מקורות אספקת המים למתחמי הציבור בירושלים ועכו בשלהי התקופה העות’מנית מוכרים. לעומתם, מקור המים לשווקים ומתחמי הציבורי ביפו לוטה עד היום בערפל. עשרות הפרדסים והגנים סביב העיר הושקו מבארות אנטיליה, ואילו הבתים הפרטיים שבעיר העתיקה ניזונו מבארות ביתיות מהן נשאבו המים באמצעות מתקן חבלים. בתחילת המאה התשע-עשרה שיקם מושל יפו מוחמד אגא אבו-נבוט (1818–1805) את ‘מסגד מחמודיה’, ולידו הקים חאן ושווקים שכללו עשרות חנויות. המפורסם שבהם היה ‘שוק אל-פַרַג'' שבמרכזו ניצב ‘סביל אל-פרג’ המפואר שהונצח בציורי התקופה. בחצר הקטורה שבחזית שער העיר בנה אבו-נבוט את ‘אס-סביל אל-מחמודי’ (המוכר היום בטעות כ’סביל סולימן'). לאספקת המים לסבילים נחפרה באר צפונית למסגד, וכדי להבטיח את זרימת המים השוטפת הקדיש אבו-נבוט את הנכסים שבנה לטובת הבאר הראשית. כתב ההקדש (וַקפייה) נחתם בשנת 1812 בבית הדין השרעי של יפו. תמצית מסמך ההקדש נמצאת בכתובת שנחרטה על לוח אבן שנקבע על קיר האכסדרה הצפונית במסגד. מאחורי הקיר ממוקם היום מסגד הנשים בו הייתה הבאר. פענוח הכתובת ומעקב אחרי צינור אספקת המים ל’אס-סביל אל-מחמודי’ בצילומים, הובילו לזיהוי מקום הבאר.
אס-סביל אל-מחמודי 🔗
הרהט המוכרת היום כ’סביל סלימאן' נמצאת בפתח רחוב רוסלן המוביל אל העיר העתיקה מול שער העיר. במדריכי הסיורים מסופר כי שמו של בונה הסביל, סלימאן פחה מושל צידון, מופיע על כתובות הרהט. כפי שעולה מפענוחן, שמו של המושל סלימאן אינו מופיע בהן, לעומת זאת מופיע על הסביל שמו של סלימאן אחר, שלמה המלך.1 הסביל שבנייתו מיוחסת לסלימאן מושל נפת צידון בשנים 1819-1805, נבנה בימי הסולטאן מחמוד השני שחותמו המעוטר (טוגרה) נמצא בראש קשת הסביל. הנוהג המקובל היה ליחס עבודת בניה ציבורית גדולה, ובמיוחד בעלת חשיבות כמו בנית הסביל, ליוזמתו של הסולטאן השליט בין אם הוא עמד מאחורי המפעל בין אם לאו. “יוזמתו” של מחמוד השני מתוארת על לוח השיש העליון, כמו גם שנת הבנייה 1809. מבצע העבודה היה מושל (מֻתַסַלִּם) יפו מוחמד אגא אבו-נבוט, וגם שמו מוזכר בכתובת הסביל. שמו של סלימאן מושל צידון אינו מופיע כאמור על הלוחות. פסוק מהקוראן המזכיר את שלמה המלך הוא מקור שיבוש השם. הסביל מוזכר במסמכי וַקְף אבו-נבוט כ’אס-סביל אל-מחמודי', לכבודו של הסולטאן הבונה. על הטבלה האמצעית בשורה התחתונה מופיע המשפט: “משלמה הוא וזה לשונו בשם אלוהים הרחמן והרחום” (אִנּהֻ מִן סֻלַיְמַאן וַאִנַּהֻ בִּסְםִ אללַאהִ אר-רַחְמַאן אר-רַחִים). מדובר בציטוט פסוק 30, מסורת הנמלים (27) שבקוראן. היא מתארת את חוכמתו של שלמה, ואת היותו בקיא בשפת העופות. מסופר בה כי הוא כינס את כל עופות הארץ ורק הדוכיפת לא הגיעה למפגש. שלמה ציווה להביאה אליו, והודיע לה כי תשחט אם לא תציג הסבר מניח את הדעת להיעדרותה. הגיעה הדוכיפת וטענה כי חלפה במעופה מעל ארץ שבא, וראתה את מלכתה ובני עמה משתחווים לשמש ולא לאלוהים. כדי לבחון אם אמת בפי הדוכיפת, ציווה עליה שלמה להטיל את מכתבו המאדיר את שם האלוהים מעל ממלכת שבא, ולבחון מרחוק את מעשי המלכה ואת מעשי בני עמה. עשתה הדוכיפת כמצוותו, והטילה את המכתב. ראתה מלכת שבא את המכתב והכריזה את המשפט האמור המופיע על כתובת הסביל, ונפקחו עיניה ללכת בדרך האלוהים, ולא להשתחוות עוד לשמש. בסופו של דבר היא הגיעה לבקר את שלמה וליהנות מחכמתו. (פסוקים 42 ואילך מתארים את השתלשלות המאורעות שבאו בעקבות הודעת המלכה).
