ספר ראשון

 

שיר הימאי האמריקני    🔗

מותק שלי, הפסיקי לבכות,

כיכר גֶ’קסון קיימת, תוכלי לחכות,

בניוּ־אוֹרלִינס שטופת־השמש,

בלוּאיזיאַנה החביבה.

היא חושבת שנקברתי בים,

ולא רוצה עוד לחכות לי סתם,

בניוּ־אוֹרלינס שטופת־השמש,

בלואיזיאנה החביבה.

באניית־מתים בים אני שט,

לא אזכה בכלום והכול לי אבד,

רחוק מניוּ־אוֹרלינס שטופת־השמש,

רחוק מלוּאיזיַאנה החביבה.

 

1    🔗

הבאנו מיטען־כותנה מלא מניוּ־אוֹרלִינס לאַנטוֶרפֶּן באניית־הקיטור טוֹסקָלוּזָה. אניה יפה היתה. יפה היתה, לכל הרוחות. אניה ממדרגה ראשונה. תוצרת ארצות־הברית. נמל־הבית: ניוּ־אוֹרלינס. הו את, ניוּ־אוֹרלינס הצוחקת, שטופת־השמש, השונה כל כך מהערים המפוכחות של הפּוּריטַנים הקפואים וסוחרי הבדים מסוידי־העורקים של הצפון! ואלו מגורים נהדרים לצוות! סוף־סוף נמצא בונה־אניות, שהגה את הרעיון המהפכני, כי גם אנשי הצוות אנשים הם ולא ידיים־עובדות בלבד. הכול נקי ונאה. מקלחת ולבנים נקיים בשפע, והכול אטום מפני יתושים. האוכל טוב וניתן בשפע. תמיד אתה מקבל צלחות נקיות, וכפות, מזלגות וסכינים מצוחצחים. עובדים כאן בחורים צבעוניים, שכל עיסוקם הוא שמירת הנקיון במגורים, כדי שיהיו אנשי־הצוות בריאים ושרויים במצב־רוח טוב. סוף־סוף גילתה חברת־האניות, כי ימאים שרוחם טובה עליהם משתלמים לה יפה יותר מאנשים מדוכאים.

קצין שני? נוֹ, סֶר. לא שימשתי קצין שני בגיגית זו. הייתי פועל־סיפון פשוט, פועל צנוע. ראה, אדוני, כמעט שאין כבר מלחים. ואין גם דורש להם. אניית־סוחר חדישה כזאת אינה עוד למעשה אניה. הרי זו מכונה צפה. ובוודאי אינך סבור, כי מכונה זקוקה לשרותם של מלחים, גם אם אין הבנתך רבה בענייני אניות. מכונה זו זקוקה לפועלים ולמהנדסים. אפילו רב־החובל הוא כיום מהנדס בלבד, ואפילו המלח־הכָּשיר, העומד ליד ההגה, שעדיין אפשר לראות בו מלח יותר משבכל איש צוות, אינו אלא מכונאי. עליך רק להפעיל את המנופים הקטנים, ומכונת־ההיגוי נותנת לאניה את כיווּנה.

הרומנטיקה של סיפורי־הים חלפה זה כבר. וכן אני סבור, כי רומנטיקה זו לא היתה קיימת מעולם. לא באניות־המיפרשׂ ולא על הים. רומנטיקה זו היתה קיימת בדמיונם של המחברים את סיפורי־הים. סיפורי־ים כוזבים אלה פיתו נערים טובים לצאת אל חיים וסביבה שהביאו אותם בהכרח להרס גופני ונפשי, מפני שלא היו מצוידים לחיים אלה אלא באמונתם הילדותית בַּכנות וּבאהבת־האמת של הסיפורים. ייתכן, כי היה היתה איזו רומנטיקה בחיי רבי־החובלים וההגָאים. אך מעולם לא ידעו אותה אנשי הצוות. מאז ומעולם היתה הרומנטיקה של אנשי הצוות: עבודה קשה בלתי־אנושית ויחס שזוכות לו בהמות. רבי־החובלים והגָאים מופיעים כדמויות באוֹפֶּרות, ברומאנים ובבַּלָדוֹת. שיר־התהילה לגיבור העושה את המלאכה לא הושר מעולם. שיר־השירים הזה היה גם גס מכדי שיעורר התפעלות אצל האנשים שהיו רוצים לשיר אותו, יֶס, סֶר.

ואני הייתי פועל־סיפון צנוע, וזה הכול. חייב הייתי לעשות כל מלאכה שנזדמנה. למען האמת, הייתי צַבּע בלבד. המכונה פועלת מכוח עצמה. ומכיוון שיש להעסיק את הפועלים, ועבודה אחרת מזדמנת במקרים יוצאים מהכלל, כשנדרש לנקות את המחסנים או לתקן משהו, צובעים תמיד, מבוקר עד ערב, ואין מפסיקים כלל. תמיד יימצא משהו הדורש צביעה. יום אחד מעוררת בך צביעה נצחית זו תמיהה רצינית, ואתה מגיע למסקנה המפוכחת, כי כל שאר האנשים, אלה שאינם שטים בים, עוסקים בהכנת צבע. או־אז עולים בך רגשי תודה עמוקה לאנשים אלה, שכן אילו סרבו באחד הימים להוסיף ולהכין צבע, לא היה פועל־הסיפון יודע מה לעשות, והקצין הממונה על פועלי־הסיפון היה נתפס ליֵאוש, מפני שלא היה יודע מה לצווֹת לסיפּוּנאים. הן לא ייתכן שיקבלו כסף חינם. נוֹ, סֶר.

השכר אמנם לא היה רב. חייב אני להודות. אבל אילו נמנעתי מלהוציא פרוטה וצרפתי את השׂכר חודש בחודשו, ולא הייתי מובטל כל אותה תקופה, לא הייתי מגיע, אמנם, לאחר עשרים־וחמש שנים של עבודה וחסכון בלתי־פוסקים למנוחה ולנחלה. אבל יכולתי להצטרף, במידה מסוימת של גאווה, לאחר עוד עשרים־וחמש שנים של עבודה וחסכון, אל השכבה התחתונה של המעמד הבינוני. הייתי מצטרף אז אל אנשי־השכבה היכולים לומר: השבח לאלוהים, הנה הנחתי הצדה כמה פרוטות ליום־סגריר. ומאחר ששכבה זו בעם היא הזוכה לכל שבח, היא המקיימת את המדינה על יסודותיה, הייתי יכול להיקרא אז חבר בעל־ערך בחברת־האדם. השׂגת מטרה זו שווה חמישים שנות עבודה וחסכון. הנה הבטחת לעצמך את העולם הבא, ואת העולם הזה – לאחרים.

לא היה לי חשק לראות את העיר. איני סובל את אַנטוֶרפן. מתרוצצים בה ימאים רעים, זונות רבות וטיפוסים דומים. יֶס, סֶר.

אבל בחיים אין דבר מתרחש בפשטות כזאת. לעתים רחוקות מתחשבים החיים ברצוי לך ובבלתי־רצוי. לא הסלעים קובעים את אופי העולם ואת מהלכו, אלא חלוקי־אבן קטנים וגרגרים.

לא השׂגנו מיטען להובלה ועמדנו לשוב עם מיטען־סרק, זְבוֹרית, לשם איזון. בערב האחרון שלפני ההפלגה יצאו כל הצוות העירה. לבדי הייתי במדור־המלחים. עייפתי מהקריאה, עייפתי מהשינה, ולא ידעתי מה לעשות. בשתים־עשרה נפסקה העבודה ונקבעו המשמרות למסע. ועל כן הלכו הכול העירה, ללגום עוד לגימה אחת לדרך, מפני שכאן היא לא תינתן לנו.

הלכתי אל המעקה כדי לירוק לים ושבתי למגורים. רוחי היתה רעה בגלל הסתכלות נצחית זו במגורים הריקים, במיבנים שבנמל, מחסנים, אמבּרים, משרדים שוממים על חלונותיהם העגומים, שמבעדם אתה רואה מסַווגי־מכתבים, ערימות מכתבי־מיסחר ותעודות־משלוח. כל זה שומם ומייאש עד בלי די. היום היה מעריב, ובחלק זה של הנמל לא נראתה נפש חיה.

נתקפתי געגועים פשוטים להרגשת קרקע מתחת לרגלי, געגועים לרחוב ולאנשים המדשדשים ברחוב ומפטפטים. כן: רציתי לראות רחוב, פשוט רחוב, לא עוד. רחוב שאינו מוקף מים, רחוב שאינו מתנדנד, אלא עומד איתן. רציתי להעניק לעיני מתנה קטנה, לאפשר להן לראות רחוב.

“היה עליך להקדים לבוא,” אמר הקצין. “איני נותן עכשיו כסף.”

“אבל אני זקוק ויהי מה למיקדמה של עשרים דולאר.”

“חמישה תקבל, אף סֶנט יותר.”

“בחמישיה אין לי מה לעשות. אני זקוק לעשרים, שאם לא כן, אחלה מחר. מי יצבע אז את המטבח? אולי אתה יודע מי? אני זקוק לעשרים.”

“עשרה. וזה דברי האחרון. עשרה או אף פרוטה. בכלל איני חייב לתת לך אפילו סנט אחד. לא ענייני.”

“טוב, תן עשרה. זו קמצנות די נבזה ונעשה לי עוול, אבל עלינו לסבול הכול, כבר התרגלנו.”

“חתום על הקבלה. מחר נרשום בספר. אין לי חשק לרשום עכשיו.”

העשיריה היתה איפוא בידי. ולא רציתי אלא בעשרה, אך אילו אמרתי עשרה, לא היה נותן יותר מחמישה בשום פנים, ויותר מעשרה לא יכולתי להוציא, כי לא רציתי. כי מה שנכנס לכיסך בצאתך העירה, כבר לא ישוב.

“ואל תשׁתכר. המקום הזה גרוע למדי.” אמר הקצין כשלקח את הקבלה.

היה בדבריו משום עלבון משווע. רב־החובל, הקצינים והמהנדסים השתכרו פעמיים ביום מאז אנו עוגנים כאן, ולי מטיפים שלא להשתכר. ולא עלה על דעתי כלל, למה? מעשה לא נבון, טיפשי.

“לא,” עניתי, “אינני טועם טיפה מהרעל הזה. יודע אני מה חובתי כלפי ארצי אפילו בנכר. יֶס, סֶר. אני מתנזר מיין, אף טיפה. יכול אתה לסמוך עלי, כזה אני. אני נשבע, יד על לב.”

יצאתי וירדתי מהגיגית.

 

2    🔗

היו דמדומי־קיץ ממושכים, יפים להפליא, דשדשתי ברחובות כשדעתי נוחה מהעולם, ולא האמנתי שיימצא אדם שאין עולם זה נאה בעיניו. הסתכלתי בחלונות־הראווה, הסתכלתי באנשים שפגשתי בדרכי. נערות יפות, ימח שמן, משהו הראוי להתכבד בו. מקצתן לא שׂמו לב אלי כלל. אבל אלה שחייכו אלי, היו היפות ביותר. ומה יפה חיוכן! והנה הגעתי אל בית שחזיתו המפוארת מוזהבת. כל הבית והזיהוב היו עליזים מאוד. הדלתות היו פתוחות לרווחה ואמרו: “אנא היכנס, ידיד, לרגע קל. שב בנוחות ושכח את דאגותיך.”

לא היו לי כל דאגות, אבל הצחיק אותי שאומרים למישהו כי יוכל לשכוח את דאגותיו. זה היה חביב מאוד. ובפנים הבית כבר היו רבים, וכולם היו עליזים, כולם שכחו את דאגותיהם, שרו וצחקו, ונשמעה מוסיקה כל כך נעימה. רק כדי להווכח האם הבית מוזהב בפנים כפי שהוא מוזהב בחוץ נכנסתי וישבתי על כיסא. מיד ניגש אלי בחור, חייך אלי והעמיד לפני בקבוק וכוס, ממש לפני אפי. אין זאת כי לאומיותי נרשמה בקצה אפי, שכן אמר הבחור אנגלית: “אנה, שתה, ידידי, ותהנה ככל האנשים כאן.”

פנים שמחות בלבד סביבי, והרי שבועות על שבועות לא ראיתי דבר מלבד מים וצבע מסריח. ועל כן נהניתי, והחל ברגע זה לא נתפסתי לשום עניין מיוחד. איני מגנה את הבחור הידידותי שהביא את הבקבוק, אבל מגנה את הדרשות החסודות שהניחו אותנו כה חלשים מול הפיתויים. תמיד הדרשות מחלישות, מפני שטבע הוא באדם לא לציית להן.

כל הזמן עמד ערפל מצחיק סביבי, ומאוחר בלילה מצאתי את עצמי בחדרה של נערה יפה וצחקנית. לבסוף אמרתי לה: טוב, עלמתי, מה השעה כעת?"

“הו,” אמרה בלוויית צחוקה היפה, “אתה בחור נאה.” כן, רבותי, בוודאי שכך אמרה לי העלמה. “בחור נאה, הו, בחור נאה, אל תשחית את התענוג, היה אביר, אל תשאיר לבדה באמצע הלילה גברת צעירה ועדינה. אולי נמצאים פורצים בסביבה, ואני פחדנית כל כך, והפורצים יכולים אפילו להרוג אותי.”

כן, אני יודע מהי חובתו של בחור אמריקני שדמו אדום, כשהוא נדרש, בנסיבות כאלה, להגן על גברת חלשה וחסרת־ישע. עם נשימתי הראשונה שיננו לי: נהג בכבוד בגברות, וכשגברת מבקשת ממך משהו, עליך לזנק ולעשות את רצונה. אפילו יעלה הדבר בחייך.

טוב, עם שחר, זינקתי לרוץ אל הנמל. אולם “טוּסקלוֹזה” לא נראתה עוד. המקום שעגנה בו היה פנוי. היא יצאה לשוב הביתה, אל ניו־אורלינס שטופת־השמש, שבה הביתה בלעדי.

ראיתי ילדים שתעו ואמם אבדה להם. ראיתי אנשים שביתם עלה באש, או נסחף בשטפון, וראיתי חיות שבן־זוגן נורה או נשבה. כל זה היה עצוב מאוד. אבל אין עצוב מימאי בארץ זרה שאנייתו הסתלקה בלעדיו. הימאי שנשאר בחוף. הימאי המיותר בחוף.

לא הארץ הנכריה היא המדכדכת את נפשו ודוחקת בו לבכות כילד. הוא רגיל לארצות נכר. תכופות נשאר בהן מרצונו, והתפטר מסיבות כלשהן. ואז לא היה עצוב ומדוכא. אבל כשהאניה שהיא ביתו מפליגה בלי לאסוף אותו, מצטרף לרגש הנֶכר והערירוּת גם רגש המיוּתרוּת. האניה לא המתינה לו, היא תעוץ לה עצה בלעדיו, אין היא זקוקה לו. מסמר ישן שנשר מאיזה מקום ונעדר, עלול לסכן את האניה. אך הימאי, שעד אתמול ראה עצמו חשוב לרווחתה של האניה ולפעולתה, שווה היום פחות מהמסמר ההוא. אי־אפשר בלי המסמר ההוא, אבל הימאי שנשאר בחוף לא יחסר, חברת־האניות תחסוך לה את שׂכרו. ימאי ללא אניה, ימאי שאינו שייך לאניה, שווה פחות מאשפת חוצות. אין הוא שייך לשום מקום, ואין איש רוצה במגע עמו. אם יקפוץ עכשיו לים ויטבע כחתול, לא יחסר לאיש, ואיש לא יחפש אחריו. “אלמוני, כנראה ימאי,” זה הכול מה שיוגד עליו.

נורא נחמד, אמרתי בלבי, ומיד הרבצתי בכרבולתו של גל־היאוש, שיסתלק לו. הוצא מתוק מעז, ומיד תיעָלם כל הרעה.

עזוב, חרבּן על הגיגית הזקנה, יש אניות אחרות בעולם, האוקינוסים רבים ונרחבים. תבוא גיגית אחרת, טובה יותר. כמה אניות יש בעולם? בוודאי מחצית המיליון, ואחת מהן תהיה בוודאי זקוקה לפועל־סיפון. ואנטוורפן הוא נמל גדול, ובוודאי עוגנות כאן פעם אחת כל אותן אניות, באחד הימים, לפעמים. אבל דרושה סבלנות. הלא איני יכול לצפות, כי מיד תצוף כאן תיבה ורב־החובל יצעק באימת־מוות: “אדוני פועל־הסיפון, עלה־נא מהר אלי, אני זקוק לפועל־סיפון, אל תלך אל שכני, אני מתחנן לפניך.”

אכן לא התאבלתי יותר מדי על טוּסקלוֹזה הבוגדנית. מי היה מאמין שתנהג כך דמות־נשית יפה זו? אבל כאלה הן כולן, כולן. אבל היו בה מגורים נקיים והאוכל היה משובח. כרגע הם אוכלים את ארוחת־הבוקר, המנוּולים הארורים, ואוכלים גם את מנת החביתה־בקתלי־חזיר שלי. אילו לפחות קיבל את המנה סְלים, כי לכלב הזה, בּוֹבּ, איני מאחל את החביתה שלי. אבל דווקא הוא יהיה הראשון שיחטט בחפצי ויקח לעצמו את כל המשובח, לפני שיינָעלו חפצי. בריונים אלה לא יניחו בכלל לנעול את חפצי. הם יחלקו אותם ביניהם ויאמרו כי לא היה לי דבר, כך יאמרו הבריונים, השפלים האלה. גם בסְלים זה אין לתת אמון, הוא גנב לי תמיד את הסבון הטוב, כי לא רצה להתרחץ בסבון הפשוט, הסייח המצוחצח הזה מברוֹדוויי. יֶס סֶר. כך נהג סְלים, ואילו ראית אותו, לא היית מאמין.

באמת שלא הצטערתי מאוד על הגיגית שברחה לי. אבל ציערה אותי נורא העובדה, שנותרתי בלי פרוטה. הנערה היפה ההיא סיפרה לי בלילה, כי אמה האהובה מאוד חולה אנושה, ואין לה כסף לקנות תרופות ומזון מחזק. לא רציתי לשׂאת באחריות למות האם, ולכן נתתי לנערה היפה את כל כספי. היא גמלה לי ביד נדיבה באלף תודות של אושר. כלום יש בעולם משהו העשוי להעניק אושר רב יותר מאלף תודות של נערה יפה, שאמה האהובה ניצלה בדרך זו ממוות? נוֹ, סֶר.

 

3    🔗

ישבתי על תיבה גדולה שהיתה מוטלת בחוף, ועקבתי אחר “טוֹסקלוֹזה” המתרחקת בים. התפללתי אף קיוויתי שתעלה על סלע ותיאָלץ לשוב, ולפחות להוריד את הצוות לסירות ולשלוח אותם לחוף. אבל היא עקפה יפה את השוּניוֹת, שכן לא הפכה פניה לשוב. על כל פנים, איחלתי לה בכל לב את כל האסונות והתקלות, העלולים לפגוע באניה. אבל מישאלתי הברוכה ביותר היתה, שיפלו בידי שודדי־ים, והללו יבזזו את תכולת האניה כולה, ויקחו מידי החיה הזאת, בּוֹבּ, את כל החפצים שלקח לו בינתיים לעצמו כאילו הם שלו, וכן יחטיפו לו אחת אדירה בפרצופו המחייך, כדי שיעבור לו החשק לחייך ולהקניט לכל ימי חייו.

וכשנטיתי להתנמנם קצת ולחלום על הנערה היפה ההיא, טפח מישהו על כתפי והעיר אותי. מיד פתח בדיבור שוטף ונמרץ, עד שנסתחררתי.

זעמתי ואמרתי בכעס: “לכל הרוחות. עזוב אותי. לא רוצה בקשקוש שלך. ומלבד זאת, איני מבין אפילו מלה אחת בטרטור הזה. לך לעזאזל!”

“אתה אנגלי, לא כן?” שאל עכשיו אנגלית.

“לא, יאנקי.”

“אהא, אם כן אמריקני.”

“כן, ותן לי מנוחה והסתלק. איני רוצה שום עסקים אתך.”

“אבל אני רוצה עסקים אתך, אני שוטר.”

“אז יש לך מזל, ידידי היקר, זו מישׂרה טובה,” אמרתי.

“מה קרה לך? האם מצבך מטונף, או שיש לך דאגות אחרות? מה, הימאי?” שאל.

“כן, בן־אדם. אולי יש לך מישׂרה בשבילי?”

“מאיזו אניה אתה?”

“‘טוסקלוזה’ מניו־אורלינס.”

“הפליגה בשלוש לפנות בוקר.”

“לא זקוק לך שתספר לי זאת. זו בדיחה ישנה ומסריחה למרחק כמה רחובות.”

“איפה תעודותיך?”

“אלו תעודות?”

“תעודת הימאי.”

“זהו, לכל הרוחות! תעודת־הימאי שלי! היתה תחובה במקטורן, והמקטורן בשׂק־החפצים שלי, והשׂק רבץ בנועם מתחת למדף שלי ב’טוסקלוזה' ו’טוסקלוזה' היא עכשיו – איפה היא יכולה להיות עכשיו? אילו רק ידעתי מה הם מקבלים היום לארוחת־הבוקר! שוב חרך בוודאי הכושי את קתלי־החזיר. טוב, אני כבר אספר לו סיפור כשאבוא לצבוע את המטבח.”

“תעודת־הימאי שלך? אתה מבין את כוונתי?”

“תעודת־הימאי שלי. אם אתה מתכוון אליה, אל תעודת־הימאי שלי, ובכן עלי לומר לך את האמת. אין לי תעודת־ימאי.”

“אין לך תעודת־ימאי?” כדאי היה לשמוע באיזו נימה נדהמת אמר את הדברים. בקירוב, כאילו אמר: “מה, אינך מאמין שיש מים בים?” שׂכלו לא הבין כיצד ייתכן שאין לי תעודת־ימאי. שאל בפעם השלישית. אבל עם שאלה זו, שהיתה מוכנית ממש, התאושש כבר מתדהמתו והוסיף:

“ואין לך שום תעודות אחרות, דרכון או תעודת זהות או משהו דומה?”

“אין.” חיפשתי בכיסי בקפידה, אף שידעתי שאפילו מעטפה ריקה הנושאת את שמי אין בכיסי.

“בוא עמי!” אמר עתה האיש.

“לאן?” שאלתי, כי רציתי לדעת מה זומם האיש ואל איזו אניה הוא מתכוון להביא אותי. לאניית־מבריחים לא אעלה, זאת אוכל לומר לו מיד. עשרה סוסים לא יעלו אותי לשם.

“לאן? מיד תראה לאן.” איני יכול לומר, כי האיש נהג בי בידידות יתירה. אולם שׂוכרי־המלחים ידידותיים רק כשאין בידיהם מועמדים לעלות לאיזו גיגית. הספינונת שלו נראתה לי רעועה למדי. לא קיוויתי כי אעלה כה מהר לאיזו גיגית. אדם זקוק למזל, ואל ימהר להתייאש. סוף־סוף עלינו. לאן? ניחשת נכון, אדוני. אל תחנת־המשטרה. כאן חיפשׂו יפה על גופי. כשסיימו את החיפושׂ ולא נותר תפר בבגדי שלא נבדק, שאל אותי האיש: “אין נשק? אין כלים?” באמת, שרציתי להחטיף לו אחת בכל התנופה. כאילו יכולתי להטמין מקלע בחלק העליון של הנחיריים, ומוט־פיצוח מתחת לשמורת־העין. אבל כאלה הם האנשים הללו. אם לא מצא, סימן שהחבאת. אבל שאין בידך מה שהם מחפשׂים, אין הם מסוגלים להבין, ולא ילמדו להבין. אז, עדיין לא ידעתי זאת.

עתה נדרשתי לעמוד לפני דלפק־כתיבה, שאליו ישב אדם והסתכל בי, כאילו גנבתי את מעילו. הוא פתח ספר כרסתן שבו תצלומים רבים. האיש שהביא אותי לכאן שימש מתורגמן, ובלעדיו לא היינו מבינים זה את זה. כשהיו הבחורים שלנו דרושים להם בימי המלחמה, הבינו אותנו יפה וכל זה חלף מזמן, ועתה אין הידיעה דרושה להם עוד. הכוהן הגדול – כך נראה האיש מאחורי דלפק־הכתיבה שלו – היה מביט בתצלום ומביט בי, או ליתר דיוק – בפני. למעלה ממאה פעמים עשה כן, ושרירי־צווארו לא נתעייפו. עד כדי כך רגיל היה למלאכה זו. שעתו היתה פנויה, והוא ניצל אותה בלב שקט. אחרים משלמים את תמורת זמנו, ומדוע ימהר.

סוף־סוף הניד ראש וסגר את הספר. ברור, שלא מצא את התצלום שלי. ואכן לא נזכרתי כי הצטלמתי באחד הימים באנטוורפן. התעייפתי נורא בעסק המשעמם הזה ואמרתי: “ועכשיו אני רעב, עוד לא אכלתי את ארוחת־הבוקר.” “נכון,” אמר המתורגמן והכניס אותי לחדר קטן. רהיטים רבים לא היו שם, ואלה שהיו, לא הוכנו בידי נגרים־אמנים.

אבל מהו החלון הזה? מופלא הדבר, כרגיל משמש בוודאי החדר לשמירת אוצר־המדינה הבלגי. האוצר בטוח כאן מכל תקיפה, לפי שאין איש מסוגל לחדור מבעד לחלון הזה, נוֹ, סֶר.

רוצה הייתי לדעת, אם זו בעיניהם ארוחת־בוקר. קפה ולחם במרגרינה. עדיין לא התאוששו מהמלחמה, ולא חשוב מה כותבים העיתונים. אין זאת, כי גם לפני המלחמה היו הללו מכנים פירורים אלה ארוחת־בוקר, והנה הופיעו כאן הכמות והאיכות בצורתם המיזערית, ואולי אפשר לכנותם ארוחת־בוקר רק מפני שניתנו בבוקר.

בסמוך לצהריים שוב הובאתי לפני הכוהן־הגדול.

“אתה רוצה לעבור לצרפת?”

“לא, איני אוהב את צרפת. הצרפתים כובשים הם ואינם יודעים מנוחה. וכאלה זקוקים תמיד לחיילים. ומאחר שאין לי תעודת־ימאי, הם עלולים לעשות ממני חייל. לא, לצרפת לא אלך בשום פנים.”

“מה דעתך על גרמניה?”

ראו, מה האנשים האלה רוצים לדעת!

“גם לגרמניה איני רוצה.”

“מדוע, גרמניה היא ארץ יפה באמת, ושם תמצא אניה על נקלה.”

“לא, איני אוהב את הגרמנים. כשאתה מגיש להם חשבון, הם כועסים, וכשאין בידם לשלם את החשבון, הם הדפוקים. ומכיוון שאין לי תעודת־ימאי, הם עלולים לדרוש ממני שאשלם גם אני יחד עמם. וסכומים כה גדולים לא אשׂתכר על הסיפון. שם לא אצליח לטפס אל השכבה התחתונה של המעמד הבינוני ולהיות חבר חשוב בחברת־האדם.”

“מדוע אתה מרבה דברים? אמור פשוט, אתה רוצה לשם או לא?”

לא ברור לי, אם הם מבינים אותי. אבל יש להם פנאי והם שׂמחים לבלות אותו בשיחה.

“ובכן, בקיצור והקץ לשיחות, אתה הולך להולנד,” אמר הכוהן־הגדול, והמתורגמן חזר על דבריו.

“אבל איני אוהב את ההולנדים,” אמרתי וכבר רציתי לספר לו משהו, אך הוא הקדים: “אם אתה אוהב את ההולנדים או אינך אוהב, לא מעניין אותנו כלל. תברר זאת עם ההולנדים. בצרפת היית זוכה למיטב הטיפול. אבל לשם אינך רוצה, גם לגרמניה אינך רוצה לעבור, גם היא אינה טובה בעיניך, ועל כן תלך עכשיו פשוט להולנד. זהו וגמרנו. אין לנו גבול אחר. ובגללך לא נוכל גם למצוא לנו שכן חדש, שיזכה אולי בהערכתך, ולמים אין לנו שום רצון להטיל אותך, לפי שעה. והמים הם הגבול האחרון שנותר לנו בשבילך. ובכן, להולנד, וגמרנו. שׂמח שיצאת מן העסק בזול כל כך.”

“אבל רבותי, אתם טועים. אין לי כל רצון לעבור להולנד. ההולנדים כובשים…”

“שקט עכשיו. השאלה הוכרעה. כמה כסף יש לך?”

“הלא הפכתם בכיסי ובדקתם את כל התפרים בבגדי. כמה כסף מצאתם שם?” כיצד אפשר לא להשתולל מכעס? הם מחפשׂים אצל אדם שעות על שעות בעזרת זכוכית־מגדלת, ואחר־כך הם שואלים בתמימות־קדושים כמה כסף יש לך. “אם לא מצאתם, אין לי כסף,” אמרתי.

“טוב, בזה גמרנו. הכנס אותו לתא.”

ובזה סיים הכוהן־הגדול את הטקס.

 

4    🔗

לפנות ערב הביאו אותי אל תחנת־הרכבת. שניים, אחד מהם המתורגמן, ליוו אותי. כפי הנראה חשבו, כי מעולם לא נסעתי ברכבת, ולא טוב שאעשׂה הכול לבדי. האחד קנה כרטיסים בעוד השני דבוק אלי ומשגיח, שלא יבוא כייס ויבדוק שוב את תכולת כיסי, מכיוון שבמקום שחיפשׂו בו השוטרים, לא ימצא אסימון שחוק אפילו המיומן שבכייסים.

האיש שקנה את הכרטיסים לא נתן לי את הכרטיס שלי. בוודאי חשד, שמיד אמכור אותו. הם ליוו אותי איפוא בנימוס אל הרציף והכניסו לתא־הקרון. קיוויתי, כי כאן ייפרדו ממני לשלום. ולא עשו כן. הם ישבו בתא שלי, וכדי לשמור עלי מסכנת הנפילה החוצה, הושיבו אותי ביניהם. איני יודע, האם תמיד נוהגים שוטרים בלגים בנימוס כזה. על כל פנים, לא יכולתי להתאונן עליהם כלל. עתה נתנו לי סיגריות. עישַנּו והרכבת הפליגה. לאחר נסיעה קצרה ירדנו מהרכבת ונכנסנו לעיירה קטנה. שוב הביאו אותי אל תחנת־משטרה. נאלצתי לשבת על ספסל בחדר, שבו נמצאו כל השוטרים הממתינים לתפקידם. השניים שבאו עמי סיפרו עלי סיפור גדול. שאר השוטרים לטשו עלי עיניים בזה אחר זה, ואחדים מהם בעניין רב, כאילו לא ראו מעולם אחד כזה, כאילו ביצעתי באיזה מקום שוד־התאבדות. דווקא אלה שהסתכלו בי בצורה מעוררת דאגה, שראו אותי מסוגל לבצע את הפשע המתועב ביותר שעדיין לא נתפס מבצעו, וייחסו לי יכולת לבצע בעתיד פשעים כבדים אף יותר מהפשע שכבר ביצעתי, לפי דעתם שאינה טועה, – דווקא אלה העלו על דעתי פתאום את הרעיון, שאני ממתין כאן לתליין, שאיננו ברגע זה בבית ומישהו יצא לחפשׂו.

לא נטיתי לצחוק כלל וכלל. נוֹ, סֶר. העניין היה רציני מאוד. די אם נהרהר קצת במצב שנוצר. לא היתה לי תעודת־ימאי, לא היה לי דרכון, לא היתה לי תעודת־זהות, לא היתה בידי כל תעודה אחרת, ואפילו את תצלומי לא מצא הכוהן־הגדול בספר העבה שלו. אילו לפחות נמצא שם תצלומי, היה יודע מיד מי אני. להחמיץ את הפלגת “טוֹסקלוֹזה” – זה יכול לספר כל משוטט. דירה לא היתה לי בשום מקום בעולם. לא גיגית ולא אכסניה־של־מלחים. לא הייתי חבר בשום לשכת־מיסחר. הייתי שום־איש. ובכן, אני שואל, מדוע יפרנסו הבלגים המסכנים אחד־שום־איש, כשעליהם לפרנס ילדי־שום־איש כה רבים, שאמנם הם במחציתם, לפחות, שלהם? ואילו אני איני שלהם אפילו במחצית. הייתי רק עילה נוספת לצורך להוסיף לשאוב כסף מאמריקה. לתלות אותי, הרי זו הדרך הקצרה והפשוטה יותר להיפטר ממני. לא יכולתי אפילו לכעוס עליהם. אין איש בעולם דואג לי, איש לא ישאל עלי, ואין להם אפילו צורך לרשום את שמי בספרים הכרסתנים שלהם. והם יתלו אותי, אין ספק. הם ממתינים רק לתליין, היודע את מלאכתו, שאם לא כן התלייה בלתי־חוקית והיא רצח פשוט.

ראה, כמה צדקתי! והנה ההוכחה: אחד השוטרים ניגש אלי ונתן לי שתי חפיסות עבות של סיגריות, המתת האחרונה לחוטא המסכן. כן נתן בידי גפרורים, ישב לידי ופטפט עמי, צחק והיה ידידותי, טפח על שכמי ואמר: “לא נורא, בחור, אל תקח ללב באופן טראגי. עשן, כדי שלא יארך לך הזמן, עלינו להמתין עד שיחשיך. באור, לא נוכל לעשות את זה כראוי.”

לא לקחת ללב באופן טראגי כשהולכים לתלות אותך! זה לא נורא! הייתי רוצה לדעת, אם כבר ניסו לעשות לו את הדבר הזה, ועל כן הוא יכול לומר: “לא נורא. נמתין עד חשיכה.” כמובן, ביום אין להם בטחון, אולי נפגוש מישהו שמכיר אותי, ואז יתחרבן כל המישחק. אבל אין טעם להתייאש, להרכין ראש, כשעוד מעט יורכן ראש זה אל עניבת־החנק. הכרחתי עצמי ועישנתי כמעשנת בית־חרושת, שלא להוריש להם לבסוף כמה סיגריות.

אין לסיגריות כל טעם. קש טהור. לכל הרוחות, איני רוצה להיות תלוי. אילו אך ידעתי כיצד להימלט מידיהם. אבל הם מקיפים אותי. וכל חדש, הנכנס לכאן לאחר סיום תפקידו, לוטש עלי עיניים ושואל את חבריו מי אני, מדוע אני כאן ומתי יתלו אותי. ואז מתפשט חיוך על פניו. עם מאוס. הייתי רוצה לדעת, מדוע עזרנו להם?

אחר־כך קיבלתי את סעודתי האחרונה. אבל קמצנים כאלה אין בעולם כולו. ארוחה כזאת יכנו בשם סעודה אחרונה של התלוי: סלט תפוחי־אדמה, נתח נקניק־כבד וכמה פרוסות לחם במרגרינה. הלוא אפשר לזעוק. לא, אין הבלגים אנשים טובים, ולא היה חסר הרבה לפציעתי כשנאלצנו למשות אותם מהביצה ובזבזנו את כספנו עליהם. אחד, שנתן לי את הסיגריות וניסה לשכנע אותי שאין זה כלל נורא כל כך להיתלות, אמר עכשיו: “אתה אמריקני טוב, הלא אינך שותה יין, נכון?” וצחק אלי. לכל הרוחות, לולא היה צבוע כזה עם ה“לא נורא” שלו, אפשר היה להאמין, שיש גם בלגים טובים והגונים.

“אמריקני טוב? מחרבן על אמריקה. אני שותה יין, אבל חריף.”

“מיד חשבתי כך,” אמר השוטר והצטחק. “אתה אמיתי. אבל הרוב הם סמרטוטים כמו נשים זקנות. אתם מרשים לדודות ולאדוקות־המתחסדות לשלוט בכם. לא איכפת לי. אבל כאן אצלנו, עדיין הגברים לובשים את המכנסיים.”

הביטו, הנה בחור שרואה את הקוץ שבאליה. הוא לא יילך לאיבוד, הוא רואה גם במים עכורים. חבל על בחור כזה שהוא שוטר. אבל לולא היה שוטר, לא הייתי זוכה לראות לפני כוס ענקית זו המלאה יין משובח, שהעמיד לפני. הגבלות בשתיית יין ויי"ש חרפה הן וחטא. ישמע אלוהים את תלונתנו. בטוח אני כי חטאנו באחד הזמנים ובאחד המקומות חטא נורא ואיום, ועל כן נוטלות עתה מפינו המתפללות־המתחסדות מתנת־אלוהים יקרה זו.

סמוך לעשר בלילה אמר תורם־היין: “הגיעה השעה, ימאי, בוא אתי.”

מה טעם היה לצעוק: “איני רוצה שתתלו אותי!” כשכאן ארבעה־עשר איש סביבך, וכל הארבעה־עשר מייצגים את החוק. הרי זה הגורל. אילו המתינה “טוֹסקלוֹזה” שעתיים בלבד. אבל שעתיים לא הייתי שווה, וכאן אני שווה אף פחות מזה. המחשבה על חוסר־ערך זה קוממה אותי. ואני אמרתי: “איני הולך. אני אמריקני חופשי, ואגיש תלונה.”

“הא!” קרא אחד בלעג. “אין אתה אמריקני. תוכיח שאתה אמריקני. יש לך תעודת־ימאי? יש לך דרכון? דבר אין לך. ומי שאין לו דרכון, הוא שום־איש. יכולים אנו לעשות בך כרצוננו. וזאת נעשה עכשיו, ולא שואלים אותך. החוצה עם הנער הבכיין!”

לא היה טעם שאחטוף כתוספת מהלומה על הראש, ואשאר השוטה לבסוף. נאלצתי לצעוד קדימה.

משמאלי הלך הבחור העליז שידע לקשקש, וגם מימיני שוטר. יצאנו את העיירה הקטנה והנה אנו בשׂדה.

החשיכה היתה איומה. הלכנו בדרך חרושה, מלאה מהמורות, וההליכה היתה קשה. אילו אך ידעתי כמה זמן ננדוד עד שנגיע אל המטרה העצובה.

כבר ירדנו גם מדרך זו ועלינו למשעול בּאפָר. זמן־מה הלכנו באפָרים.

וזה הרגע המתאים לבריחה. אבל בחורים אלה ידעו כנראה לקרוא מחשבות. ברגע שרציתי לתקוע אגרוף בפרצופו של האחד, תפס אותי השני בזרועי ואמר: “הגענו. עכשיו נאמר זה לזה שלום.”

רגש נורא פוקד אותך, כשאתה רואה את הרגע האחרון שלך ניגש אליך, והנה הוא כה ברור וכה יבש. גרוני יבש מיד. ברצון הייתי שותה קצת מים. אבל על מים לא ניתן לחלום. בוודאי היו עונים לי, כי שניות מעטות אלה אפשר לחיות גם בלי מים. לא שיערתי כי תורם־היין הוא צבוע כל כך. לא כך תיארתי לי את התליין. הלא זה מקצוע מטונף, שפל. כאילו אין מקצועות יפים יותר. לא, דווקא להיות תליין, וכבעל־מקצוע!

מעולם, בכל ימי, לא הרגשתי בעוצמה כזאת מה נפלאים החיים. נפלאים ונהדרים מעל לכל שיעור הם החיים אפילו כשאתה בא עייף ורעב לנמל ורואה שהאניה שלך הפליגה ונטשה אותך בחוף ללא תעודת־ימאי. החיים יפים תמיד, גם כשפניהם עגומות כל כך. להימָחוֹת מעל פני האדמה כאילו אינך אלא תולעת, בלילה כה חשוך, בשׂדה פתוח! לא, לא הייתי מאמין שהבלגים מסוגלים לכך. אבל בכול אשמה ההטפה הנצחית, הדרשות המחלישות כל כך את האדם מול הפיתויים.

“אוי, מיסטר, עלינו לומר שלום זה לזה. יכול להיות שאתה אדם הגון למדי. אבל לפי שעה אין לנו מה לעשות בך.”

אבל מטעם זה אין הכרח דווקא לתלות אותי.

הוא הרים את ידו, בוודאי, כדי להלביש על צווארי את עניבת־החנק ולחנוק אותי. הם חסכו לעצמם את הטרחה להקים עמוד־תלייה. זה כרוך בהוצאות רבות מדי.

“שם,” אמר והצביע בזרוע שלוחה, “שם, ישר־ישר, כפי שאני מצביע, שם הולנד. נידֶרלֶנד. בוודאי כבר שמעת?”

“אני מניח”.

“ועכשיו לך ישר־ישר בכיוון זה, שאני מצביע עליו בזרועי. איני חושב שתיתָקל עכשיו בפַקח. בדקנו. אבל אם תראה מישהו, הסתלק בזהירות מפניו. לאחר הליכה של שעה בכיוון זה, תגיע אל מסילת־רכבת. לך במסילה קטע קצר באותו הכיוון, ותגיע לתחנת־רכבת. עמוד שם בסביבה, שלא יראו אותך, בארבע בבוקר יבואו פועלים רבים, ואז תגש לאשנב ותאמר ‘רוֹטֶרדַם, דֶרדֶה קלַסֶה’ ואף מלה יותר. כאן חמישה גוּלדֶן.”

נתן בידי חמישה שטרות.

“וכאן משהו לאכילה בלילה. אל תקנה דבר בתחנה. חיש־מהר תגיע לרוטרדם. החזק מעמד עד שתגיע.”

נתן בידי צרור קטן, בוודאי כריכים. קיבלתי עוד חפיסת סיגריות ועוד קופסת־גפרורים.

מה אוכל לומר על אנשים אלה? הם נשלחו כדי לתלות אותי ונותנים לי כסף וכריכים, בכדי שאוכל להסתלק. לבם טוב מכדי להרוג אותי בדם קר, ואיך אפשר לא לאהוב את האנשים, כשאתה מוצא בחורים טובים אפילו בין השוטרים, שהרדיפה המתמדת אחרי הבריות מקשיחה את לבם כליל. טלטלתי את ידי שניהם בכוח כה רב, עד שחששו שאני רוצה לקחת אותן עמי.

“אל תעשה הצגה כזאת, מישהו שם עלול לשמוע, ואז הכול יתחרבן. ולא טוב הדבר, כי נצטרך להתחיל מחדש.” האיש צדק. “ועכשיו, הקשב יפה לדברי.” הוא דיבר בקול מהוסה, אבל השתדל להסביר לי הכול יפה על ידי חזרות רבות. “אל תשוב לבלגיה, זאת אני יכול לומר לך לטובתך. אם נתפוס אותך עוד פעם אחת בגבולות שלנו, סמוך עלינו שנכלא אותך לכל ימי חייך. כל ימי חייך תרחץ בתי־שימוש. ידיד יקר, יש עבודות שונות. ובכן, אני מזהיר אותך ברור. ואין לנו מה לעשות בך. אין לך תעודת־ימאי.”

“אבל אולי הייתי יכול לפנות לקונסול.”

“לך לעזאזל עם הקונסול שלך. יש לך תעודת־ימאי? לא. ובכן, זהו. הקונסול שלך יגרש אותך, אחת־שתיים, ושוב תהיה על צווארנו. עכשיו אתה יודע ברור: ניקוי בתי־שימוש כל ימי חייך.”

“ברור לגמרי. רבותי, אני נשבע לכם. לא אשוב עוד לארצכם.” ומדוע היה עלי לשוב? לא אבד לי דבר בבלגיה. שׂמחתי לצאת אותה. הולנד טובה בהרבה ממנה. לפחות אתה מבין את מחצית דבריהם. ואילו כאן אינך מבין מלה, ולא יודע מה הם אומרים ומה הם רוצים.

“טוב, אם כן. ראה, הוזהרת. ועכשיו קפוץ קדימה והיזהר. כשתשמע צעדים, שכב מיד, עד שיחלפו. אל תניח להם לתפוס אותך, כי אז נקבל אותך אנחנו, ויהיה לך רע ומר. הצלחה במסע.”

הסתלקו והניחו אותי לבדי.

בלב שׂמח יצאתי קדימה. שמרתי על הכיוון שהורו לי השוטרים.

 

5    🔗

עיר נאה היא רוטרדם. כשיש לך כסף. לא היה לי כסף ולא ארנק לשׂים בו כסף, אילו היה לי. גם כאן לא עגנה בנמל אפילו אניה אחת הזקוקה לפועל־סיפון או למהנדס ראשון. לא היה חשוב לי מי נדרש. אילו נדרש באניה מכונאי ראשון, הייתי מקבל את המישרה. פשוט, בלי להניד עפעף. השערוריה תבוא כשתהיה האניה בלב־ים. ואז לא יוכלו להטיל אותי הימה. וצבעות מצויה באניה תמיד, ואם כן תימצא לי גם עבודה מתאימה. ככלות הכול איני מוכן לרצוח כדי להשיג מישרת מכונאי ראשון. אפשר להוריד קצת מהמחיר ולהסתפק בפחות. אלוהים, באיזו חנות אינך עומד על המיקח גם כשהכרזה “מחירים יציבים” מצוירת באותיות־ענק?

שערוריה היתה פורצת ללא־ספק: לא ידעתי אז להבחין בין בּוּכנה לשַסתוֹם, בין טַלטַל לגל־אַרְכּוּבָה. הדבר היה מתגלה עם הפקודה הראשונה, כשהיה רב־החובל מצלצל “לאט־לאט” והגיגית היתה מזנקת כאילו התכוונה לזכות בפרס ראשון במירוץ. המחזה היה בוודאי עליז. אך לא בי היה תלוי הדבר אם יינתן לי לנסות את השעשוע: איש לא חיפשׂ מכונאי ראשון. שום אניה לא חיפשׂה עובדים, הייתי מוכן לקבל כל הצעה שבין רב־החובל לעוזר־במטבח. אבל אפילו רב־חובל לא היה חסר.

ובמקום התרוצצו ימאים רבים הממתינים לאיזו אניה. ובוודאי שלא היתה כל תקווה לתפוס אניה המפליגה לארצות־הברית. הכול רוצים לעלות על גיגית היוצאת לשם, כי הם רוצים להישאר שם, לחמוק מאחור ולברוח. כי הכול חושבים ששם מאכילים את האנשים בצימוקים, וכל הנדרש הוא לפתוח את המַקור. טינופת. והם רובצים שם בנמלים באלפיהם וממתינים לאניה שתחזיר אותם הביתה, מפני שהכול נתגלה שונה לגמרי ממה שחשבו. תור הזהב חלף, שאם לא כן, לא היה איש מוצא אותי כפועל־סיפון על “טוֹסקלוֹזה”.

אבל שני השוטרים הבלגים הנחמדים נתנו לי רמז: הקונסול שלי. שלי! נדמה לי, כי שני השוטרים מיטיבים ממני להכיר את הקונסול שלי. משונה. הלא חובתי היא להיטיב להכירו. שכן שלי הוא. הלא למעני הוא חי בעולם הזה. ובזכותי הוא מקבל משכורת.

הקונסול משחרר להפלגה עשרות אניות, ובוודאי יידע משהו על פועלי־סיפון נדרשים. בעיקר כשאין לי פרוטה.

“איפה תעודת־הימאי שלך?”

“נאבדה לי.”

“יש לך דרכון?”

“לא.”

“תעודת אזרח?”

“מעולם לא היתה לי.”

“אם כן, מה אתה מחפשׂ כאן?”

“חשבתי, שאתה הקונסול שלי, ואתה תעזור לי.”

הוא הצטחק. משונה הדבר, האנשים האלה מצטחקים תמיד כשהם מתכוונים להנחית עליך מהלומה.

ואכן הוא אומר, כשבת־צחוק זו על שפתיו: “הקונסול שלך? אתה חייב להוכיח, יקירי, שאני הקונסול שלך.”

“הלא אני אמריקני, ואתה הקונסול האמריקני.” ואמת הדבר.

אבל בעיניו לא היתה זאת אמת, שכן אמר: “אכן קונסול אמריקני, לפי שעה עדיין לא הראשון. אבל שאתה אמריקני, עליך להוכיח תחילה. איפה תעודותיך?”

“הלא כבר אמרתי לך שאבדו לי.”

“אבדו. איך יכול אדם לאבד את תעודותיו? הלא הוא נושׂא אותן תמיד עמו, בעיקר כשהוא נמצא בארץ זרה. הלוא אינך יכול להוכיח אפילו שהיית על ‘טוֹסקלוֹזה’. התוכל להוכיח שהיית?”

“לא.”

“זהו, אם כן. מה אתה מבקש כאן? גם אם שטת ב’טוֹסקלוֹזה', גם אילו הצלחת להוכיח כי אכן היית באניה. הרי אין בכך שמץ של הוכחה לכך שאתה אזרח, אזרח אמריקני. באניות אמריקניות יכולים לעבוד גם הוֹטֶנטוֹטים. ובכלל, מה אתה מבקש כאן? כיצד הגעת ללא־תעודות מאנטוורפן לרוֹטרדם? הלא זה מופלא.”

“הלא המשטרה היא ש…”

“אל תשמיע לי, בבקשה, עוד פעם אחת את הסיפור הזה. איפה נשמע כדבר הזה, שפקידי ממשלה ישלחו את מישהו באופן זה אל ארץ זרה, מעבר לגבול? ובלי תעודות. אתה לא תמתח אותי, יקירי, בסיפור כזה.”

כל הדברים האלה הוא אומר בבת־צחוק על פניו, מפני שפקיד אמריקני חייב לחייך תמיד, אפילו כשהוא קורא גזר־דין מוות, זו חובה רפובליקנית. אבל מה שהרגיז אותי ביותר הרי זה מישחקו בעפרון כל שעת נאומו. הוא קווקו בו על השולחן, גרד בו בשׂערו, תופף בו את “ביתי הישן שבקנטאקי”, הקיש בו על השולחן, כאילו ביקש להצמיד לשולחן בכל נקישה מלה מנאומו. בשׂמחה רבה הייתי משליך את הדיוֹתה בפרצופו. אבל עלי לנהוג באורך־רוח, ועל כן אמרתי: “אולי תוכל למצוא לי אניה שתשיב אותי הביתה. הלא ייתכן שחסר לאיזה רב־חובל איש אחד, או שחלה אחד האנשים.”

“אניה, ללא תעודות – אניה? מידי לא תקבל דבר, ולא כדאי לכך לשוב.”

“אבל איפה אקבל תעודות, אם לא תתן לי אותן אתה?” שאלתי.

“מה איכפת לי איפה תקבל תעודות? הן לא לקחתי אותן ממך. הלוא יוכל כל משוטט ופוחח, שאינו שומר את תעודותיו, לבוא ולדרוש ממני תעודות.”

“ראה, אדוני,” אמרתי, “אני סבור, כי גם אנשים אחרים שאינם פועלים, כבר איבדו תעודות.”

“נכון. אבל לאנשים אלה יש כסף.”

“כך!” צעקתי. “עכשיו אני מבין.”

“דבר אינך מבין,” חייך. “כוונתי לכך, שאלה אנשים בעלי תעודות שונות, אחרות. אנשים שאין ספק לגביהם, אנשים שיש להם בית, מען.”

“מה אשמתי שאין לי וִילה, שאין לי בית ואין לי כל מען מלבד מקום־העבודה!”

“אין הדבר נוגע לי. איבדת את תעודותיך. לך וראה איפה משׂיגים ימאים אחרים תעודות. עלי להיות צמוד לתקנות. ואין זו אשמתי. האם אכלת?”

“הלא אין לי פרוטה, ונדבות עוד לא קיבצתי.”

“המתן רגע.”

קם ויצא אל חדר סמוך. כעבור כמה דקות שב והביא לי כרטיס.

“כאן כרטיס־מזון לשלושה ימים באכסניית־הימאים. כשיפוג תוקפו, אתה יכול לשוב לכאן בלב שקט. נסה, אולי תמצא אניה של ארץ אחרת. יש אניות שאינן מקפידות כל כך. איני צריך לתת לך רמיזות. חייב אתה למצוא הכול בעצמך. אני חסר־אונים לחלוטין. הנני משרת של המדינה. צר לי בן־אדם. לא אוכל לעזור. שלום והצלחה!”

אולי הצדק עמו. אולי אין הוא חיה רעה כלל. מדוע יהיו האנשים חיות? קרוב אני למחשבה, כי המדינה היא החיה הרעה. המדינה, העוקרת את הבנים מידי האמהות לשם הקרבתם לאלילים. אדם זה הוא משרתה של החיה, כפי שהתליין הוא משרתה של החיה. כל דבריו של אדם זה למודים בעל־פה. חייב היה ללמוד אותם כשעמד במיבחן למישׂרת קונסול. הוא טרטר קְליק־קליק. לכל אמירה שלו היתה תשובה מתאימה, שסתמה מיד את פי. אבל כששאל אם אכלתי, אם אני רעב, נעשה פתאום בן־אדם וחדל להיות חיה. להיות רעב זו תכונה אנושית, ולהחזיק בניירות זו תכונה בלתי־אנושית, משהו לא־טבעי. וזה ההבדל. ומסיבה זו מפסיקים אנשים יותר ויותר להיות אנשים, ומתחילים להיות דמויות עשויות־נייר. אין החיה זקוקה לאנשים. הם גורמים טרדה רבה מדי, ודמויות־נייר קל יותר להציב בשורה וללמדן תנועות אחידות, כדי שיוכלו משרתי־החיה לחיות חיים נוחים יותר. יֶסֶר, יֶס סֶר.

 

6    🔗

שלושה ימים לא תמיד שלושה ימים הם. יש שלושה ימים ארוכים מאוד, ויש קצרים מאוד. לא הייתי מאמין, כי שלושת ימים אלה, כשישנתי במיטה ואכלתי לשׂובע, עשויים להיות כה קצרים. אך ישבתי אל ארוחת־הבוקר, וכבר חלפו שלושה ימים. אבל אילו נמשכו גם פי עשׂרה, לא הייתי שב אל הקונסול. אולי עלי לשמוע מחדש את שאלות־המיבחן הלמודות בעל־פה? ודברים טובים יותר לא יהיו בפיו, כפי שלא היו עד עתה. אין בידו למצוא לי אניה. ואם כן, מה הטעם לשמוע את נאומיו? אולי היה נותן לי עוד כרטיס־מזון אחד. אבל הפעם בוודאי בלוויית תנועה והבעה שהיו חונקות את גרוני לפני שנתתי את הכּף במרק. שלושה הימים החדשים היו מתקצרים בוודאי יותר מהקודמים. הנימוק החשוב ביותר נגד ההליכה אל הקונסול היה, שלא רציתי שיימחק מזכרוני הרגע היחיד בביקורי הקודם אצלו, כשנעשה פתאום קצת־אדם ודואג לי. בוודאי היה מושיט לי את הכרטיס במלוא עליונותו כמשׁרת־החיה ובלוויית נאומים מעוטרי־מוסר, ואומר שזו בהכרח הפעם האחרונה, שכן באים רבים מדי, ואין להתבטל ועלי לפעול בעצמי כדי להתקדם, מוטב להתפגר מאשר ללכת עוד פעם אחת אליו.

הו, נשמתי המסכנה, מה רעב הייתי! רעב עד כדי לעורר רחמים. וכה עייף לאחר השינה בשערים מקוֹרים ובפינות, נרדף בעודי נסוך־שינה על ידי שוטרי־הלילה, הנוברים בכל פינה ומאירים אותה בפנס. אתה ישן וער כדי לשמוע את צעדי המשמר מרחוק, כדי להסתלק בעוד מועד. כשהם תופסים אותך, אתה מגיע לבית־הסוהר ונשלח לעבודת־כפייה.

ובנמל אין כל אניה שאפשר להפליג בה. מאות ימאים מבני הארץ מחפשׂים כאן אניה, ובידיהם תעודות טובות. ובבתי־החרושת אין עבודה, ואין תעסוקה בבתי־העסק. אפילו נמצאה איזו עבודה, לא היית מקבל אותה. יש לך תעודות? לא! חבל, אסור לנו להעסיק אותך. זר אתה.

נגד מי התקינו את הדרכונים והאשרות? נגד הפועלים. נגד מי מכוּוֶנת הגבלת־ההגירה באמריקה ובארצות אחרות? נגד הפועלים. בהשראתו של מי ובתמיכת שלטונו של מי נחוֹקו חוקים אלה, המגבילים חירותו של אדם, מאלצים אותו לחיות במקום שאינו רצוי לו, מונעים ממנו לבוא אל המקום שבו היה רוצה לחיות? הם נחוֹקו ביוזמת האיגודים המקצועיים ובתמיכתם. חיה בין החיות: אני מֵגֵן על החמולה שלי. מי שאינו שייך לחמולה שלי, יילך לעזאזל. כשיילך לעזאזל, ייטב לי, כי על ידי כך אפָּטר ממתחרה מיותר. יֶס, סֶר.

כה רעב וכה עייף! ובא הרגע, כשאינך מהרהר כלל בהבדל בין שלך לשלו, ומוכן לתת בכיסך ארנק של אחד שאינו רעב, במקום הארנק שלך שאיננו. ועל כורחך אתה מתחיל לחשוב על ארנקו של אדם שאינו רעב.

אדון וגברת הסתכלו בחלון ראווה ואני עברתי על פניהם.

אמרה הגברת: “אמור, פיבּי, האין ארנקים אלה מקסימים ממש?”

פיבּי מלמל משהו, שהיה יכול להישמע כהסכמה וכאי־הסכמה, אבל יכול היה להתפרש גם: הניחי לי מההבלים שלך!

הגברת: “לא, באמת, הם מקסימים. אמנות זעירה הולנדית עתיקה.”

“נכון,” אמר פיבּי ביבושת, “הולנדית אמיתית, מהדורת השבוע הקודם.”

פעלתי במהירות בלי להפסיד רגע. הנה מונח הזהב לעיני ברחוב.

אבל השׂטן קיטרג ופיבּי תפס אותי. ואיך תפס! אין זאת כי עסק במקצוע הזה כשהיה במצוקה.

נראה היה לי, כי פיבּי מתעניין בסיפור שלי הרבה יותר משמעניינים אותו דברי אשתו או ידידתו או – ובכן, סֶר, יחסי־הקירבה של השנים אינם חשובים לי כלל. הוא חייך, אחר־כך צחק, ולבסוף שאג ואנשים נדהמים נעצרו. לולא ידעתי מיד על פי ה“כ־כה!” שלו את מוצאו, הייתי יודע אותו על פי הצחוק הזה. כך יודעים לצחוק רק בעלי המשׂרדים והעסקים במַנהֶטן, בעיר. כן, הללו יודעים לצחוק.

“ובכן, בחור, סיפרת את סיפורך להפליא.” ושוב צחק. חשבתי, אולי יתחיל לבכות על סיפורי העצוב. אבל הוא לא נכנס לעורי. בעיניו היה כל זה מצחיק נורא.

“אמרי את, פלוֹרי,” פנה אל בת־לווייתו, “האם הציפור, שנפל זה עתה מהקן, לא סיפר את סיפורו להפליא?”

“באמת, יפה מאוד. מאין אתה? מניוּ־אורלינס? הרי זה מקסים. יש לי שם דודה, פיבּי. לא סיפרתי לך, פיבּי, על הדודה קיטי מניוּ־אורלינס? חושבת שכן. אתה יודע, זו שמתחילה כל משפט: ‘כשעדיין גר סבא בקַרולַינה הדרומית…’”

פיבּי לא הקשיב כלל לדברי פלוֹרי שלו. הניח לה לדבר, כאילו היא מפל־מים שהתרגל אליו. חיטט בכיסיו ושלף דולאר: “לא תמורת הסיפור עצמו, אלא על הצורה האמנותית של סיפורך. לספר יפה סיפור שאינו אמת, הרי זה כשרון, בחורי. אתה אמן, אתה יודע זאת? למעשה, חבל עליך, חבל שתתרוצץ סתם בעולם. אתה יכול לעשות כסף רב, ידיד יקר. אתה יודע זאת? האין הוא אמן ממש, פלורי?” פנה אל שלו, נניח – אשתו, מה איכפת לי, להם יהיה דרכון כשיצטרכו לו.

“בוודאי, פיבּי,” ענתה פלוֹרי בהתלהבות, “בוודאי שהוא אמן גדול. אתה יודע מה, פיבּי, שאל אותו מיד אם ירצה לבוא למסיבה שלנו. בוודאי, היינו מלמדים לקח לפֶנינגטוֹנים, לחבורה השפלה הזו.”

אם כן היא אשתו, על אף הכול. פיבּי לא שׂם לב כלל למפל־המים. שוב חיטט בכיסיו ושלף עוד שטר של דולאר.

נתן לי את שני השטרות ואמר: “ראה, האחד בעד אמנות הסיפור, השני על הרעיון המזהיר שנתת לי בשביל העיתון שלי. סיפור זה שווה חמשת־אלפים כשהוא בידי. בידיך אין הוא שווה כמה סֶנטים. אבל אני משלם לכך כמה סֶנטים כחלק ברווחים. תודה רבה על טרחתך, שלום והצלחה.”

זה היה הסכום הראשון שקיבלתי תמורת סיפור. יֶס, סֶר.

מיהרתי אל בנק־חליפין. ארבעה גוּלדן לדולאר, תמורת שני שטרות־הדולאר. אקבל איפוא שמונה גולדן. הרי לך הפתעה. פיבי נתן לי שתי חמישיות, ואני חשבתי – כי לא רציתי ליישר את השטרות המקופלים לעיניו – כי אלה שטרות של דולאר. נשמה אצילה הוא פיבּי. ברכת ווֹל־סטריט עליו. טבעי הדבר, שעשרים דולר הם כסף רב, כשהם בידך. וכשאתה נאלץ להוציאם, מתברר לך פתאום שעשרים דולאר הם כאין וכאפס. בעיקר, כשמאחוריך כמה ימים ללא מאכל וללא מיטה. לפני שלמדתי להעריך את ערך הסכום, כבר נעלם. רק בעלי כסף רב יודעים להעריכו, מפני שיש להם פנאי להעריכו. כיצד תוכל ללמוד את ערכו של משהו, הנלקח ממך מיד? אבל הדרשנים אומרים, כי רק אדם שאין לו מאומה יודע להעריך את הפרוטה. מכאן נובעים ניגודי־המעמדות.

 

7    🔗

מוקדם מששיערתי בא הבוקר, שלפי כל הנראה לעין יהיה הבוקר האחרון הרואה אותי במיטה. חיטטתי בכיסי ומצאתי שיש בידי להזמין לי ארוחת־בוקר מצומצמת. אין ארוחות־בוקר מצומצמות חביבות עלי. הן משמשות פּרוֹלוֹג לארוחות צהריים וערב שלא יבואו. ולא בכל יום אתה מוצא לך פיבּי אחד. וכשאפגוש אחד כזה, אספר לו את סיפורי בצורה המצחיקה ביותר, ואולי יבכה בכי קורע־לב ויעלה רעיון מנוגד לרעיון חמשת־אלפי־הדולאר של פיבי. לעולם אפשר לסחוט כסף מרעיון, בין שהוא מעורר בכי, בין שמעורר צחוק. ויש רבים הבוכים ברצון ומשלמים כמה דולארים תמורת ההזדמנות לבכות, כפי שיש אנשים המעדיפים לצחוק.

… מעדיפים לצחוק. מה קרה שוב? מדוע לא יתנו לבן־אדם לנמנם עוד קצת במיטה תמורת הגולדן האחרון שלו שהשקיע בדמי־לינה, לפני שייאלץ לוותר על העונג הזה לזמן רב?

“הניחו לי לישון ולכו לעזאזל. שילמתי אתמול בערב, לפני שעליתי,” כיצד לא ישתולל אדם מכעס, אבל מקישים על הדלת בחפזון.

ושוב מקישים.

“לכל הרוחות, לא שמעתם, הסתלקו מכאן! אני רוצה לישון.” אילו פתחו הללו את הדלת, הייתי משליך נעל בפרצופם. איזו חבורה אפסית ומחוצפת.

“פתח. משטרה. אנו רוצים לשׂוחח אתך.”

אני מתחיל לפקפק ברצינות האם יש בעולם אנשים שאינם שוטרים. המשטרה קיימת כדי לדאוג לשלווה, ואין מי שעוכר את השלווה יותר מהשוטרים, אין מי שמטריד את הבריות יותר, אין מי שמשגע אותם יותר. ברור לגמרי, שאיש לא המיט על העולם אסונות רבים יותר משהמיטו השוטרים, כי גם החיילים שוטרים הם.

“מה רצונכם?”

“אנו רוצים לשׂוחח אתך.”

“לשׂוחח אתם יכולים גם מבעד לדלת.”

“אנו רוצים להיפגש אתך. פתח, או שנפצח את הדלת.”

לפצח את הדלת! ואלה אמורים להגן עלינו מפני פורצים ומפצחים. טוב, פתחתי. אבל כשפתחתי כדי סדק בלבד, מיד תקע אחד מהם את נעלו בסדק. התכסיס הישן שלהם, שהם גאים עליו. והוא, כנראה, התכסיס הראשון שהם לומדים.

נכנסו. שניים בלבוש אזרחי. ישבתי בקצה המיטה והתחלתי להתלבש. בהולנדית אני מסתדר יפה למדי. שטתי באניות הולנדיות, וגם עכשיו למדתי קצת. שני הבחורים מדברים גם קצת אנגלית.

“אתה אמריקני?”

“כן, כך אני סבור.”

“תעודת־הימאי, בבקשה.”

אין זאת, כי תעודת הימאי היא מרכזו של היקום. בטוח אני, כי המלחמה פרצה רק כדי שבכל ארץ יוכלו לבקש מבן־אדם את תעודת־הימאי שלו. לפני המלחמה לא שאל איש לתעודת־הימאי או לדרכון, והאנשים היו מאושרים. אבל תמיד חשודות בעיני המלחמות למען החירות, הדמוקראטיה, וזכות־ההגדרה־העצמית של העמים. הן חשודות בעיני מאז נלחמו הפּרוּסים את מלחמות־החירות שלהם נגד נפּוֹליאוֹן. כשזוכים במלחמת־החירות, מאבדים האנשים לאחר הקרבות כל חירות שהיא, מפני שהמלחמה היא שזכתה בחירות. יֶס, סֶר.

“אין לי תעודת־ימאי.”

“אי־ן ל־ך תעודת־ימאי?”

נימת אכזבה זו כבר שמעתי פעם, וגם אז בשעת בוקר מוקדמת כשרציתי לנמנם עוד קצת.

“לא, אי־ן ל־י תעודת־ימאי.”

“אם כן, את דרכונך.”

“אין לי דרכון.”

“אין לך דרכון?”

“לא, אין לי דרכון.”

“וגם לא תעודת־זהות של המשטרה המקומית?”

“לא, גם לא תעודת־הזהות של המשטרה המקומית.”

“בוודאי אתה יודע, שבלי תעודות מאושרות על ידי הרשות שלנו בהולנד, אינך יכול להישאר כאן.”

“לא, זאת איני יודע.”

“כך? אינך יודע? כנראה, חיית בשנים האחרונות על הירח?”

שני הנחמדים ראו בדברים בדיחה מוצלחת וצחקו בקול.

“התלבש ובוא עמנו!”

רציתי לדעת, אם גם כאן תולים אדם שאין לו תעודת־ימאי.

“אולי יש לאחד האדונים סיגריה?” שאלתי.

“סיגאר יכול אתה לקבל, סיגריה אין לי. נוכל לקנות סיגריות בדרך. אתה רוצה בסיגאר?”

“הסיגאר יערב לי יותר מהסיגריה.”

בעודי מתלבש ומתרחץ עישנתי את הסיגאר. השניים ישבו בסמוך לדלת. לא מיהרתי. אבל גם כשאתה פועל לאט, הנך מלובש סוף־סוף.

יצאתי, ואיפה נחתנו? הניחוש נכון: בתחנת־משטרה. שוב חיפשׂו במדוקדק בכלי. הפעם האיר להם המזל יותר מאשר לאחיהם באנטוורפן. הם מצאו בכיסי 45 סנטים הולנדיים. דמי ארוחת־הבוקר שחסכתי.

“מה? ואין לך יותר מזה?”

“לא. אין לי יותר מזה.”

“במה התפרנסת איפוא בימים האלה?”

“בכסף שכבר איננו.”

“אם כן, היה לך כסף כשבאת לרוֹטרדם?”

“כן.”

“כמה?”

“זאת איני יודע במדויק. מאתיים דולר, או משהו כזה, או אולי היו שלוש־מאות.”

“מניין הכסף?”

“חסכתי.”

שוב בדיחה טובה, שכן כל הכנופיה שהתאספו כאן בחדר־החקירה פרצו בצחוק גדול. אבל כולם השגיחו האם גם הכוהן־הגדול צוחק. וכשהתחיל הוא, צחקו גם הם, וכשהפסיק, הפסיקו פתאום, כאילו פגע בהם השבץ.

“כיצד הגעת להולנד? ללא דרכון בכלל, איפה עברת?”

“ככה נכנסתי לי.”

“כיצד נכנסת?”

הקונסול לא האמין לסיפור על כניסתי. וגם אלה לא יאמינו. ואיני יכול גם לקלקל את העסק לבחורים הנחמדים מבלגיה. על כן אמרתי: “באתי באניה שלי.”

“באיזו אניה?”

“באיזו – ב’ג’ורג' וושינגטון'.”

“מתי?”

“כבר איני זוכר.”

“כך? ובכן, באת ב’ג’ורג' וושינגטון‘. אניה מיסתורית באמת ‘ג’ורג’ וושינגטון’ זו. למיטב ידיעתנו לא עגנה אניה כזאת ברוטרדם.”

“בזה איני אשם. איני אחראי לאניה.”

“ובכן, אין לך שום תעודה, שום אישור. שום דבר. שום אפשרות להוכיח שאתה אמריקני?”

