אני רוצה לספר לכם על הביקור שהיה לי אתמול בערב; על לייק’ה, החברה הטובה שלי מימי התיכון; על “העין הפנימית” שלי, שבעזרתה אני יכולה לטוות סיפורים; ועל הדברים שבוכים אצלי באמת.
כשאמרתי לידידי שאני “נתקעת” לא פעם בכתיבת סיפור – לא האמינו לי:
– מה, את?… ועוד עם העין הפנימית שלך?
כמה מהם גם ניסו “לעזור” לי, כמו אתמול בערב, כשצלצלו אצלי בדלת, ומי עמדה שם ולטשה אלי זוג עיניים, אם לא לייק’ה בת רון, החברה הטובה שלי מימי התיכון…
היא היתה לבושה במכנסי ג’ינס וחולצת טי־שירט, כשגופה הזכיר נערה, אף כי גם היא וגם אני שכחנו זה מכבר את שנות־הנעורים.
– לייק’ה! אמרתי לה – אני מוכרחה לספר לך על הדברים שתוססים, מתרוננים, מתנגנים בי!…
ולייק’ה צחקה את צחוק־הילד שלה ואמרה:
– מתי תתבגרי ותפסיקי עם הכפל וה“תלת־לשון” שלך?… את לא יודעת שזה כבר לא “IN”? שזה “PASSE”? – ועיניה התיזו חיוכים תכולים.
אבל אני המשכתי, עד שהחיוכים שלה הפכו צחוקים מרושעים, כשפירטתי איך אני “רואה” את ידידינו.
הנה החברה שלנו מריאנה. אני יודעת שיש בתוכה המון חתיכות פח פשוטות ועל־ידן חתיכות מתכת יקרה, שכל הזמן מצלצלות:
– “אני קיימת!”; “קיימת”.
אלה שאומרים עליה שהיא “מתחנפת”, לא יודעים שהסיבה שהיא מתפנקת ומתפרחחת, מתנשקת וזרועותיה שולחת; עוסקת ללא הפסק בציור וחותמת את שמה באותיות ענק, זה בשל ה“צלצולים” שיש לה בפנים!…
העיניים של לייק’ה הבריקו. נראה שהתיאור שלי מצא חן בעיניה.
– או, למשל, רמי. זה שמתבייש להגיד בקול: “להתעלס”. חושבים שהאוזניים הגדולות שלו “מקופלות” החוצה כדי להקשיב… אבל אני יודעת – הוספתי – שבאמת הוא קשוב להזיות שלו, המשופעות גסות ואלימות.
ושתינו צחקנו בקול.
– שלא לדבר על אילן – הוספתי – היה פעם עניין עם שכנים ואחרי שתי דקות של שיחה עם אילן הם הסכימו לחתום… אפילו המרצים באוניברסיטה מקנאים בו על הדיבור שלו, הנאמר בריתמוס כזה משגע…
אבל רק אני רואה איך המחשבות רוחשות מתחת לשיער המסולסל שלו ואיך הוא מחבר אותן כמו ב“מילון”. זה אילן, שלא סיים תיכון בגלל המלחמה…
לייק’ה ישבה מולי והקשיבה, בשקט ובריכוז, כשבקצות פיה חיוך שהעיד על כך שהיא מסכימה לכל מלה בדברי. אישוניה השחורים נצמדו אלי כאילו היא רוצה לחדור לתוכי; וראשה היה גדול להפחיד.
כל אחד רואה שיש ללייק’ה ראש גדול, אלא שיש בו שתי “מגירות” – אוהו, כאן כבר מתחילה הראייה המיוחדת שלי להיכנס לתמונה.
אולי יש עוד אנשים עם “מגירות” כאלה, המתפקדות (איזו מלה גועלית!) אחת כלמודת־ חכמה והשנייה תוך רוח־שטות, כזו שהמורה שלנו לספרות היה מכנה “טללי־נעורים”.
