחִים. לֹא הָלַךְ בַּכִּוֻּן שֶׁמִּמֶּנֻ בָּרַח בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַפְלַלוֹ

הָלַךְ לְכִוֻּן אַחֵר. הָלַךְ לַעֲזָא אֵיפֹה שֶׁהֻא.

(חַלֹּן וָדֶלֶת

כְּאִישׁ וְאִשָּׁה

יֹשְׁבִים מֵת

עַל הַגְּזֻזְטְרָא.

בְּלִי טַבַּעַת.

יָדַיִם נְקִיֹּת.

חַיָּה רַק

בְּסָדִין אַחֹת.

זֶבֶל הַרְחֹב

שְׂפַת הַרְחֹב.

כְּמוֹ שֶׁעָקֻם

שְׂפַת הַיָּשָׁר.

וּשְׂפַת הַשְּׁאֵלָה

הִיא: לָאַחַרְלָמֻת

אֵיךְ זֶה

לָהְיֹתָ מֵת.

וְהַמְּשֻׁגָּע הֻא

רֵאַלְפֹּלִיטִיק שֶׁל

הֻ וָהֹ.

וּ“מַכֹּלֶת גֹּלִיזְדָה”

וְהָאָדֹן כַּץ

עִם הַמַּכֹּלֶת

SPINOZA FÜR DIE NARREN

שְׁפִּנֹזָה בִּשְׁבִיל הַנַּארֻנִים).

לֹא רָאָה אִישׁ אֵיךְ נִלְקְחֻ אַרְגְּזֵי הָעֲצִיצִים וּנִזְנְקֻ וְנִזְרְקֻ

לָאֹטוֹ. אֵיךְ שְׁרִיקֹת עַל שְׁחִיקֹת עַל קִירֹת זוֹעֲקִים בְּהָזֵּז

אָרֹן מִקִּיר שֶׁעָמַד חַיִּים. שֶׁעָמַד בַּחַיִּים. חַיִּים עַל חַיִּים. כָּל הַחַיִּים.

וְעַכְשָׁו הַמְקֹם כְּמִקְרֵה אֲבֵדָה.

הַסֹּף, נִפְרְצָה דִּירַת הַשְּׁמָאטֶעס. קִירֹת מְשֹׁמְמִים וּמִזֹהַמְּמִים.

בַּיִת מָלֵא לִכְלֻךְ יָרַד עַד לָרְחֹב וּבוֹ הִתְגֹדְדָה נַעַל בֶּן

חֹדֶשׁ בְּצֶבַע תִּקְוָה־אֹר־רִאשֹׁנָה. יֶלֶד שֶׁלֹּא

נֹלַד אַף פַּעַם. נַעַל שֶׁלֹּא הָלְכָה אַף פַּעַם.

בַּצְיַאנִי וְצִיּוֹן וְעָטָר הִתְיַשְּׁבֻ בְּעֵץ

וְקָרְאֻ מִן הַיַּעַר: “הֶהֻּהֶּ – מְשֹׁךְ!” כְּפָתֻהֻ בַּחֲבָלִים.

וְהָעֵץ נָפַל בַּעֲמִידָה כְּחֶבְרֶהמָן. נִשְׁאַר

זָקֻף וְנִשְׁעַן עַל עֵץ מֵחָצַר אַחֶרֶת.

אֶת עֵץ הַגַּן עֵדֶן הֶעָבֻט הִתְחִילֻ

לִנְסֹר. הַמְּנַסֵּר מְנַסֵּר וְהַמַּשּׂר גְּזְזְזֹר.

עֲנָפִים נֹפְלִים חֶלְקִיִּים. נֹפֵל הָעֵץ הָרָחָב.

רֶגַע יֵשׁ רֵיחַ. חָצֵר מְגֻלַּחַת. גֹּדֶל בֵּית שִׁמֻּשׁ חָצֵר.

אֶת גִּזְרֵי הָעֵץ הַנָּסֻר

לָקְחֻ בְּמַגְרֵפָה לַגְּזֻזְטְרָא הַפְּרֻשָׂה.

וּכְשֶׁהֶעֱבִירֻ אֶת הַגְּזָרִים וְהָעֲנָפִים לָאֹטוֹ,

נִשְׁאֲרָה רִצְפָּה מַדְשִׁיאָה דֶּשֶׁן לִפְנֵי אֻרְוָה פְּתֻחָה.

וְעַכְשָׁו שֶׁהַדִּירָה יָצְאָה. הָאִשָּׁה יָצְאָה.

הֶחָצֵר יָצְאָה. הָעֵץ יָצָא.

הַזֶּבֶל יָצָא. הַלִכְלֻךְ יָצָא וְהָרֵיחַ יָצָא,

נִשְׁאֲרָה חִרְבֶּה מַאפִישׁ כֹּחַ.

רָאִיתִי אֶבֶן מֻנַּחַת

וְלֹא יָדַעְתִּי:

הָאֶבֶן עַל הַקֶּבֶר הִיא.

הָאֶבֶן מִן הַקֶּבֶר הִיא.

רָאִיתִי חָתֻלָה עָבְרָה מִרְפֶּסֶת שְׁבֻרָה כְּהִיסְטֹרְיָה, קָפְצָה לַחֲנֻת הֹמָה כֹּחַ אָדָם כֹּל בּוֹ.

רָאֲתָה חֲזָרָה

אֵין לָאָרֶץ

אִישׁ מִתַּחַת.

לִפְעָמִים צַלְמוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁאָר בְּזִכְּרֹן שֶׁל הַמִּדְרָכָה

שֶׁבָּהּ הָיָה עֹבֵר בְּלִי הַנַּבָּח אַפְלַלוֹ. מְנֻּכָּר. צֵל

צְלָלִים. בְּצַד הַצֵּל שֶׁל הַרְחֹב, וְלֹא בְּצַד הַשֶּׁמֶשׁ

שֶׁל הַשַּׁמֶּשֶׁת. בְּלִי לְמַשֵּׁשׁ יָדִית שֶׁל מְכֹנִיֹּתֹ. בְּלִי לְמַשֵּׁשׁ אִשָּׁהֻת. בְּלִי בִּכְלָל.

עַל יַד בְּרֵכַת הַמַּיִם שֶׁל הֵיכַל הַתַּרְבֻּת

רָאִיתִי אֶת הַמְּשֻׁגָּע שֶׁהֻא יֹנָה.

זֹאת מַמְלָכָה שֶׁלּוֹ. לֹא הִכִּיר אֹתִּי. לְיַד

הַמַּשְׁלֶה וְהַשָּׁלֵו שֶׁל הַבְּרֵכָה קִמְטֵי פָּנָיו כְּמוֹ אַקְוַרְיֻם.

כָּל מִי שֶׁעֹבֵר הַיֹּם בִּרְחֹב בֶּרְדִּיצֶ’בְסְקִי,

אֵינוֹ יֹדֵעַ בְּאֵיזֶה עֹלָם נִמְצָאִים.

הַרְחֹב עַצְמוֹ אָדִישׁ וְלֹא מַכְחִישׁ.

לְשַׁנֹּת אֶת הַרְחֹב לְשַׁנֹּת אֶת הַזְּמַן.

מֵחֲצַר הַבַּיִת שֶׁבּוֹ הָאַכְסַדְרָא הֹצִיאֻ עֲרֵמֹת

זֶבֶל גְּרֻטָאֹת, שֶׁהַשַּׁמֶּשֶׁת הֶחֱזִיקָה בָּהֶן.

בַּבְּקָרִים הָיְתָה יֹשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה, בְּסֹף הַשְּׂדֵרָה.

כָּל מִי שֶׁעָבַר רָאָה צִפֹּר.

כָּל מִי

שֶׁעָבַר בַּמָּקֹם

רָאָה צִפֹּר.

לֹא אָדָם.

אֵין יֹתֵר חֲתֻלִים בָּרְחֹב.

אֵין יֹתֵר כְּלָבִים בָּרְחֹב.

אֵין יֹתֵר מְשֻׁגָּעִים בָּרְחֹב.

אֵין יֹתֵר פַּחִים בָּרְחֹב.

הָרְחֹב כְּאִלֻ אַּחֲרֵי

הַכֹּל. עַל פְּנֵי הָרְחֹב יָבֵשׁ.

אֲבָקִי וְלֹא שִׁמֻשִׁי.

אִישׁ לֹא צָרִיךְ פֹּה אִישׁ שֻׁם דָבָר.

הַבֹּקֶר עִם פֹּעֲלֵי הַנִּקָּיֹן.

פַּחִים הֲפֻכִים.

הָרֹאשׁ לְמַטָּה

וְהָרַגְלַיִם לְמַעְלָה.

בְּדֶּרֶךְ גְּרִירָתָם הִשְׁאִירֻ

פַּס זֶבֶל עַל הַמִּדְרָכָה.

צֹרֶךְ שֶׁהַשַּׁמֶּשֶׁת תִּרְאֶה

וְתֶאֱסֹף אֹתוֹ. הַזֶּבֶל זָכָר אֹתָה.

כב אב תשמא, 22 אוגוסט 1981 – ז סיון תשמב, 29 מאי 1982

גָּרַרְתִּי אֶת הַלַּיְלָה עִם הַשָּׁעֹן

עַד הַבֹּקֶר.

עִם הַשָּׁעֹן בַּיָּד

עֹד יֹתֵר.

עִם הַשָּׁעֹן בַּיָּד יַהֲלֹמִי טַבַּעְתִּי עַל הַיָּד, גָּרַרְתִּי

אֶת הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר.

וּמֵהַבֹּקֶר עֹד יֹתֵר.

טז אייר תשמב, 9 מאי 1982

הַטֶּבַע שֶׁלִּי מֵת.

יֵשׁ יֹם וְעֹד יֹם.

אֲבָל אֵין כְּבָר הַיֹּמְיֹם.

רַק הַשָּׁעֹן שֶׁלִּי זֶה.

הַשָּׁעֹן שֶׁלִּי הַקָּטָן. הַמֻּרְבָּע.

בֵּיתִי הַקָּטָן. הַתָּא.

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעֹת

שֶׁל הַזְּמַן שֶׁלִּי.

שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה סְפָרֹת

שָׁקֻד אֲנִי עָלָיו, אִם מְמַהֵר

וְאִם מְפַגֵּר.

אֲנִי מְבַזְבֵּז עָלָיו אֶת

הַזְּמַן. כָּל נֹכְחֻתִי מְיֻמֶּנֶת

עַל יְדֵי הַדִּיֻּק. רַק הַזְּמַן

הַמְּדַיֵּק עִם עַצְמוֹ מֵעִיד עַל מְצִיאֻתִי בּוֹ.

כִּי הַדִּיֻּק הֻא שְׂפַת הַזְּמַן. וְאִי הַדִּיֻּק – הַסְּלֶנְג שֶׁלּוֹ.

בֵּינְתַּיִם אֲנִי בַּבַּיִת.

עֹקֵב עִם שְׁתֵּי עֵינַי

קַל עַל דֻּ־גַּלְגַּל. קַל

עַל סֻס קַל. קַל עַל

עֲגַלְגַּלָּה בִּשְׁנֵי גַּלְגַּלִּים.

