דְבַר הַמוֹצִיא לָאוֹר אל קהל הקוראים    🔗

הוצאה חדשה זו, “ספריה אוניברסלית”, אינה נסיון ראשון בספרות העברי להוציא חוברות מדע או ספרות יפה מדי שבוע בשבוע. כבר קמו מפעלים מסוג זה בספרותנו בארץ ובגולה, אולם כלעומת שהופיעו כן נעלמו מבלי השאיר אחריהם רושם גדול.

אצל אומות העולם נוצרו ספריות אוניברסליות זה כבר, ויש להן עבר ומסורת ראויות לשמן. אהדתו של הצבור נתונה להן והצלחתן מרובה בשוק הספרים.

אין כל ספר שגם אצלנו יש צורך בספריה מעין זו. שוק הספרים בארץ הוצף בשנים האחרונות בתרגומים טובים ורעים ואף הוצאת ספרים אחת לא דאגה להדרכת השדרות הרחבות בדרך התפתחותן המדעית והשבחת טעמן הספרותי. גם אותה הצורה של רכישת קוראים ע“י חתימה מוקדמת הנה בבחינת “אליה וקוץ בה” מפאת הטעם האינדיבידואלי של כל קורא וקורא וחסרון הנטיה והרצון להעמיד בארון הספרים ספר שאין לו חפץ בו. מסבה זו, רבו גם הקוראים לועזית, כי מי מישראל אינו יודע לפחות לשון לועזית אחת, ועי”כ יכול הוא להשיג את היצירה הרצויה במקורה.

בקחתנו בחשבון את כל הגורמים הנ“ל נגשנו להוציא את ה”ספריה האוניברסלית" והרינו מגישים לך, קורא יקר, בזה את “בימי שיבת ציון” של הפרופיסור קלוזנר. שואפים אנו לתת לך את מבחר היצירות העבריות והלועזיות בין בספרות יפה ובין במדע כללי ומקצועי, על מנת להעשיר את אוצרך הרוחני ולהעמידך על דרגת המחשבה האנושית המתפתחת והמתקדמת.

למותר להעיר, כי אין אנו מתכוונים לתת ל“ספריה האוניברסלית” גוון מפלגתי כל שהוא. ספרות טהורה מכל נטיה פוליטית נביא לפני קהל קוראינו. ברצוננו לאחד את הקורא העברי לכל שדרותיו וחוגיו מסביב לספר העברי, ואולי יסייע אחוד זה לאחוד יותר מקיף…

הוצאת הספרים “אוניברסל” התקשרה עם סופרים אנשי־שם בארץ שיעמדו תמיד על המשמר ויתנו את הכיון הספרותי הרצוי למפעל, והננו מלאי הכרה כי הצלחתו תלויה אך ורק ביחסו הער והלבבי של הקהל הרחב. מעט הבנה ורצון טוב עלולים להגשים ברבות הימים תכנית רבת־ערך, ש“הספריה האוניברסלית” הנה רק חלק ממנו.

קבענו את מחיר החוברת 10 מיל לגליון דפוס, והננו מלאי תקוה כי “ספר כחול” זה משובח מלגו ומלבר, ישרה רוח תרבות טובה בבתי אלפי קוראיו. חרזו פנינה לפנינה, ספר לספר, והעמידו מחרזת נאה מסודרה בארון הספרים, והיה לנדבך בבנין הספרות.

אל יהא בית בישראל חסר את ה“ספריה האוניברסלית”.

נחום מאירי

תל אביב, ז' מנ“א תר”ץ.

הוצאת ספרים “אוניברסל” תל־אביב.

 

אל הקורא    🔗

מחברת קטנה זו יצאה בהוצאת “לעם” לפני שמונה־עשרה שנה ויותר (יפו תרע"ב), ומאז אזלה משוק־הספרים ולא יצאה שנית עד היום. תיקנתיה עכשיו בכמה מקומות וגם הוספתי עליה. ­– והריהי כדבר חדש לאחר שבצורתה הישנה שוב אינה מצויה כמעט כלל.

ומחברת על נחמיה היא דבר בעתו בימינו, לאחר כל מה שעבר עלינו מחמת “צוררי יהודה ובנימין”. הרי גם כיום השטנה על בנין הארץ מצדנו קשה היא ומרה בה במדה שהיא בלתי־צודקת. גם כיום מוכרחים אנו לבנות ולהלחם באחת: “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח”. גם כיום “יהיו לנו הלילה משמר והיום ­– מלאכה”. וגם כיום בנינו “חצי מדבר אשדודית וכלשון עם ועם ואינם מכירים לדבר יהודית” (עברית של ארץ־יהודה ולא “יהודית” במרכאות כפולות). “מעשי־אבות ­– סימן לבנים”. אותם הפגעים וגם ­– אותו הבוז: “מה היהודים האמֵללים עושים?” ­– ­–

כן, אותם הפגעים ואותו הבוז ­­­­– אבל גם אותה ההצלה, כשם שעל־ידי המאמצים שלמעלה־מן־האנושיים בימי־נחמיה הצליחה אומתנו להתגבר על כל המכשולים ולבנות את ביתה הלאומי ­– הבית השני, ­– כך אף אנו נתגבר על כל מיני־הקושיים בזמננו, שנראים כבלתי־מנוצחים, אם רק נהא תקיפים כנחמיה ובעלי־מרץ ועומדים־על־דעתם כמותו ולא מרוכרכים, פשרנים ומתיאשים בנקל: אם לא נוותר על היעוד הנצחי, שקיים את עמנו במשך אלפי־שנים, ולא נמעט את דמותו.

ואם הנביא של תחילת בית שני יכול היה לקרוא: “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון” ­– למרות דוד ושלמה, מצד אחד, וישעיהו וירמיהו, מצד שני, ­– אף אנו רשאים להאמין ולצפות, שאכן, גדול יהיה הבית הזה, השלישי והאחרון, מכל אלה, שהיו לפניו, מפני שיקלוט את ערכי־הרוח, שיָצרו שני הבתים, שקדמו לו, ביחד עם ערכי־הרוח, שיָצרה התרבות האנושית כולה.

ימים יעברו. שנים תחלופנה, השטנה תתבַּדה, השנאה והקנאה תכלינה כעשן ­– דבר־נביאינו יקום לעולם!

נהא נא רק חזקים, נחזיק־נא מעמד בימים הקשים ­– ימי הזוהר והכבוד בוא יבואו לעם־הנצח אף אם יאחרו לבוא! ­–

יוסף קלוזנר

תל־אביב, ערב שבת־חזון, תר"ץ.

 

הַזְּמָן וְהַמַּצָּב.    🔗

הזמן שבו פעל נחמיה בן חכליה את פעולתו הלאומית, היה זמן של משבר. המדינה היהודית עמדה לפני השׁאלה היותר קשה שבעולם: “להיות או לחדול?” ­– ויחד עם קיום המדינה היה מוטל בשאלה אף קיומה של האומה הישראלית כולה.

גלות־בבל, שבאמת התחילה עם גלות יהוכין (597), חתכה חֲתָך עמוק בגופה של האומה: עם יהדה נקרע לשני קרעים גדולים. אך כארבעה עשר אלף איש הוגלו לבבל בימי יהויכין ובימי צדקיהו; שאר העם נשאר ביהודה, ואולם ארבעה־עשר האלפים הללו היו סלתה ושמנה של האומה: בית־המלוכה, השרים והחורים, הכהנים־הראשים, כּל “אילי הארץ” (העשירים והתקיפים שבה), ואפילו בעלי־המלאכה היותר דרושים במדינה ­– “החרש והמסגר”. ביהודה נשארה רק “דלת העם” ואף “דלת העם” שבירושׁלים נפוצה ברובה לארבע רוחות השמים אחרי הריגת גדליהו בן אחיקם, שמנה נבוזראדן בפקודתו של נבוכדראצר לשליט ביהודה. נשארו, איפוא רק מעט מהמון־העם, שנשאר בירושלים, ו“עם הארץ”­–המון־העם שישׁב בערי יהודה מחוץ לירושלים ולא הצטיין לא בהשכלתו ולא בעשׁרו. ובבבל היו טובי האומה. גם ירמיהו במְשַל “שני דודאי התאנים” (ירמיהו כ"ד) וגם יחזקאל (י“א ט”ו ­– י"ח) העדיפו את גולי בבל על הנשארים בירושלים ובערי־המדינה.

ואמנם, בשעה שאחרי פטירתו של ירמיהו לא היה ליושבי יהודה בימי גלות־בבל אף נביא ידוע־שם אחד, קמו ל“הגולה” בבבל בימים ההם נביאים גדולים כיחזקאל וישעיה השני. הגולים ישבו בבבל בקבוצים גדולים ומשׁפחות־משפחות, שבראשן עמדו “ראשי בתי האבות”. קבוצים כאלה היו בתל־אביב, בכָסִיפיה, בבקעות שעל נהר אהוא וביחוד בזו שעל נהר כבר. אבטונומיה גמורה היתה לקבוצים הללו כי נבוכדראצר נטר איבה רק למורדים וזולת זה היה מלך־חסד ודאג להפרחתו של המסחר והתרבות בארצו. המצב המדיני והכלכלי של “גולה” זו היה טוב מאד ­– כל כמה שיכול להיות טוב מצבו של חלק מן האומה, שנקרע מגופה ונִסַּח מעל אדמת־מטעו. בשנת 1893 נמצאו 730 שטרות בבליים בחרבותיה של העיר נופר (ניפור), שהם כולם שטרי מקח וממכר של פירמה מסחרית אחת בשם מֻרַשׁוּ מימי ארתחשסתא הראשון (465­–424 לפני ספה"נ) ודריוש השני (424­–404), כלומר, מימי נחמיה ממש. ובשטרות אלה מצאנו עד עתה שמות של שבעים יהודים שיָשבו בתוך ה“גולה על נהר כבר”. מתוך השטרות האלה אנו רואים, ש“גולה” זו ישׁבה בקבוץ הגון וראתה חיים טובים. ליהודים הגולים היו קרקעות, בתים וכרמים, כמו שיעץ להם ירמיהו במכתבו המפורסם (ירמיה כ"ט). היו ביניהם בעלי הון והם השתתפו הרבה בסחר הארץ. הרבה מהם היו סוכני־מסחר לבבליים ופרסיים עשירים שעשו סחורה על ידם וסמכו עליהם בכל עסקיהם. אחדים מהם היו מוכסים ואחרים ­– פקידי־המלך. למשל: חנניה בן מנחם מתואר באחד משטרי מֻרַשו בתוארו: “שַׁ־אַנַ מֻחִ אֻצֻר שַׁ־שַׁרִי” כלומר: “אשר על צפרי־המלך” (כמו אדונירם אשׁר על המס", “שבנא אשר על הבית”). בסביבות נופר היו שכונות ואחוזות, שהיו נקראות על שם בעליהן היהודים. כך, למשל, נקראה שכונה (או אחוזה) אחת בשם “בית־חנניה”, נזכרת בשטרי מרשו תעלה בשם “נַארֻ שַׁ־נַתֻוּנֻ” ­– “נהר־נתון”: בודאי היתה תעלה זו עוברת דרך שדותיו של נתן היהודי. היהודים הגולים שבבבל, היו, איפוא, “אזרחים חפשיים בארץ חפשית”. גם מצבם המדיני, גם מצבם החמרי היה איתן בארץ. ­–

ואף מצבם הרוחני היה בערך טוב. מתוך השׁמות המרובים שלהם, ששם “יה” בקרבם (אחיה, בניה, בעליה, ברכיה, גדליה ויגדליה. זבדיה, טוביה, ידעיה, ישרביה, מתניה ופלאיה) אנו רואים את הקשר האמיץ שביניהם ובין יהוה, אלהי־יהודה. מתוך השם “שבתי”, שנקראו בו חמשה משבעים היהודים הנזכרים בשטרי־מרשו, והשם “חגי”, שנקרא בו אחד מן היהודים הללו, יש לראות, שה“גולה” בבבל שמרה את השבת ואת חגי־ישראל. מתוך השמות “חנן”, “חני”, “חנני”, ו“חנניה”, שנקראו בהם, יש לראות, שהאמינו היהודים הגולים, שה' חנן את עמו ורחם עליו; ומתוך השמות “פדה” (פדיה), “פתח” (פתחיה) ו“מנחם” (נחמיה) ­– שפדה ה' את עמו, פתח את דלתות־הגלות על ידי כורש ונחם אותו. השם “פלאיה” מורה על הנפלאות, שעשה או שיעשה ה' לעמו, והשמות “בנאל” ו“בניה” מרמזים על בנין בית־המקדש או בנין־ירושלים.

