הרהורים בעקבות עדותו של אלי שרעבי. בעידן שבו הגבולות בין אמת לשקר מטושטשים יותר מתמיד, עדותו של אלי שרעבי, ששב מן השבי, מהדהדת כקול צלול של אותנטיות. הישירות, הפתיחות והנוכחות העוצמתית שלו ריגשו והציפו שאלות מהותיות על טבע האנושיות בעת משבר.
אובדן כפול. האבל המיידי הוא כמובן על אובדן החיים. על הנרצחים והחללים, על הילדים הג’ינג’ים הקטנים, על האם המגוננת. אך מתחת לשכבה זו מסתתר אבל עמוק יותר: האבל על אובדן האנושיות עצמה. כעם שחווה שואה, זו מכה על פצע שבקושי הגליד, תזכורת כואבת לכך שהברבריות לא נעלמה מן העולם, אלא רק שינתה צורה.
צ’סלב מילוש כתב ב“שיר על קץ העולם”: “כל עוד במרומים השמש והלבנה,/ כל עוד יבוא הדבור על השושנה,/ כל עוד ייוולדו ילדים ורודים,/ לא יאמין איש, כי זה כבר מתרחש” (מתוך “קולות אנשים מסכנים”). לעתים נדמה שהנטייה האנושית היא להאמין שהזוועות הגדולות שייכות לעבר, עד שהן שבות ומתגלות במלוא עוצמתן.
גבולות האחריות האנושית. הטרור והאלימות מעלים שאלות מטרידות על גבולות האחריות האנושית. כפי שציין עמנואל לוינס, האחריות שלי כלפי האחר קודמת לכל. לוינס האמין כי המפגש עם פניו של האחר מטיל עלינו אחריות מוחלטת, שאלי שרעבי הציג באופן מוחשי ומטלטל בריאיון. פניו יצאו החוצה וביקשו להציל את אלון אֹֹהל שנותר מאחור בשבי חמאס.
אך מה קורה כאשר חברה שלמה מתנערת מאחריות זו? כשקהילות מסוימות מקבלות בהבנה, ואף בהערצה, מעשי זוועה נגד “אחרים”? המסקנה המתבקשת היא, שהריקבון אינו רק בקהילה הספציפית, אלא בחברה האנושית כולה.
התנגדות שקטה. בתוך האפלה והריקבון של השבי מצאו החטופים דרכים יצירתיות לשמר את זהותם ושפיותם. אלי שרעבי מספר על אלון אהל בריאיון: “הוא כל הזמן מזיז את האצבעות שלו על הגוף שלו”. מלים פשוטות אלו חושפות עולם שלם של התנגדות שקטה. אלון לא נתן לתנאי השבי הקשים לנתק אותו מהמוזיקה שזורמת בעורקיו. גופו הפך לפסנתר דמיוני ואצבעותיו המשיכו לנגן מנגינות שאיש מלבדו לא יכול היה לשמוע.
בתנועות מזעריות אלו קיים אלון שיח פנימי עם זהותו העצמית, ועם חייו שמעבר לקירות המנהרה. תנועות האצבעות על גופו אינן רק מנגנון הישרדות; הן עדות לכוחה של הרוח האנושית, ושל המוסיקה שממשיכה להדהד גם כשהעולם שותק. בתוך גופו חבוי פסנתר נסתר, וביצירתיות זו שימר אלון את האנושיות שלו בתנאים שנועדו לשלול אותה ממנו.
האנושיות כערך אוניברסלי. ברטולט ברכט כתב: “הלחם קודם למוסר”. יש בכך אמת עמוקה – הצרכים הבסיסיים חייבים להיות מסופקים לפני שניתן לדרוש התנהגות מוסרית. ברכט למעשה מצביע על כך שללא סיפוק צרכים בסיסיים נוצר חלל רגשי וקיומי, המוסר הופך למותרות, ולפיכך הוא יכול להיות קל למניפולציה על ידי מי שמחזיק בכוח.
ערבות הדדית אנושית אינה יכולה להיבנות על בסיס יחסי. היא חייבת להיות מושתתת על הכרה בערך האדם באשר הוא אדם. זהו אתגר עצום בעולם שבו אידיאולוגיות נוטות להפוך בני אדם ל“אחרים”, לסמלים של רוע או איום, ובכך לאפשר התנערות מאחריות מוסרית כלפיהם.
מעבר לריגוש הרגעי. עדותו של שרעבי מזמינה אותנו להתמודד עם שאלות אלה לא רק ברמה הרגשית, אלא גם ברמה האינטלקטואלית והמעשית. הזעזוע והכאב הם תגובות אנושיות ומתבקשות, אך האתגר האמיתי הוא לחשוב מעבר לרגע, מעבר לריגוש הרגעי. לעבר התקווה הפעילה.
המשורר שיימוס היני כותב: “ההיסטוריה אומרת, אין תקווה/ בצד הזה של הקבר” (The Cure at Troy). הוא מתאר את התחושה הקודרת שההיסטוריה מבטאת מחזוריות אלימה וחסרת תקווה. אך אז מגיעות השורות “פעם בחיים/ הגאות הנכספת/ של צדק יכולה לעלות,/ והתקווה וההיסטוריה מתחרזות”. וכאן טמון המסר העמוק. זוהי קריאה לחשיבה מעבר לזעזוע ולכאב הרגעיים, להתבוננות ביקורתית ויצירתית שיכולה להוביל לשינוי. יש רגעים נדירים שבהם הצדק יכול לנצח ואפשר לשבור את מעגל האלימות והייאוש.
לקראת אנושיות משותפת. האנושיות אינה נתון ביולוגי בלבד; היא פרויקט תרבותי מתמשך. בעולם המפולג על ידי אידיאולוגיות, דתות ותפישות לאומיות, האתגר הוא לייצר שפה משותפת של אנושיות, שתאפשר דיאלוג מעבר לגבולות אלה.
המשורר בעת משבר. בעולם שנשלט על ידי נרטיבים מתחרים, המשורר שואל שאלות ומציע נקודת מבט אחרת – המבקשת לחשוף את המורכבות האנושית במלואה.
תפקידו הסגולי של המשורר הוא להנכיח את האנושי בתוך השיח הרווי באידיאולוגיה ושנאה, להזכיר לנו שמאחורי המספרים והסטטיסטיקות, ישנם בני אדם חיים ונושמים, אוהבים וכואבים.
אפילוג. עדותו של אלי שרעבי מציבה בפנינו מראה – לא רק למה שאירע, אלא גם למי שאנחנו כחברה אנושית. האתגר אינו רק להתאבל על הקורבנות, אלא לבנות חברה שבה זוועות כאלה אינן אפשריות.
זהו אתגר מורכב, שדורש עבודה מתמדת בחינוך, בדיאלוג בין־תרבותי, וביצירת מרחבים שבהם אנושיות משותפת יכולה לשגשג. הוא דורש מאיתנו לראות את האנושי גם במי שנתפש כאויב, בלי לוותר על עמידה איתנה מול רוע והרס.
האנושיות אינה מצב סטטי, אלא תהליך דינמי של התפתחות ולמידה. כל משבר, כל עימות, מציב בפנינו את השאלה: האם נבחר בדרך שתחזק את האנושיות המשותפת, או בדרך שתחליש אותה? זוהי שאלה שכל אחד מאיתנו נדרש לענות עליה מחדש, יום אחר יום, בבחירות הקטנות והגדולות כאחד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.