– היית צריכה לשמוע את ה“פצצה” שזרקתי למורה לאמנות – הכריזה כשרק נכנסה ושכבה על הספה, מעיפה הצידה את כל הכריות – אמרתי ש“רק לסוחרים ולבעלי הגלריות יש חוש ל’נשמה היתירה' שבאמנות!” – ובטרם הסתיים המשפט השנון או המתגרה שבפיה, היא מתנערת ממחשבותיה העמוקות, ככלב שעלה מן הגלים; וּפֶרץ צחוק קולני נשלף ממנה, מלווה מבט חצוף, שאינך יודע אם היא נוקטת עמדה חדשנית, או שהיא עושה צחוק מעצמה, ממך, ומן האמנות…
מה שאני אוהבת אצל חברתי זה הקול שלה. יש לה קול בהיר, צלול, כאילו פוסק הלכה. ויש לו צליל… מתכתי כזה, כאילו התפזרו בחדר מטבעות של כסף; לא “כסף” רך של אור ירח, אלא, להיפך, צליל שָׁקוּל ומדוד, כמו של שמש בית המשפט…
זוהי לייק’ה, ולא יעזור בית־דין. יש בה “מגירה” עם נוסחאות ושיקולים, ויש “מגירה” אחרת של הגיגים וציורים; אלא שה“פַּסְּל” שבנה אותן, שכח להפריד ביניהן. על כן יש בה שפיות חדה יחד עם טירוף־ילדי צוהל; ולעולם אינך יודע היכן אצלה הגבול בין הגָדוּר לפָרוּץ ובין המנוסח לחומק.
לייק’ה יודעת את הרגשות הכי אישיים שלי: שאני יודעת, כבר שנים, שיש בי משהו!… שאני מסוגלת לראות ולתאר דברים מ־זווית? ב־אור? מיוחדים!… וכאשר זה “ממלא” אותי, אני ממש עם כנפיים! ה“קטע” עומד לי על קצה הלשון! בקצה העט! על קלידי המחשב!… ורק האל בשמיים יודע מדוע אני נותנת לו “להתאדות” ולברוח – – – ואז, אני נכנסת לדיכאון, כאילו מעולם לא חשבתי כך את הדברים, ולעולם לא יחזרו אלי במלאוּת נפלאה כזאת.
ישבתי עם לייק’ה בחדר־העבודה, החדר העמוס שלי: ספרים, מזכרות, זכרונות. אם לכל זכרון בחדר היה משקל הוא היה מתמוטט – הרהרתי.
ישבנו בין הספרים, מתחת לפסלונים האפריקאיים עם חרוזי הזכוכית שהבאתי מאוגנדה; ליד הבקבוקים ההולנדיים עם טחנות־הרוח והנחלים הכחולים כחלום: מול פנג’אן הקפה שהחבר’ה הביאו מהפלמ"ח; וקופסאות הגפרורים הזעירות – מהמוזיאון, שבכל אחת מהן מגולגל סיפור מאוייר.
לייק’ה ליטפה את הפסלונים, הציצה בקופסאות, וניגבה בשרוולה את הפנג’אן.
– יש לך המון “קשקושים”! – אמרה.
– ה“קשקושים” האלה שומרים עלי! – רציתי להגיד.
ובאמת – הם הגבולות הסמויים של הזכרונות, האהבות והידידויות שלי! בלעדיהם הייתי עירומה וריקה; ללא שמחות, ללא כאבים ואפילו ללא דמעות!…
רציתי להגיד לה, לצעוק:
– תגידי, את יודעת מה זה להיות בלי אנחות?… בלי להחנק מכאב של תשוקה וגעגועים?…
אבל אמרתי לה:
– הירגעי, לייק’ה, ושבי בשקט!… אני כל־כך רוצה שתשמעי אותי… שמישהו ישמע אותי!… שתהיי איתי ועם מה שאני אומרת!
והיא ישבה קרוב – – –
כתפה על יד כתפי, נשימתה באוזני, ולבה הולם עם לבי.
הסתכלתי בה: פנים מפותלים, מצח מעוקל, כאילו לשו אותה אצבעות־כפיו של ענק ארוך וגס…
– איזה עוול – חשבתי – איזו נפש מרתקת ואיזו גסות חומרית בפרצופה!…
וכקוטב נגדי צפה בי תמונתה של עמליה. את עמליה אני מכירה רק מספר שבועות: ועדיין רב הבלתי ידוע לי עליה מהידוע. ואני לא מדברת על “מנגנונים נסתרים”, אלא על עובדות של ממש, כמו: כמה ילדים יש לה? מדוע חזרה מהשליחות; ועוד.
עם עמליה זה… איך להגיד? – ברגע שנפגשו קולותינו, דרך הטלפון, נוצר ה“קליק” המיוחל. מצאנו מנגינה משותפת, אי־שם, בנשמה…
עמליה היא כל־כך… אחרת!