ואולם גם רדיפות מדיניות לא חסרו, כמו שיש לראות מישעיה השׁני בכמה מקומות. למשל:

וְהוּא עַם בָזוּז וְשָׁסוּי,

הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָם

וּבְבָתֵי־כְלָאִים הָחְבָּאוּ,

הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִיל,

מְשִׁסָּה ­– וְאֵין אוֹמֵר: הָשֵׁב!

(ישעיה' מ“ב, כ”ב).

ועל הרדיפות המדיניות מזמן יותר מאוחר יש לנו עדות נאמנה בישעיה, מפרשׁה ס"ג ואילך. ­–

ואף המצב הרוחני לא היה טוב בתכלית הטובה. אור וחושך שמשו בו בערבוביה, כמו בכל גלות, שהיהודים יָשׁבו בה בקבוצים גדולים. הנביא מתאונן: “נדרשתי ללא שאלו, נמצאתי ללא בקשוני, אמרתי: הנני, הנני!, אל גוי לא קורא בשמי. פרשתי ידי כל היום אל עם סורר, ההולכים בדרך לא טוב אחר מחשבותיהם. העם המכעיסים אותי על פני תמיד, זובחים בגנות ומקטרים על הלבֵנים. היושבים בקברים ובנצורים ילינו, האוכלים בשר החזיר ומרק פגולים כליהם, וגו' (ישׁעיה, ס"ה א' ­– ד'). ולהלן הוא קובל: “ואתם עוזבי ה', השכֵחים את הר קדשי, העורכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך” (שם, שם, י"א). הם חקו את מעשי הבבליים, ולא רק את אלהיהם, אלא גם את ארצם שכחו… ואמנם, בין ס”ד השׁמות, שבהם נקראו שבעים היהודים שבשטרי מרשו, יש כ"ו שמות נכרים! ובתעודה בבלית מימי כורש, שהיא כעין כתובה, אנו מוציאים, שבִתו של היהודי ישעיה נקראה בשׁם הבבלי טַבַּתְ־אִשַּׁר “חביבת האלילה עשתורת”… ובכלל, בשמות של היהודים מאותו הזמן יש הרבה שמות בבליים ופרסיים, ולא עוד, אלא שבהרבה מן השמות הללו כלול שם אליל או אלילה בבלית. כן הדבר בנוגע לשם מרדכי ­– מַרְדֻכְּיַ (מרודך), בלשן ­– בֵל־שֻנֻ (בל־שלנו), אסתר (עִשְׁתַּר ­– עשתורת), בִגְוַי ­– שם פרסי טהור ועוד. וכפי הנראה לא הרגישו הגולים בדבר הזה כלל, כמו שבימינו אין היהודי הנקרא בשׁם “איזידור” מרגיש, ששמו מקושר בשם האלילה המצרי “איזיס”, אין היהודית הנקראת “פאני” מרגשת, ששם זה בא מן “אֶפיפאניה”, שפירושה ­– הופעת האלהים על הארץ…

ההתבוללות צעדה, איפוא, גם שם צעדים גדולים קדימה, ולא לפלא הדבר, שבשׁעת העליה הראשונה בימי־כורש, לא רצו הרבה מהם לעזוב את ארץ גלותם. אלא שהיו עוד בתוך “הגולה” הרבה יהודים לאומיים, חניכי יחזקאל וישעיה השני.

וביהודה היו הדברים יגעים עוד יותר. במשך כחמשים שנה (לערך 585 ­–537) היה עַם יהודה בלא אינטליגֶנציה ובלא הנהגה מדינית חפשית. טובי־האומה גלו ונביאים קמו רק בבבל. ירושלים נתרוקנה מאדם וערי־יהודה הלכו ונתדלדלו אף הן. בדברים מרים וחודרים עד הנפש קובל הנביא.

עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר,

צִיוֹן מִדְבָּר הָיָתָה,

יְרוּשָׁלָיִם­–שְׁמָמָה…

הַעַל אֵלֶה תִתְאַפַּק, ה' תֶחֱשֶּה וּתְעַנֵנוּ עַד מְאֹד?

לַמִּצְעָר יָרְשׁוּ עַם קָדְשֶׁךָ, צָרֵינוּ בוֹסְסוּ מִקְדָּשֶׁךָ.

(ישעיה ס“ג ט’­–י”ח)

הישועה היתה יכולה לבוא רק מבבל, ואמנם, בעליה הראשונה, שנקראת גם “שיבת־ציון” (538–516) ושהתחילה ברשיונו של כורש ונסתיימה בבנין בית־המקדש, עלו מבבל ליהודה כמה אלפים מן “הגולה”. אבל הרבה מן הגולים נשארו ב“גלותם”: מצבם החמרי והמדיני היו טובים ביותר. הם מאנו לעזוב את אחוזותיהם ואת בתיהם, את מסחרם ואת משרותיהם, ואפשר אף את התרבות הבבלית המפותחת ואת החיים הבבליים המרווחים. דוקא היותר עשירים והיותר משכילים לא עלו. רק העניים בערך, שלא היה להם מה לאבד, מצד אחד, והדתיים־הלאומיים, שלא יכלו לשכוח את ירושלים כמו שאין אדם יכול לשכוח את ימינוֹ, רק הם עזבו את בבל עם כל שאונה והמונה ועם כל רִוְחותֶיהָ ועלו אל “האם השכולה”, אל ה“אלמנה השׁוממה”, כדי להסיר ממנה את צעיף־אלמנותה ולנחמה על־ידי בניה היקרים. והנשארים בבבל הביעו את חבתם לארץ־אבותיהם רק על־ידי “זהב וכסף ורכוש ובהמה עם הנדבה לבית האלהים אשר בירושלים” (עזרא א' ד’­–ו') נדבו נדבות לישוב א"י ולבנין בית המקדש… Tout comme chez nous.

ואמנם, לא נעים היה להתישב ביהודה. המצב שבו מצאו העולים את ארץ יהודה, היה נורא. יהודה היתה מוקפת אויבים מכל רוחותיה. ומפני שקצר כחו של קמץ־הנשארים להלחם בהם נעשתה כשדה־הפקר, שאין לה בעלים. כל מי שרצה לכבוש חלק ממנה בא וכבש. את כל חבל־הצפון עד בית־אל תפסו השומרונים. אלה היו תערובת של ישראלים ונכרים, שסנחריב או אשור־בַּנִיפַּל (“אָסְנַפַר רבא ויקירא” בעזרא ד' י') הושיבם על אדמת־ישראל. הנכרים התבוללו בישראלים, ואם כן היו השומרונים רובם ככולם ­– ישראלים בני־אפרים, ורק מתוך שנאה כבושה הם מתוארים בספרותנו העתיקה כגויים גמורים, אבל לשנאה זו היה יסוד ידוע: הרבה מנהגים אליליים קבלו השומרונים הישראליים מן הקולוניסטים הנכריים, שהושיב מלך אשור בתוכם. ­– החבל המערבי היה בידי האשדודים, אלה היו גם כן תערובת של עמים שונים: “וישב ממזר באשדוד” (זכריה ט‘, ו’). כלומר עם מעורב ומטומע. והיהודים היו מושפעים מהם “וחציָם דבר אשדודית” (נחמיה, י“ג כ”ד). ­– ממזרח ישבו העמונים, שסכנה גדולה היתה צפויה מהם ליהודה, שהרי כבר השתתף בעליס מלך בני־עמון בהריגתו של גדליה, וכנראה נתנו העמונים עינם ביהודה ורצו לכבשה. ומצד דרום ישב האויב היותר הנורא ­­– האדומים, ששנאתם לישראל היתה כבושה בלבם מימים קדמונים. הם כבשו את ארץ־הנגב והציקו ליהודה מאד, ועל כן נבאו להם נביאי ישראל פורעניות גדולות. ­– כל העמים האלה הרבו להרע ליהודים בארצם הקטנה. ולא מתוך רצון רע, אלא מסבות היסטוריות. ההיסטורי היווני הירודוטוס מספר, שבאותו זמן התחילה תנועתם של בני־נביות או הַנְבָטִיים ­– עם ארמי־ערבי מלומד־מלחמה. מתחלה התנפלו הנבטיים על המואבים ואחר־כך ­– על העמונים והאדומים. הנבטיים כבשו חלק מארצותיהם של כל אלה, ועל־כן הוכרחו אלה להתנפל על יהודה, ומה שעלה בידם לכבוש ממנה ­– כבשו.

במצב נורא כזה מצאו העולים את יהודה. הארץ ברובה היתה כבושה בידי זרים. רק חלק קטן ממנה נשאר בשביל היהודים בני־הארץ. כל הישוב היהודי נצטמצם מדרום לצפון ­– בין חברון ובין בית־אל, וממזרח למערב ­– בין יריחו ובין לוד. ואף שטח קטן ודל זה היה חרב ושמם, בלא מרכז מדיני ודתי ובלא חיים מסודרים. והישוב היהודי, שיָשב על שטח קטן זה, היה דל מאד. אמנם, גם אחר החורבן וגם אחר הריגתו של גדליה, ואף לאחר שהגלה נבוזראדן חלק ידוע מן העם לבבל ולאחר שהוליך יוחנן בן קרֵחַ עוד חלק אחד מן העם למצרים, נשאר ישוב יהודי בארץ־יהודה. אבל על כל פנים היה ישוב זה לא־גדול לפי הערך. היהודים הנשארים בארץ ישבו מיעוטם בירושלים ובנותיה, שהיו מועטות באוכלסין ורשמי־החורבן עוד לא נמחו מעליהן, ורובם בכפרים ובערים הקטנות של יהודה. מובן, שאֵלה לא היו חומר מוכשר לתחיה. הרבה מהם עדיין היו מחזיקים באמונת־אבותיהם, שהיתה קשורה בארץ־כנען העתיקה ובאמונת ה“בעל”, אדון־הארץ. נביאים ומנהיגים לא היו להם, ועל־כן חִקו את שכניהם האליליים ונעשו פראים־למחצה. את זרם־התחיה הכניסו לארץ הפרועה אותם העולים מבבל, שנקראו בשם הכולל “גולה”. אף־על־פי שהעולים היו מועטים במספרם מתושבי־הארץ, הרי עלו עליהם במצבם החברותי ובהשכלתם הכללית והעברית; הלא לבבל גלו טובי־האומה שהיסורים מֵרקו אותם וצֵרפום, התרבות הבבלית עִדנה ושִפרה את רוחם בתור בני־אדם והנביאים חנכום בתור יהודים. לא לפלא יהיה, איפוא, שבין הבאים מבבל ובין הנשארים בארץ היתה התנגדות ידועה. אמנם, סוף סוף גברה ה“גולה”, שהיתה היסוד התרבותי, העברי והכללי, בארץ; אבל התנגדויות והתגוששויות פנימיות בין אלה ובין אלה היו הכרחיות. בהִפוּך מן הנשארים בארץ, שהיו ברובם יושבי הכפרים והערים הקטנות שביהודה, כאמור, נתישבו העולים בירושלים ובנותיה וכוננו שם ישוב יותר צפוף. ומאז התחיל הניגוד שבין “בני־ירושלים” ובין “עם־הארץ”, יושבי הכפרים והעיירות. כשם שבימי גלות־בבל השקיפו בני ארץ־ישראל בגאוה ובבוז על הגולה שבבבל, כך השקיפה עתה הגולה, שחזרה לארצה, על בני ארץ־ישראל. ואמנם, המצב הרוחני של אלה האחרונים לא היה מצוין ביותר. חצי־פראוּת, מנהגים אליליים, שכחת הלשון העברית ­– אלה היו הסימנים המעציבים שנסתמן בהם “עם־הארץ”, שמכאן ואילך הוא נעשה שם־נרדף לבור וגס, ­– מה שלא היה בימי בית ראשון.