“לא. אבל הקונסול שלי…”

שוב פרץ צחוק שטני.

“הקונסול ש־ל־ך!”

הוא משך את הש־ל־ך, כדי שיספיק לו לחצי שנה.

“הרי אין לך תעודות. ומה יועיל לך הקונסול ש־ל־ך?”

“הוא יתן לי תעודות!”

“הקונסול שלך? הקונסול האמריקני? קונסול אמריקני? לא במאה שלנו. ולא בלי שישנן בידך תעודות. ונאמר כך, בלי שאתה חי בתנאים טובים. ולא משוטט כזה.”

“אבל אני הלא אמריקני.”

“ייתכן. אבל זאת עליך להוכיח לקונסול ש־ל־ך. וללא תעודות לא יאמין לך. ללא תעודות לא יאמין לך שנולדת. אומר לך משהו, למען השׂכלתך. פקידים הם לפעמים בּיוּרוֹקראטים. גם אנו בּיוּרוֹקראטים. אבל הגרועים ביותר הם הבּיוּרוֹקראטים שנתמנו אך אתמול. וגרועים מכל הגרועים הם אלה שירשו את הבּיוֹרוֹקראטיה מהפּרוּסים. הבינות?”

“חושב שכן, אדוני.”

“וכשנביא אותך לשם, אל הקונסול שלך, וניירות אין לך, ימסור אותך לידינו, ולא נוכל להיפטר ממך לעולם. הבינות גם זאת?”

“חושב שהבינותי, אדוני.”

“מה נעשה בך איפוא? אדם שנתפס ואין לו דרכון, נדון לששה חודשי עבודת־כפייה וגירוש אל מולדתו. המולדת שלך הוא עניין שלא נתברר, ועל כן ניאלץ לשלוח אותך למחנה־עצירים, הן לא נוכל להרוג אותך, כמו כלב, ואולי עוד יבואו גם חוקים כאלה. מדוע עלינו להאביס אותך? אתה רוצה ללכת לגרמניה?”

“איני אוהב את גרמניה. כשמגישים לגרמנים חשבון…”

“ובכן, לא לגרמניה. אוכל להבין. מספיק, בינתיים.”

זה היה פקיד שחשב הרבה, או שקרא ספרים טובים רבים.

הוא קרא לשוטר ואמר: “הבא אותו לתא, תן לו ארוחת־בוקר ולך לקנות למענו עיתון אנגלי ואיזה כתב־עת, כדי שלא ישתעמם. גם כמה סיגארים.”

 

8    🔗

לפנות ערב שוב הוציאו אותי ונאמר לי שאלך אחרי שני השוטרים הלבושים אזרחית. הלכנו לתחנת־הרכבת ונסענו. בתחנה של עיירה קטנה ירדנו והלכנו אל תחנת־המשטרה. שם ישבתי על ספסל, וכל השוטרים ששבו ממשמרתם סקרו אותי כחיה בגן־החיות. מפעם לפעם דיברו עמי. בסמוך לשעה עשר אמרו לי השניים: “הגיעה השעה. נלך.”

עברנו בשׂדות ובמשעולי־אפָרים. סוף־סוף נעצרו השניים, ואחד מהם אמר לי בקול מהוסה:

“לך בכיוון שאני מראה לך, תמיד היישר קדימה. לא תפגוש איש. אבל אם תראה אדם, היעָלם מעיניו או שכב עד שיעבור. כשתלך זמן־מה תגיע למסילת־רכבת. לך במסילה עד שתגיע לתחנת־הרכבת. הישאר שם בסביבה עד הבוקר. כשתראה רכבת המתכוננת לצאת, תגש לאשנב ותאמר Un troisième à Anvers. תזכור?”

“כן, אזכור, זה קל מאוד.”

“ואל תוציא עוד מלה מפיך. תקבל את כרטיסך ותסע לאנטוורפן. שם קל למצוא אניה הזקוקה למלחים. כאן יש לך משהו לנגיסה ולעישון. אל תקנה דבר לפני שתגיע לאנטוורפן. הנה מאה פראנקים בּלגיים.”

נתן בידי צרור כריכים, שׂקית־נייר ובה סיגארים וגפרורים, כדי שלא אצטרך לבקש אש ממישהו.

“אל תשוב להולנד. תחטוף ששה חודשים של עבודת־כפייה ומחנה־עצירים. ראה, הוזהרת בנוכחות עֵד. שלום והצלחה.”

עמדתי בלילה בשׂדה פתוח. הצלחה גדולה.

הלכתי כברת־דרך בכיוון שהוּתווה לי, עד שהייתי בטוח שאין השניים יכולים לראות אותי עוד, גם אם עדיין לא הסתלקו. עמדתי ושקלתי בדעתי.

לבלגיה? שם מצפה לי ניקוי־מחראות כל ימי חיי. לשוב להולנד? שם אחטוף רק ששה חודשי עבודת־כפייה. ובכן, בזול יותר. ואז מחנה־העצירים לחסרי־דרכון. אילו רק שאלתי, כמה זמן נמשכת הישיבה במחנה־העצירים. כפי הנראה, כל ימי החיים. ואם כן במה הולנד זולה מבלגיה?

הגעתי לכלל מסקנה שעל כל פנים הולנד זולה יותר. היא נוחה יותר גם בזכות שליטתי הטובה יותר בלשון, ואילו בבלגיה איני יודע לומר דבר ומבין אף פחות מזה.

הלכתי איפוא כברת־דרך הצדה, כמחצית השעה. ואז חציתי שדה ושבתי להולנד. העונש “לכל החיים” היה מר מדי.

הכול היה כשורה. ורק באומץ קדימה.

“עצור! עמוד, או שנירה!” הרגשה נעימה מאוד כשקוראים פתאום מהחשיכה: “נירה”.

לקלוע אין האיש יכול וגם לראות אותי אינו יכול. אבל גם כדור שלא נקלע כראוי עלול לפגוע. ובחשבון אחרון פגיעה כזאת גרועה מעונש לכל ימי־החיים.

“מה אתה עושה כאן?” שני גברים יצאו מהחשיכה והלכו אלי. האחד שאל.

“אני מטייל לי קצת. איני יכול לישון.”

“מדוע אתה הולך לטייל דווקא בגבול?”

“לא ראיתי את הגבול. אין כאן גדר.”

שני פנסים מסנוורים כוונו אלי, והאנשים חיפשׂו על גופי. מה האנשים האלה מחפשׂים תמיד. חשבתי לי, אולי הם מחפשׂים את ההחלטות האבודות של ועידת־השלום. ברור, שאין החלטות אלה מצויות בכיסי. לאחר שלא מצאו אלא כריכים, מאה פראנק וסיגארים, הוסיף אחד מהם לעמוד לידי, והשני האיר את הקטע שבאתי ממנו. אולי קיווה למצוא שם את השלום העולמי, שמחפשׂים אותו בתבל כולה מאז לחמו עליו בחורים שלנו והקיזו את דמם, כדי שתהיה מלחמה זו האחרונה.

“לאן פניך מועדות?”

“אני רוצה לשוב לרוטרדם.”

“כרגע? מדוע דווקא בלילה ודרך האפר הזה? מדוע אינך הולך בכביש?”

כאילו נאסר לטייל בלילה באפרים! השקפות משונות לאנשים אלה. ותמיד הם חושדים מיד שפשעת. סיפרתי שבאתי מרוטרדם, וכיצד באתי. אבל שניהם התרגזו ואמרו שלא אראה אותם טיפשים, וברור להם לגמרי שבאתי מבלגיה ורצוני להתגנב להולנד. כשאמרתי, כי מאת הפראנקים מעידים כי אמת בפי, כעסו עוד יותר ואמרו, כי דווקא הכסף מוכיח ששיקרתי. הפראנקים מוכיחים שבאתי מבלגיה, שכן בהולנד אין פראנקים. ולאחר שאני טוען, כי פקידים הולנדים נתנו לי את הכסף והביאו אותי בלילה לכאן באורח לא־חוקי, אין להם ברירה אלא לאסור אותי ולהאשימני בהשמצת פקידים. אבל רצונם לנהוג בי גם הפעם במידת הרחמים מפני שברור להם שאני מסכן שלא התכוון כלל להבריח משהו, ועל כן יביאו אותי אל הדרך הנכונה המוליכה אל אנטוורפן.

כה יפה נהגו בי אנשים אלה.

ועתה עלי ללכת לבלגיה, דבר לא יועיל. אילו רק לא ריחפה עלי סכנת ניקוי־המחראות כל ימי חיי.

כשעה הלכתי לעבר בלגיה. עייפתי ודשדשתי קדימה. ברצון הייתי שוכב וישן. אבל הבינותי כי מוטב להמשיך ולצאת מהאזור שיורים בו אל אזור שאין יורים בו.

פתאום תפס משהו ברגלי. חשבתי כי כלב הוא. נגעתי והנה זו יד. וכבר נדלק פנס. גם הפנס הוא המצאת השטן, ואתה רואה אותו רק כשהוא מסנוור את עיניך.

שניים קמו לקראתי. הם שכבו כאן באפר, ואני ממש נפלתי לידיהם.

“לאן אתה הולך?”

“לאנטוורפן.”

הם מדברים הולנדית ובעיקר פלֶמית.

“לאנטוורפן אתה הולך? עכשיו, בלילה? מדוע אינך הולך בדרך הציבורית, כמנהג האנשים ההגונים?”

סיפרתי שלא באתי לכן מרצוני, ומה אילץ אותי להסתובב כאן.

“שקרים כאלה תספר לאחרים. לא לנו. אין פקידים עושים מעשים כאלה. אתה עוללת משהו בהולנד והחלטת לעבור לכאן. אבל אין דבר כזה. ראשית נחפש יפה בכיסיך, כדי להבין מדוע אתה משוטט בלילה באפרים, ותמיד בגבול.”

הם לא מצאו את מבוקשם בכיסי ובתפרי־בגדי. מאוד רציתי לדעת, מה מחפשׂים תמיד האנשים האלה, ומדוע הם מחטטים בכיסים. מין הרגל רע של האנשים האלה.

“לנו ידוע מה אנו מחפשׂים. אל תדאג.”

ועדיין לא החכמתי. אבל הם לא מצאו דבר. כבר אני משוכנע שעד קץ הימים ייאלצו מחצית האנשים בעולם לחפשׂ בכיסים, ואילו השאר ייאלצו להניח להם לחפשׂ. אולי זו העילה למחלוקת באנושות: למי הזכות לחפשׂ בכיסים, ומי חייב להניח להם לחפשׂ, ועוד לשלם תמורת החיפושׂ.

לאחר סיום השׂיחה הרשמית, אמר אחד מהם: “ראה, זה הכיוון לרוֹטרדם, אתה ממשיך קדימה, ואל תראה את פניך כאן. ואם שוב תפגוש בשוטרי־גבול, אל תחשוב שהם טיפשים, כפי שחשבת עלינו. כלום אין לכם מה לאכול באמריקה המטומטמת שלכם, שכולכם באים לכאן כדי לזלול את מעט־המזון שיש לנו בשביל אנשינו?”

“הלא איני נמצא כאן מרצוני,” חלקתי על דבריו וידעתי יפה שהצדק עמי.

“מעניין, דברים אלה אומר כל אחד מכם הנתפס כאן.”

דבר זה חידוש הוא לי. אם כן, אולי אינני היחיד הנאלץ להתרוצץ על פני יבשה זרה זו.

“ועכשיו הסתלק. ואל תלך שוב בדרכי־עקיפין מיותרות. עוד כמעט יאיר היום, ואז נראה אותך ברור. רוֹטרדם הוא מקום טוב. יש שם אניות רבות, ותמיד יהיה מישהו מבוקש שם.”

כמה פעמים כבר שמעתי דברים אלה. מרוב חזרות בוודאי כבר היו הדברים לעובדה מדעית.

איני יכול לקנות מאומה במאה הפראנקים שלי בעיירה הקטנה, מפני שאעורר מיד תשומת־לב.

והנה עברה עגלת־חלב, ובעליה הסיע אותי כברת־דרך. ואחר־כך עברה משׂאית, וגם היא הסיעה אותי. ושוב עבר איכר המוביל חזירים העירה. וכך קרבתי אל רוֹטרדם מיל אחר מיל. כשאין האנשים שייכים למשטרה, ואינם נמנים עם השוטרים, הם מתחילים להיות יצורים חביבים, החושבים בתבונה מסוימת ומרגישים ככל האדם.

סיפרתי לאנשים אלה בכנות את המוצאות אותי, ושאין לי תעודות. וכולם היו חביבים, האכילו אותי, הקצו לי פינה חמה ויבשה לשינה, והשׂיאו לי עצות טובות כיצד לחמוק מידי המשטרה.

הרי כאן עניין מיוחד במינו. אין איש אוהב את המשטרה. וכשיש פריצה לדירה, קורא הנפגע למשטרה רק מפני שאין הוא רשאי לפשוט בעצמו את עורו של הפושע ולקחת מידיו את הביזה.

 

9    🔗

מאת הפראנקים שהוחלפו בגולדנים הולנדיים לא היו הון רב. אלא שאינך יכול לסמוך על הכסף בלבד, אם אין משהו מסייע מן הצד.

ומשהו מסייע אכן בא אחר הצהריים, בו ביום. התהלכתי בנמל, והנה שניים באים לקראתי. כשקרבו אלי, תפסתי משהו מפטפוטם. דיבורם של האנגלים מצחיק מאוד. האנגלים טוענים תמיד, שאין אנו מדברים אנגלית נכונה. אבל לשונם של אנשים אלה בוודאי אינה אנגלית, אין זו לשון כלל. טוב, לא חשוב. איני סובל אפילו את ריחם של האדמוניים הללו. אבל גם הם אינם סובלים אותנו. והעניין משתווה. העסק נמשך כך כבר מאתיים שנה ועוד, איני יודע כמה.

כל העניין נתבשל מחדש ונחרך לאחר החזירות הגדולה הזאת, המלחמה. אתה בא לנמל והוא מלא אותם, כארבּה. באוסטרליה או בסין או ביפאן. איפה שאתה מזדמן. אתה רוצה ללגום אחת ונכנס לפונדק בנמל, ושם הם יושבים ועומדים, ועד שאמרת מלה אחת, כבר התענוג שלהם פורץ: “היי, יאנקי”.

אינך שם לב לראשי־השוורים הללו, שותה את הכוסית שלך ורוצה ללכת.

ופתאום מטרטר קול מהפינה: “מי זכה במלחמה? מי זכה בה? מי זכה במלחמה, יאנקי?”

רוצה הייתי לדעת מה איכפת לי מי זכה. אני לא זכיתי בה, זה ברור לי. ואלה הסבורים באמת כי זכו בה, אין להם כל יסוד לצחוק, ובוודאי היו מרוצים שאיש לא ידבר בזה.

“היי, יאנקי, מי זכה במלחמה?”

מה תוכל לומר כשאתה לבדך וסביבך שני תריסים בריטים? אם תאמר: “אנו!” יהיו מכות. תאמר: “הצרפתים!” יהיו מכות. תאמר: “אני!” יצחקו, אבל מכות יהיו. תאמר: “הדוֹמיניוֹנים, קנדה, אוסטרליה, ניוּ זילֶנד, אפריקה הדרומית!” יהיו מכות. לא תאמר דבר, תתפרש שתיקתך: “אנו, האמריקנים!” ויהיו מכות. לומר: “אתם ניצחתם בה!” הרי זה שקר חצוף, ולשקר אינך רוצה. ואם כן, יהיו מכות, ולא תימלט. כאלה הם השוורים הללו, ואף על פי כן אומרים: הדודנים שמעבר לים. לא שלי. והם עוד משתוממים שאי־אפשר לשׂאת את ריחם.

אבל מה היה עלי לעשות?

“באיזו גיגית אתם?” שאלתי.

“מה, יאנקוֹן. מה אתה עושה כאן? לא ראינו כאן אפילו יאנקי אחד.” הם מרגישים כבר את ריח הקטטה.

“עכשיו הסתלקתי ולא יכול להרים עוגן.”

“ואין תעודת־ביטוח, מה?”

“נחש.”

“רוצה לזוז עכשיו?”

“מוכרח. החרטום מחוץ למים. זה בוער.”

“אנחנו בסקוטית אחת.”

“ולאן אתם יוצאים עכשיו?” שאלתי.

“לבּוּלוֹן. עד שם נוכל להטמין אותך. אך הלאה – לא. רב־המלחים כלב גדול.”

“טוב, אלך לבוּלוֹן. מתי אתם זזים?”

“מוטב שתעלה בשמונה. ואז רב־המלחים יהיה שתוי לגמרי. נעמוד על סיפון־המגורים. אם אסיט את הכובע אל העורף, הכל בסדר, אם לא, תמתין עוד קצת. אל תתרוצץ לנו יותר מדי על החוף. ואם יתפסו אותך, תתן להם לקרוע לך את הפה לפני שתאמר מי העלה אותך. עניין של כבוד, מובן?”

בשמונה הייתי שם. הכובע הוסט לעורף. רב־המלחים היה שתוי ולא התפכח עד בולון, ושם ירדתי והייתי בצרפת.

החלפתי את כספי בפראנקים צרפתיים. ניגשתי לתחנת־הרכבת וראיתי רכבת־מהירה לפאריס. קניתי כרטיס לתחנה הקרובה ועליתי לרכבת.

הצרפתים אדיבים מכדי להטריד נוסע בשעת הנסיעה.

וכך הגעתי לפאריס. אבל כאן נבדקו הכרטיסים, ובידי לא היה כרטיס לפאריס.

ושוב המשטרה, כמובן, כיצד אפשר לחיות בלעדיה? היה קשקוש נורא. בפי כמה פירורים של צרפתית, בפי האחרים פירורי אנגלית. בעיקר נאלצתי לנחש. מאין באתי? מבוּלוֹן. איך הגעתי לבוּלוֹן? באניה. איפה תעודת־הימאי שלי? אין לי תעודה.

“מה, אין לך תעודת־ימאי?”

שאלה זו אבין מעתה גם אם תיאמר לי בהודו־סינית. התנועה והנימה כה זהים בכל המקרים, עד שאין לטעות כלל בהבנת השאלה.

“גם דרכון אין לי. אף לא תעודת־זהות. אין לי כל תעודות. מעולם לא היו לי.”

כל זה אמרתי בנשימה אחת. עתה לא יוכלו לשאול שאלות אלה ולבלות בהן את הזמן. למעשה נתבלבלו קצת, מפני שהורדתי אותם מהמסילה השגורה. רגע קל לא ידע איש מהם מה לשאול, או מה לומר. למרבה המזל נשאר להם עניין הכרטיס החסר בידי, ולמחרת שוב חקירה. אני מניח להם בשלווה לחקור ולדבר ולשאול. איני מבין דבר. לבסוף אני מבין, כי נפסקו לי עשרת ימי מאסר על הונאת־הרכבת או משהו מעין זה. איך יכולתי לדעת. ולא איכפת לי. אבל הגעתי לפאריס.

מהלך חיי בבית־הסוהר היה מצחיק.

היום הראשון: קבלת האסיר, רחיצה, חיפושׂ, מתן לבנים, הקצאת תא. היום הראשון חלף.

היום השני: לבוא ולאשר אצל הקופאי את מסירת המזומנים שהיו בידי בשעת המאסר. שוב קביעת הזהות ורישומה בספרים עבים. אחר־הצהרים: ביקור אצל הכומר של בית־הסוהר. הוא דיבר אנגלית טובה, לדבריו. אבל זו היתה בוודאי האנגלית שדוברה כשעדיין לא נחת ויליאם הכובש באנגליה, מפני שלא הבינותי מאנגלית טובה זו אף מלה, אבל לא הנחתי לו להבחין בכך. כשהזכיר שם אלוהים, אמר במקום God דווקא Goat, ועל כן הייתי סבור שבעֵז המדובר. וכך חלף לו היום השני.

היום השלישי: לפני־הצהריים נשאלתי אם כבר תפרתי פעם סרטים אל סינרים. אמרתי שלא תפרתי. אחר־הצהריים נאמר לי כי סודרתי במחלקת הסינרים. בכך נסתיים היום השלישי.

היום הרביעי: לפני־הצהריים ניתנו לי מספריים, מחט, חוטים ואצבעון. האצבעון לא התאים לאצבעי. נאמר לי, שאין להם אצבעון אחר. מיד הראו לי כיצד עלי להניח על השרפרף באמצע התא את המספריים, המחט והאצבעון, כשאני יוצא את התא לטיול. בחוץ הודבקה ליד הדלת כרזה ועליה נכתב: “ברשותי מספריים, מחט ואצבעון”. בכך תם היום הרביעי.

היום החמישי: יום ראשון.

היום הששי: לפני הצהריים הובאתי אל אולם־העבודה. אחר הצהריים הוקצה לי מקום באולם־העבודה. היום הששי הלך לו.

היום השביעי: לפני הצהריים הראה לי האסיר, שנקבע ללמד אותי, כיצד תופרים את הסרטים אל הסינרים. אחר־הצהריים אמר לי האסיר, שאשחיל סוף־סוף את החוט במחט. יום השביעי חלף לו.

היום השמיני: האוּמן מראה לי כיצד הוא תופר את הסרטים לסינרים. אחר־הצהריים יש רחיצה ושקילה. היום השמיני הלך.

היום התשיעי: לפני הצהריים נקראתי אל המנהל. נאמר לי, כי מחר יסתיים מועד מאסרי, ונשאלתי אם יש לי תלונות. נתבקשתי לרשום את שמי בספר־הזרים. אחר־הצהריים הראו לי כיצד עלי לתפור את הסרטים. היום התשיעי חלף.

היום העשירי: לפני הצהריים תפרתי סרט אל סינר. האומן בדק את הסרט הזה כשעה ומחצית, ואמר שאין הוא תפור כראוי ועליו לפרום אותו. אחר הצהריים שוב תפרתי את הסרט הזה. כשסיימתי את תפירת הקצה האחד נקראתי להכנות לשחרור. נשקלתי, נבדקתי, קיבלתי את בגדי האזרחיים והורשיתי ללבוש אותם ולצאת לטייל בחצר. היום העשירי חלף.

למחרת בשש בבוקר נשאלתי אם אני רוצה לאכול ארוחת־בוקר. אמרתי שאיני רוצה, והובאתי אל הקופאי. נאלצתי להמתין קצת, כי הוא עוד לא בא. בכל זאת קיבלתי ארוחת־בוקר, וסוף־סוף בא הקופאי, החזיר לי את כספי ודרש לחתום על הקבלה. וכן קיבלתי חמישה־עשר סנטים תמורת עבודתי, שוחררתי ויכולתי לצאת. מדינת צרפת לא הרוויחה הרבה מעמלי, ואם הנהלת־הרכבת משלה את עצמה שתקבל את תמורת הכרטיס, הרי זו זכותה. אולם בחוץ המתינו לי השוטרים.

הוזהרתי. תוך שבועיים עלי לצאת את הארץ בדרך שבאתי אליה. אם כעבור שבועיים אמצא בתחומי הארץ, ינהגו בי לפי החוק. מה פירושו של נוהג זה, וכיצד ינהגו בי לא נתברר לי. אולי תלייה ואולי צלייה אטית על המדורה. ומדוע לא? בזמנים אלה של הדמוקראטיה המושלמת אדם ללא־דרכון, ועל כן גם ללא זכות־בחירה, הוא כופר. לכל תקופה הכופרים שלה, ולכל תקופה האינקוויזיציה שלה. הדרכון, האשרה ואיסור־ההגירה הם היום הדוגמות שעליהן נשענת מושלמות־שאינה־טועה של האפיפיור, ועלינו להאמין בדוגמות אלה, או שניאלץ לקבל עלינו ייסורים של עינויים רבים ושונים. בעבר היו הנסיכים העריצים, היום המדינה היא העריצה. סופם של העריצים הוא תמיד הורדה־מכיסאם ומהפכה, ולא חשוב מי הוא העריץ. חירותו של אדם קשורה באורח טבעי מדי עם הווייתו ורצונו, מכדי שיוכל לשׂאת זמן רב כל עריצות שהיא, גם אם עריצות זו מופיעה במעיל־הקטיפה הכוזב של הזכות־להשתתף־בהכרעות.

“אבל יש לך בוודאי תעודה כלשהי, ידידי היקר,” אמר הסוכן שהזהיר אותי. “הן לא תוכל להסתובב לנצח בלי תעודות.”

“אולי היה כדאי לגשת לקונסול שלי.”

“לקונסול שלך?” נימת דבריו היתה מוכרת לי. אין זאת, כי הקונסול שלי מוכּר בכל העולם.

“מה תעשה אצל הקונסול שלך? הלא אין לך כל תעודה. וכשאין לך תעודות, לא יאמין אפילו בדיבור אחד שלך. הוא נותן משהו רק לבעלי תעודות. מוטב שלא תלך, שאם לא כן, לא ניפטר ממך לעד, וכל ימי חייך תהיה תלוי על צווארנו.”

מה אמרו הרומאים? הקונסולים חייבים לדאוג לכך שלא ייגרם לרפובליקה כל נזק. וברור, כי נזק רב היה עלול להגרם לרפובליקה לולא מנעו הקונסולים מאדם בלא תעודות את האפשרות לשוב למולדתו.

“יש לך בוודאי איזו תעודה שהיא. הן לא ייתכן, כי כל ימי חייך תתהלך ללא תעודות.”

“כן, גם אני סבור שהנני זקוק לאיזו תעודה.”

“איני יכול לתת לך תעודה. על סמך מה? יכול אני לתת לך תעודת־שחרור מבית־הסוהר. אין היא שווה הרבה. מוטב בלעדיה. בכל תעודה אחרת אוכל לכתוב אך זאת, שבעליה טוען כי שמו כך וכך והוא בא ממקום פלוני. אבל תעודה כזאת היא חסרת־ערך, מפני שאין בה כל הוכחה. היא אומרת מה שאתה אומר. ואתה יכול כמובן לספר ככל העולה על דעתך, בין שזו אמת בין שזה שקר. וגם אם אמת הדבר, עליך להיות מוכח. צר לי מאוד, אך לא אוכל לעזור לך. הזהרתי אותך רשמית, ואתה חייב לצאת את הארץ. לך לגרמניה. גם היא ארץ יפה מאוד.”

הייתי רוצה לדעת, מדוע כל אלה משלחים אותי לגרמניה.

 

10    🔗

נשארתי ימים אחדים בפאריס, כדי לראות מה יקרה. לפעמים יכולים המאורעות לעזור יפה יותר מהיפה בתכניות. עתה אני זכאי לראות את פאריס. כרטיס־הרכבת שלי שולם, את מזוני בבית־הסוהר הרווחתי. איני חייב דבר למדינת צרפת, ומותר לי להתרוצץ ברחובותיה.

הבטלה מביאה את האדם לידי מחשבות מיותרות. מחשבה מיותרת אחת כזאת הביאה אותי באחד הימים אל הקונסול שלי. מראש ידעתי שהעניין חסר־סיכוי. אבל חשבתי לי, שאין זה מזיק כלל לאסוף נסיון במגע אם אנשים. כל הקונסולים נוצקו בתבנית אחת, כשאר הפקידים. הם משתמשים כולם באוצר־המלים שהיו חייבים להציג בבחינות שלהם, והם מתמלאים רגשי כבוד, רצינות, תקיפות, נאמנות, אדישות, שעמום, ענין ועצבות עמוקה בדיוק באותן הזדמנויות־חוזרות עצמן; וכן הם עליזים, מבודחים, ידידותיים, פטפטנים באותן הזדמנויות־חוזרות עצמן. ולא חשוב האם הם משרתים את אמריקה, צרפת, אנגליה או ארגנטינה. כל החכמה הנדרשת מפקיד כזה היא לדעת בדיוק מתי עליו להפגין רגש זה או אחר. מפעם לפעם שוכח פקיד כזה את כל חכמתו ונעשה אדם לחצי־דקה. ואז אינך מכיר אותו, כי הוא מַפשיל את פְּנים עורו החוצה. הרגע המעניין ביותר הוא, כשהוא תופס פתאום שעורו הפנימי גלוי לעין, והוא מקשיח אותו אחת־שתיים. הלכתי אל הקונסול כדי לחווֹת רגע נדיר זה ולהתעשר בעוד נסיון. הסכנה הצפויה היתה, שיתכחש אלי, ימסור אותי רשמית לידי משטרת צרפת, וכך ישלול ממני כל אפשרות ללכת בדרכי: אהיה נתון לפיקוח המשטרה ואיאלץ לדווח על כל צעד ועל כל מעשה.

באתי והמתנתי עד הצהריים. ואז ננעל המשׂרד. גם אחר־הצהריים לא הגיע תורי. אחד משלנו חייב להמתין תמיד, בכל מקום שיפנה אליו. ההנחה היא, שאדם שאין לו כסף, יש לו זמן בלתי־מוגבל. מי שכסף בידו, יכול לפטור עצמו בכסף. מי שאין לו כסף, חייב לשלם בזמנו ובסבלנותו. ואם אתה מתמרד, או מבטא את קוצר־רוחך בצורה שאינה אהובה עליהם, יש בידי הפקיד אמצעים רבים לאלץ אותך לבזבז זמן פי ארבעה. ועל כן אתה מסכים לעונש־הזמן שהוטל עליך.

ישבנו כאן שורה של אנשים היכולים לתרום מזמנם. כמה מהם כבר ישבו ימים אחדים. אחדים נשלחו הלוך ושוב שש פעמים, מפני שפרט זה חסר וזה לא נכתב בצורה הרשמית הנדרשת, הקשוחה.

והנה פרצה פנימה גברת גוצה, שמנה מאוד. נורא שמנה. אין השׂכל משיג שאפשר להיות כה שמן. בחדר זה, שבו המתינו האנשים הכחושים על הספסלים, וראשם כמעט נוגע בדגל הכוכבים האמריקני הענק הצמוד לקיר מלוא אורכו, בחדר זה שבו המתינו אנשים צייתנים ולמודי־עמל ופניהם אומרות, כי ברגע זה חותמים מאחורי הדלתות הרבות פסקי־דין מוות שלהם, היתה הופעתה של הגברת השמנה בבחינת עלבון משפיל. שערה היה שחור, שמן, מתולתל, אפה בולט בעקמימותו ורגליה עקומות מאוד. עיניה החומות כה בלטו בפניה הבצקיות, עד שנדמה היה שהן עומדות לפרוץ החוצה. לבושה היה מן היקר ביותר שהעושר יכול לקנותו. היא התנשפה והזיעה, ונדמה היה כי מיד תתמוטט תחת משׂא שרשרות־הפנינים, תכשיטי־הזהב וסיכות־היהלומים. לולא ענדה טבעות־פּלַטינה כבדות כה רבות, היו בוודאי אצבעותיה מתפוצצות.

אך פתחה את הדלת, צעקה: “אבד לי הדרכון שלי. איפה האדון הקונסול? אני זקוקה מיד לדרכון אחר.”

ראו־נא ראו, חשבתי, גם אנשים אחרים מאבדים דרכון. מי היה מעלה דבר כזה על הדעת? בתמימות חשבתי, כי רק לימאי יכול לקרות דבר כזה. יופי, פאני, את יכולה לשׂמוח, האדון הקונסול יספר לך משהו על הדרכון החדש. אולי תתפרי את הקצה השני של סרט־הסינר. אף על פי שהגברת לא נעמה לי בגלל ישותה התוקפנית, הרגשתי אהדה כלפיה, האהדה כלפי אדם הכבול באותה ספינת־עבדים עצמה.

מזכיר־הקבלה קפץ מיד ממקומו: “בוודאי, גבירתי, רגע, בבקשה!”

קירב כיסא, קד לגברת וביקש ממנה לשבת. הביא שלושה טפסים, שׂוחח עם הגברת חרש ומילא את הטפסים. היצורים הכחושים כולם נאלצו למלא את הטפסים בעצמם, לפעמים ארבע־חמש פעמים, מפני שלא כתבו כראוי. גברת זו בוודאי אינה יודעת לכתוב, ועל כן שחרר אותה המזכיר מהטרחה הקטנה, מתוך נכונות לעזור.

כשנשלמה כתיבת הטפסים, קפץ המזכיר והביא אותם אל אחד החדרים, שבהם חותמים על פסקי־דין־המוות.

חיש־מהר שב משם ואמר בהנמכת־קול ובנימוס רב לגברת: “מיסטֶר גְרגְרגְרס מבקש לראותך, גבירתי. מצויים בידך שלושה תצלומים?”

לשחורת־השיער השמנה היו תצלומים, והיא נתנה אותם למזכיר, הנכון־לעזור. הוא נעלם בחדר, שבו נחתך גורל העולם.

רק אנשים שעבר זמנם מאמינים היום, כי גורל האדם נחתך בשמים. הרי זו טעות מצערת. גורל האדם, גורל מיליונים אנשים, נחתך על ידי הקונסולים של אמריקה, החייבים לדאוג שלא ייגרם נזק לרפובליקה. יֶס, סֶר.

הגברת לא שהתה זמן רב בחדר־המסתורין. כשיצאה, סגרה את ארנקה. היא סגרה אותה בנקישה נמרצת. והנקישה צעקה: “אלהים, נתת לנו זאת, כדי שנחייה ונניח לחיות.”

המזכיר קם מיד, יצא מאחורי שולחנו וקירב את הכיסא אל הגברת. היא ישבה בקצה הכיסא, פתחה את הארנק, חיטטה בו, שלפה פּודריה, הניחה את הארנק הפתוח על השולחן, ופידרה את פניה. לא היה ברור לי, מדוע עליה שוב לפַדר את עצמה לאחר שעשתה זאת לפני כמה דקות.

המזכיר גישש עתה על השולחן למצוא גליון שנעלם מעיניו. סוף־סוף מצא אותו. והגברת סיימה את האיפור, לקחה את הארנק מהשולחן, הטמינה את הפודריה ושוב סגרה את הארנק בנקישה, כדי שישמיע את הצוויחה הקודמת.

הכחושים היושבים על הספסל לא שמעו את צוויחת הנקישה של הארנק. כולם כנראה חולמי־הגירה שעדיין אינם מבינים את הלשון העולמית של ארנקים הנסגרים בנקישה צווחנית, מפני שאין להם ארנקים כאלה. ועל כן הם נאלצים לשבת על הספסלים. ועל כן לא הוצע להם כיסא, וגם קידות לא קדו להם. על כן נאלצו לחכות לתורם, לפי סדר המיספרים.

“התואילי לבוא לכאן בעוד מחצית השעה, גבירתי, או שנשלח לך את הדרכון למלון?”

בקונסוליה האמריקנית נוהגים בנימוס.

“אבוא בעוד שעה. כבר חתמתי על הדרכון.”

הגברת קמה. כששבה בעוד שעה, עדיין ישבתי. אבל לגברת השמנה כבר היה דרכון.

כאן אקבל סוף־סוף גם את הדרכון שלי. המזכיר לא ייאלץ לשלוח לי אותו אל המלון, שכן אקח אותו בידי מיד. כשיהיה לי שוב דרכון, תהיה לי שוב אניה, בוודאי אנגלית או הולנדית או דנית. ולכל הפחות אקבל עבודה ויהיה לי סיכוי לפגוש באחד הנמלים אניה מהמולדת, שתהיה זקוקה לפועל־סיפון. ידעתי לא רק לצבוע, אלא גם לצחצח חלקי־פליז. כשאין עוד מה לצבוע, מצחצחים את הפליז.

אכן נחפזתי מדי במשפטי: הקונסולים האמריקנים טובים מהשם שהודבק להם. וכל מה שאמרו לי שוטרי בלגיה, הולנד וצרפת על הקונסולים שלנו, הוא פרי קנאה לאומית.

סוף־סוף בא היום והגיע המיספר שלי ואני נקראתי להיכנס. חברי הכחושים מיושבי הספסל נקראו אל חדרים אחרים, כדי לקבל את מכת־המוות. ואילו אני יוצא מהכלל, אני הוזמנתי אל מיסטר גְרגְרס, יהיה שמו אשר יהיה.

והוא האיש שלבי יצא לראותו. כי הוא האיש היודע להעריך מצוקתו של אדם שדרכונו אבד. וכשלא יעזור לי איש בעולם, יעזור הוא לי. הוא עזר לעדויה־זהב, על אחת כמה וכמה שיעזור לי. רעיון טוב הגיתי לנסות עוד פעם אחת את מזלי.

 

11    🔗

הקונסול היה איש קטן, רזה, שיבש תוך כדי שירות.

“שב”, אמר והצביע על כיסא שלפני המכתבה. “במה אוכל לשרת אותך?”

“אני זקוק לדרכון.”

“הדרכון שלך אבד לך?”

“לא הדרכון, כי אם תעודת־הימאי.”

“אהא. אתה ימאי?”

עם משפט זה נשתנתה נימת דיבורו. נימה חדשה זו, שמעורב בה אי־אמון מיוחד במינו, מתקיימת רגע קל בלבד וקובעת את אופי שׂיחתנו.

“נשארתי ללא אניה.”

“היית שתוי בוודאי?”

“לא. איני שותה טיפה של הרעל הזה. אני מתנזר.”

“הלא אמרת שאתה ימאי?”

“אכן הנני, האניה שלי הקדימה את הפלגתה בשלוש שעות: היה עליה לצאת עם הגאות, אבל מפני שלא היה לה מיטען, לא נאלצה להמתין לגאות.”

“ותעודותיך נשארו באניה?”

“כן.”

“יכולתי לשער. מה היה מיספר תעודת־הימאי שלך?”

“אינני יודע.”

“ובאיזה מקום ניתנה לך?”

“לא אוכל לומר בדיוק. שטתי באניות־חופים של בּוֹסטוֹן, ניו־יורק, פילי, ניו־אוֹרלינס, גאלווסטוֹן ועוד. איני זוכר איפה ניתנה לי התעודה.”

“שיערתי.”

“הלא אין אדם מסתכל בתעודה זו יום־יום. מיום שקיבלתי אותה לא הסתכלתי בה.”

“כן.”

“תחובה היתה תמיד בכיסי.”

“מאוזרח?”

“לא, נולדתי בארץ.”

“הלידה נרשמה?”

“לא יודע, כשנולדתי הייתי קטן מדי.”

“אם כן, לא נרשמה.”

“אינני יודע, כפי שאמרתי.”

“אבל אני יודע.”

“אם כן, אין לך כל צורך לשאול אותי, מאחר שאתה יודע.”

“האם אני מבקש לקבל דרכון?” שאל הקונסול.

“איני יודע, אדוני, אם אתה רוצה בדרכון.”

“הלא אתה מבקש דרכון ולא אני. ואם עלי לתת לך דרכון, תיאלץ להסכים שאשאל אותך שאלות. לא כן?”

הצדק עמו. תמיד האנשים צודקים. וקל להם להיות צודקים. תחילה הם קובעים את החוקים, ואחר כך מעמידים אותם להפיח רוח־חיים בחוקים.

“יש לך מען קבוע בבית?”

“לא. אני גר באניות. וכשאין לי אניה אני גר בבתי־הימאים ובאכסניות.”

“אם כן, אין לך דירה קבועה. אתה חבר במועדון מוכּר?”

“מי, אני? לא.”

“הורים?”

“אין – מתו.”

“קרובים?”

“תודה לאל, אין לי. אילו היו לי, הייתי מתנכר להם.”

“האם בחרת?”

“לא. אף פעם.”

“אם כן, אינך מופיע ברשימת־הבוחרים.”

“בוודאי שלא. לא הייתי הולך לבחור גם אילו הייתי בארץ.”

עתה האריך להסתכל בי במבט טיפשי וחסר־הבעה. כל הזמן חייך, כמו חברו ברוֹטרדם, ושׂיחק בעיפרון. מה היו אנשים אלה עושים בלי העיפרון? בוודאי היו נעזרים בסרגל, במַסְפֵּג, בכבל־הטלפון, במשקפיים או בכמה טפסים או דפי־נייר, שאפשר לקפל וליישר. חדר־משׂרד מצויד יפה כדי שהיושב בו לא ישתעמם. מחשבות העשויות להעסיק, אין לו. וכשעולות מחשבות כאלה על דעתו, הוא מפסיק בדרך־כלל להיות פקיד, ונעשה אדם־מן־הישוב. אם באחד הימים לא יוכלו אצבעותיהם לשחק בכלים האלה, יתחילו אולי לשׂחק ביסודות ולקדוח בהם, ופעולה זו עלולה להזיק להם.

“ובכן, לא אוכל לתת לך דרכון.”

“מדוע לא?”

“על סמך מה? על סמך דבריך? איני יכול. אסור לי. אני חייב לציין אסמכתא. הלא עלי לדווח על סמך אלו הוכחות הענקתי לך את הדרכון. כיצד תוכל להוכיח שאתה אמריקני, שאני חייב בכלל לטפל בך?”

“הלא אתה שומע!”

“מה, את הדיבור?”

“כמובן.”

“אין זו הוכחה. הנה למשל כאן, בצרפת. חיים כאן אלפים המדברים צרפתית ואינם צרפתים. יש כאן רוסים, רומנים, גרמנים המדברים צרפתית יפה וטהורה מלשון הצרפתים עצמם. יש אלפים שנולדו כאן ואינם אזרחים. ויש בבית מאות־אלפים המדברים אנגלית בקושי, אבל אין כל ספק באזרחותם האמריקנית.”

“אבל אני נולדתי בארץ.”

“ועל כן תוכל להיות אזרח. אבל גם אז תיאלץ להוכיח, שאביך לא הקנה לך אזרחות אחרת, ואתה לא ויתרת עליה כשהגעת לבגרות.”

“הסבים שלי כבר היו אמריקנים וגם הוריהם.”

“הוכח לי את דבריך ואהיה חייב לתת לך דרכון, אם ארצה ואם אמָאן. הבא לכן את סבי הוריך, או את הוריך. אבל למה נרחיק עדותנו: הוכח לי שנולדת באמריקה.”

“כיצד אוכל להוכיח זאת אם הלידה לא נרשמה.” “זו בוודאי אינה אשמתי.”

“אולי אתה חולק על העובדה שנולדתי?”

“נכון. אני חולק. העובדה שאתה עומד לפני אינה לגבי הוכחה כי אכן נולדת. עלי להאמין שנולדת. וכיצד אוכל להאמין שאתה אמריקני ואזרח?”

“ובכן, אינך מאמין שנולדתי? הרי זה עובר כל גבול.”

הקונסול העלה על פניו את חיוכו־המשׂרדי היפה ביותר: “חייב אני להאמין שנולדת, כי אני רואה אותך בעיני. אם אתן לך דרכון, ואצדיק את נתינתו בכך שאכתוב בדין־וחשבון: ‘ראיתי את האיש ואני מאמין שהוא אזרח’, אני עלול לעוף על נקלה. מפני שאין הממשלה בארצנו רוצה לדעת למי אני מאמין. היא רוצה לדעת מה אני יודע בבטחון. ומה שאני יודע בבטחון, עלי להוכיח. איני יכול להוכיח את לידתך ואת אזרחותך.”

ראוי אולי להצטער לפעמים שלא נוצרנו מעיסת־נייר: או־אז היה אפשר לדעת על פי חותמת־היצרן, האם אנו תוצרת התעשייה של ארצות־הברית, תעשיית צרפת, או תעשיית איטליה, ומן הקונסולים היה נחסך הטורח ובזבוז הזמן בעניינים טיפשיים.

הקונסול הניח את העיפרון, קם, ניגש לדלת וקרא בשמו של מישהו. נכנס מזכיר והקונסול אמר לו: “בדוק. מה שמך?” פנה אלי. “כן. נזכרתי, גֵיילס, נכון. כן, בדוק מיד.”

המזכיר לא סגר את הדלת. ראיתי שהוא שולף מהארון שבו אלפי כרטיסים צהובים את האות ג, ומחפש את שמי. היו אלו הכרטיסים של המגורשים, הבלתי־רצויים, הפאציפיסטים, הקומוניסטים והאנרכיסטים המוצהרים.

המזכיר שב. הקונסול, שעמד בינתיים ליד החלון והסתכל החוצה, הפך את פניו: “ובכן?”

“איננו שם.”

ידעתי זאת, עכשיו אקבל דרכון. לא, לא כה מהר. שוב יצא המזכיר וסגר את הדלת. הקונסול לא אמר דבר, ישב אל המכתבה, הסתכל בי ולא ידע מה לשאול. שאלות־המיבחן שלו הספיקו כנראה רק עד עתה. הוא קם ויצא את החדר. בוודאי הוא מתייעץ עם מישהו בחדר אחר.

לא היה לי מה לעשות, הסתכלתי בתמונות שעל הקיר. פרצופים מוכּרים כולם, פני אבי מוכרים לי פחות. וושינגטון, פרַנקלין, גֶ’פֶרסוֹן, לינקולן. כל אלה אנשים ששנאתם לביוּרוֹקראטיה היתה כשׂנאת הכלב לחתול. “תהיה הארץ לעולם ארץ החירות, ובה ימצאו מיקלט הנרדף והמשוסה. אם בעל רצון טוב הוא”; “תהי הארץ שייכת ליושביה”.

אבל אין מצב כזה יכול להימשך לנצח. “תהי הארץ שייכת ליושביה”. החוק הפּוּריטני לא איפשר לנסח בקיצור וברור: “הארץ שייכת לנו, לאמריקנים”. כי אז היו שם האינדיאנים אשר אלוהים נתן להם את האדמה, ואת חוקי האלוהים חייב הפוריטני לשמור. “ובה ימצאו מיקלט הנרדף והמשוסה”. טוב ויפה כשכל התושבים הם נרדפים ומשוסים מכל הארצות. אבל שכניהם של הנרדפים והמשוסים סגרו וחסמו את הארץ שניתנה לכל האנשים. וכדי שהחסימה תהיה מושלמת, כדי שלא יחדור לשם אפילו עכבר, הם חוסמים אותה גם לפני בניה. כי במסווה הבן יכול להתגנב פנימה בנו של אחד השכנים.

הקונסול שב וישב. הוא מצא שאלה חדשה.

“ייתכן שאתה אסיר נמלט, או מבוקש על פשע כבד. ואני אכין לך דרכון על השם שאמרת, וכך אגן עליך מפני העונש הצודק.”

“כן, כך תעשה. אני רואה שלבואי לכאן לא היה כל טעם.”

“אני מצטער באמת על שאין בידי לעזור לך. אין סמכויותי נרחבות די־הצורך כדי שאוכל להנפּיק לך דרכון, או נייר שישמש לך תעודה. היית חייב לנהוג יותר זהירות בתעודת־הימאי שלך. דברים כאלה לא מאבדים בתקופה, כשהדרכון נחוץ יותר מכל דבר אחר.”

“אבל משהו אני רוצה לדעת.”

“כן?”

“כאן ביקרה גברת נורא שמנה עם הרבה טבעות־יהלום, שבקושי סחבה אותן על ידיה, וגם לה אבד הדרכון ומיד נתת לה חדש. מחצית השעה לקח העסק.”

“כן, אך זו הלא היתה הגברת סַלי מַרקוס מניו־יורק, בוודאי שמעת את השם. הבנק הגדול הזה,” אמר בלוויית תנועה והטעמה שהתאימו לאמירה: הרי זה הדוכס מקֶנט ולא ימאי שברחה לו האניה.

בוודאי הבין על פי הבעת פני שלא תפסתי את משמעות דבריו, שכן הוסיף: “בוודאי כבר שמעת את השם? הבנק הגדול הזה בניו־יורק?”

עדיין פקפקתי ואמרתי: “אבל אני איני מאמין כי גברת זו אמריקנית היא, ואני נוטה לחשוב שהיא נולדה בבוּקַרסט.”

“מנין לך? הגברת מרקוס אכן נולדה בבוקרסט. אבל היא אזרחית אמריקנית.”

“האם היתה בידה תעודת־האזרחות שלה?”

“כמובן שלא היתה. מדוע אתה שואל?”

“מנין ידעת שהיא אזרחית? לדבר אנגלית כראוי עדיין לא למדה.”

“לכך איני צריך כל הוכחה. הבנקאי מרקוס מוכּר לכול. והגברת מרקוס הגיעה לכאן בתא־פאר באניה ‘מאגֶ’סטיק’.”

“סוף־סוף אני מבין. אני הגעתי כפועל־סיפון בחדר־המגורים של גיגית־משא. וזו אינה הוכחה כלל. אבל בנק גדול ותא־פאר מוכיחים את הכול.”

“המקרה שלך שונה לגמרי, מיסטר גיילס. כבר אמרתי לך שאיני יכול לעשות למענך דבר, וגם איני חייב לעשות למענך דבר. איני צריך לתת לך תעודות. אני עצמי מאמין בדברים שאמרת לי. אבל אם יביאו אותך השוטרים הנה כדי שאכיר בך ואקבל אותך, אתכחש אליך ואכחיש את שייכותך למדינה. לא אוכל לנהוג אחרת.”

“ואם כן, אני יכול לגווע כאן, בארץ הזרה?”

“לא ניתנה לי הסמכות לעמוד לימינך. גם אם אישית אני רוצה בכך. אתן לך כרטיס לשלושה ימי שהייה במלון עם מזונות. אחר כך תוכל לקבל כרטיס שני וגם שלישי.”

“לא. תודה רבה. אל תטרח.”

“אולי יעזור לך יותר כרטיס־נסיעה לעיר־הנמל הגדולה הקרובה ביותר, ובה תמצא אולי אניה המפליגה בדגל אחר.”

“לא, תודה. אני מקווה למצוא את דרכי בעצמי.”

“אם כן, שלום והצלחה!”

אבל גם במקרה זה גיליתי את ההבדל הגדול בין הפקיד האמריקני לבין פקיד של ארץ אחרת. בצאתי לרחוב ראיתי שעון, והנה כבר אחרי חמש. שעות־העבודה של הקונסול מסתיימות בארבע. אבל הוא לא גילה אפילו פעם אחת סימן של קוצר־רוח, מפני ששעות־העבודה שלו כבר חלפו.

רק עתה אבדה לי אנייתי ממש.

שלום, ניו־אורלינס שלי שטופת־השמש. שלום והצלחה! נערה, נערתי האהובה בניו־אורלינס, עכשיו תחכי לשווא לבחור שלך. יכולה את לשבת שם ולבכות. הבחור שלך לא ישוב עוד הביתה. הים בלע אותו. הוא ידע להאבק עם סער וגלים, עם צבע, עם אגרופים קשים. אבל קטן כוחו מול סעיפים, עפרונות ונייר. קחי לך בחור אחר, חביבתי. אל תבזבזי את נעוריך הפורחים בציפייה לבחור שלא נולד ואין לו מולדת. חיי בטוב! מתוקות ולוהטות היו נשיקותיך, מפני שלא ביקשנו רשות להתחתן.

אבדה הנערה. הו, הו! רוח נושבת. בחורים, כל המיפרשׂים. כל חתיכת בד הרימו גבוה!

 

12    🔗

הרכבת המהירה פאריס־לימוז', אני בפנים וכרטיס אין לי. הפעם היתה ביקורת, אבל אני נעלמתי ללא עקבות. לימוז’־טוּלוּז, אני בפנים ושוב בלי כרטיס.

מה רבה עבודתם של מבקרי־הכרטיסים. אין זאת, כי רבים מאוד הנוסעים ללא כרטיס, אם הביקורת תכופה כל כך. אבל הצדק עמם. אם יסע כל אחד בלי כרטיס, מי ישלם את הדיבידֶנדים של הרכבת? לא ייתכן. שוב אני נעלם. כשעובר המבקר, אני שב למקומי. פתאום שב הכרטיסן ועובר לידי ומסתכל בי. גם אני מסתכל בו. באומץ־לב. הוא ממשיך. חשוב לדעת כיצד להסתכל בפניהם של הכרטיסנים, והנצחון אתך. אך הוא הפך פניו וניגש אלי.

“סליחה, איפה רצית לעבור לרכבת אחרת?”

ממזר גדול, הכרטיסן הזה.

הבינותי רק את המלה “לעבור”, ואילו את השאר היה עלי לתרגם לעצמי. אלא שלא הספקתי, כי הוא אמר: תן לי, בבקשה, את כרטיסך."

שמע, ידידי, גם אם אתה כה מנומס ומבקש בנימוס, לא אוכל להיענות לבקשתך.

“ידעתי,” אמר בשלווה ובלי לעורר תשׂומת־לב. משוכנע אני, כי שאר הנוסעים לא הבחינו כלל בטראגדיה המתרחשת לעיניהם.

האיש רושם משהו בפנקסו וממשיך בדרכו. אולי לב רחום לו והוא ישכח אותי. אבל בתחנת טוּלוּז כבר ממתינים לי. בלי תזמורת כלי־נשיפה אבל במכונית.

זו מכונית טובה מאוד, מוגנת מאש ומפריצה, ואין סכנה שאפול ממנה בשעת הנסיעה, ומחלוני אני רואה רק חלק של הקומות העליונות של הבתים שאנו עוברים על פניהם. זו מכונית מיוחדת לאורחים שרוצים כאן ביקָרם, שכן כל המכוניות מפַנות לנו דרך כדי שניסע ללא הפרעות. אולם שמו של יצרן המכוניות בטוּלוּז אינו מוכּר לי. אין חברות פוֹרד וג’נרל־מוֹטוֹרס יכולות לקווֹת לשיווּק סחורתן כאן, אלא אם ייטיבו להסתגל לדרישות המקומיות.

אבל אני יודע כבר באיזה מקום אנחת. אם יש משהו הנראה לי מוזר במוסר ובמנהגים שבארצות אירופה, הרי זו העובדה שתמיד אני בדרך לתחנת־המשטרה, או נתון בחסותם של שוטרים. בבית לא היה לי מעולם כל מגע עם המשטרה או עם בית־המשפט. ואילו כאן לא חשוב כלל מה אני עושה: יכול אני לשבת בשלווה בחוף, או לשכב במיטה, או לטייל באפָר או לנסוע ברכבת – תמיד אני נוחת בתחנת־משטרה. לא יפלא איפוא שאירופה הולכת לעזאזל. לאנשים אין כלל פנאי לעבודה, מפני ששבע־שמיניות של זמנם הם מבזבזים במשׂרדי־רישום, בתחנות־משטרה או בחברת שוטרים. ועל כן האנשים באירופה נרגזים וגרויים כל כך ושָׂשׂים לקרב, שכן עליהם לריב לנצח עם המשטרה, והמשטרה רבה עמם. אסור לנו להלווֹת לאירופה אפילו פרוטה אחת, כי בין כה וכה יוציאו אותה להגדלת המשטרה. אף פרוטה, נוֹ, סֶר.

“מאין באת?”

הכוהן־הגדול יושב לפני. כל הכוהנים־הגדולים דומים. בבלגיה, בפאריס, בטוּלוּז. תמיד הם שואלים ותמיד רצונם לדעת הכול. ואתה נתפס תמיד לאותה שגיאה עצמה ועונה להם. ראוי היה לשבת בשקט, ולא לומר דבר, ולהניח להם לנחש. ואז ישתגעו כולם, או שיחדשו את העינויים. אבל אם לא תענה, יֵיעשו השוטרים טיפשים עוד יותר משהם כיום.

ולא קל לעמוד בזה: לשבת כאן או לעמוד, להישאל ולא לענות. הפה הארור מדבר מכוח עצמו ברגע שמושלכת לו שאלה. ההרגל הממושך קובע. אי־אפשר לשׂאת משפט־שאלה המרחף באוויר, בלי להשיב לו את איזונו על ידי תשובה. שאלה שלא נענתה עוכרת שלוותו של אדם, רצה אחריו, נדחקת אל חלומותיו, וגוזלת את השקט הדרוש לעבודה ולמחשבה. המלה “מדוע” כשסימן־שאלה לפניה היא המוקד של כל התרבות וההתפתחות. בלי מלה זו כל האנשים אינם אלא קופים, וכשתינתן לקופים מלת־קסם זו, יהפכו מיד לאנשים. יֶס, סֶר.

“מאין אתה בא, רצוני לדעת!”

ניסיתי כאן לא לענות. אבל איני יכול לעמוד בזה. אני מוכרח לספר לו משהו. לומר לו שבאתי מפאריס? אולי מוטב לומר שבאתי מלימוֹז‘. אם אומר לימוֹז’, אולי הם יוזילו את העסק בשמונה ימים, מפני שאין לימוֹז' רחוקה כפאריס.

“עליתי בלימוֹז'.”

“אין זו אמת, בן אדם, עלית בפאריס.”

ראו־ראו, כמה הוא מיטיב לנחש.

“לא, לא עליתי בפאריס, אלא בלימוֹז'.”

“אבל בכיסך נמצא כרטיס־רצף של פאריס.”

שוב חיפשו הללו בכיסי, לא שׂמתי לב, כה התרגלתי לחיפושים עד שלא הרגשתי בהם כלל.

“כרטיס זה נמצא בידי זמן רב.”

“כמה זמן?”

“ששה שבועות, לפחות.”

“מעניין הדבר. הכרטיס מוחתם אתמול לפני הצהריים.”

“אם כן הוחתם בטעות בתאריך רחוק.” אמרתי.

“ברור. אם כן עלית בפאריס.”

“אבל את הכרטיס מפאריס ללימוֹז' קניתי.”

“בוודאי. ושילמת כה יפה, עד שמלבד הכרטיס קנית גם כרטיס־רצף, שלא היה דרוש כלל, מפני שבידך כרטיס רגיל. ואם היה לך כרטיס ללימוֹז', איפה הוא?”

“מסרתי אותו בלימוֹז',” עניתי.

“ואם כן, היה צריך להיות בידך כרטיס־רצף של לימוֹז'. נניח לזה. בוא נרשום את פרטיך האישיים.”

מוטב רישום פרטים אישיים ממעצר.

“לאומיות?”

ענין עדין עכשיו. מאז נכשלתי בנסיוני להוכיח שנולדתי, אין לי דבר כזה ששמו לאומיות. אולי אנסה להיות צרפתי. הקונסול סיפר לי שיש אלפי צרפתים שאינם מדברים צרפתית, אבל הם צרפתים בנתינותם־המדינית. בוודאי שלא יאמין לי. גם הוא יבקש הוכחות. רוצה הייתי לדעת מי משלם פחות על נסיעה ברכבת ללא־כרטיס, הצרפתי או הזר? הזר היה יכול להניח שבצרפת אין צורך בכרטיס־רכבת, ואם כן פעל בתום־לב. כסף לא מצאו בכיסי, ובכך אני מעורר חשד. חסרון כסף חשוד תמיד. בכל מקום עלי אדמות. אפילו במיסה של יום ראשון בכנסייה.

“גרמני אני.” פרצתי. פתאום הבזיק בדעתי, שכדאי לראות מה יעשו הללו ב“בּוֹש” שתפסו אותו בארצם ללא דרכון וללא כרטיס.

“גרמני, אתה אומר. הביטו! ובוודאי גם מפּוֹטסדאם?”

“לא, רק מווינה.”

“זו אוסטריה. אבל היינו הך. אם כן, גרמני. ומדוע אין לך דרכון?”

“אבד לי.”

ושוב חזרה סדרת השאלות. בכל ארץ הם שואלים אותן שאלות עצמן. הם העתיקו זה מזה. המציאו את השאלות בוודאי בפרוסיה או ברוסיה, מפני שכל פעולה של התערבות בחייהם הפרטיים של הבריות, מקורה באחת משתי הארצות הללו. בארצות־האלה האנשים הם סבלניים ביותר, מסכימים לכל לדבר ומסירים את הכובע לפני כפתור נוצץ. כי בארצות ההן הכפתור הנוצץ הוא האל הרע, שעל הכול להעריצו ולעבוד אותו, שאם לא כן, הוא נוקם.

כעבור יומיים נפסקו לי ארבעה־עשר ימי מאסר על הונאת הרכבת. אילו אמרתי שאני אמריקני, היו אולי מגלים שכבר נענשתי על הונאת־הרכבת והיו מעלים את המחיר. אבל גם את שמי לא אמרתי להם. ובכן, יש גם יתרון בכך שאין למצוא בכיסך דרכון או תעודת־ימאי. כשחלפו ימי־ההכנה, הועברתי אל פלוגת־העבודה. היו שם ערימות של פחיות קטנות, שיוצרו בעזרת מכבש מפח לבן. איש לא ידע את תכליתן של פחיות מוזרות אלה, וגם המשגיחים לא ידעו. אלה אמרו שהן חלק ממישחק לילדים, אלה – שהן חלק מאניית־קרב, אחרים היו משוכנעים שאלה חלקי־מכונות, ואחרים נשבעו ואף הימרו על טבק מוברח כי פחיות אלה הן חלק מספינת־אוויר אטומית. אני הייתי איתן בדעתי, כי פחיות אלה שייכות לציוד אמודאים. איני יודע כיצד הגעתי לרעיון זה. אבל הרעיון נתקע בדעתי, וגם קראתי באיזה מקום, כי לציוד־אמודאים נדרש מיספר רב של פריטים, שאין להם שימוש לשום צורך אחר.

נדרשתי לספור מאה־ארבעים־וארבע פחיות מופלאות כאלה ולשים אותן בערימה. כשסיימתי לספור ערימה כזאת ורציתי להתחיל בספירת ערימה אחרת, ניגש אלי המפקח ושאל, האם ברור לי לחלוטין שיש בערימה מאה־ארבעים־וארבע פחיות, וברור שלא טעיתי בספירה.

“ספרתי בקפידה ויש כאן בדיוק מאה־וארבעים־וארבע.”

“האם זה בטוח, ואני יכול לסמוך על כך?”

כששאל, הסתכל בי בדאגה כה רבה, עד שהתחלתי לפקפק האם אמנם מאה־ארבעים־וארבע פחיות בערימה, ואמרתי שאולי מוטב שאשוב ואספור. על כך השיב המפקח שאעשה כן, וכך ייטב, כדי שלא תחול טעות. שאם אין המיספר מדויק, יהיה כאן רצח, והוא עלול להפסיד את מישרתו, והדבר לא ינעם לו, מפני שעליו לפרנס את ילדיו וגם אם זקנה.

כשספרתי מחדש את הערימה ומצאתי כי המיספר מדויק, שוב ניגש אלי הפקיד. שוב ראיתי את קמטי־הדאגה בפניו, וכדי למנוע ממנו צער ולהוכיח לו עד כמה אני שותף לדאגתו, אמרתי לפני שפתח את פיו: “אני חושב שמוטב לספור עוד פעם אחת. הלא יכולתי לטעות באחת או בשתיים.”

על פניו המודאגות נתפשט עתה חיוך קורן, כאילו הודיע לו מישהו כי בעוד ארבעה שבועות יקבל ירושה גדולה.

“כן, עשה זאת, בשם אלוהים, מוטב שתספור מחדש. שאם תחסר פחית אחת, או תימצא מיותרת אחת, והאדון המנהל ידווח עלי, איני יודע מה אעשה. ברור לגמרי שאפסיד את מישרתי, והלא ישנם השרצים המסכנים, וגם אשתי איננה בקו הבריאות, וישנה גם אמי הזקנה. כן, ספור בדייקנות מאה־ארבעים־וארבע, שנים־עשר תריסר במדויק. אולי תספור את הפחיות תריסרים־תריסרים, ואז לא תטעה על נקלה.”

עד יום שחרורי, לאחר ריצוי עונשי, ספרתי שלוש ערימות קטנות. עד היום איני יודע, אם לא טעיתי בפחית אחת. אבל אני מקווה, כי הפקיד הנאמן והמפרנס ההגון של משפחתו ישוב ויספור את שלוש הערימות שלי בשבועיים הבאים, ולא אני אשא באחריות, אם אמנם ידווח המנהל על פקידו.

קיבלתי ארבעים סֵנטים שכר־עבודה. הרהרתי בכובד־ראש בסכום הגדול, עד שנתברר לי שלא די בו לכוס־בירה קטנה, ואין לדבר כלל על רכישת כרטיס עלייה על מגדל־אַיפֶל. עניין אחד ברור: אם אסע עוד פעמיים בלי כרטיס ברכבת צרפת ואתפס, מדינת צרפת תפשוט רגל. שום מדינה לא תעמוד בזה. אפילו מצבה משובח משל צרפת.

לא רציתי לעשות רעה כזאת לצרפת, ולא רציתי גם שיוכלו לומר אחר כך, כי בגללי לא הצליחו לזכות בריבית על הכסף שסחטו.

ועל כן הייתי חייב לעזוב את מדינתם.

לא אעלים, כי לא רק הדאגה לרווחתה של צרפת ולזרימה המתוקנת של הריבית לקופתה, היא שהביאה אותי לחשוב על יציאה מהירה. עם שחרורי הוזהרתי מחדש. והפעם ברצינות רבה. אם לא אצא את גבולות המדינה תוך שבועיים, אחטוף שנת מאסר ואגורש לגרמניה. מעשים אלה שוב יעלו בכסף רב, ואני נתקפתי רחמי־אמת על מדינה מוכּת־ייסורים זו.

 

13    🔗

הלכתי דרומה בשבילים שהם עתיקים כתולדות עמי אירופה. ואימצתי לי את לאומיותי החדשה. כשנשאלתי, עניתי: “בּוֹש”. איש לא כעס עלי בשל כך, ובבית כל איכר קיבלתי אוכל ומקום־לינה טוב. כפי הנראה, פתרתי את הבעייה בחוש. הכול שׂנאו את האמריקנים. כל אחד גידף וקילל אותם. הם השודדים, הם מוצצי־הדם והמלווים־בריבית המבקשים לסחוט דולארים מהאבות והאמהות שנותרו בצרפת, מדמעתם ומדאגותיהם. האמריקנים שאינם יודעים שָׁבעה אף על פי שהם כבר נחנקים בזהבם.

ימח שמם, אבל היה לי מזל.

"אתה נראה מורעב לגמרי. אכול בשקידה, הרבץ כהוגן, קח את הנתח השמן. כל מה שערב לחיכך. לאן אתה רוצה ללכת? לספרד? זה טוב. זה נבון. יש להם קצת יותר משיש לנו. הרבץ כהוגן. אל תתחשב בזה שכבר הפסקנו לאכול. עוד יש לנו קצת, ונוכל לאכול מפעם לפעם לשׂובע.

"נראה, כשאחד המסכנים כאן צובר קצת כסף ורוצה לעבור אל האמריקנים כדי להשׂתכר כמה דולארים ולשלוח להוריו, הם סוגרים את הדלת, הבריונים הללו. קודם שדדו את האדמה מהאינדיאנים המסכנים, וכשהיא כבר בידיהם, אינם מרשים לאיש לבוא, כדי שיוכלו להיחנק בעצמם בשומן, הכלבים הארורים האלה. כאילו שהם צריכים לתת משהו במתנה לחדש שיבוא. הלא הוא חייב לעבוד, וקשה. הבחורים שלנו יכולים לעשות את העבודה הקשה ביותר שאין האמריקנים רוצים לעשות אותה.

“אתה יודע מה, תוכל לעבוד כאן יפה כמה שבועות. ואז תאביס את עצמך כראוי, כדי שתשוב אל כוחך, כי ספרד עדיין רחוקה. באמת, הרבה אין אנו משלמים. אבל יהיו לך מזון ולינה. הכול יקר כל כך עכשיו, נורא.”

כשיצאתי משם, מפני שטענתי כי דחוף לי להגיע לספרד ולא אוכל להתעכב עוד, ויש חשש שיבואו השוטרים ויאסרו עלי לעבוד, קיבלתי בשׂכר ששה שבועות עבודה עשרה פראנקים. האיכר אמר לי שאין לו יותר. אם אבוא לאחר ראש השנה האזרחית, יוכל לשלם לי את השאר, כי עד אז ימכור את היבול, אבל עכשיו אין לו כסף. ושוב פני טובות, כי המזון המבריא הזה הועיל לי הרבה, והרי לא עייפתי עד מוות בעבודה הזאת.

“מאין אתה, כפי שאמרת?”

“מזידפַליָה, ושם אין צורך לעבוד קשה, כי הכול גדל מעצמו, ואין האנשים רגילים לעבודה קשה.”

“שמעתי הרבה על זידפליה,” אמר האיכר. “הלא זו הדוכסות הגדולה, שיש בה הרבה מכרות ענבּר.”

“נכון,” אמרתי, “זה חבל הארץ שיש בו תנורי־היתוך רבים, שבהם מתיכים את קציצי־קֶניגסבֶּרג.”

“מה? קציצי־קניגסברג עושים מברזל? תמיד חשבתי שעושים אותם מפחם טחון.”

“אלה הם הקציצים המזויפים. אותם עושים מפחם טחון,” עניתי. “אתה צודק בהחלט, מפחם טחון ומזפת גפריתית מעובה. ואילו קציץ־קניגסברג אמיתי מותך בתנור־היתוך, והוא קשה מהפלדה הקשה ביותר. אותו נתנו הגנראלים שלנו בטוֹרפֶּדות שהטביעו את אניות־המלחמה. עבדתי ליד תנור־היתוך כזה.”

“ואתם ערמומיים אתם, עלי להודות,” אמר האיכר. “ובכן, הצלחה בספרד.”

בהזדמנות עלי לשאול את אחד הגרמנים מה הוא קציץ־קניגסברגי. כל אחד ששאלתי ענה לי תשובה אחרת, אבל גם אחד מהם לא היה גרמני.

 

14    🔗

האזור היה שומם. הררי כולו. לטפס ולטפס. האיכרים נדירים יותר ויותר, והבקתות עלובות יותר. מים בשפע והאוכל מועט ודל. בלילה קר למדי. שׂמיכה יש לך לעתים רחוקות, ולפעמים גם לא שׂק. הכניסה אל ארצות־השמש מייגעת מאוד, וזאת למדו לדעת לא רק יחידים אלא עמים שלמים. “אין הגבול רחוק,” נאמר לי בבוקר, כשנפרדתי מהרועה שבבקתתו הדלה ישנתי. הוא חילק עמי את הגבינה, הבצל, הלחם והיין הקל.