ומדוע מופיע המשפט על הסביל? הנוהג להסוות שמות דמויות בפסוקי קוראן היה נהוג ומקובל בבנייה האסלאמית, ויתכן שזו הייתה הדרך להזכיר גם את מושל צידון מבלי להעניק לו את היוקרה שבמיזם. פסוק זה מופיע גם על הסביל הנמצא בפתח מסגד אל-גאז’אר בעכו וגם במסגד ג’זאר עצמו, שכן לאזכור הפסוק הייתה גם מטרה מאגית, והיא הגנה על הסביל משדים ומזיקים למיניהם. מקורות מים מקובלים במאגיה האסלאמית כמקום מפגש למזיקים הבאים להרוות בלילה את צימאונם, ובאותה הזדמנות גם לחטוף תינוקות מאמותיהן אם העזו לצאת למעין או לבאר בלילה. כדי להגן על מקור המים היו מצמידים אליו משפטי הגנה מאגיים המקובלים במסורות האסלם, כגון הפסוק האמור.רמז מאגי נוסף שנועד להגן על הסביל מופיע על הטבלה הימנית העליונה. מופיעים בה שמות שבעת אנשי המערה ושם כלבם: קטמיר, עליהם מסופר בסורת המערה (18) שבקוראן. מקורה באגדה נוצרית ידועה אודות שבעת הנרדמים של אפסוס. היא מספרת על שבעה אחים נוצרים שנמלטו מרדיפות הקיסר הרומי דקיוס בשנים 251–249. הם מצאו מקלט במערה שנאטמה בידי רודפיהם ונפלה עליהם תרדמה ממנה התעוררו לאחר מאתיים שנה, בימי תיאודוסיוס השני. הקוראן אימץ את האגדה העוסקת בתחיית המתים, ושמות ‘שבעת אנשי המערה’ מצוינים על גבי מבנים כדי להגן עליהם מפני שריפות, מפגעים, ושדים, כפי שנעשה על ‘אס-סביל אל-מחמודי’.
סביל שוק אל-פרג' 🔗
אגנית השיש הנצבת היום ממערב למסגד ועליה גגון פח חדש, נצבה בעבר בטבורו של 'שוק אל-פרג'' (שוק הישועה) שהיה המפואר בשווקי יפו שהקים מוחמד אגא אבו-נבוט. השוק היה צמוד לכניסה לחומת העיר, בתוואי רחוב רוסלן כיום, והחנויות הצפוניות שלו היו צמודות לקיר המסגד. רחבת השוק (ערצה) שמשה כרחבת הכניסה למסגד, ולכן היו בתחתית הסביל ברזים לשטיפת הרגלים. סביל שטיפה דומה ניצב בכניסה למסגד הגדול בעכו (‘סדירואן אל-ג’זאר’). חנויות השוק היו מקורות בכיפות עם מילוי כדי חרס, וביניהן עמודים עגולים עטורים בחרוטי אבן. שריד מתקרת החנויות ניתן לראות בחנות המתנות הצמודה לשער המסגד הישן החסום כיום. בשרידי העמודים ניתן להבחין בקיר האכסדרה המזרחית בחצר המסגד. השוק והסביל שהיו האטרקציה התיירותית המרכזית בעיר, מוזכרים בספרות התיירים והמדריכים של המאה התשע-עשרה. הסביל מופיע לראשונה במפת סקיירינג משנת 1842, ואילו השוק והמזרקה בשמם מופיעים לראשונה במפת זנדל משנת 1878. הסביל הונצח בתחריט האומן הנרי ברטלט (Bartlett) משנת 1834, ובציור גוסטב באווארפינד (Bauerfeind) משנת 1883. בראשית שנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נהרס השוק כדי להרחיב את הדרך הצפונית לנמל. חומת העיר נפרצה, והשווקים העתיקים שהיו סמוכים לה הפכו בן לילה לגלי אבנים. ההריסה הייתה חלק ממבצע שיפוץ מרכז העיר שיזם ג’מאל פחה, מושל סוריה וארץ-ישראל.2 אגנית השיש של הסביל הותקנה מחדש לאחר מלחמת העולם הראשונה עם סבכת הברזל המקורית ושימשה כמקור מים לסביבה. הסביל שוקם בשנת 2010 עם שיחזור גגון דמוי המקור.