והמצב המדיני והכלכלי לא היה טוב מזה. לא היה בטחון לחיים ולרכוש. הנביא זכריה (ח, י) מתאונן: “וליוצא ולבא אין שלום מן הצר, ואשלח את כל האדם איש ברעהו”. כשֶרָצה זכריה לבשר ישועות ונחמות, נִבא, ש“עוד יֵשבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים; ורחובות־העיר ימָלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה” (זכריהו, ח' ד ­– ה). מזה נראה ברור, שירושלים היתה אז ריקה ושוממה. הרחובות היו ריקים ואיזו שכינה קודרת היתה שרויה עליהם. לא נשמע צלצול קול ילדים משחקים ומתעלסים; לא נראתה השלוה של הזקנים. המבלים בטוב את אחרית ימיהם. מבבל הפורחת והמלאה חיים ושאון באה ה“גולה” לאיזו חורבה שוממה, שהחיים פסקו בה זה כבר…

וכאילו כדי להוסיף יגון על יגונם של העולים היו בימי העליה הראשונה שנות־בצורת זו אחר זו, שדלדלו את הישוב העני והרופף. אבל יותר מזה הכבידו עליו המסים. היהודים היו צריכים לשלם את המסים האלה:

א) “מִנְדָה” או “מדת־המלך” ­– מס־הגולגולת או מס־הקרקע. ב) “בְלוֹ” ­– כנראה, מס־האוכל. ג) “הֲלָך” ­– מס־הדרכים.

וחוץ ממסי־המלך האלה היו היהודים חייבים לספק את צרכיהם המרובים של הפחות, שהם ועבדיהם רוששו את העם. וכך נמשך הדבר זמן מרובה. לא לחנם קובל נחמיה בתפלתו: “הנה אנחנו היום עבדים, והארץ, אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה, הנה אנחנו עבדים עליה ותבואתה מרבה למלכים, אשר נתת עלינו בחטאותינו, ועל גויותינו מושלים ובבהמתנו, כרצונם, ובצרה גדולה אנחנו” (נחמיה, ט' לו­–לז). ­– ונוסף על כל אלה היו מפרישים גם תרומות ומעשרות, אף אם במדה זעומה. כל אלה היו למעלה מכחותיה של הארץ הקטנה והעניה. הרעב, שבא לרגלי שנות הבצורת, המסים, כלכלת־הפחות והתרומות והמעשרות, הכריחו את בעלי האחוזות הקטנות לתת בעבוט את שדותיהם ואת כרמיהם לבעלי־האחוזות העשירים, ובמדינה היהודית החדשה התחיל אי־שִויון שתוצאותיו היו יכולות להיות נוראות ביותר. הלא כל קיומה של מדינה קטנה כזו היה תלוי בחבתם של המוני־העם אליה, שהיו נכונים להקריב קרבנות על מזבחה; ואם המונים אלה היו משועבדים להעשירים וממילא ישנאו אותם ואת המדינה המסורה בידם, ­– למה יגינו על המדינה ולמה ישתדלו בשכלולה ולמה ידאגו לקיומה?…

והמכשולים על דרך־התפתחותה של המדינה החדשה היו מרובים מכל צד. הנה התחילו העולים לבנות בית־מקדש חדש. ממשלה לא היתה, המרכז המדיני ­– ירושלים ­­– היה רופף ­– נצרך היה, לפחות, מרכז דתי. אבל כשאַך נגשו לבנין בית־המקדש ולא רצו לבנותו ביחד עם השומרונים, שלא היו עמהם בצרה בבבל ושקבלו מן הקולוניסטים האשוריים מנהגים אליליים רבים, כאמור, ­– מיד עפו שטנות מצד השומרונים למלך פרס, שהיהודים רוצים לבנות להם מרכז דתי ומדיני כדי למרוד ולהקרע מעל מלכות־פרס… והחשדים שהטילו “צוררי יהודה ובנימין” על אלה האחרונים, השיגו את המטרה. אבל היהודים השתמשו בשעת־המבוכה בפרס, כשֶקם, לאחרי מיתתו של כַּנְבוּזִי (קאַמביזס) מלך פרס, גוֹמָתָה המָג והתחפש לאחיו ההרוג של כנבוזי (בַּרְדִיָא, סמֶרדיס־השקר אצל היוונים). ואחר ההתעוררות, שבאה על־ידי נבואותיו של חגי, נגשו לבנין בית־המקדש (בשנת 520) ואף השלימוהו לאחר ארבע שנים של עבודה, שהופרה כמה פעמים על־ידי השטנות (בשנת 516). ואולם כמה תהומי הוא מחזה־התוגה, שמתארים לנו הפסוקים האחרונים מספר עזרא! ­–: “ורבים מהכהנים והלוויים וראשי־האבות הזקנים, אשר ראו את הבית הראשון ­– ביסדו (בהוָסד) זה הבית ­– בעיניהם, בוכים בקול גדול. ורבים בתרועה, בשמחה להרים קול. ואין העם מכירים קול תרועת־השמחה לקול בכי העם, כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק”. זוהי תמונה טראַגית, שעדיין היא מצפה למכחולו של צייר לאומי גדול. בכיתם של הזקנים וצהלתם של בני־הנעורים נתבוללו ונתמזגו זה בזה וקשה להכיר, מה גדול ממה: הצער מתוך שמחה או השמחה מתוך צער… רק נביא כחַגי יכול היה לחזות עתידות ברוחו הגדול ולומר: " ­– ומה אתם רואים אותו עתה? ­– הלא כמוהו כאין בעיניכם!… גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון!" (חגי ב‘, ג’ ו־ט'). ואמנם, בית שני נתן לישראל, ואפשר, אף לעולם כולו, יותר ממה שנתן בית ראשון: חלק מן הנביאים, כמעט את כל הכתובים, את כל הספרים הגנוזים והחיצוניים, את יסודות ההלכה והאגדה (חלק המשנה וחלק מן המדרשים הקדומים), ולהעמים האליליים ­– את הנצרות. ואולם רק נביא יכול היה לראות דבר כזה מראש, להעם הרואה לעינים היה הבית השני ­– ירידה נוראה.

וכדי למלא את סאת־הפורענויות, פרצה התחרות פנימית בין השלטון המדיני־החוּלוני, שהיה בידי זרובבל בן־ שאלתיאל פחת יהודה, בן־בנו של מלך יהודה האחרון, ובין השלטון הדתי־הרוחני, שהיה בידו של יהושע בן־יהוצדק, הכהן הגדול, בן־בנו של כהן־הראש האחרון. העם נחלק לשתי מפלגות, האחת מדינית וחולונית והשניה דתית ורוחנית. ויהושע בן־יהוצדק כנראה, לא היה הכהן־הגדול האידיאלי, שהיה נצרך בשעת־משבר זו. מדבריו של זכריהו הנביא אנו רואים, שהיה יהושע “לבוש בגדים צואים” ו“השטן עמד על ימינו לשטנו” (זכריה, ג‘¹, א’ ­– ז'), כלומר: היו מרננים אחריו ומוצאים בו חסרונות, גם ראוהו עושה מעשים לא טהורים… שני הנביאים של אותו זמן, חגי וזכריה, השתדלו להשלים בין שני מנהיגי האומה האלה, כדי ש“עצת־שלום תהיה בין שניהם” (זכריה, ו', י“א­–י”ג) אבל השלום לא קם ­– וזרובבל נדחה בפני יהושע. כפי הנראה, גרם לכך החשד, שהטילו על זרובבל, שהוא, ה“חוטר מגזע ישי”, רוצה להיות למלך על יהודה. חשד כזה הטילו גם על נחמיה, כמו שנראה להלן; אבל מאחר שנחמיה היה בימי־שקט ולא היה מזרע־המלוכה, לא נתקבל החשד על הלב. זרובבל היה מבית־דוד ובימי־מבוכה בפרט ­– והיה יסוד לחשד זה. ועל כן הוכרח המנהיג המדיני־החילוני לפַנות מקום להמנהיג הדתי­–ליהושע הכהן־הגדול. אף ההנהגה המדינית נצטמצמה בידו. ואולם הוא היה כפוף ל“פחת־עבר־הנהר”, שיהודה לא היתה אלא חלק קטן מפַחְוָתו הגדולה. תקות היהודים לעמידה ברשות־עצמם נתרופפה לגמרה. נצוץ־התקוה האחרון כבה ביחד עם ירידתו של זרובבל. אז באה תקופה של קטנות ופעוטות, שהנביא זכריה (ד‘, י’) קרא לה בשם נפלא, שאין דוגמתו: “יום־קטנות” ­– זמן של מעשים קטנים ושל בני־אדם קטנים. שום דבר חשוב ויוצא מן הכלל לא אירע. הרוח היה מדוכא כל־כך, וכל־כך מן הנמנע היה לחשוב את שיבת־ציון לגאולה שלמה, עד שאף היהודים השבים נזהרו עוד אפילו באותם הצומות, שהיו זכר לחורבן, וזכריה היה מוכרח לנבא, שהם יהפכו ל“ששון ולמועדים טובים”. העם לא האמין כלל, שהיתה איזו גאולה, שבאמת יצא לחירות. ואמנם, כלום נשתחררו היהודים משעבודה של מלכות פרס? כלום עומדים הם ברשות עצמם? כלום נתעשרה יהודה, כלום נתחזקה, כלום נעשתה שלטת? וכי לצל־של־גאולה כזה נבאו הנביאים? היכן הם חלומותיהם היפים? ­– ישעיה השני הבטיח להעולים: “הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים, ושמתי כדכוד שמשותיך ושעריך ­– לאבני אקדח, וכל גבולך ­– לאבני־חפץ” (ישעיה, נ“ד, י”א­–י"ד); “חיל גוים יבואו לך” (שם, ס‘, ה’); “ובנו בני־נכר חומותיך ומלכיהם ישרתונֶך” (שם, ס‘, י’); “והלכו אליך שחוח בני־מעניך, והשתחוו על כפות־רגליך כל מנאציך” (שם, ס', י"ד) ועוד, ועוד. היכן היה כל זה? היכן היתה עשירות זו, הכנעת־גויים זו, זוהר ויפעה אלה? ההפך מזה היה במציאות: דלות, שעבוד, מסים. לא לפלא היה הדבר, שהעם בא לידי יאוש. ובמצב של דלדול מדיני וחמרי כזה יורד גם המצב הרוחני עד המדרגה התחתונה. הנביא הידוע לנו בשם מלאכי, שהיה קרוב לזמנו של נחמיה, נותן לנו ציור מחריד ממצב רוחני זה בזמנו. בין העם היו “מכשפים ומנאפים ונשבעים לשקר ועושקי שכר־שכיר, אלמנה ויתום ומטי [דין] גר” (מלאכי, ג‘, ה’). ועל הכהנים אומר מלאכי: “ואתם סרתם מן הדרך, הכשלתם רבים בתורה, שִחַתֶם ברית הלוי, אמר ה' צבאות. וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם, כפי אשר אינכם שומרים את דרכי ונושאים פנים בתורה” (מלאכי, ב‘, ח’, ט'). והמעשים הרעים, שהיו עושים גם הכהנים וגם העם, לא היו דברים שבמקרה או “רע־לתיאבון”, אלא נעשו שיטה ­– “רע הכעיס”. כמו בכל תקופה של ירידה מוסרית, נתפשט אז ביהודה מין ציניסמוס רוחני, שלא רק אינו מקיים את חוקי־המוסר, אלא אף מלגלג עליהם ועל מקיימיהם. הנביא מלאכי פונה אל בני־דורו בכעס גדול: “באמרכם: כל עושי־רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ; או איה אלהי־המשפט?” (ב', י"ז); “אמרתם: שוא עבוד אלהים ומה בצע, כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות? ועתה אנחנו מאשרים (מקנאים באָשרם של) זדים” וגו' (ג', י“ד–ט”ו). כמובן, היו גם “יראי־ה'”, שהתמרמרו על המעשים הרעים והדעות הנפסדות הללו (ג', ט“ז­–כ”א). ואולם הם היו מועטים ולא יכלו לשנות את המצב. הכרחי היה שנוי בא מן החוץ, כדי שלא תאבד המדינה הצעירה והעלובה לגמרי. היה צורך באדם גדול, שיבוא וישנה את כל המצב המדיני הכלכלי והרוחני מן הקצה אל הקצה, ואדם גדול כזה לא היה אז ביהודה. על כן נתנו טובי־השבים את עיניהם ב“גולה”, שנשארה בבבל ושאף עתה היתה סלתה ושמנה של האומה, כאמור. ואמנם, הנביא מצפה ל“מלאך־ה'” ש“יְפַנה דרך לפני ה'” ויהיה “כאש־מצָרף”, ­– תואר יפה ונמרץ, שאין דומה לו בספרותנו העתיקה. ו“אש־מצרף” זו היה ­– נחמיה בן חכליה.