היא… – אני חושבת שכל אחד מאיתנו היה קודם “משהו”… פשוט לא יתכן שמ“כלום” נבראנו ונהיינו!…
אז מישהו היה פעם אולי אדם אחר, ומישהו אחר היה מין צמח עם ריח טוב, או עם קוצים דוקרים!…
אך עמליה היתה לבטח צבע תכלת, צלול, אבל גם ענוג. תכלת של שמיים יפים, רוגעים, אבל גם מפתים:
– “בואו אלינו למרחבים!… בואו תטעמו את התכול – התכול הבהיר!”… שמיים בלי עננים!…
אך כאן היתה גם הבעיה שהביאה איתה עמליה לעולם:
כשהופיעו בשמיים עננים מאיימים והפרו את השלווה, היו פיסות תכלת שרצו להפוך ליריעות עזות, לוחמות!… והיו פיסות שחייכו חיוך תכול ואמרו:
– “עננים באים, עננים חולפים… אנו נישאר פה… והסערה כמו שבאה כך תחלוף”…
ואת המאבק הזה, בין הלוחמה והכניעה, הרגיעה וההשתלטות, הביאה איתה עמליה לעולם. ולכן, מאחורי העיניים החכמות שלה, ומתחת לצחוק החביב, יש כל הזמן הלמות לב:
פעם אל השלמות (מי כמוה יודעת שלא תושג לעולם) ופעם אל הפשרה, שהיא שוט המציאות.
– עמליה, עמליה, הפסיקי כבר!… אני מתכוונת לספר על מה שלייק’ה אמרה לי, ואת באה ומתחילה לגנוב לי את כל ההצגה!…
לייק’ה באה אלי למטרה מסוימת, וזה שנים שלא היינו כה קרובות; ב“ראש אחד”, כמו שאומרים, ועם זאת, במתח פנימי, שמזמזם כמו חשמל במתח גבוה.
שנים לא היינו עם כל האחרים שכבר אינם, עם כל הזכרונות והריחות, התחושות של שמיכות המשי בבית אמי, והמוסיקה של שבת־בבוקר, בבית אביה, ויחד עם זה, כל־כך… לבד, כמו שתי “שרידות” של מאה שנה, שאבדה לה וטבעה לה במצולות הזמן.
בעצם זו היא שדחפה אותי לכל ההרפתקה הזאת, ואם להגיד את האמת – אילו ידעתי לתוך מה אני נכנסת אינני יודעת אם הייתי מתחילה.
סיפרתי לה שאני “נתקעת” בכתיבה שלי, שאני מרגישה שהלב מלא והלשון, פשוט, אילמת – – –
ואז היא שאלה:
– “את רוצה לכתוב?… ושיצאו לך סיפורים?… פשוט תדברי, ותכתבי את מה שאת מדברת!… תראי, רק תמצאי לך למי לספר וזה ילך…”
– נשמע תמים, לא? – לדבר על דברים שהיו לפני זמן רב כל־כך וכאילו התכסו במין בד מתפורר…
– לקחת “חוט” של מלה פה, מבט שם; צליל של צחוק מתגלגל ב“מזנון” בגימנסיה, בוהק של ארון במסדרון, קול מתקתק של המורה הממושקף; את הקומה הזקופה של הילד השחצן (שהיום הוא העתונאי המבוקש ביותר), לערבב אותם, לארגן… ושייצא סיפור…
– הסיפור שלהם? – שלי? ואולי: שלכם, של אלה ששומעים אותי?
ואולי צריך להתחיל, בכלל, ב“מי” אני? “איפה” אני? או “למה” אני מספרת?…
פתאום עולה במוחי מחשבה שיכול להיות, שכל הסיפור הזה (אם בכלל ייצא מזה סיפור) הוא תשובה לשאלות, וייתכן, שאפילו אחרי שמישהו יקרא את כל המלים שאני עוטפת בהן את הסיפור כמו… שעוטפים בסמרטוטים צבעוניים איזו בובה, כדי שלא יראו אם היא צוחקת או בוכה…
– אולי גם אז, אלה שיגיעו לסוף הסיפור, לא יֵדעו בדיוק מי אני ואיפה, ואם בכלל יש מתחת לכל המלים “בובה” או אדם חי…
אני אומרת “יֵדעו” כאילו שאני יודעת… רגע, אז אולי כל הסיפור שלי הוא נסיון ש… אני בעצמי אדע מי אני ואיפה ולמה…?
