הוזמנתי אל חברה שעברה לשכונת הווילות, ליד המלונות החדשים. הכרתי אותה בחוג לציור וסיפרו שיש בביתה אוסף של מיניאטורות מהמזרח; והבית בנוי בארכיטקטורה מיוחדת… זה נשמע מעניין, והחלטתי להיענות.
ישבתי במכונית, נוסעת לאורך השדרה, יודעת שהיא גרה ברחוב “ועדת הקונגרס”, אי־שם ליד החוף.
היתה זו שדרה ארוכה, שצמרותיה נכפפו זו לזו, כמו הושיטו זרועות סוככות מעל למכוניות ומעל להולכי־הרגל המועטים שברחוב.
מימיני היו בתי־אבן, מקושטים בגינות קטנות, מה עגולי־חלונות ומוגפי תריסים ומהם – השער פתוח לרווחה, וריח הפרחים עולה ומבשם את האוויר; ומשמאלי – גן רחב.
לא ידעתי לאן לפנות והאטתי, כדי לשאול מדי פעם עוברים ושבים. התמונה הזאת שאני מחפשת וחוזרת ומחפשת כתובת, כמו מוכרת לי משכבר. שוב ושוב אני מרבה לחלום על חדר, שאני מכירה היטב, יודעת בו כל פרט, ועלי להגיע אליו, ואיני יודעת כיצד.
הוא שלי, הוא – אני, ואני חייבת להגיע אליו, אבל הדרך לשם לא ידועה לי… והצרה היא שאיש לא יכול לגלות לי… כי זאת הדרך שלי!… ויש לי הכל, כל מה שדרוש – הצבעים, הבדים, הריח של החדר, התמונות, אפלולית המדרגות… ואפילו המפתחות… אלא שאני לא יודעת איפה הוא נמצא…
ותמיד, תמיד, ממש לידי, בהתחלת הדרך, ישנה תיבת־מכתבים גדולה, שממנה אני יכולה ליצור קשר עם העולם. עם העולם כולו. רק לא עם עצמי. לא עם החדר שלי…
ולפעמים, אני דווקא בתוך החדר. ואני מנסה להוציא ממנו רהיט גדול, דרך המסדרון המפותל… ולא מצליחה. הרהיט כבד מדי… והדלת צרה מדי… וכך אני עומדת ונאבקת בקירות, בדלתות, כשאני בעצם הכלואה…
והנה עכשיו, ביום קיץ שרבי ואמיתי, אני שוב – יודעת ולא יודעת, מכירה ולא מכירה איך להגיע לכתובת שבידי…
שאלתי נער צעיר.
מעולם לא שמע על רחוב כזה – משך בכתפו. אדם שני הצביע בידו ואמר כי זהו רחוב הגובל בים… – אולי לבי אמר לי שאינו בטוח בדבריו…
עצרתי בצומת, מחכה שהרמזור יתחלף. מכוניות באו וחלפו. איש לא שיער כמה אני משתוקקת שיגשו אלי, שישאלו אותי מה אני מחפשת…
עוד פינה, ועוד בניין, והנה צומת נוסף.
רגע, אולי עברתי את שכונת הווילות?… אולי התרחקתי מדי?…
וכמו להכעיס: אין נפש חיה מסביב!… הו, הנה טנדר עם פועלים. אני שואלת והם פוקחים זוג עיניים תמהות.
לרדת, להיכנס לאחד הבתים ולבקש לטלפן?… יתנו לי להיכנס לבית של אנשים שאינם מכירים אותי?…
איך פעם, בסיום קורס של קרנגי, איבדתי את הכתובת של המסיבה, וכשהתקשרתי לשאול – לא היה איש מהחברים והמוזמנים. כולם יצאו כבר למסיבה… וכך עמדתי, ביד ההזמנה, בלב הציפייה, והכתובת רחוקה ובלתי מושגת…
ופעם אחרת יצאתי לטקס מבית־החוגים שבדרום העיר, והתרוצצתי ברחוב ביאליק אובדת עצות, בוחנת בפנים עגומות את השער החתום של בית־ביאליק־בשיפוצים, לא יודעת שהטקס מתקיים – באותו בניין ממש שממנו יצאתי קודם, רק בקומה אחרת…
– לעזאזל – המהמתי לעצמי – מה זאת בכלל “כתובת”?… אוסף פרטים מזהים!… אז מדוע בשבילי לא קיימים ה“פרטים המזהים”?…
שמעתי שבפאריס מחולקים הרובעים לפי מספרים, בניו־יורק – לפי השדרות; ואפילו אצלנו, ביפו…
הו, הנה ילד, תרמיל בית־ספר על שכמו, והוא תוקע מפתח גדול בשער עץ. הוא בוודאי יוכל לכוונני אל מטרתי…
– “רחוב ועדת הקונגרס”? – חזר על דברי, בארשת היתול ובאי־אמון, כאילו סיפרתי לו בדיחה. – לא שמעתי בחיים!…
רוחי נפלה. שם מחכים לי ואני תקועה פה… מילא, בחלומות… אבל כאן, כעת, באמצע היום… איך זה ייתכן?