 

עֶזְרָא הַסוֹפֵר וִיסוּד־הַמַעֲלָה    🔗

ואולם עד שבא נחמיה קָדם לו אדם גדול אחד, שפנה את הדרך גם לפניו.

בשנים־עשר לחודש ניסן, שנת 458, אסף עזרא הכהן, שהיה “סופר דברי מצוות ה' וחוקיו על ישראל”, או בארמית: “סְפַר־דתא די אלהי־שמיא” (“סופר תורת אלהי־השמים”), 1496 איש, ונוסף על זה 38 לויים וגם 220 נתינים, אל נהר אהוָא כדי ללכת עמהם ליהודה. ואחר חמשה חדשים, קודם ראש־השנה, באה חבורה זו לירושלים. זו היתה התחלת העליה השניה או “יסוד המעלה” (458­–424), שנחמיה קשור אליה בקשר קיים.

הכתוב אומר על עזרא: “עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' לעשות וללמד בישראל חוק ומשפט” (עזרא, ז‘, י’), בדברים אלה מרומז רעיונו הגדול של עזרא, שמלא את כל נפשו.

עזרא שמע בבבל, שביהודה פרעות ואי־סדרים, העשירים הם תקיפים וחמסנים והעניים ­– נבערים מדעת ועבריינים, והוא בא לידי מסקנה, שכל מצב שפל זה אינו אלא תוצאה של חסרון גדול אחד, שחסר לתושבי־יהודה: חוסר תורת ה'. חסרים הם “חוק ומשפט” גם בענינים החברותיים גם בענינים הדתיים. אין חוק להם, ועל כן כל אחד עושה מה שלבו חפץ, אין חוק להם, ועל כן הם מחקים את העמים שכניהם וסכנת־הטמיה קרובה. אין משפט להם, ועל כן מתעמרים העשירים בעניים. ואין משפט־מדינה ואין סדרים חברותיים מפני שאין תורה, שתהא להישוב החדש קונסטיטוציה מדינית ודתית כאחת. מפני שאין תורה אין העם יודע לשמור את פקודי־ה', את המצוות שבין אדם למקום ואת המצוות שבין אדם לחברו. ובכן, את המדינה היהודית, את מדינת־יהודה, את הישוב הצעיר אפשר להציל רק אם תתפרסם בעם התורה המקפת את כל עניני־חייו ואם יקבל עליו לקיימה בפרסום גדול ועל־ידי מעשה רב.

ולתכלית זו בא עזרא ליהודה, מזוין ביפוי־כח לענוש את העבריינים “הן במיתה, הן בגלות, הן בהחרמת־נכסים ובמאסר” (“הן למות הן לשרושׁי, הן לענש־נכסין ולאסורין”, עזרא, ז', כ"ו). הוא יָדע, שקבלת עול־תורה, ­– תורה, שלא היה העם מקיימה עד עתה ­– בתור ספר־תקנות מדיני לא תעבור בלא התנגדות, ועל כן בקש עזר וסיוע אפילו מן החוץ, בעוד שלשמירתו הפרטית בשעת עליתו לארץ־ישראל ביחד עם החבורה נתבייש לשאול חיל ופרשים מן המלך. מעשה רב כקבלת קונסטיטוציה מדינית־דתית חדשה דרש יפוי־כח ותוקף גם מצד הרָשות העליונה. בלא זה לא היו המוני עם שומעים לו.

וכשאך בא לירושלים והספיק להקריב שלמי־תודה על שעבר את הדרך בשלום, נגָשים השרים ומספרים לו בתלונה, שהעם ביהודה לא נבדל מתועבותיהם של העמים ושנתרבו בתוכו נשואי־תערובות. ואשמים בזה, קודם כל ­– השרים והכהנים, שבכל אומה ואומה הם “קוסמופוליטים” ביותר ­– כד למלא את תאוותיהם. ותוצאותיהם של נשואי־התערובות יכולות היו להיות מרות ביותר: הלא כל הישוב היהודי היה אז קטן ודל, והוא היה מוקף זרים ושונאים מכל צד; ואם הנשים הנכריות תקָרבנה את הדור הצעיר אל העמים המרובים באוכלוסים ממנו והחזקים ממנו, הלא יתבולל קומץ־היהודים בהמון שאר הגויים, ישכח את לשונו ואת מוצאו, והמדינה היהודית תהא כלא היתה…

עזרא נזדעזע למשמע הדברים האלה: כלום סבלו היהודים צרות ועינויי־גּלות מרובים כל כך כדי שלסוף יתבוללו בעמונים ובאשדודים?! ­– והוא קורע את בגדיו, תולש את שערותיו, ישב בתענית וּמִתְוַדה על עוון העם בבכיה עצומה. למראה הסופר קרוע־בגדים, הבוכה ונופל ברחוב שלפני בית־המקדש, נתקבץ קהל רב, אנשים ונשים וילדים, ואף הם הרבו לבכות. אז יָצא מתוך הקהל איש אחד, שכניה בן יחיאל, ואמר, שבשעת־משבר כזו אין להסתפק בצום ובבכי, צריך לעשות מעשה: צריך להכריח את כל אלה, שנשאו נשים נכריות, שיגרשו אותן. יתחיל־נא עזרא בדבר ­– וטובי העם יהיו לו לעזר. עזרא השביע את שרי־העם ואת הכהנים והלויים, שיגרשו בעצמם את נכריותיהם ויבואו לעזרתו. מיד נשלחו כָרוֹזִים ביהודה לכל בני־הגולה להקבץ לירושלים במשך שלשת ימים, “וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים, כעצת השרים והזקנים, יָחרם כל רכושם והוא יָבדל מקהל־הגולה”, כלומר, יעָנש בשני הענשים מן הארבעה, שמסר ארתחשסתא מלך פרס בידי עזרא. בעשרים לחודש כסלו, ביום השלישי, נתקבץ כל העם לירושלים, שהרי ארץ־יהודה היתה אז קטנה ביותר ויושביה מועטים. זו היתה אסיפה עממית, שהכל משתתפים בה ­– “פליביסציט” גמור, כמו שהוא רגיל עדיין בקאנטונים הקטנים של שווייציה. התחיל מחזה קורע לב, שהוא מצויר בספר עזרא (פרשה ו') בריאליות גמורה, בלא שום פרחי־אגדה. העם התאסף “ברחוב שלפני בית אלהים”, תחת כפת הרקיע ובקרבת בית־המקדש; ומפני שׁימות־הגשמים היו אז (בכסלו פעמים הגשמים מרובים), עמדו הנאספים “מרעידים על הדבר ומהגשמים” (עזרא, י‘, ט’). כתוב זה חותם האמת טבוע עליו מאין כמותו. גשמים יָרדו והם בלחותם ובקרירותם הוסיפו רעד על רעידתם הפנימית של הנאספים, שגורל־משפחותיהם היה צריך להחָתך עתה… עזרא דבר לפני הנאספים דברים כבושים והציע לפניהם, ש“יבָדלו מעמי הארץ ומן הנשים הנכריות”. העם הסכים לדבר, אבל הוכיח לעזרא, שאי־אפשר להחליט דבר באסיפה עממית זו: “העם רב והעת גשמים ואין כח לעמוד בחוץ, והמלאכה לא ליום אחד ולא לשנים, כי הרבינו לפשוע בדבר הזה”. ובכן הוצע, שיוסד ועד גדול מראשי־האבות וזקני כל עיר ועיר ושופטיה, והם יחקרו כל מקרה של נשואי־תערובת. ואמנם, נוסד הועד, שעסק בחקירותיו מיום אחד לחודש טבת עד יום אחד לחודש ניסן ורשם את שמותיהם של כל נושאי הנשים הנכריות.

אבל יותר מכן לא עשה עזרא. הוא ידע לערוך את ספר התורה ולהסבירו לעם; הוא הבין את מקור הרעה והיה מלא תשוקה לתקן את החיים הפרועים של יושבי יהודה; הוא יָדע למרוט את שערותיו ולבכות, לצום ולהתפלל, להוכיח וליַסר ­– אבל לא יותר. סופר, איש־הספר היה עזרא, אבל לא איש־מעשה. כשהגיע הדבר לידי מעשה ­– לידי גרוש הנשים הנכריות בפועל, תש כחו של עזרא. וכך לא היה בו כח לפרסם את התורה ולעשותה לחוק ולא יעבור, לחוק מדיני־דתי. כשתים־עשרה שנה ישב עזרא בירושלים עד שבא נחמיה (456 ­–445); ובמשך כל הזמן הזה בוודאי עסק בסידור־התורה, שהביא עמו מגילות־מגילות מבבל; אבל לפרסמה לא עלה בידו. מעשה רב זה, וגם גירוש הנשים הנכריות, וביחוד התקונים המדיניים, החברותיים והכלכליים, שהיו צריכים להעשות, יכלו להעשות רק על־ידי איש־מעשה, אמנם, ע"י איש מחבב את העיון ומוקיר את התורה, אבל איש, שרצונו ברזל ­– ומעשיותו קודמת לעיונו, והוא יותר חוּלוני ויותר מדיני, ­– איש, שאף הרוחניות משמשת לו לצורך המדיניות והרוחניות כאחת ­– לשם הלאומיות, לשם קיום־האומה במוצאה הטהור ובארצה ולשם התבססות חייה הלאומיים המיוחדים על תורתה הלאומית המיוחדת־במינה.

ואיש כזה היה ­– נחמיה בן חכליה.

 

נְחֶמְיָה בֶן חֲכַלְיָּה וּפְעוּלוֹתָיו הָרִאשוֹנוֹת בִיהוּדָה.    🔗

(בנין החומה וישוב־ירושלים.)