אני יודעת שזה נשמע כאילו סופר כתב את זה, אבל אין זה אומר שזה לא יכול להיות נכון:
– אני רוצה להגיע אל מתחת ל“סמרטוטים”, לדברים שנמצאים ובוכים אצלי באמת… שצועקים בלי פה!…
אבל העניין הוא שהדרך… שה“חוטים” שמובילים לשם אינם בידיים שלי!… אני לא יודעת אם אתם מבינים אותי – אבל הדבר שהוא הכי אמיתי והכי שלי – הוא לא בידיים שלי!
– “המספר שחייגת אליו איננו מחובר!” – עונה לי איזה קול, ולא נותן לי להתקרב לשם.
אולי צריך לפתוח בכוח, כמו בסכין, עד למקומות האישיים ביותר, שמתחבאים כל־כך עמוק?… ואולי דווקא לנגוע לאט, ברוך, ולמשש כמו איזה רופא חכם שבודק? ואולי כמו ליטוף, או נשיקה, שזורמת ועוטפת אותך, רכה, עדינה, כמו ה…שקט של שבת־בבוקר?
בשבת־בבוקר היו השקט והשלווה מתפשטים ומציפים את הנשמה. השקט היה העולם. השקט היה אתה… עד לרגע בו היה אור השמש החושף דוקר בפרץ מסמא, מושך אליו קולות רדיו וצעקות שכנים, ממלא את הרחוב בגלגלי־אופניים והולכי רגל, וכל הקסם היה נעלם באחת.
ככה זה גם בצלילה הזאת לתוך הנפש:
הנה אתה שם!… אתה חי, אתה נושם את החוויה!… היא פועמת בדמך!… – תפוס אותה ושים אותה על הנייר!… סמן את הקצב!… אתר את הניחוח!… מהר!…
שׁכֵּן, מגיע רגע, שמסתיר כמו ענן את המציאות – מטבח, ילדים, כעס, עבודה – את כל מה שלפני חצי רגע היה כל עולמך… ובִן־רגע, ללא אזהרה, כל העולם הפנימי הזה, על כל היופי, הזוהר והגעגועים שבו – נעלם וגז באחת, כמו הקסם ההוא של שבת בבוקר…
– זה עדיין “עושה” לי משהו כשאני נזכרת איך זה היה אצלנו, בשבת, בתל־אביב – של־אז, בשדרות־רוטשילד־של־פעם…
אף על פי שהחיים “קילפו” ממני את שכבות ה“פַּסְטֶל” של הגעגועים והכוסף, יש משהו עדיין בשקט הזה של שבת בבוקר, בתכלת השקופה שבאוויר, כשהשמים למעלה וכל העולם סביב יש בהם מין “אחדות” כזאת, “חלומיות” כזאת, הייתי אומרת, שנדמה לי שאני עצמי חלק ממנה…
קשה להסביר זאת. צריך להגיד המון או… לשתוק.
אולי אפשר לצייר זאת, או לנגן, כמו ארנון (ארנון שהיה הולך בטיול על־יד המורה לציור ומתווכח איתו שהמרחק בין הגבעולים והאבקנים הוא כמו מרחק בין סולמות של צלילים)?
אולי בשביל זה היה לארנון חדר לחוד על הגג, לא בשביל להתרחק מאשתו ולהביא אליו כל מיני “מעריצות”, אלא משום ששם, לבד, היה יכול להתמזג עם השקט של שבת בבוקר, עם הצהוב המאיר של השמחה, ועם הזוויות הדוקרות של השנאה… ואחר־כך להכניס הכול, את האור הגדול, הכעס והריתחה, את הכאב ואת השמחה, להכניס הכל למנגינה?
וכך היה ארנון יכול לנגן כאב, תשוקה, עצב וקנאה, נכון?… מפני שידע להיות פתוח לשקט ולמנגינה של העולם מסביב, נכון?
