אני רוצה לכם על המסיבה, ואיך דניאל, אהובי, הגיב כשסיפרתי עליה.
אני יודעת שאלה הם שני סיפורים: שני סיפורים ש’נפגשו': האחד – על המסיבה, סיפור עם פיוט וסערה, מניף אל־על וזורק לתהום.
והשני – עלי ועל דניאל, סיפור קצר ונוקב, המוסר מהר וחד את מה שיש לו לומר.
האמת היא שיש לי עוד המון לספר: אבל נשבעתי!…
נשבעתי לא לכתוב מלה אחת נוספת על דניאל. לא סיפור ולא חצי סיפור. כאילו לא היה מעולם.
אני יכולה לספר על שכני, הורי, ילדי… אבל לא עליו. כי דניאל, אהוב נפשי, הוא עבורי כמו פצע פתוח, פצע שנוטף חימה ומתיקות, דבש האהבה ושברונה.
אני רק מבטאה את שמו וכבר נישאת אני אל הגעגועים שלעולם לא יתממשו:
כי דניאל מעניק לי תום של ילד, רוך של עלם וחיבוק של אֵם אוהבת – דרך השפופרת!
דניאל אוהב לשוחח איתי – – – בטלפון. והוא חביב ומתעניין, שולח חיבה ונשיקה, כשהוא מוגן היטב מאחורי כבלי האלחוט.
לא פעם אני תמהה:
- מה יקרה אם אפשר יהיה, יום אחד, ללטף ולחבק דרך הטלפון?… – הוא יפסיק לטלפן!… הוא ינתק את חוטי הטלפון בביתו, בחנות (שהוא מתכנן לקנות), ובמפעל…
מן הלעג המר אתם יכולים ללמוד על גודל תשוקתי אליו ועל עוצמת כאבי.
אבל קרה שהלכתי למסיבה (“בטח” שבלעדיו, וכי הוא יסכים ללכת לדבר כה “שולי”?) והייתי עֵדה למשהו מרגש ומופלא: וכשרציתי לשתף בזה את דניאל, באחת משעות החסד שבהן הוא מוכן לשוחח איתי, בטלפון, כמובן…
רגע, אבל לא סיפרתי לכם עדיין מה קרה במסיבה!…
זוגות שלא הכירו יצאו יחדיו. זוגות שבאו יחד – יצאו בנפרד. מי ברגל, מי ברכב, איש־איש פנה לביתו, זוכר – לא זוכר את ליל אמש.
עכשיו בוקר. המסיבה הסתיימה. גוועו הצחוקים, תמו צלילי השיר: השמש ניעורה זה כבר, והיום אץ לו אל המחר, מנסה למחות כדרכו את מראות ליל אמש…
אבל שניהם עדיין מולי – – –
החיוך שלה, המגלה חֵך ובו שיניים צחות, בוהקות, והעיניים שלה הבוערות: גופה הזריז, המתפתל: ולעומתם – עיניו השקטות, הטובות, שניתן “לטבוע בהן בביטחה” (אני יודעת שזה פרדוכס, אבל זה מה שהקרין מבטו).
– שתי נפשות “פירנדליות” המחכות להתחיל לחיות על הנייר – חשבתי, כשסיפורן קורם עור בתוכי, ואני רודפת אחרי מילותיו.
הנה הם מולי–
מסביב – נורות באור מעומעם. זוהר נרות וקולות נגינה. אנו בסלון ענק, שבהמשכו מרפסת מקוֹרה במחצלות ובשטיחים מזרחיים. על הקירות נופים צבעוניים, מעשה ידי בעלת־הבית. בכל נודף ריח של חדש ועשיר.
מסיבת בני הארבעים. דור הביניים, בין הקבוע – בין מה שהושג וחבל להפסיד; ובין מה שטרם הגיע, ונשאף ומזמין סיכון: דור ההישג וההספק.