הלכתי בדרך שהעפילה בהר וירדה לגיא ושוב העפילה ושוב ירדה.

בדרך זו הגעתי סוף־סוף אל שער גבוה, קמור, עתיק מאוד. משני עברי השער נמתחה חומה, אף היא צהובה־אפורה ועתיקה כשער. אין זאת, כי חומה זו מקיפה אחוזה גדולה. הדרך הוליכה היישר אל שער זה.

הרוצה להמשיך בדרך זו היה חייב לעבור בשער, אפשרות אחרת לא נראתה כלל. הנחתי, כי הדרך חוצה את האחוזה ובצד השני אמצא עוד שער כזה, וכך אצא להמשיך.

נכנסתי בשער והלכתי נגד פני ולא ראיתי איש.

פתאום הופיעו שני חיילים צרפתים מאחת הפינות, רוביהם מכודנים. נגשו אלי ושאלו לדרכון. מעניין, כאן שואלים אפילו החיילים לתעודת־הימאי.

הסברתי להם שאין לי דרכון, אך הם אמרו כי לא לדרכוני הכוונה, מפני שאין הוא מעניין אותם, אלא להרשאה מטעם מיניסטריון המלחמה בפאריס, המרשה לי להתהלך בלי ליווי במבצר.

“לא ידעתי שזה מבצר,” אמרתי. “הלכתי בדרך הישרה וחשבתי שהיא מוליכה אל הגבול.”

“הרחוב המוליך לגבול נוטה ימינה במהלך שעה מכאן. יש שם שלט. לא ראית את השלט?”

“לא, לא ראיתי את השלט.”

נזכרתי, כי אכן ראיתי דרך המסתעפת ימינה. אבל נזכרתי גם, כי בימים האחרונים ראיתי דרכים רבות המסתעפות ימינה ושמאלה. אבל חשבתי לי, כי מוטב ללכת היישר לדרום. זה היה כיוון הליכתי. ראיתי שלטים כה רבים. כשאמרו את שם המקום, לא ידעתי אם אני קרוב לגבול או רחוק ממנו. לבסוף הייתי מסתובב במעגל, אילו נשמעתי לכל השלטים, ולא הייתי מגיע לספרד. מפה לא היתה בידי.

“עלינו להביא אותך לפני הקצין התורן.” הקיפו אותי השניים והוליכו. הקצין התורן היה איש צעיר. הוא הרצין כששמע את הסיפור.

ואז אמר: “עלינו לירות בך. תוך עשרים־וארבע שעות. לפי סעיף… בתקנות החרום של אזור הגבול.” אמר את מיספר הסעיף, אך לא התעניינתי בו.

הורשיתי לשבת, אך שני בעלי הרובים המכודנים עמדו לידי. הקצין הצעיר לקח גליון־נייר וניסה לכתוב. אבל התרגשותו הפריע לו והוא הפסיק לכתוב. לבסוף לקח סיגריה מנרתיק־הכסף שלו. רצה לתת אותה בפיו, אבל היא נפלה. ראיתי שידיו רועדות. כדי להסתיר את רעידתן לקח סיגריה אחרת ונתן אותה בפיו בתנועה אטית וקשוחה. שלוש פעמים כבה הגפרור בידיו. כשהצית את הרביעי, שאל אותי: “אתה מעשן?” לחץ על כפתור ונכנס משרת. ציווה לו להביא מהקנטינה שתי חפיסות סיגריות, על חשבונו. קיבלתי את הסיגריות והורשיתי לעשן, ואילו שני החיילים עמדו לידי כפסלי־אלילים.

כשנרגע הקצין, לקח לידיו ספר וקרא בו במקומות שונים. לקח ספר אחר וקרא גם בו במקומות שונים והשווה אותם עם כתובים אחרים.

משונה היה הכול. אני, שהנני הקרבן, איני חש כל התרגשות. כשאמר לי הקצין, כי יירו בי תוך עשרים־וארבע שעות, לא הניחה בי הידיעה כל רושם עמוק, ממש כאילו אמר: “תסתלק מפה, אבל מהר.” קר הייתי כאבן.

בעיקרו של דבר – נדבר ברצינות – הריני מת זה כבר. לא נולדתי, אין לי תעודת־ימאי, לעולם לא אקבל דרכון, כל אדם יכול לעשות בי כעולה על רוחו, שכן אני שום־איש, ואיני קיים רשמית בעולם הזה, ועל כן גם לא אחסר בו. ההורג אותי אינו רוצח. איני חסר בשום מקום: אפשר לחלל את המת, לשדוד אותו, אך אי אפשר לרצוח אותו.

כל אלה השערות מלאכותיות שאינן אפשריות כלל, ומעידות אפילו על טירוף, לולא היו בעולם ביורוקראטיה, גבולות, דרכונים. בעידן־המדינה אפשרית השמדתם של עוד פרטים ביקום, ולא של כמה אנשים בלבד. החוקים הקמאיים של הטבע עלולים להידחות ולהישָמד כשהמדינה מבקשת להרחיב ולהעמיק את שלטונה על חשבון היחיד, שהוא יסודו של היקום, כי היקום כולו יחידים ולא עדרים. הוא קיים בזכות ההפעלה ההדדית של יחידים. והוא מתמוטט כשמוגבלת תנועתם האפשרית של היחידים. היחידים הם האטוֹמים של הגזע האנושי.

אולי לא הניחה בי בשׂורת הריגתי כל רושם, מפני שכבר טעמתי אותה פעם אחת, בלוויית כל האימה הכרוכה בכך. החזרות מחלישות את התופעה. אפילו כשהמדובר בגזר־דין־מוות. אם נחלצת פעם אחת, תיחלץ תמיד.

תהיה סיבת התרגשותי המועטת נוכח האיום במוות אשר תהיה, עובדה היא שראיתי בה משהו שיגרתי.

“אתה רעב?” שאל הקצין.

“מאוד, אתה יכול להאמין לי,” אמרתי. הקצין הסמיק מאוד ופרץ בצחוק.

“עצבי־ברזל לך!” אמר תוך כדי צחוק. “חשבת שאני מתלוצץ?”

“במה?” שאלתי. “אני מקווה שלא בהצעת האוכל, הלצה כזאת לא תהיה חביבה עלי.”

“לא,” ענה הקצין והרצין קצת, “כוונתי להריגתך בירייה.”

“קיבלתי את הידיעה בכובד־ראש, כפי שהתכוונת. באורח מילולי. אם כך כתוב בחוקים שלכם, עליך לבצע את הכתוב. אבל אמרת גם, כי לפי החוק איהרג תוך עשרים־וארבע שעות. עד עתה חלפו חמש־עשרה דקות, ובוודאי אינך מעלה על הדעת, כי בעשרים־ושלוש השעות ושלושת־רבעים שנותרו לי איאָלץ לרעוב רק בגלל ההריגה. אם אתה רוצה לירות בי, אתה יכול לתת לי משהו משובח לאכילה. לא אוותר על כך למדינה שלכם.”

“תקבל אוכל משובח. אתן פקודה. אוכל קצינים של יום־ראשון, מנה כפולה.” עכשיו אדע מה אוכלים קציני צרפת ביום הראשון. הקצין לא ראה צורך לחקור אותי או לשאול לתעודת־הימאי שלי. סוף־סוף פגשתי אדם שאינו רוצה לדעת דבר על ענייני הפרטיים. אפילו בכיסי לא חיפשׂו. והצדק עם הקצין, כי לאחר שההריגה בטוחה, לא כדאי לחקור ולחפש בכיסים. התוצאה לא תשתנה.

זמן־מה חלף עד שקיבלתי את האוכל. הוכנסתי לחדר אחר, שבו שולחן המכוסה במפה, ועליו ערוכים הכלים בצורה מפתה, שתפקידה להקל עלי את האכילה וליפות אותה. השולחן נערך לאיש אחד בלבד, אבל הוכנו עליו צלחות, כוסות, מזלגות וכפות בכמות שהיתה מספיקה לששה אוכלים.

שומרי שוחררו ושני חדשים ניתנו לי. אחד עמד ליד הפתח. השני מאחורי, הרובה המכודן ליד הרגל. מבעד לחלון ראיתי עוד שניים מסיירים, הרובה על הכתף. משמר־כבוד. אין הם צריכים לחשוש, בשקט יכלו ללכת לקנטינה לשׂחק בקלפים, שכן כל עוד לא קיבלתי את אוכל־הקצינים ליום הראשון במנה כפולה ולא העלמתי אותו בקרבי, לא הייתי זז אפילו צעד אחד.

לפי הכלים הרבים, הסכינים, המזלגות, הכפיות, הצלחות הגדולות והקטנות, תחתיות הזכוכית והכוסיות הגדולות והקטנות ליין ולקוניאק, היה עלי לצפות לסעודה שגם שלושה גזרי־דין־מוות לא היו מאפילים עליה. אין זה דומה לפּינָך שבו ניתנה לי בבלגיה הסעודה־לפני־התלייה, ואיני צריך לצפות לסלט תפוחי־אדמה ונקניק־כבד. דאגה אחת בלבד העיקה עלי והיא, האם אצליח לגמור הכול, האם לא איאָלץ להותיר קצת, והכרח זה ימלא רגשות צער וחרטה מענים את שעת קיומי האחרונה, שכן אחשוב על כורחי כיצד יכולתי להותיר משהו.

סוף־סוף באה השעה אחת, אחת־ושלושים. הדלת נפתחה והמשתה התחיל.

לראשונה בחיי למדתי לדעת אלו בּרבּרים אנו, ואלו בני־תרבות הם הצרפתים. למדתי לדעת, כי מזונו של האדם אינו זקוק רק לבישול, לצלייה, לטיגון, לאפייה, אלא גם להכנה, והכנה זו אמנות היא, לא, לא אמנות אלא כשרון שחנן בו הטבע את האדם הנבחר, וכשרון זה הונח בעריסתו ועשה אותו לגאון.

ב“טוֹסלקוֹזה” היה האוכל טוב, אפילו מעולה. אולם לאחר הארוחה יכולתי לספר מה הוגש לי. כאן נבצר ממני. מה שהוגש כאן וטעמו היו שיר המביא אותך לחלום ונוסך עליך אושר. ואם תישאל אחר־כך: “במה המדובר?” תיאלץ להודות לתדהמתך, שלא שׂמת לב לפרטים.

האמן שיצר שיר זה היה באמת אמן גדול. הוא לא איפשר לי צער וחרטה על שורות שפסחתי עליהן. כל מאכל היה שקול בקפידה כה רבה, לפי ערכו לתזונה ולהנאה, עד שלא הותרת אפילו על קצה־המזלג, וציפית למנה הבאה בעונג שנתעצם, וכשהגיעה המנה, דומה שקיבלת את פניה בתרועות. חגיגה זו נמשכה שעה ורבע ואולי יותר, אך אילו נמשכה ארבע שעות לא הייתי מותיר מאומה. שוב ושוב הובאה נגיסה מיוחדת, ועוד ערימוֹנת, ושוב פרי מסוכר, ושוב קרֶם, ולאחר כל מנה רצית לראות את הבאה אחריה. וכשנסתיים הדבר סוף־סוף – היפה מסתיים מהר יותר מהעצוב – וכבר נהנית מכל הליקרים, היינות והמִשׁרות, וכשנלגם גם הקפה, שהיה מתוק כנערה בערב הראשון, לוהט כמוה בערב השביעי, ושחור כקללותיה של אמהּ כשנודע לה הדבר, חשתי שאני מלא כשׂק אבל שבע כשוכן גן־העדן, והרגשתי רמז דק של געגועים לארוחת־הערב. רבותי! זו היתה ארוחה, אמנות אני מכנה אותה. תמורת ארוחה זאת הייתי מרשה בשמחה לירות בי פעמיים ביום.

עישנתי סיגר־יבוא ושאפתי מתוכו את כל הניחוחות ומחולות־השמש של הודו המערבית. עתה שכבתי על מיטת־השׂדה שעמדה בחדר והמראתי אל השמים הכחולים.

הו, מה יפים הם החיים! מופלאים! כה יפים, עד שאתה מוכן להניח לירות בך בחיוך תודה על שׂפתיך, ואינך פוגם בהארמוניה של החיים על ידי רטינה או יללה.

 

15    🔗

חלפו שעות אחדות והנה נכנס הקצין. קמתי, אך הוא אמר שאני יכול לשכב בשלווה, וכל רצונו הוא להודיע לי, כי המפקד ישוב לא מחר בערב, כפי שהודיע, אלא כבר מחר בבוקר, ואם כן לפני תום עשרים־וארבע השעות שלי. על ידי כך ניתנה לו האפשרות להעביר את ענייני לידי המפקד עצמו.

“אמנם,” הוסיף, “אין הדבר משנה מאומה בגורלך. חוקי־המלחמה הם חד־משמעיים כאן, ואינם משאירים כל פירצה.”

“אבל המלחמה כבר חלפה מזמן, אדוני הסגן,” אמרתי.

“ברור. אבל אנו נתונים במצב־מלחמה. מיבצרי־הגבול שלנו לא שינו את התקנות כלל וכלל. בגלל המצב המסוכן במושבה שלנו באפריקה הצפונית ציין מיניסטריון המלחמה את גבול ספרד כאזור של סכנה.”

לא עניין אותי סיפורו של אזור־הסכנה והתקנות. מה איכפת לי המדיניות של צרפת? אותי מעניינת לאחר שנת־הצהריים המבריאה שלי שאלה אחרת לגמרי, ואותה אני רוצה לשאול מיד.

הוא התכוון לצאת, הסתכל בי ושאל בחיוך: “אני מקווה שלפי הנסיבות אתה מרגיש בטוב. הטעמה לך הארוחה?”

“כן, תודה.”

לא, לא יכולתי לשמור את השאלה בלבי:

“סלח לי, אדוני הסגן, האם אקבל גם ארוחת־ערב?”

“כמובן. האם הנחת שנרעיב אותך? גם אם אתה בּוֹש לא נניח לך לרעוב. כעבור כמה דקות תקבל את הקפה שלך.”

היססתי קצת, הלא אין רצון לנהוג בחוסר־נימוס במארח. אבל לכל הרוחות, מה צורך לנידון־למוות בנימוסים! “סלח לי, אדוני הסגן, האם שוב אקבל אוכל של קצינים? מנה כפולה?”

“מובן מאליו. ומה חשבת? כך כתוב בתקנות. זה יומך האחרון. הן לא נשלח אותך ל… נשלח אותך כשבלבך זכרונות רעים על המבצר שלנו.”

“אל תדאג, אדוני הסגן, לבי ישמור זכרונות טובים על המיבצר שלכם. אתה יכול לירות בי בשלווה גמורה. אבל לא ברגע שתעלה על השולחן ארוחת־הקצינים, מנה כפולה. זו תהיה פעולה בּרבּרית, ולא אשכח אותה לך, ואדווח עליה מיד עם בואי למעלה.”

רגע קל הסתכל בי הקצין כאילו לא ירד לסוף דעתי. ואכן, לא היה קל לחשׂוף את כוונתי מדברי. אבל פתאום תפס והבין, ופרץ בצחוק כה אדיר, עד שנאלץ לגשת אל השולחן ולהישען בו. שני החיילים הבינו משהו, אך לא עד הסוף. הם הוסיפו לעמוד קשוחים כבובות. אבל סוף־סוף דבק בהם צחוקו של המפקד, וגם הם צחקו בלי לדעת על מה, ומי ישׂא בתוצאות הצחוק.

מפקד־המיבצר שב מוקדם. בשבע בבוקר הובאתי לפניו.

“לא קראת את השלטים?”

“אלו שלטים?”

“השלטים המודיעים כי זה אזור צבאי, ומי שייתפס באזור זה יישפט לפי חוקי־החירום. פירוש הדבר, שללא משפט תידון למוות ותומת בירייה.”

“הדבר ידוע לי כבר.”

“אם כן, את השלטים לא ראית?”

“לא. גם אילו ראיתי אותם, לא הייתי שׂם לב אליהם, איני יודע לקרוא את הכתוב עליהם. לקרוא אני יודע, אבל איני מבין.”

“אתה הולנדי, לא כן?”

“לא, אני בּוֹש.”

אילו אמרתי שאני השׂטן ובאתי היישר מהגיהנום, כדי לקחת עמי את המפקד, לא היו פניו אומרות תדהמה רבה יותר.

“הנחתי שאתה הולנדי. אתה קצין בצבא גרמניה, או היית קצין, לא כן?”

“לא, לא הייתי גם חייל בצבא גרמניה.”

“מדוע?”

“אני מתנגד למלחמה מטעמי מצפון, ועל כן ישבתי בבית־הסוהר כל ימי המלחמה.”

“על ריגול?”

“לא, מפני שהגרמנים חששו שלא ארשה להם לעשות את המלחמה. והפחד שלהם היה כה גדול, עד שתקעו לבית־הסוהר אותי ועוד חצי־תריסר אנשים שגם הם סרבו להרשות את המלחמה.”

“ואתה ועוד חצי־תריסר כמוך הייתם יכולים למנוע את המלחמה?”

“הבּוֹשים, לפחות, האמינו שאני יכול. לפני כן לא ידעתי שאני גיבור כזה. אבל אז נודע לי, כי לולא כן לא היו נאלצים לכלוא אותי.”

“באיזה בית־סוהר או מצודה ישבת?”

“ב… ב… זידפַליה.” “באיזו עיר?”

“בדוֹיטשֶנבּוּרג.”

“לא שמעתי על מקום כזה.”

“כן, אין מרבים לדבר בו. זו מצודה סודית למדי, שאפילו הבּוֹשים אינם מכירים אותה.”

המפקד פנה אל הסגן: “ידעת שהאיש הוא גרמני?”

“כן, הוא אמר זאת מיד.”

“אמר מיד, בלי נסיונות התחמקות?”

“כן.”

“היו עמו מצלמה, מפות, תצלומים, שׂרטוטים, תכניות וכיוצא בזה?”

“לא, בגלוי לא נראו. לא ציוויתי לחפשׂ בכליו, הוא היה כל הזמן בפיקוח, ובוודאי לא הטמין שום דבר.”

“פעלת בסדר. נראה מה יש לו.”

נכנסו שני קורפּוֹרלים וחיפשׂו אצלי. לא היה להם מזל. כל מה שמצאו הרי אלה כמה פראנקים, מימחטה קרועה, מסרקוֹן וחתיכת סבון. נשׂאתי את הסבון כתעודה שאני בן־תרבות, מפני שעובדה זו לא ניכרה בחיצוניותי. ותעודה כלשהי הלא היתה נחוצה לי.

“חתכו את הסבון!” נצטווח הקורפורל. אבל גם בפנים היה סבון בלבד. המפקד הניח בוודאי שבפנים יימָצא שוקולד.

נאלצתי לחלוץ נעליים ולפשוט גרביים, וסוליותי נבדקו.

אבל כל השוטרים הרבים, שהיו מומחים לחיפושים, לא מצאו אצלי את מבוקשם. וגם הקוֹרפּוֹרלים האלה לא מצאו דבר. אילו אמרו לי תמיד האנשים מה הם מחפשׂים, הייתי אומר להם ברצון אם הדבר בידי או לא. והיו חוסכים לעצמם טרחה. אמנם, בגללי לא היתה נמצאת להם תעסוקה.

אין זאת כי דברים יקרי־ערך מחפשׂים אנשי כל הארצות בכיסי. אולי הם מחפשׂים תכניות של מכרה־זהב שנסתם, או של שדה־יהלומים אבוד. המפקח נכשל בלשונו ודיבר על תכניות. אבל מיד הבין שאסור לו לגלות את הסוד, שרק שוטרים וחיילים רשאים לדעת אותו. “דבר אחד איני מבין,” אמר ופנה אל הסגן, “כיצד עבר האיש את המשמרות החיצוניים, בלי שנראה ובלי שנעצר!”

“בשעה זו מעטה התנועה בדרכים המוליכות למצודה, לפי פקודתך, אדוני המפקד. קבעתי אימונים בחלק הנמצא ממול, וכאן נשארו רק הפּטרולים המשגיחים על הדרכים. האיש חמק איפוא בין שני פטרולים. אם יורשה לי, אציע למפקד, על סמך הניסיון החדש, לשלוח לאימונים רק שליש־מהחיל, כדי לא להחליש את המשמרות.”

“חשבנו, שאי־אפשר להתקרב אלינו. חייב הייתי לנהוג לפי ההוראות, וכפי שאתה זוכר, דיווחתי על הפגמים בשמירה. עתה יש לי תמיכה חזקה בהצעה שלנו. זה שינה משהו. אינך סבור?”

מה איכפת לי איזו הצעה טובה יותר! מדוע הם מדברים על כך בנוכחותי? מצד אחר, מה מעניין אותם אדם ההולך למות?

“מאין באת לכאן?” שאל המפקד.

“מלימוֹז'.”

“איפה עברת את הגבול?”

“בשטראסבּוּרג.”

“בשטראסבּוּרג? הלא אין היא שוכנת על הגבול.”

“כוונתי למקום שבו חונים האמריקנים.”

“אתה מתכוון לאזור המוֹזֶל? אם כן עברת באזור הסַאר.”

“כן, כך רציתי לומר. החלפתי שטראסבורג בסארסבּוּרג.”

“מה עשית כל הזמן הזה בצרפת? קיבצת על יד?”

“לא. עבדתי. אצל איכרים. וכשצברתי קצת כסף, קניתי כרטיס ונסעתי כברת־דרך, ושוב עבדתי אצל איכרים ושוב יכולתי לקנות כרטיס.”

“ולאן אתה רוצה להגיע עכשיו?”

“לספרד.”

“מה תעשה בספרד?”

“ראה, אדוני המפקד, החורף קרוב ואני לא חסכתי לחומרי־הסקה. חשבתי לי, מוטב לשבת בספרד, שם חם גם בחורף. אין צורך בחומרי־הסקה, אפילו לשבת בשמש כל היום ולאכול ענבים ותפוזים. הלא אלה גדלים בתעלות הכבישים, ועליך רק לקטוף, והאנשים שם שׂמחים כשאתה קוטף, כי אצל הספרדים כל אלה גידולי־בר שהם רוצים להיפטר מהם.”

“אם כן, אתה רוצה להגיע לספרד?”

“רציתי. אבל עכשיו כבר לא אגיע.”

“מדוע?”

“מפני שתהרגו אותי בירייה.”

“אם לא אצווה לירות בך מיד ואומר לך לשוב בדרך המהירה ביותר לגרמניה, בתנאי שתשוב מיד, האם תבטיח לי?”

“לא.”

“לא,” חזר אחרי ונתן בסגן מבט משונה.

“מוטב שתירו בי. לגרמניה איני הולך. החלטתי ללכת לספרד ואלך לספרד. ולא אלך למקום אחר. כשאני רוצה ללכת לאיזה מקום, אני הולך. אם תירו בי, לא אוכל ללכת. ספרד או המוות. ועכשיו תוכלו לעשות בי כרצונכם.”

אמר המפקד: “אתה תובא מיד במשמר אל הגבול. משם תיכנס בדרך הנראית לך אל ספרד, הרחק מהגבול ככל האפשר. אגב, ימאי, ברצלונה היא נמל גדול מאוד, ותמיד מחפשׂים שם ימאים. בוודאי איני צריך להעיר לך במפורש, שאם תופיע בקרבת־מקום, גם לא באזור הצבאי, לא יהיה עוד ספק לגבי גורלך שיוכרע תוך שעתיים לאחר תפיסתך. האם ירדת לסוף דעתי?”

“כן, אדוני המפקד.”

“טוב. זה הכל. אתה יוצא מיד.”

אבל אני דשדשתי במקום.

“עוד משהו?” שאל המפקד.

“מותר לי לשאול משהו את האדון הסגן?”

לא רק המפקד נדהם, אלא גם הסגן. המפקד העיף מבט בסגן, כאילו כבר ראה אותו עומד לפני בית־דין צבאי. החשד שלו היה נכון: היה קשר ביני לבין הסגן.

“שאל את שאלתך.”

“סלח לי, אדוני הסגן, לא אכלתי עדיין ארוחת־בוקר.”

המפקד והסגן פרצו בצחוק קולני מהדהד, והמפקד צעק אל הסגן: “עכשיו כבר אין ספק שהאיש נקי מכל חשד.”

“הספק שלי כבר נעלם אתמול, כששאלתי אותו אם הוא רעב,” אמר הסגן.

“טוב, תקבל ארוחת בוקר,” אמר המפקד ועודנו צוחק.

אבל על לבי עוד העיק משהו.

“אדוני הסגן, הלא זו הארוחה האחרונה שלי, ארוחת־הפרידה, האוכל איפוא לבקש ארוחת־בוקר של קצינים, מנה כפולה? הייתי רוצה לשמור למצודה זכרונות טובים.”

עתה שאגו בצחוקם המפקד והסגן ודומה שהקירות רעדו.

מתוך צחוקו הדובי השמיע המפקד דברים ששמרו בקושי על הסדר הרצוי, מפני שנקטעו על ידי התפרצויות הצחוק: “הרי לך הבּוֹש המורעב האמיתי, כשהוא כבר טובע, כשעניבת־החנק על צווארו, עדיין הוא רוצה לאכול ועוד פעם לאכול. לעולם לא נתגבר על גזע־השטן הזללני הזה.”

אני מקווה, כי על הדעה הטובה על הבּוֹשים שנטעתי בלב שני קצינים צרפתים, יודו לי הבּוֹשים במצבת זכרון מכובדת.

 

16    🔗

שני נושאי רובים מכודנים מלווים אותי. כך נכנסתי לספרד. בכל הכבוד הצבאי. ואכן הצלחתי להגיע לבַּרצלוֹנה. מפעם לפעם, פה ושם, היו לי קשיים בגלל העדר־התעודות. אבל מאחר שכל בתי־הסוהר היו גדושים מפה לפה אסירים פוליטיים מסוכנים, לא היה בהם מקום לזר שאינו מסוכן על־פי סיווּגו מבחינה פוליטית, ועל כן הורשיתי להמשיך את נדודי בדרך שאני רגיל בה.

ואכן עגנו בברצלונה אניות רבות מכל המדינות והאזורים. עשרות אניות היו. וברבות היו חסרים אנשי־צוות. אבל: “יש לך תעודת־ימאי או פנקס־שיט?” לצערי, אין לי. “אסור לנו לשׂכור אותך. זה נגד החוק. עכשיו מחמירים מאוד. נסה באניה אחרת.”

וכך ניסיתי וניסיתי. אולם כל הנסיונות האלה לא הביאו לי אפילו תפוח־אדמה מבושל אחד. החיפוש אחר תפוח־אדמה כזה הביא אותי לשיטוט ברחובות.

בנדודי אלה עברתי באחד הימים ליד בניין גדול, ושמעתי צעקות, זעקות ויבבות של בני־אדם בוקעות משם.

“מה מתרחש פה?” שאלתי עובר־אורח.

“זה בית־הסוהר הצבאי,” ענה האיש.

“אבל מדוע כה קורעות־לב זעקות האנשים?”

“האנשים? אין אלה אנשים. קומוניסטים הם.”

“ומדוע עליהם לזעוק אם הם קומוניסטים?”

“מה, אינך מבין? עכשיו מכים אותם ומענים.”

“אבל מדוע?”

“הללו הם קומוניסטים.”

“כבר אמרת לי זאת שלוש פעמים.”

“ועל כן מכים אותם למוות. בערב מוציאים אותם וקוברים.”

“הם פושעים?”

“לא, אבל הם קומוניסטים.”

“ועל כן מענים אותם ומכים עד מוות?”

“כן, הם רוצים לשנות הכול. שום דבר אינו טוב בעיניהם. הם רוצים להפוך את כולנו לעבדים, שלא נוכל עוד לעשׂות מה שאנו רוצים. המדינה תעשׂה הכול, ואנחנו נהיה כולנו פועלים של המדינה. ואנחנו לא רוצים. אנחנו רוצים לעבוד מתי שנרצה, איך שנרצה, איפה שנרצה, ורק במה שנרצה. ואם לא נרצה לעבוד אלא למות ברעב, גם אז לא נסכים שיתערב מישהו. אבל הקומוניסטים רוצים להתערב בכל חיינו, ושהמדינה תפקד על הכול. טוב מאוד שהורגים אותם.”

לכל תקופה ולכל ארץ, תהיה רמת תרבותן אשר תהיה, יש רדיפות־נוצרים משלהן, שׂריפת־כופרים ועינויי־מכשפות משלהן, באמריקה אין הטיפול בכופרים משובח מהטיפול בהם בספרד. התופעה המצערת, העגונה אך אנושית מאוד, היא הפיכתם של הנרדפים אתמול לרודפים החייתיים ביותר היום.

עם הרודפים החייתיים נמנים היום הקומוניסטים, ובעיקר הם. קצרי־הרוח הדוחקים את הקץ, נרדפים תמיד. אדם, שהיגר לפני חמש שנים לאמריקה ורק אתמול קיבל את תעודת־האזרחות שלו, הוא בין הצורחים הקולניים ביותר: “סיגרו את הגבולות, אל תכניסו איש.” והלוא כולם מהגרים ובני מהגרים, אפילו הנשיא…

מדוע ירוץ אדם אחר העבודה? אתה עומד לפני האיש שבידו להעסיק אותך, והוא מתייחס אליך כמו אל קבצן טרדן. “אין לי פנאי עכשיו, תשוב אחר כך.” אבל כשהפועל אומר: “אין לי עכשיו פנאי או חשק לעבוד למענך,” הרי כאן מהפכה, שביתה, ערעור יסודות־הרווחה של החברה. מיד באים השוטרים, גדודי־שוטרים, והם מציבים מקלעים מסביב. אכן, לפעמים משפילה אותך פחות בקשת לחם מבקשת עבודה. והלוא אין רב־החובל יכול להשיט את הגיגית בלי הפועל? היוכל המהנדס לבנות קטרים בלי הפועלים? אבל הפועל חייב לבקש עבודה כקבצן, כובעו בידו, חייב לעמוד ככלב הממתין למלקות, חייב לצחוק מהבדיחה האווילית של המעסיק, אף על פי שאין לבו לצחוק כלל, הכול כדי לעודד את רוחו הטובה של רב־החובל, או המהנדס, או רב־האומן, או מנהל־העבודה, או כל אדם בעל סמכות לומר את המלים השליטות: “אתה מתקבל לעבודה!”

ואם עלי להתחנן בהכנעה כזאת לקבלת עבודה, יכול אני לבקש את שיירי־הצהריים במלון. הטבח של המלון אינו נוהג בי זלזול, כפי שנהגו בי אנשים שביקשתי מהם עבודה.

 

17    🔗

והנה עלה בידי, תוך קשיים מובנים ואף בלתי־מתקבלים על הדעת, להגיע אל חופה הדרומי של פורטוגל, ולמצוא לי מעין־אחיזה בנמל קטן.

הדגים ערבו לי, ועלה על דעתי, כי הדרך הטובה לאכילת דגים היא לדוג אותם. לחם, מרק, חולצה אפשר להשיג. אבל קבצן המבקש כלי־דיג – זה נראה לי משונה. המתנתי איפוא לאנית־נוסעים וליציאתם של הנוסעים מבית־המכס. נשאתי מזוודה לבית המלון וקיבלתי כמה פרוטות.

בכסף זה קניתי בחנות חבל־דיג וקרס. דרך אגב, סיפרתי למוכר שאני ימאי וספינתי ברחה לי. המוכר עטף את הקנייה בקפידה ונתן את הצרור ביד. רציתי לקחת את פתק־התשלום, אבל המוכר חייך, קרע אותו בתנועה יפה, השליך בתנועה יפה את הקרעים, קד בנימוס ואמר: “משולם, תודה רבה! הרבה הנאה בדיג!”

ישבתי בשפת הרציף והחבל שלי במים. אף דג לא נגס בפתיון, נקניק־דם שהבאתי מאניה הולנדית, שבה אכלתי שיירים. הליכה זו לאכול שיירים בחסדי הצוות של אניה עוגנת, לא היתה מהמעשׂים המכובדים. הפועל שבידיו עבודה טובה, או שהוא סבור כי זו עבודה טובה, מרגיש עליונות כלפי הפועל המובטל. עליונות זו הוא מדגיש, ופוגע במובטל. וכך אומר אחד: “היי אתם מלקטי האשפה, הבטלנים היחפים, שוב אין מה לזלול? בוודאי רוצים לעלות לגיגית שלנו, כדי שניתן לכם משהו לזלילה, מה? אבל רק שניים שיעלו. כי אתם מזוהמים יותר מדי.”

לא הרשו לנו להיכנס למגורים. לא, נאלצנו לעמוד מאחורי הדלת. ואז גרפו אחינו כל מה שנותר בצלחות, ולפעמים גם מה שירקו, אל קערת־פח גדולה, שבה מביאים מרק, הוציאו את הקערה אלינו החוצה, ואנו אכלנו בישיבה על הסיפון. כשביקשנו כּפות – לאחר נסיוני הממושך היתה עמי תמיד כף – אמרו שלא נקבל כפות. דגנו בקערה באצבעותינו. או שהשליכו אלינו כמה כפות אבל היישר למרק, כדי שנדוג אותן באצבעותינו המזוהמות, ונגרום למשליכים תענוג רב.

צוותים אלה לא היו מהגרועים ביותר. היו ימאים שגרשו אותנו מהאניה, מפני שאנו חבורת נוכלים. היו אחרים שהשליכו לים לעינינו קערות מלאות בשר, ירקות ותפוחי־אדמה, כיכרות לחם, הכול כדי להרגיז אותנו. לפעמים נהנינו כשאחד מהם פוטר או הסתלק, בא לרבוץ עמנו בחוף, נאלץ ללכת אתנו לאכול שיירים, ולמד לדעת מה נעים לזכות ביחס הזה מידי חבריו־למעמד.

לא הכול היו כאלה. קיבלתי מימאים דלים כמה פֶּזֶטות, קופסות שימורי־בשר או נקניק־כבד או נקניק־דם, קופסות מלאות ירקות, קילוגראמים קפה מידי הטבחים, כיכרות־לחם, עוגות ופודינגים. פעם אחת קיבלתי שתים־עשרה – שתים־עשרה בדיוק – פרגיות צלויות, ונאלצתי למסור עשר לאחרים, שכן לא היה לי מקרר בכיסי. יש אנשים הנושׂאים את כל רכושם על גופם.

כשאתה רובץ בנמלים של ספרד, פורטוגל, אפריקה, מצרים, הודו, סין, אוסטרליה, ודרום־אמריקה, הנך מכיר אנשים שונים ושיטות שונות המסייעות לך להישאר בחיים. אבל איש לא יניח לך בקור־רוח להתפגר מרעב, כפי שיעשה זאת הפועל. ופועל בן־עמך הוא הגרוע ביחסו כלפיך מכל המלחים האחרים. כאמריקני גורשתי לפעמים, לא תמיד, מאניות אמריקניות דווקא על ידי המלחים, ואילו כגרמני־כביכול הייתי כנסיך באניות צרפתיות. אנשי הצוות הזמינו אותי במפורש לכל הארוחות, כל עוד האניה עוגנת בברצלונה. וכן קיבלתי מן המיטב שהוגש לצוות, ואילו באניות גרמניות קיבל את פני כבר במדרגות־החיצוניות שלט גדול: הכניסה אסורה!

 

18    🔗

בברצלונה סופר לי, כי במארסיי עוגנות אניות אמריקניות רבות שאינן מצליחות לגייס אנשי־צוות, שכן הסתלקו רבים מדי באשמת הנערות הצרפתיות היפות. אניית־פחם הביאה אותי למארסיי. השמועה נתגלתה כשמועת־שווא. אף אניה אמריקנית לא עגנה בנמל, וגם באניות האחרות האחדות לא השׂגתי דבר.

מיואש התהלכתי בסימטאות רובע־הנמל. נכנסתי לפונדק שבו מרבים ימאים לבקר, בתקווה לפגוש מכר שיוכל לעזור לי; פרוטה לא היתה בכיסי.

כשנכנסתי וחיפשׂתי כיסא פנוי, ניגשה אלי המלצרית, בחורה צעירה ונאה, ושאלה מה אשתה. אמרתי שאין לי כסף ואני מחפשׂ מכר שיעזור לי במצוקתי.

שאלה מי אני.

אמרתי: “ימאי גרמני.”

אמרה: “שב, אגיש לך אוכל!”

עניתי: “אבל אין לי כסף!”

“אין דבר,” אמרה, “עוד מעט יהיה לך כסף.”

לא הבינותי את דבריה ורציתי להסתלק. כי חשדתי שזו מלכודת.

לאחר שאכלתי ושתיתי מבקבוק־היין שהועמד לפני, קראה המלצרית בקול רם: “רבותי, ישנו כאן ימאי גרמני מסכן, שאין לו אניה. לא תרצו לתת לו משהו?”

הרגשתי, כי חיוורון־מוות הציף את פני, והבינותי כי זו המלכודת ועכשיו ישחקו את עצמותי עד דור אחרון. ולא כן היה. הכול נשתתקו ופנו אלי. אחד קם ובא להשיק את כוסו עמי: “לחייך, גרמני!” לא אמר אפילו “בּוֹש”.

המלצרית לקחה צלחת והקיפה את האורחים, וכששפכה לפני את תכולתה יכולתי לשלם את האוכל, להזמין עוד בקבוק יין, ועוד נותר לי לארוחת־הבוקר.

בשעה מאוחרת, כשנסגר הפונדק, שאלה אותי המלצרית היפה האם יש לי מקום לינה. אמרתי את האמת: אין לי.

“אתה תלך אלי הלילה,” אמרה. “תוכל לישון בחדרי.”

בחדרה הקטן עמדה מיטה אחת בלבד. רציתי לשכב על הריצפה, כפי שראיתי בסרטים רבים, כדי להוכיח לה שאני אביר והיא יכולה לתת בי אמון.

אולם אין זאת כי האבירות לא מצאה חן בעיני הבחורה, שכן אמרה בכנות ובתמימות – ואכן כזאת היתה: " שמע, אתה ימאי מסכן ללא אניה. מה אתה חושב לך, לשם מה הבאתי אותך הנה? אולי לתפילה? אל תגרום לי בושה. ואולי טעיתי בכך וביכולתך לשלם? עליך לשלם תמורת הארוחה הטובה, היין והלינה, שהצעתי לך. וכשאני מדברת על תשלום, כוונתי לתשלום טוב במיוחד, כדי שלא איאָלץ להצטער בבוקר על טעותי, שחשבתי אותך לשיָט מצויין."

מה יכולתי לעשות בנסיבות אלה? שמעתי בקולה ושטתי לפי פקודתה.

השכם בבוקר אמרה: “עכשיו תרד במדרגות בשקט־בשקט. אם תראה אותך בעלת־הבית, המכשפה הזקנה, היא מסוגלת להעלות את שׂכר־הדירה שלי, מפני שתחשוב שאני מרוויחה קצת מהצד. כשתבוא בפעם הבאה למארסיי, בוא לבקר אצלי. אשׂמח בכל לב לראות אותך. תמיד יהיו שמורים לך ארוחת־ערב, יין ולינה.”

רציתי לומר לה, שהיא טועה בהערכתה, כי רק בּוֹש יודע לשלם יפה. אבל בטוח אני, כי באחד הימים תיוודע לה האמת. אניות אמריקניות רבות באות למארסיי, ועל סיפונן בחורים בריאים רבים, האוהבים לשלם בעין יפה כשבאה ההזדמנות לידם.

בו ביום קפצתי על אניית־פחם אחרת, והיא החזירה אותי לברצלונה.

לכל הרוחות, אף נוכל אינו נוגס את הפתיון, ועוד מעט תתרוקן קופסת הנקניק. כשלון־הדיג בא מהנמנום והמחשבות המרחפות במקום אחר, ועל כן מוטב להשגיח. כשבידי כמה דגים אני יוצא קצת החוצה, מדליק מדורה וצולה את הדגים על זרד. טעמם שונה לגמרי מטעם הדג המטוגן בשמן.

שוב לא העליתי דג, אבל הנקניק שעל הקרס נזלל. כמה אני יושב כאן? בוודאי שלוש שעות. ואולם הדיִג מרגיע את העצבים. אין לך רושם שאתה מבזבז את הזמן. אתה עושה עבודה מועילה: תורם את חלקך בהזנת העם, כי לאחר אכילת הדגים שדגתי איני זקוק למרק־האיטריות במקום אחר. אפשר לחסוך את מרק־האיטריות, ובסיום השנה אפשר למצוא את המרק שנחסך באיזו סטטיסטיקה. אמנם, השורה ברשימה הסטטיסטית המספרת על המרק עולה יותר מכל המרקים בכל הארץ.

יכולתי גם למכור את הדגים. אולי אדוג הרבה, וכך יהיו בידי כמה אֶסקודוֹס. או־אז אוכל לישון שני לילות במיטה.

אתה רואה ידידי, סוף־סוף תפסתי אותך. אתה שאכלת לי את כל הנקניק. אין הדג כבד. חצי קילוגראם. אולי פחות. שלוש־מאות־וחמישים גראם. אבל אתה מפרפר יפה. לבי רגיש לזה. כבר פרפרתי פעמים רבות, כשהחזיק שוטר בצווארוני. אבל דבר לא יעזור לך, אני חושק דגים.

כן, המים צוננים והשמש חמימה. ועדיין לא תפס אותי שוטר. ואני יודע את ההרגשה הזאת. ושלוש־מאות וחמישים גראם אינם פתרון. אילו היה משקלך קילו לפחות. אבל מפני שנגסת את הקרס וגרמת לי שׂמחה, ולא הנחת לי לשבת כאן לשווא, ומפני שאני אוהב את החירות יותר מאשר את האכילה לשׂובע, ומפני שהשמש צוחקת והמים כחולים, ומפני שאתה דגיג פורטוגלי: לא נירה בך, הוֹפּ, שוט לך בעליזות ושמח בחייך הטובים. אל תחפז ליפול ברשת אחרת. הסתלק וד"ש לנערה שלך!

הוא משתכשך ושׂוחה וצוחק. ואני שומע את צחוקו ברציף. ד"ש לנערה שלך! לכל הרוחות.

“איזה מין דייג אתה!” אמר מישהו מאחורי. הפכתי פני והנה פקיד־מכס עומד. הוא הסתכל בי זמן רב וצוחק עכשיו.

“יש דגים רבים כאן, מרחב המים גדול,” אמרתי כשאני נותן פירור נקניק על הקרס.

“בוודאי שהם רבים. אבל זה היה דג טוב ושמן.”

“בוודאי שהיה שמן, הוא נושא בקיבתו את כל הנקניק שלי, ואיך לא יהיה שמן?”

“מדוע אתה דג, אם אתה מחזיר דגים טובים כאלה למים?”

“כדי שאוכל לענות למישהו, שישאל אותי מה עשיתי כל היום: דגתי.”

“דוג לך,” אמר פקיד־המכס והלך לו.

מעטים מבינים, כי הדיג מפעיל את הפילוסופיה. הלוא אין אדם חי כדי לרכוש, אלא כדי לשאוף, כדי להעֵז, כדי לשׂחק.

שוב דג. לולא שחררתי את הקודם, כבר היו שניהם כדי מנה. אבל לא אני אנהיג הבדלי־מעמדות! שחררתי את הקודם, ועל כן איני יכול לדון את זה למוות בגלל טיפשותו. אמנם, הטיפשות ראויה לעונש־מוות תמיד ובכל מקום, ולפי שעה מענישים אותה בעבדות בלבד. אילו ידעתי שאדוג עוד שלושה כמוך, היית חייב להישאר כאן. כי אני חושק דגים. אולם אתה פלא קטן חי ויקר, לך כבר איפוא אל הים הגדול. הוֹפּ, החירות היא הנכס הטוב והגדול בחיים! כן, לעזאזל, היום תבואו כולם לידי? שוב אחד בידי. ברור לי, שאם אחזיק בך, כבר לא ינגוס היום אפילו אחד, כי הכול יידעו שאין לסמוך עלי. ואתה בלבד אינך מספיק לי כלל. לא כדאי לצאת החוצה ולהבעיר מדורה בגללך. כמה שנים טרחו החיים הטובים כדי להביא אותך לגודל זה? שש שנים, אולי שבע. ועתה עלי לקטול אותך בשנייה אחת ובמכה אחת? הסתלק, שׂמח בים הכחול ובחבריך! הנה הוא מכשכש בזנבו ומסתלק בשׂמחה. שמע, בחורי, עכשיו אתה יודע מהי החירות, שׂמח בה, הערך אותה והיה מאושר.

ראו, ראו, זו גיגית מיוחדת במינה השטה לכאן… אין היא מסתדרת יפה. היא נגררת, מחליקה, נשׂרטת ברציף. כזאת אינה רוצה להפליג. חוששת מהמים. כן, בוודאי, סֶר, סמוך עלי, יש אניות החוששות מהמים. טעות רוֹוחת היא שלילת האישיות מהאניות. לאניות אישיות משלהן, ומצבי־רוח כמו לאדם. דודה זקנה זו היתה אישיות. הבחנתי בזה במבט ראשון. שומר נפשו ירחק ממנה.

 

19    🔗

באניות רבות שטתי, האֵלים יודעים זאת. ואלפי אניות ראיתי, ואפילו תוֹמַס הקדוש הספקן מאמין לי. אבל מעולם לא ראיתי אניה כזאת. כל הגוף, אם נפתח בזה, היה עניין־המפריך־את־עצמו. הרואה את הגיגית מפקפק אם בכוחה לצוף על פני המים. קל יותר להניח, שהיא אמצעי־תובלה במדבר סהרה, ומיטיבה להתחרות בגמלים. צורתה היתה לא חדישה ולא של ימי־הביניים. ייחוסה לאחת התקופות של אמנות בניין־האניות היה מעשה־שווא. על חרטומה נשאה את השם “יוֹריקֶה”. אבל האותיות היו כה דקות וכה דהויות, כאילו התביישה האניה להיקרא כך. לפי התקנות חייבת להירשם על הירכתיים ארץ־המוצא. אבל אניה זו סרבה לגלות את מוצאה, וכנראה התביישה בו. גם את לאומיותה שמרה בסוד, וכנראה היו תעודותיה לוקות בחסר. דגל־הלאום שנתנפנף בירכתיים היה כה דהוי, עד שיכולת לייחס לו כל צבע שבחרת. וכן היה הדגל מרופט, כולו ציציות, כאילו כבר נתבדר בכל קרבות־הים בארבעת אלפי השנים האחרונות.

מה צבע שׂמלתה לא עלה בידי לקבוע, אף שזה מקצועי. ככל הנראה לעין היתה השׂמלונת באחד הימים הרחוקים מאוד לבנה כשלג, לבנה כתוּמתו של הנולד. אבל כך היה כנראה לפני ימים רבים, אולי בשנת אירוסיהם של אברהם אבינו ושׂרה באור־כשׂדים. צלעות המעקה היו אי־פעם ירוקות. גם זה לפני ימים רבים. מהזמנים ההם ועד היום זכתה “יוֹריקֶה” בכמה מאות צביעות, הכול לפי הזמן והנסיבות. אולם פועלי־הסיפון לא טרחו מעולם לגרד את הצבע הישן. כנראה, נאסר עליהם הגרוד. ועל כן בא הצבע החדש על הישן, ו“יוריקה” זכתה בממדים הנראים כפולים משהם במציאות. אילו טרח מישהו לגרד כל צבע, היה אפשר לקבוע באיזה סוג־צבעים השתמשו בכל מאה.

מובן מאליו, כי לשם מניעת הטענה של הגזמה, היה ראוי לגרד את הצבע לא בחוץ בלבד, שכן בחוץ נראתה “יוריקה” צעירה יחסית, מפני שנשלחה פעמים רבות למכוני־יופי. ראוי היה לגרד את הצבע גם בפנים, כדי שנדע אילו צבעים פיארו את אולם־המשתאות של נבוכדנאצר, ואילו היום לא ברור אילו היו הצבעים, והדבר גורם לנו כאב־ראש.

השׂמלה עוררה רחמים בעליבותה. שטחים גדולים צבעו פועלי־הסיפון באדום יפה ועסיסי של הבולשביקים. אולם הצבע הזה לא מצא חן כנראה בעיני הבעלים או רב־החובל, ואז המשיכו הפועלים בצבע כחול אציל. הצבע האדום עלה בכסף, ועל כן לא נגעו בו לרעה. הצבע הוא צבע, ולמי־המלח המאכּלים לא איכפת אם עליהם לאכֵּל אדום של הבולשביקים או ירוק של החירות. העיקר שיקבלו הרוח והגלים משהו לזלילה, שאם לא כן יאכלו את האניה. הבעלים היה סבור, כי אניה שחורה יפה יותר, ושחור־דשן יצליח יפה יותר לסנוור את עיניהן החשדניות של חברות־הביטוח. אבל מעולם לא העֵז מישהו לגרום לעצמו הוצאות מיותרות, ולא צבע את הכול בצבע החדש. כדי להעניק לשׂמלה גוון אחיד. רק לא הוצאות מיותרות, שכן היתה זו אניית… לא, עדיין איני רוצה לומר זאת, מפני שאינני יודע. אבל דג־ימים ותיק מיטיב להריח, ואני דג־ימים ותיק בכל הנוגע לחוש־הריח.

כששטה “יוריקה” בים או עגנה בנמל, וצבע חדש לא נקנה, נצבעה האניה בצבעים שנותרו במחסן. רב־החובל היה רושם בספר: “נקנה צבע. נקנה צבע. נקנה צבע.” הוא כתב יפה, בתנופה. אין איש יכול להתפרנס ממשׂכורתו בלבד. והצבע לא נקנה כלל, ועל כן צבעו בכל הנותר, גם אם הוא חום, ירוק, סגול, ארגמן, צהוב או תרוג.

זה היה מראיה של “יוריקה”. כשראיתי מפלצת־ימית זו לראשונה, נבהלתי וחבל־הדיג נשמט מידי.

הכול נגרם על ידי כך שאין נותנים לפועלי־הסיפון יום חופשה, מתוך קמצנות לשמה. רב־המלחים אינו יודע במה להעסיקם, ועל כן עליהם לצבוע משבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים, לצבוע, לצבוע, כל עוד יתקיימו בעולם מכחול ופחית צבע ישנה, המוקפת שכבת־צבע ישנה, מיובשת.

פועלי־הסיפון הצובעים בחוץ תלויים בחבל, או יושבים על לוח קטן התלוי בחבלים. כשכל התיבה מיטלטלת פתאום על ידי גל גדול, או על ידי גיגית־ענק העוברת בסמוך, או מפני שאין מתירים קצת כנדרש את עבותות־העגינה בין גאות לשפל, נזרק הצַבּע ונדנדת־המוות שלו אל דופן האניה. ומאחר שחייו יקרים לו מדלי־הצבע, עף הדלי ותכוּלתו הצבעונית נשפכת אף היא על הדופן. הדלי ניצל כי היה קשור והאיש ניצל כי תפס בעוד מועד בחבל. אבל הצבע! אבל הצבע! מלבד ניסויי־הצבע השונים ניתן לראות על דפנות “יוריקה” את כל התקלות מסוג זה שאירעו בשעת הצביעה בעשר השנים האחרונות. לצבוע את השתפכויות־הצבע הללו, הרי זה בזבוז. הלא זה צבע, ותפקידו לכסות בעדינות על פגמי־היופי של “יוריקה”, נתממש כאן במלואו. בלאו־הכי היה המחיר רב, שכן לא כל הצבע נשאר על דפנות “יוריקה”; חלק נעלם בים וחלק דבק במכנסי הצבע, והיה מיותר שם לחלוטין, מכנסיים צבועים אלה קשוחים עתה ואפשר להעמידם על הריצפה, אבל בכך לא תם העניין. עתה באים דין־ודברים עם הקצין הראשון, הסבור כי הצבע יקר מהאדם, ובמקום לחשוב על חייו חסרי־הערך, היה חייב לחשוב על הצבע. פועלי־סיפון יש בידו לאסוף ברחוב, או להוריד מהתליה, ואילו הצבע עולה בכסף, ורב־החובל יערוך לו הצגת־אימים, מפני שלא יצליח לרשום בתנופה “נקנה צבע” בלי לקנותו. פעמים הרבה מסתיים ויכוח זה, לאחר שבוזבזה כל התחמושת במטחי־הקללות, בכך שהפועל שניצל מבקש את שׂכרו, דוחק את מטלטליו לשׂק, יורד מהאניה ומאחל לה, שתפרוץ בה אש גדולה במחסן הפחם כשתשוט אלף־וחמש־מאות מילין מהחוף.

פעמים הרבה אתה מכיר את המטורף על פי חיצוניותו, על פי פניו ונוסח לבושו. ככל שטירופו עמוק יותר, כן מעוררת חיצוניותו תשׂומת־לב רבה יותר. לא ניתן איפוא לומר, כי “יוריקה” היתה דומה במשהו לאניה נבונה, לאניה הבריאה ברוחה. אמירה כזאת היתה בבחינת עלבון לכל האניות השטות על פני שבעת הימים. מראיה הלם יפה את רוחה, את נפשה, את ישותה ונוהגה, ועל כורחך פקפקת, ובדין, בתקינותה הרוחנית. ולא רק הלבוש החיצוני, לא רק הצבע הם שקבעו. כל מה שראית באניה תאם בדיוק מושלם את עורה ואת פניה. זרועות־העגורנים נתלו כענפים יבשים המתנפנפים ברוח. אילו ירה מישהו לתוך הארובה באקדח, לא היה הקלע חודר ויוצא. אבל העשן יודע לפרוץ גם מהצדדים, שאם לא כן לא היתה “יוריקה” פולטת את העשן. על כל פנים, אין היא פולטת אותו מהארובה. לא היה ברור לי הקשר בין גשר־הפיקוד לאניה. נדמה היה, כי כשתפליג האניה, תיאלץ לשוב כעבור שעה כדי לאסוף את גשר־הפיקוד שנשאר בנמל. לרב־החובל לא ניתן לראות ממקומו שהאניה שטה כבר שעה, ורק עם בוא הדיָל לגשר להודיע כי ארוחתו של רב־החובל הוגשה, היה מתברר לו כי הגשר שלו לא יצא לים והוא מרחף בנמל האחרון או נלכד שם.

ישבתי איפוא על הרציף, שקוע בדיִג, ולמראה “יוריקה” פרצתי בצחוק אדיר, שהפחיד אותה בוודאי, עד שנסוגה מחצית אורכה. היא סירבה להפליג, היא שׂרטה ונשׂרטה ליד הרציף, ואתה ריחמת על הדודה המסכנה, העומדת להיות מגורשת אל העולם האכזר של איתני הטבע הפראיים.

אף איש לא ריחם עליה.

שמעתי חריקות וצוויחות של המנופים, וידעתי כי עתה יצליפו בדודה היטב, יסיקו בכעס, והיא תיאלץ לרוץ. מה תוכל לעשות אשה לבדה מול אגרופים גסים רבים כל כך? יכולה היא לשׂרוט ולנשוך, אבל עליה לצאת ולרקוד, אם טוב הדבר בעיניה ואם רע. וכשגברת שבירה כזאת שומעת את המוסיקה, הריהי רקדנית מטורפת ממש. וכך בוודאי נוהגת גם “יוריקה”. כשהיא שוב בלב ים, היא רצה כשד צעיר, ובלבד להגיע מהר לנמל הקרוב, כדי לנוח ולחלום על הימים שחלפו, כשלא הריצו אותה בפראות כפי שמריצים בימים הנמהרים האלה. סוף־סוף אין היא בנעוריה, ורגליה כבדות. לולא הלבוש העבה היתה חשה גם צינה במים הקרים, מפני שאין הדם זורם יפה כפי שזרם בימים ההם, כשהשתתפה בקבלת־הפנים־החגיגית שערכה קליאוֹפַּטרה לאַנתוניוּס.

 

20    🔗

כל אדם שהריח זמן־מה מי־מלח, יכול להעריך על פי מראה האניה את היחס לצוות ואת מזונו. יש אנשים המשלים את עצמם לאחר עשר הפלגות באניית־נוסעים, ואולי בתא מלכותי, באוקינוסים, שהם מבינים משהו בענייני אניות וימאים. אולם הנוסע באניה אינו לומד דבר על הים, על האניה, ואף פחות מזה על חיי הצוות. הדיילים אינם הצוות, וגם הקצינים אינם הצוות. הדיילים הם מלצרים ומשרתים, והקצינים הם פקידים בעלי זכות־קיצבה.

רב־החובל מפקד על האניה, אבל אינו מכיר אותה. הרוכב על הגמל ומודיע לאן פניו מועדות, אינו יודע דבר על הגמל. רק הגַמָּל יודע את גְמַלוֹ, והם משׂוחחים זה עם זה. רק הגַמָּל יודע נפש בהמתו, את חולשתה, צערה ומישאלותיה.

הוא הדין באניה. רב־החובל הוא המפקד, הממונה, שרצונו שונה תמיד מרצון האניה. האניה שׂונאת אותו, כפי ששׂנואים כל הממונים והמפקדים. ואם אוהבים את המפקדים, או אומרים שאוהבים, הרי זה רק כדי להסתדר יפה יותר עמם ועם גחמוֹתיהם.

אולם אנשי־הצוות הם אוהבי האניה. הם חבריה האמיתיים. הם מצחצחים אותה, מלטפים מפנקים, מנשקים. רבים אנשי הצוות שאין להם בית מלבד האניה. למפקד יש בית יפה באחד המקומות, יש לו אשה, ילדים. גם לימאים מעטים יש אשה וילדים, אבל עבודתם באניה כה קשה ומייגעת, עד שהם חושבים עליה בלבד ושוכחים כליל את משפחתם, ואין גם שעתם פנויה לחשוב עליה. וכשהם רוצים לחשוב על ביתם הרחוק, מיד הם מתחילים לנמנם, מפני שהם עייפים יתר על המידה.

יפה יודעת האניה, שאין בכוחה לשוט צעד ללא הצוות. אניה יכולה לשוט בלי רב־החובל, אך לא בלי צוות. רב־החובל אינו מסוגל אפילו להאכיל את האניה, אין הוא מבין מה עליו לעשות כדי שלא תכבה האש, כדי שתפיק את מירב החום ללא הפרעות־בעיכול. האניה משוחחת עם הצוות, ולעולם אינה משוחחת עם רב־החובל והקצינים. היא מספרת לצוות סיפורים מופלאים ואגדות. אניות ולא אנשים סיפרו לי את כל סיפורי־הים שלי. האניה מאפשרת ברצון גם לצוות לספר לה משהו. שמעתי אניות צוחקות ביום הראשון אחר־הצהריים, כשיושבים המלחים על הסיפון ומספרים בדיחות. ראיתי אניות בוכות כשמספרים סיפורים עצובים. ושמעתי אניה מתייפחת, מפני שידעה כי תטבע במסע הקרוב. ואכן לא שבה ונרשמה ברשימת לוידס: “נעדרת”.

לעולם עומדת האניה לצדם של המלחים, ולא לצדו של רב־החובל. אין רב־החובל עובד למען האניה, אלא למען חברת־האניות. פעמים הרבה אין המלחים יודעים לאיזה חברה שייכת האניה. אין הם חושבים על כך. מעניין אותם רק הנוגע לאניה עצמה. כשהמלחים בלתי־מרוצים או מתמרדים, מתמרדת גם האניה. היא שׂונאת מפירי־שביתה יותר משהיא שׂונאת את קרקעית הים. וראיתי אניה, שהעלתה כנופיה גדולה של מפירי־שביתה, ובהפלגה הראשונה, כשעוד נראה החוף, ירדה למצולות. איש לא שב. היא העדיפה לטבוע ולא להניח למפירי־שביתה למשש אותה. יֶס, סֶר.

כשאין מאכילים את הצוות כראוי, כשאין נוהגים בו יפה, מתייצבת מיד האניה לצד המלחים, ובכל נמל היא זועקת את האמת בקול כה רם, עד שנאלץ רב־החובל לסתום אוזניו, ותכופות מתעוררת משנתה ועדת־הנמל ואינה יודעת מנוחה עד שתערוך בדיקה. בטוח אני, שהכול רואים בי זללן וגרגרן. אבל העניין היחיד העשוי לעניין את הימאי מלבד הטיפול באניה, הוא האוכל. שמחות אחרות אין לו, והעבודה הקשה מעוררת תאבון גדול. האוכל הוא חלק חשוב בשׂכרו. ואילו ב“יוריקה”, כפי שהכריזה האניה בקול רם למדי, ניתן לצוות האוכל העלוב ביותר, שיכלו להציע חברה קמצנית ורב־חובל המבקש הכנסה צדדית, אוכל המקיים איכשהו את האנשים. הוא שותה ברצון, אבל רק מהמשובח; הוא אוכל ברצון, אך מעדנים בלבד; הוא גונב בכל מקום שניתן לגנוב; הוא עושה עסקים צדדיים עם כל מי שניתן ועל חשבון כל מי שניתן לנצלו. לכל השאר היה אדיש והטריד את המלחים אך מעט. הוא היה מטריד אותם בעקיפין, באמצעות הקצינים והמכונאים. באניות שאינן מטורפות אלא נורמליות, יכלו מכונאים אלה לשמש עובדי־סיכה בלבד.

כיצד יכלה “יוריקה” לגייס צוות ולהחזיק בו? כיצד ייתכן שתצא מנמל פורטוגלי זה, מארץ ברוכת־שמש זו, כשצוותה מלא? יש כאן סוד, הלא אין היא אניית…?

ואולי… אולי היא אניית־מתים. כן! סוף־סוף נתברר הכול. אניית־מתים. לכל השדים והרוחות! כן, זו אניית־מתים.

ולא תפסתי זאת במבט ראשון! מנומנם הייתי.

נכון, אין ספק עוד.

אבל יש כאן עוד משהו, וייתכן שאינה אניית־מתים. יש כאן סוד. אבל יקח אותי השד אם לא אגלה מה מסתתר בגיגית זו.

והנה החליטה סוף־סוף לנוע, מרצונה. לא הערכתי אותה כראוי. היא חששה מפני המים מטעמים חשובים. רב־החובל חמור, כן חמור. “יוריקה” חכמה מרב־החובל שלה. אין היא זקוקה כלל לרב־חובל, זה ברור לי כרגע. הריהי כסוס גזעי זקן, שראוי להניח לו ללכת ללא הכוונה, אם רצונך שיילך בדרך הנכונה. רב־החובל זקוק רק לתעודה כתובה וחתומה המעידה שעמד בבחינות, ומיד נותנים בידיו גיגית, ודווקא גיגית עדינה כמו “יוריקה”. תן לסיפונאי בעל־נסיון את שׂכרו של רב־החובל והוא יעביר גיגית כמו “יוריקה” בכל אגם־צפרדעים יפה יותר מרב־חובל מדופלם, שכל מלאכתו להתרוצץ כל היום ולחשוב כיצד לצמצם את הוצאות אחזקת־הצוות, ולסחוט עוד כמה פרוטות לכיסו ולכיס החברה.

הרוח והזרמים יצאו ללחום ב“יוריקה” במסלול שאילץ אותה רב־החובל לשוט בו. אין לאלץ גבירונת עדינה כל כך ללכת לרצונך, שכן היא עלולה לסטות מדרך הישר. אין לגנות את הנַתב. הנתב מכיר יפה את הנמל שלו, אבל אינו מכיר את האניה. ואילו רב־החובל הזה מכיר אותה אף פחות ממנו.

האניה זחלה בצוויחה לאורך הרציף, ועתה נאלצתי להרים את רגלי המשולשלות למים, כדי שלא תמחץ אותן. לא הייתי להוט לשלוח את רגלי למַרוֹקוֹ, אם אני נשאר בפורטוגל.

מאחור שכשכה במַדחף, ומהצדדים ירקה והשתינה, כאילו סבאה מי יודע כמה, ודומה שקשה לה מאוד לעבור בלי להפיל את עמודי־הפנסים.

סוף־סוף עלה בידי רב־החובל להרחיק אותה קצת מהרציף. אבל בטוח אני שלא הוא הצליח, אלא “יוריקה” היא שהבינה שעליה לדאוג לעצמה, אם רצונה לצאת מכאן בשלום. ואולי גם רצתה לחסוך לבעליה כמה דליי־צבע.

ככל שקרבה, כן היה מראיה לבלתי־נשׂוא. עלה על דעתי, שאילו עמד עתה מאחורַי התליין ובידיו עניבת־החנק, והיה בידי להיחלץ רק על ידי הצטרפות לצוות “יוריקה”, הייתי מעדיף את התלייה ואומר לתליין: “ידיד יקר, קח אותי ומהר במלאכתך, כדי שאֵחָלץ מסכנתה של תיבה זו.” שכן ראיתי עתה משהו, שהיה נורא מכל מה שראיתי עד עתה.

 

21    🔗

בקדמת־הסיפון עמדו המלחים הפנויים, והסתכלו מעל למעקה ברציף, כדי לתפוס בעיניהם משהו מהאדמה היציבה, ככל שיספיקו לתפוס ברגעים האחרונים, ולשאת את המעט הזה עמם במסע הארוך. כבר ראיתי בנמלי אסיה ואמריקה הדרומית מלחים קרועים ובלואים, מזי־רעב, מזוהמים, מכונמים, שתויים עדי אובד, נאוּפים ומנוּוָנים, שכוחי־אל ואבודים, אבל צוות כזה לא ראיתי! והלא אין אלה מלחים שהוטלו לחוף לאחר שנטרפה ספינתם והם ניטלטלו על הגלים, אלא מלחים באניה העומדת להפליג. לא הייתי מאמין, כי חזיון כזה ייתכן. בוודאי שלא הייתי הדוּר, ואפילו קרוב יותר למרופט, אבל לעומת מלחים אלה נראיתי כדֶנדי של נערת־מקהל בבּרוֹדוויי. אין זו אנית־מתים, יסלח אלוהים את מוצא שפתי. היו אלה שודדי־ים לפני השלל הראשון. שודדי־ים שנרדפו ששה חודשים על ידי אניות־המלחמה של כל האומות. שודדי־ים, שירדו עד כדי כך, שהם מוכנים לשדוד ספינות־ירקות סיניות.

אלוהים אדירים, כמה קרועים ומזוהמים! אחד כרך לראשו טוּרבַּן מתחתונית ירוקה. אחר – ואתם לא תאמינו, אבל אני מוכן לשמש מסיק־דוודים בסירת־משוט אם איני אומר אמת – היה חבוש צילינדר. תארו לעצמכם ימאי בצילינדר! כלום ראה העולם דבר כזה? אולי שימש מנקה־ארובות עד רגע עלייתו על האניה, ואולי ניקה את המעשנה של “יוריקה”. אולי ניתנה כאן הוראה מיוחדת לנקות את המעשנה חבוש צילינדר. כבר ראיתי הוראות משונות כאלה באניות אחרות. אולם “יוריקה” לא נמנתה עם האניות שיש בהן הוראות מיוחדות: גם לפי הוראות בנות אלף היתה כאן עבודה רבה בהפעלת הגיגית. לא, הצילינדר הזה היה בשימוש מפני שלאיש לא היה כובע אחר, ואילו היה לו כובע, לא היה חובש כובע שטוח שאינו הולם את חזיית־הפראק שעליו, אין זו הנחה מופרכת כלל, שהאיש נמלט מחתונתו ברגע רב־הסכנה, כשהתחיל העסק להיות רציני. ומפני שלא מצא מקלט מפני המכשפות הרודפות אותו, עלה במצוקתו על “יוריקה”, וכאן קיבלו אותו בזרועות פתוחות. כאן לא חיפשה אותו שום מכשפה. מי יחפשׂ כאן אדם שברח מארוסתו בפראק ובצילינדר.

אילו ידעתי שאכן הם שודדי־ים, הייתי מתחנן שיוליכו גם אותי אל התהילה והזהב. אבל ללא צוללות, אין שוד־הימים משתלם היום.

לא, אין אלה שודדי־ים, מוטב להיתלות ולא לעלות על “יוריקה”. האניה העשויה לפתות אותי לעלות עליה, ולצאת את פורטוגל שטופת־השמש, חייבת להיות טובה כפליים מ“טוֹסקלוזה”. הו, מתי היה הדבר? האם היא עוגנת עדיין בניו־אורלינס? ניו־אורלינס, ג’קסון סקווייר, ליווּי. אולי נשׂים עוד פירור נקניק על הקרס. כשתעבור מכאן הגיגית הססגונית, נדוג אולי אחד שמן. ואם לא נדוג, אין דבר. נלך לראות את שלומו של מרק־האטיות, או מה נותנים בהולנדית לארוחת־הערב. “יוריקה” עברה כחלזון שזלל יתר על המידה, אך נאלץ להתאמן לקראת מרוץ החלזונות הבא.

כשהיו ראשיהם של השודדים העלובים מעלי, קרא אחד מהם אנגלית: “היי, האין אתה מלח?”

“יוֹס, מיסטר,” עניתי.

“רוצה לקבל ג’ופּ?” לא, אין הוא יכול להתפאר באנגלית שלו, אבל ליחסי־המשפחה אף זו מספיקה.

האם אני רוצה לקבל עבודה.

שדים ורוחות ומלאכים רעים, הלא אין הוא מדבר ברצינות? האם אני רוצה בעבודה?

עכשיו אני אבוד. הנה נשמעה השאלה, שחששתי ממנה יותר משאני חושש משופרו של המלאך גבריאל ביום תחיית המתים. כרגיל, אתה יוצא לחפשׂ עבודה. והוא חוק נצחי ובלתי־משתנה, מאז פועלים קיימים. ואני לא הלכתי לבקש מפחד שאחד הנשאלים יאמר כן.