מַהֵר מַהֵר. אִם מְמַהֵר אִם מְפַגֵּר.

עַד שֶׁמֵּחֹגִּים אֶחָד עַל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה

אֶחָד עַל אַחַת נֶעֱצָרִים בֻּל.

ט סיון תשמב, 31 מאי 1982

הַשָּׁכֵן־מֻל–מֵת.

הָיָה יֹצֵא מִדֵּי פַּעַם לִגְזֻזְטְרָא.

רֹאֶה בָּרְחֹב מָה יֵשׁ יֵשׁ. יָמִין שְׂמֹאל.

וְנִכְנַס לַחֶדֶר. וְשֻׁב פַּעַם. וְשֻׁב פַּעַם.

יֹצֵא מֵחֶדֶר.

חֹזֵר לְחֶדֶר.

יֹצֶר אֹר.

בֹּרֵא חֹשֶׁךְ.

עַכְשָׁו הֻא לֹא יָכֹל. אָסַף רַגְלָיו. אֵינֶנֻּ.

כִי לִרְאֹת – צָרִיךְ:

אֶחָד) הֻא חַיָּב לִהְיֹת כָּאן.

שְׁנַיִם) צָרִיךְ שָׁמַיִם. אֶרֶץ. שֶׁמֶשׁ.

עַכְשָׁו בִּשְׁבִילוֹ זֶה לֹא בְּעָיָה כְּבָר.

מְקֹּמוֹ שָׁמֻר לָהּ לְאִשְׁתּוֹ הַצְּנֻמָה. יֹצֵאת לַגְּזֻזְטְרָא.

מִסְתַּכֶּלֶת לְמַעְלָה כְּמוֹ בַּעֲצִירַת גְּשָׁמִים.

וְדַוְקָא יֵשׁ שָׁמַיִם. יֵשׁ אֶרֶץ.

כ טבת תשמב, 15 ינואר 1982

איך עוברים עליך הימים?

אבות ישורון: עלי עוברים הימים בין התרגשות, התרעמות, לבין תקווה ונסיון לסול דרך לעצמי ולעתים נדמה לי שאני מבין מה שצריך להיות ולפעמים אני אובד עצות ואינני יודע מה צריך להיות.

חסרה לך כיום ה׳חבורה׳ הספרותית שהיתה פעם?

אבות ישורון: לא. הערבים הטובים שהיו בינינו פעם חסרים לי, אבל אני יודע שזה לא יכול לחזור. אז איני רוצה בזאת.

מה היתה לדידך אותה חבורה?

אבות ישורון: זו היתה מין תקווה משותפת, התרוננות יחד, על שירה עברית, על כתיבה, על קריאת שירים, על היותנו משוררים וסופרים צעירים בתוך ציבור סופרים של הספרות העברית. בעצם היינו כולנו שיכורים מן היחד שבנו. לא חשבנו הרבה. יכול להיות שכל אחד בלבו חשב, זה, בעל כשרון או לא בעל כשרון, אבל כל אחד אהב את השני, חיבב את השני קודם־כל, חיבב, אז עם כל החולשות שלו. היתה אהבה ביני לבין החברים. זה נתן כוח לכתיבה, אמונה בעצמך. אם כי שאני כשלעצמי לא האמנתי אף רגע, שמישהו הבין מה שאני כותב. קצת אני שמחתי על היחס אלי, אבל לא האמנתי שהיחס הזה מושתת על רגש של אמת. לא האמנתי שמה שכתבתי אז עורר בהם התרגשות. אני עצמי לא רק הייתי נתון לכתיבה, או יותר ממה שהייתי נתון לכתיבה הייתי נתון לסביבה, והכתיבה היא פועל־יוצא קטן, זעיר, מהמתהווה ביני לבין הסביבה. אני באתי לעולם חדש לגמרי, לא עניין של עולם של תנ״ך, ארץ־ישראל, כמובן ארץ־ישראל, וזה היה יותר משירה, יותר מהפרוטוקול של החוויה של התקופה הזאת. הייתי נתון בתוך הסביבה של כפרים ערביים, של ערים עבריות, של תל־אביב היפה, הצעירה, של חוסר עבודה, שאת חוסר העבודה לא ראיתי כטראגדיה, אלא להיפך, שמצווה להיות מחוסר עבודה אם צריך, כל זה היה חינני וצעיר וידעתי שזה בסדר פה, אבל ידעתי שמצד שני יש משהו לא ברור לי. הכפר הערבי. תפנה את פניך אל השרון, תראה כפר ערבי כלשהו, זה מזכיר לך את העיירה, עם הבקתות, עם הפאלאחים. הם מופלאים היו בעיני, לא ידעתי מי הם, מה מי אל עצמו, מה יעשה עם עצמו האחר. מה יהיה פה. מה הבוקר טוב שלו, מה הצהריים טוב שלו.

מימין לשמאל: אליהו טסלר, נתן אלתרמן, אבות ישורון, י. זמורה, א.ד. שפיר

מה היו יחסי הגומלין בתוך החבורה?

אבות ישורון: אני רוצה להגיד לך. העניין הזה של אריה לגבי חיות מסביב, מצד אחד האריה יכול להיות מגן על כלל החיות, מצד אחר הן נתונות להשפעה של האריה. אם לא יהיו בפניו לרצון הוא יכול לטרוף אותן, או לזלזל בכבודן, או לא להכיר ביכולתן כחיות, שהוא מלך היער. אני לא סבלתי מזאת, אבל אני חושב שלסופר מתחיל נחוצה עין טובה, מצד מישהו, עין מברכת, אוהבת, מלבבת, מפני שהוא לא יצא לבדו. כי שירה, זה הצנוע מן הצנוע. יותר צנוע ממוזיקה. המוזיקה בעצם נוצרה מעצמה, היא לא שואלת אף אחד בעולם. אבל הסופר מתחיל ממלים, לא רק ממלים, ממלים שהן רק שלו, לא רק של השפה שלו, שלו עצמו, מלים פרטיות שלו. זה קשה. זה צנוע מאוד. מי שמך? מה אתה, מאמריקה, אתה מיוקנעם? איפה זה ארץ יוקנעם? מה המלה הזאת שאתה אומר כאן? “הבאתי מאמא שלי מלה לעברית” כתבתי פעם. לא חשבתי אז, כשכתבתי, איזו מלה. כל אחד מביא מלה מאמא שלו, מלה זו או אחרת, אל העולם, אל הספרות. העניין הזה צנוע מצנוע. וזה לא יבוא ולא יעלה אם אנחנו לא נקרא לבאר עמוקה, בואי, עלי, עלי באר. לא תעלה הבאר. לא הבאר הזאת. לא המעיין שלך.

זה אולי מהעולם, מהטבע, כשיש כוח וכוח עולה, או כוח שמשתמש עם עצמו יותר בכוח מאשר הכוח האחר. זה עניין של אופי. עצם ההעזה להשתמש בכוח נגד הכוח האחר, זה אולי כוח, אולי גסות, אולי הבוסר של הטבע.

בחמש־עשרה השנים האחרונות אתה כותב יותר משכתבת בכל שלושים או ארבעים השנים שקדמו להן. למה אתה מייחס את זה? ובשנים האלה אתה מנותק מכל חבורה.

אבות ישורון: אינני יודע מדוע. אולי בא דור אחר. אולי הדור ההוא חנק. אולי הדור ההוא לא הבין. נמאס מהדור ההוא. אתה ראית את הקטנויות, את ההתנהגויות, את התפתלויותיו עם עצמו ועם הדברים שלו, ויצא לך מהאף, וראית את קטנותה של השירה, קטנותם של שירים, היותם תלויים בדעת הקהל הקטן. ההשתעבדות, הקרתנות שבשירה העברית בזמני. קרתנות כלפי הציוני־כלולי, הרצון למצוא חן, איך אני, איך אני, זה אכל אותי. יכול להיות שאני פוגע פה במישהו, מישהו שיקר לי מאוד. אני בוכה על מותו. אולי אני מתחייב בנפשי, אבל אני מוכרח להגיד את זה. זה חנק אותי.

אפשר לומר, ותסלח לי על הגסות, שמותו של אלתרמן שיחרר אותך?

אבות ישורון: אני לא יכול להגיד דבר כזה. שיגיד את זה אלוהים.

אמרת, לפני זמן־מה, שאלתרמן הכניס שמחה לשירה העברית. מה לדעתך נתן שלונסקי לשירה?

אבות ישורון: שלונסקי נתן לשירה להיות שירה גברית. הוא הכנים את ההברה הספרדית בשתי רגליים. ואחרים שהתחילו, הלכו בדרכו. היחידי שהתנגד היה טשרניחובסקי. הוא התנגד לא מתוך כעס. הוא טען שההברה הספרדית מפסידה הרבה מאוד במשקל, בחרוז. אבל לולא ההברה הספרדית לא היתה העברית קמה כשפת דיבור. כל הנוער נתפס בדיבור עברי הודות להברה הספרדית, שהיא אירופאית, מצלצלת מבחינה פונטית, וזה עשה שלונסקי. שלונסקי גברי בשיריו. אפילו חזר על נושאים רוסיים, על צער הבריאה ועל עצב, מה לך בארץ שטופת שמש, למרות כל זה השיר שלו גברי. קשה להבדיל בין משורר ובין מעשיו. אין אתה יכול לדבר על שירת שלונסקי בלי הדמות שלונסקי, בלי מה שקשור בו, בלי העורך שלונסקי, המתרגם שלונסקי, בלי הבלורית של שלונסקי, שלונסקי בלי מרכז של משוררים צעירים, בלי מי שנתן תקווה לשירה החדשה, ועורר בי שמחה. ושמחה מעוררת יצירה. לא בצער יוצרים. זה עשה שלונסקי. אני מתגעגע אליו. מי שחסר כאן זה שלונסקי. אנשים כאלה לא באים כל יום. הקסם הזה לא חזר. שלונסקי וכל הכרוך בו זה שלונסקי.

משך שנים רבות כתבת שירה מחורזת, שקולה, וכשהשירה הצעירה, בתחילת שנות השישים, השתחררה מן החרוז, גם אתה יצאת ממנו.

