החלטתי: השמלה היפה, הצעיף השחור הרקום. הייתי מוכנה. הפגישה נקבעה לשעה שתיים, במשרדו, בלב העיר.
בפרשת הדרכים, ליד דוכני־הממתקים, עצרתי שוטרים.
– “לכי מסביב!” – ציווני בדיהם הכחולים – “התנועה אל העיר נסגרה!”
נזכרתי:
הלא בכל העיתונים הכריזו הכותרות: “רהיטים מחומר משוחזר!”
…“רצון המפעיל מחשב!”… “פנסים הנדלקים במבט!”… ונדפסו הוראות על שינויים בתנועה עקב ביריד!…
אך לא אשה כמוני תיסוג.
הידקתי סנטרי:
– “אני, אל האיש החכם!” אמרתי – “לא אלך ‘מסביב’!”…
והוספתי ללכת, נגד הכיון.
הכל נעו, חולפים על פני, לעבר אורות היריד. אלפי נחשים מוארים של מכוניות ואופנועים גמאו את האספלט, טורים־טורים.
חזות שעירים של אוחזים בהגה דהרו נגדי, בקצב מטרטר.
קטנה ובלתי ממשי חשתי ביניהם.
פני בלבד היו מופנות אל העיר.
גשם החל יורד בטיפות גדולות. תחנות־האוטובוסים הריקות נראו כמצבות. כמה דמויות בגלימות כהות, ספק כמרים, ספק תלמידי־ישיבה, התנועעו כרוחות־רפאים.
הרוח ייבבה, מרקידה מטריות ענק. הרגשתי לכודה. החלטתי לרדת לשדות, למצוא דרך קצרה.
האדמה היתה רכה. השביל בין השיחים הגבוהים התפתל, כמו הלך לאיבוד.
רגלי החלו שוקעות כשמכונית נעצרה לידי; אורותיה מסנוורים ופני הנהג בה קשוחים:
– “העירה?” – שאל בקול מחוספס.
ידעתי כי אין לסמוך על זרים, אך השעה היתה שעת־דחק.
חציתי את אלומת האור ונכנסתי.
הנסיעה עברה ללא מלה. מהו טעון, מחושמל, עמד באוויר. כמו חיכה לאות. אך האות לא ניתן.
בשתיים בדיוק הגעתי אל בית־המשרדים. יישרתי את הצעיף, עוברת את המסדרונות הארוכים ונושמת עמוק.
– הירגעי! – אמרתי לעצמי, ודפקתי בהחלטיות על דלתו.
מעל לערימות הנייר היו המזכירה ושולחנה, כמו עשויים מקשה אחת
רהיטי־קש קלים התחרו בכורסות כבדות, מפתים את הנכנס לשבת.
בחרתי בכורסת־עור מתחת לציור־שמן. לא הספקתי לחוש במגעה הקריר ולנשום את ריח העור – – –
– “טרם הגיע!” – אמרה מזכירתו, ממושקפת, וקולה חורק.
– “החפץ להחכים חייב להמתין!” – אמרתי לעצמי וחיכיתי; בציור מעלי היו השמים אטומים, כאילו חסמו כל בקשה.
בשתיים וחצי בא, עמוס ניירות לרוב. הוא השחיל עצמו מעבר לשולחן ומתח רגליו הארוכות. שפתו העליונה, הדקה, התקפלה בחיוך.
פתחתי, פורצת מחסומי־מלים, מטיחה סימני שאלה ולבטים. על חיי, מאוויי, דיברתי, על רעבון־געגועי.
גם סיפרתי לו על הדרך אליו, שטופת המטר.
הוא צחק איך עקפתי את השוטרים, כעס על שפילסתי דרך בין המכוניות, ונמלא דאגה כשסיפרתי על השדות הטובעניים.
גם הניד ראשו למראה פני הרטובים, מתעלם לחלוטין מצעיפי הרקום ומן השאלות הבוערות בעיני.
ואז, כמו היה לבדו בעולם, לחש, כי אפשר ולא היטבתי לעשות בצאתי אליו מביתי ומחיי… וכי, במקום להיפגש איתו – כה אמר, חי נפשי – יכולתי לנהור, “עם כולם”, ליריד!…
כי ב“יריד” – כך אמר, מלה אחר מלה – על רעשיו, שעשועיו, ואנשיו, המתמזגים יחד להוויה גדולה אחת, – “יכולתי להחכים לא פחות!”…
דבריו נתוו סביבי כמו קורים.