ככל הימאים אני מלא אמונות טפלות. ועוד איך! באניה ובים אתה תלוי בַּמקרה ונתפס לאמונות טפלות, ובזכותן אין דעתך נטרפת. ואמונה טפלה היא המאלצת אותי לענות בחיוב כשמישהו מציע לי עבודה. שאם אומר לא, ארגיז את מזלי, וכבר לא אמצע אניה לעולם, בעיקר כשאהיה זקוק לה ביותר. פעם אתה מצליח לספר סיפור למישהו, ופעם אינך מצליח והאיש זועק: “משטרה! רמאי!” אם אין לך אניה, יאמינו השוטרים לאיש הזועק, שאינו מבין בדיחות ואין לו רעיונות.

אמונה טפלה זו כבר התעללה בי פעמים אחדות ותלתה על צווארי עיסוקים, שלא הייתי מאמין כלל שהם קיימים. מסיבה זו שימשתי עוזר־לקברן בגוַאיַקוויל שבאֶקוַדוֹר, ומכרתי ביריד באירלנד קיסמים זעירים מהצלב שעליו פלט ישו את אנחתו האחרונה. מחיר הקסם היה מחצית הקרוֹנה, והזכוכית המגדלת שנאלצו האנשים לקנות כדי לראות את הקיסם עלתה גם היא מחצית הקרונה. עיסוק כזה, שבוודאי יִיפקד עלי עווֹנו, אדם מקבל בגלל האמונה הטפלה שאסור לדחות הצעת עבודה. לאחר מה שקרה לי באירלנד, לא השתדלתי עוד להיות אדם טוב והגון, מפני שידעתי שכבר הפסדתי את חיי בעולם הבא. החטא הוא לא רק במכירת הקיסמים. לא, אין זה גרוע כל כך, ואולי היה נחשב לי לזכות. עיקרו של החטא הוא בעזרתי לבעל־העסק להכין את הקיסמים בחדר־המלון ממִכסה מתפורר של ארגז. וגם חטא זה היה זוכה אולי למחילה, לולא נשבעתי לקונים בנשמתי, כי הבאתי את הקיסמים בעצם ידי מארץ־הקודש, ושם נתן אותם לי ערבי נוצרי, שמשפחתו שמרה עליהם אלף ושמונה־מאות שנה, מפני שאלוהים נגלה אליו בחלומו וציווה עליו להביא את הקיסמים לאירלנד, ואסור להביאם למקום אחר. הצגנו את התעודות הכתובות ערבית וכן תרגומן לאנגלית, ומהן נתברר לכול, כי הדברים שאנו מספרים ביריד אכן כתובים שם. תעלולים כאלה יכולה אמונה טפלה לעולל לבן־אדם, יֶס, סֶר.

אילו מסרנו את הכסף שפדינו למנזר או לאפיפיור, לא היה המצב חמור כל כך, ויכולתי לקווֹת שיִיסלח לי. אבל אנו השתמשנו בכסף לצרכינו, ואני הקפדתי לקבל בדיוק את האחוזים שלי. יד על הלב, לא הייתי כלל רמאי, אלא קרבן של אמונה טפלה שלי, והאנשים הטובים שהאמינו לי, לא היו בעלי אמונות טפלות.

 

22    🔗

ועל כן טבעי הדבר, כי על השאלה אם רצוני לקבל עבודה עניתי בחיוב. התשובה נכפתה עלי מבפנים, ולא היה בכוחי לעמוד בפני כפייה זו. אין ספק כי החוורתי מאימת־המוות לעלות על גיגית זו.

“כשיר?” שאל האיש.

איזה מזל. מכאן תבוא הישועה. הם זקוקים לכשיר לעבודה גופנית קשה, ואילו אני אינני כשיר. נזהרתי בתבונה מלומר" “פשוט”. בשעת הדחק יכול גם סיפונאי לעמוד ליד ההגה, בעיקר כשמזג־האוויר נוח ואין שינויי־מסלול תכופים.

על כן עניתי: “לא כשיר. אבל מהכנופיה השחורה.”

“בסדר!” צעק האיש. “כזה אנו צריכים. קפוץ למעלה.”

מיד נתברר לי, שהם לוקחים את כל הבא ליד ובכל מקום אפשרי, מפני שחסרים להם רבים. יכולתי לומר: טבח, או: נגר, או: רב־מלחים, והם היו צועקים בכל מקרה: “קפוץ למעלה!” משהו אינו כאן כשורה. לכל הרוחות, בוודאי היא אניית… לא, על אף כל הנסיבות החשודות אין “יוריקה” נראית אניית־מתים.

שׂיחקתי בקלפי האחרונים.

“לאן אתם שטים?”

“לאן אתה רוצה להגיע?”

הם ממולחים. אין מנוס מהם. יכול אני לומר שמחוז־חפצי הוא בקוטב הדרומי, או בז’נבה, והם יאמרו בלי להניד עפעף: “לשם אנו שטים.” אבל אני אמרתי שיש ארץ שהם לא יעזו לשוט אליה, והיא אנגליה. ועל כן אמרתי: “לאנגליה.”

“בן־אדם, איה בר־מזל אתה!” צעק הקול. “יש לנו מיטען צרורות לליוורפוּל. שם תוכל לרדת.”

לא היה מנוס מתשובה זו. הן לא יכולתי להוכיח להם שהם מרמים. ואני הלוא אמרתי: אנגליה.

כל העניין נראה מצחיק. איש לא היה יכול לאלץ אותי לעלות על אניה, כל עוד אני עומד על היבשה ואיני נתון לשיפוטו של רב־החובל ולשלטון־החוקי שלו.

אבל כאן פעל הגורל. אמרתי כן, וכימאי טוב העומד בדיבורו, עלי לעלות על הגיגית, אפילו היא מפליגה אל קרקעית הים. עלי לעלות על אניה שעוררה בי צחוק גדול כשהופיעה לעיני, ולא הייתי מעלה על הדעת אפילו להינָצל על סיפונה. לא הייתי שט בספינה זו ועם צוות זה. “יוריקה” נקמה בי על שלעגתי לה. בצדק קרה לי הדבר, כי למה יצאתי לכאן והראיתי פני לאניות היוצאות! ראוי היה להחביא את החוטם, וגיגיות יוצאות אינן מעניינות אותך, אם אין זו הגיגית שלך, ומוטב שתרחק מהן ולא תירק אחריהן. היריקה מביאה מזל רע. אין הם סובלים דבר כזה.

חלילה לימאי לחלום על דגים, או לחשוב על דגים, רע הדבר. ואני באתי לכאן ואפילו רציתי לדוג. כל דג או אמו כבר טעמו מבשׂרו של ימאי שטבע, ועל כן יישמר הימאי מדגים. כשחושק ימאי בדגים, יקנה אותם אצל דייג אמיתי, הדיִג הוא מקצועו, ואין הדגים מביאים עליו רעה. כשהוא חולם על דגים, הפתרון הוא כסף.

יריתי את השאלה האפשרית האחרונה: “במה התשלום?”

“בכסף אנגלי.”

“ואיך האוכל?” “בשפע.”

הייתי מכותר. לא נשאר לי סדק למיפלט. לא היה בידי כל תירוץ למצפוני, כדי להתכחש להסכמתי.

הם השליכו חבל, תפסתי אותו, קפצתי על דופן האניה, ובעוד הם מושכים בחבל, טיפסתי על הדופן וקפצתי מעל למעקה.

כשעליתי על הסיפון הפליגה “יורקה” במהירות מפתיעה, ואותי תקפה ההרגשה, שאני עובר עתה בשער הגדול שמעליו מתנוססות המלים כבדות־הגורל:

כל הבא בשער זה

נִמחו נפשו ושמו.

זכרוֹ אבד.

ספר שני

 

הכתובת מעל מגורי־הצוות באניית המתים    🔗

כל הבא בשער זה

נִמחוּ נפשו ושמו.

זכרוֹ אבד

לא הותיר מַשָׁב

במרחבי עולם.

ולא יוכל לשוב,

ולא יילך נגד פניו

כי על עומדו נִכבּל.

לא יֵידָעוּהו אלוהים או גיהנום.

ואין הוא יום ואין הוא לילה.

הוא איִן, לא, לעולם לא.

גדול הוא ממידת הנצח,

קטן מגרגר חול,

שגם לו תכלית ביקוּם.

הריהו מה שלא היה,

ומה שלא העלתה הדעת מעולם.

 

23    🔗

עתה הסתכלתי בציידי־הכרישים מקרוב. התרשמותי מבחוץ לא נשתפרה כלל, היא לא הוחמרה, אלא הפכה לקטלנית. נדמה היה לי קודם לכן, כי כמה מהם שחורים וכמה ערבים. עכשיו ראיתי שכולם שחורים מזוהמה ומאבק־פחם. בשום אניה, וגם באניות הרוסיות של הבולשביקים, אין פועל־הסיפון שווה בדרגתו האנושית לרב־החובל. כי לאן יוליך השוויון הזה? יום אחד אנו עלולים לטעות ולהחליף ביניהם, ואז יתגלה לנו כי הסיפונאי הוא אדם אינטליגנטי ממש כמו רב־החובל. ועדיין לא תהיה בכך הוכחה, כי סיפונאי זה אינטליגנטי הוא.

כאן ניכרו דרגות גם בין פועלי־הסיפון. היו סיפונאים מדרגה ראשונה, שנייה, שלישית ורביעית. שני הכייסים העומדים כאן נראים לי כסיפונאים מדרגה חמישית. איני יודע מי נחשב ברגע זה לגזע חסר־תרבות. הדבר משתנה בכל שנה, הכול לפי חשיבותה או אי־חשיבותה בעיני אחרים של הארץ שבה חי גזע זה. אבל שני פועלי־סיפון אלה לא יועסקו בגזע חסר־התרבות ההוא אפילו בפיצוח אגוזי־קוקוס. אולם “יוריקה” לא הצליחה לאסוף מיספר מספיק של פועלי־סיפון כדי לייצג את כל הדרגות. על כן חסרו כאן נציגים של פועלי הסיפון מהדרגות הראשונה, השנייה, השלישית והרביעית. היו כאן שני נציגים של הדרגה החמישית ושלושה של הדרגה הששית. תיארתי את נציגי הדרגה החמישית, ואת נציגי הדרגה הששית איני יכול לתאר, מפני שאין בידי להשווֹת אותם למשהו המצוי עלי אדמות. מקוריים היו, ועלי להסתפק באמירה, כי היו נציגים הראויים לשמם, וכל אחד יאמין להם ללא תעודות שהם נמנים עם הדרגה הששית.

“בּוֹקֶה־טוֹף!” פתח מנהיג הכייסים ונוכלי־היריד, לא, אולי נכון יותר: מנהיג הכייסים וגונבי־הסוסים. “אני מַנדֶס שני, והזהו, שיכֵן שלי הוא מַכוֹני מַנוּף.” נאלצתי לתרגם את דבריהם בדעתי: הוא מודיע על היותו המכונאי השני, ואם כן המנהל הישיר שלי, שכן אני נמנה עם הכנופיה השחורה, ושכנו העומד לידו הוא מכונאי־המנופים, ובכן סגן־הקצין הממונה עלי.

“ואני,” הצגתי את עצמי, “הנני המנהל הכללי של החברה, בעלת הגיגית הזאת, ועליתי על הסיפון כדי להחזיק אתכם במושכה קצרה.”

אם היו שניים אלה סבורים שיצליחו למתוח אותי, מוטב שיחפשׂו להם קרבן אחר, ולא ינסו כוחם על אחד ששט כנער מִטבח כשעדיין למדו חבריו אלף־בית. אל תגישו לי נופת־צופים כזאת, כי אנו ננקוט את הנימה הנכונה כבר במשמרת הראשונה, ולא נרבה לשתות יחדיו שוֹקוֹ מתובל בחריף.

אבל הבחור לא הבין את דברי והמשיך:

“לך למגורים וחפשׂ את המדף שלך.”

האם הגג מתמוטט עלי, הייתכן כי פושע זה שברח מספינת־אסירים מדבר ברצינות, ואכן הוא המהנדס השני והממונה עלי? כאילו הלם מישהו באלה על ראשי דשדשתי אל קַדמת־הסיפון, אל המגורים.

אחדים רבצו בעצלות על מדפיהם. כשנכנסתי, הסתכלו בי במנומנם, ללא כל עניין וללא כל השתוממות. ריענון מפתיע כזה בצוות הוא בוודאי חזיון רוֹוֵח מדי בגיגית, ואין הוא ראוי לתשׂומת־לב. אחר כך שמעתי, כי בעשׂרה נמלים לפחות שעגנה בהם “יוריקה” רבצו תמיד שניים־שלושה שמסיבות שונות היו ללא־אניה ונאלצו להסתלק, אולי מפני שנתלהט להם הרציף יותר מדי, ועל כן התפללו יום־יום: “הו, אלוהי האניות וחילות־הים, שלח לכאן את ‘יוריקה’ הטובה!” שכן חסרו ב“יוריקה” תמיד שניים־שלושה אנשים, ואני בטוח, כי בחייה הקדומים והארוכים עוד לא שטה “יוריקה” עם צוות מלא. סופר עליה סיפור מכוער אחר. אנשים טענו, כי רב־חובלה ביקר פעמים רבות ליד הגרדום, בדק את התלויים אם עדיין רוח־חיים בהם ובכוחם לענות “כן” ולהתגייס לשרת ב“יוריקה”. השמועה מכוערת, כמובן. אבל בוודאי לא נקלטה מהאוויר ולא נמצצה מהאצבע. שאלתי על מדף פנוי. אחד האנשים רמז בראשו על תיבה עליונה. שאלתי אם לא התפגר שם מישהו. האיש הנהן ואמר: “גם המגירה התחתונה פנויה.”

לקחתי לי איפוא את המדף התחתון. לאיש אבד כל עניין בי ובמעשי.

במדף לא היו מזרן או שׂק־קש, לא כּר, לא שׂמיכה, לא שׂמיכת־כיסוי. תיבה ריקה, לוחות מתולעים בלבד. גם בלוחות נהגו חסכון וצמצמו כל מילימטר אפשרי, וכינו מזוודה זו לעצמות־אדם מדף־שינה. בשני המדפים שממולי, בעליון ובתחתון, נערמו סמרטוטים ושׂקים ישנים קרועים, הרי אלו המזרנים של אנשי־הצוות שהם עתה על משמרתם, או רובצים על הסיפון. ככר שימשו להם חבלים מרופטים. אם כן, האפשרות להניח ראש על חבלים מרופטים אינה אגדה מימים קדומים. במדף שמעלי, שבו הוציא אדם נפשו לפני זמן קצר, אולי אתמול, לא היו סמרטוטים. כשישבתי על המדף שלי יכולתי לנגוע במדף שממולי ברגלי, בלי צורך ליישרן. כמעט שנגעתי בו בברכי. בונה־האנייה היה גדול בחשבון. הוא חישב ומצא, כי באניה פעילים תמיד השליש ואפילו המחצית של הצוות, ורק השאר משתמשים בו־בזמן במדפים. אבל לפעמים עבדו במשמרת אחת שלושה משוכני תא זה, ונאלצנו להתלבש ולהתפשט באותה שעה בחלל של מחצית־המטר שבין המדפים. ערבוביה זו של אברים מתנועעים, זרועות, רגליים, ראשים וכתפיים נתעצמה כשנתמוטט מדף בתא שכן, והאיש בא לגור על המדף של הנפטר. וכרגיל נמנה הדייר החדש עם המשמרת שלנו, ומעתה כבר לא ניתן להבחין של מי הזרוע המתנועעת בשעת ההתלבשות. כשנעשתה המהומה בלתי־נסבלת, ופעמון האניה כבר קרא למשמרת, צעק מישהו: “עצור!” והכול קפאו לשנייה. “עצור!” זה נצעק רק בשעת חירום: כשאבד למישהו שרווּלו השמאלי והריהו במצוקה נוראה, או שתחב את שמאלו למכנס הימני של שכנו. בלי “עצור!” זה לא היינו רואים, כי מַרטין יצא למשמרת במכנס הימני של בֶּרטרַנד, ואילו בֶּרטרַנד יראה רק עם עלות השחר, כי פעל כל הלילה ביד ימינו של מרטין וסובב בשמאלו של הֶנריק את גלגל־ההגה, ואני זיהמתי את ידיו של ברטרנד ולא ידעתי מי השתמש בידי.

תוצאות חמורות יותר הופיעו כשלאור המנורה המפייחת במדור המנומנם, חדר בֶּרטרַנד ברגל ימין למכנס השמאלי שלו ותחב את רגל ימין שלו למכנס הימני של הֶנריק. לפעמים נסתיימה ההתנגשות בחצאי־מכנסיים שנקרעו זה מזה, לפעמים נסתיימה במכות, לפעמים במדף או דלת שבורים. אבל תמיד עלתה המהומה במשמרת־מנוחה שכולה מריבות שמטרתן לקבוע, מי תחב ראשון את רגלו למכנס של שכנו, ואילץ אותו, על לא עוול בכפו, לחפש מהר מכנס אחר כדי שלא ייצא חלילה למשמרת ורגלו האחת עירומה. ואכן פעמיים נשאר מכנס במגורים שלנו, ובעל־המכנס נוכח בחסרונו רק בבוקר. אולי היינו מצליחים לשפר את המצב, אילו היתה הסכמה בינינו. אבל מי יהיה המנודה שייגזר עליו לקום דקה אחת קודם? בכל קימה נפתחה מריבה זועמת, על שהעירו אותנו מחצית־השעה לפני המשמרת, ומיד השתלט מצב־רוח שמנע כל משׂא־ומתן לשלום וחנק כל התחלה של פיוס. המריבה והזעם והאיומים לבוא בחשבון על שהעירו אותנו מוקדם מדי הגיעו לשׂיאם כשקרא הפעמון למשמרת לתפוס את מקומה. ואז מצטרף הזעם לעצבנות, האנשים חוששים שלא יספיקו למשמרת במועד, והכול יתחיל בנזיפות, וכל זה מפני שהכלב אֵחר להעיר אותם, סתם, לשם תעלול. והלוא גם בלי כל אלה אין שלום ביניהם.

 

24    🔗

אור חשמל לא היה ב“יוריקה”, והיא לא ידעה ברוב־תמימותה שקיימת תאורה כזאת. מדור־המגורים הואר במנורת־נפט. אין ברירה אלא לכנות מיתקן זה בשם מנורה. מיכל־הפח היה כפוף מחבּלות. מנגנון־הפתיל, הנושא גם את גליל־הזכוכית, אף הוא עשוי פח־ברזל וחייב היה להיות עשוי פליז. הפליז אינו מחליד, כידוע, הברזל מחליד. ובכן, המנגנון היה חלוד כולו. בעבר היה למנורה גליל־זכוכית רגיל. היום נותר זכרונו בלבד, שׂריד קטן ממנו, כפי שברור מהשאלה הנשמעת לפעמים: “מי מצחצח היום את הזכוכית?” אין זכוכית ואיש אינו מצחצח. השאלה נשאלת מתוך הרגל. לא ניתן איפוא להניח שמנורה זו תאיר את מדור־המגורים כראוי. הפתיל היה מהימים ההם כשהשתמשו במנורה שבע בנותיו של אַטלַס, ובוודאי הוא עשוי מצמר התחתוניות שלהן. הנוזל ששפכנו למנורה נשא את השם נפט, ולפעמים – שמן־יהלומים, ומקורו בוודאי מימי שבע הבנות. הדלק הזה לא נשתפר מאז. לפי התקנות דלקה מנורה זו יום ולילה. ומאחר שפייחה ועישנה, הרעילה עוד יותר את האוויר במדור־המגורים, ואילו אור לא הפיקה. ההתנגשויות בשעת ההתלבשות היו גורמות אסונות, אילו היו האנשים במלוא כוחם. אבל הם באו עייפים ותשושים, ולא קמו רעננים. ניתנה האמת להיאָמר, שלעתים רחוקות היו אנשי־הצוות מתפשטים ומתלבשים. אין לומר שלא היו לנו בגדים. תמיד נמצא משהו בשׂק. אבל מה טעם להתפשט כשאין לך מזרן, שׂמיכה וכרית?

כשנכנסתי, שאלתי, לפי זכרונותי מגיגיות תקינות:

“איפה המזרן למדף שלי?”

“לא מספקים כאן.”

“כרית?”

“לא מספקים כאן.”

“שׂמיכה?”

“לא מספקים כאן.”

התפלאתי שהחברה סיפקה את האניה הדרושה למסע שלנו. לא הייתי משתומם אילו נאמר לי, כי כל מלח חייב להביא לעצמו אניה. עליתי לסיפון ועלי כובע, מקטורן, מכנסיים, חולצה וזוג נעליים – זה היה שמן כשהיו חדשות. היום קשה לכנותן בשם זה, אנשים יסרבו להאמין. אבל היו כאן אנשים פחות עשירים. לאחד לא היה מקטורן, לשני – חולצה, לשלישי – נעליים (היו לו מעין מוֹקאסינים שהתקין מקארטוֹן, שׂקים וחבלים). אחר־כך נודע, כי כבודם של חסרי־הכול רב ביותר בעיני רב־החובל. בעולם היחס לדלים הפוך. אבל כאן, ככל שיש לאדם פחות, כן יעֵז פחות לרדת מ“יוריקה” ולהפקיר אותה לגורלה.

המדף שלי היה מחוזק אל קיר־המסדרון. המדפים שממול חוזקו אל קיר־עץ, שחצה את מדור־המגורים. מעֶברו של קיר־העץ היו עוד שני מדפים, ומולם חוזקו אל דופן הספינה עוד שני מדפים. וכך הותקן המדור, שנועד בצמצום לארבעה גברים מגודלים, למגוריהם של שמונה. קיר־העץ שחצה את המדור לא נמשך לכל אורכו, מפני שאילו נמשך, היו דיירי התא הצמוד לקיר־הסיפון נאלצים לזחול החוצה מבעד לצוהר שלא היה גדול די־הצורך. המחיצה נמשכה איפוא רק בשלושה־רבעים מאורכו של החדר, ובמקום שנפסקה המחיצה, התחיל מקום־האכילה, טרקלין־האכילה. לפי תקנות־הים חייב חדר־האכילה להיות מופרד מחדרי־השינה. כאן הצליחה התקנה. כל שלושת החדרים – כביכול היו חדר אחד, שהמחיצה חילקה אותו לשלושה, ורק הדלתות היו פתוחות תמיד, מפני שלא היו דלתות. לכל המדור הזה היתה דלת אחת שהוליכה למסדרון. בחדר־האכילה עמד השולחן הבלתי מוקצע, ומכל צד שלו ספסל בלתי מוקצע. באחת הפינות ליד השולחן עמד דלי ישן ומקומט, שדלף תמיד. הוא שימש כיור־רחצה, אמבטיה, דלי הדחה, הכול בו. הוא שימש לעוד מטרות, וביניהן – הפחתת משקלם של מלחים שתויים יתר על המידה בקילוגראם אחד, אם הגיעה איזו יד אל הדלי בעוד מועד. אם אחרה היד להגיע אל הדלי, התעורר כרגיל אחד החפים מפשע על מדפו כששבר־ענן יורד עליו ושופך עליו את כל המצוי בשמים מעל ובארץ מתחת, להוציא חומר אחד: מים. מים לא היו בשבר־ענן זה, נוֹ, סֶר.

ארבעה ארונות־בגדים היו במדור. לולא הסמרטוטים והשׂקים הישנים שנתלו בהם, ניתן לומר שהארונות ריקים. שמונה אנשים רבצו במדור, אבל רק ארבעה ארונות היו בו. וארבעה ארונות מיותרים, כי מי שאין לו בגד לתלותו, אינו זקוק לארון. ומסיבה זו היו שם ארבעה בלבד. הבונים הניחו מראש, כי מחצית אנשי־הצוות השטים ב“יוריקה” אין להם בגד שראוי לתלותו בארון. הארונות היו ללא דלתות, ומכאן המסקנה כי כל אנשי־הצוות אינם זקוקים לארונות.

אשנבי־האור היו קטנים מאוד ועכורים. לעתים נתעוררה השאלה, מי חייב לצחצח אותם, אך איש לא אמר “אני”, וכשאמר מישהו “הם” או “אתה”, פרצה התנגדות זועמת, עד שהגיעו להסכמה לגבי “הוא”. ו“הוא” זה, יהיה מי שיהיה, נמצא תמיד במשמרת, לא השתתף איפוא בהצבעה, ולא היה פנוי כלל לדאוג לאשנבים שלא צוחצחו. אשנב אחד לא ניתן כלל לצחצח, מאחר שהזכוכית נופצה ונייר־עיתון הודבק במקומה.

על כן היה מדור־המגורים אפוף אפלולית מלאת־סוד גם כשזרחה השמש. שני האשנבים שנפתחו אל הסיפון לא היו נפתחים בלילה, מפני שאור המנורה הפריע למשמרת־הגשר. על כן היה האוויר במדור יציב ללא־תנועה, כי רוח־פרצים לא היתה אפשרית.

כל יום טאטא את המדור מישהו שרגליו שקעו באשפה ולא היה בכוחו לשלוף אותן, או מי שאבדו לו מחט או כפתור. פעם בשבוע הוצף המדור מי־מלח, ואנו כינינו פעולה זו שפשוף וקרצוף. לא היו שם סבון, סוֹדה, מברשות, מי יקנה כל אלה? החברה לא תקנה. ולאנשי הצוות אין לפעמים סבון לכיבוס חולצה. המלח היה מאושר שבכיסו פירור סבון, כדי לרחוץ לפעמים את הפנים. ופירור זה אסור להניח באיזה מקום. אפילו גודלו כראש־סיכה, ימצא אותו מישהו, יחביא ולא ישיב.

הזוהמה היתה כה עבה וכה מיובשת, שלהסָרתה נדרש גרזן. אילו היה לי כוח, הייתי עושה את המעשה. לא מתוך אהבת־נקיון מופרזת – היחס לנקיון נעלם ב“יוריקה” חיש־מהר – אלא מתוך עניין מדעי. משוכנע הייתי, ועדיין אני משוכנע, שלולא הייתי עייף מדי ואכן ניגשתי לחצוב את הזוהמה שכבה אחר שכבה, הייתי מוצא בשכבות העמוקות מטבעות של הפיניקים. ואיני מעֵז כלל לחשוב על האוצרות שהייתי חושף, אילו העמקתי יותר. אולי היו שם ציפורניו הגזוזות של אבי־סבו של האדם הניאנדֶרטַלי, שמחפשים אותן זה שנים רבות, ולשווא. היוצא מהמדור נאלץ לעבור במסדרון אפל, צר עד כדי להצחיק. מול המדור שלנו היה מדור דומה, שהיה מזוהם ועבש יותר וגם אפל יותר משלנו. המסדרון הוליך מצדו האחד אל הסיפון ומצדו השני אל פּיר. לפני הפּיר נראו משני הצדדים חדרים קטנים, שנועדו לנגר, לרב־המלחים, למכונאי־המנופים ולעוד מישהו, כל אלה קצינים שניים בדרגתם ועל כן יש להם מדור־מגורים משלהם, כדי שלא ייאלצו לנשום את האוויר שנושמים אנשי־הצוות הפשוטים, שכן הדבר עלול להזיק לסמכותם.

הפּיר הוליך אל שני חדרים: האחד, חדר הכלים והשרשרות, והשני – חדר־האימים, כפי שכינו אותו הכול. לא היה איש ב“יוריקה” שטען כי הציץ לחדר־האימה. החדר היה נעול תמיד. פעם אחת שאל מישהו על המפתח לחדר – איני יודע לשם מה – ונתברר שאין איש יודע את מקומו, והקצינים טענו שהוא בידי רב־החובל. אולם רב־החובל נשבע בנפשו ובנפש ילדיו שעדיין לא נולדו שאין המפתח בידו, אבל הוא אוסר לפתוח את החדר ולהיכנס בו. לכל רב־חובל ה־גחמות שלו. לרב־החובל שלנו היו גחמות רבות, ואחת מהן – שלא לבקר את מגורי הצות, כפי שהוא חייב לעשות אחת לשבוע, לפי התקנות. הוא תרץ את הדחייה בכך שיוכל לבקר בשבוע הבא, ואילו היום אינו רוצה להשחית את תיאבונו, וכן לא קבע עדיין את מיקומה של האנייה, ועליו למהר לעשות זאת.

 

25    🔗

אבל היו אנשים שנכנסו לחדר־האימים וראו את המצוי בו. אנשים אלה אינם עוד על “יוריקה”, הם סולקו מיד כשנודע שהעֵזו לחדור לחדר. אבל סיפורם נשמר באניה. סיפורים כאלה נשמרים תמיד, אפילו תסלק את כל הצוות בבת־אחת, ובעיקר כשהגיגית נאלצת לשהות חודשים אחדים במספנה.

אנשי הצוות יכולים לעזוב את האניה: אין הסיפורים עוזבים אותה לעולם. אם שמעה האניה את הסיפור פעם אחת, הוא נשאר בה. הוא חודר לעץ, לברזל, למדפים, לסַפנוֹת, למחסני־הפחם, לבית־הדוּד. בלילות מספרת האניה את הסיפור לחבריה, לאנשי־הצוות, מלה־במלה, במדויק יותר מן הנדפס בספרים.

וכך נשמרו הסיפורים על חדר־האימים. הפולשים־ללא־רשות ראו בחדר שלדי־אדם רבים. מרוב אימה לא ספרו אותם. וגם קשה היה לספור מפני שהתפוררו ונתערבבו זה בזה. אבל היו רבים. מיד נקבע גם מי היו השלדים, או ליתר דיוק, למי היו שייכים בעבר: השלדים היו שׂרידי צוות ה“יוריקה” שנאכלו על ידי החולדות, שגודלן כגודל חתולים. חולדות אלו הגדולות ממידתן בטבע נראו כמה פעמים כשהן מציצות מהחורים בחדר־האימים. סיבת השלכתם של הקרבנות המסכנים למאכל החולדות לא נתבררה בצורה שאין בה־ספק. היו שמועות והן התגבשו לאחת. אנשים מסכנים אלה, הוקרבו, כדי להפחית את הוצאות האחזקה של “יוריקה” ולהעלות את הדיבידנדים של החברה, או של בעליה היחידים. כשעגנה האניה בנמל ואחד המלחים התפטר והעֵז לבקש שׂכר שעות־נוספות, לפי ההסכם, הובא מיד אל חדר־האימים.

לרב־החובל לא היתה ברירה. תשלום השׂכר והפיטורים נעשו בנמל. כאן היה קשה לרב־החובל להשליך לים את האיש הדורש שׂכר שעות־נוספות. שלטונות־הנמל עלולים לראות את הפעולה ולהטיל על רב־החובל קנס בגלל זיהום מי־הנמל. מה עשה בימאי שלו אין השלטונות שואלים, שכן עניינם בנמל ובמי־הנמל בלבד. אילו הניח רב־החובל לימאי לרדת מהאניה, היה האיש הולך למשטרה או אל הקונסול או לאיגוד־הימאים, ורב־החובל היה נאלץ לשלם את שׂכר השעות־הנוספות. כדי למנוע אפשרות כזאת נכלא הימאי בחדר־האימים.

כשהפליגה האניה ויצאה ללב־ים, ירד רב־החובל לשחרר את האיש, מפני ששוב אינו מסוכן. אבל החולדות סרבו להחזיר את האיש, הן כבר התחילו לאכול אותו, ומיספר זוגות בעלי רשיון־נישואין כבר המתינו להזדמנות המצוינת לכבד את הקרואים בסעודת־חתונה כדת. האיש היה חיוני לרב־החובל כעובד, והוא נאלץ לפתוח במאבק עם החולדות. אבל במאבק זה היתה ידו של רב־החובל יותר ויותר על התחתונה, עד שנאלץ להציל את חייו ולהימלט מהחדר בלי לשחרר את האיש. נמנע מרב־החובל להזעיק עזרה, כי אז היה סודו מתגלה, ומעתה היה נאלץ לשלם שׂכר שעות־נוספות.

מאז אני שט ב“יוריקה” איני מאמין עוד בסיפורים קורעי־הלב על העבדים ועל אניות־העבדים. כה דחוסים כפי שהיינו אנו, לא נדחסו העבדים מעולם. כה קשה כפי שעבדנו אנו, לא נדרשו העבדים לעבוד. כה עייפים ורעבים כפי שהיינו, לא היו העבדים מעולם. העבדים היו סחורה, ששולמה תמורתה, ועל כן מצפה הקונה למכירתה ברווח יפה. בסחורה זו חייבים קוניה לטפל יפה. איש לא ישלם אפילו את מחיר־התובלה תמורת עבדים מורעבים, כחושים ותשושים, ובוודאי שלא יפיק המוכר מהם רווח הגון.

ואילו ימאים אינם עבדים ששולמה תמורתם, והם מבוטחים בסכום גבוה כסחורה יקרה. הימאים אנשים חופשיים הם. הם חופשיים, מורעבים, קרועים ובלואים, תשושים מעייפות, מובטלים, ועל כן חייבים לעשות את כל הנדרש מהם ולעבוד עד שיתמוטטו. או־אז יושלכו הימה, מפני שאינם שווים עוד את מזונם.

הימאי חייב לאכול את המוגש לו, ולא חשוב כלל שהטבח היה אתמול חייט, מפני שאין להשיג טבח ממש בשׂכר המוצע, או מפני שרב־החובל רוצה לחסוך מפיהם של אנשי־הצוות, ואין הם שׂבעים.

סיפורי־הים מספרים הרבה על אניות ומלחים. אבל כשאתה מעיין בסיפורי־הים האלה, מתברר לך כי האניות הן אניות־טיול ליום ראשון אחר־הצהריים, והמלחים הם זמרי־אוֹפֶּרטה עליזים שציפורניהם עשויות והם מלטפים את צער־האהבה שלהם.

 

26    🔗

לא נשמעו ביני לבין האנשים המנומנמים שבמדור יותר מעשׂר מלים. כשמצאתי לי מדף ושמעתי שאין כאן מזרנים ושׂמיכות, נִתמצה כל חומר השׂיחה.

מעלי שמעתי את הטרטור הרגיל של השרשרות, את המכות המהדהדות של העוגן על דופן האניה עד שהוא נרגע, את קרקוּש המנופים, את הריצה, הדשדוש, הפקודות, הקללות, את כל הדרוש להפלגתה של אניה. רעש זה עצמו אתה שומע כשהאניה באה לעגון.

שאון זה מרגיז אותי תמיד ומדכא. הרגשתי טובה רק כשהגיגית שטה בלב ים. אניה בנמל אינה אניה אלא תיבה שאורזים או פורקים אותה. בנמל אינך גם ימאי. אתה פועל שׂכיר יום. העבודה המזוהמת ביותר נעשית, ולא כמו באניה. כל עוד שמעתי את הקרקוש והפקודות, לא יצאתי את המדור. אל תגש למקום שעובדים בו. אם תעמוד בקרבת מקום, יפול משהו בחלקך: “היי, תן יד מהר!” איני מעלה כלל על הדעת לצאת. למה? לא ישלמו תמורת עבודה זו. הם תולים בכל משׂרד ובכל אולם בית־חרושת שלט הדורש: “עשה יותר!” ההסבר ניתן לך חינם על גבי פתק המונח במקום העבודה שלך: “עשה יותר! אם תעשה היום יותר מהנדרש ממך, אם תעבוד יותר מהנדרש תמורת התשלום, תקבל באחד הימים תשלום על העבודה הנוספת.”

אותי עוד לא צד איש בפיתוי הזה, ועל כן איני המנהל הכללי של “רכבות ואניות פּאסיפיק”. אתה יכול לשוב ולקרוא בעיתוני היום־הראשון, בכתבי־העת ובווידויי אנשים מצליחים, כי רק על ידי עבודה נוספת זו, שיש עמה שאפתנות ורצון לפקד על אחרים, הגיעו פועלים פשוטים להיות מיליארדֶרים, ולפני כל אדם המקיים מימרה זו בדבקות פתוחה הדרך לתפקיד המנהל הכללי. אבל אין הרי בכל ארצות־הברית מישׂרות כה רבות של מנהלים כלליים ומיליארדרים. בוודאי אעבוד שלושים שנה, תמיד יותר ויותר בלי לקבל תמורה, מפני שאני עתיד להיות מנהל כללי. ואם אשאל בהזדמנות: “נו, ומה בדבר מישרת המנהל הכללי. האין היא פנויה עדיין?” יענו לי: “מצטערים מאוד, עדיין לא, אבל שׂמנו לב אליך, עבוד עוד קצת בשקידה, לא תיעלם מנגד עינינו.” בעבר היו אומרים: “כל אחד מחיילי נושׂא בתרמילו את שרביט המַרשל.” היום אומרים: “כל אחד מעובדינו ומפקידינו יכול להיות מנהל כללי.” בעודני נער מכרתי עיתונים וצחצחתי נעליים, ובגיל שבע כבר נאלצתי להשׂתכר למחייתי, ועד היום לא נעשיתי מנהל כללי או מיליארדר. העיתונים שמכרו המיליארדרים הללו בנעוריהם, והנעליים שצחצחו, היו כנראה עיתונים אחרים ונעליים אחרות מאלה שבאתי אני עמם במגע.

כשאדם עומד בלילה בתצפית, עולות על דעתו מחשבות מצחיקות. כך תיארתי לעצמי מה יקרה, כשכל חייליו של נפוליאון ישלפו בבת־אחת את שרביטי־המַרשל מתרמיליהם. מי ילַבּן אז באש את המסמֵרוֹת הדרושות לסימרוּר הדוודים? כמובן, המנהלים הכלליים שזכו זה עתה בתואר האצולה. ומי מלבדם? הן לא נותר איש שיוכל לעשות את המלאכה, ואת הדוּד יש להשלים, ואת הקרב יש לערוך, שאם לא כן לא יהיו דרושים עוד מַרשלים ומנהלים כלליים. האמונה התמה ממלאת שׂקים ריקים בזהב, הופכת בני־נגרים לאֵלים וסגני־תותחנים למלכים, ששמם גובר על אלפי שנים. טע אמונה בלב אנשים והם יגרשו את אלוהיהם לשמים ויישבו על כסאו. האמונה עוקרת הרים, אבל הכפירה מנתקת את כל כבלי־העבדים.

כששככה סוף סוף המהומה וכבר ראיתי סיפּוּנאים עומדים באפס־מעשה, יצאתי את מדור־המגורים אל הסיפון. מיד קפץ אלי הכייס, שהציג את עצמו כמכונאי השני ואמר באנגלית מצחיקה מאוד: “רב־החובל רוצה לדבר עמך, בוא עמי.”

המשפט “בוא עמי” גורר אחריו בתשעה־עשר מקרים מבין עשרים, את המשפט: “אנו נטפל בך כאן יפה וזמן רב.”

וגם אם במקרה יוצא מהכלל זה לא נאמר המשפט השני, היה תוכנו מתגשם. “יוריקה” טסה בלב־ים כשד משחת. הנַתב שב לנמל, והקצין הראשון עמד על משמרתו.

רב־החובל היה איש צעיר למדי, מפוטם יפה, בעל פנים בריאות, סמוקות ומגולחות למשעי. עיניו התכולות מימיות, ובשׂערו הצהוב־חום היו גוֹנים אדומים, לבושו נאה מאוד, אפילו הדור מדי. התאמת הגוונים של החליפה, העניבה, הגרביים והנעליים המהודרות היתה מצויינת. על פי מראהו לא היה איש רואה בו רב־חובל של אנית־משׂא קטנה, ואף לא של אנית־נוסעים גדולה. הוא לא נראה לי מסוגל להעביר גיגית ממעגן למעגן, בלי להגיע לצד אחר של כדור הארץ. הוא דיבר אנגלית טובה, צחה, כפי שאפשר ללמוד בבית־ספר טוב בארץ שאינה דוברת אנגלית. בוחר היה את המלים בקפידה, ונדמה היה שהוא בוחר במהירות ובזריזות רק במלים שהגייתן בפיו מדויקת. כדי לבחור יפה היה עושה אתנחתות בשׂיחה ועורר על ידי כך את הרושם שהוא אדם חושב. השוני הקיצוני בין רב־החובל לבין המכונאי השני, שגם הוא קצין, אינו מצחיק אלא מזעזע, ואילו היה לי ספק לאיזה סוג אניה נקלעתי, הייתי יודע זאת על פי שוני זה.

“כך, אם כן אתה הוא מגיש הפחם החדש?” אמר לי עם כניסתו לתאו.

“אני? מגיש־פחם? לא, אדוני, אני מסיק.” האמת המרה התחילה להתברר לי.

“לא דיברתי על מסיק,” התערב הכייס. “שאלתי על צוות להסקה, נכון, הלא זאת שאלתי?”

“נכון,” עניתי, “כך שאלת וכך עניתי. אבל לא העליתי על הדעת להגיש פחם.”

רב־החובל העמיד פנים משועממות ואמר לגונב־הסוסים: “זה עניינך, מר דִילס, חשבתי שהעניין מסודר.”

“אני רוצה לרדת מהאניה מיד, רב־החובל, איני חושב אפילו לחתום כמגיש פחם. לרדת בסירה מיד. אני מוחה ואתאונן במשׂרד־הנמל על חטיפה במירמה.”

“מי חטף אותך?” פרץ גונב הסוסים. “אני? זה שקר נבזה.”

“דילס,” אמר רב־החובל בכובד־ראש, “איני רוצה לעסוק בזה. איני אחראי לכך. עליך לגמור את העניין. הריני מודיע לך מיד. גימרו את העניין בחוץ.”

אבל הכייס־הגנב לא הניח לבלבלו: “מה שאלתי? האם לא שאלתי: בית־ההסקה?”

“נכון, כך שאלת, אבל לא אמרת…”

“האם שייך מגיש־הפחם לכנופיה השחורה או לא?” שאל המכונאי.

“כן, מגיש־הפחם שייך לכנופיה,” אישרתי את האמת, “אבל אני…”

“אם כן, הכול כשורה,” אמר רב־החובל. “אם התכוונת למסיק, היה עליך לומר זאת ברור, ואז היה מר דילס אומר לך, שאין לנו צורך במסיק. אם כן הכול יפה, ואנו יכולים לכתוב.”

לקח את רשימת־הצוות ושאל לשמי.

מה, אני אשרת באניית־המתים בשמי האמתי? לעולם לא. עדיין לא שקעתי כה עמוק. הרי לא יעלו אותי לעולם על גיגית הגונה, תעודת־שחרור מבית סוהר מכובד טובה מתעודת־ירידה מאניית־מתים.

על כן ויתרתי על שמי ועל קשרי־המשפחה. מעתה אין לי שם.

“איפה נולדת ומתי?”

“ב… ב…”

“איפה?”

“באלכסנדריה.”

“בארצות הברית?”

“לא, במצרים.”

ובכן, גם המולדת הסתלקה. מעתה תהיה תעודת “יוריקה” תעודתי היחידה לכל ימי חיי.

“לאום? בריטי?”

“לא, ללא לאום.”

לרשום לעד ברשימותיה של “יוריקה” את שמי ואת לאומיותי? אמריקני רחוץ, בן־תרבות, מצויד באֶוַנגליון של צחצוח־שיניים ורחיצת רגליים יום־יום, ישוט על “יוריקה”, ישרת בה, יקרצף אותה, יצבע אותה? מולדתי, לא, לא מולדתי אלא נציגיה דחו אותי והתכחשו אלי. אבל כלום אוכל להתכחש לאדמה שינקתי את ריחה עם נשימותי הראשונות? לא למען הנציגים ולא למען דגלם, אבל למען האהבה למולדת, למען כבודה, לא אגלה את שמה. אין בחור אמריקני הגון שט על “יוריקה”, אפילו כשהוא בורח מידי התליין.

“נוֹ, סֶר, אין לי לאומיות.”

הוא לא שאל לתעודת־ימאי, לפנקס־תשלומים, לדרכון או לכל תעודה אחרת. הוא ידע, שאין לשאול שאלות כאלה ימאי העולה על “יוריקה”. הם יענו “אין לי תעודות”, ואז לא יוכל לרשום אותם, ול“יוריקה” לא יהיה צוות. הרשימה זקוקה לאישור של הקונסול הקרוב. לאחר שהאיש נשׂכר וכבר שט, לא יוכל הקונסול לסרב לאשר את שׂכירתו. אין הקונסול מכיר רשמית אניות־מתים, ולא־רשמית אין הוא מאמין שהן קיימות. תפקיד הקונסול מחייב כשרונות. אין הקונסולים מאמינים בלידתו של אדם אם אין תעודה מאשרת זאת שחור על גבי לבן. מה נותר ממני לאחר שהפסדתי את שמי ואת מולדתי? כוח־העבודה בלבד. ורק הוא חשוב. ורק תמורתו משלמים לך. לא לפי הערך המלא. משלמים קצת, כדי שלא תקלקל חולשתך את כל המישׂחק.

“שׂכרו של מגיש־פחם הוא אלפיים פֶּזֶטוֹת,” אמר רב־החובל דרך־אגב, בעודו רושם ברשימה.

“מה־ה־ה?” צעקתי. “אלפיים פזטות?”

“כן, האם לא ידעת?” שאל בהבעת עייפות.

“נשׂכרתי תמורת שכר אנגלי,” הגנתי על שכרי.

“מר דילס?” שאל רב־החובל. “מה זה, מר דילס?”

“האם הבטחתי לך שׂכר אנגלי?” אמר הכייס־הגנב בחיוך.

רציתי להרביץ בפרצופו של הכלב, אבל כאן אין לי רצון להיכּבל. לא ב“יוריקה” שבה יאכלו אותי החולדות אם לא אוכל להתגונן.

“כן, הבטחת לי שכר אנגלי,” צעקתי בכעס על הרמאי. הרי זה הערך האחרון שאני יכול להגן עליו, שׂכרי, שׂכר־הרעב. ככל שהעבודה קשה יותר, כן מועט השׂכר. גריפת הפחם מהמחסנים לבית־הדוד היא העבודה הקשה והזוועתית ביותר בגיגית, ושׂכרה הנמוך ביותר. גם השׂכר האנגלי אינו מעולה, אבל מי בעולם מקבל את השׂכר המגיע לו? מי שאינו משלם לפועל את שׂכרו, הוא עלוקה. אבל הפועל זקוק מאוד לעבודה ודי, אם תתנה עמו מראש את שׂכרו, וכבר אינך עלוקה. לולא היו חוקים, לא היו גם מיליארדרים. מלים אתה יכול ללוש כרצונך, ועל כן נרשמו החוקים במלים. אך אין הפועל יוצא ללוש את המלים.

“כן, אמרת, הבטחת לי שׂכר אנגלי,” צעקתי שוב.

“אל תצעק,” אמר רב־החובל ונשׂא ראשו מהרשימה.

“מה קרה כאן, דילס? אני מצטער, כשאתה שׂוכר אנשים, אני דורש שהכול יהיה בסדר.”

רב־החובל מגלם את תפקידו יפה. “יוריקה” חייבת להיות גאה על מפקדה.

“לא דיברתי על שכר אנגלי,” אמר הכייס־הגנב.

“דיברת. יכול אני להישבע.” רציתי להגן עד הסוף על פירור־החוק שהיה לצדי.

“להישבע? אל תישבע שבועת־שקר, בן־אדם. אני יודע בדיוק מה אמרתי לך, ויודע בדיוק מה ענית. יש לי כאן על הסיפון עדים, שעמדו לידי כששׂכרתי אותך. אמרתי ‘כסף אנגלי’, אבל על שׂכר אנגלי לא אמרתי דבר.”

הצדק עם הנבל. אכן אמר כסף־אנגלי ולא הזכיר את המלה שׂכר. אני הבינותי, כי בשׂכר אנגלי המדובר.

“אם כן, גם זה בסדר,” אמר רב־החובל בשלווה. “כמובן שתקבל את שׂכרך בשטרלינגים ובשילינגים. תמורת שעות נוספות התשלום הוא חמישה פני. איפה אתה רוצה לרדת?”

“בנמל הקרוב שנכנס בו.”

“לא תוכל,” אמר הגנב בחיוך.

“כן אוכל.”

“לא תוכל,” חזר ואמר. “נשׂכרת לליוורפוּל.”

“זו כוונתי,” אמרתי. “ליוורפול הוא הנמל הראשון שנגיע אליו.”

“לא,” ענה רב־החובל, “הצהרנו על יוון, אבל שיניתי את התכנית ואנו שטים אל צפון־אפריקה.”

הצהיר ושינה את המסלול בלב־ים. היי, ידידי, מעשיך ברורים לי. אלג’יריה משלמת יפה תמורת… וכשתקבל בשעה טובה את הכסף, תצא למסע ארוך.

דג־ים ששט בימים רבים לא תוליך שולל. אין זו גיגית־ההסוואה הראשונה שאני שט בה.

“אמרת לי ליוורפול, והדגשת שעלי לרדת בליוורפול,” צעקתי בהתרגשות אל הגנב.

“אף מלה אחת אמת, רב־החובל,” אמר הממזר. “אמרתי שיש לנו צרורות לליוורפול, והוא יוכל לרדת כשנגיע לשם.”

“ובכן הכול בסדר,” אישר רב־החובל. “יש לנו שמונה ארגזי סרדינים לליוורפול, במחיר־הובלה נמוך מהתעריף. מועד ההספקה עד שמונה־עשר חודש. הן לא אשוט לליוורפול בגלל התיבות הללו, שהן עניין צדדי. זו הובלה בהזדמנות. אילו קיבלתי מיטען רב שכדאי להובילו, הייתי עולה לשם כבר בששת החודשים הקרובים.”

“יכולת לומר זאת.”

“לא שאלת,” ענה הגנב־הכייס. חברה יפה מצאתי לי.

הברחה, הצהרות כוזבות, החלפת נמלים, מירמה – כל זה באניית־מתים. שודד־ים מקצועי אציל הוא לעומת חבורה זו.

אין זו חרפה לשוט באניית־שודדים, ושם לא הייתי מעלים את שמי ולאומיותי. לשוט באניית שודדים, עניין מכובד הוא. ואילו לשוט בגיגית זו חרפה היא, ושנים יהיה שיִט זה תקוע בגרוני עד שיעלה בידי לבלוע ולעכלו.

“חתום, בבקשה, את שמך כאן.”

רב־החובל הושיט לי עט.

“מתחת לכל אלה? לא! לא!” קראתי במחאה עזה.

“כרצונך. מר דילס, חתום כאן כעד.”

כייס זה, גונב־סוסים זה, רמאי זה, הנוכל, החטפן, האיש אשר חבל שתלו בו כבר עשרים שודדים־רוצחים מכובד מדי בשבילו, יחתום כאן במקומי. לא, נבלה זו לא תניח את ידה המצורעת אפילו מתחת לשמי הבדוי.

“תן הנה, רב־החובל, אחתום בעצמי, הלא כל זה טינופת גמורה.”

“הֶלמוֹנט ריג’בֵּי, אלכסנדריה, מצרים.”

הנה נחתם. נקי וברור. ועכשיו, “יוריקה”, הוי־הו! לכי לאבדון. לא איכפת לי דבר. נמחקתי מבין החיים. זכרי אבד, ולא נותר ממני מַשב ברחבי עולם.

הוֹלָה־הוֹ! הוי, הוֹ!

לא על שוּנית אני בודד,

באניית־מתים אני נודד.

רחוק מהשמש של ניוּ־אוֹרלינס,

רחוק מלוּאיזיַנה היפה.

המתים יברכו אותך, קיסר! הגלאדיַטוֹרים המודרניים מברכים אותך, הו קיסר הקפיטליזם! נכונים אנו למות למענך, למען דמי־הביטוח הקדושים והמהוללים שתגבה חברת־האניות.

אנו מסתאבים בזוהמה. עייפים אנו מכדי להתרחץ. ולשם מה נתרחץ? אנו מורעבים, מפני שאנו נרדמים מעל לצלחת. אנו מורעבים מפני שהחברה חייבת לחסוך כדי לעמוד בתחרות. אנו גוֹועים בסמרטוטים, שתוקים, כניצולים על שוּנית, במעמקי חדר־הדוד. אנו רואים את המים מציפים אותנו, ואין בכוחנו לעלות. אנו מקווים שיתפוצץ הדוד, כדי לקצר את העינויים.

אנו מתים בשתיקה, עטופים בסמרטוטים, אין לנו שם, אין לנו לאומיות. אנו־שום־איש, אנו לא־כלום. הידד, הקיסר אוּגוּסטוּס אימפֶּרַטוֹר, לא תיאלץ לפרנס אלמנות ויתומים. אנו, קיסר, הננו הנאמנים במשרתיך. הנידונים למוות מברכים אותך. Morituri te salutant!

 

27    🔗

השעה היתה חמש ושלושים ושחור הביא למדור את ארוחת־הערב בשתי קערות־פח מקומטות ומשומנות. מרק־אפונה דליל, תפוחי־אדמה בקליפה ומים חומים רותחים בכד־אֶמַאיל חבוּל. המים החומים נקראו: תה.

“ואיפה הבשׂר?” שאלתי את השחור.

“לא יש בשׂר היום,” ענה.

הסתכלתי בו והנה אין הוא כושי כלל, אלא לבן, מגיש־הפחם במשמרת האחרת.

“ארוחת ערב אתה תביא,” אמר לי האיש.

“אינני נער־המטבח, וכדאי שתדע זאת מיד,” אמרתי.

“אין כאן נער־מטבח.”

“תפקיד נער־המטבח מוטל על מגישי־הפחם.”

המהלומות ניחתות על ראשי. ההתפתחות עשויה להיות יפה. כבר אני רואה. הגורל רוצה לעשות את שלו.

“ארוחת ערב מביא מגיש־הפחם של משמרת־החולדות.”

המהלומה השנייה. כבר לא אספור את המהלומות. יבואו. עבֵּה את עורךָ.

ובכן, משמרת־החולדות. ניתן לצפות מראש. משמרת משתים־עשרה עד ארבע, המשמרת הנבזה ביותר שהומצאה כדי לענות את הימאים. בארבע אתה שב. מתרחץ. מביא את ארוחת־הערב לכל הכנופיה. אחר־כך אתה מדיח את הכלים של כל הכנופיה, מפני שאין נער־מטבח ומגישי־הפחם חייבים לעשות הכול. ואז אתה שוכב על המדף שלך. עד מחר בשמונה בבוקר לא תקבל כל דבר אוכל ובלילה יש לך משמרת קשה, ואם לא תאכל בארוחת־הערב הרבה, תתמוטט בלילה. אבל כשהקיבה מלאה קשה לישון. לפעמים יושבים המלחים הפנויים עד עשר, משׂחקים בקלפים או מספרים משהו. אין להם חדר אחר, והם יושבים כאן. אין לאסור עליהם את הפטפוט, כי ישכחו לדבּר. הם מדברים חרש, כדי לא להפריע את שנת חבריהם. אבל הדיבור החרישי מפריע יותר מהדיבור בקול רם. באחת־עשרה אתה מתחיל להירדם. בשתים־עשרה פחות עשרים מעירים אותך. צא ורד למטה. בארבע לפנות בוקר אתה שב מהמשמרת, מתרחץ, אולי. צונח על המדף. בחמש־ושלושים פורץ השאון באניה במלואו. בשמונה עוקרים אותך מהשינה: “ארוחת־הבוקר הוגשה!” לפני הצהריים דופקים באניה, תוקעים מסמרים, מנסרים, מפקדים. בשתים־עשרה פחות עשרים אין מעירים, שכן מקובל כי איש לא יוכל לישון עד הצהריים. אתה ער ויורד למשמרת. וכך הלאה וחוזר חלילה.

“מי מדיח את הכלים אם אין נער־מטבח?”

“מגיש הפחם.”

“ומי מנקה את המחראה?”

“מגישי הפחם.”

עיסוק זה מכובד ביותר, אם אין לך עבודה נוספת. לגבינו היתה זו נבלה. וכל הרואה את המחראה הזאת היה אומר: “זו החזירות המזוהמת ביותר בעולם כולו.” אבל אני למדתי מנסיוני, כי החזירים יצורים נקיים הם ואינם נופלים בנקיונם מהסוסים. אילו נעלתי את האיכר, או את החזיר, בדיר חשוך, שני צעדים על שניים שטחו, מאביס אותו בלי להוציאו, מוסיף לריפוד כמה גבעולי־קש מפעם לפעם ומוציא לעתים רחוקות את הריפוד שנזדהם ונרמס – מתוך הנחה שהחזיר אוהב את הזבל שלו – הייתי סקרן לראות כעבור שבועיים מי מזוהם יותר, האדם או הבהמה. יום אחד ייפקד עווֹנו של האדם על כל אשר עשה לסוסים, לכלבים, לחזירים, לצפרדעים ולציפורים. על כך ייענש יותר מאשר על כל הרעה שעשה לאנשים־עמיתיו. כלום אפשר לנקות יפה בית־שימוש כשאתה עייף מכדי להגיש כף אורז לפיך? נוֹ, סֶר.

באניה קטנה טובה יש פועל שידו־בכול, פועל פשוט שעליו להימצא בכל מקום ולתקן כל דבר, שׂכרו כשל סיפונאי פשוט וגם עבודתו מועטת. לכאורה אין חייו קשים כלל. אבל מאחר שידו בכול, יד כולם בו. הוא אשם בכול. כל תקלה באשמתו היא. כשפורצת אש במחסנים, הוא האשם, אף שאין עליו להיכנס למחסן, אבל בוודאי לא היטיב לסגור את הפתחים. כשהקדיח הטבּח את תבשילו, אשם הכּל־בו, אף שאין עליו להיכנס למטבח, אבל כשצחצח את הברזים, סובב אותם. וכשהאניה טובעת, הוא האשם, מפני שהוא, מפני שהוא… כן, מפני שהוא הפועל־שידו־בכול.

ב“יוריקה” שימשו מגישי־הפחם שׂעירים־לעזאזל כאלה, והראשון שבהם: מגיש־הפחם של משמרת־החולדות. כשנדרשה עבודה מזוהמת, מאוסה, מסוכנת, אמר המכונאי הראשון לשני שיעשׂה אותה. השני אמר למכונאי־המנופים, המכונאי הזה למצחצח ואיש־הסיכה, איש־הסיכה למסיק והמסיק אמר: “אין זו הסקה, זו עבודתו של מגיש־הפחם.” ואכן עשה את המלאכה מגיש־הפחם של משמרת־החולדות, מפני שלא היתה לו ברירה.

והנה אירעה תקלה בצינור, ומגיש הפחם תיקן אותו אבל חולץ ממקום התקלה על ידי משיכה ברגליו, כדי שלא יכווה למוות, והנה הוא שותת דם וחבול ועשרים פצעי־כווייה בעורו. עתה אומר המסיק לאיש־הסיכה: אני תיקנתי. איש הסיכה למכונאי־המנופים: אני תיקנתי. מכונאי־המנופים למכונאי השני: אני. והמכונאי השני לראשון: אני. המכונאי הראשון הולך אל רב־החובל ואומר: “אני מבקש שידוּוַח ביומן על התיקון: כשהדוד מלא קיטור, תיקן המכונאי הראשון, בסכנת־חיים, צינור שנפגם, כדי שלא להפסיק את תנועת האניה. האניה המשיכה במהירות תקינה.” אנשי החברה קוראים ביומן, והמנהל אומר: “עלינו להעלות את המכונאי הראשון של ‘יוריקה’ על אניה גדולה יותר. האיש ראוי לעבודה טובה יותר.” למגיש הפחם נותרו הצלקות שלא ייפטר מהן לעולם, ואולי נפגם אחד מאבריו. אבל מדוע נאלץ מגיש־הפחם לעשות את העבודה? הלוא יכול היה לומר גם הוא, כפי שאמרו השאר: “לא אעשה זאת, מפני שלא אצא חי מהמקום ההוא.” אבל נבצר ממנו לומר זאת. חייב היה לתקן את הצינור. “כן, בן־אדם, אתה רוצה שתטבע האניה וכל חבריך עמה? התוכל להצדיק את המעשה לפני מצפונך?” פועלי־הסיפון לא יכלו לעזור, מפני שאינם מבינים דבר בעסקי־הדוד. גם מגיש־הפחם אינו מבין דבר בעסקי־דוודים, הוא יודע להגיש פחם למסיק. המכונאי מבין משהו בעניין, הוא מקבל שׂכר תמורת ידיעה זו כמכונאי ראשון, ונבחן בשעתו בידיעותיו בתחום זה ותיקן תיקונים כאלה. אבל מגיש־הפחם עובר ליד הדוד, לפניו ומאחוריו, ואין הוא אלא גורף־פחם, והוא האיש האחראי ברגע זה לחייהם של אנשים כה רבים, גם אם יוטלו חייו לפח־אשפה. אולם חיי מגיש־פחם מטונף אינם חיים, ואין איש מחשיב אותם. תם ונשלם ואל נדבר בזה. זבוב אפשר למשות מהחלב ולתת לו את חייו הקטנים במתנה, אבל מגיש־פחם אינו דומה לזבוב. מגיש־הפחם הוא טינופת, אבק, מטלית. הוא טוב רק לגריפת הפחם.

“מגיש־פחם!” קורא המכונאי הראשון. “רוצה כוס רוּם?”

“כן, אדוני.”

אולם הכוס נופלת מידו, והרוּם נשפך. היד כּווּיה, כן, אדוני.

ארוחת הערב הוגשה לשולחן. חשתי רעב וקיוויתי כי אוכל לאכול. זו היתה כוונתי. אבל הכוונה והגשמתה, שני עניינים שונים הם. חיפשׂתי צלחת וכף.

“עזוב את הצלחת, היא שלי.”

“ואיפה אקבל צלחת?”

“אם לא הבאת צלחת, תיאלץ לחיות כאן בלי צלחת.”

“לא מספקים כאן כלי־אוכל?”

“רק מה שיש לך תוכל לספק לך.”

“ואיך אוכל לאכול בלי צלחת, בלי כף ומזלג?”

“זה עסקך.”

“שמע, החדש,” קרא אחד ממדפו, “אתה יכול לקבל את הצלחת שלי, את הספל ואת הכלים, אבל תצטרך לרחוץ אותם תמיד תמורת השימוש.”

לאחד היתה צלחת שבורה, ולא היו לו ספל, לאחר היה מזלג, וכף לא היתה לו. עם הגשת האוכל התחילה תמיד מריבה, מי ישתמש ראשון בכף או בספל או בצלחת. כי המשתלט ראשון על צלחת או על כף, לוקח לעצמו את הנתחים הטובים. איש לא חשב לו זאת לחטא.

מה שנקרא כאן תה היה מים רתוחים חומים. לפעמים היו המים פושרים. מה שנקרא קפה, הוגש בארוחת־הבוקר ובשלוש. משתים־עשר עד ארבע עבדתי במשמרתי. לא ראיתי אף פעם את הקפה של השעה שלוש. בגלל משמרת־החולדות. בארבע, כשסיימתי את המשמרת, כבר לא נמצאה טיפה של קפה זה. לפעמים עוד היו רותחים במטבח, אבל אם לא היו לך פולי־קפה משלך, לא שתית קפה.

ככל שהקפה או התה רחוקים ממהותם המקורית, כן חזק יותר רצונך להוסיף להם סוכר וחלב, ולשׂמח את הדמיון. מדי שלושה שבועות ניתנה לכל עובד פחית חלב מרוכז וממותק, וכל שבוע – קילוגראם סוכר. המטבח הגיש את התה והקפה ללא חלב וסוכר.

המקבל את פחית החלב פתח אותה מיד, וכאיש היודע חסכון, נתן מלוא־כפית בתה, כדי להלבינו קצת. אחר כך העמיד את הפחית באיזה מקום, כדי להשתמש בה בשתייה הבאה. אבל כשהיה האיש במשמרת לא נגנבה הפחית, אלא שאחרים רוקנו אותה. מכיוון שהמחבואים הבטוחים ביותר הם הנמצאים על נקלה, נעלם החלב שלי פעם אחת בלבד. כשקיבלתי חלב בפעם השנייה, רוקנתי את הפחית בבת־אחת, כאמצעי יחיד להצלת המנה שלי, אמצעי שנקטו כל הצוות.

כך נהגנו גם במחצית הקילוגראם סוכר: הוא נאכל בסמוך לקבלתו. הסוכר של הכול נשפך לקופסה משותפת, כדי שישאב לו כל אחד מלוא־כפית לקפה או לתה. התוצאה של שיתוף זה היתה שכל הסוכר נעלם למחרת, הקופסה הריקה בּהתה אלי.

לחם טרי ניתן כל יום. וכל שבוע ניתנה פחית מרגרינה לכל המדור, ודי היה בכמות זו. אך איש לא יכול לאכול אותה, מפני שכל סבון רך היה טעים יותר.

בימים שנדרשנו בהם לעצום עיניים ולסתום פה ניתנו לכל עובד שתי כוסות רוּם ומחצית הספל ריבה. ימים מעטים אלה היו ימי פריקת המטען הסודי.

בארוחת־הבוקר קיבלנו גריסים בשזיפים או באורז, עם נקניק או תפוחי־אדמה ומליח או פול ודג כבוש. כל ארבעה ימים התחיל הבוקר בגריסים ובשזיפים.

ביום הראשון בצהריים הוגש בשׂר בקר ברוטב חרדל או בשׂר משומר ומרק־בשׂר מימי.

ביום השני – בשׂר קפוא, ואיש לא אכל אותו מפני שכולו עור ושומן.

ביום השלישי דג ממולח ומיובש.

ביום הרביעי ירקות ושזיפים מיובשים ברִיר תכול של עמילן. ריר זה נקרא פּוּדינג.

היום החמישי נפתח בבשׂר מומלח, שאיש לא טעם ממנו. ארוחת הערב היתה לפי תפריט הבוקר או הצהרים שנמנו לעיל. לכל ארוחה הוגשו תפוחי־אדמה בקליפה, אבל רק חציים היו ראויים למאכל. רב־החובל לא קנה מעולם תפוחי־אדמה. הם נלקחו מתפוחי־האדמה שהובלנו. כל עוד היו צעירים שׂימחו את לבנו כמעדן, אבל כשלא הובלנו פרק־זמן רב תפוחי־אדמה, הגיע תורם של הרקובים.

לעתים הובלנו כמטען־הסוואה גם עגבניות, בננות, אננסים, תמרים ואגוזי־קוקוס. מטענים אלה הם שאיפשרו לנו לאכול, ובזכותם לא התפגרנו בשעת האכילה. אדם שהשתתף במלחמת העולם למד אולי לדעת מה כוחו לשׂאת בלי להתפגר, אבלי מי ששט באניית־מתים ממש או באניית־הברחה, יודע ברור מה בכוחו של אדם לשׂאת. עד מהרה אתה נגמל מהבחילה.

מערכת־הכלים שהוצעה לי לשימוש ברצון כה רב לא היתה מושלמת, שכן היתה מורכבת מצלחת בלבד. בשעת האוכל הייתי זקוק למזלג של סטַניסלב, לספל של פֶרנַנדוֹ, לסכין של רוּבֶּן, וכף הייתי יכול לבקש מהֶרמַן, אולם כף היתה לי משלי. תמורת נדיבות זו הייתי חייב להדיח את כל הכלים בכל ארוחה: תחילה, כשקיבלתי אותם לידי, ואחר־כך, כשהחזרתי.

לאחר ארוחת הערב היה עלי להדיח את קערות הפח המקומטות, שבהן הובא האוכל מהמטבח. בהדחת־כלים זו לא השתמשנו, אני וחברי, בסבון, בסודה או במברשת, מפני שאלה לא נמצאו באניה. ואין צורך לתאר את מראה הקערות כשניתן בהן האוכל הטרי.

הרגשתי שאיני יכול לחיות בזוהמה הזאת. רציתי לקרצף את הרצפה במברשת קשה. לאחר האוכל צנחו הבחורים על המדפים כאילו שבקו חיים. בשעת הארוחה כמעט שלא נשמעו דברים. דומה כי חזירים נצטופפו ליד האבוס. כעבור שלושה ימים כבר לא עלתה השוואה זו על דעתי. הכושר להשווֹת בין דברים, או לעורר זכרונות מהעבר, דעך.

“לא נותנים סבון,” רטן מישהו מהמדף. “מברשת־קרצוף ומברשות לא נותנים. וחדל עם עשיית־הסדר הזאת, אנו רוצים לישון.” הלכתי מיד אל תא המכונאי הראשון והקשתי על דלתו.

“אני רוצה לקרצף את הרצפה במדור ואני דורש סבון ומברשת־קרצוף גסה.”

“מי אני בעיניך? הלא אינך מתכוון לומר שעלי לקנות לך סבון ומברשות? אין ודי.”

“כן, גם אני, אין לי סבון. והלא אני עובד ליד הדוד.” כן, רציתי לראות שיעֵזו לא לתת לי סבון.

“זה עניינך! אם אתה רוצה להתרחץ, דאג לסבון. הסבון נכלל בציודו של ימאי הגון.”

“ייתכן, אך אני לא שמעתי על כך. סבון־תמרוקים – כן, אך לא סבון פשוט, ולעובדי־הדוד חייב לספק סבון המכונאי, רב־החובל או החברה. לא איכפת לי מי יספק את הסבון. לי דרוש סבון. ומהי כל החזירות הזאת? בכל גיגית הגונה נותנים הכול, מזרנים, כריות, שמיכות, כיסוי למיטה, מגבת, סבון פשוט, ולפני הכול – כלי־אוכל. כל אלה הם חלק מציוד־אניה ולא ציוד־אישי.”

“לא אצלנו. אם אין האניה מוצאת חן בעיניך, אתה יכול ללכת.”

“חסר־בושה אתה!”

“צא מהתא שלי, או שאדווח לרב־החובל ואצווה לקנוס אותך.”

“זה יהיה נחמד.”