אבות ישורון: אני יצאתי מחרצובות של צורה אנוסה ולא תואמת ולא טבעית לי, אולי זה רמז לי מהתחלה, שמע, זה יהיה לך מכשול גדול בעתיד. ועוד דבר: לי חסר היה אלמנט אחד שחסר לכל אחד שמנסה לבגוד בשפת האם שלו וכותב בשפה אחרת. שירה בייחוד. זה יתנקם בו עד מותו. ואם יחשוב הוא עד מותו שלא, שהצליח להתחמק, והקים לעצמו בניין בלי להיות תלוי בשורר או בפטמות אמא מבחינה לשונית, הוא טועה. מי שבוגד, שעוזב שפת אם, אוי ואבוי לו. אינני מבין את סמואל בקט, שזנח את שפת הולדתו ופנה לכתוב בשפה זרה. שפה היא בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, בשבתך ובלכתך ובשכבך ובקומך ברגליך וגרביך. זו היתה יידיש. בעירי היה איש אחד בלבד, שלמה לייביש, שיום אחד בשבוע, מליל שבת עד מוצאי שבת, דיבר לשון קודש. שאלה היא אם יש לאירים שלמה לייביש כזה, שמדבר אירית פעם אחת, מליל ראשון עד מוצאי יום ראשון. שאלה היא מדוע יתייסר על עזיבת יידיש ולא יתייסר על עזיבת אירית. מה שאסור למלאך מותר לגלח? שאלה היא אם יש באירלאנד אדם כזה בעולם, שהמכה השחורה של בקט אין אין תקווה, אפשרית בעולם. ולאנגלית ייאמר: מקנא הוא לך, לא מפרגן. גם לך גם לו לא יהיה. לי חסר היה מומנט היידיש מהתחלה, עד עכשיו. כסופר, עד עכשיו. אני לא יכול לדבר אתך יידיש, גם לו ידעת יידיש, מה שאני אומר בעברית אני לא יכול לומר ביידיש. העברית שלי היא חופשית וטבעית לי. אני אומר בבית־הכנסת ׳ברוך הוא ברוך שמו׳, בהברה ספרדית. לא הייתי יכול לומר ׳ברוך הוא ברוך שמויע׳. היידיש חסרה בספרות העברית בטח. עד שתישכח היידיש מלב בנינו ובני בנינו, שילשינו וריבעינו, מהדם שתישכח, מהתהודה של המוח הקטן והגדול, והמוח יהיה ריק זמן רב עד שיתמלא, החיים מתמלאים, יתמלא צורך בקולות ויתחיל לקלוט הרמוניות חדשות, את השפה האחרת, זו שמדברת בפי האבנים והקקטוסים והאילנות של ארץ־ישראל, לא בעברית, בערבית שמדברים. היא לא צריכה לדבר ערבית, אתנו, היא תדבר עברית.

בכל־זאת, איך אתה מסביר את העובדה שאתה כותב היום הרבה יותר מפעם?

אבות ישורון: בהתבגרות פנימית. הסתכלות. שבעצם פרח, עד שהוא גדל להיות שושנה, ראוי לכתוב שיר. תכתוב על הזבל של הפרח, תכתוב על הסיר־לילה, על הכל צריך לכתוב. הכל יפה בעולם. לא יפה, הכל אמת. הכל קיים. הכל אתה רואה. מה אתה רואה? מה אתה רואה? לומר מה שאתה רואה. כשאדם מתבגר כוח הראיה מתחזק וראדיוס הדברים מתרחב.

מרבית המשוררים כתבו את המיטב שלהם עד גיל שלושים. אחר־כך חלה איזושהי התקהות, או, לעתים עכבות בספונטאניות החיונית לשירה. אצלך זה לא קרה.

אבות ישורון: את רוצה לומר שמה שכתבתי קודם לא חשוב כמו מה שאני כותב עכשיו? אני לא יודע. עכשיו בא לי “חום וכִמהון”. השיר הראשון שכתבתי נקרא “צום וצמאון”. מה דחף אותי לקרוא לשיר האחרון שלי “חום וכמהון”? אני לא יודע אם מה שכתבתי פעם זה פחות טוב או יותר טוב. אני יודע שהתייחסתי לדברים שכתבתי, גם בשעת הכתיבה וגם בשעת המאבק בכתיבה, גם אז וגם עכשיו – –

אתה כותב היום ביתר קלות.

אבות ישורון: אולי זה חסרון שלי. אולי אני חושב שכל דבר כבר זה שיר, כבר זה טוב וכבר זה ראוי לדפוס. אולי זה לא טוב, אולי זה חילול או שחיתות, שאני כל־כך בקלות כותב שיר. כן. אינני יודע, אם זה לא טוב, אז מהו הטוב, איך לכתוב כפי שכתבתי טוב. אני לא יודע איך לכתוב טוב.

יש הרגשה כאילו אתה ממהר לכתוב. להספיק.

אבות ישורון: לא, לא, זה לא. זה לא. זו שאלה טובה מאוד, כפי שאומרים העתונאים, אבל זה לא. לגמור, להספיק, להספיק להספיק לפני מותי לכתוב, זה לא. אני לא רוצה לגמור שישה כרכים אחת־שתיים, ולגמור. אולי אני רוצה לכתוב שיר אחד או שניים שלא ישכחו אותו ושילך בעם. שיהיה בספרות. שיר לא הולך בעם, שטויות. בעם הולך זמר או פזמון. אין דבר כזה. העם הולך אולי בכוחו של שיר.

אתה מאמין שלשירה ישנה איזו השפעה על המציאות?

אבות ישורון: לא על הפוליטיקה, אבל על האדם. אני לא מאמין ששירים יכולים להשפיע על ממשלה, אבל אני מאמין שדרך מערת הנטיפים יכול שיר לחלחל גם אל הפוליטיקאי. זה קרה אצל הצרפתים, לא פעם. אני לא בטוח, אבל מאמין. בכל אופן כדאי לעשות את זה. שירים שכתבתי בשאלה הערבית, אני אוהב אותם מאוד, ומאמין בכל לבי, עד עכשיו, לא פחות, אולי יותר מפעם, שישפיעו. מאוד הייתי רוצה, למען תפארתנו שלנו, קודם־כל שנהיה יפים. כשאני כותב על זה אני מאמין שזה יכול להיות.

פעם ראית בערבים הפלסטינים שלוחה של הגורל היהודי.

אבות ישורון: אני לא חשבתי על פלסטינים. אני דיברתי על ערבים תושבי הארץ שהם אחינו במדינה הזאת. בשיר “פֶּסח על כּוּכים” יש תשובה על זה. מה שכתוב שם, אמרתי את הכל וגם היום אני אומר זאת.

ומה השתנה היום? היום קורית זוועה, ואתה לא מתקומם?

אבות ישורון: אני לא באופן ישיר על זה אענה לך. ראית בטלוויזיה את גירוש הפלסטינים מביירות? הם עמדו והתחבקו ובכו זה על צווארי זה. זה היה הרגע שבו גלו מפלסטין. אנחנו גזרנו על הפלסטינים גלות, ומי כמונו יודעים שלגלות יש ערך וכוח מוסרי גדול לאין שיעור מאשר למולדת.

אבל יש לי הרגשה שאנחנו נמצאים בתקופה כזאת של תהפוכות של מעשים ושל חילופי כוונות ושל זמנים, של ימים ושל לילות, ושכל זה הוא החומר אשר המחשב מוזן בו והמחשב יוציא את הפסק. כל זה מכין את הפועל־יוצא של ההתפתחות הזאת. אנחנו דנים על־פי הפועל־יוצא אבל לא דנים תמיד מה ואיך הכין את הפועל־יוצא. בעיצומה של ההתהוות הזאת קשה לענות. אני לא נגד התפישה שלך. אני לא יכול לומר מה שאת אומרת. אני מתבשל בעולם. העולם לא שלי.

האם אתה מתגעגע כיום לדברים שלא התגעגעת אליהם פעם?

אבות ישורון: דברים שהתגעגעתי אליהם אני ממשיך להתגעגע. חסרים לי יותר ויותר לראות את אבי ואת אמי. הרבה יותר מאשר פעם. כדי לומר את המלה אבי אני צריך לשלוט היטב בקולי ולא להישבר. וכשאני שומע את קולי אני מתחיל להגיע לשברון־רוח. ישנה אותה בעיה, שעזבת אותם כשהם היו צעירים וכל־כך הרבה שנים לא לראות אותם. אני עובר ברחוב ואני רואה ילדה. אני עזבתי את אחותי היחידה כשהיתה בגודל כזה. תארי לך מה אני לא הספקתי לראות אותה. ילדה, נערה, בחורה, אשה נשואה, אם לילד, כל זה גדל וצמח ואני לא ראיתי זאת. אבי היה בן־תשחורת. אדם לא זכה לכך שיראה את אביו איך זקנו מלבין.

ואילו ניתן לך לחזור על הכל מהתחלה?

אבות ישורון: בשביל לענות על זה אני צריך הרבה מאוד לשקר לך. הרבה מאוד לא־אמת להגיד. מה אני אענה לך? שלא הייתי נוסע לארץ? הייתי נוסע. שלא ייתכן שאדם יתאר לעצמו מראש את הנסיון. הנסיון הוא חטיבה של אמת, של ריאליזם כזה, שאין לדעת מראש, אלא אם כן אתה רואה את הנולד של עצמך.

לא מזמן דיברנו על הנוף הצחיח של הארץ לעומת הנוף האירופאי הרווּי. אמרת שאילו ידעו מה שימצאו כאן לא היו באים. שאילו ידעו שבכך לא יראו שוב את הוריהם לא היו עוזבים את אירופה, ונס שלא ידעו.

אבות ישורון: אבל על עצמי לא אמרתי זאת. כשהייתי באירופה הייתי הנוף עצמו. והנוף לא יכול להגיד אני הנוף הייתי נמנע מלנסוע לא״י. לא נוף הולך. אדם הוא הנוף. אני הייתי קראסניסטאוו, הייתי אירופה, הייתי העץ הירוק, הייתי גן הערמונים של עירי. זה אני הייתי זה.

ובאת הנה.

אבות ישורון: קיבלתי את זה. את יודעת, יש ארץ גזירה. ארץ גזירה, כל מילון יגיד לך, ארץ של מדבר, של עזובה, שאדם נשלח שם, של עונש. אני גורס שארץ גזירה היא ארץ שגוזרת אותך לשני חלקים. ארץ גזירה גוזרת חלק לשם, חלק לפה. גזור לשני גזרים. ואני שייך לשני הנופים האלה, בה במידה. לעלות לארץ, להשיג את זה, להשיג את זה אצל עצמי, לקום וללכת מקצה אל קצה. אפשר היום להגיד, מקצה המאה אל קצה המאה. זה עוד יותר יפה.

לא נסעת מכאן מאז שבאת. לא היית רוצה לשוב ולראות את אירופה?

אבות ישורון: לא. זה היה זמן שבושה היתה לעזוב את הארץ. היינו כל־כך ערבים לעניין הזה, שאדם לא יכול היה לפעול בלבו, לקבל הסכמה בלב לנסוע לחוץ לארץ. עכשיו כל אחד לוקח פאספורט. זה, לדעתי אז, לא לטובת הארץ, לעזוב אותה אפילו לזמן־מה.

בשנים האחרונות התחלת ללכת לבית־כנסת בשבתות ובחגים. מה משמעות ההליכה הזאת?

אבות ישורון: נולדתי ולא הייתי מודע לכך שאני בבית עם אבי ואמי ואחי ואחותי והיהודים שבעיר. יום אחד אני יצאתי מזה, כמו שחילזון יוצא מהשבלול. והרבה זמן הייתי בלי השבלול. חילזון יצא משבלול ואינו יודע מה הוא עושה. הייתי שונה מהחילזון, שחילזון לא מנתק את הקשר שלו עם הקונכיה ואילו אני ניתקתי את הקשר עם הבית. אני הרגשתי בהיעדר החיבור הזה עם הקונכיה כנראה כל חיי בארץ. והעניין שחזרתי, זה לא חזרתי, אלא שלעתים אני הולך לבית־הכנסת, זה מתוך איזה חוסר ויטאמינים. זה בא מתוך חוסר מחמיר ותקף, יותר ויותר, לראות את ההורים, להיות בקרבתם. ובמידה שהשנים מרחיקות אותי מאותו יום שראיתי אותם, כן גדלה התקֵפוּת לראות אותם.