לפני שעלה בידי לתהות על כל אורחי המסיבה בחדר, ראיתי אותה. נחשי־שיער שחורים. עור שזוף. גוף חם, נשי. וחיוך בפה פתוח, מפתה…
טבלנו עינינו זו בזו, ולפתע התגנב חיוך קט ועיני שתינו ניצתו. זה היה קשר ממבט ראשון… ולא משנה שאחר־כך סיפרה לי כי שמה “אַת לִי שִׁיר”. השם נראה לי מוזר וכששאלתיה למקורו אמרה כי היא בחרה לעצמה את שמה… ואחר־כך הודיעה לי, בשמץ גנדרנות, כי היא מורה למחול!
המבט שהאיר – קשר בינינו, כאילו זומזם בו איזה קוד מסתורי! לכן, אולי, התבוננתי בה כל־כך. ואולי היה זה בשל ה…פער העצום שבלט בינה לבין בן־זוגה (בן זוג לערב? לעונה? למסיבה?), פער עז ודוקר?!
הוא – ראשו מעודן: מצחו רם ורחב, פניו נאות, ועיניו, הו, עיניו –בריכות שוקטות וטובות. כל החכמה שבעולם, כל טוב־הלב והסבלנות, נקוו בעיניים אלה. ואולם מכתפיו ומטה נמשך גוף צר, מדולדל, עם שתי ידיים ארוכות ומעוותות. היה בהילוכו איזה חוסר שיווי־משקל, וכשרצה לנוע, עשה זאת כמבקש נקודה להיאחז בה.
מוזר – חשבתי לעצמי – היא, כולה חומר, כולה אש ותאווה. והוא – כולו נפש, פלדת־איפוק ותבונה.
היא – צבע צעקה!… והוא – איש המחקר הקר, המבקש לרדת למעמקי המחשבה… כאילו את שיווי־המשקל החסר לו, בגופו, הוא מחפש בעולמות הרוח!…
החלו בהגשת הכיבוד.
צלוחית הסלטים, הבשרים והיינות, רוממו לא רק את החֵך והלשון, אלא גם את מצב־הרוח ומצב הרגליים שהשתוקקו לקפץ ולרקוד. ואכן, באותו רגע רמזה בעלת־הבית לאשר על המנגינות, והוא, ניצב מאחורי התקליטייה שהביא עמו, החל משמיע צלילים.
האווירה התחממה. המשקאות עשו את שלהם. הרגליים החלו לנוע, כמעצמן. ידיים וזרועות השתלבו. לחיים ועיניים השתלהבו…
והייתי מסיימת את הערב מבלי לחזור ולהתבונן בהם אלמלי קרב לחדר, ויותר נכון – אל שולחנות הכיבוד, גבר מזרחי, נעים, שופע חביבות. למן הרגע הראשון נדמה היה כי ידיד טוב עומד לפניך.
דק גיזרה, נינוח, מחייך, מחליק בזריזות ובעדינות בין הצלחות והבקבוקים, מותיר אחריו ענן קל של רצון להתקרב אליו. להיות איתו.
שירים חדשים וישנים החלו להישמע בקצב והכל קמו לרקוד. כל אחד מול כל אחד. קמתי גם אני. מולי עמד, כלומר רקד, הגבר המזרחי, נוכחתי, כי לא טעיתי כשכיניתי אותו בלבי “הרקדן”.
הוא נע וקפץ, התכופף וסבב, כאילו הקשר בין כפות רגליו והמרצפות היה מקרי ביותר, עיניו מחייכות וזורחות ללא הפסק.
ברגע מסויים קרה הבלתי נמנע. הם, כלומר “הרקדן”, ו“אַת־לי־שׁיר”, ניצבו זה מול זה, בתוך עיסת הרוקדים המהבילה והשוצפת.
עיניה פגשו בעיניו. עיניו שקעו בעיניה. הצלילים נתנו אות והם עופפו, ריחפו, חגים ומתואמים להפליא בתנועותיהם. מפיה לא מש החיוך: ומעניו – המבט המעריץ.
ושוב התערבלו המנגינות. ושוב התערבו הזוגות. היא מול אחרים, ואחרות מולו. ושוב אל המשקאות, אל הפיצוחים: “מנגבים” בפיתה; וחוזרים בלהט למחולות. המוסיקה פסקה. הכל ממתינים דרוכים.