“לא כפי שאתה חושב. איננו שתויים. מגיש־הפחם דרוש לי. אקנוס אותך בשׂכר חודש שלם, אם תבוא עוד פעם אחת.”

“אנשים נחמדים, מה אפשר לומר, לסחוט אפילו את הפרוטות.”

הנוכל ישב וחייך. ממכות לא תצמח תועלת, והוא ינכה לי שׂכר חודשיים.

“ספר כל זה לסבתא שלך,” אמר. “היא תקשיב בשקט. אך לא אני. ועתה, החוצה, מיד! ישר למדפים, באחת־עשרה יש לך משמרת!”

“המשמרת שלי מתחילה בשתים־עשרה. משתים־עשרה עד ארבע.”

“לא אצלנו, ולא מגישי־הפחם. מגישי־הפחם מתחילים באחת־עשרה וגורפים עד שתים־עשרה את האֵפר, ובשתים־עשרה מתחילה המשמרת שלהם.”

“כך. ומאחת־עשרה עד שתים־עשרה אין זו משמרת־עבודה?”

“גריפת האֵפר עושים אצלנו מגישי־הפחם כעבודה צדדית.”

“אבל השעה הנוספת נרשמת.”

“לא אצלנו. ולא תמורת גריפת האפר.”

באיזו מאה חי אדם זה? באיזה גזע נולד וגדל? חשתי סחרחורת קלה בשובי למדור.

הנה הים, הכחול, המופלא, האהוב עלי כל כך, שאני מהרהר בלב מלא אימה על השקיעה בו, כימאי הגון. הרי אלו ארוסים עם האשה הגחמנית הזאת, היודעת לדהור בזעם, שמזגה נהדר כל כך, שחיוכה מקסים והיא יודעת לשיר שירי־ערש קוסמים, והיא יפה למעלה מכל שיעור.

ובים הזה שטות אלפי־אלפי אניות בריאות ומהוגנות ודווקא בי בחר הגורל להעלות אותי על אניה מוכּת־דבר, השטה רק בזכות התקווה לרחמי הים. אבל אני הרגשתי שאין הים מוכן לקלוט את מוכּת־הדבר, כדי שלא להזדהם ולהיטמא. עדיין לא. עוד לא הגיעה שעתה של האניה. עוד הים מקווה, עוד הוא מצפה שלא ייאלץ לקלוט מוכת־מגיפה זו, ומוּרסת־ים זו תפקע אי־שם ביבשה או בפינה נדחת של נמל ותתפגר שם. אכן, עוד לא באה שעתה של “יוריקה”. עוד לא הרגשתי באימת־המוות. והאורח עוד לא הקיש של מדפי, וכשעמדתי ליד המעקה, מעלי השמים הזרועים כוכבים מהבהבים, ולפני הים המנציץ בירוק וחשבתי על ניו־אורלינס שלי שטופת־השמש שאבדה לי, תקפה אותי פתאום המחשבה: קפוץ מעל למעקה בחור, דפוק אותם בעניין מגיש־הפחם ושׂים קץ טהור, כדי שלא תאבד המנוחה הנכונה שלך. אולם אז יישאר כאן מגיש־פחם אחד, מסכן, עייף, קרוע ובלוא, מורעב, מזוהם ומשוסה, וייאלץ לעבוד משמרות כפולות, כה הכביד גורלו של איש זה על מסעי האחרון, עד שנאלצתי לצוף ולעלות לאחר כל מחשבת־יאוש.

לכל השדים והרוחות, חרבּן על זה ודי! “יוריקה” לא תוכל לך, בחורי. לא הקונסולים ולא “יוריקה”. ולא הכייס. אתה בן ניו־אורלינס, בחורי! קפוץ למדמנה, שׂחה ועבור! הלא יש מים וסבון. הסרחון הוא חיצוני בלבד. שׂחה, טפח בזרועותיך, יתיזו המים לצדדים! סור מהמעקה, הכה בפרצופה של החיה הגדולה הרוצה לפתות אותך, מהר אל המדור!

כשסרתי מהמעקה ידעתי ברור, שאני שט באניית־מתים ובאניית־מבריחים, אבל אין זו אניית־המתים שלי. איני מסייע ל“יוריקה” לגבות את דמי־הביטוח שלה. לא אהיה גלאדיאטור עליה. אני יורק בפרצופך, הקיסר אוּגוּסטוּס אימפֶּרַטוֹר. זלול את הסבון שלך, איני זקוק לו עוד. לא תשמע אותי מיילל עוד. אני יורק בפניך ובפני בני מינך.

 

28    🔗

לא נרדמתי. רבצתי על לוחות מדפי כפרחח שנתפס והושלך על המדף בתחנת־המשטרה. המנורה המפייחת מילאה את החלל סרחון שהפך את הנשימה לייסורים. קר היה לי בלי שׂמיכה, והלילות בים קרים לפעמים מאוד. וכששקעתי בתנומה קלה טלטלו אותי ידיים חזקות וקצרות־רוח, טלטלו ודחפו, כאילו התכוונו להטיח את גופי בקיר.

“קום, אתה! עשר ושלושים!”

“מדוע לא באת באחת־עשרה פחות רבע?”

“הייתי למעלה, כדי להביא למסיק מי־שתייה. לא יכול לצאת עוד פעם אחת. קום. בשתים־עשרה פחות עשר תעיר את המסיק שלך ותביא לו קפה.”

“לא אוכל להעיר. לא מכיר את המדף שלו.”

“בוא. אראה לך.”

קמתי, והוא הראה לי את מדפו של המסיק במשמרת שלי.

“זוז. מהר. גש מיד למעלית האֵפר. יש לנו נורא המון אפר.” ונעלם כרוח.

המדור חשוך, האור קלוש מדי.

לאור פנס שבור, קטן, מפוייח, הראה לי מגיש־הפחם של המשמרת הקודמת, סטַניסלב, כיצד לטפל במעלית־האפר.

“שמע, סטניסטלב, עכשיו כבר איני מבין שום דבר,” אמרתי, “הלוא גם אני אכלתי קצת מלח מהים, אבל עוד לא ראיתי שיוסיפו מגישי־הפחם שעות. מדוע?”

“אני יודע. גם אני לא הגעתי ישר מהחיתולים. באניות אחרות חייב המסיק לעזור בסילוק האפר והסִיגים מהתנור. אבל כאן לא יספיק המסיק בעצמו, ואם לא יעזור לו המגיש, יירד לחץ הקיטור, והאניה תעמוד במקומה, תצוף. בתיבות־ביצים אחרות, אפילו הן ארונות־קבורה, יש במשמרת שני מסיקים ולפחות אחד ומחצית. אבל אני חושב, שכרגע אתה יודע, מלאך שלי, לאן נקלעת.”

“בחייך, לא חושב אפילו להפוך כאן למלאך.”

“רוצה להסתלק מיד? לא תצליח. מוטב שתיכנס לעסק כמו שהוא ותחפשׂ לך את סירת־ההצלה שבה תברח. דבּר עם הטבח, הוא כאן הסבא. אם תחמם אותו יפה, יספר לך דברים. יש לו, לבחור, שני אפודי־הצלה במדף שלו.”

“ולנו אין אפודי הצלה?”

“אפילו גלגל־הצלה אין. יש ארבעה גלגלי־תפאורה צבועים בזהב. אני ממליץ, אל תגע בהם. מוטב שתשׂים ריחיים על צווארך. אולי יצילו אותך הריחיים, אך גלגלים אלה בשום פנים.”

“איך נוהג הכלב הזה? הלא בכל מדף חייבת להימצא חזיית־הצלה. כה רגיל אני לכך שאפילו לא בדקתי ולא ראיתי שאין.”

צחק סטניסלב: “עוד לא שטת בתיבה כזאת. ועל כן אינך יודע. ‘יוריקה’ היא תיבת־הגוויות הרביעית שלי. עכשיו יש מיבחר.”

“היי־הו! לַבסקי!” צעק המסיק בארובת־האֵפר.

“מה יש, מסיק?” צעק סטניסלב.

“לא מושכים היום החוצה את האפר, מה קרה?” קרא המסיק מַרטין.

“כמובן שנמשוך. אבל עלי ללמד את החדש. הוא לא מכיר את הכַּנֶנֶת.”

“אז גמור ורֵד למטה. נפלה לי צלע מהסְבָכה בתנור,” צעק המסיק.

“קודם צריך למשוך את האפר. הצלע תחכה. עלי ללמד את החדש,” צעק סטניסלב בארובה.

“ואשר לגיגיות־מתים… אגב, מה שמך, חדש?”

“שמי? פּיפּיפּ.”

“שם יפה. תוּרקי אתה?”

“מצרי.”

“יופי. מצרי היה חסר לנו. יש לנו כל הלאומים בגיגית.”

“כל? גם יאנקים?”

“אני חושב שאתה עוד ישן. היחידים שאינם שטים בגיגית־גופות, הם יאנקים וקוֹמסים.”

“קומסים?”

“באמת, אל תהיה תמים כל כך, כבשׂ שכמותך. בולשביקים, קומוניסטים. יאנקים לא באים, כי הם יתפגרו מהזוהמה כבר ביום הראשון, ותמיד עוזרים להם הקונסולים שלהם. הוא כבר מראש רומז להם את האמת על הגיגיות.”

“והקומסים?”

“אלה ערמומיים מדי, הם מרחרחים מיד את העסק ממראה התורן בלבד. אתה יכול לסמוך עליהם. הם ממולחים. באניה שיש בה קומס אמיתי, כבר אי־אפשר להטביע אותה בשביל הביטוח. הם יקברו לך כל פוליסת־ביטוח, אפילו ששפכו עליה הרבה סוכר. יש להם רחרחנים רגישים, לא נוכל להשתווֹת להם. ויש להם מיד מריבות עם הפיקוח. אבל אני יכול לספר לך, כי בגיגית הגונה שיש עליה לא סתם יאנקים, אלא יאנקים שהם קומסים, יש לך חיים של דבש. אני אומר לך, כי רק כדי לעלות פעם על גיגית כזאת אני עדיין שט. וכבר לא ארד ממנה. אסכים אפילו להיות שם הכל־בו. לא איכפת לי. אילו ראית פעם גיגית מניו־אורלינס או מהסביבה. זה עסק.”

“אניה כזאת עוד לא ראיתי מימי,” אמרתי.

“גם לא תעלה על כזאת אפילו כשתהיה בן מאה ולה יחסרו מלחים. לא אתה, שום מצרי לא יעלה, גם אם דרכונו יופי־יופי. עתה אבד גם הסיכוי שלי. מי ששט על ‘יוריקה’, כבר לא יעלה על גיגית הגונה. בוא נתחיל.”

“כבר תלוי?” צעק סטניסלב לתוך הארובה.

“הָרֵם!”

סטניסטלב הפעיל את המנוף ופח־האפר טרטר ועלה. כשהגיע למעלה, שוב נגע סטניסלב במנוף: הפח עלה קצת וירד נתלה מול הידיים. “עכשיו אתה מתיר את הפח, נושא אותו אל הסיפון האחורי ושופך לים. השגח היטב שלא תפיל את הפח אל מעבר למעקה. אז תתחרבן. נצטרך לעבוד בעזרת פח אחד וניאלץ לקום שעתיים קודם. שתדע לך.”

הפח היה מלוהט, ובראש האפר היו מוטלים הסיגים והרֶמץ העומם עדיין. קשה היה להחזיק בו, ואין ברירה, והוא כבד. חמישים קילו, בוודאי. עתה עלי לשׂאת את הפח צמוד לחזה על פני ארבעת המטרים של הסיפון ולשפוך את תכולתו אל מַשפך־עץ הצמוד למעקה. עתה עלי להחזיר את הפח ולתלות אותו בכַנֶנת־האפר.

“ברור לגמרי מדוע אין אפודי־הצלה. בטוח אני, כי רב־החובל מכר אותם, כדי להשׂתכר משהו מן הצד,” אמר סטניסטלב. “אבל לא המכירה בלבד היתה חשובה לו. ראֵה, כשאין אפודי־הצלה לא יהיו גם ניצולים, ולא יהיו עדים במשפט־הימי. עכשיו אתה מבין את התחבולה? קשה לסמוך על עדים. ייתכן שראו משהו, שהבחינו במשהו, וחברת־הביטוח תתפוס את האנשים ותעלה אותם להעיד. תסתכל ביום בסירות ההצלה. מה שמך? כן, עליך לראות את סירות־ההצלה ביום, פִּיפִּיפּ. תוכל לתקוע רגל בסדקים. והכל חלק. עוד פחות עדים.”

“אל תספר מעשיות,” עניתי. “הלוא גם רב־החובל יירד בהן.”

“אל תדאג לרב־החובל. הוא דואג ראשית־כול לעורו. הוא כבר יירד. ואם אתה מבין בכול כמו בזה, כבר לא יחסר לך דבר.”

“אבל גם אתה כבר ירדת משתי גיגיות־מתים, לא כן?”

“משתיים ירדתי בסדר, לא החמצתי את הנמל האחרון. והשלישית – שמע, חמור, אדם זקוק גם למזל. כשאין לך מזל, מוטב שתתרחק מהמים, כי תצלול בקערת־רחצה ולא תעלה עוד.”

“לַבסקי! ברנש אחד! מה נעשה שם למעלה!” צעק המסיק מלמטה.

“השרשרות ירדו מהתוף, ימח שמן,” ענה סטניסלב.

“תהיה היום הפסקת־אפר ארוכה,” קרא הקול ממעמקים.

“נסה להפעיל את הכננת, אבל בזהירות, היא קופצת כמו שד. היא תוריד לך את הראש אם לא תחשוב כל הזמן.”

הפח עלה ופגע במכסה וחששתי שישבור את כל המיתקן, אבל לפני שהפעלתי את המנוף כבר חזר הפח וירד למטה. שם הִכה בקול רעש והתיז אפר לצדדים, המסיק צעק כמטורף, ושוב עלה הפח, ריק למחצה, והִכה בתקרה, ובקול מחריד נשפך האפר, הִכה בדפנות המתכת של הארובה, והם הגבירו את הרעש, עד שנדמה היה כי כל האניה מתרסקת. הפח עמד לרדת, אך סטניסלב תפס במנוף. מיד נעצר הפח כאילו הוא דומם.

“כן,” אמר סטניסלב, “אין העניין כה פשוט. יש ללמוד אותו. שבועיים יידרשו לך עד שתתפוס מיומנות. מוטב שתרד ותמלא את הפח, ואני אפעיל את הכננת. מחר בצהריים אראה לך איך לעבוד, ובאור תתפוס יפה יותר. כשיִיתָפסו השרשרות, נצטרך לגרוף את האפר בידיים. איני מאחל זאת לך ובוודאי איני מאחל זאת לנו. כבר לא נלך, כבר לא נזחל, אלא נתגלגל ממקום למקום.”

“תן לי לנסות עוד פעם אחת, לבסקי. אגיד לכננת ‘גברת נכבדה’. אולי תעשה מה שאני רוצה.”

קראתי למטה: “מוכן!”

“הרם!” נשמע הקול.

“ובכן, הרוזנת, התסכימי עכשיו?”

בחיי מוחמד, היא עשתה יפה, ברוך, בעדינות. נעצרה בדייקנות של מילימטר. אולי אני מכיר כבר את “יוריקה” יפה יותר מרב־החובל או מהטבח. מעלית־האפר היתה מאבזריו של נוח בתיבה, מימי המבול. במעלית־קיטור זו התכנסו כל השדים והרוחות, שלא נמצא להם מקום בפינות אחרות של הגיגית, מפני שהיו רבים מדי. ועל כן היתה הכננת בעלת אישיות המבקשת יחס של כבוד. סטניסלב רכש את לבּה על ידי יד שנעשתה מיומנת, ואילו עלי לקנות את לבה במלים.

“אנא, בחסדך המלכותי, עוד פעם אחת.”

וראה, שוב החליק הפח ברוֹך. אמנם, פעמים רבות השתגעה והתיזה אפר לכל צד, אבל רק כששכחתי לטפל בה בנימוס. לעתים נאלצתי להפעיל נסיונות־תפיסה נואשים כדי להשתלט עליה. הפעם דהרה כלפי מעלה. פעם כלפי מטה. כשלא הופעל המנוף בדייקנות התרוצצה הכננת.

סטניסלב ירד, מילא וקרא: “הרם!” אני שחררתי את הפח ושפכתי את האפר למשפך.

כשנשפכו חמישים פח, צעק סטניסלב מלמטה, כי נשאיר את השאר למשמרת הבאה, שכן מאוחר מדי. הרגשתי שאתמוטט מסחיבת פחי האפר הכבדים. אבל בטרם הספקתי להתמוטט כבר קרא סטניסלב: “זוז קדימה, שתים־עשרה פחות עשרים.”

דשדשתי אל המדור. הסיפון לא הואר כדי לחסוך בנפט. ארבע פעמים נחבלו רגלי עד שהגעתי לשם. קשה לתאר כל מה שנערם על הסיפון. אולי אומר: “הכול היה מונח על הסיפון.” כל מה שנמצא על פני האדמה. בין “כל” זה היה גם הנגר השתוי כלוט, הנגר של “יוריקה” שהשתכר עד אבדן־החושים בכל נמל, וביום הראשון לאחר ההפלגה היה חדל־אישים גמור. רב־החובל שׂמח שלא הצטרפו אליו המלחים הכשירים, ואחד מהם לפחות מסוגל להחזיק בגלגל־ההגה. הנגר ושלושת המלחים הכשירים היו שתויים, עד שלא נשקפה מהם כל סכנה שיהיו מסוגלים להעיד, ורב־החובל היה יכול לתת להם אפודי־הצלה. היה להם גם סיכוי להיכנס לסירת רב־החובל, כדי להציל את היומן המטופח ברוב־דאגה ואת הסיכוי לזכות בהצטיינות על שקידה נוכח סכנת־חיים.

היה עלי לקחת את כד־הקפה, להיכנס למטבח ולמלא את הכד קפה מן הסיר שעל גבי הכיריים. ועתה עלי ללכת בפעם השלישית על הסיפון החשוך. רגלי שתתו דם. על הסיפון לא היה ארון־עזרה־ראשונה, ואם החביא הקצין הראשון אלו תרופות, אין להטרידו בזוטות.

ניגשתי להעיר את המסיק שלי. רצה לרצוח אותי על שהעזתי כבר להעירו. וכשצלצל הפעמון והוא עוד לא הצליח לבלוע את הקפה הרותח, רצה לרצוח אותי בשנייה, על שאחרתי להעיר אותו. לריב פירושו לבזבז כוח. רק הטיפשים רבים. אמור את דעתך, אם יש לך דעה, והוא מקרה נדיר, וסתום את פיך והנח לזולת לדבר, עד שיתפורר פיו. הנהן תמיד כשאתה שומע את דעת חברך, וכשיסיים את נאומו ויתעייף וישאל: “נו, האין הצדק אתי?”, הזכּר לו דרך אגב, כי זה כבר אמרת לו את דעתך, אבל בדרך כלל הצדק עמו. כשעליך להעיר שבוע שלם את המסיק למשמרת־החולדות, אתה מפסיד לשנים רבות את הכושר להבין את הפוליטיקה.

הקפה היה חם, שחור ומר. לא סוכר, לא חלב, לחם היה, אלא שנאכל יבש, מפני שהמרגרינה הסריחה. המסיק ניגש אל השולחן, צנח על הספסל, הזדקף וכשאמר להגיש את הספר אל פיו, צנח ראשו והפך את הספל. נרדם וגישש כחולם למצוא את הלחם, כדי לצבוט ממנו, מפני שלא היה בכוחו להחזיק בסכין. כל תנועה עשה בכל הגוף ולא רק בידיים, בזרועות, בראש או בשפתיים. הפעמון צלצל והוא נתקף זעם בגלל הקפה ואמר: “רד, אבוא מיד. שפוך מים על האפר.”

כשעברתי במטבח ראיתי את סטניסלב מחטט שם בחשיכה. הוא ניסה לגנוב סבון שהחביא בוודאי הטבח באיזה מקום. הטבח גנב את הסבון מהדייל, והדייל גנב אותו מהמזוודה של רב־החובל. “לַבסקי, הראה לי את הדרך אל חדר־ההסקה, אל הדוד,” אמרתי לו. הוא יצא ואנו עלינו לקומה גבוהה יותר, שהיא סיפון־תיכון באמצע האניה. הצביע על פּיר שחור. “כאן יורדים הסולמות. לא תלך לאיבוד,” אמר ושב למטבח.

מתוך ליל־הים השחור מאוד אך ברור להפליא הסתכלתי לתוך הפּיר. בעומק שנראה לי אינסופי ראיתי גיהנום משתלהב, מעשן, אָביך. גיהנום זה היה אדמדם מאורה של האש בתנור־הדוד. נדמה היה לי, כי את השאוֹל אני רואה. באור אדמדם אביך זה הופיעה דמות אדם מפויחת, שפסי זעה מבריקים על עורה. האיש עמד שלוב־זרועות ובהה אל מקור האור האדום. האיש נע עתה, החזיק ביָעֶה ארוך וכבד, בחש בו באש, ואחר כך השעין אותו בקיר. עכשיו צעד האיש קדימה, רכן ופתאום היה נדמה כי הוקף שלהבות. והנה הזדקף, השלהבות כבו ורק הזוהר האדום המפלצתי הוסיף להאיר.

עלי לרדת. אבל כשהצבתי רגלי בשלב הראשון, הכה בפני גל איום של חום, סרחון־שמן חונק, אבק־פחם, נְשוֹבֶת־אפר, עשן נפט דחוס ואֵדים. נרתעתי ובשאיפה קולנית גמעתי אוויר רענן. חששתי שנסתמו ריאותי.

אך אין עצה. עלי לרדת. למטה נמצא אדם, אדם חי המתנועע. ובמקום שאדם אחר נמצא, יכול גם אני להימצא. ירדתי במהירות ששה שלבים, ולא יכולתי להמשיך. זינקתי החוצה לשאוף אוויר. הסולם עשוי ברזל, השלבים – ברזל עגול כעובי האצבע. רק לצדו האחד של הסולם מעקה־מגן, ודווקא צדו של הסולם שממנו אפשר ליפול לפּיר אינו מוגן. הצד המוגן פונה אל חדר המכונות.

לאחר שמילאתי ריאותי אוויר ירדתי בפעם השלישית והגעתי אל מישורת, שרוחבה כחצי־צעד, אורכה שלושה צעדים, וממנה יורד עוד סולם. אבל שלושה צעדים אלה לא יכולתי לעבור. מעלית־האפר נראתה כאן בגובה פני, ובצינור־הקיטור שלה היה סדק ארוך דקיק. קיטור צורב פרץ מסדק זה, סילון שׂורף כשלהבת. ניסיתי להזדקף יותר, אבל אז נכווּ זרועותי והחזה. נאלצתי לעלות, לשאוף אוויר. תעיתי. לא זו דרכי. שבתי למטבח, ושם עדיין חיפש סטניסלב את הסבון.

“ארד אתך, בוא,” אמר מתוך נכונות רבה.

בדרך אמר: “עוד לא היית בחדר־דוודים, נכון? מיד ראיתי. לא אומרים למעלית בוקר־טוב אלא הולמים על גולגלתה וזהו.” רוחי לא היתה טובה כדי לספר לו, איך עלינו להתנהג עם דברים שיש להם נשמה.

“הצדק אתך, לַבסקי, מעולם לא הייתי ליד הדוד, אפילו לא הצצתי. הייתי פועל־סיפון, דייל, נער־תאים, וכך מאז עליתי לראשונה על גיגית. לא הרחתי אפילו את מדרגות השירות, זה נראה מחניק. אמור, לא תעזור לי קצת במשמרת הראשונה שלי?”

“אל תדבר הרבה. כמובן, בוא. כבר נבשל את מרק־הפחם הזה. מכיר את הדאגות שלך. זו גיגית־מתים הראשונה שלך. אני מכיר את ארונות־המתים האלה, האמן לי. אבל לפעמים אתה מברך שמים וגיהנום יחדיו כשבאה ‘יוריקה’ מול החרטום שלך, ואתה קופץ עליה בהרגשת אושר, כאילו… כן. רק אל תפחד. אם יתחרבן משהו, קרא לי. כבר אשלוף אותך מהטינופת. גם כשכולנו יחדיו מתים, אסור להתייאש. הגרוע מכל זה לא יוכל לבוא.”

אולם הגרוע מזה בא. אתה שט באניית־מתים. אתה מת, מת בין החיים. נמחקת משורות החיים, נמחית מעל פני האדמה, והנך נאלץ לעמוד בייסורים מחרידים, ואינך יכול להימלט מהם, מפני שהנך מת, מפני שלא נותרה לך כל דרך לבריחה.

 

29    🔗

ראיתי את סטניסלב הולך אל הפיר שיצאתי ממנו, מפני שחשבתי כי תעיתי. ללא היסוס ירד בסולם, ואני אחריו. כשירדנו בסולם הראשון והגענו למישורת מול סילון הקיטור, אמרתי: “לא נוכל לעבור, העור יתקלף מעצמותינו.”

“על פי רוב אתה חוטף. מחר אראה לך את זרועותי, אבל עלינו לעבור,” אמר סטניסלב. “לא יעזור דבר. אין גישה אחרת לדוודים. המכונאים לא ירשו לנו לעבור בחדר־המכונות, כי אנו מזוהמים מדי. וזה גם נגד התקנות.”

בעודו מדבר הקיף ראשו, אוזניו ועורפו בזרועותיו, כדי להגן עליהם. בזריזות זינק ועבר אל קדמת המישורת. שום אדם־נחש לא יצליח בתנועה זו, חשבתי, אבל כל עובדי־ההסקה חייבים לעבור כאן. הכול כאן בלתי־אפשרי, חשבתי. מגישים אוכל שאנו זורקים בחשאי לים. בחשאי, מפני שהטבח דורש שנחזיר הכול והוא יכין מזה מטעמים אחרים.

“ראית, בני, כיצד עושים זאת? אל תהרהר הרבה. אם תחשוב ותסתכל ותדאג מאיזה צד תחטוף כוויה, ואיפה הסכנה שתיפול לפּיר, לא תצליח בכלל. זרועות סביב הראש. כך, ראה, ואז לחמוק. התרגיל יועיל לך באחד הימים, כשתצלול עמוק מדי לכיסו של מישהו ובתמורה יתלו לך וילונות־ברזל על החלונות. גם זה טעמתי. טוב תמיד לשמור על הכושר, אינך יודע מתי תזדקק לזה. הוֹפ!” קפצתי ועברתי. חשתי להט בזרועותי, ואולי נדמה היה לי.

מקצה המישורת הוליך סולם־ברזל ארוך אל יסודות השאוֹל. סולם זה היה כה לוהט, עד שהמימחטה שלי כבר לא הועילה. נשענתי במרפקי במעקה, כדי להבטיח לי אחיזה. ככל שירדתי, כן נתעבה האוויר, נתלהט, נתמלא עשן וריח שמן, נעשה לבלתי־נשׂוא. לא ייתכן כי הגעתי לגיהנום לאחר מותי. בגיהנום חיים גם השדים, ואילו כאן לא יוכלו גם השדים לחיות.

והנה עומד כאן אדם עירום, מזיע, המסיק במשמרת הקודמת. גם אנשים אינם יכולים לחיות כאן. אבל הם מוכרחים. מתים הם. מחוקים. בני־בלי־ארץ. חסרי־דרכון. חסרי־מולדת. הם חייבים, אם לפי כוחם הוא ואם לא. השדים לא יוכלו לחיות כאן מפני שיש עמם שׂרידי־תרבות. ואילו האנשים חייבים לחיות כאן וגם לעבוד בזיעת־אפם, עד שישכחו הכול, כפי ששכחו את עצמם זה כבר, וישכחו אפילו שאי־אפשר לעבוד כאן.

לפני שבאתי אל המתים והייתי מת גם אני נבצר ממני להבין, כיצד ייתכנו העבדות, השירות בצבא, כיצד מניחים אנשים בריאים ונבונים ללא מחאה לרדוף אותם ולהתייצב במטר פגזים; איני מבין מדוע אין הבריות מעדיפים את ההתאבדות על העבדות, השירות בצבא, על הכבלים והמלקות. מאז אני מת בין המתים, מאז אני שט באניית־מתים, נפתרה לי גם תעלומה זו, כפי שנפתרות כל התעלומות רק לאחר המוות. אין אדם עלול לשקוע עד כדי כך, שלא תתכן שקיעה עמוקה יותר, ואין אדם עשׂוי לשׂאת בייסורים, שלא ייתכנו ייסורים קשים מאלה. פה אנו רואים, כיצד רוח האדם, המעלה אותו כביכול מעל לבהמה, היא גם המשפילה אותו יותר משמשפילה את הבהמה. רעיתי עדרי גמלים, לַמוֹת, חמורים ופרדות. ראיתי עשרות מבהמות אלה שרבצו כשהעמיסו עליהן שלשה קילוגראמים מיותרים, מפני שראו את עצמן נפגעות בזכותן, והניחו להלקות אותן על מוות, ללא תלונה, ולא קמו להרים את המשׂא העודף, או לשׂאת את הטיפול הרע. ראיתי חמורים שנמכרו לאנשים שעינו אותם באורח מחפיר, והחמורים הפסיקו לאכול ומתו. אפילו התירס לא הצליח לשנות את החלטתם. ואילו האדם, אדון הבריאה? הוא אוהב להיות עבד, הוא גא להיות חייל ולהתרסק באש הפגזים, הוא אוהב שילקו ויענו אותו. מדוע? מפני שהוא יודע לחשוב. מפני שבכוחו לבדות לו תקווה. מפני שהוא מקווה שיבואו ימים טובים יותר. זו קללה, אין זו ברכה כלל. רחמים על העבדים? רחמים על חיילים ועל נכים? שׂנאה לעריצים ולרודנים? לא! מאחר שהעבדים קיימים, מופיע תמיד בשטח גם הדיקטַטוֹר.

אילו קפצתי מעל מעקה־הסיפון, לא הייתי עומד עכשיו בגיהנום, שאפילו השׂטן לא יחזיק בו מעמד. אבל לא קפצתי ואיני זכאי להתאונן או להתלונן על אחרים. אם אתה מכבד את האדם שבקבצן, הנח לו למות ברעב. איני זכאי להתאונן על מר גורלי. מדוע לא קפצתי? מדוע איני קופץ כרגע? מדוע אני מרשה להלקות ולענות אותי? מפני שאני מקווה לשוב אל החיים. מפני שאני מקווה לשוב ולראות את ניו־אורלינס. מפני שאני מעדיף לשׂחות בטינופת ולא להשליך לאשפתות את התקווה שטיפחתי.

אימפֶּרטוֹר, לעולם לא יחסרו לך גלאדיַטוֹרים. הגברים היפים והגאים ביותר יתחננו לפניך: “הו, אתה הנערץ והמופלא, הרשה לי להיות גלדיאטור אצלך!”

 

30    🔗

כמובן, שאני יכול לעבוד כאן. גם אחרים עובדים כאן. עיני הרואות. מה שיכול כל אדם, יכול גם אני. יצר־החיקוי של האדם נותן לנו גיבורים ועבדים. אם ברנש זה אינו מת מן המלקות, אעמוד גם אני בהן. “ראה, אדם זה הולך היישר מול אש המקלעים. לכל הרוחות, זה גבר זה, אותו אפשר לכבד, יש לו דם.” מובן מאליו, שגם אני יכול לעשׂות כמוהו. וכך נמשכת המלחמה, וכך שטוֹת אניות־המתים, הכול לפי אותו מַתכּוֹן. לאנשים נוסח אחד, תדמית אחת, ולפי אלה הם עושים הכול. אין הם מאמצים כלל את מוחם כדי למצוא מתכון אחר. אין דבר חביב על הבריות ממשעול רמוס. אתה בטוח בו כל כך. חוש־החיקוי אשם בכך, שבמרוצת ששת אלפי השנים האחרונות לא התקדמה האנושות התקדמות של ממש, ועל אף חידושי־הטכניקה היא חיה בנוסח הבּרבּרי של תחילת תקופתה של אירופה. כך עשה האב, וכך על הבן לעשות. סוף. מה שהיה טוב לי, לאביך, יהיה טוב גם לך, זב־חוטם. החוקה הקדושה, שהספיקה לג’ורג' וושינגטון וללוחמי־המהפכה, טובה גם לנו, והחוקה טובה, מפני שהחזיקה מעמד מאה־וחמישים שנה. אבל גם חוקות שדם צעיר לוהט זרם בעורקיהן לוקות במרוצת־השנים בהסתיידות. הטובה בדתות הופכת באחד הימים לעבודת־אלילים, ואין יוצאת מן הכלל בהן. רק מה שנעשה באופן אחר מהישן, רק מה שחשבו אנשים נוכח מחאתם של אבות, אפיפיורים, קדושים ואנשי־רשות, פתח לפני האנושות אופק חדש ונטע בה את האמונה, כי באחד הימים הרחוקים אכן תבוא התקדמות. יום רחוק זה יתגלה כשיפסיקו הבריות להאמין במוסדות, בסמכות, בדת, יהי שמם של הדברים אשר יהיה.

“מדוע אתה עומד? מה שמך, מגיש־פחם?”

המסיק שלי ניגש, רוטן ונוהם ורוחו רעה עליו.

“פּיפּיפּ שמי.”

דומה שמצב־רוחו נשתפר. “אם כן, אתה פרסי?”

“לא אני אתיופי. אמי היתה פרסיה. הם משליכים את הגופות לרְחָמים ולנשרים.”

“ואנו משליכים אותן לדגים. אם כן, היתה אמך אשה הגונה למדי, שלי היתה זונה זקנה וארורה בשתי פֶּזֶטות. אבל אם תאמר לי בן־זונה, תחטוף בשיניים.”

ספרדי הוא. כשהללו אומרים כמה מלים, האחת היא “בן־זונה”. האפשרות להזכיר לאדם שאמו היתה זונה־בפרוטה תלוי בדרגת הידידות. ככל שאתה מתקרב לאמת בהערכתך, כן רב הסיכוי שלך לשלוף פתאום סכין מבין צלעותיך, ככל שאתה מתרחק מהאמת, כן תקדים לשמוע: Muchas gracias, Senor. “תודה רבה, אדוני, אל תחשוש, אני תמיד לשירותך.” אין לך בעל רגשי־כבוד כה מעודנים ויהירים כפּרוֹלֶטַר המטונף ביותר. רגש־כבוד זה מנוצל יפה על ידי אחרים. מה צורך לך בכבוד, הפְּרוֹלֶטר? לשׂכר אתה זקוק, לשׂכר טוב, והכבוד יבוא מאליו.

המסיק במשמרת הקודמת שלף מהתנור בורג־ברזל גדול מלובן והשליך אותו לדלי מים מתוקים. אי־אפשר להתרחץ במים מלוחים. הם טובים בקושי לקירור האפר. המים בדלי התחממו והאיש התרחץ בחול ובאפר, כי סבון אין לו.

שני פנסים האירו את חדר־ההסקה. האחד היה תלוי ליד המַנוֹמֶטר, הרושם את לחץ הקיטור בדוד, ותפקידו של המסיק לשמור על רמתו. השני תלוי בפינה ומצפה לבואו של מגיש־הפחם. בעולם־מתים זה לא ידע איש דבר על כדור־הארץ, ולא ידע על פנסים אחרים הדולקים באש אַצֶטילֶן, גאז, בנזין, ספירט, ואין לדבר כלל על חשמל, שניתן לייצרו על נקלה על ידי שילוב גֶנֶרטוֹר במערכת. אולם כל סֶנט שהוצא למען “יוריקה” היה כסף שבוזבז. שטות היא להאביס את הדגים בכסף, כדי שיהיו מרוצים מהצוות. פנסים אלה נמצאו בחפירות קרתגוֹ העתיקה.

הרוצה לדעת מה היתה צורתם של פנסים אלה, ייכנס למחלקת רומא במוזיאון, ושם ימצא בין כלי החרס גם את הפנסים שלנו. היה זה בית־קיבול בעל צינורית־פּוּמית. מהפּוּמית בלט פתיל כותנה גס. בית־הקיבול היה מלא נוזל שהכרנו אותו במנורת־המדור, ובטעות כינו אותו נפט. ארבע פעמים בשעה היה עלינו למשוך את פתיל־הכותנה החוצה, מפני שנתפחם ומילא את חדר־ההסקה עשן שחור סמיך, שבו הפּיח מתעופף כארבה. היינו מושכים את הפתיל באצבעות, ולאחר שבוע היו לך ציפורניים ואצבעות חרוכות.

סטניסלב עשה היום משמרת כפולה. פירוש הדבר עוד יתברר. אף על פי שעמד בקושי על רגליו, נשאר עמי עוד שעה שלמה בחדר־ההסקה כדי לסייע לי.

המסיק היה מזין תשעה תנורים – תשע שלהבות, שלוש לכל דוד. בגלל דליפת הצינורות היה הכרח להסיק תחת כל הדוודים. המגיש היה חייב לספק את הפחם הדרוש. לפני הגשת הפחם היו לו עבודות אחרות. אולם השלהבות מתחת לדוודים לא התחשבו בעבודות אלה, ופיגור בהזנתן בפחם היה מתבטא מיד בנפילת הלחץ במנומטר ובהאטת תנועתה של האניה. על כן היה צורך להכין בחדר מלאי־פחם שיספיק עד גמר העבודות הנוספות. להכין מלאי גדול זה היה מחובתה של המשמרת היוצאת, ואילו הבאה במקומה תכין גם היא לקראת צאתה מלאי כזה. מלאי זה ניתן להכין רק במאמץ, שנראה לי על־אנושי, בשתי השעות האמצעיות של המשמרת. ובכן, במשמרת שלי מאחת עד שלוש. משתים־עשרה עד אחת נעשו העבודות המקדימות, בשלוש התחיל סילוק האפר עם המגיש של המשמרת הבאה. בשעתיים נדרש איפוא המגיש להכין מלאי פחם, שיזין ארבע שעות תשע להבות של אניה השטה במלוא מהירותה. אם הפחם מאוחסן בסמוך לחדר־ההסקה, יכול פועל חזק, בריא, שמזונו טוב, לעשות את המלאכה. אבל כשהפחם נמצא בריחוק מקום, כפי שהוא נמצא ב“יוריקה”, דורשת עבודה זו שלושה או ארבעה גברים חזקים. ואילו כאן נאלץ לעשות עבודה זו איש אחד. והוא עשה אותה. הלוא הוא מת. והמת הוא כול־יכול. ואין אדם המטיב להאיץ בעובד, לומר לו בלעג רב יותר: “כלב עצלן! אני אלמד אותך!”, מעמיתו הפרולטר, מעמיתו־לרעב, מעמיתו־למלקות. אפילו לעבדי־המשוט גאווה ורגשי־כבוד, ורצונם להיות עבדים טובים ולהפגין את יכולתם. כשעובר בין שורות העבדים־החותרים קורא־הקצֶב בעל הפרגול ועינו נחה בחיבה על אחד מהם, העבד יודע אושר, כאילו הצמיד הקיסר בכבודו ובעצמו עיטור לחזהו.

המסיק הזין שלוש שלהבות, ופסח תמיד על שתיים. עתה הזין שלוש אחרות, ומיד יגיע תורן של שלוש אחרונות. מעל פתחו של כל תנור – כל “שלהבת” – נרשם מספר בגיר, מאחד עד תשעה. בתנור השלישי דבקו סיגים רבים בשׂבָכה. ביָעה, מוט ברזל כבד, היה המסיק עוקר את הסיגים מהשׂבכה. הסיגים דבקו בה יפה. להט זורם פרץ מהשלהבות. עם כל ערימת־סיגים שנשפכו לחדר, עלה בו החום. הסיגים היו מוטלים לפני דלתות־התנורים וליהטו את האוויר. עלי ועל המסיק היו מכנסיים בלבד. לרגלי המסיק היו נעלי־בד מרופטות, ולרגלי נעליים חצאיות. מפעם לפעם קפץ המסיק וניער רסיסי־סיגים שנפלו על רגליו. כדי להחזיק ביעה המלוהט עטף המסיק את כפות ידיו בקרעי־שׂק ועטף את קצה המוט בפיסות־עור שקרע ממזוודה ישנה. סוף־סוף נעשה הלהט של הסיגים לבלתי־נשׂוא, והמסיק נאלץ לסגת. עתה היה עלי לשאוב מים מגיגית ולשפוך על הסיגים. האדים שזינקו כהדף־אוויר אילצו אותנו לקפוץ אל הקיר. אי־אפשר לשפוך מים על כל ערימת־סיגים שגורף המסיק החוצה, שכן לא יוכל לעבור. האש תקטן, ואנו ניאלץ לעבוד מחצית־השעה כמטורפים, כדי להעלות את לחץ הקיטור. הלחץ יורד מהר, ואילו עלייתו אטית ומחייבת עמל רב. חדר־ההסקה קטן מדי. הוא קצר מאורכן של תעלות־האש בתנור. כדי לנעוץ את היעה, שהיה ארוך מהמרחק שבין הקיר לתנור, נאלץ המסיק לתמרן בו באלכסון, ונתקל כל הזמן בקיר. בגלל תרגילי־לוליינים אלה היה המסיק מועד לפעמים ונופל על ערימת־הפחם. פרקי־אצבעותיו היו נפצעים ממכות בקיר, והאצבעות היו נכוות בדלתות־התנורים. כשנפל, תפס בסיגים לוהטים או ביעה המלובן. קרה גם, בעיקר כשהיתה טלטלה, שנפל ופניו על הסיגים, על היעה או על דלת של תנור, או שדָרך על סיגים לוהטים. פעם אחת, בשעת טלטלה קשה מאוד, החליק המסיק שלי ונפל בגבו על ערימת־סיגים מלובנים שלפני התנור. אניית־המתים, יֶס, סֶר. יש אניות־מתים המכינות גופות בפנים, ומהן שמכינות גופות בחוץ, או בכל מקום. “יוריקה” הצטיינה בהכנת גופות, אניית מתים מצוינת היתה.

כשנגרפו הסיגים וכובו במים, שפך המסיק פחם לתנורים. בינתיים היה על המגיש לברר מהערימה פחם משובח יותר, כדי שתתלבה האש מהר. הפחם שנקנה ל“יוריקה” היה הזול והגרוע ביותר, והחום שהפיק מועט היה. על כן נאלץ המגיש לגרוף לבית־ההסקה כמויות עצומות של פחם. ובעוד המסיק שופך פחם לאש, אני מסלק הצדה את הסיגים, כדי שלא יפריעו.

המסיק של המשמרת הקודמת סיים בינתיים את הרחצה, וכל הזמן ריחפה עליו הסכנה להיפָּגע על ידי היעה המלוהט או סיגים קופצים. אך הוא לא היה מודאג, שהרי מת הוא. עתה נראה הדבר ברור. פניו וגופו שנרחצו בחול ובאפר היו נקיים עתה. אבל את העיניים קשה לרחוץ בחול ובאפר, ועל כן היו עדיין מוקפות טבעות שחורות רחבות, טבעות אלו שיוו לפניו מראה גולגולת־מת, מה גם שמרוב עבודה ומתזונה גרועה היו לחייו נפולות עמוק. לבש את מכנסיו ואת חולצתו המחוררת ועלה בסולם. הספקתי לראותו עושה את תנועת־הנחש ליד סילון־הקיטור הפורץ.

סטניסלב גרף בינתיים פחם, כדי שיהיה לי מלאי. עתה תורם של התנורים שש ותשע. כשנגרפו הסיגים והתנורים נתמלאו פחם, ניגש סטניסלב ואמר: “גמרתי. לא אוכל עוד. השעה אחת. עבדתי חמש־עשרה שעות בלי הפסקה. בחמש עלי לסלק את האפר. טוב שאתה כאן. עכשיו אגלה לך, כי אנו שני מגישים בלבד. לכל אחד לא שתי משמרות אלא שלוש, ומלבדן שעה של סילוק־אפר לכל משמרת. ומחר עלינו לגרוף לים את האפר שנצטבר על הסיפון, כי בנמל אסור לשפוך אפר לים. וכך יהיו לנו ארבע שעות נוספות.”

“כל אלה שעות נוספות, המשמרות הכפולות, סילוק־האפר והגריפה מהסיפון,” אמרתי.

“כן, כל אלה שעות נוספות. אם הכתיבה גורמת לך הנאה, רשום את כל השעות האלה. אבל איש לא ישלם תמורתן.”

“אבל כך הותנה עמי כשנשׂכרתי,” עניתי.

“מה שהותנה אין לו תוקף אצלנו. תוקף יש למצוי בכיסך. ולכיס תקבל תמיד רק מיקדמה, מיקדמה, מיקדמה. והסכום יספיק כדי להשתכר, לקנות נעלי בד או חולצה, לזונה זולה ולא עוד. שכן אם יהיה לך מראה נאה ותוכל לעבור בשלווה ברחובות, קיים חשש שתקום לתחיה. אתה מבין את התחבולה? לא תוכל לברוח. אתה זקוק לכסף, למכנסים שלמים, למקטורן שלם, לנעליים שלמות ולתעודות. כל זה לא תקבל. לא תוכל לקום לתחיה. אם תרד יצווה לתפוס אותך על עריקה. מיד יתפסו אותך, בסמרטוטיך וללא תעודה. עתה ינכה לך שׂכר חודשיים או שלושה על העריקה. יש בידו. והוא עושׂה. אחר כך תתחנן על ברכיך לקבל שילינג למשקה. למשקה אתה זקוק. המוות מכאיב לפעמים, אף שכבר התרגלת. לילה טוב, לא אתרחץ, כי אין לי כוח להרים יד. היזהר שלא יפלו צלעות משׂבכות־התנורים, החזרתן למקומן עולה בדם, פּיפּיפּ. לילה טוב.”

“מריה הקדושה, Santissima Madre, לכל השדים והרוחות!”

המסיק צרח כאילו נכנס בו דיבוק, לקח תנופה חדשה ופלט סדרה של קללות שהיו מעלות סומק בלחיי כל שוכני הגיהנום. לא נותר שמץ מן השׂגב של אלוהים, מהטוהר הבתולי של מלכת־השמים, מכבודם של הקדושים. הם טבלו ברפש־חוצות. דומה, אין לפחד הגיהנום שליטה עליו, ואין עוד מהלומה מהשמים העלולה לפגוע בו. כששאלתי: “המסיק, מה קרה?” זעק כחיה שנפגעה: “שש צלעות נפלו מהשׂבכה. הקדושה הזו…”

 

31    🔗

כשיצא סטניסלב אמר, כי נפילת צלע מהשׂבָכה עולה בדם. כוונתו היתה לנפילתה של צלע אחת. עתה נפלו שש. השבת צלע למקומה עולה לא בדם בלבד, ולא רק בקריעת נתחי־בשר וכוויות, אלא בזרע מדַמֵם ובגידים מתוחים. הפרקים היו כעץ נשבר, מוח־העצמות זרם כמים. ובעוד אנו עובדים כעבדים במצרים היה לחץ הקיטור יורד ויורד. כבר ראינו מראש את העמל הצפוי לנו בהעלאת הלחץ. ודאגה זו נוספה על העמל המפרך במאבק עם הצלעות. החל בלילה ההוא נעלה אני על כל האלים, אין אני צפוי עוד לקללה. חופשי אני ואוכל לעשות באין־עוצר כרצוני. שום חוק־אנושי ומצוות־אלוהים לא ישפיעו עוד על מעשׂי, מפני שאיני צפוי עוד לקללה. הגיהנום גן־עדן הוא. שום חיית־אדם לא תמציא עינוי־גיהנום שיפחיד אותי. תהיה אשר תהיה צורת הגיהנום, הריהו גאולה. גאולה מהזוועה של צלעות־שׂבכה שנשרו בתנורי “יוריקה”.

מימיהם לא נכנסו לחדר ההסקה רב־החובל ושני הקצינים. אין איש יורד מרצון לגיהנום. כשנאלצו לעבור ליד הפּיר היורד לחדר־ההסקה, העדיפו לעקוף אותו. המכונאים – שנשׂאו את התואר מהנדסים והיו למעשה מכונאים – העֵזו להיכנס לחדר־ההסקה רק כשעגנה “יוריקה” בנחת בנמל, ונעשו שם עבודות־תחזוקה שונות, ניקוי בחדר־המכונות ועבודות מלוכלכות דומות. גם אז נהגו המכונאים כבוד בבריונים השחורים. הללו היו נכונים תמיד להטיל פטיש בגולגלתו של המכונאי, מהם בעיני עובדי־הדוד בית־סוהר או התליין? הם מצפצפים על אלה.

מחדר־המכונות הוליך מסדרון נמוך וצר בין דופן ימין לבין הדוד הימני. מסדרון זה נחסם בדלת ברזל קטנה וכבדה, שאטמה את חדר־המכונות – ככל שיכול משהו להיות אטום יפה ב“יוריקה”. כמה מדרגות הוליכו מחדר־המכונות אל המסדרון, שכל רוחבו שלושה רגל, והוא מחייב ללכת בו ברכינה, כדי לא לפצח את הראש בקורות־הרוחב החדות. חשוך היה המסדרון ביום ובלילה, כחדר־ההסקה עצמו, וחום רב עמד בו. אנו, המגישים, יכולנו למצוא את דרכנו במסדרון בעיניים קשורות, מפני שהוא נכלל בדרכי־הייסורים שלנו. דרך מסדרון זה היה עלינו לגרוף אל חדר־ההסקה כמה מאות טון פחם מהמחסנים שליד חדר־המכונות. הכרנו שביל־עינויים זה ואת סודות מבוֹכיו. אחרים הכירו אותו במידה פחותה.

כשירד לחץ־הקיטור בהרבה, נאלץ מכונאי המשמרת לעשות משהו: על כן הוא מקבל שׂכר. אבל גם המכונאי הראשון לא העֵז לרדת לחדר־ההסקה. לא בלב ים. עצם־כתף שבורה לימדה אותו שאין להטריד את עובדי־ההסקה בלב ים. הוא קורא על כן מלמעלה, לתוך הפּיר: “הלחץ יורד!” וכבר איננו. כי מלמטה עולה הצעקה: “אתה בן־זונה ארור, אנחנו יודעים גם בלעדיך. רד למטה, חזיר, אם אתה רוצה!” ועם הצעקה כבר עפו רגבי פחם לקראת הרוצה לרדת.

אין לדבר אל הפועל על נימוס, הגינות ומידות טובות כשאין נותנים לו בו־בזמן את השירותים שיאפשרו לו להיות הגון ומנומס. הזוהמה והזיעה צובעות את האדם בפנים יותר מאשר בחוץ.

המכונאי השני היה צעיר יחסית, אולי בן שלושים־ושש. שאפתן היה וביקש להיות מכונאי ראשון. סבור היה שייטיב להוכיח את שאפתנותו ברדיפת צוות־ההסקה, בעיקר כשעגנה “יוריקה” בנמל, ואז הוטל עליו הפיקוד על המכונות. הוא לא היטיב ללמוד, ולמעשה גם לא למד להתהלך עם צוות־ההסקה. יש מכונאים שאנשי־ההסקה מעריצים אותם. הכרתי רב־חובל שזכה לכבוד־אֵלים של צוות ההסקה. רב־חובל זה היה נכנס יום־יום למטבח: “טבח, אני רוצה לראות מה יקבלו היום המסיקים ומגישי־הפחם שלי. רוצה לטעום. זו טינופת. לשפוך לים. המסיקים והמגישים משיטים את האניה, ואיש מלבדם.” וכשפגש על הסיפון מגיש או מסיק: “מגיש, איך היה האוכל היום? הבשׂר הספיק? איך הסתדרתם עם החלב? בערב תקבלו מנה מיוחדת של קותלי־חזיר בביצים. האם הבחור מביא לכם בסדר תה קר, לפי ההוראה?” ומעניין הדבר, המסיקים והמגישים בגיגית ההיא היו בעלי נימוסים, שהכשירו אותם להשתתף בנשף־השגרירות.

אם לאחר השבת צלעות־השׂבכה למקומן הוסיף הלחץ לרדת, בא דרך המסדרון המכונאי השני, שהיה במשמרת, הציץ לחדר־ההסקה ואמר: “מה קרה ללחץ־הקיטור? התיבה הארורה תיעצר עוד מעט.” ברגע זה היה בידי המסיק היעה המלוהט עד אדום, שכן ניסה להשיב בעזרתו צלע אחת למקומה. השמיע זעקה נוראה, עיניו הוצפו דם. פיו העלה קצף וכמטורף פנה אל המכונאי, כדי לנעוץ בו את המוט המלובן. כניצוץ נעלם האיש במסדרון. בגלל מהירות הבריחה לא הרכין עצמו כנדרש, ופצע את גולגלתו שפגעה באחת הקורות. המסיק פגע במקום שעמד בו המכונאי. מכת־היעה היתה חזקה, עקרה לבנה מציפוי הדוד וקצה היעה נכפף. אך המסיק לא הפסיק את המירדף. הוא רץ כשהיעה בידיו והיה הורג את המכונאי, לולא נמלט האיש השותת דם, קפץ אל חדר־המכונות ונעל את הדלת. המכונאי לא דיווח על התקרית, כפי שכל סגן או סמל לא היו מדווחים על סטירת־לחי שחטפו מטוראי באין־רואה. אילו דיווח המכונאי על התקרית, הייתי כמובן נשבע כעֵד, שהמכונאי נכנס ורצה להרוג את המסיק במפתח־אומים גדול, בגלל הלחץ הנמוך בקיטור, והמסיק צעק לו להסתלק, ומפני שהיה שתוי הלם בראשו בקורה ונפצע. ואין זה שקר. זאת ועוד, המסיק הוא אחי לסבל ולעינויים.

למחרת שאל המכונאי הראשון את השני כיצד התקין לו את החור בגולגולת. הנשאל סיפר את האמת. אבל הראשון, שהוא בחור ערמומי, לא דיווח ואמר לשני: “מזל מטורף היה לך, ברנש, אל תחזור על התרגיל הזה. כשנופלות צלעות מהשׂבכה בתנור, אל תראה את פרצופך, הצץ לתוך הפּיר, אבל אל תפגין נוכחות בקול או בנשימה. תן ללחץ־הקיטור לרדת, ואפילו תיעצר התיבה. אם תרד כל עוד הצלעות בחוץ, יכו אותך למוות ויתקעו את גופתך בתנור. איש לא יידע לעולם כיצד נעלמת. אני מזהיר אותך.”

המכונאי השני לא היה שאפתן עד כדי כך, שלא ישׂים לב לאזהרה. הוא לא נראה עוד בחדר־ההסקה כשנפלו צלעות מהשׂבכה, וכשנכנס בגלל לחץ־קיטור נמוך רגיל, לא אמר דבר, הסתכל במַנוֹמֶטר, הציע למסיק ולמגיש סיגריות ואמר: “יש לנו פחם מחורבן, וגם אם יהיה המסיק עשוי זהב, לא יוכל לשמור על הלחץ.”

המסיקים אינם שוטים, מבינים יפה את רצונו של המכונאי, ועושים כמיטב יכולתם להעלות את הלחץ. שכן רגש־ספורט יש לא רק לסתם אנשים, אלא גם לפועלים. אך אל יתאונן פועל על מנהליו, כי לעולם יש לו מנהלים שהוא ראוי להם, שהעמיד לעצמו. מהלומה מכוּוֶנת יפה, יורדת יפה ובעִתהּ, טובה מכל רוגז ממושך. אל ישׂימו לב אם יכנו אותם “גסי־רוח”. העיקר, שיכבדו אותם. וחלילה להיות ביישן. אפשר לומר כל דבר רע על “יוריקה”, אבל בתחום אחד היא ראויה לזרי־דפנה: אין מורה מעולה כמוה. מחצית־השנה על “יוריקה” ואין לך עוד אלילים. עזור לעצמך ואל תסמוך על אחרים. השָבת צלעות שנשרו למקומן אינו תענוג גדול גם בגיגית תקינה, כפי שנודע לי אחר כך. תמיד זה עניין מצער. אך לא למעלה מזה. ואילו ב“יוריקה” זו עבודה המקיזה דם. השׂבכה היתה עשויה כך: שני מוטות עֵרֶב, לרוחב התנור, אחד מלפנים ואחד מאחור, מרוחקים זה מזה, לפי אורך הצלעות. ואילו הצלעות נִצָבות למוטות־המשענת, הן השְתִי, ונשענות בקצותיהן על המוטות, זו ליד זו. בליטות בצד הצלעות, בראש, באמצע, ובסוף, מרחיקות אותן זו מזו, וכך נוצר סדק לנפילת האֵפר. צלעות אלו היו פעם חדשות, אבל זה היה בימי השביתה הגדולה שפרצה בבניין מגדל בבל, כשנתערבו ונתבלבלו הלשונות, בלבול שעלה ב“יוריקה” לשיאו.

לא ייפלא, כי במרוצת שנים כה רבות נשׂרפו ופחתו בעוביָם ובצורתם כל המרכיבים של השׂבכה. המוטות נאכלו בקצווֹת, והצלעות נשענו בקצה שממדיו פחתו אף הם. ובשעת גריפת הסיגים מהשׂבכה הספיקה תנועה לא זריזה כדי להפיל צלע. כשהיו חדשות לא ניתן להפילן. הצלעות היו מלובנות, היה עלינו למשות אותן מהאפר בכלי מיוחד לכך, מלקחי־צלעות, שמשקלן כעשרים קילוגראם. כשנמשתה הצלע, היה עלינו להשיבה למקומה בשׂבכה. רוחב קצה־הצלע הנשען על מוט־הרוחב אכול־האש נצטמצם ולא היה רב מסנטימטר ומשהו. כשהצלחנו להשעין קצה אחד של הצלע, החליק מתושבתו הקצה האחר. שוב היה עלינו למשות את הצלע מהאפר, ולחדש את הניסיון להשיבה למקומה. הפעם הצלחנו להשעין את הקצה הרחוק, אבל הקדמי החליק, והצלע נפלה. פעולה זו נמשכה עד שהצלחנו להשעין את שני הקצוות של הצלע יחדיו.

כשנפלה צלע אחת היתה הצרה מספקת. אבל תוך כדי הנסיונות הפלנו לפעמים צלע שכנה, וזו משכה אחריה עוד שכנה. בשעת החזרתה של זו נתעוררה אחת שנשענה על מילימטר בלבד, ולאחר ציפייה ממושכת למגע של מישהו, זכתה סוף־סוף ליפול גם היא לאפר ולהשתתף במישחק.

בשעת פעולה זו בערה האש בתנורים והכול היה מלובן: הצלעות, המלקחיים, היעה. הצלעות היו כבדות גם כשנשׂאנו אותן קרות, וכשהן מלובנות ואנו מחזיקים אותן במלקחיים וביעה, היו כבדות שבעתיים. חייבים היינו להפסיק בזה כדי לשרת את שאר התנורים. ובינתיים אזל מלאי הפחם, והיה הכרח להגיש עוד פחם.

כשהשבנו סוף־סוף למקומן את שש הצלעות, וחששנו לגשת לתנור זה, כדי שלא לזעזע אותן, נפלנו שנינו על הפחם שבוקים לגמרי. שבוקים הוא הציון הנכון: כל החי בקרבנו כּבה למחצית השעה. שתתנו דם ולא הרגשנו, עורנו נכווה הרבה בזרועות, בידיים, בגב, ולא חשנו. גם הנשימה היתה קשה לנו. והנה שבה אלינו רוח־החיים, ונאלצנו לשוב ולהעלות את לחץ־הקיטור. היה עלי לגרוף את הפחם מהפינות המרוחקות באניה, שכן אוחסן הפחם במקומות שאין הוא גוזל חלל־טעינה. העיקר הוא חלל־הטעינה. למענו מפליגה “יוריקה”. למענו שטה כל אניה. הפחם, מזונה של האניה, נחשב פחות מהכול, כפי שלא נחשב מזונם של אנשי־הצוות. בכל פינה שלא היתה נוחה לטעינה, נערם הפחם. במשמרת בת ארבע שעות שׂרפו תשעת התנורים של “יוריקה” למעלה מאלף־ארבע־מאות־וחמישים אֵתי־שפיכה מלאים כבדים של פחם. כמות זו היה עלי לגרוף ממרחק. כל זה מלבד ניקוי הסיגים, סילוק האפר, ובמשמרות ברוכות במיוחד – מלבד השבת הצלעות.

עבודה זו חייב לעשות מגיש־פחם אחד, האיש המזוהם ביותר בכל הצוות, האיש הבזוי ביותר, שאין לו מזרן, שׂמיכה, כר, צלחת, מזלג, ספל, האיש שאינו אוכל לשׂובע, מפני שאם יאכל לשׂובע, לא תעמוד חברת־האניות בתחרות. ולכושר־התחרות של החברות דואגת אפילו המדינה. אבל היא דואגת פחות לכך שיהיה האדם בר־תחרות. לפי שעה אין אפשרות להפוך לכשירים־לתחרות גם את החבָרות וגם את האנשים.

בארבע הוחלף המסיק שלי. לא אני. בחמש פחות עשרים הלכתי להעיר את העובד אחרי, סטַניסלָב, כדי לסלק יחדיו את האפר. נאלצתי למשוך אותו בכוח. בול־עץ היה.

הוא שט זמן רב ב“יוריקה” ורגיל לכול. אילו עבר נוסע של תא־הפאר ליד הפּיר, מתוך סקרנות, היתה מחשבתו הראשונה: “כיצד יכולים אנשים לעבוד שם?”

אבל מיד ילחש לו מישהו, הקרוב אליו תמיד ומקֵל על חייו: “הם רגילים, אפילו אינם מרגישים בכך.”

בדברים כאלה אפשר להצדיק הכול, ואכן הם מצדיקים. אבל כפי שאין אדם מתרגל לשחפת, לרעב מתמיד, כך אינו יכול להתרגל למשהו הגורם לו כבר ביום הראשון עינויי גוף ונפש, שאין לאחל כדוגמתם לבעל צלם אנוש. בתירוץ השפל “הם רגילים לכך!” מצדיקים גם את הלקאת העבדים. סטניסלב, בחור בריא וחזק, לא התרגל לזה, אני לא אוכל להתרגל לזה, ולא ראיתי אדם שיתרגל ליסורים. גם האדם וגם הבהמה לא יוכל להתרגל לייסורי גוף ונפש. הם מוקהים, ולכך קוראים הֶרגל. אבל איני מאמין, כי אדם יכול להיות קהה עד כדי כך, שלא ישאף לגאולה, שלבו לא יזעק: “אני מאמין בביאת גואלי!” התרגל רק האיש שאינו מאמין עוד. תקוות העבדים היא מקור כוחם של האדונים.

“כבר חמש?” שאל סטניסלב. “רק שכבתי עכשיו.” מזוהם היה, כפי שהיה בסיום המשמרת. גם עכשיו לא היה בכוחו להתרחץ מרוב עייפות.

“אומר לך, סטניסלב. לא אחזיק מעמד. לא אוכל לסלק אפר באחת־עשרה ולהתחיל בשתים־עשרה במשמרת. אקפוץ לים.”

סטניסלב ישב על המדף, לטש בי עיניים מנומנמות, פיהק ואמר:

“אל תעשה זאת. אין לי כוח לעשות גם את המשמרת שלך. גם אני אקפוץ לים. מיד אחריך. לא. אל תעשה זאת. מוטב לשים שתי פחיות־ריבּה, מאלה שיש שם במחסן, מתחת לדוד. הכול יתפוצץ והם כבר לא יוכלו לצוד אנשים אחרים. אבל זו היתה הלצה. כוונתי, לפחיות־הריבּה.”

סטניסלב המסכן עוד לא נתעורר, אמרתי בלבי.

 

32    🔗

בשש בבוקר נסתיימה המשמרת שלי. לא עלה בידי להשאיר לסטניסלב מלאי של פחם. לא היה בכוחי עוד להחזיק באֵת־השפיכה. לא הייתי זקוק למזרן, לשׂמיכה, לכרית, לסבון. צנחתי על מדפי, מזוהם, מדוהן, מיוזע, כפי שבאתי. מכנסי הושחתו, וכן חולצתי ונעלי. הכול מרוח בשכבת שמן ונפט, ואבק פחם דבוק בהם. הכול חרוך, קרוע, מלא חורים. בנמל הקרוב, כשאעמוד ליד המעקה בין הכייסים והפורצים והאסירים שנמלטו, אהיה בשׂר מבשׂרם ואיש לא יוכל להבחין בינינו. גם אני לבוש עתה בגדי־אסירים, ולא אוכל עוד לרדת לחוף, כי אתָפס מיד ואוחזר לאניה. הפכתי להיות חלק של “יוריקה”, שותפה לחיים ולמוות. אין מנוס עוד.

מישהו טלטל אותי וצעק אל אוזני: “ארוחת־הבוקר.” עוד לא הוכנה בעולם ארוחת־בוקר שהיתה מסוגלת לעקור אותי מהמדף. מה לי ולארוחת־בוקר? מה לי האוכל? משהו שחור, סמיך, מעלה אדים, כבד מאוד. אדם אומר לפעמים: “כה עייף אני, עד שאיני יכול להזיז אצבע.” האומר כך, אינו יודע עייפות מהי. להזיז אצבע? אפילו שמורות־עיני אינן נעצמות מרוב עייפות. עיני היו פקוחות מעט, ואור היום העכור דקר בהן והכאיב, אך לעצום אותן לא יכולתי. שמורותי לא צייתו לי ולא צייתו לעצמן. כוח הרצון נעלם. לא רציתי דבר, אבל חשתי אי־נוחות: “שיסתלק אור היום.” וכשחדלתי לחשוב ורק חשתי ללא תגובה: “מה איכפת לי אור היום?”, תפס בי וָו כבד של מנוף־הטעינה, ידית־ההפעלה נשמטה מידי המפעיל, קפצתי מגובה שלושים מטר על הרציף, והמון אנשים הסתערו עלי וצעקו: “קום, אחת־עשרה פחות עשרים, לסלק אפר.”

לאחר שסולק האפר, הבאתי את ארוחת־הצהריים מהמטבח. עלינו, אני וחברי, בסולמות אל הסיפון הקדמי. אכלתי שזיפים אחדים שצפו בעמילן כחלחל, שנקרא “פודינג”. עייף הייתי ולא אכלתי. לא התרחצתי וירדתי למשמרת שלי. כשסיימתי בשש, הייתי עייף מכדי להתרחץ. ארוחת־הערב היתה קרה וקרושה. לא עניינה אותי. צנחתי על המדף שלי.

וכך שלושה ימים ושלושה לילות. מחשבותי כולן היו: אחת־עשׂרה עד שש, אחת־עשׂרה עד שש. במושג זה נצטמצמו לגבי תפיסת־העולם והתודעה האישית. במקום “אני” נאמר שם “אחת־עשׂרה עד שש”. שתי צעקות מכאיבות מאוד חתכו בי, חתכו במה שהיה קודם לכן בשׂר, מוח, לב, נפש. הכאב שגרמו היה חריף, עז. אולי חש אדם כאב מוחץ דומה כשמגרדים בעט־מתכת את מוחו החשׂוף. הצעקות האלה באו תמיד מרחוק, חזרו על עצמן, והיו נוראות תמיד: האחת – “קום, אחת־עשׂרה פחת עשרים!” והשנייה – לכל הקדושים והרוחות, צלעות נפלו מהשׂבכה!"

כשחלפו ארבעה ימים וחמישה לילות, חשתי רעב, אכלתי, התחלתי להתרגל.

“אין העסק גרוע כל כך, סטניסלב,” אמרתי כשבאתי להחליפו. “כדורי־הבשר היו טעימים למדי. לו היה אפשר להשׂיג קצת חלב! כן, המלאי שאתה משאיר לי אינו עושה רושם רב. זה יספיק לסתימת שן חלולה. מה דעתך, איך אפשר לסחוט מהקצין הראשון כוס רוּם?”

“אין קל מזה, פּיפּיפּ. המראה שלך מחורבן למדי. הוא יאמין לך. תעלה עכשיו ותאמר שקלקלת את הקיבה וחייב לרוץ הרבה. ואינך יכול לרדת למשמרת, כי אתה מתיז ירוק. מיד יש לך כוס מלאה. פעמיים בשבוע יעזור לך המתכון. אם תפריז, לא תצליח. בלי שתבחין ימלא את מחצית הכוס שמן־קיק, ותרגיש בו רק לאחר שבלעת. ולא תוכל לירוק בתא שלו. ותשתה. אל תגלה את המתכון. רק לשנינו. למסיקים יש תחבולה משלהם. אבל לא מגלים, המנוולים.”

הייתי מתרגל יותר ויותר.

באו ימים שאיפשרו לי לחשוב קצת, ושוב לא הייתי שרוי בדמדומי־הכרה. כשנכנס המכונאי השני לחדר־ההסקה צעקתי שאם לא יסתלק מיד, יפגע פטיש בגולגולתו האווילית ומוט־ברזל באחוריו, ואני מרשה לו להשליך אותי לים אם לא אעשה כן. והפעם לא יצליח גם להימלט דרך המסדרון. תלינו במסדרון מוט ברזל כבד, הקשור לתקרה. קצה החבל המצמיד את המוט לתקרה היה בחדר־ההסקה. אם ירוץ המכונאי למסדרון, ימשוך אחד משנינו בחבל, המוט ישתחרר כמטוטלת ויפגע ברץ. אם ייצא חי מהמסדרון, או חבול בלבד, תלוי במיספר הצלעות שנפלו מהשׂבכה.

