“בְּמוֹלַדְתִּי אֲנִי אֲדָמָה רְחוֹקָה” (פראנסוא ויון)

רְחִיפָה בְּגֹבַהּ נָמוּךְ

אֲנִי לֹא כָּאן.

אֲנִי עַל נְקִיקֵי הָרִים מִזְרָחִיִּים

מִנֻּמָּרִים פִּסּוֹת שֶׁל קֶרַח

בְּמָקוֹם שֶׁעֵשֶׂב לֹא צָמַח

וְצֵל רָחָב נָטוּשׁ עַל הַמּוֹרָד.

רוֹעׇה קְטַנָּה עִם צֹאן עִזִּים

שְׁחוֹרוֹת

הֵגִיחָה שָׁם

מֵאֹהֵל לֹא נִרְאֶה.

לֹא תּוֹצִיא אֶת יוֹמָהּ הַיַּלְדָּה הַזֹּאת

בְּמִרְעֶה.

אֲנִי לֹא כָּאן.

בְּלֹעַ הַר פָּרַח כַּדּוּר אָדֹם,

עֲדַין לֹא חַמָּה.

בַּהֶרֶת כְּפוֹר סְמוּקָה וְחוֹלָנִית

מִתְהַפֶּכֶת בַּלֹע.

וְהַקְּטָנָּה הִשְׁכִּימָה כֹּה לָקוּם אֶל הַמִּרְעֶה

גְּרוֹנָהּ אֵינוֹ נָטוּי

עֵינֶיהָ לֹא קְרוּעוֹת בַּפּוּךְ, לֹא מְשַׁקְּרוֹת

אֵינָהּ שׁוֹאֶלֶת, מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי.

אֲנִי לֹא כָּאן.

אֲנִי כְּבָר בֶּהָרִים יָמִים רַבִּים

הָאוֹר לֹא יִצְרְבֵנִי. הַכְּפוֹר בִּי לֹא יִגַּע.

שׁוּב אֵין לִי מָה לִלְקוֹת בְּתַדְהֵמָה.

דְּבָרִים גְּרוּעִים מֵאֵלֶּה רָאִיתִי בְּחַיַּי.

אֲנִי אוֹסֶפֶת שִׂמְלָתִי וּמְרַחֶפֶת

סָמוּךְ מְאֹד אֶל הַקַּרְקַע.

מָה הִיא חָשְׁבָה לָהּ הַיַּלְדָּה הַזֹּאת?

פְּרָאִית לְמַרְאֶה, לֹא רְחוּצָה

לְרֶגַע מִשְׁתּוֹפֶפֶת בִּכְרִיעָה.

לְחַיֶּיהָ רַכּוֹת כְּמֶשִׁי

פִּצְעֵי קֹר עַל גַּב יָדָהּ.

פְּזוּרַת דַּעַת, כִּבְיָכוֹל

קַשּׁוּבָה, לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר.

וְעוֹד נוֹתְרוּ לָהּ כָּךְ וְכָךְ שָׁעוֹת.

אֲנִי לֹא בָּעִנְיָן הַזֶּה הָגִיתִי.

מַחְשְׁבוֹתַי רִפְּדוּנִי בִּרְפִידָה שֶׁל מוֹךְ.

מָצָאתִי לִי שִׁיטָה פְּשׁוּטָה מְאֹד,

לֹא מִדְּרַךְ כַּף רֶגֶל וְלֹא מָעוֹף.

רְחִיפָה בְּגֹבָהּ נָמוּךְ.

אֲבָל בִּנְטוֹת צָהֳרַיִם

שָׁעוֹת רַבּוֹת

לְאַחַר הַזְּרִיחָה

עָלָה הָאִישׁ הַהוּא בָּהָר

כִּמְטַפֵּס לְפִי תֻּמּוֹ.

וְהַיַּלְדָּה קְרוֹבָה אֵלָיו מְאֹד

וְאֵין אִישׁ זוּלָתָם.

וְאִם נִסְּתָה לְהִתְחַבֵּא אוֹ צׇעֲקָה

אֵין מִסְתּוֹר בֶּהָרִים.

אֲנִי לֹא כָּאן

אֲנִי מֵעַל רֻכְסֵי הָרִים פְּרוּעִים וְאֲיֻמִּים

בְּפַאֲתֵי מִזְרָח.

עִנְיָן שֶׁאֵין צְרִיכִים לְהִתְעַכֵּב עָלָיו.

אֶפְשָׁר בְּטַלְטֵלָה עַזָּה וּבִרְחִיפָה

לָחוּג בִּמְהִירוּת הָרוּחַ.

אֶפְשָׁר לְהִסְתַּלֵּק וּלְדַבֵּר עַל לֵב עַצְמִי:

אֲנִי דָּבָר לֹא רָאִיתִי.

וְהַקְטָנָה עֵינֶיהָ רַק חָרְגוּ מֵחוֹרֵיהֶן

חִכׇּהּ יָבֵשׁ כַּחֶרֶס,

כְּשֶׁיָּד קָשָׁה לָפְתָה אֶת שְׂעָרָהּ וְאָחֲזָה בָּהּ

לְלֹא קֻרְטֹב חֶמְלָה.

מִשִּׁירֵי מְדוֹר נָכוּת רוּחַ

רמי דיצני

שִׁיר הַקָּשֶׁה

רמי דיצני

קָשֶׁה מְאֹד לִרְאוֹת עָלֶיךָ

אֶת כָּל אֲשֶׁר עָבַר עָלֶיךָ

אָמְנָם מְעַט קִמְטֵי חִיּוּךְ מְעַט קָשִׁים מְעַט

אַךְ הֲלִיכוֹתֶיךָ וְאֳפִי מַבָּטֶיךָ וּמִדַבְּרוֹתֶיךָ – מְאֻשָּׁשִׁים כִּמְעַט

כִּמְעַט

לֹא נִרְאֶה, לֹא נִרְאֶה, אֵיךְ הָרֹמַח רָמָה דַּרְכְּךָ

לֹא נִרְאֶה הֶטֵּל לַהַט חֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת אֵלֶיךָ נִשְׁלְחָה;

בְּהֶחְלֵט לֹא נִרְאֶה עָלֶיךָ.

כְּשֶׁמַּחְשִׁים לְיָדְךָ

מִיָּד חָשִׁים בְּךָ, בְּכֹחֲךָ; גַּם דֶּרֶךְ חִיּוּכְךָ,

מִיָּד נִכָּר בְּךָ,

לְרֶגַע לֹא חוֹשְׁשִׁים לְכֻלִּיּוּת מֹחֲךָ;

כְּשֶׁנִּגׇּשִׁים אֵלֶיךָ

מִיָּד מַרְגִּישִׁים עַד כַּמָּה רְגִישִׁים תָּוֵי פָּנֶיךָ,

תָּמִיד הָיוּ רְגִישִׁים, וְעַתָּה, מְעַט קְשִׁישִׁים מְעַט, אַךְ,

כִּמְעַט וְלֹא חָשִׁים כִּמְעַט

עָלֶיךָ.

אֲנַחְנוּ, הֵן רַבּוֹת יוֹדְעִים עָלֶיךָ

אֲנַחְנוּ זוֹכְרִים אֶת מִפְעָלֶיךָ וְאֵת

מַרְבִּית עוֹלְלוֹת מַעֲלָלֶיךָ;

אֲנַחְנוּ הִסְתּוֹפַפְנוּ בְּמַעְגָּלֶיךָ

אֲנַחְנוּ לֹא יָסַפְנוּ לְהוֹסִיף עַל מַעֲלוֹתֶיךָ –

וְעַתָּה, כְּבָר לֹא רוֹאִים עָלֶיךָ.

מִתְקַשִּׁים לְהַאֲמִין בֶּחֳדָשִׁים הַמַּתִּישִׁים

שֶׁעָבְרוּ עָלֶיךָ;

אִלּוּ יָדַעְנוּ, לֹא הָיִינוּ מָשִׂים מֵעָלֶיךָ,

עֶזְרָה הָיִינוּ מַגִּישִׁים

לֹא הָיִינוּ נוֹטְשִׁים אֶת מִטַּת חָלְיֶךָ;

אִלּוּ יָדַעְנוּ, הָיִינוּ חָשִׁים לְכֹּל רַחַשׁ קוֹלֶךָ

עוֹלָמוֹת הָיִינוּ מַרְעִישִׁים, לְמַעַן הַשְׁקֵט אֶת לִבֶּךָ

בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא הָיִינוּ מִתְכַּחֲשִׁים לְסִבְלֶךָ:

הָיִינוּ מַרְחִיקִים כָּל רַע מֵעָלֶיךָ

הָיִינוּ מְקַיְּמִים כָּל מוֹרָא מִלֶּיךָ,

הָיִינוּ נוֹשְׂאִים כֵּלֶיךָ;

אֶת נְעָלֶיִךָ הָיִינוּ מַשִּׁילִים מֵעַל רַגְלֶיךָ!

כִּבְרוֹשִׁים הָיִינוּ עוֹמְדִים מַחֲרִישִׁים

שַׁמָּשִׁים בִּתְפִלָּה קָשָׁה אֶל אֱלֹהֶיךָ.

וְאִלּוּ עַתָּה, כִּמְעַט לֹא מַרְגִּישִׁים עָלֶיךָ

וְאִלּוּ אַתָּה – מְעַט מִתְרַגְּשִׁים כְּשֶׁנִּגָּשִׁים מוּלֶךָ –

עַתָּה אַתָּה אָהוּב אֵלִים וַאֲנָשִׁים

אַתָּה עַתָּה אוֹהֵב נָשִׁים,

מָה טוֹב שֶׁלֹּא חוֹשְׁשִׁים,

עַל כָּל אֲשֶׁר עָבַר עָלֶיךָ,

מָה טוֹב שֶׁלֹּא חָשִׁים בָּרְגָעִים הָאֲנוּשִׁים

מָה טוֹב שֶׁלּוֹחֲשִׁים אַךְ מְעַט מֵעָלֶיךָ,

מָה טוֹב שֶׁלֹּא מְבַקְּשִׁים מִלֶּיךָ,

מָה טוֹב שֶׁלֹּא מַקְשִׁים

עַל הָעוֹרְקִים הַמִּצְטַמְּקִים־מִתְקַשִּׁים

עַל מְחוֹשִׁים קָשִׁים קָשִׁים

עַל כְּאֵב הַדָּם הַמְּסֻמָּם

עַל הַלֵּילוֹת הַנּוֹאָשִׁים

עַל הַחֲרָדָה מִפְּנֵי אָבְדַן חוּשִׁים,

עַל כָּל אֲשֶׁר נוֹרָא־קָשֶׁה

עַל כָּל אֲשֶׁר לַשָּׁוְא

עַל כָּל אֲשֶׁר עַכְשָׁו קָשֶׁה

קָשֶׁה וְלֹא מֻרְגָּשׁ

קָשֶׁה קָשֶׁה, קָשֶׁה

מַמָּשׁ

קָשֶׁה מְאֹד לִרְאוֹת עָלֶיךָ.

כִּי לוֹ נָאֶה כִּי לוֹ יָאֶה

רמי דיצני

תן דעתך:

גם נכה הוא צורה פסולה. מלה זו כך נטייתה:

נָכֶה (בהא, משום שהיא מנחי ל״י), נְכֵה רגליים, נְכֵה רוח, נְכֵה גוף ונפש, אולימפיאדת הַנָּכִים, נָכִים וְנָכוּת, חילים נָכִים, נְכֵי צה"ל, נְכֵי מלחמות יִשְׂרָאֵל, מְדוֹר נָכוּת רוּחַ, וְכוּ'.

כְּמוֹ:

יָפֶה, יָפֶה יָפֶה! יְפֵה עיניים, יְפֵה תואר וִיפֵה מראה, יָפָה כַּלְּבָנָה, מלחמה יָפׇה, יְפֵה־פִיׇּה, השנים הַיָּפוֹת, הַיָּפִים וְהַיָּפוֹת של תּל־אביב, יְפֵי הנפש, וכו'.

מִתּוֹךְ מִכְתָּב קָצָר לְחָבֵר שֶׁלֹּא יָכֹל לְבַקֵּר כִּי הָיָה מִסֻפָּח לִגְדוּד אַחֵר

רמי דיצני

… ובלילה חלמתי שאני מרבה־רגלים.

דוקא היה משעשע,

רקדתי סמבה בשני טורים של נעלי־צנחנים בדשא לפני השקם.

בחמש בערך, התעוררתי.

אחר כך התרחצתי בעצמי.

גם התגלחתי.

בשבע ורבע חלקו ארוחת־בקר.

בשמונה באה האחות המטפלת.

כשגמרה, נרדמתי. העירו אותי. שוב נרדמתי.

כי כמעט לא ישנתי כל הלילה.

כל הלילה שומעים מן המסדרון רגלים טופפות

ובאים כל מיני…

פָּנִים חֲדָשׁוֹת בַּמַּרְאָה

רמי דיצני

ל־T.S שהזכירה

וּבְמִסְדְּרוֹנוֹת הַלִּינוֹלֵאוּם הַיְּרַקְרַקִּים

בְּפִּיזָ’מוֹת מְפֻסְפָּסוֹת אֲנַחְנוּ פּוֹסְעִים

בְּסָמוּךְ מֶרְחַק זְרוֹעַ לְקִירוֹת אֲרֻכִּים (מַה שֶׁבׇּטוּחַ),

וְעֵינֵינוּ בַּמֶרְחַקִּים, כְּאִלּוּ כָּאן אֵינֶנּוּ.

צׇעֹד הָלוֹךְ וְחָזוֹר לְעֵת עֶרֶב

לְאַט לְאַט בִּמְלֹא רִכּוּז

אֲסִירִים סוֹבְבִים בַּחֲצַר כֶּלֶא, נִדּוֹנִים

בְּמוֹשֶׁבֶת ענְשִׁין, תִּזְמֹרֶת מִצְעַד מׇוֶת

בְּמַחֲנֶה־רִכּוּז.

וְהַסּוֹהֲרוֹת – אֲחָיוֹת רַחְמָנִיּוֹת, מִפְלָצוֹת־מַלְאָכוֹת בְּלָבָן,

חוֹצוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב אֶת דַּרְכֵּנוּ בְּדַרְכָּן

וּבִיְדֵיהֶן הַוְּרֻדּוֹת־אַמִּיצוֹת, בַּקְבּוּקֵי שֶׁתֶן חָמוּץ בְּצֶבַע צָהֹב עָשִׁיר רַעֲנָן,

ו/אוֹ סִירֵי צוֹאָה טְרִיָּה פְּחוּסִים מִנִּירוֹסְטָה בְּגָוֶן אָפֹר־כָּחֹל חִוַּרְיָן,

וּמִדֵּי פַּעַם הֵן עָטוֹת עָלֵינוּ וּמַעֲלוֹת אֵי־מִי בַּמִנְיָן.

וְהִנֵּה בְּדַרְכִּי אֲנִי נֶעֱמָד, מוּל חֲדַר חֲשׂוּךְ מַרְפֵּא פְּרָטִי אֶחָד,

וְשָׁם בִּכְתֹנֶת פַּסִּים, בְּאַפְלוּלִית עוֹמֵד לוֹ נִבָּט,

שֶׁלֶד אָדָם מוּזְלְמָן מְקֻמָּט

גֻּלְגֹּלֶת קָדוֹשׁ מְעֻנֶּה, כַּעֲרוּפָה מֵעַל כְּתֵפֶיהָ צָפָה־נָדָּה אַט אַט

קְשׁוּרָה אֶל חָזֵהוּ בִּשְׂרוֹךְ צַוַּאר גִּבְעוֹל מִוּשָׁט;

אוּלַי בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת, לֹא יוֹתֵר.

בְּעֵינָיו בּוֹעֵר הַפַּחַד.

וַהֲמוֹן רַחֲמַי בִּי נִכְמָר עַד דְּמָעוֹת

עַל הָאֻמְלָלוּת הָאֲנוּשָׁה הַזֹּאת –

וְעַל שֶׁאֵין לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת;

עַל הַכְּאֵב כְּאֵבוֹ, וְעַל צַעַר הָעוֹלָם,

וְגַם עַל כָּךְ, שֶׁמִּן הַסְּתָם, אוּלַי גַּם אֲנִי נִדְמֶה לוֹ כְּמוֹ כֻּלָּם…

וְהִנֵּה אֲנִי נוֹטֶה מְעַט לְצִדִּי – וְאַף הוּא נוֹטֶה אִתִּי,

וְהִנֵּה לְצִדִּי הַשֵּׁנִי פֶּסַע קָט –

וְהוּא שׁוּב אִתִּי, כִּבְמָחוֹל, כִּבְמִינוּאֵט אִטִּי, אִתִּי נוֹטֶה לְאַט,

עַיִן בְּעַיִן, מַבָּט בְּמַבָּט,

שָׁם בְּאַפְלוּלִית הַחֶדֶר, בָּרְאִי מִמּוּל נִבָּט…

וְלִבִּי בִּי נִצְבַּט.

וְאוּלַי הָיָה עָלַי לְהַקְדִּים וְלוֹמַר שֶׁאֲנִי קְצַר רֹאִי בְּמִקְצָת.

אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ נ"ט

רמי דיצני

לגילה ב.

לזיגפריד ון־ניסן

אָחוֹת מִזְדַּמֶּנֶת נִרְגֶּנֶת בְּגִין מְבַקֵּר מִזְדַּמֵּן שֶׁיַּפְסִיק לְעַשֵּׁן!

בַּחֶדֶר מִטָּה צְחוֹרָה. צֶלֶם מְפֻּחָם מְעוּךְ צוּרָה. יָשֵׁן. רֵיחַ צְלִי מְעֻשָּׁן. רֵיחַ רָע.

וְנִצֶּבֶת עַל יָדָהּ שָׁעוֹת מִתְנוֹעַעַת מִגִּבַּעַת־קַפּוֹטָה־חֲזִיָּה שְׁחוֹרָה,

בְּיָדָהּ דַּף גְּמָרָא (אוֹ אוּלַי סִדּוּר, אוּלַי סֵפֶר תּוֹרָה).

פִּתְאֹם גּוּשׁ בָּשָׂר שָׂרוּף נֶחֱרַד מִשְׁנָתוֹ

פּוֹקֵחַ אֵין־רִיסִים־עֵינַיִם, שְׁנֵי רְסִיסִים בַּגַבָּהּ הַשְּׂמָאלִית, שְׁנֵי חֲרִיצִים עֵינַיִם,

עֲשֵׁנוֹת־עֲכוּרוֹת אַךְ כָּל כָּךְ בְּהִירוּת ( – כִּי הָרֶקַע פָּנִים שֶׁכָּל כָּך שְׁחוֹרוֹת!)

וּשְׂפָתָיו הַקְּרוּעוֹת זָבוֹת מִקְּרִישׁוֹת

מִתְפַּשְּׂקוֹת כְּפֹת –

רוֹחֲשׁוֹת לוֹאֲטוֹת מְמַלְּטוֹת אוֹתִיּוֹת שְׂרוּפוֹת: מ–י–ם.

מִיָּד אָבִיו, הִנֶּנִּי בְנִי, נֶחֱרַד מִמִּשְׁנָתוֹ,

מֵעַל הָאֲרוֹנִית לוֹקֵחַ, שׁוֹלֵחַ יָדוֹ אֶל־הַנַּעַר, כּוֹס מַדְבִּיק לַשְׂפָתַיִם,

וּמִסַּנְטֵרוֹ וּמֵחֲזֵהוּ, בְּרַחֲמִים שְׁפוּכִים, מוֹחֶה בְּמִטְפַּחְתּוֹ מוֹתַר הַמַּיִם.

וְהַכּוֹס אַחַר־כָּךְ בִּזְהִירוּת מְנַתְּקָהּ, מְחַבְּקָהּ בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדַיִם,

מְסוֹבֵב שְׂפָתָהּ בְּדִיּוּק מוּל מָקוֹם בּוֹ דָּבַק מֶתֶק הַשְּׂפָתַיִם –

וּמְדַבֵּק בָּהּ שְׂפָתָיו מְנַּשֵּׁק חֲתִימַת הַשְּׂפָתַיִם.

בְּלֹא קוֹל מְקַדֵּשׁ וְלוֹגֵם לְגִימַת מַיִם,

מַנִּיחַ הַכּוֹס

בִּגְנֵבָה מוֹחֶה עֵינַיִם,

וְשָׁב דָּבֵק לִמְלֶאכֶת שָׁמַיִם.

מחלקת פלסטיקה, בי״ח רמב״ם

לא אסלח לך על שאילצתני לבחור בין מוות למוות: במבואות סבּרה ושאתילה שם נטבחתי כיהודי ונולדתי רובוט.

לא אסלח לך על שגרמת לי להעלות הרהור נורא, שמא רוצחם של אבי ואמי, הוא ששולט בנו גם פה, מקברוֹ.

לא אסלח לך על שאילצתני להתפרק מנשקי החזק ביותר – הבטחון בצדקתי – שבלעדיה נשאר אך מעט מאוד שראוי להגן עליו.

לא אסלח לך על שליכלכת כה הרבה מלים נקיות, וכשאתה אומר “שלום”, אני מכין נר זכרון.

לא אסלח לך את חתירתך המתמדת להפוך אותנו למעין מוּטאציה דֶמבילית של ההיסטוריה היהודית.

לא אסלח לך על שגרמת לי שאבַכֵּר את הגב הכפוף של אבותי הנרדפים, על הגב הישר־ישר־מדי שלנו כאן.

לא אסלח לך על שהפכת לי ארץ זו שאהבתי לחגיגה מפלצתית של טמטום ומוות; במחנות סבּרה ושאתילה נרצחו אבי ואמי בשנית.

על כל אלה לא אסלח לך ועל כך, שבאומרך “לא ידענו”, גררת אותי (שהרי אתה הוא דוברי הרשמי) אל תא זכוכית של ההיסטוריה.

ולא אסלח לך גם על כך, שעתה, בימים הנוראים האלה, אילצתני לעבור על מידתי, ולהמליץ על זניחת דרכי נועם, למען העבר את מלכות הרשעה מן הארץ.

דברים שנאמרו בהפגנה מול משרד הבטחון 21.9.1982

בַּכְּבִישִׁים שֶׁל אֵירוֹפָּה אֲנִי נִרְגָּע. בָּאָרֶץ

– מִלְחָמָה. אָחִי הַצָּעִיר מִתְגַּלְגֵּל בִּלְבָנוֹן כְּאִלּוּ גֵּץ

הָיָה מִפִּיו שֶׁל אַשְׁמְדַאי וַאֲנִי מִתְגַּלְגֵּל בְּאֵירוֹפָּה

אוֹכֵל דֻּבְדְּבָנִים מִן הָעֵצִים.