הבחור ליד התקליטים, משתהה מעט, וכשהוא שולח מבט ערמומי – שם את המסעירה במנגינות.
זו היתה מוסיקה מחשמלת. הקצב ניתז ממנה כמו ניצוצות.
ואז ראיתי אותו. מתבונן. מבקש. מחפש –אותה!… גופו צעק:
– להפסיד את הריקוד הזה איתה – זה הפסד של חיים!…
הוא הסב פניו לצדדים, התרומם על קצות אצבעותיו, וכשמצא את שביקש, אחז בה בסערה ומשך אותה לרחבה.
אני ישבתי מולם, על כיסא־קש נמוך, כשלימיני, על כיסא־קש נמוך, כשלימיני, על כיסא־קש נמוך אחר, ישב “בן זוגה”.
והם רקדו!
הדם ההולם בעורקיהם היכה בעורקי כל הנוכחים בחדר. התזזית שהניעה את גופותיהם – הרעידה את גופות כל האנשים בחדר. רטט עבר באוויר. החדר נדלק בתשוקה.
והם חוללו, כמעט לא נוגעים זה בזה.
תוּפי אפריקה הגדולה הדהדו בריקודם. יערות־העד האפלים…
קופי־ענק אורבים, מתחמקים ומשתוללים… צריחות ציפורי־הטרף הגדולות, המניעות כנפיהן לעת ערב… – עדר תאוֹאים? ממותות?… ונהר המתנפל ללחך חוף בתולי…
נדמה היה שלעולם לא ייתם הריקוד. הרקיע נהר באלף צבעים.
פלגי־הזיעה ניגרים. הגֵו עייף. הרגליים לאות, מתחננות.. אך משהו ממריץ אותם, מריץ, הודף, דוחף, כמו באיזו תחרות קדוּמים, לנצח במחול – המאבק בין המינים.
הרוקדים סביבם ישבו לפוש ולנוח. זוגות חדשים נכנסו למעגל. והשניים מוסיפים לחולל.
הסתכלתי ביושב לידי.
מאופק, עצור, שליו לכאורה, נועץ בהם עיניים חלולות
ראיתי את כעסו בשפתיו. חשתי את כאבו בנשימותיו.
רציתי שהאדמה תבלע אותי, אותו, את ארבעתנו, כשהמוסיקה סוערת סביב, והכל חיבה וחיוכים…
– מה הוא מרגיש?…. על מה הוא חושב, לעזאזל? – הציקו לי השאלות – כשהוא יושב פה, בין השטיחים המרוקמים, מול בקבוקי היין הקורצים, ועשן הסיגריות המתאבך…
האם הוא מקלל את יומו, את רגליו שאינן יודעות לנוע ולו גם למקצב הפשוט ביותר?
החוזר וזועק הוא, ללא אומר – “לא הייתי צריך… לא הייתי צריך להתחיל איתה כל קשר!”
ואולי זומם הוא לקום ולנוס איתה לאותם מרחבים, שבהם מהדהדים המבט והמגע השקט, החיוך הטוב והליטוף הקל – מהדהדים ומספרים יותר מתופי־הרעם?
חשתי כי מלים מתקבצות סביבי כמו חוטים ראשונים לסיפור… אבל מה לספר? – איך למהול את הזעזוע הנורא בניחוח הלוהט הזה?
המסיקה נמשכה, אך כוחות השניים תמו. הגוף גבר על כליון־הנפש ועל המייתה. הם ניתקו זה מזו. הוא לעֵבר חבריו והיא אל הכסא הנמוך השלישי, שהמתין לה ריק לידינו.
היא ישבה סעורה. מתנשפת. כולה סמוקה ונרגשת. ובעוד בגופה ובנשימותיה מתנגנים עדיין צלילי הריקוד, שלחה כף־ידה אל ידו של בן־זוגה והניחה כפה על כפו.
כף קטנה, שחומה, לוהטת עדיין ממיקצבי הטם־טם שבנפש. על גבי יד צמוקה, מעוותת. והיד הקטנה הונחה עליה בהרבה רוך, בהרבה חיבה; היה בתנועה זו הרבה יותר מאהבה! היתה כאן – נחמה! השתתפות!… היה כאן:
– אני איתך!… ה“אני” הכי אני שלי – איתך!…
מזווית עיני ראיתי איך לחשה לו מלה וקמה לשולחן המשקאות הקרים. היא מזגה לעצמה כוס מיץ קר ובעוד היא גומעת אותו בשקידה ניגש אליה ה“רקדן”.