ואילו אצל חברתי לייק’ה הכל היה פתוח בשבת בבוקר: החלונות, התריסים והדלת מחדר־הילדים למרפסת־החצר. הרדיו היה פתוח ב“שירים עבריים כבקשתך”, והמכסה של הפסנתר השחור שעמד בספרייה, ולידו עמדו, בדרך כלל, אחת או שתיים מהאורחות הנכבדות, שבאו להשמיע את קולן הערב, בטונים גבוהים, בגרון מאומץ ובפה פתוח־פתוח…
אפילו העיניים הירוקות החצי־מנומנמות של חתולי החצר, שטיילו חופשיות מעל לדלתות או נחו כמו פסלים עתיקים בין הספרים העבים החומים, עם ריח העור… הריח של חשוב וישן, ושל מין אמת הכי נכונה והכי יודעת בעולם… אפילו החתולים פתחו בשבת בבוקר, אצל לייק’ה, עיניים גדולות ומשתוממות.
אור השמש היה נכנס לחדר בזרם רחב והחתולים לא הפסיקו להתפלא איך תמיד יש שם אנשים, שכל הזמן… וכשאני אומרת “כל הזמן” אני מתכוונת לזה, אנשים שכל הזמן ניסו להראות כמה הם חכמים, תרבותיים כאלה וחובבי מוסיקה…
– מה הזה?…
במקום לספר על השבת אצלנו, אני מתחילה לספר על השבת אצל אחרים…
– לא! אני לא חושבת!…
איך אגיד? – התמונות של שבת באותה תקופה, אצלנו בבית, בשדרה; בחדר־המוסיקה של אבא של לייק’ה; ואפילו ב“בית־הכנסת של הרב”, ב“אוהל מועד” – “מעורבבות” באיזה מקום, כאילו כולן שותות מאותו “שורש”…
כל מה שאני יודעת זה שהזכרונות האלה, התמונות והריחות, אפילו המראות בשבילי־החצר שלנו, שכל מה שהיה בה זה כמה מטרים ועץ אחד; או הישיבה עם אחיותיה של אמא, על ספת־הברזל, שעליה פרושה שמיכת הצמר צבועה בכתמים של כתום ושחור; או, אפילו האוויר, הייתי אומרת, והצבעים האלה של הקירות הקלופים, הדהויים, בשכונה של סבתי, שהייתי הולכת אליה כל שבת, רוצה או לא־רוצה (אסור היה לחשוב “לא רוצה”, כי אמא שלי אמרה שזה “מצווה קדושה” ללכת אליה);
כל הפסיפס הזה שיש בו גם קולות (כמו הרדיו של לייק’ה), גם צבעים (כמו בדרך לסבתי), וגם ריחות (ריח ביצים קשות מנוקדות בפלפל שחור שממלא את הנחיריים)… התמונות האלה – זה יהיה מה שאקח איתי לעולם השני, אם יש בכלל דברים שהאדם לוקח איתו.
אם יש מין “תמצית” כזאת, כאילו איידו את כל החיים, כמו שעושים בבושם (כמו שסיפרו לנו בטיול של הגימנסיה עם המורה לכימיה, כשנסענו לבקר בבית־חרושת לבושם והבנים רדפו אחרינו בחורשה), אז אם היו מאיידים את כל החיים של מישהו, הכאבים, השמחות, הזכרונות, ואפילו את כל החלומות שכל־כך רציתי וכנראה (זה אני מתחילה לראות בזמן האחרון), שלעולם לא אספיק להשיג (אני אומרת “אספיק” כאילו שזה עניין רק של זמן… אבל אולי פשוט אין לי את ה“נוצות” האלה בכנפיים שלי, שיודעות איך להימתח ולהתנופף גבוה לשחקים שבהם משיגים את החלומות…).
מה שרציתי להגיד זה שאם היו חוזרים והופכים, כמו בבושם, את כל האדים, לתמצית כזאת או לתרכיז, התמונות האלה של שבת־בבוקר יהיו ה“תרכיז” שיעוף ממני (עם כנפיים לבנות?) אל… (קוראים לזה “עולם האמת?”) אל המֵעֵבר, מעבר לכל.
בעצם, למה אני מדברת פתאום על ה“סוף”?
למה אני חושבת פתאום על “פטירה”?
– “פטירה” – זה מין משחק מחבואים, שבני־אדם המציאו. לא, לא הפטירה עצמה, אלא המלה. כאילו אם אומרים “מוות” – זה דבר נורא, פצע שחור פתוח; ואם אומרים “פטירה” – זה כאילו הסתירו את זה בתחבושת לבנה…
ואולי…? אולי גם כל העניין של הפטירה (גם אני בורחת מהמלה), כל המוות הוא לא חידלון, אלא מין משחק מחבואים, שפשוט נעלמים מאחורי גדר, או מאחורי סבך או שיח (בעצם איש לא חזר לספר לנו מה ואיך צומח שם…).