בִּפְנֵי הַנְּהָגִים הָאוֹסְפִים אוֹתִי בַּכְּבִישׁ

הָרָץ אֲנִי מוֹדֶה עַכְשָׁו שֶׁלֹּא כָּל כָּךְ חָשׁוּב לִי לְאָן

יִסְּעוּ וַאֲנִי בֶּן שְׁלֹשִׁים וְאַרְבַּע מֵחַיֵּךְ בְּשׁוֹבְבוּת

כְּאִלּוּ בֶּן עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע וּבוֹלֵעַ אֶת הַכְּאֵב וְאוֹמֵר

לְעַצְמִי בִּשְׂפָתִי: בָּאָרֶץ מִלְחָמָה פּוֹשַׁעַת וְאִם לְאֵלֶּה

כָּאן לֹא הָיְתָה בְּרֵרָה (עֲבוֹדָה, מַשְׁכַּנְתָּא, שְׁכֵנִים

דּוֹאֲגִים לְגוֹרַל הַצָּבָא) וְאִם אֶלְמַד לִסְלֹחַ לָהֶם אֶלְמַד

לִסְלֹחַ גַּם לְפוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה קְטַנִּים יוֹתֵר, אֹוּכַל לָשׁוּב

שָׁמָּה בְּיוֹם מִן הַיָּמִים וְלִחְיוֹת בֵּינֵיהֶם כְּכָל

הָאָדָם

אֲבָל עֲדַין אֵינִי יָכוֹל לִשְׁמֹעַ אֶת סִפּוּרֵי הַגֶּרְמָנִי

הַקָּשִׁישׁ מֵהֶחָזִית הַמִּזְרָחִית אֲפִלּוּ לֹא אֶת מְעַט הַמִּלִּים

שֶׁרָכַשׁ מִן הָרוּסִים: חָלָב, לֶחֶם, אֵיפֹה הַכְּבִישׁ לִסְמוֹלֶנְסְק

וְעֲדַין אֵינִי יָכוֹל לָשֵׂאת אֶת הַקֻּלָּא וְעֲדַין עָלַי לְהִתְגַּלְגֵּל

בַּדְּרָכִים, לִדאֹג לְגִילָאֵי הַגּוֹמְלִים טוֹבָה וַאֲנִי מַשְׁוֶה

לְפִיכָךְ רַק בֵּין הַדְּרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי אָז וּבְסוֹפָן נֶחְבְּאָה אִשָּׁה

זוֹ אוֹ אַחֶרֶת לְבֵין הַדְּרָכִים הַמְּיַגְּעוֹת מְאֹד עַכְשָׁו וּבְסוֹפָן יֵשׁ מָקוֹם

לְהִתְאָרֵחַ בְּחִנָּם לֶאֶכֹל בְּחִנָּם לְהִתְקַלֵּחַ לַחֲפֹף אוּלַי אֶת הָרֹאשׁ

וְעַל הַשְּׁאֵלוֹת הַמַּטְרִידוֹת מִפַּעַם: מֵאֵיפֹה הָאָדוֹן? מָה עוֹשֶׂה הָאָדוֹן

בְּאַרְצוֹ? כְּבָר אֵין לִי תְּשׁוּבוֹת פְּשׁוּטוֹת. מָה שֶׁצָּרִיךְ הָיָה הַזְּמַן לַעֲשׂוֹת

מִתְפּוֹרֵר. וְעֲדַין אֲנִי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמִתְגַּעְגֵּעַ הַבַּיְתָה גַּעְגּוּעִים שֶׁל תַּיָּר

וְעֲדַין רַחֲמַי הָעַצְמִיִּים אֵינָם שָׁוִים הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאִירוֹנְיָה דַּקָּה. אֲבָל גַּם זֶה

כְּמוֹ פְּנֵי הָאָרֶץ שֶׁאוֹתָהּ אָהַבְתִּי מִשְׁתַּנֵּה בִּמְהִירוּת

טיבינגן 1.7.82

לרותי טננבאום

בְּאַחַד הַלֵּילוֹת אַחֲרֵי זַוְעַת צִידוֹן הָרְחוֹבוֹת הִסְרִיחוּ שָׁם מֵרֹב גְּוִיּוֹת

וְהָרַדְיוֹ דִּוַּח בְּהַרְחָבָה עַל דֻּבְדְּבַן הַלְּבָנוֹן נָסַעְנוּ לָנוּ שׁוֹתְתִים כְּאֵב

אָסוּר פּוֹחֲדִים לְהוֹדוֹת אֵיךְ הָיִינוּ מוּמָרִים חִפַשְׁנוּ מָקוֹם לִבְכּוֹת

וְהַמְּכוֹנִית נָסְעָה כְּאִלּוּ מֵעַצְמָהּ לְאֹרֶךְ חוֹף הַיָּם כְּאִלּוּ

מַעַצְמָה דַּוְקָא לְיָפוֹ. בְּחָרְבוֹתֶיהָ, בַּעָנִיָה, בְּצַחֲנָתָהּ בִּקַשְׁנוּ

אַחֲרֵי שְׂרִידֵי הַהוֹד אֲשֶׁר אָבַד לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים

עוֹד לִפְנֵי שֶׁיָּצָאנוּ מֵהַבֵּיצִים

שֶׁהוּטְּלוּ בִּשְׁבִיל עֲתִידֵנוּ הַטּוֹב בְּקִנֵי הַזָּרִים. וְדָבָר לֹא הָיָה שָׁם חוּץ

מֵהֶמְיַת הַיָּם, נְבִיחַת הַכֶּלֶב וְצִוְחַת הַנַּרְקוֹמָן חָשַׁבְנוּ.

וְדָבָר לֹא הָיָה חָזָק דַּיּוֹ לִבְכּוֹת בְּחֵיקוֹ

לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים, חָשַׁבְנוּ

לֹא עָלֵינוּ

כֵּן עָלֵינוּ, כֵּן.

אֲבָל גַּעְגּוּעֵי הַמְגֹרָשִׁים, הַנּוֹדְדִים, הַפּוֹסְחִים עַל הַכּוּכִים בּוֹנִים

לָהּ כְּתֵּפַים שֶׁל בַּרְזֶל אָמְרָה לִי סָאלְוָה אַבּוּ חַאדְרָה פֶּדָגוֹגִית פַלַסְטִינִית

בְּאֵירוֹפָּה פָּגַשְׁתִּי אוֹתָהּ אַחֲרֵי הַחֻרְבָּן הַשְּׁלִישִׁי.

הִיא מִיָּפוֹ, אַחַר כָּךְ הִיא מֵעַזָּה, אַחַר כָּךְ

הִיא מִכְּוֵית: דּוֹאֶגֶת, חִוֶּרֶת, מְעַשֶּׁנֶת הַרְבֵּה מְחַבֶּלֶת

בִּלְשׁוֹן הָרוֹצֵחַ. גַּעְגּוּעֵי הַמִּגֹרָשִׁים עוֹטְפִים שׁוֹמְרִים

חָזָק עַל יָפוֹ. אֵלֵךְ לְיָפוֹ מֵאֵירוֹפָּה לֹא בֵּיתִי אֶשְׁאַל אֶת

הַזְּקֵנִים הֵיכָן עוֹמֵד בֵּיתָהּ. אַבִּיט בּוֹ. אֶשַׁמֹר עָלָיו

בִּשְׁבִילָהּ שֶׁתָּשׁוּב. כִּי תָּשׁוּב

בלקסיקון יהיה כּתוב:

יִשְׂרָאֵל. מְדִינָה. הִתְקַיְּמָה עַד סוֹף הַמֵּאָה.

עַם עַתִּיק שֶׁל רוֹעִים בִּנְדוּדָיו עָבַר אֶת פַלַסְטִין. הוֹלִיד

בָּנִים וְנֶאֱסַף אֶל אֲבוֹתָיו. הַבָּנִים נָסְעוּ מִשָּׁם בָּאֳנִיּוֹת

וּבִמְּטוֹסִים אַחֲרֵי הִלּוּלַת דָּמִים.

בַּלַּיְלָה כְּמוֹ זֶה אִם הָיָה עוֹבֵר אֶת בְּשָׂרֵךְ

רַעַד כְּאִלּוּ סִיּוּט פִּלַּח אֶת שְׁנָתֵךְ

יָכֹלְתִּי לָקוּם וְלָלֶכֶת בְּשֶׁקֶט אֶל הַמִּטְבָּח וְלִכְתֹּב לָךָ

שִׁיר שֶׁיְּשִׁיבֵךְ אֵלַי בַּבֹּקֶר

לֶאֱסֹף אֶת גַּל הָאַהֲבָה הַגּוֹאֵה הַזֶּה שֶׁבּוֹ אַתְּ לֹא יוֹדַעַת

כַּמָּה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ וְתִקְרְאִי אוֹתוֹ מָחָר

וְעַכְשָׁו בַּלַיְלָה הַזֶּה בְּתֵל אָבִיב הַמַּפְצִיצָה

אֲנִי קָם אֶל הַמִּטְבָּח מַעֲלֶה בּוֹ אוֹר וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת

הַתִּינוֹק בּוֹכֶה בַּבַּיִת מִמּוּל וְאֶת קוֹל אִמּוֹ הַטּוֹבָה

מַרְגִּיעָה אוֹתוֹ וַאֲנִי מְוַתֵּר עַל קוֹלוֹת הַמִּזְמוּז לְמַטָּה

בָּרְחוֹב וְעַל הַשִּׁעוּל וְעַל הַנְּחִירָה וְעַל שִׂיחָה בַּסָּלוֹן

הַמְּרֻחָק, עַל צְפִירַת מְכוֹנִית, עַל נַהֲמַת הַמָּנוֹעַ, עַל

הָרְדְיוֹ הַחוֹלֵף, עַל הַמָּטוֹס בַּחֹשֶׁךְ וַאֲנִי מְנַפֶּה אֶת

הַקּוֹלוֹת הַלָּלוּ, אֲפִּלּוּ אֶת נְשִׁימָתֵךְ. אֶשָּׁאֵר רַק עִם

צִוְחַת הָעוֹלָלִים בְּמַעֲרַב בֵּירוּת.

רָחְקְנוּ מְאֹד זֶה מִזּוֹ בַּמִּלְחָמָה הַזֹּאת,

לַמְרוֹת הַהַסְכָּמָה הַפּוֹלִיטִית הַמְּלֵאָה בֵּינֵינוּ. כְּמוֹ

צַפְנוּ מִן הַיַּבָּשָׁה וָהָלְאָה עַל שְׁנֵי קְרָעִים שֶׁל אֲדָמָה.

בַּבֹּקֶּר לֹא אָשִׁיב אוֹתָךְ אֵלַי

וְלֹא תָּשִׁיבִי אוֹתִי אֵלַיךְ. כְּמוֹ זָרִים נִשְׁתֶּה אֶת הַקָּפֶה

בַּבֹּקֶּר. כַּמָּה מְאוּסָה פִּתְאֹם אַהֲבָתֵנוּ. בְּמֶרְחַק יְרִיָּה

מֵהַמַּטֶּה הַכְּלָלִי בְּמֶרְחַק זַעֲקַת תְּחִנָּה מִן הַחַיָּל

הָעוֹבֵר בַּכְּבִישׁ

27.7.82

את השבועיים הראשונים של המלחמה אסור לשכוח ולא על־מנת להתנצח. את השבועיים הללו אסור לשכוח כיוון שעם שלם, לבד מצווחנים ספורים, צעד כמו מכונה משומנת היטב אל המלחמה וקרא לה כמעט פה אחד “שלום הגליל”. טפו.

ואין אף סיבה אחת בעולם להניח לטעויות של הרבים להישכח. שיבלעו את חרפתם, המזועזעים של היום, שיאשימו את כל העולם בחרפתם שלהם, אבל שילמדו את השיעור עד תומו. תהיה עוד מלחמה, נראה אותם. חלק מהם לא ילמד. לא מנהיגיהם, בכל אופן, וגם לא סופריהם הציונים־סוציאליסטים, חסידי המלודראמה, אחרי כל הזבל האכזיסטנציאלי ששפכו עלינו. צופי המלודראמה, שחקניה, מחזאיה, מבקריה אוהבים את הלינץ׳. הם מאוהבים בגיבור החיובי והגיבור הראשי יהיה תמיד יהודי. טוב החי היהודי מהמת הערבי. תמיד תמיד. אנו אנו הצודקים. והגיבור החיובי הוא תמיד הם עצמם: גוף ראשון רבים. כוחותינו, מטוסינו, בורותינו, אלוהינו.

בזמן פינוי ימית היו החיילים רק ׳חיילי צה״ל׳. התבוננו העתונאים בחזיון המשעמם והשתדלו להפכו למרתק דרך הַדֶמֶה־טראגדיה. קראו לחיילים ׳חיילי צה״ל׳ וקראו למתנחלים ׳מתנחלי החבל׳ והיתה דראמה אובייקטיווית. יהודים מכים יהודים. אוי אוי אוי. אחר־כך באה מלחמת האביב בגדה, מלחמת־מילסון. למעלה משלושים הרוגים. רובם תלמידי תיכון. שלום־עכשיו הקפיד לבקר רק את רצוחי גוש־אמונים. את החללים שהפיל הצבא והמג״ב לא ביקרו. גם לא את משפחותיהם. הם היו אויבים, כנראה, אוטומאטית, או משהו מסוג העיוות המפ״מניקי. ואפילו כאן הקפידו העתונאים להיות אובייקטיוויים משהו. הם אמרו: “חיילי צה״ל עצרו עשרים מסיתים.” הם אמרו: “חיילי הממשל עצרו חשודים.” הם אמרו: “חיילי משמר הגבול פיזרו בגאז מדמיע הפגנת תלמידים.” ויום־יום מתו מסיתים׳, ׳מתפרעים׳, ׳מחבלים׳, בעיקר סביב דגל מאולתר, מדינה חופשית, רצו ומתו. ועדיין לא העזו העתונאים להוציא את מלאי הגוף־ראשון־רבים מהתיק. הז׳אנר היה שונה.

ואז נתן בגין את האות להחליף את הרפרטואר. המלודראמה החלה. הלינץ׳ החל. החיילים הופכים ל׳כוחותינו׳ ואני מסרב לקרוא אפילו לאחי, עצמי ובשרי, חיילינו. הוא אחי. והדאגה לו אינה מניחה לי לישון בלילה, אבל הוא חייל. למה אקרא לו אחרת? למה אשייך את תפקידו אלי? למה אשתתף במסע ההתעוררות הגדול הנפתח עם רגע פקודה?

עתונאים אינם בוגדים גדולים. הם זונות קטנות. למה לא להשתתף בעירור ההמונים. בגוף ראשון רבים. מה שמותר לעמיחי מותר גם לאהוד יערי. והמטוסים שהתקיפו ברצחנות אדירה את ביירות מאז חתימת הסכמי קמפ־דייויד ב־1979 הפכו פתאום מ׳מטוסי חיל־האוויר תקפו הבוקר׳ ל׳מטוסינו תקפו הבוקר׳. העירור. קירוב הלבבות. העם מגוּיס. אבל העם אסור. חבוש. כלוא. מטומטם. מסומם. ואלו שרים לו נעמי שמר עם או בלי מנגינה. והגיבור המלודראמטי תמיד בסדר. חיילינו הם הגיבורים החיוביים של המלודראמה הלינצ׳אית. והנבל הנצחי הוא תמיד הערבי. אם רוצים לומר עליו מלה טובה אומרים עליו שהוא טיפש. מסכן. ההנהגה שלו גררה אותו. הוא לא אשם. הוא רק טיפש. מצבו היה יכול להיות הרבה יותר טוב אילו רק שמע לעצות הטובות מפעם: עבודה עברית, מדינה עברית, עליה חופשית, חוק השבות, התנחלות בלי תנאים מוקדמים. מסכן. ואשמתו העיקרית של הנבל המובס במלודראמה הציונית־סוציאליסטית היא בכך שהביא את בנינו לאן שהביאם במלחמה הארוכה הזאת. גולדה לא מתה ולא תמות אף פעם. היא חיה בקיבוץ חולדה ומעניקה ראיונות לליבראסיון על המיסטיקה החלוצית וכולי. שותפות הגורל שלא קיימת בארץ הזאת לא התקיימה יותר משבועיים, חרף המוסיקה של נעמי שמר. היא ניסתה. יש להודות. גם פרס. גם רשף. אבל את התפוררות הערכים השקריים לא תעצור אפילו שלום־עכשיו. ושלא יכתבו סאטירות פוליטיות מצחיקות, עם גוון מתקדם. בשם כובד־הראש שאנחנו מתבוססים בדמו, בדמינו, בדמיהם, שלא יכתבו סאטירות. הומור בארץ הזאת הוא בדרך־כלל בריחה. אין כאן עניין לבדיחות אידיוטיות נוסח ווּדי אלן על המבורגרים ועל פלסטיק ניו־יורקי. אנחנו חיים במקום אחר. אנחנו חיים בתופת ואנחנו נתבונן בתופת הזאת בעיניים פקוחות. ושלא יחזרו האופוזיציונים־למחצה למשול בנו במוספי השבת ובפינות התרבות הקטנות על־פני העיר המזדיינת עם העתון. ושסופריה האשכנזים של הציונות־הסוציאליסטית יפסיקו לחלק את הארץ ליפה ולמכוערת. הם החלק המסוכן של הכיעור. החלק הפחדן. ושאותו רכלן־צייר לשעבר יפסיק לתת לנו רצפטים של אסתטיקה וֶרסוּס פוליטיקה. די. מבצע סיני נגמר וצייריו הלכו לישון. אנחנו חיים בתופת. החומרים התחלפו לנו באמנות. מי שלא מבין שהחומרים השתנו לא הבין כלום. שילך לחו״ל או לקיבוץ. החומרים השתנו. ההיפותיזות הפכו לעובדות ממש.

כל ההיפותיזות על המדינה הזאת והתנועות השליטות בה, צאצאי התאומים ז׳בוטינסקי ובן־גוריון, הפכו במלחמה הזאת לעובדות פוליטיות. לא עוד פלפולים והנחות פופריות שכנגד ההיפותיזות העמומות. ב־5.6.82 נגמרו הספקות האחרונים. מי שלא ילמד להתייחס למדינה הזאת תוך ניתוק הזהות הטפשית: המדינה זה אני, הצבא זה אני, הממשלה זה אני, מי שלא ילמד, יתאמלל עוד ועוד. קיתונות הרותחין הללו אינם משכיחים את העיקר: אויבינו. אנשי הימין הישראלי הם המפלצות. אויבים ב־100%. לא ב־10%. לא יריבים. לא תוצרים מיסטיים של הנחה כזאת או אחרת בתולדות הציונות. אויבים של ממש. הם אינם חולצים את מגפיהם בחזרם מגיא ההריגה המשיחי שלהם ובהיכנסם בחזרה לסאלון לדבר אתנו על תרבות ׳עזוב פוליטיקה… כולנו מסכימים הרי ש…׳ מה איכפת לי האוניוורסאליזמים שמוכרים לי במוספים. מה איכפת לי הקיטורים של הבכיינים ששתקו בשבועיים הראשונים ועכשיו מאיימים בירידה מן הארץ. שיסעו. בלאו־הכי לא עזרו כשהצטרכנו להם. אנחנו לא ניסע. כמו שלא ברחנו מכיכר העיר ברגע הקשה. זו זירת הקרב היחידה שלנו. זהו שלמדנו מאחינו הפלסטינים: צומוד. כאן נולדנו. על הארץ הזאת נילחם. בשיניים ובציפורניים. יש לנו אויב אחד. רק אחד: ממשלת ישראל הזאת.

במלחמה הסתכַּנו, למשל, גם בגיחוך. הכתרנו את עצמנו בתארים שלא ידענו אם לא היו תארים של שוטי־העיר הזאת. הצלחנו. לא מנענו את המלחמה אבל הרמנו את הדגלון הקטן שהשמיטו אותו הרצים למלחמה או למקלט. לא פחדנו. לקחנו את עצמנו ברצינות. מוחמד רונית זאהי יעל ג׳מיל אנני עיסא שאדיה תמי נוואף עוזי ניקולא מיכל מוסטפא דליה. כל הלילה הארוך ההוא לא בכינו. לא הרבה. צבענו. החתמנו. צעקנו. התפגרמנו ועברנו את הלילה הזה יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד יד ביד

11.10.82

במבואות הכפר צפה פתאום ועלתה שורה מתוך שיר של סעיד עקְל. ציפורן, דיו שחורה, פנקס משבצות קטן וכתב־היד שניסיתי מני אז, לשווא, לחקותו. עשרה שירים משל סעיד עקל הועתקו באותו פנקס, ומתוכם צפה השורה:

“אֱלֵי מוֹלֶדֶת נָאוָה, שָׁם גּוֹן הֶעָבִים / כְּגוֹן הֶמְיַת הַיּוֹנִים”.

לפני עשרים וחמש שנה, ביום בו הפכה הֵיעלמות בעל הפנקס לוודאות מוחלטת ומעיקה, ישבתי ליד החלון של כיתה א׳, שהשקיף על שובך היונים של כומר הכפר. ולכשאקרא בפנקס בבוא הזמן תיקבע התמונה בזכרון: סורגים בחלון, ויונים בשובך. ולהמיית היונים, במילון הילדות הפרטי, לא יהיה פירוש אחר זולת אותו פירוש. עכשיו, בראשית אוקטובר 1982, אני בדרך לפגוש אותו, את בעל הפנקס, לאחר עשרים וחמש שנות היעדרות, שלו, בלבנון. ספק אם חשב במרוצת השנים על אותו פנקס שהשאיר בין ניירותיו, ואשר נמצא עכשיו ברשותי.

אני חושב על אופניים.

ולא סתם אופניים.

אלא אופניים עשויים מסוכריות (כן, כן!). ליהנות משני העולמות: מסע ומתיקות. והנה אני מגלה שבמשך השנים נעלם גלגל אחד, והאופניים הם דו־גלגליים עכשיו. הם גדלו אתי. אופניים מסוכריות!? ממש כך. הוא שימש מורה לערבית בבי״ס תיכון בנצרת, ונהג לספר לי שיש שם בית־חרושת שבו מייצרים כל מיני דברים מסוכריות. והייתי אמור לבחור. בחרתי באופניים. תלת־גלגליים כמובן. כי הייתי ילד. והוא היה אמור להביא אותם בפסחא. ושבוע לפני יום השישי הקדוש, ביום בו עורכים את תפילת הנעילה “בשבח הבתולה הקדושה”, הוא נעלם. כמה ימים לאחר־מכן, בשבוע הפסיון, הגיעה אחותו הבוכיה מנצרת ובפיה הידיעה: הוא חצה את הגבול. ואני חשבתי על האופניים שלא אקבל.