הפניתי ראשי, כל מכונית לא נראתה.
מן הרחוב הצדדי קרבה דמות. היה זה גבר גבה־קומה, מבוגר, חצי ערום. חזהו שזוף, שער ראשו מתנפנף, ובגד־ים למותניו…
– בטח גר כאן! – הרהרתי לי – לא, לא! הוא דוקא נראה כמו תייר!… חלפה בי מחשבה שנייה.
– “רחוב ועדת הקונגרס!” – צעקתי אליו, מחכה לתשובתו כלחבל־הצלה.
הוא ראה אותי צועקת, אבל לא השיב. הייתי בטוחה שהוא כבד שמיעה;
חזרתי על השאלה כשׁחושַׁי ‘מאותתים’ לי לא לפנות אליו. הוא התקרב יותר. ראשו היה בגובה חלוני ועיני פגשו את עיניו.
היה משהו חלול במבטו, כאילו הוא היה ולא היה שם, ליד המכונית, מולי… פחד עמום עלה בי… כעסתי על עצמי שאני מדברת איתו.
ופתאום המון אופנועים ואוטובוסים עברו, ברחוב השקט הזה, ולא יכולתי לשמוע מה הוא אומר…
– אלוהים! הוא כה גבוה! וחצי ערום!… רגליו יחפות!… שערו הלבן מתבדר, ושפם לו דליל אפרפר…
– אני משוגעת?… מה אני צריכה את כל הסיפור הזה?… מה אני צריכה אותו כאן, נשען כולו על המכונית שלי?…
זגוגיות החלונות סגורות למחצה. בדקתי אם הדלתות נעולות. לא רחוק עברה חיילת. שמחתי… מה שבטוח, בטוח.
האיש הקיף את מכוניתי וקרב לחלון שמצד המדרכה.
– “רחוב ועדת הקונגרס!” – חזר על שאלתי. עיניו היו אדומות. מבטו קשה. קומתו הגבוהה וצבעו השזוף עשאוהו חזק וגברי, אך היגויו המשובש, התינוקי כלשהו, הסגיר את גילו ואת פיו חסר־השיניים.
– את מחפשת את רחוב ועדת הקונגרס? – חזר ומעין חיוך קל עלה על פניו הנוקשות. אני דווקא מכיר את הרחוב הזה…
– הוא בטח גר פה קרוב!… הוא חוזר מהים! – ניסיתי להרגיע את עצמי – אז למה את מפחדת?… הלוא, יום מסביב, וְיֶשׁנה החיילת!…
אבל פתאום לא הייתי שם עוד, במכונית הסגורה, בדרך לחברתי, כשאני מאזינה לאיש התמוה אשר לידי. תמונות אחרות באו אלי. מהבית הירוק עם הפיתוחים, בשכונה.
הייתי ילדה כבת שמונה. אהבתי את הבית הירוק והכרתי בו כל אבן. לא, לא כביטוי, אלא באמת: את הקירות עם ציוריהם המפחידים, את החצר הצרה, ואת מדרגות־הכניסה, שעליהן היינו מתאספים בכל ערב, ומשחקים, אתם יודעים, ב“מחבואים”…
זה היה בשבת. לאחותי הקטנה מלאו חמש והכל היה מוכן לקבל את האורחים. הכל היה מבריק והכל היה מוכן… העוגיות המכוסות סומסום מתוק בסלסלות הגדולות, וספלי הקריסטל על המזנון…
ופתאום נשמע צלצול בדלת…
– זה לא יכול להיות שזה הם!… – נחרדה אמי – שלא סיימה לרכוס את השמלה שתפרה במיוחד למאורע.
איש לא הספיק לענות לה כשרצתי לדלת ופתחתי אותה.