ובימים ההם יָשב בשושן הבירה, אחת מערי־המלוכה של פרס, יהודי תקיף בחצר־המלוכה ורב־פעלים מטבעו ושמו נחמיה בן חכליה. שמו (­– יהוה־מנחם) ושם אביו (­– חַכֵה־לְיָה) מוכיחים, שמשפחתו היתה עברית־לאומית: היא חכתה לחסדי־ה' וראתה בשיבת־ציון בימי־זרובבל את ראשיתה של נחמת־ציון. נחמיה היה משקה למלך ארתחשסתא הראשון, ­– מה שהיתה התמנות מדינית חשובה מאד גם בחצרותיהם של מלכי־אשור (רבשקה, שפירושו גְדול המשקים) וגם באותן של מלכי־פרס. בתור שר של מלך־פרס וגדול ליהודים, ודאי היה נחמיה מפורסם גם מחוץ למקום־מושבו. והוא למרות מצבו הרם בממלכה הפרסית הגדולה, מצא ענין וחפץ בכל דבר הנוגע לארץ אבותיו ­– ליהודה הקטנה, וכשבאו לשושן בחודש כסלו, שנת 445 לפסה"נ, אחד מאֶחיו (או מקרוביו) ושמו חֲנָנִי בלוית אנשים מיהודה, מיד שאל אותם נחמיה על אחיו הרחוקים־הקרובים, יושבי־יהודה, ועל ירושלים. אבל לא טוב בִשרו האנשים האלה, שאפשר, שבאו מיהודה בכוונה כדי לעורר את משקה־המלך מרובה ההשפעה, שיעשה דבר לטובת הישוב החדש. הם אמרו: “הנשארים, אשר נשארו מן השבי שם, במדינה, ברעה גדולה ובחרפה, וחומת־ירושלים מפורצת ושעריה נצתו באש” (נחמיה, א, ג'). נחמיה נזדעזע עד למעמקי־נפשו. אדם תקיף ואמיץ זה בכה והתאבל, צם והתפלל. אבל לא אדם שכמותו יסתפק בבכיות ובתפלות. הוא ביקש הזדמנות להציע לפני המלך, שיַרשה לו ללכת ליהודה ולסעד את המדינה הנופלת. ביקש ­– ומצא. כשהתרעם עליו המלך על שפניו רעים בלא סיבה, אמר נחמיה ביראת־הכבוד: “המלך לעולם יחיה! מדוע לא ירעו פני, אשר העיר בית־קברות אבותי חרֵבה ושעריה אֻכְלו באש”. וכשֶשָאל המלך: “על מה זה אתה מבקש?” ­– השיב נחמיה: “אם על המלך טוב ואם ייטיב עבדך לפניך, אשר תשלחני אל יהודה, אל עיר קברות אבותי, ואבננה” (נחמיה, א‘, א’­–ו’). המלות החוזרות “עיר קברות אבותי” ראויות הן לתשומת־לב. אי אפשר היה לדבר עם המלך על מדינה יהודית, כדי שלא לעורר חשד, שיש דברים מדיניים בגו. האהבה לארץ האבות, לארץ־הקברים, היתה מובנת למלך יותר ולא היה בכחה להטיל צל על משקה־המלך, שהוא נכון לעזוב את משרתו הרמה וללכת למדינה רחוקה ושוממה…

ארתחשסתא מרשה לנחמיה ללכת ליהודה לזמן קבוע, ולא עוד, אלא שהוא נותן לו אגרות אל פחת עבר־הנהר, שיגן עליו בדרך ולא יפריע אותו מעבודתו (שהרי יהודה היתה חלק מפַחֲוַת עבר הנהר, כאמור), ועל שומר היערות של המלך ­– שיתן לו עצים בשביל הבנינים, שבדעתו לבנות בירושלים. והוא מקבל מן המלך גם חַיל ופרשים.

הדבר נודע, לצוררי־יהודה מאז סנבלט השומרוני, פחת שומרון, שכפי שמעיד שמו האלילי (סין־אֻבַּלִיט ­– האל סין החיה) היה, לכל הפחות, קרוב למתבוללים ברוח, וטוביה העמוני, ששמו עם “יה” בקרבו מוכיח, שהיה יהודי ממוצא עמוני; ואמנם, “רבים ביהודה היו בעלי־שבועה לו, כי חתן היה לשכניה בן אָרח, ויהוחנן בנו (שוב שם עברי גמור ו“יה” בקרבו!) לקח את בת משולם בן ברכיה” (נחמיה ו', י"ח). ועליהם נוסף אחר כך גשם (או בצורה הערבית של שם זה ­– גַשְמוּ) הערבי. כולם היו בני העמים השכנים ליהודה, שכל עוד היתה עזובה ואלילית־למחצה היו הם קורבים אל שריה ועשיריה המועטים. והם ידעו, שאם תתחזק יהודה במדיניות וברוחניות, לא תהא להם ולאומותיהם תקומה בה. ובכלל מעיד עליהם נחמיה בדברים טבעיים ופשוטים אלה: “ויֵרע להם רעה גדולה, אשר בא אדם לבקש טובה לבני ישראל” (נחמיה, ב‘, י’). כמה מובנים הדברים האלה לנו אף בימינו!… רשעות לשם רשעות, וגם רשעות מתוך שנאה וקנאה, שנתערבו בהן גם פניה חמרית וגם אינטרס רוחני במקצת…

נחמיה לא רצה לעורר את הצוררים למלחמה בימים הראשונים לבואו, כדי שלא יפריעוהו ממעשיו הגדולים, שחשב לעשות. וכדי שלא יוָדע להם כלום, לא גִלה מתחלה לא את דבר בנין־החומה, שעלה במחשבתו, ולא את יפוי־הכח מן המלך, שהביא עמו: שלשה ימים שהה בירושלים ובלילה יצא עם מעט אנשים וסוס אחד, שרכב עליו, וסקר את החומה המפורצת ואת שעריה השרופים לכל ארכם ורחבם. יחידי בליל־חושך היה רוכב בתוך דממת־השקט של החורבות… והאבנים המנופצות היו מרובות כל־כך, עד ש“לא היה מקום לבהמה לעבור תחתיו”… זוהי גם־כן תמונה נפלאה, שעדיין היא ממתנת למכחולו של צייר אמן… רק לאחר שהכיר, שאי־אפשר לחדש את החומה, אלא צריך לבנותה מחדש, הציע לפני החורים והכהנים והסגנים: “לכו ונבנה את חומת־ירושלים ולא נהיה עוד חרפה” המלים האחרונות מסמנות את כל הלך־רוחו של העסקן הנמרץ הזה. ­– ומיד הראה להם את דבר־המלך בדבר העצים לבנין ובדבר כחו הרשמי לעשות לטובתה של המדינה כל מה שימצא לנכון, ואז השיבו החורים והסגנים והכהנים: “נקום ונבנה!” ­–

וכמובן, קפץ על נחמיה וחבריו רוגזם של צוררי יהודה ובנימין. מתחלה קמו עליהם באיום של מלשינות: “מה הדבר הזה, אשר אתם עושים? העל המלך אתם מורדים?” ­– מובן שאִיום זה היה מגוחך בעיניו של נחמיה: מלכות־פרס היתה אז גדולה ותקיפה והוא עצמו היה שר וגדול בה, שיָידע את כחה העצום, ובכן היה יכול להבין, שהיא תדכא את מרידת־היהודים ­– אילו היה רעיון של שגעון כזה עולה עד דעתם ­– בגדוד־צבא אחד… אבל המלשינים בכל הדורות, ובפרט המלשינים על היהודים, אינם מביאים בחשבון את ההגיון הבריא וחושבים שהכל יֵאָמן בנוגע ליהודים. ואולם הפעם לא הצליחו ונחמיה דחה אותם בבוז: “לכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים!” ­– אז פנו אל הלגלוג ­– אולי ימית הצחוק מה שלא המית האיום. לעג מר ונוקב עד תהום־הנפש היה בדבריהם: “מה היהודים האמללים עושים וגו‘. היחַיו את האבנים מערמות־העפר ­– והמה שרופות! וגו’ גם אשר הם בונים אם יעלה שועל ופרץ חומת־אבניהם” (ג', ל“ד­–ל”ה). נחמיה לא היה יכול לשאת את דברי־הלעג האלה, שבהם היו הצוררים מכעיסים את הבונים, והוא צועק מנחמת־לבו: “שמע, אלהינו, כי היינו בוזה, והשב חרפתם אל ראשם!”. ­– להעסקן הגדול הזה היה קשה לשאת דברי־לגלוג יותר ממלשינות והתנפלות. אבל לא איש כמותו יפסיק את מלאכת־הקודש מפני הצחוק! ­– ואז פנו הצוררים אל הכח. הם נועצו להתנפל על עושי־המלאכה פתאום, להרגם ולבטל את בנין־החומה. אבל הדבר נודע לנחמיה על־ידי היהודים שישבו בקרבתם של הצוררים, והוא מהר וחלק את העם למשמרות עומדות מאחרי החומה וזִיין אותן בחרבות, רמחים וקשתות, וגם את נעריו משרתיו חלק לשנים: מחצה אוחזת בכלי־זין ומחצה עושה בבנין. אף כל הבונים בחומה ונושאי־הסבל היו עושים ביד אחת במלאכה והיד השניה היתה אוחזת בשֶלח וחרבותיהם אסורות במתניהם. ואצל נחמיה עמד הנער התוקע בשופר, כדי שאם יראה מרחוק את האויבים יתקע בשופר ­– ויקָבצו כל הבונים המפוזרים בחומה והנפרדים ורחוקים זה מזה ויבריחו את האויב. והמלאכה היתה נעשית במהירות מרובה, וכדי להחישה היו הבונים עובדים בחרב ביד מעלות השחר עד צאת הכוכבים. וכדי שלא יתנפלו האויבים בלילה על העיר, אם ילינו כל הבונים ומשרתיהם על־יד החומה, צוה נחמיה, שכולם ילינו בלילה בירולשים ו“והיו להם הלילה משמר והיום מלאכה”. ונחמיה עצמו עם קרוביו ומשרתיו ואנשי־המשמר שלו לא היו פושטים את בגדיהם. כך עבדו נחמיה וחבריו בבנין חומת־ירושלים! גבורה עסקנית כזו היא יחידה במינה בהיסטוריה האנושית. והיא היתה אפשרית רק מחמת אומץ־רוחו של העסקן הגדול, שעודד את רוחו של העם ואת רוחם של שריו בדבריו הנמרצים: “אל תיראו מפניהם! את ה' הגדול והנורא זכורו והלחמו על אחיכם, בניכם ובנותיכם, נשיכם ובתיכם!” (נחמיה, ד‘, ח’).

לא הצליח, איפוא, גם קשר זה של הצוררים והחומה הלכה וגדלה. אז פנו אל הערמה. הם יָדעו ש“נשמת” כל העבודה הוא נחמיה, ועל־כן ביקשו להרגו בסתר: הם הזמינוהו להועד עם סנבלט וגשם בעיר הקטנה כפירים, ושם קוו לשים קץ לחייו. נחמיה שידע את כוונתם האמתית, משים עצמו כאינו יודע כלום ומשיב להם תשובת־תם: “מלאכה גדולה אני עושה ולא אוכל לרדת; למה תשבת המלאכה כאשר ארפה וירדתי אליכם?” (ו‘, ג’). ואז שמו פניהם אל ערמה אחרת: בעוד שמתחלה רמזו הם על נחמיה וחבריו, שבבנין־החומה אפשר לראות מחשבת־מרד, עתה הם עושים את עצמם כאילו הם אינם מאמינים בחשד זה כלום ואך אחרים בדו אותו; ומאחר שחשד זה מסוכן הוא לנחמיה וליהודה כולה, נכונים הם, הידידים שלו ושל עם־יהודה, לבקש תחבולות ביחד עם נחמיה נגד עלילת־שוא זו. אגרת פתוחה שולח סנבלט לנחמיה ובה כדברים האלה: “בגויים נשמע וגשמו אומר: אתה והיהודים חושבים למרוד, על כן אתה בונה החומה ואתה הוֹוֶה להם למלך (כדברים האלה). וגם נביאים העמדת לקרוא עליך בירושלים לאמר: מֶלך ביהודה! ­– ועתה ישָמע למלך כדברים האלה; ועתה לכה ונועָצה יחדו”. ואולם נחמיה משיב לו תשובה קצרה וישרה: “לא נהיה כדברים האלה, אשר אתה אומר, כי מלבך אתה בודאם, כי כולם מיראים אותנו”, וגו' (ו‘, ו’­–ט’).