לעתים חלפו חמש משמרות בלי שנשרה אפילו צלע אחת. אבל צלעות נשׂרפו גם, והיה צורך להחליפן בחדשות. כשהאיר לנו המזל פנים, נפלה בשעת החילוף רק צלע שכנה אחת, ובזכות העמל, הסבלנות, החרדה לא נפלו גם אחרות. אבל לפעמים עמדנו בנסיונות קשים, כשנפלו שמונה, ובכמה תנורים באותה המשמרת. באמת, שום תקלה לא פסחה עלינו. כששטנו ליד חוף־הזהב, נכנסנו לסערה, ואיזו סערה. יבורך אלוהים בשמים ממעל ובארץ מתחת! זה היה מזג־אוויר נחמד! ואז עליך להביא את המרק והגוּלאש אל המדור. חזיז ורעם ומשלחת מלאכי רעים! לומדים לקח.

ודווקא אז בא סילוק־האפר. הנה שחררתי את פח־האפר הכבד מהוָו, ונושא אותו, את החם, בזרועותי אל המשפך. אבל לפני שהגעתי אליו והפח האהוב בידי, התנדנדה “יוריקה”, ואני דהרתי על הסיפון. אם הרימה “יוריקה” את אחוריה, אתה מגיע אל הקדמה. אם חשׂפה “יוריקה” את ירכתיה מלפנים, אתה דוהר ומתגלגל אחורה. צועק הקצין הראשון מהגשר: “היי, מגיש, לך לכל הרוחות אם אתה רוצה לקפוץ לים, איש לא יחזיק בך, אבל את פח־האפר תשאיר כאן, הוא לא יועיל לך בדיִג.”

גם למטה, ליד הדוודים, האווירה חביבה יותר. כשמניף המסיק תנופה יפה במיוחד ומכוון את אֵת־השפיכה אל פי התנור, הוא הופך פתאום פניו ומשליך את הפחם עליך. בטלטול הבא אינו מגיע אפילו לתנופה, אלא צונח עם האת על ערימה ונעלם בה. הוא יתגלה כשתטולטל “יוריקה” לצד השני.

כשהפחם נמצא בסַפנה עליונה, מצבך עליז. הנה גרפת מלוא מאתיים אִתים פחם אל פתח הסַפנה, כדי להפיל הכול לפּיר, ואז האניה נוטה ימינה, וכל הפחם חוזר אל מקום מִרבּצו הקודם. המישחק חוזר על עצמו פעמים אחדות. המגיש מוצא תחבולה: ברגע האיזון הוא מפיל למטה עשרה–חמישה־עשר אתים. וממתין, ושוב כך. על מגיש־הפחם להבין בשיִט לא פחות מרב־החובל, שאם לא כן, לא יבוא קילו אחד פחם לפני הדוודים. וברור שהמגיש חבול בכל גופו, והעור נשחק על ידיו, רגליו. עליזים חייו של מלח, הוֹי־הוֹ!

העליזות גוברת כשאתה יודע כי מאות אניות־מתים שטות על פני שבעה יַמים. לכל האומות אניות־מתים משלהן. החברות הגאות ביותר, המבדרות באניותיהן את הדגלים היפים ביותר, אינן מתבישות להשיט אניות־מתים. כי מה טעם לשלם דמי־ביטוח! הלא אין בכך כל תענוג. כל פעולה חייבת לתת רווח.

אניות־מתים מפליגות על פני שבעה ימים מפני שיש מתים רבים בעולם. מעולם לא היה מיספר כה רב של מתים, כפי שאתה מוצא היום, לאחר שניצחנו במלחמה הגדולה על חירות אמת ודמוקרטיה אמיתית, ניצחו עריצים ודיקטטורים, והמנצח הוא עידן של עריצות גדולה יותר, עידן של הדגל הלאומי, של המדינה ומשרתיה.

העלה את החירות לדרגת סמל דתי, והיא תחולל על נקלה את מלחמות־הדת שאין כמותן עקובות־מדם. החירות האמיתית יחסית היא. אבל שום דת אינה יחסית. ותאוות־הרווח היא הפחות יחסית שבכולן. הריהי הדת העתיקה ביותר ולה מיטב הכמרים והיפות בכנסיות. יֶס, סֶר.

 

33    🔗

כשאדם עובד עד תשישות, עד שאין בכוחו להשמיע הגה, לא איכפת לו מה מתרחש סביבו, ויהיה מה שיהיה, ובלבד לצנוח על המדף ולישון! יכול אדם להתעייף בעבודה עד כדי כך, שהוא מפסיק לחשוב על התנגדות, על בריחה, על העייפות עצמה. הוא הופך למכונה, לאוטומט. גם אם שודדים ורוצחים על ידו, אין הוא רואה, אין הוא שומע, וכל רצונו לישון, לישון.

תשוש עמדתי ליד המעקה וישנתי בעמידה. מספר רב של סירות בעלות מיפרשׂים מיוחדים במינם שטו בקרבת האניה. לא היה בכך שום דבר מיוחד. תמיד אתה רואה אותן. שטו בהן דייגים ומבריחים, ומוטב לא לחשוב על העסקים הנעשים בהן.

בבת־אחת התעוררתי. לא תפסתי מה מתרחש. ומה העיר אותי. שמעתי רעש גדול. כשניסיתי לאמוד מהו, הבינותי שלא שמעתי רעש, אלא שדממה גדולה העירה אותי. המכונה דָממה, והיא שגרמה את הרגשתי המשונה. יום ולילה אתה שומע את טרטור המכונה, את הרעשים של חדר־הדוודים, של מחסני־הפחם, אתה שומע עלמות־פטישים עמומה, נישופים ובעבועים של משאבות. רעש זה טבוע במוחך ובבשׂרך. בכל סיבי גופך. כל גופך מלא נקישות. אתה נסחף בקצב המכונה. בקצה זה אתה מדבר, אוכל, קורא, עובד, שומע, רואה, ישן, ער, חושב, מרגיש, חי. ופתאום נדמו נקישות המכונה. אתה חש כאב מיוחד במינו. חש ריקות בפנים, כאילו הצניחו אותך במעלית במהירות מטורפת. האדמה שוקעת מתחת לרגליך. קרקעית האניה נפרצה, אתה שוקע בים. נשמע קרקוש השרשרות, העוגן הושלך. ברגע זה עבר סטניסלב וכד הקפה בידו.

“פּיפּיפּ,” אמר בחצי־קול, “עכשיו נצטרך לרקוד למטה, לכל הרוחות! צריך להרים את הקיטור למאה־תשעים־וחמישה.”

“השתגעת, לבסקי,” אמרתי, “הלוא נטוס כולנו לַסיריוּס, במאה־ושבעים מטרטרים בנו הקרביים.”

“על כן אני מרבה להתלוצץ כאן למעלה,” חייך סטניסלב, “כי שם אפשר לקפוץ עד התקרה, ואילו כאן לא תחטוף בגולגולת. תקפוץ כמו כדור גומי, ולפני שישובו הקרעים לאניה, כבר תשׂחה. כשראיתי את ספינות־המיפרשׂ קרובות כל כך, הכינותי מלאי מטורף, כדי שאוכל לצאת למעלה. אמרתי למסיק שיש לי שלשול. בפעם הבאה תמציא לך תירוץ אחר. אי אפשר לחזור תמיד על אגדה אחת, מפני שהוא יעלה בעצמו וירחרח את הכול.”

“ומה הולך פה?”

“איזו בהמה אתה. מתחילה ההברחה. רב־החובל גובה אחוזים לתשלום דמי־הביטוח. מימי לא ראיתי חמור כמוך. איפה אתה, לדעתך?”

“על עגלת־גופות.”

“לפחות משהו תפסת. אבל הללו לא יטביעו גיגית בלי מוסיקה. אל תעלה על הדעת אפשרות כזאת. ‘יוריקה’ מכורה. תעודת־הפטירה שלה כבר בידי החברה, ואין עליהם אלא לרשום את התאריך. ועכשיו תראה, בן־אדם, כשמנגנים על המיתר האחרון, כבר הכול הפקר. ‘יוריקה’ יכולה לעשות כל דבר אסור, כי היא נואשת, היא רשומה ברשימת המתים. היא יכולה להסתכן בכול, הבינות? הבט שם, לַסל בתורן. רב־המלחים רובץ שם וסוקר את הסביבה, האם היא נקייה. ואחר־כך תראה את ‘יוריקה’ מרימה רגליים, והתיבה הזקנה ללא־קרביים תרביץ ברבע־שעה מרחק רב, ואתה תמות מפחד למראה לחץ־הקיטור. או שנעוף לירח, או שנשוט שלושים־וחמישה מילין. ועכשיו תראה את ‘יוריקה’. כעבור מחצית־השעה תשתעל מכל הנקבים שלה, וארבעה שבועות תהיה לה קצרת. אבל הסתלקה. וזה העיקר. ועכשיו עלי לרדת. אשוב, לאחר שאכין שם קצת. ואז שוב אבוא לשלשל את המכנסיים.”

שטנו כרגיל כשלחץ־הקיטור מאה־וחמישים, גם מאה־וחמישים־וחמישה כשמזג־האוויר קשה. במאה וששים צוין: “שׂים־לב!”, במאה־ושישים־וחמישה: “אזהרה!” ובמאה־ושבעים: “סכנה!” כשעלה הלחץ עד כדי כך, נפתחו שסתומי־הבטחון, ו“יוריקה” פלטה את עודפיה בשאגה נוראה. כדי למנוע ממנה את הבכי והצעקות, הבריגו המכונאים את מכסה מקוֹר־הדמעות, את שסתומי־הבטחון. אם תרצה “יוריקה” לבכות, תוכל רק לבכות פנימה, לבַכּות את מר גורלה, ולהיזכר בצער בימים ההם, כשעדיין היתה בתולה הגונה, אדומת־לחיים. בחייה הארוכים והדשנים עברה “יוריקה” בכל השלבים של חיי־אשה הרפתקניים. היא היתה המלכה בנשפים זוהרים, ואדונים רמי־מעלה חיזרו אחריה. פעמים רבות נישׂאה, בגדה בבעליה, רבצה בבתי־מלון מזוהמים, נפרדה פעמים רבות, שוב ידעה מזל ושוב נתקבלה בחברה, ושוב עשתה שטויות, התמכרה לשתייה, הבריחה ויסקי סקוטי לנורווגיה ואל חופי מדינת מֵיין. אחר־כך היתה רועת־זונות, מזייפת־צוואות, מרעילה ועושׂה הפלות בחשאי. כך עלולה לשקוע אשה שבאה ממשפחה מעולה, זכתה למיטב החינוך, לשׂמלות־משי מבושׂמות והניפה דגלונים חוקיים. אבל זה אסונן של נשים יפות רבות: אין הן יודעות למות בשעה הנכונה.

נפתחו סַפנות־המיטען, ובקרביים של “יוריקה” נעשתה עבודה שקדנית.

סירות־המיפרשׂ קרבו, ושתיים נקשרו אל הדופן. הצוות – דייגים ממרוקו. כחתולים טיפסו אל הסיפון. מנופי־הפריקה הופעלו בחריקה. שני מרוקנים בבגדי דייגים, שפניהם החכמות והאינטליגנטיות היו שונות מפני שאר הדייגים, הלכו אחרי הקצין השני אל תאו של רב־החובל. הקצין יצא משם והשגיח על הפריקה. הקצין הראשון עמד על הגשר וסקר את סביבתו: את האניה, את המים בקרבתה, את האופק. בחגורתו היה תחוב אקדח בּראוּנינג כבד.

“אוֹ־קיי הכול, רב־המלחים?” צעק אל ראש־התורן.

“או־קיי הכול, סר!”

“בסדר! המשך!”

בעליזות הונפו התיבות באוויר וצנחו אל הסירות. שם פעלו מרוקנים אחרים זריזי־ידיים, וטמנו את התיבות מתחת לערימות פירות ודגים. כשנטענה סירה, הסתלקה. מיד נקשרה אחרת וקיבלה את מיטענה.

כל סירה מלאה הרימה מיפרשׂים ושטה במהירות. כל אחת פנתה לכיוון אחר. אחדות פנו לכיוון שאין בו יבשה, כאילו התכוונו לשוט לאמריקה.

הקצין השני היה רושם בפנקס, נייר־פחם מתחת לדף. הוא ספר את התיבות. מרוקני, ששימש בוודאי מנהל־הטעינה, אמר לו מיספר, הקצין חזר על המיספר ורשם אותו. מנהל־הטעינה רשם על דף־נייר. המיספרים נאמרו אנגלית.

נסתיימה שליפת התיבות מהסַפנות, והדלתות ננעלו. הסירה האחרונה שהוטענה כבר התרחקה. הראשונות כבר לא נראו. הן נעלמו מעבר לאופק או נבלעו בערפל. אחרות נראו בכיוונים שונים כפיסות־נייר לבנות.

עתה נקשרה סירה. היו בה דגים בלבד.

שלושת המרוקנים שהיו בתאו של רב־החובל יצאו עתה, והוא מלווה אותם. צחקו ופטפטו.

עתה נפרדו בתנועות יפות של זרועות וידיים, ירדו בסולם־החבלים אל הסירה, הפליגו, הסולם הועלה, נשמע קרקוש שרשרת העוגן ו“יוריקה” שטה במלוא המהירות.

כעבור חמש־עשרה דקות יצא רב־החובל לסיפון ושאל את הגשר:

“היכן אנו?”

“ששה מהחוף.”

“בּראווֹ. אם כן, אנו בחוץ?”

“יֶס, סֶר.”

“בוא לארוחת־הבוקר. נרים כוסית. קבע את הכיווּן ובוא.”

בכך תם מחול־השדים.

אבל למחול־השדים היה סיום טוב. קיבלנו ארוחת־בוקר גדולה שלאחר־סערה. נקניק מטוגן, קותלי־חזיר, קקאו, תפוחי־אדמה מטוגנים, ולכל גרון מלוא כוס גדולה של רוּם, שנמזג לספלי־הפח שלנו. ארוחה זו שלאחר־סערה היתה רטִיית־הפה שלנו. לרטיית־הפה של רב־החובל היתה צורה אחרת. אי־אפשר לאכול אותה, ועל כן נתן אותה בארנק שלו.

אבל אנו שׂמחנו עד מאוד. אילו אמר לנו רב־החובל: “בחורים אחרי!” היינו שטים אחריו אל הגיהנום, ושום מכשיר־עינויים לא היה סוחט מפינו מה שראו עינינו.

כל מה שראינו הוא מֵסב במכונה שנתחמם יתר על המידה, ועל כן נאלצנו להטיל עוגן, לשַפץ את המסב, ואז באו סירות שביקשו למכור לנו דגים ופירות. הטבּח קנה דגים לשתי ארוחות, והקצינים קנו אננס, תפוזים ותמרים טריים.

על כך יכולים אנו להישבע, מפני שזו האמת, יֶס סֶר. רב־חובל טוב כזה אין מפקירים, נוֹ, סֶר.

 

34    🔗

כשאינך תשוש מרוב עבודה, אתה מתחיל להתעניין בדברים אחרים, ולתחוב אפך לעניינים שאינם נוגעים לך כלל, אבל מעלים בך רעיונות העלולים להזיק, אם אתה מטפח אותם. די לך בהגה ובפחית־הצבע. או־אז תהיה ימאי בן־חיל ובחור הגון.

המכונאי ציווה לפתוח מחסן־פחם הסמוך לדוודים, מפני שהמחסן דרוש למיטען. עתה יכולנו למלא את חדר־ההסקה פחם רב. התחילו ימים טובים. שלושה היו, לא יותר. ושוב נתרוקן החדר, אבל הימים האלה הם בלתי נשכחים.

היו אלה הימים הטובים של עבדי־הגַלֶרה, כשכל המיפרשׂים פועלים והיא מסיירת בלבד. העבדים החותרים כבולים גם עתה, כדי שלא יאבד להם ההרגל. גם עתה מלקים אותם שלא ישכחו את הרגש הזה ולא יחשבו על מהומות. עליהם לעבוד תמיד, כדי שלא יתנוונו שריריהם אבל מותר להם לנוח מפעם לפעם ולהצניח את הראש על ידית־המשוֹט, כי בשיט־מיפרשׂים המשוטים בולמים.

גם חדר־הסקה מלא יכול להשפיע לרעה, אם ינוח המגיש זמן רב מדי. המסיק לא יידע לעבוד, ואולי יש אפילו סכנת־שריפה.

קלטנו מיטען בלב־ים. בוודאי בחוף פורטוגל, לפי לשונם של צוות־הסירות. הכול התרחש כמו בפריקה בחופי אפריקה.

גם כאן עלו לסיפון שלושה שנראו כדייגים, אך לא היו מרוקנים. גם הם נכנסו עם רב־החובל לתאו. הסחורה הוטענה, נקראו מיספרים באנגלית ונרשמו. ואחר כך הפליגו הסירות, על מיטען הדגים והתפוזים שבהן, לכיוונים שונים. לבסוף ירדו גם השלושה לסירתם והפליגו.

הפעם לא ניתנה לנו ארוחת־בוקר שלאחר־סערה, אלא קקאו ועוגת צימוקים. כי הפעם לא היה על מה להישבע.

“על מה אפשר כאן להישבע?” אמר סטניסלב. “אם יבוא בודק, יפתח את דלת הסַפנה, יציץ ויראה את התיבות, על מה נוכל להישבע? הן לא תישבע שאין שם אפילו תיבה אחת, כשהאיש נוגע בה בידו. אבל לא תידרש גם להישבע. הרי אלה תיבות, וגמרנו. רק רב־החובל יכול להישבע לאן התיבות מיועדות, והוא כבר יידע על מה להישבע, אני מתערב אתך.”

עתה היו לנו משמרות יפות. לאחר סילוק האפר פתחתי את פתחי המחסנים הגבוהים, וחדר־ההסקה נתמלא פחם, למשמרת זו וגם לשנייה.

באחת ממשמרות־הלילה נכנסתי קצת לקרביים, לחטט. לפעמים אתה מוצא במחסנים משהו נחמד. אגוזים, תפוזים, עלי־טבק, סיגריות ועוד. לפעמים עליך לפתוח תיבה ולראות האם חולצות בה, או נעליים, או סבון. מלמדים אותנו מוסר רק כדי שהאנשים שהכול בידיהם יוכלו להחזיק בכול, ויוסיפו גם את השאר המצוי בשוק. המוסר הוא החמאה לאנשים שאין להם פת לחם.

עליך לסגור את התיבה יפה, ולא ללבוש מיד את החולצה ולא לנעול את הנעליים. כשאתה דחוק, מוטב למכור את הכול בנמל הקרוב. הכול קונים. הימאי מוכר בזול. הוא חוסך את שׂכר־החנות, ויכול למכור במחיר שהוא למטה ממחיר־היצרן.

כמובן שעסק זה מחייב גם השקעה. לא קל להגיע אל התיבות. עליך להיות אדם־נחש. למדתי את המלאכה. כל יום כמה תרגילים: לולא התרגילים הייתי מרגיש מיד בזרועות ובגב שנכוו, במעבר לפני סילון הקיטור הידוע לשימצה. חיפוש הסחורה המתאימה במחסן כרוך בקשיים ובסכנות. אם תזוז תיבה, יזוזו עוד אחדות, ואתה לכוד במלכודת או נהפך לעיסקה מעוכה. וכן אתה מאיר את החשיכה בגפרורי־דונג, והאור קלוש.

“יוריקה” לא הובילה משׂא של ממש, אלא מיטען־מתים. ברגים ישנים בוטחו כבשׂר משומר. אולם הפריקה והטעינה בלב־ים לא נתנו מנוח לחוש המסחרי שלי. לא היו כאן ברגים או מלט. המרוקנים ואנשי אלז’יר הטובים אינם מוצאים עניין בברגים ובמלט. כן ראיתי, כי רק סירת־הצלה אחת אטומה כל צורכה, וכי שני הקצינים שווים ביוקרתם לרב־החובל: הם ייכנסו לסירה השנייה. אסור להם להיכנס אל רב־החובל, אל הראשונה, כי אז יבינו אנשי הצוות כי הופקרו ויהרגו את שלושתם. היה הכרח איפוא להתקין גם את הסירה השנייה. שאר שתי הסירות נועדו לרב־המלחים, לכשירים, למסיק, למגיש ולמכונאי אחד. אם ייכנס הקצין השני לסירתו של רב־החובל, לא ישׂים איש לב לכך. אבל חלילה לשניהם להיכנס. ואם כן, כל עוד לא שופצה הסירה השנייה, לא יקרה ל“יוריקה” דבר. אילו קרה לה משהו על אף הכול, היה ברור לצוות כי הוטבעה בכוונה, והכול היו נדחקים לסירה הראשונה, ומי שאין לו מקום, יידחף למצולות. כל הידיים יחזיקו בדפנות הסירה. לא יהיה צורך לשחד עדים, כי מי שיזכה לשוב הביתה יהיה עֵד מעולה לקבורה האמיתית, ואפילו עכבר לא יצליח לכרסם את הפוליסה.

הסירה השנייה שימשה לי איפוא אות לקראת הקבורה. לא היו בה מים ומזון, והוא סימן לכך שיש עדיין ערכים חשובים ב“יוריקה” מלבד הסחורה המתה. גם אם אלה סחורות הסוואה רציתי לדעת מה טמון בקיבתן. הסקרנות המדעית משתלמת לפעמים. נכנסתי למחסן וסקרתי את התיבות.

"ריבת שזיפים שוואבּית, באחריות

פרי טהור וסוכר

ללא תוספת צבע־מאכל

בית החרושת השוואבי הראשון לריבת־שזיפים, בע"מ

אוֹבֶּנדוֹרף ע.נ."

חמורים אנחנו, בחיי. אנו אוכלים את סבון־המריחה הנקרא מרגרינה, ואילו כאן יש ריבת־שזיפים שוואבית מעולה, סוורים־סוורים. “הו, סטניסלב, חשבתי שאתה בחור אינטליגנטי, אבל אתה הבהמה הגדולה עלי אדמות.”

זו היתה מחשבתי הראשונה. פיו של סטניסלב “הגדול”, תמיד הוא חכם, יודע הכול, יודע לאן “יוריקה” שטה ולאן אינה שטה. ואילו את ריבת השזיפים לא גילה.

כשאתה מתורגל, פתיחתן של תיבות היא מישחק־ילדים. מצאתי פחיות יפות, גדולות. מחר נזלול את הריבה, נמרח אותה בשכבה עבה על הלחם החם. כבר טעמתי את טעמה מראש. באחריות, פרי טהור וסוכר. אין זה תחליף גרמני מימי המלחמה. פרי טהור וסוכר. המרוקנים יודעים טעמה של סחורה משובחת. ריבת־שזיפים מבית־החרושת השוואבי הראשון טובה מתמרים ומצימוקים. באיזמל, ששימש לי לפתיחת התיבה, פתחתי פחית אחת. הבאתי שתי פחיות למקום שבו יכולתי להדליק את הפנס שלי. איש לא יפתיע אותי, מפני שסילקתי את הלוח, שהיה מונח על שתי משענות, והוליך אל המחסן. המכונאים לא היו מעיזים לדרוך על הלוח הזה: נדרש אומץ־לב לכך. הלוח לא היה עבה, גם לא חדש. לא מן הנמנע שהיה נשבר היום או מחר. ואם יישבר הלוח, או שימעד ההולך בגלל טלטול פתאומי של האניה, יצנח האיש לעומק שבעה מטרים אל חדר־ההסקה, ואם יהיה בר־מזל תרוצץ גולגלתו בדרך. אם איתרע מזלו, כבר לא חשוב מספר השברים בגופו. אבל הבטוח בטוח יותר, ועל כן סילקתי את הלוח. הפחית פתוחה. אין כאן כל הסוואה. אכן, ריבת־שזיפים טהורה. כנראה ציפיתי למצוא זהב, שכן נדהמתי. לא שיערתי, כי דבר כזה ייתכן ב“יוריקה”. היא מובילה סחורה אמיתית. ואילו אני חשדתי במסכנה שהיא מובילה חומר־הסוואה בלבד וכל התוויות שהדביקה כוזבות. בעסקי נשים אין להחפז במשפט.

אין להחפז במשפט… האם הריבה טעימה? טעימה למדי, רגע, רגע, טעם עובש לה. לא, מה זה, לעזאזל? הם שמו מטבעות נחושת בפנים, החזירים האלה, כדי שתשמור הריבה על הצבע. ללא תוספת צבע־מאכל, באחריות. אין כאן צבע, והריח של צבע הוא. שוב אטעם. כן, לכל הרוחות, טעם של חלודת־הנחושת, חלודת־הפליז. אין למרוח אותה על לחם. צורבת את הלשון ונדבקת לחך.

אולי רק השכבה העליונה מקולקלת. נתקע אצבע בחומר. מה זה? הלא השאירו את הגלעינים. גם זו ריבה! זו חכמה שוואבית: להשאיר את הגלעינים.

מה? שזיפים מוזרים השואביים האלה. הגלעינים מענינים. הם עשויים עופרת, ממש עופרת. וכדי שלא תיפגע העופרת ניתן לה שריון־פלדה לבן. וכל גלעין נעוץ בתרמיל־פליז. ומכאן טעם הפליז. ומה בתרמילים? סוכר. סוכר יפה. בוודאי סוכר שוואבי. אבל הוא שחור וטעמו מלוח. פרי טהור וסוכר באחריות. הסוואה יפה. אין להחפז במשפט… שבתי לבדוק תיבות אחרות. מלכודות־עכברים. לא האמנתי, כי המרוקנים להוטים למלכודות עכברים. פתחתי. אכן מלכודות. חיטטתי מתחתן ומצאתי מָאוּזֶרים.

היו תיבות צעצועים. “מכוניות־פח עם קפיצים נמתחים”. לא חיפשתי. חסכתי את הטרחה. אנגליה מיוצגת יפה יותר מבלגיה והאזורים הסמוכים. בלגיה תרמה דברי־מתיקה, ואנגליה – אילפָּסים מפח לבן. הצדק עם אנשי מרוקו ואלז’יריה. ספרד לספרדים, צרפת לצרפתים, סין לסינים. יֶס, סֶר.

היי, רב־החובל, אתה יכול לסמוך עלי. אתה עושה עסקים ואני נהנה.

 

35    🔗

“סטניסלב, אמור לי, מדוע אתה אוכל את המרגרינה הזאת? אין לך רגש בושה?”

“מה אתה רוצה, פּיפּיפּ? אני רעב ואיני יכול לבשל את הסמרטוטים שלי, לעשות מזה רוטב ולמרוח על הלחם כריבה. יש לי לחם בלבד. וקשה לאכול אותו. זה מטמטם אותך, ברנש. יש לך מזה יסודות־בטון בבטן.”

“שוטה אתה,” אמרתי. “ידוע לך שהעמסנו ריבה?”

“כמובן שאני יודע,” אמר סטניסלב והמשיך בלעיסה.

“מדוע אינך פותח תיבה אחת?” שאלתי.

“אין זו ריבה בשבילנו.”

“מדוע לא?”

“היא מתאימה רק למרוקנים, לאלז’יראים, לספרדים ולצרפתים, ובעיקר היא טובה לסַפּקים. בעיקר להם. אבל לנו, לך ולי, לא תועיל ריבה זו. אי אפשר לעכל אותה. אתה מעכל כשמרביצים אותה בין צלעותיך. ואז אתה חוטף שלשול ורץ עד שמשׂיג את אבי־סבך וממשיך עמו.”

האם ראה?

אמרתי: “אתה יודע מה שם בפנים? הן לא…”

“ראית? איזה מין חמור אני בעיניך? שלושת האצילים היו עדיין בתאו של רב־החובל, ולמעלה עוד עסקו בסגירת־הדלת, ואני כבר פתחתי תיבה. די לי בקריאת התווית: ריבת־שזיפים או חמאה דנית או בשר משומר או סרדינים או שוקולד. מיד ברור הכול.”

“אבל יש בפנים ריבה,” אמרתי.

“תמיד יש משהו בפנים. אבל אי־אפשר לאכול אותו. חלודת־הנחושת, תמות בהרעלת־דם. במסע האחרון לפני שעלית היה לנו בשׂר־משומר. כמובן, הסוואה. בדקתי יפה־יפה, האמן לי. הבשׂר לא היה מקולקל. עטוף בנייר פרגמין. סחורה אמריקנית טובה. לדמשׂק או למקום אחר. לפעמים יש מזל.”

“ולא היו עצמות בבשׂר?”

“עצמות? כן, היו. קַרַבּינים. תוצרת ארצות־הברית. דגם יפה. רב־החובל מרח ביד טובה, קוניאק, צלי־בקר, עופות וירקות טריים. היה צורך לסתום לא את הפה בלבד, אלא לכסות ברטיות עיניים וחוטם. סיירת צרפתית חשדה בנו. עלו על הסיפון, רחרחו, חילקו סיגרים ופרנקים. אבל נאלצו להסתלק ולהחווֹת לרב־החובל קידה עמוקה.”

“ואיש לא צפצף תמורת הפרנקים?”

“אצלנו? ב’יוריקה'? כולנו טינופת ואין לנו מה לספר. מתים אנחנו. גם אתה. הבט, להציץ לארנק זר, או בארון זר, או לפתוח תיבות במחסן או באניה, להשליך פטיש בראשו של המכונאי הראשון או השני, כל אלה ענייני כבוד. אתה זוקף את ראשך, וכך אתה שומר על כבודך, על גאוותך. אבל להלשין למשטרה, ואפילו לעזור לה באצבע הקטנה, זה מעשה מלוכלך. לא תוכל עוד לשׂאת את עיניך. אם הם רוצים משהו, שיעשׂו. אבל אתה בחור הגון, ולא תתן להם יד. מוטב לי להתפגר על ‘יוריקה’ מאשר להיות שוטר.”

האניה עגנה בחוף פורטוגל, כדי לטעון סחורת־הסוואה ולטהר את “יוריקה”. פתאום נחשדה האניה. על כן טען רב־החובל סחורה בלבד, וקיבל רק תעודות משלוח נקיות מאוד, שלא היה בהן פגם. סחורה זולה היתה זו, כי סחורה יקרה לא נתן איש בידי “יוריקה”. המדובר, במי שהכיר אותה. ויש סחורה רבה שערכה מועט, אבל יש להוביל אותה אל יעדיה. ערכה של סחורה זו מתברר רק פעם עם פריקתה.

לאחר חמש לפנות ערב היינו פנויים והעבודה התחילה רק למחרת בשבע. אלה היו שעות העבודה בנמל ליד הרציף או במעגן. עבודה זו לא היתה נעימה על פי רוב, אך פחות קשה מהעבודה בלב־ים. כאן יכולנו לפעמים לשבת כמה שעות יחדיו, ולפטפט בנחת. תמיד יימצא באניה מקום לישיבה נוחה יותר, בלי שיפגעו אנשים זה בזה במרפקיהם.

כמיספר האנשים על “יוריקה”, כן מיספר הלאומים המיוצגים בה. לכל עם מתים משלו החיים ונושמים, אך לגבי העם – מתים הם לעד. כמה מדינות מקיימות בגלוי אניות־מתים. אניות־מתים אלו נקראות לגיון־הזרים. מי שזוכה לבלות את שירותו בלגיון, יכול אולי לקנות לו בזה חיים חדשים. הוא קונה לו שם הזוכה לאישור, ומוצא מקום חדש בעמו, כאילו הוא תינוק בן יומו.

כל הפקודות ניתנו ב“יוריקה” באנגלית, וכל שיחה היתה באנגלית, ובלעדיה לא היתה ההבנה אפשרית כלל. היתה זו אנגלית מיוחדת במינה. רב־החובל דיבר אנגלית ללא־פגם. השאר דיברו בלשון שאין לה כל קשר לאנגלית. זו היתה יוֹריקית, לשון פרטית.

קשה לתאר את צלצולה של הלשון היוריקית וניביה. כל ימאי יודע כעשרים מלים אנגליות. וכל אחד יודע שלוש עד שש מלים שאין חברו יודע אותן, אבל לומד אותן במגע היומיומי באניה, כשהאנגלית היא המדוברת היחידה. וכך רוכש כל אחד בזמן קצר כמאתיים מלים. מאתיים מלים אנגלית, בצרוף המספרים, שמות ימי השבוע והחודשים, מאפשרים לבטא ברור כל מה שרוצה אדם לבטא בחוג מכריו. רומאנים שלמים ניתן לספר בלשון זו. כמובן שאין הדובר אנגלית מיוחדת זו יכול לקרוא ספר אנגלי או עיתון. שום לשון אירופית לא תוכל להציע לתלמידיה קליטה מהירה כל כך.

אולם ימים רבים חלפו עד שהתחלתי להבין את היוריקית ולהתבטא בה. אילו השמעתי מלים וצרופים שנטבעו בתודעתי בעודני בחיתולי, לא היה איש ב“יוריקה” מבין אותי, מלבד רב־החובל, ואיש לא היה מאמין כי אכן אנגלית בפי.

כיצד נוצרה הלשון היוריקית, וכיצד נוצרה האנגלית המיוחדת באניות־מתים אחרות? בליל־הלשונות באניה חִייב יצירת לשון משותפת. מאחר שכל ימאי יודע כמה פירורי־אנגלית כבר בשבועות הראשונים לעבודתו, נוצרת כאילו מעצמה לשון־הפקודות והמגע.

מובן מאליו, כי אותה מלה נשמעת בצליל שונה בפיות שונים. תוארו של הקצין הראשון, פֶרסט מֵייט, נשמע כך: פוֹיסט־מוֹט, פירְסט מִיט, פִיסט־מֶט וכדומה. כעבור זמן מה נשחק הביטוי בהיגוייו השונים, עד שהוא לובש צורה אחידה. כל חדש, ויהי אפילו פרופסור לפוֹנֶטיקה באוֹקספורד, חייב לדבר יוריקית, כדי שיובן. כעבור זמן קצר לא ירגיש גם הפרופסור שהוא מדבר יוריקית. מהתנועות לא נשאר הרבה בלשון, אבל עיצורים נשמרים במידה מספקת, כדי לתפוס את משמעות המלה. וכך נשמר השלד האנגלי של הלשון, ואפשר להעבירה לאניה אחרת. לולא אמנות־הדפוס, היו לנו שׂפות כמיספר הדיאַלֶקטים. לולא היה הכתב משותף לאמריקנים ולאנגלים, היתה היום לשון שני העמים שונה לגמרי, כפי ששונה הגרמנית מההולנדית.

לעולם אין הלשון מביכה את הימאי. בכל חוף יתמצא ויידע להסביר את עצמו. ומי שיבלה על “יוריקה”, לא יידע פחד מעולם, ולא יהיה דבר הנראה לו בלתי־אפשרי.

 

36    🔗

באלז’יריה פגשתי באחד הימים אדם שטען, כי הוא בן מאה־ושבעים־וחמש. סוּרי היה, מביירות או מהסביבה, ומראהו כבן ארבעים וגם כבן מאתיים־וחמישים ועוד. סיפר לי, שככל שהוא מסוגל לחשב, שט ב“יוריקה” לפחות עשרים־ושלוש פעמים. רב־החובל הכיר אותו ואמר, כי אדם זה עבד ב“יוריקה” בארבעה תפקידים שונים.

הסורי הזמין אותי לספל קפה בבית־קפה תורקי, וסיפר לי כי שט ב“יוריקה” לראשונה כשעודנו צעיר “טירון”. שאלתי מה היו המיטענים בימים ההם.

אמר: “בימים הרחוקים ההם, כשלא הייתי שווה יותר מאשר לשמש כובס של חולצות הקצינים באניה, שירתה ‘יוריקה’ כאניית־משׂא את נפוליאון בוּאוֹנַפַּרטה והסיעה חיילים למצרים. נפוליאון היה אז גנראל, וזמן רב עבר עד שהכתיר עצמו לקיסר. כמובן,” הוסיף הסורי כשהסתכלתי בו בחשד, “שבימים ההם היתה ‘יוריקה’ אניית־מיפרשׂים, ולא היו בה מכונות, ולא היתה עבודת־עינויים כזאת ליד הדוודים, כפי שיש היום.”

דברים מדוייקים אלה של הסורי הוכיחו לי, כי אמת בפיו. כיצד היה יכול לדעת מה היה מראה “יוריקה” בימים ההם, אם לא שט בה.

שאלתי, כיצד קרה שהרבה לשוט בגיגית הארורה הזאת, שהרי רק אדם ששׂכלו משובש לא יסתפק בהפלגה אחת בה, ולא ישוב אליה לעולם.

“הבט, ידידי, הרי זה העניין ש’יוריקה' היתה תמיד המלאך הגואל שלי, ולעולם, גם אם אהיה בן חמש־מאות, לא אשכח את שירותיה הטובים ברגעים הנואשים ביותר בחיי.”

“מה?” שאלתי נדהם, “האם היו גם אז אנשים ללא־מולדת, שלא יכלו להראות תעודת־לידה עם חותמות?”

“באמת שאיני יודע במה אתה מדבר, ידיד יקר. למולדת ולתעודות־לידה לא דאגתי אף פעם בחיי. צרות היו לי רק מהנשים, שבתככים שלהן הסתבכתי תמיד. בכל פעם היתה זו אשה אחרת שהפכה את חיי לגיהנום. אם איני טועה בחשבון, היו לי עד היום הזה כמאתיים־ושלושים נשים.”

“מיספר מרשים,” אמרתי.

“לא כל כך מרשים, ידידי היקר, המיספר היה גבוה בהרבה אילו נמצאו ההזדמנויות לכך. עליך להבין, כי לאחר חודשים מעטים, כשנתברר לי כי שוב טעיתי נורא בהערכת אשתי, והיא מפלצת רַטננית, בלתי־נסבלת יותר מרוֹכבת־המטאטא הקודמת, לא היה לי כסף כדי להיפטר ממנה. ואז המתנתי לבואה של ‘יוריקה’ לנמל וקפצתי עליה. כששבתי, מצאתי את אשתי־לשעבר מסודרת בדרך אחרת, ואני דגתי לי חדשה, צעירה ויפה.”

כמצופה, חלפו רק חודשים אחדים והמהדורה החדשה נתגלתה, כפי שהודה, בלתי־נסבלת הרבה יותר מהקודמת. לא היתה ברירה, אלא להמתין ל“יוריקה”, לעלות עליה ולחסוך בדרך זו את הוצאות־הגירושים.

עתה הבינותי מדוע הרבה לשוט ב“יוריקה”. היה שט אפילו יותר פעמים, אלא שהיה צעיר, עבד כנער־מטבח, ועדיין לא היה בשל לנישׂואים, וכך נמנעו ממנו מיספר גירושים. בדרך כלל, התרחשו המאורעות שלו כשהם דומים זה לזה.

מכיוון שהוא זקן מאוד, הנחתי שאין הוא נאלץ לדוג כל כמה חודשים אשה חדשה, ועל כן לא עלה על “יוריקה” זמן רב.

“מלח שלי,” ענה לי, “טעות נוראה אתה טועה, ואללה אשם בכך. בשנים האחרונות אני זקוק למברשת חדשה לעתים תכופות יותר.”

“ועל כן נדמה לי, כי נשות אלז’יריה אינן קנטרניות יותר מנשות סוריה, אבל רודפות־שלום יותר.”

“לא קלעת, ידידי, לגמרי. אני למד מכך, ודי ברור, שאין לך ניסיון עם הנשים. מפני שאין יוצאות־מהכלל בין המברשות השפלות הללו. טענתך יכולה להיות מסוכנת מאוד, אם לא תשתחרר ממנה מהר ככל האפשר.”

“אני טועה בהערכתי את נשות אלז’יריה?”

“טוב,” אמר הסורי, “אם יש בכוחך לעמוד בפני האמת הטהורה והגלויה, הרי עלי להודות, כי הנשים באלז’יריה איומות בקנטרנות ובשתלטנות ובידיעת־הכול־יפה־יותר מהנשים בדמשׂק ובביירות. אבל העניין המופלא הוא, שכאן נגמרת התקוממות האשה נגד בעלה בצורה פשוטה וצודקת יותר משבמקומות אחרים.”

“כיצד?”

“הבט, כאן באלז’יריה, כשאשה ממאיסה את החיים על בעלה, והיא מציקה יותר משעשׂויה לשׂאת נפשו של הגבר, הוא אומר למשטרה לכלוא אותה, והיא כלואה עד שנשבעת בכריעת־ברך שתתנהג בעתיד יפה יותר. חכמי אלז’יריה הטובים סבורים, כי דרַקוֹן־בית רטנני, שאינו מפסיק לקנטר, ונרדף גם על ידי קנאה ארסית, אינו בנוי כראוי. ועל כן קיים כאן חוק מחמיר, המטיל עונש־מאסר ממושך על קנטרנות, אהבת מריבות, נהימות, עשיית העוויות מכוערות שהאשה חוטאת בהן, מפני שתכונות אלה הופכות אותה למרשעת גמורה; בהתנהגות זו היא מפירה את הסדר־הציבורי, ומעשים כאלה עלולים להביא תוצאות חמורות, ועל כן הם קרובים לפשע.”

“הלוא זה נפלא,” אמרתי בהתרגשות.

“אכן נפלא הדבר, ידיד יקר, ועכשיו תבין מדוע איני מזדקק ל’יוריקה' הטובה הזקנה, יגמול לה אללה כגמולה, כמוסד־לגירושים. אלז’יריה היא גן־עדן שלי עלי אדמות. אילו חייתי באלז’יריה בנעורי, לא הייתי שט ב’יוריקה', שהיתה מעורבת במהומת־הקרב של אבּוּקיר. בהזדמנות הזכורה ההיא נקטעה האמה של ידי השמאלית על ידי תותחן אנגלי שאינו יודע לקלוע.”

הראה לי את ידו, ואכן חסרה האמה, והדבר מוכח כי אך אמת בפי האיש.

“אמנם,” סיים את סיפורו המרגש, “אם יבוא יום וחכמיה של אלז’יריה, שומרי־המוסר שלנו, ישנו דעתם – ישמור אותנו אללה מכך – שוב אראה עצמי נאלץ להמתין ל’יוריקה' ולהפליג עמה בגלל הנסיבות החמורות. בלב מלא צער אני אומר לך, כי הסכנה קיימת. וזו אחת הסיבות הרבות לרצוננו להיפטר מהצרפתים הארורים. הם משחיתים את הנשים שלנו, הורסים את המנהגים הטובים הישנים והבדוקים שלנו, ומנמיכים את המוסר האציל שלנו. אין הם מבינים אותנו, ולא יבינו לעולם. אסון הוא לנו, ובסופו של דבר יהיה גם אסונם של הצרפתים עצמם. אללה הוא האלוהים ומוחמד הוא נביאו. אני מזמין אותך לספל קפה שני, מפני שאתה אדם נעים־שׂיחה, שלא רבים כמותו בעולם.”

 

37    🔗

לסטניסלב קראו בשמו או בשם משפחתו, לַבסקי, רק אנו והמסיקים. כל השאר, גם הקצינים והמכונאים, כינו אותו פּוֹלאק, היינו פולני. רוב האנשים כונו על פי לאומיותם: היי, ספרדי או רוסי או הולנדי. השמות הללו היו בדיחה אירונית של הגורל. עמם התכחש להם, דחה אותם מעל פניו, ואילו על סיפונה של “יוריקה” היתה לאומיותם כל אישיותם. כל אדם העומד לעלות על אניה לעבוד בה, מובא אל הקונסול של המדינה שדגלה מתנוסס על האניה. הקונסול מאשר את שׂכירת הימאי ורושם אותה. הוא בודק את תעודותיו של האיש, ואם אין הן נראות לו, הוא מסרב לרשום אותו, ואין האיש יכול לעלות על האניה. שׂכירת הימאי נעשית בנמל לעיני הקונסול, לפני התחלת עבודתו.

“יוריקה” לא שׂכרה בדרך זו אפילו איש אחד, ואולי גם לא את הקצינים והמכונאים. שכן כל ימאי שתעודותיו תקינות עוקף את “יוריקה” בקשת גדולה. “יוריקה” היתה משחיתה את מיטב־התעודות, וימאי שירד ממנה, נאלץ לשוט שנה או שנתיים באניות שהן מחצית “יוריקה” או שלושת־רבעי “יוריקה”, לפני שהוא יכול להראות פניו לרב־חובל של אניה הגונה. כי רב־החובל חשד מיד: “שטת ב’יוריקה'? מי דורש את הסגרתך? מה זללת ולמי?” זו שאלתו של רב־החובל. והאיש עונה: “לא יכולתי למצוא אניה אחרת, ועל כן עליתי על ‘יוריקה’ להפלגה אחת.”

ורב־החובל יענה: “איני רוצה צרות עם המשטרה או עם הקונסולים. לא הייתי רוצה שיפורסם, כי באניה שלי נאסר איש־צוות שהוא שודד־רוצח הנדרש בבוּאֶנוֹס־אַירֶס.”

“אדוני רב־החובל, כיצד תוכל לומר דברים כאלה, איש ישר אני.”

“כן, כן. אבל באת מ’יוריקה'. הן לא אוכל לדרוש ממך שתביא לי תעודת־יושר בת ארבעה־שבועות לכל היותר מכל ארצות העולם. קבל שני גולדן לארוחת־ערב טובה, אבל לשׂכור אותך? מעדיף אני שלא להסתכן. אולי תמצא אניה אחרת, עוגנות כאן רבות. גש אל האיטלקי, שם. אין הוא מקפיד כל כך.”

מרב־החובל של “יוריקה” נבצר לגשת אל הקונסול להציג אפילו אחד מאנשיו, גם לא את הקצין הראשון. לא אשתומם אם יתברר, כי רב־החובל עצמו לא ירצה להראות פניו לקונסול, מחשש שהקונסול ירים מיד את האפרכסת ויאמר לו: “שב, בבקשה, אדוני רב־החובל, רגע קל, ואז אעמוד לרשותך.”

אולי לא ימתין רב־החובל לשירותו של הקונסול אלא ירוץ אל המכונית, יטפס אל “יוריקה”, ירים עוגן, לאחר שיפקוד להעלות את הלחץ למאה תשעים וחמישה ולהדק יותר את שסתומי־הבטחון.

“יוריקה” קיבלה את ימאיה לפי חוקי־החירום בלבד. הם עלו על האניה כשהורד הדגל הכחול והנַתב כבר עלה על הסיפון. שום קונסול לא ידרוש מרב־החובל לעצור ולרוץ אליו בחברת מלח. ובוודאי שאין רשות־הנמל דורשת זאת. לא ניתן לשׂכור את האיש קודם לכן, מפני שלא היו מועמדים, ובאניה לא ידעו כי אחד האנשים השתכר וברח. הבחינו בחסרונו כשניתנה כבר צפירת־הנתב והאיש לא נראה על הסיפון.

לעתים רחוקות גילה ימאי ב“יוריקה” לעמיתיו את שמו ולאומיותו הנכונים. וכן כמעט שלא נודע איזה שם ואיזו לאומיות מסר האיש כשעלה. כשעלה חדש, שאלו אותו הקצין או המכונאי או אחד המלחים שנתקל בו הראשון: “מה שמך?” והאיש ענה: “דֶני אני.” בכך ענה על שתי שאלות, ומעתה יקרא “הדֶני” או “דני”. איש לא ראה צורך לשאול שאלות אחרות. כל אחד ידע כי “דני” שיקר, ואין כל צורך לאפשר לו להוסיף שקרים. אם אינך רוצה לשמוע שקרים, אל תרבה לשאול.

כדי לקטול ערב משעמם כשאנו במעגן, סיפר לי סטניסלב את סיפורו ואני – את סיפורי. אני לא סיפרתי את סיפורי האמיתי, אלא סתם סיפור. האם סיפר הוא את האמת, איני יודע. כיצד אוכל לדעת? איני יודע אפילו אם העשב ירוק, ייתכן כי חושי משלים אותי.

אבל יש כמה טעמים טובים להנחתי, כי סיפורו של סטניסלב הוא אמת לאמיתה, דווקא מפני שהוא דומה כל כך לסיפורים של כל מלחי אניות־המתים.

שמו היה סטַניסלב קוֹזלוֹבסקי, אך אסור היה לי לגלות לאנשי הגיגית, כפי שלא יכולתי לספר את סיפורו. הוא נולד בפוֹזנן, פולין, ושם למד בבית־הספר עד שנתו הארבע עשרה. הוא נתפתה לסיפורי אינדיאנים וימאים, ברח מביתו, בא לשטֶטין, התחבא באניית־דיִג דֶנית והגיע בה לאי הדני פינֶן. שם גילו אותו הדייגים, מורעב וכמעט קופא. אמר להם שהוא מדַנציג, ונטל לעצמו את שמו של הכּוֹרך, שאצלו היה קונה את סיפורי־הים. סיפר שהוא יתום, והאנשים שטיפלו בו כה הציקו לו, עד שקפץ לים, להתאבד. מכיוון שידע לשׂחות, שׂחה ועלה לאניה והתחבא. הוא סיים את סיפורו כשדמעות בעיניו: “אם עלי לשוב אל עירי, אקשור את ידי ואת רגלי ואקפוץ לים. לא אשוב אל המטפלים ההם.”

נשות־הדייגים בכו בכי מר על גורלו של הנער וקיבלו אותו. איש לא קרא שם עיתונים, ואולי גם לא פירסמו עיתוני דנמרק, כי מחפשׂים את הנער בכל גרמניה, ושמועות מחרידות נפוצות על נושא זה, והכול ניחושים על גורלו של הנער. עבודה קשה עבד אצל הדייגים בפינן, אבל חייו נעמו לו יותר משנעמו ברחובות פוזנן. וכשחשב על כך, כי הוריו התכוונו לעשותו שוליה של חייט, עבר לו כל חשק לאותת להם שהוא חי. האימה מן החייטות היתה גדולה מהאהבה להורים, שהיו שׂנואים עליו על כוונתם לעשׂותו חייט. בן עשרים, ימאי שזוף ברוח ובסער, יצא מדנמרק אל הַמבּורג, כדי לצאת למסע הגדול. בהמבּורג לא נמצאה לו אניה והוא נשׂכר לכמה חודשים אצל מתקין־מפרשׂים. הוא הודיע כחוק את שמו האמיתי, קיבל תעודת־זהות והחליט להכין לו תעודת ימאי גרמנית.

הלך אל משׂרד־הימאים, ושם קיווה להשיג את התעודה.

“עליך להביא תחילה אישור של המשטרה.”

"הלך למשטרה לבקש אישור.

“תבקש תחילה שישלחו לך תעודת־לידה, בלעדיה לא נוכל לתת לך אישור,” אמרו לו במשטרה. כתב סטניסלב לפוֹזנן וביקש תעודת־לידה. המתין שבוע. התעודה לא הגיעה. המתין שבועיים. שלח סטניסלב מכתב רשום.

שלושה שבועות המתין. התעודה לא הגיעה. המתין ארבעה שבועות. התעודה לא הגיעה. כלום מעניינת אותם, שם בפולין, תעודת־לידה של אדם הגר בגרמניה. יש להם דאגות אחרות. ומי יודע היכן נרשמה הלידה. לא נמצא בסבך הזה את ידינו ואת רגלינו. העסק הזה אינו מתאים לנו. הכסף שהביא עמו סטניסלב, צרור נאה של קרוֹנים דניים, נעלם זה כבר. “מה אפשר לעשות כשישנן בחורות? אינך יכול להשתמט. הרי זה כאילו כבר אינך יכול…” וכך הלכו הקרונים. “רק אידיוטים מוכנים למות ברעב,” אמר סטניסלב. “מלאכה הגונה תפרנס אותך תמיד.”

והנה נפלה תיבה בתחנת־המשׂא מקרון שדלתו נפתחה קל מדי. “עליך להיות נוכח ברגע שהיא נופלת, ואסור להשאיר אותה במקומה. זו החכמה כולה,” אמר סטניסלב.

וכך נפרמו כמה שׂקי־סוכר בנמל. “כשאתה בא ותרמיל ריק על גבך,” אמר סטניסלב, “ומעצמו נפתח לפניך שׂק סוכר או קפה, והחומר נכנס לתוך התרמיל שלך, אינך משליך את התרמיל ואינך שופך בחזרה את הקפה והולך לך. אילו עשׂיתי כך, הייתי מתגרה באלוהים. כשתשפוך את הקפה בחזרה לשׂק יוכל מישהו לראות אותך ויחשוב שגנבת את הקפה ויצווה להרים אותך.” היה שם גם פחם להסקה. “לבך חייב להיות חם לצורכי האנושות הסובלת המסכנה, אינך יכול לעקוף אותה. איני יודע מה תרגיש, כשאתה זקוק לפחם ואינך יכול להשיג אותו. אסור לך לחשוב תמיד רק על עצמך. עליך לחשוב לפעמים על אנשים אחרים, אם רצונך שיהיה לך טוב. זהו, פּיפּיפּ,” סיים סטניסטלב את סיפורו. “כל דבר בעתו. בא יום כשאתה נאלץ לומר לעצמך: שמע, המצא משהו אחר, וזו טעותם של רבים, שאינם יודעים לומר לעצמם בזמן הנכון: רד מהעסק הזה, כי לא תצא ממנו לעולם והם יתפסו אותך. ואז אמרתי לעצמי: עכשיו אתה חייב לתפוס גיגית, אפילו תצטרך לגנוב אותה, שאם לא כן, תפול בפח.”

כשהגיע סטניסלב למסקנה זו הלך אל המשטרה ואמר, כי תעודת־הלידה שלו לא הגיעה.

“הפּוֹלאקים הארורים,” אמר המפקח, “הם עושים זאת מתוך שפלות. יום אחד נסיק בשבילם את הגיהנום.”

סטניסלב לא התעניין בדעותיו הפוליטיות של המפקח, אבל הקשיב בנימוס, הנהן, הכה באגרופו על השולחן ושאל: “אדוני המפקח, איפה אקבל את תעודת־הימאי שלי?”

“האם לא גרת בהמבּוּרג?”

“כמובן. לפני המלחמה.”

“זמן רב?”

“למעלה מחצי שנה.”

“נרשמת.”

“כמובן.”

“באיזה אזור?”

“באזור זה.”

“לך איפוא במהירות למשׂרד־הרישום המרכזי ובקש העתק של הרישום. הבא אותו לכאן וכן שלושה תצלומים, כדי להחתימם.”

סטניסלב קיבל את העתק־הרישום ומיהר לשוב אל המפקח.

אמר המפקח: “ההעתק נכון, אילו אך ידעתי שאתה הנך האיש ששמו נרשם בתעודה.”

“אוכל להוכיח. אני יכול להביא לכאן את מתקין־המיפרשׂים אנדרסן, שעבדתי אצלו, אבל כאן עומד הסַמל, ואולי הוא עדיין זוכר אותי.”

“אני? אותך?” שאל הסמל.

“כן. לך אני חייב תודה על שחסכת לי תשעה מרקים קנס על מכות ברחוב. אז עוד היה לך זקנקן, ועכשיו גילחת אותו,” אמר סטניסלב.

“כ־ן־ן! אני נזכר. נכון. עבדת אצל אנדרסן.”

“אם כן הכול בסדר,” אמר המפקח. “עכשיו אוכל לתת לך את האישור ולהחתים את התצלומים.”

למחרת נשא סטניסלב את האישור למשרד־הים.

“האישור תקף. המפקח מעיד שהוא מכיר אותך אישית. אבל בדבר לאומיותך יש לנו עדיין ספק. כתוב: אזרחות גרמנית. עליך להוכיח לנו זאת. כשנולדת בפוזנן, היית אזרח גרמני, אין ספק בכך. אבל האם אתה אזרח גרמני גם כיום, עליך להוכיח, כל עוד לא תוכיח לנו זאת, לא נוכל לתת לך תעודת ימאי. עליך לפנות אל מטה־המשטרה, למחלקת האזרחות.”

 

38    🔗

שוב נאלץ סטניסלב לפנות אל משלח־היד הישר שלו, כדי שלא למות ברעב. לא עזר דבר. אין זו אשמתו. עבודה לא ניתן למצוא. הכול ינקו את דמי־האבטלה. סטניסלב לא ניסה לקבלם. משלח־יד ישר היה חביב עליו יותר.

“זה מדכא אותך מאוד כשאתה עומד תמיד בין מובטלים, עומד שם חצאי־ימים בתור בגלל פרוטות אחדות, וחייב להתייצב יום־יום. מוטב לחפשׂ משהו בלילה ברחוב, ולשׂים־לב אם אין הארנק מפריע למישהו בכיסו,” אמר סטניסלב. “אין זו אשמתי. אילו נתנו לי תעודת־ימאי בפעם הראשונה, כבר הייתי מסתלק מזמן. הייתי מוצא לי גיגית.”

במטה־המשטרה נשאל סטניסלב: “נולדת בפוזנן?”

“כן.”

“תעודת לידה?”

“הנה הקבלה על מכתב־רשום לפולין. לא שלחו לי תעודה.”

“מספיק לי אישור המפקח באזור שלך. השאלה היא, האזרחות. האם הצהרת נאמנות לגרמניה.”

“מה?”

“האם בחרת באזרחות גרמנית? כשהיה הכרח למסור את האזורים הפולניים, האם מסרת לשלטונות הגרמניים הצהרה, כי רצונך להוסיף להיות אזרח גרמני?”

“לא,” ענה סטניסלב. “לא עשיתי זאת. לא ידעתי שאני חייב לעשות זאת, חשבתי, שאם אני גרמני ולא אהיה בן עם אחר, הריני גרמני תמיד.”

“בימים ההם היתה פוזנן שייכת לגרמניה. והיום – לא עוד.”

הרהר הפקיד רגע ואמר:

“אין כאן עצה. האם אתה בעל רכוש? יש לך אדמה או בית?”

“לא, אני ימאי.”

“לא אוכל לעשות דבר, קוזלובסקי. צר לי. רציתי לעזור לך. אבל אין לי סמכות לכך. אתה יכול לפנות למיניסטריון. זה יימשך זמן רב, וספק אם תצליח. אין הפולנים נענים לנו בשום עניין. מדוע נטאטא את הבתים שלהם? עוד יגיעו הדברים לידי כך, שהם יגרשו את כל אלה שביקשו להוסיף להיות אזרחים גרמנים, וכמובן שנשלם להם באותו מטבע.”

בכל מוסד סיפרו לסטניסלב המסכן סיפורים פוליטיים, במקום להושיט לו עזרה. כשלא רצה פקיד לעזור, טען שהיה עוזר ברצון אך אין לו סמכות לכך. ואם אתה מרים קולך או מסתכל בו ברוגז, אתה מגיע לבית־הסוהר על העלבת פקיד־ממשלתי ועל התנגדות לסמכות־המדינה. פתאום הפקיד הוא המדינה בכבודה ובעצמה, ובידו כל הכוח וכל הסמכות, אחיו קורא את פסק־הדין, ואח אחר שלו נועל אותך בתא, או הולם באלה על גולגלתך. מה ערך המדינה, אם אין בכוח לעזור לך במצוקתך?

“עצה אחת בלבד אוכל לעוץ לך, קוזלובסקי,” אמר הפקיד והסיט את כסאו, “לך אל הקונסול הפולני. פולני אתה. הקונסול הפולני חייב לתת לך דרכון פולני. זו חובתו. נולדת בפוזנן. כשיהיה לך דרכון פולני, נוכל לנהוג בך לפני משורת הדין, ובזכות היותך תושב שגר פה זמן־מה, ניתן לך תעודת־ימאי גרמנית. זו עצתי היחידה.”

למחרת הלך סטניסלב אל הקונסול הפולני.

“נולדת בפוזנן?”

“כן.”

“גרת בפוזנן או באחד המחוזות שנאלצו לסגת מהם הגרמנים, הרוסים או האוסטרים, גם בימי נסיגתם?”

“לא. הייתי בלב ים.”

“מה עשית ולאן נסעת עדיין איני רוצה לדעת.”

“סטניסלב, זה היה הרגע לתפוס בגרונו וללמד אותו לקח,” אמרתי.

“יודע, פּיפּיפּ, אבל רציתי לקבל קודם לידי את הדרכון, ואז הייתי פורע את החשבון שעה לפני הפלגתי.”

“האם הצהרת לפני רשות פולנית כלשהי בזמן שהוקצב לכך, שרצונך להוסיף להיות אזרח פולני?”

“כבר אמרתי לך, שבשנים האחרונות לא הייתי בפוזנן או בפרוסיה המערבית.”

“אין זו תשובה על שאלתי הברורה. כן או לא?”

“לא.”

“האם הצהרת לפני קונסול בחוץ־לארץ, שהוסמך במפורש לקבל הצהרות מסוג זה, כי רצונך להוסיף להיות אזרח פולני?”

“לא.”

“אם כן, מה אתה מבקש כאן? גרמני אתה. לך אל הרשות הגרמנית ואל תטריד אותנו עוד.”

סטניסלב סיפר ללא כעס אלא בעצב, והצטער על שלא ניתן לו אז, מטעמים אחרים, להסביר את דעתו על הפקיד בסגנון הימאים.

“ראה,” אמרתי, “מה מרשות להן המדינות החדשות הללו! זה עובר כל גבול. והם עוד ירחיקו לכת. ראה כיצד הרחיקה לכת אמריקה בעניין זה, ויש לה כוונה לעלות בביוּרוֹקראטיה על המצאות המוח הכי מעובש ומאובק של הפקידים הפרוסים. ינסה־נא נער לצאת לארץ זרה, מיד יחטוף שנה, כמו כלום. אסור למדינה להפסיד אדם. אבל כשיגדל, לא ירצה בו איש. אין לך רכוש, קרקע, בית. המדינות מוציאות מיליונים דולארים להרצאות, סרטים וספרים, כדי להשפיע על הבחורים שלא יילכו לשרת בלגיון־הזרים. אבל כשבא בחור שאין לו דרכון, הוא חוטף בעיטה בתחת. ואז עליו ללכת ללגיון־הזרים, או למקום גרוע יותר, אל אניית־מתים. העם שיקום ראשון ויבטל את הדרכונים ויחזיר את המצב שהיה קיים עד מלחמת העולם הראשונה – מצב שלא הזיק לאיש והקל על חיי הכול – הוא העם שיקים לתחייה את המתים באניות־המתים, ויקלקל את מישחקם של בעלי אניות אלה.”

“אולי,” אמר סטניסלב. “מ’יוריקה' לא יירד איש לעולם. לפי המצב היום, אין לאיש סיכוי. אבל אין הדבר בטוח, אתה יכול לנחות גם על ‘יוריקה’ אחרת.”

שוב הלך סטניסלב אל מטה־המשטרה, מחלקת האזרחות.

“אין הקונסול הפולני מקבל אותי.”

“הדבר היה צפוי מראש. מה נעשה עכשיו, קוזלובסקי? יש לך צורך בתעודות, ובלעדיהן לא תמצא לך אניה.”

“בוודאי, אדוני הקומיסאר.”

“טוב, אתן לך אישור ומחר בבוקר תביא אותו למשׂרד־הדרכונים. הוא כאן, בסמוך. חדר שלוש־מאות־שלושים־וארבע. תקבל דרכון. בעזרת הדרכון תקבל תעודת־ימאי.”

שׂמח סטניסלב. הגרמנים הוכיחו שהם אנשים הראויים פחות מאחרים לכינוי ביורוקראטים. הלך למשׂרד הדרכונים, מסר את האישור והתצלומים וקיבל דרכון.

הכול בדרכון היה כשורה. הנייר משובח. מימיו לא החזיק סטניסלב בידיו נייר כה משובח. הכול היה בו כשורה: השם, תאריך הלידה, המקצוע, מקום הוולדו. אבל מה “ללא מדינה?” לא איכפת, אין לו צורך במדינה. הוא יקבל תעודת־ימאי. ומה זה: “תקף רק בפנים הארץ”? בוודאי סבורים הפקידים, כי גם ביער לינֶבּוּרג שטים באניות, או שכוונתו לחתור בסירה באֶלבּה?

חלף עוד יום, וסטניסלב בא אל משׂרד־הימאים. “תעודת־ימאי? לא נוכל לתת. הלא אין לך כל אזרחות. ולגבי תעודת־הימאי העיקר טמון באזרחות, בשייכות למדינה. לגבי כל השאר מספיק תעודת־זהות.”

“כיצד אוכל למצוא לי אניה? אימרו לי.” תמה חכמתו של סטניסלב.

“יש לך דרכון, ועל כן תמצא לך אניה. מהדרכון מתברר מי אתה ומה אתה, ושהנך גר בהמבּורג. הלא אתה ימאי ותיק. על נקלה תמצא אניה.”

ואכן מצא סטניסלב אניה. הולנדית יפה. שׂכר טוב. כשראה השלם את הדרכון, אמר “יופי”. כשראה רב־החובל את הדרכון, אמר:,אני אוהב תעודות טובות. עכשיו נלך אל הקונסול, לשׂכור אותך ולרשום."

רשם הקונסול את סטניסלב קוזלובסקי ושאל: “תעודת ימאי?”

ענה סטניסלב: “דרכון”.

“גם זה טוב,” אמר הקונסול.

“הדרכון חדש, ניתן במטה־המשטרה, בן יומיים. הכול בסדר. האיש טוב,” אמר רב־החובל והצית סיגאר. הקונסול דפדף בדרכון והנהן, כי הכול כאן מלאכת־מחשבת של הביורוקראטיה, הקונסול נהנה מדברים כאלה.

פתאום נעצר וקפא כגליד קרח.

“לא תוכל לשׂכור אותו,” אמר.

“מה?” קרא סטניסלב.

“מה?” קרא גם רב־החובל ומרוב תדהמה הפיל את הגפרורים.

“לא אאשר את שׂכירותו,” אמר הקונסול.

“מדוע לא? אני מכיר את הפקיד שחתם,” אמר רב־החובל בקוצר־רוח.

“הדרכון הוא בסדר גמור, אבל אני לא אוכל לאשר. אין לאיש כל אזרחות,” אמר הקונסול.

“אין זה מעניין אותי כלל,” אמר רב־החובל. “אני רוצה באיש הזה, הקצין הראשון שלי, דֶני, מכיר אותו ואת האניות ששט בהן. לאנשים כאלה אני זקוק.”

הקונסול סגר את פנקס־הדרכון וטפח בו על כף שׂמאל:

“אתה רוצה באיש הזה, אדוני רב־החובל? התרצה לאמץ אותו?”

“הבלים!” הגיב רב־החובל.

“התוכל לקבל עליך אחריות אישית לכך, שתוכל להיפטר ממנו, כשתרצה.”

“איני מבין,” נהם רב־החובל.

“אסור לאדם זה לרדת בכל ארץ שהיא. מותר לו לרדת, כל עוד האניה בנמל. אם תפליג האניה והוא ייתפס ביבשה, תהיו חייבים, החברה או אתה, רב־החובל, להוציאו מהארץ. לאן תביאו אותו?”

“הוא יוכל לשוב להמבורג בכל עת,” אמר רב־החובל.

“יוכל, יוכל. לא, לא יוכל. גרמניה תוכל למנוע את כניסתו ותחזיר אותו לחברה או לך. אין גרמניה חייבת לקבלו לאחר שעבר את הגבול. הוא יוכל לקבל אישור שיאפשר לו לשוב להמבורג או לגרמניה בכל עת ולגור כאן. אבל אישור זה יוכל לתת המיניסטריון בלבד, וספק אם יתן אותו, שכן אישור זה שווה־ערך לתעודת־אזרחות. וכך אנו שבים אל נקודת־המוצא. אילו ניתן לו לקבל אזרחות גרמנית, היה מחזיק בה, שכן הוא גרמני שנולד בפוֹזנן. אבל אין גרמניה ופולין מכירות בו. אבל אם אתה או החברה תקבלו עליכם את מלוא האחריות לו…”

“כיצד אוכל לעשות זאת?” פרצה הקריאה מפי רב־החובל.

“ועל כן לא אוכל לאשר את שׂכירתו של האיש,” אמר הקונסול בשלווה, מחק את שם סטניסלב והושיט לו את הדרכון.

“שמע אותי,” אמר רב־החובל לקונסול, “האינך יכול לנהוג לפנים משורת־הדין? אני רוצה באיש זה. הוא הגאי מעולה.”

“צר לי, רב־החובל, אין סמכותי מספקת לכך. עלי להקפיד על ההוראות. איני אלא משרת.”

כשאמר משפט זה זקף הקונסול כתפיו עד אוזניו, הרים זרועותיו הכפופות בזווית ישרה ונראה כמי שמרטו את כנפיו.

“עסקי טינופת ארורים,” צעק רב־החובל, השליך בזעם את הסיגאר על הרצפה, דרס אותו בפראות, יצא וטרק את הדלת.

במסדרון המתין לו סטניסלב.

“מה אעשה בך, בחור,” אמר רב־החובל הקשיש. “כל כך רציתי לקחת אותך עמי. אבל לא תוכל לקבל כל עבודה, הקונסול יודע את שמך. הנה שני גולדן, בלה ערב בנעימים. עלי לחפשׂ מלח אחר.”

וכבר נעלמו רב־החובל וההולנדית היפה.

 

39    🔗

אולם סטניסלב היה זקוק לאניה ויהי מה.

“משלח־יד ישר טוב לשעה בלבד, אך לא לזמן רב מדי. תיבה אחת או שׂק אינם מכאיבים לאיש. בבית־מיסחר גדול הפְּחת הנזקף להוצאות־המיסחריות. גם בשעת טעינה יכולה תיבה להישבר. אבל משלח־היד הישר מתחיל לצער אותך.”

לא הגבתי, הנחתי לו לדבר.

“כן, הוא מתחיל לצער אותך,” המשיך סטניסלב, “אתה מתחיל להרגיש שהנך תלוי בכיסו של מישהו. זמן־מה אפשר, אבל אחר־כך זה מעורר סלידה שאתה תלוי בכיסו של מישהו. אתה רוצה לעשות משהו, ליצור. רוצה לראות איך זה הולך הכול בעבודה שלך. פּיפּיפּ, לעמוד על ההגה במזג־אוויר קשה, לשמור על המסלול… זה עסק, שום משלח־יד ישר לא ישווה לו. בשום פנים לא. אתה עומד ועומד, והגיגית רוצה להתרוצץ ולהתחמק מהמסלול. אבל אתה מחזיק אותה ברסן, כך.”