לפי עמידתו וידו המושטת, הבנתי כי הוא עומד להיפרד ממנה.
מה לא הייתי נותנת כדי לשמוע דבריו…
אך לא נזקקתי לכך.
מבטו המפציר, חזהו הנטוי, סיפרו כי הוא מנסה לשדל אותה להיפגש עמו שנית.
הסערה עוד טרם הבשילה! – לחשו לה עיניו – המעוף האמיתי עוד מצפה לנו! – הוסיף ורמז חיוכו.
התבוננתי בה. פניה הרצינו חיוכה המפתה נמחק, ובמקומו הופיע מבט ידידותי, מסוייג. לא שמעתי דבריה, אך מן הצורה בה זקפה קומתה, מן הצורה בה הושיטה לו ידה ־הבינותי:
– היא נפרדה ממנו כידיד!… ורווח לי.
אכן, שמה הוא “אַת לי שיר,” ואולם היא אינה שירו של כל אחד!… ואמנם היא חזרה וישבה ליד עדין־המבט, נצמדת אליו ונכנפת בו. לפתע נסערתי כולי:
– משום שוויתרה על לילות אפריקה השחורה?
– משום שה“רקדן” עוד יתהפך לילות שלמים על משכבו מגעגועיו אליה? ואולי, משום שללא הפסק כוסס בי עצב חזק וכואב:
– מה חשב? מה הרגיש בן־לוויתה כבד־הרגלים, כשהיא חוללה כאיילה יחומה?
המשכתי לחשוב: נסיתי לכתוב עליהם: וברגע טוב של שיחה עם המוך (בטלפון, כמובן) סיפרתי לו על הריקוד, על “קול־הדם” ועל “תופי הטם־טם”…ועל זה שישב לידי על כיסא נמוך, והתבונן…
- מה הרגיש כשישב בצד והסתכל? – שאלתי אותו ממתינה לתשובתו בהתרגשות.
– רצון לקחת אקדח ולירות! – היתה התשובה.
– לירות במי?… בה?… בו?…
– בך! – לא איחרה תשובתו.
– בי? – הצטעקתי – מה אני אשמה כאן?
– את “נכנסת לו לתוך הראש”! באה התשובה.
– אבל עשיתי את זה רק בלב! התגוננתי.
– אז גם הוא יירה בך רק בלב! – נשמעה תשובתו הנוקבת.
נאלמתי. מה הדבר?
דניאל לא התרגש מסיפורי, לא הזדהה עם הנערה! לא עם ה“רקדן”! ואף לא עם כבד־הרגליים!…
הוא גם לא החמיא לי שהפכתי סיטואציה מהחיים לסיפור כל־כך מרתק…
וכל מה שהיה לו בראש זה להאשים אותי ב“חדירה לרשות הפרט” והגיגיו!
– אבל זה מה שאנו הסופרים עושים! – רציתי לומר; ולפתע – הבינותי:
– דניאל איננו דמות בסיפורים שלי!
קצה נפשו בכך שאני מנסה להגיע לנבכיו, לבקר תחושותיו, תוך שאני פוגעת גם פוגעת בקרביו!…
דניאל הוא אדם חי, עם רצונות ומאוויים משלו: עם סתירות ותסכולים שהם חלקו; ואיננו “נפש המחפשת מחבר”…
ועתה, לא די שאני נכנסת לקרביו, הנה אני מנסה גם “להכנס” לנפשו ולליבו של כבד־הרגליים!…
– מול עיני עוד עמדו יערות אפריקה ומרחביה, ונעו קופי־ענק ועדרי הפיל. – באוזני עוד המו צריחות־ציפוריה, והדהדו קולות תופי־הטם־טם…
– אך לא אמרתי דבר.
– הפעם נחבאתי אני מאחורי האלחוט ושפופרת הפלסטיק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.