אילו עמדת היום בפני השאלה אם לשנות את שמך, האם היית עושה זאת?

אבות ישורון: היום לא. היום אין שום גל כזה שיוכל לשאת אותי לעשות דבר כזה. זה משהו לא ישר מצדי כלפי הורי. אני נושא שם שהורי לא נתנו לי.

נכון לומר שהאשמה היא הרגש האקטיווי, שמניע אותך לאורך חייך ולאורך כתיבתך?

אבות ישורון: כן. כן. אני חייב תמיד לחזור אל מקור הווייתי בארץ, אל ההורים. עונש ושכר. הם היו נתונים שם במצב של עונש בגללי, ולא אשמו בשום אשם. עונש שישבו שם וציפו לי ולמכתבי, ואלה התעכבו הרבה, כך נדמה לי. אמי היתה צמה בשני וחמישי. כשנודע לי ביקשתי ממנה להפסיק. היא ענתה לי לא להפריע לה בזאת. בימי הראשונים בארץ, פעם אחת אני מקבל מכתב ובו שני דולרים. בבית היה מצב של עניות. הם בקושי רב חסכו את הדולרים האלה, או שמישהו כתב להם שאני מחוסר עבודה. אני קיבלתי ולא ידעתי מה לעשות. רציתי לשלוח חזרה אבל פחדתי שזה ישבור אותם. לא שלחתי אבל היו לי ימים ולילות של עינויים, ממש, ולא שלחתי, וכשכתבתי לא כתבתי על זה אפילו, אם קיבלתי או לא קיבלתי, שרציתי להעלים את זה אפילו מעצמי, ושלחו לי עוד פעם, ולא דיברתי על זה והם לא שאלו אותי על זה. שום שכר הם לא קיבלו ממני. הרבה זמן חיו בלעדי וקיבלו עונש. עזבתי את הבית שלא עשה לי שום רע, רק טוב, נתן לי מה שיכול היה לתת, לא נתן לי השכלה גבוהה, כי לא ידע מה זה, ולא היה ביכולתו לתת, לא נתן לי מקצוע, אבל נתן לי פנים של בן־אדם; עזבתי את הבית יום אחד, מוקדם מדי, לכל הדיעות, ולחיות פה ולהיות גורם לעינויים קשים של הורים שרוצים לראות אותך ולא יכולים לראות אותך. גם הם התחילו להיות יתומים ממך בגיל צעיר. לחיות בהרגשה כזאת, זה לא בילוי טוב. זה לא בילוי טוב בעולם.

ואשמה – רק לגביהם? והערבים של הארץ הזאת, כמה התחייבות נפש יש לנו, כמה עלתה הארץ הזאת, ביוקר, לכל אחד מאתנו? ישב פה עם, הוא גם־כן לא אשם לנו. אבל גם אנחנו לא אשמים לנו. באנו הנה בתוקף גזירה של התפתחות. עלה נפל. מישהו ניער את העץ? הנְשָר הוא נְשָר. הוא מן הטבע. שלא לדבר על שלכת. שלא לנקוט במלה פיוטית, שלכת. אם כן, אני לא חייב לערבים שום דבר, אבל לעצמי אני חייב. ואז, אנחנו צריכים לדעת איר לנהוג במיעוט הערבי. לא לתת להם את תל־אביב. לא. הארץ הזאת היא שלי. אבל היא גם של אלה שיושבים פה. אז צריך לתת להם אחווה, לא בדידות, לא נכר, לא התנכרות. לעצמנו אנחנו חייבים זאת. וזכרת, וזכרת, שיצאת מאבא ואמא, ועזבת, ובאת הנה, ולא אשם שום אדם, ומצאת אנשים. תגיד להם שלום וחיה אתם. כי ידעת איזה מחיר זה בעתידם של ערביי ארץ־ישראל, שלולא אתה מי יודע מה היתה התפתחותם, שבזה כרתָּ את תקוות העתיד שלהם. אבל אתה צריר לדעת כמה זה עולה ולא להיות חזיר של העולם. זה צריך לזכור. כמה שילמת. כל רגע אתה משלם את זאת. כל תפוח־זהב שאתה אוכל. לא רק ברכה לברך. לזכור ולא לשכוח. זאת אתה חייב לך כי אינך חזיר מיער. ואם תזכור, תוכל להפוך את הזכרון הזה למעשה. שלא יעברו חייך בארץ הזאת בתוך ערירות רוחנית, פסיכולוגית, מנטאלית. שלא תהיה כרות משורשים של עצמך.

אם אדם צריך לנחם את עצמו, אין צורך לנחם, אין נחמה, אבל אם לשאת אבל כל חייך על אותם הדברים שכרגע דיברתי, ולחיות מזמן לזמן בעינויי שאול, עד שזה קצת נרגע ואתה מסיח דעת, במקום להתעסק עם זה, ואתה ממילא לא מתרץ שום דבר, לא מיישר שום דבר. אז מה אתה כל־כך נלחם, מה אתה כל־כך עומד על זה חביבי, די. הדבר הזה שחוזר אלי בחריפות, איך זה שאני לעולם לא אראה את האנשים האלה, ואני איעלם מן האדמה ולא אראה אותם. לפעמים קשה מאוד לעמוד בפני החריפות הזאת.

מי לימד אותך עברית?

אבות ישורון: הייתי בן ארבע כשהתחילו ללמד אותי א״ב בחדר. המלמד והבעלפער – העוזר. אלה השניים נתנו לי את העברית. השפה העברית שעשיתי לי ממנה מה שעשיתי. כל אחד והמלמד שלו, כל אחד והבעלפער שלו, כל אחד והשפה שלו.

מי שזכה לכתוב שירים בעברית, ושהשירים פה ושם אנשים מקבלים אותם, מערכות מדפיסות אותם, כל זה אתה חייב לאישיות אחת: השפה העברית, של העם שלך, שנתן משמעות לחיים שלך, וערך לחיים שלך, ושהוא נותן לך לעשות בלשונו כבתוך שלך, כבן־בית, או כשחצן בן־בית, שמכניס אי־סדרים בבית, ולהכניס אי־סדרים בתוך הבית זה ממחיש לך שאתה בבית. אתה יכול להתהלך יחף בבית, בלי ארבע כנפות, להפוך את היוצרות, להמחיש לעצמך שאתה אדון כאן, אדון לעצמך, חי לעצמך, את עצמך, ואתה יכול לקחת כל מה שאתה רוצה, בבית הזה, מותר לך, זה שלך.

איך היית מתאר את העברית שלך?

אבות ישורון: העברית שלי היא בן־אדם, היא לא שפה. שאם שפה – אז יש לי הרבה מאוד חשבונות וחובות והתחייבויות. אני חייב חובות לעברית, הרבה מאוד כספים לעברית, שלא החזרתי. העברית שלי היא בן־אדם. כל אותה לשון, כל אותה מהות לינגוויסטית, אלמנט, לא אלמנט, העברית שלי היא אדם שחי כאן, בארץ, ובזמן הזה, לפי שהוא מוכרח לחיות, לפי שהוא חי את ההכרח הזה. זה לא עברית, זה יידיש, זה פולנית, זה גם עברית, כל מה שצברתי בדרך. אלמנט היידיש חסר לי מאוד. יש חור בנשמה, בגלל זה שאני לא כותב יידיש, בגלל זה שאין לי היידיש. זה מתמלא בכל מיני חלקי דברים ואורחי ביטוי, נקודות, סימנים, כדי להרגיע את התביעה הזאת של חוסר ביטוי. אולי זו לא עברית, אולי זה בן־אדם שחי כאן והולך ברחוב. אני חושב שהעברית שלי היא בסדר. היא לא טראגית. היא שפה. היא מבטאת את עצמה. היא אולי לא תעשה שידוכים יפים עם המובנות, אבל אין דבר. היא יכולה לעמוד בקהל. היא עצמה לבושה בלבוש ויש לה מה לומר.

כתבת “תלך עכשיו השפה העברית המלכותית, למכור פלאפל חם בעיר דיזנגוף, לזכרהּ.” האם העברית באה לזכר היידיש?

אבות ישורון: העברית שלי כן. היא חייבת לבוא. העברית שלי היא עברית. לא שלי. היא שפה עברית מלכותית של ארץ־ישראל ואין מה לדבר. חס־וחלילה לא לשלול מזכותה כמלוא הנימה. אבל היא חיה גם לזכר היידיש. זה לא עניין של שפה פה. זה נוגע לסריה שלֵמה של דברים, לפסנתר שלם של קלווישים שונים. מה זה שפה. שפה זה עם. שהיה. המלים היו שייכות לעם, לאנשים שהיו אבותינו, אחינו, היהודים שלנו. באותה דרך שאני טוען שארץ־ישראל מותרת לעם היהודי, אבל לא לשכוח אף לרגע אחד שעם אחר היה גר פה, ובידיו היו האדמות, ויכול להיות שאנחנו לקחנו עתיד מסוים מפי בניו של העם הערבי, בארץ הזאת, זה לא אומר שאנחנו צריכים להחזיר גזילה למישהו, זה אומר שאנחנו צריכים לא לשכוח במעשינו, באוכלנו ובמשקה שאנחנו שותים, לא לשכוח שאנחנו אוכלים לחם בארץ הזאת. באותה דרך אני מדבר על השפה. לא לשכוח שלנו היתה שפה יפה, אירופאית, עמוקה וחכמה.

לחלק מהעם.

אבות ישורון: זה העם. אין עם אחר. אני לא רוצה להתחיל כאן עם עדות. עזבי אותי עם אשכנזים וספרדים. זה קטנוני אפילו. אני חושב שמה שקרה עם השפה קרה גם לספרדים, עם הערבית והלאדינו. אבל לספרדים זה קרה אחרת. לנו, היידיש נכרתה מפינו, במו פינו כרתנו את היידיש מפינו. אולי זה היה הכרחי, אבל צריך לא לשכוח שהיא מכרה בוורשה לביבות חמות.

מה עם הכתיב שלך? אתה לא חש בסתירה בינו לבין תפישת הלשון שלך? אתה לא חש שהוא עומד כנגד השפה שלך?

אבות ישורון: הכתיב הזה לא עומד בניגוד למה שאת אומרת. שפת הרחוב גם היא שפה שמעקמת את עצמה, שהיא עקומה כמו קובוץ, שהיא חלולה כמו כתיב חסר. הסלנג הוא מין הלעגה עצמית. הוא דומה לכתיב הזה שהוא כתיב לא לגאלי, לגבי כתיבה נורמאלית. מה פתאום חסר ווים ומלא קובוצים? זה יותר קרוב ללא־נורמאלי, הכתיב הזה. גם הוא סלנג. אני רוצה שהמלה תהיה חִירְבֶּה של לשון.