עכשיו, במבואות הכפר, אני חושב על תמונה: רוכב אופניים מביט בתדהמה בשתי גוויות שרועות לצד המדרכה.

אני מביט בחלקת האדמה הקרויה “אדמת הכנסיה”, במבואות הכפר. וחושב על סוסים. סוס אדום היה לדודי. ולא משום שהיה צבעו אדום, אלא משום שקראנו לו כך. סוס נטול כל הילה ספרותית, תשוש ושבע־ימים. ובעונת שתילת הטבק, בשלהי האביב של אותה ילדות רחוקה, של אותה שנת־היעלמות, נתלוויתי אל דודי ל״אדמת הכנסיה" כדי לעזור לו בשתילה, ככל שכוחותי הצנועים הרשו זאת. בדרך אל השדה הועמס הסוס בארגזי שתילים ובחביות מים. ודודי הטוב הבטיח לי שבסוף היום, אם ירצה השם ברוב חסדו, ישימני על גב הסוס וישלחני, פרש ערירי, הביתה. היום היה חם וארוך, והרכיבה המצופה על גב הסוס היתה הגחלת שציננה את סבלותי. והנה השתילים עומדים כבר זקופים, שורות שורות, לאורך התלמים, והנה העבודה מסתיימת. והנה הסוס, התשוש ושבע־הימים, שעמד כל היום בדומיה בצלו של אחד העצים, שואב אל תוך ריאותיו הסוסיות משב כוחות אבודים, קורע את הרסן בתנופת צוואר, ושועט לכיוון הכפר. אמינותו של דודי, שהיה הקוסם של ילדותי, ספגה באותו יום, בעיני הדומעות, מכה קשה. הרבה ימים עברו עד שנתיישרו ההדורים בינינו. אותו סוס אמוּל, שלא היה אחרון הסוסים שברחו ממני, לא האריך ימים בעקבות המקרה, והשעיטה המופלאה היתה בבחינת שירת הברבור של הסוס־האדום.

אני חושב על תמונה: כמה גוויות, וסוס שקרס באמצע השתיה וראשו שעון על דופן החבית.

והוא לא זיהה אותי. גם אני לא הייתי מזהה את עצמי אחרי כל־כך הרבה שנים. והשנים שעברו עליו הגבירו את הדמיון בינו לבין אבי. שניהם היו יחידים, במירוץ־השליחים המשפחתי, שהעבירו את תווי הפנים של משפחת־סבתא. השנים שעברו עליו לא נתנו לו לראות את אבי ואת אביו בטרם מותם. אבל את האופניים הוא זכר, וצחק כששאלתי למי שייכים אופני־הסוכריות השעונים על שער הכניסה לחצר. בקול שקט הוא מדבר על דא ועל הא, בשטף מילים וברהיטות המעוררת בלבי, מחדש, את אותה קנאה בכתב ידו הקסום.

ומולנו שרועים נופי ילדותי, ונופי ילדותו. השביל היורד אל העמק, בינות לשדות האדומים, ומטפס במעלה ההר. ועיני הילדות אינן מבחינות בשינויים. לא בכביש הרחב שנסלל לאורך העמק, בניצב לשביל, ולא במצפה שהרעיד את קו האופק הרוגע. אחיו, במשפטים קצרים ומדודים, כדרכו, מסביר לו מה נשתנה בנוף. ובלבי מתחילה המועקה לבקוע. אין הוא רואה את שעיני רואות. מכונס בתוך השלווה הבוטחת של אישיותו הנלבבת הוא ממשיך להלך על החבל המתוח ביני לבינו. רק דודי המנוח השכיל מבעוד מועד לעמוד על הפן הזה באישיותו: כאז כן עתה, הוא שבוי בקסם המלים, והן שבויות בידיו כמוט־שיווי־המשקל של הלוליין. ושנינו לא מחליפים הרבה משפטים, הן בגלל השתיקה שבהבנה, והן בגלל הזרם הבלתי פוסק של המבקרים. ועל־יד על־יד אני מתחיל להבין את שמיאנתי לשמוע. הוא מדבר על מלחמת בני־אור בבני־חושך, על התרבות הנרמסת על־ידי הפולשים ממדבריות הבורות של המזרח, על אנשים שאינם יודעים להשתמש במשטף של בית־השימוש.

בראשית שנות השלושים שב ללבנון, מגלותו האירופית, איש משכיל וכאריזמטי בשם אנטון(!) סעאדה. הוא הצליח לרכז סביבו קבוצה של אנשי־רוח וסופרים במסגרת המפלגה הלאומנית הסוציאליסטית הסורית. הוא דיבר על הסהר הפורה, המפנה את גבו למזרח ופונה אל המערב, ועל קפריסין ככוכבו, ועל הגזע הסורי העליון שהנחיל לאנושות כולה את אותיות האלפבית. סעיד עקל, שפירסם באותה תקופה את מחזהו הפיוטי “בת יפתח” (כן, כן!), הוכח ע״י סעאדה והופנה למקורות הסוריים הקדומים כדי לשאוב מהם חומר ליצירתו. ואכן, עקל לא איכזב את מנהיגו, וכתב את מחזהו הפיוטי “קדמוס”, אחיה של אירופה היוצא במצוות אביו לחפשה ולהחזירה למולדתה; קדמוס, המלח הפיניקי המפליג מערבה ומביא לאנושות את האלפבית. הרבה מן הסופרים שהשתייכו למפלגה נטשוה ברבות הימים, ורובם פנה שמאלה. סעיד עקל אף הוא נטש את המפלגה, ופנה ימינה. הכנענים של לבנון.

ארון ספרים ספון בתוך הקיר העבה היה לנו בכפר. מאחורי הספה. הספרים עמדו בו בשורות, כלפי פנים. וכדי להגיע לאחד הספרים צריך הייתי להוציא את תכולת הארון ולפרוש את הספרים על הספה. שני עותקים של “קדמוס” היו שם. מעזבונו. סתומים ואטומים בפני הילד שהייתי. לימים, עברה המשפחה לחיפה, ולא כל הספרים עברו אתה. ביקשתי פעם מקרוב משפחה שנסע לכפר שיביא לי את “קדמוס”. רצה הגורל ובאותו ביקור הוא רב עם הורי ארוסתו, ונתפזרה עליו דעתו. “קדמוס” נשאר במונית שהסיעה את שניהם מנהריה לעכו, ואחר־כך המשיך הגיבור המיתולוגי שבע־הימים לכיוון בלתי ידוע. ואת שהרגיש המלח הפיניקי הזקן במונית השירות לא נדע עולם. כשגוללתי באוזני אחי הבכור את קורות הפרשה הוא הרגיעני ואמר שהעותק השני נמצא אצל אחד מידידיו בחיפה. ואותו ידיד, גבר צעיר שזה עתה נישא, לא האריך ימים ונפטר ממחלה ממארת. ומי יעז לבקש מאלמנה מתאבלת ספר לקריאה?

לימים, שאלתי את הספר מספריית האוניברסיטה העברית. ערבית כזו קוראים פעם בחיים. ולימים, יופיע סעיד עקל בטלוויזיה הישראלית, שופע בלורית לבנה, בטרם אופניים ובטרם סוסים, וידבר על הפתרון הסופי של הבעיה הפלסטינית בלבנון.

השיר המובא להלן לקוח מתוך “קדמוס”. מצאתיו מועתק באותו פנקס קטן.

ראשית אוקטובר 1982.

אני נוסע לכפר כדי לפגוש את בן־דודי, איש הפלאנגות. ובמבואות הכפר צפה פתאום ועולה שורה מתוך שיר של סעיד עקל:

“אֱלֵי מוֹלֶדֶת נָאוָה, שָׁם גּוֹן הֶעָבִים / כְּגוֹן הֶמְיַת הַיּוֹנִים”.

כגון המיית היונה בשער הניוזוויק.

אֱלֵי מוֹלֶדֶת שְׁלֵוָה, הָרוּחַ בַּמִּפְרַשִׂים נוֹשֶׁבֶת

אֱלֵי שְׁתִי־וָעֶרֶב שֶׁל אַגָּדוֹת וְזִכְרוֹנוֹת עָבָר

אֱלֵי זֶמֶר הַסְּפִינוֹת שֶׁהִדְרִיכוּ מְנוּחַת עוֹלָם נִבְעָר

שֶׁמִּטְעָנָן הָגוּת וְיַעֲדָן הָאָדָם שֶׁלְּמִדְבָּר

וְהַיָּד הַכּוֹתֶבֶת

אֱלֵי מוֹלֶדֶת נָאוָה, שָׁם גּוֹן הֶעָבִים

כְּגוֹן הֶמְיַת־הַיּוֹנִים

צְחוֹרִים בְּלָבְנָם, עֲשִׁירִים בְּשִׁפְעָתָם, וּקְרוֹבִים בִּתְפִלָּתָם יוֹתֵר

לְאֹזֶן־אֱלֹהִים מִכָּל בָּרוּא אַחֵר

אֱלֵי מוֹלֶדֶת נָאוָה, שָׁם הֶעָפָר הַנִּשְׁחָק

הוּא אָבָק מִתָּמֵּר

מִפַּרְסוֹת סוּס הַגִּבּוֹר הַחוֹזֵר

אָבָק

שֶׁהָאֻמּוֹת מְבַקְּשׁוֹת לוּ רַק

נִתַּן לָהֶן לִקְלֹּעַ לְרֹאשָׁן מִמֶּנּוּ זֵר

אֱלֵי מוֹלֶדֶת נָאוָה, שָׁם הַגְּבָעוֹת

הֵן תִּלֵּי־גַּעְגּוּעִים

יְצִירֵי־דִּמְיוֹן טָהוֹר

שָׁם הַמֶּרְחָבִים

הֵם אוֹר

יְקָרוֹת שֶׁל יַסְמִין וְתַעְתּוּעִים

אֵלִי עִלִּית, צֶאֱצָאֵי־אָב

חוֹלֵם עַד כְּלוֹת הַיָּמִים

עַל אִיָּיוֹ וְעוֹלְמוֹתָיו

בְּפַאֲתֵי־מַעֲרָב

VI

כְּשֶׁעֶרֶב רַד עֻלּוֹ שֶׁל יוֹם הוּסַר;

פְּסָגוֹת גְּבוֹהוֹת מֻקְּדוּ; גֶּשֶׁם לֹא טִפְטֵף;

בֵּין דְּשָׁאִים רְחָבִים וּפְרָחִים נִשָּׂא

שִׂיחָם שֶׁל הַמְיֻמָּנִים הֵיטֵב.

גַּנָּנִים רָזִים אָמְדוּ מְחִיר נַעֲלֵיהֶם,

נֶהָג, קוֹרֵא בַּשְּׁבִיל, הִמְתִּין לְאוֹת

כִּי כְּבָר סִייְּמוּ הַחְלֵף דֵּעוֹתֵיהֶם.

נִרְאֶה כִּי כָּךְ עַל הַחַיִּים לְהֵרָאוֹת.

הַרְחֵק, בְּלִי־קֶשֶׁר לְטִיב הַכַּוָּנָה

צָפוּ שְׁנֵי צְבָאוֹת לְטָעוּת בְּמִלָּה

עִם צִיּוּד מַתְאִים לִגְרִימַת יִסּוּרִים,

וּלְחֶסֶד פִּיהֶם אֶרֶץ נִתְּנָה

שַׁמָּה, נָפְלוּ חֲלַל הַבַּחוּרִים,

נָשֶׁיהָ בּוֹכְיּוֹת, עָרֶיהָ חַלְחָלָה.

XII

מִכָּאן הַמִּלְחָמָה חַפָּה כְּאַנְדַּרְטָה:

טֶלֶפוֹן מְדַבֵּר עִם פָּקִיד;

דְּגָלִים עַל מַפָּה מוֹרִים כִּי שֻׁגְּרָה אֻגְּדָה;

נַעַר מַגִּישׁ סִפְלֵי חָלָב, יֵשׁ תָּכְנִית

לַאֲנָשִׁים חֲרֵדִים לְחַיֵּיהֶם,

הַצְּמֵאִים בְּתֵשַׁע בִּמְקוֹם בַּצָּהֳרַיִם,

מוּעָדִים לְאָבְדָן, כְּמֵהִים לִנְשֵׁיהֶם,

וְשֶׁלֹּא כְּרַעְיוֹן, מֵתִים חַת־שְׁתַּיִם.

אַךְ יֵשׁ וְרַעְיוֹנוֹת יִצְדְּקוּ גַּם אִם אָדָם יוּמַת:

כִּי רָאִינוּ פָּנִים לִרְבָבוֹת

נִלְהָבוֹת מִשֶּׁקֶר אֶחָד,

וּמַפּוֹת לְעִתִּים יוֹרוּ לִמְקוֹמוֹת

שֶׁרַע בָּם לִחְיוֹת עַכְשָׁו:

נַנְקִינְג. דָּכָאוּ.

נִצָּב בֵּין הֲרִיסוֹת, הַכּוֹבֵשׁ הַמְבֹעָת קָרָא:

לָמָּה הֵם הִתְנַגְּדוּ לְגוֹרָלָם? לָמָּה?

*

כְּשֶׁמְּדִינָאִים אוֹמְרִים בְּחֻמְרָה: ‘צָרִיךְ לִהְיוֹת רֵאָלִיסְטִים’

כַּנִּרְאֶה חַלָּשִׁים הֵם, וְלָכֵן, פָּאצִיפִיסְטִים.

אַךְ כְּשֶׁיְּדַּבְּרוּ עַל עֶקְרוֹנוֹת, הִזָּהֵר, יָכוֹל לִהְיוֹת,

שֶׁהַגֶּנֶרָלִים שֶׁלָּהֶם כְּבָר רוֹכְנִים עַל מַפּוֹת.

הערת המתרגמת:

במאמרו ״לשון המשורר״ (1935) עומד אודן על הקשר בין שירה לפוליטיקה:

“אין זה מעניינה של השירה לומר לבני אדם מה יעשו, אלא להרחיב את ידיעתנו על הטוב והרע, להפוך את הצורך בפעולה לדחוף יותר ולהבהיר את טבעו, להוביל אותנו אל הנקודה שבה יתאפשר לנו לעשות את ההכרעה הראציונאלית והמוסרית.”

לשירתו של אודן היתה השפעה עצומה – פוליטית, מוסרית ואסתיטית – על בני זמנו. באקלים הפוליטי־חברתי של שנות השלושים (השפל הכלכלי, עליית הפאשיזם והנאציזם, מלחמת ספרד, מלחמת סין־יפן) היתה אכן שירתו – עבור קבוצה גדולה של אינטלקטואלים מן המעמד הבינוני – אמצעי להבהרה מוסרית וקריאה לפעולה פוליטית כאחד. מעטים משיריו הם תעמולתיים ישירים (ביניהם: ״קומוניסט לאחרים״ (1932), קריאה לאינטלקטואלים להצטרף למפלגה הקומוניסטית ולאחד כוחות עם הפרולטריון). עיקר כוחו דווקא ביכולת להביע בלשון סמלים פרטית עמדות ורגשות שהפכו נחלתו של דור.

אודן לא האמין כי ערכים פוליטיים הם מוחלטים וניצבים מעבר לערכים מוסריים ודתיים. המארכסיזם שלו, כמו עניינו בפרויד, היה “טכניקה להסרת המסכות מעל האידיאולוגיות של המעמד הבינוני. לא במטרה להתנתק ממנו, אלא במטרה להפוך לבורגנים טובים יותר.” (מתוך דברים שאמר ב־1955).

עם זאת היו אודן ו׳קבוצתו׳ (ספנדר, מקניס, סי. דיי לואיס – שאגב התכחשו להיותם קבוצה וטענו כי זו המצאה של הבקורת) הרוח החיה בכתבי־עת ובקבצים של שירה פוליטית בשנות השלושים וקבעו את האקלים הפיוטי של ספרות העשור. מסעותיו של אודן בשנים אלה לספרד (1937) ולסין (עם כריסטופר אישרווד, 1938), מעמידים אותו מול מוראות המלחמה ומניבים בין היתר ספר מסעות (״מסע למלחמה״), פואמה (״ספרד 1937״) והמחזור “סונטות מסין” ששתיים מהן מובאות בזה (הן התפרסמו בכתב העת האמריקאי 1940 New Republic). את אירועי שנות השלושים הוא רואה כ״עידן האכזבה הגדולה השלישית" (אחרי נפילת רומא ומפלת הנצרות). השאלות הגדולות של גורל האדם, משמעות הקיום האנושי, מוסר, צדק ואושר נידונות ביצירות אלה דרך הפריזמה של ההיסטוריה.

ט.ר.מ.

באחת משנותיו האחרונות כתב ויליאם באטלר ייטס שיר חצי־הומוריסטי קטן בשם “פוליטיקה”.

"כיצד אוכל, בעוד נערה זו עומדת שם

לקַבֵּע את תשומת־לבי

בפוליטיקה הרומית או הרוסית

או הספרדית?״

– אם לתרגם מילולית־כמעט את ארבע השורות הראשונות של השיר הקצר, תוך ידיעה ברורה שהשיר שואב הרבה מן ההומור שלו מתוך החריזה המשעשעת (fix-politics).

כוונת השיר, מוסר־ההשכל שלו, היא פשוטה ונדושה למדי: שום פוליטיקה שבעולם אינה יכולה להשתוות בחשיבותה ליוֹפיה של נערה או בכלל ל׳חיים האמיתיים' הישירים, הניצבים בדרכנו. הבית האחרון מצהיר על העמדה הבדלנית הזאת בדרך בוטה עוד יותר:

"ואפשר שהם צודקים בדברם

על מלחמה ועל אימת־המלחמה

אבל אוֹה אילו רק הייתי שוב צעיר

והחזקתיה בזרועותי!".

חכמת־הזקנים של ייטס, שהיה מעורב די והותר בענייניה של מולדתו, “אירלנד המשוגעת”, אומרת לו שכל המעורבות הזאת בטלה בשישים לעומת החזקתה של “הנערה הזאת” בזרועותיו.

כאן ארשה לעצמי סטיה קלה מן העיון בשירו של ייטס, ואומר שנזכרתי בו לאחרונה פעמים רבות, וביחוד בשעה שקראתי בספר שיריו האחרון “שעת החסד” של יהודה עמיחי, בשיר בשם “שיר פוליטי” את השורות הבאות שהמשורר הסגירן בסוגריים:

(אֲנִי מַכִּיר אָדָם שֶׁהִצְטָרֵף לִתְנוּעַת־מְחָאָה

רַק מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַרְבֵּה נְעָרוֹת צְעִירוֹת.)

הרי לך צירוף מחוכם של “פוליטיקה” ו״הנערה העומדת שם"! אבל נדמה שייטס הקדים את האיש הפיקח ההוא מתנועות־המחאה הישראליות גם בטכסיסו המחוכם הזה: דומה שגם פנייתו שלו למעורבות הפוליטית בענייניה המטורפים של אירלנד ראשיתה ברצון לשאת חן בעיניה של נערה יפה אחת – מוֹד גון. אבל זו פרשה ארוכה מימים שלא עליהם נסב השיר “פוליטיקס”.

נשוב עוד לרגע אל השיר הקליל הזה כדי לציין שבראשו הציב המשורר האירי מוטו מרצין מדבריו של תומס מאן. הדברים הללו, שהשיר מבקש להציב להם אנטיתיזה, אומרים: “בימינו מציע גורלו של אדם את משמעותו במושגים פוליטיים”. אין לדעת מנין בדיוק שאב ייטס את הציטטה הזאת – אולי מאיזה נאום – אך קשה שלא להיזכר כי מחברם, הסופר הגרמני, החזיק בשעתו, ודווקא בנעוריו, בדוקטרינה הדומה עד מאוד לזו של ייטס הזקן, הלועג לפוליטיקה.

בשנת 1918 פירסם תומס מאן ספר עב־כרס שעליו עבד במשך רוב שנות מלחמת העולם הראשונה; שמו של הספר היה “הגיונות אדם אפוליטי” ומאן ביטא במסה הארוכה הזאת את האמונה הסימבוליסטית־השופנהאוריאנית בעליונותה המוחלטת של הרוח הנצחית על פני כל הפעילויות הזעירות, הקטנוניות והמגוחכות של הגמדים הללו, בני־אדם, על פני כל מה שכלול היה לדידו במושג “פוליטיקה”. הספר כלל את גינויה החריף של הדמוקרטיה, של חברת ההמונים שדוּמתה ל״תל־נמלים“, והעלה לפסגת ההווייה העולמית את האמנות ואת האמן. אין ניגוד קוטבי יותר, רמז הספר, מזה שבין האמנות לפוליטיקה, ומעל לכל הרחש הטורדני של הפוליטיקאים יינשא לעולם־ועד קולו של האדם האפוליטי, האמן. כדאי אולי להוסיף שהספר כוון במידה רבה כנגד אחיו של תומס, היינריך, חסיד הדמוקרטיה והישגי המהפכה הצרפתית, שהקדיש מסה נלהבת לסופר הצרפתי שסימל את מעורבותו של איש־הרוח בענייני השעה – אמיל זולא. היינריך ראה באמיל זולא את איש־המופת שלאורו צריך לצעוד כל אמן – תומס חשב שמעורבותו של הסופר הכותב “ספרות יפה” בפרשות פוליטיות מובהקות כפרשת דרייפוס מוציאה את הסופר הזה מכלל האמנים. האמן הנעשה למשרתם של אינטרסים חברתיים חדל להיות אמן, רמז תומס מאן במישרין כלפי אמיל זולא ובעקיפין כלפי אחיו הקשיש ממנו, שעימו חדל לדבר בעקבות המאמר שלו בשבחי זולא וכל מה שהסתעף מזה. כלום יש צורך להוסיף שהיינריך צידד באויביה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ואילו תומס יצא להגנתה של המולדת הנתונה במלחמה ורמז שהיינריך אינו אלא בוגד? ל״אדם האפוליטי” היתה עמדה פוליטית ברורה למדי, עמדה לאומנית צרופה.