רק שלא סופרים שם עד “מאה”, אלא עד “אין סוף”?
לייק’ה לא שאלה אותי מאיפה באו אלי כל המחשבות האלה…
אבל אני ידעתי: מאותה ראייה ש“מפשילה” בי איזה מסך ומגלה לי מראות וקולות שפעם באים כמו רוח נעימה, ופעם כמו גלים של סוד וכאב; מהראייה הזאת, שכל־כך לוקחת ממני זמן וכוח, וכל־כך נותנת לי את הידיעה ש“יש לי את זה!”… “יש!”
עד שפתאום מצאתי את עצמי צועקת:
– אני יכולה, אני יודעת שאני יכולה, שיֵצאו לי סיפורים מקסימים!…
– אז מה מפריע לך?… איפה ה“מילכוד”? – לחצה עלי לייק’ה.
– אולי אני לא רוצה לספר על המכאובים האמיתיים?
– אולי אני לא מאמינה שבכלל ירצו את סיפורַי?
– ואולי למדתי, בדרך הקשה, כי מוטב להתיילד, מאשר להגיע להתמודדות־של־ממש עם מציאות־של־ממש?… והלא כבר אמרו איוב וקוהלת – “הכל הבל!”…
– נכון, – אמרה לייק’ה – אבל…
אך אני כבר נסחפתי:
– להטמיע או לברוא את הארועים, לחיות אותם, להיות אותם, זה כמו לזעוק מבפנים בזעקה אחת את כל הכאב והלחץ שהלמו בך מיום שהגחת לעולם… זה להוציא את כל ה“שדים” מבפנים! – אמרתי כמעט ללא קול – ואת אלה אני מעדיפה לא לפתוח לעולם, ולהשאיר את הצרוֹר – צרוּר!
קמתי והתחלתי להסתובב בחדר. איך להסביר לה, לחברה הזאת, שתמיד מבינה אותי? איך?…
– כי לכתוב – נסיתי שוב – זה להבקיע מחיצות… זה לקחת משהו חי, רוטט, ולקַבֵּעַ אותו, נוצץ, מבהיק ומרגש לאחרים: ולפעמים נטול עניין וחיים, כמו אבן שנשכחה בשדה… זה להגיע לדברים שבוכים אצלי באמת; זה להיות פֶּה לצעקה שגוועה, לפצע שנפער… ובעצם הכתיבה – לבדוק אותם, למדוד אותם, חשופים ומוארים ברצף המלים ששועטות מהלב ליד, ומהיד לעט, – ולהביט בהם באומץ!…
– את זוכרת – פניתי ללייק’ה – את הציור שציירתי אצל יאיר? זה שלא יכולתי להסתכל עליו חודשים?… יאיר אמר לי לצייר “מה שאני רוצה”, אחרי שהיה לנו מיפגש (קוראים לזה “יעוץ”), על ה“בפנים” שלי…
“יצאה” לי חיה תאוותנית, חמדנית… שרוצה לבלוע, בלי ללעוס ולעכל… והיה לה בעיניים מין מבט אווילי, חסר כל ניצוץ של בינה…
היה לי נורא להסתכל בה פנים אל פנים…
כן, אני יודעת שאיש לא אמר שזאת אני… אבל אני ידעתי!…
החבאתי את הציור במרפסת, מאחורי הארון… ולא התקרבתי לצד ההוא גם כשהייתי צריכה משם משהו. רציתי לשכוח אותה והיא דווקא עמדה לי כל הזמן מול העיניים…
אני חושבת שאין דבר יותר קשה מלעמוד מול עצמך ולראות אותך לעומק, בלי “איפור”, עד הסוף… – אמרתי.
– את מתגדרת בכושר שלך “לראות” את האחרים – חזר לפתע צליל המתכת לקולה של לייק’ה – ומה בנוגע להביט לתוכך אַת? הלוא זהו בעצם התפקיד שלך, התפקיד הכי חשוב, כי עד שלא תביטי ישר ועמוק לעיני עצמך, לא תוכלי להתבונן לעומק באחרים!…
ידעתי שהיא צודקת. ידעתי שזהו “צו” הכתיבה: “פֶּתח, שלא פתחת אל עצמך, לעולם לא תוכל לפתוח אל האחרים!…”
אבל הרגשתי עייפות נוראה מכל השיחה הזאת שנבעה ממעמקים.