האם אין זה ביטוי לצורך כלשהו להערים קשיים נוספים על הקורא, כאילו לא די במה שיש?

אבות ישורון: לגבי הקורא, יש בזה אמת. הערמה בלתי מודעת. יכול להיות שאתה מביא צעצוע לחברת הילדים, ורוצים את הצעצוע שלך, ואני רוצה להתחמק, לא לתת את הצעצוע אבל אז אני מסתכן בזה שלא ירצו לשחק אתי, ואינני יודע מה לעשות, אז אני מערים קשיים, אין ברירה, אני לא רוצה לצאת מחברת הילדים, אז שיהיה להם קשה, אפילו לא ירצו לקחת את הצעצוע, ולא יוציאו אותך מחברתם והצעצוע הזה יישאר בתמותו, באי־נגיעותו בידיך, והשיר לא יצא לאוויר העולם ויישאר אתך, ולא יום־יומיים לפני ההדפסה תשמח ואחר־כך תמסור אותו לשליטת הדפוס והוא ילך ממך, יכול להיות שאתה רוצה לעצור את התהליך הזה, שיישאר פרטי שלך כמה שאפשר יותר.

לעצם העניין: זו לא החלטה של רגע אחד. במשך הזמן, לאט־לאט, החסרתי פה קובוץ, פה וו, אבל רק בספר האחרון הניקוד החדש. זה קשור לאלמנט של היידיש שחסר לי, כמו שעישון סיגריות חסר לי. מלבד זאת אני לא יודע למה. זה חלק ממני עכשיו וזה לא ייפרד ממני.

אבל אתה מערים קשיים שלא לצורך.

אבות ישורון: אני מערים קשיים מפני שאינני יכול להיכנס אל השיר בלי המסך שמאחורי הדלת. אני צריך את המסך הסמיך לפני השיר, לדעת שהפשלתי את המסך. בין הדלת לבין המסך מתחילה ההתכוננות הפנימית להיכנס אל השיר. לא ישר להיכנס. המסך הזה, הניקוד הזה, זה משמש לי. לא נוח לי שאחרים יקראו הרבה את השיר, שיעשו מזה חתיכת נייר. פחדתי שאני חי על חתיכת נייר. ואם הקורא יקח את זה כחתיכת נייר, אז הניקוד הוא קישוט. אז הוא עטיפה. עניתי לך על השאלה?

1) העורך אלדֻבּי 2)צקק 3) זהבי 4) שרגא 5) גוטמן 6) פרלמוטר 7)סרפר 8)רזניק 9) וילנאי 10)רבקה כ. 11) שושנה פ. 12) אריק פרג 13 קצקר. השמות כתובים בכתב יד, יתכן שלא פענחתי נכון

לא. מתי אתה רואה את השיר כשיר שלך?

אבות ישורון: כשאני רואה אותו בכוחו, בלשונו, שלא היתה קודמת. לא שלא היתה קודמת, כשאני מכיר שהוא הביא אתו את כל הכלים שלו שבהם הוא עובד, השיר, כל הקונוסים, כל המשחזים, כל הכלים שלו, והוא מדבר בכוחו, והוא מדבר בכוח אלים שכזה, אלים, שאתה לא יכול בלתו, שאתה הולך אתו, אתה מאושר, אתה הולך אתו יחד, אתה רואה שהוא עומד לך פה, משהו שכוחו העלה אותו, שהכורח העלה אותו, שצריך ליצור נחש שיגיד שאדם לא עירום, שאדם מלובש, שאדם וחווה מלובשים ולא עירומים, נחש כזה, יגיד השיר הזה, הוא הנחש, הוא השיר, כשאתה רואה את הדבר הזה האבסורדי בא בכוח כזה, שיגיד לך, רבותי, המלך מלובש, ואתה מאמין שהמלך מלובש, בגדי שררה, זה השיר הנכון, בכוחו הוא, שלפניו לא היה שיר כזה, שהוא קשי של מסקנתיות, קשי של אבן, קשי של אמת, והוא עומד בטמבר ברור וצלול שלו, אתה אפילו גאה על השיר הזה, אתה מלוכד אתו. שיר כזה כדאי לי לכתוב. רוצה אני לכתוב.

אתה יכול להגיד את זה על כל שיר שכתבת?

אבות ישורון: לא, לא, לא. לצערי לא. אני יכול להגיד על כל שיר שכתבתי שמותר היה לי לכתוב אותו. אני יודע שאדם לא מלובש מעיל קנאה עשרים וארבע שעות. אדם מלובש מעיל קנאה עשרים וארבע שעות הוא כהן גדול, שהוא כולו מכוון לאלוהים, כולו, ואינו סוטה ימינה ושמאלה כמלוא הנימה, הוא כולו מעיל קנאה. אדם לא יכול. אין דבר כזה. על־כן תוך כניעה, אני גם לא מיתַגֵר.

לא מה?

אבות ישורון: מיתַגֵר, אפשר לומר דבר כזה? לא מיתגר עם הקב״ה, או עם מי שאת רוצה. לא תובע ולא חייב לי. מזמן לזמן אני משער שניתן לי איזה כוח. אבל לא מיתגר. אני יודע שישנם רגעי אפס באדם. יש רגעים של כלום, שלא חושב בהם, לא רוצה בהם. אין תמיד אותו מעיל קנאה. אז למה אני כותב? באמת אין לי תשובה למה אני כותב את השירים האלה. אני כותב אותם שאולי משהו יש בהם איזה חן באותו רגע. אז אני כותב אותם.

מה העיקר בכתיבת שיר, השיר או עצם הכתיבה?

אבות ישורון: לא עצם הכתיבה, לא לא. עצם הכתיבה, אני אפילו אין לי פנאי לחשוב מחשבה שכזאת שמצב טוב לי עכשיו שאני בעצם הכתיבה. שאני כל־כך מלא יאוש בזמן כתיבה, ומלא כל־כך בלבול ראש, וכל־כך הרבה לא־בסדריות, לא־בסדריות עם עצמי, כמו שתסלחי לי מאוד מאוד, כמו שאדם עוד לא הספיק להרים את המכנסיים ולכפתר את כל הכפתורים, והוא החגורה נופלת לו, פה כפתור זה עוד לא רוכס, עוד החולצה בחוץ, עוד לא בסדר גמור, ובינתיים שתי ידיו תלויות, פה נייר, פה עט, פה חתיכת כעך, כל מיני דברים, הוא עסוק והוא לא בסדר. כך אני נמצא בכתיבה, מצב מאוד לא נוח. לא שאני מחפש שכבר יהיה לי נוח מזה, יחד עם זאת מישהו רומז לי, שמע, תגיע, חפש, תראה יבוא לך דבר טוב. זה עוד יותר מבלבל אותי, עד שאינני יודע איך, מתחיל משא־ומתן מבפנים: שמע, תוציא מכאן שן, תכניס לך פה עין, תוותר קצת, תהיה לך עין אחת, תהיה לך פחות שן, תראה, תוציא, זה מפריע לך, תוציא את זה בינתיים, תראה, אחר־כך תחזיר את העין, תתהלך בינתיים בעין אחת. בניין בונים מיד? כבר עומד? אני לא אומר את זה. טוב לי עכשיו שאני יכול לתאר לך את זה בצורה ציורית, אבל במצב כזה אני נמצא, מצב מאוד לא נוח, אבל רומז לי, יהיה לך פה בניין. עד שבא לך מצב, גאולה, שנכנס השיר באיזה חלון צדדי, מופיע, ומופיע שלם. נכנס בדלת שלא חשבת שבה הוא יגיע. אתה כל הזמן עמלת לשווא, להכניס את כל הכלבים לשיר, ואתה רואה שאין צורך בזה.

לא היו עליך שום השפעות?

אבות ישורון: אני לא יודע. תשאלי את דן מירון.

איזה צרור שירים, או תקופה בכתיבה שלך אתה מחשיב יותר מכל?

אבות ישורון: יש לי רושם, אולי זה מצחיק, כעין התחמקות, שהספר הראשון שלי, “על חכמות דרכים”, הוא הספר האהוב עלי, מפני שהוא מהארץ הזאת. אמרתי עליו שהוא גדל לי על העצים. כל־כך הייתי צמא לשירה של הארץ הזאת, להיות דומה להם, לשירים שנולדו בארץ הזאת. כל־כך קינאתי בתפילה הערבית של המואזין, כל־כך אינטגראלי עם הארץ הזאת, המוזיקה של הערבי, ואני ראיתי אותו, בלילה, בשלוש בלילה, עובר לבדו, ערבי על גמל, בין שמיים וארץ, בודד הלך לו ושר תפילה מן הקוראן, והארץ הזאת הקשיבה לו, הקשיבה לו. התמלאתי קנאה.

בזה מיצית את המאקסימום שלך?

אבות ישורון: כשאדם ילד אומר ׳אמא' הוא מיצה את המאקסימום שלו.

אין כאן נוסטאלגיה?

אבות ישורון: אם נוסטאלגיה היא התרפקות על העבר מתוך ריקנות של עכשיו, אז לא. אבל אם נוסטאלגיה היא זאת שאתה אוהב את הספר הזה, ואומר שבזה מיצית את עצמך, ואמרת את ׳אמא׳ שלך, אז שתהיה נוסטאלגיה. תקראי לזה איך שאת רוצה.

חשוב לך איך או אם יקראו אותך פעם?

אבות ישורון: לא. בכלל לא. לא חשבתי על זאת מעולם. צריך פעם לחשוב על זה אבל לא חשבתי. גם לא חשוב לי.

מה יחסך למשוררים שקמו בשלהי שנות החמישים?

אבות ישורון: יהודים בחוץ לארץ תרמו ליער הרצל. באתי ארצה ושאלתי איפה יער הרצל? תל־אביב – פה, קיבוץ – פה, קרנטין – פה, חיפה – פה, כל זה יש. מה שהובטח הובטח. אבל יער הרצל? פעם נסעתי לזכרון־יעקב, לטיול. הלכנו ודיברו בדרך, ושאלתי את השאלה, איפה יער הרצל? רבותי, פתחו את התנ״ך, יער הרצל לא כתוב בתנ״ך. אז איש לא ענה. אף אחד לא שאל את השאלה הזאת, רק אני הפוץ. עד שמורה אחד, שהיה בטיול, מורה יומיומי, אמר, שמע, תביט, יער הרצל לא חייב להיות יער. תרמת – קנו עץ, או עצים, נטעו עץ פה, בזכרון, עץ על יד ירושלים, בכל מקום, זה נקרא יער הרצל. חיתה נפשי. אם כי הצטערתי שאין יער הרצל בעולם, שמאז חדל להיות יער הרצל.

יש יער הרצל, על יד ירושלים.

אבות ישורון: שטויות, שום דבר. כל קבוצת עצים זה יער הרצל.

אבל יש.