עד מהרה עתיד היה תומס מאן להתבייש בעמדתו זו ובספרו “הגיונות אדם אפוליטי” שאסר על פירסומו הנוסף במשך שנים רבות, ועד היום הוא בוודאי הפחות ידוע שבספרי מאן. עד מהרה ידע אל־נכון שאדם אפוליטי הוא פשוט אדם בעל עמדה פוליטית מסויימת, הנוטה לצד מסויים שאולי לא נוח לו להכריז על צידודו בו במישרין. על משקל שאלתו של אותו פיקח שאמרו לו כי אדם מסויים הוא נאוטרלי בעמדתו הפוליטית – “נאוטרלי לצד מי?”.

דברי מאן שייטס הציבם בראש שירו נאמרו ודאי בתקופה שבה חזר בו מן ה״אפוליטיות" שלו ונכון היה להצהיר ש״גורלו של אדם בימינו מציע את משמעותו במושגים פוליטיים“. היה זה אל־נכון בשנות העשרים, השנים שבהן נאם את נאומו בזכות הדמוקרטיה הגרמנית ו… פנה לכתיבת אפוס העוסק בעניינים המרוחקים מענייני־השעה אלפי שנים ואלפי קילומטרים: הרביעיה המקראית על יוסף ואחיו, שאותה עתיד היה לסיים כבר בגלותו האמריקאית, בימי מלחמת העולם השנייה. אכן, עיסוק אפוליטי למהדרין במשך העשור הפוליטי ביותר של המאה – שנות השלושים! אלא שעכשיו שזר מאן ברומאן האסקפיסטי־לכאורה שלו נימים פוליטיות ברורות לגמרי, כך שפרשת עלייתו של יוסף בחצרו של פרעה המצרי היא משל ברור על הפוליטיקה בת־הזמן, ואפילו ביטויים כמו “טוהר הגזע” מופיעים במשל הזה, שיש בו פאשיסט (הכוהן באקנכונס) ויש בו ליבראל, ממש כבגרמניה של שנות העשרים. שוב לא יצהיר מאן על עצמו לעולם כעל “אדם אפוליטי”, אבל ה״פוליטיקה” ו״האפוליטיקה" ממשיכות להימתח במתחים דיאלקטיים בכתיבתו. אין נפטרים בקלות רבה כל כך מאמונת־נעורים, מכל אותה המורשת של הדאקאדנס האירופי, של תנועות ה״אמנות לשם אמנות" ודומיהן, שם נוצרה האידאולוגיה המקטבת את הפוליטיקה ואת האמנות (ובגלגול העקרוני עוד יותר של דיכוטומיה זו – את ה׳חיים׳ עם ה׳אמנות׳). כדאי אולי להזכיר שמות של פוליטיקאים מסויימים שגם הם חניכי האידאולוגיה הסימבוליסטית, האפוליטית, המעלה את האמנות למעלת קדושים והבזה מעומק לבה לפוליטיקה, לעיסוקיהם הקטנוניים של הנמלים האנושיות: מוסוליני, ד׳אנונציו, ז׳בוטינסקי.

אכן, לא תהיה הגזמה רבה בראיית הגישה האפוליטית כאחד ממקורות הפאשיזם האירופי הקלאסי. אפשר להזכיר את הגילויים החיצוניים של אותה גישה, אפשר להזכיר את השירים שכתב מוסוליני, את השאיפות האמנותיות (שלא נפטר מהן לעולם!) של הצבע שרצה להיות צייר וסופו שהיה גדול הרוצחים שידע העולם, להזכיר את הסופר הדקדנטי בה״א הידיעה, גבריאלה דאנונציו, שהיה מופתו הישיר של מוסוליני, ״משחרר״ העיר פיומה…

זה כבר אני משתעשע ברעיון לכתיבת חיבור מלומד שישא את השם “לידתו של הפאשיזם מרוח המוסיקה”. אכן, הפאשיזם היה בראשיתו סוג של מוסיקה, לאו דווקא גרועה, אולי בעצם טובה מדי, מוסיקלית מדי, ׳אמנותית׳ מדי. הפאשיסט האידאולוגי הראשון היה אל־נכון ריכארד ואגנר (אלא אם כן צודקים אלה האומרים שהיה זה אפלטון…) ולאו דווקא כמחבר הקונטרסים הפוליטיים, לאו דווקא כמחבר “היהודים במוסיקה”, אלא כמוסיקאי, כמחבר “לוהנגרין”. אם יש שעור שלמדה המאה העשרים מן המאה הארכי־רומנטית, התשע־עשרה, הרי זה השעור הזה: מוטב שאמנות לא תהיה אמנותית מדי, שמוסיקה לא תהיה מוסיקלית מדי – אם התכלית היא אושרו של האדם. אבל תכליתם של ואגנר, של מוסוליני, של ד׳אנונציו לא היתה מעולם ׳אושרם של בני־אדם׳. עקרונה של התורה הדקדנטית בכך שהמוות הוא מיצויה המושלם ביותר של האמנות. מכאן פולחן־המוות הפאשיסטי שמסתמל בשם הרומאן המוזר של ד׳אנונציו “ניצחון המוות”.

תומס מאן, תלמידו של ואגנר המאוהב בו אהבת־נפש מיוסרת, חזר בו בעוד מועד מן הדרך שסימן לו הספר “הגיונות אדם אפוליטי”. הוא למד את הלקח של אימת הצורות הטהורות. אסור ליופי שיהיה יפה מדי, לספרות שתהיה ספרותית מדי.

ואולם – מחשבה נוספת שאינה יכולה שלא להתעורר – כלום אין בכל זה כדי להטעים שאמנם מתקיים איזה ניגוד פנימי עמוק בין ה׳אמנות׳ וה׳פוליטיקה' כטיעון המובלע בכל התורות הללו, הדקדנטיות והאנטי־דקדנטיות? מהו הקשר בין המשורר ששר את שירי־המוות היפים ביותר בשירה העברית – בספר האפוליטי כל־כך כמו ״אנקריאון על קוטב־העיצבון״ – ובין המשורר הלאומני הקיצוני של “נאום בן־הדם”? שאלות קשות שכאן לא יהיה ניסיון להשיב עליהן, אבל יש לומר זאת אחת ולתמיד, אי אפשר להימנע מהן, אסור לחוקר־הספרות להתעלם מהן, להיות ׳נאוטרלי׳ – לצד השירה ולא לצד הפוליטיקה. כי להיות לצד השירה ה׳צרופה׳ – משמעו, כאמור, לנקוט עמדה פוליטית. ״נאוטרלי – לצד מי?"

אסוציאציה נוספת מביאה אותי לכך שהביטוי “אדם אפוליטי” אינו אלא פאראפראזה, או שמא פארודיה תומס־מאנית מובהקת, על הביטוי המהולל שבו הגדיר הפילוסוף אריסטו את האדם כ״יצור פוליטי" (או למען הדיוק “בעל חיים חברתי”). וממילא חוזרת המחשבה אל מולדת כל המחשבות שלנו, כל הדיכוטומיות שלנו: יוון וספרותה. אריסטו, ששירטט באותה פואמה יובשנית־לכאורה ובעצם רוחשת־המתח־הפיוטי ששמה “פואטיקה” (ואשר גונתה זה לא כבר בפי אחד ממשוררינו המעורבים ביותר כ״אחת היצירות המשעממות ביותר בספרות העולם"!), את מפת בעיותיה ואפשרויותיה של השירה, היה גם האיש שכתב את ה״פוליטיקה“. הוא ידע אל־נכון שהאדם, היצור הפוליטי, זקוק לשירה, אפילו: מוכרח שירה. ובתבונתו העצומה, שחסרה היתה אולי לייטס הזקן, המשוגע־קצת, הוא ידע גם כי “לא אותם הדברים נכונים בפוליטיקה ובפואטיקה״ (״פואטיקה״ 1460, 13). ובכל זאת הוא כתב גם את ה״פוליטיקה” וגם את ה״פואטיקה”. ואני טוען שכל אחת משתי המסכתות הללו מובנת במלואה רק מתוך הכרת האחרת; אדם אחד כתבן ויש לקראן כיצירה אחת בת שני פרקים. ומי שהוא ״יצור פוליטי״ – ״זוֹאוֹן פוליטיקון״ בלשונו של אריסטו – הוא גם צריך להיות “זואון פויאטיקון”, ואינו יכול להיות זה בלי שיהיה זה, וטועה כל מי שאומר כך, כפי ש״קהלת לא צדק כשאמר כך". וכאן ציטטתי משירו של עמיחי בספרו החדש, ומוטב שאצטט את הבית כולו:

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ

זְמַן לַכֹּל.

וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת

לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.

(“אדם בחייו”)

עֶרֶב

הֶחָלָל בַּחַלּוֹן נִפְתַּח לוֹ

לוֹמַר שֶׁהַכֹּל כְּבָר חֹשֶׁךְ

פְּנִינֵי הָאוֹר הַזָּרוּעַ

בַּגָּן הַלֵּילִי הַמְּפֹרָץ

מִתְרוֹצְצוֹת אוֹ קְבוּעוֹת בִּמְקוֹמָן.

מָה בְּכָל זֹאת הִשַּׂגְנוּ

בַּגָּלוּת הַגְּדֵלָה וְהוֹלֶכֶת

בְּמֶרְחָק הַגּוֹבֵר וְנוֹבֵעַ

מִן הַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ הֵגַחְנוּ

לַחְגֹּג אֶת הָאוֹר הַמִּתְמַעֵט

בִּזְכוּת אוֹ שֶׁלֹּא בְּצֶדֶק

הַכֹּל אַחַת כָּעֵת.

בְּמַבָּט שֶׁבְּעַד מִשְׁקָפַיִם

קְרִיאָה בִּזְכוּכִית מִתְנַכֶּרֶת

אֵינָהּ מְגַלָּה כָּל חָדָשׁ

מְחַדֶּדֶת אֶת הַקָּרוֹב לָהּ

מְטַשְׁטֶשֶׁת אֶת הַמֶּרְחָק:

שָׁם מִמּוּל כַּנִּרְאֶה בֶּאֱמֶת קַפְרִיסִין

בְּדֶרֶךְ הַיָּם הַפָּתוּחַ

כָּאן הָעֶרֶב הָרוּחַ

וַחֲשֵׁכָה מִתְעַבָּה וְהוֹלֶכֶת

מְאִטָּה, מְעַכֶּבֶת כָּל צַעַד

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיִינוּ אֶל הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם לֹא נִהְיֶה.

בֹּקֶר

אַל גַּעַת, כָּתוּב עַל הַשֶּׁלֶט

וְנָגַעְנוּ וְכָךְ גַּם צוֹדֶקֶת

הָאִזְדָּרֶכֶת, הַבּוּגֶנְוִילְיָה

רוֹצָה רַק זֹאת שׁיִגְּעוּ בָּהּ

כָּמוֹךָ בְּאֶצְבָּעוֹת זְמַנִּיּוֹת

שְׁלוּחָה אֲדֻמָּה מִנֶּגֶד

כְּמוֹ הֵסִירָה מִכְּבָר כָּל בֶּגֶד

עַל חוֹמַת הָאֶבֶן מִמּוּל:

מְאַהֶבֶת מְצוּיָה

בְּעוֹנַת מַעֲבָר

מָה פֵּשֶׁר זֶה שֶׁהִתְחַלְנוּ

וּמַהוּ זֶה שֶׁגָּמַרְנוּ

וְכַמָּה זְמַן הַשֶּׁקֶט

בַּבֹּקֶר בָּא בַּחַלּוֹן

עִם מִטְעָן תְּרָנִים וּבְרוֹשִׁים

כָּחֹל הוּא הַיּוֹם שֶׁלָּנוּ

כָּחֹל אִם גַּם לֹא יָדַעְנוּ

כַּמָּה זְמַן יֶאֱרַךְ,

כַּמָּה תִּקְשֶׁה הַפְרִידָה

חיפה, נובמבר 1982

וְיֵשׁ אָדָם אוֹהֵב אָדָם אַחֵר

בְּאַהֲבָה צוֹמַחַת בַּלֵּילוֹת

אֲשֶׁר לֹא תִּפָּגֵם לֹא תֵּחָסֵר

גַּם בַּעֲבֹר יָמִים אַחַר לֵילוֹת

יֵשׁ לֵב נִמְשָׁךְ אֶל לֵב קָרֵב

בְּאַהֲבָה שֶׁל רוּחַ וּלְבוּשָׁהּ שֶׁל גּוּף

בָּהּ כָּל אֲשֶׁר אָבַד מִכְּבָר מִלֵּב

דּוֹמֶה נִמְצָא לְפֶתַע בָּאָהוּב

כָּכָה נוֹעַדְנוּ לֶאֱהֹב: כָּךְ לֹא נֹאהַב

מִפְּאַת כָּל הַקְּשָׁיִים שֶׁבַּדָּבָר

אִשָּׁה, יָדִיד וְיֶלֶד וְהוֹרִים

עַד אִם הָיוּ הֵם – אוֹ אֲנַחְנוּ – לֶעָבָר

כָּכָה נֹאהַב וְנֵאָהֵב רַק בַּחֲלוֹם

וּבְצֵל הַפִּיל חֲלוֹם וְהוּא הַשִּׁיר

רְאֵה, בְּכֹל אֲשֶׁר תִּפְנֶה חֲלוֹם

חוֹלֵם מָקוֹם לְךָ, אָהוּב, חוֹלֵם גַּם שִׁיר.

ניקולאוס לנאו: שירים מן הרומנטיקה הגרמנית

הלית ישורון

על ניקולאוס לנאו

נתן זך

ניקולאוס לֶנאוּ הוא שמו הספרותי של ניקולאוס פראנץ נימבש הרוזן משְטְרֶלֶנאוּ, שנולד ב־13 באוגוסט 1802 ב־Cszatad שבהונגריה. לפי עדותו שלו,Csàta פירושה בהונגרית – קרב או מערכה, ואילו הסיומת d מציינת את כינוי הקניין ׳שלך'. לפיכך, ׳המערכה שלך׳, זו שעליך ניטל לעמוד בה. כך פרש לנאו את שם מקום הולדתו ברגע של צלילות־דעת, בעת שכבר החל במסעו הארוך אל תוך ליל הטירוף.

אב הרפתקן, חלש אופי ומכור למשחק שנפטר והוא בן 29 בלבד, אם למודת־סבל שקנאתה לבנה האהוב חרגה הרבה מעבר למה שנהוג לראות כטבעי ואשר אף היא מתה בייסורים גדולים, חיי דחקות וחרדה מתמדת מפני אסון כלכלי בדומה לזה שבו חזה מבשרו בילדותו, ופרשיית אהבים קדחתנית וכושלת ליפהפיה וינאית המצויידת באם קנטרנית ורודפת־בצע, – כל אלה הכשירו את הקרקע לדיכדוך ההולך וגובר, אם גם אין בהם הסבר לרגישות המחזקת את המשורר אך מכלה את האדם.

״מסכת כתבי היא – מאחר שאיני מוצא לי מקום למעשים – גם מסכת חיי״, כותב לנאו ב־19 ביולי 1840. וגם זה, מתוך מכתב לידיד: “לעתים קרובות רוחי קשה עלי כל־כך כאילו נשאתי מת בקרבי.” רדוף יצר נדודים וחסר מנוחה, הוא יוצא באוגוסט 1832 לצפון־אמריקה, אמריקה שהיא לגמרי יציר דמיונו ופרי משאלותיו, כשהוא נוטש סופית את לימודי המשפטים והרפואה הכפויים עליו מטעם סבו הרוזן, אלוף ופקיד־מינהל מלכותי, ורעייתו, הסבתא. לעתים הוא מתחזה למטורף או משתעשע ברעיונות טירוף: במכתב לאחד ממכריו, אותו נהג לכנות בשם ׳אדון דוֹד, הוא מבטיח כי כל־אימת שיראה צפור מעופפת מן היבשה אל הספינה שבה הוא מפליג, יקרא לעברה “אדון דוֹד אדון דוֹד”. או־אז יחשבו אותו המלחים למטורף וישליכוהו מעל הסיפון. עוד לפני ההפלגה, שלוותה בקשיים רבים ובדחיות, הוא כותב לאחד ממעריציו שמספרם הלך ורב בגרמניה: ״מי יתן והייתי כבר בחזרה מאמריקה…" בסופו של דבר, יוצאת הספינה בדרכה לקולותיהם של עשרות ילדים גרמניים, בני מהגרים, הנושאים קולם בבכי: “לא לאמריקה! לא לאמריקה!”

מכתב מאמריקה: “לאמריקאי אין לא יין ולא זמירים. מצידי, שיישב לו בנחת כשהוא מקשקש בדולארים שבכיסו ליד גביע תסס־תפוחים ויקשיב לקיכלי הצרוד שלו. אני עצמי אעדיף תמיד לארוח לחברה לגרמני המקשיב לקול הזמיר תוך כדי לגימת יין, גם כשהצרור נקוב והפרוטה אינה מצויה.” שנות נעורים במחוז היין ההונגרי העשיר של טוקאי עשאוהו מומחה ביינות ובקולות צפורים, כשם שהיקנו לו שליטה בגיטרה ובכינור שבו הוא מרבה להשמיע מחולות ושירי צוענים. ועוד מכתב: “אלוהים, האמריקאים האלה הם נשמות תגרים שסרחונם עולה השמימה.” המסקנה: “הזמיר צודק.”

לאחר ביקור במפלי הניאגרה, קונה לעצמו לנאו סוס משובח, ורכוב על גבו הוא יוצא – רומנטיקן או לא רומנטיקן?! – לתור את יערות־העד האמריקאיים. הוא נרגע מעט ובכל זאת מסכם: “הטבע כאן לעולם אינו שמח או עצוב כדי כך שהוא חייב לפרוץ בשיר… אני מוכרח לצאת מכאן – לצאת – מהר, מהר – אחרת עוד אתקע גם אני כאן. אינני יודע מדוע התגעגעתי כל ימי כך לאמריקה.” ובנעימה פיוטית: “בארץ הערפילים הגדולה הזאת פותחים לאהבה בשקט את העורקים והיא שותתת דם למוות באין משים.”

מניו־יורק חוזר לנאו לעולם הישן, כשהוא מותיר אחריו בזה החדש שטח קרקע מיוערת אותו הוא מפקיד בידי חוכר. כששואלים אותו, לאחר שובו, לרשמיו, הוא משיב בחידוד: אלה אינן ארצות־הברית, כי אם ארצות התכונה החזירית (!Verschweinte, nicht Vereinte Staaten). ואף־על־פי־כן: “מסעי לא היה לשווא. השנתיים האחרונות היו בוודאי הרות־המשמעות שבחיי. דברים רבים עלה בידי להשיג. דברים אחרים אני יודע כבר כי לא אשיג לעולם. תקוותי הנועזות ביותר לכבוד־משוררים נתגשמו ואף למעלה מזה; משאלותי הצנועות ביותר לאושר אנושי, אני רואה עכשיו, אינן בנות הגשמה.”

לאחר רתיעות והיסוסים רבים והתרוצצות בלתי־פוסקת בין וינה, שטוטגארט, מינכן, באדן־באדן, היידלברג ופראנקפורט, הוא מציע נישואים למארי בֶהרֶנדס (Behrends), בתו של מי שהיה ראש־העיר פראנקפורט. הפעם הוא מודרך לא רק על־ידי רגשותיו, כי אם גם על־ידי חרדה גוברת – בלתי־מוצדקת אובייקטיבית, ככל הנראה – מפני עוני ומחסור. הוא חוזר ומכריז כי עליו להינשא עד מועד ה־15 באוקטובר 1844. בלילו של אותו יום 15 באוקטובר פוקד אותו התקף ראשון של טירוף. בעיצומם של התקפים מאניים־דפרסיביים, בימים שקדמו להתקף הנורא, הוא כותב לידיד: “זמננו לא נועד לשירה, רק לפוליטיקה יש חשיבות. מה אני? אני כמו אבן המונחת בשדה־בר שומם.” ולסופי, אהובתו האפלטונית מזה שנים: “אתמול בערב שכבתי במיטה בתחושת שיברון גוף וזמן רב לא יכולתי להירדם. אז התנשא לבי השחוח בתפילה יוקדת ומלאת־כוונה לאלוהים כדי שיחיש לי גאולה וסעד. זמן רב שכבתי לרגליו עד שהרגשתי כיצד הוא מרים אותי אט־אט וברוך ומניח לי לרגוע ולהתייפח על חזהו… ידידה יקרה, ראה תראי שעוד נחיה בטוב ובאושר.”

בינתיים, הולך מצבו ורע והוא מנסה להתאבד, כמה פעמים. קודח ושטוף זיעת־פחד קרה, הוא קם ממיטתו ומנגן בכינור להבריח את הרוח הרעה. הוא שורף את כתביו שבהישג ידו ומתחרט על כך מיד. הוא נאבק בטירוף בגבורה ומנסה לדחותו על־ידי בדיחות (“אני משורר לירי, לא דֶלירי.”) הוא מוקף ידידים, מעריצים, דורשי טובתו. לבסוף מחליט הרופא המטפל בו, ד״ר פון שֶלינג, אחיו של הפילוסוף, שאין לדחות את אישפוזו במוסד לחולי־רוח. לנאו מגלה התנגדות ובאמצע הדרך הוא נחבש בכתונת־כפייה. מצבו מידרדר. בשנת 1849 נשמע מחדרו קול בכי רם. לרופא שחש לחדר אומר לנאו: “נימס (Niems) המסכן אומלל מאוד.” היו אלה המלים האחרונות שהשמיע. ב־22 באוגוסט 1850, סמוך ליום הולדתו, נפטר המשורר. שש שנות המחלה באו לקיצן.

רַק בֶּן־אַרְצֵנוּ מְרַפֵּא אֶת הַמַּכְאוֹב,

רַק זְקַן־הַצּוֹעֲנִים, הַמָּוֶת, שָׂם לוֹ סוֹף.

שׁוֹשָׁן נוֹבֵל

ניקולאוס לנאו

בֵּין דַּפֵּי סֵפֶר מָצָאתִי

שׁוֹשָׁן נוֹבֵל, מָעוּךְ,

אֵינִי יוֹדֵעַ עוֹד יָד מִי

קָטְפָה שׁוֹשָׁן זֶה בִּשְׁבִילִי.

בְּלִי הֲפוּגָה, בְּאֵד עַרְבִית

קָמֵל הַזִּכָּרוֹן, מַבְשִׁיל מוֹתִי,

עַד לֹא אֵדַע, עִם אַחֲרִית,

אֶת מִי אָהַבְתִּי, מִי אָהֲבָה אוֹתִי.