סטניסלב תפס בחגורתי וטלטל אותי, כאילו גלגל־ההגה בידיו.

“שמע, אינני הגה, עזוב!”

“וכשאתה מחזיק מעמד במזג־אוויר קשה, והגיגית לא זזה לך מהמסלול אפילו רבע־קו, אתה רוצה לצעוק, לשאוג מרוב תענוג, אני אומר לך, שיכולת להחזיק אותה ברצועה ככה, שנאלצה הגיגית לעשות את רצונך כטלה צח כשלג. ואם יוצא הראשון, או רב־החובל ומסתכל במצפן, הוא אומר: ‘קוסקי, אתה יודע לשמור מסלול, יופי של עבודה לכל הרוחות, לא הייתי עושׂה יותר טוב. אם תמשיך ככה, נביא את הגיגית בדיוק בזמן.’ כן, בחור, אז הלב שלך צוחק, אז אתה יכול לצעוק עד שיזלגו הדמעות על לחייך מרוב תענוג. הבט, מישלח־יד ישר לא יתן לך הרגשה כזאת. כשמצליח לך משהו שם, אתה צוחק, אבל לא כך, אתה מסתכל סביבך אם אין מישהו אורב לך.”

“לא החזקתי הגה של גיגית גדולה, אבל בקטנות החזקתי בהגה, ואני חושב שהצדק אתך,” אמרתי. “אבל גם בצבעות זה כך. כשמצליח בידך קו ירוק או חום, בלי כתמי־נזילה, בלי לחרוג, יש לך עונג.”

סטניסלב שתק רגע, ירק לים, נתן בין שיניו סיגאר שקנה לפני חצי־שנה מרוכל שקרב בסירה, והמשיך:

“אולי תצחק. גריפת פחם, כשאתה כשיר, כשיר יותר מכל השודדים כאן, אולי היא בושה. ולא כן. גם בה יש שמחה. בגיגית כזאת הכול חשוב. אם לא תגיש פחם, לא ישמור המסיק על לחץ־הקיטור, וכשאין קיטור, תיעצר הגיגית כאילו שקעה בבוץ. והנה אתה גורף חמש־מאות אתים בבת־אחת למרחק עשרה צעדים ומכין מלאי, עד שבקושי יש מקום למסיק, ונהנה ממה שעשית, נהנה מההר ששפכת במכה אחת, והלב שלך צוחק בגוף. הייתי יכול לנשק את ההר הזה באמת מרוב תענוג כשהוא רובץ ככה ולוטש בך עיניים משתוממות, כי הנה רק עתה רבץ במחסן וכבר הוא מוטל כאן, ליד הדוודים. לא, לעבודה ממש, לעבודה בריאה, לא יוכל להשתוות שום משלח־יד הגון. ומדוע אתה עוסק בכלל במישלח־יד הגון? מפני שאין לך עבודה, מפני שאין משׂיגים עבודה. הלוא אתה חייב לעשות משהו, הן לא תוכל לרבוץ במיטה כל היום. או להתרוצץ ברחובות, הלא תהיה מטומטם לגמרי.”

“ומה עשית כשלא הצלחת לעלות אל ההולנדית?” שאלתי.

“חייב הייתי למצוא עבודה, למצוא אניה, כי הייתי משתגע. מכרתי בדולאר את הדרכון הטוב, את הנייר המשובח. ואז התפקע שׂק, ושוב היו לי כמה מטבעות בכיס. ואז עשׂיתי עסק עסיסי של משקאות עם דייגים דנים. אני העברתי את הבקבוקים דרך המכס, והיתה לי הכנסה יפה. עליתי לרכבת ובאתי לאֶמֶריך, בגבול גרמניה־הולנד. ועברתי את הגבול יפה. אבל בהולנד, כשאמרתי לקנות כרטיס לרוטרדם, נתפסתי. בלילה הם הביאו אותי לגבול והחזירו.”

“מה?” שאלתי. “אתה אומר, כי ההולנדים הביאו אדם בלילה אל הגבול, ושלחו אותו בחשאי?” רציתי לשמוע כיצד נהגו בסטניסלב.

“הללו?” אמר סטניסלב, שלח ראשו לפניו והסתכל בעיני. “הם עושים גם דברים אחרים. כל לילה מתנהל בגבול סחר־חליפין באנשים. הגרמנים מביאים את כל הטרדנים שלהם ואת הבולשביקים אל גבולות הולנד, בלגיה, צרפת ודנמרק, וכך נוהגים גם ההולנדים, הבלגים, הצרפתים והדנים. אין לי ספק, כי גם השווייצים, הצ’כים והפולנים נוהגים כך.”

הנדתי ראש ואמרתי: “איני מאמין. הלא זה בלתי־חוקי.”

“אבל הם נוהגים כך. כך עשו לי, וכן פגשתי בגבול ובהולנד כמה עשרות אנשים שעשו להם כך, בכל הארצות שמניתי. מה יכלו לעשות? להרוג ולקבור לא יכלו. אנשים אלה לא פשעו. כל חטאם שאין להם דרכון, שאין הם יכולים להשׂיג דרכון, מפני שלא נולדו או מפני שלא הצהירו על אזרחותם. כל ארץ מנסה להיפטר מחסר־הדרכון־והמדינה, כי אנשים אלה גורמים צרות. כשיבטלו את הדרכונים, ייפסק סילוק־סחורות אנושי – בלתי אנושי – זה. אם תאמין ואם לא, לי עשו כך.”

אולם סטניסלב לא הניח להם להפחידו באיום בעבודת־כפייה ובמאסר ובמחנה־עצירים. עוד בלילה ההוא שב להולנד, והפעם היה נבון יותר ופנה לאמסטרדם. לבסוף מצא אניית־מתים איטלקית, עלובה למדי, והגיע לגינוּאה. שם ירד, עלה אל אניית־מתים, יצרנית־גוויות אמיתית, ואכן עלתה מיד על שונית. הוא ועוד אחדים ניצלו. הוא הגיע בתחנונים לנמל אחר, עלה על אניית־מתים, אבל בגלל קטטה נוראה נאלץ לברוח ועלה על “יוריקה”.

איפה יישאר? איפה אשאר? איפה יישארו המתים באחד הימים? כולם יעלו על שונית, במוקדם או במאוחר. אבל היום יבוא. אין להפליג לנצח באניות־מתים. יום אחד עליך לשלם דמי־נסיעה, אם יאיר לך המזל פנים. ושוב תיאלץ לעלות לאניית־מתים. אין ברירה. היבשה הוקפה בחומה שאין לה קץ, והיא בית־סוהר לנמצאים בתחומה, ואניית־מתים או לגיון־זרים לנמצאים מחוצה לה. זו החירות היחידה שמעניקה ליחיד מדינה המבקשת להתפתח ולהגיע למיצוי משמעותה, אם אין לה אפשרות להדביק לו מיספר, אם אין היא רוצה לרצוח אותו ביד קרה. המדינה עוד תגיע לשימוש בתנועה קרה זו. לפי שעה אין עדיין לקיסר־הקאפיטליזם עניין ממשי ברצח זה, מפני שיש לו אפשרות להשתמש באשפה הנזרקת מעל לחומות בתי־הסוהר. וקיסר זה לא יבטל דבר כל עוד הוא מפיק הכנסה. גם לאשפה שמשליכות המדינות מעל חומותיהן יש ערך והיא מפיקה רווחים טובים, וחטא־לא־יכופר הוא לדחות הכנסות כאלה.

“במדף שמעלי,” אמרתי באחד הימים לסטניסלב, “התפגר מישהו, כך נאמר לי. ידוע לך, לבסקי?”

“בוודאי שאני יודע. היינו כמו אחים. גרמני הוא. ממילהָאוּזֶן בּאֶלזס. איני יודע את שמו האמיתי, וגם לא חשוב לי. אמר, ששמו פָּאוּל. קראו לו צרפתי, או פרֶנץ'. הגיש פחם. פעם אחת בלילה ישבנו שנינו במדף האחורי. הוא בכה כילד וסיפר לי מה קרה לו.”

פּאוּל נולד במילהאוּזן ולמד חרָשוּת־נחושת, כך נדמה לי, בסטראסבוּר או במֶץ. בלבלתי את השמות, כי לא היו חשובים. נדד לצרפת ולאיטליה. באיטליה נעצר כשפרצה הטינופת, ואולי לא, המתן. לא כך היה. הוא היה בשווייץ כשפרצה המלחמה, לא היה לו כסף, העבירו אותו את הגבול והוא גויס. בסיור שבו אותו האיטלקים. ברח, גנב בגדים, קבר את סמרטוטיו והתרוצץ על־פני איטליה, במרכז הארץ ובדרומה. הסביבה היתה מוכּרת לו, כי עבד בה.

סוף־סוף נתפס ונכלא במחנה־מעצר לשבויים־אזרחים. זה היה הסיפור.

ברח, הגיע לשווייץ, הוסגר לגרמניה ועבד שם בבית־חרושת לבירה. אחר־כך הסתבך בענייני־מהפכנים, נאסר ונחשד שהוא צרפתי. הצרפתים לא קיבלו אותו, מפני שיצא את מילהאוּזן לפני עידן ועידנים, ולא הצהיר שהוא גרמני או צרפתי. אין פועלים מתעניינים בטינופת הזאת! יש לפועל מחשבות ודאגות אחרות, בעיקר כשאין לו עבודה, ועליו להתרוצץ כמשוגע כדי להשׂיג משהו לקיבתו.

אבל בגלל עסקי־בולשביקים, שלא הבין בהם דבר, גורש מהארץ. הקציבו לו עשרים־וארבע שעות להתנדפות, או ששה חודשי עבודת־כפייה. כשייצא מהכפייה, יקציבו לו יומיים להתנדפות, ואם לא יסתלק מיד, מצפים לו עבודת־כפייה, בית־סוהר ומחנה־עצורים. כבר לא היה להם מוסד לעבודת כפייה, אמר לי, ואולי היה אלא שלא כינו אותו כך. אבל היו להם מוסדות דומים. הם מוצאים תמיד תואנה חדשה, אם סילקו את הישנה מסיבות כלשהן. מה הם יודעים על מעשי אדם? בעיניהם קיימים רק פושעים ולא־פושעים. מי שאינו מצליח להוכיח שאינו פושע, פושע הוא בעיניהם.

עליו להסתלק. פעמים רבות ביקר אצל הקונסול הצרפתי, אבל האיש סירב לשמוע, גירש אותו החוצה ואסר עליו להיכנס לקונסוליה. נסע פאול ללוּקסמבּוּרג, עבר את הגבול ובא לצרפת. כשנתפס, אמר החמור שהוא צרפתי. הם חקרו אותו וקבעו, כי רצה להשׂיג בדרך לא־חוקית אזרחות צרפתית. הרי זה פשע. פריצה גדולה אינה פשע גדול כל כך. הגיעו לו כמה שנות מאסר.

בקיצור, הוא מצא מיפלט־עכברים: להתגייס ללגיון־הזרים. אם יעמוד בשירות זה, יזכה בחלק העשירי של אזרחות צרפתית.

אבל הוא לא עמד בזה ונאלץ לברוח.

כפי שסיפר לי, לא ידע לאן לברוח. לאן? אל ספרד? טוב, אבל רחוק מאוד. והנה אתה נתקל במרוקנים, הרוצים לזכות בפרס על החזרתך. אין הכוונה כתובה על אפם כשאתה מבקש מהם כמה תמרים או לגימת מים. לשוב כעריק? מוטב להתאבד במקל מושחז.

ויש מהם שאינם שודדים אותך, אלא הורגים או מענים עד מוות, מפני שאתה מהלגיון השׂנוא וכלב נוצרי.

ואחרים מוכרים אותך בפנים הארץ לעבד במנפּטוֹת הכותנה. גם זה תענוג. מוטב לך לעקור את בני־מעיך.

אבל היה מזל לבחור, מזל מטורף. הוא נתקל במרוקנים שרצו להרוג אותו או לקשור אל זנב הסוס ולגרור עד שיתקלף עורו. אך הוא הצליח להסביר להם בעוד מועד – כי בדרך כלל אין הם נכנסים לוויכוח – שהוא גרמני. כן, גם הגרמנים הם כלבים־נוצרים, אבל הם לחמו בצרפתים, וזה ייזקף לזכותם.

קשה מאוד היה להסביר למוסלמי שהוא גרמני. המוסלמי מתאר לו את הגרמני שונה לגמרי מהצרפתי השׂנוא, ולמראה גרמני שאינו שונה מאויבו, אינו מאמין והוא חושד שאתה מרמה אותו. ואם הוא משרת בלגיון־הזרים כגרמני, אין הוא ראוי לאמון כלל.

אין הוא יודע לומר כיצד הצליח לשכנעם. פתאום נתעורר במרוקנים רגש משונה, והם האמינו לו שהוא גרמני ומעולם לא נלחם נגדם. קיבלו אותו, האכילו יפה, מסרו מחמולה לחמולה, עד שהגיע לחוף ו“סוחרי הריבה” הנודעים הביאו אותו אל “יוריקה”.

רב־החובל קיבל אותו בשמחה, מפני שחסר לו גורף־פחם, ופאול היה מאושר להיות בינינו.

“אבל כעבור יומיים אמר לי, אף על פי שלא היו לו תקלות והפחם היה מאוחסן בקרבת־מקום: ‘הלוואי שלא הייתי בורח מלגיון־הזרים. כאן גרוע פי עשרה מאשר בפלוגה הכי נוראה בדיוויזיה שלנו. לעומת החיים כאן חיינו כנסיכים. היה לנו אוכל אנושי ודירות אנושיות. אני אתפגר פה.’”

“אל תשמיע דברים כאלה, פאול,” אמרתי רק כדי לעודד אותו. אבל פאול, שבוודאי כבר נפגע קשות בתלאות הבריחה, התחיל לירוק דם. יותר ויותר. אחר כך הקיא דם גושים־גושים. באחד הלילות, כשבאתי להחליפו, היה מוטל על ערימת־פחם, מגואל כולו בדם. עדיין חי. סחבתי אותו והנחתי במדף שלו. בבוקר, כשבאתי להעירו, היה מת. בשמונה הטילו אותו לים. רב־החובל לא גילה אפילו ראשו, אלא הקיש באצבע למצחייה. לא עטפו אפילו את הגופה. היו עליו הסמרטוטים המגואלים בדם קרוש. גוש־פחם כבד נקשר אל רגלו. נדמה לי, כי אפילו על גוש הפחם הזה הצטער רב־החובל. פאול לא נרשם ביומן. אוויר, משב־אוויר שחלף.

 

40    🔗

פאול לא היה מגיש־פחם היחיד שבלעה “יוריקה” בימי שירותו של סטניסלב בה. היה גם קוּרט, בחור ממֶמֶל. היה הוא מתרוצץ אז באוסטרליה ולא נתפס. לבסוף נתקף געגועים הביתה ונאלץ לשוב לגרמניה. הוא זלל שם משהו, באוסטרליה. איזה עניין עם מפירי־שביתה ומוט־ברזל על ראשו של מֵפר־שביתה, ואחד הממזרים האלה נפל ולא קם. נבצר מקורט ללכת אל הקונסול כדי להסתלק בדרך הטובה, כי בענייני שביתות וסיפורים שריח הקומוניזם נודף מהם, נעשים כל הקונסולים קשוחים, גם אם היו רכים כדונג. הקונסול היה קורץ למשטרה, וקורט היה חוטף את עשרים השנים שלו. הקונסול מתייצב תמיד מאחורי המחשבה המדינית. והמחשבה המדינית, מליצה גדולה זו, עושה צרות בלבד והופכת את האנשים למיספרים.

קורט הצליח להגיע לאנגליה בלי תעודות. אבל אנגליה היא ארץ קשה. כל אי הוא קשה. אתה יכול להיכנס, אבל איך תצא. נבצר מקורט לצאת. נאלץ לפנות אל הקונסול. הקונסול רצה לדעת מדוע נטש את בְּריסבֵּין באוסטרליה, מדוע לא פנה שם אל הקונסול הגרמני, ומדוע בא לאנגליה בדרך בלתי־חוקית.

קורט לא יכול לספר את סיפורו, ולא רצה לספר, מפני שאנגליה לא נתנה לו בטחון רב יותר משנתנה אוסטרליה. האנגלים היו מסגירים אותו מיד לאוסטרליה לשם שפיטה.

בקונסוליה בלונדון, או בסאוּתהֶמפּטוֹן או בכל עיר אנגלית אחרת, נתקף קורט געגועי־מולדת כה עזים – הכול כאן הזכיר לו אותה – עד שפרץ בבכי. הקונסול גער בו שלא יעשה כאן הצגה, כי ישליך אותו החוצה, הוא מכיר ארחי־פרחי כאלה די והותר. קורט ענה לו על כך בתשובה הנמרצת הנכונה, השמורה בפי כל בחור צעיר להזדמנויות כאלה, וכדי לתת תוקף להזמנה המילולית, חטף מהשולחן מַספֵּג והטיח אותו בראשו של הקונסול. הקונסול שתת דם וצרח, אבל קורט כבר נמלט על נפשו.

יכול היה לחסוך לו את הפנייה לקונסול, שהרי הוא בן מֶמֶל, ואין הקונסול רשאי לעזור לו. אין סמכותו מספקת. כרגיל. הריהו עבד־האלילים ולא עוד.

וכך היה קורט למת גמור, שלא יראה את מולדתו לעולם. איש רשמי אישר כי געגועיו הם “הצגה” בלבד. כלום יודע פקיד, כי נווד, פוחח, מבלה־עולם קרוע ובלוא יכול להתגעגע למולדתו? רגשות כאלה שמורים רק ללובשי לבנים צחורים, היכולים לקחת יום־יום מהשידה מימחטה נקייה. יֶס, סֶר.

אין לי געגועי־מולדת. למדתי לדעת, כי העשוי להיות מכורה ומולדת כבוש ומשומר בתיקי־ניירות, כי ערך זה מיוצג על ידי פקיד־המדינה, המסוגל לעקור מלבך כל רגש כזה, עד שלא יישאר לו זכר. היכן מולדתי? במקום שבו אין איש מפריע לי, שבו אין איש שואל למעשׂי, ומאין באתי: מקום כזה הוא מכורתי, מולדתי.

הבחור ממֶמל עלה על אניה ספרדית והגיע לבסוף אל “יוריקה”.

התקני־מגן לא היו ב“יוריקה”, מפני שהם עולים בכסף ומפריעים בעבודה. אניית־מתים אינה מעון־ילדים. פקח עיניך, ואם ייפגע משהו, הרי זה רק בשר־עצלנים או אצבע עצלה, שהשתמטה מהעבודה.

צינורית מיפלס־המים בדוּד לא הוקפה בזכוכית־מגן או ברשת־תיִל. יום אחד פקעה הצינורית במשמרתו של קורט. בצינור מהדוד אל צינורית־המיפלס לא הותקן ברז־מַעבר במרחק בטוח ממנה, כדי שיהיה אפשר להפסיק את זרימת הקיטור אם פקעה הצינורית. עתה קלחו הרותחים בסילון, וחדר־ההסקה נתמלא אדים רותחים.

היה הכרח להפסיק את זרימת הקיטור. הכרח. אבל ברז־המעבר היחיד הותקן מתחת לצינורית, חמישה סנטימטרים מהסילון הרותח הפורץ. חיוני להפסיק את הקיטור, שאם לא כן תרבוץ הגיגית חצי־יום במקומה, ואם תבוא סערה, לא תוכל הגיגית המשותקת לתמרן ותנופץ ולא ישׂרד ממנה קיסם.

מי יסגור את הברז? כמובן, מגיש־הפחם. הנווד הקריב את חייו כדי שתוכל “יוריקה” לתמרן כראוי, ורק אז יילך אל הדגים, אם נגזר עליו.

קורט סגר את הברז. ואז התמוטט, והמכונאי והמסיק הביאו אותו אל המדף שלו. “זעקות כאלה,” סיפר סטניסלב, “לא תוכל כלל להעלות על הדעת. לא היה יכול לשכב על הגב ולא על הבטן ולא על הצד. עורו היה תלוי קרעים־קרעים כחולצה קרועה, כולו מפריח אבעבועות גדולות, זו ליד זו. אילו הובא לבית־חולים, אולי היה אפשר להצילו על ידי השתלת־עור. אבל עור שלם של עגלה היה דרוש להטלאתו. וזעק וזעק וזעק! אילו שמע הקונסול את זעקותיו, לא היה נגאל מהן לעולם. הללו יושבים אל השולחן וממלאים טפסים. מאה מילין מאחורי חזית החיים העירומים. גבורה בשׂדה־הקרב? הבלים! גבורה בשׂדה העבודה. אבל כאן אין מעניקים עיטורים. כאן אינך גיבור. הבחור זעק עד מוות. בערב הושלך הבחור ממֶמל לים. אל תלטוש עיניים, פּיפּיפּ, אני נאלץ להסיר את הכומתה. ואתה חייב ל’דגל־שק'! מוכרח. לים, גוש־פחם קשור לרגלו. הוא נראה כאסיר מעונה. המכונאי השני הסתכל ואמר: ‘עסק ארור, שוב חסר לנו מגיש־פחם!’ רק זאת אמר. והלוא הוא האיש שהיה חייב להפסיק את הקיטור. זה היה תיקון, והתיקונים אינם מעניינו של מגיש־הפחם. כן, כזה היה קורט. ולא נרשם אפילו ביומן־האניה! נרשם דווקא המכונאי השני. הטבּח ראה אותו מנסה לגנוב סבון בתאו של רב־החובל. מה שכבר אפשר לקנות בזה.”

 

41    🔗

עם שאר אנשי־הצוות מיעטתי לדבר. על פי רוב היו מנומנמים, רוטנים, זועפים, אם לא היו שתויים, אך הם השתכרו בכל נמל. אבל היושר מחייב לומר, כי הם לא דיברו אלינו. היינו מגישי־פחם בלבד, אני וסטניסלב. והמגיש הוא לא־כלום, פחות ממלח־כשיר, ואפילו לא שווה־ערך לפועל־סיפון. כל אלה אדונים בהשוואה למגיש־פחם. המגיש מתפלש בזוהמה ובאפר, והריהו זוהמה ואפר. אתה עלול לטנף את אצבעותיך במגע עמו. ואין לדבר על הנגר, והגבוה ממנו – רב־המלחים! לעומתו אינך אלא תולעת קטנה. אין כפועלים יודעים להבחין הבחנות דקות מן הדקות בענייני מעמד.

ואפילו בבית־החרושת, החורט את הברגים לאלפיהם, לפי תדמית, איזה אדם גדול הוא לעומת האיש הנושׂא את הברגים בסל אל המחסן! והאיש הנושא את הברגים, מה גדול הוא לעומת האיש המטאטא את האולמות! ובעל המטאטא הולם בגאווה על חזהו ואומר: “עם אדם זה, המחטט באשפה כדי לאסוף את שבבי־הפליז, לא יהיה לי כל מגע! איזה צורה יש לזה?”

אין הבדל־המעמד מבוטל גם בין המתים. ואולי הוא אפילו גדול יותר. המת שנטמן ליד החומה, מפני שהיה הכרח לטמון אותו באיזה מקום, אפס הוא. הנקבר בארון עשוי עץ־אשוח, הוא כבר חשוב יותר. בלילה, כשהמתים רוקדים, אין החשוב הזה מציץ אפילו לעברו של הקבור ליד החומה, אבל עיניו נשׂואות בקנאה אל הרוקדים בארון עשוי אלון. אין הוא מעֵז לשאת עיניו אל המהלכים בכבדות בארון־מתכת שפינותיו מוזהבות. והם גם יאסרו עליו להסתכל בהם. כדי שיהיה הכול ברור מראש, קוברים את אלה בארונות־מתכת שפינותיהם מוזהבות, ואת אלה בארגז מלבּני הנטמן בפינה. ורק התולעים, פועלות־הניקיון המהפכניות, אינן מבחינות בין המעמדות. כולן לבנות וגודלן שווה, וכולן רעבות. והן מוצאות את מזונן באותה מהירות בארון־המתכת ובארגז הפשוט.

האדונים, הנגר ורב־המלחים ומכונאי־המנופים, היו קצינים זוטרים. מזוהמים היו כמונו, לא היו ותיקים יותר בים, היו פחות חשובים מהמגישים לשיִט התקין של “יוריקה”, אבל המגישים נצטוו לשרת את האדון מכונאי־המנופים. חייבים היו להביא לו אוכל מהמטבח, להעמידו על השולחן ולסלק אחר כך את הכלים. הכול, כדי שיישמר הבדל־הדרגות. בנמל, כשהמסיקים והמגישים עובדים ביום, מסיק מכונאי־המנופים את הדוודים בלילה. אבל בים הוא מתמזמז בצחצוח המכונות, סָך איזה מֵסב, מפרק אָסוּך אוֹטוֹמטי, רוחץ ומרכיב מחדש, נוגע פה ושם. בזכות פעולות אלו אינו חייב לישון במדור המשותף, גר בתא שבו שני מדפים בלבד, ואולי שלושה, וכן הוא מקבל ביום הראשון פודינג־סולת במיץ פטל, ופעמיים בשבוע שזיפים בעמילן כחול, ואילו לנו אין פודינג ביום הראשון ושזיפים בעמילן – רק אחת לשבוע. וכשאנו מקבלים פעמיים שזיפים ודג מיובש כאבן, הוא מקבל שזיפים שלוש פעמים. וכמוהו הנגר והקצינים הזוטרים. בתמורה עליו לרדוף אותנו ולהשגיח שלא נפתח מחסן־פחם קרוב לדוודים בשעת סערה, כשיש עוד כמה קילוגראמים במחסן המרוחק. מה היה קיסר עושה בלגיונותיו לולא הסַמלים, העומדים בשלב הראשון בסולם אל דרגת הפילדמרשל? סַמלים הבאים מלמעלה אינם שווים הרבה. הם חייבים לבוא מלמטה: אם הוכו עוד אתמול, ייטיבו להכות היום.

אחריהם עומדים בסולם־החשיבות הכשירים ופועלי־הסיפון. סטניסלב ידע יותר מכל שלושת הכשירים יחדיו, אבל הוא נחשב לטינופת. מאושרים היו אילו נצטוו המגישים לשאול את מכונאי־המנופים אם מותר להם לעבור על ידו.

ואף על פי כן, כולם מתים וכולם צועדים בדרכם אל הדגים.

אם עדיין לא נפגע הרגש האנושי שבהם, היה אפשר לדבר עמם, שכן ידעו שאנו מתגוללים בערימת־טינופת משותפת. המנוסים פחות מבין פועלי־הסיפון לא הרגישו בטחון בינינו, זאבי־הים הוותיקים, ועל כן לא נקשר כל קשר בינינו. אבל במרוצת הזמן פיתחה שותפות־הגורל רגש־שייכות מסוים. אבודים היינו כולנו, אף שלא הודינו בכך, וכל אחד עוד קיווה לגאולה. לכולנו היה צפוי גורלם של הגלאדיַטוֹרים, וכולנו ידענו זאת בלי להודות. אין יורדי־ים מדברים על טביעת אניות ועל המוות, כי רע הדבר. הדיבורים מזמינים אל האניה את האורח המאוס. דווקא ציפייה מודעת זו, ספירה חרֵדה זו של הימים שבין נמל לנמל, העלמה מאופקת זו של הידיעה, כי גם אם יארך הזמן, אנו קרבים יום־יום אל היום האחרון, כשיתחולל המאבק הגס על החיים – כל אלה קשרו אותנו בקשר מיוחד במינו.

איש לא ירד לנמל לבדו, תמיד ירדנו שניים או שלושה. מראה שודדי־הים עלובים היה יפה בהרבה מהמראה שלנו. לא באנו במגע עם צוותי אניות אחרות. היינו מזוהמים ובלואים מדי, והם גם לא שׂמו לב אלינו. יכולנו לומר ככל העולה על רוחנו, והם העמידו פנים שאינם שומעים, שתו את היין או היי"ש והלכו לדרכם. הם היו בני מעמד־הפועלים הישר, המעמד הרביעי. אנו היינו בני המעמד החמישי, שהם עדיין מחוץ לתחום כל עוד אין בני המעמד הרביעי יושבים אל האבוס. אולי היינו אפילו בני המעמד הששי, ועלינו להמתין כמה מאות שנה לתורנו.

בני המעמד הרביעי נמנעו אולי ממגע אתנו מפני שראו בנו פושעים הנכונים לכול. והלוא היינו כאלה. אדישים היינו לכול. יקרה מה שיקרה, הגרוע יותר כבר לא יקרה לנו. ובכן, הלאה הכול!

כשנכנסנו לפונדק של ימאים, דאג הבעלים בחרדה להיפטר ממנו מהר ככל האפשר, אף על פי שהוצאנו כל מה שהיה עמנו, לא בכיסים, כי קרועים היו, אלא בפה או בשולי־הכומתה הפנימיים, אם עוד היו קיימים. לקוחות טובים היינו, אבל כל עוד אנו בפונדק, לא גרע הבעלים עין מחבורתנו, ובלש אחר כל צעד וכל מבט. אם נראה לו, כי אחד משלנו הרטיט עין או שלח מבט ברור מדי אל מישהו מבני המעמד ההגון, ניגש הבעלים מיד אל האיש הנרמז ושכנע אותו, כי לטובתו עליו להסתלק. חייב היה לפעול בזהירות שלא יבחין הלקוח בסיבת החרדה, מפני שאז היה פותח פה, והתגרה היתה בלתי נמנעת.

אין זאת כי במרוצת־הזמן נטבע משהו בפנינו שהיה מטיל אימה על כל אדם שאינו מאנשי “יוריקה”. אולי גרמו לכך העבודה הרבה מדי שעשינו, המצב הנואש שהיינו שרויים בו כולנו, המתח המתמיד של “יוריקה” האבודה, הזועקת שאינה רוצה לצלול אל הדגים. היה בוודאי משהו בפרצופים שלנו ובעינינו, שהיה מביא נשים שנקלעו במפתיע לחוג־הראייה שלנו להחוויר ולצעוק. אפילו גברים הסתכלו בנו בחשש ופנו לדרך אחרת, כדי שלא לעבוד לידנו. השוטרים עקבו בעיניהם אחרינו עד שנעלמנו. מיוחדת במינה היתה תגובת הילדים על הפגישה עמנו. מהם שפרצו בצעקות וברחו כמשוּסים, ומהם שנעצרו, קרעו עיניהם לרווחה כשעברנו על פניהם, ואחרים הלכו אחרינו עוצרים נשימתם, כאילו ראו דמויות מהחלום יורדות למציאות, ואחדים – ומעטים היו – ניגשו אלינו, הושיטו יד, צחקו ואמרו: “שלום, אדוני!” או “שלום, ימאי!” או משהו מעין זה. בין המושיטים לנו יד היו גם אחדים, שלאחר לחיצת־היד הסתכלו בנו בעיניים קרועות ובפה פעור, וברחו פתאום בלי להפוך פניהם.

האם היינו מתים עד כדי כך, שנפש הילד ראתה בנו את המוות, הרגישה בו? האם הופענו לעיני הילדים בעודם חולמים ברחם אמם? האם נקשר קשר מיסתורי בינינו, המסתלקים, הנידונים למוות, לבין נשמות הילדים העוברים את הסף אל החיים ועדיין נושׂאים בדעתם את צל הממלכה הנעלמת? אנו – ההולכים, הם – הבאים, הקירבה בינינו טמונה בניגוד.

מעולם לא היינו רחוצים כראוי. אין אתה מתרחץ יפה בחול ובאפר. בנמל, כשרצית לקנות סבון, כבר אזל הכסף למטרות שנראו חשובות יותר, יין וזמרה וכל השאר. ידענו לשיר, זו היתה נהימה ויבבה, אבל איש לא צעק מאחד החלונות שנסתום. הם נזהרו. השוטרים לא ראו ולא שמעו.

לפעמים קנית חתיכת סבון, אבל רק יום אחד נהנית ממנו. מיד נעלם. הן אי־אפשר לשׂאת את הסבון כל היום בפה, כדי לשמור עליו מגניבה. ומאחר שגם את הכסף קשה להחזיק בפה, ואין לך רצון שייגנב ויגרום לך צער, הוצאת את כולו, הרי זו הדרך הפשוטה ביותר.

לפעמים נכנסנו לשם תגלחת, אם זכרנו על כך בעוד הכסף עמנו, או אם הצצנו במקרה בחלון־ראווה ולא הכרנו את עצמנו. מראָה לא היתה לאיש. וטוב הדבר, שכן לא ידע איש מה מראהו. כל אחד חשב שבגלל המראה האיום של חברו צעקו הנשים והתחבאו בבית: לא מגולח, הפנים אדומות וצלוקות מהשפשוף בחול ובאפר, הזרועות החשופות מכוסות צלקות־כווייה, הבגדים חרוכים, קרועים ובלואים. לנמלים הגדולים לא ירדנו. אין לנו מה לחפשׂ שם. העדפנו את נמלי אפריקה או סוריה. לעתים רחוקות עגנו ליד הרציף בספרד או בפורטוגל, על פי רוב עגַנּו במעגן, והמיטען הובא אלינו בספינות ובסירות. רב־החובל יודע בוודאי מדוע העדיף לעגון במרחק מהרציף בנמלים מסוימים. הוא אותת לסירה ושט לנמל, לסדר את ענייני־הניירת אצל הקונסול או ברשות־הנמל.

שטנו במסלולים שלנו. אין כיום אניות־מתים. הן היו לפני המלחמה. אין, מפני שאין לראותן בנמל, בנמל מהידועים. הן שטות בים וכל מפרץ הוא נמל להן, אם אך הוקמה בו סככה: במימי סין, הודו, פרס, מַלַיה, בחופים הדרומיים והמזרחיים של ים־התיכון, בחופי מַדַגַסקר, בחופיה המזרחיים והמערביים של אפריקה, בחופי אמריקה הדרומית, בים הצפון. רב המרחב בים לכול, ולעוד אלפי אניות. כפי שאינך מצליח לגרש את הנוודים מדרכי העולם, שכן עשׂויים להימצא ביניהם אנשים הגונים החסרים פרוטה, כך אינך מגרש את אניות־המתים משבעת־הימים. המחפשׂ אניות אלה, אינו מוצא אותן. שטח המים בעולם גדול פי שלושה משטח היבשה. ולעולם יש נתיבות בים לכל אניה, ואילו ביבשה אין עדיין דרך לכל בן־בלי־בית.

מעולם לא מצא את “יוריקה” האיש המחפשׂ אותה. רב־חובלה הוא אדם היודע יפה את מלאכתו.

הוא ידע להתהלך עם רוזנים ונסיכים, ובוודאי היו רואים בו אדם כערכם. כשנחשד משהו בעסקיו, ידע לגבור על הממולחים ביותר. מיסמכיו היו תמיד בסדר גמור, ככל שהדבר נוגע ל“יוריקה” ולתכולת קיבתה. שום אניה שמורה ובעלת־זכיונות לא יכלה להציג מיסמכים טובים יותר. ויומן האניה? מדויק, והכול רשום כראוי.

פעם אחת קרבה אלינו אניית־מלחמה צרפתית, כשעוד שטנו במי־החופים. האניה מחפשׂת. כל ילד יודע, כי בשׂר בקר משומר עם עצמות עסק טוב הוא.

האניה אותתה, ואילו רב־החובל התעלם ממנה. האניה ירתה פגז־עצירה ו“יוריקה” נעצרה. לא היתה מספיקה לברוח. עוד היתה בתחום מי־החופים. אניות־המלחמה אינן מתחשבות בתחום. הן מנסות לעצור גם מחוץ לתחום. רב־החובל ייאלץ להוכיח בבית־המשפט כי היה מחוץ לתחום, כמה מילין. ההוכחה אינה קלה. אין עמודי־גבול בים. לפעמים מצליח רב־החובל להוכיח שהיה כבר בחוץ. ואז הם משלמים את הנזק. וכעבור חצי־שעה הם מנסים לעצור מחדש.

רק האיש הקטן חייב לשמור את החוק, המדינה אינה חייבת. היא כול יכולה. האדם חייב לנהוג לפי מצווֹת המוסר, למדינה אין מוסר. היא רוצחת כטוב בעיניה, היא גונבת כטוב בעיניה. היא חוטפת ילדים מידי אמהות כטוב בעיניה. היא מפרידה בין הנשׂואים כטוב בעיניה. היא עושׂה כרצונה. אין לה אל בשמים, אבל את אזרחיה היא מחייבת להאמין בו בעונשי גוף ונפש, אין לה מצווֹת מחייבות, אבל היא נוטעת אותן בלב הילדים באלוֹת. המדינה קובעת לעצמה את חוקיה, כי היא כול־יכולה, כול־יודעת, מצויה בכול. המדינה קובעת חוקים לעצמה, גם אם תתעלם מהם כעבור שעה. ואפילו תפֵר אותם. אין לה שופט שיתבע ממנה אחריות, וכשאדם מתחיל להטיל ספק בה, המדינה מניפה לעיניו את הדגל: אדום־לבן־כחול, הידד, הידד, הידד, והאדם מיטמטם והיא שואגת לאזנו: “הבית והאח, האשה והילד,” ושולחת עשן בעיניו: ראה את עברך המפואר. והאנשים חוזרים על הפטפוט הזה, כי הכול־יכולה הורידה אותם בעבודה הממושכת לדרגת מכונות ואוֹטוֹמטים, המניעים את גפיהם, עיניהם, שׂפתותיהם, לבותיהם ותאי־מוחם לפי פקודת המדינה־האלילה הכול־יכולה. אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא הצליח בזה. והלוא הוא יודע לבצע משהו. אולם לעומת מפלצת זו, המדינה, אין הוא אלא שוליית־אומן. כשידעו אנשיו להניע את גפיהם, התחילו להיות עצמאיים. הפרו את מצווֹתיו, חטאו בהנאה מטורפת, ברחו ממנו ולבסוף הורידו אותו מכסאו. מצבם אצל האל החדש והכול־יכול קשה יותר, מפני שעדיין הוא צעיר, ואילו הם אינם מעיזים לדרוך על יבלותיו ולקטוף את התפוחים מהעץ שלו.

נעצרנו. לא היתה ברירה. הצרפתים היו מפוצצים אותנו. עתה עלו.

“נבקש לראות את המיסמכים. כן, תודה, הם בסדר. עלינו לבדוק. לא נעכב אותך הרבה. רק כמה דקות.”

“בבקשה, בבקשה, רבותי, אבל אל תאריכו. יש לי איחור, או שאאלץ להתאונן על ממשלתכם.” רב־החובל צחק. איזה כשרון־צחוק היה לו! בצחוקו, שהיה עליז למחצה, אירוני למחצה, רוקן מתוכנו כל חשד אפשרי. המחפשׂים שמעו משהו על בשׂר־משומר עם עצמות בפנים. הם זחלו כנמלים בספנת־המיטען וחיפשו בשׂר־משומר משיקאגו. ואילו רב־החובל צוחק וצוחק.

לא היה שם בשׂר משומר. אולי היו במטבח כמה פחיות לצורכי הצוות.

אבל קקאו היה כאן. הולנדי, באחריות, טהור, נטול־שמן, של וַן־הוּטֶן. תיבות ותיבות. כל הקקאו בפחיות. כדי שלא יתנדף הניחוח.

הקצין המחפשׂ הקיש על תיבה שהיתה באמצע הערימה. התיבה הוצאה, ציווה לפתוח אותה.

פחיות גדולות, יפות. על כולן תוויות. ניגש רב־החובל אל התיבה, שלף פחית והושיט אותה לקצין, ולצחוקו שיווה נימה סַרקסטית מודגשת. הקצין הסתכל ברב־החובל, אחר כך בפחית, ניגש בצעד נמרץ אל התיבה הפתוחה ושלף פחית אחרת. תלש בחפזון את התווית ופתח את הפחית: קקאו.

רב־החובל רעד מרוב צחוק.

פתאום נזכר הקצין בבשר המשומר עם העצמות בפנים, ושפך את כל הקקאו מהפחית.

קקאו. ולא שום דבר אחר. רק קקאו נטול־שמן של ון־הוטן באחריות.

רועד מהתרגשות לקח הקצין את הפחית שבידי רב־החובל, תלש את התווית ופתח את המכסה: קקאו. סגר את המכסה, נתן את הפחית בידי רב־החובל ואמר: Merci beaucoup!. מה התרחש בלב רב־החובל כשלקח הקצין את הפחית מידו, יודע הוא בלבד, אבל הוא צחק. ובוודאי שמעו את צחוקו גם באניית־המלחמה.

הקצין ביקש סליחה, רשם בתעודת־הביקורת את מיספרה של התיבה שנפתחה, צירף קבלה על שתי פחיות־הקקאו שהושחתו, ירד עם אנשיו לסירה ושב אל אנייתו.

כשהפליג, קרא רב־החובל למטבח: “טבח, הערב קקאו לכל הצוות, גם עוגת־צימוקים.”

ניגש אל התיבה, חיפש רגע קל, עד שמצא את מבוקשו, שלף את הפחית ונתן אותה בידי הטבח. עתה ציווה לסגור את התיבה ולהעמידה במקומה.

בשעת מעשה עמדתי על הסיפון. ומכיוון שאסור להחמיץ הזדמנויות, נכנסתי בלילה כדי לסלק כמה פחיות קקאו. בנמל הקרוב יכניסו כמה שילינגים, או שיהיה אפשר לקבל תמורתן רוּם.

חמש פחיות הבאתי והחבאתי.

בשעת חילוף־המשמרות אמרתי לסטניסלב: “כבר חשבת פעם על הקקאו? משלח־יד הוגן. כמה שילינגים יהיו מזה.”

“אין בהם אפילו שילינג אחד. אילו היה בהן קקאו. הרי אלה פולי־קקאו, וכשאין לך טחנת־קקאו מתאימה, שתוכל למכור אותה יחד עם הפולים, לא יתן לך איש אפילו פרוטה תמורתם.”

העניין נראה לי חשוד. סטניסלב כבר בדק את העסק. בוודאי כבר פתח תיבה, כשהשנייה עוד היתה תלויה באוויר, בשעת הטעינה.

טיפסתי אל המחבוא שלי במחסן ופתחתי פחית. הצדק עם סטניסלב. פולי־קקאו. קשים מאוד, נעוצים בתרמילי־פליז. גם בפחית השנייה. בשלישית, ברביעית, בחמישית. לא, אין לי עניין בפולי־קקאו המיועדים למרוקו. אילו היו לנו באנייה “טחנות־קקאו” המתאימות לכדורים אלה, לא הייתי מצליח להורידן לחוף.

רק רב־החובל ידע להפוך פולי־קקאו לאבקת־קקאו. יכול היה לעשות זאת בין שהיה משאיר את הפחית בתיבה, בין שהיה מוציא אותה. אמן היה בכישופים. יֶס, סֶר.

 

42    🔗

שטנו אל טריפולי והים היה סוער מאוד. בחדר־ההסקה טולטלנו לכל הצדדים, ובמחסנים היה אפילו קשה יותר. רבצתי על ערימת־הפחם לנוח קצת, והסתכלתי בצינורית מיפלס־המים בדוד, צינורית שידעה לבלוע, תוך עינויים גדולים, ימאי מגודל, אם זה היה רצונה. שאלתי את עצמי, האם הייתי ניגש לסגור את ברז הקיטור, אילו החליטה הצינורית להתענג תוך התפּוצצות.

כמובן, שלא אסגור. אבל מי יודע לומר מה יעשה לא כשתוצג השאלה אלא כשתעמוד להכרעה? המסיק עלול לשכב למטה, בלי יכולת להיחלץ. להפקיר את המסיק שלי, שיצעק אחרי כל ימי חיי: “פּיפּיפּ, פּיפּיפּ! אני נשׂרף! הוצא אותי, פּיפּיפּ! איני רואה, עיני נכווּ, פּיפּיפּ, מהר, אני מת! פּיפּיפּ!”

כן, איך תוכל להשאיר שם את המסיק שלך. אתה תיגש, גם אם תישארו שם שניכם, שׂרופים. ואולי לא אגש. מדוע? כי גם חיי שווים משהו. חיי…

“פּיפּיפּ, פּיפּיפּ, קפוץ הצדה, אל תביט, שמאלה!” שואג המסיק, וקולו גובר על רעש המכונה.

קפצתי שמאלה ונפלתי על ברכי, כי מעדתי על היעה שהיה מוטל שם. נשמעה מהלומה עזה, מחרישה אוזניים.

באבק הפחם ראיתי את חיוורונו של המסיק. גם המתים מחווירים. קמתי ושפשפתי את רגלי וברכי הפצועות, ואז ראיתי מה קרה.

ארובת סילוק־האפר נפלה פנימה.

ארובה זו היא צינור עגול, דומה לארובה רגילה, כמטר קוטרה. בה מושכת הכננת את פח־האפר כלפי מעלה.

הארובה בלטה לתוך חדר־ההסקה ונסתיימה שלושה מטרים מעל לרצפה. למעלה היתה מסוּמרֶרת אל גוף האניה. אין זאת כי הברזל סביב המסמרות החליד לגמרי, ובסערה ניתקה הארובה ממקומה ונפלה. לאן תפול? כמובן, לחדר ההסקה. משקלה מאה קילוגראם ואולי יותר. העומד מלמטה ייחתך לכל אורכו לשניים. כמו בסכין גילוח. או שתקוצץ זרוע, או כתף. במידת־הרחמים תקצץ הארובה חצי רגל בלבד. מי העלה על הדעת אפשרות־נפילה של הארובה? מימי חורבן ירושלים היא תלויה כאן, ומעולם לא נפלה. בכל מאות השנים שחלפו. ופתאום היא נופלת.

גורל הימאים. גורל הפועלים. אשמתך היא. הסתלק בעוד מועד ולא יקרה לך דבר. האלוֹ, המסיק, הסתלקתי בקפיצה אחת. עם צעקתך הראשונה: “מגיש, 'סתלק!” קפצתי כמו קוף. לא שקעתי במחשבות. “יוריקה” מפתחת את החושים, מקיימת בך דריכות.

“כן, מסיק, לעזאזל, זו היתה קפיצה לעניין ובזמן.”

לא כל כך. מחר יפגע בך, מחרתיים בסטניסלב. אין איש יודע במי יפגע הכדור הבא. אנו במלחמה. סלק ראש! לפני ששמעת, כבר סולק הראש. השאר רובץ במקום. איש לא ישלם. משליכים לים. גוש־פחם קשור לרגל. הצדעה למצחייה. נגינת־אשכבה.: “שוב אין לנו מסיק.”

צינורית־המפלס שלמה. כבר היה לה קרבן. ארובת־האפר קלקלה את מצב־רוחו של המסיק. הנקמה אורבת. מה תהיה הצינורית הבאה? מי הוא הבא בתור? בחור, הדק חגורתך. אזהרה מרחפת באוויר. אזהרה לך. “האורח” הרע מסתובב כאן. מזדחל לפינות, אורב במחשכים. בהזדמנות הקרובה יעשׂה מלאכה מושלמת יותר, ולא יאפשר למסיק להסתכל במקרה כלפי מעלה ולראות כיצד מתחיל ניתוקה של הארובה. בפעם הבאה יישבר אולי הלוח שעליו אתה עובר אל המחסן.

בחור, נראה לי כי מוטב שתרד בטריפולי. גם אם מת אתה. הלוא גם המת יוצא ברצון מקברו לטיול, כדי לראות מה מתרחש בחוץ, ומפני שלא קל להתרגל לאוויר המחניק בקבר. אמנם תיאלץ לשוב לקבר או לאניית־המתים, אבל בינתיים נשמת אוויר צח, ובפעם השנייה הכול קל יותר.

אבל בטריפולי לא ניתן להיעלם. לא יכולנו לצעוד צעד בלי שמירה. אילו ניסינו, היינו נתפסים ומוחזרים לאניה. הם היו תובעים מרב־החובל תשלום על החזרת העריקים, והוא היה מנכה לנו את הסכום משׂכרנו. גם בסוריה לא הצלחנו. לא ניתן להסתלק. היינו אנשים חופשיים, ימאים חופשיים. מותר לנו לרדת בנמלים, לסבוא בפונדקים, לרקוד, להפסיד כספנו בהימורים ולהניח לשדוד אותנו. הכול מותר לנו מפני שאנו ימאים חופשיים ולא אסירים. אבל כשמניפה “יוריקה” את דגל ההפלגה הכחול, ואילו אתה נדחק בחשאי לאיזה מקום מרוחק מהרציף או מהמזח, או לסימטאות הנפתלות ולפינות האפלות, מיד תרגיש יד על זרועך: “Monsieur, s’il vous plait, האניה שלך ממתינה לך, אנו נלווה אותך כדי שלא תתעה בדרך.”

וכשעלית על “יוריקה”, הם רשאים לעמוד ברציף ולאסור עליך לרדת, כי דגל־ההפלגה מונף, וחירותך תמה.

צדק סטניסלב: “כבר לא תרד לעולם. ואם תרד, יתפסו אותך ויעלו על גיגית־מתים אחרת, שאולי היא גרועה יותר. המתים יקבלו אותך תמיד, אפילו מידיה של המשטרה. בתודה יקבלו. יתקעו אפילו עשרה שילינגים לידו של המוסר אותך. יאכילו אותך עד שיוכלו למכור לאניית־מתים אחרת שתיכנס לנמל. הלוא הם חייבים להיפטר ממך. הן לא יוכלו לגרש אותך למולדת. אין לך מולדת.”

“איני מוכרח לעלות.”

“מוכרח אתה. רב־החובל יאמר ששׂכר אותך בתקיעת־כף. לך לא יאמינו ולו יאמינו. הוא רב־חובל ויש לו מולדת, אפילו זו מירמה וגם הוא אינו יכול לשוב. אבל הוא רב־החובל. אתה חייב לעלות. הוא שׂכר אותך. לא ראה אותך מעולם. שׂכר בתקיעת־כף. עליך לעלות. עריק אתה.”

“דבר דברים ברורים, סטניסלב. הלא קיים חוק,” אמרתי, כי חשבתי שהוא מפריז.

“זו האניה הרביעית שלי. שלך היא הראשונה. ואני אבוד. עד הסוף.”

“אין הם יכולים לאלץ אותך. הלוא באתי מרצוני ל’יוריקה'.” טענתי.

“כן, בפעם הראשונה אתה בא כמעט מרצונך. אבל אילו היו ענייניך בסדר, לא היית בא. אילו היו ניירותיך בסדר, לא היה איש מעֵז לספר לך שטות כזאת כמו תקיעת־כף, עריק ועוד. אתה דורש ללכת לקונסול. הם חייבים להרשות לך ומותר להם גם להצטרף. כשמכיר בך הקונסול, עליהם להסתלק. אין כאן דיבורים על תקיעת־כף. הוא אומר לרב־החובל: ‘מי אתה? מתי נבדקה האניה בפעם האחרונה? מה טיב הסידורים בשביל הצוות, האוכל, השׂכר, הדיור?’ מיד יסתלק רב־החובל ולא יזכיר את תקיעת־הכף. אתה יכול ללכת אל הקונסול? יש לך תעודות? יש לך מולדת? ובכן, זהו. עכשיו הם יכולים לעשׂות בך כרצונם. לא מאמין? רד, נסה.”

“הפנקס הדני שלך איננו בידך?” שאלתי את סטניסלב.

“שאלה! שאלה כה טיפשית! אילו הפנקס בידי, כבר לא הייתי כאן. מכרתי אותו בעשרה דולאר, כשקיבלתי בהמבּורג את הדרכון היפה. אבל אי־אפשר לעלות בעזרתו על אניה דנית, או להראות אותו לקונסול דני. הוא יחרים את הפנקס מיד, מפני שהשם רשום אצלו: האיש היה שתיין, ואיננו עוד בחיים. אבל לעניינים קטנים הוא שווה מאה דולאר. אילו היה בידי. הלוא סמכתי על דרכוני המסודר. היה דרכון כמבצר, טוב ובטוח. בריא. אמיתי עד אישוני־העיניים. טוב מעשׂר שבועות. היה אפשר לצלצל ולשאול בהמבורג מכל קצווי ארץ. מספיק לומר את מיספר הדרכון, ומיד תישמע התשובה: הדרכון צלול כיהלום. והיה בסך־הכול קישוט־של־גבס. פרצוף נאה שאין מאחריו שום דבר.”

“מדוע לא ניסית במקום אחר?”

“ניסיתי, פּיפּיפּ. מה אתה חושב, שאוותר על פראק הדור כזה בלי למדוד אותו עשׂר פעמים. אולי בכל זאת יתאים לי. נזדמנה לי גם אניה שוודית. לא הגענו אפילו אל הקונסול. רב־החובל הציץ בי ואמר מיד: ‘אין מה לעשׂות. לא אוכל להיפטר ממך.’”

“אבל הגרמנים היו לוקחים אותך,” אמרתי.

“דבר ראשון, השׂכר שלהם שווה לתחת. לא איכפת לי. אבל כשאתה בא מיד יאמרו: ‘לא לוקחים פּוֹלאקים. פּוֹלאקים החוצה! זוללים פחם של שלֶזיה עילית! לא יכולים להשׂביע את הזרבּוּב הפולני שלכם.’ ועוד דברים כאלה. בכל המסע הייתי שומע בוודאי דברים כאלה. גם אילו יכולתי לעלות. אנשי הצוות גרועים פי עשׂרה, מוסתים פי עשׂרה. לא תחזיק מעמד מבוקר עד ערב: ‘פּוֹלאק חזיר. פּוֹלאק טינופת. פּוֹלאק אשפה. האינכם רוצים לצרף גם את בּרלין, חזירים פולניים?’ לא תעמוד בזה, פּיפּיפּ. תקפוץ לים. אז מוטב כבר ב’יוריקה'. כאן לא מטיח איש את הלאומיות בפרצוף של חברו, מפני שאין לשום איש לאומיות שאפשר להתפאר בה.”

וכך חלפו חודש אחר חודש. עד שעמדתי על כך, כבר שטתי ארבעה חודשים ב“יוריקה”. ואני חשבתי שלא אוכל להיות בה יומיים.

 

43    🔗

הַניחו לנו ליצור אנשים בצלמנו ובדמותנו, והניחו לנו לנטוע בהם את הכושר להאמין ולהתרגל, כדי שלא יורידו אותנו באחד הימים מכסא מלכותנו. “יוריקה” נעשתה נסבלת למדי. היתה למעשה אניה נחמדה. האוכל לא היה רע כל כך, כפי שנדמה היה תחילה. מפעם לפעם ניתנה ארוחת־בוקר שלאחר־סערה. לפעמים קקאו ועוגת־צימוקים. ולעתים חצי כוס גדולה קוניאק או כוס מלאה רוּם. לפעמים נתן הטבח חצי קילו סוכר תמורת אגוזי־פחם יפים שבחרנו לו מהערימה.

גם הזוהמה במדור היתה נסבלת. לא היו לנו מברשת ומטאטא. טאטאנו בשׂק. גם סבון לא היה לנו. ואם קנינו סבון לשימוש הפרטי, לא השתמשנו בו לניקוי המדור. עוד לא נטרפה דעתנו.

גם המדף לא היה קשה כפי שהיה תחילה. התקנתי לי כרית מסמרטוטים ופסולת־חוטים. פשפשים? יש גם במקומות אחרים. לא ב“יוריקה” בלבד. היה אפשר לשאת את הכול. גם המראה לא היה מטונף כפי שנראה לי בימים הראשונים. גם כלי האוכל לא היו שמנים כל כך.

עם כל יום שחלף נעשה הכול נקי קצת יותר, טוב יותר, נסבל יותר. כשהעיניים מסתכלות במשהו זמן רב, הן חדלות לראות אותו. כשאברים עייפים נחים יום־יום על אותם לוחות קשים, הם ישנים כמעט כמו על גבי נוצות. כשהלשון טועמת יום־יום אותם מאכלים עצמם, אין היא יודעת מה טעמם של מאכלים אחרים. כשהכול מסביב מצטמצם, אינך רואה כיצד אתה מתכווץ, וכשהכול מטונף סביבך, אינך רואה כמה אתה מטונף.

היה אפשר לשׂאת את “יוריקה”. טוב היה לשׂוחח עם סטניסלב. בחור חכם ואינטליגנטי היה, שראה הרבה ובעיניים קרועות לרווחה. ולא הניח לטמטם את מוחו על נקלה. לפעמים ניתן לשׂוחח גם עם המסיקים. תמיד ידעו לספר איזו חדשה. פועלי־הסיפון לא היו מטומטמים כלל. המטומטמים לא הגיעו אל המתים, ורק לעתים רחוקות נקלעו לכאן אנשים בינוניים. אצל הללו תמיד הכול בסדר. לעולם לא יפלו מהחומה, מפני שלעולם לא יטפסו עליה כדי לראות מה מתרחש מעברה. הם מאמינים בסיפורים על המתרחש שם. הם סבורים, כי מאחורי החומה יושבים רוצחים ומציתים. הרוצחים והמציתים יושבים תמיד מעֶברה של החומה. אל יסתכנו איפוא בטיפוס עליה. מי שאין לו פתק בכיס, שבו כתוב וחתום כי הוא בן אמו, יישב בבית. החירות קיימת, אבל היא זקוקה לחותמת. מה לי ולחירות. ארבעה חודשי שׂכר שלי הם בידי רב־החובל. כמאה־ועשרים פזטות קיבלתי מיקדמה. נותר סכום נכבד, כשאתה מחשב אותו בשטרלינגים.

לא רציתי לעבוד חינם ולתת את כספי במתנה לרב־החובל. על ידי כך היטיב להחזיק בי. אבל איפה ארד מהאניה, ומתי? אין איפה לרדת. בשום נמל לא תאושר הירידה. לא תעודות, לא מולדת. לא נוכל להיפטר מהאיש. לא אוכל לשׂכור אותך.

יש דרך אחת בלבד לפיטורים: דרך הגלאדיַטורים. להירשם על שרטון. להירשם אצל הדגים. אם תינצל, תעלה לחוף. לא יוכלו להטיל אותך בן־רגע למים. אדם שנטרפה ספינתו. הוא מעורר את רחמי הבריות, בעיקר של תושבי החוף. למתים אין רחמים, אבל ניצולי ספינה שנטרפה בים – זה עניין אחר.

עתה חייב להופיע הקונסול של דגל־האניה שעלתה על שרטון. אין הוא משלם תמורת האיש, אלא תמורת הדין־וחשבון, כדי להקל על גביית דמי־הביטוח. ללא דו“ח זה, תחייב ההמתנה לגילוי נעדרים, וייגרם הפסד־ריבית ניכר לחברת־האניות. כשנכתב הדו”ח והרחמים על נטרפי־הספינה נצטמקו, מתחילים לטפל ב“מתים”. לאט ואחר כך במרץ. חברת־האניות ערבה ל“מת” והיא אחראית לסילוקו מהארץ. לאן תסלק אותו? שום רב־חובל אינו מקבל אותו, כי לא יוכל להיפטר ממנו לעולם. אם כך: על אניית־מתים. אין האיש רוצה, די לו בשיט האחרון שלו. תקיעת־כף, נסיון עריקה, עשרה שילינג ביד, דגלון־ההפלגה מונף, עלה בחור. בוקר טוב, שוב אנו כאן. הדגים מחכים לנו. הבחור יבוא אליכם, דגים. יום אחד יבוא. או בגלל צינורית מיפלס־המים בדוד, או בגלל נפילת הארובה אל חדר־ההסקה, או במפולת של ערימת־פחם במחסן או בעלייה על שרטון. אבל יבוא. הוא לא יזכה להיות גימלאי ולא ישׂא אשה ולא יפתח עסק־אניות קטן. הוא ישוב תמיד לזירה. עד שישכח כי בזירה הוא. יֶס, סֶר…

והנה אנו עוגנים בדַקַר, נמל הגון לגמרי. אין טענות נגדו.

ניקוי־דוודים, הסרת האבנית מדפנות הדוד, ניקוי־דוודים לאחר שעוד אתמול פעלו, ובדוד הסמוך קיטור מלא. ותענוג זה נגרם לנו באזור שבו עמודי־גדר ירוקים נושאים אות A גדולה: קו־המשווה. אני אומר: “אם תגע בקו־המשווה, תישׂרף היד, כאילו גילחו אותה, ורק חופן אֵפר יישאר ממנה. אם תניח מוט ברזל על קו־המשווה, יוּתך כמו חמאה. אם תצמיד שני מוטות־ברזל, ירותכו זה אל זה, חָלק, ללא תפר, אתה רק לחץ אותם יפה.”

“אני יודע,” אמר סטניסלב. “פעם אחת עברנו את קו־המשווה, דווקא בחג־המולד. כה רב היה הלהט, שיכולת לקדוח באצבע חור בדופן העבה של האניה. אין צורך במקדחה. ללחוץ באצבע ודי. אם ירקת על דופן הברזל, קדחת חור, כמו כלום. צעק רב־החובל מהגשר: ‘אתם רוצים להפוך את האניה לכברה, לסתום מיד את החורים!’ שפשפנו את הדופן ביד, והחורים נסתמו. רך היה הקיר כמו עיסה. תרני הברזל נתכופפו כנר־שעווה גדול שהדביקו לכיריים. עבודת־פרך עבדנו עד שיישרנו את התורן. אין חכמות עם קו־המשווה.”

“בוודאי שאסור להתחכם עמו,” אמרתי. “על כן מתחו גדר־לוחות משני עברי קו־המשווה סביב כדור־הארץ ותלו שלטי־אזהרה. אתה יכול לראות את הגדר על המפה. עשיתם שטות גדולה, חציתם את הקו. אנו היינו ערמומיים יותר. עברנו במינהרה התת־מימית, שם צונן למדי. אינך מרגיש כלל שאתה עובר מתחת לקו־המשווה.”

“אני מכיר את מינהרת קו־המשווה. אבל החברה שלנו סרבה לשלם את דמי־המעבר במינהרה. הללו גובים שילינג מכל טון מעמס. כיצד נכנסים למינהרה?”

“בן־אדם, זה פשוט נורא: יש חור ענק בים, והאניה נכנסת בו, עוברת ויוצאת בקצה השני, שגם שם חור גדול במים.”

,באמת שזה פשוט לגמרי," אמר סטניסטלב. “חשבתי שזה מורכב יותר. חשבתי, שתוחבים את האניה לבגד־אמודאים כזה ואז היא צוללת. למטה יש מכונה שמושכת ופסים משוננים, והאניה נוסעת על גלגלי־שיניים, וכשיוצאת בצד השני, שוב מושכים אותה כלפי מעלה.”

“גם כך היה אפשר, אבל הטרחה מרובה. לא היו יכולים לתת שירות כזה תמורת שילינג הטון.”

“לכל השדים והרוחות, הפטפוט הזה יסתיים או לא!” צעק המכונאי השני לתוך הדוד, תוחב ראשו אל הפתח. “אם תמשיכו לספר, לא ינוקה הדוד.”

“היכנס פנימה, בן כלבים, אם אינך רוצה לחטוף פטיש בראש!” צעקתי בפראות, כמעט מטורף מהחום. “דפוק את האבן בעצמך, גנב־סוסים ארור. עוד אספר לך משהו.”

רציתי שידווח עלי ואז יפטרו אותי. אקבל ספר־פיטורים ואת כספי. אבל הם היו ערמומיים מדי. “כמו הקצינים בחזית. אתה יכול להעליב אותם ולהרביץ בפרצוף, והם אינם מדווחים,” אמר סטניסלב. “הם מעדיפים שתהיה בחזית ולא תשב בנחת בבית־הסוהר.”

ניקוי דוודים בקו־המשווה, פחות מיום אחד לאחר כיבוי האש בהם. רבותי! מי שלא אכל את לחמו בדמעה, ישתה עכשיו את דמעותיו. ניסינו לעבוד עירומים בפנים, אך חום הקירות היה רב. נאלצנו להתלבש ולהניח שכבה עבה של שׂקים מתחת לברכינו.

ומתחילות נקישות הפטישים. איזה אבק עולה מהאבנית הנקלפת מדפנות הדוד! כאילו גרדת בזכוכית את בית־הבליעה והגרון והריאות. האבק מחריק בין השיניים, כאילו טחנת חול. הרגשה נוראה יש לך בעמוד־השדרה: כאילו מישהו קודח בו.

אין חלל הדוד גדול, וחלק ניכר בו תופסים צינורות־האש. כדי להגיע לכל הפינות עליך לשכב על הגב, על הבטן. כנחש אתה מתפתל בפנים. אתה נוגע במתכת, כאילו נגעת בכיריים לוהטים. האבנית ניתזת ורסיסיה פוצעים את העיניים. רסיסים חדים אלה מכאיבים, משגעים, אתה שולף אותם מהעיניים בידיים מטונפות ומזיעות, והעין מאדימה מהייסורים שאתה גורם לה. כעבור רגע שוב רסיס חד בעין, והעינויים מתחילים מחדש.

משקפי־מגן? הם עולים בכסף. לשטויות כאלה אין ל“יוריקה” פרוטה. כך עבדו לפני אלף שנים, כך עובדים היום. על פי רוב גם המשקפיים אינם מועילים. או שהם מעלים זיעה ואינך רואה דבר, או שהם לוחצים, או שהזיעה חודרת פנימה ומציקה לעיניים.

אילו היו לנו פנסי־חשמל, היתה בכך הקלה מסויימת. אבל הפנסים שבידינו הם מחפירות קרתגוֹ. תוך חמש דקות עשן סמיך ממלא את החלל. ואתה חייב להקיש בפטיש.

הפטישים מקישים בפנים, כאילו מתופף הרעם באלפי תופים קטנים. אין כאן הד מרחף, אלא נקישה רוטטת, חרקנית.

חמש דקות עובדים ונאלצים לקפוץ החוצה, לנשום. אנו מתבשלים בזיעתנו, הריאות המלוהטות מתנשפות, הלב הולם בכוח רב כאילו ביקש לפרוץ את החזה, וברכינו פקות.

אוויר, תנו אוויר, בכל מחיר. אנו עומדים ברוח קלה של הים, ומרגישים כאילו זו סופת־שלגים בסַסקֶצֶ’וואן. חרב רחבה מבתרת את גופנו לאורכו. אנו חשים צינה ונמשכים שוב אל להט הדוד.

שוב חמש דקות והזעקה: אוויר! שלושתנו נדחקים בפתח הצר. רק אחד יכול לעבור, ועליו להתגמש כחתול. כשהוא סותם את הפתח, אין לנשארים בפנים אוויר. אני השני בתור. בקושי אני יוצא. המסיק נפל בפנים בקול נקישה רם. הוא התעלף.

“סטניסלב, המסיק התעלף,” קראתי בשארית כוחי. “אם לא נוציא אותו, ייחנק.”

“רגע, ר־גע, פּיפּיפּ, עוד לא התנשמתי.”

חיש מהר מבתרת אותנו החרב הקרה ואנו נמשכים אל חומו של הדוד.

קשרתי עצמי בחבל, נכנסתי פנימה, קשרתי את המסיק. עכשיו עלינו להוציאו, וזה קשה. אנו מתפתלים בכניסה וביציאה. אבל הוצאת אדם שאינו מגיב מחייבת סבלנות רבה, מיומנות וידיעת־הגוף. הראש יצא מהר, אבל הכתפיים!

הידקנו את הכתפיים כמו צרור והצלחנו להוציא את האיש.

לא הוצאנו אותו אל סופת־השלג, אלא הנחנו ליד התנור הבוער של הדוד הפעיל. מתירים את כתפיו.

אינו נושם כלל. אבל לבו פועם. חרש, אבל קצוב. שופכים מים על פניו ולוחצים בשׂק רטוב על לבו. מנפנפים בפניו, נושבים עליו כאילו מלבים גחלים, מניחים מתחת לארובת האוויר.

סטניסלב עלה למעלה וכיוון את פתח הארובה מול הרוח, ואוויר צח נושב על המסיק.

עתה אין רואים את בן־הכלבים הזה, את גנב־הסוסים. אבל רק נספר משהו זה לזה בתוך הדוד, וכבר הפרצוף הגועלי מופיע בפתח־הדוד וסותם לנו את האוויר בזרבובו. עוד יחטוף את פטיש האבנית החד בגולגלתו. לו הביא הממזר הזה לפחות כוס רוּם בשביל המסיק. לא רוצים לשתות, רק לגימה אחת, לשטוף את האבק מהשיניים והגרון.

המסיק שוכב מתחת לארובת־האוויר. התחלתי להניע את זרועותיו. לאט־לאט הוא מתאושש. משתפר. כשהושבנו אותו בפינה על ערימת פחם כשגבו נשען על הקיר, נכנס המכונאי השני.

“מה הולך פה לכל הרוחות,” צעק, “בעד הבטלה משלמים לכם, מה?”

יכולנו לומר, גם סטניסלב וגם אני, “המסיק התעלף.”

אבל רגש אחד פקד את שנינו, ושוב לא הטעו אותנו החושים, פועלים חייבים להישמע לחושיהם בלבד, ופעולתם תהיה נכונה.

שנינו כאחד, בלי להשמיע הגה, התכופפנו, תפסנו ביד גוש פחם יפה והטלנו בזרבובו. למזלו הגן על פניו בכפות־ידיו.

לפת ראשו וברח. סטניסלב רדף אותו כמה צעדים וצעק: “אתה נחש ארסי אחד, אם תנכה שילינג אחד מהשׂכר, תגיע בהפלגה הבאה אל התנור, ואחר כך אל פח־האפר, ואתה תירק בפני אם לא אתקע אותך בתנור, חיה שכמותך.”