אבות ישורון: הלית, את רוצה ללכת הביתה, אז קחי את הדברים שלך ותלכי הביתה. זה אל תמחקי כי את מעצבנת אותי. אומרים גדול המשוררים, גם אני אומר כך, מתוך שגרה. ביאליק, אורי צבי גרינברג. יש שירה גדולה בארץ. כל שיר טוב הוא יער הרצל. כלל השירים הטובים הם יער הרצל. אין בשירה של משורר רק טוב, אין בשיר רק טוב. אין, אני לא מאמין בזה. בשביל להעלות את הפחם הקשה השחור באדמה, אנטרציט, צריך הרבה מאוד גאזים שיעלו אותו. חופרים כמובן, יש מכרות.

לי קשה לשפוט משוררים. מפני שאני משהו אחר. אני לא יודע, יודע, אבל לא מבין, גם מבין, אבל אין לי אותה שלמות שנחוצה לכל אדם, ובוודאי לסופר, שיצאת, ושכאן יצאת ועלית ואתה יושב על המקום הזה שעלית אליו מאז שיצאת, ולא שיצאת ממקום אחר ואתה יושב במקום אחר שממנו לא יצאת. פה מתגלה החולי הפנימי שלי. אי־סדרים נפשיים שהיו בחיי ושהביאו אותי לומר: השירה דיברה לא לעניין.

אתה חושב שרק אתה מדבר לעניין?

אבות ישורון: רגע, אי־סדרים נפשיים, למה לא לתת לי חזרה את קראסניסטאוו ולמה לתת להם את תל־אביב? לא זה אני רוצה ולא זה אני רוצה. פעם אמר לי אצ״ג, באחת השיחות המרובות שהיו בינינו, ותמיד בנושא הערבי־יהודי, עד שפתאום התכעס ואמר, טוב, פתח להם את תל־אביב, שישרפו את תל־אביב. אני שתקתי לו. בתוך זה הייתי נתון וזה הביא אותי לומר זה לא לעניין. לא ביקשתי, תכתבו שירים על הנושא הערבי, לא זה, אבל באיתכסיה או בגלוי זה בילבל לי את החושים, למרות ששיר טוב זה טוב, משורר טוב זה טוב, אני באתי והונחתי והוטלתי פה כשק מלא. מלא מה, אני לא יודע. מה, מה שאמרתי קודם. הוטלתי על הארץ הזאת.

כשאתה אומר ׳לעניין' אתה מתכוון לעניין שלך. אבל יש עוד עניין.

אבות ישורון: אבל זה לא מעניין אותי. משעמם. למה? כי יש העניין. ומה העניין? שנולדתי שם ויושב כאן.

אבל זה עניין אוטוביוגרפי שלך. זו לא יכולה להיות תביעה כלפי מי שנולד כאן וחי כל חייו כאן.

אבות ישורון: נו טוב. אבל הבגאז׳ העמוק בתחתית האניה, או למטה מהאניה, לא באוקיאנוס, באוקיאניות של האניה צריך להיות הדבר הזה. שאשקע בזה. שהאוקיאניות הזאת שלו תהיה גם שלי, למטה משטחים של לידה פה וחיים פה, לאחר ששנינו פה יחד.

אדם אוהב אדמה. זה כל האהבה. אדם לא אוהב שום דבר אחר בעולם. לא את השמיים, לא את הכוכבים. את האדמה אדם אוהב. אדם אוהב את האדמה כמו שאוהב את המוות.

אדם אוהב את המוות?

אבות ישורון: כן, יש בי אהבה למוות. יש לי מכל האמהות ומכל האבות שאלך מהם או שהלכו ממני, יודע אני שזה האבא וזה האמא שהיא לא תלך ממני. ושבסופו של דבר, שימי לב, שום דבר אחר לא יקלוט אותך. שום דבר אחר. תראי כמה חללים יש בעולם, כמה כוכבים יש בעולם, כמה חבילות כוכבים. איך? גאלאקסיות, כמה גאלאקסיות בעולם, כמה הרבה מגרשים יש בעולם ואף מגרש לא יתן לך שם לבנות בית, והמוות זה הדבר היחידי שיתן לך. יחידי. אפילו אם אתה לא יודע מנין באת, אבל אתה יודע לאן אתה הולך. זה ברור.

אבל אתה לא יודע לאן אתה הולך.

אבות ישורון: אני כן יודע לאן אני הולך, אל המוות. אל המוות זה אל הכל. אל הכל אני הולך. אפילו אדם שוכח, טוב, מאין באתי, אוקראינה, נולדתי וגדלתי, וכאן אני, בתל־אביב, בפאריז, בלונדון, כותב שירים, הכל בסדר, אין בזה מבחינת קביעת מקום או מטרה לחייך לאחר שיצאת. יצאת – יצאת. אין בעיה. השאלה מנין באת ולאן אתה הולך, השאלה הזאת ברורה. נפתרה. ואתה מוכרח לאהוב את זה. שהדבר היחידי שאתה צריך לאהוב את זה. אין שום דבר שצריך לאהוב את זה, רק את המוות.

ואתה לא מפחד מהמוות?

אבות ישורון: לא, לגמרי לא. רגע אחד של חנק יהיה, אבל אני יודע שכולם עוברים את זה, בהצלחה. כל אחד מצליח. גם אני אצליח. את צוחקת אבל אני לא צוחק. פעם ראשונה בחיים אני מדבר על זה. על המוות אני חושב הרבה. פשוט זה המקום היחידי שאתה הולך. שום שכן ושום ארץ ושום סוריה ושום לבנון לא תקלוט אותך. ושום סעודיה. אבל זה יקלוט אותך. זה יקלוט אותך בטח. יש לך מקום. אם יש לך מקום, עצם הדבר הזה, שום דבר רק זה, אתה צריך לאהוב את זה. למה לא לאהוב את זה. ומה יש לך לעשות אם לא לאהוב את זה, תגרד לך את התחת?

אין לך שירי אהבה, כמעט אין, בעצם אין. איך זה?

אבות ישורון: איך זה אינני יודע. אני בחור יהודי שאכל צ׳ולנט אצל אבא שלו. אצל סבא שלי לא התעסקו באהבת נשים.

בכל־זאת?

אבות ישורון: העליות בשנות העשרים המו עולים שהיו בשנת העשרים לחייהם. הם היו ביישנים מדי לחשוב על נערות. הכל: אהבת הורים, אחיות ואחים, הנערות שבעיר שעזבנו – נבלם בלב. העליה לארץ היתה כמו חתך פתאומי בבשר החי. החתך עצמו נבהל והכחיל. הנשימה נשתקעה ונתקעה, וזמן רב עבר עד שפורץ דם. החלו געגועים לבית – וגם לנערות שנעזבו בעיר. וכל זה בחשאי. בפנים. עמוק ובמסך: שמה לא תבוא. וכשהגעתי לכתיבה, כתבתי בצמצום. רק מה שהכרחי, שיכולתי להשתמש בלשון, ואת היתר דחקתי. העברית היתה עברית ציונית. אתה לא יכול לכתוב שירי אהבה לנערה אלא אהבה לקרן־קיימת. אילו נשארתי בתחום היידיש אפשר שהייתי מגיע לשירי אהבה. אהבה לא חסרה לי, בכל מקום. מדבר אהבה – אני פה. אלוהים נברא עם הטבע והאדם הוסיף לו אהבה. את אמהותינו בעיניים ואת אבאותינו בני הזקנים השחורים והריחניים השארנו מאחורינו, לפי אש ולפי חרב, ואת הנערות לגעגועים טמירים. את בת הַכְּלֶזְמֶר־הסַפָּר העדינה, שלא ידעתי שהוגה בי. הנה החלום, והנה הדמות. ואיה הנערה? אין מה לדבר.

אתה חם ופתוח כלפי אנשים, יש בך סקרנות כלפי אנשים, איך זה שאין לך אף חבר אחד?

אבות ישורון: יש לי שם, בעיר ההיא, חבר, מה זה יש לי, היה לי חבר. אהבתי אותו. אחר־כך הלכתי לעיר אחרת. פה ושם היה לי רגע של חבר. למה אין לי, כי אני לא גר שם. גם בתל־אביב, אי־אפשר לומר שאין לי חבר, יש לי חבר, כל זה חבר.

אתה רואה את עצמך כאדם מאושר?

אבות ישורון: אני מאושר עם זאת שמדברת אתי. אני לא יכול להגיד לך מאושר. מאושר על הקוסמוס, על מה, מה זה מאושר, מה פירוש מאושר, אז מה את שואלת? אני לא מבין את המושג הזה. אני לא שאלתי את עצמי אף פעם את השאלה הזאת. אני לא חשבתי אף פעם שאדם צריך להיות מאושר. בסופו של דבר כל זה נגמר. הידוע לך והמוכר לך נגמר. הייתי רוצה אולי שהידוע והמוכר יתקיים לנצח. אבל אני אף פעם לא חשבתי עד הסוף מחשבה שכזאת. חשבתי רגע כמימרה על שלוש האותיות של המלה נצח, אבל על האות הרביעית לא חשבתי כבר. נצח זה רק נצח, שלוש אותיות של מלל, אז ממילא אין עניין של מאושר. מה פירוש מאושר? לא הבנתי את השאלה, מה שאלת אותי?

יש מצבים שאתה יכול לקרוא לזה מאושר, זה כשאתה מביא דבר לידי שלמות. זה מצב מאוד נעים, גורם לך הרגשה טובה שהתגברת על קושי. אם זה אושר, אינני יודע מה, אם אני מספיק לתקן את כל השגיאות בשיר שאני מדפיס, אז אין לי צורך בשום דבר אחר. אז זה מאושר? אני לא מבין. לא. אינני אדם מאושר. בסיכום.

יש מצב שכל החברה נתונה להרגשה של משהו מרכזי שקרה, שנוטל מאדם את הבטחון ואת האפשרות לומר אני נהנה מהחיים, אני הולך לבילויים, אני מתאהב באשה, שיש הדבר הזה שמפריע לו ונוטל ממנו את הרצון להשיג את זה. את החדווה לרצות בזה. זה קרה לעם היהודי בשואה, וזה שוטף כל אחד, אם הוא מודע ואם הוא בלתי מודע. הוא בעצמו לא יודע שהוא אדם בלי כנפיים, ומתהלך כמו תרנגול־הודו ברחוב אלנבי. הנורמה החברתית היא אחרת, אפילו זה לא מבוטא. קרה לו משהו, שכל מה שהוא לוקח נופל לו מהידיים. על־כן השאלה הזאת סמי מכאן, לא באה בחשבון שאלה כזאת.

אחדים, בעצם לא מעטים משיריך, מוקדשים למשוררים־חברים. יחסיך האישיים עם האנשים, בדרן־־כלל, סבוכים. האם השירים האלה באו לתקן משהו?