זֶמֶר הוּסָארִים

ניקולאוס לנאו

הַהוּסְאָר

טְרָארָא!

עוֹמֵד עַל הַמִּשְׁמָר

מָה לוֹ סַכָּנָה.

אוֹצָרוֹ הַיָּקָר

אַךְ תִּקְרֹץ בְּעֵינָהּ

וְהוּא כְּבָר לְצִדָּהּ:

טְרָארָא!

הַהוּסְאָר

טְרָארָא!

עוֹמֵד עַל הַמִּשְׁמָר

יֵינוֹ יִגְמַע

יֵינוֹ, חִישׁ־קַל

מַהֵר־מַהֵר שָׁלָל

הַחֶרֶב כְּבָר שׁוֹתָה

דָּם מְלֹא לֻגְמָה:

טְרָארָא!

הַהוּסְאָר

טְרָארָא!

עוֹמֵד עַל הַמִּשְׁמָר

מָה לוֹ סַכָּנָה:

צְלִיל קָרוֹב, יָקָר

צְלִיל מֻכָּר, לֹא־זָר

צְלִיל שֶׁל אַשְׁכָּבָה

טְרָרָא!

מְלַבְלְבִים אִילָנוֹת

ניקולאוס לנאו

מְלַבְלְבִים אִילָנוֹת

צִפֳּרִים פּוֹצְחוֹת שִׁיר

כַּר הַדֶּשֶׁא מוֹרִיק שׁוּב

בְּדֶשֶׁא צָעִיר

צַר לִי צַר, אֲלְלַי,

עַל הָאָרֶץ לִדְרֹךְ,

לְסַכֵּן בִּצְעָדַי

אֶת בִּגְדָּהּ הַיָּרֹק.

אֲבָל לָהּ לֹא אִכְפַּת

אִם נִצָן מְלַבְלֵב

וְשִׁיר זֶמֶר אָבִיב

גּוֹרְמִים לִי כְּאֵב.

הַשְּׁלֹשָׁה

ניקולאוס לנאו

שְׁלֹשָׁה פָּרָשִׁים כְּשֹׁךְ קְרָב עִם תְּבוּסָה

רוֹכְבִים אַט, לְאַט רוֹכְבִים הַשְּׁלֹשָׁה

מֵעֹמֶק פְּצָעִים שׁוֹתֵת לוֹ הַדָּם

חָשִׁים הַסּוּסִים בַּקִּלּוּחַ הַחַם

נִגָּר מֵאֻכָּף וְנוֹטֵף מֵאַפְסָר

שׁוֹטֵף גַּם קֶצֶף, אָבָק לֶעָפָר

צוֹעֵד לוֹ כָּל סוּס צַעַד קַל כְּאוֹהֵב

פֶּן יִגְבַּר הַזֶּרֶם וּמֵת הָרוֹכֵב

רוֹכְבִים פָּרָשִׁים לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל

תּוֹמֵךְ הָאֶחָד בַּשֵּׁנִי פֶּן יִפֹּל

נִבָּטִים הַשְּׁלֹשָׁה זֶה בְּזֶה בְּיָגוֹן

וְאוֹמֵר זֶה לָזֶה כִּבְקוֹל אַחֲרוֹן:

– לִי פּוֹרְחָהּ בְּגַנִּי הַיָּפָה בֶּאֱמֶת

עַל כֵּן כֹּה צַר לִי מוֹתִי בְּלֹא עֵת

– וְלִי בֵּית־מִדּוֹת וְשָׂדוֹת וִירֹק־יַעַר

עַל כֵּן עַל מוֹתִי יֶעֱמַק בִּי הַצַּעַר

– וְלִי רַק עֵינַיִם נָתַן הַבּוֹרֵא,

וְזֶה כָּל שֶׁנָּתַן, אַךְ גַּם לִי קָשֶׁה.

וְנִלְוִים לָרוֹכְבִים גַּם עֵיטִים שְׁלֹשָׁה

הַמְּחַלְּקִים אֶת טַרְפָּם: זֶה לִי, זֶה לְךָ.

לַמְּשׁוֹרֵר

ניקולאוס לנאו

רַק אִם כֹּחֲךָ שֶׁלְּךָ

דֶּרֶךְ לוֹ פִּלֵּס לְכֹל אֲשֶׁר אָהַבְתָּ

לֹא יִבֹּל הַזֵּר לְמִצְחֲךָ;

אָמָּנוּת אֵינָהּ עִנְיָן שֶׁל צַוְתָּא.

כִּי תְּדַשֵּׁן אֶת פִּרְסוּמְךָ בְּתוֹךְ עָצִיץ

בְּאַשְׁפַּת הַשֹּׁחַד וּבְדֹמֶן חֹנֶף

רְאֵה לַבֹּקֶר כְּבָר קִצּוֹ הֵקִיץ;

תֵּן לוֹ וְיִצְמַח גַּם פֶּרֶא גַּם בְּחֹפֶשׁ.

רַק אָז גַּם אַתָּה תִּמְצָא בּוֹ כֹּחַ

אִם בְּדֶרֶךְ שֶׁל קוֹצִים פִּתְאֹם

לְאַחַר עָמָל, כִּכְלוֹת הַיּוֹם

מוּל פָּנֶיךָ הוּא יָחֵל לִפְרֹחַ.

כְּשֶׁמָּלְאוּ בְּכָאָן לָאָבִיב כְּחָלָיו

כֻּלִּי שׁוּב שְׁטוּף הֱיוּנָא הֱיוּנָא

מוֹלִיךְ הָיִיתִי חוּם בַּאֲזִקָיו

טַבְּעוֹת נִחוּשִׁים.

עַל פְּנֵי קְרוּם גָּלוּת סְפָרַד הַיְּשֵׁנָה

וּמְבַקֵּשׁ זִקַּת דְּבָרִים כָּאן בְּבֵית חַיִּים

חֶלְקַת הַקְּבָרִים הַפּוֹרְטוּגֶזִית

מוּל הַכְּנֵסִיָּה בִּרְחוֹב הַכְּנֵסִיָּה בָּעֲיָרָה

שְׁמָהּ כְּנֵסִיָּה עַתִּיקָה.

אֵצֶל מַצֵּבוֹת עַתִּיקוֹת רְאֵה הֲסֶדֶק הוּא אִם נֶבַע

אֲבַקֵּשׁ אַחַר מָרוּת זְמַן עֵרָה

וְעֹל הַהֵיכָן לִפְרֹק

וְהַחוּם שֶׁבְּעֵינַי נָמֵס כְּרֶגֶב מֵעָפָר

מַלְכוּת עֵרָגוֹן

פּוֹרֵשׁ כְּנָפָיו הַדַּקּוֹת אֵינוֹ יָכוֹל מַמְרִיא

וְקוֹרֵא מִתּוֹךְ הַחֲלוֹם כִּי רַע –

אַמְשְׂטֶרְדָם אַמְשְׂטֶרְדָם

תשמ"ב בַּעַל מוּם

שְׁנַת השע“א השע”ב

תַּמּוּז אָב

מַעֲשֵׂה אוֹב

אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם בָּלַע שֶׁבֶר עָקֹם.

וְהִנֵּה הַקַּיִץ

אֹמַר לְעַצְמִי

וְיִפְרָח הֶחָלָב

אֶשְׁכּוֹלוֹת אֶשְׁכּוֹלוֹת

בְּגִבְעַת הֶחָצָב

וְתָבוֹא

הַרְחֵק

שָׁנָה עַל פִּתְרוֹנָהּ.

טובה אהובתי,

אינני מבין איך זה לא קיבלת את מכתבי בזמן שכתבתי לך כבר שני מכתבים חוץ מזה שאנוכי כותב אכשיו (עכשיו). בוודאי אשם בזה הים שהוא מפריע להאניות במהלך שלהם. אנוכי מקנה (מקנא) באלו שיש להם היכולת לכתוב הרבה הרבה על איזה דבר שלא יהיה. הנה אנוכי וגם אצלך ראיתי אופי כזה לכתוב מעט בעת שהלב מרגיש הרבה. אבל העט לא מוסרת הכל – היא לא יכולה את זה. ואכשיו אנוכי מרגיש עד כמה הייתי אנוכי מאושר לו יכולתי לכתוב ולכתוב. אז הייתי בכל שלושה ימים כותב לך מכתב ארוך מאוד, כדי שתוכלי לקרוא בו הרבה זמן. אנוכי מרגיש אותך לפי עצמי – איך שאנוכי מרגיש אותי בעת שאינני מקבל ממך כל־כך מהר מכתב, ובעת שמקבל אז יש לי חשק שלא ייגמר הכתב שלך, אבל לצערי את כותבת תמיד בקצרה. את יודעת מה שאנוכי חושב? – כי לא טוב בעת שאוהבים, כי יהיו רחוקים אחד מהשני. רק אז אפשר כי יאהבו איש את רעהו באמונה בעת שהמה מתחלקים בכל דבר קטן וגדול, שנוגע לחייהם הפרטיים והכלליים. ורק אכשיו אנוכי מרגיש עד כמה זה נחוץ. דרכה (דווקא) למעננו, מפני כי פה נפגשים שני אנשים עם משוגים (מושגים) שונים, אנשים שחייהם שעברו עליהם לא שווים בכלום, אנשים שגם בכמות שנותיהם לא שווים בהרבה. ז.א. כי רושם החיים לא שווה אצלם והמה אוהבים איש את אחיו, ובכן כדי שהאהבה לא תהיה רק זמנית, כדי אחרי־כן לא תהיה אצלנו מפח־נפש, אנחנו מוכרחים להכיר איש את אחיו היטב־היטב להתקשר באופן היותר טוב, היותר אפשרי. אמת אנחנו יודעים איש את אחיו שנה שלמה, אבל את האמת אגיד לך, כי היית אהובתי אבל לא חברתי ברעיונות וזה אנוכי חופץ בכל לבי, אנוכי מרגיש עד כמה זה נחוץ לנו להבא וגם אכשיו. האהבה היתה הרבה יותר חזקה לו ידענו איש את אחיו בכל מחשבותיו בכל רעיונותיו, לו היינו חברים. – אמת דבר אחד, כי הכל תלוי מהטמפרמנט (תכונה)¹ ואצלי באמת תכונתי חמה יותר מדי. אנוכי אוהב אותך כל־כך חזק עד כי די לי רק להיות אצלך ואנוכי צריך כבר לדבר אתך על עבודתינו בהווה ובעתיד וגם ע״ד זה שהיה בעבר. אבל אנחנו אכשיו נמצאים רחוק אחד מהשני יש לי אפשרות לבחור לא במלים ולא בהרגשה. איך אנוכי אוהב אותך ואת אותי. אנוכי חוזר על זה כי אנחנו צריכים בכל להיות שווים, כלומר בכל שנוגע לשאיפותנו. כפי שאנוכי הרגשתיך את לא רחוקה ממעשי שאנוכי מסור להם, כלומר מאידיאל השמירה הוא דבר כמו שלי, ככה גם שלך, ואנוכי גם זוכר כי את היית מתלעבת (נעלבת) מדוע אנוכי לא מתחלק אתך בכל. את חושבת שאנוכי לא הרגשתי גם אז באמת דברייך? לא אנוכי היטב הרגשתי באמת הזה, אבל פי היה סגור מפני זה שלא ידעתי מה לאמור לך. אנוכי רוצה לתת לי להבין מדוע לפעמים את חיה (אשתו של יגאל) למשל, הייתי מדבר ע״ד עניינים של השמירה ואתך לא. אנוכי מבין את זה ככה – כי אם הייתי חופץ לדבר אתך, אז היחס שלי אלייך היה צריך להיות, כמו של מורה לתלמידה והיחס הזה העליב אותי מפני זה אנוכי על מקום לבער לך (במקום לבאר לך) השגחתי איך את מבינה אותי ואת עבודתינו ואת האמת אומר לך כי ראיתי את מבינה את עבודתינו באופן היותר טוב רק אצלך הכרתי דבר אחד, כי את לא חפצה לדבר אתי ע״ד עבודתינו – אפשר כי אנוכי הייתי אשם בזה – והנה אכשיו עד כמה הייתי חופץ לשבת על־ידך ולפטפט על הכל־הכל – על הכל שעבר ועל זה שיהיה – אנוכי חופץ להרגיש את זה כמו אנוכי מרגיש כאב שלי או עונג – אנוכי חפץ, כי אנוכי ואת לא נהיה שני סובייקטים שונים, כי אם נהיה שווים בכל בכל. אנוכי חופץ כי תהיה חברתי היותר טובה היותר אהובה. השתדלי להיות כזו ואנוכי מצדי אשתדל לא לאהוב רק, כי אם להיות גם חברים אנחנו צריכים, אנחנו צריכים לעשות את חליפות המכתבים שלנו ליותר חיים.

השואף לפגוש בך חברה טובה.

שלך על תמיד מנדל

אנוכי כל־כך מתגעגע אלייך חביבתי.

טובה׳לה יקירתי,

אין לי סבלנות לחכות על תשובה ממך.

לולא הייתי כל־כך מתגעגע אלייך לא הייתי ממהר עכשיו במכתבים. רק הגעגועים החזקים לא נותנים לי מנוחה. אין אף רגע שלא אחשוב על אודותייך, וכל רגשותי רק לך נתונים. אינני מאמין כי שתבואי נוכל עוד פעם להיפרד – זה אצלי דבר כמעט, אי־אפשרי. האם אפשר לסבול יותר מזה שסבלתי עד כה? עד כמה טוב לאהוב. תמיד אנוכי מרגיש כי יש לי נפש אחד שהיא נאמנה לי בכל לבה ושבעת צרה היא מסוגלה יותר מכולם, מכל החברים והידידים להבין אותי. טובהלה, בכל בכל אנחנו צריכים להיות יחד, הדרך שלנו בחיים צריכה להיות אחת וככה גם מטרתנו. אנו צריכים לברוא נשמה אחת בשני גופים – זה אידיאל שלא אצל כולם מקום (מקוים?) – זה קשה לעשות, אבל אנוכי רוצה את זה וגם את, בוודאי. חברים היותר טובים היום, יכולים להיות מחר זרים אחד לשני וגם שונאים. כל זמן שהחברים אוהבים איש את אחיו, אוהבים כך שכל צעד לא טוב של אחד מכאיב לב השני, כל זמן שאנשים חברים לא רק בהאידיא, כי אם גם בחיים שלהם, החיים האינדיווידואליים (היחידיים²), וכל זמן שכך – אי־אפשר שאחרי ריב, תיכף יוכלו להיות לזרים או שונאים. אבל כשאנשים מתחילים להתפרד, כל אחד בורא לו את עולמו לחוד ואינו נותן לאחר להתערב בו – אז המה חברים יכולים להיות רק באידיא ולא בחיים, ואז היחס ביניהם מלא בטאקט בפוליטיקא ועוד ועוד. והמה נקראים חברים. אבל כשאוהבים אז אין מקום לפוליטיקא ולעוד דברים כאלו, אז הכל גלוי לפני כולם והחיים כל־כך פשוטים ונעימים. אצלינו באגודתינו היה זמן שאהבו איש את אחיו וזה נתן לנו הרבה מרץ לעבוד ולסבול. ולולא הרעים שבנו לולא האלו שמכניסים רעל בעבודתינו לולא הם, כי אז אפשר עוד עד היום היה כך, אבל לדעבון (לדאבון) לבי לא כך הדבר, רעים אצלנו ישנם עוד עד היום… האימון, שהיה בינינו מקודם חלף ואיננו ומה במקומו – רוגז והתמרמרות. כן, טובהלה, טוב לי שאנוכי אוהב אותך. לולא את, אז עד כמה היה קשה לי בזמן של עייפות, בזמן של התמרמרות – אין דבר יותר רע מהתמרמרות. התמרמרות ויאוש הולכות שלובות זרוע יחד ועד כמה קשה כשהם לוכדות את האיש. קשה לי עכשיו, חביבתי, ועוד יותר קשה לי להביע הכל פה על הנייר. רק אחד אוכל לאמור לך כי לולא את לא הייתי יודע גבול למצבי הרע. את מחיה אותי. הכל הכל אנוכי שוכח כשאת עולהה (עולה) כך בזכרוני. ואחרי זה, שאנוכי מביט על חברי, על אלו שהייתי נאמן אתם רק זה אתמול כשאנוכי מביט עליהם ורואה את הסוחר שבהם (כמובן לא בכולם),³ שעושה מאתם לאנשים של טאקט ופוליטיקא, כשאני מביט על ההחברים האלו – לבי נקרע בי לקרעים, מפני כי לאהוב אותם כבר אינני יכול, ואנוכי סובל מזה שחדלתי לאהוב אותם.

ובמומנטים כאלו את עומדת לפני ובלי דברים אנו נותנים איש לאחיו את ידו לאות של אהבה תמידית ואנו אומרים לברוא נשמה אחת בשני גופים. כן, ככה זה יהיה. אנוכי כבר מרגיש את זה, בי… אנו רואים בחיים אנשים, לא רבים, שמתפרדים מכולם מכל הסביבה שבה היו, והולכים רחוק לגור לחוד בחיים משותפים, חיים מוסריים, נקיים. חיים שלא יודעים קנאה ושנאה. קוראים לאנשים כאלו אַסְקֶעטִים. כולם מדברים על־אודותם בכבוד, אבל לא כולם מוכנים להיכנס לחיים כאלו. מעטים הקבוצות האלו. הפרינציפ שלהם – כל מה שנחוץ להם צריך להיעשות על־ידם. הקבוצות האלו רחוקות מהעולם החיצוני המה חיים חיי־משפחה. המה משתדלים להיות נקיים מכל דבר רע. לא משקרים לא גונבים ולא שונאים איש־ את אחיו. חיי אחים המה חיים. – עד כמה אנוכי מקנא בחיים כאלו מאוד הייתי רוצה להיות בקבוצה כזו. ולו היה אפשר פה לברוא קבוצה כזו עד כמה הייתי מאושר. אבל איפה המה האנשים שיוכלו לוותר על שלהם, גם על היותר יקר להם. אנוכי לא אַסקֶעט ובכל־זאת הכל הייתי נותן בעד זה שאוכל לחיות חיים משותפים את קבוצה של חברים טובים, שאוהבים איש את אחיו, שהתחברו לא מפני זה כי רוצים לברוא להם מעמד עקנומי, כי אם שהתברו (שהתחברו) באופן אינסטינקטיווי רק מפני זה שאוהבים איש את אחיו ומחשבה אחת לכולם.

עוד בהיותי במרחביה דיברתי אתך ע״ד מושב של שומרים גם דיברתי ע״ד האנשים שיהיו שמה. הנה עכשיו אנחנו ניגשים לברוא מושב כזה ומאנשים האלו. עוד הרבה אנו צריכים לדבר על־עודות (אודות) תכנית חיינו המשותפים ועל־עודות המושב בעצמו. האידיא של המושב אצלינו היא – כי יהיה לנו מעט אדמה, וכי עיבוד ירקות והמשק הביתי יהיה מפותח אצלינו ביותר וכי יסתדרו באופן כזה, כי חלק אגון (הגון) מגברים נוכל בכל שנה להיפרד על ששה או גם יותר חודשים. – העיקר של מושב כזה, כי האנשים יהיו חברים אמיתיים. מהתחלה קיבלנו לתוחינו (לתוכנו) רק את: ישראל גלעדי, אנוכי, זייד, נתן שמואליק, גד וויגשורוב, צבי בקר. מכל אלו שהבאתי פה רק אחד לא נאמן – זה ישראל גלעדי רק הוא תמיד יהיה טוב, מפני כי הוא תחת השפעת קילה. עוד אנו צריכים לקבל 3 אנשים עומדים למניין אצלינו, אבל עוד לא כולם מסכימים להם: יצחק תימני, אליעזר קרול ואליעזר פינקלשטיין. אנו רוצים לקבל לתוכינו חברים רק בהסכמת כולם. אם יהיה גם אחד שיתנגד אז לא נקבל. דבר חשוב אנו רוצים לברוא ועד כמה הייתי רוצה, כי הנסיון הזה יעלה. העיקר כי לא תהיינה מריבות בינינו שהכל ילך בסדר. והכל אפשר לסדר על הצד היותר טוב – הכל בידינו. אם רק נחפוץ באמונה – יהיה דבר.

אנוכי אוהב את רעיון של המושב מפני כי אין לי דבר אחר שיהיה חביב לי (כמובן חוץ ממך). השמירה גזלה את בריאותי והיא בכלל מרגיזה אותי נורא. הרבה רעל יש בשמירה, והרבה יש לשנות בחיי השומרים, אבל לאשר כי השמירה נותנת מצד הרוחני לנו זה כמעט שאי־אפשר – היא אפשר נותנת, אבל רק בזמן הראשון בעת שהכל חדש, אבל אחר־כך כשהכל חודל להיות חדש, רואים עד כמה ריקים החיים של השומר. והריקנות מכניסה עצלות ודמורליזציא. רוב של השומרים הישנים משוברים, עוזבי כוח ועזבי מרץ. אין דבר יותר טוב מעבודה. כמה שלא תהיה קשה העבודה, בכל־זאת אתה שלם, ותמיד צעיר ברוח. והעיקר אתה בריא. האידיאל של השמירה – שליטה, והאידיאל של העבודה – אחווה. השמירה אומרת – קח, אם גם לא שלך זה, והעבודה אומרת – רק מיגיעת כפיך תחיה. לולא מצב עמינו בארץ־ישראל, כי אז הייתי המתנגד הראשון לאגודת שומרים. אבל המצב הפוליטי והעקונומי מכריח אותנו לקחת חלק בשמירה – עלינו לקשר את השמירה יחד עם העבודה, כדי שנהיה בריאים בגופנו וברוחנו, כדי שרכוש אחרים לא יהיה הפקר אצלינו. וזה הביא אותנו למושב של שומרים. כמו שאת רואה מושב כזה יהיה כמו מקום של קַזַקים, שהיו עוזבים את מקום מושבותיהם והיו הולכים על התורקים או הפולנים, שאתם היו לוחמים תמיד. היו באים הביתה רק לנוח להחליף כוח ואחר־כך היו רוכבים על הסוסים – לחיים חופשיים היו שבים. למי שהיו בנים היה לוקח אותם אתו והיה לומד אותם לעמוד בקרב. עבודתינו גם כן בהרבה דומה לעבודת קזק תמיד בשדה, תמיד תחת עול של גנבות וגזלות. החיים הארצי־ישראליים עוד דורשים את זה ואם אין אחרים שיוכלו למלאות את העבודה הזאת, אז אנו מוכרחים גם להלאה לשמור. וכפי שקשה לשמור תמיד אנו בוראים את המושב שהוא יהיה הנותן כוח, שלנו. ועד כמה טוב יהיה כשאנוכי אפרד ממך על 6 חודשים לאיזה מושבה רחוקה ואחרי הקציר אבוא הביתה אלייך. והעבודה אצלינו – במושב צריכה להיות משותפת כולם צריכים לקחת חלק לפי יכולתו, לפי כוחותיו, אבל עצלות לא צריכה להיות אצלינו. עוד הרבה הרבה הייתי רוצה לדבר ע״ד זה, אבל אנוכי משאיר את זה על הזמן ההוא שאת תבואי אלי. כמה יש לדבר – תהום של עניינים.