הכנפיים שהחלו לצמוח לי – נגדעו. דמי סער וקפא.
נטלתי את צעיפי (הוא לא זיכהו בניד עפעף), הגפתי מאחורי את השער.
ניצבתי בלב העיר, לבי ריק וראשי כגלגל…
לפתע שמעתי קולות. האנשים ברחוב צעדו. הם דיברו על הצלחותיהם, שמחותיהם הקטנות, ועל מצוקות הקיום.
הם היו מוחשיים וחיים.
מילותיהם הגיעוני:
– “משכורת”, “תקציב”, “הריון” – נשמתי בשקט, גומעת לתוכי דיבוריהם. לפתע חשתי, כי סיפוריהם מקיפים אותי, כי חדוותם גואה בי, ואני פוסעת עמם…
ופתאום כמכת ברק, בין מטפחת הדורה של אשה מלאה וכובע רחב של זקן כפוף־גו, בין מצחייה מתייהרת של נער חצוף ושיער מתבדר של נערה מתבגרת:
כלונסאות הליצנים, צחוק הקהל, היריד!… אורות, קולות ומצהלות!… וגל גדול של אדם נסחף, התנחשל פנימה, ואיתם גם אני.
עמדתי איתם בתור לגלגל הענק, מתאווה ופוחדת כמותם.
נכנסתי עמם אל מגרשי המירוץ – ישובה בתוך מכונית זעירה, נוהגת ימינה, שמאלה, בפראות, בחופשיות… מתנגשת ומחייכת.
– היזהרי! – הם שולחים אלי קריאות רמות.
וכל הזמן, לידי, המון אדם, בגלגל, במכונית, בשבילים!
– הנה אנו כציפורים מעל הבתים, האמירים… ופתאום – מונפים מטה ובבת אחת עולים… ממש כבגלגל – חיי…
– איזה כיף! – שולח אלי ילד עיניים צוחקות, ואני שמחה במתת־חיוכו…
– רי – רי – רי! – עולה צחוקם ומתערבב בצחוקי שלי; ואני איתם, מהם ובהם…
והם מחייכים אלי וקוראים:
– “יופי!” – כשאני מצליחה; ו־“היזהרי! – הי – הי!”… – כשאני סוטה מהמסלול…
הו, מה קלו המשא של ה“מדוע?”, ה“איך?” וכל יתר התהיות – ה“לבד”…
– והרי לא מידידי הם!… זרים!…
– “זרים” – אמרתי?… “זרים”?…
– והלא גם הם, גם אני, פה יחד מסתובבים; יחד נכספים – מחפשים חום־אנוש למגן!…
– ראו! – אנחנו מול דוכן הירי! – ראו: “הרווחתי” דובי ענק!
הכל מנופפים בידיהם, מחיאות־הכפיים סביבי גוברות; שולחים לי ברכה, לשמחה שלי, שלהם, שלנו!…
– מעיני נשקפת בבואתכם, ומעיניכם – בבואתי!…
– צדק האיש החכם: יוצאים חזקים יותר מ“חומת היחדיו”, ואם אין בה תשובות ופתרונים!…
– והנה הבובות והארנבים, “רכובים” על מוטות, ואנו צריכים להשליך ו“להשחיל” עליהם “טבעות”.
– מה זה?… כל כך קשה לי להשחיל?… והלא את מילותי אני משחילה כה יפה!…
– זהו!… כאן לא שולטות המלים… כאן שולטים התנועה, החיוך והקירבה האנושית…
משפט אחר לתהיות־לב, בינה ודעת, ומשפט אחר להמולה הצחקנית ולחדוות היחדיו!…
הבטתי על עברי.
המון־אדם. מסה ענקית של רצונות, מאוויים ורגשות…
ואני אחת בין רבים, והרבים בי, וממני, ואלַי…
וכל אחד אוחז בזולתו, חש את זולתו, וחוזר ו“נכפל” בו, כי אני בהם, והם בי… כי הייתי לחלק מהם!…
חום פשט בזרועותי ושדַי.
הסרתי את צעיפי.
הייתי בדרך אל האדם!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.