סביל אל-פרג' 1885 וכיום
סביל אל-מחמודי 1887 וכיום
באר המסגד ואספקת המים 🔗
אזכור ראשון של באר מסגד במפות יפו ההיסטוריות מופיע במפת הטמפלרי תיאודור זנדל (Zandel) משנת 1878. סמוך לפינה הצפון מערבית של המסגד הוא סימן את ‘באר המסגד’ (מס' 6). במפה קודמת משנת 1842, ששורטטה בידי הלוטננט הבריטי פרידריק צ’רלס סקיירינג (Skyring), מופיע במקום זה ריבוע קטן במרכז רחבה. כפי שניתן להבחין במפות, הבאר אינה נמצאת במתחם המסגד, אלא בחצר צמודה אליו עם דרך גישה נפרדת שהובילה גם למתחם המצודה הצפון מזרחית בחומת העיר. כיום מלון ‘סתאי יפו’ שנבנה על מקום הרדיף (קישלה) שנבנה בשנת 1876.
הבאר במפת סקיירינג 1842
באר המסגד במפת זנדל 1878
פענוח כתב ההקדש על לוח האבן מתאר בין השאר גם את הבאר שספקה מים למסגד ומזרקות העיר:3
זה הוא כתב ההקדש המיועד לתחזוקת הבאר ושני הסבילים. הוא כולל את כל בית אסמעיל אגא שנרכש מסַיִּד סלימאן קֻטַיְנה הירושלמי, וכל החאן שנבנה בידי מייסד ההקדש, הכולל שבע חנויות, מצבעה, שתי אכסדראות, שתי אורוות, חדר מאחורי הדלת בצד המערבי, חדר מעל הדלת, באר ארטזית, וכל שש החנויות הצמודות לקיר המסגד המערבי, והחנות ששמשה כמבואה לבית הבד שהתקבלה בעסקת חליפין מיורשי הנקיב, וכל בית המגדל שנרכש מאליאס באסילא, וכל אדמת הגן מאחורי אס-סביל אל-מחמודי, וכל גן הירקות (חאכורה) הנמצא בין שתי החומות שהתקבל בחליפין עם יורשי הג’אויש, וכל בית הקפה מחמודיה הצמוד למגדל אל-סִתאר בשער העיר, וכל הבית של ילדי עִז אד-דין שנקנה.
מטרת ההקדש הייתה מיועדת לתחזוקת הבאר ומערכת הולכת המים לסבילים ולמסגד בכמות שתספיק לכל. תוואי צנרת הולכת המים המקורית לא ברור, אולם מאחר ומי הבאר נועדו להשקות גם את חלקת הגן המזרחי שמאחורי ‘אס-סביל אל-מחמודי’, סביר להניח כי היא עברה בתוואי הגן שאפשר גישה נוחה לצנרת או תעלת ההזנה. כתב ההקדש קבע כי מנהליו יהיו אחראים שהכנסות הנכסים תוקדשנה למטרה זו בלבד, ואסור יהיה להשכירם לתקופה העולה על שנה אחת, ולא לבעלי זרוע תקיפים. שני ממונים נקבעו: האחים ח’מיס ועֻת’מאן. עודפי ההכנסה השנתית נועדו להיות בפיקוח נאמנים, והיו מיועדים לרכישת נכסי הקדש נוספים, וזאת רק לאחר התייעצות עם הפקידות הבכירה ומכובדי העיר. כתב ההקדש נרשם בבית הדין השרעי ביפו בשנת 1227 להיג’רה שהחלה ב-6 בנובמבר 1812. שנתיים לאחר מכן נרשם כתב הקדש נוסף שפרט בין השאר את התשלומים לכל אחת מעבודות תחזוקת הבאר: 125 פיאסטרים נקבעו כשכר שנתי לאחראי על התחזוקה, 37 פיאסטרים לרכישת חבלים, 22 פיאסטרים לחבלים המיוחדים שעל גלגל השאיבה, ו-25 פיאסטרים לקניית כדי השאיבה הקשורים לחבל המיוחד שעל הגלגל.