עתה חבלו הצוררים תחבולה חדשה: הם שכרו איזה “נביא” שמעיה בן דליה, ואיזו “נביאה”, נועדיה. והם “היו מיָראים אותו”. שמעיה אמר לנחמיה בערמה, שמתנקשים בנפשו, והשיא לו עצה להסתר בבית־ה', ובזה רצו להזיק לו בשתים: אם נחמיה ישמע לעצתו של שמעיה, אז, ראשית, יהיה לבוז בעיני העם כפחדן, ושנית, יֵעָשה שנוא־נפשו של העם כמחלל־קודש, שהרי אסור ל“ישראל” להכנס לפנים המקדש ­– וזו תהא מיתתו הרוחנית. אבל נחמיה משיב בגאון: “האיש כמוני יברח? ומי כמוני, אשר יבוא אל ההיכל וחי? לא אבוא!” (ו', י’­–כ"ד). זוהי תשובה ראויה למי שֶׁאֲמָרָה! ­–

בנין החומה נשלם במהירות גדולה ­– בחמשים ושנים יום (בעשרים וחמשה לאלול, שנת 444). כל חלק של כל שער בנתה קבוצה אחרת או קהילה שלמה. למשׁל, את שער־הצאן בנו וקדשו אלישב הכהן־הגדול ואחיו הכהנים, את שער־הדגים בנו בני־הסנאה ביחד עם קבוצה שלמה של עשירים, את שער־הגיא ואת שער־העץ ועוד בנו ערי־פלך ושרי חצי־פלך שונים, ועוד. וכשנגמר הבנין עשה נחמיה חנוכת־החומה ברוב פאר והדר. וכאן כבר אנו מוצאים אותו פועל ביחד עם עזרא הסופר. הוא שתף בחגיגה לאומית זו גם את הנשים ואת הילדים, אסף את הלויים המשוררים מכל מקומותיהם, העמיד שתי מקהלות (“תודות”) ושתי תהלוכות משני עברי־החומה: מימין החומה ­– ממערב לצד דרומית־מזרחית ­– הלכה תהלוכה אחת עם מקהלה אחת ועזרא הסופר אחריה, ומשמאלה ­– ממערב לצד צפונית־מערבית ­– הלכה תהלוכה שניה עם מקהלה אחרת ונחמיה הפחה אחריה, לפני התהלוכות הלכו מקהלות הלויים, שרו שירים שונים מיוחסים לדוד ונגנו בכנורות ובנבלים, במצלתים ובחצוצרות. וכשעמדו שתי המקהלות בבית־האלהים זבחו זבחים גדולים והריעו תרועת־ששון, “ותשמע שמחת ירושלים עד מרחוק” (י“ב, כ”ז­–מ"ג).

ואולם כשעברו ימי־השמחה התחילו ימי־החול עם דאגותיהם המטרידות, עתה, אחרי שירושלים הוקפה חומה, הורגש ביותר, שהיא מועטת באוכלוסים עד מאד: “העיר רחבת־ידים וגדולה והעם בתוכה ואין בתים בנויים (ז‘, ד’). ולמדינה הקטנה אי־אפשר בלא מרכז מדיני, שהחיים יקלחו בו בחזקה. חוץ מזה, היתה סכנה בדבר, שלא יתנפלו אויבים על ירושלים, עד שהוכרח נחמיה למַנות שר בירה (שר המבצר של העיר ולצוות, ששערי־ירושלים יפָתחו רק עם חום השמש ויסָגרו כשֶאַך יבוא הלילה, וגם ­– יושבי־ירושלים יעמדו משמרות זה אחר זה. צריך היה, איפוא, להושיב את ירושלים ולעשותה רבת־עם וחזקה ומלאה רוח־חיים. ולתכלית זו קרא נחמיה ללויים ולכל מי שעזב את הארץ בימי־המבוכה, שישובו לירושלים. נוסף על זה הוחלט, שאחד מכל עשרה יושבים בגבולין יבואו לשבת בירושלים ­– מאלה שעליהם עלה הגורל. וכך יסד נחמיה ירושלים חדשה ממש. זה היה מעשה רב לא פחות מבנין החומה. מאז נעשתה ירושלים למרכזה האמתי של ארץ־ישראל, ללב־יהודה ממש, כמו שנעשתה פאריז ללב־צרפת. כל התנועות היהודיות הגדולות יצאו מירושלים או, לכל הפחות, נצטמצמו בה בעיקרן. מקור היהדות ומקורם של כל החיים המדיניים היתה עיר האלהים, שׁבית־המקדש ו”כנסת הגדולה" בתוכה.

נחמיה דאג גם לסדור המדיני של הארץ. הוא מִנָה את חנני אחיו על ירושלים ואת חנניה, איש־אמת וירא־אלהים, עשה לשר־הבירה. והוא, כנראה, חילק את המדינה הצעירה לפלכים וחצי־פלכים ומינה שרי־פלך ושרי חצי־פלך או, לכל הפחות, חיזק אותם במשרתם.

ואולם לפניו היו עוד שני מעשים, שבהם נשלמה עליתו הראשונה: מעשה כלכלי גדול ומעשה דתי גדול כמותו.

 

שְמִיטַת הַחוֹבוֹת וּפִרְסוּם הַתּוֹרָה.    🔗

כשנקבע הסדר המדיני ביהודה והבטחון של החיים והרכוש בירושלים נתרבה על ידי החומה הגדולה, שם נחמיה את לבו אל המצב הכלכלי.

ומצב זה היה בלתי משמח. כבר ראינו בפרק הראשון, שהמסים, ששילמו היהודים למלכי־פרס, היו מרובים (מנדה, בלו, והלך). חוץ מזה מספר נחמיה: “והפחות הראשונים אשר לפני הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף שקלים ארבעים, גם נעריהם שלטו על העם: (ה', ט"ו). ומן ההסטוריה הפרסית שבספרי היוונים יודעים אנו, כמה מצצו ה”סאַטראפים" או ה“אחשדרפנים” הפרסיים את דמיו של העם המשועבד להם. לא לחנם התאונן נחמיה בתפלתו, שהיהודים “עבדים הם על הארץ, אשר נתן ה' לאבותיהם לאכול את פריה ואת טובה, ותבואתה מַרְבָּה למלכים, שנתן ה' עליהם בחטאותיהם, ועל גויותיהם מושלים ובבהמתם כרצונם”, כמו שכבר הבאנו בפרק הראשון. וימי־הבנין, שאי אפשר היה להבריאים שבעם לעסוק בהם בעבודת־האדמה, התנפלות השונאים ושנות־הבצורת, שבאו זו אחר זו, רוששו את העם עוד יותר. אז התחיל ביהודה אותו הפרוֹצֶס האיקונומי, שהיה דבר רגיל בימי קדם: מתחלה עוברת האדמה של האכרים העניים, שלָוו מבעלי־האחוזות העשירים זריעה או צרכי־אוכל־נפש, לרשותם של העשירים לפרעון־החובות, ואחר־כך, כשאין עוד אדמה, נפרעים החובות מן הבהמות ומן הבתים של בעלי־החובות, ולבסוף כובשים המַלווים את בניהם ואת בנותיהם של הלוֹוים לעבדים ולשפחות להם, והעם התמרמר על זה מאד. עדיין לא נטשטשה ההכרה הישראלית, שבני אָב אחד הם כל בני יהודה, והאכרים העניים ונשיהם צעקו וטענו: “ועתה כבשר אחינו בשרם, כבניהם ­– בנינו, והנה אנחנו כובשים את בנינו ואת בנותינו לעבדים, ויש מבנותינו נכבשות ­– ואין לאל ידנו (לשחררן), ושדותינו וכרמינו לאחרים” (ה‘, ה’). נחמיה מתמרמר על חמס זה מאד והוא מתקוטט בחורים ובסגנים. הוא מנסה לעורר את מוסר־ כליותיהם: הלא לא רק חטא הוא, אלא גם חרפה היא זו, חרפה בפני הגויים! ­– הוא אומר: "הלא "הלא ביראת ה' תלכו מחרפת הגויים אויבינו (ה‘, ה’). ראו: “אנחנו קנינו את אחינו היהודים הנמכרים לגויים” ­– ואתם מוכרים את היהודים ליהודים, ­– וכדי להיות לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים, שומט נחמיה כל מה שהוא ומשרתיו נושים בעם. הדברים האלה ובפרט המעשה פועלים את פעולתם, והחורים והסגנים, שנחמיה דורש מהם להשיב לבעלי־חובותיהם את שדותיהם, כרמיהם ובתיהם ושלא לבקש את הכסף. שבעלי־חובותיהם חייבים להם, אומרים: “נשיב ולא נבקש”, נחמיה משביעם שבועה חמורה על זה ­– והריפורמה הכלכלית־המדינית הגדולה, שמיטת קרקעות וכספים, נעשית עובדה. נחמיה הראה הפעם אומץ־לב מאין כמוהו. הוא לא שב גם מפני אמצעי חריף, שהוא מקומם תמיד את בעלי־הרכוש ואת התקיפים נגד הסדר החדש. ריפורמה זו היא אפשר היותר חשובה בכל מה שעשה נחמיה לבדו: היא רק היא הכשירה את גִדוּל הישוב הצעיר!

וכשנגמר התקון הכלכלי־המדיני הגדול פנה נחמיה אל תקון דתי־מדיני גדול ביותר. אבל הפעם אך הוציא לפועל מה שהכין וסדר עזרא הסופר. שני גדולי־האומה של אותו זמן נפגשים במפעל אחד. ­– במפעל היותר אדיר של קורות האמונה הישראלית.

כעזרא הבין גם נחמיה, שכל הלקויים שבמדינה היהודית הצעירה באו מתוך “קונסטיטוציה מדינית”, כלומר העדר ספר־חוקים או ספר־תקנות מדיני, שיהא מוסכם ומקובל, וספר־חוקים כזה שיקובל באומה יכול היה להיות רק ספר דתי, ­– ספר־התורה, שהוא כולל חוקים, ששֵם־ה' נקרא עליהם, ועל כן אין מי שיערער עליהם ויהרהר אחריהם. ואולם הבדל דק היה אף כאן בין עזרא ובין נחמיה. לעזרא היתה קבלתו של ספר־התורה ­– הפסק החטאים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, ובכן סוף־סוף ספר דתי, שיש לו, אמנם, ערך לחיזוק המדינה. ואולם לנחמיה היתה קבלתו של ספר־התורה ­– הפסק האַנארכיה המדינית בישוב החדש, קביעת סדר חברותי ומדיני וקוֹדֶכּס משפטי קיים ומתמיד בנוגע לכל העבירות, שחיי החברה וחיי המדינה סובלים מהן הפסד, וביניהן­ – אמנם, בתור עיקר גדול, אפשר אפילו בתור עיקר כל העיקרים, אבל לא בתור עיקר יחידי ­– גם לכל העבירות שבין אדם למקום וכל הקודֶכס הדתי, שאי־אפשר זולתו למדינה בכלל ולמדינה ישראלית, שדתה נבדלת ושונה מדתיהם של כל שאר העמים, בפרט. לעזרא היו המדיניות והמשפט שבספר־התורה חלק מן הדת ולנחמיה היתה הדת חלק מן הסדר המדיני.

