כאשר ירדו הנוסעים והאוטובוס הגיע למוסך, השתומם הנהג לראות, ממש על המפתן, ערימה של אפר. תמֵהַ, משך בכתפיו, רושם לעצמו כי צריך להכין שלט חדש האוסר על החזקת גפרור או סיגרים בוערים בעת הנסיעה – –
* * *
ישב לו על המדרגה של האוטובוס, ראשו בין ברכיו, חוסם את היציאה. כולו בתוך עצמו. ראשו, המכוסה כיפה, בחיקו, ופניו היפות מוסתרות: כמו היה אחד עם המכונית, והספסלים… כמו לא צרבו בו סערות ומכאובים.
דחוק בין נעלי העומדים ומשיחים, מסביבו, ומעל ראשו, כשהעומדים למאחז־יד, תוחמים וּמְצֵרִים תנועותיו.
התבוננה בו באריכות, ממקומה בספסל המרוחק, כאילו אינה מכירה אותו; איש מן הנוסעים לא היה מעלה בדעתו, על פי מבטה שעטה דוק־זרות, כי קיים קשר כלשהו בינו, הקורס־רובץ, על הריצפה, בסתר־המדרגה: ובינה, האוחזת בידה המטופחת עיתון־אופנה, וזורקת בו, כלאחר מבט, את עיניה.
האנשים סביבו רגשו:
– ראיתם דבר כזה? עולה מהדלת האחורית… טוב, הוא לא הספיק לקדמית, אבל בכלל לא מעביר כסף לנהג…– לפי הצורה שהוא יושב, לא עולה על דעתו כלל לשלם…
– אולי אבא שלו חבר “דן”?… חה, חה, חה…
– חולה? אני חושבת שהוא לא כל־כך (תנועה סביב המצח)… מי היה מתיישב על מדרגה באוטובוס אם היה לגמרי בסדר?
– צריך להודיע לנהג!… זה רכב ציבורי, לא?
– ואולי אין לו? יש פה מספיק אנשים שיכולים להרשות לעצמם לקנות כרטיס לאחד כזה…
– תראו הוא חובש כיפה!…
– זה בכלל לא שייך… ראית את הפנים שלו?… – אולי הוא חולה? למה להתווכח? הבחור יושב בשקט ולא מפריע לאיש!…
– לך, הוא לא מפריע, אולי…
נכון, לי לא מפריע שום דבר…
– ואני אומר שזאת לא התנהגות!…
– שמע לי, לא חסר להם לחברי “דן”… לכל אחד יש וילה!… אבל, הי, דמע, בחור!… אתה מפריע לרדת!…
– הוא לא שומע!…
– ראיתם?… יושב כמו “לורד” וחוסם!
– גיברת, את יכולה ל’צטופף ולרדת מפה…
אני צריכה להתחשב עם אחד כזה?… תראו אותו, הכניס את הראש שלו לתוך הידים… – ואין עם מי לדבר…
– גיברת, הכל במדינה שלנו מ“להיפך!”… אז זה מה שמפריע לך?…
האוטובוס המשיך לנסוע. אנשים עלו וירדו; אנשים נתקלו בו ועברו… אלה נאחזים בעמודי הברזל, ואלה מוצאים מקום־ישיבה לרווחתם…
הוא הוסיף לשבת, מכונס; מסתיר עיניו התוהות ואת לחייו החיוורות; רק קצה עורפו המתולתל, עורף של נער, בולט מתחת לכיפה הזעירה…
כמו אינו שומע את כל הרחש־געש שקם בעטיו, ואינו חש כיצד קצות מגפיים ונעליים פוגעים־נוגעים בו, מי בעדינות ומי בדחיפה גסה…
כמו לא היה נתון בעיבורו של ציבור רותח, שובר מוסכמה אחר מוסכמה, בישיבתו זו, על גרם המדרגה, בלי לשלם, לנוע, או להשיב מבט…
ההערות, מעל לעורפו, הוסיפו להתעופף כחיצים; מכוונות פעם אליו, פעם לנהג, ופעם לקברניטי־המדינה:
– ואני אומר לכם שהוא עושה את עצמו…
– אפשר לחשוב שכולם אצלנו משלמים את מה שצריך.. – אוי, כמה “פוילע שטיק” הולכים פה במדינה…
– והנהג בכלל לא מרגיש…
רק היא, שעונה על מושבה, במרחק כמה ספסלים מן המדרגה הנמוכה, ידעה את התשובות לכל התמיהות.
מתבוננת, כביכול, בשבועון המצוייר, ידעה כי בהסתרת פניו, ובישיבתו בשפל־המדרגה, מבטא הוא את מחאתו ומרידתו בכל קשר:
– קשר אל זרים; קשר אל קרובים; קשר אל כל הנהוג… כולל אל הזרימה הגדולה הקרויה “חיים”!…
מרוחק וקופא על שבתו, יושב הוא, מבודד ומנותק, זה זמן רב, ממנה, מן החברה כולה, וממנו עצמו!… וכך גם עכשיו, כשהיא שומרת, מלווה, ממרחק עין, והם נוסעים יחד, לתחנה: לאיבחון בו ייחרץ גורלו:
לַסְגוֹר וְלַשְׁחוֹר, לַשׁפיות ולַדרור!
ישבה, זקופה, קשובה, דרוכה אל הנער, שקפא ללא עת, ואל זעקתו שקפאה כמותו. האוטובוס המשיך לנסוע. גמא מרחקים; עצר בתחנות; פולט ואוסף גלי־אדם; מהם בדלת הקדמית; ומהם מבעד לדלת האחורית, עולים עליו בהמוניהם, משלחים כספם דרך ידיים רבות, לנהג…
בעוד הנהג, אשר לו הסמכות וההגה, אשר הוא המוציא והמכניס, – אינו יודע דבר וחצי דבר, על הנוסע היושב על המפתן…
ולא על האש הנוראה, המכלה את נפשו של המתענה בסתר המדרגה – – –
כשהגיע האוטובוס למוסך, השתומם הנהג לראות, על המפתן, ערימה של אפר… הוא החיש צעדיו באוויר הצונן, רושם לעצמו להכין שלט שיאסור השלכת גפרור או סיגריה בוערים באוטובוס.
הוא לא ידע שהאש שניצתה היום לא תיעצר בשלטים. אולי רק באהבה ובאמונה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.