החלטנו להיפגש בסדנת־האמנים. לקשור קשר בין מסַפרים ומאיירים. החדר היה ענק. מסביב – ארונות עם דלתות־זכוכית. ומאחוריהם ספרים של פעם: הוצאת “שטיבל”, “הוצאת אמנות”…
הכסאות היו מסודרים ב“אליפסה”, כשרווח גדול ביניהם.
– אין מחכים להרבה אנשים! – חשבתי בלבי, מסבה ראשי לראות מי הבאים.
– נשים! – המהמתי לעצמי – מדוע, לעזאזל, לא באים הנה אמנים־גברים, אבל… גברים “של – ממש?!”
ישבתי בין המאיירות והמסַפרות, מול כמה נערים שאך־זה התחילוּ למשוך בעט, כשאני עדיין מצפה לאמן, שתמיד הוא בלבי:
– גבוה, חזק… שרוצה לכבוש את העולם כולו!… מה שמושך אותי לכבוש אותו!
מישהי מימיני ביקשה כתובת. אחר – שם של ספר חדש… המתנתי לערב שיגרתי.
פתאום – לראשו כובע שחור, רחב־שוליים, עטור נוצה; עיניו שקועות מתחת לגבותיו.
הוא עמד בפתח:
פנים שזופות, גוף שרירי, אוחז מקלות קצרים, ועל גבו תרמיל.
הוא נכנס בצעדים חתוליים, צעדי צייד המתקרב ולוכד פתע!…
– מסַפר סיפורים! – הציג את עצמו – נעזר במקלות ופיתוחים! –
והניף את המקלות שבידיו, שהיו מחוטבים בצמחים דמיוניים, חיות קדמוניות, מלאכים ורוחות, מעשה ידיו.
היכן למדת לספר?
לא למדתי – הוא מחייך ואצבעו רומזת למעלה.
– ולגלף?… איפה למדת לגלף?
– לא למדתי – ושוב מורה אצבעו כלפי רום.
והוא לוחש, כמתנצל:
– “כולו מן אללה”… כלומר: הכל מידי שמיים.
כשפתח את פיו והחל מספר על ציפור־הפלאים ה“מעופפת בין שמיים וארץ, חשה לשמור על שירת־העולם פן תתפורר…” – פקח עיניו לרווחה ונתגלה מבט כחול וצלול כשל ילד.
– “מאחורי כתלים עבים של טירות קסומות” – סיפר – “יושבים – שבעים, ויש אומרים שלושים ושישה, חכמים… והם שרים את שירת העולם! – ויפה השירה וצרופה; וצליליה ממלאים את הרקיע והים, נאחזים בירח ובשמש ומצטחקים לכוכבים; ואולם – אם יחסר תו אחד, אם ייעלם צליל אחד־ שירת העולם תיפגם!…”
מבטו שהחמיר, התרכך:
– “אבל” – אמר וחיוך על פניו – “ציפור־הפלאים מרחפת מעליהם, זו שמינו אותה לשמור על שירתם שתהיה זכה ושלמה!”
הבטתי בו, בולעת מילותיו, טובעת במבטיו.
– “מורגל לגבהים!” – חשבתי – “רגיל לנצחונות ופסגות!”
– “אבל גם למעמקים!” – שמעתי את עצמי עונה.
פתאום ידעתי, כי אנשים כמוהו חיו ושוררו בימים בהם היו השמיים והארץ אחד, וזימרו יחדיו לבורא…
הוא שלח מבטו אלי ומשהו זך החל לזרום בעורקי.
מרחבים נפקחו בנפשי!
רציתי שיביט, שידבר!…
פתאום הובהר לי, כי ללא מבטו הצלול… ללא קולו המתנגן… תהא נפשי קהה ודלה…
ואולם כשהמשיך, שוקע יותר ויותר לעמקי סיפורו, חודר אל נבכי טירות־הזקנים; עוקב עם הציפור אחר שירתם – גזו ממני באחת המרחבים.
נותרו רק המסַפר וסיפורו – – –
היתה בו אחדות כזו, שׁלֵמות כזו, עם עולמו וסיפורו… שידעתי, כי אם אבקשו להביא את הפלא אל חיי – יתכנס אל עצמו וכל הקסם יפוג… משהו בדרך בה זקף ראשו, משהו בדרך בה אחז מקלו, ציוו על מרחק בינו לביני… כמו חשש פן יתמזגו מבטינו.
– אבל למה? – שאלתי, לא רוצה לשמוע את האמת – למה רצה לקפד את הזיק בטרם יהיה ללהט?
אך בלבי ידעתי את התשובה: הוא חי את הסיפור. רואה וחש אותו בכל־כולו, עד שלא נשאר בו כל מאווי!…
– מקומו בסיפור והסיפור מקומו – אמרתי לנפשי בעצב – ולא יפי־גו ולא יפי־נפש יפתו כהן־סיפורים זה!…
לכן האזנתי לו, גומעת לתוכי כל נימה וכל תו, מרקיעה עם מעוף ציפורו, וחוזרת ונוסקת לארץ, בהגיע הסיפור לסיומו.
כשהגיעה שעתו להיפרד מאיתנו – לא הושטתי לו ידי; לא אחזתי במקלו ולא לחשתי לו הגיגי!…
– האם לא יירתע ויַפנה לי עורף, נס וממלט נפשו אל סיפורו־עולמו?
– היהין היות הַשמש בשמַי?
על כן קפצתי שפתי ולא הזמנתיו אלי, לבוא עמי אל חדרי, לדעת סיפורי…
יודעת כי אני על שפת המקור שממנו נובעים חיי; כְּפֶשַׂע מן המעין שממנו משתפכים סיפורי; אך ידי, ואולי לבי, קצרו מגעת…
והאיש חבש את כובעו השחור, העטור נוצה; נטל את מקלותיו המגולפים; וכשציפור הפלאים חגה עפה לפניו, יצא מן החדר ונעלם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.