התורה בחלקיה השונים (“תורה מגילה, מגילה ניתנה”, גיטין, ס, ע"א) היתה מצויה בעם, ובפרט בידי הכהנים, שעזרא היה אחד מהם, עוד קודם לימי נחמיה. עזרא, בתור אחד־מבני בניו של הכהן הראש האחרון בימי בית ראשון, יָדע את התורה בכל חלקיה, שצֵרף אותם ועָשָאם חמשה חומשי תורה. העם כִּבד והוקיר את חלקי־התורה השונים אף לפני עזרא בתוך נחלת־אבות וירושת־קדומים. אבל עדיין לא היה ספר־התורה “משפט־המדינה”, ספר־החוקים המדיני, שאין לסור ממנו ימין ושמאל. בימי־יאשיהו כבר נתפרסם ספר־התורה, או חלק ממנו (לדעת של רוב החכמים, ספר־דברים), ברוב־עם, ונעשה לחוק במצות־המלך. ואולם בימים הבאים נתרופף חוק זה ביהודה, ובפרט נשתכח בימי גלות־בבל ובשנים שאחריה, שאז היתה דלת־העם הנשארת בארץ פרועה מאד, כאמור. לא היתה עצה אחרת לתקן את מדותיו של העם ולתת סדר קבוע בחייו אלא להטיל את ספר־התורה חובה על בני המדינה החדשה, אבל באופן שלא יהא הדבר נראה ככפית הר כגיגית. ולתכלית זו היה פרסום ספר־התורה צריך להעשות “בעסק גדול”, כלומר, בפומבי ובפרהסיה, ברוב עם ובהמון חוגג, או, כביטויו של התלמוד, “בְּהַקְהֵל”. ואחר הפרסום היו צריכים גדולי האומה לחתום שטר־התחייבות (אמנה), שיקיימו את כל דברי התורה, ובראש המהחייבים היה צריך להיות ­– נחמיה הפחה (או “התרשתא”) עצמו, בתור אדם, שיש לו יפוי־כח מן הרָשות העליונה. רק פרסום כזה ו“כריתת־אמנה” כזו היו יכולים לתת תוקף ועוז לספר־החוקים החדש־הישן.

ואמנם, כך נעשה הדבר לכל פרטיו.

“ביום אחד לחודש השביעי”, כלומר באחד בתשרי, ביום שחל בו עכשיו ראש־השנה, שכפי הנראה, עדיין לא היה מקובל כל־כך באומה כמו שלא היה מקובל אז גם חג־הסוכות (נחמיה ח' י"ד), בשנת 444 לפני ספה“נ, נתאסף “כל העם כאיש אחד”, ואף הנשים בכלל, “כל מבין לשמוע”, אל “הרחוב אשר לפני שער המים”, ועזרא הסופר הביא את ספר־התורה. עמד על “מגדל־עץ (במה), אשר עשו לדבר”, כל הלויים ה”מבינים" (כלומר המסבירים) עמדו אצלו וכל העם מאחוריהם. עזרא, לאחר שבֵּרך את ה' והקהל ענה “אמן” בהרמת־כּפיים והשתחוה לה‘, קרא את ספר־התורה והלויים הסבירו את הדברים הקשים להעם, שעמד על רגליו בכל שעות־הקריאה. כשנקראו התוכחות הקשות שבתורה בכה העם; ואולם נחמיה ועזרא והלויים הרגיעו אותו ואמרו, שהיום הוא קדוש לה’ וצריך לחוג אותו במאכלים שמנים ובמשקים ערֵבים ולשׁלוח מנות למי שאין לו מה לאכול ולשתות, ואין להעצב, “כי חדות־ה' היא מעוזם”. ביום השני התאספו שׁוב, ואז נצטוו על הסוכות (יום הכפורים לא נזכר כלל במקום זה בספר־נחמיה כמו שלא נזכר בו ראש־השנה). בכל ימי חג־הסוכות הוסיפו הלויים לקרוא את התורה. בכ“ד תשרי, אחר העצרת של היום השמיני, נקרא צום כללי. ביום צום זה ערכו ווידוי לאומי: הלויים קראו בו את ווידוים הגדול, שׁהיה זעקה גדולה ומרה לאלהים והרצאה קצרה של ההיסטוריה הישראלית מראשיתה עד ימי־נחמיה (נחמיה ט' ד’­–ל"ז). ווידוי זה, שהתוַדו הלויים בשם העם, היה מהפכה גדולה בחיי כל האומה. והעם הרגיש, שצריך לעשות דבר ממשי, שתתבטא בו מהפכה זו. אז “כורתים אמנה” ו”באים על החתום" כל השרים, הלויים והכהנים. הראשון בחתומים על האמנה הוא “נחמיה התרשתא בן חכליה” הרביעי הוא “עזריה”. ­– כפי הנראה עזרא הסופר, כי בודאי חתם אחד ממסַבבי הפעולה הגדולה בשׁמו העברי המלא “עזריה” ולא בשׁמו המקוצר והנראה כארמי “עזרא”. הכהן הגדול לא היה חתום עליה, וכפי הנראה להלן, לא הסכים לתביעותיה. “אמנה” זו באה לחייב את העם, בצורת גדוליו באי־כחו, לשמור את התורה בכללה, ובפרט ­– לקיים דברים אלו: א) שלא יתחתנו היהודים בעמי־הארץ; ב) שישמרו את השבת ולא יעשו בו לא רק שום עבודה, אלא גם שום משא־ומתן; ג) שישמרו את השמיטה, ואף שׁמיטת־כספים במשמע; ד) שיתנו שלישית השקל בשנה לצרכי המקדש; ה) שׁיקריבו קרבן־עצים לבית־המקדש על פי גורל לעתים קבועות בכל שׁנה; ו) שיקיימו דיני תרומות ומעשרות וכל המתיחס לזה, כדי שיוכלו הכהנים והלויים לעבוד את עבודתם באמונה.

זה היה רגע גדול בחיי־האומה, מאורע אדיר, שרשמו לא ימָחה מתולדות־ישראל לעולם! העם כולו קבל על עצמו אז אותה התורה, שבמשך שנים מרובות היתה ידועה ליחידים בלבד, ועשה אותה לאורח־חייו, לספר־חקים כולל ומקיף את כל חיי־המדינה, את כל חיי־החברה ואת כל חיי־היחיד!

 

עֲלִיָּתוֹ הַשְׁנִיָה שֶׁל נְחֶמְיָה וּפְעוּלוֹתָיו הָאַחֲרוֹנוֹת.    🔗

שתים עשרה שנה היה נחמיה פחה ביהודה (445­–433). כשקרא אותו ארתחשסתא לשוב אליו לשושן הבירה כבר היה הכל מסודר ביהודה כראוי ובלב שקט עזב נחמיה את ירושלים. כששָמע העם שבספר־התורה כתוב: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' ", קבל על עצמו להבדל גם מן הנשׁים הנכריות. הכל היה, איפוא, טוב ויפה והעם כאילו עשה ברצונו הטוב כל מה שדרש ממנו עזרא ולא עשה, ושבאמת הכריח נחמיה לעשות… ואולם אך עזב נחמיה הפחה את יהודה, אך הרגיש העם, שאין עוד ביהודה האדם התקיף ומיופה־הכח מן הממשלה, ­– מיד התחילה ריאַקציה עצומה מצד העם, שבוודאי היה מתרעם על תקוניו של נחמיה אפילו בשעה שהיה זה בירושלים, אלא שלא נועז להטיח דברים נגדו. כבר ראינו, שאלישיב הכהן־הגדול לא חתם על האמנה, ואיך יחתום על אמנה זו האוסרת את החתון, אם מנשה נכדו, בן – יוידע בנו, התחתן בצורר היהודים היותר נורא ­– בסנבלט השומרוני, ולקח לו את בתו ניקאַסו לאשה? ­– אבל גם אלישיב עצמו היה קרוב לטוביה ועזותו של כהן־גדול זה היתה גדולה כל־כך, עד שעשה לטוביה העמוני או לבני־ביתו, לשכה בחצר בית־המקדש. ­– באותו מקום, שהכהנים שמרו בו את כלי בית־אלהים ואת המנחה והלבונה! ­– את התרומה ואת המעשרות חדלו בני העם להביא להכהנים והלויים. בשבת היו דורכים גתות, מביאים את ערמות־התבואה ועומסים על החמורים. הצורים ­– סוחרי ארץ־ישראל ­– היו מביאים בשבת דגים וכל מיני סחורה ומוכרים אותם בשבת. ואולם הדבר יותר מסוכן לקיום המדינה הצעירה היה ­– נשואי־תערובת, שהתחילו מחדש ואפשר לא פסקו כלל, היהודים נשאו נשים אשדודיות, עמוניות ומואביות או החזירו את נשׁיהם הנכריות, שכבר גרשׁו אותן. ותוצאתו של הדבר היתה ­– שכל חנוך־הבנים נעשה בלתי־לאומי, מלא רוח־ההתבוללות שלא מדעת. הבנים הנולדים מנשואי־תערובות אלה “חצי מדבר אשדודית וכלשון עם ועם, ואינם מכירים לדבר יהודית” (נחמיה, י“ג כ”ג) ומה היה יכול להיות אז תריס יותר גדול בפני סכנת ההתבוללות מן הלשון העברית־הלשון הלאומית ולשׁון התורה הלאומית כאחת?