אבות ישורון: כשכתבתי שירים על חברים אהבתי אותם. צד אחד מסוים בהם במיוחד אהבתי ובגלל הצד המסוים הזה אהבתי את כל־כולם. ידעתי שאני את משה דור אוהב ואהבתי. את אלכסנדר פן אני אהבתי, אם כי את המסיבות שלו לא אהבתי. לא אהבתי את יחסו לאשה, אפילו בשיר הגדול “מכתב לאשה”, אחד השירים הגדולים שלו, לא אהבתי את הטון המתנשא שמדבר אליה מגבוה, כמי שבידו גורל האשה. אבל אהבתי את פן, האיש העצוב הזה, איש עצוב היה, אהבתי אותו בגלל גופו היפה, היפהפה, גבריותו היפה, קומתו הגבוהה, אהבתי אותו בגלל חיוורון פניו, אהבתי אותו בגלל נאמנותו לחברים, ואהבתו לחברים, הצמא והרעב לחברים, שלא היו רבים, כמעט שלא היו לו, אולי הוא ידע את זאת, ואני ידעתי, ואינני רוצה עכשיו להרחיב את הדיבור על זה. אני נזכר בו באהבה. גם ברחמנות. לא היתה לו הרבה שמחה בחיים. למרות שחשב שהרבה אהב נשים, אבל בודד היה. בתוך היותו מוקף אנשים נשאר פתאום בודד וסיכם לעצמו בחצי קול: “סְקוּצְ׳נוֹ מְנְיֶ, סְקוֹצְ׳נוֹ”, עצוב לי, עצוב. הוא לא רק היה משורר שכתב שירים ליריים, הוא היה משורר־לוחם. ומשורר־לוחם העיקר אצלו שהוא לוחם, לא שהוא משורר, והוא רשאי לומר אם אתם לא לוחמים ודאי שאתם נופלים ממני, מדוע אינכם לוחמים כמוני. אולי זה היה בו. הוא אדם ישר היה. יכולת להיות בטוח בו. ישר כמו מוז׳יק. אולי מכאן כל הקומוניזם הזה שלו. הוא הרבה לחלות ושכב בבתי־חולים. יום אחד, ניגש אלי פן בכסית ואומר: תביט, אני רוצה להקדיש לך שיר, הפואמה “מֹשֶׁה”. אני יודע שאתה לא קומוניסט אבל אתה בעד אחוות עמים. ניסיתי להתחמק, אמרתי שהראש שלי קטן בשביל כובע כזה והוא הפציר. אז אמרתי, שמע, אתה כתבת שיר בשם “יְרוּשָלַיִם הַקְּדֵשָׁה”. אם לא תשנה את המלה ׳קְּדֵשָׁה׳, לא אקבל את השיר. אני לא יכול לקבל כבוד מחבר שמכנה את ירושלים ׳קְּדֵשָׁה׳. הוא החוויר, חשב וחשב, ושאל לעצם השיר. עניתי שבשיר עצמו אני לא מתערב, ואני מדבר רק על השם. ואם אשנה את השם תסיר את ההתנגדות? טוב. הבטיח לשנות את השם. כעבור איזה זמן הוא חלה. אני שומע שהוא בבית־חולים ואני רץ. זאת היתה התקופה שהוא הכין את הספר “לאורך הדרך”. אני מוצא אותו במיטה, לוחץ יד חזקה בעוצמה כזאת, כמו תמיד, ועל השמיכה פזורות כל ההגהות של הספר והשיר “ירושלים הקדשה”, כאילו לא קרה שום דבר. והשיר “מֹשֶׁה” עם ההקדשה. עשיתי חשבון בן־רגע, פה שוכב פן שעשה את החזירות הזאת, הבטיח ולא קיים, גם את ההקדשה השאיר וגם את ׳הקדשה׳ השאיר. ופה פן חולה. הוא ראה שאני מסתכל. הוא עקב אחרי העיניים שלי, איך העיניים שלי הולכות כמו זבוב ונדבקות מ״ירושלים הקדשה" אל ההקדשה בשיר. גם הוא לא אמר מלה וגם אני לא אמרתי מלה. השיר “ירושלים הקדשה” הוא הימנון ירושלים, לדעתי. אני אחר־כך חשבתי, עניין של ׳קְּדֵשָה׳, כמה שאדם נאחז במלה; יכול להיות שכשהוא אומר ירושלים הקדשה הוא אוהב את ירושלים פי אלף יותר מאלה שלא כותבים עליה ׳קדשה׳. הכינוי ׳קדשה׳ זה בשביל להעמיק את האהבה שלו לירושלים. עֵינֵךְ הַחוֹמֶדֶת סָפְגָה חִיוּכִי: / “אֲנִי הַגֶּבֶר אֶת שְׁמֵךְ לֹא קִדַּשְׁתִּי.” / נִדְהַמְתְּ. (כאן הוא מרחם עליה, זה עשה לך רע, מה, ככה מדברים אל אהובה) רִסַּקְתְּ אֶצְבְּעוֹת־צְלָבִים. (זה רוסי מאוד)/ הִרְעַדְתְּ בְּעֶצֶב כַּרְסֵי־מִינָרֵטִים: / "עֶלֶם, עֶלֶם, דָּחִית מִשְׁכַּב־כּוֹכָבִים – / וְלָמָּה בְּזוּיָה לְאוֹנֶיךָ נִרְאֵיתִי? – – (איך הוא מגרה לה את האהבה.) וכאשר לאיש גבה קומה זה, בעל הרגליים הגבוהות, היחידי בכל ארץ ישראל שנעל מגפיים גבוהים בחורף ובקיץ – כאשר לאיש זה הורידו בניתוח את כפות הרגליים, זה היה באמת עלבון לבריאה. כשבאתי אליו, אמר: “קיצרו אותי”.

אשר לבת־מרים – אינני יודע אם אהבתי את כל שיריה. לא בטוח. אני אוהב שירה פתוחה, פשוטה, עם מוזיקה. שירתה בלומה, מהוקצעת, פנימית. אהבתי את דרך הכתיבה שלה ואהבתי את יחסה שלה אל הכתיבה שלה. ספר אחד שלה היה קרוב לי במיוחד. “ארץ־ישראל”. לא חשוב אם אני חי עם כל שיריה של בת־מרים. כשנפל בנה נקשרתי אליה בכבלי ברזל, כחברים. אני באתי לחופש הראשון מהצבא ואני שומע שזוזיק נפל, ואני ראיתי את בת־מרים יושבת בין החברים, בשקט, לא יכולתי לשכוח את זה. אחר־כך שמעתי את הגבתה כשקיבלה את הבשורה על נפילתו. כך היתה אמא שלי. אמא שלי מתו לה ילדים. גרנו בדירת פולני עושה ארונות מתים. מולנו היתה כנסיה גותית, פולנית. אמי תלתה את כל הצרות שבאו עלינו בעובדה שגרנו שם. יום אחד אמי ילדה ילד. מתוך עייפות רבה שכבה על הילד והילד נחנק. לקחו ממנה את הילד והניחו אותו בפינה. היא רצה כמו חיה, כמו נמר שניצוד, ולא נתנו לה לגשת אליו. אחרי זה, חודשים ארוכים אמי שכבה במקום הזה, שבו הונח הילד עד לקבורה. כתבתי לבת־מרים שירים מתוך אהבה. אינני יודע אם מותר או לא מותר. “אל יכתוב עלי יותר, כבר טישטש לי את הפרצוף שלי, אל יכתוב יותר!” כך היא אמרה, אולי לא העריכה די את השירים שכתבתי. אולי לא היתה מרוצה.

אמרת שנעשתה קרובה אליך יותר כשנפל בנה. מה משך אותך, האם בת־מרים או המשוררת בת־מרים?

אבות ישורון: אולי גם זה. אולי בייחוד זה. אי־אפשר לומר את ההבדל בין גם ובייחוד. האם בת־מרים, המשוררת בת־מרים, הידידה בת־מרים – כל זה יחד בת־מרים. יכול להיות שצד האמהות משך אותי. כל העולם הוא אמהות. שמעי־נא. האדמה היא אמהות, מה לא אמהות, האהבה היא אמהות. כל האהבות האחרות הן גזירות שוות מן האמהות, האחת והיחידה. האהבה היא האדמה. אין אהבה אחרת. מי שזוכה להרגיש את האהבה של האדמה הוא חש אהבה. אין דבר חם וטוב מזה, מאדמה. משום כך אמרתי לך על המוות. זה נובע מכאן שאני אוהב את האדמה.

אתה קושר אהבה ואדמה ומוות?

אבות ישורון: כן. אני עבדתי הרבה מאוד בפרדסים. בנטיעה, בשורשים של החושחש המתוק שהרכבנו, שורשי עצי פרי, ריח באדמה, כשאתה עושה עידור ונתקל בשורשים ואתה רואה שהטוריה פצעה שורש של עץ הדר. ואתה רואה שיש פצע, שנגרד העור, הקליפה של שורש. בהיותו באדמה היה קליפה, והבשר הלבן שלו היה כל־כך חי, רענן כמו ילד חדש. שורש שמונח באדמה עם הקליפה, שכל חייו באדמה, אתה מוריד את הקליפה אתה מגלה עץ לבן עסיסי, טוב, שכל שהוא יותר באדמה יותר לבן הוא, יותר עסיסי. אתה מריח אליו, אתה מריח את ריח האדמה. אדמה כזו עם ריח הדר היא אדמה מתוקה. אתה תוקע אף באדמה זה דבר נעים מאוד. וכשאתה תהיה טמון באדמה ודאי תריח את הריח הזה או ריח שורשים אחרים של עצים אחרים, יש בלי הרף אין סוף שורשים באדמה, האדמה היא כולה שורשיות, היא כל עבודתה יומם ולילה לעסוק בשורשים ושורשים, כל החנות שלה היא שורשים, כל חייה שורשים, כל נשימתה שורשים. היא נושמת שורשים, מדברת שורשים, מזמרת שורשים ושרה שורשים. היא לא יודעת שפה אחרת. שפת האדמה היא שפת השורשים. אין שפה אחרת. כשאדם פותח חרצובה אחת בנפשו – אז עניין המוות. אתה מתחיל לדבר, אז אפילו בשמחה. כל דבר חדש, זר לך, שאתה מוכרח להיות בן־בית שם, לגרש את הבדידות שם. צריך לדבר על זאת בשביל לטהר את הלב. רגילים לומר ׳אני אוהב את האדמה׳, ׳אני מסור לאדמה׳, ׳אני מנשק את האדמה׳, ׳אני מגן על האדמה׳, כאילו היתה האדמה איזו מין נערה בלונדית קטנה, כחולת עיניים, ואתה מגן עליה ואתה מנשק אותה. ושוכחים למשל לומר שהאדמה אוהבת אותנו, שהאדמה מגנה עלינו, מביטה עלינו. לא מדברים על זאת. הכל אנחנו עליה. אנחנו, אנחנו, אנחנו. זה גם מצחיק, גם מעני את הדבר הזה, אדם כל־כך זעיר בתוך זה ׳אני מגמא את הארץ׳. אם נראה את האדמה שהיא הכל בכל, אז האדמה איננה גיהנום ואיננה גן־עדן. היא איננה מוות. היא אדמה. והיא רואה את עצמה דרך עצמה. היא לא יכולה לדמות משהו אחר מלבד עצמה. ואם אנחנו נהפוך את היוצרות, נהפוך את התמונה, שלא אנחנו מרחמים על האדמה, כפי שיש במקורות “המרחם את הארץ”, אלא צ״ל הארץ מרחמת עלינו. היא חמה אלינו, היא מביטה עלינו. היא מגיבה ככה. אם נראה כך, אז יחסנו למוות הוא יחס אחר, אם נראה שהארץ אקטיווית ביחס אלינו, שהאדמה עושה אותנו מולדת, לא שאנחנו עושים אותה מולדת.