טובהלה מתי את כבר באה? הלא אנוכי מחכה לך. לא אל תתני להזמן להימשך יותר בואי תיכף. כל יום אצלי יובל. אך לו היית אצלי עד כמה הייתי מאושר… רק חביקה אחת, לא… הרבה, הרבה בלי סוף…

שלך על כל חייו, ואם יש גן עדן, אז גם שמה

מנדל.

יהודהלה כבר בריא ודורש בשלומך.

טובה׳לה יקירתי שלום רב לך!

זה שתי שעות שבאתי מהדרך (מגליל). מאוד מאוד קשה לי עכשיו. אין אני יכול לשכוח באהוב שלנו – מאיר – הוא כל הזמן עומד לפני כמו חי. מאיר נהרג מכדורנו כדור של שומר שלנו – זה מ. שר. ועד כמה זה מעליב בשביל מאירקה שלנו – הגיבור חיל. היינו יודעים שהוא נפל בקרב – וזה יכול להיות את כל אחד מאתנו. אבל לנפול חלל מידי שומר שלנו (במזיד או בשוגג כל אחד) – עד כמה זה מכאיב לב ועד כמה זה נורא. מאיר מת כגיבור. הוא רכב על הסוסה והתכונן יחד את השומרים הנותרים לרוץ למקום ההתנפלות על שדי זראין ולגרש את הערבים… הרבה הרבה איבדנו במיתתו…

עכשיו בגליל שקט. עובדים בשקידה פה.

ומה זה אתך טובהלה, העודך מתהלכת עם הבטן.

טובהלה, יש לי בקשה אלייך וחופץ אנוכי שאת רצוני זה תמלאי וחושב אנוכי כי גם את תסכימי לדרישתי. אנוכי רוצה כי את הילד שלנו יקראו בשם מאיר או מאירה. בזה יהיה לנו זכרון נצח ממאיר החביב והיקר לנו כל־כך. את בוודאי תסכימי לזה לא כך חביבתי? להתראות בקרוב

הישארי בשלום

האוהב אותך מ. פורטוגלי.

ג. סיון תרע״ג רחובות.

אחיך עזב כבר את פוריה וכעת הוא נמצא בחיפה. מושה עובד בפוריה ומרוויח 2 פרנק ליום. הוא נחשב לפועל טוב. שושנה דורשת בשלומך. הייתי בכנרת. העלמות והעבודה האמת מסודרה יפה. בכלל החצר נהיה הרבה יותר יפה מאשר מקודם.

עד כמה אנוכי מתגעגע אלייך טובהלה.

שלך מנדל.

טובה’לה חביבה, ה' טבת תרע"ד,

תל עדש

…………………………………………………………………………………………

היום אנוכי שוב בתל־עדש וכמו שידוע לך כבר מתכוננת להיות היום אסיפה בדבר המושב. ע״ד התוצאות אודיעך. מאוד מאוד מקנא אני בך שאת המכות הראשונות את קיבלת ממאירקה. נדמה לי כשאבוא אמצא אותו כל־כך גדול! מוסרים לי שלייביל כבר בא. איפה הוא עכשיו. הנסע ישר לאמא. התקבלת את מכתבים מאמא? מה היא כותבת. השְמחה היא. שאהיה ביהודה אסור לארטוב (להרטוב). ועבודתנו הולכת לה כרגיל. מסתובבים על הדרכים ממושבה למושבה. היינו חבריה גדולה על אדמת חיתין. יש שמה מקום הנקרא דאאר אי שקיף. עד כמה נהדר המקום הזה. מצד מצפה זה הר כמו כל ההרים. גבוה באמת. אבל לצד השני – זה לצד מז׳דל ההר נפסק ואי־אפשר ללכת הלאה. הוא כמו קיר. והתמונה שמתגלה לעיניים נפלאה. הכל לפניך. ואתה מתנשא על כולם. רואים את צפת, ים כנרת כל השפלה גינוסר לפניך וע״י ההר שהנך עומד ועדי (ואדי) מפרידה. בין שני הרים שווים כמו קירות. ומהוואדי יוצאים למקום איפה שהיתה עיר עתיקה. יש שמה עוד שרידי בית־כנסת. המראות שנגלו לעינינו כל פלאו עלינו עד שהחילונו לרקוד על הסוסות יש בין השקיפים ונדמה לנו כמו שאנו נלחמים את איזה כוח אדיר בלתי נראה. “זה הוא המקום הרצוי בשביל מושבה שלנו” היינו אומרים כולנו בקול. (שמה היו אנוכי וגלעדי, יגאל, פז, צבי נדב וגד פלג). מקום שכזה משפיע כל־כך על האנשים עד שהיותר חלשים צריכים להיעשות לאמיצי לב כשרק יבואו הנה. ובאמת המקום הזה היה מצוין בשביל מושבת השומרים, אבל החסרון שישנו שמה גובר על הכל. החסרון היחיד והעיקרי הוא שהאדמה מפוזרה בין אדמת ערבים והחלקה היותר גדולה בת 140–120 דונם. אע״פי שיש תקווה במשך הזמן לקנות לחבר חלקות. אבל עד שיצא לפועל האנשים שיחיו על אדמתה לא ילקקו דבש. מציאים (מציעים) עוד לפנינו לקבל אדמת החווה בכנרת אם (עם) כל הבתים וכל האנבנטר. היום נחליט בנוגע לכל אלו המקומות. אתמול בלילה היה פה בתל־עדש שמח מאוד. כבר מזמן לא רקדתי כל־כך. השמחה נמשחה (נמשכה) עד שעה 2 אחרי חצות. איזה מין את באמת. את כותבת בדבר חיה שרה שנולד לה בן. ואיזה שם? מדוע את עוברת על זה בשתיקה.

אצליכם עכשיו שמח. חתונה, ברית… איפה נמצא אביך. המצא חן בעיניו מאירקה.

הישארי בשלום ונשיקה אחת למאיר וגם לך נשיקה

שלך מנדל.

כנרת כ״ה טבת תרע״ד.

טובה חביבה

משתמש אנוכי בהזדמנות וכותב לך מלים אחדות.

מכתבייך – אחד ע״י דלביץ ואחד ע״י הפוסטה בחיפה קיבלתי לפני ימים אחדים ויכולה את לתאר לך עד כמה הייתי שמח ושבע־רצון מזה. מתאוננת את על זה שאין אנו נמצאים יחד וגם לבי על זה כואב אבל תנאי הארץ שאנו נתונים בהם לא נותנים שיהיה אחרת. אחד סובל פחות והשני יותר, ולכל עת. חושב אנוכי שסוף־סוף תהיה אפשרות לחיים משותפים באופן יותר רחב. גם לנו, קשים החיים דעכשיו זה אמת אבל אי־אפשר לצאת מהחוג המכושף הזה. אחריות יותר מדי גדולה מונחת על כל אחד ואחד מאתנו שנוכל בנקל לעזוב את העבודה ולעשות דבר־מה יותר קל – לבחור בדרך פחות מסוכנה וקשה. עבודה לאומית לא יכולה להתחשב עם אנשים יחידים. רבים נאבדים לטובת אחרים וזה חלק החיים ואחרת לא יכול להיות. רק אנשים מנוכלים (מנוולים) מושחתים יכולים לעזוב באמצע עבודה לאומית וגם ללחום א״כ נגד זה. כבר כתבתי לך ע״ד זה שאנו עוברים גלילה ומתכונן אנוכי לבוא ׳הביתה׳ לקחת את הפעקיל שלנו ואַידַא גלילה. אל תיכנסי לחובות ואל תרבי בקניית דברים חדשים כדי שיהיה לנו פחות להעביר. כשיבואו יהודה ונחמני אשוב אלייך, חביבה. ע״ד תמונת מאירקה שכחתי לאמר הוא יפה מאוד ונראה גם בריא וחזק. תדרשי בשלומו לחוד.

דרישת שלום ליהודה ולכולם.

שלך מנדל.

מְקַבֶּלֶת כַּדּוּר צָהֹב שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם

יְשֵׁנָה שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת בְּיוֹם

מִתְקַלַּחַת פַּעֲמַיִם בְּיוֹם

וּבֶטַח צָרִיךְ לְהַרְטִיב אֶת הַשֵּׂעָר

שֶׁיִּהְיֶה תַּלְתַּלִּים כְּמוֹ שֶׁאוֹהֶבֶת

וְלָרוּץ וּלְהַרְגִּישׁ שֶׁאַתָּה עָף

אַתָּה נִמְצָא עַכְשָׁו בְּתוֹךְ כּוֹכָב

מְנֻתָּק שֶׁאֵין לוֹ קֶשֶׁר עִם הַשֶּׁמֶשׁ.

כָּאן מְהַלְּכוֹת כָּל הַנְּשָׁמוֹת הָאֲבוּדוֹת.

וַאֲנִי בֵּינֵיהֶן מְחַפֶּשֶׂת וְנוֹדֶדֶת

אֲנַחְנוּ נִמְצָאִים בְּמִין חֹור שָׁחֹר

שֶׁבּוֹלֵעַ אֲנָשִׁים כָּזֶה

אֲנַחְנוּ הַנְּשָׁמוֹת הָאֲבוּדוֹת כְּמוֹ

כּוֹכָבִים קְטַנִּים מוּל כּוֹכָב

גָּדוֹל וְחָזָק אֲנַחְנוּ סְתָם

מִסְתּוֹבְבִים בַּחָלָל

וּמְנַסִּים לְהִכָּנֵס

לְמַסְלוּל הַקָּפַת הַשֶּׁמֶשׁ כְּמוֹ הַכּוֹכָב הַגָּדוֹל.

נְשִׁירַת עָלִים בַּחוּץ מֵעֵץ

עֲנָק הָרוּחַ מַפִּיל הֶעָלִים

אַרְצָה וְרוֹצֶה לִהְיוֹת עַל הָעֵץ

וְלִנְשֹׁר כְּמוֹ הֶעָלִים מֵעַל הָעֵץ

לִפְעָמִים כְּשֶׁרוֹצָה לִבְכּוֹת

הַדְּמָעוֹת נִגְמָרוֹת לִי

כְּשֶׁהַדְּמָעוֹת נִגְמָרוֹת קָשֶׁה לִחְיוֹת.

ריינר מריה רילקה: מתוך חיי מריה

הלית ישורון

ריינר מריה רילקה: מתוך חיי מריה

משה הנעמי

אמר המתרגם:

דרך הרוח מי ידע.

כששכב שכני ומורי, אלכסנדר אפקלידס, בארונו, בחליפה ובנעליים, כולו אומר חג, דומה היה כחַי. אך הוא היה מת. יום־יומיים לפני־כן נשאתי אותו כמעט על כפיים אל בית־החולים, אחר שכילה את שנותיו האחרונות בעראק ובסגריות.

עתה הוא בארון, פה בכנסיה היוונית, על הר־ציון. ובאים הבאים, ואט־אט הולך גופו כולו ומתכסה בשלל צבעים – שפעת פרחים מכסה אותו, ובקצהָ ראשו הגדול כפרח לבן.

והנה באים שלושת מלכי הקדם, שחורי גלימה ומצנפת, כשליחי ממלכות עלומות. וקטורת עולה. ואוזני מנסה לקלוט ולזהות מלה פה ומלה שם מזמר הקינה היווני. פתע נושאים שלושת השליחים את ידיהם – כמו משך מישהו בחוטים – ושלוש המצנפות מוּסרות מראשיהם. ואחר רגע שוב נמשכים החוטים, והמצנפות שבות למקומן.

כששבתי הביתה, במושבה היוונית בירושלים, אמר לי לבּי כי הגיעה העת, אולי, להציץ בשירי מריה של רילקה. שנים לא קראתי בהם. ולמען האמת – מעולם לא קראתים בשלמותם. אך משהו, מקריאה רחוקה, כנראה דבק ולא הרפה. פעם, בשכבר הימים, אמרתי אל לבי כי יבוא הרגע שבּו אתרגם את השירים הללו. יבוא הרגע המתאים, שבּו אהיה בשל לשירים הללו, לא כספרות בלבד אלא כחיים.

והנה, בשובי מהר־ציון, ובתוכי מדרגות ועמודים וקטורת ומראות אגדיים – נטלתי לידי את השירים הללו, ולתדהמתי גיליתי בהם את אשר עבר עלי זה עתה.

ואני לא זכרתי שרילקה כתב את השירים הללו בהשראת סידור התפילה של הכנסיה היוונית־האורתודוכסית, המונח על שולחני. אני בטוח שלא ידעתי זאת, אך אולי רדמו הדברים בתוכי. וזה היה הרגע להתנסות בשירים הללו מתוכם, במידת האפשר.

וזה מה שהשתדלתי לעשות. ואף הלכתי אגב עיסוקי בשירים הללו לכנסיית סן־סימון שבקטמון, ביום ו אחד, המוקדש לאותן תפילות־הנאמרות־מעומד, לזכר אם־האלוהים, שעל לידתה, חייה ומותה הן מספרות בתמימות ילדים.

רחוקים הדברים מאתנו, וכה קרובים. השירים הללו, שהם כה אירופיים ואף כה שלנו, שבו בדרכי עקיפין למושבה היוונית בירושלים, אולי צוּר מחצבתן.

מ.ה.

הֻלֶּדֶת מָרִיָּה

ריינר מריה רילקה

מַלְאֲכֵי מָרוֹם כַּמָּה יָגְעוּ

שֶׁלֹּא לִפְרֹץ בְּשִׁיר כִּבְכִי־פִּתְאֹם.

הַלַּיְלָה אֵם נוֹלֶדֶת – זֹאת יָדְעוּ –

לַנַּעַר שֶׁקָּרוֹב בּוֹאוֹ הֲלוֹם.

רִחֲפוּ בַּלָּאט, כְּנָפָם מוֹרָה

אֶל בֵּית יְהוֹיָקִים, חָצֵר בּוֹדֶדֶת;

חָשִׁים בַּהִצְטַבְּרוּת הַטְּהוֹרָה

וְאִישׁ מֵהֶם אֵינוֹ מֵעֵז לָרֶדֶת.

כִּי הַשְּׁנַיִם הָיוּ עֲסוּקִים, עֵינֵיהֶם לֹא עָצְמוּ.

בָּאָה שְׁכֵנָה לְעֵצָה וְכֻלָּהּ תְּהִיָּה.

וְהַיָּשִׁישׁ הֶחָרֵד חָשׁ לְהַסּוֹת אֶת הַ־מוּ

שֶׁל הַפָּרָה הַכֵּהָה. כִּי כָּךְ טֶרֶם הָיָה.

מָרִיָּה מֻצֶּגֶת בַּמִּקְדָּשׁ

ריינר מריה רילקה

לְהִתְנַסּוֹת בָּהּ, כְּפִי שֶׁאָז הָיְתָה,

תְּחִלָּה יְהֵא עָלֶיךָ לַעֲמֹד

שָׁם שֶׁעַמּוּדִים עוֹשִׂים שַׁמּוֹת

בְּנַפְשְׁךָ; לָחוּשׁ בִּזְרִימָתָהּ

שֶׁל אֶבֶן־מַדְרֵגוֹת; וְאָז לִקְלֹט

קְשָׁתוֹת רַבּוֹת־אִיּוּם הַמִּתְעַגְּלוֹת

עַל פְּנֵי תְּהוֹם רַבָּה, מֶרְחָב אֲשֶׁר

נִגְדָּשׁ בְּךָ, וְאֵין אַתָּה יָכוֹל

לְהַרְחִיקוֹ מִמְּךָ, פֶּן תִּשָּׁבֵר.

עַתָּה, אִם אֶבֶן בְּלִבְּךָ הַכֹּל –

קִיר, כְּנִיסָה וְקִמְרוֹנוֹת – הַעֲבֵר

אֶת יָדֶיךָ לְאִטְּךָ וּפְתַח

מָסָךְ גָּדוֹל אֲשֶׁר מוּלְךָ נִמְתַּח:

מֵחֲפָצִים גְּבוֹהִים בְּרַק אוֹר נוֹגֵהַּ

עַל נְשִׁימָה ועַל מַגָּע גּוֹבֵר;

מַטָּה וָרוֹם אַרְמוֹן בְּאַרְמוֹן נוֹגֵעַ,

וּמַעֲקֶה מִמַּעֲקֶה בּוֹקֵעַ

לְהֵאָחֵז בְּגֹבַהּ מְסַחְרֵר;

וּקְטֹרֶת אָז תָּעִיב עַל מַבָּטְךָ,

אַךְ מֵרָחוֹק חוֹתֶרֶת בְּבִטְחָה

כָּל קֶרֶן אוֹר אֵלֶיךָ. וּבְעֵת

אוֹר קַעֲרוֹת הָאֵשׁ הַמְהַבְהֲבוֹת

יְרַקֵּד עַל פְּנֵי גְּלִימוֹת קְרֵבוֹת –

הֲתוּכַל לָשֵׂאת?

       וְהִיא נָשְׂאָה

אֶת מַבָּטָהּ הַיְשֵׁר, לִרְאוֹת, לִבְחֹן

(יַלְדָּה, יַלְדָּה קְטַנְטֹנֶת בֵּין נָשִׁים)

וּכְשֶׁעָלְתָה שְׁלֵוָה, בְּבִטָּחוֹן,

נָסוֹג אָחוֹר הַזֹּהַר הַמַּרְשִׁים;

כָּל־כָּךְ הָיָה כָּל פֹּעַל אֲנָשִׁים

נִמְעָט מִן הַתְּהִלָּה אֲשֶׁר מִלְּאָה

אֶת לְבָבָהּ, מֵהַצִיּוּת לָאוֹת,

לְסִימָנֵי הַפֶּלֶא, לַקְּרִיאוֹת.

הוֹרֶיהָ הֶעֱלוּהָ, כָּךְ דִּמּוּ,

וְאִישׁ הֲדוּר־חָזֶה דִּמָּה אַף הוּא

כִּי קִבֵּל אוֹתָהּ. אַךְ הִיא פָּסְעָה

קְטַנָּה, דֶּרֶךְ כֻּלָּם, מִתּוֹךְ כָּל יָד,

אֶל גּוֹרָלָהּ אֲשֶׁר מוּכָן עָמַד,

כָּבֵד מִן הַבִּנְיָן, רָם וְנִשָּׂא.

חֲשָׁדוֹ שֶׁל יוֹסֵף

ריינר מריה רילקה

וְהַמַּלְאָךְ טָרַח אָז וְהִגִּיד

לָאִישׁ קְמוּץ הָאֶגְרוֹף וְהַחַשְׁדָן:

הַבֵּט וּרְאֵה, כָּל קֵפֶל בָּהּ מֵעִיד

כִּי הִיא קְרִירָה כְּשַׁחַר רַעֲנָן.

אֲבָל הָאִישׁ, שֶׁמַּבָּטוֹ קָדַר,

מִלְמֵל: עַד מַה שֻּׁנְּתָה הִיא, לְהַדְהִים.

וְהַמַּלְאָךְ הֵרִים קוֹלוֹ: נַגָּר,

הֲלֹא תִּרְאֶה אֶת אֶצְבַּע אֱלֹהִים?

אַתָּה אֲשֶׁר עוֹשֶׂה לוּחוֹת מֵעֵץ,

הַאִם תָּעֵז, יָהִיר, לְהִתְוַכֵּחַ

עִם זֶה שֶׁבִּדְבָרוֹ אִילָן מֵנֵץ,

וּבְמַאֲמָרוֹ גַּם עֵץ יָבֵשׁ פּוֹרֵחַ?

לִבְסוֹף הֵבִין. וּכְשֶׁנָּשָׂא עֵינָיו

אֶל הַמַּלְאָךְ – הוּא כְּבָר נָמוֹג, נִבְלַע.

הֵסִיר לְאַט אֶת כּוֹבָעוֹ הָעָב

וּפָתַח בְּזֶמֶר תְּהִלָּה.

רְגִיעָה בַּמְּנוּסָה לְמִצְרַיִם

ריינר מריה רילקה

הַלָּלוּ שֶׁכִּמְעַט לְלֹא נְשֹׁם

נִמְלְטוּ מֵהֶרֶג הַיְלָדִים –

הוֹ, אֵיךְ נַעֲשׂוּ גְּדוֹלִים פִּתְאֹם

בְּלֹא מֵשִׂים, בְּדֶרֶךְ הַנְּדוּדִים.

וְעוֹד בְּטֶרֶם פָּגָה חֶרְדָתָם,

וּבְעוֹד עֵינָם אֲחוֹרַנִּית פּוֹנָה,

וּכְבָר עַל גַּב אָפֹר שֶׁל פִּרְדָּתָם

נָשְׂאוּ עָרִים שְׁלֵמוֹת אֶל סַכָּנָה.

כִּי הֵם, קְטַנִּים בָּאָרֶץ הַגְּדוֹלָה,

כִּמְעַט לֹא־כְלוּם, קָרְבוּ אֶל מִקְדָּשִׁים –

וּבַפְּסִילִים נָפְלָה הַבֶּהָלָה

וְנִשְׁתַּבְּרוּ כֻּלָּם, פְּרוּעֵי חוּשִׁים.

הֲיִתָּכֵן שֶׁעֶצֶם הִלּוּכָם

הִרְגִּיז מוֹסְדוֹת עוֹלָם עַד כְּדֵי כָּךְ,

עַד הֵם עַצְמָם נָבוֹכוּ מִכֹּחָם –

וְהַתִינוֹק רַק הוּא, בְּשֶׁקֶט נָח.

וְאָז, בְּשֶׁל כָּל זֹאת, בִּקְּשׁוּ לָשֶׁבֶת

בְּצֵל אִילָן. אֲבָל רְאֵה כֵּיצַד

הָעֵץ הָרָם צִמְצֵם עַצְמוֹ כְּעֶבֶד

וְסָמוּךְ לָהֶם קָרַב עָמַד –

וְהִשְׂתַּחֲוָה, גָּדוֹל וָרַב.