החיה לא דיווחה לרב־החובל. לא איכפת היה לנו אם ידווח. בעונג היינו נכנסים לבית־הסוהר בדקר. הוא גם לא קנס אותנו בפרוטה. כל עוד ניקינו את הדוד – והפעולה נמשכה ימים אחדים – לא קרב אלינו. החל ביום ההוא טיפל בנו כאילו היינו ביצים טריות, ומעתה הצטיין בכשרון דיפלומטי יותר מהמכונאי הראשון. אתה מחולל פלאים כשבידך גוש פחם או פטיש או יעה, ואתה יודע להשתמש בהם ברגע הנכון.

כשסיימנו את הניקוי, קיבלנו שתי כוסות רום ומיקדמה. ירדנו העירה ולטשנו עיניים. תמיד אתה חושב שתפגוש מישהו במפתיע. יכולתי להסתלק באניה צרפתית המפליגה לברצֶלוֹנה. אבל לא רציתי לתת במתנה לרב־החובל ארבע משׂכורות שלי. מדוע עלי לעבוד בחינם? על כן לא עליתי לאניה הצרפתית הנאה. סטניסלב היה יכול להסתלק באניה נורווגית המפליגה למלטה. אלא שאותו הטעם עיכב אותו; סכום רב יותר היה לו בידי רב־החובל.

התהלכנו בנמל. סטניסלב ביקר בנוֹרווגית ואני השׂתרכתי לבדי.

 

44    🔗

במרחק רב עגנה “אֶמפּרֶס אוֹף מדגסקר”, אניה אנגלית בת תשעת־אלפים טון, ואולי יותר. גיגית נאה היתה וטוב היה להסתלק בה ולנסות לקום מהקבר ולצאת לטיול. אניוֹנת נחמדה, חדשה. מבריקה מלאכָּה. נקייה, אפילו קישוטי־הזהב עוד לא דהו. צבועה מחדש. אבל אין סיכוי לאחד משלנו אצל בת טיפש־עשרה כזאת. מחייכת אליך בגנדרנות, ממצמצת בריסים הצבועים, מפלבלת בעיניים המאופרות, ממש תענוג להסתכל בה. כדאי לגשת ולראות את היצור מקרוב.

לכל הרוחות, לולא שׂכר ארבעת החודשים הייתי עולה עליה. אבל לא אפקיר את שׂכרי. אילו הצלחתי להרגיז את המכונאי השני כדי שיפטר אותי. אולי לפתח קצת הסתה בולשביסטית. הם מצפצפים. הסת כאוות נפשך, לרדת לא תוכל. ואם תפריז, ינכה לך שׂכר שבועיים. תעבוד בחינם.

אם תפליג “אמפרס” לפני “יוריקה”, ואני אעלה עליה ברגע האחרון, הרי זה משובח. אבל איפה תפרוק אותי “המלכה?” לאנגליה לא תוכל לקחת אותי, כי לא תוכל להיפטר ממני והיא חייבת להיפטר ממני. אבל איפה? היא תשליך אותי על אניית־מתים אי־שם בדרך, או באיזה נמל שיש בו סכנה בלבד.

אבל אין השאלה עולה בכסף; “האלו?”

“האלו! מה העניין?” הקורא חבוש כובע לבן.

“אין עבודה למסיק, חבר?” צעקתי.

“תעודות?”

“נוֹ, סֶר.”

“צר לי. אי אפשר לעשות שום דבר.”

ידעתי. עלמוֹנת נקייה. הכול חייב להיות בסדר. תעודת־נישוּאין – מחייבת. יש לה אמא, המשגיחה על הכשרות. אמא “לוֹיד” בלונדון.

התהלכתי לאורך הגיגית. על הסיפון האחורי יושבים אנשי הצוות. משׂחקים בקלפים. לכל הרוחות, איזו אנגלית הם מדברים! הרי זו יוריקית. ודווקא על אניה אנגלית מצופה לאכה, שעדיין לא דהה עליה הזהב? משהו כאן אינו כשורה. משׂחקים בקלפים, אבל אינם רָבים.

לכל השדים והרוחות, הם יושבים ומשׂחקים כאילו ישבו על תלולית קברם והימרו על תולעיהם! זלילה יש להם בשפע, נראים מפוטמים. אבל מישׂחק־הקלפים העצוב, והפנים הנוגות, וכל זה על גיגית אנגלית חדשה־חדשה? משהו כאן אינו כשורה. ומה עושה גיגית זו בנמל דקר? מה טענה?

ברזל, גרוטאות ברזל. בחוף המערבי של אפריקה? ליד קו־המשווה?

גרוטאות? כן, הגברת הולכת הביתה ללא־מיטען, עם זְבוֹרית, ועל כן היא טוענת גרוטאות במקום אבנים. לגלזגָאוּ. תפיק לפחות את מחצית הוצאות־הדרך. גרוטאות טובות מאבנים וחול.

ואף על פי כן, לא ברור. האניה היפה “אמפרס” אינה יכולה למצוא מיטען מאפריקה לאנגליה. מוזר מאוד!

אם ארבוץ כאן שלוש שעות, אגלה את סודה של הקיסרית הלבנה. הלוא אין להניח שגם היא… עזוב, אתה כבר מטומטם, רואה בכל פינה רוחות־רפאים. ה“אמפרס”, החמודה הרכה והיפה נשלחת כאן לעזאזל? מאופרת יפה?

לא, אין היא מאופרת. טבעית היא. עוד לא מלאו לה שלוש. הכול מקורי. המסמרות בשׂמלתה עוד לא נשחקו. הכול מלוקק, וניחוחו בריא מלמעלה ומלמטה. אבל הצוות! הצוות! משהו כאן אינו כשורה.

ומה איכפת לי? כל אחד מחפשׂ לו שׂמחה.

שבתי אל האניה הנוֹרווגית.

עליתי. סטניסלב עדיין שם. יושב במדור ומקשקש עם כמה דנים. ובכיסיו – פחית חמאה דנית משובחת ונתח גבינה נהדרת.

“פּיפּיפּ, באת ברגע הנכון, תוכל לאכול עמנו ארוחת־ערב, ארוחה דנית אמיתית, ללא תחליפים,” אמר סטניסלב. לא הנחנו להפציר בנו והצטרפנו לארוחת־הערב.

“ראיתם את האנגליה ההיא שם, את ‘אמפרס’?” שאלתי בחדר־האכילה, כשכולנו מאביסים את עצמנו.

“רובצת כאן איזה זמן,” אמר אחד.

“ילדה יפה,” אמרתי כדי להזמין תגובה.

“למעלה מֶשי, למטע פֶּשע,” אמר אחד הדנים.

“מה?” שאלתי. “פשע? מדוע? הלוא הכול בה אמיתי, מקורי.”

“בוודאי שהכול מקורי,” אמר אחד.

“יכול לעלות עליה, אם אתה רוצה. ימרחו אותך בדבש ובשוקולד. כל יום הם מקבלים סעודת־גרדום. פודינג וצלי.”

“לכל הרוחות, דבּר סוף־סוף ברור!” אמרתי. “מה יש בה? שאלתי אם יקחו אותי. לא לקחו.”

“בחור, אינך נראה כאילו שתית אתמול לראשונה מי־ים. הריהי עגלת־גוויות.”

“אתה מטורף על כל הראש!”

“עגלת־גוויות, אמרתי לך,” חזר ואמר הדני ומזג לעצמו קפה. “רוצה עוד קפה? אין צורך לחסוך את החלב והסוכר והחמאה. יכולים אנו לזלול. תוכל לקחת פחית חלב אתך. רוצה?”

“השאלה עצמה מרגשת אותי עד דמעות,” אמרתי ומזגתי לי קפה־פולים אמיתי. כבר שכחתי את טעמו. ב“יוריקה” שתינו תחליף ובו עשרים אחוז קפה, כדי שלא להזיק ללבבות שלנו.

“אניית־מתים, אני חוזר ואומר לך.”

“מה פירוש עגלת־גוויות? מביאים גוויות מצרפת לאמריקה, כדי לעורר שם את האמהות ללחום נגד המלחמה?”

“אולי תחדל לדבר דיבורים לועזיים כאלה, בחור. היא מובילה גוויות, אבל לא של חיילים מצרפת.”

“ואלה?”

“גוויות של מלאכים קטנים, ימאים־מלאכים. גולם אחד, אולי תבין סוף־סוף.”

“וכאלה על סיפונה של ‘אמפרס’?”

“אדם, בראש שלך אפשר לשבור קירות,” אמרתי.

“כמובן שלדודה מלאכים על סיפונה. הם כבר יכולים לכתוב לכנסייה בכפר שלהם, שיחרתו את שמם בלוח־הזכרון של יורדי־הים. ולא יצטרכו למחוק. אם גם אתה רוצה שייחרת שמך על לוח־הזכרון בכנסיית הכפר שלך, אתה יכול לעלות ל’אמפרס‘. וזה ייראה מכובד מאוד כשליד שמך ייכתב: ‘אמפרס אוף מדגסקר’. יש לזה צליל יפה. יפה יותר מ’בֶּרטה’ או ‘אֶממה’ או ‘נוֹרדקאפּ’. כדאי לך לחשוב מה ייכתב בשכנות לשמך, בחור. יש בזה תנופה, בחור.”

“מדוע חייבת אניה כזאת לגבות כבר את דמי־הביטוח?” הרעיון לא נראה לי. בוודאי דיבורים סתם. מקנאים, מפני שאינם שטים בה, בגיגית החדשה.

“הסיבה פשוטה, ילד יבין.”

“רק לפני שלוש שנים יצאה מחיתוליה,” אמרתי.

“סוף־סוף רואים שאינך עוד בחיתוליך. היא בת שלוש, בדיוק. בנו אותה למסעות רחוקים, לאסיה המזרחית ולאמריקה הדרומית. בנו אותה לשוט חמישה־עשר קשר לשעה. זה היה תנאי בהזמנתה במספנה. כשהושקה עשתה ששה קשרים, ובשעה מוצלחת, שש קשרים וחצי. במהירות כזאת אין לה קיום. היא תפשוט את הרגל.”

“הרי אפשר לתקן אותה.”

“כבר ניסו פעמיים. ורק קלקלו. תחילה עשתה שמונה קשרים. לאחר התיקון עשתה ששה בלבד. עליה לנטוש את המים, להכניס את דמי־הביטוח. והם כבר דאגו בוודאי שדמי־הביטוח ישולמו במלואם.”

“והפעם נגזר עליה לצלול.”

“כבר ניסו פעמים. אבל לא קרה לה כלום. בפעם הראשונה עלו על שרטון חול. נקי, יפה. בגלַזגָאוּ כבר הרימו כוסיות. באה סערה עם גאות אדירה והרימו את הגברת האצילה מהחול, והיא המשיכה בתרועות עליזות. רב־החובל בוודאי קילל נורא. בפעם השנייה, לפני שבוע – כבר היינו כאן – נקלעה בין שוניות. ישבה חזק. האלחוט נתקלקל. כמובן. רב־החובל תלה דגלים של מצוקה. מוכרח להעמיד פנים. הרי יש עדים מסביב. כשציווה רב־החובל לרדת בנחת לסירות באה אניית סיור צרפתית ואותתה בדגלים: ‘המתינו, עזרה בדרך!’ שוב קילל רב־החובל. מעניין אותי, כיצד הטליא את היומן, שהרי כבר רשם את הנטישה! והוא כבר כישף את הכול יפה כל כך! כמה שהוא מחק שם, חביבי. הוא פשוט שגה. כנראה, לא ניתן לנהוג אחרת. הוא עלה על השוניות בשעת שפל. והנה באו שלוש גוררות והרימו אותה בשעת הגאות הגדולה. בהוד ובהדר. אפילו שריטה לא נראתה עליה. זה מזל ביש נוראי, ונאלץ לשלם למטפלים. הכול מנוכה מדמי־הביטוח. השאלה אם ישלם הביטוח גם את ההוצאות. הכול תלוי ביומן.”

“ומה עכשיו?”

“עכשיו הוא עושׂה מעשׂה נואש. אין לו ברירה. שלוש פעמים לא ייצא נקי. חברת־הביטוח תדרוש בדיקה ותבטל את הפוליסה. תדרוש רב־חובל אחר, הנוסע בדרך הישרה, ונגמר. ואז תלך ‘אמפרס’ לגרוטאות. לשוט לא תוכל.”

“ולמה היא עוגנת זמן כה רב, אם אין בה תיקונים?”

“לא יכולה לצאת. אין לה מסיקים.”

“שטויות. יכלו לקחת אותי. אמרתי שאני מסיק.”

“יש לך תעודות?”

“אל תהיה טיפש, בן־אדם.”

“אם אין לך תעודות, לא יקח אותך. הוא חייב לשמור על פרצוף הגון. מתים מטילים עליו חשד. אבל לא איכפת לו אם אתה הוֹטֶנטוט או בן־זוּלוּ או חירש־אילם. אבל אתה זקוק לתעודות ולוותק. חסרי־ותק אינם מתאימים, כי חברת־הביטוח יכולה להיאחז בזה ולעשׂות צרות. המסיקים הצליחו להתחמק ולברוח. הם נכווּ במתכוון ומאושפזים. בלי הכוויות לא היו מצליחים לרדת. גורל המסיקים הוא הקשה ביותר כשיש חבלה מסודרת. מיד פורצים המים אל הדוודים, והם גם מתפוצצים.”

“האניה ממתינה עד שייצאו המסיקים מבית־החולים?”

“לא יעזור לו, לרב־החובל. לא ייאלצו לעלות אם לא ירצו. יוכלו להתפטר. בסדר. יש להם תעודות טובות ויוכלו להמתין לאניה אחרת.”

“וכיצד מקווה הדודה לצאת מהנמל?”

המלחים צחקו, והאיש שהיטיב לחקור את העניין אמר: “יצאו לחטוף ילדים, לסחוט. אני מגלה לך סוד. כן, גברת הדורה, מלכת מדגסקר. למעלה מֶשי, למטה פשע, שומר נפשו ירחק ממנה.”

לעומת מלכה כזאת “יוריקה” היא גברת חסודה הראויה לכבוד. אין היא מאחזת עיניים. כפניה כן לבהּ. ישרה עד עצמותיה. כמעט שאני מתחיל לאהוב את “יוריקה”.

כן, “יוריקה”, אני חייב להודות: אני אוהב אותך. אוהב בכנות, בזכותך ולמענך. בידי שש ציפורניים שחורות־כחולות ובאצבעות רגלי ארבע ציפורניים שחורות־ירוקות־כחולות. הכול למענך, “יוריקה” אהובה. על אצבעות הרגליים נפלו צלעות־שׂבכה, ולכל ציפורן בידיים סיפור־ייסורים משלה. על החזה, הגב, הזרועות, הרגליים יש צלקות של כוויות רעות. כל צלקת נולדה תוך זעקות־כאב, בגללך ולמענך, אהובה.

אין מירמה בלבך! אין לבך בוכה כשאינך נוטה לבכי, ואין הוא מריע כשאינו מרגיש שמחה. אין בו מירמה, טהור הוא וזך כזהב. כשאת צוחקת, אהובה, צוחקת נשמתך, צוחקים גופך ושׂמלת־הצוענים שלך. וכשאת בוכה, אהובת לבי, בוכה גם השוּנית שאת חולפת על פניה.

לעולם לא אטושׁ אותך, אהובה. אפילו תמורת כל אוצרות־עולם. רוצה לנדוד אתך, לשיר אתך, לרקוד ולישון אתך. רוצה למות אתך, להשיב רוחי בזרועותיך. את, צוענית הימים. אין את מתרברבת בעברֵך רב־התהילה ובאילן־היוחסין הקדום שלך אצל הדוד “לויד” בלונדון. אינך מתרברבת בבלוֹאַיך ואינך מסתתרת מאחוריהם. הם לבושך הרגיל. עליזה וגאה כמלכה את רוקדת בלבוש־הבלוֹאים ושרה את שירך, שיר־הצוענים, שיר הבלוֹאים:

 

שיר הריקוד של אנית־המתים    🔗

מה איכפת לכם שכּולי בלואי־סחבות?

יש בבלוֹאַי שׂמחה וגם דמעות.

ומה איכפת לכם מראה פנַי?

רחמיכם מיותרים לי עד בלי די.

וגם בחסדכם אין לי עניין,

אף שצֵרפתי בר־מינן אל בר־מינן.

אף שקללות וגם בוּשוֹת לי במיטען.

אין זה מעניינכם המחוּרבּן.

אני יורקת על משפטו של העולם,

לא אאמין כי מקברו יקום אדם,

איני יודעת אם ישנם אֵלים ברוֹם,

איני חוששת מעינויי הגיהנום.

הוֹ־היי, אל הים הגדול,

הוֹ־היי!

ספר שלישי

רבות רבות שטות בים,

חוצות בּיעָף מפה לשם.

ולא היתה גרועה עד הנה

שאין בים גרועה ממנה.

(שיר מלחים)

 

45    🔗

אולי אין אדם צריך לאהוב את אשתו יותר מדי, אם רצונו שתדבק בו לעד. היא עלולה להשתעמם ולרוץ אל אחר, כדי לספוג מכות.

חשוד היה הדבר בעיני, חשוד מאוד, שנתלקחה בי פתאום אהבה עזה כל כך ל“יוריקה”. אבל לאחר ששמעת את סיפור־הזוועה על “חטיפת הילדים” בשביל “המלכה”, ואתה נושא בכיס אחד פחית־חלב ובשני – פחית חמאה דנית משובחת, עשויים להתעורר בלבך רגשי־אהבה אל הנחמדה יותר בבלוֹאיה משודדת־הגופות במחלצות המשי.

אף על פי כן, היתה אהבה נובטת זו חשודה בעיני. משהו אינו כשורה. הנה נפלה ארובת־האפר. ולעומת זאת האהבה הגואה ל“יוריקה”. אין הדבר מוצא חן בעיני. משהו אינו כשורה.

במדור עמד מחנק לבלתי־נשוא. האוויר הטרופי רבץ כבד ומעונה והעיק על המוח.

“בוא נצא,” אמרתי לסטניסלב, “נתהלך ליד המים, עד שיפחת השרב. לאחר תשע תבוא הרוח הקלה. אז נשוב ונישן על הסיפון.”

“הצדק אתך, פּיפּיפּ,” אמר סטניסלב. “כאן לא נוכל לשבת ולא נוכל לישון. נוכל לעלות לאניה ההולנדית העוגנת כאן. אולי אפגוש מכּר.”

“עדיין רעב?” שאלתי.

“לא, אבל אולי ישאיל לי מישהו סבון ומגבת. טוב לקחת צידה כזאת לדרך.”

דשדשנו לאט. בינתיים החשיך. פנסי הנמל הפיצו אור קלוש. לא היתה כל טעינה. האניות נוצצו מנומנמות.

“הטבק, שנתנו לנו הנורווגים, אינו מן המפורסמים,” אמרתי.

אך אמרתי את הדברים ופניתי אל סטניסלב לקבל ממנו אש, ירדה מהלומה עזה על ראשי. חשתי אותה, לא יכולתי לנוע, רגלי צבו וכבדו. נפלתי, משהו נהם ודהר סביבי, מפחיד ומכאיב.

נדמה לי, כי הייתי המום רק דקות מיספר. קמתי ורציתי להמשיך, אבל נתקלתי בקיר. קיר מימיני. קיר מאחורי. איך ייתכן הדבר? פניתי שׂמאלה ונתקלתי בקיר. וחשוך הכול. ראשי טרטר, המה. חשתי עייפות, לא חשבתי כלל, שכבתי על האדמה.

כשהתעוררתי, עדיין היו הקירות סביבי. אבל לעמוד לא יכולתי. התנדנדתי. לא, האדמה התנדנדה. לכל הרוחות והשדים והזונות, אני יודע מה קרה. אני בגיגית, והיא בלב ים. שטה בעליזות. המכונות רוקעות והומות. באגרופים וגם ברגלי הלמתי על הדלת. אין איש שומע. אבל כשהתעקשתי במהלומותי על הדלת ותמכתי בהן בצעקות, נפתח צוהר ומישהו האיר פנימה בפנס.

“האם כבר נתפכחת משכרונך?” נשאלתי.

“כנראה,” עניתי.

איני זקוק לסיפורי־מעשיות. אני יודע מה קרה: חטיפת־ילדים, סחיטה. אני שט ב“אֶמפרֶס אוֹף מַדַגַסקר”.

“עליך להתייצב לפני רב־החובל,” אמר האיש.

אור בחוץ, יום. טיפסתי בסולם ששלשל האיש מבעד לצוהר ועליתי לסיפון.

הביאו אותי אל רב־החובל.

“אנשים נחמדים אתם נורא, עלי לומר לכם,” צעקתי עם כניסתי.

“מה?” שאל רב־החובל בשלווה.

“חוטפים. סחטנים. יצרני־מלאכים. רוכלי גופות. כאלה אתם,” צעקתי.

רב־החובל שמר על שלוותו והצית לו סיגאר:

“כנראה, עדיין לא התפכחת. ניאלץ לטבול אותך במים קרים, כדי שיתנדף העשן מקרבך.”

הסתכלתי בו ושתקתי.

רב־החובל לחץ על כפתור. נכנס דייל. רב־החובל אמר לו שני שמות.

“שב,” אמר רב־החובל כעבור כמה דקות.

נכנסו שני בריונים מאוסים. פרצופי־פושעים.

“האם זה האיש?” שאל רב־החובל.

“כן, זהו,” אישרו שניהם.

“מה מעשיך באניה שלי?” אמר עכשיו רב־החובל בנימת אב בית־דין. גליון נייר היה לפניו, והוא קשקש עליו.

“זאת רציתי לשמוע מפיך: מה אני עושה באניה זו,” עניתי.

עכשיו דיבר אחד הפושעים. לפי פירורי האנגלית שבפיהם, הם איטלקים.

“רצינו לנקות את סַפנת־המיטען אחת־עשרה ומצאנו אדם זה שתוי, רובץ בפינה וישן.”

“אם כן,” אמר רב־החובל, “הכול ברור. התכוונת להסתתר באניה שלי, כדי להגיע לאנגליה. נדמה לי, שאין בדעתך להכחיש זאת. לצערי לא אוכל להשליך אותך לים, והייתי חייב לנהוג כך. ראוי אתה להטלטל בראש התורן ולהיפרד מעורך, כדי שתבין שאין אניה אנגלית משמשת מיקלט לפושעים שהמשטרה רודפת אחריהם.”

ראיתי שאין כל טעם להאריך בדברים! אילו אמרתי לו מה דעתי עליו, היה מצווה לשני הפושעים האיטלקים לשבור את עצמותי. בוודאי היה מפעיל אותם גם לאחר מה שהשמעתי לו בתחילת השיחה. אבל יש לו עניין רק בעצמותי השלמות.

“מה מקצועך?”

“פועל סיפון פשוט.”

“אתה מסיק.”

“לא.”

“אתמול הצעת את עצמך כמסיק?”

כן, הצעתי וזו היתה טעותי. מאז עקבו אחרי. אילו אמרתי “פועל סיפון”, אולי לא הייתי מעורר בהם עניין. זקוקים היו למסיקים.

“מאחר שאתה מסיק וגם בר־מזל, שכן חלו שניים מהמסיקים שלי, תוכל לעבוד כמסיק. תקבל שׂכר־מסיקים אנגלי, חמש־עשׂרה שטרלינג ועשׂרה. אולם, אסור לי לשׂכור אותך. כשנגיע לאנגליה, עלי למסור אותך לידי הרשות. ואתה תחטוף – הכול לפי רצון השופט – משניים עד ששה חודשי מאסר, וכמובן שתגורש. לעומת זאת, כל עוד אנו שטים, תהיה חבר רגיל בצוותה של ‘אמפרס אוף מדגסקר’ ותזכה ליחס מתאים. אנו יכולים לבוא לכלל הסכם ויחסים טובים, אם תעשׂה את עבודתך. אם לא תהיה הסכמה בינינו, תקבל הרבה מליחים, אך לא תקבל מים. על כן אני סבור, שמוטב שנבוא לכלל הסכם. בשתים־עשרה מתחילה המשמרת שלך. המשמרות הן של שש שעות. תמורת שתי השעות הנוספות במשמרת תקבל מחצית הקרוֹנה לשעה.”

וכך נעשיתי מסיק ב“אמפרס אוף מדגסקר”, במסעי אל לוח־הזכרון בכנסיית־הכפר שלי. ומאחר שלא היתה לי כנסיית־כפר, לא היה צפוי לי אפילו כבוד זה.

השׂכר היה יפה, אפשר לחסוך כסף רב. אבל באנגליה מצפה לי מאסר על עלייה בלתי־חוקית לאניה, ואחר־כך המתנה ממושכת לגירוש. הצרה היא, שלעולם לא אקבל את שׂכרי, מפני שהדגים לא ישלמו לי אותו. אם אצא בריא ושלם, לא אקבל פרוטה: לא נשׂכרתי כחוק. שום רשות־ימאים אנגלית לא תכיר בשׂכירת־חרום זו. המאסר והגירוש אינם מרגשים אותי. לא נגיע לאנגליה. לא לדאוג. אבל בוא, נציץ בסירות־ההצלה. הסירות מוכנות להורדה. אם כן יארע הדבר בימים הקרובים. כלל ראשון: לבדוק הכול, כדי לזנק בעוד מועד מחדר־ההסקה. עם חריקה ראשונה, החוצה ולמעלה, בזריזות שדים.

 

46    🔗

מדור־המגורים ממש טרקלין. נקי וחדש. רק סרחון הצבע הטרי נורא. על המדפים מזרנים, אך אין כריות, שמיכות, סדינים. “אמפרס אוף מדגסקר”, אינך עשירה כפי שאת נראית מבחוץ. ואולי כבר מכרו כל מה שניתן להציל.

גם כלים אין. אבל קל יותר לאסוף את הדרוש, כי פה יש משהו מיותר, ושם מונח משהו. צוער איטלקי מביא את האוכל. אין כל טיפול בו. והאוכל מצוין. כמובן, שהמושׂג שלי על ארוחה־שלפני־הגרדום אחר לגמרי: הו, צרפת החביבה!

אין כאן רוּם, כפי שסיפר לי אחד האנשים. רב־החובל מתנגד, יבש כעץ. אך יש מיץ־לימון, הרי כאן בריטים. אניה ללא רוּם מסריחה כמי־מדמנה.

ישבתי בחדר־האכילה של עובדי־הדוודים.

צוער חדר־האכילה קרא לארוחה. נכנסו שני שחורים כבדי־משקל, מגישי־הפחם. נכנס מסיק שאינו עובד. אני מכיר אותו. כבר ראיתי את פניו באיזה מקום. פניו נפוחות ותחבושת על ראשו.

“סטניסלב, אתה?”

“פּיפּיפּ, גם אתה?”

“עיניך הרואות. הלכנו יחד, נחטפנו יחד,” אמרתי.

“אתה יצאת בשלום מהעסק. אני הלכתי אתם מכות גדולות. כשחטפתי את המכה הראשונה, קפצתי מיד וקמתי. אתה שכבת חזק, חטפת מהלומה עסיסית. כשכרעת, התכופפתי אתך וחטפתי חצי־מכה. קמתי והרבצתי. מיד הופיעו ארבעה, ואז חטפתי משהו ארור על הגולגולת.”

“איזה סיפור סיפרו לך?” שאלתי.

“שאני הרבצתי, שדקרתי אחד למוות ואז התחבאתי בגיגית, כי השוטרים רדפו אחרי.”

“לי סיפרו משהו דומה, החטפנים האלה,” אמרתי.

“ועכשיו נפטרנו גם משׂכרנו ב’יוריקה', וכאן לא נראה פרוטה.”

“זה יקח רק כמה ימים. אני חושב, שזה יהיה מחרתיים. הוא שט למקום שאי־אפשר להמציא מוצלח ממנו. האניה תרבוץ יופי, כאילו ציירו אותה שם. איש לא יבוא לגלות פניה. בחמש יש תרגול ירידה לסירות. שים לב, מה? אנו לא נהיה, נהיה במשמרת. שנינו בסירה ארבע: המסיקים משתים־עשרה עד ארבע. ראיתי את הרשימה, היא תלויה במסדרון.”

“כן, אני יודע, ראיתי אותה,” הודה סטניסלב.

“אתה יודע מה מצב הדוודים?” שאלתי.

“שתים־עשרה שלהבות. ארבעה מסיקים. השניים האחרים שחורים הם. גם המגישים שחורים. שניים אלה, היושבים אל השולחן.”

סטניסלב הצביע על הגברתנים שבלעו באדישות את האוכל ולא הבחינו בנו כלל. בשתים־עשרה ירדנו למשמרת שלנו. במשמרת הקודמת עבדו מכונאי־המנופים והשחורים. השלהבות היו עלובות, וכמעט שעתיים טרחנו ללבות אותן יפה. השׂבכות היו מכוסות סיגים. המסיקים השחורים לא הבינו שיש לסלקם. הם השליכו פחם פנימה והסתפקו בזה. הם לא ידעו שיש אנשים שלא ילמדו לעולם את אמנות ההסקה, אף שברור היה שהם עובדים שנים כמסיקים, וכבר שירתו באניות רבות.

צלעות־השׂבכה לא גרמו לנו קשיים. כשנפלה צלע, החזרנו אותה מהר, בלי תקלות. המגישים, שחורים ענקים, זרועותיהם כירֵכיהם, ולפי מבנה־גופם יוכלו לשאת דוד על גבם, גרפו את הפחם לאט־לאט, ועל כן נאלצנו לנגן להם מרש עליז, עד שהתחילו סוף־סוף להתנועע. הם גנחו וייללו כי חם מדי, ואין אוויר לנשימה, והאבק חונק אותם, ובוודאי ימותו מצמא.

“ראה, פּיפּיפּ,” אמר סטניסלב, “איך שמשכנו שם, ב’יוריקה'. מה עושים הבחורים האלה בעצמותיהם? עד שהם גורפים טון, אגרוף ששה ולא אתנשף. והפחם מונח כאן לפני אפם.”

“דווקא עתה התחילו ב’יוריקה' ימים טובים לשבוע שלם,” אמרתי. “היא קיבלה פחם חדש, וכל המחסנים מלאים, ובמסע הזה תהיה ההסקה מישׂחק. ונגמר. לעזאזל ‘יוריקה’. עלינו לחשוב עתה על עניינים אחרים.” הסתכלתי סביבי. “גם אני כבר לטשתי עיניים,” אמר סטניסלב.

“עלינו למצוא את פתחי־האוויר. לא תמיד תספיק להגיע אל הסולם. על פי רוב, כשהגיגית מתפוצצת, הסולמות נשברים. וכשהדוודים או הצינורות מתחילים לזמזם, הסולם הוא מלכודת־עכברים. לא תעלה ולא תרד.”

“בסַפנה העליונה ישנו צוהר אל הסיפון,” אמרתי. הייתי שם ובדקתי. “כשאנו יורדים למשמרת, עלינו לדאוג שהצוהר יהיה פנוי. אבנה סולם־עץ ונשמור אותו לידנו, כשנשמע חריקה, מיד למעלה, אל הצוהר העליון.”

לא הוצאנו את הנשמה בעבודה. המכונאים נהגו באדישות. כל עוד המכונה נעה, הם מרוצים. לא חשוב אם נוסעים מהר או לאט.

הכול היה יכול להתרחש לפי הכללים. חמישה חורים שייקדחו למטה במעטה החיצון, יספיקו. חורים של סנטימטר אחד, לא יותר. ה“אמפרס”, על מיטען־הגרוטאות שהוכן לקראת קבורתה, היתה נרדמת בנחת, צוללת כאבן. אולי לתת מכה קלה למשאבה. אבל במשפט־הימי יכול העניין להתקלקל אם יינצלו כל אנשי הצוות. הרי זה חשוד מאוד.

שטנו יומיים. נכנסנו למשמרת שלנו וכבר סיימנו את מחצית סילוק־הסיגים. פתאום שמעתי התפוצצות נוראה וקול־שבירה. נזרקתי אל הדוד ובחזרה אל ערימת־הפחם.

ברגע זה כבר היו פתחי התנורים מעלי, כמה דלתות נפתחו והפחם הבוער נפל לחדר־ההסקה. לא הייתי זקוק לסולם־העץ. יכולתי להגיע אל צוהר הסַפנה. סטניסלב כבר יצא. כשנכנסתי לסַפנה, כבר היה עובר בצוהר. ברגע זה שמענו זעקה נוראה מחדר־ההסקה.

גם סטניסלב שמע את הזעקה והפך פניו.

“קולו של דניאל, המגיש,” אמרתי. “הוא נתפס בוודאי.”

“לכל הרוחות, מהר למטה,” צעק סטניסלב.

כבר הייתי בחדר־ההסקה. הדוודים עוד היו מאונכים, וכל רגע היה אחד מהם עלול להתפוצץ. אור־החשמל כבה, בוודאי נותק הכבל. אבל הפחם הבוער האיר יפה, אף שהאור מפלצתי.

רגלו של דניאל, אחד השחורים, נתפסה על ידי לוח־מתכת מנותק. הוא זעק והחום הלוהט חרך אותו.

ניסינו להרים את לוח־המתכת, אך הוא לא זז, לא הצליחו גם להזיזו ביעה.

“לא הולך, דניאל, הרגל תפוסה,” צעקתי.

מה לעשות? האם נעזוב אותו?

“איפה הפטיש?” צעק סטניסלב.

כבר הפטיש בידיו. הוא מיישר את שפת־האת ומקצץ את הרגל התפוסה, ליד הלוח. בשלוש מהלומות. גררנו את דניאל אל הצוהר, והעלינו אל הסיפון.

בחוץ מצאנו את השחור השני מהמשמרת שלנו, שמצא לו מקום מבטחים מיד. השארנו בידיו את דניאל והתחלנו לדאוג לעצמנו.

המדור כבר היה מוצף. חרטומה של “אמפרס” עוד הזדקר גבוה מהמים. מצב זה לא תורגל בירידה לסירות. הכול היה שונה מהמצב שתורגל. עוד היה אור־חשמל. המכונאי מיתג את הרשת אל המצברים. האור היה דועך עתה, מפני שהמצברים מתרוקנים, ואולי נוצרו התנגדויות חדשות בכבל. הופעלו פנסי־חרום ופנסי־כיס חשמליים.

לא ראיתי איש מאנשי המדור שלנו. הם גמורים בוודאי. לא יכלו לצאת. לחץ־מים של כמה טון העיק על הדלתות. הסירה “שתיים” נותקה ונסחפה מיד, בלי שישב בה אפילו איש אחד.

לסירה “ארבע” לא ניתן להגיע.

הסירה “אחת” עמדה הכן, ורב־החובל פיקד על הירידה. היא המתינה לו, והוא עדיין על הסיפון, לשם נימוס. משפט־הים אוהב עמידה כזאת ומשבח אותה.

והנה שוחררה גם סירה “שלוש”. סטניסלב ואני קפצנו לתוכה, ואחרינו שני מכונאים, המגיש השחור ודניאל שרגלו עטופה בחולצה. אחר כך הצטרפו הקצין הראשון והדייל.

הדוודים התנהגו למופת, וכנראה רווח להם כשנפל כל הפחם הבוער החוצה. לא היה במיטענה של “אמפרס” ריבת־שזיפים ללא תוספת צבע־מאכל. הפלגנו. בינתיים קפץ רב־החובל לסירה “אחת”, וגם היא הפליגה.

אבל לפני שהספיקה לפרושׂ את משוטיה, הטילו אותה הגלים בכוח רב אל גוף האניה. הם נאבקו להיחלץ ולהפליג.

פתאום ניתק משהו מהאניה ונפל ברעש ובקול־נפץ על הסירה “אחת”. נשמעו צעקות של קולות רבים, ומיד ירדה דממה, כאילו בלע פה ענק בתנועה אחת את הצעקות, הסירה והאנשים.

אנו כבר התרחקנו מהאניה וחתרנו לעבר החוף.

אבל לא הרחקנו הרבה. הגלים היו גבוהים מאוד, וכמה פעמים היתה סירתנו כמעט מאונכת על קיר־מים. המשוטים חתרו באוויר, ואנו טולטלנו חזק. פתאום אמר המכונאי: “אנו במים רדודים. פחות ממטר עומק. על גבי סלע.”

“לא ייתכן,” אמר הקצין הראשון. תחב משוט למים ואמר: “הצדק אתך. לצאת, לצאת!”

לפני שהשלים את הפקודה שוב עלינו בקו מאונך. הגל נשא אותנו כאילו היינו צלחית קטנה והפיל אותנו על הסלע. הסירה התנפצה לשחיפים.

“סטניסלב!” צעקתי מול שאון הגלים. “יש לך במה להיאחז?”

“אפילו קנה־קש אין לי,” צעק. “חתור אל הגיגית, היא תעמוד ימים אחדים כפי שהיא עומדת.”

הרעיון לא היה רע כלל. ניסיתי לשׂחות אל המפלצת השחורה, שנזדקרה מול שמי הלילה, ולכל הרוחות, הגענו שנינו, אף על פי שנזרקנו אחורה עשׂרות פעמים.

טיפסנו ועלינו. רצינו להגיע לאמצע האניה. ולא קל היה להגיע. קיר המיבנה האמצעי היה עתה סיפון. המסדרונות נהפכו לפירים עמוקים, ולא ניתן לרדת בהם בלילה, וגם ביום תהיה הירידה קשה. הגלים היו גבוהים מאוד, ודומה שהם גוברים. ברור שהתנפצנו בשעת השפל, שכן המים גואים.

“אמפרס” עמדה איתן כמגדל, תקועה בסדק שבין שוּניות. כיצד הצליחה להגיע למקום זה ידוע לה בלבד. אפילו לא הרעידה. רק לפעמים, כשגל קטלן הלם בשריונה, משכה כתפיים, כאילו ביקשה להפילו מעליה. לא נשקפה סערה. לא בשש השעות הקרובות. השמים האפירו. השמש עלתה. מן הרחצה עלתה אל השמים.

הסתכלנו סביבנו. אין רואים דבר. איש לא נשאר בחיים. לא האמנתי כי מישהו נאסף. גם סטניסלב לא האמין. לא ראינו אניה עוברת. ולא עמדנו בנתיבי־השיט. רב־החובל פנה לכאן כדי שלא יראו אותו סירות או עוברים־במקרה. העסק עלה לו ביוקר. הוא היה בטוח במהלך שקט של הפעולה. לא הביא בחשבון את האפשרות הרעה, שכל החותרים המאומנים ייעלמו. אילו ירדו לשתי הסירות כל האנשים הדרושים, היינו מתרחקים יפה וללא תקלות.

 

47    🔗

כשעלה היום ניסינו לרדת בפיר־המסדרון. במאמץ מסוים הצלחנו. דלתות התאים ובליטות הקירות שימשו לנו מישען לרגליים, ועברנו מהר יותר מששיערנו.

בתחתית הפיר היו שני התאים של רב־החובל. מצאתי שם מצפן־כיס ומיד החרמתי אותו, אבל נתתי לסטניסלב, כי לא היה לי כיס פנוי. בתא היו שני מכלי־מים, אחד לרחצה ואחד לשתיה. יש לנו איפוא מים לימים אחדים, וננסה לבדוק האם משאבות המטבח שואבות. ואולי כבר נתרוקן מְכַל המים המתוקים.

ב“יוריקה” ידענו למצוא כל פרט. כאן נאלצנו לחפשׂ. בחוש־הריח המשובח שלו גילה סטניסלב את המזווה ברגע שהגיעה שעתה של ארוחת־הבוקר. מלאי זה יוכל לפרנס אותנו ששה חודשים, ואם נמצא כמות מספקת של מים, ישתפר מצבנו. מצאנו תיבות רבות של מים־מינרליים, בירה ויין. לא, אין המצב חמור.

התקנו את הכיריים ויכולנו לבשל. ניסינו את משאבות המים המתוקים. אחת לא פעלה, ואילו השנייה פעלה יפה. המים היו עדיין עכורים מכל המישקע שטולטל מתחתית המיכל. בעוד יום יצטללו המים.

נתקפתי עצבות. גם בסטניסלב נראו סימני אי־שקט.

“שמע,” אמר, “מה דעתך שאני חולה במחלת־הים. לכל הרוחות, אף פעם אחת זה לא קרה לי.”

לא ידעתי להסביר את התופעה, כי גם רוחי היתה נופלת יותר ויותר, אף על פי שהגיגית עמדה איתן. מהלומות הגלים הגדולים ורעידת גוש־המתכת הענק מפעם לפעם לא יכלו להביא עלינו את ההרגשה העלובה הזאת.

“אני אומר לך מה העניין, סטניסלב,” אמרתי לאחר הרהור, “התנוחה המחורבנת של האניה היא הגורמת לנו בחילה. הכול עומד מלוכסן, תלול. עלינו להתרגל לזה.”

“אני חושב שאתה צודק,” אמר. כשיצאנו החוצה היתה הבחילה נעלמת, אף על פי שתנוחתה המטורפת של הגיגית הזקורה לשמים מפירה את האיזון שלנו.

“הנה, אתה רואה,” אמרתי כשישבנו בחוץ ועישנו את הסיגארים המשובחים של רב־החובל, “הכול השלייה. נדמה לנו, ולא עוד. אני בטוח שאילו יכולנו להבחין בחיים בין העובדות לבין ההשליות, היינו חכמים יותר ורואים את העולם מזווית־ראייה אחרת. מי יודע את התוצאות האפשריות מעיון כזה.”

צפינו ולא ראינו כל אניה. אפילו שובל עשן לא ראינו. היינו רחוקים מדי מנתיב־השיט המקובל.

“יכולים אנו לחיות כאן את חיינו היפים ביותר שראינו בחלום,” התפלסף סטניסלב. “יש לנו כל הרצוי, אין איש מפריע לנו, אנו יכולים לאכול ולשתות כל מה שנרצה וכמה שנרצה, וגם לעבוד איננו מוכרחים. ואף על פי כן, אנו רוצים להסתלק, וככל שנקדים כן ייטב, ואם לא תעלה אותנו איזו גיגית, נצטרך לנסות לרדת ולהגיע לחוף. אי־אפשר לשאת דברים החוזרים יום־יום. לפעמים אני חושב, שאם יש באמת גן־עדן – ואינני מאמין, כי לאן יילכו העשירים? יחיו יחד עם כל הדלפונים? – אשתולל כעבור ימים אחדים, אחלל את השם, כדי שיסלקו אותי, ולא איאלץ לשמוע תמיד מזמורי־תפילה מפי הצדקניות, הכמרים וכל מיני נוטפי שמן־זית.”

צחקתי. “אל תפחד, סטניסלב, את שנינו לא יכניסו לשם. אין לנו תעודות. ואתה יכול להיות סמוך ובטוח, כי גם שם למעלה דורשים תעודות, דרכונים ותעודות־לידה, וגם תעודות־יושר. אם לא תביא תעודות, יטרקו את הדלת לפני אפך. שאל את הכומר, והוא יאשר את הדבר מיד. דרושות לך תעודות נישואין, של המדינה והכנסייה, תעודת־טבילה, תעודות הקוֹנפירמַציה, הקוֹמוּניה והווידוי. אילו היה אפשר לחיות שם למעלה ללא תעודות, כפי שאתה סבור, לא היו אלה למטה כותבים אותן. אין הם סומכים על אלוהים היודע־כול, ומוטב לראות את הכול כתוב שחור על גבי לבן ומאושר בחותמת כדת. כל כומר יספר לך, כי השוער שם למעלה נושׂא צרור־מפתחות גדול. למה? כדי לנעול את הדלתות, שלא יתגנב אחד בלי אשרה ויעבור את הגבול.”

שתק סטניסלב רגע ואמר: “מעניין, שגם אני חשבתי על כך. אבל כל העסק הזה כאן אינו מוצא־חן בעיני. טוב לנו מדי. וכשלבן־אדם טוב באופן כה יוצא מהכלל, משהו אינו בסדר. איני יכול לשׂאת מצב כזה. כאילו שלחו אותנו לפיטום מפני שצפוי לנו משהו קשה מאוד, שלא נתגבר עליו ללא הבראה מוקדמת. גם בחיל־הים היה כך. תמיד כשהיה צפוי משהו מיוחד במינו, היו לנו כמה ימים טובים.”

“אתה מקשקש באמת שטויות. כשעפה פרגית צלויה היישר לתוך פיך, אתה יורק אותה כדי שלא יהיה לך טוב. הדבר הקשה יבוא מאליו, סמוך עליו. ועל כן מוטב שתבלה קודם באוויר הקיץ הטוב. כשיש לך טיפול־פיטום מאחוריך, תוכל להתגבר על הדבר הקשה, ובלי הטיפול אולי יגבר הקושי עליך.”

“הצדק אתך, לכל הרוחות,” אמר סטניסלב ורוחו נשתפרה. “תיש זקן אני. מעולם לא עלו על דעתי מחשבות טיפשיות כאלה. דווקא היום. המחשבות באו כשחשבתי על מדור־המגורים, שעכשיו הוא מתחת לרגלינו: שם צפים במים הבחורים, מאחורי הדלת, ואנחנו שטים אתם בגיגית. אניה היא גוף חי, ואינה סובלת גופות בקרבת מקום. אסור להוביל גופות בגיגית, זה מביא את מלאך־המוות. אולי כמיטען, אבל לא גופות צפות.”

“לא נוכל לעשות דבר,” אמרתי.

“זהו, כך חשבתי,” אמר סטניסלב. “לא נוכל לשנות דבר. וזה רע. כל השאר חוסלו ורק שנינו נשארנו. משהו כאן לא בסדר.”

“אומר לך משהו, סטניסלב, לזרוק אותך לים – אם לא תפסיק את הנדנוד הזה – איני רוצה, ואתה גם לא תסכים. אבל לא אדבר אתך אפילו מלה אחת, גם אם אשכח לדבר בגלל זה. ואז תגור אתה בצד ימין, ואני בצד שמאל, וכל אחד יילך בדרכו. כל עוד אני חי, איני רוצה לשמוע קשקוש על מלאך־המוות. דַיהּ לצרה בשעתהּ. ואם רצונך לשמוע את דעתי, מדוע נשארנו בחיים דווקא שנינו, אומר לך, שהדבר מוכיח כי מידת־הצדק שלטת בעולם. לא היינו מאנשי הצוות. נגנבנו. לא עשינו כל רע ל’אֶמפרס', ולא רצינו לעשות לה כל רע. האניה יודעת זאת יפה ועל כן לא סחפה אותנו עמה.”

“מדוע לא אמרת לי זאת מיד, פּיפּיפּ?”

“מה עלה על דעתך, הלוא אינני המזכיר הפרטי שלך, דבר כזה חייב אדם לדעת בעצמו, מתוך הרגש.”

“ועכשיו אני הולך להשתכר,” אמר סטניסלב. “לא איכפת לי. טוב, לא להשתכּר עד הסוף, אבל להרביץ לגימה בריאה. מי יודע, אולי תעבור איזו גיגית לידנו ותעלה אותנו. ואז לא אסלח לי כל ימי חיי, שהשארתי כאן את כל העושר הזה, בלי לטעום מכל המינים.”

מדוע ייהנה מהכול סטניסלב לבדו? פתחנו בזלילה שאפילו רב־החובל לא היה מרשה לעצמו כזאת בשום עגינה.

הכול היה בפחיות האלה: אִלתית מקוֹלוּמביה הבריטית, נקניק מבּוֹלוֹניה, אפרוחים, פרגיות, פשטידות, לשונות מכל המינים, כעשרה סוגי פרי משומר, עשרות סוגי ריבה, ביסקוויטים, ירקות כבושים, ליקרים, קוניאקים, יינות, משקאות תוססים ובירת־פּילזן. כן, רבי־חובלים, קצינים ומכונאים יודעים להנעים את חייהם. ועכשיו אנו הבעלים והאוכלים, ואילו האוכלים הקודמים צפים ומשמשים מזון לדגים.

יום המחרת היה אָביך והָביל. בקושי ראינו למרחק חצי־המיל.

“סערה עומדת לבוא,” אמר סטניסלב.

בערב באה. וגברה וגברה.

ישבנו בתאו של רב־החובל לאור פנס־נפט.

עלתה דאגה בפניו של סטניסלב: “אם תצוף ‘אמפרס’ או תנותק מהסלע, אנחנו מחוסלים, בחור. בוא נחפש לנו משהו.”

מצא שלושה מטרים חבל וכרך אותו על גופו, כדי שיהיה בהישג־יד. אני מצאתי חבל דק, כעיפרון עוביו, מחצית־הסליל.

“בוא נעלה מהסיר ונהיה למעלה,” הציע סטניסלב. “כאן אנו במלכודת, כשתתחיל המהומה. למעלה יש עוד סיכוי להיחלץ.”

“אם עליך ללכת לעזאזל למעלה, תלך מלמעלה, ואם עליך ללכת אל הדגים מלמטה, תלך מלמטה,” אמרתי. “אין הבדל. כשנגזר עליך להידרס על ידי מכונית, אינך צריך לרדוף אחריה. היא תבוא אליך בעצמה.”

“חכם גדול. אם כך, מי שנגזר עליו לטבוע, יכול להניח את ראשו על המסילה, והרכבת המהירה תעוף ולא תגע בו. בזה איני מאמין. לא אניח את צווארי על הפסים. אעלה למעלה ואחפשׂ משהו.”

טיפס ועלה. מצאתי שהצדק עמו וטיפסתי גם אני. שוב ישבנו על הקיר האחורי של המיבנה האמצעי – הוא מאוזן כמעט – צמודים זה לזה. החזקנו יפה בטבעות שבקיר, שאם לא כן היתה הסערה שוטפת אותנו.

הסערה גברה יותר ויותר. נחשולים כבדים הכו בדופן האניה ובתאי רב־החובל, שמתחתנו.

“אם זה יימשך כל הלילה,” אמר סטניסלב, “לא יישאר עד מחר זכר לתאי רב־החובל. אני בטוח, כי הגלים האלה יסחפו את המיבנים האמצעיים. יישארו לנו התאים בירכתיים חלק מחדר המכונות. ואז, שלום לאכילה ולשתייה. גם העכבר לא ימצא כאן פירור.”

“אולי כדאי שנטפס כבר עכשיו,” יעצתי. “אחר כך לא נספיק. נצוף גם אנו.”

“במהלומה אחת לא ייסחף כל המיבנה. הוא יישבר לאט. עוד נספיק לטפס.”

גם הפעם היה הצדק עם סטניסלב.

אבל הצדק הזה משתנה עם הנסיבות. אין לך דבר שלא היה נכון אף פעם. אך אין לכבוש את הצדק ולשמר אותו למאה שנה, ולקווֹת כי גם אז עוד יהיה תקף. סטניסלב צדק, וכעבור דקות אחדות כבר לא צדק.

שלושה נחשולים ענקיים, האחד גדול מקודמו וכבד פי עשׂרה, שאגו כאילו ביקשו לבלוע את העולם והכו ב“אמפרס”.

שאגת הנחשולים והגלים שאחריהם זעמו על האניה, המעיזה לעמוד כנגדם בשוניות זמן כה רב.

הנחשול השלישי טלטל את האניה, אבל היא עמדה עדיין. אך לנו היה נדמה, שאינה יציבה עוד.

הנחשולים נסוגו כדי לצבור תנופה חדשה ולשוב.

הסערה הרועמת העיפה את העננים בשמי־הלילה כסמרטוטים. לרגעים נבעה חור בעננים אלה וכמה כוכבים נראו לשניות מיספר. דומה, כי בגיהנום השחור, השואג הזה, אומרים הכוכבים: “לךָ אנו נראים כשלום וכשלווה, אבל אנו מוקפים בשלהבות הבריאה ואי־המנוחה. אל תבקש שלום ושלווה בכוכבים. מה שאין בך, לא נוכל לתת לך!”

“סטניסלב!” צעקתי, אף שישב לצדי. “הנחשולים הגדולים חוזרים אלינו. האניה תצוף.” באור הכוכבים הקלוש ראיתי את הנחשול הראשון דוהר אלינו כמפלצת שחורה ענקית.

הוא נזדקר גבוה כמגדל והכה בנו בכפותיו הלחות.

לא נשטפנו, אבל האניה התרוממה, עשתה תפנית ורעדה כאילו ייסוריה גדולים.

הנחשול השני נטל את נשימתנו לשניות רבות, ואני הרגשתי שהוטלתי לים. אבל ישבתי במקומי.

האניה חרקה כאילו פצעיה אנושים. היא הוסיפה להיטלטל, שואגת וגונחת, ועתה נטתה על ימינה.

אמצע־האניה נשטף כך, שבוודאי הושחת כל מזון, מלבד השמור בפחיות. אבל המחשבה על כך חלפה בי ונעלמה.

“סטניסלב!” צעקתי.

האם צעק גם הוא, איני יודע. בוודאי צעק. אך הקול לא נשמע.

הנחשול השלישי, הגדול שבהם, הסתער עלינו.

האניה כבר שבקה חיים למעשה, כאילו מתה מפחד. הנחשול שבא זועף ורועם הרים את גופת המלכה־ממדגסקר בקלות, כאילו היא מעטפת־משי ריקה. על אף שאגותיו טיפל בה בליטופים. הרים את הגופה גבוה, סובב אותה בחצי־גורן לכל אורכה, לא ריסק אותה אל הסלע, אלא הניחה ברוך על צדה.

“קפוץ ושׂחה, פּיפּיפּ, זרמי־הצלילה שלה יטביעו אותנו,” צעק סטניסלב.

קל לומר “שׂחה” למי שחטף מהלומה על זרועותיו מתורן או מהשד יודע מה. אבל לא נדרשתי לשׂחות. הגלים בשובלו של הנחשול הגדול שטפו אותי הרחק מהאניה, אל מחוץ לזרמי צלילתה של האניה. עוד כמה דקות תצוף האניה לפני שתיעלם. הירכתיים עוד לא טבלו.

“הוי־הו!” צעק סטניסלב. “איפה אתה?”

“בוא אלי. נדבקתי למשהו. יש הרבה מקום,” צעקתי אל החשיכה. “האלו, כאן, הוי־הו!” צעקתי וצעקתי כדי לתת לסטניסלב כיווּן. הוא קרב, תפס בעץ, טיפס ועלה.

 

48    🔗

“על מה אנו יושבים?” שאל סטניסלב.

“איני יודע. פתאום הרגשתי שאני יושב על משהו. איני יודע איך קרה הכול. חושב, שזה קיר של בית־ההגה. הנה טבעות־האחיזה.”

“בוודאי. של בית־ההגה,” אישר סטניסלב.

“טוב שהחמורים האלה אינם עושים הכול מברזל, ומשאירים באניה כמה חתיכות עץ. בספרים העתיקים ראית תמיד מלחים צמודים לתורן, והם צפים אתו ונצולים. היום זה נגמר. גם התרנים עשויים ברזל, וכשאתה נצמד אל תורן כזה, קשרת לך אבן ענקית אל הבטן. כשתראה ציור כזה, תדע שהצייר רמאי.”

“יש לך שטף־דיבור מעניין בתנאים המחורבנים שלנו,” אמר סטניסלב בטינה.

“חמור שכמותך, מה אני צריך לעשות, ליילל? מי יודע, האם בעוד רבע שעה אוכל לספר לך, שאסור היום לסמוך על תרנים, ויש לומר זאת, זו אזהרה חשובה.”

“לכל השדים, יצאנו גם הפעם בשלום!” קרא.

“לכל הרוחות!” גערתי בו. “סתום את פיך ואל תחלל את הקודש. אם תצעק, תזעיק לכאן את המלאכים הרעים. כשאתה יושב במקום יבש, שׂמח בשקט ואל תצעק בחוסר־בושה. אני טורח לומר את דעתי בצורה יפה, שאינה מעוררת תשׂומת־לב, ואתה, פרולטר מטונף, שואג הכול.”

“תחדל להרביץ את המלים היפות. עכשיו כבר לא חשוב, הכול שווה לתחת.”

סטניסלב זה הוא ללא תקנה. לפעמים לשונו מחוספסת, ואני שקיבלתי חינוך טוב, אֵאָלץ באחד הימים לוותר על חברתו.

“לא חשוב?” חזרתי אחריו. “לא עולה כלל על דעתי. לא איכפת, זה דיבור מטופש. תמיד איכפת. רק עכשיו מתחיל העונג האמיתי. עד עתה התרוצצנו בגלל התעודות, עבדנו כחמורים למען האוכל המחורבן, נלחמנו עם צלעות־השׂבכות הארורות. ועכשיו אנו נלחמים על הנשימות האחרונות. כל מה שחשוב לאנשים, כבר לא חשוב לנו. אבל אנו עדיין נושמים. ולא על נקלה אוותר על זכות זו.”

“אני מתאר לי את העונג בצורה אחרת,” אמר סטניסלב.

“אל תהיה כפוי טובה, לבסקי. אחד מתענוגות הגיהנום הוא להילחם עם הדגים, כשהם רוצים לאכול אותך.”

הצדק עם סטניסלב, כרגיל. אין זה עונג כלל. עלינו להחזיק בטבעות בכוחות אחרונים, כדי שלא נישָטף. על גבי הקיר הצף לא היו הנחשולים נוראים כל כך. הם הרימו אותנו גבוה ולא הפילו בבת אחת. טבלנו פעמים רבות, כדי שלא נשכח היכן אנו נמצאים.

“אני חושב שעלינו לעשות משהו,” אמרתי. “ידי נחלשות וזמן רב לא אוכל להחזיק בטבעות.”

“נקשור את עצמנו,” אמר סטניסלב. “קח את החבל שלי ואני אקח את הדק שלך. הוא ארוך ואפשר לקשור בו כפול־שלושה.”

סטניסלב עזר לי להיקשר אל הטבעות. בזרועותי המשותקות כמעט לא יכולתי לעשות זאת לבדי, אחר כך קשר את עצמו. ציפינו להמשך המאורעות.

אין לילה ארוך שאינו נאלץ לסגת מפני הבוקר.

כשעלה היום שככה הסערה, אבל הים עדיין רגש.

“אתה רואה יבשה?” שאל סטניסלב.

“לא. זה כבר ידעתי שלא אגלה יבשה חדשה. אני רואה רק בסמוך לאפי.”

פתאום אמר סטניסלב: “ברנשי, יש לי מצפן. טוב שמצאת אותו.”

“כן, מצפן הוא מכשיר יפה, לבסקי. נוכל לדעת היכן חוף אפריקה. אבל מיפרשׂ אחד היה חביב עלי יותר מעשׂרה מצפנים.”

“מה תעשׂה במיפרש אחד על הקרש הזה?”

“מדוע לא? עם גלי־החוף ניסָחף גם אנו.”

“ניסָחף למקום אחר, פּיפּיפּ.”

אחר הצהריים עלה האובך וערפל קל כיסה את הים. לאחר השאגות הנוראות של הגלים, הרגיע קצת הערפל.

המרחב האינסופי של הים היה מצטמצם יותר ויותר. פתאום היתה לנו השלייה שאנו שטים באגם. והאגם היה מצטמצם, עד שנדמה היה לנו, כי אנו שטים בנהר. ונדמה שאנו יכולים לנגוע בחוף בידינו, ולפני שנרדמנו אמר סטניסלב ואני חזרתי אחריו: “הנה החוף, בוא נרד ונשׂחה. רואים ברור. אין כאן אפילו מאה צעדים.”

אבל היינו עייפים מכדי להתיר את עצמנו ולשׂחות את המרחק הקטן. לא דיברנו עוד ונרדמנו.

התעוררתי והנה לילה.

הערפל עוד רבץ על הים. אבל בשמים נצנצו הכוכבים. ראיתי את שני החופים של הנהר שאנו שטים בו. לפעמים דלל הערפל באחד החופים, ואני ראיתי את אלפי האורות הזוהרים בנמל הקרוב. נמל גדול הוא. יש בו גורדי־שחקים ובתי־דירות גדולים שכל חלונותיהם מוארים. מעֵבר לחלונות יושבים אנשים בנועם ואינם יודעים כי בנהר שטים שני מתים.

גורדי־השחקים והבתים הגבוהים גדלו וגדלו. מה עצום היה הנמל שחלפנו על פניו. גורדי־השחקים גדלו וגדלו עד שהגיעו לשמים. אלפי האורות המהבהבים בנמל, בגורדי־השחקים ובבתים השלווים, שאין יודעים בהם דבר על המתים החולפים על פניהם, היו ככוכבי השמים. ברוֹם, מעל לראשי נפגשו גורדי־השחקים, אור היה בחלונות, וקיוויתי כי הבתים יתמוטטו ויקברו אותי מתחתם. היו אלה געגועי המת להיקבר ולא לנדוד עוד. נבהלתי וקראתי: “סטניסלב. יש כאן נמל גדול. נראה לי כמו ניו־יורק.”

סטניסלב התאושש, הסתכל סביבו, חיפשׂ מבעד לערפל את חופי הנהר, שפשף עיניו, הסתכל למעלה ואמר: “אתה חולם, פּיפּיפּ. אורות הנמל הגדול הם הכוכבים. אין כל חוף. אנו בלב־ים. ברור, לפי הגלים הארוכים.”

לא שכנע אותי. רציתי לשׂחות אל החוף ולהגיע אל הנמל הגדול. אבל כשניסיתי להתיר את החבל צנחו ידי ומיד נרדמתי.

הצמא והרעב העירו אותי. עלה היום.

סטניסלב הסתכל בי בעיניים נפוחות. פני היו קשוחות ממלח. ראיתי את סטניסלב נחנק, מנסה ללעוס את לשונו הסותמת את הקנה שלו.

זעם נתלהט בעיניו, והוא אמר בקול מחוספס: “תמיד אמרת כי המים ב’יוריקה' מסריחים. זהו שקר נבזה. הם היו מי־מעיין, טריים, זכים, מיער האשוחים.”

“המים לא היו מסריחים,” אישרתי, “המים היו מי־קרח. והקפה היה משובח. מעולם לא אמרתי דבר כזה נגד הקפה ב’יוריקה'.”

סטניסלב עצם עיניו, אבל מיד נבהל וצעק: “חמש פחות עשרים, פּיפּיפּ, קום. הבא את ארוחת־הבוקר. הבא את הקפה. הרבה קפה. הבא גם מים.”

“איני יכול לקום,” עניתי. “שבור אני. עיף מדי. היום תסלק את האפר לבדך. איפה הקפה?”

כיצד ייתכן הדבר? שמעתי צעקות של סטניסלב, אבל קולו רחוק ממני כמה מילין. גם קולי רחוק ממני כמה מילין.

והנה נפתחו דלתות של שלושה תנורים, והחום נעשה לבלתי־נשׂוא. קפצתי אל ארובת־האוויר, לנשום. אבל הספרדי צעק: “פּיפּיפּ, סגור תנורים, הקיטור יורד!” כל הקיטור פרץ לחדר־ההסקה, והחום עלה ועלה. רצתי אל גיגית המים לכיבוי הסיגים, כדי לרווֹת את צמאוני, אבל המים היו מלוחים ומאוסים. שתיתי ושתיתי והתנור היה פתוח מעל לראשי בשמים, וזו היתה השמש, ואני שתיתי מי־ים.

שוב נרדמתי. דלתות התנורים נסגרו. המסיק שפך את מי־הגיגית בחדר־ההסקה. הייתי בלב־ים. גל התנפץ אל הקיר.

“זו ‘יוריקה’!” צעק סטניסלב, המרוחק ממני כמה מילין. “זו אניית־המתים. הנמל. הנה האניה הנורווגית. יש לה מי־קרח. אינך רואה, פּיפּיפּ?”

באגרופים מצביע סטניסלב על נקודה מרוחקת בים.

“איפה ‘יוריקה’?” קראתי.

“האינך רואה, בן־אדם? הנה היא שם. שש צלעות נפלו מהשׂבכה. לכל הרוחות! כבר שמונה. לעזאזל! איפה הקפה, פּיפּיפּ? שוב לקלקתם את הכול? זה לא סבון נוזל, בן־כלבים, זו חמאה. תן כבר את התה, ימח שמך.”

סטניסלב הצביע לכיוונים שונים, ושאל כל פעם אם איני רואה את “יוריקה” ואת הנמל.

הייתי אדיש. הפניית הראש אל הנמל הכאיבה לי.

“אנו נוטשים! אנו נוטשים!” צרח סטניסלב. “מוכרחים לעבור אל ‘יוריקה’. כל הצלעות נפלו מהשׂבכה. המסיק רובץ בדוד. איפה המים? השארתם לי קפה? עלי לעבור, עלי לעבור!”

מרט בחבל המשולש הקושר אותו לרפסודה שלנו, ולא הצליח להתיר את הקשרים. כמטורף מרט בהם והידק אותם יותר. “איפה האֵת?” קרא. “עלי לקצץ את החבל.”

החבל הדק לא עמד במריטות. סטניסלב משך בכוח עצום, התפתל והצליח יותר ויותר להשתחרר מהחבל. לבסוף קרע אותו.

“‘יוריקה’ מסתלקת. מהר, פּיפּיפּ. בנוֹרווגית יש מי־קרח. רומז לי בכד. לא אשאר באניית־המתים.”

צעקותיו של סטניסלב נעשו פראיות יותר ויותר. רק רגלו עדיין קשורה, והוא מנסה לקרוע את הקישור האחרון. כל זה ראיתי ממרחק עצום, כאילו בתמונה או במשקפת.

“הנה ‘יוריקה’. רב־החובל מצדיע למצחייה,” קרא סטניסלב והסתכל בי בעיניים קמות. “בוא נעבור, פּיפּיפּ! תה, עוגת צימוקים, קקאו, מים.”

כן, הנה שטה “יוריקה”. אני רואה אותה ברור. הכרתי אותה על פי שׂמלתה המטופשת ועל פי הגשר, הנראה תמיד כתלוי באוויר, כאילו השאירה אותו אניה אחרת, שלא היתה מעוניינת בו. הנה “יוריקה”, ועתה הם אוכלים ארוחת־בוקר או ערב ושזיפים בעמילן כחול. התה לא היה רע. שקר והשמצה. התה היה טוב גם בלי סוכר וחלב. ומי־השתייה לא הסריחו.

התחלתי לטפל בקשר החבל שלי. לא הצלחתי להתירו. קראתי לסטניסלב שיעזור לי להתיר את הקשר. לא היה פנוי. עדיין לא שחרר את רגלו, עבד כמטורף. והנה נפתחו הפצעים שנפצע מן המהלומות בראשו. דם על פניו, אבל אין הוא מפסיק.

מרטתי ומשכתי בכבלים שלי, אבל החבל היה עבה וחזק, לא יכולתי לנתק אותו על ידי שפשוף, ולא יכולתי לחלץ את גפי. הסתבכתי יותר ויותר. חיפשׂתי את הגרזן, את הסכין ולבסוף את האֵת, שיישרנו את שׂפתו, כדי לעשות ממנו תורן, אבל המצפן היה נופל למים, ואני נאלצתי למשות אותו בצלע שׂרופה של השׂבכה. החבל לא נכנע. הקשר נתהדק יותר ויותר. נתקפתי זעם גדול.

סטניסלב שחרר את רגלו.

פנה אלי ואמר: “בוא נעבור, פּיפּ. עשרים צעדים עלינו לרוץ. כל הצלעות נשרו. דקה לפני חמש. לקום! מהר! מהר! לסלק אפר!”

אולם ארובת־האפר קראה: “אין שום ‘יוריקה’ כאן!” וגם אני צעקתי בכל כוחי: “אין כאן ‘יוריקה’! אין כאן ‘יוריקה’! 'אין כאן ‘יוריקה’!”

באימה גדולה נצמדתי אל החבל, כי “יוריקה” נעלמה ואני ראיתי רק ים, ים, ים, רק גלים קצובים של ים.

“סטַסינקוֹבְסלוֹב, אל תקפוץ!” צעקתי מתוך אימה נוראה. לא יכולתי להיזכר בשמו, השם חמק ממני, “סטניסלב, לא לקפוץ! לא לקפוץ! לא. הישאר כאן!”

“הרימה עוגן,” צעק. “לא חוזר לאנית־המתים. רץ אל ‘יוריקה’. רץ, רץ. בוא!” והוא קפץ. קפץ. ולא היה שם נמל. ולא היתה כל אניה. ולא היה חוף. רק הים. וגלים בלבד.

רק פעמים אחדות טפח במים. וצלל לעד. לטשתי עיניים אל החור שבו נפל. ממרחק עצום ראיתי אותו. צעקתי: “סטניסלב! לבסקי! אחי! חברי האהוב, בוא הנה! הוי־הו! הוי־הו! בוא הנה!”

הוא לא שמע. ולא בא. ולא צף עוד. ולא צף עוד.

ולא היתה אניית־מתים. ולא היה שם נמל. ולא היתה “יוריקה”. והוא לא צף ולא עלה, נוֹ, סֶר.

ומוזר היה הדבר. הוא לא עלה עוד על פני המים, ולא יכולתי להבין כיצד קרה הדבר.

הוא נשׂכר למסע גדול, מסע גדול מאוד. אבל איך יכול היה לחתום? הלוא אין לו תעודת־ימאי. הם יורידו אותו מיד.

והוא לא עלה על פני המים. רב־החובל הגדול שׂכר אותו. גם ללא תעודות.

“בוא, סטניסלב קוֹזלוֹבסקי,” אמר רב־החובל הגדול, “בוא אשׂכור אותך ביושר למסע הגדול. עזוב את התעודות. אצלי אין צורך בהן. אתה שט באניה נאמנה והגונה. לך למדור־המגורים, סטניסלב. התוכל לקרוא את הכתוב מעל לפתח?”

ענה סטניסלב: “אַי, אַי סֶר… כל הנכנס לכאן לא יֵדע יִיסורים לעולם!”

* * *