בן דודנו, העולה החדש, שכה אהבתי לשבת לידו ולשמוע מפיו, בחצי עברית וחצי צרפתית שלו, סיפורים על החיים בלבנון, – הארץ ממנה עלה, נכנס כרוח סערה.
הוא היה יחף, שערו פרוע. ידו הימנית היתה מורמת, למרום, והוא סינן בנשיפה: “יהי שם ה' מבורך!”, לוחץ חזק אל בית־שחיו סידורי תפילה.
הוא חלף כסופה, ישר לספה הקטנה שהיתה בחדר האמצעי (כך קראנו לו), שקישר בין הסלון לחדרה של אם־אמי.
קיפל את רגליו והתחיל ממלמל פסוקים ושברי פסוקים, – זה דאוד, שמעולם לא הלך לבית־הכנסת, לא בירך, ולא קיים כל מצווה…
אמי ניסתה לדבר איתו. אבי זעם. גם סבי, שבדרך כלל היתה לכולם הדרת־כבוד כלפיו, לא הצליח להגיע אתו לידי דיבור.
פתאום קם, ובאותה סערה, בה נכנס, לקח אתו את הסידור, ופרץ לחדר־האמבט, שהיה בתחילת המסדרון: נעל אחריו את הדלת, וקולות משונים החלו להישמע משם…
– חלב! – נשמעה ספק געייה, ספק פעייה, מאחורי הדלת – רוצה חלב!…
הקולות הלכו ונעשו פחות ופחות אנושיים – לרגעים נדמה היה כי עדר של ממש פועה שם, מעבר לדלת. דודי הקיש נמרצות בדלת, והדלת נפתחה אט. דאוד, שהחביא את ראשו, הושיט ידיו, קיבל קנקן חלב והחל גומע אותו בגמיעות ארוכות־ארוכות…
מישהו עוד ניסה להגיד לו משהו. אך מרגע זה חדלו כל מילות־אנוש מפיו. הוא רק יילל, וגעה…
היינו אובדי עצות. אמא מיהרה וציוותה עלי לרדת ולהודיע לאורחים ש“הילדה חולה” ולא תהיה יום־הולדת.
ירדתי בחוסר־רצון. כל־כך נפעמת הייתי למראה בן־הדוד, ששינה את… את פרצופו?… דיבורו?… את קולו?…
ילדה הייתי ולא ידעתי דבר על הנפש ומורכבותה, על הנפש ותהפוכותיה.
אך מה שאירע בשעה הקרובה לימד אותי היטב כמה מסובכת וכמה הפכפכה היא הנפש. כשאחרוני האורחים פנו וחזרו כלעומת שבאו, שבתי למעלה.
דילגתי על המדרגות שתיים־שתיים. לא הסבתי ראשי אפילו לרגע אל ציורי־הקיר המפחידים, שתמיד משכו את לבי, ממהרת לראות מה מתרחש למעלה, כמי שהפסיקו לו את הסרט באמצע…
בבית, כבר הסכים דאוד לצאת מסוגרו ולחזור לספה הקטנה. הוא היה מוקף כוסות, ספלים וקנקנים מלאי חלב. ה“געיות” שלו לא נחלשו, אבל באו בהפסקות…
דודי רמז לאבי ושניהם הסתודדו. באותם ימים לא היה לנו טלפון, וראיתי איך דודי מתגנב ממש אל המדרגות. הבנתי שהוא יורד לשכנים לטלפן.
– אל מי הוא יכול לטלפן? – תמהתי – הרי לדאוד אין כל קרובים אחרים?…
קטנה ותמימה הייתי, לא ידעתי דבר על התקפים, או זריקות־ארגעה… ולא הבנתי כי דודי ירד להזעיק רופא.
ואכן, כרבע שעה לאחר שדודי נבלע בחדר־המדרגות הופיע הרופא. הוא לא לבש חלוק לבן, רק החזיק תיק משרדי, שבו – כפי שהובהר לי – היו הזריקות.
וכאן אירע הפלא: ברגע שדאוד ראה את הרופא, עם התיק, שהכיר מן הפעמים הקודמות, לבשו פניו סבר חביב:
האור חזר לעיניו. הוא היטיב את ישיבתו, ופנה בצרפתית נמלצת לרופא; הזמין אותו להסב על הספה; והתחיל להסביר לו את קשרי־המשפחה בינינו.