בגב ‘אס-סביל אל-מחמודי’ קיים עד היום מאגר בנוי שסיפק מים לברזים. ניתן להבחין בקירו הצפוני בגומחה חצובה ובה חור עגול בקוטר צינור של כשני אינצ’ים. בצילום לכיוון דרום מערב ממגדל השעון, מסוף שנות העשרים, רואים את גב הסביל. ניתן להבחין בצינור היורד מגג אכסדרת המסגד המזרחית אל הפתח במיכל האגירה. מעקב אחרי מהלך הצינור בצילומים נוספים, מוביל למיכל אגירה על גג האכסדרה הצפונית בחצר המסגד, וממנו ירד הצינור אל הבאר. עיון במפת האזור הבריטית משנת 1934 מגלה כי אכן במקום זה מצוינת באר ולצידה מבנה משאבה ומאגר. מבנה הבאר היה בחלקה נפרדת מהמסגד, עם מעבר בין קיר המסגד לקיר החאן שהיה מערבית לו והוביל לשווקי העיר. לצד הבאר הייתה חצר מגודרת עם מבנים ששמשו ככל הנראה למגורי האחראי ולאחזקת הבהמות שסובבו את גלגל השאיבה. החצר המופיעה במפת 1934 כחלקה נפרדת היא כיום חלק מחצר המסגד, ומבנה הבאר משמש היום כמסגד הנשים. לא ברור המועד המדויק בו נסתמה הבאר, אולם היא חדלה להזין את ‘אס-סביל אל-מחמודי’ סמוך לשנת 1948.
צנרת ההובלה המקורית מהבאר למאגר הייתה מחרס. בתוך מיכל האגירה ניתן להבחין בזרבובית אבן הנמצאת בחלקו העליון ששמשה כפתח כניסת המים מהצינור שפעל ככל הנראה על פי עקרון הגרביטציה או הכלים השלובים. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו ברחוב רוסלן בשנת 2007,בידי רשות העתיקות בהנהלת ד“ר יואב ארבל, נחשפו בכביש מול המסגד קטעי שני צינורות חרס שהובילו לכיוון ‘אס-סביל אל-מחמודי’. הנקודה בה נחשפו הצינורות זהה למקום בו ניצב סביל אל-פרג' על פי מפת זנדל. אחד הצינורות שימש לאספקת המים, ואילו הצינור השני ניקז את מי הסביל אל תעלת הניקוז בחזית הסביל שניקזה את המים לחפיר החומה. גם היא נחשפה בחפירות רשות העתיקות בהנהלת ד”ר יואב ארבל. חצר המסגד הצפונית בה ניצבת היום ברזיה עגולה המעוצבת ככיפת הסלע, שימשה בעבר לרחיצת רגלים. בצילום ממינרט המסגד מראשית שנות השלושים ניתן להבחין כי רחיצת הרגלים נעשתה לתעלה לאורך הקירות הגובלים במתחם הקישלה. התעלה שנוקזה לחצר הקישלה נחשפה בחפירות ההצלה שנערכו במקום בשנת 2007. על פי כתב ההקדש יועדו מי שטיפת הרגלים להשקיית גן הירקות שבין החומות הצפוניות (החאכורה). עם בניית מתחם הקישלה בשנים 1886/7, על שטח המצדית והגן, חוברה התעלה לצינור ניקוז המתחם שהוביל לים.
לוח כתובת ההקדש של אבו נבוט במסגד מחמודיה
באר המסגד באדום. מיקום הסבילים בכחול. מפת 1934
תרשים מיקום הבאר והצנרת
חצר המסגד ומיקוד לוח ההקדש
מבנה הבאר בראשית המאה ה-20
הצינור היורד למיכל האגירה, 1936
חור כניסת צינור הברזל מאגר
פתח כניסת צינור החרס למאגר
חצר רחיצת הרגלים הצפונית במסגד ופתח תעלת הניקוז
-
פענוח הכתובות בשלמותן ותרגומן לאנגלית בצרוף ניתוח מפורט נעשה על ידי מ' שרון, לפרסום בכרך השישי של קורפוס הכתובות הערביות של ארץ ישראל – (Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae M. Sharon) ובו כל הכתובות הערביות מיפו ובהן הכתובות המופיעות על הסביל. ↩
-
שמואל גילר, 'שיפוץ יפו במהלך מלחמת העולם הראשונה, קתדרה 165, תשע"ח, וגם: https://benyehuda.org/read/22475 ↩
-
הכתובת בשלמותה מפוענחת ומתורגמת אנגלית בצרוף ניתוח מפורט על ידי מ' שרון, מופיעה בכרך השישי של קורפוס הכתובות הערביות של ארץ ישראל – (CIAP Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae M. Sharon) היוצא לאור בהוצאתBrill, Leiden ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.