רציתי לגשת לחלון ולפתוח אותו לכל רחבו, לצמרות הפרושות, לשמים החופשיים ולאוויר השקוף והפתוח!…
לייק’ה קראה את מחשבותי. היא פתחה את החלון ולחדר זרמו קולות ציפורי־הערב. ציפורי־בין־השמשות, של צפון תל־אביב.
– את שומעת את הציוצים? – שאלה לייק’ה, מנסה לחקות את קולן. היא היתה פה ועכשיו. ואילו אני, הציפורים האלה בישרו לי, מדי שבוע, מתי יום השבת: כמו שהבטן שלי “יודעת”, ואני יכולה לקום בשבת מאוחר, בלי להיות רעבה, או צמאה… הן חשו וצייצו “שבת!” כמו בבית־כנסת, בתפילה, שיש מנגינות ליום חול, ומנגינות אחרות לשבת…
– כשהייתי קטנה, וגרנו בתל־אביב הישנה, – התחלתי להיזכר, היו – יונים!… יונים, שבשקט הכחול־אפור של הרחוב, בשבת, מוקדם בבוקר, ב“שחרית” (איזו מלה באה אלי פתאום, כזאת מהשירים, עם “ריח” של שבת) – היונים מהצד שלנו, מתחת למרזב ולגג, והיונים מהצד השני, מהמרזבים והגגות של השכנים שלנו, היונים היו…
אין מלה. אין פועל בעברית שיתאר את המיית היונים האלה. המלה “הומות” אינה מלה מספיקה. היא לא… מדויקת, הייתי אומרת.
קולות היונים היו כמו ציור על השמיים, כמו קישוט על השמיים, כמו קישוט על השקט, כמו מסגרת לשלווה הבהירה, התכולה. יונה קראה אל יונה, מגג אל גג וממרזב אל מרזב; – “עמעמה”, “עלעלה”, “קעקעה” (אני מנסה להגיד פוֹעַל שיהיה… להמציא מלה שתהיה קרובה לקולות שלהן)…
ואני, בתור ילדה קטנה, בחדר, שקועה באיזה ספר מושך, או משחקת למטה בשדרה, שומעת את קולותיהן, שומעת ומתמלאת שקט וגעגועים.
מרימה את ראשי ורואה את העצים שולחים ענפים כמו קווים דקים שביניהם רואים את השמיים והבניינים הגבוהים; שומעת מרחוק את קולות התפילה מבית־הכנסת שבקצה השדרה; ומרגישה איך אני הולכת ומתמלאת במין צִפִּיָה, הייתי אומרת, במין תמיהה והקשבה… ובמין רצון לבלוע לתוכי את הפלא…
ואז היה עולה ניחוח פירות־ההדר, או פריחת־ההדר, מן הבוסתן הקטן שבחצר השכנים, מצד חדרה של אם־אמי; והייתי שואפת את הריח, מעורב עם קולות היונים.
ולרגע, לשבריר של שנייה, היה נדמה לי שאני עצמי פיסה של “שבת בבוקר”; או יונה, שטסה בתכלת הגבוהה, והומה, בלי שאף לא אחד שומע, געגועים בצלילים־לא־מובנים…
– נהייתי עגומה פתאום?
אני יודעת! – אבל, זה מה שמלווה אותי, כמו מוסיקה שלקולה אני פוסעת; זאת המנגינה שהבאתי איתי ואשר לקצבה אני צועדת – עצב וסימני שאלה!…
– אך מי יודע? – אולי אגיע פעם גם אל שמחה שלווה ואור רוגֵעַ, ואדע את טעם פכחון־הדעת ובשלוּת־ההשלמה?
עיניה של לייק’ה נתלו בי, כמו המתינו לפלא שיתרחש. והבכי החרישי של הדברים שבוכים אצלי באמת, הפך ללחן שקט, לחן של תקווה…
– משהו התרכך בי!… – משהו נפתח:
והייתי כמרחפת בין לייק’ה, ביני ובין ידידי; ידידי הטובים ביותר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.