איך באדמה נקלט בך כל מה שהיה בך בחייך. אתה נולדת וכל מה שעשית על־פני האדמה, מתינוקיותך, מילדותך, נספג באדמה, הקולות, טפיפות הרגליים שלך הקטנות, תנועות הידיים והאצבעות המלאות שלך, כל אלה, הטפיפות העדינות נספגו כמו מוזיקה בתוך האדמה הזאת. זה נשכח בך במידה שאתה עולה בגיל ומתרחק מן הילדות ואתה ממשיך לעשות את המעשים שלך על האדמה, ההליכות שלך והמגעים שלך, להשמיע את הקולות שלך, וכל זה נספג כמו פרוטוקול, נספג ונרשם כמו אותיות ברייל. ואפילו אתה מגיע להימלאיה, אתה בכל־זאת הולך על האדמה. ובעצם אתה אוהב את האדמה מפני שאתה חוזר אל עצמך בכל פעם. אתה יושב על עצמך, על ישיבתך, אתה מקופל ברגליים על האדמה והיא נושאת אותך, וכשאתה יושב על האדמה אתה לא יודע בית יותר קרוב לך מאשר זה. כל מה שאתה שוהה עם האדמה יותר, אתה כל־כך מתביית בה. המעבר הזה של זרות בין עצם לעצם הוא כל־כך קצר בינך לבין האדמה, ההגעה, הביאה אליה כל־כך קצרה. אתה לא יכול לשבת או ללכת על איזה חומר אחר ולהרגיש אותה קרבה. לא שוכחים את זה.

היא לא מפחידה אותך. תארי לך שאני מגיע להימלאיה, לגג העולם, וזה פשוט אדמה שם. אדמה שלא ראתה צורת אדם.

על־כן אני אומר, אין מה לפחד. אתה בא לבית האדמה, אתה מוצא פנים מחייכות. פנים זה חיוך. אני זוכר שעברתי עם בן־דוד שלי בפולין בכפר, וכשהיו הכלבים מתנפלים עלינו, לעתים קרובות האיכר עמד וחייך ולא מנע מהכלבים להתנפל עלינו. בן־דוד שלי היה אומר, בפולנית, לכלב, תביט, הבעל־בית עומד ומחייך, ולא נובח, ואתה נובח. זה תמיד הצליח לו. אז האיכר היה קורא הביתה את הכלב. אבל האדמה לא שולחת לך כלבים שנובחים עליך. היא מחייכת. אינני יודע מה אנשים רוצים. לברכות שחרית צריך להוסיף, אם נערם לגבי המוות כל־כך הרבה אנטגוניזם, ׳ברוך אתה ה׳ שלא עשני׳. כי הלא הראשון שקלט אותנו היה רחם האם, ובכך אהבנו את אמא. אחר־כך, כשנולדנו, יצאנו לעולם, ובכך אהבנו את העולם. עכשיו, מי יקלוט אותנו, מי, אחרי הרחם ואחרי העולם, מי, מי יקלוט, המלאך פומפ? האדמה. אין אדמה אלא אדמה. אנחנו ניקלט על־ידי האדמה. מה יש לאהוב בעולם אם לא את המוות. אנחנו לא נפרפר בידיים וברגליים, לא רוצים, לא רוצים, אנחנו הולכים לשם. אבל באהבה, בשקט, בדממה, בשקט. אוהבים את זה. זה המקום היחידי שיקבל אותנו. התחנה האחרונה. ואנחנו אוהבים את זה מפני שאין אנחנו יכולים לחיות בלי אהבה אל המקום שקולט אותנו. אם אתה מכנה את זה אהבה, או כינוי אחר, אתה לא מתנגד לזה, אתה בא לשם, תחיה עם זה. אם אני עדיין יכול לדבר עברית, אני מוכרח במלים בעלות משמעות, שאני אוהב את מי שמקבל אותי. אדם מכניס אותך אליו הביתה, נותן לך מעיל, איך אתה מתייחס אליו, לאיש הזה?

רק באהבה?

אבות ישורון: יש נקודה אחרת. אני יהודי פולני. הקו של ריקוד ׳מה יפית׳ יש בכל יהודי פולני. אני יודע מנין זה נובע. זה נובע מתוך גרעון נורא בתפארת. מזמן כבר לא היתה לי תפארת. יכול להיות שזה בא לא מתוך כניעה, לא מתוך התרפסות, אלא געגועים למה שהיה לנו ואין לנו.

אני חושב שכל זה, דרך נוספת של האדם לקראת המוות, לקראת סיומם של החיים. אולי יתגנב דרך התרפסות, דרך חנופה, בפני המוות, אולי מתוך פחד, מתוך ניכור גדול שאני הולך אליו, אולי מתוך ׳שמע, תביט, אני יהודי לא רע, תן לי שם בפינה.׳ יכול להיות שזה מתוך התרפסות בפני המוות. אני לא מתבייש בזאת. יתבייש מי שברא אותי. יכול היה לברוא אותי אחרת, יותר מתוקן, יותר שלם. אני אין לי טענה.

אולי זאת היא הדרך של אבות ישורון אל הקבר. אולי את הדרך הזאת ביררתי לעצמי, מברר לעצמי, מנסה לברר לעצמי. אינני יודע מה. אינני פילוסוף של עצמי. אני מדבר מתוך אהבה, לדבר על זאת, למושא ולדבר. אם אני בטוח בי שמתוך אהבה לדבר, לא אירא רע, לא ירא, ולא אירא. יעשה בי אלוהים מה שיעשה. אפשר לדבר על זה יומם ולילה. אני אפסיק לדבר, אבל האהבה נמשכת. זרם האהבה הלילה יימשך אחרי שאלך מכאן.

הפחד בפני המוות יש בכל אדם. אם נתחיל בדרך כזאת, בכעס, בקולניות, בלי כיסוי, ולגלות הכל, אז תגידי, אתה חותך לי בסכין את הבשר אז כואב לי, אל תחתוך. אבל לא רק זה קיים. קיים רגש שלמדת לרגוש, למדת לאהוב, למדת להתפייס, לדבר בידידות, כל זה למדת בשביל לחיות, שתוכל לעבור את העולם. אבל בלי כל זה ישנו רק דבר אחד. פחד למות. פחד אימים. גם בחיים אתה כבר מפחד. מה אתה מפחד. אתה, משהו התהווה בך, אתה לא בהמה, אתה לא רק אדם שיכול להיות בשר־תותחים של הפחד, חומר לפחד. זה עניין שלם. עכבר גדול ועכבר קטן, יש הבדל בין פחדם בפני החתול. ראיתי בחצר שלי עכברוש שנשאר עומד בפני החתול. אני לא מפחד. אולי אני טיפש, אולי צר־מוח, תגידי עלי כל מה שאת רוצה, לא רק את, כולכם, שאני כלום, שאני חתיכת קרטון, שאין לי לב ואין לי רגש, אין לי מוח ואין לי פחד. אבל מה אני אעשה, שקו לי בתחת, אני לא מפחד.

השיר של ר׳ נחמן מבראצלאב “כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל.” אני רואה בזה עולם גדול. החיים אחרי החיים.

אתה מאמין בחיים אחרי החיים?

אבות ישורון: אני כבר אמרתי לך, אני אוהב מפני שאין לי כבר מה לאהוב. זה הדבר האחרון שאני יכול לאהוב ובלי אהבה אינני רואה את העולם. אינני רואה את עצמי. אינני רואה אף אחד. אינני רואה אתכם ואת מעשיכם שלא בכוח האהבה אתם עושים את מעשיכם, וזה לא ייקרא אַי לאוו יוּ, לא, בלי זה, אבל הכל מתוך אהבה. הכוח הוא של אהבה. ראית פעם איך כוכב מנשק כוכבת? גם אני לא, אבל אני מרגיש שזה ישנו. כוכב מוצא פעם כוכבת ממרחקי הגאלאקסיה. אני ראיתי פעם, כשהיה לי גג פתוח, ראיתי איזה שמיים באחד הלילות, ובפינה אני מבחין בדבר כזה, נפתח כמו ממעטפה, שהכיסוי שלה נפתח קצת, וכביכול מהמעטפה יוצאות קרניים ונכנסות למעטפה אחרת. פס כזה מקרניים לקרניים. על יד זה קורה דבר כזה: רחוק רחוק, על יד פתח תקווה בשמיים, על יד יהודיה בשמיים, בוער איזה פרימוס. להבה של פרימוס ממש. כוכב נשרף, בוער כמו פרימוס. הלהבה היתה אש רגילה, פשוטה. וראיתי שהטבע כל־כך פשוט, הטבע. כל־כך בלי חכמות, כל־כך קרוב, שמע, אני בית שלך, שם גדלת, שם אמא שלך גדלה, שם אמא שלך היתה שם אמא שלך ושם אחיך היה שם אחיך, ושם היתה האש הזאת, תראה, אני בשמיים, זו אותה אש. הטבע זה ביתנו, המוות זה המוות, והטבע בתוך הלהבה הזאת, זה ביתנו, אנחנו באנו משם והולכים לשם, ואין מה לפחד, רק לאהוב את זה, אין לך מודוס אחר להתייחסות. אל תבכה, אל תתמרמר, אל תעשה רעש, אל תלך להסתדרות, אל תלך לבגין, אל תלך לפרס, שום דבר. הטבע הוא פשוט. כמו להבה על הכיריים, כמו קרניים שיוצאות משם ונכנסות לשם. אבל תנסה פעם להיות הלהבה הזאת עצמה!?

אין סוף לשיחה בנושא הזה. הראיון הזה פתח לי חרצובות שסגרתי אותן או לא פתחתי אף פעם. ואם אני הולד אל המקום שדיברנו קודם, כך אני עומד, כך אני אעמוד, והאדמה תאסוף אותי. כשם שאספה אותי על פניה, תאסוף אותי אל קרבה ואינני מפחד מפני מלה אחת שאמרתי בראיון הזה. טוב שבא הלילה הזה שאני יכול לדבר בפנייך בגלוי. צריך פעם לדבר על זאת. אז דיברתי על זאת.

רמי דיצני פירסם לראשונה ב״משא", במהלך מלחמת לבנון.

סיגלית אברהם, בת 17 ממושב עולש. פרסום ראשון.

מחזור השירים של רילקה, “חיי מריה”, יופיע בקרוב בשלמותו בתרגומו של משה הנעמי.

מכתביו של מנדל פורטוגלי המובאים בחוברת זו, לקוחים מתוך עבודת מ.א. של אביבה אופז שתוגש לאוניברסיטת חיפה.

טריפון תורגם ב־1980 להצגת קבוצת קו בבמויו של מריו קוטליאר.

צילומים: מנוחה ברפמן.

ניקוד: שרה שריג התקנה לדפוס: נחמה נחמיאס

• בתיה שוורץ
• תמי אריאל
• גידי בלייכר