הרגשתי כאילו נתנו לי מכה שהעיפה אותי גבוה, ללא כל אחיזה!…
– מה קורה כאן?… – איך ה“כבשה” הזו ששתתה “רק חלב” – מדברת פתאום בהיגיון ובמילים כל כך יפות?…
דאוד המשיך לאחֵז את עיני הרופא – דבר שהבנתי אחרי הרבה שנים, אבל הרופא הוותיק לא נפל בפח. הוא הכין את הזריקה, הזריק לו ו… אני לא ראיתי, כי אילצו אותי לצאת מהחדר, אבל אֵם־אמי סיפרה לי, כי דאוד נרגע לאט לאט ונרדם…
זה היה המפגש הראשון שלי עם השיגעון… עם מכאוב־הזרות שבו ועם פלא־התבונה!…
מאז אני פוחדת ממשוגעים… עוברת למדרכה השנייה כשאני רואה אותם… וקופצת ידי לאגרופים כשהם עוברים לידי, גם אם הם זקנים וחלשים…
אני יודעת כי משהו נורא יקרה, אם הם יעמדו לידי ויסתכלו לי בעיניים… התמונות האלה חלפו בי במהירות הבזק, שכן כשהפניתי ראשי האיש עוד עמד מולי.
– הרחוב שאת מחפשת הוא שם! – הצביע בידו לכיוון הים.
הודיתי לו במהירות. כמעט באמצע דבריו. רציתי שיסיר את מרפקו מעל הזכוכית, שהאוטו ישעט ויברח!…
הוא עוד הספיק להגיד “סעי לשלום”, כשלחצתי על דוושת הדלק והתרחקתי.
בצומת הבא שאלתי שנית על הרחוב, למרות שידעתי כי הקשיש הדריך אותי נכון. רציתי להתנתק ממעגלו, מהצורך לזכור את דבריו. מהצורך למלא אחר דבריו… נהג ששאלתי רמז לי: “סעי אחרי”.
נסעתי אחריו ספר רחובות. הודיתי לו בהרמת יד, ואחרי כמה שניות ראיתי בהרגשת רווחה את השלט: “רחוב ועדת הקונגרס”!
ליד השער עמדו ילדיה של חברתי, מחזיקים ברצועה של כלבתם:
– הנה היא, היא באה! – נופפו ידיהם, פותחים לי את השער.
הם הובילו אותי אל כסאות־הקש שבמרפסת הגדולה, המוקפת צמחים. חברתי הביאה לימונדה קרה, בכוס גבוהה ודקה, ובה עלים ירוקים נותני ריח.
מיד התחלנו לשוחח על החברות, ועל הבית המיוחד שלה.
לא נשארתי במחשבותי ולוּ גם רגע עם אותו זקֵן מוזר. לא אמרתי לעצמי:
– ראי, גם אם מישהו הולך חצי־ערום ויחף, אין זה אומר שהוא חייב להיות משוגע!…
או: מענין, מכל האנשים הלבושים והמדברים בשטף, רק הוא ידע את הכיוון הנכון!
וגם לא נזפתי בעצמי:
– פעם שנייה תבררי טוב לפני שאת יוצאת; ואז לא תזדקקי לעזרת זרים כאלה…
ישבתי עם חברתי במרפסת המרווחת, כשמבין חרכי הפרגולה הלבנה חודרות לסירוגין קרני־השמש ורוחות; ושוחחנו על הציור, על המורה, ועל המיניאטורות… כמו לא עברתי בין עצים מפותלי־גזע; מפצפצת מרבד של עלים יבשים; כמו לא עמדתי אובדת־עצות מול עוברים ושבים בבלי דעת…
נשענתי קלות על מסעד־הקש הקלוע; צוחקת ומתווכחת, כאילו רובי וכולי כאן ועכשיו; לא יודעת שכל אותה עת היה חקוק בי, כבתוך סלע, צילו הארוך של האיש השזוף; וריח מרפקו, מתחכך בשִׁמשׁת־המכונית, עולה בנחירי…
דבריו העילגים עוד מתדפקים על אוזני; וגעגוע ישן למרחקים חוזר וצובט בלבי…
צלצול קל בדלת הראשית ונהימות שמחה של הכלבה, שרבצה לידינו, התערבבו פתאום בנועם השיחה. חברתי קמה לפתוח את הדלת; ולחדר – גבוה, מתנשף, לבוש הפעם במעיל־חוף קצר, נכנס האיש השזוף.
– כבר סיימת את הריצה היומית שלך? – שלחה אליו חברתי חיוך, ובאותה נשימה פנתה אלי:
– הכירי, זה בעלי!… – ויצאה למטבח, משאירה אותי בין קרני־השמש והרוחות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.