כפי הנראה, חזרו והודיעו לנחמיה, שהישוב החדש הוא בסכנה, ונחמיה מהר לבוא שנית לירושלים (בשנות 431­–424). זוהי העליה השניה, שלא נזכר בה עוד שׁמו של עזרא: כפי הנראה, כבר נפטר אז אבי־הסופרים הגדול. נחמיה ראה, שאף התורה לא הועילה כלום ולא מצא עצה אחרת אלא להראות את ידו החזקה. אם אי־אפשר לפעול בדברים, מן ההכרח הוא לפעול במעשים קשים. הרי מטבעו היה אדם תקיף וקשה. את כליו של טוביה הוא משליך מן הלשכה בלא שום טענות ומענות. כשהוא שומע, שהלויים אינם מקבלים את מניותיהם ועל־כן ברחו מירושלים אל שדותיהם שבגבולים, מפני הרעב, ­– הוא מכונן “אוצרות” לאצור בהם את מניות־הלויים, שלא נִתְּנו בכל משך־זמן־העדרו, וממַנה כהן אחד, סופר אחד, לוי אחד, וגם ישראל אחד פשוט, שיחלקו את המניות הללו בין הלויים. ­– הוא אוסר מקח וממכר בשבת. הוא מתקוטט בחוֹרי יהודה, שנותנים לחלל את השבת ומחללים את השבת בעצמם, והוא מצַוה לסגור את שערי־ירושלים בכל שעות יום השבת ולפתחם אך אחר השבת, ואת משרתיו הוא מעמיד על השערים, שלא יביאו שום סחורה לעיר בשבת. וכשֶנִסו הרוכלים ומוכרי כל ממכר ללון מחוץ לירושלים כדי שהעם יצא אליהם ויקנה כל צרכיו בשבת, הזהירם נחמיה, שאם יעשו כדבר הזה שנית, ישלח בהם את ידו, ­– ומאז חדלו לבוא בשבת. ­– ומה שנוגע להנשים הנכריות, שבניהן דברו אשדודית ולא יָדעו לדבר עברית,­– על זה התמרמר נחמיה ביותר. הוא בא בריב עם בעליהן של הנשים הנכריות, הוכיחם שאף את שלמה המלך, ש“לא היה בגויים הרבים מלך כמותו ואהוב לאלהיו היה”, החטיאו הנשים הנכריות ועל אחת כמה וכמה שתהיינה מחטיאות את בעליהן ביהודה הבלתי־חפשית. אבל הוא לא רק הוכיח את נושאי הנשים הנכריות, אלא גם קללם והכה אחדים מהם ומרטם והשביעם, שלא יעשו עוד כדבר הזה, ואת בנו של יוידע בן אלישב הכהן הגדול, שהיה חתן לסנבלט, כאמור, הבריח מירושלים, ולדבריו של יוסף בן מתתיהו הכהן (פלאַוויוס) יסד מנשה זה, בעלה של ניקאַסו בת סנבלט, את המקדש על הר־גריזים בקרבת שכם, שבסביבותיו נתרכזו השומרונים עד היום הזה. אין לכחד, שאכזריות היתה בענין גירוש הנשים הנכריות. אמנם, כפי הנראה, היו היהודים נושאי הנשים הנכריות מגרשים מפניהן קודם את נשיהם היהודיות והן היו “מכסות דמעה את מזבח־ה', בכי ואנקה” (מלאכי, ב', י"ג), שהרי קשה לחשוב שהנשים הנכריות המגורשות היו באות אל מזבח־ה', לבכות לפני אֵל זר להן. אף־על־פי־כן אכזריות מרובה היתה גם בגירוש הנשים הנכריות וגם בהרחקת השומרונים בכלל, שרובם ככולם היו ­– כמו שאמרנו כבר ­– מבני עשרת השבטים, שנטמעו בהם קצת כותים. בזה נתגלה ריגוריסמוס דתי (“יקוב הדין את ההר”!). אבל אף אם אכזרי היה המעשה ­– הכרחי היה. אילמלא הוא ­– היו היהודים המועטים נטמעים בין הגויים המרובים. יש רגעים בחיי־האומה, שמשתַכּח בהם הקריטֶריון של טוב ורע, רחמנות ואכזריות. אז שולט באומה קריטריון אחר, ­– רצון־הקיום! ­– נתוח קשה עשו עזרא ונחמיה בגופה של האומה, אבל אילמלא נתוח זה היה הרקבון, שחִלְחֵל באבר המנותח, מְאָרֵס את כל הגוף. כל המומֶנטים ההיסטוריים הגדולים מתלַוִים במעשי־אכזריות. בלא “הקזת־דם”, שאמנם, רוח המוסר החי בתוכנו מתנגד לה בהחלט, לא עבר שום רגע גדול בתולדות־האדם. ורגע גדול כזה היה ליהדות בימי עזרא ונחמיה. “להיות או לחדול ­– זו היתה השאלה!” ­– סכנה היתה צפויה לקיום־האומה ולטהרת־היהדות מנשואי־התערובות. אילו היו היהודים סופגים אל תוכם את השומרונים, היתה היהדות מתרוקנת מתָכנה. אל־נא נשכח, שהיהודים שבי־ציון כבר נצרפו בכור־הגלות. הגלות והצרות נטעו בלבם את היהדות הנבואית. השומרונים, אף אם ברובם היו בני עשרת השבטים, לא נצרפו בכור־עוני זה ולשומרונים לא היו ירמיהו ולא יחזקאל ולא ישעיה השני. ולפיכך, אילו נתאחדו היהודים עם השומרונים, לא היתה היהדות משתמרת בטהרתה ורוממותה הנבואית. השומרונים לא היו יכולים לעכל את היהדות ולעשותה לדמם ובשרם כמו שעשוה היהודים, שהרי להראשונים היתה דבר שבא מן החוץ: היא לא נבעה מתוך פנימיות נשמתם. אילו היו מקבלים אותה, בוודאי היו מעַבְּרים את צורתה, כמו שעשו הגויים לנצרות, שקבלוה מן היהודים וערבבו בה יסודות אליליים הרבה עד שנִטַשטשה צורתה היהודית. לפני עזרא ונחמיה היו, איפוא, שתי דרכים: או טשטוש הצורה היהודית הלאומית או ­– האכזריות. ושני מנהיגינו, הרוחני והמדיני, תפסו את הרע במיעוטו. בעיקר הדבר עשו מה שעשו לא כל־כך מתוך השקפה דתית (הדת לא אסרה את השומרונים, אלא אך את העמונים והמואבים) כמו שעשו כך על פי אינסטינקט לאומי, שב“שעת־חירום” הוא מצַוה לֵיהָרג אפילו על מצוה קלה ומכריח להתאכזר מתוך האינסטינקט של שמירת הקיום העצמי. בזמנים כאלה יש צורך בעסקן מדיני קשה ועומד על דעתו ומוכשר אפילו למעשי־אכזריות ­– לא מתוך פניות עצמיות, אלא רק מתוך אמונה עצומה ברעיונו והכרה פנימית בלתי־מנוצחת, שאחרת אי־אפשר לעשות.

ועסקן מדיני כזה היה נחמיה, ­– לא עזרא, שהיה סופר גדול וכהן, אבל לא איש־מעשה אמיץ ורב־פעלים.

ספר חשמונאים ב' (א‘, י“ח­–כ”ט; ב’, י“ג­–י”ד) מספר על נחמיה, שבנה מקדש ומזבח בתוכו וקידש אותם בקרבנות; ואת האֵש בשביל המזבח מצא נחמיה בצורת נוזל סָמִיך “נֶפְתָה” וקרא לה “נֶפְתַר”, כלומר “טהרה”. (הכוונה בוודאי ל“נפט”). וכמו־כן מסופר עליו שם, שאסף את הכתוב על המלכים והנביאים ואת [מזמורי] דוד, וכמו כן את מכתבי־המלכים בדבר נדבותיהם, וכך יסד סִפְרִיָה (“ביבליותיקה”). ובכן דאג נחמיה גם לצד הרוחני הטהור של היהדות: הוא היה לא רק המפרסם את חמשה חומשי־התורה ביחד עם עזרא, אלא גם המאסף הראשון של קובץ כתבי־הקודש, שנכללו בו הרבה מן הנביאים ומן הכתובים. ובזה קדם ליהודה המכבי ­– עסקן מדיני גדול שכמותו וגדול ממנו בתור לוחם, שאף הוא דאג לאירגון החיים הלאומיים ולקבוץ כתבי־הקודש כאחד.

בסוף ימיו של נחמיה (אין אנו יודעים לא אימתי מת ולא היכן מת) כתב את זכרונותיו, שנשארו לנו ­– בהוספות ידועות ובודאי גם בהשמטות ­– בספר נחמיה שבידינו. אין ספק, שהרבה מיושבי ירושלים התאוננו על קָשיו ועל מעשיו התקיפים בנוגע לשמיטת־הכספים, לגירוש־הסוחרים ולגירוש הנשים הנכריות. והוא הרגיש צורך בדבר להתנצל ולספר כל מה שעשה וכמו שעשה; ויחד עם זה קוה, שעל־ידי ספר־זכרונותיו ישארו מעשיו לדורות, ותקותו באה. מתוך זכרונותיו ממש כמו מתוך מעשיו, אנו מכירים את האדם הגדול הזה בכל רשמי צורתו הרוחנית כמו שהיא, באורותיה ובצלליה. ספר־זכרונותיו מלא פשטות וחיים. כולו כתוב (כספר־זכרונותיו של עזרא, שרק קטע גדול אחד הגיע אלינו ממנו בספר־עזרא) בלשון של מדבר־בעדו ובסגנון של אבטוביוגראפיה ­– חידוש, שהכניסו עזרא ונחמיה לתוך ספרותנו העתיקה ושנעשה לא בלא השפעה מצד הספרות הפרסית. האנשים הפועלים בספר־הזכרונות עומדים כמו חיים לפנינו והרבה פרטים מלאי ענין נמסרו לנו על־ידו. נחמיה מתפאר בספר זה כמה פעמים במעשיו לטובת האומה, במַה שלא לקח מן העם את “לחם־הפחה”, במה שמשרתיו עבדו בלא שכר בבנין החומה וגם במה שהחזיק על שלחנו מאה וחמשים איש ופרנס אותם מכספו משני טעמים: “מפני יראת אלהים” ומפני ש“כבדה העבודה על העם” ולבו לא נתן לו לתבוע מן העם הדל את הכסף, שהיה מגיע לו בתור פחה (נחמיה, ה', י“ד­–י”ט). וכמה פעמים הוא אומר: “זכרה לי, אלהי, לטובה כל אשר עשיתי לעם הזה!” ­– וניכרים דברי־אמת, שׁכל מחשבותיו היו לטובת־האומה כפי שהוא הבין אותה. הוא סִכֵּן את עצמו כמה פעמים אך ורק לשם הרעיון הגדול ­– לחזק את ירושלים ולתת ליהודה משטר מדיני־דתי מבוסס ומתוקן. ומה שהוא חוזר על המלות “זכרה לי, אלהי, לטובה” כמה פעמים, מוכיח, שבני האדם לא זכרו לו את מעשיו לטובה, מפני שלא הכירו בכוונתו הרצויה, כנהוג ביחס לכל אדם גדול, שהוא עומד על דעתו ואינו נוטה לפשרות והרכנת־ראש לכל הצדדים. ותקיף בדעתו כזה הרי היה נחמיה.

על־פי טבעו היה אדם קשה, וכשהשעה היתה צריכה לכך ­– אף אכזרי ­– “דיקטאטור” במלוא מובן־המלה. אבל מי שמאשים את נחמיה על אכזריותו הריהו מעיד על עצמו, שאין הוא מבין, מה טיבה של היסטוריה. את האנשים הגדולים מבין העסקנים המדיניים אין למוד בקנה־המידה הרגיל, ואפילו לא באותו קנה־מידה, שבו יש למוד את אנשי־הרוח הגדולים. אין לדון עסקנים מדיניים אלה לכף חובה על מעשיהם הנראים כאכזריים, כמו שאין להאשים כֵּף־סלע שעל שפת הים על שִניו החדות, שבהן ניזוקות הדוגיות הקטנות. נחמיה העמיד תמיד על דעתו ככל אדם גדול; וכשהוא אומר בזכרונותיו פעם בפעם: “זכרה לי, אלהי לטובה!” ­– אין לחשבו מפני־כן לאדם קטן, שמכיר תודה לעצמו ומבקש שכר־פעולתו. כי, אמנם, כל דבר שעשה ­– עשה לטובת עמו ושום דבר לא עשה לטובת עצמו. ובכן ראוי הוא באמת לזכרון טוב. נחמיה לא היה נביא ואף לא פילוסוף, ובכן לא דקדק בביטוייו ודבר ככל מה שתבעה נפשו הבריאה, החזקה והישרה. הוא היה אחד מאלה המועטים בין העסקנים העבריים, שהוכיחו בפועל. ש“אין לך דבר העומד בפני הרצון”. אם היתה מדינה עברית בימי בית שני ואם לאחר מאות־שנה מועטות יכלה להוציא מתוכה חשמונאים להטיל אימה גם על גבורי־רומי ­– נזכרה־נא לטובה על זה את נחמיה בן חכליה! ­–

בימי־התלמוד ובימי־הבינים שאחריהם נִטַשטשה צורתו הרוחנית של נחמיה בזכרונה של האומה: היא נדחתה מפני צורתו של עזרא. ולא לפלא הדבר: עזרא היה אבי־הסופרים ­– אבותיהם של הפרושים ואבות־אבותיהם של התנאים והאמוראים והרבנים שאחריהם. ואולם עוד באמצע ימי בית שני, כשעדיין לא נתרחקו היהודים כל־כך מזמנו של נחמיה, זכרו את נחמיה לטובה יותר משֶזכרו את עזרא. ב“שבח אבות עולם” של ספר בן־סירא, שנמצא לפני כמה שנים במקורו העברי, אין שום דבר על עזרא, ואולם על נחמיה אומר בן־סירא:

נְחֶמְיָה יֵאָדֵר זִכְרוֹ,

הַמֵקִים אֶת חָרְבוֹתֵינו,

וַיְרַפֵּא אֶת הֲרִיסֹתֵינוּ,

וַיַצֵב דְלָתַיִם וּבְרִיחַ.

(בן סירא העברי, מ“ט, י”ג).

ואמנם, נחמיה הקים את חרבות־ירושלים, רפא את הריסות־לשוננו והציב דלתים ובריח להמדינה היהודית, ונאדר יהיה זכרו, כי לא רק לאלהיו יכול היה להתפלל שיזכור לו את מעשיו הגדולים לטובה, בתקוה, שכן יהיה באמת; בלב בטוח, שתתקבל תפלתו, יכול היה לבקש גם־כן:

“זָכְרָה לִי, עַמִי לְטוֹבָה!” ­–

אודיסה, שושן־פורים, תרע“ב. ­– ירושלים, כ”ז תמוז תר"ץ.