אוֹתוֹ אִילָן עַתִּיק אֲשֶׁר זֵרָיו

קִשְּׁטוּ רָאשֵׁי נָחֵי־הָעוֹלָמִים,

הַפַּרְעוֹנִים – הִשְׁתַּחֲוָה, כִּי חָשׁ

הִנֵּה פּוֹרֵחַ פֹּה כֶּתֶר חָדָש.

וְהֵם יָשְׁבוּ, הָיוּ כְּמוֹ חוֹלְמִים.

עַל מוֹת מָרִיָּה

ריינר מריה רילקה

אָז הַשָּׁלִיחַ תּוֹמַס חָשׁ וּבָא –

אֲבָל אֵחַר, כּי כְּבָר הָיָה נִצָּב

מַלְאָךְ זָרִיז שָׁם, אֲשֶׁר לוֹ צִפָּה

וְאֵצֶל קְבוּרָתָהּ נָתַן לוֹ צַו:

גֹּל אֶת הָאֶבֶן. רְצוֹנְךָ לָדַעַת

אֵיפֹה הִיא זוֹ שֶׁאֶת לִבְִּךָ לָקְחָה?

רְאֵה, כִּצְרוֹר בָּשׂוּם הָיְתָה מֻצְנַעַת,

לִזְמַן מוּעָט שָׁם בַּפִּנָּה הֻנְּחָה,

עַד כִּי הָאֲדָמָה מָלְאָה נִיחוֹחַ

בְּכָל קְפָלֶיהָ, כְּאָרִיג עָדִין.

כֹּל אֲשֶׁר מֵת, וַאֲשֶׁר אִבֵּד כָּל כֹּחַ

הֲלוּם רֵיחָהּ הִנּוֹ (הֲלֹא תַּבְחִין).

הִנֵּה בַּד הַפִּשְׁתָּן – אֵיפֹה תִּמְצָא

כּוֹבֵס שֶׁיַּלְבִּינוֹ עַד כְּדֵי כָּךְ?

הָאוֹר אֲשֶׁר מִגְּוִיָּתָהּ יָצָא

מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ עַז הָיָה וְזַךְ.

וּבְאֵיזֶה רֹךְ עָלְתָה מִן הַבָּהִיר –

דָּבָר לֹא זָע, נִדְמֶה כִּי כָּאן הִיא עוֹד.

אַךְ הַשְּׁחָקִים רָגְשׁוּ, הָמוּ מְאֹד:

כְּרַע, אָדָם, הַבֵּט אַחֲרַי וְשִׁיר.

לא היה דבר שלא עניין אותו. הגוּת או אמנות. נייר או יין. חיי פלוני או תולדותיה של אבן. הכל הִלהיב ובכל העמיק. עד תום. אט אט. מעמיק ונהנה. עמו הזמן עמד מלכת. פלאים מתפרשים ותמציתם של דברים בהשגת היד. שכן יריעת ידיעותיו היתה פרושׂה ממזרח עד מערב. רוב תרבויות העולם. אך לא היה לו קרדום לחפור בו. רק התרגשות נוכח צמיחתה של יצירה או תבנית של אות. הוא המשיך ללמוד כל ימי חייו. למרות שנטש את דרכו הראשונה כחוקר. את הדוקטוראטים שם בסוגריים והוציא ספרים. היפים ביותר בארץ בעיצובם. מדפיס ונהנה מדפיס ומפסיד כסף.

אין כמעט אמן אמת בארץ שלא שאב ממנו עדוד. ואין אדם שפגש בו שלא יכול היה ללמוד ממנו. כל האנושות מכל הדורות גלומה בנפשו של ילד. כך היה עד הסוף. שכמותו לא נראה עוד.

אביגדור אריכא

קטעי השיחה מובאים כאן מתוך ודאות נוגה שעם מותו של ד"ר שפיצר לא רק הוא הסתלק. התרבות האירופית ההומניסטית עלתה ארצה עם אנשים כמותו והיא הולכת ומתמעטת במותם של אלה. מתוך תרבות של מחשבה ותרבות של רגש מסר שפיצר כרוניקה מקוטעת של חייו.

במחיצתו של בובר

הקשר עם בובר התחיל בכך שכתבתי לו מכתב. זה היה בשנת 16, ואני הייתי בן 16. כתבתי לו: טוב, עכשיו אנחנו כבר יודעים שאנחנו יהודים ושאנחנו צריכים להיות יהודים, שאנחנו ציונים, ואנחנו צריכים להיות ציונים, אבל מה עושים? הוא ענה יפה, שעלינו להיות אמיצים ברוח, חבל שאין לי המכתב. בובר הוציא יחד עם רוזנצוויג את תרגום המקרא. רוזנצוויג מת ב־29, וזה נפסק. המו"ל שעשה זאת, לאמברט־שניידר, היה ידיד שלי, גוי, לא היה לו כבר כסף. אז פנה לשוקן והציע לו שיתן אפשרות כספית לגמור את התרגום. בובר הסכים אבל אמר, עכשיו אני צריך עוזר. אז החליטו שאני אהיה העוזר. כך באתי לבובר, שישב באפנהיים, ועבדתי אתו על התרגום. אחר כך בא היטלר. לבובר באתי ב־32, בראשון למאי. תוך פחות משנה בא היטלר אז החיים קצת התהפכו. ואז, בשבתי באפנהיים הכינותי דברים בשביל הוצאת שוקן החדשה.

יום יום עבדנו על התרגוּם. בובר כתב את התרגום שלו ביד. כתב כמה עמודים, נתן לי. אמר לי, תעיר את הערותיך, וכל המרבה הרי זה משובח. זאת אומרת גם בקורת. ואני הרביתי מאוד. ודבר שהערתי עליו לא נשאר כמו שהיה. אין זאת אומרת שקיבל את הצעותי. לפעמים קיבל ולפעמים שינה אחרת ממה שהצעתי, אבל לא נשאר כמות שהיה. זה היה נוסח ראשון. אחר כך הלך לַסְדר. מהדפוס באו ההגהות ועם ההגהות – אותו דבר. שוב אמר לי בובר תעיר את הערותיך, ואחר כך ישבנו יחד והתווכחנו. אנחנו התחלנו ביחזקאל. גמרנו יחזקאל, גמרנו תרי־עשר והתחלנו תהילים. ואז בא היטלר. אז היו דאגות אחרות. בובר היה פעיל מאוד בחיים היהודיים, גם אני. בובר גמר את התרגום רק אחרי המלחמה.

היו לבובר כמה כללים בתרגום: מלה שגזורה משורש אחד בעברית – עד כמה שרק אפשר, כך בגרמנית. הוא היה אמן לשון גדול. מצא מלים חדשות שאיש לפניו לא השתמש בהן, אבל הובנו על־המקום. רוזנצוויג היה עוד יותר ראדיקאלי ממנו, במובן של נאמנות למבנה התחבירי. הוא טען, ואני חושב שזה נכון, שהמקרא כתוב במִקצב של הפסקות נשימה. וכך גם הדפיס את התרגום: בראשית / ברא אלוהים / את השמים ואת הארץ. כל יחידת נשימה בשורה חדשה. מאוד השתדל להיות אותנטי למקור. יש עוד דבר: המקרא משתמש לעתים באותה מלה בכמה משפטים בזה אחר זה. גם את זה הוא חיקה בגרמנית. הלשון הגרמנית הספרותית נוצרה בעצם על ידי תרגום התנ“ך של לותר. כאן, בובר ורוזנצוויג היו בדעה שהתנ”ך והגרמנית של לותר כבר שגרתיים, לא מעוררים. על כן – ניכור. דווקא על ידי שימוש זר ומוזר להכריח את הקורא ללכת עם הטקסט, להיאבק בטקסט.

אני יודע ששואלים אם בובר חי באותה אותנטיות ושלמות נפשית שהטיף לה. אספר לך סיפור. פעם אחת ביום כיפור בא אלי בחור שהוא עכשיו נהג אגד בחיפה, אבל אז היה בן של עשירים והם שלחו אותו לעבוד בבית חרושת כמתנדב. הוא בא אלי ואמר לי, שמע־נא, אני בחיי עוד לא ראיתי יהודים ביום כיפור. לכן באתי לכאן. באפנהיים עמד בית כנסת בתוך כרמים. הלכנו. אנשים באו. היה שם גם שליח ציבור, אבל כשהגיע לתפילה שדורשת מניין, הסתכל לראות אם יש מניין. לא היה – יצאו לחפש מחוץ לכרם. למחרת היום הלכנו לפֶּנסהיים. ידעתי ששם ישנם יותר יהודים. היתה שם עבודה נהדרת. ואטמוספירה. ישבנו בשורה האחרונה. לפנינו, יהודי זקן. כשהגיע זמן נעילה שאל אותנו: ‘הרי אתם לא מכאן, אתם מוכנים לשבור את הצום אצלי בבית?’ באנו אליו. ראיתי שזה איש עני. לשבירת הצום היתה דייסת תפוחי אדמה ודג מלוח. שאל מנין אני, אמרתי מאפנהיים. אי אפשר היה להעלים שהיה לי קשר עם בובר. אז הוא פנה: ‘מרננים על בובר שהוא אפילו אינו מקיים יום כיפור’. התפתחה איזו שיחה די עצובה. ראיתי שכואב לו. למחרת היום סיפרתי את הדבר לבובר. הוא נדהם. פתאום היה ילד שמורה מוכיח אותו, ואמר: ‘תאמין לי שיותר קשה לי לא לקיים יום כיפור מאשר לקיים. ואל תשים את האשם באשתי. אשתי הציעה לי בית כשר ואני סירבתי. אילו הייתי בלבוב או באיזה מקום שיש קהל, ואני נכנס כאחד העם ומשתתף בתפילה, זה אני יכול. אבל להיכנס לבית כנסת ששם אני עמוד מעמודי התווך – זה איני יכול.’ זה נותן משהו מתכונתו של בובר. אבל כשבא היטלר, והיטלר בא באביב, בפסח, אז לקח בובר טלית גדולה, אינני יודע מנין היתה לו, והלך לבית הכנסת ודרש שם. זה היה עידוד לעמידה בפני המצב. עוד סיפור: פעם בשבוע היה נוסע לפראנקפורט, להרצות באוניברסיטה. אשתו נסעה וגם אני נסעתי. ישבנו שלושתנו בתא, ברכבת, ואני רואה שהוא זז כל הזמן כל כך עצבני. פתאום הוא מוציא ספר מהכיס, ספרו שלו שיצא באותו יום, “דו־שיח”, ושם מודפסת הקדשה לפאולה, אשתו, “דו־שיח היה זה וקיים אתך”. ונותן לה את הספר. היא פותחת, רואה את ההקדשה, ומתנפלת עליו: ‘דו אלטר שמוק, אנחנו צריכים דברים כאלה?’ והם היו כביכול ברוגז עד עולם עד תחנת פראנקפורט. היא נעלבה. היא היתה מאוד צנועה, במובן הפנימי. בשבילה זו היתה חשיפה. היא כתבה ספרים תחת השם גיאורג מונק. ידענו זאת רק שניים־שלושה מחבריו הקרובים של בובר.

יש אנשים המאשימים את בובר כביכול בריטואליזציה של החיים שלו, כאילו העמיד פנים. בכל נוסח ההופעות שלו היה משהו מזה, אבל זה היה חיצוני לגמרי. יש סיבה אחת לכך, שאיש לא עמד עליה, אבל מאחר שאני ישבתי אתו הרבה שעות במרחק־מה ממנו, אולי ראיתי מה שאחרים לא ראו, מחצית פניו היתה משותקת. והזקן שימש להסוואה. זה היה כל השנים, משנות הסטודנט שלו. והוא דיבר במאמץ, מתוך כך יצא שחיתוך הדיבור שלו היה מאומץ ומאולץ. אני מתפלא ששוֹלֶם לא הרגיש בזה, על כל פנים לא רמז לזה, לא בכתיבה ולא בשיחה. בפגישה האחרונה עם בובר, סמוך למותו, אמר שאנחנו מתראים פחות מדי. הייתי קצת גאה.

על העבודה בשוקן

משנת 34 ערכתי את האלמנך הראשון של הוצאת שוקן. משרד התעמולה הנאצי התחיל יותר ויותר להתערב בנעשה. ניסיתי להגניב תגובה עקיפה למצב היהודים. עד אותן שנים לא היה ידוע מינאי אלא שיר אחד בלבד, הוא השיר המופיע בהגדה של פסח “אז רוב ניסים הפלאת בלילה.” עד שמצאו בגניזה והוציאו כרך עבה של ינאי. לאלמנך האחרון, שיצא בשנת 38, הכנסתי שיר מהגניזה: “בהיות צר רודף / כלו עינינו לאהבתך.” היתה הרגשה שישנו קהל שמחכה לזה. הגיעו אלינו מכתבים מקובה ומפורטוריקו של אנשים שביקשו לקבל את החוזר המודיע על ספרים שהופיעו, לפחות את החוזר, כי את הספרים לא היה כבר ביכולתם לקנות. השנה האחרונה היתה קשה מאוד. אני הרגשתי וידעתי שזה סוף. שוקן לא רצה להאמין. נסעתי ללונדון לשכנע אותו לעשות סוף. היתה לי הצעה לא כל כך ישרה, איך להציל את הסטוק של הספרים. הצעתי שייסד איפושהו פירמה פיקטיבית, והיא שתִקנה את הספרים במחיר נמוך. הגרמנים היו מעוניינים במטבע זר, והם ודאי יאשרו זאת. אני אשלח מגרמניה את הספרים, וכשאלה יגיעו, תפשוט הפירמה הפיקטיבית את הרגל ולא תשלם. חשבתי שמותר. הוא התנגד. שוקן לא רצה לחסל וזה היה כבר אחרי ליל הבדולח. כשחזרתי מלונדון היתה כבר החלטת ממשלה לחסל כל פעילות יהודית. התחילה תקופה משונה. אני השתדלתי עד כמה שאפשר להציל מספרי ההוצאה. הגזירה היתה לחסל ולמסור הכל לאיגוד שנוסד לשם כך ונקרא איגוד התרבות היהודית. ידעתי שמה שמוסרים שם זה אבוד. השתמשתי ביחסים הטובים שהיו לי עם מיניסטריון התעמולה והצלחתי בזה שאומנם הוכרחתי איזה אחוז של ספרים למסור, אבל את הרוב המכריע מכרתי לפי תוכניתי לאקספורט של שוקן. זה כבר היה בנוי על ההנחה שהסכום הזה ישולם. הספרים נשלחו לארץ. התקופה בין הדאגה לעצמי, איך אני אצא ואוציא את הדברים שלי ובין הדאגה לספרים, זה היה נסיון עצבים לא קטן. אבל הספרים באו לכאן. אני באתי ארצה כמה ימים לפני פסח. הלכתי ישר לבית הכרם, לפנסיון. לא רציתי להיראות בירושלים, שבה ישב שוקן, אני רציתי מנוחה ממנו. באתי לפנסיון ואמרו לי: טילפנו משוקן וביקשו שתבוא מיד. הזמינו אותי לסדר פסח עם לינה בביתם. למחרת בבוקר לקח אותי שוקן לטיול בגן, והסביר לי הסבר ממושך למה לא ימשיך כאן בהוצאה. זאת אומרת שאני מחוסר עבודה. ‘אני אשלם לך במשך שנה אחת 20 לירות לחודש, ובזה די.’ זה היה המון כסף. נעלבתי מאוד. אינני יודע מדוע, הרי הוא כן המשיך, ובזה המשיך בנו, גוסטאב. הוא לא רצה את וולטש בהארץ ולא אותי בהוצאת הספרים. אמרתי שאינני רוצה צדקות. אז נתן לי עבודות משונות. ואז התחלתי בספריית תרשיש. מן העשרים לירות האלו שקבלתי בעד עבודות בטלות חסכתי את הרוב, ומזה, בעזרתו של ידידי יצחק שנהר, הקמתי את תרשיש.

על הארץ

השתתפתי בפראג בשנת 20 בכינוס האיחוד בין צעירי ציון והפועל הצעיר. הוגו ברגמן הזמין לאותה ועידה. באו דמויות נהדרות מארץ ישראל. בא א. ד. גורדון. טיילתי אתו אל בית הכנסת העתיק של פראג. היה אור נפלא באותה שעה. אמרתי לו ‘תראה איזה אור כמה זה יפה’, והוא אמר ‘כן, אבל אצלנו…’ עשיתי לו הכרה עם קאפקא. גם את יעקב רבינוביץ' הכרתי שם. הזמנתי אותו אלינו הביתה. מה היה הבּגאז' שלו? נייר אריזה חום, שתפס אותו בקצוות, ובתוכו מברשת שיניים וחפצים אחדים. זה היה איש של התקופה. כיבדו אותו אצלנו, לא לעגו לו, מפני שהוא היה אמת. הכינוס עצמו היה אכזבה גדולה. אמרו שם: “בשם הענף השמאלי של הפלג הימני של צעירי ציון…” ואני לא הבינותי איזה עולם זה.

היום זה בלבול גמור, ואני חושש שזה ייגמר בקטאסטרופה. אנשים אין להם חוש בקורת וכושר ריסון עצמי. אני מההתחלה הייתי שייך לחוג שחשב שבלתי אפשרית מדינה יהודית טהורה. אנחנו התחנכנו בתמימות, קראנו “אלטנוילאנד” של הרצל, איזו חברה כזאת. עכשיו המצב קצת מזכיר לי את המצב באירופה אחרי מלחה"ע ה-I בגרמניה, כשנופלים קרבנות ואיש איננו מאמין בקרבנות האלו, אבל הפיקוד מפקד. והסוף היה באותה מהפיכה, שמבחינה רוחנית היתה דבר פורה מאוד. לא יתכן שאנשים, אחרי מה שנעשה עכשיו, ימשיכו ללכת בתלם. חיינו שלושים שנה על שקר. האידיאולוגיה היפה של ארץ ישראל העובדת זה היה במידה רבה שקר, וזה התנפח והתנפץ. אני זוכר ששפרינצק בא לברלין ולקחתי אותו לאיזו חגיגה עממית. אנשים בלבושי קיץ קלים שתו בירה ואכלו הרבה נקניקיות. פתאום אמר לי שפרינצק: ‘למה בעצם אינך עולה?’ אמרתי לו: ‘אני עוד לא בשל’. אמר שפרינצק: 'אתם היקים. היה לי אותו דבר עם ארלוזורוב. אמרתי לו: ‘לך לכביש, תעבוד שם איזה זמן’. אמר ארלוזורוב: ‘לא. אינני עושה שקר.’ את זה שפרינצק לא יכול היה להבין.

תנועת העבודה יצרה את הדברים היפים ביותר בארץ ישראל אבל היה פער בין האמת הפנימית של כל אחד לבין העמדת הפנים. זו היתה שיגרה חברתית. הדמות היחידה היתה ברל. הוא באמת האמין בערכים. היום היו מבטלים אותו. הוא, בסמכות המוסרית שלו, חִפה על הרבה דברים של החברים שלו. אצל בן גוריון, לעומתו, הערכים היו אמצעי. השקר הזה אכל את כל החלקות הטובות.

זאת הארץ שעליתי אליה? ובכל זאת, אנחנו בעצמנו אשמים בזה. אנחנו עשינו את זה. אולי הטעות היא יסודית. אולי הציונות היא תנועה שבאה אחרי זמנה. כשהלאומנות כבר אינה דבר פורה אלא דבר ריאקציוני. והמלחמה הזאת היא פרובוקציה רוויזיוניסטית. זה עצוב כל כך. יש לנו נוער נהדר והוא נשחט על לא כלום. המצב הוא דרדור גמור. אבל למשל איש כמו קראפט, שהוא בן 86. הוא יכול היה עכשיו לארוז את המזוודות ולחיות בשוויץ חיים שקטים. והוא אינו עושה את זה. נשאר בכל זאת כאן. לא מפני שמאוחר מדי בשבילו. יש לי ידיד יקר רוברט וולטש, מלא בקורת, לא רק מהיום, אבל בכל זאת קשור לארץ, אומר פושעים, רשעים, אבל נשאר כאן.

במבט לאחור אני בעצם מרוצה. עברתי כל מיני שלבים בחיים ואני מקבל את כולם. אבל אי אפשר שלא ליהנות מיפי ירושלים, אפילו מן הגזוזטרא.

יוני 1982

רשמה: הלית ישורון

פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בִּקְצֵה קָצֵהוּ

שֶׁל כִּלִּית הַחוֹף.

בַּקָּצֶה שֶׁעָמְדוּ עָלָיו בָּתִּים הֲרוּסִים

קַמְצוּצֵי עֵשֶׂב וְיָם כִּדְבַשׁ צָהֹב שֶׁהִתְנַדְנְדוּ עָלָיו סִירוֹת.

הָיִיתִי וַדַּאי מְקוֹר תְּמִיהָה

לָאֲנָשִׁים שֶׁעָבְרוּ בְּמַזְלֵג הַדֶּרֶךְ בְּבִגְדֵי רַחְצָה שְׁחוֹרִים

וְלַנְּשָׁרִים הַשְּׁחוֹרִים שֶׁעָפוּ לְאֹרֶךְ סִלְסוּל הַחוֹף.

בַּפָּנִים הַחִוְרוֹת וְהַמַּקְסִימוֹת וְהַמְאַיְּתוֹת בְּכָל תָּו וְתָּו שֶׁלָּהֶן

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ, מְנַשֶּׁה אָהוּב.

אֱמֶת זוֹ אֱמֶת.

מִכָּאן וְאֵילָךְ בְּנִבְכֵי הַזִכָּרוֹן אֲנִי זוֹכֶרֶת

זֶה הָיָה מֵאָז וּמֵעוֹלָם. מֵאָז וּמֵעוֹלָם.

אֶצְבַּע צְרֵדָה אַחַת נָקְשָׁה קַלּוֹת בִּזְכוּכִית הַחַלּוֹן

“תְּרֵיסַר עוּגוֹת הַלִּימוֹן שֶׁבְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה וְסֵפֶל תֵּה”.

זֶה עֲבוּרָם הִצְִבִּיעָה הָאֶצְבַּע הַמּוֹרָה הַחוּצָה

מַצְבִּיעָה לֶחָלָל הָרֵיק.

אַט אַט מְכוֹנִית הַוּוֹלְווֹ נִתְּקָה מִסַּלְסִלֵּי הַכֶּסֶף

שֶׁעִטְּרוּ כְּצַוְּארוֹנִים מְסֻלְסָלִים אֶת פְּנֵי הַיָּם הָאֲפֹרִים

וּמֵהַמֶּדוּזוֹת פְּשׁוּטוֹת הַיָּדַיִם וְהָרַגְלַיִם הַשְּׁקוּפוֹת.

הַאִם אֲנִי אֶחֱצֶה אֶת הַגֶּשֶׁר.

הַאִם תִּהְיֶה זוֹ שְׁעַת רָצוֹן

הַאִם תִּהְיֶה זוֹ שְׁעַת אֱמֶת.

אֲנִי יְכוֹלָה לְהַבְטִיחֲךָ

אֲנִי כְּלִילַת אֹשֶׁר.

רַגְלַי נְמַסּוֹת וְכֹה מְאֻשָּׁרוֹת

כְּאִלּוּ יֵשׁ לָהֶן חַיִּים מִשֶּׁל עַצְמָן.

הֵן נִפְתָּחוֹת וּמִזְדַּקְּרוֹת וּמְגַלּוֹת אֶת כָּל מְלֹא

אֹרֶךְ הַיְרֵכַיִם שֶׁלִּי.

“פְּרָסִים” “פְּרָסִים” נִדְמֶה לִי שֶׁכִּבְיָכוֹל מְצַוְּחִים הַנְּשָׁרִים

הַאִם חֻלְּקוּ אֵי פַּעַם בַּחַיִּים פְּרָסִים.

הֲרֵי זֶה סַם חִזּוּק בִּשְׁבִילִי

הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַעֲמִיד אוֹתִי וּבַחֲזָרָה עַל רַגְלַי

עַל מִשְׁטַח דֶּשֶׁא שָׁחוֹר אֶחָד כַּעֲלֵי לֶתֶת

וּלְהַצְעִיד אוֹתִי לִלְקֹט אָז אַהֲבָה וְעוֹד אַהֲבָה וְעוֹד אַהֲבָה

שֶׁגְּלוּמִים כֻּלָּם בִּמְנַשֶּׁה.

בְּתוֹךְ מִין רֵיחַ רַעֲנָן צַח וְחָרִיף שֶׁל צְדָפוֹת מְפֻצָּחוֹת.

אָכֵן, הוּא פִּלֵּג אוֹתִי מִתּוֹךְ כַּת מְצֹרָעִים

כְּבָר הִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל הַתְּהוֹם שֶׁמֵּעֵבֶר לָעוֹלָם

עָמַדְתִּי לָמוּת.

וְהוּא קָרָא, עֲצוּבָה שֶׁלִּי מְתֻחְכֶּמֶת. עֲצוּבָה שֶׁלִּי מְתֻחְכֶּמֶת.

הַטִּלְטוּל הָרַךְ הַזֶּה שֶׁהוּא יָצַר לִי

הֵבִיא אוֹתִי אֵלָיו בְּאֵיזֶה נוֹי וּבְאֵיזֶה קַלּוּת

מָשָׁל זֶה לֹא הָיָה בָּעוֹלָם.

הוּא מִתְבּוֹנֵן בָּרֶוַח שֶׁבֵּין רַגְלַי

לְיַד לוּחַ הַמַּחְוָנִים בְּעוֹד נֶתֶז קָטָן

שֶׁל צֶבַע יָרֹק דָּבוּק לוֹ עַל הֶחָזֶה

מִצִּיּוּר שֶׁל בֹּקֶר.

רְצוּעַת הַחוֹל הַלַּחָה וְהַלֹּא שְׁקֵטָה

עִם צְרוֹרוֹת הָעֵשֶׂב הַמַּאֲפִירִים בַּחֲשֵׁכָה

נִרְאֲתָה מֵרָחוֹק כִּשְׁבִיל אֶבֶן מְרֻצָּף לְבֵנִים

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת שִׁמְּשָׁה לוֹ רֶגַע־מָה כְּשָׁעוֹן שֶׁל שֶׁמֶשׁ.

עוֹד דַּקָּה שֶׁל עַצְבוּת כְּאִלּוּ פְּסַנְתֵּר רָחוֹק נִגֵּן

וּכְאִלּוּ הִתְרַגְּשׁוּת נוֹלֶדֶת וְהוֹלֶכֶת בָּעוֹלָם

וְנִשָּׁאֵר לְבַד.

וְיִתָּכֵן שֶׁמִּישֶׁהִי תַּצִּיעַ וְלֹא לִדְמֻיּוֹת רְפָאִים כְּאָז

לְיַד שֻׁלְחַן שַׁיִשׁ קָרִיר בַּגָּן

קְחוּ בְּבַקָּשָה “תְּרֵיסַר עוּגוֹת לִימוֹן שֶׁיֵּשׁ בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה וְסֵפֶל תֵּה”.

וּקְחוּ בְּבַקָּשָׁה צִינִיּוֹת בַּיְּשָׁנִיּוֹת נַרְקִיסִים

וְעָנָף צָהֹב כְּקָרָמֶל שֶׁל שֵׁיזָף בְּתוֹךְ נְיַר כֶּסֶף מְקֻמָּט.

יֵין קְלָארֶט בְּבַקָּשָׁה, כֵּן, ייֵן קְלָארֶט.

הַבַּיִת הָיָה תָּחוּב לְיַד בְּרֵכַת גּוֹרְדוֹן

שֶׁהָיְתָה רֵיקָה. מִין רִבּוּעַ פָּעוּר שֶׁחִכָּה לַאֲנָשִׁים.

וְשָׁם בֶּאֱמָת כְּמוֹ סֶרֶט נָע הֶעֱבִירוּ מִמֶּלְצַר אֶחָד לַשֵּׁנִי

“תְּרֵיסַר עוּגוֹת לִימוֹן שֶׁבְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה וְסֵפֶל תֵּה”,

שֶׁהֻנְּחוּ בִּנְקִישׁוֹת קַלּוֹת עַל הַשַּׁיִשׁ הַקַָּרִיר.

הַצָּהֹב הָיָה מִקְפָּא הַלִּימוֹנִים

וְהַזַָּהֹב הַכְּתַמְתַּם הַתֵּה.

וְאֵי שָׁם מִישֶׁהוּ נָסַע לְעֲפוּלָה

דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה וּשְׁטוּחָה.

לֹא הָיָה קָשֶׁה לִגְזֹר אֶת הַפָּנִים שֶׁלְּךָ מֵהָעִתּוֹן

לוּחַ הַמַּכְשִׁירִים שֶׁל הַוּוֹלְווֹ הֵאִיר אֶת הַהִתְכַּוְּצוּת שֶׁלִּי

וְאֶת הָעֵינַיִם הָאֲפֹרוֹת וְהַמְאֻמָּצוֹת.

בַּעֲבוּר חֲמִשָּׁה עָשָׂר שֶׁקֶל קָנִיתִי אֶת הָעִתּוֹן “אַתְּ”

שׁוּם בַּת קוֹל לֹא הָיְתָה צְרִיכָה לֵאמֹר תִּגְזְרִי בִּזְהִירוּת.

הַכֹּל הָיָה כֹּה מֻכָּר כֹּה אָהוּב הַיַָּד רָצָה בּוֹ

לְאַט לְאַט נִגְזְרוּ הָעֵינַיִם וְהַזָּקָן הָאָפֹר

הַחֻלְצָה הַוְּרֻדָּה הַמִּטָּה וְהַמִּכְנָסַיִם הַקְּצָרִים.

עַל שֻׁלְחַן הַסְּטוּדְיוֹ נִרְאֵיתִי כְּמוֹ כִּבְשָׂה קְטַנָהּ

וְהָעֲנָק הַלָּז נִרְאָה מְחַכֶּה כָּל כָּךְ מָתוּחַ

כְּאִלּוּ לאוֹת צְלִיל שֶׁל קוֹלָן.

הוֹי אָהוּב שֶׁלִּי מְנַשֶּׁה שֶׁלִּי

הַדְּמָעוֹת נִשְׁטָפוֹת וְנִשְׁטָפוֹת

הַכְּבָשׂוֹת הַמְצֻיָּרוֹת שֶׁלְּךָ עוֹמְדוֹת מִסָּבִיב

וְכָרִית שֶׁל סְפוֹג נִתְחֶבֶת מְתַּחַת לְגַבִּי.

כִּמְדֻמַּנִי הַקּוֹלָן פָּעַם

וּמַזְלְגוֹ הִרְעִיד אֶת הָאֲוִיר.

וְאָז מִישֶׁהִי דָּפְקָה וְהִנִּיחָה

“תְּרֵיסַר עוֹגוֹת לִימוֹן מֵחַלּוֹן הָרַאֲוָה וְסֵפֶל תֵּה”.

מָה רָצִיתִי מִמְּךָ

אֲנִי יוֹדַעַת?

הַכֹּל קָפָא בַּפְּגִישָׁה הַצּוֹנֶנֶת

וַאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בְּמֶחֱווֹת

בִּשׁכָמוֹת דַּקּוֹת וְיָדַיִם מִתַּחַת לַסַּנְטֵר

וְאֵינֶנִּי רוֹאָה בָּהֶן שׁוּם מוּבָן.

רַק יָדַיִם נִצְלָבוֹת עַל מִישֶׁהוּ

אוֹ נִסְמָכוֹת אוֹ מַרְחִיקוֹת חָזֶה

וְזָקָן גָדוֹל וְאָפֹר.

לְיַד בָּתִּים הֲרוּסִים וַאֲפֹרִים

דַּיָּגִים אִנְּכוּ חַכּוֹת אֶל תּוֹךְ הַיָּם.

מַגֶּבֶת עִם קַמְצוּצֵי חוֹל נוֹצְצִים

מוּטֶלֶת בְּתוֹךְ מְכוֹנִית הַוּוֹלְווֹ.

פְּרוּ פְּרוּ בָּם בָּם

דָּפַק הַלֵּב

עִשְׂבֵי לֶתֶת שְׁחוֹרִים צָמְחוּ לְיַד בֵּית בְּיָאלִיק

וְאוֹרוֹת נֵיאוֹן דָּלְקוּ בָּעִיר כְּמוֹ רִמּוֹת בֵּיצִים.

כְּפִיסֵי הַיָּדַיִם שֶׁלִּי עָלוּ וְחִבְּקוּ אֶת צַוָּארְךָ.

כֵּן, נִזְכַּרְתִּי. זֶה דָּבָר שֶׁרָצִיתִי מִמְּךָ

רָצִיתִי שֶׁתִּטֹּל אוֹתִי בְּרַכּוּת.

שֶׁתִּטְּלֵנִי בְּרַכּוּת.

הַזְּמַן לֹא אָץ לִי, הוּא עוֹמֵד לְהַפְלִיא.

מְאַוְרֵר מְזַמְזֵם, מִזְרָן מוּטָל עַל הַמִּרְפֶּסֶת,

קָטָלוֹגִים, תַּחְתּוֹנִים שֶׁמּוּסָרִים בִּשְׁעַת הַשֵּׁנָה.

פְּרוּ פְּרוּ בָּם בָּם

הַכֹּל מִתְפּוֹצֵץ וּמְקַרְטֵעַ כַּאֲבַטִּיחַ קָטָן.

נֵצֵא לִבְרֵכַת גּוֹרְדוֹן

דּוֹמֶה שֶׁהַדִּינוֹזָאוּר הַמַּכְאִיב הַלָּז

שִׁנָּה אֶת טַעְמוֹ.

אֲבָל אוּלַי יִהְיֶה נָאֶה.

וְהַדַיָּגִים יַמְשִׁיכוּ לְהָטִיל אֶת הַחַכּוֹת וְלָצוּד מָקָרֶלִים

וּבְבֵית בְּיָאלִיק יַמְשִׁיכוּ לְגַבֵּב לַעֲרֵמָה קְטַנָּה אֶת הָעֵשֵֶׂב הַשְּׁחַרְחַר.

קבצים 15–18 אורי ליפשיץ/1978/תחריטים

אֲנִי מַמְרִיא בְּבֹקֶר אוֹגוּסְט עַז

לַמַּעֲרָב, לַמַּעֲרָב. בַּזְּמַן הַזֶּה

חוֹבָה לְצַיֵּן: בְּמָטוֹס אֶזְרָחִי

שֶׁלֹּא יִנְסֹק וְלֹא יִצְלֹל עַל שׁוּם מַטָּרָה;

כָּל מְבֻקָּשׁוֹ לִנְחֹת בְּשָׁלוֹם

בִּנְמַל־תְּעוּפָה פְּעַלְתָּנִי, רוֹגֵעַ

מָקוֹם שֶׁל קָפֶה תָּפֵל וַהֲמוּלָה מִסְחָרִית,

תְּנוּעָה פְּרָטִית.

אַף־עַל־פִּי־כֵן, שָׁעָה שֶׁהוּא נוֹעֵץ

אֶת חַרְטוֹמוֹ בְּפוּךְ הָעֲנָנִים הָרִאשׁוֹנִים,

אֲנִי מוֹצֵא עַצְמִי קָדְקֹד שֶׁל מְשֻׁלָּשׁ

שֶׁקָּדְקֳדָיו הָאֲחֵרִים לוֹד וּבֵּירוּת.

כָּרֶגַע הוּא בְּעֵרֶךְ שְׁוֵה־צְלָעוֹת

אַךְ עוֹד מְעַט יִתְאָרֵךְ, יִתְאָרֵךְ,

וַאֲנִי בְּטִיסָתִי הַזֹּאת

אֶגְרֹר אַחֲרַי אֶת הַמְשֻׁלָּשׁ הָעִקֵּשׁ כְּשָׁטִיחַ

לִפְרֹשׂ אוֹתוֹ עַל־פְּנֵי עָרִים וַאֲרָצוֹת.

וְאֶל הַמְגַלְגְּלִים עִמִּי שִׂיחָה בְּטֵלָה

שֶׁל עוֹבְרֵי אֳרָחוֹת וּבָתֵּי־נְתִיבוֹת

אֶמְצָא עַצְמִי אוֹמֵר: אַחַי, בְּנֵי־אָדָם,

הָאֹדֶם הָעַז הַזֶּה הַנִּקְוֶה בַּשָּׁטִיחַ שֶׁלִּי

אֵינוֹ תּוֹלָע צִידוֹנִי, אַף לֹא שְׁקִיעָה מֵעַל לַיַָּם,

הוּא יְסוֹד הָאֹדֶם שֶׁבָּאָדָם, דָּם

בַּחוּרִים מְמֻשְׁמָעִים שֶׁהִצְפִּינוּ עַד בֵּירוּת,

בַּחוּרִים אֲחֵרִים, נִגָּפִים (גַּם הֵם

חָלְמוּ עַל עַצְמָם כְּעַל נוֹשְׂאֵי בְּשׂוֹרָה,

מְבִיאֵי פְּדוּת), זְקֵנִים מְבֹעָתִים, נָשִׁים

מְיַבְּבוֹת, יְלָדִים מִתְרוֹצְצִים

שֶׁלֹּא צִמְּחוּ אַף שַׂעֲרַת עֶרְוָה אַחַת –

כָּל אֵלֶּה שְׁזוּרִים בַּשָּׁטִיחַ שֶׁלִּי

וְגוֹרָלָם הֶעָקֹם הוּא פֵּשֶׁר סִלְסוּלָיו,

הוֹ אֵירוֹפֵּאִים.

וּבְנֵי שִׂיחִי, יַלְדֵי אֵירוֹפָּה, בְּנֵי

הַמַּעֲרָב,

חֲפוּפֵי הָרֹאשׁ וְהַמַּצְפּוּן,

הַשְּׂבֵעִים וּבְהִירֵי הָעַיִן,

יִתְבּוֹנְנוּ בִּי בַּחֲשָׁד עָמוּם

כִּבְאֵיזֶה זָב וּמְצֹרָע,

מָעֳמָד לְקָרַנְטִינָה. אֵין לָהֶם מֻשָּׂג

עַל אָמָּנוּת הַשְּׁטִיחִים שֶׁל הַמִּזְרָח.

22 באוגוסט 1982

…וְלָךְ עַל הָאֶבֶן הַקָּרָה מוּל הָאֶבֶן הַקָּשָׁה

הַמִּתְכַּתֶּבֶת, כְּאִלּוּ הָיְתָה

אֶבֶן מִכֹּתֶל אַרְמוֹנוֹ שֶׁל בֵּלְשַׁאצַּר:

מִלִּים, מִכְוָה שֶׁל אֵשׁ קָרָה, מִלִּים

אִידְיוֹטִיּוֹת, מִלִּים רְצוּצוֹת־מוּבָן, חֲשׂוּכוֹת־פְּדוּת.

הַיּוֹם הַחַי רָעוּעַ, הַמִּלָּה

נִכְחוֹ כִּזְרוֹעַ מְגֻבֶּסֶת.

אַתְּ מְמַלְמֶלֶת: אֵין־מוֹצָא, מָבוֹי סָתוּם,

וְהַמִּלִּים אֵינָן מַחֲזִיקוֹת כְּלוּם

כְּמוֹ צַלָּחוֹת מְרֻסָּקוֹת, שֶׁכֻּתְּתוּ

נֻתְּזוּ בְּצֶבַע וְהוּקְעוּ עַל בַּד גָדוֹל

לְהִתְיַצֵּג כְּאָמָּנוּת. כְּמוֹ,

כְּמוֹ. הַיּוֹם הָרוֹעֵד

מִתְעַטֵּף בְּדִמּוּיִּים. הוֹ אֲחוֹתִי,

בִּתִּי, יְדִידָתִי,

דִּמּוּיִּים לֹא יִצְלְחוּ לִכְסוּת.

מַה נּוֹתַר לָנוּ, מָה?

לְהַעֲמִיד אֶת הַמִּלָּה פְּדוּת עַל מְקוֹמָהּ, כְּלוֹמַר

לְהַקְצוֹת לָהּ אֶת הַמַָּקוֹם הַפָּחוֹת מַחֲנִיף בִּמְעוֹנֵנוּ.

בַּפְּרוֹזְדוֹר, מִתַּחַת לַקּוֹלָב, לְיַד הַמִּטְרִיָּה.

(אַךְ אַל נָא נִתָּפֵס לַמֶטוֹנִימִיָּה, בַּל נְנַסֶּה

לִלְחֹץ בָּאֶצְבַּע הָרוֹעֶדֶת, הַדּוֹחֶקֶת קֵץ, לִפְרֹשׂ אוֹתָהּ מֵעַל רָאשֵׁינוּ,

הוֹ רָאשֵׁינוּ, עֲלֵיכֶם לִלְמֹד

לְהֵרָטֵב בַּגֶּשֶׁם הַקַּר

לִסְפֹּג אֶת סְטִירַת הָרוּחַ, וּבְהִתְחַלֵּף

מֶזֶג־הָאֲוִיר לְהֵחָרֵךְ בַּשֶּׁמֶשׁ.

וְאַל תְּזַלְזְלוּ בְּמַחְסֶה,

וְאַל תְּבַלְבְּלוּ בֵּין מַחְסֶה לִפְדוּת.

הַמַּחְסֶה רוֹפֵף, כָּמוֹנוּ אָנוּ.)

וּבְהִתְמַלְמֵל לָךְ הַמִּלִּים הָרְצוּצוֹת,

כְּשֶׁהַכֹּתֶל מַתְחִיל לְדַבֵּר

אֵין־מוֹצָא, אֵין־חַיִּים, צֵל־הַמָּוֶת,

הַבִּיטִי בּוֹ,

רְאִי אֵיזֶה צִירִים

קָשִׁים מִתְרַעֲדִים בַּכֹּתֶל הַמְדַבֵּר,

הָאֲבָנִים יוֹרְקוֹת דָּם,

הַמִּלִּים הַנִּפְלָטוֹת נוֹצְצוֹת מִמֵּי־שָׁפִיר,

הָאֲדָמָה גוֹעָה אֵימִים, אַלְפֵי דּוֹרוֹת

שֶׁל מֵתִים מִתְגַּלִּים לְרֶגַע וְשָׁבִים וּמִתְעַלְּמִים

בְּדוּמִיָּה.

וְהַשֶּׁקֶט הַמִּשְׂתָּרֵר עִם חִיּוּכוֹ הַמַּתְמִיהַּ,

הַמְעוֹרֵר בָּךְ אִי־אֵמוּן, אֵינוֹ כּוֹזֵב.

הוּא אֲמִתִּי כְּמוֹ הזְַּעָקָה.

כְּשֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה חֲדָשָׁה

רַק אֲנִי אָהַבְתִּי שָׁנוֹת טוֹבוֹת

מְלֵאוֹת בְּפְרָחִים, צִפֳּרִים וּזְהָבִים,

הֵם צָחֲקוּ עָלַי,

הֵם הָיוּ בַּעֲלֵי טַעַם

הֵם אָהֲבוּ מַשֶּׁהוּ עָדִין

רַק פֶּרַח אֶחָד

עִם עָלֶה אֶחָד

לָהֶם הָיָה טַעַם עָדִין.

6 באוקטובר, 1982

כְּשֶׁהָיָה גִ’יהַאד רַאשִׁיד יֶלֶד הוּא

בָּרַח בַּחֹשֶׁךְ בַּחֹשֶׁךְ עִם מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁהָיְתָה

גָּרָה בִּכְפָר קָטָן לְיַד עַכּוֹ.

עַכְשָׁו הוּא שׁוֹכֵב בְּמִטָּה בִּלְתִּי נְקִיָּה (מְלֻכְלֶכֶת)

רָגוּעַ עַד כַּמָּה שֶׁמּוֹרְפְיוּם מְסֻגָּל לְהַרְגִּיעַ.

וְהוּא מְסַפֵּר "הָיָה כִּמְעַט אוֹר כָּכָה הַשֶּׁמֶשׁ

יָצְאָה.

יָצָאתִי הַחוּצָה לְהָבִיא מַיִם לִשְׁתּוֹת,

בָּא פָּגָז וְלָקַח לִי אֶת הָרַגְלַיִם

הָיִיתִי נַגָּר, נַגָּר פָּשׁוּט עִם שְׁתֵּי רַגְלַיִם."

וְכָךְ הוּא שׁוֹכֵב בְּמִטָּה בִּלְתִּי נְקִיָּה

(מְלֻכְלֶכֶת)

רָגוּעַ עַד כַּמָּה שֶׁמּוֹרְפְיוּם מְסֻגָּל לְהַרְגִּיעַ.

12 באוקטובר, 1982

• בתיה שוורץ
• תמי אריאל
• גידי בלייכר